הבחנה ראשונה: צמצום כל-יכולת לעשות דבר אחד
א) א”ס שלפני הצמצום מוגדר ככל-יכולת. רמח”ל קורא כאן כל-יכולת לא רק כתיאור של אפשרות, ה’ יכול לעשות כל מה שהוא רוצה. אלא גם כתיאור של מהות. יש במהות הא”ס לעשות אינסוף דברים ועולמות מתוקף כל-יכלתו.
ב) לכן, יש משהו בעם מציאות הנבראים האלה שהם קטנים מאד ביחס לכל-יכולת. כאשר אנו משווים עולם אחד מול כל יכולת ההערכה הזו אומרת שלעשות דבר אחד הוא מעט מאד ביחס ליכולת לעשות כל הדברים. כלומר הלא העולם כולו אינו אלא אפשרות אחת שנמצאת בוודאי בכח יכולת האל. אם כן להגיד שהאל ברא את העולם היחיד הקטן הזה הוא צמצום גדול ביחס לכל-יכול.
ג) כל ההערכה הזו הוא לכאורה השוואת דברים שנמצאים בקטגוריות שונות, שכן אין באמת שום דבר סתירתי בזה שמי שיכול לעשות כל הדברים יעשה דבר אחד. ההשוואה בין יכולת לבין עשייה בפועל אינה השוואת דברים שנמצאים באותו קטגוריה כלל. לכן הקדמתי באות א’ שהכל-יכולת מסופר כאן כמהות.
זה בהתאם לשפה הקבלית שכל מושג מתואר כמהות – כלומר הקבלה גם אחרי ההפשטות של רמח”ל ריאלית/אפלטונית באופייה ולא נומינליסטית והיא רואה מושגים מחשבתיים כמהויות.
ד) בצורה יותר פשוטה אפשר להסביר את זה אם נסתכל על השגה של הנבראים, כלומר מצד הנברא כשהוא רואה מישהו שעשה דבר אחד גם כשנעשה באופן היותר שלם אין זה מראה את יכולתו לעשות את כל הדברים. ובאמת קשה לנברא שהוא אחד מן האפשריות לתאר אופן שבו נראה לו כל-יכולת כלל. מה שאנו מתארים כגילוי כל-יכולת אינו אלא עשיית דברים רבים בהעלם אחת או דברים בלתי צפויים כמו ניסים, אך כל אלה אינם מספרים את הכל-יכולת המהותית שראייתה בפועל אינסופית ולכן בלתי אפשרית למי שאינו אינסופי.
ה) לכן, התנועה הראשונה שנדבר עליו כאשר הכל-יכול רוצה לגלות את יכולתו, הוא שהוא מצמצם עצמו שלא לעשות את כל הדברים שהיה יכול לעשות אלא לעשות דבר אחד. כאילו עזב את מלוא האפשריות הקיימות בפוטנציאל של הא”ס
ו) הערה: אם נעמיק כאן יותר נדע שגם תיאור כל-יכולת אינו כל יכולתו של האלוה. שהרי אינסופיותו מתפשטת למרחבים רבים נוספים, וכל סוגיית היכולת אינו אלא היבט אחד שאפשר לדבר דרכו. אם כן אפשר לדבר על אור אינסוף עצמו רק אחר הרצון של סיפורו את עצמו בתור כל-יכול שבעצמו מניח עזיבת הרבה דרכים אחרות שהיה יכול לספר את עצמו בהם. אך רמח”ל אינו נוגע במקום זה כמעט אע”פ שאפשר להבין אותו הגיון גם במדרגה זו.
הבחנה שניה: צמצום עולמות אינסופיים לעולמות מועטים
ז) גם אחר שהאל אינו פועל תמיד בכל-יכולת. שמתואר כאן כעשיה שלא נוכל להשיג כלל, כמו שאין אנו יכולים לשמוע זכור ושמור בדיבור אחד. עדיין היה באפשרותו וודאי ליצור עולמות רבים מספור, אינסוף עולמות. העולמות היו יכולים להיות בלתי מוגבלים. אך ברצונו לא לעשות כן אלא יצר עולם אחד מוגבל, כאשר אמרו חז”ל בביאור שם שדי שהיו השמים מתרחבים והולכים עד שאמר די.
