סיכום השיעור 📋
ההקדמה החמישית של הכלאם — מורה נבוכים א:עג
רקע: חזרה על ההקדמה הרביעית והתוספת המכרעת של המתכלמין
ההקדמה הרביעית קבעה שעל כל עצם נמצאים מקרים — עיקרון המוסכם גם על הפילוסופים (האריסטוטליים). אולם המתכלמין מוסיפים תוספת מכרעת: לכל עצם חייב להיות מקרה או ההפך של אותו מקרה — אין אפשרות שעצם יהיה נטול מקרה מסוים לחלוטין. תוספת זו נשענת על שני יסודות:
א. הכחשת ההבחנה בין ניגוד לסתירה
– ניגוד (כגון חום וקור) — שני קצוות של אותו ציר; דבר המקבל חום וקור תמיד נמצא באיזשהו מקום על הסקאלה.
– סתירה (כגון להיות ולא להיות) — העדר מוחלט של תכונה, כמו אבן שאינה בגדר “חיה” או “מתה” כלל, כי אינה מהסוג שמקבל חיים.
המתכלמין מכחישים את קיום הסתירה וטוענים שהכל ניגוד. לכן, לשיטתם, אבן אינה “לא בגדר חיים” אלא יש לה מקרה של “מוות” (ההפך של חיים). כך גם אבן היא “טיפשה” (ההפך של חכמה). הכחשה זו נובעת מכך שאין “סוגי דברים” — אין צורות מהותיות שמגדירות מה דבר יכול או לא יכול לקבל. שהרי לשיטתם אין הוויה והפסד אמיתיים, רק קיבוץ ופירוד של אטומים; ממילא אין צורות, אין “סוגי דברים”, ולכן כל מקרה חל על כל עצם — תמיד כשאלה של “איזה צד מהניגוד” קיים.
ב. המניע התיאולוגי — ה’ כפועל יחיד
המתכלמין רוצים שה’ יהיה הפועל היחיד בכל דבר — לא רק “סיבה רחוקה” (כפי שמוסבר בפרק ס”ט), אלא הסיבה הישירה והבלעדית. הם דוחים כל “סיבה אמצעית” — כל הסבר טבעי שעומד בין הפעולה האלוהית לבין התוצאה.
המשמעות עמוקה הרבה מעבר לשאלת הניסים: אם יש “סוג דבר” כמו אבן, אז העובדה שאבן אינה חכמה נובעת מטבע האבן — וזו כבר “תשובה נוספת” מלבד “ה’ עשה”. לכן הם מכחישים שיש דברים במובן מהותי: אין “אבן” כסוג — יש רק אטומים ומקרים. כך כל תשובה לכל שאלה טבעית היא אך ורק “ה’ עשה”, ואין מדע טבע אפשרי.
> שאלת הניסים היא נגזרת מעמדה יסודית זו, לא מקורה. הם אינם מתחילים מהצורך להסביר ניסים, אלא מהצורך שה’ יהיה הפועל הבלעדי. הניסים פשוט אינם בעיה בעולם שבו אין טבע מלכתחילה; הבעיה שלהם היא הפוכה — להסביר מדוע יש סדירות.
—
ניסוח ההקדמה החמישית
הטקסט
> “העצם הפרדי הזה יתקנהו עמידת מציאותו במקרים ההם ולא ימלט מהם”
כלומר: העצם (האטום) אינו יכול להתקיים אלא עם מקרים, ואין מצב שבו הוא קיים בלעדיהם.
ניתוח הטיעון
הנקודה המכרעת: המקרים נמצאים באטומים הבודדים, ולא בשום כללות המתקבצת מהם. אין ישות מורכבת (כמו “אבן” או “אדם”) שנושאת מקרים — רק האטום הבודד נושא מקרים. עיקרון זה נובע ישירות מהעמדה שאין “דברים” במובן של ישויות בעלות צורה מהותית.
דוגמאות למקרים הנישאים על העצם: מראה (צבע), ריח, תנועה או מנוחה. הכמות אינה נחשבת מקרה אצל המתכלמין, שכן כבר בהקדמה הראשונה נקבע שהעצם הפרדי אינו בעל כמות. הכמות אצלם היא רק שאלה של כמה אטומים יש — לא תכונה של אטום בודד. הם לא הבינו שכמות היא עצמה מקרה של דבר, ונכנסו למבוכה כיצד נוצרת כמות כשמצטרפים עצמים שאין להם כמות.
הקשרים
– הקדמה רביעית — ההקדמה החמישית היא למעשה תנאי הכרחי להבנת הרביעית, ויש שכתבו שהיא צריכה להיות קודמת לה.
– פרק ס”ט — ההבחנה בין סיבה רחוקה לסיבה קרובה, שהמתכלמין מבטלים.
– הקדמות א–ג — האטומיזם והכחשת ההוויה וההפסד כבסיס לכל המבנה.
—
העיקרון המרכזי: מקרים שייכים לאטומים, לא לגופים
המסקנה הישירה מההקדמה: כל מקרה הנמצא בגוף כלשהו אינו שייך לגוף בכללותו, אלא נמצא בכל עצם פרדי מהעצמים המרכיבים אותו. אין “דברים” במובן של ישויות כוללות — יש רק אטומים הנושאים מקרים.
משל השלג
חתיכת שלג — אנשים רגילים אומרים “השלג לבן”, אך לפי המתכלמין אין לומר שהשלג כולו לבן. הלובן אינו נמצא בכללות השלג, אלא כל עצם ועצם מעצמי השלג הוא לבן בנפרד. הלובן הוא מקרה, ומקרה חייב להיתלות בעצם — ומכיוון שאין ישות של “שלג” כדבר אחד, המקרה חייב להימצא בכל אטום בנפרד.
מדוע בכל האטומים ולא רק בחלקם? שלג אינו דבר שרובו לבן — הוא כולו לבן. אם מאמינים שאין ישות כוללת אלא רק חלקים מרכיבים, הלובן חייב להיות בכל אחד מהחלקים. מי שאינו מאמין באטומים אין לו בעיה: הלובן נמצא בכולו כאחד, ואין חלקים נפרדים. אך אם אין לך אלא את החלקים — המקרה חייב להיות בכולם.
גוף מתנועע
באותו אופן, גוף שזז — אין גוף שזז, אלא כל עצם פרדי מעצמיו מתנועע, ולכן נראה שכולו מתנועע. זה מתקשר לדוגמת גלגל הריחיים: החלק החיצוני זז מהר יותר מהפנימי כי התנועה נמצאת בכל אטום בנפרד, לא בגלגל בכללותו.
—
חיים, חוש, שכל וחוכמה — הכל מקרים
העיקרון חל גם על:
– חיים — כל עצם ועצם בגוף חי נושא עליו מקרה של חיות
– חוש (תפיסה חושית) — כל עצם פרדי בגוף מרגיש הוא עצמו מרגיש
– שכל וחוכמה — אף הם מקרים באותו מעמד
כאן מודגש אחד האבסורדים הגדולים ביותר בשיטת המתכלמין: חיים, חוש, שכל וחוכמה הם אצלם מקרים מאותו סדר מטאפיזי כמו שחרות ולובן. כשם שלובן הוא מקרה המבדיל דבר מדבר, כך גם להיות חי, להיות תופס בחושים, להיות בעל שכל, או להיות בעל חוכמה בפועל — כולם סתם תכונות המבדילות עצמים מעצמים אחרים.
—
בעיית הנפש בשיטת הכלאם
הרקע: אטומיזם ומטריאליזם
השיטה האטומיסטית של הכלאם מקורה באטומיזם של דמוקריטוס ואפיקורוס — שיטה מטריאליסטית שאינה מכירה בקיום דברים מופשטים. אפיקורוס הסיק מכך שהכל מקרי, אין סדר בעולם, ואטומים נצחיים מתנגשים בחלל ללא הדרכה. הכלאם אימצו את אותה תמונת מציאות בדיוק, אלא שהחליפו את ה”מקרה” ברצון האל: במקום התנגשות אקראית — הכל בבחירה וכיוון של הבורא. האל יכול לעשות מה שירצה בדיוק משום שאין מעצור פיזיקלי לפניו. זהו פירוש שונה מאוד ל”כל-יכולת” לעומת הרמב”ם, שמאמין שלמרות מנהגו של עולם, ה’ יכול לעשות מה שירצה.
היעדר מקום לצורות ולשכלים
בשיטה אטומיסטית אין מציאות של צורות (לא נפרדות כאפלטון ולא בלתי-נפרדות כאריסטו), אין שכלים נפרדים, ואין ישויות מופשטות. השכל עצמו הוא רק מקרה של אטום מסוים — שה’ “במקרה” עושה שיהיה לך שכל. גם המלאכים, לפי הרמב”ם, עשויים מאטומים לשיטתם. האל עצמו אמנם אינו גוף, אך זה רק מפני שהוא חורג מכל ההגדרות — כל דבר נברא הוא בעל גוף.
הבעיה הדתית של הנפש
כאן נוצרת בעיה חמורה: הכלאם הם אנשי דת המאמינים בנצחיות הנפש, בעולם הבא, ובדין לאחר המוות — אך שיטתם האטומיסטית אינה מאפשרת קיום של נפש נפרדת מהגוף. אפיקורוס עצמו הסיק מכך במפורש שאין נפש ואין מה לפחד מהמוות (“אתה סך הכל אטומים”). הכלאם רוצים גם נפש שיש לה קשר עם הגוף (בגלל תחיית המתים) וגם שתשרוד את מות הגוף — ושני הדברים אינם נובעים מהשיטה.
הקשר היסטורי: אלגזאלי מנה כאחת מ”כפירות הפילוסופים” שאינם מאמינים בתחיית המתים, אלא מאמינים בנפש מופשטת נפרדת. גם הרמב”ם ידוע שהיתה בעיה סביב עמדתו בנושא זה. רב סעדיה גאון, למרות שאינו אטומיסט, חשב כמו הכלאם ולא האמין בנפש נפרדת במובן הפילוסופי.
הפתרון “החזק” שבדבריהם
הדעה המקובלת ביותר בקרב המתכלמין: הנפש היא מקרה הנמצא בעצם פרדי אחד מכלל העצמים שמהם מורכב האדם. מתוך אינספור אטומים המרכיבים את הגוף, יש אטום אחד שנושא את מקרה הנפש. כשם שאומרים על שלג שהוא “לבן” למרות שהלובן הוא מקרה בכל אטום בנפרד — כך אומרים על אדם שהוא “בעל נפש” למרות שרק אטום אחד מתוכו נושא את מקרה הנפש, וכל שאר הגוף נקרא על שמו.
הקשיים בפתרון זה
– אין סיבתיות בין אטומים: לפי שיטתם, אין מקרה עושה דבר, ואין השפעה סיבתית בין עצם לעצם או בין מקרה למקרה. כל אטום הוא כמונאדה בפני עצמו, ללא קשר לשאר העולם. לכן אי אפשר להסביר כיצד הנפש שבאטום אחד “משפיעה” חיים לכל שאר האטומים של הגוף.
– הכינוי “בעל נפש” הוא ריק: אם הנפש היא מקרה של אטום בודד ואינה יכולה להשפיע על השאר — הקריאה לכלל האדם “בעל נפש” היא שרירותית בלבד.
שיטת “העצמים הדקים”
שיטה נוספת ניסתה לפתור את הבעיה: הנפש מורכבת מעצמים (אטומים) דקים המעורבים בתוך עצמי הגוף. כך ניסו להבחין בין נפש לגוף בלי להזדקק למושג של דבר מופשט — הנפש היא פשוט גוף מסוג אחר, עשוי אטומים עם מקרה ייחודי. פרידת הנפש מהגוף אינה אלא פירוד פיזי של אטומים מאטומים. ייתכן שרב סעדיה גאון החזיק בשיטה דומה לזו.
אולם גם שיטה זו אינה נמלטת מהבעיה: לפי עקרונות הכלאם עצמם, מה שמייחד עצם מעצם הוא רק המקרה שלו. לכן גם אם הנפש היא אוסף עצמים דקים, עדיין מה שהופך אותם ל”נפש” הוא מקרה הנישא בהם. ומאחר שמקרה יכול להימצא רק בעצם פרדי אחד — חוזרת הבעיה למקומה. לפי כל השיטות, הנפש נותרת מקרה באטומים, בין אם באטום אחד ובין אם בהרבה.
—
השכל והמדע — אותה מבוכה
השכל (כוח ההשכלה, היכולת לחשוב) — בזה אין מחלוקת כלל בין המתכלמין: כולם מסכימים שהוא מקרה באחד העצמים הפרדיים המרכיבים את הכלל המשכיל.
המדע (הידע בפועל, המחשבה עצמה) — כאן נוצר ויכוח פנימי בין שתי אפשרויות:
1. המדע נמצא בכל עצם ועצם מעצמי הכלל היודע — ואז יוצא אבסורד שגם הציפורן “יודעת”, שכן המדע נמצא בכל אטום בגוף.
2. המדע נמצא בעצם אחד בלבד — ואז יוצא שהמוח והראש אינם יודעים, רק אטום בודד כלשהו נושא את הידע.
משני הצדדים מתחייבים “דברים מגונים” — כלומר אבסורדים. והכל נובע מההקדמה שכל מקרה חייב להימצא בעצם פרדי בלבד.
—
קושיית הצבע: שחיקת אבנים ומתכות
העובדה
מתכות ואבנים רבות בעלות צבע חזק (שחור, לבן, אדום). אולם כשאנו שוחקים אותן — הצבע נעלם. הדוגמה: אבן הפטדה (אמרלד), ירוקה מאוד, אך כששוחקים אותה הופכת לאבקה לבנה.
הקושי לכלאם
אם הצבע הוא מקרה הנמצא בכל עצם פרדי בנפרד, היה צריך שגם כששוחקים את האבן לחלקיקים קטנים — כל חלקיק יישאר ירוק. אך בפועל הם לבנים. לעומת זאת, לפי אריסטו אין בעיה: הצבע הוא מקרה של הכלל (השטח, הגוף בשלמותו), ולכן כשנשבר הכלל — ייתכן שהצבע ישתנה. ראיה מכך: ישנם מקרים שמציאותם אפשרית רק בכלל ולא בחלק ממנו — בניגוד להקדמה החמישית.
ניסיונות תשובה ובעיותיהם
– אפשרות שהצבע רק בשכבה החיצונית — נדחית, כי כשחותכים את האבן לחצי היא עדיין ירוקה גם מבפנים. רק שחיקה לחלקיקים זעירים מאוד גורמת לשינוי.
– הגישה המודרנית (סובייקטיביזם): צבע אינו מקרה אובייקטיבי אלא תופעה תלויית-תפיסה (*Secondary Qualities*). לפי גישה זו הצבע הוא רק “איך שנראה לנו” אוסף מסוים של אטומים. המתכלמין עצמם מחזיקים בעיקרון דומה (שהעיניים משקרות), אך אינם משתמשים בו כאן, כי הם סבורים שצריך ליישב את הבעיה בדבר עצמו — האם הוא באמת ירוק או לא.
– הבעיה הנותרת: כשחותכים את האבן לחצי — עדיין ירוקה. רק בשחיקה לחלקים זעירים מאוד נעלם הצבע. מתי בדיוק מתרחש המעבר? שאלה זו נותרת ללא מענה במסגרת שיטת הכלאם.
—
בעיית ה-Emergent Properties כנגד האטומיזם
המושג: תכונות מתהוות
בשפה פילוסופית עכשווית, מדובר בתכונות מתהוות (emergent properties) — תכונות של הכלל שאינן קיימות בחלקים הבודדים. דוגמה מובהקת: רטיבות המים. אטום בודד של מים אינו “רטוב” — רטיבות היא תיאור של התנהגות המים כשהם נפגשים בגוף אחר, ולכן היא תכונה שקיימת רק ברמת המכלול.
הוויכוח על מעמד האיכויות (צבע, טעם, ריח)
שתי שיטות עיקריות:
1. שיטת דקארט והמדע המודרני — המקרה האמיתי היחיד הוא כמות (extension — גודל בשלושה ממדים). כל שאר האיכויות — צבע, ריח, טעם — אינן קיימות בדברים עצמם אלא הן יחסים בינינו לבינם, או תופעות במוח שלנו. המדע המודרני עושה רדוקציה של כל האיכויות לכמות — הכל הופך למספרים.
2. הביקורת על שיטה זו — האמירה “אין צבע, יש רק אורכי גל” אינה באמת פותרת את הבעיה אלא מעבירה אותה ממקום למקום. אם צבע קיים רק במוח — עדיין צריך להסביר: מדוע המוח מבחין באורך גל מסוים כ”ירוק” ובאחר כ”אדום”? הכחשת קיום הצבע היא התשובה הקלה ביותר לכל שאלה — פשוט לומר “אין כזה דבר” — אך היא מתעלמת מהמציאות במקום להסבירה.
המסקנה הפילוסופית: אם לא מכחישים את מציאות האיכויות, ולא מחליפים אותן במספרים בלבד, אז מגיעים בדיוק לבעיית ה-emergent properties — דברים שקיימים בכלל ולא בפרט. ואם כך — חייבים להודות שיש “כלל” שהוא ישות ממשית, ולא רק אוסף אטומים. זו בדיוק הנקודה שמערערת את היסוד האטומיסטי.
> שיטת הכלאם אינה זהה לשיטת דקארט — הכלאם כן מאמינים במקרים כצבע וטעם כדברים ממשיים. אך דווקא בגלל זה הקושיה עליהם חזקה יותר: הם לא יכולים להכחיש את מציאות הצבע, ולכן חייבים להתמודד עם השאלה היכן הוא נמצא כשהאטומים מתפרקים.
הקושיה מן החיים — הדוגמה החזקה יותר
דוגמה זו “יותר מבוארת” (ברורה יותר) מדוגמת הצבע:
חלקים שנחתכו מן החי — אינם חיים. הציפורן חיה כל עוד היא מחוברת לגוף; יד שנחתכה מפסיקה לחיות. המסקנה: החיים הם תכונה של הכלל, לא של כל אטום בנפרד. לשון הרמב”ם: “התוקן מציאותו בכללו, לא בכל חלק ממנו, להיות חי.”
אילו כל אטום היה חי בפני עצמו — היד הייתה ממשיכה לחיות אחרי חיתוכה. העובדה שאינה ממשיכה מוכיחה שהחיים שביד אינם סכום חיי האטומים שבה, אלא תכונה שהיד מקבלת רק בהיותה חלק מהמכלול.
נקודת דיוק חשובה: היד, כל עוד היא מחוברת, היא באמת חיה באופן עצמאי — יש חיים ביד עצמה, היא לא רק מונעת מכנית מהמוח. אך חיים אלה קיימים רק מכוח היותה חלק מהגוף השלם. זהו מצב ייחודי: עצמאות אמיתית שתלויה בכלל.
—
תשובת הכלאם: אי-התמדת המקרה והבריאה המתמדת
העיקרון — ההקדמה השישית
תשובת המתכלמין לכל הקושיות הללו נשענת על ההקדמה השישית שלהם: המקרה אינו מתמיד יותר מרגע אחד. הקב”ה בורא בכל רגע מקרה חדש מחדש. בדרך כלל, ה’ נוהג מנהג לברוא את אותו סוג מקרה באותו אטום, ולכן נדמה לנו שיש רציפות בגופים שאנו רואים. אך אין כאן סיבתיות אמיתית — רק “מנהג” אלוהי.
יישום לשחיקת אבן הפטידא
כששוחקים את הפטידא והירוק נעשה לבן — אין כאן שינוי של תכונה קיימת. ה’ פשוט הפסיק לברוא את המקרה הירוק והתחיל לברוא מקרה של לבן. השחיקה עצמה אינה הגורם לשינוי הצבע — ה’ עושה זאת ישירות. אין קשר סיבתי בין פעולת השחיקה לבין תוצאת שינוי הצבע.
ביטול הסיבתיות והמדע
עיקרון זה מוביל למסקנה קיצונית: שום ניסוי (experiment) אינו יכול לעבוד באופן אמיתי לפי שיטת הכלאם. מה שהיה ירוק לפני רגע ומה שירוק עכשיו — אלו שני מקרים נפרדים שנבראו בנפרד. הראשון אינו גורם לשני. ניסויים יכולים לכל היותר לגלות את המנהג — את הדפוס שבו ה’ נוהג לפעול — אך לא לחשוף סיבתיות אמיתית.
