יש חושבים שבמצבים שישראל בצער היו מתאבלים יותר בתשעה באב ובמצבים יותר מוצלחים היו מתאבלים פחות, ועל בסיס זה מנסים להסביר חילוקי מנהגים וכו’.
האמת הוא שזה להיפך. בזמן שאדם בצער קשה מאד להתאבל על גלות השכינה, ואם יתחיל להתאבל יאבד את נפשו לגמרי, ולכן הוא צריך לשמח את עצמו אפילו במילי דשטותא, ואז אחר כל החיזוק והשמחה כולי האי ואולי יהיה לו רגע של אבלות השכינה.
ואילו בזמן שאדם יושב בנחת וברוגע והכל הולך טוב, אז הוא במצב של גדלות המוחין מספקת שיוכל לסבול לשים לב על חסרון העולם באמת.
וכל מי שמתבונן למשל כמה מושלם ושמח בבסיס היה האריז”ל וקהילתו, וכמה לא מושלם ושמח בבסיס היו גדולי החסידות וקהילתם, יכול לראות בקלות איך האריז”ל יכל לבכות על החורבן פעמיים ביום אבל החסידים עשו תעלולים בתשעה באב.