ח) גם כאן צריכים אנחנו לתאר את האפשריות לברוא עולמות רבים כמו אירוע ממשי, כתיאור המדרש ‘שהיו השמים מתרחבים והולכים’. כלומר אין כאן רק יחס בין פוטנציאל למציאות אלא גם יחס בין מציאות למציאות. בהתחלת בריאת העולמות היו העולמות הולכים ומתרחבים להיות אינסופיים בלי שיעור, עד שקבע ה’ חוק הצמצום שלא יהיה אלא עולמות אלה ובשיעור זה.
ט) הערה: כל ההבחנה הזאת מניחה שאכן האל לא ברא אלא עולם אחד ושהוא עצמו איננו אינסופי. הנחה זו מסופקת מאד, אם מבחינה אפיסטמולוגית. שהלא זה שאנו חיים בעולם אחד אינו מחייב שאכן לא ברא האל עולמות רבים נוספים שאין אנו חיים בהם ואף אין אנו רואים אותם או יכולים לדעת אותם. ואם כן הסתכלות פשוטה אומרת שאם יש צמצום כזה אינו אלא במוגבלות ראייתנו ולמה נניח שהוא צמצום מהותי. שנית לא ברור שהעולם הזה שלנו עצמו מוגבל כמו שרמח”ל מניח, ויש מודלים שמדברים עליו כעולם אינסופי במרחב, ואף בזמן העתיק כבר היו שחשבו שהעולם אינסופי גם בזמן וגם במרחב ולא היתה שיחה על זה אלא מצד אמונת הבריאה המחודשת אבל מצד היכולת והעולם עצמו אין ברור שיש מניעה שהוא יהיה אינסופי ואין סיבה מוכרחת לזה.
הבחנה שלישית: הנבראים אינם מושלמים.
י) לא זו בלבד שלא ברא עולמות אינסופיים, אף לא ברא את העולמות שלמים לפי מידת עצמם. עד עכשיו עסקנו במה שלא הראה הקב”ה את כל כוחו בבריאת העולם. אך עוד נוספה צמצום על צמצום. והוא שהעולמות עצמם לא נוצרו בצורה מושלמת גם לא לפי מידת עצמם. כלומר כאשר אנחנו מסתכלים על העולם יכולים אנחנו לראות שהוא חסר. לא רק כאשר מעריכים אנחנו אותו אל מול הכל-יכולת של האל אנחנו מבינים שהוא חסר. אלא אף גם כאשר מעריכים אנחנו אל מול השלימות שנראית ראויה לו עצמו, שוב אנחנו מוצאים אותו חסר.
יא) לפי מה מעריכים אנחנו את מידת השלימות הראויה לנבראים מצד עצמם? כלומר איך יודעים אנחנו שאכן חסרים הנבראים מצד עצמם ולא רק כאשר מעריכים אותם אל מול כל-יכולת או אל מול איזה שלימות דמיונית? אנחנו רואים את זה לפי מה שנקרא אחר כך רע. כלומר זה שאנחנו קוראים רע בעולם הוא תמיד איזה חסרון שנמצא בעולם לפי ערך עצמו. כי מה שהעולם אינו אינסופי אינו רע מצד הסתכלות העולם עצמו. אבל מה שהעולם אינו מתנהל לפי הצדק מאליו הוא חסרון לפי הסתכלות העולם עצמו והבריות צועקים על זה גם מבלי הערכה אל איזה שלימות דמיונית. (אמנם הקדמנו פה את המאוחר וצריך לתאר יותר כיצד אפשר לראות שהעולם חסר מבלי תיאור הרע).
יב) צמצום זה יש לו סיבה. והוא לתת מקום לנבראים להשלים את עצמם בכח עצמם. גם ההבחנות הקודמות יש להם סיבה, והוא שרצה הא”ס לפעול בצורה מובנת לנבראים. כלומר סיבתו קשורה אל רצון הא”ס להתגלות. צמצום זה סיבתו קשורה אל מטרת הנבראים, שהוא השלמתם את עצמם בידי עצמם ולא במתנת חינם. אך גם הוא צמצום של יכולת האל שהרי כשם שראוי לו בעצם לעשות נבראים אינסופיים כך ראוי לו בוודאי לפחות לעשות נבראים שלמים לפי אמות המידה של עצמם, וכבש את יכולתו זה בכדי שהנבראים יוכלו להשלים את עצמם בעצמם.
יג) לפי זה מובן, שהשלמת עצמם של הנבראים יש לו שיעור, והוא שיעור השלימות שנמצאת באמת המידה של הנבראים. והשיעור הזה עצמו אינו שלימות מוחלטת שהרי אף הוא אינו אלא אחר צמצומים. ולכן גם אחרי השלמת הנברא לא ישיג את כל אינסופיות הבורא אלא כפי המידה שהוסדרה לו מתחילת הצמצום שקדם לו.
הבחנה רביעית: אין הנבראים משיגים את כל המידות אלא את היחוד
יד) כאשר מתארים אנחנו אינסופיות הלא יכולים אנחנו לתאר את זה בהרבה מובנים. ישנה אינסופיות של זמן וישנה אינסופיות של מקום וישנה אינסופיות של גבורה וישנה אינסופיות של אהבה וכו’. בכל המובנים הללו לא נוצרו העולמות עם כוחות בלתי מוגבלים כפי שנמצא ביכולת הא”ס אלא במציאות מוגבלת. כלומר הקב”ה לא הראה את אינסופיות יכולתו לא בזמן ומקום של הנבראים ואף לא בגבורה או באהבה שלהם, אין שום עולם שמראה את כח אהבת הקב”ה מבלי שיעור. כלומר כל המידות שמראה ה’ כולם מוגבלים בבריאה. אלא שנוח לנו לתפוס את הכל בצורת כל-יכולת המופשטת הכוללת את כל זה. אבל אין הכי נמי שגם שאר המידות
טו) רמח”ל אומר כאן דבר מעניין מאד. שאת כל המידות שמתארים אנחנו בהם את האל אין אנחנו מבינים אלא את הייחוד. כלומר לא זו בלבד שנצטמצמה כל האינסופיות למידות מוגבלות. אף כל המידות הצטמצמו ונעלמו מהשגת הנבראים והנבראים אינם משיגים אלא מידה אחת שהוא יחוד הא”ס. ומביא על כך פסוקים המורים שעיקר ידיעת ה’ הוא ידיעת אחדותו ולא ידיעת שאר המידות.
טז) סברתו כאן כפי הכתוב הוא שאין אנו מבינים את כל מידות ה’. שהרי ידענו שהוא חכם אך לא השגנו סוף חכמת. ועל המידות הללו נאמר במופלא ממך אל תדרוש. אבל היחוד אדרבה מתברר לנו בירור גמור. חילוק זו קשה מאד וכי את היחוד אנחנו משיגים בבירור, הלא היחוד שלו במידה שהוא הגדרת מהותו אדרבה אין אנו מבינים כלל. אך רמח”ל מבהיר שהוא אינו מתכוון כאן ליחוד מציאותו, שהוא לפי דעתו מובן בפשטות (מציאותו אבל לא מהותו) אלא יחוד השליטה, כלומר שהוא לבדו שולט ואין עוד שולט בעולם. אבל אם כן קשה לי שכן יכולים אנחנו לעשות לכל המידות ולומר שאין אנו מדברים על חכמתו אלא על היותו מנהיג את העולם בחכמה וכך יכולים אנחנו להשיג גם זאת. אך אפשר כוונתו שהייחוד הוא השגה כללית שאפשר לכלול תחתיו את שאר המידות וצ”ע.
יז) לפי הנראה יש כאן גלגול של רעיון התוארים השליליים. כשרמח”ל אומר שהיחוד מתברר בירור שלם אינו מתכוון לידיעת מהות היחוד מה הוא כן, אלא לידיעה ברורה שאין עוד מי ששולט בעולם אלא הוא. וכך הוא קורא להשגת היחוד כל מה שאנו יודעים על שאר המידות, כי להבין חכמתו אי אפשר, אבל להבין שאין אחר שולט אפשר. וזה על ידי הבנת גלגול העולם כולו לאיזה צורך הוא נבין כי אין דבר יוצא משליטתו הבלעדית.
צמצום לגבי מטרת הבריאה
יח) מכל זה יוצא שלא ראוי לומר שמטרת בריאת העולם הוא להראות גדלות ה’ כי העולם בכלל לא מראה גדלות ה’ ולא נוצר לפי תבנית זה. אלא צריך לדבר מנקודת המבט של הנברא שמטרת בריאת העולם הוא להטיב לו, וההטבה הוא אכן להראות לו גדלות ה’ כאשר יוכל הנברא שאת והוא הכרת היחוד.
מקורות
דעת תבונות אות כ”ה – כ”ז
כללים ראשונים סימן ב’
קל”ח פתחי חכמה פתח כ”ד