לקט מקורות בשבח החקירה

לפנינו ליקוט בשבח ובמעלת השגת האמונה בדרך החקירה והשגת השכל. ובמיוחד מרבותינו האחרונים בעלי החסידות והקבלה. יען אשר ישנה התרשמות שטחית כאילו דרכם של אלו בדרך כלל מנוי וגמור לשלול כל ערך החקירה ותועלתה[1], באתי להראות בזה שאינו כן, ועל כל פנים הדברים מורכבים יותר מזה.

ואמנם כמה מדרגות ודרכים שונים יש ביחס אל החקירה, ואין שבחה ומעלתה שווה להכרחה וחיובה. כמו כן ישנו חילוק מאיזה חקירה מדובר, אם חקירה שאחר האמונה או שלפניה, ואם חקירה שכלית גרידא או מחקירה שמורכב גם מהתבוננות ישירה באלהות, ויש לפרט כל הדרכים והשיטות שבזה בפירוט, ולעמוד על שיטת כל אחד ואחד. אבל עכ”פ מה שמוסכם על כל מי שמצוטט כאן, הוא שיש לפחות מעלה יתירה מסוימת במי שהשיג את הבורא מעצמו ומשכלו על הסומך על האמונה והקבלה.

ראשונים

ר’ סעדיה גאון

[2]ואם יאמר אדם היאך נשליט עלינו את העיון במדעים ודיוקן עד שנקבעם לנו דעה כפי שיתכוננו ויתאשרו והרי בני אדם מכחישים מלאכה ובעיניהם העיון מביא לידי כפירה ומוציא אל האפיקורסות.  אומר אין זה אלא בעיני המוניהם, כמו שאתה רואה המוני הארץ הזו חושבים שכל מי שהלך אל ארץ הודו מתעשר, וכמו שאומרים על מקצת המוני אומתינו שהם חושבים שיש דבר כעין תנין הבולע את הירח והוא הלקיון. ועל מקצת המוני הערבים שהיו חושבים שכל מי שלא ינחרו נאקה על קברו יבוא בתחיה רגלי ודומה לאלה רבים ממה שמעוררים צחוק.

ואם יאמר הרי גדולי הכמי ישראל הזהירו מזה ובפרט העיון בראשית הזמן וראשית המקום והוא אמרם כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאלו לא בא לעולם מה למטה מה למעלה מה לפנים מה לאחור, נאמר בעזרת הרחמן כי העיון האמתי לא יתכן שימנעונו ממנו והרי בוראנו כבר צונו עליו עם המסורת האמתית באמרו הלא תדעו הלא תשמעי הלא הוגד מראש לכם הלא הבינותם מוסדות הארץ. ואמרו החסידים זה לזה משפט נבחרה  נדעה בינינו מה טוב , וכפי שיש לחמשת האנשים בזה כלומר איוב ואליפז ובלדד וצופר ואליהוא מאמרים רחבים. אבל מנעו מלהניח ספרי הנביאים בצד להחזיק במה שיראה לכל אחד ואחד מדעת עצמו בהעלותו במחשבתו עניני ראשית המקום והזמן כי מי שמעיין באופן זה אפשר שיכוין אל יאמת ואפשר שיטעה, ועד אשר ישיג את האמת הרי הוא ללא אמונה. ואפילו אם יגיע אל האמונה אין בטחון שלא תעקר ממנו בגלל איזו טעות שתיראה לו ותפסיד לו דעותיו, והרי כולנו מסכימים שהעושה כן טועה ואף על פי שהוא בעל עיון.

אבל חוקרים אנו קהל בני ישראל ומעיינים שלא בדרך הזו, והיא אשר אזכירנה ואבארנה בעזרת הרחמן. דע יחנך ה’ אתה המעיין בספר זה כי מה שאנחנו חוקרים ומעיינים בעניני אמונתנו הוא לשני ענינים, האחד כדי שיתאמת לנו בפועל מה שידענו מפי נביאי ה’ בידיעה. והשני כדי שנשיב לכל מי שיטען עלינו בעניני אמונתנו,  כי ה’ יתברך ויתעלה למדני כל מה שנחוץ לנו בעניני אמונתינו באמצעות נביאיו אחרי אשר אמת להם את הנבואה על ידי האותות והמופתים אז צונו שנדע אותם הענינים ונשמרם והודיענו כי כאשר אנו מעיינים וחוקרים יוציא לנו העיון האמתי השלם בכל דבר ככל אשר הודיעם בדברי שליחיו ונתן לנו בטחון שלא יתכן שתהא נגדנו הוכחה מצד המכחישים את דתנו ולא טענה מצד המפקפקים באמונתינו וזהו אמרו במה שהודיעם שכל הדברים מחודשים והוא הבורא חדשם הוא אחד אין עמו אחר כה אמר ה’ מלך ישראל וגואלו ה’ צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים ואמר אחריו במה שצונו בו והזהירנו ממנו והודיענו אותו שהוא היה והוא יהיה ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי משומי עם עולם ואותיות אשר תבאנה יגידו למו והשקיט פחדנו מן החולקים עלינו שלא יתכן שינצחונו באיזו הוכחה ולא יתפארו עלינו בדבר חיובי כמו שאמר אחריו אל תפחדו ואל תרהו הלא מאז השמעתיך והגדתי ואתם עדי היש אלוה מבלעדי ואין צור בל ידעתי.

חובת הלבבות

[3]ואני שאלתי אחד מהנחשבים מחכמי התורה, במקצת מה שזכרתי לך בחכמות המצפון, והשיב אותי כי הקבלה תעמוד במקום העיון בזה ובמה שדומה לו. אמרתי לו: אין זה ראוי אלא למי שאין בו יכולת לעיין מפני מעוט הכרתו ורוחק הבנתו, כנשים וכקטנים וחסרי הדעת מן האנשים. אך מי שבכוח שכלו והכרתו לעמוד על בירור מה שקיבל, ועכבוהו מלעיין בו בשכלו העצלות והקלות במצות האל ובתורתו הוא נענש על זה, ואשם על אשר התעלם ממנו.

וזה הדבר דומה לעבד שציווהו המלך לקבל ממון מעבדי מלכותו, ושימנה המעות וישקלם וירצם והיה העבד פיקח בכל אשר ציווהו המלך, ויתחכמו לו עבדי המלכות לפייסו בדברים, עד אשר האמין בהם.

והביאו הממון אליו, ואמרו לו כי הוא שלם במניינו ובמשקלו ובמרצהו, והאמין להם, והתעצל לעמוד על בירור דבריהם., והקל במצות המלך. וכאשר הגיע הדבר אל המלך, ציווה להביא הממון לפניו. וכאשר שאל אותו על משקלו ומניינו, לא יכול להשיב על הדבר. וחייבו המלך על אשר הקל במצותו, וסמך על דברי עבדיו בדבר שהיה יכול לעמוד עליו, אפילו אם ימצא הממון כדבריהם. ואילו לא היה בקי בעניין, לא היה מתחייב על אשר סמך עליהם.

וכן אתה, אם לא היית יכול להגיע אל עניין זה מדרך שכלך, כמו עילות מצות השמע, הייתה נראית טענתך טענה בעמדך מחקור עליו. וכן אם הייתה דעתך קצרה והכרתך חלושה מהשיג אליו, לא היית נענש על פשיעתך, ותהיה כנשים וכקטנים אשר הוא בידיהם דרך קבלה.

אבל אם אתה איש דעת ותבונה, שתוכל לעמוד בהם על בירור מה שקבלת מהחכמים בשם הנביאים משורשי הדת וקוטבי המעשים  אתה מצווה להשתמש בהם, עד שתעמוד על העניין, ויתברר לך מדרך הקבלה והשכל יחד. ואם תתעלם ותפשע בדבר, תהיה כמקצר במה שאתה חייב לבוראך יתברך.

וזה יתבאר משני פנים: אחד מהם ממה שאמר הכתוב (דברים יז) כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם בין דין לדין, וגומר, ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, וגומר. וכשאתה מסתכל במה שכולל הפסוק הראשון מענייני הדינים, תמצאם דברים שצריכים לפרוט אותם ולחלקם ולדקדק בהם בדרך הקבלה, לא בדרך אותות השכל.

הלא תראה, שלא הזכיר בכללם עניין מן העניינים אשר יושגו מצד השכל. כי לא אמר: כשתסתפק בעניין הייחוד איך הוא, או בשמות הבורא ובמידותיו, ובשורש משורשי הדת בעבודת המקום, ובטוח עליו והיכנע לפניו, וייחד המעשה לשמו, ולברר המעשים הטובים מפגעי ההפסד וענייני התשובה מן העבירות, ולירוא ממנו, ולאהבה אותו, ולהתבושש מפניו, ולחשוב עם הנפש בעבור שמו, והדומה לזה ממה שיגיע אליו האדם בדרך השכל וההכרה, שתאמין בהם על ידי חכמי התורה והסמך, ותסמוך על דברי קבלתם בלבד.

אבל אמר: שתשוב על דעתך, ותשמש בשכלך במה שדומה לזה אחר שתעמוד עליו מצד הקבלה, שהיא כוללת כל מצות התורה ושורשיהן ופרקיהם, ותחקור עליו בשכלך ותבונתך ושיקול דעתך, עד שיתברר לך האמת ויידחה השקר. כדכתיב (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו’.

וכן אומר במה שנוכל לעמוד על בירורו מדרך השכל, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. מפני שדעת עניין הייחוד כענף מן הדברים שיובנו בדרך השכל. וכיון שיתחייב בו – יתחייב בכולם.

והשני ממה שאמר הכתוב (ישעיה מ) הלוא ידעת אם לא שמעת וגו’. אמר ‘הלוא ידעת’, על הידיעה שהיא מצד הראייה. ואמר ‘הלא שמעת’ – על דרך הקבלה והסמך.

וכן אמר (שם) הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הוגד מראש לכם. הקדים הידיעה מצד הראייה על הידיעה מצד הקבלה וההגדה.

וכן אמר משה רבנו (דברים לב) הלה’ תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם וגו’… זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך וגו’.

וזה ראיה על מה שזכרנו, כי הקבלה – ואם היא קודמת בטבע מפני צורך הלומדים אליה תחלה – אין מן הזריזות שיסמוך עליה לבדה, מי שיוכל לדעת בירורה בדרך הראיות. ומן הדין לעיין במה שיושג מדרך השכל, ולהביא עליו ראיות במופת ששיקול הדעת עוזרו, למי שיש לו יכולת לעשות.

[4]אך לדעת אם אנו חייבים לחקור על הייחוד בדרך העיון אם לא, אומר: כי כל מי שיוכל לחקור על העניין הזה והדומה לו מן העניינים המושכלים בדרך הסברא השכלית, חייב לחקור עליו כפי השגתו וכוח הכרתו.

וכבר הקדמתי בתחילת הספר הזה מן הדברים המראים חיוב העניין מה שיש בו די. והמתעלם מחקור הרי זה מגונה, ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה.

והוא דומה לחולה שהוא בקי בחוליו ובדרך רפואתו, סומך על רופא שמרפא אותו בכמה מיני רפואות, והוא מתעצל לעיין בחכמתו וסברתו ברפואות הרופא, לדעת אם הוא מתעסק בענייניו על דרך נכונה אם לא, והיה יכול לעמוד על זה מבלי דבר שימנעהו.

וכבר חייבתנו התורה בזה. כמו שכתוב (דברים ד’ ל”ט) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו’. והראיה שההשגה אל הלב הוא עיון השכל הוא מה שאמר הכתוב (ישעיה מד י”ט) ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה וגו’.

ואמר דוד המלך ע”ה (דברי הימים א’ כח) ואתה שלמה בני דע את אלוהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה’ וגו’. ואמר (תהילים קא) דעו כי ה’ הוא האלוהים וגו’.ואמר (שם צא) אשגבהו כי ידע שמי. ואמר (ירמיה ט) כי אם בזאת יתהלל, המתהלל השכל וידוע אותי. ואמרו רז”ל [במס’ אבות פרק ב’ משנה י”ד] : רבי אלעזר אומר,הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס. ודע לפני מי אתה עמל. ואמרה תורה (דברים ד) ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו’. ואי אפשר שיודו לנו האומות במעלות החכמה והבינה, עד שיעידו לנו הראיות והמופתים ועדי השכל על אמיתת תורתנו ואומן אמונתנו.

וכבר הבטיחנו יוצרנו לגלות מסך הסכלות מעל שכלם, ושייראה כבודו הבהיר לאות לנו על אמיתת תורתנו. כאשר אמר (ישעיה ס) והלכו גוים לאורך וגו’. ואומר (שם ב) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל ה’ וגו’.

הרשב”א

[5]ועוד צריכין אנו להתבונן שאין אמונתו וייחודו מצות אנשים מלומדה שהלימוד שלימדוה והרגילוהו עליו יביאוהו להאמין ככה שלא הונח על חקירת דעתו וחכמתו יחויב בהפך כאשר יקרא לרוב האמונות רק אנחנו חייבים לשמוע ולחקור אחר השמיעה והחקירה שהחקירה האמתית תחייב וחכריע על ככה והוא אומרו שמע ישראל שמלת שמע כולל שלשה ענינים הנחתה הראשונה היא שמיעת האזן אזן שמעה ותאשרני והושאלה לדעת הרב ונתת לעבדך לב שומע והושאלה גם לקבלה והאמונה בו שמע בני מוסר אביך אשרי אדם שומע לי אם שמוע תשמעו אל מצותי וכאן ר”ל באומרו שמע ישראל כולל שלשה ענינים שנצטוינו לשמוע וללמוד כי לולי שנשמע ונלמוד לא נתבונן אליו ואחרי השמיעה והלימוד וחיקור היטב אם יש ראיה סותרת ח”ו ואחר שנבא מתוך השמיעה אל החקירה באמח תביאנו התקירה ותכריחנו הכרח אמתי לקבל ולהאמין כי הוא יתברך נמצא וכן הוא משגיח על פרטי מעשינו ….וכבר ביאר כל מה שאמרנו באומרו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלהים בשמים ממעל ועל האר מתחח איי עוד וידעח היום כולל הלימוד והשמיעה והשבות אל לבבך על החקירה כי ה’ הוא האלהים כולל האמונה והקבלה שהחקירה חביא לדעת שאין זולתו.

[6]אמרתי נתבאר זה באור אמתי באמרו שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד כאן העמידנו על היחוד והזהירנו לשמוע ולהבין מצד החקירה האמיתית ונקבל להאמין כי מלת שמע כוללת שלשה ענינים אלה שמיעת האזן שנאמר אזן שמעה ותאשרני והבנת הלב שנאמר ונתת לעבדך לב שומע וקבלת דבר והאמנתו שנאמר אם שמוע תשמעו אל מצותי ותכלית כל זה שתשמע ותבינהו ותזקרהו ואחר החקירה וההבנה נאמין כי הוא ית’ אחד ואי אפשר להוציא בלשון מלה שוללת הרבוי בשום צד יותר ממלת אחד עוד באר יותר הלשונות במקום אחר והוא אמרו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד אמר וידעת היום והשבות אל לבבך לכונה שאמרתי לשמוע ולדעת ולבחון אותו מצד החקירה כדי שנדע אמתתו ושלא נתפתה בהבאתו בחקירה ראשונה עד שנקבל על הכל מה שאי אפשר לחלוק עליו ונשיב אותו אל הלב ונחקיר אותו חקירה אמתית הסותרת כל הספורים וכל המחלוקות כי כל שתוסיף בחקירה תוסיף אמונה ונצוח על כל מי שיטעון בהפך ואז תביאך החקירה האמתית ליחדו על הכל.

[7]וישראל נוחלי דת האמת בני יעקב איש אמת כלו זרע אמת נוח להם לסבול עול גלות ממה שיגיעו מהאמין בדבר עד שיחקרו חקירה רבה חקירה אחר חקירה להסיר כל סיג מהדברים הנאמרים להם ואפילו במה שיראה להם שהוא אות ומופת והעד הנאמן באהבת עם אלהי אברהם דרך האמת ולהרחיקם אף המסופק ענין משה עם ישראל שהיו פרוכי עבודה קשה ונצטוה מרע”ה לבשרם ועם כל זה אמר והן לא יאמינו לי והוצרך לכמה אותות וזה אות אמת על עמנו עם ה’ שלא להתפתות בדבר עד עמדם על האמת בחקירה רבה חקירה גמורה ואלהי אמן אלהי אמת יראנו מאתו אות אמת על ידי נביא אמת אליהו הנביא ז”ל אשר הבטיחנו בהבטחתו האמיתית בביאתו ככתוב הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה’ וגו’.

ספר החינוך

[8]ואם יזכה לעלות במעלות החכמה ולבבו יבין ובעיניו יראה במופת נחתך, שהאמנה הזאת שהאמין אמת וברור, אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקיים מצות עשה זו מצוה מן המבחר.

רבינו בחיי

ספר כד הקמח יחוד השם

וצריך אתה לדעת כי ענין היחוד מתחלק לד’ חלקים. החלק הראשון הוא שיגיע אליו הקטן והפתי אשר אינו יודע ענין האמונה ואין אמתתה קבועה בלבו. החלק השני הוא יחוד השי”ת בלב שלם ובלשון ע”י הקבלה, ומפני שהוא מאמין במי שקבל מהם ואינו יודע אמתת הענין מצד שכלו ותבונתו הוא כמו העור הנמשך אחר הפקח שאפשר שיכשל כמותו והוא כחברת העורים שם כל אחד ידו על שכם חברו עד שיגיעו אל הפקח שבראש החבורה המנהיג אותם, שמא יפשע זה הפקח בהם ויתעלם מהם ולא יזהר בשמירתם או אם יכשל אחד מהם ויפול או אם יקרהו מקרה יקרה לכל המקרה ההוא ויתעו מן הדרך ואפשר שיפלו בבור או בגומץ או שיכשלו בענין שימנעם מלכת, כן המייחד מצד הקבלה אין בוטחין בו שלא יבא לידי שיתוף שאם ישמע דברי המינין וטעותם אפשר שתשתנה דעתו ויטעה ולא יכיר, ומפני זה אמרו (אבות פ”ב) הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס, החלק השלישי הוא יחוד השי”ת בלב ובלשון, אחר שיוכל להביא עליו ראיות על אמתת מציאותו מדרך העיון מבלי דעת ענין האחד האמת והאחד העובר, וזה דומה למי שהוא הולך בדרך ורוצה ללכת בדרך רחוקה והדרך מתחלקת לדרכים רבים מסופקים ואינו יודע ואינו מכיר הדרך הנכונה אל העיר אשר שם מגמתו אליה אף על פי שיודע הצד ההוא והפאה ההיא הוא ייגע עד מאד ולא יגיע אל חפצו מפני שאינו יודע הדרך כמו שאמר הכתוב (קהלת י) עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר. החלק הרביעי הוא יחוד השי”ת בלב ובלשון, אחר שידע להביא עליו ראיות ולעמוד על אמתת אחדותו מדרך העיון והסברות הנכונות השכליות, וזה הוא החלק השלם המעולה ועליו הזהיר הכתוב באמרו (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך. זה כתב החכם הגדול רבי בחיי בן בקודה ז”ל בספר חובת הלבבות שחבר:

רבינו בחיי על התורה דברים פרק יג פסוק ו (פרשת ראה)

ויתכן לפרש שירמוז בכאן על שני חלקי האמונה, שני חלקים: האחד מצד הקבלה, והשני מצד הידיעה והחכמה.

המאמין מצד הקבלה שקבל מאבותיו כן – אמונה טובה היא מאחר שהקבלה אמתית, אבל אין לה שלמות לפי שאין בה חכמה.

והנה דמיונו כעור ההולך בחברת עורים וכל אחד ואחד סומך ידו על חברו ויש פקח אחד בראש כלן שהוא מנהיג אותן, בודאי כלן הולכין בדרך סלולה וישרה מאחר שהם אוחזים דרך הפקח, כן אמונתנו מצד הקבלה בלא חכמה דרך סלולה היא הסומכין ונשענים זה על זה עד משה רבינו ע”ה ואנחנו אוחזין דרכו כי באזנינו שמענו ואבותינו ספרו לנו.

אבל אין שלמות לאמונה הזאת, כי המאמין מצד הקבלה אם ישמע דברי התועים והכופרים עובדי אלילים אינו בטוח בעצמו שלא יטה לבו לאחד מהם כיון שאין לו חכמה, אבל בודאי אפשר שיטה לבו, או יאמין או יסתפק כמו העור שאינו בטוח בעצמו שלא יכשל, אבל הפקח הוא בטוח שלא יכשל כי כח הראות חזק עמו ואין צריך לאחר, כן המאמין הזה שלם בעצמו, בטוח שלא יטה לבו אחרי המבהילים, ומתוך חכמתו וידיעתו יסתור דעתם וישאר לבו חזק באמונתו. (מקור משל זה מספר חובות הלבבות, והעתיק רבינו בחיי כל דבריו בספרו כד הקמח ערך יחוד השם כדלהלן)

לכך יצטרך האדם שלא יספיק לו ענין אמונתו מצד הקבלה בלבד אלא שילמוד ויחכם עד שתשתלם אמונתו ותהיה לו אמונה מצד הקבלה ומצד הידיעה, ועל זה אמרו רז”ל: (אבות ב, יד) הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס.

וזהו שהזכיר בכאן שני חלקי האמונה ואמר אשר לא ידעת – זהו אמונה מצד הידיעה, אתה ואבותיך – היא האמונה מצד קבלת האבות.

רלב”ג

[9]..והוא מבואר שאין ראוי לאחד מהשלמים שיגננו על הכנסנו בכמו אלו החקירות הקשות אבל ראוי שנשובח על השתדלותינו בחקירה בכמו אלו הענינים העמוקים ואם לא עלה בירינו כי אם ההשתדלות לבר כל שכן שראוי שנשובח בהשלמתינו המאמר באלו החקירות בתכלית מה שאפשר כמו שיראה מדברינו…

…ולפי שכבר קרה בכל אלו הרדרושים שהיו לקודמים בהם דעות בלתי צודקות והפלגנו בהם החקירה לבאר שדעות הקודמים הם בלתי צודקות בכל אחד מהאופנים שאפשר שיתבאר מהם זה, וקרה עם זה שכל מה שהתבאר לנו מדרך העיון הוא דעת תורתינו, הנה קראנו מפני זה הספר מלחמות ה’, כי מלחמות ה’ נלחם בדעות הבלחי צודקות אשר נמצאו לקודמים בהם.

