סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – הקדמה ופרק א׳
—
הקדמה להלכות תפילין ומזוזה וספר תורה
א. סדר ההלכות – מדוע תפילין קודם ספר תורה?
הרמב״ם מסדר את ההלכות בסדר: תפילין, מזוזה, ספר תורה (תמ״ס), ולא כסדר הרגיל של סת״ם (ספר תורה, תפילין, מזוזה).
פשט: הרמב״ם מתחיל בתפילין, אחר כך מזוזה, אחר כך ספר תורה.
חידושים והסברות:
– ר׳ יצחק שאל מדוע הרמב״ם מתחיל בתפילין ולא בספר תורה. הרי אין זה שתפילין קדושים יותר מספר תורה – להיפך, יש חומרות בספר תורה על פני תפילין, וגם חומרות בתפילין על פני ספר תורה. הסדר אינו אפוא לפי קדושה.
– התירוץ העיקרי: כל ספר אהבה עוסק במצוות שאדם עושה בכל יום (תפילה, ברכות, וכו׳). תפילין היא מצוה שמקיימים בכל יום והיא קשורה לתפילה ולקריאת שמע (כפי שהרמב״ם מביא מאוחר יותר מחז״ל שיש לקרוא קריאת שמע כשיש לו תפילין). ספר תורה היא מצוה כללית יותר – לכתוב ספר תורה – ולא ממש מצוה יומיומית. בנוסף, תפילין היא מצוה של יחיד, בעוד שספר תורה קשורה יותר לציבור.
– בספר אהבה כמעט אין מצוות לא תעשה – כל ספר אהבה הוא מצוות עשה. “אהבה היא מה שעושים כן, לא מה שעושים לא.”
—
ב. מנין המצוות – חמש מצוות עשה
הרמב״ם מונה: “יש בכללן” חמש מצוות עשה: (1) להניח תפילין על הראש, (2) לקשור תפילין על היד, (3) לקבוע מזוזה בפתחי השערים, (4) לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו, (5) לכתוב המלך ספר תורה שני.
פשט: תפילין של ראש ותפילין של יד הן שתי מצוות נפרדות. מזוזה היא מצוה אחת. ספר תורה יש בה שתי מצוות – אחת לכל יהודי, ואחת נפרדת למלך.
חידושים והסברות:
– תפילין של ראש ושל יד – שתי מצוות: הרמב״ם מביא בספר המצוות את המקור ממנחות שכתוב בו ש״תפילין של ראש אינו מעכב את של יד” – אינן מעכבות זו את זו, משום שכל אחת היא מצוה נפרדת. לכן גם מברכים שתי ברכות. זוהי הראיה שהן שתי מצוות נפרדות, ולא מצוה אחת עם שני חלקים.
– מזוזה – השם: השם “מזוזה” פירושו בתורה למעשה את המשקוף (doorpost). עם הזמן “מזוזה” הפך לשם נרדף לכתב שמניחים על המשקוף. מזוזה היא במובן מסוים “תפילין על דלת הבית” – מניחים תפילין על הראש ומזוזה על הדלת.
– ספר תורה של המלך: למלך יש מצוה נפרדת לכתוב ספר תורה שני, ולא רק אותה מצוה כמו כל יהודי. יהודי פשוט שכותב ספר תורה שני אינו מקיים מצוה חדשה – הוא מקיים שוב את אותה מצוה. אבל למלך יש מצוה חדשה ונפרדת לספר השני. מלך שנעשה מלך בצעירותו וטרם קיים את מצות כתיבת ספר תורה ככל יהודי – צריך לכתוב שניים: אחד ככל יהודי, ועוד אחד כמלך.
—
ג. מדוע תפילין, מזוזה, ספר תורה ביחד במסכת אחת?
פשט: הרמב״ם מציב את שלושתם יחד בסט הלכות אחד.
חידושים והסברות:
– המכנה המשותף לכולם הוא שכולם צריכים להיות כתובים אצל סופר סת״ם – כולם חלקים מהתורה שנכתבים (ספר תורה – כל התורה, תפילין – ארבע פרשיות, מזוזה – שתי פרשיות). נקודת החיבור היא דין הכתיבה – כתב אשורי, שרטוט, וכו׳.
– המבנה הפנימי: פרקים א׳-ה׳ = הלכות תפילין; פרקים ו׳-ז׳ = הלכות מזוזה; פרק ז׳ והלאה = הלכות ספר תורה. אבל ההתחלה (הפרקים הראשונים) עוסקת בהלכות כלליות של כתיבה החלות על שלושתם.
—
פרק א׳, הלכה א׳ – ארבע הפרשיות של תפילין
דברי הרמב״ם:
“ארבע פרשיות אלו הן: קדש לי, והיה כי יביאך – שבספר שמות; שמע, והיה אם שמוע – שבספר דברים. הן שנכתבות בפני עצמן, ומקיפין אותן בעור, ונקראין תפילין. ונותנין אותן על הראש וקושרין אותן על היד. אפילו קוצו של אות אחת מארבע פרשיות מעכבות כולן מן התורה, עד שיהיו נכתבות שלימות כתקונן.”
פשט: הרמב״ם מונה את ארבע הפרשיות לפי הסדר שבו הן מופיעות בתורה: (1) קדש לי (שמות יג:א-י), (2) והיה כי יביאך (שמות יג:יא-טז), (3) שמע (דברים ו:ד-ט), (4) והיה אם שמוע (דברים יא:יג-כא). כותבים אותן בנפרד, עוטפים אותן בעור (עור), וזה נקרא “תפילין”. מניחים אותן על הראש ועל היד. אפילו קוצו של אות אחת מארבע הפרשיות מעכב – הכל צריך להיות שלם כתיקונו.
חידושים והסברות:
א. סדר הפרשיות – לפי התורה
הרמב״ם מונה את ארבע הפרשיות לפי הסדר שבו הן מופיעות בתורה – תחילה שתי הפרשיות מספר שמות, ואחר כך השתיים מספר דברים. הסדר שבו מכניסים אותן לתפילין (שיכול להיות שונה) נדון רק בפרק ג׳.
ב. “נכתבות בפני עצמן” – כתיבה נפרדת
הלשון “נכתבות בפני עצמן” פירושו שכותבים את הפרשיות במיוחד לתפילין – אין גוזרים אותן מספר תורה שכבר נכתב או מכתב אחר.
ג. מדוע הרמב״ם אינו מתחיל בהקדמה?
לעתים קרובות הרמב״ם מתחיל בהקדמה (למשל הלכות תפילה – “נחלת אבות וזכות אבות”). כאן הוא קופץ ישר לפרשיות מבלי לומר “יש מצוה להניח תפילין, וחז״ל אומרים שתפילין הן ארבע פרשיות.”
התירוץ: שיטת הרמב״ם כאן היא שתחילה צריך לדעת מהם תפילין, לפני שאפשר לדבר על הנחת תפילין. הפרקים הראשונים הם למעשה הקדמה – הם מתארים את החפצא (האובייקט). רק מאוחר יותר (פרק ג׳-ד׳) הוא מדבר על המצווה של הנחת תפילין. זה מקביל להלכות סוכה, שבהן גם הרמב״ם מתחיל במה שאפשר לעשות סוכה (החפצא), ורק אחר כך מדבר על מצות ישיבה בסוכה. ההלכות הראשונות אינן מצווה נפרדת – הן תנאים של החפצא דקדושה.
ד. המקור לארבע הפרשיות
בתורה כתוב “וכתבתם” – אבל זה לא אומר במפורש “כתוב דווקא את הפרשה הזו.” אפשר לטעון ש״וכתבתם” פירושו כתוב משהו – אולי עשרת הדברות, אולי דברים חשובים אחרים.
חז״ל אמרו ש״טוטפות” פירושו ארבע (טט = שתיים בקטפי, פס = שתיים באפריקי), וארבע הפרשיות הן דווקא ארבע הפרשיות שבהן מוזכרת מצות תפילין. אבל זה לא מוכרח – מדוע דווקא לכתוב את הפרשיות שבהן מוזכרים תפילין? אפשר היה ללמוד אחרת. זוהי מסורה – כך קיבלו החכמים. הרמב״ם אינו מביא את המקור כאן – הוא אינו נכנס לדרשה של “טוטפות” או “וכתבתם” בהקשר זה.
[סטייה: צדוקים ותפיליהם] צדוקים כתבו דברים אחרים בתפיליהם. הרשב״ם העלה בתורה שתפילין יכולים להיות קמיע (amulet), והצדוקים כנראה סברו שאפשר לכתוב מה שרוצים. הרמב״ם אינו מודאג מכך.
ה. “ונקראין תפילין” – מדוע נקראים תפילין? דיון רחב
הרמב״ם אומר רק “ונקראין תפילין” אבל אינו נותן הסבר אטימולוגי. התירוץ על יסוד הרדב״ז: דברים שהם פשוטים וידועים לכל, הרמב״ם אינו נכנס להסבירם.
הבעיה עם המילה “טוטפות” בתורה: בתורה כתוב “והיו לטוטפות בין עיניך”. המילה “טוטפות” היא למעשה בלתי מובנת – אף אחד לא יודע מה היא אומרת. “טוטפות” היא אחת המילים שמופיעות נדיר מאוד בתנ״ך (הרב שרגא פרנק כתב ספר עם כל המילים שמופיעות רק פעם אחת בכל התנ״ך). מכיוון שאין הזדמנות אחרת בתנ״ך שבה המילה משמשת, אי אפשר להבין אותה מהקשר.
תרגום אונקלוס מתרגם “טוטפות” כ״תפילין”. אבל זה לא באמת תרגום – זה רק “מחלוקת בין שם לשם”: בלשון התורה זה נקרא “טוטפות”, בלשון חכמים זה נקרא “תפילין”. התרגום אומר לך מהו החפץ (כי אתה כבר יודע מהם תפילין), אבל הוא לא מסביר את המילה עצמה.
פירוש הטור – מלשון “פלילים”: הטור טוען ש״תפילין” הוא מלשון “פלילים” (כמו “ונתנו בפלילים”) – משפט, ויכוח, שיחה כלפי מעלה עם הקב״ה, כמו “תפילה”. תפילין הוא מלשון “אות” – ראיה, עדות ש״שם ה׳ נקרא עליך”.
הפירוש הפשוט יותר – תפילין פירושו “קמיע”: המילה “תפילין” הייתה בימים ההם השם ל״קמיע” – פיסת קלף עם משהו חשוב כתוב עליה, עטופה בעור, שאדם חובש על עצמו. התורה אומרת: קחו את הפרשיות המדברות על אמונה ויציאת מצרים, ועשו מהן “קמיע” כזה.
ראיה מתרגום השבעים (Septuagint): באנגלית אומרים “phylacteries” – זה בא מהמילה היוונית “phylakteria” שפירושה קמיע. שני התרגומים – אונקלוס (תפילין) ותרגום השבעים (phylakteria/קמיע) – מראים שבלשון הקודש עצמה אין דרך טובה להסביר את המילה.
מה פירוש “קמיע” בהקשר זה: “קמיע” לא בהכרח פירושו שמירה ממזיקים. קמיע יכול להיות דבר שאדם נושא כי הוא חשוב לו – סנטימנטלי, או כזיהוי. כמו אדם שנושא תמונה של אביו בארנק, או כמו השרשראות של החטופים, או מדבקות פגוש. “לזכרון בין עיניך” – זה שומר מלשכוח, זה מזכיר. בתורה עצמה לא רואים קמיעות אחרות מלבד טוטפות – המושג של קמיעות נפגש רק בחז״ל (מסכת שבת). אבל בחז״ל אכן מוצאים את הלשון “קמיע” על תפילין עצמם, מה שמאשר שהם הבינו שתפילין הם למעשה סוג כזה של דבר.
[סטייה: הרמב״ם עצמו אומר שאסור להשתמש בספר תורה כקמיע. המקובלים סוברים שלתפילין יש אכן היבט של שמירה, אבל הרמב״ם לא היה “שמח” מכך.]
ו. קשירה בשל יד לעומת של ראש
הרמב״ם מביא בשל יד את הלשון “וקשרתם לאות על ידך” – לשון קשירה (קשירה). אבל בשל ראש הוא לא מביא את לשון הקשירה. זה מתאים למציאות: של ראש מונח על הראש – הראש שטוח מספיק כדי להניח עליו – זה לא ממש “קשור” באותו אופן. בתורה עצמה כתוב בפרשה הראשונה “והיה לך לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך” – גם שם “אות” (סימן) ביד, ו״טוטפת” בראש, ללא לשון קשירה.
ז. “אפילו קוצו של אות אחת מעכבות” – מחלוקת ראשונים מהו “קוצו של יוד”
לשון הרמב״ם לעומת הגמרא: הרמב״ם כותב “קוצו של אות אחת” – אבל בגמרא כתוב “קוצו של יוד”. הרמב״ם כתב יותר כוללני – כל אות, לא רק יוד.
שיטת רש״י – הפירוש הפשוט: רש״י מבין ש״קוצו של יוד” פירושו הפינה הקטנה של היוד. ליוד יש שני חלקים: למעלה יש קו, ובצד ימין יורד קצת. אם עושים רק נקודה מלמעלה, לא יודעים שזה יוד – זה מעכב, זה לא יוד.
פירוש פשוט יותר – צורת האות: “קוצו של יוד” יכול לומר את ה״חדות/עגלגלות” של האות – ההבדל שעושה אות אחת שונה מאחרת. למשל: סמך וסופית-מם הם כמעט אותו דבר, רק ההבדל הוא העגלגלות. דלת וריש – ההבדל הוא רק שהריש עגולה יותר והדלת חדה יותר. זו לכאורה שיטת הרמב״ן.
שיטת רבינו תם – הקוץ משמאל ליוד: רבינו תם מחדש שליוד יש עוד חלק: בצד שמאל יורד “שערה” קטנה (כך עושים כל האשכנזים בכתבם). זהו “קוצו של יוד” שמעכב – חידוש בכתב.
שיטות אחרות: יש שמפרשים ש״קוץ” פירושו התגין (כתרים על אותיות מסוימות).
“קוצו של יוד” כביטוי: יוד היא האות הקטנה ביותר, ו״קוצו של יוד” פירושו “החלק הקטן ביותר של האות הקטנה ביותר” – כביטוי למשהו מינימלי. באנגלית גם אומרים “not one iota” – ו”iota” היא פשוט המילה היוונית ליוד.
—
הלכה א׳ (המשך) – שלימות במזוזה ובספר תורה
דברי הרמב״ם:
“וכן שתי פרשיות מזוזה, שהן שמע והיה אם שמוע, אפילו אות אחת משתי הפרשיות, אפילו חצי קוץ – אינו תורה עד שישנם לכשיהיו בשלימות. וכן ספר תורה שחסר אפילו אות אחת – פסול.”
פשט: אותה הלכה של שלימות שחלה בתפילין, חלה גם במזוזה ובספר תורה. בכל שלושתם הכתיבה צריכה להיות שלמה, ללא חסרון.
חידושים והסברות:
– הבדל בין תפילין/מזוזה לספר תורה ב״קוצו של אות”: הבדל מעניין: בתפילין הרמב״ם אומר “אפילו קוצו של אות אחת”, במזוזה הוא אומר “אפילו חצי קוץ”, אבל בספר תורה הוא אומר רק “שחסר אפילו אות אחת” – הוא לא מזכיר “קוצו של אות”. אולי בספר תורה קצת פחות מחמיר, שקוץ חסר לא פוסל? יש מפרשים שלא מסכימים עם הבדל זה.
– המקור לפסול בספר תורה שחסר אות אחת: הכסף משנה מתקשה למצוא את המקור – כי זה לא כתוב במפורש בגמרא. הוא מביא שאולי אפשר ללמוד זאת ממדרש (“אפילו ספר תורה חסר אות אחת”). אבל מאותו מדרש משמע שזו סברא פשוטה.
– הלכה למעשה – אם מוצאים חסרון בבית הכנסת: הרמב״ם לכאורה אומר במפורש שספר תורה עם אות חסרה הוא פסול. אבל הב״ח טען: מכיוון שאיננו בקיאים בחסרות ויתרות, אי אפשר לומר שזה פסול כשמוצאים חסר/יתר. גם השאגת אריה דן בעניין זה. סברת הב״ח: בגמרא כתוב רק “אי איכא חדא – פסול”, שמשמע רק כשיודעים בוודאות שחסר. הרמב״ם אבל בוודאי סבר שזה פסול.
—
הלכה ג׳ – עשרה דברים בתפילין, הלכה למשה מסיני
דברי הרמב״ם:
“עשרה דברים יש בתפילין, כולן הלכה למשה מסיני, וכולן מעכבין, ואם שינה באחת מהן הרי התפילין פסולות.”
פשט: יש עשר הלכות בתפילין, כולן הלכה למשה מסיני, כולן מעכבות.
חידושים והסברות:
– רשימת העשר של הרמב״ם – לא מהגמרא: הלשון “עשרה דברים” לא כתוב בגמרא. הרמב״ם עצמו הרכיב את הרשימה.
– מה פירוש “הלכה למשה מסיני” בתפילין: לפי הקדמת הרמב״ם, הלכה למשה מסיני פירושה דבר שלא כתוב בתורה, אלא דבר שראו ומסרו מדור לדור. תפילין הוא דבר מעשי – הלכו לבית המדרש, ראו תפילין, יודעים שכך עשו מאז משה רבינו. לכן כמעט לא כתוב דבר במשנה על הלכות תפילין (רק שתיים-שלוש הלכות), כי זו הייתה ידיעה מעשית שכולם ראו.
– [סטייה: השוואה לאתרוג:] אתרוג הוא גם הלכה למשה מסיני (ש״פרי עץ הדר” פירושו אתרוג), אף על פי שיש דרשה על כך. אבל באתרוג, מכיוון שזה רק פעם בשנה, צריך יותר ראיות מפסוקים. בתפילין, שמניחים כל יום, זו הייתה מסורה חיה.
—
הלכה ג׳ (המשך) – שניים מהעשרה: דיו וקלף
דברי הרמב״ם:
“והרי הן: השניים שבעיקר כתיבתן – שכל כתבן אינו נכתב אלא בדיו, ושיהיו כל הכתובים על הקלף.”
פשט: משתי ההלכות העשר שתיים נוגעות לכתיבה עצמה: (1) צריך לכתוב דווקא בדיו, (2) צריך לכתוב דווקא על קלף.
חידושים: השכל של שתי ההלכות הוא שתהיה כתיבה טובה – כתיבה יפה, ברורה, עמידה.
—
הלכה ד׳ – כיצד מעשה הדיו (מתכון הדיו)
דברי הרמב״ם:
**”כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושעוה וכיוצא בהן, וגובלין אותו בשרף האילן ובמעט דבש, ולוחצין אותו ודכין אותו עד שיהיה עשוי כעיגולין, ומייבשין אותו ומצניעין אותו. ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו, וכותב בו – שאם תרצה למחוק, ימחק. וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות. ואם כתב שלשתן במי
עפצים וקלקנתוס, שהוא עומד ואינו נמחק – כשר.”**
פשט: הרמב״ם נותן את המתכון לדיו: אוספים עשן של שמנים/זפת/שעווה, לשים אותו עם שרף העץ ומעט דבש, עושים כדורים קטנים עגולים, מייבשים אותו. בעת הכתיבה שורים אותו במי עפצים – שגורם לכך שאפשר למחוק אותו. זוהי מצווה מן המובחר. בדיעבד, עם מי עפצים וקלקנתוס (שעומד ולא נמחק) – גם כשר.
חידושים והסברות:
– מדוע דווקא דיו שאפשר למחוק לכתחילה? הרמב״ם מביא את הטעם: “שאם תרצה למחוק, ימחק.” בסוטה כתוב “ומחה” – מוחקים את שם ה׳ במים. משם לומדים שהדיו הנכון לסת״ם צריך להיות כזה שאפשר למחוק.
– דעת חז״ל על דיו של משה רבינו: חז״ל סברו שמשה רבינו עצמו השתמש במתכון הטוב ביותר לדיו. סברתם: משה רבינו בוודאי חשב את התורה מספיק כדי שלקח את הדיו הטוב ביותר.
– המתכון הספציפי אינו מעכב: הסבר הרמב״ם הוא שגדר ההלכה אינו על המתכון הספציפי, אלא על כך שיהיה “דבר המתקיים” – דיו באיכות טובה. לכן סופרים כיום אינם משתמשים במתכון של הרמב״ם.
– קושיית הרמב״ם על עצמו – מהי אפוא ההלכה למשה מסיני? אם המתכון הספציפי אינו מעכב, מה נשאר? תירוץ הרמב״ם: ההלכה למשה מסיני היא “שיהיו בצבעונים” – שצריך להיות שחור. “דיו” פירושו שחור. אם כותבים אפילו אות אחת בצבע אחר, או בזהב, זה פסול.
– מדוע חז״ל לא אמרו פשוט “שחור”? המילה “דיו” מכילה שני היבטים: (א) צבע שחור, (ב) איכות טובה. כמשל: אם הולכים לחנות לקנות שחור – לא רוצים סתם שחור, רוצים שחור באיכות טובה.
– הדיו התפתח במהלך השנים: הגמרא מציבה את השיטה הטובה ביותר של כתיבה שהייתה בזמן מסוים. זה לא אומר שדווקא משה רבינו השתמש באותו מתכון. העיקר הלכה למשה מסיני הוא שיש להשתמש בדיו טוב, חזק, שחור.
– הלכה למעשה: לרמב״ם יש אריכות (בתשובה) על איך בדיוק לעשות את הדיו. אבל סופרים כיום כותבים ברוב המקרים לא עם המתכון הספציפי של הרמב״ם.
—
הלכה ה׳ – שלושה עורות: גויל, קלף, דוכסוסטוס
דברי הרמב״ם:
“שלשה עורות הן: גויל, קלף, ודוכסוסטוס. כיצד? מפשיטים את העור של בהמה או חיה, מעבירים את השער, ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח, ואחר כך בעפצא וכיוצא בהן מדברים שמכווצין את העור ומחזקין אותו – זהו הנקרא גויל. ואם לקחו עור אחר שעיבדוהו וחילקו אותו לשניים כמו שהעבדנין עושין – החלק שהוא מול השער נקרא קלף, והחלק העב והרע שהוא מול הבשר נקרא דוכסוסטוס.”
פשט: הרמב״ם מסביר את שלושת סוגי העורות:
– גויל – כל העור לאחר העיבוד (עם מלח, קמח, עפצא), אבל לפני שחתכו אותו בעובי.
– קלף – כשחותכים את העור המעובד בעובי (באמצע), החלק שהיה ליד השער (צד חיצוני).
– דוכסוסטוס – החלק האחר, שהיה ליד הבשר (צד פנימי) – “עב ורע”.
חידושים והסברות:
– “שלושה מיני עורות” – לא שלוש חיות שונות: זה עור אחד מבהמה אחת, רק שאפשר לעבד אותו בשלוש דרכים.
– תהליך החיתוך בעובי: הרמב״ם מעיר שחיתוך של עור בעובי (באמצע) הוא טכניקה מסובכת – “כמו שהעבדנין עושין” – צריך לשאול את המומחים.
– עפצא – קשר מעניין: עפצא (gall nuts) משמש גם בדיו וגם בעיבוד העור – “עפצא בעפצא.” לחומר יש תפקיד של כיווץ (צמצום) וחיזוק (חיזוק) את העור.
—
הלכה ו׳ – על איזה עור כותבים מה, ועל איזה צד
דברי הרמב״ם:
“הלכה למשה מסיני שיהו כותבין ספר תורה על הגויל, וכותבין במקום השער. תפילין על הקלף, וכותבין במקום הבשר. מזוזה על הדוכסוסטוס, וכותבין במקום השער. כל הכותב בקלף במקום שער – פסול. כתב ספר תורה על הקלף – כשר, ולא נאה. אבל אם כתב על דוכסוסטוס – פסול. וכן אם כתב מזוזה על הקלף או על הגויל – כשר.”
פשט: הלכה למשה מסיני:
– ספר תורה – על גויל, בצד השער (חיצוני).
– תפילין – על קלף, בצד הבשר (פנימי).
– מזוזה – על דוכסוסטוס, בצד השער (חיצוני).
אם כותבים בצד ההפוך – פסול. בדיעבד: ספר תורה על קלף – כשר אבל לא נאה; ספר תורה על דוכסוסטוס – פסול. מזוזה על קלף או גויל – כשר.
חידושים והסברות:
– דוכסוסטוס אינו איכות נמוכה יותר – זה דין של “צד”: אפשר היה לחשוב שדוכסוסטוס פסול לספר תורה כי זה חומר נחות יותר. אבל זה לא נכון, כי מזוזה צריכה דווקא על דוכסוסטוס! זה לא עניין של איכות, אלא דין של איזה צד כותבים.
– ספר תורה על גויל – לוגיקה הפוכה? לכאורה היו חושבים להיפך: ספר תורה, שהוא גדול, יש לכתוב על עור דק יותר (קלף) כדי לחסוך, ותפילין שהם קטנים יש לקחת עור עבה יותר. אבל ההלכה למשה מסיני היא בדיוק הפוך.
– איננו יודעים בדיוק את הטעם: זוהי גזירת הכתוב (הלכה למשה מסיני).
קלף בזמן הזה – למעשה נוהגים אחרת
חידושים והסברות:
– רבינו מנוח מביא ששאלו את הרמב״ם עצמו על הבעיה שאף אחד לא יודע איך לעשות את העיבוד במי עפצים כראוי. תשובת הרמב״ם: כל עוד לא יודעים איך, אין לכתוב ספר תורה מזה. האשכול גם מביא שרבינו תם סבר שעפצים אינו מעכב למעשה.
– כל ההבדל של קלף, גויל, דוכסוסטוס – אנחנו בכלל לא נוהגים כך בזמן הזה. כותבים הכל (תפילין, ספר תורה, מזוזות) על אותו סוג קלף. לא חותכים את העור לשני חלקים. לוקחים את הקלף הרגיל מהחנות, מגרדים אותו קצת, וכותבים ממקום הבשר.
– נוסחאות שונות ברמב״ם – לפי גירסאות מסוימות יוצא שהקלף שלנו כיום אינו נכון. אבל הפוסקים כבר פסקו שהקלף שלנו קרוב יותר ל״קלף” מאשר ל״דוכסוסטוס”. הערוך השולחן גם מביא זאת.
– התירוץ למנהג – השוואה לדיו: כמו שבדיו העיקר הוא שיהיה שחור – כך גם בקלף, העיקר הוא שיהיה יפה וטוב. אבל ההבדל: בדיו הרמב״ם אמר בבירור מה העיקר (שחור), אבל בקלף הוא אומר דווקא דוכסוסטוס, דווקא גויל, דווקא קלף – יותר מפורט.
– בעל המאור אומר שהכל כשר, כל ההבדל הוא רק למצווה (לכתחילה). רבינו תם אמר שהקלף שלנו כיום יש לו דין “קלף” וכותבים אותו מצד הבשר.
– “פוק חזי מאי עמא דבר” – “שאל לסופר” – כלל הרמב״ן: הלכה למשה מסיני בקלף לא עוברת דרך רשימות, אלא מסופר לסופר, מפה לפה.
– דבר אחד הרמב״ם ברור: “אם כתב על הקלף בצד הדוכסוסטוס – פסולה” – ספר תורה בצד הלא נכון הוא פסול.
—
הלכה – עור בהמה טהורה
דברי הרמב״ם:
“אין כותבין ספרים, תפילין ומזוזות אלא על עור בהמה וחיה ועוף הטהורים. אפילו נבילות וטריפות שלהם – כשר.”
פשט: צריך לכתוב סת״ם רק על עור של מינים כשרים (טהורים) של בעלי חיים. לא צריך להיות בהמה ששוחטה – אפילו נבילות וטריפות כשרות, רק המין צריך להיות טהור.
חידושים:
– דג טהור – לדג טהור אין את הבעיה של טומאה, אבל יש בעיה מעשית: עור של דג מלוכלך (חלקלק), אי אפשר לנקות ולעבד אותו כראוי. בעיבוד הוא מתפורר.
– [סטייה: עור תנין – איכות טובה, אבל תנין אינו טהור.]
—
הלכה – עיבוד לשמה
דברי הרמב״ם:
“עורות של ספר תורה וקלפי תפילין – צריך לעבד אותן לשמן. ואם עיבדן שלא לשמן – פסול. לפיכך אם עיבדן הגוי – פסולין, אפילו אמרנו לו לעבד עור זה לשם ספר או לשם תפילין – פסול, שהרי הגוי על דעת עצמו הוא עושה, לא על דעת השוכר אותו. אבל מזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה.”
פשט: עיבוד הקלף לספר תורה ותפילין צריך להיות לשמה. גוי לא יכול לעשות זאת, כי אפילו אם אומרים לו למה, הוא עושה זאת על דעת עצמו. מזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה.
חידושים והסברות:
– “על דעת עצמו הוא עושה” – יסוד הרמב״ם: לגוי אין את המושג של לעשות עבור אחר. הוא עושה הכל לעצמו. הוא לא מבין להשפיל את עצמו, אין לו בדעתו את השכינה הקדושה, אין לו יראת שמים. אפילו אם הוא יודע שהוא עושה זאת לתפילין – הוא עושה זאת כי הוא רוצה, לא כי הוא מכוון לשמה.
– הבדל בין גוי לפועל יהודי: גם פועל יהודי חושב על כספו! התירוץ: זו לא הנקודה של הכסף. יהודי מבין את המושג של לעשות עבור אחר, גוי לא מבין זאת. יהודי – אפילו לא דתי – גם עושה “עבור ספר תורה.”
– חרש שוטה וקטן – עומד על גביו: הרמב״ם מביא בהלכות גיטין שחרש שוטה וקטן, כשמישהו עומד מעליו – כשר, כי הוא עושה “על דעת העושה”. אבל גוי לא עושה על דעת העושה.
– מזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה – מדוע? תשובת הרמב״ם: כתוב בגמרא בספר תורה ותפילין, ולא כתוב במזוזה! מזוזה היא חובת הבית – זו לא חובת הגברא כמו ספר תורה ותפילין. אדם אין לו חיוב לעשות מזוזה – יש לו רק חיוב להניח מזוזה אם יש לו דלת. כמו ציצית – אינך מחויב להיות לך בגד, אבל אם יש לך אחד, אתה מחויב.
– הסבר חדש של הרמב״ם לעיבוד לשמה (מתשובה): הרמב״ם אומר: “כדי שיהא זריז בעיבודה ויעשה אותה יפה” – כדי שיהיה זריז בעיבוד ויעשה אותה יפה. זהו חידוש גדול: אפשר היה לחשוב שעיבוד לשמה הוא משהו של קדושה, אבל הרמב״ם אומר שזה דבר מעשי – שידע למה הוא עושה זאת, כדי שיעשה זאת טוב!
– החידוש הגדול – מה פירוש “לשמה”: כשהרמב״ם אומר שצריך לעשות את המצווה “לשמה”, הוא לא מתכוון לכוונה מיסטית, אלא שיעשו עבודה טובה – שיעשו זאת ברצינות, שיוודאו שזה כשר, שיעשו זאת באיכות. המשל: כשכותבים על מאפיית מצות “לשם מצת מצווה”, לא מתכוונים רק “אני מחזיק בדעתי”, אלא “אני עושה כאן דבר רציני, אני מוודא שאין כאן חמץ”. בעיבוד העור ספציפית: מישהו עושה עבודה חלשה – זה מתפורר אחרי שנתיים. מישהו עושה עבודה טובה – זה מחזיק מאה שנה. זהו פירוש לשמה לפי תשובת הרמב״ם.
– קושיה: גוי יכול גם לעשות עבודה טובה: אם לשמה פירושו רק “עבודה טובה”, מדוע גוי יהיה פסול? התירוץ: “לשמה” פירושו לא רק איכות טכנית, אלא גם הרצינות של “אני עושה כאן למצווה” – שלגוי אין.
—
הלכה ו׳ – שרטוט (שרטוט שורות)
דברי הרמב״ם:
“הלכה למשה מסיני: אין כותבין ספר תורה ולא מזוזה אלא בשרטוט. תפילין אינן צריכין שרטוט.”
פשט: ספר תורה ומזוזה צריך שרטוט – עושים קווים ישרים עם סרגל על הקלף לפני הכתיבה. תפילין אינן צריכות שרטוט.
חידושים והסברות:
– הטעם לשרטוט – עבור הקורא, לא רק עבור הכותב: שרטוט הוא לא רק כדי שהסופר יכתוב ישר, אלא זה עוזר יותר לקורא מאשר לכותב. זה עוזר לקורא לעקוב אחר השורה, במיוחד כשזה כתוב קטן. זהו “לנוי קריאה”.
– מדוע תפילין אינן צריכות שרטוט: ספר תורה קוראים – צריך לדעת לקרוא אותו טוב. מזוזה – גם כן, אפשר לראות אותה, אפשר לקרוא אותה (רבי יחיאל מאיר טוען שצריך להשאיר את המזוזה פתוחה, שאפשר יהיה לקרוא אותה). אבל תפילין סגורות מאוד – לא פותחים אותן, לא מסתכלים פנימה. כמו שקמיעות היו כתובות סתם (בלי שרטוט), כי לא פתחו אותן.
– דעה אחרת: יש שטוענים שמזוזה צריך לבדוק (בודק להיות), לכן צריך שרטוט (כי יקראו אותה בבדיקה). משא״כ תפילין – לא בודקים אותן כל כך לעתים קרובות.
—
הלכה ז׳ – כתיבה שלא מן הכתב (בעל פה)
דברי הרמב״ם:
“מותר לכתוב תפילין ומזוזות שלא מן הכתב, שהכל גורסין פרשה זו. אבל ספר תורה אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב.”
פשט: תפילין ומזוזות מותר לכתוב בעל פה (בלי להסתכל בספר), כי כולם יודעים היטב את הפרשיות. אבל ספר תורה אסור לכתוב אפילו אות אחת בלי להסתכל בכתב.
חידושים והסברות:
– מה פירוש “שהכל גורסין פרשה זו”? האם הוא מתכוון שכל היהודים אומרים את הפרשיות (שמע, והיה אם שמוע, קדש, והיה כי יביאך), או שהוא מתכוון שכל הסופרים יודעים אותן? המנהג הוא לומר את הפרשיות כל יום (זה כתוב בסידור), אבל זה לא הלכה – זה מנהג. נראה שכאן המקור לאותו מנהג.
– סברא מעשית: סופר כותב מאות תפילין ומזוזות – הוא כבר יודע את ארבע הפרשיות בעל פה. אבל ספר תורה לוקח כמה שנים לכתוב – לא פשוט שסופר יודע את כל התורה כולה רק כי כתב עשרה ספרי תורה.
– רבנו יונה – ספר תורה היא גזירה, לא רק חשש טעות: רבנו יונה אומר בבירור: אפילו אם אתה גאון עצום שיודע את כל התורה, אסור לכתוב ספר תורה שלא מן הכתב – כי אף אחד לא יודע אותה (זו גזירה). הסיבה: שהתורה תישאר טהורה ומדויקת. משא״כ תפילין – אם אתה תלמיד חכם, יש הקלה, כי אנשים באמת יכולים לדעת זאת.
– הבדל תפילין לגבי מזוזה (רבנו יונה): בדרך כלל לא מסתכלים בתפילין (הן סגורות), אבל מזוזות אפשר לראות. אין מצווה לפתוח (לפתוח) את התפילין.
—
הלכה – ספר תורה, תפילין, מזוזות שנכתבו על ידי פסולים
דברי הרמב״ם:
“אם כתבן מין – ישרפו. כתבן גוי, או ישראל משומד (לעבודה זרה), או מוסר, או עבד, או אשה, או קטן – פסולים, וטעונים גניזה.”
פשט: כתיבת מין – שורפים (ישרפו). גוי, ישראל משומד, מוסר, עבד, אישה, קטן – פסולים, אבל צריך לגונזם (גניזה), לא לשרוף.
חידושים והסברות:
– מין לעומת גוי – שני דינים שונים: יש שתי הלכות: (א) האם הכתיבה כשרה או פסולה, (ב) איך מתייחסים לכתבי הקודש – האם צריך גניזה או שריפה. במין – שורפים, כי הוא לא מקדש את השמות, הוא לא מאמין בכל העניין. בגוי – זה פסול אבל נותנים לו גניזה, כי הוא לא קיבל קדושה (הוא לא מחויב), אבל הוא גם לא חילל באופן אקטיבי.
– מהו “ישראל משומד”? משומד פירושו כאן משומד לעבודה זרה – הוא הצהיר על עצמו כנוצרי או משהו דומה. הוא לא מין (מין הוא יותר גרוע – הוא מכחיש בעצם).
– מין לעומת משומד – ההבדל: מין – שורפים. משומד – פסול, אבל גניזה. מין, כשהוא כותב את השם, הוא מתכוון למשהו דווקא הפוך (לשם עבודה זרה), או שלא סומכים עליו שעשה לשמה.
– מוסר – מדוע הוא כמו גוי? מוסר (מי שמוסר את חברו ביד גויים) – הוא “כגוי”. מוסר הוא “לא יהודי” – זו מיתה בידי שמים.
– עבד, אישה, קטן – מדוע פסולים? הם לא מחויבים במצווה. הכלל: צריך להיות מחויב בדבר כדי לכתוב סת״ם.
– גניזה לעומת שריפה: במין, אם שורפים – זו קולא לגבי ההלכה הרגילה של שמירת כתבי הקודש. במין אומרים: זו מצווה לא להשאיר שום שם למעשה מין.
– כשמוצאים ספרים אצל מין ולא יודעים מי כתב אותם: “ואין יודעין מי כתבו” – יגנזו, כי
מספק לא שורפים. מין יכול בעצמו לכתוב (למינים יש עניין דווקא לכתוב מזוזות ותפילין), אבל יכול להיות גם שמישהו אחר כתב אותם.
– סברת הרמב״ם מדוע ספרי מין נשרפים: אצל מין השריפה היא גם “מעשה פוליטי” – רוצים לפרסם שאין לנו שום שייכות למינות. זה גם – הלכתית פסול וגם מעשה של הרחקה ממינות.
—
תקנה: לא לקנות סת״ם מגנבים גויים ביותר מהשווי
דברי הרמב״ם:
לא קונים ספרים, מזוזות, תפילין שנגנבו מגויים ביותר משוויים – “שלא להרגיל אותם לגנוב ולגזול.”
פשט: תקנה שלא משלמים יותר מהשווי עבור סת״ם גנובים.
חידושים:
– היסוד – דומה לפדיון שבויים: אדם חושב שהוא עושה מצווה – הוא פודה ספרים קדושים מגויים. אבל ככל שמשלמים יותר, כך נותנים לגוי תמריץ לגנוב יותר. לכן גדרו שלא משלמים יותר מהשווי.
– לקנות סת״ם מגוי הוא בעצם כשר. הבעיה היא רק כשמשלמים יותר מכדי דמיהם.
—
הלכה י״ג – ספר תורה שלא נכתב לפי ההלכות: פסול בדיעבד
דברי הרמב״ם:
“אם כתבו תורה על עור בהמה טמאה, או על גבי עור שלא עיבדו, או עור שעיבדו שלא לשמה – הרי אלו פסולים.”
פשט: כל ההלכות הללו (עור בהמה טהורה, עיבוד, לשמה) – אם לא עשו אותן, זה פסול אפילו בדיעבד.
חידושים:
– מדוע הרמב״ם צריך לומר זאת שוב? הרי הוא כבר אמר הכל קודם! התירוץ: קודם הוא למד מה צריך לעשות לכתחילה. כאן הוא לומד שבדיעבד זה גם פסול. אפשר היה לחשוב שבדיעבד אולי יש לזה קדושת ספר תורה – בא הרמב״ם ואומר: לא, הרי אלו פסולים.
– שרטוט לא מוזכר כאן בין הפסולים, למרות ששרטוט הוא גם הלכה למשה מסיני.
—
הלכה י״ג (המשך) – כוונה בכתיבת סת״ם והזכרת השם
דברי הרמב״ם:
“כותב ספר תורה תפילין ומזוזות, בשעת כתיבה לא היה לו כוונה – פסול. ובמקום שצריך לכתוב הזכרה, כתב שם שלא לשמו – פסול.”
פשט: אם הסופר לא היה לו כוונה בשעת כתיבה – פסול. אם כתב שם ה׳ בלי כוונה לשמו – פסול.
חידושים והסברות:
– מה פירוש “לא היה לו כוונה”? – הגדרה פילוסופית: כוונה פירושה לא שהסופר צריך להיות מרוכז 100% על כל אות. סופר ששומע מוזיקה או רדיו בזמן הכתיבה – זה לא פסול מצד חסרון כוונה. זו יכולה להיות בעיה של כבוד השם, אבל זו הלכה נפרדת.
כוונה היא לא תוספת במוח שלך לראות מה נמצא שם. כוונה היא: כשמישהו שואל אותך “מה אתה עושה?”, זו התשובה. אם הסופר היה עונה “אני כותב ספר תורה” – יש לו כוונה. אם הוא לא היה יכול לענות – אין לו.
משל מעשי: בימים עברו סופר כתב הרבה דברים – שטרות, ספרים, פתקים. אם הוא לא יודע שהוא כותב ספר תורה, הוא מעתיק סתם פתקים מהקיר – זהו חסרון כוונה.
– “כתב שם שלא לשמו” – מה פירוש זה? הסופר כותב א-ד-נ-י, והוא מתכוון “אדוני” במובן של “אדון” (אדם), הוא לא יודע שהוא כותב שם ה׳. הוא לא קידש את השם.
– ההבדל בין כוונה לכבוד:
– כוונה = הוא יודע מה הוא עושה, הוא כותב לשם ספר תורה / לשם קדושת השם. בלי זה – פסול.
– כבוד שמים / רצינות = הוא צריך לכתוב בדרך ארץ, לא לשמוע מוזיקה, לא להפסיק לשטויות. בלי זה – לא פסול, אבל חסר בכבוד.
שני הדברים “משולבים” בשם ה׳ – גם דין כוונה (לשמה) וגם דין כבוד. אבל הם לא אותו דבר.
– מותר להפסיק בין שמות: מותר להפסיק בין שם לשם – זה מראה שהדין של לא להפסיק הוא ספציפית בכתיבת השם עצמו, לא בין שמות.
– מי שהפסיק לדבר עם מלך – לא פסול: אבל זה יכול ליצור סכנה שאחר כך ישכח שהוא כותב שם קודש.
[סטייה: כוונה בנהיגת מכונית – גם בנהיגה צריך “כוונה” (קשב), ואנשים עושים כל מיני דברים צדדיים. כוונה לא פירושה ריכוז אובססיבי, אלא מודעות למה שעושים.]
—
הלכות כבוד בכתיבת השם – דינים שונים
חידושים והסברות:
– טבילת הקולמוס לכתוב את השם: לפני כתיבת שם ה׳, צריך תחילה לכתוב משהו אחר (מילה קודמת) כדי להכין, שהשם לא יהיה מטושטש. זהו דין של כבוד.
– תולה אותה בין השיטות: כששכחו לכתוב את שם ה׳, מותר לכתוב אותו בין השורות עם קו שמראה לאן הוא שייך.
– הבדל בין שם ה׳ לשאר תיבות בתליה: אי אפשר לעשות ספר תורה מכוער לגבי השם. אבל במילים רגילות – מותר לכתוב מקצת תיבה בשיטה ומקצתה למעלה.
– תולה אפילו אות אחת לעומת שוכח אפילו אות אחת: בתולה – מותר אפילו אות אחת. אבל בשוכח אפילו אות אחת – גונז מה שכתב וכותב אחרת.
– כתיבה כסדרן – חקירה בספר תורה לעומת תפילין: הרבה מפרשים אומרים שכאן יש דין כתיבה כסדרן. אבל הרמב״ם לא אומר את אותה הלכה כאן. מכאן לוקחים אנשים שספר תורה לא צריך לכתוב כסדרן – זה בוודאי. השאלה היא האם תפילין צריך כן כסדרן.
– כתיבת השם על מקום הגרוד או מקום המחק: כשגרדו או מחקו חלק מהקלף, מותר לכתוב שם את שם ה׳ – זו קולא.
– הפיכת היריעה – כבוד ספר תורה: סופרים רוצים להפוך את היריעה שהצד הכתוב יהיה אל השולחן. ההלכה אומרת שאסור – זה לא כבוד. אלא פורס עליו בגד או כופלה – מכסים אותה בבד, או מקפלים אותה. החידוש: יש לה כבר קדושה אפילו באמצע הכתיבה – לא רק כשמשתמשים בה. כי כותבים אותה לשמה, יש לה כבר קדושה.
—
הלכה – נאמנות של סופר שאומר שלא כתב לשמה
דברי הרמב״ם:
“ספר תורה, תפילין, ומזוזות שאמר הסופר ‘לא כתבתי את הקדושה שבהם לשמה׳ – אינו נאמן לפסלן. אבל הבא עליו בתחילה – לא ישלם לו.”
פשט: הוא לא נאמן לפסול את ספר התורה שלו, אבל לא משלמים לו.
חידושים והסברות:
– מדוע הוא לא נאמן: סברת הרמב״ם: כשסופר אומר הצהרה כזו, הוא רוצה לגרום נזק למי שקנה אותה. הוא לא יודע שבאמת זה פוסל את כל ספר התורה – כי אי אפשר למחוק שם ה׳, וממילא אי אפשר לתקן אותו. הוא חושב שהוא יפסיד רק את הטרחה של כתיבת השמות. זו הלכה שלא כל אחד יודע, לכן לא מאמינים לו – הוא לא תופס את ההשלכות המלאות.
– הבדל: כשהוא אומר שהעורות לא לשמה – אז הוא כן נאמן: בעורות (עיבוד הקלף) כל אחד יודע שבלי זה כל הדבר לא כשר. הוא יודע שהוא מפסיד את כל עבודתו, ממילא אי אפשר לומר שהוא לא מתכוון ברצינות. ההבדל: בכתיבת השמות לשמה – הוא לא יודע את ההשלכות המלאות, לכן לא נאמן; בעיבוד העורות – הוא יודע היטב מה הוא מפסיד, לכן כן נאמן.
—
הלכה – כתב אשורי וכתיבת ספר תורה ביוונית
דברי הרמב״ם:
“תפילין ומזוזות צריך לכתוב בכתב אשורי. אבל בספרים – לפי רבן שמעון בן גמליאל – לא התירו לכתבם אלא יוונית בלבד. אבל כבר נשתכחה יוונית מן העולם ונשתבשה. לפיכך אין כותבין היום שלשתן אלא בכתב אשורי.”
פשט: תפילין ומזוזות – רק כתב אשורי. ספר תורה – לפי רשב״ג התירו גם יוונית. אבל מכיוון שיוונית כבר לא ידועה כראוי, כותבים היום את כל שלושתם רק בכתב אשורי.
חידושים והסברות:
– הלוגיקה של הרמב״ם מדוע יוונית הייתה מותרת: הרמב״ם בפירוש המשניות מסביר: יוונית הייתה שפה יפה שיהודים ידעו היטב. ההוכחה היא התרגום של תלמי המלך (ספטואגינטה), ששבעים חכמים תרגמו. התרגום נעשה כל כך ידוע שיוונית הפכה אצל יהודים כמו שירה.
– קושיה – יוונית עדיין קיימת: ביוון מדברים יוונית עד היום הזה! איך יכול הרמב״ם לומר “נשתכחה יוונית מן העולם”?
– תירוץ: הרמב״ם מתכוון לא שאף אחד כבר לא יודע יוונית. כוונתו: ההיתר הוא רק על היוונית הנכונה – התרגום הספציפי של תלמי המלך. “נשתבשה” פירושו שהשפה השתנתה עם הזמן, ואי אפשר עוד להיות בטוחים שתרגום חדש תואם את התרגום המקורי. זו לא שאלה של ידיעת השפה, אלא שאלה של אותנטיות.
– הרמב״ם לא ידע יוונית: הרמב״ם מעולם לא ידע יוונית. הוא לא ידע לקרוא אותיות יווניות, וכשמופיעה מילה יוונית במשנה, הוא מתרגם אותה לא נכון. ספר הערוך ידע יוונית, אבל הרמב״ם לא. זה לא חיסרון ברמב״ם.
– העמדה העובדתית של הרמב״ם – שיוונית לא קיימת יותר – היא פשוט לא נכונה. אבל זה לא משנה להלכה למעשה.
– “אין כותבין” לא פירושו “פסול”: הרמב״ם אומר “אין כותבין” – לא כותבים. הוא לא אומר את המילה “פסול”. הוא אומר מציאות – שאי אפשר לעשות זאת כי אין לנו את השפה – לא תנאי הלכתי.
– אין תנאי של הבנה: אין תנאי שצריך להבין את שפת ספר התורה.
—
הלכה – שלימות האותיות: מוקף גויל
דברי הרמב״ם:
“וצריך להיזהר בכתיבתן שלא תדבק אות לאות, שכל אות שאין אויר מקיף לה מארבע רוחותיה פסולה.”
פשט: כל אות צריכה להיות מוקפת במקום ריק (גויל/אוויר) מכל ארבע הצדדים. אם אות נדבקת לאות אחרת, היא פסולה.
—
הלכה – תינוק שאינו לא חכם ולא טיפש
דברי הרמב״ם:
“כל אות שאין תינוק שאינו לא חכם ולא טיפש יכול לקרותה, פסולה.”
פשט: אות שלא כתובה היטב – השיעור הוא: לוקחים ילד שאינו חכם מאוד ולא טיפש, ובודקים אם הוא יכול לזהות את האות.
חידושים:
– מדוע דווקא לא חכם ולא טיפש: חכם – הוא כבר יודע את הפסוק, הוא כבר יודע מה צריך להיות שם, אז הוא “יקרא” את האות אפילו אם היא לא כתובה היטב (הוא קורא מהזיכרון). טיפש – הוא לא יכול לקרוא כלום. צריך ילד שקורא באמת על האבן – הוא קורא כל אות ספציפית, לא את המילה.
[סטייה: כמו לגבי אכילה, אם כלב אוכל את זה עדיין, זה עדיין נקרא אוכל – כך גם כאן: אם ילד (הבנה אנושית מינימלית) עדיין יכול לקרוא את זה, זו עדיין אות.]
—
הלכה – צורת האותיות: יוד לא תדמה לוו
דברי הרמב״ם:
“וצריך להיזהר בצורת האותיות שלא תדמה היוד לווו.”
חידושים:
– מהרמב״ם רואים שההבדל בין יוד לוו הוא לא לפי שיטת הבית יוסף (שאומר הלכות על צורת האותיות עם קוצים). הרמב״ם מדבר פשוט על הגודל – יוד לא תיראה כמו וו.
—
הלכה – נקב (חור) בקלף
דברי הרמב״ם:
“לא יכתוב על נקב כלל. וכל שכן נקב שהדיו עובר לצד אחר. אף על פי שאין שם אלא קרע קטן תחתיו.”
פשט: לא לכתוב במקום שיש חור בקלף. קל וחומר חור שהדיו עובר דרכו. אפילו סדק קטן למטה – לא לכתוב שם.
חידושים:
– “אין הנקב מפסיק הכתב כלל” – אבל לכתחילה לא: נקב לא גורם לכתב להיות פסול, אבל לכתחילה לא לכתוב על נקב.
– עור עוף – לכתחילה לא: לכתחילה לא לכתוב על עור של עוף, כי לרוב יש בו חורים קטנים – מהמקום שבו היו הנוצות.
—
הלכה – נקב לאחר שכבר כתבו (בדיעבד)
דברי הרמב״ם:
“נקב בעור אחר שנכתב – אם נקב בתוך האות, כגון תוך הא או תוך מם – כשרה. אבל אם נקב בירך של אות עד שנפסקה – והוא שלא תדמה ליוד – אבל אם נשתייר ממנה מלא אות קטנה, כשרה, ואם לאו פסולה.”
פשט: אם לאחר שכבר כתבו, נעשה חור באמצע אות כמו הא או מם (שיש בהם ממילא מקום ריק באמצע) – כשר. אבל אם החור חתך חלק מהאות – כשר רק אם נשאר מספיק שזה לא נראה כמו יוד.
חידושים:
– הבדל בין לכתחילה (לפני הכתיבה) ובדיעבד (אחרי הכתיבה): לכתחילה – לא לכתוב איפה שיש חור. בדיעבד – אם נעשה חור אחרי הכתיבה, תלוי איפה החור.
– שאלה מעשית: חלק נקרע באמצע שורה בתורה ישנה – זה לא “נקב בתוך האות”, זה קריעה (קרע). זה נשאר כשאלה פתוחה למעשה.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – הקדמה ופרק א׳
הקדמה: מדוע תפילין קודם ספר תורה?
רבותי, אנו לומדים עם הרמב״ם הקדוש, אנו מתחילים היום דבר חדש. עד עכשיו למדנו על מה שאומרים, עכשיו נלך ללמוד על מה שכותבים, או מה שמניחים על הראש או על הקיר.
הלכות סת״ם, תפילין מזוזה וספר תורה. לא סת״ם, כי סת״ם הוא ספר תורה, תפילין, מזוזה. כאן כתוב קודם תפילין, תמ״ס, תפילין, מזוזה, ספר תורה.
ר׳ יצחק שאל מדוע הוא מתחיל עם תפילין, מזוזה, ואחר כך ספר תורה. אמרתי שתפילין מאוד מחובר לתפילה, זה דבר שעושים כל יום. כתוב בחז״ל, שהרמב״ם מביא זאת מאוחר יותר, שצריך לקרוא קריאת שמע כשיש תפילין, וכן הלאה.
כן, יש חומרות מסוימות בתפילין יותר מספר תורה. יש גם חומרות בספר תורה יותר מתפילין. לכאורה, אני לא יודע אם זה הולך לפי סדר הקדושה, לא יותר קדוש תפילין מספר תורה.
לכאורה התירוץ הוא מה שאתה אומר, כי ספר אהבה, שאמרת טוב יותר קודם, ספר אהבה הוא מצוות שאומרים כל יום. מצוות תפילין היא לא ממש מצוה של כל יום, זו מצוה שקוראים ממנה, מצוה כללית לכתוב, אבל לא ממש מצוה של כל יום. או כל יום, אבל ספר תורה יש לו קשר לציבור, ותפילין יש לו קשר ליחיד.
סטייה: מצוות כתיבת ספר תורה והנדבן שלנו
טוב, זו מצוה, אנו הולכים ללמוד על מצוות כתיבת תורה, זה גם עולה כסף. גם ללמוד את התורה עולה כסף. ממילא, אנו מדברים על הנדבן שלנו, הרב ר׳ יואל, המכון כולם, שהוא מקיים את מצוות כתיבת ספר תורה על ידי שהוא קונה לנו ספרים, והוא קונה את… אני לא יודע איך קוראים לספר, וידאו, יש לזה איזה דין כתיבה, כי זה נכתב במחשב. יש לזה אותו ענין, ומזכה רבים. לא חלילה, הלכה אי אפשר לקבל מכאן, אבל לברך ולעודד זה בטח טוב.
מנין המצוות: חמש מצוות עשה
כן, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, הרמב״ם מונה, יש בכללן, כמו שהרמב״ם הנצחי רוצה לקבוע את תרי״ג מצוות כפי שכבר הזכרנו, הוא אומר אילו מצוות יש בסך הכל בין שלושת סוגי המצוות, תפילין, מזוזה, וספר תורה.
אומר הרמב״ם, חמש.
– אחת, ללבוש תפילין על הראש.
– שתי מצוות עשה.
מעניין שבספר אהבה בדקתי פעם, אני לא זוכר את כולן, כמעט אין מצוות לא תעשה, אני זוכר אולי יש כמה לא תעשה בספר אהבה הזה.
אה, זה מה שאתה לא רואה מאהבה. טוב מאוד. אהבה היא מה שעושים כן, לא מה שלא עושים. שערות היא מה שלא עושים. כאן יש לנו רק רשימה, כן. שמונה מצוות עשה, אחת עשרה מצוות עשה, זה כל המעשה. כן, טוב מאוד. אוקיי, טוב מאוד, זו באמת החלוקה של אהבה.
תפילין – שתי מצוות נפרדות
טוב מאוד. יש את מצוות תפילין, שתי מצוות נפרדות, על ראש ועל יד. טוב מאוד. איך שתיהן ביחד, זה מאוד מעניין, הרמב״ם מראה זאת, הסתכלתי בספר המצוות קודם, יש לו דרך אחרת, שכתוב בגמרא שתפילין אין מעכבי זה את זה, במנחות, כתוב שם תפילין של ראש אינו מעכב את של יד.
אומרת הגמרא פשוט, כי אחת היא מצוה אחת וזו מצוה שנייה. אומר הרמב״ם, אתה רואה שאלו שתי מצוות נפרדות. מה השאלה? נכון, צריך להניח שתיהן ביחד, אבל שתיהן שתי מצוות. לכן אנו עושים שתי ברכות, ורואים מה הרמב״ם אומר אבל.
מזוזה
כן. אחר כך, המצוה הבאה היא מצוות מזוזה, לקבוע מזוזה בפתחי השערים, להניח מזוזה. אומרים שהמצוה היא להניח את הכתב על המזוזה של פתחי השערים, כי מזוזה פירושה משקוף. כן, בתורה זה פירושו המשקוף. מזוזה הפכה לשם נרדף לקמיע, לתפילין בעצם. זה להניח תפילין על הראש ועל דלת הבית. אבל קוראים לזה לקבוע מזוזה, זה מעניין. בפתחי השערים. טוב מאוד, זו מצוות עשיית מזוזה.
ספר תורה – שתי מצוות
אחר כך יש שתי מצוות של ספר תורה, מצוה אחת, לכתוב כל איש ספר תורה, שתי מצוות של כתיבת ספר תורה, וזה שכל יהודי יכתוב ספר תורה לעצמו, מצוות כתיבת ספר תורה. ואחר כך למלך יש מצוה מיוחדת שיכתוב ספר תורה שני.
בדרך כלל לאדם שיש לו רק מצוה של תורה אחת, אם הוא כותב עוד אחד, הוא קיים שוב את אותה מצוה, אולי לא קיים מצוה חדשה. אבל למלך יש מצוה חדשה שיכתוב ספר שני. כן, כביכול יוצא שיש לו שני ספרי תורה. אבל סוף כל סוף אין מצוה אחת שהמלך יעשה שתי תורות. יש לו מצוה כמו כל יהודי. עכשיו כשהוא מלך יש לו עוד מצוה לכתוב עוד תורה.
כך אני גם חושב, שאם הוא עדיין לא קיים, נניח הוא נעשה מלך בצעירותו, הוא עדיין לא קנה את ספר התורה, הוא צריך לעשות אחד, אחד, ובזה הוא עדיין לא יוצא בספר שני למלך.
המכנה המשותף: מה מחבר תפילין, מזוזה, וספר תורה?
טוב מאוד. אצלנו רצינו לעמוד על ההקדמה, וכבר למדנו זאת כמה פעמים, למעשה, כבר אמרנו שההלכות, אה, בספר אהבה, הלכות עבודה זרה, למשל, הן הלכות גם תפילה, ברכות, קנינים. תפילה, ברכות, קנינים הן שתי מצוות נפרדות. הרמב״ם חיבר אותן למסכת אחת, ואמרנו את הסברא. אמרנו שזה נושא אחד או סובייקט אחד, תפילה, ברכות, קנינים הם כל הדברים שעושים בבית המדרש, כך בסדר.
וגם כאן, החיבור של כל הדברים הוא שכל הדברים שכותבים, כותבים חלקים מהתורה, או את כל התורה. היה פלא מדוע הוא רצה לכתוב זאת, מאחר שהרמב״ם כתב הלכות כתיבת ספר תורה.
אה, טוב מאוד, מה שרציתי לומר. הטעם הוא כי המכנה המשותף של כל שלושתן הוא שהן צריכות להיות כתובות אצל סופר סת״ם.
המבנה הפנימי של ההלכות
אבל למעשה פנימה זה פחות או יותר חמשת הפרקים הראשונים, כמו שאמרו? חמשת הפרקים הראשונים הם הלכות תפילין, אחר כך הולך מו׳-ז׳ הם הלכות מזוזה, אחר כך מפרק ז׳ והלאה הם הלכות ספר תורה.
אבל ההתחלה היא בעצם הלכות כלליות. הוא הולך לומר קצת, הוא הולך להתחיל עם תפילין בפרק א׳, אבל הוא הולך לומר כמו שאתה אומר, הלכות של כתיבה, שחלק הלכות שונות במזוזה ובספר תורה, אבל יש טבעת, הוא אומר הכל בבת אחת. מה פירוש סופר סת״ם? כתב אשורית, שרטוט.
פרק א׳, הלכה א׳: ארבע הפרשיות של תפילין
מדוע הרמב״ם לא מתחיל בהקדמה?
אומר הרמב״ם כך, הוא מתחיל עם… קודם הולכים ללמוד מה כותבים בתפילין. אה, מה כותבים בתפילין ומה כותבים במזוזה. ומכאן הולכת ההלכה, שהוא הולך לומר, אה, יש לך, כתבת טוב.
שתי ההלכות הראשונות כאן יהיו כך: יש תפילין, מזוזה, ספר תורה, כולם כתובים חלקים מהתורה. ספר תורה הוא הכל, תפילין ארבע פרשיות, מזוזה שתי פרשיות. והוא הולך עכשיו לומר אילו דברים הם.
המשנה אומרת לנו שתפילין יש בהם ארבע פרשיות, והרמב״ם הולך ישר פנימה. הוא רוצה לומר שממילא כשכותבים זאת צריך שיהיה הכל. זו העיקר הלכה שהוא אומר כאן, בין במזוזה, בין בתפילין, בין בספר תורה, אפילו אות אחת מעכבת, צריך להיות בשלמות ארבע הפרשיות. זו אותה הלכה לכל שלושת הדברים, רק כל אחד לפי ענינו מה שהוא, צריך לומר מה הוא ושצריך להיות הכל. זו ההלכה.
הרבה פעמים הרמב״ם מתחיל עם הקדמה קטנה, כמו למשל הוא התחיל הלכות תפילה, נחלת אבות וזכות אבות, והאחרים. הוא לא אומר לנו כאן שהתורה אומרת לנו להניח תפילין, וחז״ל אומרים לנו שתפילין הם ארבע פרשיות. הוא קופץ ישר לאיזה שלב שני. הוא בכלל לא מתחיל עם הקדמה כזו כמו שאתה אומר, ארבע הפרשיות שיש להן הקדמה היסטורית כל כך יפה, אבל בדרך כלל ברוב ההלכות האחרות הוא מתחיל עם מצוות עשה כך, כאן הוא לא מתחיל.
דיון: הפרקים הראשונים כהקדמה
אבל יכול להיות, אני חושב עכשיו אולי, שבאופן מסוים זה כן הגיוני כאן, כי ארבע הפרשיות הן איפה שכתוב להניח תפילין. כן, אבל הוא הולך לומר מאוחר יותר שזו מצוה להניח תפילין, אבל אתה צריך קודם לדעת מה זה תפילין לפני שאתה יכול להניח אותן.
אז באופן מסוים, הפרק הוא ההקדמה, או שני הפרקים הראשונים, עד שהוא הולך בפרק ג׳ אני חושב, או פרק ד׳, רק בפרק ד׳ הולך לעמוד… אני זוכר גם בהלכות סוכה למשל הוא גם מתחיל כך. אה, סוכה. אתה צריך קודם לדעת ממה מותר לעשות סוכה, ואחר כך אתה יכול לדבר על לשבת בסוכה. נכון, לא על לשבת, על לישב בסוכה. לשבת בסוכה, או… לשבת בסוכה. כתוב קודם מאילו חומרים אפשר לעשות סוכה.
קודם, מה זו סוכה? טכנית יש גם כאן הלכות, אתה יכול לומר שזו מצוה לשבת בסוכה, ומהי סוכה כשרה. אבל הרמב״ם חושב כאילו, אתה צריך קודם להיות לך סוכה, ואחר כך כשיש לך סוכה אתה יכול לשבת בה, ההלכות של ישיבה.
אז הוא אומר כאן, קודם צריך להיות לך תפילין, אתה יודע מה זה תפילין, הוא הולך לומר לך מתי מניחים אותן, מה עושים איתן. אז אולי לפי זה זה דווקא כן הגיוני, אתה יכול לומר שזו ההקדמה.
הוא לא התחיל סתם לומר הלכות כתיבת ספר תורה, הוא התחיל לומר מהו ספר תורה. כי במילים אחרות, באיזו מצוה נמצאת ההלכה? אין מצוה, אלו התנאים של החפצא דקדושה. מה עושה תפילין כשרים?
נכון, אבל הרמב״ם גם לא מונה דבר בסיסי כזה שזו הלכה למשה מסיני שתפילין צריכים להיות בהם ארבע הפרשיות.
איי, הוא הולך לומר. אה, כי זה… זה… להביא מקור, איך יודעים שצריך לכתוב את הפרשיות?
דיון: המקור לארבע הפרשיות
כתוב בתורה בכלל שיש ארבע פרשיות? כתוב במשנה, כתוב כן, ארבע הפרשיות. על ארבע הפרשיות כתוב “וכתבתם אותם על מזוזות ביתך ובשעריך”. כתוב “וכתבתם” פירושו הוא מדבר על עצמו, “וכתבתם” את הדבר שאני מדבר עכשיו, את החלק, את הפרשה תכתוב.
כן, הרמב״ם לא מביא זאת כאן, אולי מאוחר יותר הוא מביא זאת, כן, על זה. הוא בכלל לא מביא את… איך ה… אוקיי. אבל אתה צריך לזכור, הפרק אפילו לא מדבר על זה. אני מתכוון שקצת בפרק א׳ הוא מדבר על הפרשיות, בפרק ג׳ הוא מדבר על סדר הפרשיות. הוא אף פעם לא מביא את הנקודה שאתה אומר, הוא מדבר על זה בכלל. אבל הנושא של הפרק הוא לא באמת זה, אתה צודק, הסקופ קטן.
לא הצגת שמישהו הולך… היו אבל חכמים, אני יודע צדוקים שכתבו דברים אחרים בתפילין שלהם. אבל הרמב״ם נראה לא מודאג מזה.
כי הצדוקים כנראה סברו שתפילין פירושו קמיע, ואיזו קמיע פירושה שמניחים כל דבר.
לא לא, זה לא נכון. זה הרשב״ם העלה בתורה. הצדוקים בפועל והדברים כתבו פשוט דברים אחרים בתפילין שלהם. אז אני לא יודע, הם סברו שתפילין פירושו קמיע, ואיזו קמיע אפשר… לא כתוב, כן, הרמב״ם לא מדבר על זה.
לא כתוב בפסוק “וכתבתם פרשה זו”, כתוב “וכתבתם”. אני יכול לומר כתוב עשרת הדברות, אני יודע מה.
החכמים אמרו שטוטפות פירושו ארבע פרשיות, טט ופס, כן. הם אמרו שטוטפות פירושו ארבע פרשיות, והם אמרו אילו ארבע פרשיות. ארבע הפרשיות שבהן מוזכרת מצוות תפילין.
נכון, אבל זה לא דווקא. למה לכתוב את מצוות תפילין? אולי לכתוב סתם מצוות חשובות, אני יודע. אפשר היה ללמוד אחרת. זו המסורה, החכמים כך הבינו, כך קיבלו.
אבל הרמב״ם לא נכנס לזה, אתה צודק, הוא יכול היה לכתוב. אולי הרמב״ם לא היה מודאג. הרבה פעמים הרמב״ם מודאג שמישהו יאמר פירוש אחר. כאן נראה שזה הולך מהפירושים האחרים, הוא לא היה מודאג מזה.
אבל זה בטוח שהפרק לא מדבר על זה. הפרק מתאר מהם תפילין, מהי…
ארבע הפרשיות – לשון הרמב״ם
הוא אומר כך, “ארבע פרשיות אלו הן פרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך שבספר שמות”, השבוע הוא והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ, יש שם אפיקורסים או אני יודע מה.
זה השבוע והיה כי יביאך מפרשת מה שמדבר על תפילין, פטר חמור, והדברים האלה. משמע, והיה אם שמוע, ארבע הפרשיות.
הן, הוא מונה אותן, הרמב״ם כאן מונה אותן לפי הסדר כפי שכתוב בתורה, נכון?
כן. קדש לי, כך לפי הסדר כפי שהוא
הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳ הלכה א׳ (המשך)
מדוע הרמב״ם לא כותב את מצוות תפילין?
דובר 1: כי, אתה יכול היית לומר לאו דווקא, למה לכתוב את מצוות תפילין? אולי לכתוב סתם מצוות חשובות. אני יודע, אפשר היה ללמוד אחרת, זו המסורה, החכמים כך הבינו, כך קיבלו. אבל הרמב״ם לא נכנס לזה.
דובר 2: אתה צודק, הוא יכול היה לכתוב.
דובר 1: אולי הרמב״ם לא היה מודאג, הרבה פעמים הרמב״ם מודאג שמישהו יאמר פירוש אחר. הוא לא מוציא שזה הולך מהפירושים האחרים, הוא לא היה מודאג מזה. אבל זה בטוח שהפרק לא מדבר על זה. הפרק מתאר מהם תפילין, מהי…
הלכה א׳: ארבע הפרשיות של תפילין
דברי הרמב״ם
דובר 1: הוא אומר כך: ארבע פרשיות אלו, שהן פרשת קדש לי, ופרשת והיה כי יביאך, שבסוף ספר שמות, ושמע, והיה אם שמוע.
דובר 2: ומבוכים, והיה כי יביאך, שמע, ווטאבר, הם היו להם בקיאות אחרת, או מילה אחרת.
דובר 1: זה והיה כי יביאך מפרשת בא, שמדבר על תפילין, פטר חמור, וכל הדברים האלה, ושמע והיה אם שמוע. ארבע הפרשיות, כן, הן… הוא מונה אותן, הרמב״ם כאן מונה אותן לפי הסדר כפי שהן עומדות בתורה, נכון?
דובר 2: כן, קדש לי, לפי הסדר כפי שהן עומדות.
דובר 1: כן, כן, מיד בפרק ג׳ נראה מהו הסדר שצריך להניח. אבל כאן פשוט הוא מונה אותן כפי שבא בתורה.
נכתבות בפני עצמן
דובר 1: הן שנכתבות בפני עצמן – הן נכתבות בנפרד, זה לא אומר שחותכים אותן מספר תורה כתוב או משהו.
ומקיפין אותן בעור – מקיפים אותן בעור.
ונקראין תפילין – לוקחים את ארבע הפרשיות, מכסים אותן בעור, מאוחר יותר הוא יאמר יותר מדויק איך מכסים אותן בעור, ונקראין תפילין. זה הפירוש תפילין. כלומר, זה נקרא תפילין.
דיון: מדוע נקרא תפילין?
הבעיה עם המילה “טוטפות”
דובר 1: חיפשנו מדוע נקרא תפילין, זה מאוד מעניין. הרמב״ם, שוב, אפילו אתה צודק, הרמב״ם היה צריך אולי להיכנס לזה. אולי התירוץ הוא כמו שדיברנו מהרדב״ז בהלכה הקודמת, שדברים שפשוטים שכל אחד עושה, כל אחד יודע, הרמב״ם לא נכנס לזה. אני לא יודע אם זה תירוץ טוב, אבל לא ראיתי עד עכשיו תירוץ טוב יותר.
אבל התייסרנו, בתורה כתוב “וקשרתם לאות” ו“והיו לטוטפות”. “אות” אתה יודע מה זה, סימן, אות, סימן. אבל “טוטפות” אף אחד לא יודע מה הפירוש. הגמרא אומרת, הפירוש של “טט” בכתפי, “פת” באפריקי, אני לא יודע מה הפירוש העברי. “טוטפות” כך נקרא הדבר, “טוטפות”, תרגם לי משהו.
והתרגום… כך נקרא דבר כזה טוטפות. היה צריך למצוא זאת עוד איפשהו את הטוטפות. איפשהו בכל מלחמת שלמה המלך הציגו כתר וטוטפותיו. אני לא יודע מה, אבל זה נפל בטעות פעם. לא נופל בטעות דבר כזה.
דובר 2: זה באמת, זה לא יכול להיות.
תרגום לעברית
דובר 1: זה לא מוזכר בשום מקום anyway. חיפשנו והרי ראינו שנופת צופים וטוטפות יש להם קשר, אבל זו לא הלשון, אלא זה דרך גימטריא. יש עוד כמה מילים. הרב שרגא פרנק כתב ספר, אני לא זוכר איך קוראים לו, עם כל המילים שמופיעות רק פעם אחת בכל התנ״ך, כמה מאות מילים שמופיעות רק פעם אחת. זה קורה, כי דווקא כאן אין הזדמנות אחרת להזכיר את הטוטפות, מה אעשה? מה אפשר לעשות עם זה? אין לך מילון.
התרגום אונקלוס – תפילין
דובר 1: אז מה אני מחפש כאן? אה, תפילין. כן, אז ראינו ש… אה, אה, בא התרגום. תראה אם אתה מניח… אתמול למדנו שצריך ללמוד שניים מקרא ואחד תרגום, כי לא יודעים מה זה טוטפות. אז צריך לומר… עכשיו אתה יודע, לא שני דברים, כי גם לא יודע מה זה תפילין. התרגום מתכוון לומר שניהם תפילין, כי אתה רואה איך זה. התרגום כן הרגיע. התרגום אמר שאנחנו יודעים מה זה אומר טוטפות, ויש פשט שזה נקרא תפילין.
דובר 2: כן, אבל זה לא תרגום, זה רק עוד… זה רק מחלוקת בין שם לשם.
דובר 1: בתורה זה נקרא טוטפות, ובלשון חכמים, בדרשות של חכמים זה נקרא תפילין. ממילא הוא אומר לך מה זה. עכשיו אתה יודע מה זה כי אתה הולך לבית הכנסת, אבל אם היית גוי לא היית יודע מה זה.
אז ממילא עד היום הזה לא יודעים מה זה.
הטור – מלשון פלילים
דובר 1: הטור טוען שתפילין הוא מלשון פלילים, מלשון כמו משפט, “ונתנו בפלילים”, ויכוח כלפי מעלה עם הקב״ה, שיחה עם הקב״ה. כמו תפילה. תפילה מתאים כך, אבל לכאורה הוא הבין שטוטפות, או תפילין, הוא מלשון אות. כמו שכתוב “לאות”, ובתורה כתוב “אות”, אז זה כמו ראיה, זו ראיה ש“שם ה׳ נקרא עליך”, או שיש אלוקים, whatever. זה כמו ראיה, זה מביא ארגומנט לדבר. כן, בשבילו זה מלשון פלילים שזו ראיה, זה מלשון אות או עדות. כך הבין הטור.
הפשט הפשוט – תפילין פירושו קמיע
דובר 1: אחרים טוענים, כך נראה לנו פשט יותר פשוט, שהמילה תפילין, או תפילה, אחד נקרא תפילה ושניים תפילין, היה בזמנים הקדומים, כך קראו לכמו קמיע, דבר שעטוף בסוג כזה של דברים. זה שם לחפץ. רצו להזמין באמזון פיסת נייר קטנה שעטופה בחתיכת עור עבה, זה נקרא תפילין. והתורה אומרת שצריך לקחת את הפרשיות ולעשות מזה קמיע כזה.
נראה שהיה סוג של תופעה של קמיע, כמו שאדם לובש משהו, כמו שרואים בגמרא בהלכות שבת, לובשים משהו והולכים עם זה. וזה קיים עד היום הזה, אדם שיש לו דבר שחשוב לו, או שזה סנטימנטלי, או כי הוא מרגיש שזה שמירה. התורה אומרת, קחו את הפרשיות בתורה שמדברות על אמונה ועל יציאת מצרים, עשו מהם קמיע.
אז לכאורה זה התרגום.
ראיה מתרגום השבעים – phylacteries
דובר 1: גם באנגלית אומרים “phylacteries”, וזה בא מהיוונית, תרגום השבעים, שהם כתבו החכמים הגדולים על תפילין, הם כתבו “phylacteria”, שזה ביוונית, וביוונית phylacteria מתרגם קמיע. אז נראה שהתרגום הוא קמיע, ותפילין נראה גם מילה כזו.
אז נראה שהבאת שתי דוגמאות, אחת מאונקלוס ואחת מתרגום יווני, שאכן בלשון הקודש אכן אין דרך טובה להסביר מה זה, אבל מכניסים מילה משפה אחרת. אתה יודע כך לא יודע מה זה.
מה פירוש קמיע?
דובר 2: לא, אבל אתה רואה שיהודים לא אכלו הרבה את הקמיע, כי זה לא מובא הרבה, אנחנו לא נתקלים בזה בתורה.
דובר 1: אה, עוד קמיעות?
דובר 2: לא, זו הקמיע היהודית.
דובר 1: לא, הדבר היחיד שאנחנו נתקלים בו הוא במסכת שבת שם בחז״ל. אתה רואה שבתורה לא היו קמיעות אחרות מלבד הטוטפות.
מוצאים כן בחז״ל את הלשון קמיע, הפועל, הפועל קמיע, או השם קמיע, לפעמים על תפילין. אז רואים שהם הבינו שזה בעצם… במילים אחרות, זה אומר לנו כדי לענות על קושיה. הרבה פעמים יכול אדם לשאול קושיה שהתפילין הוא דבר מוזר, לומדים עור, מניחים נייר, זה לא נכנס בכלל, כי אנחנו לא רגילים בכלל לסוג כזה של דברים. למשל, ספר תורה כל אחד מבין, יש דבר כמו ספר, זה סוג של ספר, זה עשוי בדרך העתיקה וכו׳, כל אחד מבין. אבל תפילין, העולם לא יודע בכלל מה זה.
עכשיו גילינו שתפילין הוא קמיע. מה זה קמיע? לוקחים פיסת בד, כותבים בפנים דבר חשוב, מניחים את זה… זה כמו שהרבה אנשים יש להם בארנק תמונה של אביהם שכבר לא חי, כן? זה סוג של קמיע. קמיע לא אומר שזה שומר עליי ממזיקים, זה שומר עליי משכחה. זה שומר עליי מ… זה מביא לי זכרון, כן, “לזכרון בין עיניך”. יש אנשים שיש להם סוג מסוים של שרשרת, אני יודע מי יש לו מבני הערובה, ברוך השם הוא כבר יצא. משהו חשוב להם מאוד, זה דבר נורמלי, אנשים שמים היום מדבקות פגוש או כל מיני דרכים אחרות להזדהות. קמיע הוא או קמיע ממזיקים, או פשוט עדות שהם מזדהים עם הקב״ה והם מזדהים עם יהדות.
אבל לכן זה נקרא תפילין, כי תפילין הוא פשוט תרגום קמיע. סוג כזה של קמיע, אולי סוג כזה של קמיע שהעיקר לא להגנה. אבל המקובלים אומרים כן, אני מתכוון אולי הרמב״ם לא היה שמח שתפילין, למה נקרא שמם תפילין, כי כן, המקובלים אומרים כן חז״ל כך, כן, יש מקומות. אבל הרמב״ם אומר קודם שאסור להשתמש בספר תורה לקמיע. הוא הולך לומר למה זה כך, על זה.
מה עושים עם התפילין?
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, מה עושים עם זה? הרמב״ם לא אומר… כאן עושה הרמב״ם ממש הפתעה, הוא אומר, זה נקרא תפילין. זו לא הייתה המילה תפילין. תפילין הוא הקופסה עם הפרשיות. ומה עושים עם זה? מניחים את זה על הראש, “והיה לך לאות על ידך”, ו“וקשרתם לאות על ידך”, קושרים את זה סביב היד.
קשירה בשל יד לעומת של ראש
דובר 1: הרמב״ם לא אומר “וקשרתם על הראש”, אלא על היד הוא מביא את לשון קשירה. גם במצווה, שימו לב, “והיה לך לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך”. מעניין. וב״וקשרתם”, ב״וקשרתם” כתוב של יד. של ראש, של ראש של הראש מניחים את זה, זה לא קשור. מעניין. הראש מספיק שטוח, אפשר להניח את זה. זה עושה קשר. מעבירים את זה דרך רצועות, אבל הרצועות הרי לא העיקר תפילין, הרצועות הרי ה… זה חלק מהתפילין.
אבל כאן הוא לא מתכוון לומר את המצווה, איך המצווה היא. הוא מתכוון לומר שזה מה שתפילין הוא, דבר כזה שעושים את זה איתו.
אפילו קוצו של אות אחת מעכב
ההלכה
דובר 1: ההלכה שהוא רוצה לומר היא זו, שאפילו קוצו של אות אחת מארבע פרשיות מעכבות כולן מן התורה, עד שיהיו נכתבות שלימות כתקונן.
מחלוקת ראשונים: מה זה “קוצו של יו״ד”?
דובר 1: אז כאן יש מעשה מעניין. הרמב״ם אומר את הלשון “קוצו של אות אחת”. עכשיו, בגמרא, הלשון של הגמרא היה “קוצו של יו״ד”. אפילו “קוצו של יו״ד”. יש מחלוקת גדולה בראשונים מה התרגום “קוצו של יו״ד”.
שיטת רש״י – הפשט הפשוט
דובר 1: פירושו פינה קטנה של יוד. כמו למשל יוד יש כמו שני חלקים, כן? בצד ימין יורד חתיכה קטנה, ומלמעלה יש קו. אז פשוטו של דבר, כמו שרש״י תרגם, שהקוץ פירושו החתיכה. אם תעשה רק נקודה מלמעלה, לא תדע שזה בכלל יוד, זה מעכב, זה לא יוד. זה התרגום הפשוט, קוצו של יוד.
פשט עוד יותר פשוט – צורת האות
דובר 1: ויש שרוצים לומר אפילו עוד יותר פשוט, שקוצו של יוד יכול לומר שפשוט הריבועיות שלו. במילים אחרות, יש אותיות, למשל ביוד, זה לא ממש כך, אבל סמ״ך עם מ״ם, מ״ם סופית עם סמ״ך זה אותו דבר, רק ההבדל הוא העגלגלות. או גם דל״ת עם רי״ש, אנחנו עושים דל״ת ואנחנו מוסיפים עוד חתיכה, אבל פעם הייתה גם שיטה שהדל״ת ורי״ש זה אותו דבר, רק הרי״ש עגולה יותר והדל״ת חדה. אז זה הקוץ, שזה חייב להיות, ולא שאתה יכול להתבלבל עם אות. אבל זה הפשט הפשוט אפילו קוץ אחד מעכב, וזה לכאורה הרמב״ן, שקוץ אחד פירושו פשוט החלק העליון.
שיטת רבינו תם – הקוץ שמאל
דובר 1: רבינו תם אבל סבר שזה לא נכון, כי בוודאי הוא סבר שזה פשוט, אפילו קוצו של יוד, בוודאי צריך להיות יוד, לא שום יוד. ממילא חידש רבינו תם שיוד יש עוד חתיכה, בצד שמאל עושים, כך עושים כל האשכנזים עושים כך, ביוד שלנו מניחים קצת, בספר תורה קצת יורד שערה קטנה כזו, וזה נקרא הקוצו של יוד שמעכב. בסוף, זאת אומרת בהתחלה זה מסיבי, יוד הולך, נראה כך, הולך, בצד שמאל, ליד ה… כן, יוצא משהו חתיכה.
יש אחרים שמתרגמים שקוץ פירושו התגין, אבל זה נקרא קוצו של רבינו תם, כי רבינו תם חידש יסוד חדש, חידוש בכתב, כי לא כתוב קוצו של יוד, כתוב משנה גיין קוצו של יוד.
פשט פשוט – יוד היא האות הקטנה ביותר
דובר 1: אה, פשוט, יש לי עוד פשט פשוט, אני רוצה להיזכר, אני נזכר. תסלחו לי שאני אומר כל כך הרבה דברים, נמשיך ללמוד הלאה. יוד היא האות הקטנה ביותר. לכן אומרים אפילו יוד, כי קוצו של יוד הוא הקטן מהקטנים. באנגלית גם יש ביטוי, אפילו “one iota”, אני לא יודע אם שמעתם פעם. “Iota” הוא פשוט יווני ליוד. שיוד ביוונית הוא “iota”. כותבים את זה קצת אחרת ביוונית, שחוקים פחות או יותר קו קטן, וזה פשוט אותו…
דובר 2: כתבת לאחרונה ספר שנקרא “קיצור שולחן ערוך” או מה?
דובר 1: לא, אני אומר לך סתם. לא כתבתי. אני אומר לך סתם דבר מעניין. קיצור שולחן ערוך ומנורת המאור זו אותה נקודה. זו ההלכה, שזה צריך להיות נכון.
טוב מאוד. אפילו אם חסרה אחת מהאותיות זה לא תורה, כי הדעה היא שזה צריך להיות כל הפרשיות.
הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳ (המשך): “קוצו של יוד”, עשרה דברים בתפילין, והלכות דיו וקלף
הלכה א׳ (המשך) – “קוצו של יוד” ו”one iota”
דובר 1: one iota, כן. iota הוא פשוט מילה יוונית ליוד. שיוד ביוונית הוא iota. זה אומר, כותבים את זה קצת אחרת ביוונית, זה גם פחות או יותר קו קטן, וזה פשוט אותה אות. יש ספר שנקרא “קיצור של יוד” או מה?
דובר 2: לא, אני אומר לך סתם, זה מעניין לראות. “קיצור של יוד” ו”one iota” זו אותה נקודה. זו הלכה, זה צריך להיות בשלמות. טוב מאוד. אפילו אם חסרה אחת מהאותיות זה לא תורה, כי זה צריך להיות מה שיש את כל ארבע הפרשיות, חייב להיות בשלמות.
הרמב״ם על מזוזה וספר תורה
דובר 2: הרמב״ם דרך אגב, אתה יודע שהכתיבה של ארבע פרשיות הוא לא אומר, הוא אומר ספר תורה שלם, אפילו אם חסרה אות אחת. רגע, בוא נראה, קודם בוא נראה. בקיצור, חיפשתי אותו. אותה הלכה בשניהם. וכן שתי פרשיות מזוזה, שהן “שמע” ו״והיה אם שמוע”, אפילו אות אחת משתי הפרשיות, אפילו חצי קוץ, חסר אפילו זווית אחת, אינה כשרה עד שיהיו כולן בשלימות.
זאת אומרת אותה הלכה, כמו שמזוזה צריכה להיות כתובה בלי שום חיסרון, אותו דבר לגבי מזוזה ואותו דבר לגבי ספר תורה. אה, וכן ספר תורה שחסר אפילו אות אחת, פסול. אבל ספר תורה הוא לא אומר אפילו “קוצו של אות”, מעניין. אולי ספר תורה הוא קצת פחות, יכול לחסור קוץ? יש אפילו מפרשים שלא מסכימים. רואים שהכסף משנה מתקשה, מה המקור של הרמב״ם שספר תורה שחסר אות אחת פסול? לא כתוב בפירוש בגמרא.
דיון: המקור של פסול בספר תורה שחסר אות אחת
דובר 1: הרמב״ם לקח את זה סתם מהגמרא.
דובר 2: כן כן, אבל זה מדרש, זה לא גמרא בהלכה. הוא מביא שאולי אפשר ללמוד משם, “אפילו ספר תורה חסר אות אחת”. אבל משם לומדים רק ש… זה כבר כתוב. מאותו מדרש משמע שהם סברו שזו סברא פשוטה, שזה יישאר כתיקונה.
דובר 1: אמת. אף אחד לא חולק שצריך לכתוב את כל האותיות בתורה.
דובר 2: השאלה היא, נעשית השאלה הלכה למעשה גם, אם הולכים לבית הכנסת ורואים שחסרה אות אחת, האם צריך להפסיק לקרוא את התורה. הרמב״ם לכאורה אומר בפירוש שזה פסול. יש בטח מפרשים, ראשונים ואחרונים אחרים שחולקים על הרמב״ם. אני חושב, ראיתי לאחרונה שיש תשובה מהב״ח, הוא גם טען שמאחר ואנחנו לא בקיאים בחסרות ויתרות, יש על זה גם שאגת אריה. ממילא, אם נמצא יוד שכתוב חסר ויתר… ומכיוון שלא יודעים בכל מקרה מה האמת, אז ממילא אי אפשר לומר שזה פסול. כמו שהב״ח טוען, הרי העיקר בגמרא כתוב רק “אי איכא חדא פסול”, משמע שלא. אז, אבל הרמב״ם בטח סבר שזה פסול. אבל לא ל… אבל אפילו הרמב״ם נראה שיש הבדל, שלא כל כך יודעים. לא יודעים.
אוקיי, עד כאן באופן כללי. עכשיו נלך ללמוד עוד הלכות של הכתיבה.
הלכה ג׳ – עשרה דברים בתפילין, כולן הלכה למשה מסיני
דובר 2: כן. אומר הרמב״ם, כן? זה כבר על תפילין ספציפית. כן, אבל מיד נראה שיש דברים שהם גם על ספרי תורה. “עשרה דברים יש בתפילין”, כמו שקראנו כמה הלכות אחורה, הוא עשה מספר, כל כך כל כך הלכות חשוב לזכור, עשר הלכות יש בתפילין. “כולן הלכה למשה מסיני”. אני מתכוון שהלשון “עשרה” כתובה בגמרא, או שהרמב״ם עשה את הרשימה?
דובר 1: לא כתוב, הוא עשה את זה בעצמו.
דובר 2: אוקיי. “כולן הלכה למשה מסיני, וכולן מעכבין, ואם שינה באחת מהן הרי התפילין פסולות.” אם עשו אחרת באחד מעשרת הדברים.
