מצוות שביעי של פסח
מקרא
אכילת מצות (ואיסור חמץ ושאור) שבעת ימים
- שמות יב, יד – כ: “שבעת ימים מצות תאכלו”, “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב”, “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”.
- שמות יג, ו – ז: “שבעת ימים תאכל מצות”, “מצות יאכל את שבעת הימים”
- שמות כג, טו: “שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך”
- שמות לד, יח: “שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתך”
- ויקרא כג, ו “ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות ליי שבעת ימים מצות תאכלו”
- במדבר כח, יז: “ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג שבעת ימים מצות יאכל”
- דברים טז, ג: “לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני”, “ולא יראה לך שאר בכל גבלך שבעת ימים”, “ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ליי אלהיך”.
מקרא קדש (חג, עצרת) בראשון ובשביעי
- שמות יב, טז “וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם”
- שמות יג, ו “שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג ליי”
- ויקרא כג, ז -ח : “ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו”, “והקרבתם אשה ליי שבעת ימים”, “ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו”
- במדבר כח, יח – כה – “ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו”. והקרבתם עולה וגו׳”. “כאלה תעשו ליום שבעת ימים וגו׳”. “וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו”
- דברים טז, ח – “ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ליי אלהיך לא תעשה מלאכה”.
שבעת ימי חג המצות בסיפורי קיום מצוות הפסח
- עזרא ו, כב: “ויעשו חג מצות שבעת ימים בשמחה כי שמחם יי”
- דברי הימים ב ל, כא – כב: “ויעשו בני ישראל הנמצאים בירושלם את חג המצות שבעת ימים בשמחה גדולה.. ויאכלו את המועד שבעת ימים מזבחים זבחי שלמים ומתודים ליי אלהי אבותיהם” (חזקיהו)
- דברי הימים ב לה, יז : “ויעשו בני ישראל הנמצאים את הפסח בעת ההיא ואת חג המצות שבעת ימים” (יאשיהו)
[לשים לב שאין זה נמצא בשאר סיפורי עשיות הפסח, רק בדה״י ובעזרא]
[להבנת כל מקורות המועדים בהקשרם וזמני קריאתם ראה מאמרי]
טעם שבעת ימי הפסח
זוהר
- שבעת ימים אלה הם שיצא בהם לחירות ויש לו להראות עצמו – זוהר בא מ, א
- ההבדל בין שבעת ימי חג המצות ושבעת ימי חג הסוכות – זוהר תצוה קפב, ב (מצות במלכות סוכות בבינה)
- בשבעת ימי פסח אין הלל שלא התקשרו ישראל כראוי ביחוד – זוהר אמור צה, ב
- הטעם שפסח וסוכות שבעת ימים ושבועות יום אחד – זוהר אמור צו, א
קריעת ים סוף
מקרא
סיפור קריעת ים סוף – קריאת שביעי של פסח
שמות יג, יז – טו, כו
הקריאה הזו ביום הזה לפי שביום זה נעשה הנס
רש״י מגילה לא, א ” לפי שביום ז׳ של פסח אמרו שירה על הים”
רש״י שמות יד, ה
החשבון שהיה קרי״ס ביום זה
סדר עולם פרק ה׳
סוטה יב, ב
אזכורי קריעת ים סוף בתורה
דברים יא, ד
קריעת ים סוף בדברי נביאים
- הפטרת שביעי של פסח – שמואל ב, כב (רש״י מגילה לא, א “ומפטירין וידבר דוד – שהיא שירה כמותה ומדבר בה מיציאת מצרים עלה עשן באפו וגו׳ וישלח חציו ויפיצם וגו׳”)
- יהושע ב, י
- יהושע ד, כג
- יהושע כד, ו – ז
- ישעיה יא, יא – טז (בהפטרת אחרון של פסח)
- ישעיה נא, ט – יא
- ישעיה סג, יא – יג
- חבקוק ג, ח – טו
קריעת ים סוף בכתובים
- תהלים יח (שירה מקבילה להפטרה)
- תהלים סו, ו
- תהלים עד, יג – טו
- תהלים עז, טו – כא
- תהלים עח, יג
- תהלים קו, ז – יב
- תהלים קיד
- תהלים קלו, יג – טו
- איוב כו, יב
- איוב כח, י
- נחמיה ט, ט – יא
סוד קריעת ים סוף – זוהר וקבלה
מבוסס על מראי מקומות שערך ידי״נ הרה״ג ר׳ צבי שליט״א
זוהר
מה תצעק אלי על פי ספרא דצניעותא – פרשת בשלח, זוהר חלק ב נב, א
מקור הספרא דצניעותא – ספרא דצניעותא סוף פרק ד (יש להבין גם כל הפרק בהקשרו), פרשת תרומה זוהר חלק ב קעח, ב
לא תנסו את ה׳ – דברים ו, טז. שמות יז, ז. פרשת נשא באדרא רבה, זוהר חלק ג קכט, א. פרשת בשלח זוהר חלק ב סד, ב
מאמרי כאיל תערוג
מאמר א – פרשת ויקהל, זוהר חלק ב ריט, ב – רכ, א
מאמר ב – פרשת פנחס, זוהר חלק ג רמט, א – רמט, ב
מקור סיפור האילה – איוב לט, א. בבא בתרא טז, ב
עוד על אילה שרחמה צר – עירובין נד, ב. יומא כט, א
המטה הנהפך לנחש
מדרש הנעלם מאמר ומטך אשר הכית בו את היאור – זוהר חדש בשלח נא, א – נב, א. וכן (אותו המאמר) תוספת לספר הזוהר חלק ב דף רעא והלאה.
המטה מט״ט המתהפך מטוב לרע – בראשית זוהר חלק א כז, א
תיקוני זוהר תיקון ס׳ צג, ב
דף מקורות מורחב לזוהר בסוד האילה
אריז״ל
סוד שביעי של פסח ביחס לסדר פסח וספירת העומר
שער הכוונות דרוש ח׳ מדרושי הפסח דיבור המתחיל ועתה צריך ליתן טעם עד סוף הדרוש.
שער הכוונות דרוש י׳ מדרושי הפסח דיבור המתחיל ובזה יתבאר טעם למה השבוע הא׳ וכו׳
סוד קריעת ים סוף והאילה
שער הכוונות דרושי פסח דרוש י״ב. פרי עץ חיים שער חג המצות פרק ח.
שער מאמרי רשב״י בתחילת פירוש האדרא רבה בד״ה ומחצדי חקלא זעירין, ב׳ פירושים.
שער מאמרי רשב״י בפירוש ספרא דצניעותא מאמר יתיב על כורסיא דשביבין.
יסוד דקטנות – עץ חיים שער ל״ד פרק ב אות ט״ז
קריעת ים סוף בסוד בקיעת היסוד דאימא
שער הפסוקים שמות בד״ה והנה ענין גלות מצרים, יובן במ״ש, בפסוק ויוסף הורד מצרימה וכו׳
הלידה בשביעי של פסח מיחוד חג הסוכות או מיחוד חג הפסח
שער הכוונות דרושי פסח דרוש י״ב
שער הכוונות דרושי חג הסוכות דרוש ט׳ דיבור המתחיל ודע כי המשך זמן העיבור.
מפרשים
רמח״ל
אדיר במרום עמוד קפא- קפב דיבור המתחיל ואמר עוד ועל האי תאיבו.
הגר״א
א. פירוש ספרא דצניעותא פרק א דף יז טור ג-ד דיבור המתחיל וכן היתה ביציאת מצרים.
ב. פירוש ספרא דצניעותא פרק ה דף לה טור ב דיבור המתחיל וכנגדן הן המועדים.
מים אדירים – בסוד הנחש סודות נפלאים – במהדורה חדשה עמ׳ נה עד כמ׳ ס״ב
לשם שבו ואחלמה – ספר הדע״ה חלק ב דרוש ד׳ ענף כ׳ והלאה – המתחיל בענין למנדע רע.
ר׳ צדוק הכהן – דובר צדק אות פז (וראה שם באריכות נפלא לפניו ולאחריו)
ליקוטי הלכות למוהרנ״ת – פסח הלכה ז אות כ״ב – כ״ג
מחקרים
יהודה ליבס – תרין אורזילין דאילתא (מאמר טוב)
אם נקבע שש״פ על קרי״ס או לא
מ״מ מר׳ שלמה ליפשיץ שליט״א, ומס׳ אמרות משה, ובאר מרים
- ספר כלבו סימן נב ואורחות חיים חלק א סדר תפלות הפסח ושאר המועדות אות ד
אבל בשביעי אף על פי שהוא קדש מפני שהוטבע פרעה וכל חילו בים בו ביום על דרך שאמרו ז״ל בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא השיב להם מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני לפיכך אין קורין אותו אלא בדילוג[וחלקו החברים לומר שאין כוונת כלבו לומר שזה טעם שהוא קדש אלא שזה טעם שאין אומרים בו הלל]
- ספר הבתים – מגדל דוד ספר מצוה עשין מצות עשה קנז
והמועדות שבהם ענינים להערה ולזכר למה שקרה, כגון אכילת מצה בפסח ואזהרת החמץ בו וישיבה בסכה באה המצוה בשבעה ימים רצופים, כי ביום אחד לא תספיק ההערה. ולא באה מצות השביתה ואסור המלאכה רק יום אחד להקל מטרח העבודות. וגם כי הבטלה מכל וכל מביאה לידי ענינים מגונים. ולמכוון בבטול המלאכה שהוא לשמוח ברגלים ולעסוק באכילה ושתיה, להעיר על שמחת הנפש שהיא השמחה הגמורה די הערה ביום אחד. והתורה כמו שאמרנו לא רצתה להכביד משא העבודות, שאם תאסר המלאכה שבעת ימים יהיה ההזק גדול, עם מה שימצא בבטול המלאכה מהמשך אחר רוב מאכל ומשתה אשר יבאו מזה עניני רוע סדר הגוף והנפש. וכדי להיות קצת שנוי בין אלו הימים לשאר ימות החול לא התירו רבותינו מלאכה בחול המועד רק מלאכת האבד [מו״ק י״ב ע״א] וכן כל שבעת ימים שוים בישיבת הסכה, ואזהרת חמץ, והבאת הקרבנות. ויש בזה די הערה. ומה שבאה מצות השביתה ביום השביעי של פסח, באמרו [ויקרא שם ח׳] מקרא קדש, אין השביתה ההיא מענין חג המצות, כי השביתה ביום ראשון היא זכר ליציאת מצרים, אך ביום השביעי באה השביתה בו לזכר קריעת ים סוף, שבשביעי ירדו לים ואמרו שירה, ואיננו מענין י״ט הראשון, ויורה על זה אמרו [דברים ט״ז ח׳] ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה׳ אלקיך, להבדיל יום זה משאר הימים. ר״ל שבא לענין אחר. ומה שצריך לבאר לפי הנחתנו ששביעי של פסח אינו מענין יום טוב הראשון, איך לא תקנו בו חכמים שהחיינו כמו שתקנו בשמיני עצרת, והכונה אצלי בזה, כי יום שביעי הוא מכלל השבעה שהוזהרו מאכילת חמץ, גם הוא שוה לשאר הימים בענין הקרבנות, מה שאין כן בשמיני עצרת שאיננו שוה לשאר הימים בדברים רבים כמו שאמרו רבותינו [סוכה מ״ז ע״א, ר״ה ד׳ ע״ב] רגל בפני עצמו לענין פז״ר קש״ב גם לא בישיבת הסכה ונטילת לולב.
- אברבנאל פרשת בא פרק יב
ואמרו מיום הראשון וגו׳ שיעורו כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה וכדי שלא נחשוב שיהיו כל שבעת ימי החג שוים בקדושה ומעלה ביאר שהיום הראשון מהם יהיה מקרא קדש רוצה לומר שיקראוהו יום קדוש וכן היום השביעי יהיה במדרגה רבה מהקדושה שכל מלאכה לא יעשה בהם זולת מה שיאכל לכל נפש שהוא אוכל האדם שמותר לעשותו בחג והנה לא אמר אשר יאכל לכל אדם אלא לכל נפש להגיד שאפי׳ הבהמות שלהם הם בכלל אשר יאכל לכל נפש בחג והיה היום האחד מקרא קדש לפי שבו יצאו ממצרים והיום האחרון גם כן מפני שביום השביעי נטבעו המצריים בים סוף וביבשה עבר ישראל
- בס׳ אמרות משה הביא בהקשר זה דברי ראב״ע שמות יב, טז