ולא יחשוב המעיין שתהיה התורה היא המניעה אותנו בהאמנות מה שיתאמת ענינו בזה הספר, מזולת שיהיה האמת כן בעצמו, וזה כי הוא מבואר כמו שבאר הרב המורה זכרונו לברכה שהוא ראוי שנאמין מה שיתבאר אמותו מצד העיון ואם היה שתחלוק עליו התורה לפי מה שיראה מפשוטי דבריה, הנה ראוי שיפורשו הדברים ההם בדרך שיאותו אל העיון. ולזה באר הרב המורה זכרונו לברכה מה שנראה מדברי התורה שיהיה השם יתברך בעל גשם באפן שלא יחלוק עלי העיון. ולזה שפט  הרב המורה זכרונו לברכה שאם היה שיתבאר קדמות העולם במופת היה ראוי שנאמין בו ויפורשו דברי התורה הנראים חולקים על זה הדעת באופן שיאות אל העיון. ולזה הוא מבואר שאם היה דרך העיון מביא אותנו באלו הענינים אל זולת מה שיראה מפשוטי התורה, לא היינו נמנעים מלפני התורה מלהגיד בהם האמות, כי אין זה חולק על התורה לפי האמת כי אין התורה נמוס יכריח אותנו להאמין הדברים הכוזבים, אבל היא מישרת אותנו בתכלית מה שאפשר להשגת האמת כמו שבארנו במה שהחילונו לפרש מדברי התורה. ולזה היה מנהגנו באלו הדרושים לחקור בהם חקירה שלימה תחלה מצד העיון, ואחר כך נתבאר לנו שמה שהביאנו אליו העיון בדבר דבר מאלו המחשים הוא דעת תורתינו, ובקצת אלו הדרושים הישירנו למצא האמת הישרה נפלאה מה שבא מזה בתורה. וראוי היה כן, שהתורה תכוין להגיע המתנהגים בה אל השלמות האנושית בתכלית מה שאפשר כמו שבארנו בפרושנו לדברי התורה ובהיות הענין כן והיו בכאן דרושים עמוקים מאד יקשה לארם ההגעה אליהם הנה מן הראוי היה שתישיר אותנו התורה להגיע אל אמתתם.

–

ספר מלחמות השם לרלב”ג – מאמר שלישי – פרק ששי

וזה שכאשר היתה חולקת התורה בקצת הדברים אשר התבאר מצד העיון לפי מה שיראה מפשוטי דבריה, היה ראוי שנפרשם בדרך יאותו אל העיון, בשלא תהרוס בזה פנה מפנות התוריות, כמו שעשה הרב המורה זכרונו לברכה בדברים רבים ממנו בספרו הנכבד מורה הנבוכים. כל שכן שהוא ראוי שלא נחלוק על העיון כשלא נמצא התורה חולקת עליו.

הכוזרי

[10]חלילה לאל שתבוא התורה במה שידחה ראיה או מופת:

[11]חלילה לאל מן השקר ושיבוא בתורה מה שהשכל מרחיק אותו וישימהו שקר:

[12]אמר הכוזרי: אי אפשר שלא להטריח עליך, שתשמיעני דברים קרובים ומבוארים בשורשי האמונות, על דרך המדברים בדרך הניצחון, ותהיה מותרת לי שמיעתם כאשר הייתה מותרת לך ידיעתם, אם להאמין בהם או להשיב עליהם. כי כבר חסרתי המדרגה העליונה מברור האמונה מבלי מחקר, וכבר קדמו לי ספקות וסברות ודברים עם הפילוסופים ובעלי תורות ודתות שונות. הטוב לי שאלמד ואתחדד בהשבת הדעות הנפסדות הסכלות, כי אין הקבלה טובה אלא עם הלב הטוב, אבל עם רוע הלב החקירה יותר טובה, כל שכן כשיוציא המחקר אל אמונת הקבלה ההיא, ואז יתקבצו לאדם שתי המדרגות, רצוני לומר הידיעה והקבלה יחד.

מאירי

[13]כי במצוותיך האמנתי, כלומר אע”פ שבמצוותיך האמנתי וקיימתי התורה קיום תוריי אני מבקש להודיעני טוב טעם ודעת בהן, לא להיותי מפקפק בעדות המעידים, ר”ל אלו המצווב שכבר האמנתי בהם ואיני תולה אמונתי בחקירת אלו הדברים עד שאם ימצא לי היקש עיוני שאאמין או שאכחיש בהמצא סותרו שזה אמנם כפירה מציאה מן הדת לגמרי.

 והוא אצלי אמרו  אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע ר”ל אורח חיים והוא קיום דרכי התורה והמצות שהם בוודאי אורח ונתיב להתהלך לפני ה’ בארצות החיים אם תחפש באמונתם המדות המשקלות ולא תאמין בהם רק מה שישקלוהו מאזני השכל במופתים ובהקשים עיוניים תבא מזה לידי עבירה אולי הגיע ממנו לידי כפירה כי מעגלות אלו הענינים נעים ובורחים מן השכל ולא יושגו רק לרודפים אחריהם רדיפה תמידית באין הפסק.

ועל זה ג”כ רמז לדעתי אמרו בספר קהלת טובה חכמה מכלי קרב ואמר  יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט וכבר ידעת שהוא ע”ה  כיון בזה הספר לדבר על השגת הדברים העיוניים מדרך מחקרם ומצד התיילד מזה עבודות רבות כמו שכתבנו אמר טובה חכמה מכלי קרב קרא החכמה ידיעת האמתות מצד התכלית ר”ל הנבואה והקבלה שזה טוב מידיעתם דרר חקירה ומשא ומתן ובחינת הדבר מצד סותרו והוא שקרא כלי קרב ואמר  יקר מהכמה וכו’ כלומר מענין החכמה והכבוד והוא השגת התכלית מה יקר בו סכלות מעט ר”ל העדר ידיעת החקירה והדברים המבלבלים והחושבים לסתור מופתי האמתות וקראו מעט מצד אימותו ואם הוא רב מנשוא מצד כמותו והוא שאמר  ג”כ אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת וכו’ וקרא חטאים הבלחי משיגים אל כונתם על דרך  אני ובני שלמה חטאים.

או נפרש על אמרו טובה חכמה וכו’ הפך הדברים והוא ששבח הידיעה מדרך המחקר כי היא הידיעה הנבחנת והאמתית ואמר על זה טובה הכמה כשהיא באה מכלי קרב וכן מן החכמה והככוד יקר בעניניהם סכלות מעט בתחלה עד שיתבאר עניניהם למשכיל מדרך המחקר ויבחן בו האמת מן השקר ובלבד כשכבר נתקעה אמונה ישרה בלבו מבלי שיוכלו מופתים כוזבים או הטעאות להטותו מני דרך על הדרך שכתבנו ולהיותו ע”ה נכסף להיותו מזה הכת היה מבקש זה להיות זאת הידיעה תכלית אחרון לכל מבקש שלמות והוא אצלי גם כן אמרו במקום אחר   עדות ה’ נאמנה מחכימת פתי כלומר עדות השם יתברך נאמנה ראוי להאמין בה באין חקירות ובדיקות אבל אחר האמונה ראוי להתחכם בענייניה ובזת החקירה ישלמו שלמות תכליתי במצאם מצד העיון הדברים הבלתי מושגים למתנגדים בהעביר גם עליהם כוס ההרחקות והספקות ואולי יותר עצומות ויותר חזקות וכל שכן שימצאו עם זה שלמות החקירה בשאר הפנות המושגות גם למתנגדים במציאותו יתברך ואחדותו והעדר כל גשמות ממנו אבל עם ידיעת וה ישאר שכלם פתי ונסכל סן החלק הנזכר עד ישכילו זאת יבינו לאהריתה וזהו אצלי סמכו מחכימת פתי למלת נאמנה ואמר מלת פתי על היות הרמוז פתי ונסכל בקצת החלקים עד יערה עליו רוח ממרום.

[14]ואמנם בענין מה לפנים רמז דבר אחר מוכרח באמונה והוא שאם הגיע האדם לידיעת הדברים שאפשר לדעתם מצד המופת והחקירה יצטרך להאמין דברים אחרים מצד האמונה שלא יכניסם תחת גדר המופת והעיון כענין חדוש העולם שאם ירצה לחייב חדושו מצד העיון והחקירה והוא ענין אמרו מה לפנים ישים עיונו סבת ימונחו ויבטל המסובב בהעדר הסבה ולכן טוב לו שישאירהו על משענת הקבלה והנבואה והוא אצלי אמרו ארח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע כמו שביארנו בפתיחת החבור.

[15]ואפשר לפרש אלו המקראות על מה שכבר ידעת שפנות התורה אמנם יחלקו לשני דרכים אחד הפנות העיונות והם אשר התבארו בהקש וראיה ומופת במבינים בפנות מציאות השם ית’ ואחדותו והסתלק כל גשמות ממנו ית’ והשני הפנות המקובלות אשר לא יתבארו במופת ואנחנו נוחלי הדת נאמינם מצד הקבלה והתורה כענין חדוש העולם ושנוי הטבעים ונמול ועונש והשגחה ודומיהם.

וקרא הנה דרכי החקירה והטענות השכליות מערכי לב כי לב הנה יאמר במקום שכל ומערכי מלשון עורכי הדיינין שענינם על מענות הדיינין זה בכה וזה בכה וסדר מחלקותם עד שיוכרע לאיזה מן הצדדים ורצה בו שעם היות ראוי להאמינם מדרך הקבלה והתורה הרשות נתונה לאדם לחקור בהם ולאמתם על צד המחקר והעיון .

ועל שאר הפנות אשר אין האמנתינו בהם רק מצד הקבלה לבד אמר ומה’ מענה לשון ובאה הנה מלת מענה במקום עדות מלשון לא תענה ברעך כלומר ששאר הדברים שלא תשיגום יד העיון והמחקר ושהאמנתם אמנם היא מצד עדות לשון התורה לבד הוא מה’ לבדו מאין שתוף המחקר עמה ויקובל העדות כאלו נמצא במחקר על צד ברור כאמרו עדות ה’ נאמנה על דרך שביארנוהו במקומות ובפתיחת חבורינו הגדול ר”ל בית הבחירה.

אחרונים

עקידת יצחק

[16]והנה באמת בהתחזקות הזה נמצא לאברהם אבינו יתר שאת ויתר עז כי הנה בדורות הראשונים היו כלם משחיתים דרכם ועלילותם אפילו בכדי חיותם עד שספו תמו בחטאתם והשרידים תלה להם עד מותם אם שלא השחיתו כמו אל אבל לא נשאו מרום עיניהם לראות ולהכיר מי בראם ולא השתדלו בו בחקירתם אבל היתה להם אמונתם ית’ מצות אנשים מלומדה ומקובלת בידם לבד כמו שנמצא הדבר מבואר בנח אשר נאמר בו איש צדיק תמים היה בדורותיו בראשית ו’ והכוונה שהיתה בידו אמונה מקובלת מלמך ומתושלח אבותיו בלי ידיעה שלמה מחקרית רק בתמימות לב לבד………. הנה האמונה הזאת אע”פ שהיא טובה ונכונה בעיני האלהים לפי קלותה גם שיוכלו להשתתף בה כלל האנשים הנה באמת האמונה הבאה אחר החקירה והמשלמת חסרונה היא היותר מזוקה והיותר שלמה והמיוחדת אל השרידים בלי םפק כמו שאמר ראש המלכים לבנו ע”ה ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפנה כי כל לבבות דורש  וכל יצר וגו’ זרזו על הדעת אותו בלב שלם ועל עבודתו בנפש חפצה ולזה נמצא שאברהם אבינו נתחלף לכל אשר קדמוהו בזה כי הוא לא בא תחלה באותו התמימות שבא נח להקרא בראשיתו צדיק תמים שלא היתה בידו אמונה זו מקובלת מאבותיו כי תרח אבי אברהם ואב נחור ויעבדו אלהים אחרים כו’ אבל הוא החל בתחלת ענינו לבא בתורת חקיר’ לבטל דעות אבותיו הנפסדות ולבער גלוליהם מן הארץ כמו שנתפרסם מספורים שבאו עליו כמו שיבא.

בינה לעתים

[17]ונאמר כי הוא ידוע שתורתנו הקדושה תכלול שני חלקים, חלק מה שיקיף בדעות ואמונות, וחלק מה שיקיף מצוות מעשיות. ואמנם, במה שנוגע אל האמונות אין ספק כי החקירה בהן בטענות שכליות לא תזיק כלל, אדרבה תועיל מאד להשגת האמת, יען הן כולן דעות מוכרחות ומחויבות מכח הטענות אשר אין הימלט מהן, ומתוכן יבא האדם להאמין בהכרח כל העיקרים והיסודות, כי כשייחקרו, לא יוכל להכחיש מציאות סיבה ראשונה, וממנה אל שלילת הגשמות ומשם אל ההשגחה וכן לכל שאר הפינות התוריות, שכולן נתאמתו בטענות מופתיות. ואדרבה, המסרב מלחקור בהן נופל ברשת האפיקורסות.

מעשי ה’

[18]והנה הבאתי לך כל מה שנאמר בידיעתו יתברך ובישוב המבוכה הזאת, והנה תזכור ותעורר נפשך עם מה שכתב הרמב”ם בספר המורה נבוכים חלק א’ פרק נ’, וזה לשונו דע אתה המעיין במאמרי זה, כי ההאמנה אינה הענין הנאמר בפה, אבל הענין המצוייר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן כמו שיצויר, ואם יספיק לך מן הדעות האמיתיות או הנחשבות אמיתותם אצלך כשתספרם במאמר, מבלתי שתציירם בנפש ותאמין בהם, כל שכן כשתבקש מהם האמת הוא קל מאד, עכ”ל. והנה היה דיבורו של הרמב”ם בזה נכון מאד, שאין ענין האמונה מה שנאמר בפה, וכן נראה שאמר דוד (תהלים קטז, י-יא) האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב, כי אחר שאמר (שם ט) אתהלך לפני ה’ בארצות החיים, שהיא האמונה בשכר הנצחי, אמר עוד האמנתי כי אדבר,רצה לומר כי כן הוא בשאר האדם שיאמרו בפה אני מאמין כך ויחשבו שבאמירה זאת נכללת האמונה, שאני איני כן אבל אאמין כי אדבר, רצה לומר שכשהוא מדבר כבר קדמה לו ציור האמונה בנפש, אבל כל האדם כוזב, שאומרים שמאמינים אמונה אחת וחושבים שבמאמרם בפה נכללת האמונה ההיא, והוא כזב שאין הדברים כן:

ועוד אתה המשכיל תתבונן דבר שאומר לך בפסוק זה, עמוק ההבנה מאד ואמיתותו פשוט פשיטות מוחלט, והוא בכל עניני השלימיות הנמצאים בבורא יתברך ובהשגחה פרטית וביכולת ובעשיית המשפט במין האישיי, ובידיעת הנסתרות והעתידות וכל השלימיות הדומים לאלה, שקצתם הם עיקרים ויסודי התורה, וקצתם שלימיות שיצטרך ליחסם אליו יתברך, על כולם אמרו היותם אמונות שלימות שכל מאמין יתחייב להאמינם.

וכבר תראה שהריטב”א ז”ל שפירש ספר המדע שחיבר הרמב”ם ז”ל, שם כתב שמציאות ה’ והאחדות ושאינו גוף זכרו להם הפילוסופים ראיות ברורות, והעיקר הרביעי שהוא חידוש העולם נחלקו בו ולא נמצאו עליו מופתים, לפיכך ראוי שנאמין בו מדרך הקבלה, וכתב שידיעת המופתים על השלשה עיקרים צריך הקדמות רבות וזמן ארוך, ושם הביא הוא ז”ל קצת מופתים, באופן שלפי דבריו ז”ל חידוש העולם ושאר השלימיות המיוחסות אליו יתברך ראוי להאמינם, ואני לא כן אחשוב שהוא מהאמונה לבד, רק שכולם מחוייבים אליו יתברך, וכבר ידעת שהאמונה אינה ידיעה, כי לא יפול לומר אני מאמין שהגלגל סובב כיון שהוא דבר הנראה, וכן כל מה שיבא עליו מופת לא יפול לומר עליו אמונה, כי אם יאמר האומר אני מאמין שהשם יתברך הוא נמצא, לא לחכמה יחשב לו, אבל צריך שיאמר אני יודע שהשם יתברך הוא נמצא, וכן כתב הרמב”ם ז”ל (הל’ יסודי התורה פ”א ה”א) שהוא יסוד היסודות לידע, ולא אמר להאמין, גם התורה לא אמרה והאמנת בה’ אלהיך אבל אמרה () וידעת את ה’ אלהיך, ומה שנאמר (שמות יד, לא) ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, היה שבח טרם הגיע אליהם ידיעה, ומה שנאמר (במדבר יד, יא) ועד אנה לא יאמינו בי, אין הכוונה שלא יאמינו ליכולתו, אבל הכוונה לומר שלא יאמינו שארצה לעשות בעבורם, כמו שנתבאר באומרם (דברים א, כז) בשנאת ה’ אותנו, וכן מה שנאמר (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי להקדישני, אין הכוונה שחס ושלום לא האמינו ביכולתו אבל הכוונה לומר שלא האמינו שיתרצה הקב”ה להוציא מים מאותו הסלע, כאשר נתבאר חלק ד’ פרק כ”ח, וכן מה שנאמר (דברים א, לב) ובדבר הזה אינכם מאמינים, רצה לומר שאינם מאמינים שיהיה בעזרם, עם היות שראו כל האותות שעשה להם, כמו שהשלים הכתוב שם (לג) ההולך לפניכם בדרך וגו’, באופן שנתבאר היות הרצון האלהים בידיעה, לא באמונה בלתי ידיעה רק מההמוניים אשר אינם משתדלים בהשגות לקוצר שכלם:

שיטה מקובצת

[19]הראש היא האמונה האמיתית כאשר יציירנה האדם בשכלו ויאמינה בלי שום פקפוק הן שתגיע אליו בקבלה, או בחקירה  מה שיפול ממנה תחת החקירה.

מבי”ט

[20]ראוי לחקור אם יספיק לנו בכמו אלו העיקרים והאמונות להאמינם ולהיותם חקוקים בלבנו מצד הקבלה והוראת הכתובים והמדרשים או אם יהיה עלינו חיוב לחקור על כל אחד מהם מדרך השכל והסברא או אם יש צד איסור בחקירה על אלו הענינים אחר שנרמזו בכתובים ובמדרשים כי יש לכל צד מאלו פנים מההוראות.

אם מצד הראשון שיספיק לנו האמונה בהם מצד הקבלה יש לו פנים מההוראות ממה שאנו רואים רוב דיני התורה ומשפטיה מפורשים מפי הקבלה ומפי השמועה כפי מה שקבל משה רבינו מפי הגבורה וקצתם הלכה למשה מסיני בלי שום אסמכתא בכתובים ואנחנו דנים על פיהם ומקיימי’ מצות עשה ול”ת כפי פירוש המקובל מפי מרע”ה מפי הגבורה וכן כל סיפורי התורה ממה שאירע לאבות ולדורות הראשונים עד מתן תורה ומה שכתוב בנביאים ובכתובים אנו מאמינים הכל בדרך קבלה ואין אנו חוקרים עוד על אמתתם .

ואם מצד השני שיהיה חיוב לחקור על אלו האמונות בדרך השכל יש לו ג”כ פנים מההוראות וזה שאין ראוי לאדם במה שהוא אדם להתרשל מלחקור על כל דבר כל מה שישיג יד שכלו דרך משל אם יסופר לאדם דבר מחודש ויאמין כי יסופר לנו מפי איש הגון ונאמן יחשב לו לעצלה והתרשלות אם יוכל הוא בעצמו לראות ולידע הדבר ההוא ולא ישתדל על זה וכמו ששנינו אבות פ”ב ודע מה שתשיב לאפיקורוס וכן נראה ממה שאמר הכתוב דה”א כ”ח דע את אלהי אביך ועבדהו תהלים צ”א אשגבהו כי ידע שמי נראה שצריך האדם לידע ולהשיג כפי יכלתו ידיעת ה’ ואמונתו ושהשם ית’ יעלה אותו וישגבהו על זה.

ואם מצד השלישי שיש צד איסור לחקור על אלו הענינים אחר שנרמזו בכתוב יש לו ג”כ פנים מההראות כנראה שאינו מאמין אותם אם לא שיורה עליהם השכל נחשב לו למיעוט אמנה וכמו סנהדרין ק’ ב”ב ע”ה שאירע לאותו תלמיד שלגלג על מה שדרש רבי יוחנן ושמתי כדכוד שמשותיך עתיד הקב”ה וכו’ ואח”כ ראה בעיניו מה שבאזניו שמע ונענש על זה וכן נענשו דור המדבר בענין המרגלים שלא האמינו מה שאמר להם השי”ת שהיתה ארץ זבת חלב ודבש וכן ממה שאמרו חגיגה י”ג במופלא ממך אל תדרוש במכוסה ממך אל תחקור וכו’ נראה שאין לאדם לחקור סכמו אלו הענינים שהם עמוקים ומכוסים וכמו שאמרו במשנה שם י”א אין דורשין וכו’ וכל המסתכל בד’ דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה וגו’ וכל שלא חס על כבוד קונו וכו’.

וכשחקרנו על אמתת צד אחד מהם מצאנו את כלם כנים ואמתיים בקצת קצת מהעיקרים והאמונות.

