“אתה בחרתנו” – לאומיות, גזענות, דת

ישנם שני תפיסות של נבחרות, יש נבחרות שהוא דוגמת “חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם”. מובן מאליו, שזו לא נבחרות אובייקטיבית. שהרי ברור שהמימרה הזו מופנית כלפי וכלפי חברי כאחד, ואיך ייתכן שאני נבראתי בשבילו והוא נברא בשבילי? אלא שיש כאן צורת התייחסות שחז”ל ממליצים לאדם להתייחס כך אל עצמו, להחשיב את מעשיו ואת עצמו כאילו עבורו נברא העולם. על דרך לעולם יראה אדם את עצמו וכל העולם חציו זכאי וחציו חייב, שזו לא תפיסה נכונה של המציאות אלא אמצעי של המחשה שבו יחשיב האדם את מעשיו ולא יתייחס אליהם בקלות וזלזול כאילו שזה הרי לא משנה כי אני בסך הכל אדם אחד, אז אומרים לו שיחשוב שעליו תלוי הכל.
ובנוסח יותר ברור: זו נבחרות שאינה שוללת את הזולת. אני חשוב, ויש לי מקומי החשוב והייחודי, תפקיד ייחודי בעולם, אבל בדיוק כך הוא חברי. לכל אחד ולכל דבר יש את מקומו הייחודי, שמבחינתו הוא נבחר.
בצורה זו ראיתי למחבתי”ם שונים מסבירים את האתה בחרתנו. [כמובן שההמשך -“מכל העמים” לא מתיישב כ”כ לפי תפיסה זו, אם כי ניתן לתרץ שזה רק מליצה] לגביהם תמיד הנני חושש שהם לא באמת מפרשים את המושג כך, ולא יסכימו באמת להגיש שה”ה היפני יכול להגיד אתה בחרתנו באותה מידה של צדק, ואין התירוץ הזה אלא תירוץ. אבל לגופו של ענין, תפיסה כזו באמת לא גזענית אלא מדגישה את מקומו הייחודי של כל יחיד, או של כל עם, בעולם. [אפשר לערער על כל מושג הלאום, ולשאול האמנם יש לאומות תפקידים. אבל אם מקבלים את קיומם של עמים בכלל, סביר להתייחס אליהם כגופים שלהם מציאות ותפקיד מוגדרת].
אפשר להגיד את זה בשני דרכים, אחד הוא להאמין שבאמת יש לכל אחד תפקיד ייחודי. והשני הוא להאמין שראוי לכל אחד להאמין שהוא ייחודי. בכל אופן בשניהם, גם אם אולי אינם נכונים או מבוססים לוגית, אין פגם מוסרי ואין זלזול באנושות.
הנבחרות הגרועה היא זו שבמהותה אומרת אנחנו יותר טובים מאחרים, שלא עשני גוי [לא האמירה, שאולי מי שמסכים שהגוי שלידו יאמר גם שלא עשני יהודי יכול לפרשו כאפשרות הראשונה, אלא הרעיון], זו אמירה שאין לה בסיס במציאות, וגם לא נראית מוסרית לפי הנחת ההומניזם המערבי. 
 
—–
 
ברשותכם אוסיף נקודה: מה המעלה של עם ישראל?
בהרבה מקומות בתפלה בפסוקים ובדרז”ל מופיעים מעלות ושבחים שונים על עם ישראל, אנו מודים שבחרתנו, אהבת אותנו, רצית בנו, רוממתנו, קידשתנו, וקרבתנו, וכו’. אבל כל אלו הם שבחיים כלליים. [לבד מענין התורה והמצוות שמפורטים, אבל לא ברור אם בדיוק מצוות אלו זה הכוונה או מה שיותר נראה שהכוונה לכללות הענין שנבחרנו לעבוד את ה’.]
נטיית המהותנים, כמו המהר”ל, וכו’, הוא להסיק מכל זה, שלא איזה מעלה מסויימתהוא המבדיל את ישראל מכל העמים, ולא איזה חסרון פרטי הוא החסרון של הגויים , וכל המעלות אינם אלא קישוטים לעצם הדבר שהוא היהדות. עצם ישראל שונה מגויים. ולא צריך לזה שום הסבר. כלומר כל ההסברים הם רק הסברים לדבר הזה אבל לא הדבר עצמו.
נקל להבין שגישה זו אינה הגישה המרווחת ביותר במקורות. כשאני רואה מישהו אומר משהו עם טעם, הכי סביר זה להניח שהטעם אכן גרם למה שהוא אומר. ולא שמה שהוא אומר נכון בעצם והטעם זה רק קישוט, כו כדרש שדרשו האחרונים על המילים טעמי המצוות.
לכן כשאני רואה למשל שאומרים עלינו לשבח וגו’ שלא עשנו כגויי הארצות וגו’, ולמה? שהם משתחווים אל הבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע, ואנחנו כורעים וגו’. אני קורא בפשטות שכל היתרון של ישראל על העמים הוא בכך שהם עובדים ע”ז ואנחנו עובדים לה’. אז אם כיום כל או רוב העולם עובד לה’ אחד. [עכ”פ לא פחות מזה], הרי שכל ההבדל הזה איננו. זו באמת סברת המאירי וחסידיו שנוטים לבטל את כל ההלכות המבדילות בין ישראל לעמים מסיבה זו.
מי שרוצה שנאמין בהבדל מהותי שאינו תלוי בשום טעם, עליו להוכיח למה הוא חושב שזו כוונת המקורות [חוץ מהפחד שהם ייהפכו ללא רלוונטיים כאשר הטעם מתבטל, שזו המוטיביציה לכלל הגישות האלו בתחומים רבים], ומה טעם יש בכלל להאמין בדבר שהוא בלי טעם. 
 
