פרשת תולדות תשע"ו

יותר ממה שמעניין אותנו פשט הכתובים או הבנות היסטוריים, מעניין אותנו שוב הקשר שלנו או ההתייחסות שלנו אל הסיפור. עתים נשמע החזרה אל השאלה הזאת כסוג של חזרה טרחנית אל היסודות או הכללות, כשואל אם כבר הגעת עד פרשת תולדות בוודאי כבר ביררת לך לפני בראשית מה לך ולכל הסיפורים האלה, מה זו החזרה כל פעם אל שאלות הנסוד, בצורה כזו לא ניתן לחיות טוענים, צריך לקבוע לך את היסודות ואת הכללות ושוב אפשר להתעסק בפרטים בניחותא.

בקראי בספר הזוהר על הפרשה שמתי לב איך הזוהר כדרכו, מתחיל עם שורות פואטיות ארוכות בשבחה של התורה. שוב יתמה השואל וכי זה ספר על שבח התורה הלא הספר אמור לפרש את התורה. אבל הזוהר נכתב בצורה חיב, בסיפור הדברים ממש איך החכמים שבה נפגשו והתיישבו לשיעור לימוד ושאלו זה את זה ואיך התפתחו הבנותיהם וכו', (בשונה מעריכת התלמוד, שאמנם גם הוא בנוי בשקלא וטריא בין החכמים, אבל נערך כתמצית דבריהם על סדר המשנה ולא כסיפור ממש). וממילא הוא נזקק מדי פעם כאשר עלה השאלה בליבו לחשוב מהו התורה הזו בכלל ומה עניינה, וממילא מרחיב איך הוא רואה את תועלת התורה ושבחה.

והנה הגענו מכך אל נושא הפרשה עצמה בפשט, ומה שנרצה לבאר בה. כי בפרשה זו לראשונה בוטא בפירוש את מגמת הוצאת סיפורי האישים שבה מן הפרטי אל הכללי, כאשר הלכה רבקה לדרוש את השם על הכאב שלה ויאמר השם לה שני גוים בבטנך וגו'. כלומר המענה על שאלתך הכי אינטימית הכי מיידית והכי פרטית הוא שאין כאן סיפור שנוגע אל העיבור הקטן שלך אלא מתחולל כאן משהו כלל היסטורי על שני גוים המתבגרים זה לעומת זה ומה שאת מרגישה באנכי הפרטי שלך אינה אלא  הגוים השלמים האלה.

אבל מה זה עוזר לי, וכי הכאב שלי פוחת או דווקא מתגבר, כאשר לא את תמיהתי בלבד אני צריך לשאת , "אם כן למה זה אנכי", אלא גם אץ פליאת היצירה כולה, "למה רגשו גוים", ו"על מה כל בני אדם". ארצה להגיד כי בתנועה זו עצמה ישנם שני דרכים, שנסמן אותם בתור יעקב ועשו, יש הכללה והפשטה מעיקה ויש הפשטה והכללה גואלת, כאשר נראה.

את מועקת ההכללה או החתירה אל ראייה כוללת של הכל, ושאלה על יסוד היסודותה מכירים אנו כולנו, וכמו במשל השאלה שהתחלתי בה. מי שנמצא בתוך העולם הרי לכל היותר מטריד אותו פשט פסוק זה או רמב"ם אחר, ואין בזה כלל אותו מועקה כמו מי שמטריד אותו לשם מה כל הרמב"ם הזה או כל התורה הזו, שאלה שיכולה לקחת מהאדם את כל שיווי משקלו. וכך הדבר בעולם, מי שנמצא בתוכה הרי מוטרד מאיפה יאכל מחר או איך יסתדר עם זה או זה, אבל מי ששואל כל העת למה כל החיים האלה וכל הקיום הזה, יש לו שאלה הרבה יותר גדולה וטירדה עמוקה לאין ערוך ממנה.

הרי זה כמו שאמר עשו כאשר ביקש יעקב את הבכורה, "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה", הנני רואה את החיים כולם ואין בהם קיום, הכל הולך למות, אם כן למה לי בכורה. הן אם מדובר על קנין עולמי והן כפירוש רז"ל שמדובר בעבודת השם, למה לי מה שבפרט אם לכלל כולו אין קיום. אמנם, "ויבז עשו את הבכורה", זוהי דרך שהורסת את הכל. וסוף גם התחרט על זה כי אם אין קיום צריך אני להילחם על קיומי בעולם ולקחת מה שאפשר.

יעקב ייצג עין אחרת. בוודאי אין הוא חי בתוך בעולם ובתוך קיום יומיומי. אך הראייה המופשטת שלו נותנת לו חירות, היא מאפשרת לו את החיים במנוחה. וגם אם אינו שם על הכללים והחוקים, ויעקבני זה פעמיים, אין זה מרוב היותו תקוע בצורך אלא אדרבה מהיותו משוחרר מן הפרטים, ואם נצרך להשתמש ברמאות ישתמש בזה, וכן בכל כלי העולם.

האם יןדע אני את דרכו של עשו כפי שהצגתי? לא, בדרך כלל נראית טענתו של עשו יותר עקבית, וזו של יעקב כמין חלום נאיבי המאמין כי יש פתרון גם אם אינו יודע אותו מעבר לקלישאה. אבל "מעשה אבות סימן לבנים", מה שיש לי הוא סימן כי יש דרך כזו, והתנוצצות שלה כפעם בפעם. וכך אמר הנביא עובדיה (הפטרת וישלח) כי בפועל שולט עשו. אבל יבוא זמן "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", כי משפט נצרך כאן לעשות צדק עם טענות עשיו, והיתה להשם המלוכה.