אם הצד האחד שיספיק לנו האמונה בהם מצד הקבלה נמצא אותו אמיתי בקצת מן העיקרים ואמונות שאי אפשר לנו לעמוד על החקירה בהם אם היו אם לא אם עתידים להיות או לא כמו תורה מן השמים וביאת משיח ותחיית המתים וכיוצא באמונות מן המקובל בדברים העוברים והעתידים כמו שאנו מאמינים בפירוש התורה שבכתב שהוא תורה שבעל פה ואנו סומכים על הקבלה לעשות מעשה המצות ומשפטי התורה כך אנו חייבים להאמין עיקרים ואמונות אלה מצד הקבלה ושהם נרמזות בכתובים ומדרשי חז”ל

ואם הצד השני ג”כ שנהיה מחוייבים לחקור עליהם נמצא אותו אמיתי ג”כ בקצת מן האמונות והעיקרים אותם שאפשר לעמוד על החקירה בהם כמציאות הש”י ואחדותו והדומה להם כי אחר שיהיה לבו שלם באמונה ובעיקר ההוא כפי מה שהוא מקובל או כתוב יתחייב להשתכל ולחקור עליו ג”כ בשכלו על מה שישיג בעיקר ההוא עד שיתאמת לו בחקירה מה שנתאמת לו במקובל ואם לא תשיג יד שכלו לאמתת העיקר ההוא או שיראה לו כפי שכלו היפך מן העיקר ההוא יתלה ליאות וחסרון בשכלו ויתחזק באמונתו על פי הקבלה ועל זה הזהירו דע מה שתשיב לאפיקורוס ואמר דוד לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו כלומר שתהיה כוונת השתדלותך בידיעתו לעבוד אותו ואם לא תשיג ידיעתך עבדוהו והאמן בו ע”פ הקבלה והאמונה ועל זה אמר אשגבהו כי ידע שמי כי בהיות כוונת המשתדל לידע אותו לעבדו ושתסכים השכלתו לקבלתו ישגבהו האל יתברך ויחזק יד שכלו לדעת שמו ולהשיג המבוקש.

ואם הצד השלישי ג”כ נמצא אותו אמתי בקצת מן האמונות שא”א לשכל האנושי לעמוד על אמיתתם ולהשיגם כמהות ה’ וידיעתו באיזה צד היא שלא תכריח את האדם כמה שיעשה ויבחר אם טוב ואם רע ותארי שלמיותיו ע”ד חיוב וכיוצא באלו האמונות שאי אפשר לשכל האנושי להשיגם עד תכונתם אסור לו לחקור עליהם כיון שלא ישיג אמיתתם ואפשר שיטעה ויבוא להכחיש המקובל בעיקר ההוא כל שכן לדעת קצת קדמונים שאומרים שא”א לאדם שישיג וידע דבר על אמתתו כמ”ש הר”י אלבו ז”ל פט”ז מהמאמר הראשון ועוד שהוא חסרון או פחיתות ח”ו בחקו ית’ שיתגאה ילוד אשה לדעת מהותו יתברך או כוונת פעולותיו וסודותיו וכאמרם ברכות י’ בהדי כבשי דרחמנא למה לך שכינוי לך מורה כי בהיותך בעל חומר לא תשיג סודותיו וכן אמרו חגיגה י”ג במופלא ממך וכו’ ושנינו שם י”א כל המסתכל בד’ דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם.

רדב”ז

שו”ת רדב”ז מכתב יד – אורח חיים, יורה דעה (חלק ח) סימן קצא

מה ששאלתם על ענין ראובן שאמר בקהל רב לשמעון אסור להתפלל עמך כי אתה מין אפיקורוס, ואחרים בהתפללם יאמרו אלי’ אברהם אלי’ יצחק, ואמנם אתה תתפלל ותאמר אלי’ אריסטוטלוס, כזאת וכזאת אמר ראובן בתוך קהל ועדה בכח גדול ובחימה שפוכה, בפרהסיא בכנופיא צוח ככרוכיא, פתח את פיהו ויקלל, ולא חשש למלבין פני חבירו, וחרפה לא נשא על קרובו…

ועוד אני אומר שזה המגדף לא על שמעון לבד תלונתו אלא על קדושים אשר בארץ, שהרי מוציא דבה על הגאונים והחכמים הראשונים שנתעסקו בחכמה, כרבנו סעדיה גאון ורבנו האי גאון והחכמים הבאים אחריהם ן’ גבירול ורבי יהודה [הלוי] ור’ אברהם ן’ עזרא והרמב”ם, וחכמי כל דור ודור שבנו מגדל לתלפיות תל פיות לסכור פי דוברי עתק נגד תורתינו הקדושה, והרמב”ם חבר כ”ד הקדמות לאמת מציאות השי”ת, וחכמי האומות העתיקום ופרשו אותם ונשתבחו בהם, והביא מופתים על סתרי התורה ושרשיה, והסיר מבוכות רבות מלב האנשים נבוכו בם ראשונים ואחרונים ע”ד למוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס, וכבר כתבו החכמים מקובל אצלם שרבינו הקדוש היה בקי בכל חכמה, והוא הכריע ואמר שנראים דברי [חכמי] אומות העולם מדברי חכמי ישראל בענין חמה שמהלכת ביום למטה מהרקיע, ובלילה למטה מהקרקע. כדאיתא בפסחים פרק מי שהיה טמא [צ”ד ע”ב], ושמואל ירחינאה אמר נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא בר מכוכבא דשביט דלא ידענא, כדאיתא בהרואה [ברכות נ”ח ע”ב], וליכא למימר דבקיאותם היתה בתכונת הגלגלים והיינו תקופות ומזלות דאמרינן בשבת פרק כלל גדול [ע”ה ע”א] כל מי שאינו מחשב בתקופות ומזלות עליו נאמר את פועל ה’ לא הביטו ומעשה ידיו לא ראו, דהא כוכבא דשביט מחכמת התולדת הוא והם הנקראים כוכבים בעלי הזנבות וכוכבים מדלגים, כמו שמבואר באותות השמים, וגם כן היה רופא טבעי כמו שבא בפרק השוכר [ב”מ פ”ה ע”ב] שמואל ירחינאה אסיא דרבי הוה חש ליה רבי בעיניה א”ל אמלי לך סמא לא יכילנא, אשטר לך משטר לא יכילנא וכו’ עד אמר ליה אנא חזינא בספריה דאדם הראשון וכתוב ביה שמואל ירחינאה חכים ליקרי רבי לא ליקרי ואסותיה דרבי על ידיה תהא, ועל כרחך למד חכמת הטבע שאי אפשר להיות רופא אם לא ידע זאת החכמה, ורב פפא גם כן רופא מובהק היה כדאמרינן בראש השנה פרק קמא [י”ז ע”א], רב הונא בריה דרב יהושע חלש על לגביה רב פפא חזא דחליש ליה עלמא, א”ל לצבתו ליה זוזתא1 לסוף איתפח וכו’, ורבי חנינא רופא מובהק הוה כדאמרינן פ”ק דחולין [ז’ ע”ב] א”ר חנינא מעולם לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה, וכמה חכמים היו רופאים ובקיאים בחכמת הטבע, היעלה על הדעת להרהר אחריהם, ואין ספק מי שמבזה החכמה מבזה לומדיה, והמה חכמים מחוכמים שוכני עפר, ואעפ”י שיש בדברי הפלוסופים דבור סרה בעניני ההשגחה, וקצת מהם יגיעו עוד בשרשי התורה, לא מפני זה יגונה מי שלמד דבריהם, כי אין ענייניהם תלויים באמונה אלא במופת, ובמופתיהם2 המה מופתי ראיה שבקל חיש ידחה אותם ולא יטעה אחריהם מי שמלא כרסו לחם התורה לחם אבירים אכל, כי גם הרבה מהם יחלקו על הדברים מהם, וכל מי שנתן לו השם עינים לראות וחלק לו בבינה, יראה בעיניו ובלבבו יבין שאם [שכל] האדם קצר מהשיג מה שלמעלה ממנו ושאין דרך למופת על זה, והקבלה האמיתית תכריע לבטל סברה גרועה שיעלה בדברי המתפלספים, ועל כיוצא [בו] נאמר לא תהא תורה תמימה שלנו כשיחה בטלה שלהם [כב”ב קט”ז ע”א], וכל חרד בדבר ה’ יבחר מדבריהם המועיל והמסכים לאמונתינו על דרך תוכו אכל קליפתו זרק כר’ מאיר [חגיגה ט”ו ע”ב] וישתמש מהם לרקחות ולטבחות.

סוף דבר טבחי טבוח וייני מזוג [ככתובות ג’ ע”ב] לכלה ונחרצה לכלה הפשע ולהתם חטאת הדוברים עתק על העוסקים בחכמה לקרוא מין ואפיקורוס מי שקרא בה, והיה כצדיק כרשע להוציא לעז על חסידי עולם ואין לך מספר אחר מטתן של תלמידי חכמים [כברכות י”ט ע”א] יותר מזה. ומה שאמרו בפרק מרובה [ב”ק פ”ב ע”ב] ובסוף סוטה [מ”ט ע”ב] באותה שעה אמרו ארור המלמד את בנו חכמה יונית, כבר פירש”י [שם ד”ה או] והרמב”ם שהוא לשון חכמה שמדברים בו בני פלטין ואין שאר העם מכירין בו, וכן נראה מאותו מעשה, ומה שאמרו פרק חלק ורבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החצונים ופרשו בגמרא [סנהדרין ק’ ע”ב] מאי חצונים ספרי מינים פרש”י שהם ספרי גלחים, הולך לשטתו שקורא בכל מקום מין תלמיד יש”ו. וכן פירש הרמב”ם. אבל ספרי הפילוסופים נקראין אצל החכמים חכמי האומות, כההיא דפסחים, ובפירוש אמר מגילה פ”ק [ט”ז ע”א] אמר ר’ יוחנן כל האומר דבר חכמה אפילו מאומות העולם נקרא חכם שנאמר ויאמרו לו חכמיו. ומצאתי באגדה [כלה רבתי פ”ז]3 מעשה בד’ זקנים שהלכו להקביל למלכות פנימית והיה להם פלוסוף אחד חכם ואלו הם רבן גמליאל ורבי יהושע ור’ עקיבא ורבי אלעזר בן עזריא, אמר ר’ יהושע לרבן גמליאל רצונך שנלך ונקבל פני ארסטו4 הפילוסוף חברנו א”ל הן, הלכו וטפח לו ר’ יהושע על הדלת וחשב הפילוסוף שאין אלו אלא דרך ארץ של חכם, יצא לקראתו וראה חכמי ישראל, והיה מחשב בדעתו איך אתן שלום לחכמי ישראל, אם אומר שלום ר’ גמליאל הריני מבזה את חביריו. א”ל שלום עליכם חכמי ישראל ור”ג בראש. ראה גם ראה איך קראו לפלוסוף מחכמי האומות חברם מצד החכמה, שאין חבר אלא בחכמה, שכן מצינו בסוכה פרק לולב הגזול [סוכה ל”ט ע”א] הלוקח לולב מחבירו, ופירש”י [שם ד”ה הלוקח], ולי נראה הלוקח מעם הארץ גרסינן, דהא בעם הארץ קא מיירי כדאמרינן בגמרא, ועם הארץ לגבי חבר לא קרי ליה חבירו.

ועוד אני אומר שהאומר שכל מי שלמד חכמה אחת או ספר מספרי האומות יקרא מאמין בהם, אין לך אפקירותא גדולה הימנה, שהרי סנהדרין גדולה שהיו יושבי לשכת הגזית שמהם תורה יוצאת לכל ישראל, היו בקיאים בכל לשון ובטיב כל עבודה זרה שבעולם, כדי שידעו העובד אם עבד דרך עבודתה לחייבו מיתה, כדאמרינן פרק ר’ ישמעאל [מנחות ס”ה ע”א] אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי חכמה בעלי מראה וכו’ בעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון וכו’, שהרי אמר [בסנהדרין ס’ ע”א] הפוער למרקוליס והזורק לפעור פטור, מפני שאין דרך עבודתה בכך. ואמרינן [ע”ז י”ד ע”ב] עבודה זרה של אברהם אבינו ד’ מאות פרקי הויא, ואם מה שלומד האדם יקרא מאמינו גם כן לא שבקת חי לכל בריה, וחס ושלום שיספק האדם בזה, ובפירוש אמרו בפסוק ולא תלמד לעשות כתועבות הגוים אינך למד לעשות, אבל אתה למד להורות [סנהדרין ס”ח ע”א], ולא מצינו בשום מקום שאסרו חכמים ללמוד חכמת המחקר.

ומה שבא במנחות פרק שתי הלחם [צ”ט ע”ב] שאל בן דמא בן אחותו של ר’ ישמעאל את ר’ ישמעאל אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה וכו’ והגית בו יומם ולילה כתיב, ראה שעה שאינה לא מהיום ולא מהלילה ולמוד בה חכמה יונית, כבר פירשנו ענין חכמה יונית, אבל לעסוק בחכמת המחקר אינו אסור כמו שכתבנו, אעפ”י שהאמת שאני מנעתי התלמידים בזמננו זה תמיד מללמוד חכמה זאת מפני שנתמעטו הלבבות ונסתתמו מעייני החכמה, ושמא יטה אדם לדברי הבאי כמו ששנו חכמים [אבות פ”ה] ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג ומשפך משמרת ונפה, ואמרו [שם /אבות/ פ”א] חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, ואין לך גלות גדולה מזמננו זה שנתמעטה התורה ואין דורש ואין מבקש. והנה מצינו שאפילו לחכמה המופלאה לא התירו להכנס האדם שמא יטה לבו, וכמו שמצינו בד’ שנכנסו לפרדס [חגיגה י”ד ע”ב] ולא יצא לשלום אלא ר’ עקיבא, כל שכן בדברים החיצוניים, מכל מקום לא מפני זה נתיר שישלח אדם רסן לשונו לבזות מי שלמד החכמה ומעשיו מסכימים עם התורה והמצוה, תמים עם ה’ אלהיו, אדרבא ראוי להדרו כיון שמעשיו מוכיחים לשם שמים, וכמו שדרשו בפסוק ולא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה [ב”מ נ”ט ע”א].

מהרש”ל

[21]מ”ע להאמין כו’. פירוש צריך שניהם אמונה וקבלה, כי אמונה ע”ד התולדה שמגודל בה כל ימיו מנעוריו. ומ”מ אף שנשתקע באמונת שמים אין יוצא בה ידי חובתו אלא כששמע וקיבל בלבו הקבלה שהוא המופת על הראייה כמו שמביא אח”כ דברי רבינו סעדיה. וכך כתב בעל הנצחון שאין אם יוצא באמונה אלא אם כן למד ספר מדע. ומ”מ קשה לסמוך על המופת לבד אם לא שיהיה אמונה תקוע בלבו מן התורה. ואז מספיק הראייה אף שיש ספרים הרבה. וסייע לזה שמע ישראל וגו’ שאמרו בני יעקב לאביהם כדאיתא בגמרא, וגם לבני יעקב היה בוודאי האמונה ע”ד התולדה מנעוריהם אלא שהיה מסופק בם שלא ידע אם היה מופת להם מספיק לפי דעתם לכן אמרו לו שמע ישראל כשם שאין בלבך וכו’.

מהרש”א

[22]ועל עיקר מציאות השם אמר כי שם ה’ אקרא וגו’. לפי שיש לאדם להאמין במציאות השם בקבלה על פי התורה ועוד נוסף להשיג בשכלו מציאות השם וחידוש העולם כמפורש בפסוק הלא ידעת אם אל שמעת וגו’ כמ”ש פ”ק דתענית ע”כ אני אקרא לכם בתורה מציאות השם וחידוש העולם בראשית ברא אלקים וגו’ דהיינו בקבלה אבל אתם תוסיפו בזה והבו גדול לאלקינו לידע זה במופת וידיעת השכל. והיינו הצור תמים פעלו כי מצד פעולותיו שבעולם יש להשיג מציאותו ואחדותו.

[23]גמור בכל לבבך כו’. הכוונה בזה כמ”ש הפילוסופים האלהיים דחייב כל אדם להשכיל בידיעת מציאותו ואחדותו ויכלתו וידיעת דרכיו ית’ ב”ה כפי יד שכלו של אדם, אך ע”פ אמונתנו והתורה, וכל מה שנראה לו בשכלו שהוא נגד תורתנו הקדושה לא יאמין בו ויתלה הדבר בקט שכלו…וזה הלשון ששנינו הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורס דהיינו על דבר שהוא נגד התורה.

ראשית חכמה

[24]הששית, ביאר הנביא ישעיה עליו השלום באמרו ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. ונראה שצריך האדם לחקור ולידע באמיתות למי הוא עובד וממי הוא ירא, כענין מה שצוה דוד ע”ה לשלמה ע”ה דע את אלהי אביך ועבדהו, והטעם כי העובד דרך מצות אנשים מלומדה פעם יעשה ופעם לא יעשה ואין לבו תקוע באמונה, ואם יבא כותי או אחר כמוהו ויסתור לו אמונתו מכח ראיות וקושיות אפשר שינוצח, אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים.

של”ה

[25]שרש הדברים הוא שרש השרשים וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלקים[26] רוצה לומר ידיעה בלב בהשגה מופתיית נוסף על הקבלה מצד אבותיו כאשר האריך בעל חובת הלבבות בשער היחוד.

וזה מרומז במה שאמר דע את אלקי אביך[27] ר”ל נוסף על מה שהוקבע אמונת האלהות בלבך מצד אביך דהיינו הקבלה איש מפי איש דע אתה בעצמך מצד ההשגה.

וזהו רמז הפסוק[28] זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו. ר”ל כשזה אלי מצד השגתי וידיעתי אז ואנוהו מלשון אני והו ר”ל אני והו דבוקים ביחד כביכול כי הידיעה נתפסת בלב אמנם כשאין לי הידיעה מצד ההשגה רק מצד הקבלה שהוא אלקי אבי אז וארוממנהו כי הוא רם ונשגב ממני ואני מרוחק מאתו במצפון הלב.

על כן חל החיוב להיות בקי במופתים של חובת הלבבות ויהיו מובנים בלב היטב היטב וכל שער היחוד יהיה בלב וזכרון מיוחד לידע ולהבין כי ה’ אחד ושמו אחד.

[29]כי כבר ידוע שיש חילוק בין אמונה שהוא מצד הקבלה בלתי מושגת אצלו, אלא נמשכת לו מקבלל אבותיו, איש מפי איש עד משה רבינו ע”ה, וזה חלק ההמוניים. ובין אמונה, שהיא מוכרחת גם כן מצד השגה שהשיגה אותה שכלו ביתר שאת על הקבלה, וזה חלק יחידי סגולה, הנכנסים תוך גינת המלך מלכו של עולם. וכבר האריכו בזה המפרשים, ובראשם ספר הנכבד חובת הלבבות. לכן אינו דומה הממרה בהשם  יתברך אשר השיגה ידו אחדותו, ממי שלא השיגה, רק שהאמין מצד הקבלה, בקל יכול להתפתות ולעזוב אמונתו, אף כשהוא צדיק וישר ואינו הולך אחר עצת יצר הרע, כי אפשר שיפתוהו חטאים לומר כי אין ממש באמונה זו חס ושלום, והוא יהיה פתי להאמין, וישנה אמונתו.. ולתוספת ביאור דבר זה הנני מביא לך מה שמצאתי בספר ראשית חכמה[30]… והנה אמת נכון הדבר, ומכוון למה שהזכרתי לעיל מינה בדבר זה.

ומה שסיים דבריו: אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים, הטעם הוא, כי האמת יעשה דרכו, דרך גבר בעלמא להחזיק האמת..

פנים מאירות

[31]אשר ביקש מכ”ת להודיע טעמו למה אנו אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ג’ פעמים אלהי, והי’ סגי בפעם אחד לומר אלהי אברהם יצחק ויעקב… אמרתי להשיב לך טעמו של דבר ע”פ נגלה, דהא מצינו דאמר דוד לבנו בדברי הימים סי’ כ”ח פסוק ט’ ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו, הפירוש הפשוט שאין לאדם להאמין באלוה מצד מנהג אבותיו, כי זה מנהג האומות, אלא מצד החקירה ע”פ תורתינו הקדושה שהוא אל הבורא יתברך ויתעלה שמו, ולכך אמד דע את אלהי אביך מצד החקירה, ומצינו באברהם שהוא היה חוקר ראשון אלהותו, והוא הודיע אלהותו בעולם, כי בימיו היו עובדים לעכו”ם, ואם היינו אומרים אלהי אברהם יצחק ויעקב הייתי יכול לומר שאברהם הי’ חוקר ראשון שחקר אלהותו, ויצחק ויעקב בניו סמכו על אמונת אבות ומנהגם, ולכך אנו אומרים אלהי אצל כל אחד ואחד, כדי להודיע שכל אחד מצד עצמו עמד על החקירה ומצא שאין אחד אלא אלהינו, והוא חיזוק אמונתינו הקדושה.

חתם סופר

[32] וראשית חכמה יראת ה’ ע”כ למד לפניהם קודם כל כמו רבע שעה מס’ חובת הלבבות כדי להלהיב לבבם ביראת ה’ ולא הניח אפי’ הקדמת המתרגם כל שכן שער היחוד עם הקדמתו.

[33]וקמת ועלית. יש לפרש, דהנה כמו שיש מחלה ורפואה באיברי הגוף, יש ג”כ חולה ורפואה בנשמה, דהיינו שלפעמים יבוא בלב אדם דבר תימה ופלא וספק, הן בלימוד, הן בענין התבוננות הלב בשאר ידיעות וכדומה לו. והתמיה וספק ובלבול בדעתו היינו חולי לב. ובוודאי לא בא לידו דבר קושיא זו אלא לחשוב עוד ולהתבונן ולחקור בשכלו עוד עד שיגיע לדעת ענין הדבר על נכון ולהשיג ענין יותר גדול ועמוק בזה שלא השיג מעולם עד עכשיו. דוודאי אם לא שיהי’ חפץ הבורא להשיג ענין הדבר על בורי’ לא הי’ עולה בדעתו הספק והצ”ע והתמי’ של קשיא זו בלבו. ולא כמו שמצינו אצל פרעה שנפל לו קושי’ מי ה’ אשר אשמע בקולו ולא נודע לו תירוץ הדבר דמשגיא לגוים ויאבדם דאדרבא הי’ זה מן הקב”ה להם כדי לטרדם כדכתי’ משגיא לגוים ויאבדם. אבל לא כך הוא בישראל דמדנפל לו תמיה בלבו על איזה דבר ע”כ חפץ הבורא שישיג עי”ז דבר חדש ולעלות למדרגה גבוה ממה שהיה מקדם. ומצינו שנענש אדם על זה אם הוא מסלק דעתו ואינו חושב לידע תירוץ על הפליאה שנפלה ממנו. דוודאי אם היה חושב ועוסק הי’ משיג תירוץ הדבר והי’ עולה במדרגת למעלה. והיינו דכתי’ כי יפלא ממך דבר למשפט דמשפט היינו דבר מתורץ ונכון ונקרא יוסטי בלע”ז, ולך יוקשה הדבר ולא תהי משפט בעיניך אז תראה שתתבונן עוד בדבר ותחשוב אמיתת הדבר, ועי”ז וקמת ועלית דהיינו שע”י הפליאה הזאת תעלה אח”כ למעלה במדרגה הנ”ל.

