כל שיטה שנמצאת במיעוט, חייבת כחלק ערך ההצדקה שלה לעצמה, למצוא תיאוריה שתיישב גם את השאלה הקיומית ביותר, למה היא נמצאת במיעוט, ומה מונע מן הרוב לקבל את מה שהיא מקבלת כאמת, כאור, וכצודק.
ההכרח הזה מתגבר שבעתיים, כאשר היא נצרכת להתמודד עם השאלה הזאת לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים, כאשר גם מאלו השייכים לשיטה הזאת לא בטוחים בצדקותם ושואלים את עצמם האם זו אמנם האמת, והיאך הם יכולים לשכנע את עצמם שהם מחזיקים באמת כאשר הם נתקלים יום יום בעובדה שהרוב לא מקבל את השיטה שלהם כאמת או אפילו כאופציה רצינית.
אצל החרדים, גם אם אין להם באופן כללי הגות מסודרת, בכל זאת מתבשלים בתוכה כמה וכמה הצדקות ותשובות לשאלה הזאת. מכיון ואני נתקל כסדר בחידושים מבריקים כאלה, הקדשתי את הפוסט הזה ללקט את ההגיגים הנפלאים היוצאים מפי המנהיגים הדגולים בחברה החרדית מפעם לפעם בנושא הזה, ואעדכן את הרשימה עם הזמן.
- הרב שטיינמן – “אלו שאומרים שיש להם שאלות ב’אמונה’ הם מאמינים יותר גדולים מכולנו. אלא שיש בהם גאווה, הם חייבים לשאול, אז שיטפלו בגאווה שלהם” (דיווח בחדרי חרדים, ודיון על כך)
- הרב ד”ר אברהם יהושע טברסקי – ישנם שני סיבות כלליים לספקות באמונה, אחד הוא היצר הרע, והשני הוא בעייה פסיכיאטרית, צורה של הפרעה טורדנית- כפיתית, שהוא קורא לה “ מחלת הספקנות” (מתוך שו”ת שלו בהמודיע האנגלי, י”ד טבת תשע”ג)