סיכום השיעור 📋
תורת הבעש״ט על “הרבה עשו כרשב״י” — מקיפים, פנימיים, ודרך העבודה
—
א. “הרבה עשו כרשב״י ולא עלתה בידם” — יסוד הבעש״ט
חידוש הבעש״ט
מדוע לא עלתה בידם? משום שרצו להיות כמו רשב״י. אדם לא צריך לרצות להיות כמו אחר — עליו לעשות מה שהוא יכול בעצמו.
דיון
על הבעש״ט נשאלת השאלה: אם לא להתפלל בכוונות אלא כ״תינוק בן יומו” — האם זו בעצמה אינה מדרגה גדולה שאי אפשר להגיע אליה? התירוץ: אלו מדרגות, ואולי ה״תינוק בן יומו” אכן גבוה מדי עבור אנשים מסוימים.
—
ב. נסיעה לרבי / למירון — ענין היציאה מעצמו
“תמיד יש אוטובוס חזרה”
מעשה: אחד רוצה לרוץ לכותל במקום להישאר בשיעור, נאמר לו שממילא יהיה עסוק באוטובוס חזרה. הנקודה: על כל דבר בחיים יש “אוטובוס חזרה” — תמיד חוזרים לשגרה.
Fear of Missing Out לעומת אמונה
ביקורת חריפה: האופן שבו רוב החסידים קשורים היום לקהילתם הוא דרך fear of missing out — יש פחד לפספס את הטיש, את השפע, את החוויה. אבל זו לא אמונה. אמונה פירושה שאף פעם לא חייבים — אין דבר כזה “חייבים”. אפילו כשמפספסים, תמיד אפשר לעשות תשובה.
החוויה במירון — “לא יראני האדם וחי”
כשמגיעים למירון, נעשים כמו “שיכור” — לא יכולים לחשוב, לא להתפלל, לא לצמצם את המחשבות. זה לא בגלל שצפוף באנשים — גם כשריק זה כך. זוהי בחינת “לא יראני האדם וחי” — הגילוי שם כה חזק שאי אפשר לקבלו ביישוב הדעת.
תירוץ ר׳ נחמן — מדוע לנסוע כשבבית עדיף?
הקושיא: חסיד שאל את ר׳ נחמן: בבית יש לו יותר יישוב הדעת, הוא יכול להתפלל טוב יותר — מדוע לנסוע לרבי?
התירוץ: לא נוסעים לשום מקום בשביל יישוב הדעת. גם בעלייה לרגל לבית המקדש היה פחות יישוב הדעת מאשר בבית — זה מוכרח. אבל כל מטרת הנסיעה היא לצאת מעצמו.
הענין העמוק של “לצאת מעצמו”
מדוע אדם נוסע לרבי? כי הוא מרגיש ש“תקוע” — תקוע במדרגתו, בקושיותיו, בתירוציו, ביצר הרע שלו. הוא מרגיש שיכולה להיות פריצה שלמה, עולם אחר לגמרי.
החידוש: הנסיעה נעשתה דווקא כך שלא תוכל לעשות את הכוונות שלך — כי הכוונות שלך הן חלק מהבעיה, לא הפתרון. האדם צריך לצאת משיווי המשקל שלו.
נקודה חשובה: התרגשות בעצמה היא בלבול המוח — היא לא עוזרת בשעת מעשה. אבל היציאה מעצמו יכולה לעזור אחר כך — מגיעים לנקודת השכלה טובה יותר, מקבלים פרספקטיבה אחרת על המערכת.
אבל אזהרה: אסור לעשות זאת לעתים קרובות מדי — “הוקר רגליך מבית רעך.” נסיעה לרבי כל שבוע לא פותחת. זה צריך להיות נדיר מספיק כדי שזה באמת יוציא את האדם משגרתו.
—
ג. אור מקיף ואור פנימי — המהלך של עבודה
יסוד אור מקיף
האריז״ל אומר שדיבור עושה אור מקיף — כשמדברים יוצא אוויר שהולך סביב האדם. להתרגש, להתלהב, לרקוד — כל זה אור מקיף. אור מקיף הוא מדרגה גבוהה ממך — משהו שאתה עדיין לא מבין, אבל אתה מרגיש שהוא קיים.
אור פנימי — זה מה שאדם כבר מבין. הוא מיושב, שקט, הוא יודע היכן כל דבר נמצא. כמו “חמרא דיתיב על דורדיא” — יין שיושב על שמריו.
אור המקיף גדול יותר — אבל עם חיסרון
האור שנכנס לכלים הוא הקטן יותר, והאור שלא נכנס — כי הוא גדול מדי לכלים — הוא הגדול יותר. יש בזה חיסרון: לא הוצאנו אותו לפועל, לא מבינים אותו. אבל היתרון: הוא לא אובד מחיצונים. כשאדם לא במצב רוח טוב, כשהכלים שלו לא עובדים — המקיף עדיין עובד. הוא לא תלוי בשום שיעור, הוא עומד למעלה מהכלים.
מקיף דוחה חיצונים
האריז״ל אומר שמקיף דוחה חיצונים — כמו בהקפות, עושים הגנות מקליפות. האדם שעושה רק מה שהוא מבין, כשהוא לא מבין הוא אבוד — הוא מתבלבל מדברים חיצוניים. אבל מי שיש לו מקיפים — יש לו הגנה.
ספירת העומר כדוגמה
האריז״ל אומר שבזמנינו ספירת העומר היא רק אור מקיף — קודם מדברים עליה בלבד, לא עושים אותה ממש. כשבית המקדש היה קיים והביאו את קרבן העומר — אז זה היה אור פנימי.
—
ד. הפרדוקס של ריקוד — לעשות מקיפים פנימיים
המהלך
אדם עושה כל הזמן מקיפים פנימיים — הוא לוקח מה שהוא לא מבין ועושה אותו למשהו שהוא מבין. אבל כאן טמון פרדוקס: רוקדים רק על מה שלא מבינים. כשכבר מבינים — לא רוקדים יותר. מחר לא יבינו דבר שני, ירקדו על זה. או יבכו, או ישחקו — זה כולו אותו רעיון: יש משהו שהוא לא תופס.
שני סוגי אנשים
– אחד שרק פנימי — הוא יודע מה שהוא יודע, מה שהוא לא יודע הוא לא נוגע בו.
– אחד שיש לו רק מקיפים — הוא לא יודע כלום, הוא צריך כל הזמן לעשות ריקודים חדשים.
– הדרך הנכונה היא שניהם ביחד.
הדרך החסידית לעומת הדרך הליטאית
הדרך החסידית — קודם לרקוד, אחר כך להבין — עובדת רק לאנשים שיש להם אמונה. לאדם “ליטאי” שצריך קודם להבין — הדרך לא עובדת.
—
ה. מעלת רשב״י — מקיפים טובים יותר
האריז״ל אומר שרשב״י ידע את אותם סודות כמו רבי עקיבא ושאר תנאים. מעלתו אינה שידע יותר, אלא שהיו לו מקיפים טובים יותר — היו לו הזכות והכלים לגלות את הסודות. האריז״ל קורא לזה עולם התיקון — מספיק לבושים וכלים כדי שאפשר להלביש את האורות, להוציא כך שאנשים יוכלו לקבל.
לכן כל כלל ישראל יכולים “לרקוד עם האש” — הם רוקדים כי הם לא יודעים, אבל הריקוד צריך להביא להפנמה.
ל״ג בעומר — העולם “רק מקיף”
בל״ג בעומר העולם רובו רק מקיף — שמעו שיש משהו, אבל לא יודעים מה הפשט. כמו יהודי חסידי שמתרגש מסעודת שבת כי שמע שבזוהר כתוב שזה גבוה — אבל הוא מעולם לא הסתכל מה כתוב.
שתי דרכים — זוהר לעומת אריז״ל
הזוהר משים הרבה התרגשות: “דא הוא סודא רבא!” — הוא עושה התלהבות שלמה על כל דבר. זה עזר, לכן הוא השפיע כל כך הרבה על אנשים. האריז״ל אומר פשוט כמו שזה, כלאחר יד, בלי התלהבות. גם דרך, אבל אחרת.
—
ו. תורת הבעש״ט: “והעמידה למעלה” — שני פשטים
פשט א׳: העלאת מלכות לאמא (הבנה)
כשאדם אומר דיבור ולא מבין אותו, הוא במדרגת מלכות — הוא בעולם הדיבור. כשהוא אחר כך מקשיב למה שהוא עצמו אמר — “וצריך לשמוע בכל תיבה מה שאומר” — והוא מבין אותו, הוא מעלה את המלכות לאמא, הוא מביא מוחין דאמא למלכות.
פשט ב׳: לשכוח אחרי האמירה — “אין צריך לזכור אותה להלן”
הבעש״ט אומר הבחנה אחרת: אחרי שהדיבור יצא מהפה, אין צריך לזכור אותו — צריך לשכוח אותו. מדוע? כי — “שלא יראה שהולכת למקום גבוה, דוגמא שאין יכול לראות בשמש” — התפילה עולה למקום כה גבוה, שהאדם לא יכול להסתכל עליו, כמו שלא יכולים להסתכל בשמש.
המלאך שמעלה תפילות — מקור מגמרא חגיגה
הגמרא בחגיגה אומרת: יש מלאך שמעלה תפילות. אבל המלאכים לא יודעים “איה מקום כבודו” — הם לא יודעים היכן הקב״ה. איך המלאך שולח את התפילות? הוא משביע את התפילה: “לכי אל היכן שאת צריכה ללכת” — והתפילה הולכת מעצמה. המלאך לא מסתכל אחריה, הוא לא יכול לראות.
זהו אותו יסוד: האדם שולח את תפילתו, הוא מתייחד עם מלכות, הוא מביא אותה עד אמא (הבנתו), אבל אחר כך היא עולה הלאה — למעלה מהבנתו — עד סוף, ושם הוא לא יכול להסתכל.
—
ז. “אסור להסתכל אחורה” — דרך בעבודה
הבעש״ט עושה מזה דרך מעשית: אחרי שאומרים דיבור או עושים מעשה, אסור להסתכל אחורה — לא לבדוק “האם עשיתי זאת טוב?” זה מושווה לסדום — מי שמסתכל אחורה נעשה נציב מלח. זהו FOMO — האדם רוצה ללכת איתו, אבל הוא צריך לשחרר.
זה בוודאי עלה הרבה יותר טוב ממה שהוא יכול לראות. אם יש דביקות בקדושה, זה בהכרח עלה הרבה יותר גבוה ממה שהוא יכול להרגיש.
זה גם כמו ברכת כהנים — אסור להסתכל על ידי הכהן, והכהן עצמו אסור לו להסתכל, כי זה גבוה ממנו.
דבר טוב צריך דווקא לשכוח (דבר רע צריך לעשות עליו תשובה). הדבר הטוב מביא אותו למדרגה כה גבוהה, שאחר כך הוא לא צריך להרגיש אותו בגופו — זה כבר “עלה למעלה למקום גבוה”.
—
ח. “בא אתה וכל ביתך אל התיבה” — העצה המעשית
הבעש״ט עונה על הקושיא “ומה תוכל לעשות כן” — איך אפשר באמת לעבור את כל המהלך? התירוץ: “בא אתה וכל ביתך אל התיבה” — להיכנס בכל הכוחות לתוך הדיבור. זוהי הדרך המעשית של הבעש״ט: להיכנס לגמרי לכל תיבה של תפילה, בכל הגוף ובכל הכוחות.
—
ט. סדר העליות והירידות של הרש״ש — וביקורת הבעש״ט
מהלך הרש״ש
לאריז״ל יש סדר של עליות וירידות בתפילה — האדם מעלה את ניצוצותיו/מוחיו לזו״ן, זו״ן מעלה לאו״א, וכן הלאה עד רום המעלות. אחר כך יורד שפע חדש. בסידור הרש״ש כתוב בקיצור: “וכן יכוון שמעלים זה מזה עד לרום המעלות.” בנהר שלום יש יותר באריכות עם יותר פרטים ומדרגות (עתיק דאצילות, עקודים, וכו׳).
ר׳ אברהם מרגנשטרן הוסיף בסידורו עוד מדרגות — הוא סובר לפי חסדי דוד ור׳ ישראל סרוק שיש כאן מדרגות למעלה מע״ק של ר׳ חיים ויטאל, פלוס עוד שתי מדרגות שהוא עצמו חידש.
החידוש העיקרי: האם אדם יכול באמת לכוון למעלה?
כל הקטע ברחובות הנהר בנוי על היסוד שאדם לא יכול באמת לכוון על מדרגות כה גבוהות. על פי אריז״ל אדם הוא בזו״ן דאצילות — כבר מדרגה גדולה. תורת הרש״ש היא שדרך זה שהאדם מחבר זו״ן דאצילות, המדרגות העליונות נכללות מאליהן ועושות אותו דבר — אבל האדם עצמו לא מגיע לשם. יש מקומות שהוא אפילו לא מגיע עד מלכות — “ואנחנו בני מלכים.”
לכן “העומד למעלה” פירושו שהם לא מכוונים מה שכתוב באותם סידורים — לא במובן הפשוט. הוא מודה שאפשר לעשות את כל הדבר עם עוד עשרים-שלושים סדרים. הוא לא חולק על היסוד, אלא על האופן.
—
י. תורת הבעש״ט: “דבר והיפוכו” — להאמין בשני הצדדים
היסוד
אדם צריך להאמין ב״דבר והיפוכו” — שתי אמיתות בבת אחת:
1. מצד אחד — שם הוי״ה (זו״ן דאצילות) הוא העצמות אין סוף, זה גילויים של אותו אלוקים. אסור לומר שיש שני אלוהות (כמו השבתאים). צריך להאמין שמה שאנו מבינים הוא גם אמת — “זו השייכות שלנו, זו התורה שניתנה לנו.”
2. מצד שני — אסור לחשוב שמה שאנו מבינים הוא “כל הכל.” אלו לבושים אחרים, וחלילה לחשוב שזה הכל.
תורת הבעש״ט על “האומר שמע שמע”
אסור לחזור על דיבור שכבר שמענו, כי אז מכחישים שהדיבור הקודם היה אלוקות. באותו אופן — כשאחד אומר “המדרגה לא מספיקה, צריך עוד מדרגה גבוהה יותר” — נראה כאילו הוא מכחיש שכאן יש אלוקות. בוודאי זו מדרגה קטנה ביחס לאמת, אבל צריך להאמין שזה גם אמת.
“לעולם ילמד אדם למעלה” — לא מסתכלים אחורה
הפחד הוא שנפספס משהו — או שלא החזקנו במשהו. אבל היסוד: אף פעם לא מפספסים, לא מסתכלים אחורה — “למדך מנהג למעשה, לא תעשה כן לה׳ אלוקיך.”
—
מקורות הנזכרים
גמרא: הרבה עשו כרשב״י ולא עלתה בידם; חגיגה (מלאך שמעלה תפילות); האומר שמע שמע.
פסוקים: לא יראני האדם וחי; הוקר רגליך מבית רעך; בא אתה וכל ביתך אל התיבה.
אריז״ל: אור מקיף/פנימי; ספירת העומר; מעלת רשב״י; מקיף דוחה חיצונים; סדר עליות וירידות.
רש״ש: סידור הרש״ש; נהר שלום.
ר׳ נחמן מברסלב: נסיעה לרבי.
ר׳ אברהם מרגנשטרן: רחובות הנהר; מדרגות נוספות למעלה.
זוהר: דרך של התרגשות.
בעש״ט: תורות על והעמידה למעלה, דבר והיפוכו, האומר שמע שמע, תינוק בן יומו.
תמלול מלא 📝
הרבה עשו כרשב״י ולא עלתה בידם
יסוד הבעש״ט: כל אדם יעשה מה שהוא יכול בעצמו
הבעל שם טוב אומר: “הרבה עשו כרשב״י ולא עלתה בידם”. משהו מעורר בי קנאה. למה “ולא עלתה בידם”? כי הם רצו להיות כמו רבי שמעון בר יוחאי. אדם לא צריך לרצות להיות כמו אחר, אלא לעשות מה שהוא יכול בעצמו.
קושיא: האם “תינוק בן יומו” אינה גם מדרגה?
אבל אני רוצה לשאול את הבעל שם טוב: יכול להיות שלא להתפלל בכוונות, אלא כמו תינוק בן יומו, שהוא משל למלווה? זה מדרגות. אולי תינוק בן יומו היא מדרגה גבוהה מדי, אי אפשר לעשות כוונות.
הענין של נסיעה לכותל — “תמיד יש אוטובוס חזרה”
טוב. יש כוכב חדש, המוזר, הפוני מוזס? מה איתו? שמעתי משיעורו, אחד אומר לו שהוא לא יכול עכשיו לבוא לשיעור כי הוא צריך לרוץ לכותל. אומר לו: “אם אתה נוסע לכותל, תהיה עסוק כל הזמן מתי האוטובוס חזרה. אתה יכול כבר להישאר כאן, זה טוב.”
לכל דבר יש אוטובוס. אתה יכול להיות בכותל. כן, בכותל, אני אבוא בלי נדר. לכל דבר יש אוטובוס חזרה, תמיד. זה החיים, ככה זה הולך. תמיד יש אוטובוס חזרה.
דיון: כוונות האריז״ל בהדלקה
קהל: ועל אמונתך לא נמל מעלה — מה אתה לא רואה?
מגיד השיעור: כתוב? כן, עכשיו זה הגיע. אין לך את זה. לא כתוב בכוונות האריז״ל של ההדלקה, אני לא יכול לעזור לך. לא כתוב, אני לא יודע.
כבר אמרתי הרבה שיעורים, אני כבר לא זוכר. כתוב מעשה, לא הכוונות שלהם, שהאריז״ל נסע פעם למירון עם משפחתו, אבל לא כתוב על מה הוא חשב אז. הוא נסע עם כל משפחתו, כך כתוב שם.
קהל: כן, שם הוא קורא לו טוב, שפסלה. עם האישה והילדים.
מגיד השיעור: אז אתה רואה את הענין.
Fear of Missing Out — הסיבה האמיתית למה אנשים נוסעים
קהל: כן, מסכים. מסכים על מה? שלא צריך? ההתרגשות מההתרגשות?
מגיד השיעור: ההתרגשות, זה התל. אתה כבר עושה גם יותר מדי חובות, לא צריך כלום. אבל אם צריך, אם צריך, זה משהו אחר. אבל אני מתכוון שזה כדרך הטבע. אתה לא אוהב דרך הטבע, אבל דרך הטבע, הוא עושה מוזיקה והוא עושה אש, אז שמחים, אז, נו.
אני מתכוון שהדרך איך רוב החסידים כל כך קשורים לקהילה היום זה fear of missing out. זה ממה שאנשים פוחדים, לא רוצים לפספס. זו לא ההתרגשות, זה הפחד מ״לא הייתי בטיש, מה פספסתי? השפע שפספסתי, החוויה שפספסתי.”
אבל זו לא דרך הטבע. זו דרך הטבע. זו לא אמונה. יהודי צריך להיות לו אמונה. אמונה שאף פעם לא חייבים, אין דבר כזה. אפילו כן, תמיד אפשר לעשות תשובה.
אבל אני מתכוון שזו לא הסיבה שדוחפים להיות במירון, כי הם ירשמו על הקבר שלי שלא פספסתי שנה. אה כן? זה כותבים על הקבר? משהו כזה.
השיעור על מירון — פרק א׳ לסוף מלכים
ממילא, כשאני מדבר על הוראות זו מדרגה יותר גבוהה. אני שומע. אני לא יודע. אמרתי שנה אחת, שנה שעברה או שנתיים אחורה, היה בשיעור הרמב״ם שלי, פרק א׳ לסוף מלכים. אני מסביר במשך שעה למה צריך לנסוע למירון.
קהל: זוכר?
מגיד השיעור: לא. אה, תחפש את זה. כתוב איפשהו. אני לא זוכר. אני לא יודע איפה כתוב. אולי כתוב “ל״ג בעומר” על הפתק, כי אתה יודע איך עובד סודות התורה, לא כותבים הכל על הפרק הנכון. צריך למצוא הכל בעצמך. היה שיעור פעם שצריך לנסוע למירון. אני לא נסעתי, רק דיברתי על זה, מבין?
דיון: החוויה במירון — “לא יראני האדם וחי”
מגיד השיעור: אתה כבר היית פעם במירון?
קהל: הרבה פעמים.
מגיד השיעור: מה זאת אומרת? כן?
קהל: ל״ג בעומר גם?
מגיד השיעור: כן, גם הרבה פעמים. כן? ומה הרגשת? תגלה.
קהל: הייתי הרבה זמן אחורה. אני כבר לא זוכר, כבר הרבה זמן לא הייתי. גרתי בארץ ישראל, הייתי במירון ל״ג בעומר כמעט כל פעם. אבל…
מגיד השיעור: שמעתי מהרבה יהודים, מגיעים למירון, נעשים שיכורים. לא יכולים לחשוב, לא יכולים להתפלל. נעשים שיכורים מהאוויר.
קהל: אה, זה כי באים יותר מדי אנשים. צריך ללכת באמצע השנה.
מגיד השיעור: לא, לא, לא. לא בגלל שבאים יותר מדי אנשים. אני מתכוון לזה. הייתי שם הרבה פעמים שלא היה צפוף בכלל, וניסיתי לצמצם את המחשבות שלי, ויש איזה ערפול, לא יכולים. לא שייך. זו באמת בחינה של “לא יראני האדם וחי”.
קהל: כן, אבל על זה מדברים. הבאת אותי לנקודה. זו בעיה גדולה.
מגיד השיעור: אבל מצד שני, אתה יודע את התירוץ. נו?
קהל: אתה כבר יודע.
מגיד השיעור: אמן.
התפילה הראשונה בשנה — הכי גבוהה והכי גרועה
יש לי שאלה טובה שחשבתי עליה בתפילה. והתפילה גם נמשכה, ואין לי מקום נורמלי, והתפילה הראשונה בשנה היא מה שכבר…
קהל: היא הכי גרועה?
מגיד השיעור: פשט הוא שהיא הכי גבוהה. כן כן כן.
לא, אני יודע מה אתה אומר. כן כן, לא, זה אמת.
תירוץ ר׳ נחמן: למה לנסוע כשבבית זה יותר טוב?
ר׳ נחמן דיבר על זה. ר׳ נחמן, אני יודע, ר׳ נחמן אמר: “כן התפללתי, לא התפללתי, כן אכלתי, לא אכלתי, הייתי אצל הרבי.”
קהל: ידעתי שר׳ עזרא בא לדבר איתו.
מגיד השיעור: לא, אני אומר, אחד, חסיד, הוא היה… המעלה של ר׳ נחמן, גם של ר׳ שמעון דרך אגב, אני לא רוצה… איך אומרים, הרבי עצמו אצלי גם היה שנה יפה לנסוע. בסדר. אבל אני אומר, המעלה של ר׳ נחמן, גם ר׳ שמעון בר יוחאי מהזהר, היא שהוא מעז לומר הרבה קושיות טובות.
אז, אתה רואה שאחד שאל אותו את הקושיא: נוסעים לרבי, מתפללים, ובבית יש לו יותר ישוב הדעת, הוא יכול להתפלל יותר טוב בבית. מה הרבי אומר שצריך לבוא?
אבל התירוץ הוא, זה אמת, לא נוסעים לשום מקום בשביל ישוב הדעת. גם כשיהודים נסעו עולה רגל לבית המקדש, בוודאי היה פחות ישוב הדעת שם מאשר בבית, זה מוכרח להיות כך. אבל הנסיעה עשתה לצאת מעצמו, כמו שאני כבר יודע את זה.
המעלה של לצאת מעצמו — לא יותר מדי
אז גם אלה שנוסעים, אני לא יודע מה המנהג, אה, הקרליניים נוסעים לשבת שלמה. אלה שנוסעים ככה לכמה שעות, ל״ג בעומר אחר הצהריים, לא מגיעים לשום מקום לעמוד. אבל אז לא חושבים באמת שהאוטובוס נושא אותו כבר, הוא מגיע. צריך לנסוע לפחות שתים עשרה שעות, אני יודע. במקום ללכת שלושה ימים. שלושה ימים זה הרבה, אבל אני יודע. ככה זה הולך.
יש ענין של להיות עולה רגל, של ככה לנסוע. זה עדיין חלק מהדבר. אוקיי, בואו נדבר מה זה. יכול להיות שיש ענין להגיע ל… כל ההליכות האלה הן הגבלות מסוימות שהגיעו לחלק מזה, או עדיין לא.
למה אדם נוסע לרבי? כי הוא “תקוע”
כן, כי למה אדם נוסע לרבי או לקבר של רבי? מה ההבדל? למה הוא נוסע? כי בבית לא הולך לו טוב. אם הולך לו טוב בבית, הוא היה נשאר בבית, באמת. אנחנו לא מדברים על זה.
אבל ה… לא, באמת. אני מתכוון, מה? הנסיעה היא פשט, אפילו הולך לי כן טוב בבית, אבל אני מרגיש שיש איזושהי הגבלה. איפשהו אני תקוע. איך אומרים תקוע בהונגרית? תקוע? אני לא יודע. איפשהו אני תקוע.
איפשהו, איפשהו, איפשהו, אני תקוע במדרגה שלי, ב, יש לי את הקושיות שלי, התירוצים שלי, היצר הרע שלי, היצר הטוב שלי. אבל אני מרגיש שיכולה להיות איזושהי פריצה שלמה, ויכול להיות איזה עולם אחר לגמרי.
למשל, שלאדם יש רבי, או, אוקיי, הרבי הוא נציג של רעיון כזה, שיכול להיות מהלך אחר לגמרי, יכולים להיות חיים אחרים לגמרי.
הכוונות שלך הן הבעיה, לא הפתרון
והנסיעה נעשתה כך שלא תוכל לעשות את הכוונות שלך, כי הכוונות שלך הן הבעיה, לא הפתרון. הדבר הראשון שאתה יכול… לא, מבין מה אני אומר?
וזה עוזר, זה לא עוזר בשעת מעשה. לא פשט שאז יש התעוררות גדולה, התרגשות. דרך התרגשות, בערך הגב, שזה גם בלבול. התרגשות לא עוזרת. התרגשות היא רק איזה… איך קוראים לזה… זה בלבול המוח.
אבל זה יכול לעזור שאחר כך… להיזכר. זה מזכרת מהיראה.
קהל: לא מזכרת, לא. זו הנקודה שאתה מדבר עליה.
מגיד השיעור: אני אומר שכשאדם יוצא מעצמו, אתה התחלת על לצאת מעצמו. אי אפשר לעשות את זה יותר מדי, כי אז זה סתם, הנסיעה לרבי כל שבוע לא עושה כלום. זו מצב של “הוקר רגליך מבית רעך”.
אבל אם אדם, הסוג נסיעות שהוא עושה, אז כל נסיעה, או כל סוג דבר כזה, המעלה של זה היא שזה קשה, זה מוציא אדם משיווי המשקל שלו, מהאיזון איך הוא חי בזה, ואם זה לטובה, הוא יכול להגיע לאיזושהי נקודת השכלה יותר טובה, הוא מקבל איזה עולם אחר, הוא מגיע כאילו… עכשיו הוא מבין את המערכת.
אור מקיף ואור פנימי — המהלך של עבודה
לצאת מעצמו — המעלה של נסיעות
זה בלבול המוח, אני לא יכול… אבל זה יכול לעזור שאחר כך…
שאלה: אני נזכר, זו מזכרת מהיראה.
מגיד השיעור: לא מזכרת, לא, זה הפורמלי שאתה הולך לומר. אני אומר שכשאדם יוצא מעצמו, יש הרבה על לצאת מעצמו. אי אפשר לעשות את זה יותר מדי, כי אז זה סתם, אתה נוסע לרבי שלך כל שבוע, לא קורה כלום. זו מצב של “הוקר רגלך מבית רעך”.
אבל אם אדם, הסוג נסיעות שעושים, אז כל נסיעה, או כל סוג דבר כזה, המעלה של זה היא שזה קשה, שזה מוציא אדם משיווי המשקל שלו, מהאיזון איך הוא חי בזה, ואם זה לטובה, הוא יכול להגיע לאיזושהי נקודת השכלה יותר טובה. הוא מגיע לאיזה עולם אחר, הוא מגיע כאילו… עכשיו הוא מבין את הסוג דברים שהוא מבין עכשיו, ולא את הסוג דברים שהוא יוכל להבין. לא שהוא מבין עוד דבר, הוא מבין סוג דברים אחרים. מבין מה אני אומר?
התרגשות ואורות מקיפים
שאלה: מה זה שרצית לומר על התרגשות?
מגיד השיעור: כלום. אני מתכוון התרגשות, אני לא יודע מה התכוונתי התרגשות. אני מתכוון שרציתי לומר משהו.
קהל: התרגשות היא לא אדם.
מגיד השיעור: בכלל, התרגשות… באופן כללי, התרגשות זה כמו אורות מקיפים, כן?
ספירת העומר — אור מקיף ואור פנימי
ולכן, שאלת על ספירת העומר, חשבתי על זה לאחרונה, כי ספירת העומר אומר האריז״ל שבזמנים של היום יש רק את האור המקיף, לכן מדברים רק על זה, לא עושים את זה. כשהיה קרבן העומר, לכן אומרים רק “הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה”, כי בזמנים של היום יש רק את האור המקיף של ספירת העומר, של החסדים, כל הדבר. וכשבית המקדש היה קיים, כשעשו קרבן, אז זה האור הפנימי.
דיבור עושה אור מקיף
אז מה אני מבין מזה? כך הספרים החסידיים מבינים שאור מקיף הוא אמונה. הדיבור. האריז״ל אומר שהדיבור עושה אור מקיף. לא שהדיבור הוא אור מקיף, זה עושה. כשמדברים יוצא אוויר וזה הולך סביב האדם. זה אומר מדברים סביב, מתלהבים. להתלהב זה אור מקיף, או כל האורות המקיפים. זה מאוד חשוב. כתוב שזה דוחה את החיצונים.
אור מקיף זה פשוט שזו מדרגה יותר גבוהה ממך. זה לא מה שאתה מבין. מה שאתה מבין אתה לא רוקד, אתה סתם פשוט. מה שאדם מבין הוא מיושב, זה אור פנימי, זה ישוב הדעת, כמו “חמרא דיתיב על דרדא”, כן, “יין היושב על שמריו”, שהוא “שאנן מואב מנעוריו”. הוא יושב בשקט, הוא יודע איפה כל דבר נמצא.
שלושה סוגי אנשים — רק פנימי, רק מקיף, ושניהם
שאלה: כשהוא רואה… זה אומר שעושים חדש, עושים חכמות חדשות? עושים מקיף חדש?
מגיד השיעור: כן, זה אומר, כשאדם רואה… יש אחד שהוא רק פנימי, הוא יודע מה שהוא יודע, מה שהוא לא יודע הוא לא גורס, ויום טוב. אחר כך יש אחד שיש לו רק אור מקיף, הוא לא יודע כלום, זה ריק, הוא צריך כל הזמן לעשות ריקודים חדשים, כי יש לו רק מקיפים.
קהל: אני יודע מה אתה אומר, צריך להיות שניהם. המקיף החדש שאני עושה עכשיו כשאני נוסע, הוא שומר על הישן?
מגיד השיעור: אמרת שזו סגולה לחדש. לא, לא, השמירה היא נקודה. השמירה היא נקודה. השמירה היא עוד נקודה, אבל לרקוד למשל זה מקיף, כן, “הסובב”, הוא מסתובב סביב בעיגול.
הפרדוקס של ריקוד — רוקדים רק על מה שלא מבינים
וזה הפירוש, שלא שאני יודע כבר דבר חדש, אני יודע כבר דבר חדש, זה כבר שקט שם. כשאני רואה שיש איזה דבר חדש, או שיש משהו יותר גבוה ממני, או שאני מרגיש את זה. הרגשה, אני קורא להרגשה כמו התחלה של מחשבה, במובן הזה. שאני מרגיש שיש כאן משהו, או שאני מאמין, אתה יכול לקרוא לזה אמונה, אני מאמין שיש כאן משהו יותר.
ל״ג בעומר — העולם הוא רק מקיף
אני רואה בל״ג בעומר העולם הוא רק מקיף, רוב העולם, כי הוא שמע שיש איזה דבר. זהר אומר שיש פשט טוב ביהדות, אבל הוא לא יודע מה הפשט, אין לו מושג. כמו אדם, הייתי הולך לסעודה של יהודי חסידי, הוא התלהב, הוא עומד בזהר שסעודת שבת היא כל כך גבוהה. אוקיי, מה כתוב כבר? הוא לא ידע מה כתוב, הוא אף פעם לא הסתכל מה כתוב. אבל הוא אמר שהוא שמע מיהודי חסידי. איך יודעים שזהר זה טעים? כי אתה רואה איך העולם צועק בקבר רשב״י, אתה רואה כמה זהר טעים. כן. לא, זה באמת. אבל מה זה, אבל הוא יודע, כתוב כאן שזה ממש נהדר, זה לרוב מאוד מתלהב וקדוש ובוער וכל מיני דברים כאלה, אבל הוא לא יודע ממה זה מורכב. זה רק מקיף.
המהלך והתהלוכה — מקיפים פנימיים
אבל המהלך והתהלוכה של אדם היא שכל הזמן הוא עושה מקיפים פנימיים, כך אומר רבי נחמן בכל אופן, אני לא יודע, כתוב באריז״ל לשון כזו.
קהל: זה אותו דבר שאתה אומר, שעשית נקודה חדשה כשאתה נוסע, אתה גם מתחיל מקיף חדש.
מגיד השיעור: כן, אז יש לו רק את ההתרגשות, כי הוא עדיין לא יודע מה זה, הוא יודע שיש כאן משהו, והוא רוקד סביב. הריקוד הזה עושה איזה רושם בנפשו, שהוא יודע.
לכן, מה שאמרת קודם, מה זו ההתרגשות, מה זו הכוונה? זה בעצם המהלך והתהלוכה, אף על פי שזה בבוץ, כי זה אומר אתה עדיין לא יודע למה אתה רוקד, רקוד. למה? קודם דע אחר כך רקוד. אבל הנורמלי, זה אמת שהוא עובד כך, שכשלאנשים יש מספיק אמונה, או הוא שייך לקהילה לכל מה שיהיה, אז הוא יודע, הוא רואה שמשהו מתלהב, והוא מניח שזה לא בחינם. אם אתה חושב שזה בחינם, אין לך את האמונה. ואחר כך הוא אומר, אוקיי, מה אני יכול, ממה זה מורכב? אז הוא מבין את זה.
כשהוא מבין את זה, הוא כבר לא רוקד. יש כאן פרדוקס, מבין? אחרי שהוא מבין לא רוקדים. רוקדים רוקדים רק על מה שלא מבינים. מחר לא יבינו דבר שני, ירקדו על ההוא, מבין? או יבכו, או ירקדו, או יתרגשו, איך אתה רוצה לקרוא לזה, ישחקו. ר׳ משה מסביר לצחוק. זה עוד מנהג טוב כמו לבכות, מבין? מה ההבדל? יש אחד שצוחק כל הזמן, ואחד שבוכה כל הזמן. זה אותו רעיון. זה אומר שיש משהו שהוא לא תופס, כן?
אממ… מבין? זו הנקודה.
מעלת רשב״י — מקיפים יותר טובים
המשך – מקיפים ופנימיים
האריז״ל אומר, האריז״ל אומר שהמעלה של רשב״י היא, מה ההבדל בין רשב״י לכל שאר התנאים והמקובלים האחרים? הוא שכולם יודעים, הוא מפרש שרשב״י ידע את אותם הסודות שרבי עקיבא ידע. זה לא אומר שרשב״י ידע משהו שאחרים… יש כאלה שמפרשים שרבי שמעון ידע דברים שאחרים לא יודעים. אבל האריז״ל אומר שזה לא נכון, זה לא מדויק, אלא הפשט הוא שרבי שמעון היו לו מקיפים טובים יותר מאנשים אחרים. והוא מסביר יותר…
דיון: מה זה אומר מקיפים טובים יותר?
קהל: כשיש לאדם אש סביב ביתו, מתי הוא הולך? כן, אפשר לראות את האש. לא, כשכולם יש אש. לא, מה שאף אחד לא יכול לראות.
מגיד השיעור: לא הייתי אומר בקלות, שהיו לו פנימיים טובים יותר, הוא הוציא את זה טוב יותר. זה אומר מקיפים טובים יותר.
קהל: לא, הוא לא אומר כך. זו הטענה שלו. הטענה – אני לא זוכר את הנוסח בדיוק – הטענה היא, שלא שכל הצדיקים יכולים להבין את אותו הדבר בפנימיות. ההבדל הוא שרבי שמעון – כך עומד גם במשניות וכך – שרבי שמעון היה לו הזכות לגלות את זה. כך עומד שם, היה לו הזכות, הוא לקח רשות. היה לו הזכות לגלות.
מה זה אומר שהיה לו הזכות לגלות? האריז״ל מסביר שהזכות לגלות פירושה דווקא, הוא קורא לזה כל עולם התיקון. עולם התוהו יש גם אורות גדולים. תיקון פירושו שיש מספיק לבושים, מספיק כלים שאפשר להלביש את זה. האריז״ל קורא לזה שם מקיפים, כמה שאני זוכר. שיש לו מילים, הוא יכול להוציא את הדבר כך שרבים יבינו. אם אפשר להוציא את זה וכולם מבינים את זה, זו מדרגה אחרת. אבל הוא מוציא את זה ולא כולם מבינים את זה.
קהל: כך אני מתכוון, זה יותר… יש לו מקיפים טובים יותר אלינו.
מגיד השיעור: כן, אולי משהו כזה. אולי ביחס אלינו.
קהל: כן, כן, כן, זה הדיבור, אלו המקיפים.
מגיד השיעור: כן.
קהל: יש לו דרכים טובות יותר איך להוציא את זה. ממילא כל כלל ישראל יכול לרקוד עם האש.
מגיד השיעור: הם רוקדים כי הם לא יודעים. לא כי הם יודעים כן, מבין? זה כמו “מה אנו מה חיינו”. אבל הריקוד צריך להביא לכך שצריך להפסיק לרקוד, אני מתכוון ל… צריך להפנים, תגיד לי. כך אני מתכוון.
אוקיי, אבל אני רוצה לקרוא מה שכתוב כאן. זה מאוד מעניין.
שתי דרכים – עם אמונה ובלי אמונה
כן, זו דרך. האנשים שאין להם אמונה, או שהם יותר ליטאים, אז אין להם את הרעיון הדרך שהוא יכול לעשות… הוא יודע שרוקדים, הוא עדיין לא יודע למה רוקדים. זה לא עובד בשבילו. זה עובד רק עבור אנשים שרוקדים קודם שהם יודעים. אומרים לו זה דבר כל כך נפלא, אוקיי, תרקוד? עכשיו, למה רוקדים? אה, אני מבין זה באמת נפלא. זה דבר אחר. מבין?
שאלה: מה אתה אומר מה יותר טוב?
מגיד השיעור: מה יותר טוב? מה זה אומר יותר טוב? אני לא יודע מה יותר טוב. יש מעלה לאנשים ש… למי שיש את סוג האמונה הזו, יש מעלה שזו דרך פנימה. אחרת זה מאוד קשה, אחרת אתה צריך אולי דרכים אחרות. אנשים אחרים, לא ריש לקיש ורבי יוחנן היו להם את ההתלהבות.
דרך הזוהר – התלהבות
אתה רואה, מה עושה הזוהר? הזוהר לכל דבר, הוא מתחיל עם כל ההתלהבות, “דא הוא סודא רבא, ודא הוא סודא דמאן דלא ידע ליה הוא חמרא, ודא הוא רזא דאיהו סודא רבא”, וזה נפלא, וצריך ללכת בדרכים נסתרות בגלל זה. הוא מכניס הרבה מאוד התרגשות ב… זה עזר, לכן הוא השפיע כל כך הרבה על אנשים.
יש ספרים אחרים שאומרים פשוט את הסוד. האריז״ל לא היה לו את ההתלהבות, למשל. האריז״ל אומר פשוט כמו שזה, והוא ממשיך הלאה. הוא עושה הכל כל כך באדישות. אבל זה גם עזר, זו דרך אחרת. זו לא אותה דרך. יש דרך כזו.
בעולם שלנו
אנחנו בעולם כזה שקשה מאוד להכניס באנשים… אני מתכוון, יש כמה יחידי סגולה שיש להם איזה שהוא תחושה לאמיתיות או למשהו דברים העומדים ברומו של עולם. רוב האנשים אין להם את זה. רוב האנשים שיש להם את זה כבר אין להם את זה גם. אני שמח שהם רוקדים, שלא ייבשתי את זה. כבר עשיתי משהו. זו דרך כלשהי שעובדת טוב מאוד. אני לא יודע.
סיכום – מקיף דוחה חיצונים
כן. בקיצור, זו התורה של המקיפים. לא, אני אומר גם, האריז״ל אומר שמקיף דוחה את החיצונים. למה? כי… ההסבר של זה הוא כמו בהקפות, כן. עושים הגנה מהקליפות. כי השכל של זה הוא שהדרך יותר בטוחה הדרך של מקיפים. האדם שעושה הכל מה שהוא מבין, כשהוא לא מבין הוא אבוד, או יש לו משהו… או אפשר אפילו לומר, הוא מתבלבל מדברים חיצונים, בחוץ יש הטרדות ודברים, הוא הולך לאיבוד. הדבר שהוא לא מבין, זה עומד גבוה יותר. זה לא תלוי בכלי, זה לא דבר שצריך להיות לפי שיעור, זה דבר שהוא יותר מהשיעור, זה כמו מחוץ לכלים שלך. אז כשהכלים שלך לא עובדים, זה עדיין עובד.
זה אומר שהאריז״ל אומר פשוט זה אור גדול יותר, כי האור הקטן יותר הוא זה ש… התבררתי מהאריז״ל שלי שמקיף הוא תמיד גדול יותר מפנימי, כי האור הקטן יותר הוא זה שנכנס לתוך הכלים, האור הגדול יותר הוא זה שלא נכנס, שיש לו חסרון, זה חסרון עצום. זה אומר, כשהאריז״ל אומר שמקיף גדול יותר, הוא אומר כמו חידוש גדול, כי בפשטות פנימי בוודאי יותר טוב, זה בוודאי יותר טוב למקבלים, זה פשט שיש לך את זה בחוץ, אתה מבין את זה.
אבל השייכות הקטנה היא כמעט שווה, לא בדקתי את כל החשבון באריז״ל, אבל זה כמעט שווה, כי אפילו יש לזה חסרון שאין את זה בחוץ, יש לזה חסרון כזה שזה מאוד גדול, זה מאוד חזק. ויש לזה גם את המעלה שזה לא הולך לאיבוד מהחיצונים, זה לא הולך לאיבוד מה… שהוא לא במצב רוח טוב, מבין, זה לא מפריע, זה עדיין הולך באותו הקצב, זה הפירוש, זו העבודה.
והעמידה למעלה – שני פירושים מהבעש״ט
מגיד השיעור: אז, בקיצור, אני צריך ללמוד כאן קצת, רוצה ללמוד קצת?
קהל: כן.
מגיד השיעור: בקיצור, אני רוצה ללמוד אחרת מלמעלה. והעמידה למעלה – יש כאן שני פירושים.
פירוש א׳: העלאה של מלכות לאמא
הפירוש הראשון הוא והעמידה למעלה היינו אמא. זה הפירוש הראשון. אני מתכוון הפירוש העברי פירושו שכמו שדיברתי קודם על המלכות, על הבת, שהוא מדבר, השכינה נקראת אמונה, והוא נכנס לעולם הדיבור, והוא שומע מה שהוא מדבר מהמלכות, אבל השמיעה, זה אומר אמא, זה אומר הוא מחבר.
הבעל שם טוב אומר, אחד מהתלמידים הראשונים של הבעל שם טוב הוא שכשאדם אומר מילה והוא לא מבין אותה, הוא במדרגת המלכות. אחר כך שהוא מבין אותה, לפי מה שכתוב כאן “וצריך לשמוע בכל תיבה מה שאומר”, הוא שומע מה שהוא עצמו אמר, הוא מעלה את המלכות לאמא, או הוא מביא מוחין דאמא למלכות. הבעל שם טוב אוהב את הלשון של להעלות את המלכות לאמא. זה אומר, הוא מכניס את ההבנה למילה שהוא שמע. זה פירוש אחד, פירוש פשוט. אבל זה פשוט, שאחרי שהוא שומע מה שהוא מדבר, הוא מבין את זה, יש לו בזה הבנה.
פירוש ב׳: לשכוח אחרי האמירה – אין צריך לזכור
אחר כך הוא אומר עוד פירוש, או יש לומר, פירוש אחר, אחר שיצא התיבה מפיו אין צריך לזכור אותה להלן. אחרי שזה יצא, זו קצת סתירה אפילו לפירוש הראשון, לא ממש סתירה, אבל זו הבחנה אחרת. אבל הפירוש הראשון הוא כמו שהוא אומר את המילה והוא שומע מה שהוא אומר. אחר כך הוא אומר שאחרי שהוא אמר, הוא לא צריך לזכור את זה, הוא שוכח. כל מילה של תפילה או כל מצווה או כל דבר שאומרים, מיד צריך לשכוח. זו מצווה, מצוות אין שכחת המצוות. כמו “לא תשכח את ה׳”, כתוב בתורה.
מה הוא אומר? לא, אני צריך לקחת כאן תורה אחרת מהבעל שם טוב, או אני לא זוכר ממי. על כל פנים, מה שהוא אומר זה קצת אחרת. הוא אומר, מה ענין זה? מה הענין? למה אסור לזכור מה שאמרת לפני רגע? שלא יראה שהולכת למקום גבוה, דוגמא שאין יכול לראות בשמש.
וזהו “והעמידה למעלה”, זה אומר… אני לא יודע איך הוא מפרש “תחלה נו”. זה לסיים את התפילה, או זה ללכת מהתפילה. אני לא יודע.
זה עולה למעלה, ואז הוא לא רואה את זה.
המלאך שמעלה תפילות – מקור מגמרא חגיגה
מה שהוא אומר, אני לא יודע איך הוא מפרש את זה לתוך הפסוקים בדיוק, אולי הוא יכול להגיד לי. אני מתכוון שמה שהוא אומר, שכשאדם אומר מילה של תפילה, אז התפילה עולה למעלה. הוא אומר עכשיו עולה לאמא, אבל באמת עולה הרבה יותר גבוה מאמא. ואסור ללוות, אדם אולי קצת הוא כן יכול, אבל התפילה הולכת למקום שהוא גבוה יותר מתפיסת יד אדם.
כמו שכתוב בגמרא בחגיגה, כתוב שיש מלאך שמעלה את התפילות, והמלאך שולח את התפילות ל“כתר יתנו לך” לכתר או למקום כלשהו. והגמרא שואלת, איך יודע המלאך לאן לשלוח את התפילות? הרי כתוב שהמלאכים לא יודעים “איה מקום כבודו”, איך יכול המלאך לדעת איפה לשים את התפילות? הוא לא יודע איפה הקב״ה נמצא. אומרת הגמרא איזה לשון כזה, שהמלאך משביע את התפילה, “מקומו תלש ליהודא ואיברא”, המלאך משביע את התפילה שתלך לאן שהיא צריכה ללכת.
אחר כך התפילה עולה ויושבת על ראשו של מקום, משהו כזה.
אפילו המלאך שמעלה את התפילות, הוא לא יודע לאן התפילות צריכות ללכת, כי הוא לא יכול להסתכל. להסתכל פירושו להשיג. הוא לא יכול להבין את הקב״ה עצמו, הוא לא יכול להבין איפה, אפילו פחות מזה, הוא לא יכול להבין לאן התפילות צריכות ללכת. התפילות צריכות ללכת גבוה יותר מהמלאכים. אז מה הוא עושה? יש איזה טריק, הוא יכול להשביע את התפילה, הוא אומר לתפילה לכי לאן שאת צריכה ללכת, והתפילה הולכת מעצמה, אבל הוא לא מסתכל על זה, הוא לא יכול לראות את זה, הוא לא יודע איפה זה.
דרך הבעש״ט: אסור להסתכל אחורה
אני מתכוון שזה מה שהוא אומר כאן, אותו דבר. שהוא אומר, שכשאדם שולח תפילה, כשזה אצלו הוא מתייחד עם המלכות, המלכות כאן, והוא אומר את זה כמו שזה. אבל אחר כך זה עולה, זה עולה לאמא, מההבנה שלו זה אמא. אבל אחר כך, למעלה מהבנתו, אחר כך זה עולה עד הסוף, ושם הוא לא יכול להסתכל. אם זה הולך מכאן למעלה אל הקב״ה, המלאך לא מבין. מה יעשה המלאך שזה הולך אל המלאך באמצע? באמצע יש מדרגות שהמלאך מבין כן, המלאך עוזר. מלאך פירושו חברותא. רגשות. ומלאך זה גם האדם. מלאך הוא משרת עבור האדם. כמו “שלחו מלאכי מלאכי השרת”. יש את המכובדים. המלאך עוזר לאדם להעלות את התפילה. זה עוזר קצת. אם לא מכניסים חברותא, כמו תערובת זרה, זה כמו כנפיים למצוות או לכוונות, וזה לא עולה כל כך טוב. אבל אחר כך, אבל אחר כך זה עולה יותר רחוק, זה לא נשאר שם.
ואם אדם, מה שהוא אומר זה גם דבר פסיכולוגי, אם אדם, זה FOMO, הוא כל הזמן מסתכל אחורה, כמו סדום, מה יש? אסור להסתכל אחורה לעולם. מי שמסתכל אחורה יהיה נציב מלח. אם הוא מסתכל אחורה, וכמו, האם עשיתי את זה טוב? זה הצליח הרבה יותר טוב ממה שאתה יכול לראות. זה בוודאי כך. אם זו דביקות בקדושה, אם זו תפילה, זה חייב להצליח הרבה יותר גבוה ממה שאתה יכול לראות. אם זה הלך, כביכול, זה ישרף. זה להסתכל על השכינה. אסור להסתכל על השכינה, אפילו כשהכהן עושה ברכת כהנים אסור להסתכל על ידיו. והכהן עצמו אסור לו להסתכל על ידיו, כביכול, זה גבוה ממנו.
אז אם אתה תסתכל, והוא מתכוון לומר, אם אתה תבדוק אחריך, ומהרהר בתפילתו, והוא בודק אחריך, הוא מסתכל על זה, אז הוא… הוא לא יכול, כי הוא לא יכול. המילה היא הוא לא יכול. והוא מנסה, אז בודקים, אז מסתכלים על משהו שלא חשוב, כמו הבל, “פשיטות ושכינה”.
אז אחרי שהמילה הולכת, הבעל שם טוב לא עושה מזה תיאוריה, הוא עושה מזה כמו דרך. כי האדם אומר משהו, הוא אומר מילה או הוא עושה איזה מעשה, ויש לו אמונה, הוא מאמין שהתפילה הולכת למקום הראוי לה, אבל הוא לא מסתכל, הוא לא הולך איתה. זה כבר גבוה ממנו. זה חלק ממנו שהולך כבר גבוה ממנו. זה “תעלה למעלה”, זה נגמר מלמעלה, והוא לא שם יותר, הוא לא כאן. אתה לא יכול להסתכל אחורה.
קהל: כן, מסכים, דבר טוב מאוד.
מגיד השיעור: זה אחרי כל שבת בגלל זה צריך לשכוח כל דבר שהוא עושה, אפילו דבר טוב צריך לשכוח. דווקא דבר טוב. דבר רע צריך לעשות תשובה, אבל דבר טוב צריך לשכוח.
אתה לא צריך לשכוח לעשות את הדבר הטוב. הדבר הטוב מביא אותו למקום כל כך גבוה, שאחר כך הוא לא צריך להרגיש את זה בגופו.
קהל: כן, כי הוא כבר לא יודע, זה כבר “עלה למעלה למקום גבוה”.
דיון: הקשר למקיפים
קהל: אתה לא יכול לפרש לי את זה קצת, שאולי יש כאן את המקיפים? שהוא צריך להמשיך את מה שהמקיפים, תשתית שזה דבר כזה שיש לו הרבה רוחב.
מגיד השיעור: גם נכון. אבל אחר כך, אוקיי, צריך כן לדבר על זה, אני לא יודע. זו המילה של “תעלה למעלה”. מה אתה מוסיף, מה הסוף?
קהל: אה, לא, הוא רק מביא. “ומה תוכל לעשות כן” חוזר להתחלה, כך אני מתכוון. איך אפשר לעשות את כל המהלך שהוא אמר עכשיו? כי הוא לא אמר את זה עדיין. הוא אומר “והנה מצוה תעשה לטובה”, שצריך לדעת את כל המדרגות שעושות כל אות, והעולמות נשמות אלקות, אותיות שמות שלשים. ואחר כך הוא מביא שיש עצה לכל הדבר הזה.
מגיד השיעור: אני מתכוון שכבר דיברנו על זה, אני מתכוון. ש“ומה תוכל לעשות כן” זה הפסוק הבא. הוא כותב אחר כך, “בא אתה וכל ביתך אל התיבה”, היינו בכל גופך וכוחותיך תבוא אל התיבה. זו הדרך, זו הפעולה שלו, הפרקטיקה שלו איך אפשר לעשות את כל הדברים האלה. שהדרך איך הוא עושה את כל הדברים האלה היא להיכנס לגמרי לתוך זה, עם כל הכוחות להיכנס למילה, כמו שכתוב בחלק הבא גם, וכן הלאה.
ביקורת על סידור הרש״ש
יש לי על זה קצת ביקורת על תורת חכם סידור, לא שום הבדל. כי הרש״ש זה אריכות שלמה, והאריז״ל יש לו כמו כוונה, סדר עליות, סדר עליות וסדר ירידות. הרש״ש פיתח את זה בנוי על מקומות מהאריז״ל, שאדם מעלה את הניצוצות או את המוחין שלו לזו״ן, ואחר כך זו״ן מעלים את הניצוצות שלהם לאו״א, וכן הלאה והלאה. ובסידור הרש״ש כתוב חלק קצר כזה,
סדר העליות והירידות של הרש״ש – בנוי על האריז״ל
לאריז״ל יש כמו כוונה, סדר עליות, כאן סדר עליה וסדר ירידות. והרש״ש פיתח את זה, בנוי על מקומות מהאריז״ל, שאדם מעלה את הניצוצות שלו או את המוחין שלו לזו״ן, ואחר כך זו״ן מעלים את הניצוצות שלהם לאו״א, וכן הלאה והלאה.
המשך: סידור רש״ש ומדרגות העלייה
ובסידור רש״ש כתוב כך בקיצור, כתוב כך “וכן יכוון שמעלים זה מזה עד לרום המעלות”, ואחר כך בא שפע חדש כשצריכים לרדת לע״ק, והם נותנים לעתיק מה שהם צריכים להעביר וכו׳, חוזרים ויורדים. ובסידור זה בקיצור רב.
האריכות בנהר שלום ובסידור ר׳ אברהם מרגנשטרן
ובנהר שלום יש יותר אריכות, נכנס לעוד כמה פרטים, עוד כמה מדרגות שהוא נותן את שמותיהן. בין או״א הרי יש עתיק דאצילות, מעט יותר גבוה יש עקודים, וכן הלאה. ובמציאות האמיתית זה עולה עוד יותר למעלה. אז ר׳ אברהם מרגנשטרן כתב בסידורו עוד מדרגות.
כן, הרש״ש סובר שכל המדרגות נשארות תמיד, זה עובר דרך… כן, הרש״ש במפורש עולה גבוה יותר מזה. לא רק זאת, צריכים לחזור לכל עץ חיים. אחרי שעולים עקודים, נכנסים למתחת לטבור דע״ק, התפשטות המ״ה וב״ן או ע״ב ס״ג, ואחר כך זה מעלה מלמעלה מהטבור המ״ה החדש, וזה מעורר את הע״ב ס״ג דע״ק. זה צריך להסתפק, כפי שכתוב בעץ חיים הסדר.
זה כתוב, בסידור לא כתוב כל הסדר. הוא כתב זאת במפורש בסידורו, הוא החזיר זאת פנימה. וגם הכניס עוד מדרגות. הוא סובר לפי איזה קטע תורה מהחסדי דוד… הר׳ צמח סובר לפי החסדי דוד שהר׳ ישראל סרוק שאמר שכאן למד סדר אחר של מדרגות, טוען שהמדרגות הן למעלה מהע״ק של ר׳ חיים ויטאל, שלא בהכרח שזה הפשט, אבל זה הפשט שלו. וממילא סובר שכשעולים גם עוברים דרך אותן שלוש מדרגות, ואחר כך, משם יש לו עוד שתי מדרגות שהוא עצמו חידש. ו… ממילא… כן, כך כתוב שם.
החידוש העיקרי: האם אדם יכול באמת לכוון למעלה?
ובקיצור, כבר, יכול להיות, אני לא אומר ביקורת. אני מתכוון לומר ש… נראה לי, כל הקטע רחובות הנהר הוא בנה על זה שלא יכולים לעשות זאת באמת. כלומר, בשעה ש… מה האדם? האדם הוא משהו באבא ואמא דאצילות? אדם, על פי האריז״ל, אדם הוא בזו״ן דאצילות, כך כתוב. זו כבר גם מדרגה גדולה, נו, מי שיש לו נשמה מאצילות יכול לעשות זאת, אבל בסדר.
וכל התורה של הרש״ש שם שבנויה על האריז״ל היא, שעל ידי זה שהאדם מחבר זו״ן דאצילות, אפשר לומר מי שיש לו בעצמו, זה נכלל, דרך זה המדרגות שלמעלה עושות את אותו הדבר.
האדם אינו מגיע למדרגות העליונות
לא רק שהוא לא מגיע, אלא יש מקומות שכתוב שהוא אפילו לא מגיע אלא עד המלכות, “ואנחנו בני מלכים” וכו׳, ואפילו שם יכול להיות שהוא לא מגיע. אבל בסדר, אני אומר, לא רק שהוא לא מגיע, כתוב שבנפשו הוא לא באמת במדרגה זו, אלא נראה לי שחלק מכל ההבנה הוא שצריכים… אדם צריך להאמין שהוא דבר והיפוכו, זה לא ממש דבר והיפוכו.
כלומר, מצד אחד הוא אומר, כפי שהוא אומר, שם הוי״ה שפירושו זו״ן דאצילות, בלשון הרש״ש, והרש״ש מאריך שם, ששם הוי״ה זה העצמות אין סוף, כלומר, זה גילויים. צריכים להאמין, תוספות שבת, לא כמו השבתאים ואנשים אחרים שאמרו שיש שני אלוהות. אותו אלוה שנקרא הוי״ה, שנקרא אדנ״י, הוא הוא, ומצד שני… חייבים לדעת שזה נקרא כך רק כי יש לבושים אחרים, ואתה לא תחשוב חלילה שמה שאתה מבין זה הכל.
זו המכה של הפנימיות באופן כללי. אבל נראה לי שהכוונה הישירה, הכוונה המפורשת, לא יכולה להיות למעלה. לכן אני אומר כאן ש“עומד חלינים למעלה” לפי הפירוש פירושו שהם לא מכוונים מה שכתוב באותו סידור. אבל הוא לא מתכוון לפשוט, כי הוא אומר בסופו של דבר שאפשר לעשות את כל הדבר עוד עשרים או שלושים סדרים. אחר כך הוא אומר גם זאת, הוא מודה על זה, כן? הוא לא חולק על היסוד. הוא רק אומר ש…
דיון: הבעש״ט ורבי עקיבא איגר על “אני מאמין”
קהל: אני רוצה לענות לך במה שרבי עקיבא איגר אומר שם. רבי עקיבא איגר אומר הפשט של המילה הראשונה של הבעל שם טוב, שאחרי הכל אני מאמין באמונה אחת. אבל הוא אומר, מבין, הוא אומר אחרי הכל. היתה הקדמה לפני אני מאמין באמונה אחת. אחרי הכל…
מגיד השיעור: כן כן.
מדוע הסידורים עד תשמ״ה לא הדפיסו את כל העולם
קהל: אתה מסביר מדוע הסידורים עד שנת תשמ״ה לא הדפסנו את כל העולם. כן. כי זה בדחילו, כי זה חייב להיות משהו, ובתשמ״ה זה גם משהו. הוא רק את דברו שקדושתו למעלה מהשגתו, וזה אמת במקומו. כתבתי עוד בהרחבה את כל השאלות והתשובות, יש לי את כל הכינוס לומר שהוא יתאים לברית.
מגיד השיעור: אני שומע. לא, אבל זה… כן. אבל נראה, על כל פנים, שם חייב להיות משהו דבר, ואחר כך זה עובר, ועל זה אנחנו לא מסתכלים, כי זה כבר החלק של למעלה, וזה מה שנאמר.
קהל: מה? מי אומר שזה נאמר? מי? מי אומר שזה נאמר? עץ חיים? עץ חיים אומר שהוא לא מדבר על עולם אחר? אה, הפשט, התורה, כן. כן. אתה אומר כבר שלא מדברים על עולם אחר?
תורת הבעש״ט: “דבר והיפוכו” — להאמין בשני הצדדים
מגיד השיעור: זה לא רק שלא מדברים, מדברים כן! זה כל העניין! כי זו האמונה השנייה, זה נקרא האמונה הראשונה. מה שאנחנו מדברים בשפה שלנו, בצמצום שלנו, בקטנות ההשגה שלנו, זה באמת זה.
ואיפשהו הרגל שאתה שם, אתה הולך לשים עוד אחד, כאילו אמרת שזה מכחיש את הדבר הקודם. מבין? זה עוד דבר.
הבעש״ט על “האומר שמע שמע”
הבעל שם טוב במקומות אחרים אומר כך, שאסור, כן, התורה על “האומר שמע שמע”, שאסור לחזור, לומר שוב מילה ששמעת כבר, כי אז אתה מכחיש שהמילה הקודמת היתה אלוקות. זה לא ממש אותו הדבר מהתורה כאן, אבל זה קשור.
כלומר, אם אחד אומר, “אה, אז השמש וההצלה לא מספיקים, הוא צריך עוד מדרגה גבוהה יותר”, נראה שהוא מכחיש שכאן יש אלוקות. בוודאי זו רק מדרגה קטנה לגבי האמת, אבל מדברים שזו התורה שנתנו לנו, שזו השייכות שלנו. זה צריכים להאמין שזה גם האמת. מבין מה אני אומר?
זהו ה״דבר והיפוכו”
זהו ה״דבר והיפוכו”. אדם לא יכול להאמין שהאלוה שהוא מבין אינו אלוה. הוא הופך סתם ל… הוא מפריד יותר. בוודאי גם אסור להאמין שזה כל האלוה. אבל זה גם הכל, אבל לא הכל הכל.
“לעולם ילמד אדם למעלה” — לא מסתכלים אחורה
בכל אופן, זהו “לעולם ילמד אדם למעלה”, וה“למדך מנהג למעשה לא תעשה כן לה׳ אלוקיך”, שלא מסתכלים אחורה, לא עוצרים לעולם, עומד דבר.
מה הפחד שיש כאן? הפחד הוא שיפספסו משהו. זה הופך ליותר פחד, אדם פוחד שהוא לא החזיק במשהו. היתה מנחה כל כך טובה, זה יהיה שם, זה היה בכל מנחה. אה, יש מניין. מה לא היה לו? קטע גדול בכל אופן, זו התורה. יפה, הולכים הלאה לקטע הבא.