כפי שביארתי כבר לא אחת, [לאחרונה כאן, וראו כאן], הנושא של חירות ועצמאות הפרט מול הדת ההטרונומית המשעבדת והמחייבת, היא הנושא היסודי ביותר עבורי ומהווה מקום ההתנגשות היותר יסודית בין התורה כפי שנוהגת בדורות אחרונים ומציאות האדם המודרני, ואשר רוב או כל הנושאים הפילוסופיים המחשבתיים והנושאים המעשיים הקשורים בבעיית הדת נפגשים במקום הזה. הוא גם במקום שבו נפגש נושא התאוות והנגיעות (שמצדדי הדת נוהגים להצביע עליו כעיקר הבעיה שלהם) והנושאים היותר אבסטרקטיים. [דיון מעניין שמתוכו עליתי על נקודה זו כאן, בהודעות הראשונות של הבלהבלים]. כלומר נושא החירות והאוטונומיה היא מחד בעיה פילוסופית פר אקסלנס, ומאידך גם נושא שניתן לכנותו תאוות וצרכים אנושיים. כך שאם נמקם את ההתנגשות היסודית כאן נוכל לראות את הצדק הן בטענה שהכל תאוות והן בטענה שיש כאן נושאים רציניים.
ההנחה הבסיסית שעומד ביסוד התפיסה שיש כאן התנגשות בכלל, היא שעצמאות אישית זה מושג חילוני, ושהיסטורית מהווה מושג שהתחדשה ברנסנס ובהומניזם שנולדה סביבו, ואילו המחויבות לסמכות עליונה כהנחה טבעית, תפיסת עבדות האדם למלך, ובכלל לקולקטיב ולחברה, בלא חירות ואוטונומיה אישית, היא התפיסה שקדמה היסטורית, שסביבה היו המשטרים הפוליטיים הקדומים פועלים, ושמתאימה יותר לקריאה פשוטה של דרישות התורה והדתות. לאור זה נתפס כל נסיון של התאמת התורה לתפיסה אוטונומית יותר, וטענה הנועזת יותר שהתורה מתבססת על האדם האוטונומי, כאפולוגטיקה מאולצת בלתי משכנעת.
אמנם לדעתי, יש מקום רב מאד לטענה פנים דתית לגמרי בשבח הבחירה העצמית והאוטונומית, ולהיות הקשר של האדם עם אלוהיו, שהוא המונח היסודי של הדת [ולא משנה בכמה מילים נכבס את הקשר הזה, יהיה זה קשר של מחויבות או של עבדות או כל דימוי אחר, מה שקורה ביסוד הוא סוג של קשר] נובעת בעיקר מתוך ההומניזם שלו, ומתוך החופש והחיפוש העצמאי שלו. ומהווה לדעתי טענה חזקה מספיק שלפחות נוכל להגדיר את המתח שבין האוטונומיה להטרונומיה כפרדוקסיות פנימית בדת, וכלל לא כבעיה שנולדה מבחוץ.
ואדגים זאת בהוכחה מן התפיסות הכלכליות. ידוע ששני תפיסות כלכליות יסודיות התמודדו ביניהם על השלטון העולמי במאה העשרים, התפיסה המארקסיסטית הסוציאלית, והתפיסה הקפיטליסטית. והוויכוח ביניהם, אם כי לבשה פנים אחרות, עוד לא נפתרה. והנה נשאל שאלה פשוטה, איזה מתפיסות אלו יותר חומרנית, יותר מגושמת, ואיזו מהם יותר רוחנית, יותר מתאימה לתפיסה דתית.
לכאורה [ואני לא באמת בקי מספיק בנבכי הכלכלה וההיסטוריה להגדיר את זה במדויק, ואולי אני מקשר כאן דברים שלא באמת קשורים ביניהם בקשר סיבתי], יש כאן סתירה עצומה. לכאורה הקומוניזם הרבה יותר אידאלית, מבוססת על מידה של אלטרואיזם שהיא המידה המשובחת הכי יסודית, מדברת על חלוקה מוסרית של ההון, על התגברות על החומרנית החזירית. ואילו הקפיטליזם כולה מבוססת על האגואיזם המודעת, על רדיפת הכסף והכבוד והשררה. נמצא אם כן שהמבקש תיקון עולם בתכונה רוחנית עליו ללחום בעד הסוציאליזם. [ובאמת שכן סבר לא הוגה אחד, ומן הקרובים אצלנו הרי”ל אשלג בעל הסולם]. (ואם ננקוט את הנחת ההתנגשות בין חירות הפרט לדת, ברור שהקומוניזם שאין בה כל חירות וחופש פרטית יותר מתאימה לפוליטיקה דתית.)
מאידך, הנה המרקסיזם מבוססת ביסודה על תפיסת עולם מטריאליסטית, מניחה שכל ההיסטוריה האנושית מונעת אך ורק על ידי כסף, מכחישה להדיא כל דת ותפיסה רוחנית יותר ורואה בה אופיום להמונים בלבד. מאידך העולם הקפיטליסטי, הוא עולם דתי, מבוססת בעצם על תפיסת השגחה פרוטסטנטית כטענת מקס ובר, ועל כל פנים מבוססת על תפיסת עולם דואלית ובחירית, אם כי יש מקום להתווכח עד כמה זה באמת קשור ליסודות הקפיטליזם. (ברור שיהודים דתיים מעדיפים לחיות תחת משטר קפיטליסטי ולו מהסיבה הפרקטית שהיא מאפשרת חופש פולחן, ומתוך כך באמת רובנו מזדהים עם החופש הקפיטליסטי וזו אחת הגורמים להסתבכות שלנו בנושא. ואם כי ניתן לטעון שאין זה אלא תפיסה פרגמטית ולא עקרונית, נראה שיש סיבות יותר עקרוניות לקשר בין שני הדברים).
והנה נראה ברור, שעל אף הטענה שיש לאידך גיסא, התפיסה הקפיטליסטית הרבה יותר דתית. ומסיבה אחת, שההנחה שעל אף שלא יהיה כפייה על כל נושא, וניתן לכל יחיד לעשות את חשבונות הרווחיות לעצמו, שהוא לכאורה מציאות של איש את רעהו חיים בלעו, ועם כל זה, ודווקא דרך זה, יתנהל חברה וכלכלה יותר מסודרים ויותר מתאימים לחזון יישוב העולם ותיקונו, [היד הנעלמה של סמית] זוקק הרבה יותר אמונה, ואמונה הרבה יותר מפותחת, מתפיסה שנוקטת שאם לא נכריח את כולם הכל יתפרק. וזוהי האמונה היסודית שיש להקב”ה בעולם, בזה שנתן לבני אדם בחירה [לפי הסיפור הדתי הקלאסי], ונתן להם לשקול את חשבונות ההפסד והרווח שלהם, והאמין בהם שבדרך זו יגיע יותר תועלת לכל הצדדים מאשר אם יכפה עליהם את התועלת. והנה זו אמונה הרבה יותר עמוקה, גם באדם וברוח הבחירית שבו, וגם באלהים, אשר ברא לאדם בצלמו שהוא יכולת הבחירה.