הנה רבים שואלים מה ענין רשב״י דווקא או מה ענין הזוהר דווקא או מה ענין ל״ג בעומר דווקא והרבה צדיקים ומקומות וימים ומצוות יש.
התשובה הוא ‘כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא׳.
אלא שקשה לבני אדם לעשות הילולא שלמה על כל צדיק וצדיק וכל מצוה ומצוה וכל דבר תורה ודבר תורה, לכן מסיבות אקראיות בוחרים צדיק אחד או מצוה אחת או מקום אחד ובו מפרסמים את הענין.
אבל הנמשל הוא שכל יהודי ויהודי שלמד אות אחת מן התורה או כל מי שעשה מצוה אחת או כל יום שסופרים היום יום אחד, ראוי באמת לאסוף את כל עם ישראל ולריב עם השוטרים ולטפס ביערות ובהרים בכדי להגיע למקום המיוחד להבעיר מדורה גדולה ולהסתכן בסכנה בכדי לשמוח יום ולילה אשרינו מה טוב חלקינו. וכל אדם שהתגבר על יצרו פעם אחת ראוי לבוא על קברו מידי שנה בשנה ולאסוף את כל עם ישראל ולהגיד להם שמי שינדב בקבוק יין לכבוד השמחה הזו לפאר את הצדיק הזה יהיה לו ישועות על כל השנה.
אלא שאם באנו למנות אין אנו מספיקים, יש כמה צדיקים שהתנדבו להיות לנו לאות ולדוגמא שביום שלהם ובקבר שלהם ובמצוה שלהם ובדבר תורה שלהם עושים את כל זה.
אבל האמת והפשוט הוא שכל זה הוא רק משל לעורר את הלב וכמו טיפה מן הים על מה שמגיע לכל ילד שאמר פעם פסוק חומש והבין בו, כל שכן בחור שהתלהב בליבו לומר את הפסוק בחשק, כל שכן איש או אשה שעורר מוחם אותם לחדש חידוש אחד בתורה, כל שכן מי שפעל מעשה טוב אחד נגד מניעות או גזירות, וכל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת״ח ועושה פרקמטיא לת״ח, כלומר מילולית כל הבטחות הנביאים הם משל לשכר איש אחד שפעם ראה ת״ח ונתן לו הנחה בחנות, אבל ת״ח עצמו כלומר מי שלומד אות אחת, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.