(טו) שבעת – טעם מצות תאכלו – זכר לאכילתכם בצאתכם ממצרים, כי לא צוו שיאכלו מצות רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעת ימים צוה לאכול מצות – להיות זכר לאשר קרה להם בצאתם, כי שם כתוב: כי לא חמץ (שמות י״ב:ל״ט), ואלו היו מניחין המצרים שיתמהמהו מעט היו מחמיצין עיסתם. והשבעה ימים בצאתם מצות אכלו עד שטבע פרעה ביום השביעי, כי הענן היה מוליכם יומם ולילה, ולא היו מתעכבים בחנותם עיכוב רב. וככה כתוב על הפסח: שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני (דברים ט״ז:ג׳).[אבל אין כוונת ראב״ע שזה טעם החג ביום השביעי אלא שזה טעם אכילת מצות ז׳ ימים]
- ספורנו ויקרא (פרשת אמור) פרק כג פסוק לו – לט
(לו) עצרת הוא. ענין העצירה הוא לא בלבד לשבות ממלאכת הדיוט אבל היא עם זה אזהרת עמידה איזה זמן במקומות הקדש לעבוד במקומות ההם את האל יתברך בתורה או בתפלה או בעבודה כענין ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה׳ (שמואל – א כא, ח) והוא אמרו קדשו צום קראו עצרה (יואל א, יד) ועל זה הדרך אמר יהוא קדשו עצרה לבעל (מלכים – ב י, כ). אמר אם כן שזה היום אחר חג הסכות אשר בו שלמו כל שמחות הרגלים הוא קודש להיות יום עצרת שיעצרו במקומות הקודש ותהיה שמחתו שמחה של תורה ומעשים טובים כאמרו ישמח ישראל בעושיו (תהלי קמט, ד) וזה כענין ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עולות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וכו׳ (איוב א, ה) וזה מפני השמחה הקודמת ובהיות שביום שביעי של פסח נעצרו ישראל עם משה יחדו לשורר לאל יתברך כאמרו אז ישיר משה ובני ישראל (שמות טו, א) קדש אותו היום להיות עצרת לה׳ אף על פי שלא היתה התשועה בתחלת היום וזה באר במשנה תורה באמרו וביום השביעי עצרת לה׳ אלהיך לא תעשה מלאכה (דברים טז, ח) ובהיות שהיה יום החמשים ליציאת מצרים יום מתן תורה אשר בו נעצרו ישראל יחדו לעבודת האל יתברך קראוהו רבותינו ז״ל עצרת. אמנם בתורה לא הוזכר אותו היום בזה השם כלל וזה מפני שקלקלו ישראל את המושג בעצירתם ויתנצלו את עדים מהר חורב (שמות לג, ו):
- ובמהרי״ל [סדר התפילות של פסח עמוד קמד] ויש אומרים זמן שמחתינו משום שמחת טביעת מצרים. וראה שיירי כנסת הגדולה סימן תפ״ז [הגה״ט אות ב] מה שהקשה על זה ומה שיישב בחק יעקב סימן תצ ס״ק ט.
- משך חכמה שמות (פרשת בא) פרק יב פסוק טז
(טז) (וביום הראשון מקרא קודש, וביום השביעי מקרא קודש). הנה בפסח מצרים, לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד, כן כתבו דיום טוב לא נהוג (תוספות יום טוב וצל״ח שלהי מסכת פסחים, מהרי״ט לקידושין לז, ב). ולדעתי הא דאמר להם עתה דבר של דורות, הוא להורות שלימות מצוותיו יתברך, כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הנצחון יום מפלת אויבים לחוג חג הנצחון. לא כן בישראל, המה לא ישמחו על מפלת אויביהם, ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר (משלי כב, יז) “בנפול אויבך אל תשמח (ובהכשלו אל יגל לבך) פן יראה ה׳ ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו”. הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה׳ – הלא הרע בעיני ה׳ צריך לשנאתו! ולכן לא נזכר בפסח ‘חג המצות, כי בו עשה במצרים שפטים׳, רק “כי הוציא ה׳ את בני ישראל ממצרים”. אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל. ולכך על נס חנוכה, אין היום מורה רק