מה פירוש “הלכה למשה מסיני” בתפילין
דובר 2: כן, ואז אנחנו רואים שבתפילין יש דברים שהם הלכה למשה מסיני. והסיבה היא לכאורה, כי כמו שהרמב״ם הסביר בהקדמה שלו, הלכה למשה מסיני לא אומר שאין ראיה, זה אומר שזה דבר שלא כתוב, זה רק דבר שראו. ומסתבר שתפילין הוא דבר שהיה, ראו שצריך לעשות את זה כך, וממילא החכמים אמרו אילו חלקים ממה שהיה צריך להמשיך לעשות כך, אבל זה לא דבר שצריך לכתוב. כי כמו שלא כתוב במשנה כמעט על הלכות תפילין, כתוב רק ממש שתיים שלוש הלכות, כי תפילין, הולכים לבית המדרש, רואים תפילין, אז צריך לומר הלכה למשה מסיני, שיודעים שזה ממשה רבינו, הלכו עם תפילין כאלה, אז צריך לעשות כך.
דיגרסיה: השוואה לאתרוג
דובר 2: למשל, אתרוג, הלכות של אתרוג אפשר ללמוד מהפסוק, כי גם אתרוג, “הדר” הרמב״ם מסביר, זה דבר שבא מרחוק, הולכים להביא אותו, אז צריך ללמוד את זה מהפסוקים. אבל העצם שזה אתרוג, אומר היום הרמב״ם שזה הלכה למשה מסיני. זה דווקא כן יש דרשה על זה, אבל גם זה מעט, זה פעם בשנה, וזה יותר. אבל תפילין מניחים כל יום. אז מה הם עשרת הדברים, עשר ההלכות?
שניים מהעשרה: דיו וקלף
הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳: דיו ועורות
דובר 2: הוא לא הולך לומר את כל עשרת הדברים. שניים שבעיקר כתיבתן. שניים מהם נוגעים לכתיבה, אנחנו מדברים כאן בפרק, הפרק עוסק בכתיבה, כתיבת הפרשיות, וגם בכתיבה וברצועה לכסות בעור, כמו שאמרנו קודם, אנחנו מכסים את זה בעור, כתיבה היא שהרצועות יהיו קשורות ברצועה של עור. יש שמונה הלכות. אומר הרמב״ם, והרי הן השניים שבעיקר כתיבתן, אלו הן שתי ההלכות הנוגעות לכתיבת התפילין. אחת, שכל כתבן אינו נכתב אלא בדיו, צריך לכתוב דווקא בדיו ולא באופן אחר של כתיבה. והשנייה, שיהיו כל הכתובים על הקלף, שיהיו כתובים על קלף ולא על… אומר הרמב״ם, אני הולך להסביר לך עכשיו בהלכות הבאות מה פירוש דיו ומה פירוש קלף.
הלכה ד׳ – כיצד מעשה הדיו
דובר 2: כן? הוא אומר כאן, זה מאוד מעניין. כאן יש דברים טכניים שאני לא מספיק בקי לדעת בדיוק מה הוא מתכוון, נאמר מה שכתוב, ואם המנהג שונה שיעשו כמו שהמנהג, אני לא יודע. כיצד מעשה הדיו? מה הפשט? לכאורה השכל, אם רוצים לדבר על השכל בזה, השכל של כל הדברים האלה הוא פשוט שיהיה כתוב היטב. זה דיו יפה. מה זה דיו? אנחנו אומרים דיו פירושו דיו, אבל אתה רואה שדיו פירושו במקור סוג מסוים של דבר, נכתב טוב יותר, זה יותר ברור, או מה שזה לא יהיה. צריך שיהיה כתוב טוב יותר, זה לכאורה ההיגיון של זה. יש כזה קלף, פעם היו כותבים גם על פפירוס, פפירוס מחזיק פחות מקלף, זה כזה, כן, זה כזה גרוע.
דיון: האם הדיו והקלף התפתחו במהלך השנים?
דובר 2: אומר הוא, נראה לי שהקלף והדיו התפתחו במהלך השנים. זה מעניין, הגמרא קובעת את השיטה הטובה ביותר לכתיבה שיש בזמן מסוים, בזמנו, או אולי הגמרא של אותה הלכה היא כבר כמה מאות שנה לפניו.
דובר 1: למה לא משה רבינו? למה לא לומר שום קלף? לא, לא כתוב בתורה פעם כתוב על המילה דיו או קלף?
דובר 2: לא, ושנית, לפני כן אומרים שזה הלכה למשה מסיני.
דובר 1: נכון, אומרים הלכה למשה מסיני, צריך לעשות כך. תמיד היו סוגים שונים של רמות של כתיבה רצינית. הוא אומר, זפת ושעווה או מה שזה לא יהיה, אלו דברים שבאזורים מסוימים גדלים סוגי החומרים האלה, ובזמן מסוים התחילו לערבב אותם וכדומה. אבל זו ההלכה תמיד הייתה. שתעשה דווקא עם החומר הזה.
דובר 2: כן, השאלה היא כאן שאלה. בוא נלמד, בוא נראה מה הרמב״ם אומר. כי אתה רואה שכאן יש יותר פרט שצריך להבין.
המתכון של הדיו
דובר 2: כן, אומר הרמב״ם, כן, כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושעווה. עשן, שבא כשבוער אש, של שמנים או של זפת ושעווה, מוציא סוג חזק של אפר, שחרות. אבל השחרות עצמה היא פחם, אי אפשר לעשות ממנה דיו.
מערבבים אותו, וגובלין אותו, לשים אותו, בשרף האילן, עם איזה סירופ שבא מהעצים, ומדבש. ולוחצין אותו ועושין הרבה. מה פירוש לוחצין אותו? לשים אותו.
דובר 1: לוחצין זה כמו שראינו בהלכות פסח? זה אומר שמכניסים מים חמים על זה? משהו כזה?
דובר 2: לא, חליטה זה ההוא, לא.
דובר 1: אה, לוחצין. כן, לולתא חטין. אה, זה אומר מכניסים מים, משהו כזה. עושים את זה רטוב.
דובר 2: איזה בצק?
דובר 1: עושים את זה רטוב.
דובר 2: איזה לשון לוחצין אני זוכר מהלכות פסח.
דובר 1: כן, אתה צודק, אתה אמרת שחליטה.
דובר 2: לוחצין אותו, כן, משרים אותו במים.
דובר 1: מכניסים מים, משהו כזה.
דובר 2: משרים אותו. ודכין אותו, אחר כך טוחנים אותו, עד שיהיה עשוי כעיגולין. עושים מזה כאלה קרקרים כאילו, כאלה חתיכות קטנות. ומייבשין אותו, מייבשים אותו, ומצניעין אותו, מניחים אותו בצד. וכשצריכים אותו, משתמשים בו לכתיבה.
אומר הרמב״ם הלאה, ובשעת כתיבה, כשלוקחים אותו ורוצים לכתוב איתו, משרים אותו קצת במי עפצים וכיוצא בו.
דיון: מה זה עפצים?
דובר 1: מה זה עפצים, אתה יודע?
דובר 2: אני לא יודע.
דובר 1: זה אנגלית, איך אומרים עפצים? מה הפירוש?
דובר 2: זה סוג של פרח או סוג של פרי.
דובר 1: וזה עוזר מאוד, זה עושה את הדיו טוב. אני חושב שזה עושה את הדיו טוב, זה אתה יכול לראות, כן.
דובר 2: מה אני יכול לראות? אני מדמיין שהרמב״ם אומר שזה סוג של פרח או…
דובר 1: למה לא? זה שחור, זה נעשה קשה, הוא עושה קשה.
למה מי עפצים? – כדי שאפשר יהיה למחוק
דובר 2: הוא אומר למה כל כך חשוב מי עפצים וכיוצא בו, שאם תרצה למחוק, ימחק. מי עפצים עוזר שאם צריך למחוק משהו, שאפשר יהיה למחוק. זה עושה את הדיו פחות קבוע. בסדר.
אומר הרמב״ם, “וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות”. זה הדיו הטוב ביותר. “ואם כתב שלשתן” – אם כתב…
דובר 1: הוא אומר שעפצים זה פרי. איזה מי פירות, אני לא יודע. בסדר. גידולי הארץ, גידולי הארץ שגדלים מהאדמה. משהו שגדל. עשב שגדל על… בסדר.
בדיעבד: מי עפצים וקנקנתום – כשר
דובר 2: בסדר, זה הדיו שמצווה מן המובחר לכתוב ספרים תפילין ומזוזות. “ואם כתב” – אם כתב אחד משלושת אלה, ספרים תפילין ומזוזות, לא עם הדיו של אפר, אלא השתמש במי עפצים עם קנקנתום… כן, סוג אחר של דיו. מי עפצים, זה שלמדנו עכשיו, שמערבבים אותו עם הדיו. אבל עכשיו לומדים שאפשר לכתוב עם זה לבד. “שהוא עומד ואינו נמחק” – אה, זה שונה. כלומר, הדיו יותר נמחק. זה יותר לכתחילה כי אפשר למחוק אותו. והוא אומר שרואים שבסוטה כתוב “ומחה”, זה דבר שנמחק. אז לוקחים מזה שזה יותר לכתחילה כי זה נמחק. כך הדיו הנכון. אולי ההוא רוצים למחוק, נפל. יש איזה שכל בזה. בסדר.
אם עשו את זה עם מי עפצים וקנקנתום, שאי אפשר למחוק אותו, גם זה כשר. טוב מאוד.
חידוש: “דיו” פירושו הגדרה רחבה יותר
דובר 1: אה, טוב מאוד. הנה התירוץ לשאלתך ששאלת האם דיו פירושו בדיוק איזו טכנולוגיה מסוימת שהייתה. נראה מהרמב״ם, אני לא יודע איך הרמב״ם הבין, אבל נראה מהרמב״ם מההלכה הזו, אפילו מבדיעבד, שדיו פירושו דיו חזק וטוב. הדיו שהוא לכתחילה, אולי זה היה אצל משה, או אולי מה שהוא הטוב ביותר, זה שנתנו עכשיו את המתכון. אבל בדיעבד, כל דבר טוב, כל עוד זה “כתב שחור המתקיים”.
זה הלכה למשה מסיני שספר תורה יהיה כתוב בדיו טוב מאוד, מה שדיו טוב מאוד אומר. כן, טכנית מביא כאן הרמב״ם. אני מביא כאן את הרמב״ם, איך חז״ל הגדירו את הדיו הטוב ביותר. זה לא רק משל. איך חז״ל הגדירו אותו גם לא החזיקו שזה מה שמשה רבינו השתמש. הם החזיקו שמשה רבינו השתמש במשחה הלבנה של אהל. אני לא יודע. אבל הם היו בטוחים שמשה רבינו בטח השתמש…
הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳: דיו ועורות
הלכה ד׳: דיו – ההלכה למשה מסיני
מתכון הרמב״ם לדיו
זו הלכה למשה מסיני שספר תורה יהיה כתוב בדיו טוב מאוד. מה שדיו טוב מאוד נקרא. כן, טכנית זה אומר דבר ספציפי מסוים. מביא כאן הרמב״ם מה חז״ל הגדירו כדיו הטוב ביותר. זה לא רק משל.
הם החזיקו שזה מה שמשה רבינו השתמש. הם סברו שמשה רבינו השתמש במים של ארץ ישראל. הם היו בטוחים שמשה רבינו בטח החשיב מספיק את התורה שהוא לקח את הדיו הטוב ביותר שהיה לו.
מאוד מעניין. מעניין שזה לא מעכב, אבל כן, הפירוש של המילה דיו, שכשכתוב בגמרא דיו, זה אומר את המתכון שהרמב״ם מביא. דיו זה לא סתם דבר שחור. אבל ההלכה היא לא, היה להם שכל מהתורה שספר התורה המקורי צריך להימחק במים, ממעשה סוטה. אז חיפשו איך יכול להיות דיו טוב שאפשר גם למחוק. אז הם החזיקו שזה ה… זה כנראה היה המנהג באמת.
אבל מה שהוא אומר, בסך הכל הרמב״ם מוסיף שגדר ההלכה הוא לא על החומר הפיזי של הדיו, הגדר הוא שיהיה דבר המתקיים, דיו טוב. אז אני חושב שהיום הסופרים לא משתמשים במתכון של הרמב״ם.
קושיית הרמב״ם: מה ההלכה למשה מסיני?
שואל הרמב״ם, אם כן, בסדר, תראה, בחלק האחרון הוא אומר את זה גם יותר ברור. אם כן, מה היא אותה הלכה שנאמר בה שהיא כותבין בדיו? פעם אתה אומר שאני אומר לך הלכה למשה מסיני היא דיו, וזה פירוש דיו, אבל ברגע שאני אומר לך שזה לאו דווקא, אז מה כן ההלכה למשה מסיני? שיכתבו טוב? כל התורה צריך לעשות טוב, אני מתכוון. אה, זה קל וחומר, צריך לעשות הכל בסדר, על פי המצוות.
אומר הוא, אלא שיהיו בצבעונים, שיהיה שחור. אז דיו פירושו שחור, בעצם. כגון אודם ואודם יוצא בהם, שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בצבע אחר, או בזהב, מתכת אחרת, הרי אלו פסולים. אז בעצם, כשכתוב הלכה למשה מסיני שצריך להיות דיו, מתכוונים לומר הלכה למשה מסיני שצריך להיות צבע שחור.
טוב מאוד. כך לומד הרמב״ם, כמו שכתוב בגמרא, איך הוא לקח את כל החלק, כך הוא מבין. בסדר. זה לא כל כך ברור, הרמב״ם למד כך. זה לא דברים מפורשים. בסדר.
קושיא: למה חז״ל לא אמרו “שחור”?
זה מאוד מעניין, כי הקושיא הפשוטה על זה היא, זו ההלכה למשה מסיני שזה שחור, הם ידעו לומר שחור. לא, דיו, אבל יכול להיות, זו איכות טובה, אם כך רוצים איכות טובה. לא, אבל אנחנו רוצים איכות טובה לדיו. זה כאילו הלכת לחנות, רצית לקנות שחור, אמרו כן. רצית לקנות ירוק, אמרו אדום, אני לא יודע, מה שזה לא יהיה. כלומר, אנחנו צריכים לדעת האם המילה פירושה בדיוק החומר שהיה, או הרעיון. הרמב״ם אומר כך, יש לו ראיות מהגמרא וכדומה, זה לא פשוט מאוד ברור.
הלכה למעשה: סופרים של היום
מה זאת אומרת תשובות לקחת? אני זוכר שהסופרים של היום ברובם לא כותבים עם המתכון של הרמב״ם, ולא רק, אם אני זוכר בפוסקים כתוב שלא מתנהגים לעשות בדיוק את המתכון הישן, מתנהגים בעיקר כמו שהרמב״ם מסביר שדיו טוב כן זה העיקר. אבל לא בטוח. הרמב״ם יש אריכות על איך בדיוק לעשות את הדיו. תשובה. בסדר, אני לא רואה כאן את הרמב״ם שאומר את ההלכה למעשה, אני לא יודע איך זה הלך.
הלכה ו׳-ז׳: שלושה עורות – גויל, קלף, דוכסוסטוס
תהליך עשיית הגויל
בסדר, הלאה. עכשיו נלמד את ההלכות של הקלף שעליו כותבים, העור. אומר הרמב״ם, שלושה עורות הן. למדנו קודם שצריך להיות הכל קלף, קודם צריכים לדעת מה פירוש קלף. אומר הרמב״ם כך, יש שלושה סוגי עורות שעליהם כותבים. הרמב״ם הולך להסביר, יש שלושה חלקים, אין שלושה עורות, יש הרבה סוגי עורות. הוא הולך לומר שלושה חלקים, שלושה סוגי עורות שכותבים. בהמה רגילה יש לה שלושת סוגי העורות. הוא הולך לומר איך זה הולך. גויל, משהו שקוראים גויל. יכול להיות כמו שבגמרא אומרים גויל אליבא דמאן דאמר, מה שזה לא יהיה, וגויל אליבא דריש לקיש, וקלף ודוכסוסטוס. שלושה, כך קוראים להם.
הרמב״ם מסביר, כיצד? מפשיטים את העור מבהמה או מחיה, ומסירים את כל השיער, מעבירין השער, כן, עושים חלק, אני חושב שכך זה נקרא, מסירים את השיער. ואחר כך מולחין אותו במלח, אחר כך מניחים אותו, מולחים אותו. ואחר כך מעבדין אותו בקמח, אחר כך מעבדים אותו בקמח. כל הדברים האלה משפרים את העור. ואחר כך בעפצא, משתמשים עוד במלח וקמח משתמשים בעפצא. מעניין שמשתמשים בעפצא בדיו ובעור. יש עפצא בעפצא. כן, יש הרבה עפצא. אני לא יודע מה העפצא, אבל מה שזה לא יהיה, זה בכל זאת עפצא בעפצא. וכיוצא בהן מדברים שמכווצין את העור ומחזקין אותו, מאוד מעניין. העור מאוד מפושט, ורוצים לעשות שיהיה מהודק, לוקחים אותו ביחד, שיהיה מכווץ, שיהיה חזק, ומחזקין אותו, זהו הנקרא גויל.
תהליך חיתוך לקלף ודוכסוסטוס
כל חתיכת העור, העור כשזה עדיין כל השכבה, העור אחרי שהוא עדיין מעובד היטב אבל עדיין לא חתוך כלום, לעבד צריך, זה צריך לדעת. כשזה מעובד זה נקרא גויל. ואחר כך עושים את התהליך של חיתוך העור ועשיית שכבות דקות יותר. איך עושים את זה? ואם לקחו עור אחר שעיבדוהו וחילקו אותו לשניים, חותכים אותו בעובי, כלומר חותכים באמצע העור, כמו שהעבדנין עושין, כמו שהאנשים שעובדים עם עור עושים. מה הם עושים לפעמים? הוא מתכוון כמו שהעבדנין, שאם אתה רוצה לדעת את הטכניקה איך לחתוך, זה דבר דק, איך לחתוך אותו ברוחב, כמו באמצע, צריך לשאול את העבדנין איך לעשות את זה. אני לא חתכתי חתיכה בעובי של העור, זה דבר מסובך, צריך לשאול את העבדנין איך לעשות, עד שיעשו שני עורות.
מה קורה אז הוא שהעור מתחלק לחצי, יש שכבה דקה יותר, זה מול השער, החלק החיצוני, מבחוץ לבהמה, ואחד עב ורע שהוא מול הבשר, זה מבפנים של הבהמה, שם שצריך לגעת בבשר. ומעבדים אותו היטב, כמו שמעבדים אותו במלח, ואחר כך בקמח, ואחר כך בעפצא, שוב אותו דבר, משתמשים באותם שלושה חומרים לעיבוד. אז כך, עכשיו עשית מגויל, אבא גויל יש לו עכשיו שני תינוקות, קלף ודוכסוסטוס. החלק שהוא מול השער, החלק של העור העור שהוא ליד העור, החלק החיצוני נקרא החיצוניות, וזה שלמעלה מן הבשר נקרא קלף.
הלכה ח׳: על איזה עור כותבים מה
ההלכה למשה מסיני
וההלכה למשה מסיני היא כך, שמה? הלכה למשה מסיני, ההלכה הבאה היא שיהו כותבין ספר תורה על הגויל.
עכשיו מה עושים עם כל החלוקות? אומר הוא, המנהג הוא, ההלכה היא, על גויל. מה פירוש גויל? כל העור כשיש לו עוד את כל החלוקות, כל העובי עוד לפני שחתכו אותו, זה נקרא גויל. אז ההלכה למשה מסיני שספר התורה כותבים על עור עבה יותר שיש לו עוד את שני החלוקות, על גויל. ועל איזה צד של הגויל? הגויל יש לו את שני החלוקות. אומר הוא, עושים את זה במקום שם שיקרא מאוחר יותר החיצוניות, כותבין במקום השער. כותבים על צד השער.
אותה הלכה למשה מסיני אומרת גם שתפילין לא צריך לכתוב על עור עבה כזה שנקרא עוד גויל, אלא אפשר לחתוך כבר את העור אחרי שחתכו אותו, על קלף. לכתוב תפילין על קלף. תפילין כותבים על הקלף. מה פירוש קלף? זה החלק הפנימי ביותר, וכותבים אותו מבפנים. כותבין במקום הבשר, החלק הפנימי ביותר. אותו דבר, משתמשים בהלכה שצריך להשתמש בחלק האחר של הגויל, לא החלק שמשתמשים לתפילין. משתמשים בחיצוניות, ועכשיו כותבים כותבין במקום השער, החלק החיצוני. מבפנים לא כותבים לעולם. כותבים או מבחוץ או מבפנים. כל חלק, אם זה השלם, כותבים על איזה צד? על החיצון. אם זה השניים, אז הפנימי כותבים על הפנימי.
דינים של כתיבה על הצד ההפוך
זה מאוד מעניין. כל הכותב בקלף במקום שער, מישהו שמשתמש בקלף, וצריך לכתוב על המקום הפנימי ביותר, והוא כותב על צד השער, פסול. או שכתב בגויל במקום הבשר, פסול, כי הוא לא כתב על הצד הנכון.
היגיון הפוך: למה ספר תורה על גויל?
תרגום לעברית
זה מעניין, ספר תורה צריך להיות על גויל מעור. אז היה אפשר להבין שספר תורה אולי אפשר להשתמש פחות, בחתוכה. אם אתה רוצה לחסוך, זה חיסכון גדול כשאתה אומר שלספר תורה מספיק עור דק. אבל כאן עושים בדיוק להיפך. ספר תורה היו רוצים שיהיה ספר תורה כבד גדול עם פורמט עבה מאוד, וקלף ומזוזות מספיק דקים יותר. אבל זה עושה הבדל, צריך את החורבן של המזוזות, חורבן של העור. יכול להיות שספר תורה מספיק ספר תורה אחד לכמה אלפי יהודים, בית מדרש גדול. אמנם יש מצווה שכל אחד ישכתוב ספר תורה, אבל תפילין זה הרבה יותר שכל אחד צריך להניח כל יום.
הלכה ט׳: בדיעבד – ספר תורה על קלף
פסק הרמב״ם
אוקיי, אז בואו נבהיר. ההלכה למשה מסיני, שאנחנו לא יודעים בדיוק מה הענין. הענין הוא לא שזה היה הסדר הטוב ביותר איך לעשות את זה. אתה לא מבין בקלף, אני שואל את הסופר. אתה מאמין באמונה שלמה שאתה רואה מאה אחוז? נדבר על זה הלכה למעשה בעוד שנייה. בואו נבהיר מה הרמב״ם אומר.
הרמב״ם פוסק הלכה למשה מסיני. הוא אומר שהסדר, ספר תורה, אם יש לך את שלושת מיני העור, ואתה כותב את שלושת מיני סת״ם על שלושת האחרים שלהם, זו ההלכה למשה מסיני. אבל אם לא עשו כך, אלא כתב ספר תורה על הקלף, כתבו ספר תורה על הדק, על הקלף עצמו, כן, אז כשר. ולא נאה. אבל על מה אי אפשר לכתוב? אי אפשר לכתוב שום ספר תורה על דוכסוסטוס. ולא נתן גויל אלא למטה מן הדוכסוסטוס. נתנו גויל, רצו לזכור שדוכסוסטוס לא. אם כתב עליו ספר פסלה. על דוכסוסטוס אי אפשר לכתוב שום ספר תורה. זה הצד, במילים אחרות.
וכן אם כתב מזוזה על הקלף או על הגויל. מזוזה בכלל אפשר לכתוב על איזה צד שרוצים. מה שלמדנו שמזוזה צריך לעשות על דוכסוסטוס, וכן, זה ולא נתן הדוכסוסטוס אלא למזוזה. זו מצווה לכתוב. מה עם תפילין? הוא לא אומר. כשלמדת שדוכסוסטוס פסול, חשבת אולי שדוכסוסטוס הוא לא אותו חומר, אולי חומר חלש יותר. אבל אתה רואה שמזוזה דווקא על דוכסוסטוס. זה לא איכות, זה לא שזה חלש יותר. זה פיינקייס, שצריך להחליף את הצד. כמו שאמרתי לך, זה הולך פנימה, זה הולך החוצה. יש סיבה ענקית למה כל אחד.
הלכה למעשה: עיבוד בזמן הזה
עכשיו צריך לדעת, הלכה למעשה קודם כל הרמב״ם אומר שכל קלף, כל הסוגים, צריכים להיות מעובד במי עפצים וכדומה. אבל הלכה למעשה לא נוהגים כך. ועושים עיבוד, אבל ווטאבר המנהג עיבוד בזמן הזה. רבינו מנוח מביא שהרמב״ם כבר שאל את הרמב״ם עצמו, הוא אומר שאף אחד לא יודע איך לעשות את…
הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳ (המשך): קלף בזמן הזה, עור בהמה טהורה, ועיבוד לשמה
הלכה ג׳ (המשך) – קלף בזמן הזה: למעשה נוהגים אחרת
אבל הלכה למעשה לא נוהגים כך. כלומר, אנחנו עושים עיבוד, אבל ווטאבר העיבוד המנהגי בזמן הזה.
רבינו מנוח: תשובת הרמב״ם על עיבוד במי עפצים
רבינו מנוח מביא שהרמב״ם כבר שאל את הרמב״ם עצמו, הוא אומר שאף אחד לא יודע איך לעשות את הקלף על הצדדים שהגמרא לכאורה מעכבת, כי קלף פירושו, חוץ מההגדרה של כל הדברים הוא שהם יהיו מעובד במי עפצים. כך משמע בגמרא. אבל אנחנו לא יודעים איך לעשות את העיבוד במי עפצים. אולי סתם היום יש חכם שכבר יודע כן.
אומר הרמב״ם, כך צריך לעשות, הוא לא ישכתוב שום ספר תורה בגלל זה. זה מחמת ספר תורה. הרמב״ם מביא תשובה מאשכול, לדעתי עומד שם גם שרבינו תם אומר דבר כזה, שהוא לא מעכב את העפצים. הוא כבר סבר שההלכה צריכה להיות מעכבת, אבל לא למעשה.
הפרקטיקה בזמן הזה: כותבים הכל על אותו קלף
אותו דבר, כל החילוק של קלף וגויל, הלאה, אנחנו בכלל לא נוהגים כך. אנחנו כותבים, מי שמסתכל בתפילין ובספר תורה שלו, הכל אנחנו כותבים על אותו. ושנית, אנחנו בכלל לא חותכים את הקלף בכלל.
מה שאנחנו עושים, הקלף הרגיל שקונים בחנות הוא קצת מגורד, זה לא כל העובי של זה. ועל איזה צד כותבים? כותבים מצד… איך קוראים לזה… מאיזה צד אנחנו כותבים? אנחנו כותבים ממקום הבשר, אני חושב.
בקיצור, יש הרבה נוסחאות שיש בקלף, ולא דווקא בגמרא, אלא אפילו ברמב״ם יש נוסחאות שונות. יש נוסחאות מסוימות שמעוררות שלפי הפשט הפשוט של ההלכה יוצא שהקלף שלנו לא נכון.
תירוץ הפוסקים: הקלף שלנו קרוב יותר לקלף מאשר לדוכסוסטוס
אבל הפוסקים כבר אמרו שהקלף שלנו קרוב יותר לקלף מכאן מאשר לדוך, והדוך עמד ברור שזה רק לכתחילה שיהיה שחור.
מה פירוש קרוב יותר? כן, אבל הקלף שלנו הוא מעור. זה מעור, אבל זה לא עשוי באותה דרך. אנחנו לא חותכים את העור לשניים, ועוד, אנחנו חותכים כל… אנחנו עושים אותו דק יותר מה… בהמה היא עבה מאוד, והם עושים אותה דקה מאוד מזה. הם חותכים את העובי ממנה, ואני לא יודע בדיוק מה עושים. כשעושים קטן… אנחנו קוראים לזה קלף לסאם ריזן.
השוואה לדיו: העיקר הוא יפה וטוב
על כל פנים, לכאורה התירוץ הקודם כמו שהוא מביא שההלכה היא שהעיקר הוא שיהיה יפה, שיהיה טוב ויפה, והם לא רוצים שום בעיה. כל ההלכות האלה הן כמו שהרמב״ם למד על דיו. דווקא, הלכה למשה מסיני פירושה שזה הטוב ביותר, אבל… לא, אבל בדיו הוא אמר לנו יותר, הוא אמר לנו שהמילה העיקרית היא שיהיה דיו שחור. כאן הוא אומר לנו, הוא לא אומר שיהיה המין הטוב ביותר של נייר שיש.
אמת, אמת. זה הרבה יותר מפורט. וגם אי אפשר לומר שהתורה רק רצתה שיהיה הטוב ביותר, כי דווקא הדוכסוסטוס ודווקא הגויל ודווקא הקלף.
אני יודע שהרמב״ם אומר, זה לא ברור מפורש בגמרא, אלא הוא למד שצד השער הוא לא הצד הנכון לכתוב, ופשוט מה שרואים שזו מצווה לכתוב כך. אולי כי רואים שזה נמשך, יש ענין שיהיה חלש יותר, אני לא יודע.
בעל המאור ורבינו תם: הכל כשר, עושים מה שעשו
אני קייס, כך אומר גם בעל המאור, אני חושב, שההלכה היא שהכל כשר, הכל כשר כל הדבר למצווה, אלא רבנו תם אמר שהדיו שלנו יש לו דין קלף, וכותבים אותו מצד הבשר. בקיצור, יש שונות, יש אנשים היום שיש להם חומרות והם עושים אחרת, אבל רבנו תם כבר אמר שעושים מה שעשו כבר.
“פוק חזי מאי עמא דבר” – “שאל לסופר”
כך הולכת ההלכה למשה מסיני. הרמב״ן אומר, “פוק חזי מאי עמא דבר”, ו״שאל לסופר”. שאל מה הסופר אומר, עשה מה שהסופר אומר. כבר. כך אני נוהג. יש אנשים אחרים שהם עושים טוב יותר והם יודעים טוב יותר מה הסופר… הלכה למשה מסיני לא עוברת לרשימות, זה עובר מסופר לסופר, כמו מפה לפה ומרב לרב, למי שזה נוגע.
כן, אבל ברור שיש אחרים שעשו אחרת. אני חושב שהרמב״ם אומר שהסופר המפורסם מדבר עם הסופר המפורסם הבא, אין שום מחלוקת. הם עושים כמו הרמב״ם, ורבנו תם אמר שעושים אחרת. כבר, כבר.
דבר אחד פסול: “אם כתב על הקלף בצד הדוכסוסטוס – פסולה”
למעשה יוצא לך טעות שזה חייב להיות שזה כשר. כבר, למדנו אבל ההלכה היא, והרמב״ם גם לכאורה אומר שזה בדיעבד, אבל דבר אחד אומר הרמב״ם, כן, זה פסול: שאם כותבים על הצד הלא נכון את התורה, זה פסול.
אהא, זה כבר בא. זה הוא עכשיו אמר, “אם כתב על הקלף בצד הדוכסוסטוס, פסולה”. תורה אסור להיות על הדוכסוסטוס. אם מישהו רוצה לטעון שהקלף של היום יש לו דין דוכסוסטוס, אז לפי הרמב״ם זה פסול. גם על זה, על ההלכה הזאת יש שיטות וחילוקים אחרים, אומרים שזה כן כשר בדיעבד.
סברא: אולי כל החילוק לא שייך
אוקיי, עד כאן למדנו איזה חלק מהעור, מה נקרא קלאף, החלקים שצריך לכתוב. אבל יכול להיות שאפילו על פי הלכה, אם אתה לא יכול להכיר הבדל בין הקלף של היום לגויל… אפשר להכיר הבדל, השאלה היא האם זה לא יכול לפסול משהו, כי של היום אינם משהו דין, משהו הלכה, דין כזה שהיה ליד הבשר. זה שם של חומר חלש יותר קלאף. אם התהליך שלו כל כך שונה, שכולם חומרים טובים, חוץ מאיך שזה עשוי… אני מכיר את הערוך השולחן הקדוש, הוא מביא את זה גם.
—
הלכה י׳ – עור בהמה טהורה
אוקיי, עכשיו נלך ללמוד את ההלכה קודם. יש טענות, אפשר לטעון שההלכה לא חייבת להיות. גם דרך אגב, אני יודע מה טוב יותר ומה אני יודע. תמיד יכול להיות שלא יודעים לעשות אותה דרך, כי זה יוצא לנו טוב יותר כך, כי זה ידע מה להיות, יכול להיות שהספרים של היום מספקים בוקר אחד. אניווייס…
עכשיו נלך ללמוד שתפילין וספרי תורה צריך לעשות לשמה, זה מחזיקים לפני זה, מחזיקים כאן לשמה. אבל עומד כאן משהו קודם, כתבתי לשמה, כן, כאן עוד הלכה. עוד דין של מה הקלף צריך להיות.
דברי הרמב״ם
אומר הרמב״ם: “אין כותבין ספרים, תפילין ומזוזות אלא על עור בהמה וחיה ועוף הטהורים”. צריך להיות קלף מבעלי חיים כשרים. “הבא כותב על עור בהמה וחיה ועוף הטהורים”. צריך להיות טהור.
אומר הרמב״ם, זה לא אומר שזה צריך להיות כשר, שזה צריך להיות מבהמה ששחטו, אפילו נבילות וטריפות שלהם טוב. רק שיהיה ממין הטהור.
דג טהור – בעיה מעשית
אומר הרמב״ם הלאה: דג טהור אין לו את הבעיה, זה לא טמא. אבל יש סיבה אחרת, על עור של דג טהור אי אפשר לכתוב, כי זה האמס, זה מאוד מלוכלך, זה לא עור שאפשר לנקות. שיינע המוסר פוסקים, באבדו, בעת עיבודו, בעבודה, המוסד אני לא יודע מה. אחרת מעורות אחרים של… דג הוא דגי, זה לא יכול להיות דג טהור.
דוגמאות: תנין, כלב ים
למשל חשבתי לעצמי, שכאן רואים עור איכותי טוב שהוא מתנינים, תנין הוא לא דג, תנין הוא בהמה, אולי מאיזה… כן, אולי מאיזה שרץ המים, איזו חיה. הוא מדבר כאן על דג טהור? ויש גם סכנה מסוימת. כלב ים יש לו גם עור חלק טוב מאוד. לא הייתי רוצה לעשות תפילין ממנו.
אבל כשלומדים הלכה אפשר כן לדבר מי. אני דווקא כן מוכן לדבר מי. אה, ווטאבר, אני מתכוון… אוקיי, זה לא נוגע מה אתה חושב. תורה, דוגמאות מסוימות יש רמז כזה, לא נוגע.
—
הלכה י״א – עיבוד לשמה
אומר הרמב״ם הלאה. סאו עכשיו אומרים, נלמד שהעיבוד צריך לעשות אותו לשם ספר תורה. מה צריך להיות לשמה?
דברי הרמב״ם
אומר הרמב״ם, “עורות של ספר תורה וקלפי תפילין, עושה אותן לספר תורה”. זה לא פשוט אתה קונה אותו בשוק, אלא צריך לעשות אותו. “צריך לעבד אותן לשמן”, צריך לעשות אותו לשמן. “ואם עיבדן שלא לשמן”, אם עיבד אותו שלא לשמן, לא לשם תפילין או ספר תורה, אלא סתם כשעושים עור, בלי לדעת לראות למה להשתמש בו, זה פסול.
גוי לא יכול לעשות לשמה
אומר הרמב״ם, יוצא מזה הלכה כזו, שיהודי חייב לעשות את זה, כי זה צריך להיות לשמה, צריך יהודי לראות למה זה. “לפיכך אם עיבדן הגוי פסולין”, אם הגוי מעבד את זה זה פסול. “אפילו אמרנו לו לעבד עור זה לשם ספר או לשם תפילין”, אפילו אתה אומר לו שהעור הזה צריך לספר או לתפילין, זה עדיין פסול. למה? “שהרי הגוי על דעת עצמו הוא עושה, לא על דעת השוכר אותו”.
סברת הרמב״ם: “על דעת עצמו הוא עושה”
הגוי לא חושב על תפילין ומזוזות כשהוא עובד על זה, אפילו אם הזמנת אותו. הוא בכלל לא חושב עליך, הוא חושב על עצמו. הוא עושה הכל על דעת עצמו. גוי לא מבין לעשות בשביל שני. הוא לא משפיל את עצמו שיש לו בראש את השכינה הקדושה, שיש לו יראת שמים. הוא יודע שהוא עושה את זה לתפילין ולספר תורה, אבל גוי שעובד ליהודי, הוא יודע שהוא עושה את זה לעצמו. גוי לא מבין את הקונספט של לעשות בשביל שני. הוא על דעת עצמו הוא עושה. הוא עושה את זה כי הוא רוצה.
דיון: חילוק בין גוי לפועל יהודי
סאו אם למשל יש לך פועל יהודי זול, ואתה אומר לו, “אני צריך את זה”, הפועל היהודי חושב גם על עצמו, הוא חושב על שמונה דולר לשעה שלו. זו לא הנקודה. מה הנקודה? אתה צריך לשלם לפועל היהודי. גוי הוא על דעת עצמו הוא עושה, כי הוא עושה רק את עבודתו. כל אחד עושה רק את העבודה.
לא, לא, לא. גוי לא מבין את הקונספט של לעשות בשביל יהודי שני. יהודי מבין את זה, גוי לא מבין. הוא עושה את זה על דעת עצמו. “לא על דעת השוכר אותו”. אני מתכוון, גוי לא מבין לעשות בשביל שני.
כלל: “כל דבר שצריך מעשה לשמה, אם עשאהו גוי – פסול”
לפיכך, באמת זו ההלכה, זה על פי רוב. מה עומד אצל דברים אחרים גם? זה אחרת. למשל… לא, יש, הרמב״ם אומר שהוא סובר שזה בכלל לא לגבי ספר תורה. לא, לא, זו המילה. זה עירוד או מין טרופן. לא, זו המילה. לא, זה… לשמה פירושו שהוא אומר את הדבר.
חרש שוטה וקטן – עומד על גביו
עומד, הוא מביא את הרמב״ם עוד, עומד בהלכות גיטין גם כך. נקרא חרש שוטה וקטן למשל, עומד על גביו והוא כותב, אז כן כשר. כי הוא עושה על דעת הטוען. מה פירוש זה? גוי לא עושה על דעת הטוען, גוי עושה לעצמו. יהודי שאינו חרדי, יהודי עושה גם לספר תורה. גוי אין לו לספר תורה, אולי יש לו בכוכב. אדם הוא לא גוי שמישהו בשבילך יודע, כן, זה לא פשוט שזה מספיק. אוקיי, אבל מזוזה כן.
מזוזה לא צריכה עיבוד לשמה
יש לנו כלל, כל דבר שצריך מעשה לשמה, אם עשאהו גוי פסול. כל דבר שצריך מעשה לשמה, אם גוי עשה את זה זה פסול. זה גם כנראה סוכה לכאורה. סוכה צריכה להיות לשמה, אבל… מעשה סכך, כן. אה, גם לא. אולי לשם צל.
אבל הרמב״ם אומר הלאה, אבל מזוזה אינה צריכה עבודה לשמה. מזוזה לא צריכה לשמה. לא יודע עבודה, זה מעבד. עבודה, עבודה. יודע איך כותבים? זה מעבד, מהתורה עומד בלודי המקובלות. לא עבודה. עבודה זה דבר אחר, אבל כאן עומד עבודה. כן, כן. לעבד עור זה, לא לעבוד על עור זה. כן, כן, לעבד.
תשובת הרמב״ם: למה מזוזה לא צריכה עיבוד לשמה
ו… שאלו, חכמי לובלין שאלו את הרמב״ם, למה מזוזה לא צריכה שום עבודה לשמה, הוא אמר, הוא לא יודע למה, זה עומד בגמרא אצל זה, וזה לא עומד אצל זה!
טוב, נראה שמזוזה היא חלשה יותר, זה גם יכול להיות מהדחיות שפסול לזה. אתה אומר אני עושה הצד השווה, זה שניהם דבר דומה? הוא אומר לא, זה לא אותו דבר, שספר תורה ותפילין זה חובת… אה, הוא אומר כך, מזוזה היא חובת הבית.
כי אין לו בית, הוא לא צריך… לא שאין לו בית. רוב האנשים יש להם בתים. אני מתכוון לומר, אין לו חיוב לעשות מזוזה, יש לו רק חיוב לשים מזוזה אם יש לו דלת. זה מאוד מעניין. תסתכל על הלשון פנימה. כן, אבל תסתכל על הלשון.
חידוש הרמב״ם: עיבוד לשמה הוא כדי שיעשה אותה יפה
הרמב״ם אומר קצת אחרת. סליחה, סליחה, סליחה. הרמב״ם אומר, למה צריך עיבוד לשמה? **”כדי שיהא זריז בעיבודה ויעשה אותה יפה”**. זו עמדה חדשה, סליחה, זו למדנות חדשה ש… זה אומר הרמב״ם בתשובה. כן, הוא מביא את לשון הרמב״ם. כלומר, חשבתי שעיבוד לשמה הוא משהו של קדושה. זה פשוט הצד שצריך לדעת לעשות טוב.
הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳, הלכות ה׳-ט׳: לשמה, סרטוט, שלא מן הכתב, והסופר
הלכה ה׳ (המשך) – לשמה בעיבוד: תשובת הרמב״ם
דובר 1:
אבל זה בכל זאת מה שהוא אומר שגוי, הגוי אין לו חשיבות לתפילין. אפילו הוא הולך לעשות טוב, הוא חושב על עור יותר יקר, הוא מחפש לעשות יותר טוב. אין לו את ה… הוא לא הולך לעשות כל כך טוב. יהודי עושה את זה ביראת שמים גדולה יותר. ממילא, אומר הרמב״ם, לא מפריע לנו שיהיה כלי. למה? כי “נוה ויש לו בית”.
אה, לכאורה הוא מתכוון, אני תופס מה הוא מתכוון לומר. הוא לא מביא את זה כל כך טוב. כי ספר תורה צריך, ותפילין מניחים, צריך להיות יהודי.
דובר 2:
לא, לא, לא, זה דבר פשוט. זו מצוה קיומית. ספר תורה ותפילין זה חיוב. כל יהודי חייב להיות לו ספר תורה. מניחים עליו תורה, כשכותבים אותה. כשכותבים או קונים. מזוזה אינה חיוב, אלא כמו ציצית, אם יש לך בית. בדיוק. זה לא חיוב, זו לא מצוה כל כך חזקה. אתה לא מחויב להיות לך בגד, אתה לא מחויב להיות לך בית. רוב האנשים יש להם בתים, אבל זה לא כל כך… כלומר מצוה פחות חמורה אצלו בגלל זה.
החידוש הגדול: מה פירוש “לשמה”
דובר 2:
אבל התגלה חידוש גדול, שכשעומד כאן שעושים את המצוה לשמה, הוא מתכוון לומר שיעשו עבודה טובה. זה לא סתם משהו מיסטי. כך אומר הרמב״ם הקדוש בתשובתו, שהכסף משנה וכולם מביאים את הדף.
אה טוב. אבל לא הולכים להשתמש בזה בכל מקרה למעשה, הלכה למעשה. הנפקא מינה היא בכל זאת לכאורה ההבנה.
דיון: גוי יכול גם לעשות עבודה טובה
דובר 1:
אני מתכוון, בחברה הולכים היום לייצר את התפילין הטובים ביותר.
דובר 2:
לא, אני אומר אבל הבנה שלשמה, מה מתכוונים לומר אצל גוי? גוי עושה גם… הוא נכנס לחברה ענקית. זה לא שגוי לא עושה טוב. הוא הולך לעשות אותו כך שהוא הטוב מהטובים.
העבודה לשמה פירושה רק… אני אומר, כשכותבים על מאפיית המצות “לשם מצת מצוה”, זה לא שצריך רק לחשוב, “אני מחזיק במחשבה, אני מחזיק במחשבה”. צריך לחשוב, “אני עושה כאן דבר רציני, אני עושה כאן בשביל המצוה, זה צריך להיות בוודאי כשר, אני מוודא שאין כאן חמץ”. צריך לעשות את זה ברצינות. כמו הכוונה לתפילה פירושה גם, שתדע מה אתה עושה עכשיו.
זה פשוט, אבל כאן זה יותר שאתה רוצה לעשות עבודה טובה. העיבוד, עיבוד העור, יש מי שעושה עבודה חלשה, זה נופל סתם אחרי שנתיים. הוא עושה עבודה טובה, זה מחזיק מאה שנה. זה הפירוש לשמה.
אוקיי, אני הולך לעשות הפסקה, אני צריך לעצור להביא את התינוק שלי. בוא נראה.
—
הלכה ו׳ – סרטוט (שרטוט שורות)
דובר 2:
אז, דיברנו שצריך לעשות הרדל. עכשיו אפשר לראות עוד דינים של הקלף או הכתיבה, איך שאתה רוצה לקרוא. עוד הלכה למשה מסיני, לא לקנות ספר תורה… זה כמו בין הקלף והכתיבה.
זו הלכה למשה מסיני, “אין כותבין ספר תורה ולא מזוזה אלא בסרטוט”. ספר תורה ומזוזה צריך סרטוט. תפילין אינו מעכב שצריך דווקא לסרטט, אבל אצלנו אנחנו שורטטים. כלומר, עושים קו עם סרגל, עושים קו ישר. הם קוראים לזה המילה “סרגל” שם.
הטעם לסרטוט
דובר 2:
ולמה זה? שיהיה יפה, במקום שירקוד ה… אבל תפילין אינו מעכב, משא״כ ספר תורה קורים, ומזוזה נראה גם שזה משהו שאפשר לראות אותו. זה תלוי, אבל משהו אפשר לראות אותו, אפשר לקרוא אותו. רבי יחיאל מאיר טוען שצריך להשאיר את המזוזה פתוחה, שאפשר יהיה לקרוא אותה. אבל צריך שאפשר יהיה לראות, כך זה נראה כאן.
אבל נראה שסרטוט, כי קורים, נראה שזה עוזר יותר לקורא מאשר לכותב. הסופר עושה שהוא יכול לפגוע מאוד טוב, הוא לא… שיהיה יפה, לא שירקוד. זה עוזר לקורא לעקוב אחרי השורה, במיוחד כשזה כתוב קטן.
מדברים בכל זאת שהקמיעות היו כתובות סתם. כן, זה יותר יפה, זה פשוט יותר יפה, אבל זה יותר יפה לנוי קריאה. אבל זה לא מעכב. נראה שהדרך שבה כל הקמיעות היו, זה היה שזה היה סגור מאוד, לא פתחו אותו. הגיוני שלא יוכלו לראות הרבה בפנים. אפילו.
יש מי שטוענים אחרת שמזוזה צריך לבדוק, משא״כ תפילין, משא״כ ספר תורה.
אוקיי.
—
הלכה ז׳ – כתיבה שלא מן הכתב (מבעל פה)
דובר 2:
עכשיו, עוד הלכה, עוד חילוק, גם החילוק של תפילין מזוזות עם ספר תורה. כאן זה הפוך, כאן תפילין אותו דבר כמו מזוזות, ושונה מספר תורה.
אומר הוא, עוד הלכה, מותר לכתוב תפילין ומזוזות שלא מן הכתב. אם הסופר זוכר את שתי הפרשיות, יכול הוא לכתוב אותן מהראש שלו. למה? שהכל גורסין פרשה זו, כי כולם יודעים היטב את הפרשיות. אבל ספר תורה אסור.
אילו פרשיות?
דובר 2:
הפרשיות של “שמע” ו״והיה אם שמוע”. אומרים אותן, “קדש” ו״והיה כי יביאך”. אצלנו יש לנו מנהג בסידור כתוב שצריך לומר אותן כל יום, אבל אין זו הלכה שחייבים לומר אותן. נראה שעדיין היה המנהג שאומרים אותן.
דובר 1:
לא, זה גם פשוט, מי שכותב תפילין ומזוזות ממשיך לכתוב תפילין ומזוזות.
דובר 2:
אבל הוא אומר “שהכל”, כולם יודעים את זה. שוב, אה, “שהכל גורסין פרשה זו”. אם הוא מתכוון לומר, כל הסופרים, כל מי שכותבים.
דובר 1:
יכול להיות פשוט שזו פרשה קטנה יותר, אפשר לחזור עליה.
דובר 2:
לא, הגיוני, הסופר כבר יודע את ארבע הפרשיות, כי הוא כותב אותן כמה פעמים. ספר תורה, זה לוקח לו כמה שנים. זה לא פשט שסופר יודע כל התורה כולה כי הוא כבר כתב עשרה ספרי תורה. לא, הגיוני, זה מוגבל, הוא כותב את זה הרבה פעמים. הוא כותב מאות תפילין ומזוזות.
נו, כתוב כאן “שהכל גורסין”.
דובר 1:
אתה שואל איך אומרים את זה?
דובר 2:
המנהג שלנו הוא לומר את זה עם התפילין. נראה שכאן המקור למנהג ההוא. וקורים את זה גם בפסח. אף אחד לא שומע את קריאת התורה בפסח… דווקא זו המחלוקת מאתמול אם שומעים את קריאת התורה.
אוקיי.
ספר תורה – אסור שלא מן הכתב
דובר 2:
אבל ספר תורה אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב. זו גזירת הכתוב. אפילו אם יש מישהו תלמיד חכם שזוכר כל התורה כולה, אבל מותר רק לכתוב מן הכתב. אבל תפילין ומזוזות, כיוון שכולם יודעים את זה, מותר לכתוב שלא מן הכתב.
רבנו יונה: ספר תורה הוא גזירה
דובר 2:
החידוש הוא אבל בוודאי, בוא נבין ברור, אפילו… כך אומר רבנו יונה, ברור שאפילו תורה, אפילו אם אתה כן גאון עצום ותלמיד חכם ואתה יודע את כל החצי לא עוזר, כי אף אחד לא יודע את זה, זו גזירה. והסיבה היא בכל זאת פשוט גזירה שהתורה תישאר נכונה. נכון?
משא״כ בתפילין, אם אתה תלמיד חכם ואתה יודע מה אתה יודע, זה דבר שאינו רוב האנשים, לכן יש הקל שנכנס, כי אנשים יכולים לדעת את זה.
חילוק תפילין לגבי מזוזה
דובר 2:
הוא אומר טוב רבנו יונה, שהחילוק של תפילין לגבי מזוזה הוא, בדרך כלל לא מסתכלים במזוזות. אין מצוה שצריך לבדוק את המזוזות. את התפילין הולכים ללמוד בכשרות, ההלכה של המשנה, שזה חייב להיות סגור, זה לא יכול להיות פתוח.
ההלכה הבאה של התנאים, של עשרת הדברים, עם התפילין והמזוזה הנכונים שלום מקס״ר, ולא ספר תורה.
—
מבנה של פרק א׳ ופרק ב׳
דובר 1:
אוקיי, ועכשיו עוד הלכה, אני לא יודע למה ספר תורה, והדברים זה בשביל תפילין. עכשיו ספר תורה הוא ה… עכשיו הוא כבר סיים עם עשרת הדברים שלו?
דובר 2:
לא, הוא אמר שניים מהם, והפרק הבא שלי הוא הולך לחזור ל… אה, הוא כבר נכנס לפרק דיני הקלף, או בקלף או ב…
דובר 1:
כן, כך זה נראה, אני צריך לבדוק יותר טוב. כי הוא אמר ש, כן, השמונה האחרים הם בכשירה, הוא הולך ללמוד מיד בפרק ב׳ ג׳ איפשהו. עכשיו לומדים הכל מהלכות כתיבה, וגם יש לזה הרבה מאוד פרטים מה זהה לספר תורה ומה שונה.
—
הלכה ט׳ – ספר תורה, תפילין, מזוזות שנכתבו על ידי פסולים
דובר 2:
אז עכשיו ככה, כאן ההלכה היא הכל אותו דבר, נכון? כל ספרי התורה, תפילין, מזוזות, אותה הלכה, שאם מין כתב אותם, ישרפו, שורפים אותם. ראינו כבר את ההלכה בעצם בהלכות קידוש השם, כן? כי מין אינו מקדש את השמות, הוא לא מאמין בכל העניין, ממילא מותר לשרוף אותם, חייבים לשרוף אותם.
גוי – פסול אבל גניזה
דובר 2:
אבל גוי, כאן יש חילוק, גוי… יש שתי הלכות, יש את ההלכה של איך מתייחסים לכתבי הקודש, האם זה כשר או לא כשר. אבל יש לנו כאן דין נוסף של שלא להשאיר שום שם למעשה מין.
דובר 1:
כן.
דובר 2:
אז זה שלא להשאיר שום שם זה כאילו קולא לגבי ההלכה הרגילה של לשמור… ספרי התורה לא נעשו בשימוש. בשביל מצוה של מין צריך… זו מצוה לאפוקי היתר, או מצוה? זו הלכה, זו לא הלכה למעשה, זו איזושהי מעלה. מעלה מעל ההלכה הרגילה של…
דובר 1:
כן, אוקיי.
דובר 2:
…של לכבד משהו שכתוב. אבל גוי בכל זאת לא קיבל שום קדושה.
דובר 1:
אהה. אוקיי. כמו גניזה. כלומר שגוי גם לא קיבל שום קדושה.
בוא נקרא את ההלכה
דובר 2:
כך כתוב כאן, בוא נקרא מה כתוב כאן. מין שורפים אותו. מותר לשרוף? אולי צריך לשרוף? צריך לשרוף. אה, גוי או ישראל משומד.
מהן הדעות? מהו ישראל משומד? משומד לכל התורה? או משומד פירושו עובד עבודה זרה?
דובר 1:
לא, הוא מין. אז מן הסתם פירושו שהוא הצהיר על עצמו כנוצרי, דבר כזה.
דובר 2:
כן, כלומר הוא…
דובר 1:
כן. משומד לעבודה זרה.
דובר 2:
כן, אבל לא… אבל לא מין. מין זה יותר גרוע.
דובר 1:
מין זה יותר גרוע, כן.
מוסר, עבד, אשה, קטן
דובר 2:
או עבד, או אשה, או קטן. אלה פסולים. מוסר? מוסר, כן, מוסר. אה, הוא צריך להיות גם הדבר האחר. מוסר זה דבר כזה. מוסר הוא יהודי. בדבר פלא. כן, כן. אלה פסולים. זה יהודי. זו מיתה בידי שמים, לא כך?
דובר 1:
אה, זו מיתה בידי שמים.
דובר 2:
עבד, אשה, קטן אני מבין, הם לא מחויבים. צריך להיות מחויב, זה הכתב תם. וכתוב על שניהם שהם ריין כגוי, שהיא כגוי. על מוסר גם כך? שנאמר על המוסר, מוסר חברו ביד גוים, מוסר חברו שהיא כגוי. אה, מוסר הוא כמו גוי.
דובר 1:
לא, לא, לא, דברים אחרים. אה, אה, אה. כלומר, גוי, מה שגוי לא יכול לעשות שום קדושה, זה אני מבין, כי הוא לא מחויב. כמו עבד, אשה, קטן. אבל ישראל משומד ומוסר, נראה שזה קנס שמתחשבים איתו. התפילין שלו פסולים. לא אומרים שהוא מין.
למה משומד ומוסר פסולים?
דובר 2:
לא מין, פשט הוא כותב לשם עבודה זרה. כשהוא כותב השם, הוא מתכוון למשהו דווקא הפוך. או יכול להיות שאתה לא סומך שהוא עשה לשמה. כמו שאמרנו לשם עצמו יוסף.
דובר 1:
כן, אבל כאן מדברים על הכתיבה, לא על עיבוד העור.
דובר 2:
אוקיי, אני קורא את כל זה. כתוב שאין אנו מכשירים אלא כשרים וכל שאינו מזרע ישראל הכשרים ומאמין בה׳ או שהם זרים. והוא מאמין באמונה שלמה. הבעל שם טוב הקדוש אומר, “ישנו”. מה פירוש “ישנו”? לא רק הדבר המצומצם, ר׳ יחיאל, אלא הוא חלק בזה. הוא צריך להאמין שהוא נעשה, הלשון בהלכות קדושים, ונעשה שהוא מסתכל שתפילה היא תפילה, והשני הוא עוד סגולה, ועוד סגולה היא עוד סגולה.
הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א׳ – כתיבה על ידי גוי, מין, וכוונה
הלכה ו׳ (המשך) – כתיבה גויית, מין, גניזה, ושריפה
דובר 1: אבל לזה מדברים על הכתיבה, לא על עיבוד העור. הוא מדבר בעיקר כאן על הזכרת השם.
אה, כתוב כבר “הנכתב בכתב”, “כל שמזהר לקשירה ומאמין בה”, שהם מזהרים ומאמינים, כי “שירת לכל שבו ישנו”, אומר הוא “ישנו” פירושו לא רק המצמצם את הזכרון מחייב, אלא הוא חלק בזה.
הוא צריך להאמין, כמו הלשון בהלכות קדושת השם שהיה, שהוא מסתכל שתפילין הם בכל זאת תפילין, תפילין שניים הם עוד משהו סגולה, זה משהו כזה… נראה כזה מוסר, זה איזושהי מילה מהר״לית, זה לא יכול להיות שאתה לוקח את התפילין ברצינות, אני מכיר אותך, אתה מוסר יהודים למסור לגוי, ואתה יהודי, אתה לוקח ברצינות את הקדושה, מה שמעניין.
זה מאוד דומה להלכה שהיתה לנו בקלף, שחושבים שהגוי עושה את זה בשביל עצמו, הוא לא לוקח את זה ברצינות. נכון, אבל כאן זו קדושה, כאן כבר כן, לא שם אמרנו שהוא צריך לעשות את זה טוב, כאן זה ממש כן, זה לא חלה הקדושה על תפילין או ספר תורה, כי הוא גוי או קטן אפילו.
הדין של ספרים שמוצאים אצל מין או גוי
דובר 1: עד כאן ראינו כך, יודעים שהם כתבו אותם, אז אם זה מין שורפים אותם, גוי זה טעון גניזה. מה אם מוצאים אותם אצל מין, לא יודעים, לוקחים את זה כמו אצל מין, “ואין יודעין מי כתבו”, יכול להיות יהודי כתב את זה, יכול להיות גוי, אצל מין יגנזו, כי מספק לא שורפים, אבל…
דיון: מה פירוש “יגנזו” – חומרא או קולא?
דובר 2: כי אני רוצה לדעת, מתי זו החומרא? כשאומרים יגנזו, זה אומר שצריך לכבד את זה כמו שמות, או גניזה היא לא שריפה, מעלה לא? ומין, כבר ראינו את ההלכה אצלו. מתי זו החומרא, מה זו קולא או חומרא?
דובר 1: לא, זו לא קולא, אנחנו צריכים לשרוף את זה אם אין לזה קדושה.
דובר 2: לא, גוי… בהגה׳ חייבים לגנוז, אבל אסור לשרוף. ולא יוצאים, אבל אי אפשר…
דובר 1: כלומר יגנזו פירושו שיש להם איזה דין קדושה אבל צריך לגנוז אותם, אי אפשר לשרוף אותם. אסור לשרוף.
דובר 2: לא, זה בכל זאת איזה שם, משהו כזה. זה מעניין. מישהו אמר לי שכשהם שלא לשמה זה בכל זאת ברור, יגנזו פירושו שהם טובים, אבל כל כך צריך, שלא יהיה יותר גרוע מחומש, משהו כזה. איזושהי קדושה יש לזה.
דובר 1: אבל מין רוצים אנחנו שיהיה מפורסם או שלא יהיה לנו שום… זו פעולה פוליטית של הורדת המין. מין הוא טריט כזה, מין הוא…
דובר 2: אבל גם, כן, שניהם, שניהם. אתה רואה, אני מבין את זה. אני מתכוון כך. זה מידי כזה. צריך לראות אם יש יותר מזה.
החילוק בין מין לגוי כשמוצאים ספרים
דובר 1: עכשיו, אם מוצאים את זה אצל מין, אז אצל מין יגנזו, מה החילוק מספר? יכול להיות המין כתב את זה, יכול להיות גוי או אחר כתב את זה. אז מין גוי, לא שורפים את זה. אה, זו התשובה לכאורה לשאלה שלנו. לא שורפים את זה, לא צריך לשרוף את זה.
דובר 2: אני לא יודע, אני לא יודע בדיוק מה אתה מתכוון. שניהם זה… זה שניהם. אני לא…
דובר 1: אם זה נכתב על ידי גוי, כשירים. אם מוצאים את זה אצל גוי…
מין יכול להיות שהוא כותב. למינים יש עניין דווקא לכתוב מזוזות ותפילין. אבל גוים, רק גוים, זה סתם טעות שנכתבה.
תקנה: לא לקנות סת״ם מגנבים גויים
דובר 1: וכאן יש הלכה חשובה שאינה ממש הלכה בהלכות סת״ם, אלא תקנה כזו לטובת הציבור, שלא קונים ספרים, מזוזות, תפילין שנגנבו מגויים ביותר מהמחיר. הוא אומר, עכשיו נניח שיש לך אצל גוי כשרים. הוא אומר, עכשיו ילך אדם לחשוב, “אה, יש לי כאן מקום טוב לקנות מגנבים גויים.” אומר, אסור לקנות מגנבים גויים כשהם מוכרים ביותר מהמחיר, שלא להרגיל אותם לגנוב ולגזול, שלא יתרגלו. זה כמו בגיטין, כמו פדיון שבויים יותר על דמיהם. זה, אדם חושב שהוא עושה מצווה, הוא פודה את התפילין מגוי. להיפך, שנית, ככל שפודים יותר, כך נותנים לו יותר תמריץ לגנוב יותר, ויהודים יעשו את המצווה של פדיון.
דיון: כמה מותר לשלם?
דובר 2: כן, מותר לקנות מגוי, להיפך, הוא מוכר. אין שאלה. הבעיה היא שמשלמים קצת פחות מהדמים. קצת פחות.
דובר 1: לא, קצת פחות, כי כדי הדמים עושה… זה עדיין מספיק סיבה גדולה לגוי לגנוב.
דובר 2: לא, כי קודם כל אני יודע כבר שהתפילין כל כך יקרות. אם ישלמו אלפיים דולר, נו, יש לך מספיק כסף. זה עושה, גניזה שלא שווה כל כך, מי יודע מאיפה זה בא. אבל כמו פדיון שבויים, זו מצווה, אסור להשאיר אצל הגויים את קדושת ספר תורה. אבל הוא יתחיל לקרוע בשביל הכסף, ויהודים עוד ישלמו כי זו מצווה. זו לא דרך.
דובר 1: אז עכשיו, ולמדנו קודם, זו החזית תיבה שלמדנו קודם.
הלכה י״ג – ספר תורה שלא נכתב לפי ההלכות: פסול בדיעבד
דובר 2: אני לא יודע למה, מה הוא רוצה לומר?
דובר 1: הוא אומר שאם כתבו תורה על עור בהמה טמאה, או על גבי עור שלא עיבדו, או עור שעיבדו שלא לשמה, הרי אלו פסולים. אלו כל ההלכות שכבר אמרנו קודם.
דובר 2: אני לא יודע, זה פסול. קודם יכולנו לחשוב שרק לכתחילה צריך לעשות כך, אומרים שזה פסול אפילו בדיעבד?
דובר 1: אני לא מבין. אני צריך לבדוק, כך נראה. כלומר לדעת שיש דברים שהם כן רק פסולים לכתחילה. כמו שהוא אומר שאולי הארה צריך לכתוב שזה פסול בדיעבד, כי אם לא, רק כי זה מותר, יכול להיות שבדיעבד יש כן קדושת ספר תורה. מה שאין כן עור בהמה טמאה, או עור שלא עיבדו, או שעיבדו שלא לשמה, פסול לגמרי. זה קצת מעניין, הוא היה צריך לכתוב זאת קודם, הוא כתב את ההלכות.
כאן מתחיל חלק חדש – הלכות בדיעבד
דובר 1: אז באמת, כאן הכל… אז בואו נבין, קבוצת ההלכות, אפשר לעשות כאן היום עוד פרק. כאן מתחילות הלכות בדיעבד, לא בדיעבד, אילו ספרי תורה כשרים למרות שלא עשו אותם כראוי. עד עכשיו למדנו מה צריך לעשות, עכשיו אפשר ללמוד דבר חדש.
דובר 2: אין כאן שרטוט, כן? הוא לא אמר שכתב בלי שרטוט זה פסול.
דובר 1: לא, אין, לא נראה. הכל מצוות. עכשיו, מכאן… זה גם לא הלכה למשה מסיני שצריך שרטוט.
דובר 2: נכון, אבל מכאן, מהלכה י״ג, נראה שמתחילות הלכות של כשמוצאים תורה שלא נכתבה לפי ההלכות, מה ההלכה. עכשיו נלמד עוד דבר.
הלכה ט״ו – כוונה בכתיבת סת״ם והזכרת השם
דובר 1: מה הטעם הר״י? לא הייתה כוונה. כותב ספר תורה תפילין ומזוזות, בשעת כתיבה לא היה לו כוונה, לא היה לו בדעת. הוא לא ידע שהוא כותב לשם קדושת ספר תורה, לשם תפילין. ובמקום שצריך לכתוב הזכרה, כתב שם שלא לשמו. אני לא בטוח מה זה אומר הזכרה שלא לשמו. הוא לא ידע שזה שם ה׳? הוא לא חשב כך? הוא לא תפס שזה שם ה׳? משהו כזה? זה פסול.
דיון: מה זה “כוונה”?
דובר 2: לא, כוונה אף פעם לא אומרת ריכוז. כוונה אומרת שהוא יודע מה הוא עושה. הוא עושה בכוונה, הוא יודע מה הוא עושה. אבל יכול להיות שהוא מעתיק, הוא ממש מוסח דעת, הוא שומע מוזיקה, הוא צריך להגיד משהו למישהו. מכונת העתקה אין לה כוונה, אבל לא אדם, לאדם יש. אם תשאל אותו, “איזה פסוק סיימת לכתוב עכשיו?”, אם לא היה יכול לומר לך, זה אומר שהוא ממש לא נוכח.
דובר 1: בזה אני לא בטוח. הוא לגמרי מוסח דעת, הוא באמריקה אחרת.
דובר 2: בזה אני לא בטוח. זה אגב הלכות פוקוס. אני חושב שהמילה היא, לא היה בדעתו שהוא כותב ספר תורה. אני לא יודע, אני מעתיק, מה שכותבים אני מעתיק.
דובר 1: לא, התשובה היא לא שלנו זה נראה מוזר כי זה כל עסק של קלף. אבל בימים קדומים כתבו הרבה ספרים. יש מישהו שהוא סופר, ונותנים לו לכתוב גם ספרי תורה ודברים אחרים. הוא כותב אולי שטרות, אני לא יודע. ואם הוא לא יודע שזה בכלל משהו רציני, הוא לא מתרכז, זה מעורבב, נניח, פתקים על הקיר, והוא כותב אותם. כך חשבתי. אני לא מאמין שאי פעם כוונה אומרת ריכוז. אם כי, בהלכה הבאה רואים כן, “הכותב את השם”, מכיוון ש…
כוונה אינה ריכוז – הגדרה פילוסופית
דובר 1: זה ממש שאלה גדולה מאוד נגלה למעשה. איך זה נגלה למעשה? זה מה זה אומר כוונה. אין ספק בזה. כשמונח פורמט גדול עם הידיים, ואתה מסכים, אוטומטית כל הסביבה אומרת… כאן כתוב שזה לא לשם. אבל יש פורמט, נניח, כמו כשאדם בבית כנסת עם מגילה בידו, יש דגל קטן שהוא צריך להיות. אין שום ספק בזה להלכה. יש מינימום של המילה כוונה שצריך להיות. נכון שחושבים שכוונה אומרת ריכוז. נכון שזה דבר טוב להתרכז כשעושים מצווה, אבל כוונה לא אומרת זאת.
דובר 2: אגב, כן, אבל יכול להיות ב… אבל השם, השם הוא הנקודה. יכול להיות, יכול להיות שהוא מתכוון למשל… זו נפקא מינה, למשל הוא כותב, צריך לקדש את השם, הוא כותב א-ד-נ-י, והוא מתכוון אדוני, הוא מתכוון אדון, פשוט הוא לא יודע שהוא כותב השם, הוא לא יודע מה הוא עושה, הוא חושב שהוא כותב אדם. אבל אפילו זה לא מספיק טוב, כי הוא בכלל לא, אין ספק שזה אומר זאת. הוא לא יודע, הוא לא יכול לדעת, לשם שמים. זו הסיבה שמותר להפסיק. כמו כבוד, למדנו קודם, זה הכבוד הגדול ביותר שצריך להיות. אבל לאו דווקא, שלא יענה לו באמצע הכתיבה, כי הוא… זה אומר כוונה של…
דובר 1: זה קשור לכבוד? אני חושב שזה כבוד של שם ה׳.
דובר 2: יש שתי הלכות, יש ענין של כוונה, ויש ענין של כבוד שמים. וזה משולב. פשוט כך.
דובר 1: הא, כן, זה ברור כך.
מותר להפסיק בין שמות
דובר 2: הוי כוזבן שתיים שלוש שמות, החוצה, מפסיקים בין אני מאמין לשם, אז יכול כן, כי אין ענין שאסור להפסיק בין כתיבת השמות. המילה היא, אני אגיד לך, אנשים…
דובר 1: שבין השם ואלוקים מותר לו בין השם ואלוקים…
דובר 2: מישהו היום יאמר, למשל, יש סופר ש, אני יודע, הוא שומע מוזיקה או רדיו, אני לא יודע מה, בזמן הכתיבה. אין שום שאלה, אין לו חסרון בכוונה. יכול להיות שאין רצינות, שצריך לכתוב ברצינות, זה אחר, הכבוד של השם, אבל זה לא פסול.
דובר 1: זה כולל גם מי שהפסיק לדבר עם המלך, זה לא פסול. אבל זה יכול להתבלבל, אז יכול עוד לחשוב שהוא כותב שם חול.
דובר 2: לא, הוא צריך לקחת ברצינות, זה הקשר. אבל בעצם, זה מה שרציתי לחשוב לך, כי אתה תראה את ארבע ההלכות הבאות.
משל של נהיגה – מה זה כוונה
דובר 1: כי למשל, כל יום אדם נוהג, ובנהיגה צריך להיות כוונה מלאה שלא להיכנס לאנשים. וכל אחד עושה כל מיני דברים, וזו כוונה.
דובר 2: לא, אסור. כשעושים זאת לא, זה עומד בלאו של הנהיגה, שאסור לנהוג, וצריך להיות כוונה.
דובר 1: לא, שוב, אתה לא יכול לעשות הכל ממש, אתה לא יכול להסתובב באמצע. אבל אותנו אפשר לדבר בטלפון או… כוונה לא אומרת כמו שאנשים אומרים, OCD אומר שצריך לקרוא את המגילה.
כוונה היא, אני אומר הרבה פעמים, כוונה אומרת שמישהו שואל, זו התשובה לשאלה מה אתה עושה. אם שואלים מה אתה עושה, זו התשובה. יש אדם שכל כך מוסח דעת, הוא לא יודע מה הוא עושה. אבל כוונה לא אומרת מה שנמצא בראש. זה נוסח יפה כזה שגנבתי מפילוסוף בהקשר אחר, אבל הוא אומר שאנשים חושבים שכוונה היא אינטנציה. אינטנציה לא אומרת שאני עושה צילום של הראש שלי ורואה מה נמצא שם. לא זה. המשמעות היא, אני שואל אותך מה אתה עושה, וזו התשובה. התיאור של מה אתה עושה, זו המשמעות של כוונה.
דובר 2: משמעות טובה, לדעתי.
דובר 1: משמעות טובה מאוד, זה מתאים יותר. ברוב ההלכות, זה מתאים יותר. אבל יש כן. טוב אפשר לראות עוד כמה הלכות שקשורות לכבוד. רואים, זה לא רק כוונה.
הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳: כוונה, כבוד, נאמנות הסופר, וכתב אשורי
כוונה – הגדרה פילוסופית (המשך)
דובר 1:
אבל כוונה לא אומרת מה שנמצא בראש. זה נוסח יפה כזה שגנבתי מפילוסוף בהקשר אחר. הוא אומר שאנשים חושבים שכוונה היא “אינטנציה”, ו״אינטנציה” לא אומרת – זה לעשות צילום של הראש שלי ולראות מה נמצא שם. לא זה המשמעות. אני שואל אותך מה זה, וזו התשובה שלך, ה״תיאור” של מה זה – זו המשמעות של כוונה. משמעות טובה, לדעתי. זה מתאים יותר, ברוב ההלכות זה מתאים יותר.
אבל יש כן, דווקא אפשר לראות עוד כמה הלכות שקשורות לכבוד, רואים שזה לא רק כוונה.
—
הלכות כבוד בכתיבת השם
טבילת הקולמוס לכתוב את השם
דובר 1:
למשל, טבילת הקולמוס לכתוב את השם. כשכותבים, טובלים את העט בדיו, כן, בדיו, לכתוב את השם, לעשות השם. למה? כי בדרך כלל החלק הראשון שמצייר קצת יותר גס, זה לא כל כך יפה. יכול בקלות לקרות טעות בכתיבה, שלא יתלכלך אות טובה כזו, שלא יתלכלך על שם ה׳. זה כבוד, כי צריך לעשות הכנה אסור מן קודש השם, כך מביאים הפוסקים.
תולה אותה בין השיטות – כששכח מילה
דובר 1:
וממילא כותב קודם את הקודמת, ואחר כך, יש שיטה, לכתוב את השם. נניח ששכח לכתוב שם ה׳, דבר המאורע כלום. מה הוא עושה? תולה אותה בין השיטות, הוא כותב בין שתי השורות. לא, זה מותר לעשות. מותר.
חילוק בין שם ה׳ לשאר תיבות בתליה
דובר 1:
כלומר, כאן רואים, אם חסרה מילה, רואים, מותר לכתוב כמו שעושים בכתב יד, נותנים קו מלמעלה שיתפסו איפה זה שייך. המוחק את השם בשיטה מקצתה תולה – פסול. אי אפשר לעשות כבר ספר תורה מכוער שהוא כתב. לגבי השם, אבל בשאר תיבות כן. כותב מקצת תיבה בשיטה ומקצתה למעלה, מותר לתת קו קטן כזה למטה, אף על פי שזה לא כל כך יפה, אבל למילים פשוטות אין פגם. אבל בשם, זה ספר תורה. אה, אבל מזה לא מוכרח.
תולה אפילו אות אחת vs. שוכח אפילו אות אחת
דובר 1:
תולה אפילו אות אחת, אולם שוכח אפילו אות אחת – גונז מה שכתב וכותב אחרת. מה ההבדל? לא ברור. אף על פי שבספר תורה הצורך גדול מאוד, כי זה ספר ארוך, וקל מאוד שבספר תורה שלם תהיה באמת טעות.
כתיבה כסדרן – חקירה בספר תורה vs. תפילין
דובר 1:
אז זה הכסף משנה. הרבה מפרשים אומרים שכאן יש דין כתיבה כסדרן, והם מבינים שכסדרן אומר שזה חייב להיכתב אחד אחרי השני. דילגת על מילה, עכשיו כותב את המילה אחרי המילה הקודמת. יש שמתווכחים, הרמב״ם לא אומר אותה הלכה כאן, אפשר ללמוד אחרת. וזה אומרים דווקא, כאן לוקחים אנשים שספר תורה לא צריך לכתוב כסדרן. בטוח שלא חייבים לכתוב כסדרן, השאלה היא האם תפילין צריך כן. זו החקירה. אבל כאן, כך לומדים האחרונים המפרשים האחרים. יכול להיות גם שסתם מה שהוא אומר, שתפילין צריך להיות יפה, פרשה קטנה, כתוב מחדש.
כתיבת השם על מקום הגרד או מקום המחק
דובר 1:
אוקיי, ועוד הלכה היא, אם בא לכתוב את השם על מקום הגרד, או על מקום המחק, אותו דבר, שמחקת חלק, או שגרדת את הקלף, כי הדיו כבר היה עבה, ועשו משהו, אין בעיה לומר שכאן אסור לכתוב שם ה׳, כי הקלף לא כל כך חלק או כל כך יפה. מותר. זו קולא.
הפיכת היריעה – כבוד ספר תורה
דובר 1:
שוב, כותב תפילין, ספרים תפילין ומזוזות, אחרי הכתיבה, הם לא רוצים שיתלכלך או שילדים יגעו שם, רוצים להפוך את היריעה שהצד הכתוב יהיה אל השולחן. אומרת ההלכה שאסור, אין זה כבוד לספר תורה, אלא פורס עליו בגד או כופלה. אלא מכסים אותו במשהו. או כופלה, שמדברים כאן, כן, אתה מכסה אותו בעצמו, אתה עושה אותו מקופל, כופל אומר כפל.
אבל מה שונה בדבר הוא שיש לו כבר קדושה, כי זה עדיין באמצע הכתיבה. לפני שהשתמשו בו, או הרבה אפשר לחשוב שזה משתמשים, זה עושה את החשיבות. כותבים אותו לשם, גם שכותבים אותו לשם. כשמדפיסים אותו, יאמרו שזה כתוב בספר. ברור שאולי אפילו הקלף שהכינו יש לו משהו קדושה, שההזמנה עוזרת על השנה.
—
נאמנות הסופר – כשהוא אומר שלא כתב לשמה
הפשט: אינו נאמן לפסלן
דובר 1:
ספר תורה, תפילין, ומזוזות שאמר הסופר “אכתוב את השם”, “אכתוב את השם”, “אכתוב את השם”. מה קורה לסופר, שילמו לו מאה אלף דולר שזה עולה לכתוב ספר תורה, ונתנו לו, הוא רק קורבן כזה, הוא קורא לעצמו “לא כתבתי את הקדושה שבהם לשמה”. אחרי שהוא יצא משם. עכשיו למדנו שצריך לכתוב לשמה, והדבר לא היה מתוקן, הדבר הוא שאף אחד לא יודע, זה דבר שבלב. אומרת ההלכה, “אינו נאמן לפסלן”. הוא לא נאמן לפסול את ספר התורה שלו. הבא עליו בתחילה, לשלם לא ישלמו לו, אבל אותו יעשו שהוא קודם כל, זו מוטיבציה טובה שלא יעשה זאת. הקהילה לא תסבול כלום, הם לא יצטרכו לשלם לו. למה?
סברא: שמא לא נתכוון אלא להפסיד ללוקח את שכרו
דובר 1:
דיסקוסיה על כתיבת ספר תורה ביוונית – והלכות שלמות האותיות
דיסקוסיה: שיטת הרמב״ם לגבי יוונית (המשך)
עמדת הרמב״ם בפועל
ממילא הוא כתב זאת. המציאות שהרמב״ם כותב היא אמת לדורו ולמקומו, אף אחד לא יכול. גם נכון שלא מצאתי אף אחד. אפילו היום גם אין, אבל אין שום עניין שהולך להחזיק בזה.
לא צריך להחזיק, זה תנאי שאפילו הרמב״ם לא אומר. אין שום תנאי שצריך להבין. אין שום עניין של כתיבת התורה בשפה שאף אחד לא מבין. לא אמרתי שיש עניין בזה.
דובר 2:
למה קורא אדם את ספר התורה בלשון הקודש שאף אחד לא מבין?
דובר 1:
סיפורי טובה, מבינים קצת. שם לא כתוב שום… נו, למד יוונית, תבין.
אוקיי, אוקיי. חשבתי שהרמב״ם עושה אפיל, מבקשים מהעולם שישלחו, והולכים לעשות הכנסת ספר תורה, וכותבים ספר תורה ביוונית. תפסיק! במה נתעסק כאן?
שוב, כשהרמב״ם היה אומר… זה לא נכון מאוד. הרמב״ם אומר שבלשון יוון יש שפה אחת מוכרת של התנ״ך, זו שכתבו לתלמי המלך, שחז״ל מדברים עליה. אני אומר שזה מאה אחוז נשמר. זה עדיין קיים. אני אומר שיש כמה טעויות שהכניסו. עכשיו אפשר לסמוך עלינו.
והרמב״ם יש לו עכשיו אותה חסידות כמוך, שהוא לא הולך לעשות שום תפילה… רגע, ריבונו של עולם, האנשים מחזיקים באחד שאומרים, אני לא יודע מה הם רוצים. אחת מהתורות שאמרתי עכשיו לא עומדת. הרמב״ם לא אומר שצריך לעשות בסוף של תלמי המלך. הרמב״ם אומר שיוונית לא קיימת בעולם. עכשיו באים ואומרים שהתוכנית לא נכונה. נכון שהרמב״ם, איפה שהוא גר…
מה כתוב ברמב״ם
רגע אחד, קודם אגיד מה כתוב כאן. “תרגום שתורגם בלשון יוונית לתלמי המלך, ואין לנו לשון יוונית עד שנדע אם נשתנה אם לאו, ואין לנו אלא תרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, וכן תרגום ירושלמי, וכן תרגום ראשונים כאילו יאשיהו.”
אני לא יודע מה אתה רוצה ממני. הרמב״ם אומר שאין יוונית, הוא לא אומר “אם יש תרגום המקורי של תלמי המלך”. גם בפירוש המשניות לא כתוב כל הדברים שאמרת. לא כתוב שהוא אמר “למדו פשוט יוונית עממית מודרנית”.
דעת הרמב״ם לגבי כתיבה ביוונית
אבל בכל זאת הרמב״ם גילה שיש דעה שאפשר לכתוב ספר תורה ביוונית. טוב מאוד, זה אני אומר לך. טוב מאוד, זה אני אומר לך. אין שום לימוד לחשוב כי לא כתוב שצריך לנסות לומר שכל אחד צריך לדעת יוונית, וגם לא שצריך לנסות לומר שצריך להיות לנו את הפעם השנייה.
אוקיי, זה מה שאני מתווכח עם הפירוש המשניות. אוקיי, אוקיי, אתה אומר את הדבר, זה לא נכון. לא בפירוש המשניות כתוב מה שאתה אומר, ולא כאן כתוב מה שאתה אומר. הרמב״ם אומר עובדה שאינה נכונה. כתובה עובדה שאינה קיום רצון, שאינה נכונה. יש יוונים שמדברים עדיין יוונית. וגם יש, אם אתה רוצה לומר שצריך להיות לנו את התרגום המקורי – מה שהרמב״ם לא אומר! הרמב״ם לא אומר שצריך להיות לנו את התרגום המקורי של תלמי המלך. הוא אומר סך הכל שצריך להיזהר ביווני, והוא לא אומר את זה, הוא אומר שלשון יווני אינו טבעו של עולם. בשביל זה לא צריך להיות הרמב״ם מפולק להיות.
“אין כותבין” לא אומר “פסול”
הרמב״ם רוצה כאן לומר את ההלכה. הרמב״ם לא אומר מנהג, הוא לא אומר נהגו שלא לכתוב יוונית. אני מסכים שזה לא המנהג, אני לא עושה עוד ספר תורה, זה מנהג כי זה לא חסר. אבל אם מישהו רוצה לכתוב, נראה לי שזה יהיה כשר על פי המשנה. הוא לא אומר פסול. הוא אומר “אין כותבין”. “אין כותבין” לא אומר פסול. הוא לא אומר את המילה פסול, כי צריך לחשוב קודם שהיה לזה דין.
הרמב״ם אמר, אם זה ספר התורה של תלמי המלך. הוא לא אומר בפירוש המשניות שהמשנה אומרת לא מה שאתה אומר עוד. לא כתוב שאתה צריך להיות לך אותו תלמי המלך. כתוב להיפך, שמאחר שהיה יום שאהבו את זה. הוא לא אומר שצריך להיות לנו אותו. לא כתובה ההלכה, וגם בגמרא לא כתובה ההלכה.
הרמב״ם לא ידע יוונית
אוקיי, בכל מקרה, הרמב״ם, הדעה שר׳ נחום אומר, שצריך להביא את הרמב״ם, שכל שנה כאן, זה פשוט לא נכון. הרמב״ם מעולם לא שמע על תרגום יונתן, הוא לא יודע שזה קיים. הוא לא ידע לקרוא שום אות יוונית. וכשיש מילה יוונית במשנה, הוא מתרגם אותה לא נכון. הוא לא ידע שום יוונית הרמב״ם. הספר ערוך ידע יוונית, הרמב״ם לא ידע שום יוונית.
אז כשהוא אומר את הדעה, אם היה יודע, היה אומר אחרת. לא צריך שום אפליקציה, הרמב״ם לא היה צריך לדעת הכל, הוא היה צדיק גדול, והוא לא ידע. ההלכה כביכול השתנתה. כי לא היה לו מניין יווני. הלאה, מה יהיה מלא שום צד? לא, המנהג הוא הלאה כך.
סיכום הדיסקוסיה
אוקיי, מספיק. הוא אומר רק שצריך לקרוא את השפה כמו העולם. לא, אפילו נניח במקומות שההלכה אומרת שלא חייב להיות, יכול להיות מחלוקת, לא תהיה השפה שהעולם מדבר, זה בכל זאת מפקיע שערים מפחיד.
והוא אומר בכל זאת עצה טובה. הנה, עכשיו זו עצה טובה. אני מדבר על ההלכה. עכשיו, עד כאן היא השפה.
—
הלכה כ׳ – שלמות האותיות
מוקף גויל – כל אות צריכה להיות מוקפת
עכשיו נלמד על שלמות האותיות, אוקיי? יש הלכה שכל אות תהיה שלמה, תהיה מוקף גויל. אומר הרמב״ם, “וצריך להיזהר בכתיבתן שלא תדבק אות לאות, שכל אות שאין אויר מקיף לה מארבע רוחותיה פסולה.” שקועה, צריך להיות יפה מוקפת.
תינוק שאינו לא חכם ולא טיפש
ועוד הלכה, “כל אות שאין תינוק שאינו לא חכם ולא טיפש יכול לקרותה, פסולה.” אות שלא כתובה כל כך טוב, ומה השיעור? שלוקחים תינוק שאינו חכם מאוד ולא טיפש גדול, ובודקים אם הוא מזהה את האות. אם ילד לא יכול לזהות, פסול.
כמו לגבי אוכל, מי שיש לו הבנה חלשה באוכל הוא כלב. אם כלב עדיין אוכל את זה, זה עדיין נקרא אוכל. אוקיי, ורק צריך ילד קדוש. אם ילד עדיין קורא את זה, פשט שזו עדיין אות. זה ילד. אני אומר, אנושי… אבל אני אומר, החכמה… החכם… הוא חייב… אני מתכוון שאתה תהיה צודק.
החכמה של התינוק היא פשט ש, אם הוא חכם, הוא יודע את הפסוק. הוא כבר יודע שזה צריך להיות כך. אבל אם זה מצב אולי. החכם לא טיפש כי הוא קורא ממש מעל האבן. הוא קורא כל דבר אחרת, הוא עדיין לא קורא את המילה. טוב מאוד.
צורת האותיות – הבדל בין י׳ ו-ו׳
“וצריך להיזהר בצורת האותיות שלא תדמה היו״ד לווי״ו.” או… הוא או יוד. נראה מכאן שהקוץ של יוד, אינו הקוץ של יוד של רבינו פלוני. כלומר, אם יש עדיין את ההבדל בין היוד והוו כי היוד יש לו קוץ. נכון, זה אותו מהרבים כאן, לא כמו בית יוסף, שאומר הלכות שלמות של צורות האותיות והפרטים, אלא זה לא הוו הבדל ושיוכלו.
נקב בקלף – לכתחילה
אם יש נקב, לא תכתוב על הקלף, לא תכתוב על החור, קלף מחורר.
“לא יכתוב גבי נקב כלל”, אומר הוא, מה זה נקב? לפעמים נעשה חור קטן. אומר הוא, “וכל שכן נקב שהדיו עובר לצד אחר”, נקב שהדיו עובר לצד השני, “שאין כותבין עליו”, לא יכתוב על זה. “אף על פי שאין שם אלא קרע קטן תחתיו”, אפילו יש רק סדק קטן מתחתיו. “ואין הנקב מפסיק הכתב כלל”, והנקב לא אומר שיש חור, “מכל מקום לכתחילה לא”.
עור עוף
“ולפיכך נראה לכתחילה”, אומר הוא, “שעל עור עוף אין כותבין”, שלא יכתוב על עור עוף, “אף על פי שעל פי רוב יש בו נקבים קטנים”, כי לרוב יש בו חורים, זה מספיק קטן שאפשר לכתוב. היה כמו שהנוצות היו, יש חורים קטנים. אה, הנוצות, כן.
נקב בדיעבד – אחרי שכתבו
“נקב בעור אחר שנכתב”, זה כך, זה להיפך, נעשה חור אחרי שכבר כתבו. כאן מדברים לכתחילה, לכתחילה לא יכתוב איפה שיש חור. כאן מדברים בדיעבד, כתבו ספר תורה על קלף טוב, ונעשה חור. טוב מאוד.
“אם נקב בתוך האות, כגון תוך ה׳ או תוך מ׳”, אם זה באמצע אות שהנקב לא משנה את המשמעות, טוב מאוד, “וכן בשאר אותיות, כשרה”. זה לא משנה את המשמעות. זה ה׳ ומ׳, נעשה כאן חור באמצע, באמצע ה׳ ומ׳ ממילא יש חור.
נקב בירך של אות
“אבל אם נקב בירך של אות עד שנפסקה”, אם נחתך קצת מאות, אז זה כשר, אבל רק בתנאי, אם זה נשאר כמו אות קטנה. כלומר, למשל הוא מתכוון לומר, למשל ו׳, נחתך קצת מהו׳. זה לא מספיק, הוא אומר, “והוא שלא תדמה ליו״ד”, אם זה נהיה י׳, יש בעיה. אם זה נשאר עדיין קצת יותר ארוך מי׳, “אבל אם נשתייר ממנה מלא אות קטנה, כשרה, ואם לאו פסולה”.
שאלה מעשית – קרע באמצע שורה
אז, מה צריך להיקרע קצת באמצע? הוא לא אומר כראוי. כי בשבת ראיתי בספר תורה, באחד מהתורות שאינו כאן, חתיכה כזו נקרעה באמצע שורה. זה כמו שזה תורה ישנה, אבל לא עומד כאן כראוי מה ההדרכה של זה באמת. זה לא נקוב בתוך עת המעמד, זה נקוב, אבל זה נפסקה. אבל זה לא נקב, זה קרע. מה זה אומר נקוב? אני צריך להבין. אוקיי, נהדר. אני צריך לשאול את הרבנים מה ההדרכה. אוקיי.
—
יישר כוח, כן, מה שמגיע לי.