שרה נשחקה. ‘אחרי בלותי’, כבר שבעה גם חסד נעורים וגם חטאת נעורים, ‘חדל להיות לשרה אורח כנשים’, גם המעגל החודשי של ימי אהבה וימי שנאה כבר תמה, הכל בכל יום כפי שהיה אתמול. כבר השלימה שזה מה שזה, גם את התקווה לבנים גנזה, והייתה אופה עוגות.

ביום חם אחד עמד בעלה מאחורי פתח האהל והיא שומעת אותו משוחח עם הויה ‘כעת חיה ולשרה בן’. זה היה כזה פלא וחידוש שהתפלאה וצחקה בלבה. ‘לי בן’, וואו. וה’, בפניו אין פליאה, לגבי עצמו אין חידוש, הנס אינו קשה עליו יותר מן היומיומי, ממשיך הוא לדבר על אברהם, מה היא צוחקת שם, וכי נפלא משהו ממני. מבחינתי אין כאן דבר קשה. אתם לא צריכים להגיד אפילו תודה.

שרה שומעת את זה ואומרת נכון, הלא גם אני מאמינה כך, אין נס ופלא אצל ה’, הכל שווה באותו מידה, מבטלת היא את ההתפעלות שלה מן הבשורה המפתיעה וחוזרת אל השתוות יראתה.

ויאמר ה’, לא, כי צחקת. את לא צריכה להתבייש ולחזור בתשובה על הצחוק שלך. נכון אצלי לא נפלא דבר. אבל אני רציתי את הצחוק הזה. אחר שהאיר את עיניה ובישר לה את הבן ממקום חוסר הפליאה שלו, ניחמה ואמר לה את לא צריכה להתבייש בהסתרה שהיית בו, כי דווקא בגלל הצחוק הזה עשיתי את כל זה. ואת הבן תקראי יצחק על שם צחוק זה, שרציתי שתהיי בהסתרה ותשמחו על הנס ותתפלאו עליו.

סוד האושפיזין. שפעמים יושב יהודי בסוכתו בימי החג והוא בודד, כי כל חברי בית מדרשו יושבים כל אחד בסוכתו עם משפחתו ואין לו עם מי להשתעשע בדברי תורה. והוא מרצה דברי תורה ושמחה לבני ביתו לשמחם לפי דעתם והוא יודע בנפשו שלא על זה נכנס לסוכה, והלא וודאי אין עיקר ישיבת הסוכה אלא לעשות שם מקום מסתור לרזים עליוניים ולדבר בהם בחברת אוהבים.

שתו משכילים הראשונים עצה בנפשם, והזמינו לסוכתם את האבות ואת משה ואת אהרן, ואת דוד המלך. וכך אמרו בכניסתם תיבו אושפיזין עילאין תיבו, הגישו להם כסא וכיוונו להאכילם במזון שנתנו לאורחים. וכך אמרו בדברי תורתם נדמיין בפנינו את האורחים העליונים, העומדים על האורחים התחתונים, בהם ובשמחתם נשתעשע ובהארתם נאיר מילים עליונים.

וכך ישבו בסוכה שבעת ימים והאריכו בדברים אלה עד שחשו את רעות חכמי הדורות אשר את דבריהם למדו ובדבריהם חידשו ולא חסר להם בעולמם כלום, אמרו כל שבעת ימי בראשית יושבים בסוכתנו, ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם.

***

ודע, שעצה זו כוחה יפה לכל ימות השנה, בכל עת שהאדם צריך לחבר בדברי תורה, ובפרט עמקי תורה שאין העוסקים בהם שכיחים ואינו מוצא עם מי להתחבר בחבורה, יזמין בפה את החכם או את הצדיק בעל הספר או הדמות בתורה שיודע שהיה עסקו בעמק הזה, ויצרף את נשמתם להרוות נפשו באותו הדבר תורה.
 
ואם תבקש ראיה לדבר כך מצינו מפורש בתחילת ספר תיקוני זוהר, וכך ראיתי לקדוש אחד שמח שנהג בלילי שבתות באמירת הזמנת רב המנונא סבא לצרף אל הזמנת השכינה את הזמנת הצדיקים שאת הארתם היו מבקשים באותו העת.
***
ויש עתים מתאימים להזמנת נשמות הצדיקים, לפי אותו הזמן שהוא מחלקם, אם לפי התורה דרך משל להזמין את יצחק אבינו בפרשיות העוסקות בעניינו ואת יעקב בפרשיות הנלמדות מעניינו, או בכל ספר שעוסק בה באותו העת להזמין את המחבר. או לפי דרכי העבודה, להזמין את הצדיק שהיה בחינתו באהבה ביום השייך לבחינה זו והצדיק שהיה בחינתו ביראה ביום השייך לבחינה זו.
אבל יש בחינה עליונה מכך שהוא אפשרות ההזמנה בכל עת גם למי שאינו שייך לאותו העת. ובחינה זו נקראת זכות משה רבינו. כמו שאמרו חז”ל שלש מתנות טובות נתן הקב”ה לישראל מן בזכות משה ענני הכבוד בזכות אהרן באר בזכות מרים. וכאשר נסתלקו אהרן ומרים חזרו כולם בזכות משה. כי משה רבינו יש לו בחינת דעת פנימית הכוללת את כל הדרכים. ולפיכך לא היה צריך להזמנה מיוחדת להזמין את השכינה לפי העת אלא היה מתנבא בכל עת שירצה.
ובימי הסוכות שאנחנו מזמינים בכל יום את כל שבעת האושפיזין העליונים, אין הזמנה זו לפי העת בלבד, שזה לא היה צריך להזמנה רבה, אבל עיקר חג הסוכות בבחינת יצחק, ולפי שרוצים אנחנו להזמין את כולם בכל יום צריכים אנחנו להזמנה רבה בסוד זכות משה רבינו שהוא פנימיות הדעת (כך כתב רמ”ק באור יקר) ובכך עושים אנחנו שורש לכל ימות השנה שיהיו הנשמות מצויות אלינו בכל עת.