סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – רמב״ם נוסח התפילה, פרק ד
מבוא – היכן אנו עומדים
השיעור לומד את הרמב״ם בסוף ספר אהבה, נוסח התפילה פרק ד. כבר עברנו על הנוסח עד אחר שמונה עשרה, ועכשיו לומדים מה בא אחר שמונה עשרה – קדיש, תחנונים, סדר היום, ודברים אחרים עד סוף התפילה.
—
הלכה א – קדיש: מתי אומרים אותו
דברי הרמב״ם: “שליח ציבור אומר קדיש לעולם קודם כל תפלה ואחר כל תפלה” – הש״ץ אומר תמיד קדיש לפני כל תפילה ואחר כל תפילה. “ואחר שאומר סדר היום מתחנן מעט ואומר קדיש… ובכל אשר יסיימו מדברי תחנונים.”
פשט: הרמב״ם קובע כלל: קדיש בא לפני התפילה (לפני ברכו) ואחרי התפילה (אחר שמונה עשרה). בנוסף בא קדיש אחר סדר היום (ובא לציון / קדושה דסדרא), אחר קריאת התורה, ואחר תחנונים.
חידושים והסברות:
– הרמב״ם כבר פירט את הסדר בהלכות תפילה פרק ט׳, וכאן הוא עושה הקדמה כללית.
– “סדר היום” הוא מה שאנו קוראים “ובא לציון” – הקדושה דסדרא. זה בא בשחרית, וגם בשבת במנחה. לפי הרמב״ם כמעט לא אומרים זאת במעריב.
– “ובכל אשר יסיימו מדברי תחנונים” – אחר תחנון אומרים גם קדיש. “כשאתה מסיים על דברי תורה” יכול להתכוון או לקריאת התורה ברבים, או כשלומדים תורה – קדיש אחר לימוד.
—
נוסח הקדיש
דברי הרמב״ם: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא די ברא כרעותיה, וימליך מלכותיה…” – עם כל הנוסח עד “ואמרו אמן”, כולל “לעילא מכל ברכתא, שירתא, תשבחתא, ונחמתא דאמירן בעלמא”.
פשט: הקדיש הוא בארמית. התוכן: יתגדל שם ה׳, יתגלה מלכותו, יצמיח ישועה, יביא משיח, בימינו ובימי כל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב.
חידושים והסברות:
– “נחמתא” – מה המשמעות? המילה “נחמתא” מוזרה – היא לא נראית כלשון שבח. מוסבר שהיא מתכוונת ללשון מנחם כביכול – כמו “נצחוני בני”, שיהיה גילוי כבודו שהוא נחמה לשכינה בגלות. אבל לא ברור אם זה פשט פשוט.
– “לעילא לעילא” — נוסח הרמב״ם: הרמב״ם אומר תמיד “לעילא לעילא”, לא רק בעשרת ימי תשובה כמנהגנו.
– [דיגרסיה: מדוע קדיש בארמית?] עד כה התפילות היו ברובן בלשון הקודש. הפשט הפשוט של קדיש הוא שזו תפילה קצרה שנותנת הזדמנות לאנשים להיות שליח ציבור. עשו אותה בארמית כדי שיהודים שארמית קלה להם יוכלו דווקא לומר אותה — כמו שעושים תפילות קצרות בשפה שכולם מבינים. היסטורית: אנשי כנסת הגדולה עדיין דיברו לשון הקודש, ומאוחר יותר עשו קדיש בארמית שהעם יבין.
—
סדר הענייה – מי אומר מה
דברי הרמב״ם: “בשעה שאומר השליח ציבור יתגדל ויתקדש שמיה רבא – עונה כל אחד אמן. כל העונים אמן – יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא.”
פשט: הש״ץ אומר את החלק הראשון, הקהל עונה אמן, ואחר כך הקהל אומר “יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא” – רק עד כאן, לא יותר.
חידושים והסברות:
– עד היכן אומר הקהל? הרמב״ם מביא רק שהקהל אומר “יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא” – הוא לא מביא שהקהל צריך לומר הלאה עד “דאמירן בעלמא” או עד “יתברך”. זו נפקא מינה לגבי מנהגינו, שיש שאומרים עד “יתברך” או אפילו יותר.
– “בכל כוחו של אדם”: הרמב״ם אומר שחכמים ציוו ש״יהא שמיה רבא” יאמר “בכל כוחו של אדם”. הרמב״ם כבר הביא קודם שזה מתכוון בכל כוונתו – בכוונה. צריך לומר זאת בקול, לא בשקט, אבל לא לצעוק.
– אמן אחר “יתברך”: הרמב״ם אומר: “כשהוא אומר יתברך – כל העם עונים אמן”, “כשהוא אומר בריך הוא – עונים אמן”, “כשהוא אומר בסוף אמרו אמן – עונים כל העם אמן”. אנחנו לא נוהגים כך – אנחנו לא אומרים אמן אחר “יתברך”. אצל חסידים הקהל אומר גם “יתברך”. בית יוסף מדבר על כך – זה בא ממקום כלשהו, זו לא טעות סתם.
—
קדיש בתרא – תתקבל
דברי הרמב״ם: “כל קדיש שאומר שליח ציבור אחר שגומר התפילה שאין אומר אחריו כלום ויוצאין ונפטרין – נהגו העם כולן להוסיף בו: תתקבל צלותהון ותתעביד בעותהון דכל בית ישראל קדם אבוהון דבשמיא, יהא שלמא מן שמיא וסיעתא ופורקנא וגאולה עליכון ועלינן ועל כל ישראל ואמרו אמן, עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום על כל ישראל.”
פשט: הקדיש האחרון של התפילה, שאחריו הולכים הביתה, יש לעם מנהג להוסיף “תתקבל” – בקשה שהתפילות יתקבלו, שלום מן השמים, ו״עושה שלום”.
חידושים והסברות:
– מנהגנו לעומת הרמב״ם: לפי הרמב״ם קדיש תתקבל בא רק בסוף לגמרי, כשהולכים כבר הביתה. אבל אנחנו אומרים קדיש תתקבל מיד אחר שמונה עשרה, לא בסוף. מה שאנחנו אומרים בסוף (אחר עלינו / אחר קווה) הוא קדיש יתום – שלפי שיטת הרמב״ם היה זה המקום לתתקבל.
– [דיגרסיה: קדיש יתום] הרמב״ם בכלל לא מביא את הענין של קדיש יתום. זה דבר מאוחר יותר. הביטוי “קדיש׳ל” הוא ממש שם נרדף לבן שאומר קדיש. הרמ״א אומר שאם למישהו אין ילדים צריך “לאמץ קדיש׳ל”. יש מדרש עם רבי עקיבא שפגש נער, אבל הרמב״ם כנראה לא שמע על קדיש יתום. הגמרא אומרת שבחים יפים על קדיש, מה שמסביר למה זה כל כך חשוב.
—
הלכה ט – קדיש דרבנן
דברי הרמב״ם: “כל עשרה מישראל שהיו עוסקים בתלמוד תורה שבעל פה… אומר אחד מהם מעומד” – כשעשרה יהודים לומדים תורה שבעל פה, עומד אחד מהם ואומר קדיש דרבנן.
פשט: אחר לימוד תורה שבעל פה עם מנין, אומר אחד קדיש דרבנן מעומד.
חידושים והסברות:
1. דווקא תורה שבעל פה: הרמב״ם אומר “בתלמוד תורה שבעל פה” — לא תורה שבכתב. ההבדל: על תורה שבכתב (כמו קריאת הפרשה) אומרים קדיש רגיל, לא קדיש דרבנן. נוסח קדיש דרבנן מיוחד לחכמים ולתורה שבעל פה.
2. “אפילו מדרשות ואגדות”: הרמב״ם אומר שאפילו מדרש או אגדה מספיק. ההבדל בין מדרשות ואגדות: “מדרשות” מתכוון למדרש הלכה (כמו ספרי), או דרשה על הפרשה; “אגדות” מתכוון לאגדתא דחכמים — מה שאנו קוראים מדרשים, או סתם סיפורים של יהדות.
3. מעומד: הרמב״ם מדגיש שאומרים קדיש דרבנן מעומד. זה ציון מיוחד כי כאן לא מדברים על שליח ציבור שעומד כבר אוטומטית — כאן זה אחד מהלומדים שעומד לומר קדיש.
4. נוסח קדיש דרבנן — תוכן: הרמב״ם מביא את הנוסח המלא:
– “יתגדל ויתקדש שמיה רבא” — העתיד מתייחס ל״שמיה”, כביכול הקב״ה שעתיד לחדש את עולמו.
– “למפרק חייא וגאול” — הגאולה שמביאה תחיית המתים, חידוש העולם.
– לבנות ירושלים, להשלים את היכל הקודש (בית המקדש), לעקור “פולחנא נוכראה” (עבודה זרה) מארץ ישראל, ולהחזיר עבודת ה׳ (קרבנות) “ואתריה” — במקומו — “בזיוה וביקריה” — עד עכשיו חסר הזיו והיקר של המקום, עכשיו זה חוזר.
– “וימלוך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה” — כאן חוזרים ללשון של קדיש רגיל. “יבא משיחיה” — “מייתי” פירושו להביא בארמית.
5. “על רבנן ועל תלמידיהון ועל תלמידי תלמידיהון”: נשאלת השאלה מה פירוש “תלמידי תלמידיהון” — אם למישהו יש תלמידים הרי הוא כבר ברמה של רבנן? התירוץ: “רבנן” פירושו חכמים שיש להם הוראה (מדרגה גבוהה יותר), “תלמידיהון” הם תלמידי חכמים שיכולים עדיין לומר שיעור או אגדה, ו״תלמידי תלמידיהון” הם אלו שיושבים ולומדים — תלמידי תלמידי חכמים, לא בעצמם תלמידי חכמים.