אין סיבה מדוע ה’ בוחר לברוא מקרה מסוים ברגע מסוים, וזה גם אינו קשור למעשינו. אם לפעמים מה שהיה ירוק נעשה לבן — ה’ פשוט החליט כך, ואין בכך בעיה מבחינת השיטה.
הערכה ביקורתית
זוהי תשובה שגרועה מהשאלה — היא הופכת את כל המדע למיותר ולבלתי אפשרי. כאן נחשף שוב ה“ג’וקר” של הכלאם — האל כפותר בעיות: כל קושי פיזיקלי או מטאפיזי שהשיטה נתקלת בו נפתר על ידי הפנייה לרצון האל. זהו תפקידו המרכזי של הכלאם — להזדקק לאל לפתרון בעיות בסיסיות ביותר.
הקשרים
– ההקדמה השישית תציג במפורש את עיקרון אי-התמדת המקרה ואת הבריאה המתמדת.
– ההקדמה השביעית תבהיר יותר שהשינויים אינם נגרמים על ידי פעולות טבעיות אלא על ידי ה’ ישירות (שלילת הסיבתיות הטבעית).
תמלול מלא 📝
הקדמה חמישית של הכלאם: המקרים כתנאי קיום העצם
חזרה על ההקדמה הרביעית והחידוש שבחמישית
אנחנו בהקדמה החמישית של הכלאם. למדנו שההקדמה החמישית היא בעצם החידוש הכי חשוב, או ההגדרה הכי חשובה ביחס להקדמה הרביעית. באמת שהוא צריך להיות קודם להקדמה הרביעית באיזשהו מובן, או כפי שהיו כותבים פה — שזה פשוט תנאי בהקדמה הרביעית.
ההקדמה הרביעית היה שעל כל עצם, שיש מקרים — ככה זה היה הניסוח של הרמב”ם, שיש מקרים, שהמקרים נמצאים. וזה הרמב”ם דיברנו על זה, שהרמב”ם אומר: זה מוסכם גם אצל הפילוסופים. כלומר שיש עצם ויש מקרים.
התוספת של המתכלמים על הפילוסופים
אבל הם מוסיפים על זה. הסברנו קצת שזה נובע מהבנה לגמרי שונה מהמושג עצם ומקרים, אבל נקודה אחת שהם הוסיפו על זה, על מה שהפילוסופים גם מסכימים שיש מקרים, זה שלכל עצם חייב להיות מקרה או ההפך של המקרה.
שני יסודות לתוספת הזאת
היסוד הראשון: הכחשת ההבדל בין ניגוד וסתירה
הסיבה לזה קשורה לשני דברים. היא קשורה, דבר אחד, לזה שהם חושבים שכל דבר הוא ניגוד ואין סתירות בעולם. זכרנו את ההבדל בין ניגוד וסתירה: ניגוד זה כמו חום וקור, סתירה זה כמו להיות ולא להיות.
שזה נכון פילוסופית גם שחום זה ניגוד של קור, ולכן אם דבר שמקבל חום וקור, אז הוא תמיד או חם או קר, או שמידת החום שלו הוא גם מידת הקור שלו. זה פשוט שתי הצדדים של אותו דבר, אפשר להגיד, מה שאנחנו היינו מכנים — הטמפרטורה שלו.
המשמעות של הכחשת הסתירה
זה דבר אחד, ואז הם מכחישים את זה. הם מכחישים את זה שיש ניגוד ויש סתירה. ואילו למשל סתירה זה יהיה משהו כמו להיות ולא להיות, או שיהיה לו בכלל צבע. נגיד משהו שלא מקבל צבע, או נגיד משהו מת, שאין לו חיים בכלל — משהו שלא בגדר של החיים, לא בן אדם מת, אלא אבן, שהיא לא מתה. לפי דעתם היא כן מתה, כי הם חושבים שחיים ומוות הם סתירה, הם ניגוד ולא סתירה.
הקשר להכחשת ההוויה וההפסד
וזה קשור בעצם — למה זה קשור? זה קשור, נגיד, למשל, זה שהם חושבים שאין הוויה ולא הוויה, זה קשור לזה שהם מכחישים את ההוויה וההפסד. הם חושבים שהכול זה אטומים ומקרים של אטומים, ולכן, כפי שלמדנו, אין בכלל הוויה והפסד, יש רק קיבוץ ופירוד.
אז מתוך זה קצת, אני חושב כרגע שקצת יוצא זה שכל המקרים, שהם מקרים של האטומים, הם לא אטומים עצמם, אבל המקרים הם גם תמיד יהיו ניגודים. זו תמיד שאלה של כמה ממשהו יש, או איזה צד מהניגוד יש לך. אף פעם אין כזה דבר, לא להיות.
זה קשור לזה שהם חושבים שאין בכלל צורות, אין בכלל דברים שהם, או שהם לא. יש רק עצם ומקרה.
היסוד השני: המניע התיאולוגי — ה’ כפועל יחיד
זה דבר אחד. זה גם קשור למשהו תיאולוגי. כמובן, הרמב”ם טוען שהתיאולוגיה פה קודמת תמיד לפילוסופיה, אבל זה קשור למשהו תיאולוגי, שהם רוצים שהשם יעשה את הכול.
הבעיה: איך להגיד שה’ עושה הכל בלי סיבות אמצעיות
והם מתרגמים “יעשה את הכול” ל”יעשה עצמים ומקרים”, כי הם לא מסתפקים בלהגיד סתם “עושה את הכל” בלי קשר. הם אומרים את זה עם הסבר מדעי מסוים, שזה עצם ומקרים. ואז הם נתקעים, כי הם לא יכולים להגיד “השם עושה שהאבן לא חי” בלי להכיר שלעשות שהאבן יהיה לא חי זה גם לעשות משהו.
אז איך זה יעשות משהו? זה שיהיה לו הניגוד, ההפך — או שלדעתם ניגוד והפך זה אותו דבר — של המקרה של החיים.
זה יהיה ההקדמה השלישית, שהוא עצם היות עצם ומקרה, והתוספת שלהם, שהוא כבר מתחיל להראות לנו את ההבדל בין העצם ומקרה שלהם לעצם ומקרה הפילוסופיה האריסטוטלית.
האבסורד: אבן שיש לה תכונה של לא להיות חי
אני חושב שהרמב”ם כבר התכוון לצחוק על זה, כי זה קצת נשמע בלתי הגיוני להגיד שלאבן יש תכונה של לא להיות חי. המקרה של אבן זה שהוא גם לא חי וגם לא חכם וגם כל מיני דברים האלה. לכאורה זה נשמע שכן יש דברים שהם דברים, לכן לבן אדם יכול להיות טיפש או חכם, אבל אבן לא יכולה להיות לא טיפשה ולא חכמה, בגלל שהיא לא הסוג דבר.
לפי דעתם אין כזה דבר “סוג דברים”, לכן חייב להיות שאבן הוא טיפש.
הקשר לניסים והסדירות בטבע
זה גם יעזור לניסים, כמובן, כלומר שאין לדעתם ניסים, במובן אמיתי — הכל ניסים, או שהכל מקרים. אבל זה עוזר להם בדבר יותר יסודי מניסים. ניסים הם בעיה, לפי מי שמאמין שיש טבע, אז יש שאלה מה לעשות עם ניסים.
הם עומדים בשלב יותר מוקדם. הם רוצים שהשם יהיה הפועל האחרון בכל דבר, הפועל היחיד. ובשביל להיות פועל יחיד, אז צריך שלא תהיה תשובה אחרת, כמו שראיתי.
דוגמה: “מי באמת עשה את הים?”
איזה משגיח אחד אמר, שהוא ממש משתומם, שכולם כאלה כופרים היום, כי ילד אחד שאל את אבא שלו: “אבא, מי עשה את הים?” אז הוא אמר: “אוקיה, השם עשה.” אז הוא אומר: “אוקיה, אבל מי באמת עשה אותו?”
שזו הבנה מאוד טובה. הילד מבין שאם אומרים “אה, השם עושה” — אוקיה, אבל אתה עשית. או שזה נקרא סיבה אמצעית. זה לא נקרא שיש תשובה, יש תשובה אחרת לשאלה “מי עשה את זה”, חוץ מהשאלה שהשם עשה את זה, שהוא התשובה האולטימטיבית, במובן של סיבה רחוקה, כפי שהוא הסביר בפרק ס”ט.
המתכלמים רוצים שלא תהיה תשובה אחרת
אבל המתכלמים מאוד רוצים שהמשגיח הזה יהיה צודק, שבאמת התשובה היחידה לכל דבר תהיה שהשם עשה את זה. ולכן הם חייבים להכחיש בצורה אמיתית את זה שיש — יש מה שאנחנו מכנים סיבות אמצעיות.
אבל שזה כולל הרבה דברים. אנחנו לא תופסים כמה זה כולל. אם חושבים על זה מבינים שזה כולל שאין דברים. שזה שאבן יכולה לחיות, לא יכולה לחיות, וגם המילה לא יכולה להיות טיפשה וחכמה — זה כי יש סוג של דבר אצל האבן, שזה תשובה נוספת לזה שהשם עשה שהאבן יהיה טיפש במובן ישיר.
אפשר להגיד “השם עשה אבן, ואבן הוא סוג של דבר שהוא לא טיפש ולא חכם, ולכן האבן…” — זה כבר נכנס את הדבר הנוסף, סיבה נוספת לזה שהשם עשה.
הכחשת “סוגי דברים” כדי שה’ יהיה הפועל היחיד
והם רוצים לארגן את העולם כך שזה יהיה הגיוני להגיד “השם עשה” ולא שום דבר באמצע. ולכן הם אומרים: לא, אין כזה דבר “אבן” — יש רק אטומים ומקרים.
אז לפני הנס — הנס נובע מזה, כי הפוך, הם צריכים להסביר למה יש סדירות בטבע. הם יגידו, אבל נגיע לזה עוד שנייה, עוד מתישהו.
הרי בגלל זה שכן, כמו שר’ חנינא בן דוסא שאמר: “מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק.” אז השאלה כמובן איך מבינים את אותה אמירה, אבל הם מאוד כותבים לנס.