—-
 
תמיד אפשר להמציא איזה מטרה נעלה יותר ממה שכל שכל אנושי יכול להשיג ולומר שזו המעלה של ישראל- “הגוים להם די שיהיה עולם טוב וצודק, אבל ישראל, התפקיד שלנו זה משהו אחר לגמרי, להביא את העולם לרובד אחד בכלל, וכו’ וכו'”
אבל על גישה שכזו להתמודד עם כמה בעיות. א’- למה יותר מסתבר לפרש כך את המקורות מאשר להאמין להם שהטעם שהם נותנים הוא הטעם. ב- איזה מובן יש לדבר שאין לו מובן בשפתנו, [זו בעייה כללית בכל מטאפיזיקה], ואפילו אם נסכים שיש מובן למה שלא ניתן לביטוי, למה הזכות לדבר הזה שמורה לישראל לבד. ישנם גוים רבים מכל הסוגים שגם טוענים את הטענה הזו על האידיאלוגיות והדתות שלהם, ובמה נבחן מהם?
 
—-
 

נזכרתי באימרה יפה שיכולה לשמש אילוסטרציה טובה למה שכתבתי בענין נבחרות סובייקטיבית.
האדמו”ר ר’ שלמה מבאבוב [הראשון] אמר כך: “לכל צדיק מראים מן השמים שדרך העבודה שלו היא הנכונה, אבל אם יש לו שכל הוא מבין שגם לחברו  מראים אותו דבר. “
אם לנתח משהו את המימרה הזו, אנו יכולים להבין כמה דברים: זו טבעו של כל מי שמחזיק בדרך מסויים, ובפרט ככשזה דרך מסויים לגבי הנושא החשוב והעקרוני ביותר של חובת האדם בעולמו כלפי יוצרו, שהוא מאמין שהדרך שהוא הגיע אליו הוא הנכון, ולא רק שהוא הנכון, אלא הוא הנכון בעיני ה’. לא זו בלבד, אלא שברור לו שגם מצדו של ה’ זה כך. שהרי הנושא המדובר הוא רצון ה’.
יש דברים שיכולים להגיע מתוך התגלות, או כל סוג קשר שהאדם מבין שהדעה הזו מיוחסת לאלהים. ואלו מטיבם מאד מוחלטים וממילא גם מאד סובייקטיביים כלומר מיוחדים אצל מי שמשיגם או מקבל את הנבואה, והנבואה מטיבה מתקיימת באותו שטח האישי וסובייקטיבי מאד שבין האדם לקונו. יש דברים, חשובים לא פחות, שאין שום דרך לקבל אותם בהגלות. לאלו הדברים חייב להיות לך שכל שתבין שעל אף שקיבלת את הנבואה, זה לא אומר שהדברים מוחלטים ואובייקטיבים בעולם החיצוני. ואת הדבר הזה אתה חייב להבין לבד שבדיוק כמו שלך ברור בנבואה כך כך ברור לחברך להיפך.

עכשיו אם נתבונן, נראה שאין כל שוני מהותי בין דרכים שונים בתורה ועבודת ה’, שבתוך המכונה יהדות, לבין דתות שונות ודרכי עבודה וגילוי רצון ה’ של כלל הדתות ודרכי העבודה הנמצאים בעולם. [גם בחריפות הוויכוחים אפשר לראות שאין כל הבדל בין בפנים לבחוץ, גם בויכוחים פנימיים כל אחד בטוח שחברו טועה לגמרי וכלל לא עושה רצון ה’.] בסך הכל הרי היהדו היא צורת עבודה מסויימת שה’ גילה לצדיקים מסוימים שהלכו אחריו ובקשו את רצונו, יהיה זה אברהם או משה או חז”ל או מי שיהיה. ולמה לא נוכל להבין בדיוק כמו שאמר האדמו”ר מבאבוב שבוודאי ה”ה לדרכי עבודה אחרים שנתגלו או הושגו לחכמים וצדיקים שונים מאומות העולם. 
 
—–
    
 ובענין הגרות והשלכתו לשאלת הגזענות, נראה שאחרי הכל מדובר במשחק הגדרות ולא בתשובה מהותית.

כל קבוצה נורמלית יש לה איזה אפשרות להתקבל בין חברותיה גם למי שלא נולד בה, וזה לא פוטר אותם מאשמת הגזענות אם היא אוחזת שבאופן מהותי יש לקבוצה שלה מעלה על כל קבוצה אחרת, אז מה אם יש איזה טקס כניסה לחברה הזו שעקרונית [בלבד!] פתוח לכל אחד? עדיין כל הקבוצה הזו מגדירה את עצמה עליונה כלפי כל קבוצה אחרת שלא בצדק.
ואחדד יותר, אילו היתה היהדות דת בלבד ולא אומה, הרי לא היה צורך בגרות בכלל, כל אחד שיקבל על עצמו לקיים את מצוותיה הרי הוא יהודי. עצם הצורך בפעולה של גרות מראה שיש צורך להשתייך לקבוצת היהודים כדי להיות מוגדר במעלותיה. [כמובן ניתן להגדיר שאחד מן המצוות זה שגרות צריך מילה טבילה ובית דין, ומי שמקבל את ההלכה על עצמו חיב לקבל גם את זה, אבל צריך להודות שזהו משחק הגדרות יפה ותו לא, שהרי עצם הלכה זו מורה שהגרות אינה רק קיום הדת] ושלא די במעשים המוגדרים כטובים בלבד אבל צריך לזה גם ההשתייכות הקבוצתית.

[למעשה זה מקור הסיבוך במושג הגרות בכלל, העולה לאחרונה וכו’, כי ברור שגם הלכתית לו יקיים גוי כל המצוות הרי אינו נחשב ליהודי אם אינו רוצה להשתייך לעם היהודי, נמצא אין הגרות קבלת מצוות בלבד ולא זה המגדיר אותה, אלא הגרות הוא השתייכות לעם היהודי, ואז נשאל מהו הגדר כי מצד שני צריך גם קבלת מצוות, ובקיצור חזרנו לתסביך העתיק של עם ישראל שמנסה כל הזמן להיות גם בעולם הזה [-עם] וגם בעולם הבא [-דת] ולא לוותר על אף אחד מהם בדרך. ואכמ”ל. ]
 
ובקיצור, גם אילו היתה הגרות הוכחה. אז היתה זו הוכחה שהעליונות היהודית לא מבוססת דווקא על היותם בני גזע מסויים אלא על היות שייכים לקבוצה שקוראת לעצמם עם ישראל. אז בסך הכל אל תקרא לזה גזענות תקרא לזה סתם גאווה ואתנוצנטריות לא מוצדקת, מה הועלת בזה?
—-
 
אני רוצה להרחיב פה כי ענין הנבחרות מגיע לשרשים הרבה יותר עמוקים בכל תפיסת הדת והדעה שלנו מאשר הנושא המצומצם של הגזענות. איני יודע אם אוכל להשלים כאן את הענין אך ארשום משהו בקצרה.
ישנם באופן כללי שני תפיסות יסודיות, שתי נראטיבים שונים לגמרי של הדת שהגיעו אלינו מימי הביניים, וביהדות זמננו [לא רק החרדית] התקבלו מרכיבים שונים משניהם, אשר חוסר העמידה על ההבדל התהומי בכל יסודות התפיסה גורם לבלבולים רבים כאשר מאמצים קטעים שונים סותרים ללא שימת לב שהם לא הולכים ביחד [אגב, הבעייה הזו אפשר לראות בכל דף בספר שולחן ערוך, שהוא למעשה מהספרים המבססים את התודעה היהודית בעת החדשה, אשר מחבריהם כולם כלל לא שמו לב שהליקוט שהם עושים ממקורות שונים וכל צורת ההכרעה שלהם לא עומדת בשום מבחן של עמידה על שרשי הדעות לא בכלל ולא בפרט]
[ואולי זה קשור לפרדוקס היהודי היסודי שכתבתי עליו במקומות אחרים שמנסה ליהנות מכל העולמות ולקחת את הטוב מכל צד ואינו דואג ליצור לעצמו תפיסה אחת קוהירנטית לשום צד]
שתי התפיסות האלה הם בעצם  התפיסה הפילוסופית, מול התפיסה הדתית, הרמב”ם מול הכוזרי, עם כל מ

עכשיו לפי הגישה הפילוסופית שהדת שווה לאמת השכלית, יוצא שתפקידה של הדת חייבת להיות אוניברסלית, שהרי האמת היא אוניברסלית ומחייבת את הכל כאחד, ולכן באמת הרמב”ם בכל מקום שהוא מדבר על תכלית האדם והתורה לא מחלק כלל בין היהודי לנכרי, ולמעשה בחזון המשיחי שלו התכלית הוא שכל העולם יגיעו לאותו תכלית שלשם התורה מובילה אותנו, [אולי לא עם כל פרטי המצוות שממילא לא חשובים בדווקא לפי דעתו], וממילא דבריו על תפקיד הנצרות והאיסלאם.

