מורה נבוכים חלק ג’ פרק מ”ז [בתרגום קאפח]:
ואומר, כי תורת ה’ זו שנצטווה בה משה רבנו ונתיחסה אליו 2, לא באה אלא 3 להקל את העבודות ולמעט את הטורח.
וכל שעלול אתה לחשוב דבר ממנה שיש בו עמל או טורח כבד, אינו אלא מפני שאינך יודע אותם המנהגים והשיטות המצויים באותם הימים. וראוי לך להקיש בין שישרוף האדם ילדו בעבודתו 4 או ישרוף אפרוח יונה 5. לשון התורה, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם 6, זו הייתה עבודתם לאלוהותיהם. ומעבודתנו, 7 בדומה לזה, לשרוף בן יונה, ואף מלוא כף סולת 8.
וכל שעלול אתה לחשוב דבר ממנה שיש בו עמל או טורח כבד, אינו אלא מפני שאינך יודע אותם המנהגים והשיטות המצויים באותם הימים. וראוי לך להקיש בין שישרוף האדם ילדו בעבודתו 4 או ישרוף אפרוח יונה 5. לשון התורה, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם 6, זו הייתה עבודתם לאלוהותיהם. ומעבודתנו, 7 בדומה לזה, לשרוף בן יונה, ואף מלוא כף סולת 8.
ומאידך, שם חלק ב’ פרק ל”ט :
כך הדבר בתורה הזו כמו שביאר את איזונה ואמר חוקים ומשפטים צדיקים 25, וכבר ידעת כי עניין צדיקים מאוזנים 26. לפי שהם עבודות שאין בהם טורח ולא גירעון כנזירים והמתבודדים בהרים ודומיהם, ולא יתור [רנג] המביא לידי תאוותנות וזללנות עד שתגרע שלמות האדם 27 במידותיו ועיונו כמו שאר חוקי העמים הקדמונים.
וכאשר נדבר במאמר זה בטעמי המצוות יתבאר לך מצדקה 28 וחכמתה מה שראוי להתבאר, ולפיכך נאמר בה תורת ה’ תמימה 29. אבל מי שמדמה כי עולה כבד וקשה ושיש בה סבל 30, כל זה טעות בהתבוננות. ולקמן 31 אבאר קלותה באמת אצל השלמים, ולפיכך אמר מה ה’ אלוהיך שואל מעמך וגו‘ 32 ואמר המדבר הייתי לישראל וגו‘33.
אלא שכל זה ביחס לחסידים. אבל אנשי העושק והכעס וההשתלטות הרי המזיק והקשה ביותר אצלם, שיהא שם שופט שימנע את ההשתלטות. וכן התאוותנים השפלים, הקשה ביותר עליהם היא מניעת ההפקרות בזנות, והפעלת העונשים בעושיהם. וכך כל בעל מגרעת נראה לו כי מניעת הרע שהוא מעדיפו כפי מגרעתו המידותית טורח עצום.
ואין לשקול קלות התורה וקשייה לפי שאיפותיו של כל מושחת שפל בעל מגרעות מידותיות, אלא נבחנים לפי השלם שבבני אדם אשר מטרת התורה הזו שיהו כל בני אדם אותו האדם 34.
==
אסביר את הנלע”ד בכוונת דברי הרמב”ם בח”ג פמ”ז שהבאתי. [ויהיה בזה גם תגובה להנאמר בענין זה]
הרמב”ם מבין שעיקר כוונת התורה ברוב המצוות הוא לעקור ולשרש אחרי העבודה זרה, ומובן שיש בזה אספקט חיובי ולא רק שלילי, כלומר שכוונת התורה להשריש בנו את ההתייחסות הראויה לאלהות ועבודתו ללא הטעויות הטבעיות לאדם שלא חושב ומעמיק שמגשם [ובכלל הגשמה וע”ז אצל הר”מ הם כמעט אחד] וכו’.
אחד הטעויות החמורות והנפוצות בנושא זה [שנפוץ לצערנו גם אצלנו ובימינו, כך שלגבי זה וודאי אין לשאול שאינו שייך בזה”ז] הוא הציור המוטעה שבכדי להתרצות לפני אלקים, וכדו’, יש צורך בעבודות קשות ובהקרבה גדולה מן האדם אל האלקים. שרש השקפה זו בעצם בהגשמה פשוטה של האל הראוה אותו כאדם אפילו עם חולשות יתירות על בני אדם [כאילו-בשביל לפייס מלך בשר ודם מספיק מאה דולר, א”כ לפייס את מלך מלכי המלכים בוודאי שצריך אלף דולר, מה שמשאיר את הקב”ה בחסרון יתר על האדם] שבכדי להתקרב אליו או להכיר אותו וכו’ יש צורך בעשיית משהו גדול וקשה. משרש זה הוא מה שעובדי עבודה זרה הפרימטיביים נהגו בטקסים קשים להחריד כמו זביחת ושריפת הבנים בכדי להתרצות לאל. התורה באה לעקור את זה ולהשרשי את האמונה כי בהשי”ת ניתן לנגוע בדבר הכי קל, במחשבה גרידא. ואדרבה, כך נוגעים בו ביתר נקיות וקירבה. את הרעיון זהה ניתן לראות ששזור ועובר דרך הרבה פרקי המורה, איך הר”מ מזלזל בתעניות ועבודות בכדי להגיע אל רצון האל ומעדיף דברים קלים הרבה יותר להגיע אל זה.
[ואל תשיבני שגם ככה אי אפשר להבין במה זה יותר קרוב לאל, אני יודע, אבל בכל אופן זה שיטת הרמב”ם. ויש פנים להבינה, עכ”פ זה מוסכם שלטעון שצריכים עבודות קשות זה טעות שהוא שרש ע”ז.]
וממילא נבין אשר לדעת רבינו הרמב”ם אחד מעיקרי כוונות התורה מנוגד לגמרי לכל התפיסה של החומרות והיגיעות וכו’. ואדרבה, אחד משרשי התורה הוא שזה קל לעבוד את ה’ וזה לא אמור להיות קשה.
וידוע משלו של המגיד מדובנא על פסוק ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל.
ועד”ז מובא בליקוטי מוהר”ן שע”י קטנות האמונה נצרכים לעבודת קשות ותעניות וכו’.
[לגבי השאלות מבעיות שיש בהם יצר הרע גדול וכו’ , לגבי זה יאמר הרמב”ם מה שאמר בח”ב שגם לגבי הגנב זה קשה שתהיה חברו שייענשו בה גנבים, אך כל אחד מבין שאדרבה זהו טוב וקל יותר בהתחשבות הכללית. לשון אחר: הכוונה במצוות הנראות לנו כמחייבות קושי ומלחמה מסוימת אינו המלחמה וההתאמצות, אלא כי דברים אלו הם בעצם גרועים, ואם לך זה קשה, זה בעיה שלך. כמו הגנב במשל. כל זה במישור העקרוני. למעשה יש עוד הרבה חלקים להבין בכ”ז]
=
מבכל נפשך וגו’ אין סתירה לנידון זה כמובן. שם מדובר על סתירה בין רצון מסוים של אדם לבין חיובי התורה. השאלה שלפנינו הוא האם התורה רואה ערך בקושי לגבי עבודת אלקים, והאם אלקים כביכול דורש זאת, ולזה התשובה שלא.
כאשר יש התנגשות [במצבים גבוליים] בין רצון התורה לבין רצון האדם, לפעמים ייהרג ואל יעבור. אך זה לא סותר את העיקרון הנ”ל.
הרי הר”מ מבאר למשל טעם מצוות אתרוג כי הפרי ההוא היה מצוי וקל להשיגו. זה שהיום אולי המצב להיפך אומר שנתרחקנו מכוונת התורה, לא שבגלל קושיא זא יש לבטל את העיקרון.
[מתוך דברים שנכתבו באשכול זה זה אמור להיות קשה או קל]