ובדרך זה פירש מורי הפלאה זצ”ל פסוק ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה’ אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו, וחק הינו לשון קושיא בלי טעם, והיינו שתשמור היטב כל הקושיות שעלו בלבך, ובוודאי תשיג תירוץ. וטעם הדבר, דכל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. דבשלמא פרעה הי’

מהר”ם שיק

[34]אם כן גם אני אומר כן, שבוודאי ראשית חכמה יראת ה’ בלי חקירה, אבל אחר האמונה טוב וישר גם לחקור בשכלו מציאות הבורא וגדלותו ורוממותו ית’.

מהר”י אסאד

[35]שמע ישראל וכו’ ואהבת את ה’ וכו’. ונ”ל כי מתחילה צריך אדם להאמין בהקב”ה באמונה פשוטה מבלי חקירה רק ע”י קבלת האבות אבל אחר שמילא כרסו בלחם ובשר בלחמה של תורה מותר לו להתעסק גם בחקירה כדי שתהיה הכרתו בהבורא שלימה ויגיע ע”י זה לאהבת השם, משא”כ ע”י אמונה פשונה לא יגיע לדרגת אהבת השם. וזש”א בתחילה צריך להיות עבודת האדם להקב”ה רק שמע ישראל היינו ע”י שמיעה וקבלה מהאבות ואח”כ יבא גם למדרגת ואהבת את ה’ אלקיך ע”י הכרתו את הבורא ע”י חקירה.

הכתב והקבלה

[36]ונ”ל בכונתם, כי מציאות אלהות אחדותו השגחתו ויכלתו נודעת לנו אם מצד הידיעה המחקרית אם מצד האמונה ושתיהן כאחת טובות כי הידיעה לבדה איננה מספקת בכל זמן כי הדעת ושכל האדם ישתנה לפי המקרים ובעתים רעים אין דעתו צלולה עליו ובנקל לפול ברשת הספק באמתיות אלה וגם האמונה לבדה איננה מעלת נכבדת כי מצד שאלות אפשר להתרפות באמונה לבדה ולזה האמונה היא עזר הידיעה והידיעה משענת האמונה אחת צריכה לחברתה לא ירף מלחקור בדעתו על אמתת אמונתו אמנם גם מה שנעדר ממנו וההשכלה יתלה החסרון בדעתו וימזיק באמונתו ועל שתים אלה ר”ל הידיעה והאמונה תקנו אנשי כנה”ג אמת ואמונה בברכה שלאחר קבלת מלכות שמים ואחדותו ועול מצותיו ית’ אמת על אמתות אלה לאנשי חקרי לב ואמנה על ידיעת אמתותה מצד קבלת אבותינו שבידינו. והנה אברהם אבינו הראשון הכיר את בוראו מצד החקירה להיות שידיעת אמתות אלה שמצד ההשכלה תועלתה לכל באי עולם כי זה כל אדם  שאינו מזרע אברהם כולם ישתעשעו אמתות הנכבדות בהאלה לכן אמרו ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם כי כל הארץ וכל איש מאנשי העולם אשר יעלה בדעתו השגת האמתות האלה יאמר אלוה זה שהשגתיהו ודעתי הוא האלהים שאמתתו ואחדותו נתברר לאברהם ואשר השתדל מאד לפרסם אמתתו לבאי עולם ובזה יזכר שם אברהם לעולם לאב ראשון בענין נעלה כזה ולהיות שהידיעה לבדה אינה מספקת בכל עת כמבואר במה שקדם הוסיף הוא ית’ לאברכם להבטיחו בברכה כי גם זרעו ימלאו מקומו ויחזיקו בידיעת אמתותם ויתחזקו לו ג”כ באמונה עז”א ואברכך זה שאומרים אלקי יצחק שכל באי עולם אשר יאמינו באמתות האלה יאמרו ה’ הוא האלהים אשר אמתותו התחזקה ליצחק עד שבא אצלו בגדר האמונה בל תמוט והוסיף עוד בברכתו אותו לאמר ואגדלה שמך זה אלהי יעקב שגם זרעו השלישי יחזיק במעוז האמונה הזאת והחוט המשולש לא במהרה ינתק והוסיף בברכתו אליו שגם דורות העתידים לעמוד מבניו יחזיקו באמתית אלה משני פנים מצד האמונה גם מצד הידיעה וכמו שקרה לאבותינו בהיותם תחת רועה הנאמן שאמר להם אתה הראית לדעת כי ה’ הוא האלהים אין עוד מלבדו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלקים, וגם בימים הבאים הובטחנו מן הנביאים ומלאה הארץ דעה את ה’ וזהו אמרם יכול בהם חותמים, ר”ל שבניהם אחריהם יחתומו ויסיימו באמונה לבדה בהעדר הידיעה השלמה ת”ל והיה ברכה, בך חותמין ר”ל חתימת וסיום ימי העולם יהיה כפי ערך מדרגתם וסוף זרעם בימים הבאים יהיו מיודעי אלהים באמת.

מקובלים ראשונים

ר’ אברהם אבולעפיא

בספרו אור השכל

[78]והוא שאם תהיה סכל מידיעת השם לגמרי שכל צד ומכל פינה, ואין לך עליו לא אמונה מקובלת, ולא מושכלת, הנה אז אתה כמי שאין לו אלוה, ומי שאין לו אלוה אינו אדם, וכמו כן אם יש לך עליו אמונה מקובלת בלתי מושכלת, אתה תלוי בין האמת, והשקר, שאינך יודע אם קבלתך אמת או שקר, ואם היא אמת ואתה עובד אלוה לפי קבלתך אתה עובד את השם באמת, אבל במקרה לא בעצם, וכמו שעבודתך מקרית, כן גמולך מקריי, ואם היא שקר ואתה עובד מה שאין לו מציאות לשם אלוה, נמצא שאתה עובד ע”ז במקרה, ואתה חושב לעבוד אלוה, על כן ענשך גדול מגמולך, וכמו שאתה חושב ליגמל בעבור עובדתו, כן ראוי שתחשוב שאם לא תעבדנו באמת אתה חייב ליענש על היפוך עבודתו אשר אין לו חפץ בה, וכן אין השלימות העליון המבוקש ממך תגיע עליו בענין האמונה, כי אם בציירך מציאות השם וייחודו, והיותו בלי גוף, ובלתי כח בגוף, באמונה מקובלת ומושכלת, ואם האמונה הראשונה שלימה עמך כל מעשיך יהיו לשם שמים, ואם היא חסירה ממך כל מעשיך יהיו לשם הפכם:

..והנה כל המצות שנצטוינו עליהם באו לנו כדמות הקדמות להשגה שאם אין הקדמה אין השגה מושכלת, ואם אין השגה מושכלת אין אמונה נשלמת, ואם אין אמונה נשלמת אין עבודה קיימת.

שושן סודות

בספר שושן סודות[79]:

ראוי לכל אדם לחשוב ולחקור על הבורא ית’ ולא על דבר אחר. כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. בתורה נאמר וידעת היום והשבות אל לבבך וגו’. ובנביאים כתיב כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. ובכתובים ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו. וע”כ ראוי לכל אדם להזהר וללמוד ולהוציא כל מחשבות מלבו זולתי על הבורא עולם יתברך כי כשידע אותו אז ידע לעבדו כי בקרבו קדוש ואין לו דמות וצלם. וזהו שנאמר ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש. ובאמת ובשבועה, לבורא אין דמות וצלם כי אם לכבודו שבו מראה לנביאים ובו חפצו ורצונו כי הוא ממלא כל עולמות וחוץ לעולמים:

מקובלים אחרונים

רבי אברהם אזולאי (ה’ש”ל, 1570 – ה’ת”ד, 1643)

הקדמת ספר חסד לאברהם

והנה נודע כי תכלית ההצלחה האנושית נתלית בעיון בתורה ובעשיית מצותיה, והנה העיון בתורה והדרשה לקדמונינו ז”ל היה בדברים המקובלים באיכות המצות איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני, ועל ידי י”ג מדות שהתורה נדרשת בהם שאי אפשר לשום למוד שלא יהיה באחד מהם, ומזה המין היה דרושי הקדמונים ז”ל כנזכר במסכת עדיות בו ביום וכו’, כי הדרוש שדרש ר’ אלעזר ביום שנתמנה ראש ישיבה היה בדינים המקובלים ולא זולת:
אמנם העיון בתורה ודרושי הזמן הזה לאחרונים ז”ל אשר יצא טבעם בעולם הוא לבאר עניני התורה לפי הקדמות החכמות העיונים בלתי עבריות:
הנה סיבת התחדשות מין העיון הזה הוא מסבת הגלות המר והנמהר והארוך בהיותינו יושבים בין אומות אדום העדינה, בכל עיר ומדינה חכמיה כהניה שריה בכל חכמה ותושיה דורשי רשומות לשתף דתם עם הפילוסופים, במקהלות ברחובות תצאן, הקריאות בקריות תקראן לעם לשמוע מפיהן. ובני ישראל באו בתוך הבאים ושמעו אמרם כי נעמו ונתאוו להם להרים דגל כמותם להיות חכמים, ו שואלים ודורשים בבית מדרשיהם ונותנים טעם לשבח על התורה ועל הנביאים ככל חכמי הגוים לאמותם, כי מפרשי ספרי תורתינו הקדמונים לא באו בזה הסיגנון אשר הכל יכספוהו,  כי שמו מגמתם לפרש דקדוקי המלות ופשטי הסיפורים והמצות, ולא פנו למלאות חסרונינו ולנשוא פני תורתינו לעיני בני עמינו לתת להם פאר והדור בפנינו, ענייני סיפוריה מצותיה וחוקותיה:

ועל זה האופן עבר העיון בספר התורה וחלקיו בכל חכמי מלכות קשטילי”א ובכל מקומות אשר נפוצו שם אחר גירושם, והוא להתחזק ולחקור ולדרוש למעוז שכלם בטעמי הכתובים והוציאו ממיץ לבם במנעמי הסיפורים נהרי נחלי דבש וחמאה, והבינו בדרושים התוריים דעת פליאה בהסכמת שני העיונים התורה עם הפילוסופיא:
אמנם ראוי לחקור בשני הדעות הנזכרים איזה יכשר:
ודע שהאמת מכל צד הדרך אשר נלך בה הוא הדרך התורה המקובל ומצותיה אשר בעבורה יקראו עם סגולה מכל העמים, ובעבורה יזכה האדם לעולם הבא, כי התורה היא הכרחית לשלימותינו ומשיבת נפש למקום אשר ממנה חוצבה, ולזה כל שבתם וקימתם של החכמים הקודמים והראשונים היה בדברים התוריים המקובלים לבד, אף על פי שהרבה דברים יתבארו כפי העיון ויחייבם השכל עכ”ז באמונה לבד בלי חקירה ומופת יזכה האדם לעוה”ב:

אמנם ידיעתם במופת אינו הכרחית לישראל מצד שהוא ישראלי כמו הצורף כסף איננו מחויב אליו מצד שהוא צורף כסף שידע הנושא, ר”ל שאיננו הכרחי אליו ידיעת איך יתהוה הכסף בבטן הארץ או איזה מהיסודות גובר עליו, והידיעה בזה לא תורה בקיאותו במלאכת הצריפה, אבל ראוי לו מצד מה שהוא צורף הוא שיקח זה המחצב הידוע ויעשה עליו צורה במלאכתו הצורה היותר שלימה באופן היותר שלם ולא זולת, כן האיש הישראלי באמונה לבד ישיג שלימותו. עם היות שאפשר שתתבאר במופת למה יקרא ישראלי, אמנם כשידע האמונה במופת אז מורה על היותו איש משכיל וחכם מצד שהוא אדם לא מצד שהוא ישראל, והענין כמו שבעל חכמת הככבים אינו מחויב לחקור במלאכתו על טבע הגרם השמימיי אם הוא הוה או נפסד כן הענין בזה בשוה, ולזה החכמים הראשונים היו כל דבריהם במקובלות לבד ולא זולת:
והנה האחרונים שיצא להם שם השיגו מה שהשיגו הראשונים לבד מהשגתם עצמם, וזה כמו משל הננס הרוכב על צוואר הענק באופן שיאות לאמר כי יש יתרון לאחרון על הקדמון בדברים אשר חוטרם יצא מגזע העיון והנסיון, יען היותו תמיד הולך ומוסיף חבל לחבל ומשיחה למשיחה עד כי בעזר הראשונים עצמם אשר נלאו סביבות היאורים להוציא להם מים לשתות אמור יאמר הכורה אחר כורה אני כרתי ושתיתי. וכבר ידעת מה שכתב הרב הגדול הרמב”ם בהקדמתו לפירוש המשנה, וז”ל, מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברה הוא מה שיעשה רבינא ורב אשי עכ”ל. ולזה האחרונים חדשו להשכיל כל דבריהם התוריים על צד החקירה והמופת השכלי, ומזה נראה שהאחרונים השיגו באופן יותר מחויב ומשובח לאין שיעור מהראשונים, וזה מפני שהשלימות אשר תקנה התורה הוא כמו צורה ותכלית לאשר יקנה העיון האנושי:

והענין כמו שהדבור הוא צורה לרוח החיונית, וכאשר תחיה רוח החיונית יותר מעולה ויותר טובה ויותר בריאה אז הצורה השכלית תראה פעולתיה באופן יותר נאות, כן הענין בשתי השלימות שהם החקירה והקבלה. והעניין הוא כי מי שהוא שלם בשלימות החקירה והעיון אז הגעת השלימות האלה”י התוריי בו יותר נבחר בלי ספק, ולכן יחוייב מי שהוא שלם בשלימות האנושי השכלי וגם בשלימות אשר תיחדהו התורה יותר נבחר ויותר שלם ממי שלא יהיה שלם זולתי באחרון, והנה האחרונים באמת השיגו את ב’ השלימות יחד בחוקרם על הדברים שבאו בתורה ויסכימו הקבלה אל החקירה והוא הדרך היותר משובח:

….

ומדי לילה ולילה ומדי שבת בשבתו דבר בעתו הואלתי באר פי המדבר על אוזן שומעת בחכמה ובדעת חברים מקשיבים, ערבים עלי דברי דודים בדרושים חדשים מקרוב מתוקים מדבש ונופת צופים, ונפתולי אלה”ים נפתלתי גם יכלתי בהסכמת שני העיונים הקבלה והעיון..

וישמע ה’ בקולי ותעצר המגפה מעיר עזתה אשר ליהודה תוב”ב, ואמלטה שמה בי”ט לאב ומצאנו שם מעט רוחה, אז אמרתי עת לעשות לה’ במועצות ודעת לבא אל שרשי הענינים האמונים על חיק האמונה אשר טפחתי ורביתי באתי לחברם ולבררם, והיה כל החקירות היקרות והדרושים המיוסדים על מופתים הלמודיים והקדמות החיצוניות אותם הצגתי לבדנה, ולא יתערב קודש בחול ואם הם הרוב, והדרושים היקרים המיוסדים על דברים המקובלים ז”ל ועל דברי הרשב”י זלה”ה ואם הם המעט לקחתי אותם בידי…

מהרח”ו

[80]ושני דברים אלו, שהם מציאותו ית’ ושהוא ברא הנבראים מלבד שהשכל מחייב אותם יש לנו אמונה בהם מצד התורה שאמרה בראשית ברא אלקים וכו’. ואמנם ידוע מצד האמונה שהקב”ה ברא את העולם כדי להטיב לברואיו …:    ‘

ר’ מנחם מנדל משקלוב

[81]ובזאת צריך האדם להיות דבוק תמיד בלי הפסק ח”ו שלא יהא מסך מבדיל ושום פקפוק באמונת האבות אשר זהו ראשית גילוי ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע אך מולידין בשכל להיות זאת בדרך השכל שיתחייב השכל לזה והיינו שלא יסור מאמונת החכמה אשר קבל מאביו ואמו סוד תורה שבכתב ושבע”פ אך חקירותו יהי תמיד לידע האמונה על מכונו ויתוסף לו שכל ויבין הדבר על מכונו והאמונה הראשונה לא תזוז ח”ו אדרבא צריך ע”י השכל להתחזק באמונתו וזה חדשים לבקרים רבה אמונתך כלומר בכל יום כאשר יתוסף לאדם שכל תתגדל אמונתו והשכל אשר סותר אמונת האבות אינו שכל אלא סכל ויותר טוב שלא יתוסף לו וירד מטה ולא יעלה מעלה.

[82]והאמונה זו נקראת רעך ורע אביך בסוד דע את אלהי אביך ועבדהו כלומר שהעיקר להחזיק את עצמו באמונת האבות בעקבי הצאן אך גם אתה חקור בהן וחשוב בהם להעמיד את כל היצור על מכונם לידע תכלית כל בריה אך ע”פ אמונת האבות תורה שבכתב ושבע”פ ולא לזוז ח”ו מגדירותם.

[1] כאשר נתלקט לקוט רחב בזה בספר חובת הלבבות עם פירוש לב טוב בהקדמה לשער היחוד. ונביא מזה מעט להלן בקטע “נגד החקירה”. ובשיטת החסידות במיוחד, דוגמא לדבר מ”ש בהקדמת ס’ שומר אמונים למהר”א ראטה זצ”ל [מאמר הגאולה פרק ב’] “וכך קבלה בידינו מפי רבותינו תלמידי הבעש”ט זי”ע שאין להסתכל בשום ראיות על האמונה”: וכן בספר דברי ישראל מודזיץ בשם זקנו ר’ יחזקאל מקוזמיר : [פרשת לך לך ד”ה ויוצא אותו החוצה] “ובשם התנא האלקי ה”ר ר’ בער זצוק”ל אמר אא”ז זצוק”ל. שלא ללמוד בספרי המחקר ואפי’ מהחוקרים הקדושים האלקיים, כגון שער היחוד מחובות הלבבות, ומי שנפשו חשקה לחקירות ידע בבירור שיש בו שמץ אפיקורסות, והתיקון לזה ללמוד סדר טהרות בעיון גדול עם הפי’ ר”ש ורא”ש והרמב”ם, וכאמור אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה ע”כ וד”ל” וכאשר תראה מה שנעתיק לקמן מדברי הבעש”ט והמגיד בספרים הנאמנים, ומעדות מהרש”ב, תראה אם יש לסמוך על השמועה הזו.

פירוש דברי רבי אלעזר ‘הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורס’

חובה לדעת את האמונה בדרכי הראיות שעל ידי כן יוכל להשיב

 חובות הלבבות שער היחוד פרק ג

אך לדעת, אם אנו חייבין לחקר על היחוד בדרך העיון אם לא… ואמרו רבותינו ז”ל הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורס, ואמרה תורה ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו’. וא”א שיודו לנו האומות במעלות החכמה והבינה, עד שיעידו לנו הראיות והמופתים ועדי השכל על אמתת תורתנו ואומן אמונתנו.

פרקי משה לר’ משה אלמושינו פירוש אבות

ואחר שהזהיר על ההרגל וההתמדה בעסק התורה ובהבנתה, אמר הזהרה אחרת להשגת המושכלות, שיעלו בידו המושכלות האמתיות מהעסק בה, באומרו ודע מה שתשיב את האפיקורוס. והנה יש לדקדק שהיה לו לומר ודע להשיב את האפיקורוס. אך רמז בזה לדבר יקר הערך, יצטרך מאד בפילפול ובמשא ומתן עם החולק, והוא שמי שישא ויתן עם שכנגדו, ויאמר לו תשובות מקובלות אצלו, או שמצאם כך כתובות בספר, הנה בנקל יהיה מנוצח, אם לא ידע מצד עצמו בידיעה שלמה מה שהוא משיב, כי כאשר תהיה תשובתו מצד ידיעתו, הנה אז ינצח את הכל, ומה גם את האפיקורוס, שהוא המין הבלתי יודע המושכלות האמתיות, המושגות מלמוד תורתינו הקדושה. על כן אמר ודע מה שתשיב, כאלו אמר מה שתשיב לאפיקורוס דעהו אתה בידיעה שלמה, ולא שתהיה תשובתך אליו מקובלת אצלך, או מלומדת מאחר, כי כן לא תנצח אותו כאמור, והוא דקדוק נכון…

ועל הדבר השני, והוא העיון והידיעה המתחדשת מצד הפלפול, שהיא התולדה היוצאה מהלמוד, והיא הפעולה המיוחדת לשכל העיוני, כי הראשונה איננה רק עמל וטורח בתורה, אמר ומי הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, יר’, כשתתמיד בעיון והפלפול בתורה עד שתוציא פעולת השכל העיוני לאורה, בשתבין דבר מתוך דבר כמשפט המעיין, והוא פעולתך המיוחדת לך מצד צורתך העצמית, הנה תדע ותשער מי הוא בעל מלאכתך זאת, שודאי ישלם לך שכר פעולתך זאת המיוחדת לך כנזכר, שהורה בזה היות זה החלק הוא המביא אל התכלית האחרון כמו שאמרנו, והוא הדעת אשר שבח רבן יוחנן בן זכאי רבם על יתר חביריו, להיות דעתו דעת עליון, שהאהבה היא התכלית האחרון, אשר המביא אליה באמת ובתמים, הוא העיון והידיעה וההכרה בדברים האלהיים, כי כפי מדרגת ההכרה בפרטי הדבר הנאהב, כן תהיה מדרגת האהבה אליו, וזה ידוע ומפורסם מעצמו, והרחבנו הביאור בו במאמר העשירי מספר המדות, נכבדות מדובר בו להכריע ולהכריח הדעת האמיתי הזה, עד שהוכחנו בראיות בריאות וטובות, היות זה דעת האחרונים כלם. והדוברים על הרב המורה עתק, בחושבם שדעתו הוא היות התכלית האחרון, הוא העיון מצד עצמו, שהוא שלמות השכל העיוני, ולא האהבה, שהיא שלמות הרצון והשכל המעשי, לא ירדו לסוף דעתו דעת עליון, כי שם הוכחתי מצד לשון הרב עצמו שהתכלית האחרון הוא באהבה, וגלה דעתו זה בכל חבוריו כמו שביארנו שם.