הם בשלב המאוד יסודי שהם רוצים להגיד שאין תשובה אחרת לשאלה של למה, של שום שאלה טבעית בעולם, אלא התשובה היא “השם עשה”. כלומר, אין מדע — לא יכול להיות מדע הטבע.
ההקדמה החמישית עצמה: המקרים נמצאים רק באטומים
עכשיו ככה, זה היה הקדמה רביעית. הקדמה חמישית הוא בעצם חידוד של — זה כבר כלול, אני חושב, במה שהסברתי, כי אני חושב שההקדמה החמישית היא מאוד הכרחית בשביל להבין מה שהם מנסים להגיד. אבל הרמב”ם מחלק את זה בשביל להראות לנו כל דבר בנפרד, איך המושג מקרים שלהם הוא מושג מוזר או מושג שונה מהחוש וגם שונה מהשכל.
והוא גם הולך להסביר איזשהו אבסורד שנובע כבר מההבחנה הזאת.
לשון הרמב”ם
ואז הוא אומר ככה: ההקדמה החמישית, הוא אמרם שהעצם הפרטי הזה יתקנהו עמידת מציאותו במקרים ההם ולא יימלט מהם.
שאומר שהעצם — מה שהם מתכוונים להגיד, שהעצם הוא זה שיכול להתקיים רק כשיש לו מקרים, ואין, לא יכול להיות בלי מקרים.
הנקודה המרכזית: המקרים נמצאים באטומים, לא בכללות
מה שהוא מתכוון להגיד, והוא הסביר, מה שהוא מתכוון להגיד זה שהמקרים נמצאים באטומים ולא בשום כללות שמתקבץ מהם. זו הנקודה הכי חשובה.
זה נובע ממה שאני כל הזמן אומר, שלפי דעתם אין דברים, אבל במובן של צורת ההסבר של הרמב”ם אני הקדמתי אותה מאוחר, כי זה היה נראה לי יותר יסודי. אבל אצל הרמב”ם זו הקדמה מסוימת.
ההקדמה החמישית זה שהעצם — ככה צריך להדגיש את זה — שהעצם הוא זה שיש עליו מקרים.
הסבר הרמב”ם להקדמה
והוא מסביר: ובאיור זאת ההקדמה ועניינה. אז ההסבר של ההקדמה הזאת הוא ככה, שהם יאמרו — אז הוא קודם אמר את זה במשפט, שהעצם הפרטי הוא זה שיתקנה עמידתו במקרים, ואז הוא מסביר — שהם יאמרו שאלה העצמים הפרטים, אשר יבראה מהשם — אותם עצמים שהשם בורא אותם, נראה, הוא בורא אותם כל הזמן — כל עצם פרטי מיהם, בעל מקרים.
המקרים נישאים על העצם הפרדי
דוגמאות למקרים ובעיית הכמות
ומה עם דוגמה של מקרים? כמו מראה, צבע והריח והתנועה או הנוח, שזה הניגוד של תנועה, אלא חוץ מהכמות. הכמות, הם לא חושבים שהוא מקרה. אריסטו, בגלל שיש לו דברים גדולים, אז החלק אקסידנט או תכונה מסוימת של מהות, זה שיש לו מקרה, כמות. כלומר, כמות זו סתם מילה שהמציאו מתוך השאלה כמה, כמה מזה יש. אני שואל כמה מזה יש, אני מתכוון כמה גדול הגוף הזה, או אם זה גוף יותר נוזל, לא משנה, כמה מהגוף הזה יש, כמה גדול הגוף הזה של מים או של עץ או משהו.
אבל לפי דעתם אין כמות מקרה, כי, הם אמרו כבר בהקדמה הראשונה, כי כל עצם מהם אינו בעל כמות, כן? אצלם העצם הוא לא בעל כמות, כן? לכן הם נכנסו למבוכה הזאת של איך, מאיפה מגיעה הכמות כשמצטרפים שני עצמים, כן? האם עכשיו יש שניים? אבל כפי שאני הבנתי כל הזמן, אז לכאורה התשובה להם היא, הם אמרו יותר מזה שהוא לא גוף בכלל, כן? אבל, כלומר שהוא לא כמות, לא בעל גודל בכלל, כן? וזה לכאורה, זה מה שמוביל אותם לבעיה, כי תנאי בלהיות בעל גוף זה להיות בעל כמות, כן? כלומר, בעל גודל מסוים. דבר גופני בלי גודל זה לא נשמע גוף, אז לכן הם נתקעו.
אבל לפי דעתם, כמות הוא רק יכול להיות כמות של כמה אטומים יש, כן? אבל אין אטום, הרי בגלל שהיחידה הבסיסית של מה קיים באמת הוא האטום, אז האטום הזה לא יכול להיות בעל כמות, חוץ מהשיטה שלהם שאמרו שכן, שהאטום הוא בעל כמות, בעל גודל מסוים, מאוד קטן או משהו כזה. אבל כי הכמות אצלם לא יקראו מקרה ולא ישכילו עניין המקרה בו, אבל הם לא מבינים שכמות הוא רק מקרה של דבר. הם חושבים שכמות זה, כן, הם נתקעים קצת בבעיה בלהסביר את הכמות, אבל לפי דעתם כמות זה פשוט כמה מהאטומים יש בסוף. אבל בכל מקרה, זה הוא הכניס אותנו שוב לבעיה שהוא כבר הזכיר בהקדמה הראשונה.
העיקרון המרכזי: המקרים נמצאים בעצמים הפרדיים, לא בגוף הכללי
אבל הנקודה החשובה זה שהעצם הפרטי הוא זה שיש לו עליו מקרים. עכשיו הוא הולך להסיק מזה את המסקנה הישירה. לפי זאת ההקדמה, לפי ההקדמה הזאת יראו כי כל מקרים שנמצאים בגשם מן הגשמים, כל המקרים הנמצאים בגוף אחד מהגופים, לא יאמר או לא ייאמר שהמקרה מהם מיוחד בכלל הגשם הוא, אין שום מקרה שהוא נמצא בכללות בכל הגשם, אלא אבל המקרה ההוא אצלם נמצא בכל עצם פרידי מן העצמי אשר יחובר מהם הגשם ההוא.
המקרה צריך להיות לא, אם אני רואה עץ, אז הצבע של העץ הוא לא בעץ, הוא בכל אחד מהעצמים המרכיבים את העץ. אז כן, ככה צריך לצאת מתוך העניין הזה. כאילו עץ אחד יש לו הרבה, הרבה אטומים שהם בפני עץ, כאילו? אין כזה דבר עץ. מה שעושה את העץ לעץ, הוא עכשיו לא מדבר עדיין על עץ, הוא מדבר על מקרים של עץ, שככה זה מתחיל, כן? עץ הוא, יש לו צבע מסוים, אבל עץ, עץ יש לו צבע מסוים, אבל הצבע הוא לא נמצא בכלל בעץ, הצבע נמצא בכל אטום ואטום שבעץ, כי הרי אין שום מקום אחר לשים את הצבע או כל מקרה אחר.
משל השלג
כן, והוא נותן משל, משל מאוד ברור, והמשל בו, כן, הוא נותן משל. זאת החתיכה מן השלג, אם אני מסתכל על פיסת שלג. אנחנו אנשים נורמליים, אומרים ששלג הוא לבן, אבל האנשים ההם לא אומרים ששלג הוא לבן. אין הלוא ונמצא בכללו כולו לבד. לא יכול להגיד שהשלג הזה כולו, חתיכת השלג הזאת, או חתיכה גדולה של שלג, הוא לבן. אבל כל עצם ועצם מעצמי זה השלג הוא לבן.
הרי לובן זה מקרה, כן? לובן זה לא, אין לובן בפני עצמו, לובן זה תכונה של דברים אחרים שהם נושאים עליהם את הלובן, כן? אז בגלל שאין לנו דברים, כן? אין כזה דבר שלג, יש רק עצמים שמרכיבים את השלג, כן? ואיכשהו העצמים האלה בהם צריך להיות הדבר, מה שאנחנו קוראים המקרה, זה שמבדיל אותו מכל עצם אחר, כן? כלומר, הופך אותו לשלג והופך אותו ללבן וכו’ וכו’, כן? אין בכלל מקום אחר לשים את זה. אז הלובן של השלג הוא לא נמצא בשלג, הוא נמצא בכל עצם ועצם מהאטומים המרכיבים את השלג.
מדוע המקרה חייב להימצא בכל האטומים?
ככה צריך לשאול פה שאלה, למה הם צריכים שיהיה בכל אחד ואחד? למה לא, נגיד, ב-30% מהם, וזה מספיק? והאפס עושים אחוז באמצע. לא, נראה אחר כך שהוא חושב שזה היה בכולו. כאילו, יש דברים שהם אמרו באמת שהם אולי רק בחלק מהאטומים שבגוף, אבל רובם אמרו שזה בכולם. והסיבה היא לכאורה פשוטה, כי אנחנו לא אומרים, אנחנו לא חושבים שרק חלק מהשלג הוא לבן, השלג כולו הוא לבן. אז כולו צריך להיות לבן.
אז אם יש לך כולו שהוא נפרד מהכל חלק וחלק המרכיב אותו, ואנחנו בכלל לא מאמינים באטומים שמרכיבים דברים, אז אין לנו בעיה. הלובן נמצא בכולו, אבל לא בכל חלק מחלקיו, בכלל אין חלקים. אבל אם אין לך אלא את החלקים האלה, הלובן חייב להיות בכל אחד מהחלקים, כי זה נכון שהכולו לבן. כן, שלג זה לא דבר אשר הוא בו לבן, זה דבר שכולו לבן.
דוגמת הגוף המתנועע
אז, וכן אמרו גם בגשם המתנועע, כל גוף שזז, אז עוד פעם, אין בכלל גוף שזז, אלא כל עצם פרידי מעצמיו הוא מתנוער, ולכן, ולזה התנוער כולו, הוא נראה שכולו מתנוער, פשוט בגלל שהתנועה, שהוא מקרה שמבדיל, שמייחד את העצם, הוא נמצא בכל אחד ואחד מהאטומים של העצם הזה.