על הדלקת שמן זית, וחינוך בית ה׳ וטהרתו, והשגחת אלקים על עמו בית ישראל בזמן שלא היה נביא וחוזה בישראל. ולכן נעשה ההדלקה על ענין בלתי מפורסם, ההדלקה שמונה ימים בהיכל, משום שהמנהיגים והשרי צבאות היו הכהנים הגדולים החשמונאים, והיתה חוששת ההשגחה שמא יאמרו ‘כוחם ועוצם ידם׳, ובתחבולות מלחמה נצחו, הראתה להם ההשגחה אות ומופת בהיכל, אשר אינו ידוע רק לכוהנים, למען ידעו כי יד אלקים עשה זאת והם מושגחים דרך נס למעלה מן הטבע. וכן בנס פורים לא עשו יום טוב ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם, כי זה אין שמחה לפני עמו ישראל. רק היום טוב הוא “בימים אשר נחו מאויביהם” (ע״פ אסתר ט כב), וכמו שהיו צריכים למנוחה, והיו נחשים על דרכם ונהרגו הנחשים, היתכן לשמוח יום שנצחו הנחשים?! כי רק השמחה על המנוחה! לכן “ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים וכו׳ לקיים עליהם להיות עושים וכו׳ בימים אשר נחו בהם” (שם שם כ), שלכן לא היה חושש ל׳קנאה את מעוררת עלינו בין האומות׳ [שאנו שמחים במפלתם – רש״י]. שאין השמחה רק על המנוחה, לא על יום ההרג בשונאיהם. ועיין ירושלמי: אמר רבי חנינא: י״ג זמן מלחמה הוא! והוא מוכיח על עצמו שאין בו נייחא וכו׳. ועיין ברא״ש ריש מגילה. ולכן כיון ש״החלו לעשות”, אם היו מפסיקים מלעשות, היו סבורים שעשו השמחה על ההרג בשונאיהם. ובתוך אלו השנים כבר נצמחו איבים חדשים ושונאים מקרוב, ולבני ישראל חושבים מחשבות להשמידם ולכלותם מעל פני האדמה, לכן היו עושים כל ימיהם, להראות אשר שמחים על ההצלה מן הרוצה להשמידם, לא על הנקימה, וזה “אשר החלו לעשות וכו׳”. והנה המצרים נטבעו בים סוף ביום שביעי של פסח (רש״י שמות יד, ה), ואם היה אומר השם יתברך שיעשו בשביעי מקרא קודש, היה מדמה אדם שהשם צוה לעשות חג לשמוח במפלתם של רשעים. ובאמת הלא מצינו שלא אמרו לפניו שירה, שנאמר “ולא קרב זה אל זה”, שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתם של רשעים. ולכן אמר בארץ מצרים שיעשו חג בשביעי ולהורות שאין החג מסיבת מפלת מצרים בים, שצוה להם טרם שנטבעו בים ודו״ק. וכן מפרש בילקוט רמז תרנ״ד, שלכן לא כתב שמחה בפסח, ואין אומרים הלל כל שבעה משום “בנפול אויבך אל תשמח”. ולמה אמר (תהלים עא, כב – כה): “גם אני אודך בכלי (נבל, אמתך אלקי אזמרה לך בכנור קדוש ישראל) תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית” – זה בהתגלות שפתי ירננו על פדיון נפשי. “גם לשוני” – שהוא טמון בפי – “כל היום (תהגה צדקתך) כי בושו כי חפרו מבקשי רעתי”, על זה אהגה במטמנים, כי מבקשי רעתי בושו וחפרו:
- שפת אמת ויקרא פסח שנה תרלו
ענין קי״ס דבר אל בני ישראל וישיבו כו׳. נראה כי הי׳ הכנה לדורות. כענין שנה עליו הכתוב לעכב. כי דבר שנעשה ב״פ מתקיים לכן הי׳ גאולת מצרים ב״פ. וז״ש אשר ראיתם כו׳ לא תוסיפו כו׳. פי׳ שהשיב להם מרע״ה שלא יתרעמו על אשר סיבב להם המיצר פעם ב׳. כי אשר ראיתם כו׳ הוא כדי שלא תוסיפו עוד שיהי׳ זה גאולה קיימת לעד. ואיתא במדרש כי שביעי של פסח כמו שבת קודש. והשבת הוא מקיים הבריאה שנברא בששת ימים. כמו כן קי״ס הוא קיום גאולת מצרים:
- המדרש – שמות רבה (וילנא) (פרשת בא) פרשה יט סימן ז
זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, למה כי בחוזק יד הוציאך ה׳ ממצרים, ולא יראה לך שאור שבעת ימים, כנגד ז׳ ימים שבין הגאולה לקריעת ים סוף כשם שבתחלה הם ז׳ ימי בראשית וכשם שהשבת מתקיימת אחד לז׳ ימים כך יהיו אלה שבעת ימים מתקיימים בכל שנה ושנה
שם משמואל שביעי של פסח תרע״ד
יש להבין במה שאין גומרין את ההלל בשביעי של פסח. ובזוה״ק (ח״ב קפ״ב ע״ב) שבעת ימים אלין לאו אינון כשבעת הימים דסוכות דאינון עלאין ואלין תתאין ועל דא באינון הלל גמור ובהני לאו הלל גמור, עכ״ל. וכ״ז ניחא בחוה״מ, אבל בשביעי של פסח שיש אורות גדולים מאד ובזוה״ק דבעתיקא תליא מילתא וראתה שפחה על הים וכו׳ מה שלא הי׳ כן ביום א׳, למה לא נגמור את ההלל:ונראה דהנה כ״ק אבי אדומו״ר זצללה״ה נתן טעם מה שהמתין עם קריעת י״ס כ״כ ולא סיבב הש״י שתהי׳ סמוך ליציאה, משום דהים נקרע בזכותו של יוסף הים ראה וינס בזכות וינס ויצא החוצה, ע״כ סיבב הש״י שיהי׳ ביום ו׳ לספירה מדת צדיק יסוד עולם, עכת״ד. ויש לומר עוד עפ״י דברי זוה״ק (ח״ג צ״א ע״ב) בטעם והי׳ שבעת ימים תחת אמו, וכן מילה בשמיני, משום דשבעת ימים נתישב בו חילא דהאי עלמא, כן יש לומר נמי דישראל ביציאת מצרים יצאו מרשות עולם הטבע למה שלמעלה מהטבע, וידיעת ההפכים אחד, דכמו שבעולם הטבע צריך שבעה ימים להתישב בו חילא דידי׳ כן נמי כשיצאו לעולם שלמעלה מהטבע והנהגה הנסית, ואח״כ הי׳ נס הגדול של קרי״ס. [וכן נמי יש לומר הטעם דשבעת ימי אבלות אפי׳ על אדם צדיק שאין עליו דינים בההוא עלמא, מ״מ לא אתישב חילא דההוא עלמא עד שבעה ימים ע״כ אין מתישבת נפשו שמה כ״כ]ולפי האמור מובן שאין היו״ט של שש״פ מצד הנס של קריעת י״ס לבד ואלמלא הי׳ הנס של קרי״ס לא היתה מעלה ליום זה, אלא אדרבא יום שש״פ הוא סיבה לקרי״ס, ואף אם לא הי׳ בו נס של קרי״ס הי׳ נמי במדרגה כמו יום השמיני של מילה או שמיני למלואים שכולם הטעם מפני שקדם להם שבעה. ואולי כשנחשוב מעת עשיית הפסה שאז נעשו ישראל עבדי ה׳ והיו קורין את ההלל הללוי׳ עבדי ה׳ ולא עבדי פרעה כבש״ס פסחים (צ״ה) הוא נמי אחר השבעה. אך מצד זה אין ענין לגמור בו את ההלל כטעם הזוה״ק דאלין תתאין, ודוקא מצד האורות הגדולים שבעתיקא הקשינו דליהוי בי׳ הלל גמור, אבל מצד היו״ט ואתישבא בי׳ חילא דעולם שלמעלה מן הטבע אין ענין לו להלל גמור. אך מצד קרי״ס יש לומר קרייתא זו הלילא כבש״ס מגילה (י״ד.) שאין קורין הלל בפורים משום דקריאת המגילה היא הלל שלו. כן נמי יש לומר דמה שקורין את השירה בשביעי של פסח זהו ההלל של קריעת ים סוף, וע״כ ממ״נ אין בו הלל גמור, אלא עכ״פ אינו דומה לפורים שאין בו הלל כלל דפורים אין בו אלא ענין נס המגילה ולזה מספיק קריאת המגילה, אבל בשש״פ נהי דקריאת השירה מספיקה במקום הלל של קרי״ס, מ״מ אינה מספיקה להלל של פסח, והא דאתישבא בי׳ חילא דההוא עלמא הוא עולם שלמעלה מהטבע שזה אינו נצמח מצד קרי״ס כלל:
ידעתי גם ידעתי שדעת מהר״ל אינו כן אלא דכל ענין שש״פ הוא רק מצד קרי״ס, וע״כ פסח מצרים אין חימוצו נוהג לא יום אחד משום דקדושת חוש״מ היא משום הקדושה שלפניהם ואחריהם כמ״ש בירושלמי ואז שלא היתה עוד קדושה לאחריהם ע״כ לא הי׳ ענין חה״מ כלל. אך נראה דדעת הר״ן אינה כן, שהרי כתב שאפי׳ ביום הראשון לא הוזהרו על בל יראה, הרי דלאו משום האי טעמא הוא, וא״כ אין ראי׳ מהא דאין חימוצו נוהג אלא יום אחד, ושוב יש לומר כמו שכתבתי. ושבעים פנים לתורה:[באר מרים אומר שמסתמא כוונתו למר״ל בגבורות פרק ל״ז עיי״ש]
תיקון ליל שביעי של פסח
- התיקון בספר חמדת ימים
- מאמר יפה על המנהג עם מקורות רבים – ר׳ שמואל ישמח