לפי הגישה הדתית, אין סיבה רציונלית בדווקא לכל ענין הדת, וממילא גם לא יהיה אפשר לבוא בתביעות אוניברסאליות כלפי כולם, שהרי אין אנחנו משיגים את הסגולה האלהית ולמה בחר דווקא בעבודות כאלו ואנשים כאלו. ואין מה שהאל מצווה לאחד בכלל ראיה שזה הוא רוצה מכולם, כי אין המצוות וכו’ משהו אמיתי או טוב אובייקטיבית אלא כפי רצון האל המתגלה. לכן בתחלת הכוזרי אומר במפורש שאנחנו לא עובדים לאל שברא אותנו אלא לאל שהוציאנו ממצרים ונתן התורה, וממילא אנו לא דורשים כלל מאחרים לקבל אותה.

יוצא שיש כאן פרדוקס מסויים, שכן יוצא שהגישה השכלית היא הרבה יותר מתנשאת מהגישה הדתית. שכן הראשונה טוענת שאנחנו נחלנו את האמת היחידה האובייקטיבית [וזהו טענות אחרחוק ובעצם גם תלמיד באשכול זה שהרי אמונתנו אמת ושלהם שקר ואיך נשתווה אליהם]. אמנם זו אולי לא גזענית מאחר והאמת אינה תלוייה בתולדה, ובכל זאת יש כאן טענת יתרון עצום ליהדות.

משא”כ לפי הגישה הדתית הסובייקטיבית [הן מצד האל והן מצד מקבליו, שכן האל אינו השכל אלא הרצון] יוצא שזו הרבה יותר צנועה ולא באה בדרישות או בטענות עליונות אוניברסיאליות כלל. אנחנו נבחרנו לקיים מעשים אלה, ואין לנו דרישות מאף אחד. אמנם הכוזרי טוען שעובדתית האל התגלה רק אלינו ולא יכול להתגלות לאחרים, אבל זה כבר לא טענה יסודית לדת שלו, מצדו בעצם יכול להיות שהאל התגלה גם לאחר וציווה לעבוד ע”ז. זה טענה עובדתית-שכלית-היסטורית, ובכל אופן עדיין הכוזרי לא חולם לחייב את כל העולם לעבוד את ה’ באופן זה [אלא אם כן נקבל את חלום המלך כפשוטו ונטען שכל גוי דורש ה’ באמת עליו להתגייר, טענה רחוקה מאד]

עכשיו מה שיש לנו הוא ערבוב של שני הגישות האלה [למעשה אולי גם הכוזרי ודעימיה כבר ערבבו ביניהם ולא הפרידו כראוי מה שאני מפריד]. מצד אחד רוצים לטעון טענות אמתיות אונברסיאליות, נוסח הר”מ, ומצד שני לא מחוייבים להגיון ולשכל שיסביר במה הטענות האלה נכונות. אז יוצא גזענות מכאן ומכאן.

מהו למעשה הכשל העיקרי בטענות אלה? חושבני שהכשל העיקרי הוא שאם נאמץ את הדת כפילוסופיה שכלית אובייקטיבית, אנחנו חיביים גם לפרש את כולה לפי הנחות אלו. אנחנו תופסים את הדת ככלל המצוות וההלכות עד למשנה ברורה, ועל זה מנסים להחיל את קריטריון האמת הבלעדית, בשעה שמשום צד אי אפשר לעשות את זה. הרי לפי צד הרמב”ם, באמת המצוות אינם הנקודה, ולדעתו אריסטו הגיע לתכלית כמו משה [מצד שני הר”מ כן רואה את חוקי התורה כישרים ומאוזנים בתכלית, ולכאורה יותר מכל חק אחר, ובכל זאת ברור מדבריו שניתן להגיע לתכלית בלא זה] אע”פ שהוא לא האמין ברוב מה שהוא עיקרי מצד התורה ולא קיים שום מצווה. לפי צד זה בוודאי שמגוחך לטעון לאיזה יתרון יהודי אמיתי. לטעון שכל פרטי התורה מחוייבים אובייקטיבית מצד חובת האדם בעולמו, כאשר לא מחוייבם להסברה שכלית של כוונת התורה בכלל, הרי זה תפיסת החבל בשני ראשיו.