6. “בכל אתר ואתר”: מבקשים לא רק עבור אלו שנמצאים כאן במקום, אלא גם עבור כל המקומות האחרים.
7. מתי אומרים קדיש דרבנן? מנהגנו לומר קדיש דרבנן אחר “רבי ישמעאל אומר” (לפני התפילה) ואחר לימודים אחרים. בסיום מסכתא אומרים גם את הנוסח. מעירים שלא ברור בדיוק למה הנוסח “בעלמא דאתי לסעודתא” זכה להיות נוסח סיום המסכתא. גם בלוויה אומרים אותו לפי מנהגים מסוימים. בפשטות זה פשוט נוסח קדיש דרבנן, עם גירסא אחת.
8. קדיש דרבנן אחר שיעור: אם עשרה יהודים שומעים שיעור, אפשר לכאורה לומר קדיש דרבנן אחר כך — אפילו בשפה זרה, כי העיקר שלמדו תורה שבעל פה.
—
הלכה יא – תחנונים / נפילת אפים
דברי הרמב״ם: “נהגנו להתחנן ולומר פסוקי תחנונים בנפילת פנים” — אנו נוהגים לומר פסוקי תחנונים עם נפילת פנים (פנים מורכנים).
פשט: אחר התפילה משתחווים, נופלים נפילת אפים, פושטים את הידיים והרגליים, ונופלים על הארץ, ואז מתחננים. הרמב״ם בהלכות תפילה לא אומר מה צריך לומר בנפילת אפים — אפשר לומר מה שרוצים. בפורים לא אומרים את פסוקי התחנונים.
הפסוקים שהרמב״ם מונה
הרמב״ם מביא שורה של פסוקים: מתחיל ב״לפניך אני כורע ומשתחוה ומתחנן” דרך פסוקים מדניאל, עזרא, תהלים, ישעיה, דברים, ודברי הימים. הנושא הכללי: אנחנו לא באים בזכות מעשינו הטובים, אלא מבקשים רחמים למען שמו יתברך.
חידושים והסברות:
1) הלשון “נהגנו” — מנהג אישי של רמב״ם:
הלשון “נהגנו” ייחודי אצל הרמב״ם. הוא לא אומר “נהג העם” (שהוא משתמש בו מאוחר יותר), אלא “נהגנו” — אני נוהג כך. זה מראה שזו הרכבה אישית של הרמב״ם של פסוקים, לא מנהג מחייב של כל הקהילות. הוא הרכיב את זה כי זה מתאים לומר בתחנונים, וכשנשאל בבית מדרשו מה לומר, הוא נתן את זה. אבל זה לא חיוב — כל הענין של תחנונים הוא שאומרים מה שרוצים. הוא נותן “פלייליסט” — אוסף טוב.
2) המילה “מפילים” מתאימה לנפילת אפים:
הפסוק “לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו” מתאים מאוד לענין נפילת אפים. נפילת אפים היא דרך חזקה של הכנעה — שוכבים על הרצפה. אם היינו באים בזכות צדקות, יכולנו לעמוד בגאווה. אבל מכיוון שלא באים בצדקותינו, אנחנו “מפיל” — משליכים את עצמנו למטה עם התחנונים. המילה “מפילים” משקפת את הנפילה הפיזית.
3) “למעלה ראש” — עוונות על הראש:
בפסוק “כי עונותינו רבו למעלה ראש” — התמונה היא כמו עוונות שוכבים על ראש האדם, אולי נכנסים למוח. עם ראש מורכן שוכבים על הארץ, כאילו נפלנו תחת המשא הכבד של עוונות וצרות.
4) “עזות מצח” — המצח וגאווה:
“ולא מצח לומר ראש” — כשאדם עומד עם ראש מורם, הוא מראה את מצחו, זה ביטחון בעצמו. אבל בתחנונים מורכנים, לא רוצים להראות את המצח, כי יודעים שזו אשמתנו.
5) הטיעון המרכזי של התחנונים — למען שמו:
הרמב״ם מביא פסוקים מישעיה (“למען שמי אאריך אפי”), יחזקאל (“לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי”), תהלים (“לא לנו ה׳ לא לנו כי לשמך תן כבוד”), דברים (“אל תפן אל קשי העם הזה”), ודניאל (“ה׳ שמעה ה׳ סלחה”). לכולם אותו נושא: אפילו כשישראל לא זוכים, יעשה ה׳ למען כבודו.
6) חידוש: “רמה” חדשה של טיעון — למען שמו לעומת זכות אבות:
בתפילות אחרות (כמו ראשונה — “עקידת יצחק תזכור”, “זכר הברית”) הטיעון הוא זכות אבות, ברית אבות. אבל כאן בתחנונים יש טיעון חדש לגמרי: אפילו כשזכות אבות לא עוזרת, יש עוד טענה — למען כבוד ה׳. זו מדרגה חדה יותר, עמוקה יותר של תחנונים. זה מתאים לענין תחנונים שהיא “תפילה חדה מאוד.”
7) השוואה ל״מה אנו מה חיינו” — אותה לשון, משמעות שונה:
הלשון “מה אנו מה חיינו” מופיע בשני הקשרים: (א) בפסוקי תחנונים כאן, שם זה אומר “אנחנו כלום, לא יכולים לבקש בצדקותינו”; (ב) בתפילה לפני שמונה עשרה (מהגאונים), שם זה אומר “אנחנו כלום, אבל אנחנו כל כך מאושרים שאנחנו נכדים של אברהם, יצחק ויעקב — לפיכך אנחנו חייבים להודות לך.” אותה לשון, הקשר שונה, משמעות שונה. שם זה שבח ושמחה; כאן זה הכנעה ותחנונים.
8) “אכטם” — לשון חוטם (אף):
בפסוק “ולתהלתי אחטם לך” — “אחטם” הוא לשון חוטם — אעצור את אפי, כלומר לעכב את הכעס (ארך אפים).
—
אחר נפילת אפים — פסוקים בעת קימה
דברי הרמב״ם: “ונהג העם” — אחר שמרימים את הפנים מהקרקע (“כשמגביה פניו מן הקרקע”), אומרים עוד פסוקים.
פשט: אחר נפילת אפים, כשעומדים, אומרים עוד סט של פסוקים. זו שלב שני של תחנונים.
חידושים והסברות:
1) “נהג העם” לעומת “נהגנו”:
כאן משתמש הרמב״ם בלשון “נהג העם” — זה כבר מנהג רחב יותר של העם, לא רק המנהג האישי של הרמב״ם כמו “נהגנו” קודם.
2) הפסוקים אחר הקימה:
“ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו” (דברי הימים), “זכור רחמיך ה׳ וחסדיך כי מעולם המה”, “אל תזכור לנו עונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד”, “עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך”, “יהי חסדך ה׳ עלינו כאשר יחלנו לך”, “אם עונות תשמר קה ה׳ מי יעמוד כי עמך הסליחה למען תורא”, “ה׳ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו”, “כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו”, “עזרנו אלהי ישענו ושמחנו והצילנו וכפר חטאתינו למען שמך.”
3) אותו נושא כמו נפילת אפים:
כל הפסוקים יש להם אותו יסוד: אנחנו לא שווים כלום, אנחנו עפר, רק למען כבוד שמו מבקשים רחמים. “כי עמך הסליחה למען תורא” — גם כאן הענין של למען שמך.
—
תחנון שלישי — אחר סתימת היום
דברי הרמב״ם: “וכן נוהגים לומר תחנון אחר” — יש תחנון שלישי אחר התפילה שנקראת “סתימת היום”, ואחר כך יש “הריעו לה׳”.
פשט: הרמב״ם מזכיר תחנון שלישי. יוצא שיש שלושה שלבים של תחנונים: תחילה נפילת אפים, אז פסוקים אחר הקימה, אז עוד תחנון שלישי אחר “סתימת היום”, שכולל “הריעו לה׳” עם קדוש קדוש קדוש.
—
סדר היום — קדושתא דסדרא (ובא לציון) ופסוקים נוספים
“ה׳ אלקי אברהם יצחק וישראל” — תפילת שלמה
הרמב״ם מביא: “ה׳ אלקי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך” — מדברי הימים, תפילה של שלמה המלך.
פשט: מבקשים שה׳ יעזור בזכות אבות עם הכנעת היצר — “והכן לבבם אליך.”
חידושים:
– הפסוק יכול להיות מובן בשלוש דרכים: (1) בזכות אברהם, יצחק ויעקב; (2) בזכות תפילת שלמה עצמה; (3) כבקשה כללית להכנעת היצר. אבל העיקר הוא שמבקשים על הכנעת הלב לה׳.
“והוא רחום” ופסוקי סליחות
הרמב״ם מביא: “והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו”, “כי אתה ה׳ טוב וסלח ורב חסד לכל קראיך”, “צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת.”
חידושים:
– זה כמו “סליחות קטנות” — מזכירים א
כן עוונות, אבל העיקר שה׳ יכפר ברחמים.
– “צדקתך צדק לעולם” מזוהה כצידוק הדין — מודים שבאמת מגיע לנו העונש, אבל מבקשים רחמים.
“מי אל כמוך” — פסוקים ממיכה הנביא
הרמב״ם מביא: “מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו, לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא, ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם, תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.”
חידושים:
– הפסוקים מקורם במיכה הנביא.
– המהלך של הפסוקים: תחילה — ה׳ נושא עון; אחר כך — הוא לא מחזיק חרון אפו; אחר כך — בקשה שיכבוש וישליך את העוונות; ולבסוף — הכל בזכות ההבטחה ליעקב ואברהם, כדי לרחם על הבנים.
“ברוך ה׳ יום יום” ופסוקים נוספים
“ברוך ה׳ יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה, ה׳ צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה, ה׳ צבאות אשרי אדם בוטח בך.”
