שינה אין לפניו – סוד הנסירה שיעור ערב ראש השנה תשפ”ה – בית וועד לחכמים
ברצוני להציג קיצור של מהלך מסוים שיסביר את השתלשלות הסוגיה, לענות מעט על שאלת ‘מנא לן’, ואת משמעותה, לענות מעט על שאלת ‘ומאי נפקא לן מינה’.
השאלה
א – התחלת הסיפור. הוא שיש קושי גדול להבין מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. הרי ראש השנה הוא יום דין ואחר כך יום כיפור יום סליחה וסוכות הוא יום שמחה. בתחילה יש דין ואחר כך יש חסד ורחמים. אם הכוונה לחסד לשם מה הדין, ואם הסוף השמח נודע מראש מהו הפחד והיראה בהתחלה. ואם אינו נודע מה השמחה בסוף. (מדרש כי עמך הסליחה למען תיורא, מופקדת הסליחה עמך מראש השנה למען תיורא).
סיפור הדרושים
ב – הזוהר בפרשת פנחס (ריד) הסיק, (אחרי שאמר שזה לא הובן מתחילה), שזה הכל הולך על סדר היחוד. שמתחיל תמיד מן השמאל והולך אל הימין ואז אל האמצע והזיווג עצמו. וזהו סדר כללי ההווה בכל יחוד, למטה ולמעלה. זה עדיין לא תירוץ אלא בעיקר נתינת מראה מקום למעלה על אותו הסתירה, או הסבר שזה הכל תהליך מסוים שמצטרף מכל זה, וזה התחלה של תירוץ אבל צריך עדיין להסביר מה הם הצדדים איך הם מתפרטים ולמה הם מצטרפים.
ג – הזוהר בפרשת תצוה (קפז) אומר שהסדר של ראש השנה עד שמיני עצרת הוא דינים של השכינה, קשים בהתחלה ורכים בסוף. (ואילו דיני זכר הם להיפך רכים בהתחלה וקשים בסופם). בספד”צ מבואר אותו הניגוד, (אלא שאומר זאת על הזכר ושהנוקבא להיפך, ואין הסתירה מעניננו כרגע. באמת שבפרשת תצוה לא מחלק בין זכר ונוק’ אלא בין דין העליון – גבורה או בינה – לדין התחתון של המלכות, והוא מושג אחר, אבל חשוב רק שמצאנו את התהליך שיש דינים קשים בתחילתם ורכים בסופם). וזה תוך כדי הסבר ענין יצירת הזכר והנקבה בראשונה כדי להמתיק את הדינים שבהם (ששורשם מיתת המלכים).
ד – באדרא רבה (קמג) מבאר יותר הסיבה לתהליך הזה, שאלמלא נוצרו הזכר והנקבה כאחד לא היה העולם יכול לסבול, ולכן לא יצאו כאחד והוצרך להפרידם (מאב”א) ולחברם שוב (פב”פ) בכדי לבסמם. ועדיין לא נתבסמו כראוי ובא נחש על חוה ולכן יצא קין בדין קשה והוצרכנו לחכות לצדיקים שימתיקם.
ה – הוסיף האר”י (מכ”י בדרוש א) רכיב אחד, והוא שהענין הזה חוזר כל שנה. יסוד ידוע לכל מי שמבין את סדר המועדים שהם זכר למעשה בראשית וזכר למאורעות יציאת מצרים וכו’, ואנו אומרים זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון (ואיני יודע מקור ברור ליסוד לפני האר”י וצ”ע אבל הוא פשט מושג הזכרון למבינים). ויצא לו שמה שאומרים שתחילת החודש קשה וסופו רך הוא לפי הענין הזה גופא, שדין הנוק’ קשה בהתחלה כאשר מפרידים אותה, ושוב היא נמתקת והולכת בכמה אופנים עד היחוד ששניהם מתחברים.
ו – מכך הובן מאד ענין נוסף שהוא עיקר ראש השנה, (ענין המלכויות ברור שהלא הוא יצירת הנקבה) הוא השופר הבא לזכרון. הרמב”ם נתן לנו ציור מוחשי של הזכרת השופר (וראה פלא, הר”מ המצמצם תמיד בציורים ומפרש הכל מילולית הגדרתית, חידש לנו ציור נפלא על ראש השנה שלא מצאנו לו מקור כלל, וביארתי במ”א עי’ שיעור שנה שעברה שהציור נובע אמנם מדרך ההשכלה, מכל מקום הוא ציור עב יותר כלפי מושג הזכרון הדק) והוא שיש את הישן שמבקשים לעוררו, והשופר הוא כמו השעון מעורר, כמו שצויר אולי במדרשים על מעמד הר סיני שקול שופר חזק מאד ויחרד העם אשר במחנה והתעוררו משנתם. הזכרון הזה בפשט המקרא הוא להזכיר את השם. אבל הר”מ כדרכו הפך את הזכרון כלפינו, שאנחנו נתעורר להשכיל. הפיכה זו מובנת מצד הפשטת האל שאינו משתנה או מתקרב אבל אנחנו משתנים ומתקרבים כלפיו והתשובה שלנו הוא עצמו ההזכרה אצלו. המקובלים עם היותם מודים בהפשטת האל מדברים תדיר מצדנו כאילו הקב”ה עצמו מתקרב, הפך האר”י את השופר של הרמב”ם בחזרה אל מכונו, ואמר את המתבקש, כביכול הקב”ה ישן ומבקשים אנחנו לעוררו על ידי השופר. והוא ממש האמור באדרא באותו מקום, כי שינה זו ‘ויפל תרדמה על האדם’, הוא השינה שכלפיה נאמר ‘עורה למה תישן ה’.
המשמעות אינו בזמן
ז – כעת הגענו בחזרה אל השאלה הראשונה שלנו, והבנו שהיא ענף משאלה הרבה יותר גדול. וכי אדם הוא להנחם. והרי זה היתול אליהו “כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ”. ולעומת זאת הפסוק עומד וצועק ‘עורה למה תישן ה’. ומתוך חוסר ההבנה בפסוק זה כבר ביטל יוחנן כהן גדול את המעוררים שהיו אומרים זאת. (אמנם בגמרא פירשו שאמר שינה אין לפניו לא כי אינו גוף אלא כי נאמר לא ינום ולא ישן שומר ישראל אם כן הוא ער תמיד. ויל”ע אבל מסוף דברינו יתבאר). נפרש אם כן את שאלת ההשתנות וממנה את שאלת השינה.
ח – היסוד הוא שהשם אחד והעולם הרבה. הוא חי בכל הזמנים כאחד (פירוש היה הוה ויהיה ותמיד הווה). ואנחנו במשך זמנים מחולקים. לכן כל הדברים המתחלקים בזמן ובעולם הם אצלו כאחד, אע”פ שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע. (וזה מהותי, האוזן שלנו כלומר הבינה שלנו שומעת על ידי פירוק מושגים, שהוא אופן הבנת הנשמה, שהוא לומד בדרך של מעיקרא ולבסוף, גם לנו מציץ שעצם ההבנה איננה אורכת זמן ואיננה מפורקת). מובן לנו למשל שלא לקח להקב”ה זמן מצידו לברוא את העולם, אבל בכדי שנוכל אנחנו לדבר על בריאתו את ריבוי הפרטים, הוצרכנו לספר שביום ראשון עשה כך ובשני כך, ולחלק את מעשה הבריאה שלו לשלבים, שאחרת לא נבין כלל. השלבים האלה הם הימים שהם בשורשם הספירות.
ט – לכן כאשר אנחנו עונים על השאלה אם יש דין למה רחמים ואם יש רחמים למה דין, התשובה הוא שהיום רחמים והיום דין, כלומר הספירה הזו רחמים והספירה הזו דין, כלומר רחמים ודין ושאר כל המידות מבחינתו בבת אחת, אבל מבחינת השגתנו מתחלקים הם לעולמות שונים ולזמנים שונים, זה בעצמו שיש כמה ימים שונים הוא התירוץ.
י – במילים פשוטות, אצל הקב”ה ראש השנה ויוה”כ וסוכות ושמיני עצרת הכל קורה בבת אחת, כמו שנאמר כולם נסקרים בסקירה אחת. כל השורה הארוכה העוברת אחד אחד כבני מרון הוא רק מצד המבט המפורט שלנו, כלומר מצד העולם המפורד שבו אנחנו חיים. גם הדין והשמחה הם אצלו בבת אחת אלא שאין אנחנו יכולים להכיל. (האדר”ת הקשה לרבי ישראל סלנטר דבגמרא ר”ה ז, ב שלא מנו העומר בר”ה דמידי דלא חייל מאורתא לא קחשיב, והקשה דלגבי ר”ה אמרו ח, א שהוא ר”ה לדין, והרי דין ראש השנה הוא בבקר כמבואר מכמה טעמים אם כן גם הוא אינו חייל מאורתא, וענהו ר’ ישראל דלמעלה אין מחוסר זמן. עי’ במאמר ישראל דנדרוביץ ישורון כז.)
יא – כמדומה לי, שזהו גופא האמור באדרא, שאלמלא התחברו דין הזכר והנוק’ כאחד אין העולם יכול לסבול. כי זו”ן נקרא זמן (בגי’ מ”ה ב”ן) העולם איננו יכול לסבול את אחדות הכל וממילא ‘לא היה העולם מתקיים’ כפשוטו, כי העולם שלנו נזקק להבדלה של הזמנים והשמים וארץ והזכר והנקבה ככל הבדלות פרשת בראשית. ההפרדה לזמנים שונים הוא גופא בריאת העולם.
התבודדות ה’ בעצמו והשגחתו
יב – כעת נוכל גם להסביר מהו השינה למעלה. את זאת כבר נדע כי באותו העת שהוא ישן הוא גם ער. כי השינה כזמן מסוים איננו אלא הבדלה הקיימת בעולמנו ובתפיסתנו. ולכן אין לאמיתו של דבר שום סתירה בין לא ינום ולא יישן ובין עורה למה תישן. כי הם ב’ דברים הקיימים בבת אחת אצלו אבל בהכרח אצלנו שהם ב’ פסוקים שונים. (וזהו האמור באדרא שלא ינום בעתיקא ועורה בז”א).
יג – אך מהו הבחינה של שינה? אנחנו כבר יודעים מעצם סיפור הנסירה דבר אחד. השינה הוא המאפשר את היפרדות הנקבה מן הזכר, כביכול הקב”ה הרדים את האדם לפני הניתוח של הפרדת הצלע ובנייתה לאשה. אם כן גם בנמשל השינה הוא דבר המאפשר את ההיבדלות. כביכול תוך כדי ערות הז”א לא היה הפרדת הנוק’ אפשרית, וצריך להרדימו בכדי שלא ישים לב כביכול שלוקחים ממנו את הצלע, למרות שבאמת ההסרה הזו היא לטובתו. רק הדימוי הזה מראה לנו את הדואליות הקיימת בו במידה, כלומר אפשר היה לומר סיפור השינה הוא ציור זמני של הדואליות הזו, מצד אחד הוא לא רוצה לאבד חלק מעצמו מצד שני לא טוב היות האדם לבדו.
יד – העניין הזה כלפי מעלה הוא בדיוק כך. יאמרו כל המפרשים, שינתו הוא חוסר השגחתו בתחתונים. אך יש להוסיף, כי חוסר השגחה זו איננה מצד עצמה חוסר, אבל היא שלמותו בעצמו, היותו מספיק לעצמו והיותו מעבר לכל בחינה של בריאה חוץ מעצמו. במובן מסוים הרי זה נכון גם אצל האדם הישן, שהוא אמנם מופסק מן הסביבה שלו, אבל מצד עצמו איננו מת אלא נשמתו עולה למעלה והוא מהרהר בעצמו וכדומה. אבל האדם אינו יכול לעשות את זה בגוף אחד אלא אם נאמר למשל שהאדם ישן ואשתו יכולה לסדר באותו הזמן את הבית בגלל שהוא ישן. ואילו אצל הקב”ה הכל בענין אחד, אלא שאנחנו אומרים הוא ישן כלומר מעולה מן העולם, ובאותו הפעולה הוא משגיח בעולם ובורא אותו. אלא שבני אדם אינם יכולים לראות את זה בעין אחת כי אם בשני עיניים ולכן נדמה להם כשמסתכלים על עילויו שאינו משגיח וכשמסתכלים על השגחתו שאינו מעולה.
טו – ואם אמרנו, שהשינה במעשה הנסירה הכרחית בכדי שלא יבחין בכאב כביכול, אם כן הרי ממש אותו הפעולה של הסתלקות השגחה כביכול, הוא סותר על מנת לבנות במקומו, (שנאמר ‘ויבן’) כי העלמת ההשגחה כביכול הוא התאפשרותו את הדברים חוצה ממנו כביכול. שזהו המשל המראה לנו איך בדיוק *בגלל* שהוא ישן הוא משגיח על העולם, שהרי זה פשוט דאילו לא היה אלא הוא מאוחד בעצמו לא היה עולם, והעולם הוא התאפשרות דבר מפורט יותר והיינו . דהיינו, בזמן שינת הז”א נבנית המלכות. (וזה סוד, ‘ישנו עם אחד – ישנו האחד ישן האחד – מפוזר ומפורד’. ויובן).
טז – הפלא איך נעורר אותו לא שונה מן הפלא איך נזכיר אותו, ‘המזכירים את ה’, וכי יש שכחה לפניו שנזכירו. ובאמת בתפלת זכרונות כתבו בפירוש, למה הוא זוכר, כי אין שכחה. ואם כן הוא איננו ‘נזכר’ בראש השנה ממעשה בני אדם. אבל הזכרונות הוא הופעת המציאות ש’אין שכחה לפניך’. (ולכן ממשיך שם ואומר ‘אשרי איש שלא ישכחך’, זה התגובה, הוא תמיד זוכר אותנו השאלה אם אנחנו זוכרים אותו, שזה מה שאנחנו קוראים ההיזכרות שלו בראש השנה). אבל מה שנקרא שכחה מצידו הוא התעלותו מן העולמות. ו’אין שכחה’ פירושו שהוא עושה זכור ושמור בדיבור אחד, באותו מצב שהוא נבדל כך באותו המצב הוא בורא, שזה נקרא ביום עשות הויה אלהים ארץ ושמים. ויום הזכרון בתרועה הוא כל המשחק הזה, הוא מצדו שוכח ואנחנו מזכירים לפניו בשופר. לא כנביאי הבעל שיחשבו ישן הוא ויקץ, אלא כנאמר ‘ויקץ כישן יי’, הוא קץ כמו שהוא ישן, הזכרונות אומרים כי אין שכחה לפני כסא כבודך.