והם אמרו לגבי גשם התנועה, כן? אנחנו בעצם כבר ראינו את זה לגבי השאלה שהיה להם מהאבן הריחיים הזאת, העיגול, כן? שהוויל, שהם התנועה, שהם אמרו שהחלק החיצוני שלו זז יותר מהר מהפנימי, למה? כי הוא מתפרק. וזה מובן, כי התנועה נמצא בכל אטום ואטום, ולא בוויל בכללותו, כן?
חיים, חוש, שכל וחוכמה כמקרים
וכן, אבל הוא הולך להדגיש שזה צריך להיות, ללכת לזה, בסוף הוא הולך על כל מקרה ומקרה, כן? מקרה זה פשוט הדבר הזה שהופך את העצם הזה לשונה מעצם אחר, כן? וכן, החיים, אז מצויים אצלם בכל חלק וחלק מעצמי הגוף החי, כן? יש גופים חיים ויש גופים מתים, כן? ולמדנו שגם הגופים המתים, בעצם יש להם מקרה של להיות מתים, זה לא רק החיים. בכל מקרה, אז מה בדבר החי צריך להיות חי? כל עצם ועצם מהגוף החי צריך להיות לו תכונה או מקרה של חיים, כי אחרת הוא לא יכול לחיות, אין מקום אחר.
וכן החוש, ה-perception, כל עצם פרטי שבכלל הוא מרגיש, הוא מרגיש אצלם, אותו דבר, והוא מרגיש את זה, כי זה אצלו אחד האבסורדים הכי גדולים, כי החיים, והחוש, והשכל, והחוכמה, הם אצלה מקרים כשכרות ולובן, כפי שנובע מדעותיהם, כן?
האבסורד: שוויון מטאפיזי בין חיים לבין לובן
הרי להיות חי, ולהיות בעל חוש, מרגיש, תופס דברים מבחוץ, לדרך החושים, או להיות בעל שכל, או להיות בעל חוכמה, שזה לא רק בעל שכל, כן? זו החוכמה עצמה, חוכמה בפועל. כל הדברים האלה, לפי דעתם, הם פשוט מקרים, הם דברים דומים מטאפיזית, הם מאותו סדר מטאפיזי כמו לובן ושכרות, כן? זה דברים שמבדילים דברים מהדברים האחרים. וכפי שנבאר, הוא הולך לדבר עליהם עוד יותר.
בעיית הנפש ונצחיותה
עכשיו, יש כן דבר שהוא בעייתי אצלם, הנפש, כן? נפש זה בעצם הדבר הזה שהופך את החיים לחיים. יש פה כנראה בעיה, כי מן הסתם הצדיקים האלה מאמינים בנצחיות הנפש.
הפרדוקס: שיטה כפרנית שהפכה לתיאולוגיה
אני חושב שזו באמת קצת בעיה, כי אני לא ראיתי את זה עכשיו, אבל דיברנו שהכלאם לוקחים תיאוריה מאוד כפרנית והופכים אותה להיות התיאוריה הכי אמונית לפי דעתם, כן?
הרי אטומיזם הוא השיטה של אפיקורוס או של דמוקריטוס לפניו, אבל אפיקורוס הוא זה שהסיק את המסקנות האפיקורסיות כביכול מזה בצורה מאוד מפורשת. כן? כי הרי הם הכל אטומיים וריק ולפי האפיקורוס זה אומר שהכל מקרה, אין שום סדר בעולם כלל. הבעיה היא, ולכן כפי שהוא כבר הזכיר בהקדמה מהראשונה, האטומים של אפיקורוס הם נצחיים, יש איזשהו מספר אינסופי של אטומים שמתנגשים זה בזה בחלל חשוך ככה, בלי שום הדרכה, בלי שום כיוון, ובמקרה אנחנו בפינה של העולם שהתקבצו כל מיני אטומים ועשו הרים ונהרות ובני אדם וכל הדברים העייפים שאנחנו רואים, אבל זה הכל פייק. ככה אפיקורוס ודמקריטוס ואחרים אמרו.
הכלאם, בעצם מאמצים את אותה תמונת מציאות, עם ההבדל היחיד שאין אצלם מקרה אלא הפוך, הכל ברצון או בחירה או בכיוון של הבורא, של האל, שהוא אצלם הבורא. אבל באופן מהותי העולם שלהם נראה בדיוק כמו העולם של האפיקורוס, אלא בתוספת האל שיכול לעשות את מה שהוא רוצה, בדיוק בגלל זה, כי אין שום מעצור פיזיקלי לפניו לעשות את מה שהוא רוצה, כן?
פירוש שונה למושג “כל יכולת”
זה מאוד, יש להם פירוש מאוד שונה למושג כל יכולת, כן? “מי היד ה’ תקצר”, כל המילים האלה, לפי האריסטו, הרמב”ם גם מאמין בזה, הוא מאמין, כן, למרות שיש מנהגו של עולם, ה’ יכול לעשות את מה שהוא רוצה. הם אומרים, לא, לא, העולם בנוי באופן כזה שה’ יכול לעשות את מה שהוא רוצה, כן? לכן הם מרחיבים הרבה, אין אצלם באמת ניסים.
הבעיה המטריאליסטית: היעדר דברים מופשטים
הבעיה הקטנה היא הנפש, אני חושב, אני לא ראיתי את זה עכשיו מפורש, אבל בטח הנפש הוא בעיה בשבילם, למה? כי הם רוצים להאמין בסוג של נפש, נפרדת לפחות, כשהיא נפרדת מהגוף, ואולי גם נצחית, או לפחות חייה בזמן, יש להם עולם הבא, כל מיני דברים כאלה, וזה לא דבר שנובע מהשיטה האטומית, כן?
אז לכן, לכאורה, אני רק חושב, לכאורה הם צריכים פשוט להגיד שיש קבוצה של אטומים, או סוג של קיבוץ של אטומים, קיבוץ זה כבר בעיה, אטום אחד שה’ מחליט שהוא יהיה נפש והוא יחיה והוא ישרוד את המוות של הגוף, כן? בסוף, כלומר בסוף, יש פה עוד בעיה.
שיטה מטריאליסטית שסותרת את קיום הצורות
כי הם צריכים להיות, זו בעיה גם, אני אמרתי, יש דבר מוזר אחד שהם אימצו את השיטה הכי מקרית, אבל נתנו להם את התפקיד של להיות המסדר כביכול, לא שזה באמת יענה על הסדר, של להיות זה, לכן הם חושבים שלאל יש חופש לעשות מה שהוא רוצה.
אז יש פה בעיה נוספת, הבעיה הנוספת היא שלפי תמונת העולם האטומיסטית, אין בכלל דברים מופשטים בעולם, כן? זה חלק מזה, כן? האטומיזם הוא שיטה מטריאליסטית מסוג מסוים, כן? נכון שהאטומים של העולם לפחות הם כמעט לא גופים, אז שאלה כמה אפשר לקרוא לזה מטריאליסטית, אבל בכל מקרה זאת שיטה שסותרת את המציאות של צורות, גם צורות לא נפרדות, אפילו של אריסטו, כל שכן צורות נפרדות כמו אפלטון וכו’.
האל והמלאכים כגופים
אז כן, אז האל עצמו, יש באמת בעיה. שהוא לא גוף, אבל זו לא בעיה, כי האל חורג מכל הגדרים, אוקיי, בסדר. וכל דבר נברא בסוף, לפי דעתם, הוא בעל גוף, כן? הרמב”ם אומר את זה מפורש, גם המלאכים עשויים מאטומים.
ולכן, נפש נפרדת, שלפי כל הפילוסופים, כן? כן, יש שאלה באמת מה שיטת אריסטו, אבל הרמב”ם ודאי חשב שלפי אריסטו יש איזשהו נפש נפרדת שהיא גם אולי נצחית וכולי, זה לא באמת ההסבר של נפש לפי שיטת הכלאם, כן, הנפש אצלם הוא רק עוד גוף.
דוגמאות היסטוריות: רב סעדיה גאון והסטואיקנים
אני חושב שזה די במפורש, השיטה של הרב סעדיה גאון למשל, הרב סעדיה לא מאמין בנפש נפרדת, במובן הזה, למרות שהוא לא אטומיסט, אז זה קצת בעיה, אבל הוא כן חושב כמו, כן, היו למשל, אבל הם לא אטומיסטים לגמרי, איך קוראים להם? הסטואיקנים חשבו שהאל הוא גוף, כן? שהאל הוא גוף כל העולם.
בכל מקרה, אבל האל הוא גוף כי הם באמת לא מאמינים בדברים מופשטים. אז הם באמת הסיקו את המסקנה הזאת, שגם האל הוא גוף, וגם האלים הם גופים. נכון שיש להם גם שכל, יש פה בעיות, אבל הכלאם, אין אצלם באמת מקום למציאות של שכלים או צורות או כל הדברים האלה. הפוך, כפי שאומרים, שכל זה מקרה של אטום מסוים, שגם מה שהם במקרה עושה, שיהיה לך שכל.
הנפש כמקרה של גוף
לכן גם נפש, הוא חייב להיות מקרה של גוף, ולכן בסוף אין אצלם נפש נפרדת, לא יכולה להיות להם נפש נפרדת, אבל כמובן הם בבעיה, כי הם אנשים דתיים, שרוצים להאמין בנפש נפרדת ובנפש שנידונה לעולם הבא וכו’, אז זה באמת בעיה. אני לא מכיר עכשיו מספיק לגבי השאלות מה עושים עם הבעיה, כן.
תחיית המתים מול נפש נפרדת: המחלוקת עם הפילוסופים
כמובן, את הרעיון של תחיית המתים, שהוא בעצמו היה חלק מהמחלוקת פעם בין הפילוסופים לקלאמיסטים, לתיאולוגים, גם באסלאם, כן? ובן סינא אמר שחלק מהכפירה שכבר, לא בן סינא, אלגזאלי מונה כאחת מהכפירות של הפילוסופים שהם לא מאמינים בתחיית המתים, אבל במקום זה הם מאמינים בנפש מופשטת נפרדת, כן? גם הרמב”ם, כידוע, שהיה בעיה על זה.
אז בכל מקרה, אבל הנפש אצלם הוא רק זה שקם לתחיית המתים, ולא יכול להיות נפש נפרדת. אנחנו מאוד רגילים להיות דתיים שדווקא יש להם תפיסה פילוסופית של הנפש. ולכן באמת אנחנו לא צריכים תחיית המתים. אבל טוב, זה אני כבר קפצתי להרבה מקומות.
אפיקורוס ושלילת הפחד מהמוות
אני רק אומר שנפש הוא בעיה, ולכן ודאי שיש פה בעיה דתית לגבי הנפש, בגלל שהדתיים, למרות שהם גם רוצים נפש שיש לו קשר עם הגוף, בגלל העניין הזה של תחיית המתים, שאולי באמת נובע מתפיסה לא מופשטת של הנפש, ועדיין הם רוצים שזה ישרוד את המוות של הגוף, כן?
אז אפיקורוס בוודאי לא מאמין בנפש, כן? כן, כל הרעיון שלו זה להגיד, כן, במובן מאוד מוצהר, חלק מהשיטה האטומיסטית אצל האפיקורים זה לבטל את הפחד מהמוות, כן, אומרים, אתה סך הכל אטומים, אז מה זה משנה באיזה קונפיגרציה של אטומים יש, אין ממה לפחד, ואם אתה מת, אם אין, אז אין, אז אין מי שיפחד וכולי, זה תיאוריה מאוד מפורסמת של האפיקורוס.
הפתרון “החזק” של הכלאם: הנפש כמקרה בעצם פרדי אחד
אז לכל מקום, הכלאם, אם יש להם בעיה עם הנפש, אז הם חולקים בה. אמנם הנפש, הם בה חולקים. יש להם בעיה, יש מבוכה איך להסביר את הנפש.
הרמב”ם מביא את כל זה רק להראות שזה אבסורדי, כן? והחזק שבדבריהם, כן, החזק, כלומר, החזק הוא חושב אולי הכי טוב לפי שיטתם, או שאולי הכי מקובל אצלם, זה שהיא מקרה הנמצא בגשם אחד פרידי מכלל העצמים אשר מוקבים על אדם.
הסבר הדוגמה: הלובן בשלג
כן, זה שאמרתי, שיש דברים שהם כן לא בכל העצמים של האדם, כי הרי כל אחד יכול לראות שלא כל העצמים של הגוף שורדים את המוות, גם לא את החיים, כן? אנחנו כל הזמן מאבדים חומרים וכולי. אבל נפש זה הדבר שלא מתאבד, אז הם אמרו שנפש זה מקרה של… כן, הרי עצם לא יכול להבדיל בין נפש לגוף, לשאר הגוף, כי כל העצמים אותו דבר. אבל הנפש הוא אחד מה… הוא מקרה שנמצא בעצם אחד מתוך הגוף.
על דרך משל, ונקרא, אז לכן למה אנחנו אומרים שלכל הקן, אז חוזרים לסיבה, למה אנחנו אומרים שהלובן הוא נמצא בכל פיסה, לא בכל פיסה, בכל עצם שמרכיבה את פיסת השלג, כי אנחנו אומרים שכולו לבן.
הבעייתיות בקריאת האדם “בעל נפש”
אז בעצם לפי דעתם, זה שאנחנו אומרים על אדם או בעל חי שהוא בעל נפש הוא לא לגמרי מדויק, כי לא כולו בעל נפש, הוא נקרא כלל בעל נפש מפני היות העצם הפרידי ההוא בו. בגלל שאתה אחד מה, אני לא יודע, בעשירית מהמיליון העצמים יש אטום אחד שהוא בעל נפש, אז אנחנו קוראים על שמו את כולו לבעל נפש.
למרות שזה באמת בעיה, כי הרי הם גם לא יכולים להסביר שהנפש הזאת משפיעה את החיים לכל שאר, כפי שנראה, אין מקרה עושה דבר, אין סיבתיות בין העצם לעצם ולמקרה למקרה, כל דבר, כל אחד הוא כמו מונאד משלו, כן, הוא לא, אין לו קשר לשאר העולם, אז זה שאנחנו קוראים לכלל בעל נפש, אנחנו סתם קוראים לו ככה. באמת יוצא דבר בעייתי.
דעה חלופית: הנפש מורכבת מעצמים דקים
אז זו שיטה אחת, השיטה הכי חזקה שביניהם, ומהם מי שאמר, היו אחרים שאמרו משהו אחר, שהנפש מורכבת מעצמים דקים, שהנפש הוא לא…
שיטת “העצמים הדקים” בנושא הנפש
השיטה הזאת אומרת שהנפש עשויה מכמה עצמים דקים. אבל הרמב”ם אומר, לפי שיטתכם, שעצם הוא לא מיוחד, אז חייב להיות מקרה, והעצמים הם בלא ספק בעלי מקרה אחד התייחדו בו והיו נפש, כן?
אז הרמב”ם מסיק להם את המסקנה, לפי דעתם, לפי הכלל היותר חזק שלהם, שאין מה שמייחד דבר מדבר אלא המקרה — עוד חייב להיות שגם אם אתה אומר שנפש הוא לא רק מקרה בעצם אחד, אלא נגיד כמה עצמים שהתקבצו ונהיו נפש, עדיין, סך הכול זה שיש בכולם את המקרה של להיות נפש, כן? והרי מקרה הוא רק באטום אחד בפני עצמו, אז לא כל כך כאילו.
אבל אמרו, אותה שיטה, אמרו כי העצמים ההם מעורבים לעצמי הגוף, כן? השיטה הזאת, אני חושב שרב סעדיה יש לו שיטה שנשמעת מאוד דומה. הם רוצים הרי להבחין בין הנפש לגוף, אבל אין להם מושג של דבר מופשט, אז הם אומרים, יש גוף, גוף הוא עשוי מהרבה אטומים, כן, ובתוכה מעורב אטומים — הם קוראים להם עצמים דקים, אולי עצמים מסוג אחר, כלומר, שיש להם מקרה אחר שהם הנפש, כן? וכשאנחנו אומרים שהנפש נפרדת מהגוף, זה פשוט הפירוט של העצם הזה מהעצם הזה.
ורמב”ם אומר, זה לא מאוד עוזר לך מאותו סיבה. הנה הוא מסיק, לפי כל השיטות האלה, לפי השיטות שהוא הזכיר, לא ימלטו מהדעות עניין הנפש מקרה אחד. בסוף נשאר האמת שהנפש הוא מקרה באטומים, אם באטום אחד, אם בהרבה אטומים, לא משנה.
הבעיה באשר לשכל ולמדע
אז זה לגבי הנפש, כן? אז הוא בסך הכול מביא לנו את כל המבוכה הזאת בשביל להגיד לנו שהכלל הזה שכל הדברים הם מקרים וכל המקרים הם באטומים, הוא באמת תופס אצלם גם לפי השיטה של… גם על הנפש, כן? אפילו הנפש לא חורגת מהכלל הזה.
השכל
והוא ממשיך שגם השכל — אמנם השכל רהיטים שהסכימו, כלומר בזה בכלל אין מחלוקת, שהשכל הוא מקרה בעצם פרידי מן הכלל המשכיל, כן. אין אחד שאומר ששכל, כן, שכל כלומר כוח ההשכלה, זה שאני יכול לחשוב, אני יכול להבין, זה לכולם מסכימים שהוא עצם, שהוא מקרה באחד העצמים המרכיבים את הכלל המשכיל.
המדע — הידע בפועל
ומה לגבי המדע? כן, מדע זה לא השכל, מה שקרה לפני זה החוכמה, כן, כן, מדע וחוכמה, פה אותה מילה. מדע, כלומר, לא השכל זה שאני יכול לחשוב, אלא המחשבה עצמה, כן, הידע עצמו. הידע עצמו, אז יהיה אצלם בלבול, כן, עוד פעם יש להם ויכוח ויש פה שני צדדים:
אם הוא מקרה נמצא בכל עצם, ועצם מעצמי הכלל לא יודע, כן, או שהמדע הוא בכל עצם — כאן אנחנו אומרים על אדם שיש לו מדע, כן, שיש לו ידע כבר, כן, שיש לו ידע בפועל, זו אבחנה, כן? הוא יודע כבר משהו, אבל אנחנו אומרים על האדם שהוא יודע. זו אותה שאלה.
ובגלל שיש לנו הכרח שאנחנו לא יכולים לשים דברים אלא בתוך מקרה, אז יוצא לנו שיש רק את האופציה הזאת, או להגיד שיש בכל עצם ועצם מהגוף היודע, מהכלל היודע, יש מדע — ואז יוצא משהו מגונה, כפי שהוא מסיים בשני הדברים, יש משהו מגונה. אני חושב שאפשר להבין בפשטות, כן, משהו מגונה שיוצא מזה שהציפורן שלי יש לה מדע, כן? כי הרי המדע נמצא בכל עצם ועצם מהגוף המשכיל.
אז יוצא שהציפורן יש לה מדע, שזה נשמע מאוד מוזר. או שאנחנו אומרים שבעצם אחד לבד, כן? ואז יוצא שהמוח שלי אין לו מדע, כן? הראש שלי אין לו מדע, רק איזשהו עצם אחד שבו יש מדע.
והתחוו משני הדברים דברים מגונים, כן? מגונים, הכוונה אבסורדיים, מוזרים. אבל בכל מקרה, זה הכל נובע מההקדמה שלהם שהכל מקרה של עצם.
סיכום ביניים: הדברים המופשטים כלואים בהקדמה
עכשיו, זה כבר ראה לנו, כן, אז בואו נחזור, לסכם. ההקדמה שלהם זה שאין מקרים אלא בעצם, אלא בעצם פרידי, ולכן נובע מזה אבסורד מסוג אחד, שהרמב”ם עכשיו עבר על זה, שיוצא, שגם הדברים המופשטים, כן, כמו נפש, כמו חיים, כמו חוש, כמו שכל, כמו מדע, הם תקועים באותה הקדמה, וכפי שאנחנו רואים, או הוא רמז, הוא לא הביא לנו מה מגונה, אבל אני משלים וצריך לחפש לראות עוד מה בעצם הוויכוחים פה, אבל מכל זה יוצא דברים מגונים. אני הזכרתי מבוכה חד מאוד גדולה לכל מי שאומר מבין נפש, באמת יוצא פה משהו מאוד מוזר.
קושיית הצבע: שחיקת אבנים ומתכות
ועכשיו הוא הולך להזכיר משהו יותר פשוט, יותר בסיסי, כי קושיה יותר פשוטה על ההנחה שכל הדברים נמצאים בתוך, כל המקרים נמצאים בתוך העצמים, בתוך האטומים, ולא בתוך הכלל אף פעם. אז היה להם קושיה.
התופעה: צבע שנעלם בשחיקה
וכאשר הוגשה עליהם, אז הוגשו עליהם, בהיותנו מוצאים המתכות והאבנים הרבים, הרבה מהמוצקים בעולם, בעלי מראה חזק, יש להם צבע חזק, כן, הוא שחור, הוא לבן, הוא אדום. אבל כשישחקו, אנחנו שוחקים לו את אותו אבן או אותו מתכת, יסור המראה ההוא. אז פתאום המראה הולכת לה.
למשל, כשאנחנו נשחוק את הפתידה הירוקה, איזושהי אבן טובה ירוקה ביותר, היא מאוד ירוקה, יש לה ירוק מאוד חזק, אבל פתאום אנחנו שוחקים אותה, תשוב אבק לבן.
הבעיה לשיטת הכלאם
אז מאיפה? יש עכשיו בעיה מאוד פשוטה. אם אתה אומר, כפי שאריסטו אומר, שהלבן נמצא כביכול על השטח שלו, הצבע שלו נמצא בכללותו, כן? אז אין בעיה. הלך הכללות, שחקת אותו, אז כבר אין כללות הפתידה, אז עכשיו זה לבן, כי החלקים היותר קטנים שלו לבנים או משהו כזה.
אבל אם אתה חייב להגיד שבכל עצם ועצם מתוך הגוף הגדול יש את המראה שלו, את הצבע שלו, אז המבחן הכי פשוט היה צריך להיות, תחתוך את זה לחלקים קטנים ותראה שבאמת הם גם ירוקים, אבל הם לא.
והוא ראה שזה היה מקרה, ייתכן מציאותו בכלל, לא בחלק ממנו. כן, אני חושב שיש פה תשובה פשוטה, אז אני לא יודע מה כל כך קשה פה, כן?
דיון בתשובות אפשריות
מה התשובה? כאשר יכול ביחד להיראות? כאילו, התשובה, אני הייתי חושב, סתם, אולי זה לא המקרה שהוא חושב עליו, אני הייתי חושב, אוקיי, אולי באמת הצבע הוא רק בעצמים החיצוניים של הדבר. וכשאתה שוחק אותו, אז נכון שעדיין יש צבע, אבל הוא פשוט בטל, כי יש הרבה יותר עצמים בלי צבע. משהו כזה.
אין לי תשובה, יש לי תשובה. שלא יהיה? כי הוא מחליף את הרצון שלו. הוא מחליף, אני לא יודע מה באמת קורה. אולי באמת בפנים אין צבע, וכשאתה שוחק אותו, אז הוא הולך מבחוץ, הוא מדי קטן, הרי יש פה, צריך רק שכבה מאוד מאוד קטנה של החוץ בשביל שיהיה צבע, ואולי הוא ממש מיקרוסקופי, הוא ממש מאוד קטן, ולכן כשאתה שוחק אותו, אז אתה מראה את הרוב שהוא לא בעל צבע.
הגישה המודרנית: סובייקטיביזם של הצבע
זה לא נראה לי, אני חושב שזה גם אולי ככה באמת זה קורה לפעמים. אבל פה יש, אז אני לא יודע, זה… נכון, נכון, אז כלומר, צריך לחשוב ככה, זה שאני אומר שהרוב גורם שזה ייראה בעל צבע, בעצם הכנסתי פה שיטה מאוד מודרנית, שיטה שאומרת שהצבע באמת בעיקרו או ברובו נמצא בתוך המבט שלי, בפרספקטיבה שלי, כן? אבל אף אחד פה לא חשב על זה עדיין.
זה יהיה תירוץ אחר באמת לשאלה שלהם. התירוץ של האחרונים באמת הוא התירוץ הזה. האחרונים גם מאמינים, כמו הכלאם, שכל המקרים, או שאין המקרים, או שצבע הוא לא מקרה בכלל, שאין מקרים, מה שקוראים Secondary Accident או Secondary Attributes. צבע הוא לא דבר, צבע הוא רק איך שנראה לנו האוסף המסוים כזה של אטומים וכו’. ובאמת, זאת תהיה תשובה אחרת שמכניסה את הסובייקטיביזם, את הרעיון שצבע הוא רק נראה.
למה המתכלמין לא משתמשים בתירוץ הזה
הם גם יאמרו משהו כזה בסוף, הם גם אומרים יסוד כזה שהעיניים שלנו משקרים, אבל לא משתמשים בזה בשביל לתרץ את השאלה הזאת. למה? כי הם חושבים שאנחנו צריכים ליישב את זה בדבר עצמו. והם אומרים, אוקיי, אבל האם כולו לבן או לא כולו לבן? הרי כשאני רואה אותו, או אני לא רואה שרק השכבה החיצונית לבנה, אני רואה שכולו לבנה.
הבעיה הנותרת: מתי בדיוק מתרחש השינוי?
ואולי מדברים גם על אבן פתידה הזאת, כשאני חולק אותו לחלקים גדולים, אז גם בפנים הוא לבן, כן? זה לא נכון שרק בחוץ הוא נהיה לבן, כן? אבל אם אני חותך אותו לחצי, אז הוא עדיין ירוק, כן? רק כשאני שוחק אותו לחלקים מאוד קטנים, כן? אז מתי זה בדיוק קורה שפתאום הוא לא לבן, שפתאום הוא לא ירוק?
תכונות מתהוות והקושיה מן החיים
גם אצלנו, בשפה שלנו, הרמב״ם הולך להגיד בעצמו שיש דוגמאות יותר חזקות, קשורות יותר חזקות. אני חושב שבשפה עדכנית מדברים על תכונות emergent, כן, emergent properties, שזה אומר, למשל, הרטיבות של המים, כן? אטום אחד של מים הוא לא רטוב, כי רטוב זה בסך הכל תיאור של איך המים מתנהגים כשהם נפגשים בגוף אחר, אבל אטום אחד של מים הוא לא רטוב.
אז לכן יש באמת מחלוקת האחרונים, כי האחרונים אומרים, יש שתי שיטות, יש כאלה שאומרים שאין רטיבות בעולם כלל, אבל זו לא השיטה של הכלאם, כי הכלאם כן מאמינים במקרים, וגם במקרים מהסוג הזה, כן, הם לא אומרים כמו דקארט ואחרים, שאמרו שבאמת יש רק, אין מקרים בעולם, כן, דקארט אומר שמקרים אמיתיים זה רק כמות, כן, רק מה שמכונה פה כמות, או שמשהו קורה extension, כן, להיות בעל גודל מסוים בשלושת הממדים, זה המקרה היחיד שגוף יש לו באמת.
שיטת דקארט והמדע המודרני: רדוקציה של איכויות לכמות
כל שאר המקרים, כמו צבע וכמו ריח וטעם וכל הדברים האלה, הם יחסים בינינו לבינם, כן, או דברים שנמצאים במוח שלנו ולא בדברים עצמם, כן? וככה אנחנו מלמדים גם בשיעורי מדע בבית ספר היום, כן? צבע זה פשוט, לא זוכר, את הקונפיגרציה של החומר שגורמת לאור להיות מוחזר באופן מסוים, כן? אבל אין באמת צבע בדברים, כל שכן טעם וכל הדברים האלה.
אז כלומר, בסוף אנחנו עושים רדוקציה של התכונות מהסוג הזה אל כמות, כן? אל איך החומר עצמו מאורגן, כן, בלי, אין באמת צבע אדום בעולם, יש רק את ה… איך אומרים, את האורך של הגלים שנפגשים בו וכו’. כן, ואורך זה כמותני, כן, לכן כל המדע שלנו הופך את הכל לכמות, כן, הוא לא מאמין באיכויות.
הביקורת הפילוסופית על הכחשת האיכויות
יש גם בימינו פילוסופים שאומרים שזה תיאור מאוד חלש, כי הרי אתה סתם, יש לך שאלה מה זה איכות, מה זה צבע, והחלטת שאין כזה דבר צבע, אוקיי, וזו תמיד התשובה הכי טובה לכל שאלה, אין, אז לא צריך להסביר. אבל כאן יש צבע, וכשאתה אומר שצבע הוא רק בראש שלנו, אז אתה פשוט החלפת את מקום הבעיה. במקום שנטרח להבין איך יש איכויות לדברים, אתה אומר, אוקיי, תטרח להבין איך יש בראש שלנו איכויות, כן?
הרי זה לא מוסבר. למה אנחנו קוראים, למה אנחנו מבחינים באורך הגל הזה צבע ירוק ואדום וכו’? זה לא מוסבר, זה נהיה סתם, אוקיי, ככה המוח שלנו עובד. למה הוא עובד ככה? מה זה אומר שהוא עובד ככה? מה המשמעות של זה? באמת לא מוסבר בשיטה הזאת.
חזרה לתכונות מתהוות והבעיה הפילוסופית
ולכן יש כאלה שאומרים שאנחנו כן יכולים להראות שיש מה שקוראים emergent properties, יש תכונות של הכלל שהן לא תכונות של הפרטים שלהם. ועכשיו יש באמת בעיה פילוסופית מאיפה זה מגיע, כן? אם אנחנו חושבים תכונת עולם אטומיסטית, שביסוד מה שקיים זה אטומים, בחלקים היותר קטנים, אז יש באמת שאלה, יש באמת שאלה של איך יש דברים, איך יש תכונות של העולם שאי אפשר לעשות להם רדוקציה לאטומים, ואז אנחנו חוזרים לתשובות הריסטוטליות, כן? זה תכונה של הצורה, כל מיני דברים כאלה.
אז זה לפחות אחת מהאופציות הקיימות היום בפילוסופיה, וזה בעצם, אם אני מבין נכון, זה בעצם הוויכוח שנמצא פה, כן?
חזרה לדוגמת הצבע: האם היא מספיק חזקה?
אנחנו אומרים, כן, אולי הדוגמה שלו לא מספיק טובה, כן? הדוגמה של הרטיבות, למשל, היא דוגמה יותר טובה. כי רטיבות הוא באמת דבר, כן, כי על הצבע אני יכול להמציא את התשובות שאמרתי, שאולי זה פשוט צבע חלש, ואז זה מתערב, אבל אני חושב שאולי פילוסופית גם שם יש את הקושייה, כי אנחנו מבחינים צבע, אנחנו לא מבחינים, כן?
אנחנו מאוד רגילים שבמדע שלנו אומר שאין צבע, יש רק מספרים, כן? גם המחשב שלי לא מכיר צבע, הוא מכיר אדום, ירוק, לבן וכו’, למספרים מ-1 עד 255, ואז כשאני רואה צבע כחול חלש, אני אומר, אה, זה פשוט תרכובת של הגלי האור האלה, כן? אבל זו לא באמת תשובה טובה, כי אז אתה לא מדבר על צבע בכלל.
כשאני מדבר על צבע, אני כן מדבר על משהו קיים, שהוא בדיוק, כן? אתה רוצה להגיד לי איך עושים את זה במקרה, כשאני רוצה לעשות את זה עם המכחול שלי, איך זה עושה? אוקיי, זה יכול להיות, אבל עדיין יש כזה דבר שהצבע הזה עצמו הוא איזשהו דבר, ואת זה המדע החדש בכלל לא פתר, בכלל לא, הוא פשוט התעלם מזה.
הבעיה בתשובת האחוזים
אבל אם אנחנו רוצים כן להגיד על זה, אז אנחנו נמצאים באותה בעיה. אני רק אומר שהתשובה שלי היא להגיד שאוקיי, יש אחוז מסוים של צבע ירוק ואחוז של לבן, ולא כל כך תשובה טובה, כי צבע הוא לא דבר של אחוזים, צבע הוא דבר שנמצא בכולו, אלא אם כן אנחנו מכחישים את המציאות של צבע, כפי שבאמת האחרונים הפילוסופים אמרו, או שאולי גם הקלאמיסטים, כאילו חלק מהאטומיסטים הישנים עשו.
אבל אם אתה לא מכחיש את המציאות של צבע, כלומר לא מחליף את המציאות של צבע עם מספרים של כמה צבע וכמה מהצבע הזה, אז באמת זאת בדיוק אותה שאלה של emergent properties, של דברים שנראה מאוד ברור שהם נמצאים בכלל ולא בפרט. ואז יש לנו שאלה, האם יש כלל? אז חייבים להגיד שיש כלל, ולא רק אטומים, כן? זה הנקודה, וזה יהיה העניין פה.
הדוגמה החזקה יותר: החיים
עכשיו, כן, אני הסברתי טוב את השאלה שלו מהדבר. הרמב״ם מביא דוגמה יותר טובה באמת, כן? אני חושב שהדוגמה השנייה איתו, שלו, הוא אומר בעצמו שהוא ראה יותר טובה, ויותר מבואר מזה, כן? יותר ברור מזה, זה הנושא של חיים, כן?
חלקים שחתכו מן החי אינם חיים. כן, מצד אחד, אפילו הציפורן שלי היא חיה כל זמן שהיא מחוברת אתי, כן? היא חלק מהחיים הכלוליים של הגוף. אבל ברגע שאתה חותך אותו, אפילו אתה חותך יד של בעל-חי, אז היד כבר מפסיקה לחיות, כן?
החיים כתכונה של הכלל
והוא ראה שזה העניין, התוקן מציאותו בכללו, לא בכל חלק ממנו, להיות חי, שאנחנו אומרים, היד היא חיה, אבל היא חיה בתור חלק מהמכלול שנקרא גוף חי. היא לא חיה בזה שכל אטום ואטום שבתוך היד חיה, כי זה לא נכון. הרי אם זה היה נכון, אז היה צריך להיות שאפשרי לחתוך את היד והיד תמשיך לחיות.
כן, צריך לחשוב פה, כי גם הקושייה הזאת אפשר כביכול להגיד, אולי הוא באמת צריך פשוט לקבל את היכולת לחיות מהלב, או וואטאברים, מאיזשהו חלק אחר שנותן לה חיים, כן? וגם פה אולי נעשה את אותו משחק ולעבור על זה ולראות שזה לא יהיה תשובה טובה.
עצמאות היד כחלק מהכלל
כי היד שלי באמת חי בתור יד שלי, אבל רק בתור יד של הגוף כולו, כן? בתור חלק מהכלל, ולא שהוא חלק, אבל לא חלק במובן הזה שאני יכול לחתוך אותו והוא ימשיך לחיות. אבל כל זמן שהוא כן חלק, הוא כן יד עצמאי, כן? עצמאי במובן שיש חיים ביד הזה. הוא לא רק נע על ידי זה שאני מניע אותו בראש שלי, והוא עכשיו כבר מת. זה היה משהו מאוד מוזר להגיד, כן.
סיכום הקושיות על השיטה האטומיסטית
אז עכשיו, זה שתי קושיות מאוד גדולות על השיטה שאומרת שיש מקרים רק באטומים, כן, וכפי שהזכרתי, זה באמת מחלוקת חיה, כן. אנחנו מאוד רגילים, בבית הספר מלמדים באמת את שיטת הכלאם, שבאמת כל המקרים נמצאים באטום, ולא רק זה, אלא כפי שהאחרונים, אחרוני הפילוסופים אמרו שרוב המקרים לא קיימים, יש רק איכות, רק כמות, כן? שזה אפילו הקצנה של השיטה האטומיסטית, כפי שלמדנו, שכמות הוא בסך הכל מספר של אטומים, מספר של החלקים. את זה אפילו הכלאם לא אמר.
תשובת הכלאם: המקרה אינו קיים
עכשיו, הכלאם, היה להם תשובה אחרת לשאלה שלי, או אולי תשובה דומה, אבל עם האל, כן? הם, יש להם ג’וקר תמיד, הם, יש להם את האל שפותר להם את כל הבעיות, ולא רק הוא, זה כל התפקיד של המדע הזה, שנצטרך את האל בשביל לפתור בעיות מאוד בסיסיות.
ההקדמה השישית: אי-קיום המקרה
אז הם אמרו תשובה אחרת, הם אמרו, ואמרו בתשובה בפירוש הקושייה יהיה שיווק כאשר, הרב עמר מצטט פה, כאשר הכלאם הקשו על עצמם איפה הלך הצבע הירוק כאשר שחקנו את הפתידה, הם אמרו תשובה פשוטה, המקרה אין קיום לו, ואמנם ייוורד תמיד כמו שהוועד מדעתם בהקדמה של ההכנסות.
זאת ההקדמה השישית, הוא התשובה לביאה שעולה מההקדמה החמישית. יש להם הקדמה שישית, שאנחנו נלמד בשבוע הבא, שהיא שהמקרה לא קיים. אפשר לקשר את זה גם לזה שהם אמרו שזמן הוא לא קיים, אבל בכל מקרה הם אמרו, בלי זה, אמרו שהמקרה לא קיים.
המקרה כבריאה רגעית מתמדת
מקרה זה דבר שקיים רק רגע אחד, כל פעם, ואז השם כל הזמן בורא מקרה אחר מחדש. במקרה, גם לא במקרה, אבל במקרה השם נוהג בדרך כלל לברוא את אותו סוג מקרה באותו אטום, ולכן נדמה לנו שיש רציפות בחומר, בגופים שאנחנו רואים, כן?
אנחנו לא רואים שפתאום, בדרך כלל אנחנו לא רואים שפתאום הירוק נהיה אדום, אבל לפעמים אנחנו כן רואים, כן? הרי כשאנחנו שוחקים את הירוק, פתאום הוא נהיה לבן. זה לא שאותו דבר שהיה ירוק,
הבריאה המתמדת של המקרים
אבל מה? כל הזמן בורא את המקרה כל רגע מחדש. ויש מנהג, השם מנוהג מנהג, שכאשר שוחקים את הפטידא, אז הוא מפסיק באמת לברוא את המקרה הירוק, הוא מתחיל לברוא מקרה אחר של לבן.
כמובן שזה לא נגרם על ידי השחיקה — אנחנו נראה את זה בהקדמה השביעית, יותר בצורה ברורה. זה פשוט, השם עושה את זה, אנחנו לא עושים את זה. בהקדמה השישית נראה את זה במפורש. השם עושה את זה.
אבל זו התשובה שלהם לבעיות מהסוג הזה, כן? זו תשובה מאוד קיצונית, אבל זה באמת חלק מהשיטה שלהם, שהמקרה לא יתמיד, אז זו תשובה טובה.
אני אמרתי שאני יכול לענות על זה בתשובה מודרנית, שפשוט להגיד שהמקרה לא קיים. אבל הם אומרים משהו דומה — הם לא אומרים שהוא לא קיים, הם אומרים שהוא לא קיים יותר משנייה אחת, או מה שהם חושבים, שהיחידה הבסיסית של הזמן.
ביטול הסיבתיות והמדע
אז לכן הם אומרים שזה לא בעיה. זה שאתה רואה משהו שהיה אתמול ירוק ועכשיו הוא לבן, זה לא ראיה שה… הראיה הוא, כן, הרי בעצם הם גם מכחישים בזה כל ראיה אפשרית, במבחן, כן?
כל האקספרימנט לא יכול לעבוד לפי הכלאם, בצורה אמיתית, רק בשביל לגלות את המנהג. אבל בצורה אמיתית שום מבחן לא יכול לעבוד, כי בסך הכל זה שהיה אתמול, זה שאותו דבר היה אתמול ירוק ועכשיו ירוק, זה שני דברים שונים. זה לא גרם, זה לא זה גורם לזה. זה זה שהוא היה לפני רגע ירוק, זה לא מה שעושה את זה שיהיה עכשיו ירוק, אלא השם עושה את זה ישירות כל הזמן.
ולכן, אם לפעמים הוא באמת היה ירוק ועכשיו הוא לבן, אין בעיה, כן, השם החליט לעשות את זה לבן. למה כל הזמן הוא מחליט? אין סיבה. לא יכולה להיות סיבה, וזה גם לא קשור למעשים שלנו.
הערכה ביקורתית של השיטה
אז זאת השיטה שלהם, וככה הם באמת עונים על כל השאלות מהסוג הזה. כמובן שזה סוג של תשובה שגרועה מהשאלה, כן? הוא הופך את כל המדע למיותר ולבלתי אפשרי, אבל את זה אנחנו נראה כבר בהקדמה הבאה.