פשט: בקשות שה׳ ישפיע עלינו יום יום.
—
“ברוך אלקינו שבראנו לכבודו” — השבח אחר התחנון
“ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.”
פשט: שבח שה׳ הבדיל אותנו מאלו שהולכים בדרכים שגויות, ונתן לנו תורת אמת.
חידושים:
– “חיי עולם נטע בתוכנו” — לא שיש לנו את התורה לעולם, אלא שהתורה היא הדרך לזכות לחיי עולם. נוסח הרמב״ם בברכת התורה היה גם “נטע בתוכנו” — מקבילה.
– קושיה חזקה: אותם אנשים שעד עכשיו בתחנון דיברו על עוונותיהם ושהם לא שווים כלום, אומרים פתאום “והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת”! איך זה מסתדר?
– תירוץ: קדושתא דסדרא באה בעצם אחרי שלמדו קצת (פסוקי דקדושה), ולכן זה כמו “ברכת התורה שלאחריה” — קצת מחובר לתורה. אפילו לא קיימנו, אבל יש לנו את התורה.
—
“הרחמן הוא יפתח לבנו” — בקשה על תורה
“הרחמן הוא יפתח לבנו בתלמוד תורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו כרצונו.”
חידושים:
– “לעשות רצונו כרצונו” — מבקשים לא “לעשות רצוני כרצונו” (שרצוני יהיה כמו שלו), אלא “לעשות רצונו כרצונו” — לעשות רצון ה׳ כמו שהוא רוצה אותו, לא עם החשבונות שלי. זה מקביל ל״עשה רצונו כרצונך” (אבות).
– “ולעבדו בלבב שלם ובנפש חפצה” — לעבוד בלב שלם.
– “למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה” — בלי תורה החיים הם לריק ולבהלה.
—
עולם הזה, ימות המשיח, ועולם הבא
“שנחיה ונשמח בחלקך בעולם הזה ולימות המשיח כדי שנזכה ונרש טובה לחיי העולם הבא.”
חידושים:
– כאן מראה הרמב״ם את שיטתו: עולם הזה — אפילו בימות המשיח — הוא רק הכנה, “כדי שנזכה” לחיי העולם הבא. ימות המשיח הוא עדיין חלק מעולם הזה, לא התכלית עצמה.
“למען יזמרך כבוד ולא ידום” וסיום
“למען יזמרך כבוד ולא ידום, ה׳ אלקי לעולם אודך, יהיו לרצון אמרי פי.”
פשט: כדי שנוכל תמיד להודות לה׳.
הערה: עד כאן למעשה אמרנו תחנון שלוש פעמים — תחילה תחנון, אחר כך עוד תחנון, אחר כך עוד תחנון שלישי. הרמב״ם הוסיף תחנון שלישי, ולא ברור למה.
—
שיר של יום, לדוד, ואין כאלקינו — “מנהג מקצת העם”
הרמב״ם אומר: “מנהג מקצת העם בחלק העולם לקרות בכל יום אחר התחנונים שיר מזמור שהיו הלוים אומרים בבית המקדש באותו היום” — זה שיר של יום. אחר כך אומרים “לדוד אליך ה׳ נפשי אשא כל המזמור”, אחר כך “אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים”, ואחר כך “אין כאלקינו אין כאדונינו.”
חידושים:
– הרמב״ם מדבר על שיר של יום כרק “מנהג מקצת העם” — לא חיוב, אפילו לא מנהג של כלל ישראל, אלא “מקצת העם בחלק העולם.” זה מפתיע, כי אצלנו שיר של יום הוא חלק קבוע מהתפילה.
– “אין כאלקינו” — הרמב״ם הזכיר אותו קודם בהקשר אחר, אבל כאן מביא אותו כחלק מהמנהג. נשאלת השאלה: אולי הרמב״ם סבר שזה לא מספיק חשוב, או רק מנהג?
– קושיה מועלית על “אין קדימה” — הנוסח “אין כאלקינו, אין כאדונינו” — איפה הסדר של קדימה? הרמב״ם לא מביא את הענין של קדימה בנוסח — אולי כי לא סבר שזה מספיק חשוב. אולי זו שאלה של נוסחאות — נוסחאות שונות כתבו את כל “אין כאלקינו”, אחרות לא.
—
סיום התפילה — “אך צדיקים” וקדיש בתרא
“אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך.”
חידושים:
– “ישבו” — זה רומז למה שכתוב בברכות דף ד׳, שאחר “יודו לשמך” יושבים עוד בתפילה — “ישבו ישרים את פניך.”
פסוקים נוספים: “יפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך, כי לא תטוש ה׳ את עמו ונחלתו לא יעזוב, כי אל ה׳ חסדנו ועל אלהינו כי ירבה לסלוח, ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה.”
—
הערות כלליות לסיום
– אין “עלינו” בסדר התפילה של הרמב״ם. אין שיר של יום מיוחד (רק כמנהג). הסדר מסתיים עם הפסוקים למעלה.
– קדיש בתרא — הרמב״ם הזכיר קודם שאומרים קדיש לפני שהולכים הביתה, אבל לא ברור מתי בדיוק אומרים את “קדיש בתרא” — “אחר התפילה.”
– זה סדר התפילה של הרמב״ם לחול. אחר כך הרמב״ם ממשיך עם סדר של שבת ויום טוב. בקיצור, לומדים כמה פרקים רמב״ם ויכולים את כל הסידור עם המחזור של כל השנה.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות תפילה ונשיאת כפים – נוסח התפילה פרק ד: קדיש, תחנונים, וסדר התפילה אחר שמונה עשרה
הקדמה – היכן אנו עומדים בלימוד
אנו לומדים רמב״ם, סוף ספר אהבה, אחר כל הלכות התפילות מדבר הרמב״ם על נוסח התפילה. אנו לומדים כעת את הפרק הרביעי של נוסח התפילה. הם כבר עברו על נוסח התפילה עד אחר שמונה עשרה, ועכשיו אנו הולכים ללמוד את נוסח התפילה של שמונה עשרה והלאה, את מעט התפילה שעדיין נותרה בסוף.
אומר הרמב״ם כך… פחות או יותר, לפי מה שהאחר חילק את הפרקים, זה מחולק לקדיש ולתחנונים מסוימים, כלומר תחנון של קדיש והלכות של… כן, תחנון, וגם מה שאומרים אחר קדושה דסדרא, תחנונים מסוימים ודברים אחרים, נראה.
הלכה א – זמני אמירת הקדיש: מתי אומרים קדיש
אוקיי. אומר הרמב״ם כך, אנו עומדים כעת אחר שמונה עשרה: “שליח ציבור אומר קדיש…” אה, לא, הוא לא מתחיל דווקא על הסדר בשמונה עשרה, הוא מתחיל לדבר על קדיש. אומר הוא כך: יש דבר כזה שנקרא קדיש. “שליח ציבור אומר קדיש לעולם קודם כל תפלה ואחר כל תפלה.” שליח ציבור אומר תמיד קדיש לפני כל תפילה ואחר כל תפילה.
פשט: הכלל של קדיש
פשוט מאוד. הרמב״ם, את הסדר הוא כבר אמר פעם בהלכות תפילה פרק ט׳, כפי שהוא מציין לכך. הרמב״ם עשה כאן כמו כלל. פחות או יותר, הכלל פשוט: לפני התפילה ואחר התפילה אומרים קדיש. מתי לפני התפילה? לפני ברכו, כן. ואחר התפילה? אחר שמונה עשרה, או נראה מיד.
אחר סדר היום
מקום נוסף שצריך אז לומר קדיש הוא “אחר שאומר סדר היום”. אנו למדנו קודם, סדר היום היא התפילה שבה מזכירים… לומדים מעט. את הקדושה, קדוש קדוש, כן. אומרים כבר קדושה, אבל אומרים “ובא לציון”, את הסדר של “ובא לציון”, כן. “ואחר שאומר סדר היום”, אומר הוא, כל פעם שאומרים סדר היום, כלומר בשחרית ובשבת במנחה למשל. לפי הרמב״ם אומרים אותו כמעט לא במעריב אולי, כן. אז כל פעם שאומרים סדר היום, “מתחנן מעט”, באים עם זה איזה ענין של תחנונים, שיבקשו תחנונים, “ואומר קדיש”, ואחר כך בא קדיש.
אחר קריאת התורה
“וכשישלים קריאת התורה”, אותו דבר כשמסיימים לקרוא את התורה. ההזדמנות השלישית שאומרים קדיש היא כשמסיימים לקרוא את התורה.
אחר תחנונים ואחר לימוד תורה
רביעי, “ובכל אשר יסיימו מדברי תחנונים”. אני מבין “כשאתה מסיים על דברי תורה” מתכוון בין קריאת התורה שקוראים ברבים, גם כשלומדים תורה, או נאמר שיש קדיש אחר לימוד תורה. צריך כבר לראות אם מתכוונים לזה כאן. ו“בכל אשר יסיימו מדברי תחנונים”, בין כשיש תחנון, אחר תחנון, אחר מה שנקרא דברי תחנונים, ובפנים נראה מה אנו קוראים תחנון, כשמסיימים תחנון אומרים שוב קדיש.
הלכה ב – נוסח הקדיש
מהו הקדיש? הולך הרמב״ם לתת לנו את נוסח הקדיש. נוסח הקדיש הוא, אהה, מעניין, עד עכשיו התפילות היו על פי רוב בלשון הקודש, עכשיו זה בארמית. “יתגדל ויתקדש שמיה רבא”, שיהיה מתגדל שמו של הקב״ה, “בעלמא די ברא כרעותיה”, בעולם שהוא ברא ברצונו, והקב״ה ימליך, שתתגלה מלכותו, “וימליך מלכותיה”, הקב״ה ימליך, והוא יגאל את היהודים, הוא יצמיח את הגאולה, כפי שלמדנו “מצמיח קרן ישועה”, הוא יצמיח גאולה ויביא את ביאת משיח, יקרב את ביאת משיח, ויגאל את עמו, וזה יקרה בימינו עוד, בימינו ובימי בית ישראל, של כשהיהודים חיים ממש, “ובחיי דכל בית ישראל”, בימי ובימי כל שאר היהודים, כן?
כן, אומרים פשוט, שנזכה למשיח.
ולא רק אתם, אלא כל היהודים שחיים היום. וזה יקרה “בעגלא ובזמן קריב”, זה יקרה במהרה, “ואמרו אמן”, והעולם אומר אמן. הרמב״ם הולך לומר בדיוק איך הולכת היחסים כאן בין שליח ציבור לקהל. כאן הוא מפרט את הלשון. “יהא שמיה רבא מבורך לעולם ולעלמי עלמיא”, שיהיה שם ה׳ מבורך לעולם ולעלמי עלמיא, לנצח. וכאן כמה לשונות של שבח, “יתברך וישתבח ויתפאר”, חזרה ללשון הקודש, “ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא”, שם הקודשא בריך הוא יהיה מתרומם וכן הלאה, ויהיה “לעילא” השם יותר מכל הברכות, כפי שהיה לנו שוב דבר כזה. לעילא מכל ברכתא, מרומם מכל ברכתא, אה, מרומם מכל ברכתא, כמו שכתוב כאן. לעילא, גדול, מרומם על כל הברכות, שירות, תשבחות, ונחמתא. מעניין, נחמתא, מוזר ממש אני לא מבין איך זה נכנס. נחמתא אצלנו נראה לא כמו ענין של שבח, משהו מיוחד, אבל כאן זה נראה כמו נחמתא, דאמירן בעלמא ואמרו אמן.
דיון: מה מתכוון “נחמתא” בקדיש?
זו שאלה, יש כמה דרכים שמפרשים על מה הנחמתא כאן. לכאורה מתכוון ללשון שבח, אה, זה לא ידוע. אני אגיד לך מה אני חושב כן. לא, נראה שזה באמת ענין של לנחם כביכול. יש דבר כזה, אה, נצחוני בני. יש ענין כזה כמו נחמתני כביכול, שיהיה שוב גילוי כבודו, וזה יהיה נחמה לשכינתא בגלותא. לא, לא אמרתי פירוש כזה, אני לא יודע אם זה פשוט פשט.
הלכה ג – עניית הציבור: מי אומר מה
טוב, אומר הרמב״ם עכשיו, איך הולך עכשיו הרמב״ם לתת לנו קצת איך זה עובד. כשהוא אומר, מה יהיה הלאה? מי אומר מה שליח ציבור אומר את זה, והוא הולך עכשיו לומר, בשעה שאומר השליח ציבור “יתגדל ויתקדש שמיה רבא”, עונה כל אחד אמן. וכשהוא אומר “ואמרו”, מובן, “ואמרו”, והעולם אומר אמן. כל העונים אמן, ועונים כבר את החלק הבא. אומרים אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא. את החלק הבא, זה מה שהוא צריך לומר.
דיון: מתי עונים אמן?
דובר 1: אם אתה רוצה לומר אמן, או אתה רוצה לומר ואמרו?
דובר 2: לא, ואמרו אמן, בוודאי. ואתה אומר אמן, והם לא אומרים… כשהעולם עונה אמן, כשהוא מסיים לומר את המילה אמן, או כשהוא אומר אמן אומר כל אחד עמו את המילה אמן?
דובר 1: כשהוא מסיים.
דובר 2: הגיוני לומר ואמרו אמן, זה כאילו הוא אומר עם העולם אמן.
דובר 1: לא, אני מנסה להבין דבר כזה, מה זה משנה מבין? ואמרו מתכוון שאתה אומר אמן, אומרים אמן. אבל הוא לא אומר סתם אמן, הוא אומר אמן בארוכה כמו יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא.
דובר 2: אה, הוא מתכוון לומר את כל החלק?
דובר 1: כן, בוודאי. העונים אמן יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמיא, אבל רק עד כאן, לא כך? הרמב״ם לא מביא את כל החלק.
דובר 2: אמור.
דובר 1: טוב מה שהם יאמרו את כל החלק הוא לא אומר. ורק את המילים “יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא”.
דובר 2: ואחר כך אומר בעל התפילה הלאה “יתברך”? כי בעל התפילה אומר אחר כך “יהא שמיה רבא” כשהעולם מסיים?
דובר 1: הוא לא אומר.
מצוות חכמים: בכל כוחו
רגע, קודם, אומר הרמב״ם, “מצוות חכמים וראשונים”, החכמים והראשונים ציוו, הם הורו, מצוות חכמים, ש“יהא שמיה רבא” יאמרו בכל כוחו של אדם, יאמרו אותו בכל הכוח.
כן, כבר דיברנו איזה כוח הוא מתכוון, זה מתכוון בכל כוונתו, כפי שההלכה הוא כבר הביא קודם. כבר אמרנו מה זה מתכוון, לדבר בקול רם, לא סתם לומר, אלא לתת אמירה. לא צעקה כמו המנהגים שצריכים להיות, לא זה הדבר. לדעתי, אני יודע שאתה קרוב שיש לך נגיעות, אבל מצאתי מה שאנחנו צריכים לתקן. רבותי, זה 2026, העולם לא משולם כי יש מקום שצועקים יותר מדי ב״יהא שמיה רבא”.
סדר העניה על יתברך ובריך הוא
כשהוא אומר, “כשהוא אומר ‘יתברך׳, כל העם עונים ‘אמן׳”. עונים אמן על זה. “יתברך” – אמן. מסכים. “כשהוא אומר ‘בריך הוא׳, עונים ‘אמן׳”. גם אותו דבר, כשהוא אומר “בריך הוא”, הקיצור של “בריך הוא”, עונים “אמן”. “כשהוא אומר בסוף ‘אמרו אמן׳, עונים כל העם ‘אמן׳”. וכסדר כך עונים בכל קדיש. כך תמיד הסדר בכל קדיש. הוא כבר אמר עוד הלכות על אמן, שכבר דיברנו על אמן חטופה, שהוא כבר אמר קודם.
דיון: המנהג שלנו מול הרמב״ם
הדבר היחיד שאנחנו לא עושים כלל, הוא שאנחנו לא אומרים את האמן אחר “יתברך”. יש לנו מנהג אחר, החסידים, שהעולם אומר עם “יתברך” גם. יש שאומרים עד הסוף. כי הרמב״ם נראה, אנחנו אומרים “יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא”, החזן אומר “יתברך”, והעולם אומר “אמן”. כי הם אומרים “לעלם ולעלמי עלמיא”, והם אומרים רק את המילה “יתברך”, זה לא לכאן ולא לכאן. אבל זה בא, למדו על זה, זה בא מאיפשהו, זה לא סתם טעות. דא אדם לאלמא עלמא.
אבל הבית יוסף, אני זוכר שהאחד אומר שצריך לומר ביחד, ולעשות, לא לעשות, אני לא זוכר, איזו תורה יש על זה למה זה בא. אני לא זוכר.
הלכה ד – קדיש בתרא: קדיש תתקבל
אוקיי, רגע, עכשיו הולך הרמב״ם לפרט את הקדיש הבא. אומר הרמב״ם, “כל קדיש שאומר שליח ציבור…” הרמב״ם כתב את הפרקים “קדיש בתרא”, כותב הרמב״ם, שיש לנו קדיש, עוד קדיש, ברכה אחרונה, קדיש שבו מסיימים את התפילה. אומר הרמב״ם, “כל קדיש שאומר שליח ציבור אחר שגומר התפילה שאין אומר אחריו כלום”, הקדיש ששליח ציבור אומר בסוף, שאחריו לא אומרים שום תפילה, ושומעים אותו, “ויוצאין ונפטרין”, מסתלקים, “נהגו העם כולן להוסיף בו”, להוסיף לקדיש הזה עוד חלק, איזו ברכה על התפילה, איזה סיום לתפילה, וזה הולך כך, גם בארמית: “תתקבל צלותהון”, שתתקבל התפילות, “ותתעביד בעותהון”, והבקשה תתקיים, ואותו דבר, התפילה והבקשה של כל בית ישראל לפני אבינו שבשמים, ו“יהא שלמא מן שמיא”, שיהיה שלום מן השמים, ו“סיעתא”, איזו עזרה, הלפ, “ופורקנא וגאולה”, “עליכון”, עליכם, הציבור, “ועלינן”, ועלינו, “ועל כל ישראל, ואמרו אמן”. “עושה שלום במרומיו”, הקב״ה שהוא עושה שלום במרומיו, כי כמו שכתוב שם ברש״י בין אש ומים, או מה שזה לא יהיה, יש שלום בין צבא השמים, “הוא ברחמיו יעשה שלום על כל ישראל”.
דיון: המנהג שלנו של קדיש תתקבל
אנחנו לא נוהגים כמו הרמב״ם, כי אנחנו אומרים קדיש תתקבל מיד אחר שמונה עשרה, לא מיד לפני שהולכים הביתה. זה הקדיש שאנחנו אומרים, הקדיש יתום שאנשים אומרים אחר עלינו, היה צריך לבוא אחר תתקבל. או זה אחר קווה, מתי שזה. זו מחשבה. אהא, מעניין.
קדיש יתום – הרמב״ם לא מביא אותו
אנחנו עדיין לא היה לנו כאן את הענין של יתום, זה דבר ש… לא, הרמב״ם לא מביא את זה בכלל, זה דבר מאוחר יותר. או… מתי המקור הראשון שקדיש עשה ש… אם למישהו אין ילדים אומר הרמ״א, יקח קדיש׳ל. קדיש׳ל הוא ממש מילה נרדפת לבן שאומר קדיש.
אני חושב שכן יש איזה מעשה עם רבי עקיבא שפגש ילד שלא אמר עמו, אני חושב איזה מדרש במדרשים.
לא, אבל הרמב״ם לא מביא. הרמב״ם לא שמע על קדיש יתום. הוא לא שמע על זה כנראה. קשה שהחבר שלך יאמר, הוא לא אומר, הוא לא עושה לי חלילה את קדיש יתום. זה לא מתאים לרמב״מיסטים להיות באזור.
קדיש יתום, קדיש דרבנן, ותחנונים
דיגרסיה: קדיש יתום — הערה היסטורית
דובר 1:
אה טוב. אנחנו לא מרגישים כמו הרמב״ם, כי אנחנו אומרים קדיש תתקבל מיד אחר שמונה עשרה, לא מיד לפני שהולכים הביתה. זה הקדיש שלמשל אנחנו אמרנו את קדיש יתום שאנשים אומרים אחר עלינו, כי זה היה צריך לבוא אחר תתקבל, או את ליסט אחר קווה, מתי שזה. כך אני חושב.
דובר 2:
אהא, מעניין.
דובר 1:
אנחנו עדיין לא היה לנו כאן את הענין של יתום, זה דבר ש… לא, הרמב״ם לא מביא את זה בכלל. זה דבר מאוחר יותר. מתי המקור הראשון שקדיש קשור לזה שאם למישהו אין ילדים שיאמרו עבורו, צריך לקחת קדיש׳ל? קדיש׳ל הוא ממש מילה נרדפת לבן שאומר קדיש.
דובר 2:
כן, זה… אני חושב שכן יש איזה מעשה איך רבי עקיבא פגש ילד שלא… אני לא זוכר, אני חושב שזה מדרש, במדרשים.
דובר 1:
לא, אבל הרמב״ם לא מביא. הרמב״ם לא שמע על קדיש יתום. הוא לא שמע על זה כנראה. אפשר לעשות שהחבר שלך צריך את הדבר, הוא לא אומר, הוא לא עושה לי חלילה את קדיש יתום. זה לא מתאים לרמב״מיסטים להיות באזור.
דובר 2:
כן.
הפשט הפשוט של קדיש
דובר 1:
אבל פשט פשוט הוא פשוט, כן, אם מדברים כבר על זה. הפשט הפשוט הוא שיהודי רוצה לומר חלק בשביל אביו, אז הוא שליח ציבור כמו שהוא אומר קדיש. זו תפילה קצרה, נותנים הזדמנות לאנשים להיות שליח ציבור. זו תפילה חשובה, זו תפילה רצינית, הגמרא אומרת שבחים יפים עליה. כמו שמתפללים לפני העמוד. וזה הגיוני למה עשו את זה בארמית, שהיהודים שארמית קלה להם יוכלו דווקא לומר אותה. פירוש טוב לגמרי. זה סתם הענין של למה אומרים קדיש.
דובר 2:
כן, זה הגיוני.
דובר 1:
זה כמו למשל שמישהו יכניס תפילה קצרה ביידיש, כמו שעושים לילדים קטנים, רבונו של עולם, תחינות כאלה שנותנים בשפה שכולם יבינו, כן.
לא, סתם הפשוט ההיסטורי הוא שקדיש נעשה מאוחר יותר. אנשי כנסת הגדולה עדיין דיברו לשון הקודש, או שהם דווקא עשו לשון הקודש, ואחר כך… אלה הגמרות שלי. אני לא יודע מתי עשו את זה, עשו את זה שהעולם יבין.
דובר 2:
כן.
הלכה ט: קדיש דרבנן
דובר 1:
קדיש דרבנן. הקדיש הבא שהרמב״ם הולך לפרט הוא הפרק של הרמב״ם “קדיש דרבנן”. זה הקדיש שהרבנים אמרו אחר הלימוד. אומר הרמב״ם, “כל עשרה מישראל שהיו עוסקים בתלמוד תורה שבעל פה”, דווקא בתלמוד תורה שבעל פה. זה מעניין, למה? על תורה שבכתב חשבו, אומרים קדיש, אומרים קדיש אחר הקריאה, קדיש רגיל, לא קדיש דרבנן.
דובר 2:
כן, אבל עכשיו המציאות היא שקוראים. אבל מה קורה שאדם רוצה לקרוא את כל הפרשה באמצע השבוע? אם יש לו מנין הוא יכול לומר קדיש. הוא יאמר קדיש דאורייתא, לא קדיש דרבנן.
דובר 1:
אה, זה נוסח אחר?
דובר 2:
כן, זה האחר, זה הקדיש הרגיל.
דובר 1:
לא, הנוסח בא על התורה שבעל פה, מה זה קשור לחכמים?
דובר 2:
לא, זה הגיוני.
דובר 1:
אהא.
דובר 2:
מעניין.
דובר 1:
זה אומר, אחר התפילה הרגילה יש כבר את הנוסח שמיוחס כבוד לתורה. כאן יש משהו מיוחד לחכמים, לתורה שבעל פה. אומרים כך, “יתגדל ויתקדש שמיה רבא”. זה אומרים מעומד.
דובר 2:
אה, אוקיי.
“אפילו מדרשות ואגדות”
דובר 1:
אומר הוא, “אפילו מדרשות ואגדות”, אפילו אם לומדים מדרש או אגדה. מה ההבדל בין מדרשות ואגדות? מדרשות מתכוון למדרש הלכה, ואגדות מתכוון לאגדתא דחכמים, כמו מה שאנחנו קוראים מדרשים.
דובר 2:
לא, מדרשות מתכוון יותר למדרש הלכה, כמו ספרי.
דובר 1:
יכול להיות שזה יכול להיות גם מדרשות המדרשים, שהוא אומר דרשה על הפרשה, או מדרש, או דרשה. אגדה יכולה להיות סתם, מספרים סיפורים על יהדות.
אחד אומר מעומד
דובר 1:
וכשמסיימים, “אומר אחד מהם מעומד”, אומר אחד עומד והוא אומר מעומד.
דובר 2:
מעניין, הוא כבר אמר ששליח ציבור מעומד, כי זה כבר היה ששליח ציבור…
דובר 1:
כן, אני חושב שזה כבר היה ששליח ציבור צריך להיות מעומד. הרמב״ם כבר אמר איך הוא דיבר על נפילת אפים.
דובר 2:
כן, שליח ציבור עומד אוטומטית. אבל כאן אחד מהשיעור הולך לומר את הקדיש, אז אחד יעמוד ויהיה שליח ציבור, והוא אומר כך, “יתגדל ויתקדש שמיה רבא”, והוא אומר כך, העתיד, אני מתכוון שהעתיד עולה על “שמיה”, כביכול, הקב״ה שעתיד לחדש את עולמו, ושוב את העולם, ולהחיות מתים, “למפרק חייא וגאול”. זה הרי הולכת לבוא הגאולה, שזה יביא תחיית המתים, חידוש העולם, מה שזה אומר. תחיית המתים, אולי זה יהיה כמו חז״ל שהעולם עתיד להיות חרב ויהיה עולם מחודש גדול, תחיית המתים, גאולה של החיים.
נוסח קדיש דרבנן — תוכן
תרגום לעברית
דובר 2:
לבנות את העיר ירושלים, ולסיים או להשלים היכל קודש יפה, כלומר את בית המקדש, ולעקור את עבודה זרה, את “פולחנא נוכראה”, עבודה זרה מארץ ישראל, ולהחזיר לשם את עבודת ה׳, כלומר את הקרבנות, במקום המקדש, “ואתריה”, במקומו, המקום השייך להקב״ה, “בזיוה וביקריה”. כלומר, עד עכשיו היה פולחנא, כביכול חסר שם הזיו והיקר של המקום, עכשיו יחזור הזיו והיקר של המקום.
“וימלוך מלכותיה”, כאן חוזרים כבר ללשון של הקדיש הרגיל, “וימלוך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה”. מה זה “יבא משיחיה”? שושלת משיח. “מייתי” זה להביא, זה התרגום להביא בארמית, כמו “יובי”.
דובר 1:
אה, “יבא” בארמית, מעניין.
דובר 2:
אוקיי, איפה אנחנו כאן? כן, “ויפרוק עמיה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן”. והלאה כאן נאמר “יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא לעילא לעילא מכל ברכתא שירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן”. הרמב״ם אומר תמיד “לעילא לעילא”. אנחנו אומרים רק בעשרת ימי תשובה, אני לא יודע למה, אבל הרמב״ם אומר תמיד “לעילא לעילא”. כל ברכות, ישועות ונחמות נמירא בעלמא ואימרו אמן.
“על רבנן ועל תלמידיהון ועל תלמידי תלמידיהון”
דובר 2:
וכאן מגיע החלק, מבקשים תפילה על רבנן. זה לא… מתכוונים לומר תפילה על רבנן, אבל אני מבקש…
דובר 1:
האם קדיש על רבנן? האם קדיש שמיה רבא על רבנן? לא, לא, זה הולך לחלק הבא. תראה, יהא להון… אהה, על רבנן. אני מבקש עכשיו… כן, אבל אני אומר שחסר כאילו קצת את המילה. אני מבקש עכשיו על רבנן ועל תלמידיהון, אז מה זה יהא להון?
דובר 2:
על רבנן ועל תלמידיהון ועל תלמידי תלמידיהון, העוסקים באורייתא, באתרא הדין ודי בכל אתר ואתר. זה לא רק… מה פירוש תלמידי תלמידיהון? אם למישהו יש תלמידים הוא כבר ברמה של הרבנים. הם יודעים מה הרמה כאן. חבר, הקשר הטוב. אולי זה כמו רבי? מה שמחדש חידושי תורה, אז הוא מדבר קמה אמיתית? רבי זה יותר, ממש, כמו הגדול הדור, או סתם כזה… תלמיד ישיבה, כזה… תלמידיהון, תלמידי תלמידיהון. כן, אלה שנמצאים כאן במקום הזה, ואלה שנמצאים בכל המקומות האחרים.
דובר 1:
כן, זה הגיוני, כי למשל, ראינו שחכם הוא מי שיש לו הוראה, זו רמה אחרת. תלמיד חכם יכול עדיין לומר שיעור, אגדה, והם התלמידים שיושבים שם, או שהם תלמידי תלמידיהון. הם לא תלמידי חכמים, הם תלמידי תלמידי חכמים. תלמידי תלמידי חכמים.
דובר 2:
כן. וואנאביס.
דובר 1:
וואנאביס. תלמידים של תלמידי חכמים. הם נכללים… הם גדלים תחת ה…
סיום הנוסח
דובר 2:
יהא להון ולכון, יהיה להם, חין וחסד ורחמים וסיעתא מן קדם אבוהון די בשמיא, ואימרו אמן. וחוזרים, יהא שלמא רבא מן שמיא וסיעתא ופורקנא, כמו שכבר נאמר ביהא שלמא רבא, והוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל. וזה הקדיש יתיר דרבנן, הקדיש שמתפללים בו על הרבנן ותלמידיהון.
מתי אומרים קדיש דרבנן?
דובר 2:
אנחנו אומרים את הנוסח בערך, זה מודפס בגמרא לומר בסיום מסכתא, ואנחנו אומרים אותו שוב כשאומרים את הנוסח. או מתי אתה זוכר שאומרים דעי בעלמא דאתי לסעודתא, סיום מסכתא, יארצייט?
דובר 1:
גם יארצייט? בסיום מסכתא עושים סיום מסכתא. אני חושב שאני זוכר שגם בהלוויה אומרים אותו, או בחלקים מסוימים, אני כבר לא זוכר. בפשטות זה פשוט הנוסח של קדיש דרבנן, יש גרסה אחת שלו. אני לא יודע למה הוא זכה לסיום מסכתא ושם אומרים את הנוסח.
דובר 2:
לא, אצלנו עשינו משהו שאחרי רבי ישמעאל אומר, התרגום מתחילת התפילה או אחריה, או שניהם, אומרים חלק מזה.
דובר 1:
כן, חלק הרבנים היו מסכימים. אנחנו אומרים קדיש דרבנן, והרמ״א הולך לומר, אני חושב. בוא נראה, הרמ״א הולך לדבר על זה. הוא הולך לדבר על זה? את זה אנחנו רוצים ללמוד. אנחנו, למשל, אצל הרייזן למה עומד קדיש דרבנן אחרי קהלת, כי למדנו רבי אלעזר בן חנינא, ולפני כן רבי ישמעאל אומר.
דובר 2:
אה, על זה בא הקדיש דרבנן. ואותו דבר, רבי ישמעאל אומר זה… כן.
דובר 1:
אה. זה בעצם בא על זה. אפשר לומר אותו בלעז, שאומרים אותו גם אחרי השיעור, ולומדים. אם יש עשרה יהודים ששומעים את השיעור, אפשר לכאורה לומר קדיש דרבנן אחר כך. אני לא יודע מאיפה בא הקדיש, למה הוא עומד רק אצל ה… זה מאוד טוב, כי אומרים “בכל אתר ואתר”, אפשר לחשוב על כל פלטפורמה, כל אתר.
דובר 2:
אה. יש את האתר שלנו, יש את האתר.
דובר 1:
אהה. בסדר.
הלכה ו: תחנונים / נפילת אפים
דובר 1:
אוקיי, עכשיו אפשר ללמוד על תחנונים. לומדים על קדיש ותחנונים. אומר הרמ״א, בתחילת הפרק. אומר הרמ״א, “נהגנו”, אנחנו נוהגים, וזה כבר מוזכר גם בהלכות תפילה, “להתחנן ולומר פסוקי תחנונים בנפילת פנים”, להתחנן, לומר פסוקי תחנונים בנפילת פנים, כשהפנים מורכנות, שהרמ״א הסביר בהלכות תפילה בדיוק מה נפילת פנים פירושה, “ואומרים דברים, פסוקים, אלה”. הדברים הבאים. בפורים שאומרים את כל הדברים שכתובים כאן, את כל פסוקי התחנונים, בפורים לא אומרים את זה. אומרים כך: “לפניך אני כורע ומשתחוה”.
והם למדו שיש דבר שנקרא נפילת אפיים. אומרים אחרי התפילה, משתחווים, נופלים נפילת אפיים, פושטים את הידיים והרגליים, ונופלים על הארץ, ואז מתחננים. ולא כתוב ברמב״ם בהלכות תפילה מה צריך לומר אז. לא צריך לומר אז, אפשר לומר מה שרוצים.
פסוקי התחנונים שהרמב״ם מונה
הלכה ו (המשך) — הפסוקים שאומרים בנפילת אפים
הלשון “נהגנו” — מנהג אישי של הרמב״ם
דובר 1: כן, הלשון “נהגנו” ייחודי, הרמב״ם עושה את זה לפעמים?
דובר 2: לא, אני חושב שבגלל זה, כי זה לא מנהג כל הקהילות או מנהג.
דובר 1: לא, כי זה לא.
דובר 2: כי “נהגנו” פירושו, אתה רוצה לדעת אילו פסוקים לומר? אני נותן לך, אבל לא צריך לומר את הפסוקים, כי כל הרעיון של תחנונים הוא שצריך לומר אז מה שרוצים. זה לא כמו למשל מזכירים זכרון שבת שחז״ל כבר נתנו את הפסוקים. יש ענין לומר פסוקים של תחנונים, לשון תחנונים, וזו אוסף טוב, טראק טוב, מה שאתה יודע, ווטאבר, פלייליסט.
הפסוקים: לפניך אני כורע ומשתחוה
דובר 2: אומר הוא כך, “לפניך אני כורע ומשתחוה ומתחנן”. לפני מי? אני שוכב כאן על הרצפה, לפני מי אני בוכה כאן? לפני מי אני משתחווה? “אדון עולם, אל עליון, אל אמת, ואדוני האדונים”.
כי לא על צדקותינו — המילה “מפילים” מתאימה לנפילת אפים
דובר 2: “כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים”, מתאימה המילה “מפילים”, לא לפניך. אנחנו לא טוענים כי אנחנו מאמינים בצדקותינו, רחמנא ליצלן. זה מתאים מאוד חזק, נפילת אפים היא דרך חזקה של הכנעה. אומר הוא, אם הייתי בא בשם הצדקות שלי, יכולתי לעמוד עם קצת גאווה, אבל אני לא בא בגלל צדקותינו, ממילא אני נופל, אני משליך את עצמי עם תחנוני. “כי על רחמיך הרבים”.
מה נאמר לפניך — אנחנו לא יכולים להתנצל
דובר 2: “מה נאמר לפניך”? מה אנחנו יכולים להתנצל? “מה נדבר ומה נצטדק”? זו האשמה שלנו, הצרות שלנו, או שמקבלים את הדין. “חטאנו ועוינו ופשענו, אנחנו ואבותינו”, עשינו עוולות. “וסרנו ממצותיך וממשפטיך הטובים”, סרנו מהמצוות וממשפטי ה׳. אז ממילא, אם יש צרות, אנחנו לא באים בטענות, אנחנו לא יכולים לבוא בשם צדקה, כי “לך ה׳ הצדקה ולנו בושת הפנים”. לנו יש רק בושת הפנים, אנחנו יכולים רק לבקש בשם רחמנות.
הושחרו פנינו — כפופים מעוונות
דובר 2: והלאה, “הושחרו פנינו מפני רעב”, אנחנו שחורים. “ונכפפו קומתנו”, אנחנו באים כפופים מעוונות. אין לנו פה להשיב, להצדיק את עצמנו. “ולא מצח לומר ראש”. אין לנו את הגאווה, עזות המצח.
כשאדם עומד מול מישהו, יש לו ראש מורם, והוא מראה את… הוא עומד ב״פוסצ׳ר” נכון, זה מישהו שיש לו “סלף”… יש לו ביטחון בעצמו בקיצור, “סלף אסטים”. אבל אני כפוף, אני לא רוצה להראות את המצח שלי, כי אני יודע שזו אשמתי.
אלהא בושתיו — אני מתבייש להרים את ראשי
דובר 2: והלאה, בורא עולם, “אלהא בושתיו נכלמתי להרים אלהי פני אליך”, אני מתבייש להרים את ראשי ולהראות, להרים את ראשי לפניך. “כי עונותינו רבו למעלה ראש”.
זה מעניין, המוח הוא כאילו שהאדם יש על ראשו. לאן הולכים כל העוונות? על ראשו. אולי פנימה למוח, זה על הראש. עם ראש מורכן. אה, גם יש נפילת אפיים, שוכבים על הארץ, כאילו נפלו תחת המשא הכבד של עוונות וצרות. “כי עונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים”.
אין בנו מעשים — עשה עמנו צדקה למען שמך
דובר 2: “אין בנו מעשים”, שוב אותו ענין, שאנחנו לא באים בשם מה שמגיע לנו חלילה, כי “אין בנו מעשים”. אלא מה אנחנו כאן? “עשה עמנו צדקה למען שמך”. עשה למען שמך, “כמו שהבטחתנו על ידי נביאך”, כמו שאמרת בשם… דרך הנביא.
הוא מביא את הפסוק בישעיה, “למען שמי אאריך אפי”. הקב״ה אומר, אני אאריך אף. חרון אף פירושו כשנעשים מאוד… הכעס עולה ועולה עד שנוקמים. ארך אף פירושו כועסים אבל מאריכים את האף, לא מעלים את הטמפרטורה עד הקלימקס, עד הנקמה. “ולתהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך”. אחטם פירושו, אני אומר עם החותם שלי… אני לא יודע מה… אחטם הוא לשון חלזון, כמו ארך… חלזון… חלזון זה… ולתהלתי זה למען תהלתי. אעצור את זעמי לבלתי החריבו, אעצור את אפי.
לא למענכם — למען שם קדשי
דובר 2: הלאה, “לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי”. אותו דבר, אפילו כשישראל לא זוכים, עשה זאת לשם קדשי.
לא לנו ה׳ — למען כבוד שמך
דובר 2: הלאה, “לא לנו ה׳ לא לנו”, אומרים לשונות מתהלים, לא בגללנו מגיע לנו שתעזור לנו או תגאל את ישראל, “כי לשמך תן כבוד”, לכבודך, “על חסדך ועל אמתך”. כי כשהקב״ה עושה רחמים על ישראל, אפילו כשלא מגיע להם, יראו את חסדך ויראו את אמתך. “למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם”, עשה זאת לכבוד השכינה, כבוד הקב״ה, כדי שהגויים לא יאמרו, מביא את הפסוק, “למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם”.
אנא ה׳ אל תפן — תפילת משה רבינו
דובר 2: “אנא ה׳ אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו”, זה פסוק של משה רבינו, אל תסתכל על… יש דבר שמתייחסים לישראל בעוונות, הם לא נקיים, אבל “וסלחת לעון העם הזה”, היית מוחל, “כגודל חסדך”, כמו חסדיך, “וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה”. כמו שהקב״ה מחל ונשא את ישראל עם קשייהם דרך כל הנסיונות שנסו בהם אבותינו במדבר שם, במשך כל הנסיונות הקב״ה נשא להם את העוונות.
למען שמך ה׳ וסלחת לעוני
דובר 2: “למען שמך ה׳ וסלחת לעוני כי רב הוא”. “רב הוא” פירושו, כי שמך ה׳ רב, כי שם הקב״ה גדול, תמחל.
ה׳ שמעה ה׳ סלחה — סיום הפסוקים
דובר 2: ומסיימים עם הפסוק, “ה׳ שמעה, ה׳ סלחה, ה׳ הקשיבה ועשה אל תאחר, למענך אלקי כי שמך נקרא על עירך ועל עמך”.
אלו הם פסוקי התחנונים.
דיון: הטיעון החדש של “למען כבודו” בתחנונים
למען כבודו לעומת זכות אבות — רמה חדשה
דובר 2: זה מעניין, כאן בפסוקי התחנונים נראה שאם ישראל לא זוכים, האופציה האחרת היא כבוד ה׳. וזה מעניין לי, במקומות אחרים היה שאומרים תמיד זכות אבות, ברית אבות. כאן נראה משהו כמו אפילו כשלא עוזר ברית אבות, כן? זו רמה חדשה, כן? כאן רואים שיש טיעון חדש לגמרי שעדיין לא היה עד עכשיו. אפילו אנחנו לא זוכים, היה בזכות האבות. כאן יש משהו חדש, שכשאנחנו לא זוכים זה למען כבודו.
דובר 1: כמו שאתה זוכר שלא מן הנסתרות, אומרים שאם מדברים על עבודה זרה, אומרים “למען שמו באהבה”.
דובר 2: והרמב״ם אומר כבר כן, אבל זה הגיוני, כי זה תחנונים. תחנונים פירושו תפילה חזקה מאוד.
זה פשוט מנהג הרמב״ם
דובר 2: אני רוצה להדגיש שזה נראה לי שזה פשוט מנהג הרמב״ם. את הפסוקים הרמב״ם עצמו הרכיב, כי זה יצא לו שמתאים לומר בתחנונים. אבל הוא לא אומר שצריך לעשות זאת, הוא אומר רק “נהגני” — אני נוהג. וכבר, בבית המדרש שלו ביקשו ממנו מה לומר, נתן להם את הדברים. אבל זה לא “נהג העם”, החלק הבא יעמוד “נהג העם”.
השוואה ל״זכר הברית” בראשונה
דובר 1: אני זוכר יותר כמו “זכר הברית” או סוג הדברים האלה. איפה אנחנו אומרים את זה?
דובר 2: כן, בראשונה.
דובר 1: בראשונה אומרים “עקידת יצחק תזכור”.
דובר 2: אה, הרמב״ם גם הזכיר את הבקשה בזכות עקידה בתפילות שאומרים לפני התפילה של הגאונים. כתוב שהקב״ה אוהב את ישראל שהם נכדים של זה.
דובר 1: כן, אבל זו לא תפילה, זה יותר כמו שבח.
דיון: “מה אנו מה חיינו” — אותו לשון, משמעות אחרת
דובר 2: לא, שם אנחנו אומרים “מה אנו מה חיינו”, אבל “אבל אנחנו עמך בני בריתך, בני אברהם אוהבך… לפיכך אנחנו חייבים להודות לך”.
דובר 1: ועכשיו כתוב גם “דורו של שמד”, זה ממש אותו “מה אנו” שם, אבל שם זה פירושו בכלל משהו אחר.
דובר 2: כי שם הוא לא אומר, “רבונו של עולם, אני לא יכול לבקש ממך”. שם הוא אומר, “אני כלום, אבל אני כל כך מאושר שאני נכד של אברהם, יצחק ויעקב”. זו ממש תפילה.
דובר 1: זה מעניין, אותו לשון ממש, אבל זה בהקשר אחר, ולכאורה יש לו משמעות אחרת.
דובר 2: נו, נו.
הלכה ז — נהג העם: פסוקים אחרי נפילת אפים
אוקיי, “נהג העם”, בוא נתקדם הלאה
דובר 2: אוקיי, “נהג העם”, בוא נתקדם הלאה. והוא אומר עוד, “ונהג העם” אחרי נפילת אפיים, כבר קמים. כלומר, כל התפילות שהרמב״ם מנה כאן, אומרים כי שוכבים. זו השתחוואה ארוכה.
אומר הרמב״ם, כן, “ונהגו”. למדנו בהלכות תפילה שעושים נפילת אפים, מתחננים אז. אחרי שיושבים, קמים, אומרים עוד קצת תחנונים, כמו שכתוב שם. אומר הרמב״ם מה אומרים אז.
כשמגביה פניו מן הקרקע — הפסוקים בשעת קימה
דובר 2: כן, אומר הרמב״ם, קמים מנפילת אפים, “כשמגביה פניו מן הקרקע”, מרימים את הפנים מאיך ששכבו על הקרקע, “בפסוקים אלו”, עם הפסוקים שהוא מנה עכשיו. החלק הבא שהעם נוהג לומר הוא התפילה.
דובר 1: אה, הפסוקים אלו הם הפסוקים שהוא אומר עכשיו, אחרי שקמים.
דובר 2: מתחננים בפסוקים אלו כשמגביה פניו.
דובר 1: אה, אחרי תחנונים.
דובר 2: אחרי התחנונים יש עוד התחננות עם הפסוקים.
ואנחנו לא נדע מה נעשה
דובר 2: הפסוקים הם “ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו”.
דובר 1: זה פסוק?
דובר 2: אני חושב שכן. הכל פסוקים. הרמב״ם אומר פסוקים, צריך להאמין שאלו פסוקים.
דובר 1: כן, זה הכל פסוקים. דברי הימים.
דובר 2: “ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו”. אומר הוא שזה מאוד דומה ל, שאנחנו לא יודעים כלום, ואנחנו לא באים בצדקותינו, במעשינו, אלא ברחמי ה׳.
זכור רחמיך ה׳ — הרחמים יקדמו אותנו
דובר 2: “זכור רחמיך ה׳ וחסדיך כי מעולם המה”, כי חסדיך נצחיים. “אל תזכור לנו עונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך”, רחמיך יקדמו אותנו, יבואו לקראתנו, יקדמונו, יבואו לפנינו, “כי דלונו מאד”, כי אין לנו מעשים, יש לנו רק רחמים.
עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך
דובר 2: “עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך”.
יהי חסדך ה׳ עלינו כאשר יחלנו לך
תרגום לעברית
דובר 2: “יהי חסדך ה׳ עלינו כאשר יחלנו לך”, כפי שקיווינו. קיווינו שהחסדים יתגלו, כי “אם עוונות תשמר יה ה׳ מי יעמוד”, אם תשמור את העוונות נגדנו, ה׳ מי יעמוד, לא נוכל לשרוד. “כי עמך הסליחה למען תורא”, יש לך כוח הסליחה כדי שיראו אותך. יש כאן גם את הענין של למען שמך הגדול.
ה׳ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו
דובר 2: “ה׳ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו”, המלך, הקב״ה שהוא המלך יעזור לנו כשאנו קוראים, ביום קראנו.
כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו
דובר 2: “כי הוא ידע יצרנו”, הוא יודע את חולשתנו, “זכור כי עפר אנחנו”.
עזרנו אלהי ישענו — הכל למען שמך
דובר 2: “עזרנו אלהי ישענו ושמחנו והצילנו וכפר חטאתינו למען שמך”, הכל ממש אותו דבר, שאנחנו לא שווים כלום, אנחנו עפר, אלא רק כבוד שמו אנו מבקשים רחמים.
הלכה ח — תחנון אחר סתימת היום
וכן נוהגים לומר תחנון אחר
דובר 2: וכן נוהגים לומר תחנון אחר, יש תחנון שלישי, לא למדנו שני תחנונים, אחרי התפילה שנקראת סתימת היום, ואחר כך יש דבר שנקרא הריעו לה׳, שזה מה שאמרנו קדוש קדוש קדוש וגם בדברים.
סדר התפילה לפי הרמב״ם — סיום התפילה, תחנונים, ושיר של יום
פסוקי סדר היום — “ה׳ אלקי אברהם יצחק וישראל”
דובר 1:
הכל ממש אותו דבר, שאנחנו לא שווים כלום, אנחנו עפר, אלא רק כבוד שמו אנו מבקשים רחמים.
וכן נהגו באמירת תחנונים, אני לא יודע למה הוא הוסיף תחנונים שלישי. למדנו שני תחנונים, אחר כך הוא הוסיף תחנונים שלישי. אחר כך הוא הוסיף תחנונים שלישי. אחר כך פתאום נעשה סדר היום. ואחר כך, מה שאמרת, סדר היום, שזה מה שלמדנו מקדושה, וגם את “ברוך כבוד” באותם קטעים. אחר כך הוסיפו את התחנונים שאנו מכירים מסוף “ובא לציון”.
עכשיו זה סדר היום. כן, הרמב״ם התחיל את סדר היום עם “ובא לציון”. אני לא יודע, אבל זה זה.
אומרים כך: “ה׳ אלקי אברהם יצחק וישראל אבותינו, שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך, והכן לבבם אליך”. אני חושב שזה מתכוון לתפילה ששלמה המלך התפלל אז. זה בא מזכות אבות.
דובר 2:
אה, אוקיי, הלאה.
דובר 1:
שזו התפילה שהוא התפלל, שהקב״ה יעזור ליהודים. כך אני חושב. דברי הימים, שזו תפילה שיהיה הכנעת היצר, “והכן לבבם אליך”. שיהיה בזכות אברהם, יצחק ויעקב, או בזכות התפילה, או כמו שאתה אומר.
פסוקי סליחות — “והוא רחום” ו״כי אתה ה׳ טוב וסלח”
דובר 1:
“והוא רחום יכפר עון ולא ישחית, והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו”. זה גם חלק מסליחות. זה גם סליחות קטנות יותר, אנחנו אומרים אמנם עוונות, אבל שהקב״ה יכפר ברחמים ולא יתנקם, לא ייתן את העונש.
“כי אתה ה׳ טוב וסלח, ורב חסד לכל קראיך”.
“צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת”. וצידוק הדין, זה אומר שבאמת מגיע לנו.
“מי אל כמוך” — פסוקים ממיכה הנביא
דובר 1:
“מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו”, הקב״ה נושא עון ועובר על פשע ליהודיו. “לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא”, הקב״ה לא מחזיק את אפו, את חרון אפו.
מבקשים, “ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו”, שיכבוש את עוונותינו וירחם על היהודים, “ותשליך במצולות ים כל חטאתם”, שיכבוש וישליך את העבירות.
זה הכל “מי אל כמוך”, כן, היהודים נמצאים במדרגה של מיכה. “ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם”, קיים את ההבטחה ליעקב ולאברהם כדי לרחם על הילדים.
פסוקי שבח — “ברוך ה׳ יום יום”
דובר 1:
“ברוך ה׳ יום יום יעמס לנו”, שישפיע עלינו, “האל ישועתנו סלה. ה׳ צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה. ה׳ צבאות אשרי אדם בוטח בך”.
“ברוך אלקינו שבראנו לכבודו” — שבח אחרי התחנונים
דובר 1:
וכאן בא זה, זה כבר לא תחנון, זה מסיימים עם שבח כזה: “ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת”, על ידי משה רבינו, כן, מעניין. “וחיי עולם נטע בתוכנו”. הוא נטע בנו, את התורה הוא נטע באופן של חיי עולם, נטע בתוכנו.
כן, אבל חיי עולם מתכוון בכל זאת שהתורה היא, הרי התורה היא כדי לזכות לחיי עולם, לא שיש לנו את התורה לנצח. נוסח הרמב״ם בברכת התורה היה גם כן כך, “נטע בתוכנו”.
דיון: איך מתאים “והבדילנו מן התועים” אחרי התחנונים?
דובר 1:
זה מעניין, כי אותם אנשים שדיברו עד עכשיו על מעשיהם שלהם, אומרים עכשיו “והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת”. זה אומר, אפילו לא ציתתנו, אבל יש לנו את התורה.
דובר 2:
לא, אבל זה הגיוני, כי קדושתא דסדרא היא בעצם אחרי שלמדנו קצת, זה כמו ברכת התורה שלאחריה קצת. זה לא בא טכנית, אבל זה מחובר לתורה. אומרים כאילו…
“הרחמן הוא יפתח לבנו” — בקשה על תורה
דובר 1:
עכשיו מבקשים, “הרחמן הוא יפתח לבנו בתלמוד תורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו כרצונו”. זה מעניין, שנעשה את רצון ה׳ רצון ה׳. הקב״ה רוצה שנעשה את רצונו, לכן נעשה את רצונו, כך שנעשה את התורה ומצוות על פי התורה והמצווה, שנעשה מצוות, אבל כרצונו, לא לעשות רצוני כרצונו, שאומר כי יש לי חשבון פסח גם.
דובר 2:
אוקיי, כמו שכתוב כאן “עשה רצונו כרצונך”, אה.
דובר 1:
שלא לעשות רצוני כרצונו, אלא לעשות רצונו כרצונו.
דובר 2:
כן כן.
דובר 1:
“ולעבדו בלבב שלם ובנפש חפצה”, שאוכל לעבוד את הקב״ה בלב שלם. “למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה”, שלא… כן, בלי תורה חיינו לריק ולבהלה.
עולם הזה, ימות המשיח, ועולם הבא
דובר 1:
“כן יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו, שנחיה ונשמח בחלקך בעולם הזה”, שנחיה לשמוח בחלקך בעולם הזה ובימות המשיח, “כדי שנזכה ונרש טובה לחיי העולם הבא”. אז כאן זה הקטע שהוא מראה עולם הזה, עולם הזה, אפילו בימות המשיח זה רק כדי שנזכה, או…
“למען יזמרך כבוד ולא ידום, ה׳ אלקי לעולם אודך”, כדי שאוכל תמיד להודות, “יהיו לרצון אמרי פי”, וכו׳.
כן, עכשיו כאן כבר אמרנו תחנון שלוש פעמים, למעשה, פעם אחת תחנון, אחר כך עוד תחנון, אחר כך עוד…
שיר של יום, לדוד, ואין כאלקינו — “מנהג מקצת העם”
דובר 1:
מה עכשיו? אומר הרמב״ם, “מנהג מקצת העם בחלק העולם”, נהגו לומר אחרי תחנון, “לקרות בכל יום אחר התחנונים”, מתכוון אחרי תפילה, “שיר מזמור שהיו הלוים אומרים בבית המקדש באותו היום”, לומר את השיר, אותו מזמור שהלוויים אמרו בבית המקדש באותו יום, זה “היום יום”, ו“קוראין לפניו לדוד אליך ה׳ נפשי אשא כל המזמור”, ואחרי היום אומרים לדוד אליך ה׳ נפשי, ואחר כך אומרים את “אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים” שהרמב״ם כבר הזכיר קודם, ואת התפילה של “אין כאלהינו אין כאדונינו” וכו׳.
הרמב״ם סבר שאפשר לומר זאת מאיפשהו, אולי הוא סבר שזה לא מספיק חשוב, או מנהג? אני לא יודע. זה באמת מוזר.
דיון: השאלה של “אין קדימה” ונוסחאות
דובר 1:
אולי אי אפשר לומר “אין קדימה אין קדימה”? גם כאן אצל “אנא” אחרי “ברוך אתה ה׳”?
דובר 2:
לא, אנחנו אמרנו זאת רק להלכה למעשה, כי הוא כבר אמר קודם…
דובר 1:
האם מובא איפשהו כבר את “אין קדימה אין קדימה”? אולי הוא אומר זאת מאוחר יותר, בתפילת ראש השנה? אני לא חושב. זה מוזר.
לא, אני חושש שזה כי הוא לא חשב שזה כל כך חשוב. הוא אומר, אבל כאן אפשר כבר, זה כתוב בסידור, אין לך בסידור שלי.
דובר 2:
אה, יש באמת נוסחאות שכתוב בהם הכל.
דובר 1:
אה, מי שאומר הכל. יוצא שזו אולי שאלה של נוסח. אני לא יודע.
סיום התפילה — “אך צדיקים” וקדיש בתרא
דובר 1:
אוקיי, אחר כך אומרים כך: “אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך”. אני חושב שזה רומז למשהו, ש״ישבו” כמו שנשארים בגמרא בברכות דף ד׳, שאחרי “יודו לשמך”, יושבים עוד בתפילה, “ישבו ישרים את פניך”.
“יפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך כי לא תטוש ה׳ את עמו ונחלתו לא יעזוב, כי אל ה׳ חסדנו ועל אלהינו כי ירבה לסלוח, ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה”. אנחנו אולי שמנו את הפסוק הזה בתחילת התפילה ל…
דובר 2:
נכון, אנחנו אומרים זאת גם ב… לפני נוסחאות יום טוב. בסדר.
דובר 1:
וגמרנו. הולכים הביתה. אין עלינו, אין שיר של יום. יש קדיש. הוא לא אומר. הוא אמר קודם שיש קדיש לפני שהולכים הביתה. לא ברור מתי אומרים אותו קדיש, “קדיש בתרא”, “אחר התפילה”.
דובר 2:
אממ, כן. וזה הכל.
דובר 1:
כשסוף סוף מסיימים, יהיה מישהו שיאמר קטע קטן מאותו קדיש שהוא אמר. היהודים אומרים, תמיד יש עוד משהו קטן לומר. תמיד יש איזה יהודי שרוצה לומר עוד קדיש. אשרי חלקם של האומרים. זה כבר נפלא.
סיכום — סדר התפילה של הרמב״ם
דובר 1:
בכל מקרה, זה סדר התפילה של הרמב״ם. אחר כך בא הסדר של שבת ויום טוב. בקיצור, לומדים כמה פרקי רמב״ם ויודעים את כל הסידור עם המחזור של כל השנה.
דובר 2:
כן. אוקיי.