בחירה

תמיד היה בבית כנסת האחד הזה שחילק סוכריות לכל הילדים. זה קיבל ירוק וזה אדום וזה כתום. ותמיד הייתי בטוח שזה שקיבלתי הוא פחות טוב מזה שהחברים קיבלו. אז החלטתי למה לי לחכות יפה בתור עם כולם להושיט יד ימין לקבל מאת הקנדי מן, ותמיד היה מחכה לאיזה חיוך מבוייש בחזרה, או לאיזה מילה מצחיקה של ילדים. אני אלך לחנות, יש שם חבילות ענקיות כאלה של מאה סוכריות, אחסוך לעצמי מדמי החנוכה שלי ואקנה כמה שאני רוצה, ואבחר לעצמי את ההכי טובים. אבל אז גם באלה לא יכולתי להחליט איזה צבע יותר טוב. וכל אחד שלקחתי בידי הייתי בטוח שכל השאר בחבילה הם יותר סקסיים. אז התגעגעתי למחלק. ולחוסר בחירה. ולחוק שקובע כמה נרות להדליק כל ערב, לא להוסיף ולא להחסיר.

השאר תגובה