הון עשיר מסכת אבות

ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. התי”ט דחה גירסא זו מפני שלא מצא לה קשר עם הענין שלמעלה. ולעד”נ דנכונה היא ובאה לישב שאלה אחת אשר ישאל האדם אשר ילמוד דעות הכוזבות של האפיקורוסים כדי לידע מה שישב עליהם כצווי ר’ אליעזר, מה יהיה תכליתו בלמוד ההוא, דבשלמא בלמוד התורה תכלית פעולתו הוא שאם (אם) אין כוונתו לקבל פרס עליו הוא עושה נחת רוח לקונו כי כן הוא חייב לו, אבל בלימוד דעות הכוזבות אינו עושה נחת רוח לקונו כלל, ואף תכלית כוונתו שהוא כדי שידע מה שישיב לאפיקורוס לכאורה אינה כוונה רצויה, שאם לא ידע להשיב ישמט ממנו, ואם יגרום שע”י זה ישאר אפיקורוס מוחזק וקיים בדעותיו הרעות, אין אנו אחראין עליו שלאפיקורוס ישראל אין להשיב כדאיתא בסנהדרין דף ל”ח ע”ב, ולאפיקורוס גוי אין אנו ערבים עליו, כי ישרים דרכי ה’ וצדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בם, ולא איכפת לן וכדאיתא במדרש (בר”ר פ”ח ח) על פסוק (בראשית א, כו) נעשה אדם.

ומחמת הטענות האלה אפשר שימנע אדם עצמו מלידע מה שישיב לאפיקורוס, לכן אמר שיבחין ויראה עילוי התורה אור מתוך חשך דעות הכוזבות האלה, שהרי לידע מה להשיב מוכרח הוא לידע מה שישאלו בחכמתם המזוייפת, וזהו כבודו יתעלה, וכמו שצוה רשב”י בזהר ויקרא דף מ”ז ע”ב דצריך למילף מילי דשטותא, כדאיתא בזהר על פסוק (קהלת ב, יג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. וכדי שלא יאמר אדם אלמוד בתחילה דעות הכוזבות האלה ואח”כ אלמוד התורה, כמו שהקליפה קודמת לפרי, לכן הזהיר ר’ אליעזר מתחילה הוי שקוד ללמוד תורה, ואח”כ דע מה שתשיב לאפיקורוס. ולישנא דאיתא בזהר הנ”ל נמי דייקא, דקאמר ותניא חיובא הוא על בר נש דאוליף חכמתא למילף מן שטותא וכו’. דמשמע אחר שלמד החכמה ילמוד השטות, כי אם תעשה להפך תאחז במצודה הרעה, כי צדיק הראשון בריבו (משלי יח, יז. עי’ מצו”ד שם), ותשמע עצמך באותו הדעות הרעות ולא תאמין אח”כ בדברי תורה, כאדם היוצא מן החשך שטורח לו מאד להסתכל באור כי הוא אינו יכול לראותו, ולהפך כשתצא מן האור יהיה החשך לעיניך כפול ומכופל, וזה הוא מה שאנו מבקשים שיראה דופי גדול באותם הדעות הכוזבות כדי שלא יקרב אצלם, והיינו דכתיב וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. דדמה החכמה לאור, והשטות לחשך, ואף על פי שלמד תורה כבר, לא יפסיד זמן הרבה על ההוללות ההוא, אלא צריך שידע לפני מי הוא עמל, דהיינו לפני מלך מלכי המלכים, וא”כ אפוא אינו מן הראוי שיתמיד למודו בו שאינו עושה בזה נחת רוח לקונו המשגיח עליו בכל עת, וזהו כוונת הפסוק באמרו (קהלת י, א) יקר מחכמה וכבוד סכלות מעט. דמיניה ילפו בזהר (שם) נמי האי חיובא. דבאמרו מעט ש”מ מעט ולא הרבה, דדיו שיכיר בו האור מתוך החשך ובזה ידע מה שישיב לאפיקורוס:

חובה ללמוד חכמות חוץ מן התורה בכדי שישיב

ספר יסוד מורא לראב”ע שער א

גם צורך יש למשכיל שידע חכמת ההגיון כי היא מאזני כל חכמה וכבר הזהירונו קדמונינו (אבות פ”ב י”ד) הוי שוקד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס.

ספר האמונה הרמה לראב”ד מאמר ב הקדמה

כן בחכמי הדינין, מי שיכלה הזמן וישים כל מחשבתו לעיונים הארוכים, ולשאלות הקשות וענינים לא קרו ולא יקרו לעולם, כסבורים שהם מצרף השכל, ולטישה אליו, והוא באמת איבוד זמן. והוא טוב אם הקדים היותר הכרחי, עד שידע התורני, מה שאפשר שיבאר בו במופת אל מי שמכחיש האל ית’, או מכחיש הנבואה, או מכחיש הגמול והעונש, או מה שאצל האל ית’ בעולם הבא, היה מה שנשאר מימיו אחר זה, אם כלה אותם באותם הדיוקים הזרים אין רע, ואין לחוש בזה. וכן ענין החכמים הגדולים ז”ל באמרם: הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס – ואפיקורוס שם מכופרי הפילוסופים, נתיחסה כת המינות כלו אליו.

פירוש הרמב”ם לאבות

חיוב ללמוד דברים שישיב בהם. הבאת הגמרא שדווקא גוי שיש לו רפואה. ואעפ”כ לא יעלה בלבך דבר מדעותיהם.

ודע מה שתשיב לאפיקורוס. אמר צריך שתלמד דברים שתשיב בהם לאפיקורסים ותחלוק עליהם ותשיבם אם יקשו לך.

ואמרו (סנהדרין שם) לא שנו אלא אפיקורס עובד כוכבים אבל אפיקורס ישראל כ”ש דפקר טפי, ר”ל שיוסיף לבזות, ומפני זה אין צריך לדבר עמו כלל שאין לו תקנה ואין לו רפואה כלל ועיקר שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים.

ואמרו אף על פי שתלמד דעות האומות לדעת איך תשיב עליהם. השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם, ודע שמי שתעמוד לפניו יודע צפון לבך, והוא אמרו ודע לפני מי אתה עמל. רצה לומר שיכוין לבו באמונת השם יתברך:

פירוש המאירי לאבות

כלומר דמוסף על מה שצריך לך בה בביאור המצות ובתלמוד, צריך שתלמד בה מן הדברים העיונים מה שתשיב בהם את אפיקורוס החולק על התורה במופתים כוזבים או בלתי חותכים עד שתדע להכזיב מופתיו במה שיבא להרוס בהם מן הפינות התוריות. וכן שתדע לאמת לו מופתים חותכים אם בא להרהר בפינות המושכלות.

אמר אח”כ ודע לפני מי אתה עמל – ובא הנה ידיעה במקום התבוננות, כלומר שלא יבהילך טורח לימוד זה עד שתשאר נבוך ופוסח לקצת דעותיהם, אבל תחשוב כי כזה וכזה מן הטורח וההתלמדות ראוי לך להארתו ולכבודו יתברך. וכן שתדע שבעל מלאכתך ר”ל המזקיקך לכך ישלם לך שכר פעולתך:

ספר מלמד התלמידים פרשת בראשית

אמנם מי שהוא זך הטבע יועץ וחכם חרשים ונבון לחש ראוי שילמוד ויחכם בדרך שיצא האמת ויעמוד כנגד החולקים בה והם החולקים על התורה התמימה והוא שהזהירו ז”ל ואמרו הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס ובלבד שיחזיק בכל דברי התורה ויכוין אליהם בכל דברי החכמים כמו שאמר החכם הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. ואמרו ז”ל לדעתם לא נאמר אלא לדעתי ועל דרך זה ראוי ללמוד החכמות כי לא לסגור דלתי שער העיון הוא המכוון כי באמת ההשתדלות טוב מאד ובלבד למי שחס על כבוד קונו והוא שלא יתחכם יותר ולא יהרוס להביט במה שאין ראוי לו בהנהגת השם

מגן אבות לרשב”ץ מסכת אבות

ודע מה שתשיב את אפיקורוס מכאן נהגנו היתר בעצמנו ללמוד החכמות ההם, כדי שמדברי עצמם נשיבם לומר להם כי אין להם ראיות לסתור דברי תורה ונביאים. ואין זה בכלל מה שאמרו, הקורא בספרים החיצוניים, אין לו חלק לעולם הבא, כי כבר פירשו בגמרא פרק חלק [סנהדרין ק ב], כגון ספרי בן סירא, וכן בירושלמי אמרו [סנהדרין פ”י הל”א כח – א], כגון ספרי בן לענה, והם ספרים מלאים תעתועים כהכרת הפנים. וכמו ספרי הערב מדברי הימים וכן ספרי מינים שאין בהם חכמה, אלא אבוד זמן וכן מה שאסרו ללמוד חכמה יונית, כמו שנזכר בפרק מרובה [ב”ק פג א] ואחרון מסוטה [מט ב], לא אמרו זה על חכמה שהיא על דרך חקירה שכלית, אלא על החכמה שהיתה נוהגת באותו זמן לדבר בלשון רמיזה, כמו שהוא נראה בראשון מחגיגה [ה ב]. ואף חכמה זו מותרת היתה, אלא מפני אותו מעשה הנזכר במנחות פרק ר’ ישמעאל [סד ב], ועל אותו מעשה אמרו, ארור המלמד את בנו חכמה יונית והמגדל חזירים. ומה שאמרו בברכות [כח ב] בפרק תפלת השחר מנעו בניכם מן ההגיון אינו חכמת א”ל מנט”ק (אמר אהרן יעללינעק, א”ל מנט”ק בלשון ערב הוא חכמת הגיון או לוגיק”ה). כי רש”י ז”ל פירש, הגיון שיחה בטלה. ובירושלמי פרק במה אשה [שבת פ”ו מ”ד ז – ד], ר’ אבהו בשם ר’ יוחנן, מותר אדם ללמד את בתו יונית מפני שהוא תכשיט לה, שמע שמעון בר (בא) [אבא] ואמר, בגין דר’ אבהו בעי מלפא בנתיה יונית, הוא תלי לה בר’ יוחנן שמע ר’ אבהו ואמר, יבא עלי אם לא שמעתי מר’ יוחנן.

אבל הספרים המחוברים על דרכי הראיות, אינן בכלל זה, והקורא בהם יקבל מהם האמת וישקוד ללמוד להשיב במה שהוא כנגד התורה וכמו שאמרו על ר’ מאיר כשלמד מאלישע אחר, רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק, בפרק אין דורשין [חגיגה טו ב]. ואמרו בירושלמי שם, אבל ספרי המירם והספרים שנכתבו מכאן ואילך, כל הקורא בהם כקורא באגרות, מאי טעמא, ‘ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר’ [קהלת יב יב], להגיון נתנם ולא ליגיעה נתנם, ע”כ. ואמרו במדרש קהלת [רבה פרשה יב א [י”ב] ד”ה ויותר], כל המכניס בביתו יותר מעשרים וארבעה ספרים מכניס מהומה בתוך ביתו. ופירשו ‘עשות ספרים’ [קהלת יב יב], חסר מ”ם, כמו מעשות ספרים, כמו ‘השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו’ [שמות יט יב], וכן פירש בן גאנ”ח. ‘וכמשמרות נטועים’ [קהלת יב יא] הכתוב, שם הוא בשי”ן כנגד משמרות כהונה, הם כ”ד ספרי הקדש. ופירשו מהמה, לשון מהומה לפי שלא אמר מהם.

ומה שאמרו כ”ד ספרים, רוצים בזה הם ופירשיהם, וכן כל ספר המחובר בחכמה לפרש עיקרי התורה ממציאות האל ואחדותו והרחקת הגשמות, ושהוא משגיח בעולם ושולח נביאים לצוות ולהזהיר, וגומל ועונש, כל אלו הספרים פירוש התורה הם ומותר לקרותם וכבר אמרו בפרק אין דורשין [חגיגה יא ב], מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל, ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה, ומה לפנים מה לאחור. אם כן מותר הוא לדרוש ולתור בחכמה בענין זה העולם כולו ממרכז הארץ עד מקיף הגלגל העליון, ולא הזהרנו אלא מהספרים שאין בהם חכמה מחכמות הנמצאות. ובזמננו זה אנו שוקדים ללמוד תורה להשיב את שתי האומות הבאות אחר חתימת התלמוד, ואעפ”י שהאומה הראשונה כבר היתה בימי רז”ל, שהם אמרו בפרק ראשון מע”ז [ו ב], לדברי ר’ ישמעאל, נצרי לעולם אסור לשאת ולתת עמו, שהיה אומר ג’ ימים לפני אידיהן וג’ לאחריהן, והן עושין יום אחד בשבת, יום איד. וכן אמרו בתעניות בפרק בשלשה פרקים [כז ב], שאנשי משמר לא היו מתענים במוצאי שבת מפני הנצרים ואעפ”י שדברי שתי האומות הם הבל מעשה תעתועים, כי הם הודו מה שלא הודו המתפקרים הראשונים כי תורתנו היא מן השמים, ואחר שהודו כן, איולת היא להם וכלימה אם אינם מחזיקים בה, ודי להם תשובה לטעותם בזה, אבל אנחנו חייבים לשקוד על דלתות התורה להשיב להם כנגד טענותיהם, כמו שמצינו שחכמי יון האחרונים הוצרכו להתחזק להשיב טענות הראשונים שהיו מכחישים התנועה, והרבו ראיות לאמת התנועה, אעפ”י שהיא גלויה ומפורסמת, כדי לבטל טענות המכחישים אותה, כן אנחנו עם שתי האומות, חייבים לשקוד על התורה להכחיש טענותיהם. ולזה נהגנו היתר בעצמנו לקרות ספר שבושיהם, כדי שתצא לנו תשובה נצחת כנגדם מדברי עצמם. וכבר ראינו באון גליון אשר הוא ביד הנצרים כי הם טועי’ במה שחולקים עלינו שהאיש אשר קראוהו משיח החליף התורה כי לא היתה כן כוונתו אבל הוא בעצמו אמר שא”א שתשתנה התורה ושלא בא להחליפה אלא לקיימה ולאמצה, ומדברי תלמידיו ידענו כי הם היו תועי’ בו שהוא היה משיח שנתנבאו עליו הנביאים לקבץ נפוצות ישראל וכשראו שנמסר ביד ישראל התחכמו לומר שלא בא אלא להוציא נפשות הצדיקים מגהינם, שהיו בו מפני חטאו של אדם הראשון והם סותרים את עצמם בזה שהרי כתוב בספרם כי יש”ו הנצרי ראה את אברהם אבינו קודם תלייתו בג”ע עם אותו עני, שמו אלעזר, שהיה תחת לשונן של איש א’ אכזרי לרחם עליו ואותו אכזרי היה בגהינם צמא למים ושאל אותו עני שישקהו. והתחכמו עוד לומר שהוא היה אלוה נולד בבטן אשה בלא זכר אלא מרוח הקדש. והם סותרים את עצמם בזה כי הם אומרים, כי ביום שנמשח ירד רוח הקדש מן השמים כדמות יונה, ונכנסה בו. והפסוק סותר דבריהם שאם היה אלוה איך נמסר להריגה ביד ישראל והלא יחזקאל היה טוען כנגד מלך צור האומר שהיה אלוה ונהרג, ‘האמור תאמר אלהים אני לפני הורגך ואתה אדם ולא אל ביד מחוללך’ [יחזקאל כח ט]. וכיוצא באלו הטענות אנו טוענים כנגדם ומוזהרים אנו בזה במצות זה החכם שאמר הוי שקוד ללמוד תורה מה שתשיב לאפיקורוס וכן האומה הזאת הבאה אחריה, שטוענת שהמניח הנימוס אשר בידם בא במלאכות אלהים להחליף התורה בספרם, אנו מוזהרים ומצווים לדחות טענותיהם מדברי עצמם ג”כ. והם האמינו ביש”ו שהוא משיח ושנולד בלא זכר ונקבה אלא ברוח הקדש שנכנס בבטן אמו אבל אין נותנים לו אלהות, אלא שהיה נביא ומכחישים המפורסם לנו ולנצרים שנהרג ביד בני ישראל, והם אומרים חלילה שלא נהרג אלא נתחלף באחר. ונמצא כתוב בספרם, כי מרים אם יש”ו היא אחות אהרון בת עמרם, ואתה רואה השקר המפורסם הזה כי היא היתה בבית שני ומרים אחות אהרון מתה במדבר יותר מאלף שנים קודם. ופקחיהם אומרים כשראו זה והוצרכו לתקן, כי אהרן אחר ועמרם אחר לא אחי משה ולא אביו. ואנחנו וגם הנצרים יודעים, כי לא היה שם אביה עמרם וגם אח ששמו אהרן לא היה לה. ואומרים כי אדם הראשון חיה אלף וחמשים שנה, ונח אלף ותח שנה. ולוט היה נביא, ולא בא על בנותיו. וכשאנחנו משיבים עליהם מתורתינו אומרים, כי אנחנו החלפנו אותה. ודבר זה לא אמ’ אותו מניח נימוסם. והרי תורתינו היא בידינו מהמזרח עד המערב. גם ביד הנצרים בלי שום שנוי בעולם, קודם שצמחה אומה הזאת. ואיך נפלה ההסכמה הזאת להחליף אותה בכל זה הפזור. ובספר שלהם כתוב כי היהודים יש להם תורה וכתוב בה דין האל יתברך, ואלו החליפו אותה בזמנו לא היה כותב כן, וא”כ מתי החלפנו אותה. וגם שמעתי עתה כי שופט טונוס אמר אל המלך כי לא החלפנו אותה ולא רצה לחזור מדבריו, והרגו המלך וזה הוא אמת. ואומרים כי פרעה טבע בעשור לחדש וע”כ הם עושי’ יום אד בעשור לחדש כדמות יום הכיפורים שלנו. ואנחנו יודעים כי הטביעה היתה שבעת ימים אחר יציאת מצרים שהיתה בחצי החדש. ומאמינים כי איפשר לעובר שישהא בבטן אמו שבע שנים ועושים בו מעשה להוריד לנחלה עובר שנולד אחר מיתת אביו שבע שנים. ואנחנו לא האמנו שישתהא יותר מי”ב חדש וכמ”ש בפ’ הערל [יבמות פ ב] רבה תוספאה עבד עובדא עד תרי סרי ירחי שתא כמו בהמה גסה. וחכמי המשפט מורים כן כאשר הוכיח הנסיון וגם כל האומות מלעיגים עליהם בזה. ואומרים שזהו לתת מקום לאשה שמת בעלה או שהלך בעלה למדינת הים לזנות. ואומרים כי מה שנולד לשמנה חדשים אינו מתקיים, הוא מפני שיש”ו הנצרי נולד לשמונה וגזר על כל הנולד לשמונה שלא יתקיים. והנצרים מאמינים בו ויודעים קורותיו אומרים שנשתהא תשעה חדשים מכ”ה לחדש מבתו עד כ”ה לחדש דזיימרי. וגם אבוקרט היה בימי מרדכי קודם ליש”ו הנצרי ונתן טעם אינו מתקיים, א”כ אינו מפני שיש”ו הנצרי נולד לשמונה. ואומרי’ כי העקידה היתה במכא וי”א שישמעאל היה הנעקד וזה שאומרים המוניהם, וי”א יצחק, וזאת הסכמת חכמיהם. ואמרו לי חכמיהם כי א”א להכריע מתוך ספרם אי זה הדעת הוא האמת, כי לכל אחת משתי הדעות יש ראיות גדולות, ראה בלבול ספרם. עוד אמרו כי בספרם לא נזכר אלא בן אברהם. אבל יש להם בספרם כי האל היה קורא לנביאם בן אל רביא והוא היה בן ישמעאל ואין זאת ראיה להם כי אביו נהרג. כל זה אמרו חכמיהם. ולפי שדברי ספרם הוא מבולבל ודבריו סותרים זה את זה, הכניס לחכמיהם בבלבול גדול. וחברו ספרים הרבה לבארו ולתקנו על עמדו, שלא יהיה כנגד החכמות אשר חוברו קודם לו. ולזה הבדיל בין הקדש ובין החול תורתינו השלמה באה לבטל כל דעת. והם הוצרכו להתחכם שלא בא בספרם דבר כנגד החכמות ומה היו צריכים לספר ההוא הלא החכמות היו מחוברות. וחדש להם כי בג”ע יאכלו וישתו ויתענגו בצורות יפיפיות, ולמקום עונש הנשמות קורין גהינם. ולא ידעו מוצא זה השם כי הוא שם מקום בירושלם, מקום שריפות גדולות, אם מפני נבלות אם מפני עבודות המולך ונקרא המקום ההוא גיא בן הנום בספר מלכים [ב כג י] ובספר ירמיה [ז לב, יט ב] ובספר עזרא [נחמיה יא ל] ובספר יהושע [טו ח, יח טז], גיהנום בחולם. ולפי שהיא מקום שריפה חכמיהם מכנים מקו’ שריפת הנפשות החוטאות על שם אותו מקום, והם גנבו ממנו אותו שם ולא ידעו לו מוצא ברוך שבחר בישראל. וכבר הארכנו בכל זה בחלק השני מזה הספר ובגמרא סנהדרין הביאו משנה זו בפרק אחד דיני ממונות [לח ב], ושם אמרו, לא שנו אלא אפיקורוס גוי, אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי. פירוש, כי מי שנזרקה מינות בו מישראל אי אפשר לו לשוב בתשובה לעולם, כמו שאמרו בפרק ראשון מע”ז [יז א], שנאמר ‘כל באיה לא ישובון’ [משלי ב יט], ואם נשתדל להשיבו יוסיף להתפקר עוד, ונעבור על ‘לפני עור לא תתן מכשול’ [ויקרא יט יד]. ומכל מקום זה הוא במי שהחציף פניו לכפור בעיקר, אבל מי שהוא טועה ומלעיג בקצת מדרשות, מצוה לענותו, כמו שאמרו בשבת פרק שני [ל ב], על אותו תלמיד שלגלג על ר’ יוחנן שאמר, עתידה אשה שתלד בכל יום, שנאמר ‘הרה ויולדת יחדו’ [ירמיהו לא ז], והקשה לו מהכתוב ‘אין כל חדש תחת השמש’ [קהלת א ט], והראה לו דוגמא לזה בעולם הזה, תרנגולת. הודיעו, כי אין כל חדש תחת השמש, הוא לברוא דבר חדש שאין לו דמיון בעולם כלל. וזה קורין לו החכמים ז”ל נמנע מצד עצמו שיש לו טבע קיים, אבל הדברים שיש להם קצת דמיון בעולם, הקדוש ברוך הוא מחדשם כרצונו, ואף על פי שהם נמנעים אצלנו, הם אפשרים אל הנביא דרך נס בשליחותו של מקום, כמו שפירשנו בחלק שלישי מזה הספר. ועל זה נאמר, ‘ענה כסיל כאולתו’ [משלי כו ה], וכבר הקשו שם [שבת ל ב] ממקרא אחר, שנאמר ‘אל תען כסיל כאולתו’ [שם פס’ ד], ותירצו הא במילי דעלמא ומילי דעלמא הם, כגון אותו שאמר לר’ חייא, אמך אשתי ואתה בני, ולפעמים צריך לענות בכיוצא בזה, כמו שאמרו בפרק הפועלים [ב”מ פד א] כדי שלא להוציא על בניהם לעז שהם ממזרים, זהו על דרך המדרש. ועל דרך הפשט אמרו, לפעמים ענה ולפעמים אל תען, הכל כפי מה שיראה לך, שלא יהיה חכם בעיניו בשתיקתך, ושלא תשוה לו גם אתה באולתו. ואני אומר על דרך הפשט, שהכל הוא בענין אחד, שאתה צריך לענות לו כאולתו שאם לא תענהו יהיה חכם בעיניו לומר כי נצחך, ומכל מקום אל תענהו כאולתו בדברי טפשות פן תשוה לו גם אתה לדבר טפשות, ואם הוא דבר דברי טפשות, תהיה תשובתך חכמה, אבל ענה אותו ולא תשתוק לו. ובמדרש משלי [בובר, פרשה כו [ד] ד”ה אל] אמרו, אל תען בעירך, ענה שלא בעירך.

