אוהב אני את המגילה השייכת לימים האלה, מגילת איכה, הוא מן החלקים הספורים בכתבי הקודש שאומרים את האמת, הכואבת, הכועסת, שאינה מתיפפת ואינה נרתעת לא מאלוהים ולא מאדם. המגילה הזאת הקוראת קינה על מה שקרה לה ואינה נותנת לתירוצי שווא להרגיע אותה. אין מנחם לי היא קוראת, עזבו אותי תאודציה, עזבו אותי תיאוריות יפות ומרגיעות חדשות גם ישנות, מה שקרה כאן לא יכול לקרות ואני קורא לכל מי ששומע לבכות איתי לצעוק איתי לקונן איתי. כי לא תפילה כנועה ומתחשבת הוא התגובה למצב האנושי ולא השתוות בודהיסטית תרופה למכותיה. אלו אולי סוכריות טובות לשרוד בהם את המציאות אבל אינם אומרים את האמת. האמת הוא שזה לא יכול להיות ולא אמור להיות ואין לזה שום תירוץ.
סופדת היא את קינתה על סדר האלף בית, לומר שכל הלשון אומרת את מה שהיא זועקת, לא נשאר אות ביקום שמסוגל לענות על שאלת הקיום ולא לשון בעולם שיכולה להרפות אותה. איכה הוא האדם איכה הוא האל איכה הוא המציאות.
בכו תבכה בלילה כאשר שקט העולם ולא טרדות היום מפריעות לה. טירדת הנשמה מפריעה לה ודמעתה על לחייה אינה מסוגלת להתייבש אין לה פנאי רגע למצוא טישו לנקות את עיניה או לשמור על איפור פניה אין לה מנחם מכל אוהביה כולם בוגדים מזויפים כל רעיה בגדו בה ועוד הראו לה פנים היו לה לאויבים תמיד היו ותמיד יהיו אין לה חבר אין לה ריע כולם אויבים לה היא לבדה במרירות לבה לב יודע מרת נפשו. היא מחפשת לה דרכים להתנחם הלכה אצל הגוים אצל הדתות אצל החכמים אצל הצדיקים ולא מצאה אלא עוני ורוב עבודה, זה אומר עבודה בכך וזה אומר עבודתה בכך זה מציע לה אעבדך שבע שנים באהבה וזה מציע עבודת שנים בהרגעה וכולם הורגים אותה היא יושבת לה בכל המקומות האלה ולא מצאה מנוח. באותו מקום שניסתה לשבת לנוח כל רודפיה השיגוה בין המצרים באותו מקום שצמצמה את עצמה לנסות להירגע הגיעו כל הצרות וכל האויבים כיתושים ביום חם התיישבו לה על פניה.
ככה היא ממשיכה וזועקת ואין מקשיב לה היא כבר לא מבקשת מקשיב מדברת היא אל עצמה אל ליבה אל בתי גוואי שלה אין לה צורך במנחמים היא מואסת במאהבים קראתי למאהבי המה רמוני שמעו כי נאנחה אני אין מנחם לי יודעת היא בלבה כי נקמתה על יושבי האיים לבטח הבאת יום קראת ויהיו כמוני לאף אחד אין מנוס מהזעזוע הזה כולם בסוף ימותו ימצאו את עצמם בודדים ערומים יחפים יושבים לארץ בשק ואפר ובוכים ושם ייקברו.
תבוא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי.