הנפש

תורת ה' תמימה

וענין הנשמה שאיננה גוף נודע וברור מפסוק ויפח באפיו נשמת חיים, וזה קרוב ומבואר שעילה אותה ויחס אותה לבורא ית' כי הנופח בכלי מרומו ממציא בו רוח, ויש בזה פסוקים אחרים מרמזים סוד בזה, ולו דומיה תהלה. ומכל מקום לא רמז בריאתה, ורבותינו ז"ל אמרו, ורוח אלהים מרחפת, זה רוחו של משיח, רמזו לנשמה החביבה ועמה נבראו כלם,

וכן אמרו רבותינו ו"ל, ערבות, שבו צדק ומשפט גנזי חיים וגנזי שלום ונשמות של צדיקים ונשמות העתידות להבראות, כלומר העתידות לבוא בגוף, וכן אמר ר' יהודה הלוי תקן נשמות עם האור הראשון תחלת דבר ה' ודעת הגוים שאומרים שהיא נבראת כמו בריאת הגוף אינו נכון כלל, מפני שאין הקב"ה בורא עכשיו תמיד יש מאין, אלא פועל וממציא דבר מדבר, מתמיד ההויה ומתמיד ההפסד להשיבם ליסודות, והדברים שאין בהם הפסד אין בהם הויה עכשיו, כגון המלאכים והשמים והיסודות, כלם נבראו מאז קיימים ווומדים הם, וזה הדבר מוסכם וברור, וכן אמר דוד, הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים, ואמר במלאכיו וצבאיו, השמש והירח כוכבי אור ושמי השמים והמים אשר מעל השמים, כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם וגו, ואמר הללו את ה' מן הארץ וגו' כי נשגב שמו לבדו, בעבור שיש בהם הויה והפסד, והראשונים קיימים אין בהם הפסד כלל ולא הויה עכשיו, ומכל מקום אין ענין "לעד לעולם". מורה על קיום העולם לעדי עד כמו שחשב הרב בס' מוה"נ, אלא ענינו שנתן בו כח הקיום והעמידן בענין שיחיו לאלף דור אם לא ימיתם בוראם, וזהו חק נתן ולא יעבור, כי נתן בהם חוק להיותם תמיד בפעולתם, ולא יעבור החוק ההוא שנתן להם לעבור מצורה לצורה בהויתם כמו התחתונים, וכן יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, כך הוא פירושו, שהיא מיוסדת יפה שלא תמוט מחמת ישון, כמו הדברים המתישנים, עד שישחית האל אותה בכחו, ואין זה התמוטט, וכל פסוקים אלו וכיוצא בהם כך הוא פשוטן, כי הוא פירוש האמת, כי כך קבלת רבותינו כמו שאמרו, אם תאמר אותן אלף שנים שעתיד הקב"ה להחזיר עולמו לתהו ובהו וכו'. ואין דעת הרב ז"ל כן. מכל מקום למדנו כי בריאת התחתונים מושל נהם ההפסד, שהחמר קיים והצורה מתחלפת, הם נולדים והווים תמיד, ואותם שאין בהם ???גקי כמו גח' כמו המלאכים כלם נבראים מאז וקיימים ואינן נבראים בכל יום, ואף הנשמות מאז נבראו, וזהו פירוש ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ביאר השמים וכל צבאם והארץ וכל צבאיה כלם כלו בששת ימים, כי הקיימים הנה הם בעלי הפסד יש להם תולדות בקיום המין, ואין דבר נברא מאין מעת ההיא והלאה:

השארת הנפש והכרת

רמב"ן ויקרא פרק יח פסוק כט (פרשת אחרי מות)

(כט) ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם – זרעו נכרת וימיו נכרתים, לשון רש"י (לעיל יז ט). והנה בכריתות בתורה שלשה ענינים, האחד שנאמר בו ונכרת האיש ההוא (שם שם ד ט), והשני שנאמר בהן ונכרתו הנפשות העושות, ונכרתה הנפש ההיא מלפני (להלן כב ג) והשלישי שנאמר בהן הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה (במדבר טו לא). ואמר ביום הכפורים (להלן כג ל) והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה, ואמרו בסיפרא (אמור פרק יד ד), לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, וכשהוא אומר והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן:

וביאור הענין, כי האוכל חלב או דם והוא צדיק ורובו זכיות אבל גברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההיא, יכרתו ימיו וימות בנעורים קודם שיגיע לימי זקנה, והם ששים שנה, ואין נפשו בהכרת, אבל יהיה לו חלק בעולם הנשמות כפי הראוי למעשיו הטובים כי צדיק היה, ויהיה לו עוד חלק לעולם הבא הוא העולם שאחרי התחיה, ובזה אמר ונכרת האיש ההוא:

ואשר עם החטא החמור ההוא יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו, עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף והיא נכרתת מחיי עולם הנשמות, ובמחויבי הכרת הזה רומז הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני, וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. ואלו אין להם כרת בגופם, אלא פעמים שיחיו ויגיעו לימים רבים וגם עד זקנה ושיבה, כענין שכתוב (קהלת ז טו) ויש רשע מאריך ברעתו. וזהו מה שאמרו רבותינו (עיין ר"ה יז א) אבל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכללן עון פושעי אומות העולם בגופן ואמר רב פפא בעבירה, כלומר בערוה מן העריות, יורדים לגיהנם ונדונין שנים עשר חודש, לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו':

ויש כרת חמור שנכרת גופו ונפשו, והוא הנאמר בו (במדבר טו לא) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, ודרשו (שבועות יג א) הכרת, בעולם הזה, תכרת, לעולם הבא, לומר שהוא ימות בנוער וחיתו בקדשים, שלא תחיה נפשו בתחיית המתים ואין לה חלק לעולם הבא:

ואין כפל הכרת הזה הנאמר בתורה אלא בעניני עבודה זרה ומגדף, ורבותינו דרשו בו עוד במסכת שבועות (שם) כי דבר ה' בזה, זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה, ואת מצותו הפר, זה המפיר ברית בשר, אבל אינו בכל הכריתות. ושם מבואר זה בגמרא שאין הכפל של הכרת תכרת בשאר חייבי כריתות שבתורה אלא באלו הנדרשים מן הכתוב הזה, כי הכתוב הוא במגדף ועובד ע"ז, והם הוסיפו במדרשים הכופרים בעיקר והרשעים המוחלטים, וכמו שנאמר בהם בקבלה (ישעיה סו כד), כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, והם אותם שמנו במשנה (סנהדרין צ א) ובברייתא (שם קח א) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא:

וכן נראה שאין כל חייבי כריתות בערירות כרת לזרעם אלא באותן שכתוב בהן "ערירים". ויתכן שהוקשו כל העריות זו לזו, אבל בשאר הכריתות כגון חלב ודם אין לנו. כתב ר"א (להלן כג ל) יש הפרש בין והאבדתי ובין ונכרתה, ולא אוכל לפרש. יחשוב החכם כי האובדת תאבד והנכרתת תכחד ולא ישא אלהים נפש:

ותדע ותשכיל כי הכריתות הנזכרות בנפש בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה ובמתן השכר בעולם הנשמות, כי באמרו יתברך ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה (במדבר טו ל), ונכרתה הנפש ההיא מלפני (להלן כב ג), יורה כי הנפש החוטאת היא תכרת בעונה, ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון. ולכך הוא מפרש הנפש ההיא עונה בה (במדבר טו לא), כי העון אשר בה הוא יכריתנה:

וטעם הענין, כי נשמת האדם נר ה' אשר נופחה באפינו מפי עליון ונשמת שדי, כמו שנאמר (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים. והנה היא בענינה ולא תמות, ואיננה מורכבת שתפרד הרכבתה ותהיה לה סיבת הויה והפסד כמורכבים, אבל קיומה ראוי והוא עומד לעד כקיום השכלים הנבדלים, ולכך לא יצטרך הכתוב לומר כי בזכות המצות יהיה קיומה אבל יאמר כי בעונש העבירות תתגאל ותטמא ותכרת מן הקיום הראוי, והוא הלשון שתפסה בהן התורה "כרת" כענף הנכרת מן האילן שממנו יחיה שרשו. והוא מה שאמרו רבותינו (ספרי שלח קיב), מקרב עמה, ועמה שלום, כי הכרת של הנפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו, והן עמה שהן בשלום:

וכבר פירשנו (שמות ו ב) כי כל היעודים שבתורה בהבטחות או בהתראות כולם מופתיים מן הנסים הנסתרים, בדבר מופתי תבטיח ותזהיר התורה לעולם, ולכן הזהיר בכאן בכרת שהוא ענין נסי, ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי:

רמב"ן דברים פרק כא פסוק כב (פרשת כי תצא)

ור"א אמר על דרך הפשט כי אלהים פועל, והקללה תבוא אל מקום קרוב מהתלוי, ויש לו סוד מודבק בנפש