הסוברים שכוונתו שעל ידי שילמד את התורה ידע מה להשיב לאפיקורס

פירוש רבינו יונה לאבות

שיקבע עצמו ללמוד תורה כדי שידע להשיב על דברי האפיקורוס שאם לא ישיבוהו כפי טענותיו ושקריו ילמדו העולם מהם וישתו מים הרעים בראותם כי נוצח אותו ונמצא שם שמים מתחלל ואפיקורוס שבכאן הוא כופר בתורה שבעל פה והוא הדין למורים שלא כהלכה. ולשון הפקר הוא:

פתח עינים לרחיד”א על אבות

ר”א אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס. כלומר אין צורך ללמוד בספרי חיצונים בטענת שצריך להשיב לאפיקורוס כאשר הן בעון כה יאמרו בלכתם ללמוד בספריהם ללשונותם בגוייהם לז”א הוי שקוד ללמוד תורה הסר טפשות זה לאבד הזמן היקר והוי שקוד מהיר ועוסק תדיר ללמוד התורה הקדושה כי בעסק התורה לבד אם תתבונן ידוע תדע להשיב לאפיקורוס כי תורת ה’ תמימה לא תחסר כל בה רק שתהיה שקוד דענינו מהיר ומשתדל ומתמיד ללמוד תורה וזה עיקר הכל כמו שביאר הרב מהר”ם די לונזאנו בריש דרך חיים שלפי רבוי עסק התורה כן ירבה יראת שמים ושם האריך הרב ז”ל בדברים נכוחים ע”ש.

אחרונים החולקים על היתר הלימוד וחובת הראיות השכליות

לחם שמים לריעב”ץ פירוש אבות

הוה שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב. נראה לי הכי פירושו, מה שאני אומר לך שתשקוד על התורה, לא לבד בשביל אהבת תלמודה ושמירתה לידע איך לקיימה ולעשותה, שזהו תכלית תלמוד תורה שמביא לידי מעשה [קידושין מ ב], אלא גם תשים לבך בלמודה לדעת מה שתשיב בכל מקום שפקרו המינין כגון נעשה אדם [סנהדרין לח ב] והדומה לו ממקראות שנכתבו בתורה, הרוצה לטעות יטעה בהם. לפיכך הזהירך שתעמוד על המשמר בלמדך התורה, כשתפגוש מאמר שמצאו המינין והפוקרים פתחון פה להכשיל רבים בתורה, תדע מה להשיב להם, כענין שאמר המלך החסיד [תהלים קיט, מב] ואענה חורפי דבר ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש, וכתוב [משלי כו, ה] ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו, דמוקמינן ליה בדברי תורה כדאיתא בפרק במה מדליקין [שבת ל ב], אף על גב דהתם במינין איירי. אבל לא ללמוד דעות האומות בקביעות שהוא אסור לכל אדם. ואמר החכם [משלי ה, יט] אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת ולמה תשגה בני בזרה, שיש לחוש למינות דמשכא [ע”ז כז ב], שכך כתוב [שם ה, ח] ואל תקרב אל פתח ביתה. לכך זה הפירוש שאמרנו במשנתינו מוכרח וישר מאד וקרוב לפירוש רבנו יונה, לא כדברי המפרשים שמעדו רגלי הבנתם מלעמוד על פירושה האמיתי.
ועל פי זה נתקיימה בידינו גרסת ודע כו’יג. רצונו לומר גם צריך שתדע מה להשיב כו’, אף על פי שאין זה עיקר המכוון בתכלית הלמוד, מכל מקום גם הוא צריך ללמודה להשמר מהטעאה וממכשול, והוא פירוש ברור ביותר. אף על פי שכבר כתבתי בריש פרק חלק על מה שאמרו הקורא בספרים החצונים לחתור דרך התר במקצתיד, רצוני לומר לעיין בהם דרך עראי משום כדי לידע מה להשיב כמו שרשמתי שם והראתי מקום לכאן. שם נטיתי אחר דברי הר”מ בכאן, ובאמת לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי כפירושו במשנתינו דלא דריש סמוכים, וכי מה ענין שמיטת כזבים דעות האומות אצל הר סיני שממנו נתנה תורה וירדה שנאה לאומות [שבת פט א], מה לנו ולדעותיהם הזרות אשר השם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה, מה לכהן (ממלכת כהנים וגוי קדוש) בבית הקברות לדרוש בעד דעות אלהים חיים אל המתים, ומי יתיר לנו מה שאסרו חז”ל בפירוש שלא ללמוד דבר מן המינין, ואמרו [שבת עה א] הלומד מן המגוש חייב מיתה.
ואם הרב ר”מ חשב זכות לעצמו לעסוק בחכמותיהם ודעותיהם שסמך על המקרא [משלי כב, יז] שמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי, כדמסיק תלמודא [חגיגה טו ב] אליבא דר’ מאיר דגמר מפומיה דאחר, רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. אין אדם רואה חובה לעצמו כי באמת אין משם ראיה, התם בלמוד תורת משה רבינו ע”ה על אמיתתה משתעי קרא, ולא בשופטני ובדברי מינות עסקינן, לפיכך אינה לעזר ולא להועיל, ואף גם זאת אינה משנת חסידים ולאו דהילכתא היא. והראיה דהא ר’ אליעזר נתפס למינות על שלמד דבר אחד של דבר תורה מפי מין ישראל שהנאהו כדאיתא פרק קמא דעבודה זרה [יז א]. על אחת כמה וכמה שלא לקבוע למוד אצלם ובספרי מינות שלהם, כמו שעשה הר”מ שנתחבר להם ועסק עמהם בפלסופיא ובהגיון בשקידה רבה, (כמו שהעיד על עצמו שלמד עם המין הישמעאלי אבובכר בן אלצאיג, כמו שכתב בספר מורה נבוכים שרי ליה מריה), איהו דעבד לגרמיה הוא דעבד, (עם שיש ללמד עליו זכות שצורך שעה היה, כי מלאה הארץ מינות הפלוסופיא בימיו, והאפיקורסים שבדורו הציקוהו ויאלצוהו לעסוק בחכמה יונית למען יוכל עמוד נגדם, כמו שכתבתי בס”ד בשאילת יעב”ץ [ח”א] סימן מא, וראה מה עלתה לו כי צלל במים אדירים והעלה חרס בידו, בספר מורה נבוכים אשר הלך חשכים, לא הרחיב צעדו קרסוליו מעדו, בחלקות אמונת דעות נכריות אשר נטה בהם אחר מלמדו, כי הסכנה רבה מאד. וכי קלה היא ששנו חכמים [סנהדרין צ א] והלומד בספרים החצונים עם אותן שאין להם חלק לעולם הבאטו. ואף על פי שכוונת הר”מ לשמים היתה בלי ספק, ובודאי ראוי ללמד עליו זכות, ברם זכור הוא לטוב האיש אשר האיר עיני ישראל בחבורו הגדול היד החזקה. גם מצינו [שבת קטז א] בשמואל ירחינאה דאזיל לבי אבידן, ומר בר יוסף אמר מנייהו אנא ולא מסתפינא מנייהו, ואפילו הכי זימנא חדא בעו לסכוניה. (ושל בית רבן גמליאל התירו להם ללמוד חכמת יונית משום דקרובים למלכות היו [ב”ק פג א]. וכבר זכרתי גם כן [במגדל עוז בית מדות] בעליית הטבע מה שנראה לי, כי ספר מורה נבוכים אינו מעשה ידי אומן המחבר הגדול הר”מ ז”ל, אלא מאחד שרצה ליחנק תלה באילן גדול).
והאמת חכמים גדולים שמלאו כרסם בלחם וביין התורה ובשר הגמרא הותר להם לעיין בכל החכמות החצונות, שתכשיטין הן להם, והסנהדרין היו צריכין לידע אפי’ הכישוף [מנחות סה א]. מיהו דווקא באקראי (בשעה שאינה לא יום ולא לילה, אי נמי בבית הכסא וכמנהגנו בהם על פי אבי מורי הגאון ז”ל, עיין שאילת יעב”ץ [ח”א] סימן י) ודרך עראי, אבל לשאר כל אדם אינו אלא לגנאי, וכל שכן שלא לקבוע למודו אצלם במדרשיהם, כמו שכתבתי בס”ד בשאילת יעב”ץ שם. וכתוב מלא הוא [משלי ה, ח] אל תקרב אל פתח ביתה, וכבר נראה לפעמים מי שהרגיל עצמו אצלם והשכים לפתחם לוכח עמהם לקפחם ולנצחם, סוף נלכד ברשתם, קלט ריח רע ויצא מפוחם. וכן כתוב [משלי יג, כ] הולך את חכמים יחכם וגו’. ואין צריך לומר שלא לטפל עם אפיקורסי ישראל אפי’ על מנת להשיב להם על מינותם, כדגרסינן בפרק אחד דיני ממונות [סנהדרין לח ב] תנן התם ודע מה שתשיב לאפיקורוס, א”ר יוחנן לא שנו אלא אפיקורוס עכו”ם אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי. וצריך ליזהר בזה, ועליו נאמר [משלי כג, ט] באזני כסיל אל תדבר פן יבוז לשכל מליך, וכתוב [שם כו, ד] אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה. ולאלה יפה לדחותם באמ”ת הבנין, ובקנ”ה המדה שמדדו בה בשאלם שלא כענין, וכמו שנהג ר’ יוחנן בן זכאי בתשובותיו לצדוקים בכמה מקומות. ועיין מה שאכתוב לקמן בס”ד בסמוך:
ודע. מה שכתב [תי”ט] בשם הר”מ אלמושינו דעהו אתה ולא תהא תשובתך מקובלת או מלומדה מאחר. נראה בעיני דברי הבאי, כי מה לאפיקורוס בכך, אם התשובה נכונה תבוא מהיכן שתבוא, צריך לקבל האמת ממי שאמרו. ומניין ידע האפיקורוס אם היא מקובלת או מלומדת. אבל מצינו ההפך בבראשית רבה [ח, ט] כששאלו המינין לר’ שמלאי ואמרו לו תלמידיו רבינו לזה דחיתו בקנה כו’. הרי שלא נמנעו חז”ל להשיב לאפיקורוס בכל אופן אף על פי שאין התשובה אמיתית בעצמה.
אולי נתכוין ר”מ אלמושינו למה שאמרו התלמידים לנו מה אתה משיב, שהוצרך להשיבם תשובה ברורה, אבל אין זו תשובה ברורה לאפיקורוס, ואיך יוקח משם ראיה למה שאמר שצריך להיות בידיעה שלימה מה שישיב, והרי מבואר בהפך. וכן נראה בכמה מקומות שנתכוונו רז”ל בתשובתם למינים לדחותם בדברים בעלמא, כמו שאמרו בפרק לולב וערבה [סוכה מח ב] בהנהו תרי מיני דחד שמיה ששון כו’ יעויין שם (ועיין שאילת יעב”ץ [ח”א] סימן מא), וכך נהג ר’ יוחנן בן זכאי (עיין פרק יש נוחלין [ב”ב קטו ב]) ותלמידו ר’ יהושע בן חנניה (באגדתא דסבי דבי אתונא [בכורות ח ב] ובכמה דוכתי) וזולתם בויכוחם עם המינין ותחשב להם לחכמה. ויש להם מקרא [משלי כו, ה] ענה כסיל כאולתו:

סיכום המחלוקת – אנציקלופדיה תלמודית כרך טו, [חכמות חיצוניות] טור עו – עז/1

מאותה ששנינו הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורס, יש שלמדו היתר ומצוה ללמוד חכמת הפילוסופיה, ויש שלמדו מכאן לאיסור לימוד חכמה זו: אלו שלמדו היתר מבארים הדברים שמלבד מה שצריך לך בביאור המצוות והתלמוד, צריך שתלמד אף מן הדברים העיוניים, כדי שתדע מה תשיב בהם את האפיקורס, וצריך האדם ללמוד דתיהם וספרי אמונתם ומשפטיהם, כדי להכיר מעלת דתנו ושהיא העיקר, וכן אמר החכם למוד הרע כדי שתינצל ממנו ותיזהר בטוב, ומכאן נהגו היתר ללמוד ספרי אמונתם, כדי שמדברי עצמם נשיבם ונוכיח להם כי אין להם ראיות לסתור דברי תורה ונביאים, וכן הספרים שחוברו על דרך החקירה וראיות שכליות הקורא יקבל מהם האמת בלבד, וישקוד להשיב במה שהוא כנגד התורה כדרך שאמרו על ר’ מאיר רמון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק, וחייבים לשקוד על דלתות התורה כדי להשיבם, והורונו והזהירונו ללמוד חכמת הייחוד וחכמות חיצוניות כדי שנשיב לאפיקורס, ואחר שענין זה דבר גדול אין לחוש שמא ימשך אחר דעתם, כשכוונתו לסתור דבריהם. ואם יאמין אדם בקבלה שקיבל בלבד, הרי אפשר שאם ישמע דברי המשנים וטענותיהם, שתשתנה דעתו, ולכך אמרו הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורס.
אלה שלמדו ממשנה ששנינו איסור ללמוד פילוסופיה, מפרשים שאם תלמד תורה בשקידה תדע להשיב לאפיקורס, אחר ששכלך יהיה מחודד מרוב העיון, או שבשקידת התורה בלבד, ולא בזולת זה, תמצא תשובה מספקת לכופרים, וכדי שלא תאמר אלמד בספרים חיצונים כדי להשיב לאפיקורס, אמרו הוי שקוד ללמוד תורה שתדע מה להשיב לאפיקורס, שאם תתבונן תדע להשיב לאפיקורס, והוא שאמרו הפוך בה והפוך בה דכולא בה. וספרי דתיהם אסור לקראותם אף בדרך אקראי. יש מפרשים שלא אמרו דע מה שתשיב אלא על מקראות שפקרו בהם המינים כגון נעשה אדם בצלמנו, אבל לא הותר ללמוד חכמת האומות בקביעות, כי אם לחכמים ובדרך ארעי.

ספרי חסידות

בעל שם טוב

בשם הבעל שם טוב[37]

טעם למה אנו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו, כי יש שני סוגי בני אדם המאמינים בהשם יתברך, אחד שמאמין בהקב”ה מחמת שהולך בדרכי אבותיו הקדמונים, ועם כל זה אמונתו חזקה. והב’ הוא מי שבא על האמנת הדת מחמת החקירה.

והחילוק ביניהם הוא, שהסוג הא’ יש לו מעלה שא”א לפתות אותו, אף אם יאמרו לו כמה חקירות הסותרות חס ושלום, כי אמונתו חזקה מצד קבלת אבותיו, ועוד שלא חקר מעולם, אבל יש לו חסרון, שהאמונה אצלו הוא רק מצוות אנשים מלומדה בלי טעם ושכל.

אבל הב’ יש לו מעלה, שמחמת שהכיר הבורא יתברך מחמת גודל חקירתו, הוא חזק באמונה שלמה ובאהבה גמורה, אבל גם כן יש לו חסרון, שבקל יכולים לפתותו ואם יביאו לו ראיות הסותרות חקירותיו יתפתה חס ושלום.

אבל מי ששני המדות בידו, אין למעלה ממנו דהיינו שסומך על אבותיו הקדמונים בחוזק, וגם כן באה לו על ידי שחקר בעצמו, זו היא אמונה שלימה וטובה, ולזה אנו אומרים אלהינו[38] ואלהי אבותינו.[39] [40]

גם יש לפרש בזה הכתוב[41], טעמו וראו כי טוב ה’, רצה לומר, טעמו [מעצמכם להרגיש הטעם] , והיינו מחמת החקירה, וראו לשון ראיית [מה שאתם רואים מאחרים], הנהגה כמו שהנהיגו אבותיו[42].

דגל מחנה אפרים

ובדגל מחנה אפרים הביא משמו[43]

שאמר אא”ז נ”ע על גמרא[44] הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. כי יש ב’ סוגי אנשים, אחד מיישב בדעתו, מאחר ששמעתי שהקב”ה כביכול הוא אין סוף, למה לי החקירה בו, ומאמין בזה בלי דרישות וחקירות. ואין זה הדרך ישכון אור.

אבל יש סוג שני שאינו מאמין בזה כי אם בדרישות וחקירות. היינו ע”י לימוד התורה, כמ”ש דהמע”ה[45] דע את אלקי אביך ועבדהו, מתחלה דע ואח”כ עבדהו. ואחר שלומד התורה ומעיין בה, שמכיר ע”י התורה גדולתו ב”ה וב”ש שהוא א”ס, ואז עוזב מלחקור ולדרוש ולהתבונן בענין אלקות כלל, מחמת יראת הרוממות של אין סוף יתברך וית’ שהשיג, ובאתר דא”ס מאן יכול וכו’.

וזהו מאמרם ז”ל הלואי אותי עזבו, היינו שיעזבו מלהתבונן בענין אלקות, ותורתי שמר,ו היינו ע”י לימוד התורה מתחלה ומשיג קצת גדולת הבורא ב”ה, ואז מחמת יראת הרוממות יעזוב מלחקור עוד. אבל לא שיאמין תיכף ומיד כי ע”ז נאמר[46] פתי יאמין לכל דבר …

ומי שרוצה לידע את בוראו ולהכירו ולעבדו בלב שלם ובנפש חפיצה, ואם הוא רוצה להכירו כמדת אברהם, שהוא מדת התפשטות בלי גבול, אין זה הדרך הנכון, כי מחמת רוב התפשטות יוכל ח”ו לחקור במקום האסור, כמ”ש[47] במופלא ממך אל תדרוש וכו’. וכן להיפך, אם אינו רוצה כלל לחקור ולדרוש גדולת הבורא ב”ה והוא בחי’ יצחק ג”כ לא טוב כמ”ש דע את אלקי אביך ואח”כ עבדהו. רק העיקר התכלית הוא בחי’ יעקב, היינו שהוא דרך הממוצע כמ’ש בשם אא”ז נ”ע זללה”ה שיחקור את הבורא ב”ה ומשם יבין מקום האסור לחקור ומקום המותר…  [48]

יושר דברי אמת

ועל דרך זה מבאר בספר יושר דברי אמת[49]:

ככה הענין מי שרוצה לדבק עצמו בהשי”ת צריך להיות לו חכמה בינה ודעת. וחכמה ר”ל קבלה מאבותיו ורבותיו שיש אלקים בעולם. והוא מחשבת גולם בלבד. ואחר כך צריך להבין דבר מתוך דבר, ולחשוב תמיד בהבנתו איך השי”ת משגיח על כולם, ומחיה את כולם, והוא ממלא כל העולמות, וזהו מחשב ומבין, מכל מה שרואה בעולם מבין בהבנתו ומחשב שמוכרח להיות כאן כחו ית”ש, וזהו מבין דבר, ר”ל דבר השי”ת, מתוך דבר העולם, ואחר כך כשנגמר ציור זה תמיד בדעתו, ואין דעתו פנוייה מציור זה, כי בהבנה עדיין הדבר פעמים  במחשבתו ומבין ומהרהר בה הרבה, ולפעמים אינו במחשבתו רק דברים אחרים.. וזהו דע את אלקי אביך ..:

אור המאיר

ובספר אור המאיר[50]

כמו ששמעתי מהמגיד זללה”ה היה אומר, השכל של אדם נקרא רעיא מהימנא, להיות הוא מזין את האמונה, כי לפעמים קשה לאדם לסמוך על האמונה בעצמה, בלי עוצם ההכרה, לאפוקי כשבא השכל ומבין מצד ההכרה שכן הדעת נוטה, ומתבונן בחכמה ותבונה, אזי האמונה נעשה ביתרון שאת חזקה ועצומה, יותר מקדם בלא השכל, ולכן נקרא השכל של אדם רעיא מהימנא, וטובים השנים מן האחד, בהיות לו אמונה שלימה, וגם מצד ההכרה כחו יפה בפיו, לזרוק חצים, הן המה אותיות וצירופי תיבות שמוציא מפיו לגבי חויא, עד יפלח חץ כבדו דסמא”ל.

קדושת לוי

בספר קדושת לוי[51]

הענין כמו שיש ג’ עולמות עולם השרפים ועולם הגלגלים ועולם התחתון[52] כן יש באדם הראש הוא כנגד עולם השרפים שעל ידו משיג הבורא ברוך הוא. והלב הוא עולם הגלגלים, וכן כתוב בספר יצירה לב בנפש גלגל בשנה, שבבינת הלב יכול להשיג הבורא ב”ה מחמת תנועת הגלגלים. והירכיים שבאדם נגד עולם התחתון , היינו שעובד את הבורא ב”ה ע”י אמונה וזה מורה על הרגלים מלשון הרגל.

וזהו הרמז ויגע בכף ירכו, שהעובד על ידי האמונה יכול ח”ו לבלבל, וזהו ויזרח לו השמש, שהתחיל לעבוד הבורא ב”ה בשכל, ולזה שעובד בשכל אינו יכול לבלבל אותו.

וזהו הרמז ויאמר לא יעקב כי יעקב מורה על עבודה התחתונה יו”ד עקב כי אם ישראל שמורה על עבודה העליונה לי ראש:

ר’ נחמן מברסלב

ליקוטי מוהר”ן תורה סב

כי האמת, מה שהגביל הש”י לשכל האנושי שיוכל להבין, הוא מצוה גדולה לחדד השכל, להבין הדבר על בוריו, ועל זה נאמר (אבות פ”ב) ודע מה שתשיב לאפיקורס. כי יש חילוק בין הקושיות, כי יש קושיא שיכול האדם להבין תירוץ על קושיא זו, על זה נאמר ודע מה וכו’.

ליקוטי מוהר”ן תורה סד

ודע, שיש שני מיני אפיקורסית. יש אפיקורסית, שבא מחכמות חיצוניות, ועליו נאמר (אבות פ”ב) ודע מה שתשיב לאפיקורס. כי האפיקורסית הזאת יש עליה תשובה, כי זאת האפיקורסית בא מחכמות חיצוניות, שהם באים ממותרות, מבחינות שבירת כלים. כי מחמת ריבוי האור נשתברו הכלים, ומשם נתהוו הקליפות כידוע. וחכמות חיצוניות באים משם, היינו משבירת כלים, ממותרות פסולת הקדושה. כמו אצל האדם, יש כמה מיני מותרות ופסולת, כגון צפרנים ושער וזיעה, ושאר פסולת ומותרות, כן כל חכמה חיצונה בא ממותרות ופסולת ידועה של הקדושה, וכן כישוף בא ממותרות ופסולת ידוע. וע”כ מי שנופל לאפיקורסית הזאת, אף שבוודאי צריך לברוח ולהמלט משם. אך אעפ”כ מי שנופל לשם, אפשר לו למצוא הצלה לצאת משם. כי יוכל למצוא שם את השי”ת, אם יבקשוהו וידרשהו שם. כי מאחר שהם באים משבירת כלים, יש שם כמה ניצוצות הקדושה, וכמה אותיות שנשברו ונפלו לשם כידוע. וע”כ יוכל למצוא שם אלקות ושכל, ליישב הקושיות של האפיקורסית הזאת הבא מחכמות חיצוניות, שהם באים ממותרות משבירת כלים, כי יש שם חיות אלקות, היינו שכל ואותיות שנשברו ונפלו לשם. ועל כן האפיקורסית הזאת יש עליה תשובה, ועליו נאמר ודע מה שתשיב לאפיקורס:

עבודת ישראל

בספר עבודת ישראל[53]

דהנה אותן בני אדם העובדים אותו ית’ באמונה בלי התאמצות להכירו ית’ אמיתות מציאותו ועוצם גדולתו זה אינו בחי’ פנים אבל אותן המאמצים כחם להכירו ית’ ולדעתו כמד”א דע את אלקי אביך ועבדהו, עבודה זו נק’ פב”פ:

[54]ודע מה שתשיב. מה שתאמר לא נאמר אלא מה שתשיב, כלומר אינך רשאי להתחיל עמו כדי להחזירו למוטב, אלא אם ירצה להדיחך, דע מה שתשיבנו. וצריך האדם לדעת ממחשבתו ושכלו ולא במקובל, ולכן אמר דע, מדעת עצמך.[55] (דברים הללו מקורם ממדרש שמואל שמקורם מספר פרקי משה לר”מ אלמושינו)

מנחם ציון

[56] והענין הוא כך, היסוד מוסד ושורש קיום עבודת הבורא הוא שצדיק באמונתו יחיה ויתחזק תמיד ולא ירף כלל להאמין באמת שיהיה לו כל צרכו. ויש בזה שני בחינות, הא’ כשישכיל וישגיח על כל הנבראים, כי אין דבר עושה את עצמו, ואין בירה בלא מנהיג, ואיך כל נברא הוא לצורך העולם, לא בעודף ולא בחוסר אזי לבבו יבין ויכיר מזה אמונה שלמה ונכוחה במציאות בורא עולם ה’ המשגיח והמחיה את הכל. ואולם לאו כל העתים שוות לעמוד במדרגה רבה הלזו, אשר לזאת יש לנו בחינה אחרת, והיא האמונה מפי הקבלה, שספרי תורה שלנו כתובים ומועתקים אות באות איש מפי איש עד משה רבינו ע”ה, בלי שום שינוי, שאם לא כן הס”ת פסול, ודבר זה גלוי ומפורסם שקבלנו התורה במעמד ששים רבוא איש לא נעדר. והאמונה ראשונה היא עקרית ונכבדת ונקראת אמת, שהוא דבר הנראה לעינים שהוא כך, שאינו צריך להאמין לשום אדם, וכמו שאמר משה לישראל[57] לא את בניכם וגו’ כי עיניכם הרואות. והבחינה השנית נקראת אמונה, שצריך להאמין איך שהקב”ה שידד המערכות, ועל כן אמונת האבות היתה חביבה וחשובה לפני השי”ת מאד, שעדיין הוא זוכר מעשי אבות, לפי שהשכילו מדעתם אמונת אלקי עולם, אף שלא ראו שום חידוש ממנו. וזהו שהקשה ר’ יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה רק מהחודש הזה, שלא יספר כלל ממעש”ב, רק די לנו אם נאמין בהשי”ת ע”פ הקבלה. ותירץ משום כח מעשיו הגיד לעמו וגו’ שבזה אנחנו חשובין מאומות העולם שנשכיל לדעת את ה’ ע’פ החקירה שהוא אמת ויציב:

זרע קודש

בספר זרע קודש[58]

א”י ויושע ה’ כו’ וייראו העם את ה’ כו’. יש להבין איך אפשר להיות ירא מאתו ית”ש קודם האמונה, שהאיך ירא את ה’ אם אינו מאמין במציאות הבורא ית”ש ח”ו. רק הענין על דרך שכתבו בספרים (עי’ גור אריה שמות יד), על מה שאמרו חז”ל במדרש (תנחומא בשלח ט) שתפסו אומנות אבותיהם בידיהם, דהפירוש שמה שויצעקו בני ישראל אל ה’, היה על דרך מצוות אנשים מלומדה, ירושת אבות שלמדום שכשבא צרה צריך לצעוק אל השי”ת, כדרך מי שלומד מאבותיו איזה אומנות, אבל לא השיגו זה בשכלם, רק היה מנהג אבותיהם בידיהם, ובאמת כן צריך האדם להתחיל בעבודתו ית”ש על דרך זה, ולבוא ליראה מאתו ית”ש על דרך זה, מקבלת אבותיו שמסרו לו שיש אלוה שמעניש לעובר על מצוותיו ונותן שכר למקיימין, ועל ידי זה יבוא ליראה, ואחר כך ילך ממדריגה למדריגה עד שבעצמו ישכיל ויבין אמיתות מציאותו ית”ש, מצד פעולותיו הנגלים שנראה בהם רב גדולתו ית”ש:

והנה עם כל זה גם לאחר השגה צריך להיות בבחינת אמונה, כי בחכמתו אי אפשר להשיג רק עד מקום שיד שכלו מגעת, ובאמת לית מחשבה תפיסא ביה ית”ש, ולכן גם אחר שמשיג בחכמתו, צריך להיות האמונה גם כן, וזאת היא אמונה שלימה הבאה אחר החכמה הזאת, וזהו שנאמר וייראו העם את ה’ מתחילה מחמת האמונה שהיה להם מהאבות, ואחר כך ויאמינו בה’, מחמת השגתם אמיתות מציאותו ית”ש, כמו שנאמר וירא ישראל את היד כו’ ויאמינו כו’.

ולהבין עוד, דהלא כבר כתיב (שמות ד, לא) ויאמן העם וישמעו כי פקד ה’ את בני ישראל, ולמה אמר כאן אחר כל הנסים ויאמינו בה’. רק על דרך הנ”ל שעדיין לא היה מתחילה אמונה שלימה, רק שהאמינו מחמת ששמעו ממשה שהיה נאמן בעיניהם, כדרך האדם ששומע אפילו דבר חידוש מאדם נאמן ואומר בלבו הגם שהדבר חידוש, עם כל זה כיון שהאיש הזה מהימן בכל דבר, בוודאי לא משקר גם בדבר זה, אבל על גוף הדבר בלא אמירת האיש הזה היה לבו מסופק משא”כ עתה באו ישראל לאמונה זאת שהאמינו בה’ ואחר כך במשה עבדו, לא שהאמינו בה’ מחמת אמונה במשה, רק אדרבה שהאמינו בה’ ומחמת זה האמינו גם כן במשה מצד שהיה עבדו, רק מתחילה צריך האדם להאמין בהשי”ת על דרך הנ”ל מדרגא לדרגא עד שההרגל יהיה טבע, ועל ידי זה יבוא לאמונה שלימה כנ”ל:

ערבי נחל

[59]…דמבואר בחוה”ל שער היחוד שהאמונה בית”ש על פי השמע והקבלה מסור לקטנים, אבל בעלי המדע נצטוו שיטריחו את עצמם להשיג אמונתו מצד ידיעת עצמם כאומרו ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך, ר”ל אתה איש חכם לרוב, תראה להשיג מצד הידיעה, משא”כ שאר אנשים הוצרכו להסתפק בקבלה.

ר’ אורי מסטרעליסק

[60]כשהייתי בן חמש שנים נתתי את לבי לדעת מאין באו העשבים מי ברא הרקיע והכוכבים ונדדתי שנתי מעיני עשיתי לילות כימים לחקור ולדרוש את כל אשר נעשה תחת השמש עד שהכרתי את בוראי מנהיג העולם ואז אמרתי אם כן הדבר נחוץ ללמוד ולדעת איך לעבוד את הבורא ולא היתה אף חקירה אחת מהחקירות שחקרו הפילוסופים מחכמת הטבע שלא תעבור על דעתי ורעיוני טרם שבאתי אל האמת:

רב ייבי

[61]והאיך יבא לידי מדה זו שיהא מאמין בהש”י הוא כמו שאמר דוד לשלמה דע את אלקי אביך ועבדהו, היינו שיכיר מעצמו גדולת בוראנו, ולא יהיה אצלו מצות אנשים מלומדה ירושת אביו, רק דע את אלקי אביך מעצמך כמו שהכיר אברהם אבינו את בוראנו מזריחות השמש כמ”ש[62] ממזרח שמש על מבואו מהולל שם ה’.

והנה כשאדם מתחיל להבין ולהסתכל בגדולות בוראנו, אזי היצה”ר רוצה להתגבר עליו ולהכחיש לו מציאות הש”י כלל להביא אותו לידי מינות, אמנם הש”י רגלי חסידיו ישמור[63] נותן להם שכל להנצל מיצה”ר, זהו דווקא כשהוא צדיק בלאו הכי אזי הש”י נותן לו שכל להבין גדולת בוראנו ולהנצל מן יצה”ר, ואם חס ושלום אינו צדיק כראוי יכול להיות שיתגבר עליו היצה”ר להטעות אותו לדרך מינות, רק לזה מועיל ירושת אבותיו ה’ אלהינו הוא ה אלקי אבותינו, ולכך אינו הולך לדרך מינות, אבל העבודה שעובד להש”י אינו חשובה כל כך מפני שהיא מצות אנשים מלומדה, אבל כשהוא צדיק היינו שקידש את עצמו בדיבור ובמחשבה ובמעשה …אז הוא צדיק ויכול להשיג גדולת בוראנו.

נתיב מצותיך

[64]מ”ע לידע שיש אלוה. והידיעה הזאת לא ידיעה כסילית, אלא לחקור ולידע, כמו שביאר החסיד הקדוש, המלבה לבבות באש להבת[65], ולא חקירה אנושית כמו שחקרו הארורים ונפלו לבאר שחת ,שהניחו הנחה שסיבה ראשונה אין בו שינוי ולא השגה ולא שום תואר ,אף שזה אמת ברור, מרומם על כל ברכה ותהלה, לו דומיה תהלה, אבל החקירה אנושית של אנשים חמורים הוא אולת שע”י זה באו לשכליות מרורות,שכל הפועל וכיוצא, מרירות מות, עד שכיחשו בכל התורה ובכל הנסים ונפלאות ובהשגחו המשגיח על כל תנועה ותנועה ועל כל דבור ועל כל הבל פה….:

ועי’ היטב בסו”מ וע”ט בכתב יושר דברי אמת

ועי’ היכל הברכה פר’ נשא דף ל”א ע”ג

חידושי הרי”מ

[66]אמת ואמונה, ענין אמונה אינו כמו שסוברים העולם שהוא מחשבה לבד בעקרי הדת ,שמאחר שהמחשבה ביד האדם לחשוב מה שירצה אם כן במה שירצה יחשוב, ע”כ אין זה קרוי אמונה ועיקר הפירוש אמונה שמקויים ומיושב בלב עד שאי אפשר לו לסבור בהיפך כמ”ש בשו”ת חות יאיר סי’ ר”י, וזה היה הטעם מהמחקרים הצדיקים כמו הרמב”ם ז”ל וחובות הלבבות שהיו חוקרים באמונה, לא ח”ו שהיה שום פקפוק ספק אצלם, רק שרצו לברר ע”פ שכל כדי שיהיה מיושב ותקוע בלבם עקרי הדת, אולם אחר שנתגלה ספר הזוה”ק ושאר ספרים הקדושים מבורר שאין צורך לחקירות הנ”ל רק שבכל אדם מישראל תקוע בפנימיות לבבו האמונה ,וכמו שבדבר ה’ שמים נעשו, ומאמר יהי רקיע עדיין מעמיד הרקיע, וכן יהי אור וכל העשרה מאמרות שברא בהם הקב”ה חיים וקיימים לעולם המהוים כל המציאות:

[67] ושתהיה האמונה קבוע כראוי אין צורך החקירה כי הגדולים הקדושים כמו הרמב”ם וחובת הלבבות לא חקירתם חם וחלילה לברר שהיו מסופקים רק מאחר שפירוש אמונה מחשבה מאחר שביד ארם לחשוב כמו שרוצה רק שתקוע ומיושב מה שאינו רואה כאילו היה רואה וכן כתב הרמב”ם ז”ל שלא נקרא רק מה שמצייר בלב והגם כי הרב בעל חוות יאיר בתשובה סימן ר”י חלילה לומר כן שאם כן אבדו אנשי אמונה לגמרי עיין שם והוא מהתימא לחלוק על הראשונים בפירוש המלות מלשון הקודש חס וחלילה הפירוש כדבריהם ז”ל וזה היה טעמם שהיה בדעתם שעל ידי המופתים והחקירות שכלם שכן הוא יהיה מצויר ומיושב בלבם אולם אחרי שזכינו לספר זוהר הקדוש ושאר ספרי קודש שלא היה בימיהם אין צריך, ואדרבה אם היה אפשר במופת שכלם לא היה נקרא אמונה אולם האמת הוא כי בדבר ה שמים נעשו ובמאמרו יתברך יהיה רקיע וכן בשאר המאמרות נברא העולם ועדיין קיים בזה הדיבור וכמו שפירשו ז”ל לעולם ה דברך נצב בשמים שקיימים בדיבור זה כן במה שיחוד עמנו בדיבור אנכי אלקיך נקבע בלב כל ישראל כי ה’ אלקים אשר הוציא וגו ומשנה הטבע כרצונו ועדיין קבועה ומאירה אמונה זו בלב כל ישראל רק הנטיה והבלי העולם ועניני החומר המחשיכים ומסתירים וזה עבודת כל האדם שמבטל יותר מקרב יותר הנטיה אחר החומר נגד רצון השם יתברך כן מאיר האמונה בלבו יותר ודבר ה’ בדיבור אנכי מתגלה יותר.

שפת אמת

[68] ובאמת כל מה שברא הקב”ה הכל לכבודו ברא כדאיתא במשנה, ולכן נמצא בכל ציור העולם עדות על הבורא ית’ כמ”ש ויעמידם לעד לעולם, פי’ לעד, שהכל עדות על הקב”ה. ויש עדות בעש”נ, כי המשכיל בדעת שלמה רואה ומבין כי א”א להיות בריאת העולם רק ע’י האחד אמת כמ”ש בחובת הלבבות בשער היחוד באר היטב, וזה בבחי’ עולם חק נתן ולא יעבור, ויש בבחי’ שנה שהוא שינוי הזמנים ועתים שזה עדות ביותר שיש מנהיג שסובב ומגלגל כל העולם, ויש בבחי’ נפש שהיא עיקר העדות כמ”ש שנברא העולם בספר וסופר כו’ וזה העדות ניתן לבנ”י וע”ז כ’ אתם עדי נאם ה’, פי’ בבחי’ הדיבור בכ”ב אותיות התורה, זה הסיפור ניתן לבנ”י:

תורת שלום – מהרש”ב

[69]:מען דארף דאס מתנגדים ניט אויסזאגען כו’ די תלמידים פון מגיד הרה’מ ממעזריטש זענען געקומען צום מגיד האבן זיי דורכגעטאהן דעם מורה נבוכים כו’ :במו’נ יש הרבה  שכל כידוע ששכל צ’ל להיות ידיעה באלקות כ”ש השל”ה[70] אבל צ’ להעמידו על נקודת האמונה

[71]…כי לימוד החכמות החיצוניות המה מקלקלים ומשחיתים את יסוד ועיקר הדת, וסיבת הדבר היא כי טבע לימודי החכמות האלו הוא לעשות את תוקף הישות והמציאות בעצמו המביא לידי תנועת החופש-היפך ההכנעה הבאה מצד העדר מציאות עצמו-וראשית החופש הוא חופש הדת להיות חפשי מקבלת עומ”ש ועול מצוות…

…. ובצדק אמרו חכמינו ז”ל בספריהם[72] שגם החקירה החפשית של הרמב”ם ז”ל בס’ המורה היא מטמאת את הטהורים, אמנם נגד זה היא מטהרת את הטמאים, באשר יצאו הדברים מפי איש צדיק ומאמין חזק ותקיף, מסור ודבוק לאלקים לה’ ולתורתו בכל לבו ונפשו, והיא שעמדה לו להתאים ולאחד את החקירה עם האמונה ולזאת יש בפעולתו גם לטהר את הטמאים. לא כן החקירה והחכמה אשר יצאה ממעי הכופרים בה’ ותורתו…[73]

עטרת יהושע דזיקוב

[74]א”י אמור אל הכהנים כו’. ובמאמרם ז”ל להזהיר גדולים על הקטנים [יבמות קיד.]. ובמדרש יום ליום יביע אומר [ויקרא רבה פרשה כו אות ד]. הנה כתיב דע את אלקי אביך ועבדהו [דברי הימים-א כח ט], שצריך לעבוד עבודת הקודש בדעת ובתבונה ולא כמצות אנשים מלומדה. אך עכ”ז העיקר צריך לאחוז בבחינת אמונה, והחקירה תהי’ רק כלבוש לאמונה כי האמונה היא העיקריית. והנה כתוב את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה [בראשית א טז], וכבר הארכתי בזה במקום אחר [פרשת במדבר מאמר ב] אשר השמש נקרא חקירה כי השמש נברא בשם י”ה ותיבת חקיר”ה הוא חקר-י”ה, והאמונה היא בחינת לבנה כי הלבנה הוא בסוד ו”ה שבשם הוי”ה (עיין בספר קהלת יעקב [ערך לבנה ד”ה לבנה זכר ונקבה]) ותיבת אמונ”ה הוא אמן-ו”ה [עיין בברית כהונת עולם מאמר כה תברכו פרק ו]. והנה איתא במדרש דחטא נדב ואביהוא הי’ על שנכנסו פרועי ראש [עיין ויקרא רבה פרשה כ אות ז, ובתוס’ יומא נג. ד”ה שהורו], וי”ל כי היו משמשין בבחינת חקירה יותר מאמונה ועי”ז נפלו בספיקות הנקראים פרועי ראש, ולזאת אחר מיתת נדב ואביהוא אמר הכתוב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם, ופירש רש”י ז”ל להזהיר גדולים על הקטנים, היינו, אף אם צריכין לעבוד השי”ת קצת מתוך חקירה בהשכל ודעת ולא כמצות אנשים מלומדה רק בחקירה קצת בבחינת שמש הנקרא מאור הגדול, עכ”ז צריך זהירות יתירה לאחוז תיכף בעיקר האמונה בחינת לבנה הנקראת מאור הקטן. והנה כתיב את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה, הרי דבחינת חקירה מכונה בשם יו”ם ובחינת אמונה מכונה בשם ליל”ה, וע”ז רמז המדרש הפסוק יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, כי אומר לשון מלבוש כטעם בצע אמרתו [איכה ב יז] ודרשו במד”ר בזע פרפורין דילי’ [איכה רבה פרשה ב אות כו], דבחינת יום – הוא החקירה – זאת צריכין לאחוז רק ב…

[75]ביאור הדברים, כי כל איש הבא לצבא לעבוד עבודת הקודש, אף [אם] אמנם השורש להאחז בבחינת אמונה, אכן צריך לשלב גם חקר אלקי, כטעם הקרא דע את אלקי אביך כו’ [דברי הימים-א כח ט]

ישמח ישראל

בספר ישמח ישראל דיבורים רבים בשבח האמונה הפשוטה וגם נגד חקירה פילוסופית, ועכ”ז הנה שם חנוכה שצריך שניהם, ידיעה ואמונה. [וע”ד הבעש”ט]

תנועת המוסר

הסבא מקלם

[76]ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וגו’ כי ששת ימים עשה ה’ את השמים.

הענין, כי מצינו יסוד אצל הפילוסופים, הבא ללמוד חכמת פילוסופיא אומרים לו השלך מעליך כי מה ששמעת עד היום והתחל לחקור בשכלך. וזה סותר לכל פינות התורה כי יסוד הדת על קבלה, אבל יש ג”כ מקום לזה אלא שהם מחליפים החמרא -אין מכוונין המקום. הענין כי יש ג’ אמונות [א] פתי יאמין לכל דבר, וזהו חסרון גדול. [ב] יש אינו מאמין רק מה ששכלו יראה ועינו יעיד עליו, וזהו ג”כ סכלות גדולה, כי דעת האדם קטנה וקלה לטעות וקצרה מהבין, [ג] אבל הממוצע- להבין בשכל בראיות האמונה להאמין בקבלה. היינו הקבלה שהיא בנויה על מפורסמות כמו דתינו, יציאת מצרים, קריעת ים סוף אכילת מן. גם על נסיונות , אנחנו כשה אחת בין הרבה זאבים, ותורתנו אינה נשכחת מאתנו אף כי הרבה חכמות כבר נשכחו, כמו חכמת הפילוסופיא לא נשאר רק הישנות ולא יתחדש עתה בזה כלל[77]. ואנחנו ברוב גליותינו תתחדש בכל יום, והכל רואים בגלוי כי הוא שעמדה לאבותינו ולנו, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו’. ונמצא מי שאין מאמין בקבלה הבנויה על יסודות חזקות הוא פתי ונבערה דעת הפילוסופים האומרים השלך מעליך שמועתך ששמעת, אבל אדרבא נחזיק בחבלי הקבלה ונתחכם להבין זאת בשכלינו היטב, כי מי שיודע שדרך א’ לפניו מזה הסוגיא להביא ראי’ כי תקפו כהן מוציאין מידו קל לו לעמוד על הדבר ממי שאומרים לפניו ב’ דרכים תשכיל מזה הסוגיא: תקפו כהן מוציאין מידו או אין מוציאין. וכן בזה מי שיודע כי העולם מחודש וה’ אחד מקבלה נקל לו יותר להבין הראיות האמיתיות על זה. ונמצא כי להבין כי יסוד דתנו בנויה על מופתים חותכים אין להכחיש בשום אופן כלל וכלל, זה צודק דברי הפילוסופים השלך מעליך שמיעתך פי’ תתבונן מיציאת מצרים וכו’ ומשבת, אשר הן מפורסמות ונסיונות ג”כ כנ”ל, ומהם תתבונן כאילו אתה מעצמך ולא שמעת מאבותיך תבין מהם, כי ע”כ אנחנו עבדיו ומחוייבים לעבדו לטובתו, ומנין לנו איך לעבדו, ע”כ נתן לנו את התורה מן השמים. וגם תורה שנתן לנו היא ג”כ מהמפורסמות, כמבואר בעיקרים ואילו הייתי בבית יחידי בלא אנשים הייתי מתחכם מהמפורסמות הנ”ל לילך בדרך התורה, כי באופן זה ישתרש בלבו היטב עול התורה בפרטיה.

והנה  רוב העולם הם רק כסומא המתנהג כפקח, הולך במקום שמוליכין אותו כאשה שדעתה קלה, זה בא אליה ונמצא לפניה זכאי, אח”כ יבא השני ויטעון ותמצא אותו ג”כ זכאי.  כי היא פתי יאמין לכל דבר.  החייט בברלין שולח לה זורנאל איך לתפור בגדה ותמסור נפשה ללכת בדרכו. כמו שהסומא ממתין על הנהגת הפקח כך האשה ממתנת על הנהנת החייט מברלין. וכן כל העולם אשר הם אנשים דומים לנשים, הם כסומים מתנהגים מאחרים ימשוך לרוח הזמן הפתיות, אבל לא כן דרך החכמה.

גם אני השפל זה ימים אשר ידעתי היטב כי זה חסרון גדול, ואדרבה במקום אווילים רצוני להתנהג יותר מובדל מהם למען לא אהיה בעיני עצמי כפתי יאמין לכל דבר. נמשך רק לדעת אחרים הפתאים, אבל השכל צריך לנהל את האדם .

זה מאז”ל חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב, פי’ כמו שהם חקרו בדעתם ולא נמשכו אחרי דעת אחרים, כן האדם צריך להיות כאילו נולד היום, ויבין מעצמו למשוך אחרי עיקרי הדת. וזהו מזקנים אתבונן מהקב”ה אתבונן כי פקודיך נצרתי, כי נעשה לו הקבלה כ”כ נקנה בשכלו כאילו הם פקודים שהשכל יחייבם, כי אחרי שהקבלה ביסודות הדת כמו יציאת מצרים ושבת יתח[ז]קו הרבה יעשו הכל בשמחה.

וזהו פי’ אם ראית דור שמתרפין עצמן מד”ת עמוד והתחזק בה ואתה מקבל שכר כולן, (ירושלמי ברכות סוף הרואה). וקשה אם דוקא כשכולם מתרפין אז מקבל שכר כולן, ומה יהי’ אם מחצית מתרפין? אבל יובן בזה היטב, כי מי שנמשך אחרי אחרים אין לשבחו כ”כ אבל העיקר מי שהולך בדעת עצמו גם אם לא הי’ רואה מאחרים כן, ואז באמת ראוי לקבל שכר כולן.

עלי שור

חלק ב’ מערכת אמונה עיי”ש -להעתיק=

[2]  האמונות והדעות הקדמה פרק ו’, בתרגום הר”י קאפח, עמ’ כ”ג-כ”ה

[3] בהקדמה

[4] שער היחוד פרק ג’

[5] שו”ת הרשב”א חלק ה’ סי’ נ”ה

[6] תשובת הרשב”א מהדו’ מוה”ק חלק א’ סי’ ל”ז אות י’

[7] תשובות הרשב”א מוה”ק ח”א סי’ ל”ד. וכן בסוף ס’ חידושי הגדות לרשב”א [מוה”ק]

[8] פרשת יתרו מצווה כ”ה

[9] מלחמות ה’ , הקדמה.

[10] מאמר א’ אות ס”ז

[11] מאמר א’ אות פ”ט

[12] מאמר ה’ אות א’

[13]   הקדמה למסכת ברכות

וראה דבריו במס’ סוטה כ”א ע”א,

וספר המדות להמאירי ערך אמונה, וערך חקירה.

[14]  בפירושו למסכות חגיגה דף י”א ע”ב

[15] הקדמה לספר מגן אבות

[16] פרשת לך לך שער ט”ז דף קל”ט ע”ב. עיי”ש כל הדרוש כי נלאיתי מלהעתיק הכל.

[17] עת דודים דרוש מ”ה, יעו”ש כל המשך הדרוש. בנדמ”ח ח”ב עמ’ רפ”ה ואילך.

[18] ר’ אליעזר אשכנזי, חלק מעשי אבות פרק כ”א

[19][19] דרשות ר’ בצלאל אשכנזי, מס’ ברכות, עמ’ של”ט. ועי”ש עמ’ רס”ד, ועמ’ שנ”ז.

[20] בית אלקים שער היסודות פרק א’

[21] בביאורו עמודי שלמה על הסמ”ג מ”ע א’

[22] חידושי אגדות ראש השנה ל”ב ע”ב ד”ה כי ה’ הוא האלקים.

[23] ברכות י”ז ע”א

[24] שער היראה פרק ט”ו. ומובא בשלה”ק מסכת ראש השנה פרק דרך חיים בהג”ה המובאת לקמן.

[25] עשרה מאמרות מאמר א’ אות א’:

וראה מסכת שבועות פרק נר מצווה אות כ”ט-ל”ב מה שהאריך נגד לימוד הפילוסופיה. הרי ששאלת לימוד הפילוסופיה וחכמות חיצוניות לחוד ושאלת חקירת האמונה לחוד, ואין קשר מוכרח בין שני השאלות.

[26] מקור הפסוק=

[27]

[28]

[29] מסכת ראש השנה פרק דרך חיים בהגה.

[30] הוא הקטע המובא לעיל בערכו של הראשית חכמה.

[31] ש”ת פנים מאירות ח”א סי’ ל”ט. ועי’ להלן פירוש זה בשם הבעש”ט.

[32] חוט המשולש עמ’ כ”ט

[33] תורת משה על התורה פרשת שופטים ד”ה וקמת ועלית

[34] דרשות מהר”ם שיק דרוש א’ עמ’ ק”ב בנדמ”ח. ועיי”ש דרוש ס”ז. ובפתיחה.

[35][35] דברי מהרי”א על התורה, השלמה לספר דברים, חלק ב’ עמ’ קל”ד.

[36] פרשת לך לך, בראשית י”ב ב’

[37] בעל שם טוב על התורה פרשת נח-עמוד התפלה אות קמ”א. לקוטים יקרים אות קצ”ט. כתר שם טוב אות ר”ו.

ובספר דברת שלמה [לר’ שלמה לוצקר] פר’ שלח ד”ה עוד אפש”ל בסוף הדיבור: דהנה איתא בזוה”ק איהו אמת ואיהי אמונה הפי’ לזה דהנה בחי’ אמונה הוא בחי’ נוק’ וחשכות כי הוא מקבל הדבר אע”פ שאינו יודע ברורן ואמיתן של דברים, והוא אצלו בחי’ לילה כמ”ש ואמונתך בלילות, משא”כ  באמת הוא אחר שנתאמת אצלו שהוא ראה או ידע ברורן של דברים כשמש וכיום והוא  בחי’ דבר המשפיע שפע  וחיות בדבר שאצלו היה תחלה כלילה ועכשיו  כיום יאיר, ובאמת צריך האדם שיהיה לו שני הבחי’ אמונה שלימה בבורא ית’ בלי שום פקפוק כלל ח”ו, וגם לדרוש ולחקור מציאותו ית’ ולדבק בבהירות אורו ית”ש וחיותו המחיה את כל, כמ”ש זה בשם מורי זללה”ה על תיבת אלקינו ואלקי אבותינו, שצריך האדם להחזיק א”ע באמונת אבותיו הק’ שהוא אלהי אבותינו ומנה לא תזוע וגם לדרוש ולדבק במחשבתו בבהירותו וחיותו ית”ש כמ”ש בזוה”ק לית אתר פנוי מיניה, וזה בחי’ אלהינו בכל מקום, ע”כ. וז”ש דע את אלהי אביך וכו’ שהם שני הבחי’ שהוא הידיעה והבירור והבהירות וגם האמונה שהוא אלהי אביך כנ”ל.

ובספר בעש”ט עה”ת פר’ ויצא אות ו’, מספר קרבן העני פרשת בחקותי : פירש הבעל שם טוב דלכך אנו אומרים אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב, ואין אנו אומרים אלהי אברהם יצחק ויעקב, להורות שאל יסמוך האדם על חקירת ועבודת אביו, וכן יצחק ויעקב לא סמכו עצמם על חקירת ועבודת אברהם אבינו, רק חקרו בעצמם אחדות הבורא ועבודתו, לכן אנו אומרים אלהי בכל אחד ואחד.

ושם אות ז’, מליקוטים יקרים אות קכ”ט, אור תורה רמזי תהלים ע”פ להגיד בבקר חסדך: הנה ידוע שהאבות הם חג”ת חסד גבורה תפארת, שאברהם היה מדתו חסד, שהיה גומל חסד ואוהב את הבריות ומקרבן לאמונת השם יתברך ולעבודתו, כי מדת חסד הוא אהבה, כידוע ומתוך שהיה דבוק במדה זאת מאוד הכיר והשיג את בורא שיש מנהיג ואלוהי בעולם. והנה יצחק הגם שקיבל ולמד מאברהם אביו שיש אלוהי בעולם, עם כל זה רצה לידע להשיג מעצמו ידיעת הבורא, כמו שאמר הכתוב דע את אלהי אביך, ולא שיהיה אצלו בקבלה לבד מצות אנשים מלומדה ולכן התדבק את עצמו במדת היראה ומכח זהירותו הכיר והשיג השם יתברך בעצמו לבד ממה שהיה לו בקבלה מאביו .והנה  יעקב ראה בעין השכל שמן ההכרח שיש בהנהגת העולם מדה הממוצעת והמכריע בין חסד וגבורה שאילו לא כן לא היה העולם מתקיים אם היה נוטה לאחד משני קצוות הנ”ל לכן התדבק במדת התפארת שהוא רחמים המכריע בין חסד וגבורה ומתוך זאת המדה הכיר והשיג יותר מאבותיו וזהו שהוא בחיר שבאבות ראה שאין העולם מתקיים בדין ושיתף עמו מדת הרחמים וכו’

וראה חכמה ומוסר לרש”ז מקלם, חלק ב’ אות ס”ב “מיני בני אדם באמונתם”, עמ’ נ’, שהעתיק ודיבור זה כלשונו, ולא צוין שם מקורו. [ועי’ קובץ היכל הבעש”ט ? שהעירו בזה] ועי’ לקמן בדברי הסבא מקלם עצמו.

[38] היינו אלקינו בעצמנו, שהכרנו מחקירתנו.

[39] היינו מה שקבלנו מאבותינו בקבלה.

[40] והנה האר”י מפרש בשעה”כ אלקינו הוא אימא ואלקי אבותינו הוא אבא, ומובן הדבר לפ”ד הבעש”ט כי אימא הוא בחי’ מה שאדם חוקר מעצמו, בבבחי’ בינה שמבין דבר מתוך דבר, ואבא הוא חכמה שהוא מה שמקבל מרבו. והקדים אמא לאבא שהיא המעוררת המ”ן תחלה כי החקירה קודמת לאמונה. וכמשנ”ת במאמר כללות המדרגות עי”ש

[41] תהלים ל”ד ט’

[42] וכן בספר בית יעקב דרוש לשבת הגדול ושם דרוש לראש השנה : וכמו שמבואר בשם הבעל שם טוב מה שאנו אומרים אלקינו ואלקי אבותינו, אלקינו הוא מה שאנו משיגים אותו בדעת והשכל, כמו שנאמר (דברי הימים א’ כ”ח) דע את אלהי אביך וגו’, ואלקי אבותינו הוא בדרך אמונה, מה שנשרש לנו מאבותינו שהוא אלהי עולם ה’. :

[43] בסוף פרשת לך לך דיבור המתחיל ולא יקרא שמך

[44] הוא במדרש איכה רבתי בפתיחתא אות ב’

[45] דברי הימים א’ כ”ח ט’

[46] משלי י”ד ט”ו

[47] חגיגה י”א ע”א בשם ספר בן סירא.

[48] פירוש זה על אותי עזבו מובא גם בליקוטים יקרים אות צ”ט: הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו.. נ”ל דהכלל הוא (בחינת עולם יג מה) דתכלית הידיעה שלא נדע, ויאמר האדם מה לי לחקור כבוד הש”י ואחר כך שלא לידע, הלא בתחלה גם כן איני יודע, ולזה אמר הלואי אותי עזבו, אחר שתורתי שמרו כלומר אחר שיחקרו כבודי יתברך וילמדו תורה ואחר כך אותי עזבו, לומר שלא יכול להגיע לידע אותי.:

[49] אות כ”ב

[50] דרוש לראש השנה בד”ה ודרש עוד בתיקונים

[51] פרשת וישלח דיבור המתחיל וירא כי לא יכול לו

וכן מבואר בעוד הרבה מקומות בקדו”ל שהשגת הבורא בשכל גבוה על השגתו באמונה, וכמה מיני השגות בשכל וכו’. [עי’=]

[52] היינו בריאה יצירה עשיה.

[53] פרשת נשא באמצע דיבור המתחיל איש או אשה.

ועי’ מ”ש פר’ וילך בענין עייל ונפיק.

ועי’ בדבריו פר’ ראה בד”ה שם הטו אזניכם בענין אמת ואמונה

[54] בפירושו פפרקי אבות פרק ב’ משנה י”ד.

[55] כל פירוש זה הוא במדרש שמואל שם.

[56] פר’ בא ד”ה א”ר יצחק. ועי”ש בהמשך בד”ה לחם משנה שז”ע לחם משנה להאמין א’ מצד מעש’ב שמושג בשכל וב’ מצד יציא’מ שהוא הקבלה

וצויין שם בהגהות הצבי והצדק למראה יחזקאל פר’ בהעלותך ד”ה וזה”ש ירמיה.

ועי’ אילנא דחיי, מובא בילקוט מנחם פר’ שלח. בד”ה אני ה’ אלקיכם שחייבין להתבונן ולחקור ולהשיג את השי”ת.

[57]

[58] להרה”ק ר’ נפתלי צבי מרופשיץ. פרשת בשלח בד”ה א”י ויושע ה’ כו’ :

[59][59] פרשת חיי שרה דרוש ב’

[60] ספר אמרי קודש –סטרעליסק,

[61] פרשת שלח ד”ה והיה לכם לציצית.

ועי’ בדבריו פרשת בראשית ד”ה בראשית ברא גו’ הביא מופת החוה”ל בשער היחוד פרק ה’ על חידוש הבריאה.

[62] תהלים קיג ג

[63] ש”א ב ט

[64] נתיב היחוד שביל הרביעי אות א’. ועיי”ש שביל ב’ אות א’ ב’ ג’

[65] בעל חובת הלבבות.

[66] ס’ ליקוטי הרי”מ ליקוטים אמת ואמונה, עמ’ קל”ג.

ועי’ש בפר’ יתרו ד”ה אנכי ה’ אלקיך

[67] ספר הזכות או”ח סי’ א’ ד”ה שויתי ה’ לנגדי תמיד

[68]  שפת אמת על התורה, פרשת פקודי תרנ”ד

[69] דף 243 אות ו’. ותוכן דבריו שבעקרים איתא דתכלית הדצח”מ לעלות ללמעלה מהם ותכלית המדבר להגיע למעלה מהשכל שהוא האלקות, וע”פ חסידות תכלית המדבר הוא שיגיע לבחינת חי –לחיות מאלקות, וירגיש זאת שחיותו הוא מהאלקות. ועוד שההפרש בין הר’מ לאריסטו שהר’מ העמיד הנקודה תחילה ואח”כ עשה העיגל –שהיסוד הוא אמונה-וממילא הולך השכל בדרך אמיתי.

[70] ראה למעלה בערכו.

[71] אגרות קדש אדמו”ר מוהרש”ב, חלק א’ סי’ ע”ב

ועי’ בצוואתו קונט’ חנוך לנער מ”ש בענין הוכחת האמונה ולימוד ספרי החקירה.

[72] ראה בדברי הצמח צדק ?

[73] [אמנם עיקר דבריו שם וכן בחנוך לנער, מכוונים נגד מגמת ההשכלה וכו’]

[74] אמור אות י”ג.

וראה דבריו ויגש אות ז: יש לומר לפי דברינו כמה פעמים אשר החקירה בחינת השמש סותרת לאמונה בחינת לבנה, וצריך שמירה מעולה למי שלומד חקירה להאחז בבחינת אמונה. וע”י נר חנוכה באים לבחינת אמונה

וישלח אות ט”ז: נודע אשר השמש הוא בחינת חקירה, ומי שאין לו אמונה רק עוסק תמיד בחקירה הוא אפיקורס. וזה ויזרח לו השמש, היינו, מי שזרחה לו בחינת חקירה שלומד בספרי המשכילים, אזי תדע כאשר עבר את פניאל שהוא עבר פני אל והוא אפיקורס גמור.

וארא אות ג’: א”י דהנה נודע אשר השמש היא בחינת חקירה והלבנה בחינת אמונה. והנה האבות הקדושים ידעו את ד’ על פי חקירה אבל עתה בעוה”ר אין בכחנו ללמוד חקירה כי נחלש שכלנו ורק צריך האדם לדבק עצמו ולהאמין באמונה לבד בחינת לבנה

שמיני אות ה’:כי פני משה כפני חמה [ב”ב עה.] בחינת חקירה, אבל אהרן הוא בחינת אמונה בחינת לבנה כי אהר”ן בר”ת רחובות הנהר נחלי אמונה.

במדבר אות ב’: כי החמה היא בחינת חקירה והלבנה היא בחינת אמונה, והחמה היא בחינת י”ה חק”ר-י”ה, והלבנה בחינת ו”ה אמ”ן-ו”ה [עיין בברית כהונת עולם מאמר כה תברכו פרק ו]. והנה אותן המחקרים לדעת תהלוכי תבל המה בבחינת שמש ולזה האומות העולם שהם רוצים לחקור אחר הדברים הנסתרים מונין לחמה בחינת חקירה, אבל אנחנו עם בני ישראל שאנו בבחינת אמונה ע”כ מונין ללבנה

[75] אמרי נועם ליל ראש השנה אות י”ב [והוא מבן המחבר בעל עטרת יהושע]:

[76] חכמה ומוסר חלק ב’ דף ע”ו, אות צו “להבין האמונה”

ושם עמ’ נ’ אות ס”ב העתקת דברי הבעש”ט דלעיל.

[77] ?????

[78]אור השכל  חלק ב’ סי’ א’

[79] להרב המקובל==אות א – מצות הייחוד:

[80] קיצור סדר האצילות, נדפס בשנת תש”ע מכת”י שהעתיק ר’ מנחם די לונזאנו, יוסף אביב”י, מכון בן צבי, עמ’ קי”ט.

וראה שער הפסוקים תהלים סי’ י”ט בסופו מר’ שמואל ויטל :

אמר עוד עדות ה’ נאמנה וכו’ ירצה, כי מציאות הידיעה תתקיים בשני בחינות, א על פי החקירה ע”י שכל האנושי, לחקור בענין אלהותו ית ואחדותו וכיוצא, או ע”פ האמונה בקבלה מפה אל פה. והנה כאשר הידיעה הוא על החקירה האדם מחדד שכלו ומתפקח, אבל כשהיא על פי האמונה אין האדם מתפקח ומתחדד, ואמר כי תורתנו הנקראת עדות ה’ כי הקב”ה העיד בה היותה אמתית עם הויות שאנו מאמינים בה מצד האמונה והיא נאמנת אצלנו ולא מצד החקירה עכ”ז היא מחכימת פתי.

[81] בפירושו מים אדירים לאדרא רבה, מהדורה החדשה עמ’ צ”ה:

[82] שם עמ’ ק”ה: