סיכום השיעור 📋
סיכום פרק ט׳ — הלכות ספר תורה (רמב״ם)
הקדמה — סדר הרמב״ם בספר אהבה
הרמב״ם כיסה קודם תפילין (כיון שזו מצוה של כל יום, עיקר ספר אהבה), ועם תפילין באו כל הלכות כתיבת סת״ם כיון שרוב ההלכות זהות לתפילין, מזוזה וספר תורה. פרק ט׳ הוא המדריך המעשי — כיצד מרכיבים ספר תורה שלם, עם כל הפרופורציות והמידות.
—
הלכה: אורכה כהיקפה
“אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על היקפו ולא היקפו יתר על ארכו” — הגובה (אורך) של ספר התורה יהיה שווה להיקף (ההיקף/circumference כשהוא מגולל).
פשט: יש לשים לב לפרופורציות של ספר התורה: הגובה יהיה כמו ההיקף כשהוא מגולל. זהו ענין של יופי — לא גבוה וצר מדי, לא נמוך ועבה מדי.
חידושים והסברות:
1. אורכה כהיקפה היא מצוה, לא מעכב. הרמב״ם מבהיר שאין זה פסול אם לא קיימו זאת, אלא “מצוה” — ענין של יופי. הלשון “יצא המצוה” פירושו שמקיים את הענין של אורכה כהיקפה, לא שזה חיוב-מצוה ממש.
2. ששה טפחים (כ״ד אצבעות ברוחב אגודל) — רק עצה, לא חיוב. הרמב״ם מביא מהגמרא (ברייתא) שרבי אמר: בגוויל האורך ששה טפחים. אבל זה רק חישוב איך היה יוצא בזמן התנאים עם סגנון הכתיבה הרגיל. אפשר לעשות אותיות גדולות או קטנות יותר, קלף עבה או דק יותר, ויצא אחרת — ובלבד שיהיה אורכה כהיקפה. ישנן דעות שששה טפחים הוא דווקא (עם רמז שהלוחות היו ששה טפחים), אבל הרמב״ם להלכה למעשה סובר שאינו דווקא.
3. בקלף — “איני יודע”. רבי אמר שעל קלף אינו יודע את השיעור. הרמב״ם מביא זאת כמות שהיא. השיעור בקלף חייב להיות שונה כי קלף דק יותר מגוויל (גוויל הוא כל העור, קלף הוא רק החלק הפנימי ביותר). לכאורה צריך האורך בקלף להיות קטן יותר, כי דפים דקים יותר עושים היקף קטן יותר. נשאלת השאלה: מדוע אומר הרמב״ם “או פחות או יתר” כשלכאורה בוודאי צריך להיות פחות? התירוץ: הרמב״ם לא כתב על קלף ולא ידע את השיעור המדויק.
4. “וכן” — גם בגוויל גופא אפשר לשנות. גם בגוויל, אם עושים פחות מששה או יותר מששה טפחים, ובלבד שמתאימים את האותיות (מגדיל או מקטין) כך שיהיה אורכה כהיקפה, יוצאים ידי חובה.
5. חקירה: האם אורכה כהיקפה פירושו בדיוק שווה? קשה למדוד בדיוק, כי זה תלוי באיזו חוזקה מגללים. כנראה הכוונה היא “בערך” שווה.
6. הרמב״ם “פתר” בעיה שהגמרא לא פתרה. הגמרא מספרת שרב הונא ניסה לעשות אורך כהיקף, והצליח רק פעם אחת. רבי אחא בר יעקב כתב על עור עגל (שהוא דק יותר), והצליח — ואמר על כך “נפשי” (נשמתי). בגמרא זה נשאר דבר ש״לפעמים מצליח, לפעמים לא.” אבל הרמב״ם לא השאיר את זה כעניין של מקרה. הוא מביא בלשון התשובה: “ואיך אפשר לכוונו שלא יבוא בקיפול הנבחר בעל המקרה?” — הוא עצמו כתב ספר תורה וקיים כתיבת ספר תורה כפשוטו, והבין דרך איך לעשות זאת, וכתב זאת כחסד לכלל ישראל. זה מודגש כ״הכרת הטוב לרמב״ם” — הוא כתב זאת לא כדי לברר סוגיה, אלא כדי לעזור ליהודים באופן מעשי.
7. מדוע אורך כהיקפה כל כך קשה: שני משתנים עיקריים: (א) עובי העור — כל עור שונה, מה שמשפיע על ההיקף כשמגללים אותו; (ב) גודל הכתב — אותיות גדולות יותר פירושן פחות שורות לכל עמוד, מה שמשפיע על כמה עמודים צריך בסך הכל. בימי קדם לא היה תיקון סופרים סטנדרטי עם מספר עמודים קבוע (כיום זה 245 עמודים), וכל סופר כתב קצת אחרת.
—
הלכה: גליונות (שטח ריק למעלה, למטה ובין עמודים)
גליון מלמטה — ארבע אצבעות; מלמעלה — שלש אצבעות; בין דף לדף — שתי אצבעות.
פשט: צריך להשאיר שטחים ריקים סביב הכתב: יותר מלמטה (4 אצבעות) מאשר מלמעלה (3 אצבעות), ובין עמודים 2 אצבעות. כך עושים ספר יפה.
חידושים והסברות:
1. מקום לתפירה — אצבע אחת בתחילת וסוף כל יריעה. הרמב״ם אומר: “לפיכך צריך שיניח בתחילת כל יריעה ובסופה רוחב אצבע אחת כדי תפירה.” זה אומר שהאצבע היא חוץ מהתפירה — שתישאר אצבע קלף ריק בספר תורה עצמו, לא רק כעצה מעשית לסופר. כשתופרים שתי יריעות יחד, נשארות שתי אצבעות בין דף לדף (אצבע אחת מכל צד).
2. קלף נוסף לעצי חיים. “ויניח מן העור בתחילת הספר ובסופו כדי לגלול עמוד” — צריך להשאיר מספיק קלף כדי לכרוך על עץ החיים. היריעה הראשונה והאחרונה צריכות להיות ארוכות יותר.
3. בספרי תורה קטנים: המנהג הוא שכאשר עושים ספר תורה קטן לא עושים כל כך הרבה מקום לשוליים — זה בא לפי הדפים עצמם. הרמב״ם גם אמר שאינו מעכב. יש אנשים שעושים ספרי תורה קטנים מאוד שבהם הפרופורציות למעלה ולמטה יוצאות מוזרות — יש ענין שהאות תהיה יפה גדולה, זה מקל לקרוא.
—
הלכה: כל השיעורים האלו למצוה
“כל השיעורים האלו למצוה, ואם חיסר או הותיר לא פסל” — כל השיעורים הם רק למצוה (לכתחילה), ואם לא קיימו את השיעורים, אינו פסול.
פשט: השיעורים של יריעות, עמודים, ריווח וכו׳ אינם מעכבים — זה רק לכתחילה.
חידושים והסברות:
1. ביאור המילה “מצוה” — שתי משמעויות הפוכות: המילה “מצוה” יש לה שתי משמעויות הפוכות בלשון הרמב״ם: (א) לפעמים “מצוה” פירושה חיוב ממשי — שחייבים לעשות זאת; (ב) לפעמים “מצוה” פירושה דווקא ההיפך מחיוב — זה יפה/ראוי לעשות, אבל לא מעכב. כאן, “למצוה” פירושו: זה דבר טוב, אבל לא מעכב.
2. השוואה ל״מצוה מן המובחר” בפרק ז׳: הרמב״ם משתמש בפרק ז׳ (על יריעות) בלשון “כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר”. הפירוש הוא: לעשות את המצוה בדרך המובחרת ביותר — עם כל ההידורים. שם הוא מדבר על “זה קלי ואנוהו”. יש ספק האם “למצוה” כאן זהה ל״מצוה מן המובחר” שם, או שזה קיצור שלו.
3. ראיה מרב הונא (כתב סופר): הכתב סופר מביא ראיה שהשיעורים אינם מעכבים: הגמרא מספרת שרב הונא כתב שבעים ספרי תורה (בגרסאות מסוימות: שבעה), ורק אחד הצליח שיהיה אורך כהיקפה. הרמב״ם הבין שהספרים האחרים היו כשרים — רב הונא לא היה כותב ספרי תורה שהם פסולים. אלא, לא היתה לו “מצוה מן המובחר.”
4. נקודה נגדית לראיה: בגמרא כתוב “ולא נשתייר אלא אחד שכל השאר פסולים היו” — מה שנשמע כאילו האחרים היו באמת פסולים! איך אפשר להביא זאת כראיה שאינו מעכב? התירוץ לא מוסבר בבירור.
5. האם צריך בכלל ראיה: אולי אין צורך בראיה כלל — לרמב״ם יש כלל שאם לא כתוב במפורש בגמרא שמשהו מעכב, מניחים כברירת מחדל שאינו מעכב. יש הרבה מאוד פרטים בכל מצוה, ורק מה שכתוב במפורש שמעכב, מעכב.
—
הליך הרמב״ם לחישוב והכנת ספר תורה
“יתכוין עד שיעשה הספר אורך כהיקפו או היקף כאורכו” — יכוון בכוונה להכין את ספר התורה כך שהאורך (גובה) יהיה שווה להיקף.
פשט: הרמב״ם נותן תהליך שיטתי איך סופר צריך להכין את ספר התורה כך שהכתב יתאים בדיוק לקלף. העצה העיקרית: לפני שמתחילים לכתוב, צריך כבר לדעת כמה קלף צריך.
שלב 1: חיתוך העורות
יש לחתוך תחילה את כל העורות.
פשט: חותכים את העורות ישר — למעלה ולמטה — כך שכל יריעה תהיה בגובה הנכון (שישה טפחים = 24 אצבעות).
חידושים:
– “מרובע” בהקשר זה אינו אומר לא ריבוע (מרובע), אלא רק שחותכים אותו ישר — החלק העליון והתחתון יהיו ישרים. זה יכול להיות מלבן. המילה “מרובע” כאן פירושה רק “קיצר וחד לכל” — לשון מלכים — לחתוך ישר.
– כשקונים היום קלף הוא מגיע כבר חתוך, אבל כשקונים עור מקורי צריך לחתוך אותו בעצמך.
שלב 2: עשיית כרך — גלילת כל העורות
“ואחר כך גולל העורות ועושה מהן כרך אחד, מהודק יפה יפה”
פשט: מניחים את כל העורות החתוכים יחד וגוללים אותם לכרך אחד (גליל), מגולל היטב.
חידושים:
– קושיה: איך אפשר לעשות כרך בלי תפירות? עור בודד אינו ארוך מספיק לתורה שלמה, צריך לתפור כמה עורות יחד. התירוץ: חייבים כבר בשלב זה לעשות את התפירות כדי שיהיה אפשר ליצור כרך.
– “מהודק יפה יפה” — מגולל היטב. זה חשוב כי רק כך אפשר למדוד את ההיקף האמיתי של התורה. אם גוללים אותו רפוי, המידה לא תהיה נכונה.
שלב 3: מדידת ההיקף — שישה טפחים
מוסיפים עורות עד שההיקף של הכרך המגולל הוא שישה טפחים.
פשט: מודדים עם “חוט של שני” (חוט) שההיקף יהיה בדיוק שישה טפחים — שיעור רוחב הארון.
שלב 4: עשיית קנה (מוט מדידה / סרגל)
“עושה קנה שבו הוא מותח קו ישר, ויהא אורכו ארבעים אמות”
פשט: עושים כלי מדידה באורך 40 אמה, כדי שיהיה אפשר למדוד את כל אורך הכרך.
חידושים:
– הרמב״ם אומר שצריך גם לעשות חלוקות קטנות יותר: “ויחלק אצבע אחד ממנו” — יחלקו אצבע אחת לחצי, שליש, רבע, כדי שיהיה אפשר למדוד במדויק. לא שיחלקו את כל האצבעות, אלא אצבע אחת תהיה עם החלוקות המשנה, וכשמגיעים לחלק, משתמשים בה.
שלב 5: מדידת כל עור
“וימדוד כל עור ועור… עד שידע כמה אצבעות יש בכל עור ועור, כדי שידע כמה אצבעות באורך כל הכרך”
פשט: מודדים כל עור בודד עם הסרגל, מחשבים ביחד, ויודעים את הסך הכל של כל הכרך באצבעות.
שלב 6: בדיקת הכתב על עורות נפרדים
“נוטל עורות אחרות, שנים או שלשה, לבדוק בהם שיעור הכתב, וכותב בהם דף אחד”
פשט: לוקחים עורות אחרים (לא אלה שכבר בכרך) וכותבים דף ניסיון, כדי לבדוק את שיעור הכתב.
חידושים:
– מדוע עורות נפרדים: עורות הכרך כבר הושקעה בהם הרבה עבודה (מדידה, חיבור), לא רוצים לקלקל אותם עם ניסיון.
שלב 7: חישוב הכתב — מה שצריך ומה שכבר יודעים
פשט: את גובה הדף (17 אצבעות) כבר יודעים — 24 אצבעות פחות 3 גליון למעלה פחות 4 גליון למטה = 17. אבל רוחב הדף ומספר השורות תלוי בכתב של הסופר.
חידושים:
– רוחב הדף תלוי בכתב: צריך 30 אותיות בשורה, אבל כמה אצבעות זה לוקח תלוי באיזה גודל הסופר כותב.
– מנין השיטות (מספר שורות) תלוי גם בכתב: כי “באותה שיטה מניחין כשיטה” — בין כל שתי שורות צריך להיות מקום ריק כמו שורה. אם הסופר כותב אותיות גבוהות, יהיו לו פחות שורות בדף.
שלב 8: חישוב כמה דפים נכנסים בכרך
“ימדוד רוחב הדף… ויעשה על רוחב הדף שתי אצבעות בין דף לדף, ויחשוב כמה דפים יבואו בכרך”
פשט: מודדים את רוחב דף הניסיון, מוסיפים 2 אצבעות בין דף לדף, ומחשבים כמה דפים נכנסים בכל הכרך. החישוב פשוט: אם הכרך הוא (למשל) 1000 אצבעות, וכל דף עם הריווח הוא 12 אצבעות, יוצא בערך 83 דפים.
שלב 9: חישוב כמה דפים צריך לכל התורה
“ויערוך כמה נכתב בדף זה שבודק בו מן התורה כולה… משער לפי ספר שכותב בו”
פשט: צריך לדעת כמה אחוזים מהתורה יש בדף הניסיון. יש לשער (להעריך) לפי ספר התורה שמעתיקים ממנו — סופרים כמה דפים יש לאותה תורה, ומחשבים.
חידושים:
– הרמב״ם אומר לא שצריך להעתיק בדיוק מאותו ספר — אלא לשער. זו הערכה, לא העתקה מדויקת.
– השיטה: אם לאותה תורה יש 200 דפים, יודע אני שצריך 200 פעמים יותר מקום מאשר דף הניסיון שלי.
שלב 10: התאמת הכתב
“ואם הדפים יוצאים מהתורה — ירחיב בכתב עד שיסמוך מן הדפים. ואם יתר מן הדפים — ימעט בכתב.”
פשט: אם החישוב מראה שיש יותר מדי מקום (מעט מדי דפים), יש לכתוב כתב גדול יותר. אם יש מעט מדי מקום, כתב קטן יותר.
חידושים:
1. חידוש הרמב״ם להלכה — מתאימים את הכתב לפורמט, לא להיפך. הרמב״ם סובר שהמיקוד העיקרי צריך להיות על הפורמט (עורות) ועל פרופורציות ספר התורה, והסופר יתאים את כתבו בהתאם. זהו חידוש, כי אפשר לטעון שהגמרא סוברת שהכתב צריך להיות לפי מה שהסופר סובר שיפה — לא שצריך לעשות אותו גדול או קטן יותר מסיבות טכניות. הרב בגמרא שאמר “לא אתרמי לי” אולי לא אמר כך כי לא ידע על העצה, אלא כי סבר שלא נכון לשנות את הכתב מסיבות טכניות.
2. יופי הספר מול דיוק הפרופורציות: הרמב״ם סובר שהמצוה מן המובחר שהספר יהיה יפה (כתב יפה, פרופורציות יפות) חשובה יותר מכך שהסופר יכתוב עם גודל הכתב ה״טבעי” שלו. בגמרא כתוב שצריך להיות כתב יפה, אבל לא כתוב באיזה גודל כתב צריך להיות — גודל כתב אינו מעכב.
3. [דיגרסיה: הקושי של כתיבת ספר תורה כפרויקט:] לסיים ספר תורה שלם עם כל ההלכות הוא מפעל עצום. קודם כל צריך לעבוד על הדברים הטכניים — לקנות עורות, להכין הכל — ורק אחר כך לכתוב. זה שונה ממי שרוצה סתם ברגע חם לכתוב חלק יפה מהתורה.
4. [דיגרסיה: שלושה עשר ספרי תורה של משה רבינו:] משה רבינו כתב שלושה עשר ספרי תורה ביום אחד. הנס גדול עוד יותר אם מחשבים שהוא גם היה צריך לעשות את כל החישובים של קלף, פרופורציות וכו׳. אבל אצל משה זה היה נס.
5. [דיגרסיה: הדרך הישנה של כתיבה:] פעם אדם לא היה לו כל כך הרבה קלף בבת אחת. הוא התחיל לכתוב כשמצא חתיכת קלף טובה, כתב פרשה, ואחר כך המשיך. חידוש הרמב״ם הוא שדווקא לא לעשות כך, אלא לתכנן מההתחלה.
—
הלכה: חלוקת העורות לדפים — כשיריעה מסתיימת באמצע
“ומחלק כל עור ועור דפין דפין כפי רוחב הדף שבדק בו… יניח ממנו רוחב אצבע כדי תפירה… ויקצוץ השאר… ואין צריך לחשוב עתה… שלא נופל מנין הדפים ולא מוסיף על מנין הדפים.”
פשט: מחלקים כל עור לדפים לפי הרוחב שכבר חישבו קודם. בסוף יריעה נשאר מקום לתפירה (אצבע אחת), ואת השאר חותכים. אין צורך לדאוג שזה הורס את החישוב.
חידושים:
1. החידוש — אין צורך לדאוג לגבי מקום שנשאר ביריעה: אדם יכול לחשוב שמכיון שכל עור (של בהמה) הוא באורך אקראי — אחד ארוך יותר, אחד קצר יותר — זה לא יצא בדיוק עם דפים שלמים. כשאחרי ארבעה דפים נשאר רק מקום לחצי דף, האדם חושב שכל החישוב שלו נהרס. הרמב״ם אומר: אל תדאג! כבר העברת את הגודל של כל התורה למספר מדויק של עמודים. אתה יכול לחתוך את המקום הנותר, להוסיף עוד יריעה, ולהמשיך לחשב לפי החישוב שלך של עמודים — זה לא יוסיף ולא יגרע ממספר הדפים.
2. היסוד: ברגע שחישבת כמה עמודים אתה צריך, אתה כבר לא תלוי באורך התורה כשלמות — אתה מחשב רק לפי עמודים.
3. בין דפים ובסוף יריעה: בין כל שני דפים צריך להיות שת
י אצבעות. בסוף יריעה (שם תופרים לבאה) צריך להשאיר אצבע אחת לתפירה, אבל פלוס יותר מאצבע אחת — הרמב״ם כבר אמר קודם שבין דפים צריך להיות שתי אצבעות.
—
הלכה: שיעור רוחב הספר — שש אצבעות
כל החישוב של הרמב״ם מניח שרוצים לעשות שישה טפחים רוחב. רוחב הספר יתר על שש אצבעות, ששה פוסח ששה. אם מישהו רוצה לעשות ספר קטן יותר, הוא ממשיך לחשב עם אותו חישוב.
—
הלכה: שיעור אגודל — שבע שעורות
“רוחב האגודל אמרו בכל השיעורים האלו, ובו שיערה תורה, והוא הבינוני. וכבר דקדקנו בשיעורו ומצאנוהו שהוא רוחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו דחוקות. והוא כערך שתי שעורות ברוחב. וכל טפח — ארבע אצבעות. והאמה — שש טפחים.”
פשט: האגודל (גודל) שמשתמשים בו לכל השיעורים הוא “בינוני” — הרמב״ם מדד אותו ומצא שהוא שווה לרוחב של שבע שעורות (שעורים) בינוניות דחוקות זו ליד זו, או שתי שעורות באורך. טפח הוא ארבע אצבעות כאלה, ואמה היא שישה טפחים.
חידושים:
1. מדוע שעורות? הרמב״ם סובר משמע ששעורות הן מידה מתוקננת יותר מאצבעות אנושיות, שמשתנות יותר בין אנשים.
2. “בינוני” — בינוני של מי? בגמרא לא כתוב “גודל בינוני.” ההבדל בין אצבעות של אנשים שונים — יהודים בתימן, במקסיקו, במקומות שונים — יכול להיות משמעותי. ה״בינוני” של הרמב״ם צריך לחשב בכל מקום בנפרד.
3. שיעור רבי חיים נאה: רבי חיים נאה אומר ששיעור האגודל הוא שני סנטימטר.
—
ספר התורה של הרמב״ם עצמו — מידות פרטיות
“ספר תורה שכתבתי אני” — רוחב כל דף ארבע אצבעות (עם שורות שתופסות שתי אצבעות רוחב), 51 שורות בכל דף, 226 דפים בסך הכל, ואורך כל הספר — בערך 1,366 אצבעות.
פשט: הרמב״ם נתן קודם שיטה איך אפשר בעצמך לחשב את הפרופורציות. עכשיו הוא אומר: אם לא רוצים לחשב בעצמכם, אפשר פשוט לחקות את המספרים שלו.
חידושים:
1. 51 שורות מתאים לכלל הקודם של הרמב״ם שצריך להיות בין 48 ל-60 שורות לפי מנהג הסופרים.
2. 226 דפים הוא פחות מספרי התורה שלנו כיום (245 עמודים) — זה מעניין.
3. הרמב״ם מזכיר שהשתמש בעורות אילים (עורות איילים), ואם משתמשים באותו סוג קלף, אפשר לקיים את החישוב של הרמב״ם.
4. המספר 1,366 אצבעות — מרומז שאולי יש כאן “סוד” של מקובלים, אבל לא ברור מה הסוד.
5. הרמב״ם עצמו אומר שיכול להיות “חסר דף או שתים או שלש או יתר” — כלומר, האורך וההיקף אינו מדויק, יכול להיות שתיים-שלוש דפים יותר או פחות.
6. נשאלת השאלה האם סופרים כיום בודקים את החישוב של ארכו כהיקפו. בדרך כלל מכיון שהקלף אינו עבה מאוד, זה מסתדר.
7. [דיגרסיה: פרופורציונליות] — כשהקלף עבה מאוד וכותבים אותיות גדולות, ההיקף יכול להיות ארוך מאוד והאורך צר — לא פרופורציונלי, מה שלא יפה. אבל בדרך כלל זה מסתדר.
8. [דיגרסיה: מגילה] — מגילה מובאת כדוגמה ללא פרופורציונליות — יש למנשים מגילות עם רק 11 שורות שהן ארוכות מאוד וצרות, מה שנראה “מצחיק”. מוזכר “rule of thirds” מעיצוב — שארכו כהיקפו הוא הלכה אסתטית מאוד.
9. [דיגרסיה: תפילין] — בתפילין הרמב״ם גם אמר שמרובע פירושו פרופורציונליות, לא רק שיהיה מרובע ברוחב, אלא גם כמו ארכו כהיקפו.
—
הלכה: יריעות — שלושה דפים עד שמונה דפים
“אין עושין ביריעה פחות משלשה דפין ולא יותר משמונה דפין.”
פשט: כל יריעה (חתיכת קלף אחת שאינה תפורה) תהיה עם מינימום 3 דפים ומקסימום 8 דפים.
חידושים:
1. מדוע לא יותר מ-8? — צריך להעמיד אותו על התיבה, ארוך מדי לא יפה (ענין של נוי). מעשית — עור רגיל של בהמה אין בו מקום ליותר מ-8 דפים, אז זו לעיתים רחוקות בעיה.
2. בסוף הספר — “אפילו פסוק אחד בדף אחד, עושין אותו דף לבדו” — כי הסופר “תקוע” — הוא לא יכול לשכתב הכל מחדש, אז מה שנשאר הופך ליריעה נפרדת.
3. אם ליריעה יש 9 דפים — “אין נזהרין שלא ירבו על תשעה דפים” — אפשר לחלק אותה: ארבעה לכאן וחמש לכאן.
4. כל זה נכון “בתחלת הספר ובאמצעו”, אבל לא בסוף.
—
הלכה: תפירת היריעות — בגידין
“אין תופרין היריעות אלא בגידין של בהמה או חיה טהורה, ואפילו מנבילות וטרפות… לפיכך אם תפרן שלא בגידין, או בגידי בהמה טמאה, פסל.”
פשט: תופרים יריעות רק בגידין של בהמה או חיה טהורה, אפילו נבילות וטריפות. זו הלכה למשה מסיני. אם תפרו באחרת — פסול.
חידושים:
1. הפסול אינו קבוע — אפשר לפרק ולתפור מחדש בגידין כשרים.
2. [דיגרסיה: תפילין] — בתפילין של יד הרמב״ם אמר שלכתחילה צריך להיות עור אחד, בדיעבד אפשר לחבר. הבתים של תפילין צריכים להיות מעור אחד, לא חתיכות מחוברות.
—
הלכה: כיצד תופרים — לא מלמעלה עד למטה
“כשמניח שתי יריעות זו אצל זו, אינו תופר כל היריעה כולה מתחלה ועד סוף” — משאירים קצת פתוח למעלה ולמטה, “כדי שלא יקרעו בעת שגוללין אותה.”
פשט: לא תופרים את כל האורך מלמעלה עד למטה, אלא משאירים קצת פתוח בשני הקצוות.
חידושים:
1. הטעם הוא מעשי — אם היו תופרים חזק מלמעלה עד למטה, הקלף היה נקרע באמצע כשגוללים (מגלגלים) את התורה. זה היה קשה לתקן.
2. אם משאירים קצת פתוח, וזה נקרע — זה נקרע רק למעלה או למטה, מה שקל יותר לתקן.
3. השטח שכבר פתוח לא יכול להמשיך להיקרע, כך שהלחץ משתחרר ללא נזק. זה עיקרון כללי במלאכת ספר תורה: תמיד צריך להשאיר קצת מרווח, לא לעשות הכל חזק מדי (צמוד מדי). כי כשזה מדויק מדי, חזק מדי, זה נשבר בקלות רבה מדי.
—
הלכה: עמודי עץ חיים
“ועושה לו שני עמודים של עץ, אחד בתחלתו ואחד בסופו, ותופר העור שבה בתחלה ובסוף על העמודים בגידים כדי שיהא נגלל עליהם.”
פשט: עושים שני מוטות עץ (עצי חיים), אחד בהתחלה ואחד בסוף, ותופרים את העור על המוטות בגידין, כדי שיהיה אפשר לגלול את ספר התורה עליהם.
חידושים:
1. הרמב״ם אומר במפורש “של עץ” — זה אומר שזו הלכה שהעמודים צריכים להיות מעץ. בימינו יש עצי חיים שיש להם ציפוי זהב או כסף למעלה ולמטה, אבל עץ העיקרי בפנים נשאר מעץ — הזהב/כסף הוא רק קישוט, לא העץ עצמו. נשאלת השאלה האם זה דין לעיכובא או רק מנהג, וזה נשאר לא ברור.
2. על עץ אפשר גם לתפור בתפירות (גידין), מה שמחבר את הקלף לעמוד. חומרים אחרים לא היו מאפשרים חיבור כזה.
—
הלכה: ריווח בין עמוד לעמוד
“וירחיק בין עמוד לעמוד כרוחב כתב שבדף.”
פשט: המרחק בין העמוד (עץ חיים) לכתב יהיה כרוחב הכתב בדף — קצת יותר מרווח מאשר שתי האצבעות הרגילות של גיליון.
—
הלכה: ספר תורה שנקרע — דין תיקון קריעות
“ספר תורה שנקרע בו יריעה — שתי תפירות (שורות) יתפור, תוך שלש לא יתפור. במה דברים אמורים? ביושנה שאין ניכר הגויל שעפצו. אבל אם ניכר הגויל שעפצו — יתפור.”
פשט: אם יריעה של ספר תורה נקרעה: כשהקרע עובר רק דרך שתי שורות — מותר לתפור אותו. אבל כשהקרע עובר דרך שלוש שורות או יותר — אסור לתפור אותו, אלא צריך להחליף (להוציא) את כל היריעה. זה רק בספר תורה ישן שבו לא מזהים יותר את העיפצא (החומר הכימי של העיבוד). אבל בספר תורה חדש/טוב שבו העיפצא עדיין ניכר — מותר לתפור אפילו דרך שלוש שורות.
חידושים:
1. מדוע שלוש שורות בעיה? כי כשהקרע עובר דרך שורות שלמות, יראו תפירות (חוטים) באמצע מילים — זה מכוער את ספר התורה. בשתי שורות בלבד זה עדיין לא כל כך בולט.
2. מה פירוש “יושנה”? לא בהכרח שזה ישן כרונולוגית (עשרים שנה). זה אומר שהעיפצא (החומר הכימי שעושה את החלקות של העיבוד) כבר אינו ניכר — הקלף איבד את איכותו.
3. הסברא-חילוק בין ישן לחדש: בקלף איכותי, עבה שנקרע — כשמתקנים אותו, זה עדיין מחזיק טוב, זה חזק. אבל בקלף חלש, ישן — זה כבר לכתחילה שבור, ואם תופרים אותו, זה לא יחזיק באותו מקום, זה יישבר פעמיים. זה מושווה לאדם זקן שלא עושים לו כל מיני ניתוחים — כי הגוף כבר לא יכול לעמוד בזה.
4. ריווח בין שורות מול תוך שורות: כשהקרע עובר דרך הריווח בין שורות (לא דרך האותיות עצמן) קל יותר לתקן, כי לא רואים כל כך את התפירה.
—
הלכה: תפירת קרעים בגידין — מן המותר בפיך
“כל הקרעים — שטובעים את היריעות אלו לאלו בגידין מן המותר בפיך.”
פשט: כל תיקוני הקריעות צריכים להיעשות בגידין של בהמות כשרות (מן המותר בפיך).
חידושים:
1. נשאלת השאלה: האם הדין של מן המותר בפיך בקרעים הוא גם הלכה למשה מסיני (כמו בתפירה העיקרית של יריעות), או שזה רק ענין של כבוד ספר תורה — שכל מה שמשתמשים בו לספר תורה צריך להיות מן המותר בפיך? נראה שתפירה בגידין היא הלכה למשה מסיני ומעכבת, אבל הדין של מן המותר בפיך בקרעים יכול להיות ענין נפרד של כבוד.
2. וכל הקרעים יזהר שלא תחסר אות אחת — בכל התיקונים חייבים להיות בטוחים שאף אות לא תאבד או תתקלקל דרך התפירה.
3. הרמ״א מביא שיש מנהגים שמשתמשים במשי (משי) לתפירת קריעות, או ששמים חתיכת קלף מלמטה (תחתית) ומחזקים אותה עם דבק (דבק) — זו גם דרך לתקן קריעה.
—
עיקרון כללי: מרווח ותפירה
מוצג עיקרון כללי במלאכת ספר תורה: תמיד צריך להשאיר קצת מרווח, לא לעשות הכל חזק מדי (צמוד מדי). כי כשזה מדויק מדי, חזק מדי, זה נשבר בקלות רבה מדי. צריך להשאיר שזה יוכל להימתח ולהיפתח קצת. זה הטעם לדין של ונוח מעט למעלה ומעט למטה בלא תפירה — משאירים קצת פתוח למעלה ולמטה בתפירות, שיהיה מרווח לתנועה.
—
*בזה מסתיים פרק ט׳ מהלכות ספר תורה.*
תמלול מלא 📝
הלכות ספר תורה פרק ט׳ – אורכה כהיקפה וגליונות
הקדמה – סדר הרמב״ם בספר אהבה
דובר 1:
רבותי, אומר הרמב״ם הקדוש, אנו לומדים בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ט׳, הלכות ספר תורה. אנו הולכים ללמוד איך בפועל עושים ספר תורה. כן?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
כבר למדנו את מצוות כתיבת ספר תורה, למדנו את כל דיני הכתיבה. עכשיו נלמד כביכול את, איך לומר, את ההרכבה של כל ספר התורה, איך צריך להיראות ספר תורה שלם.
נכון, אני חושב שהרמב״ם כיסה קודם תפילין, כי תפילין הוא העניין המרכזי של ספר אהבה, מצוה שצריך לעשות כל יום. ועם זה, והיות ולמצוות תפילין צריך להסביר את כל הלכות כתיבת סת״ם, זה תאומים, חבל להפריד ביניהם, כי רוב ההלכות הן אותו דבר, זה כמו המשך אחד. אז עם תפילין באה מזוזה, ומזוזה עצמה היא עניין ספר אהבה. מה בא אחר כך? ציצית?
דובר 2:
אני שומע.
דובר 1:
כן. ספר תורה גם כן, צריך ללמוד ממנו כל יום. בסדר. ספר תורה מחובר להלכות קריאת התורה, כי בא פרק אחרי קריאת התורה, איך עושים ספר תורה? אבל הגיוני שהלכות סת״ם יהיו ביחד. זה לא מחובר, הרמב״ם לא מחבר את זה אף פעם. שצריך לקרוא מספר תורה, אולי הלכה אחת, אבל המצוה להחזיק ספר תורה היא סתם כך. בסדר.
כן, בקיצור, נלמד את ההלכה של איך עושים ספר תורה. אומרת התורה, כן. בפרק הזה הרמב״ם מאוד פרקטי, וממש הוא נותן לאנשים מדריך מאוד ברור איך לכתוב ספר תורה. אז הוא מתחיל עם הלכות והוא הולך יותר ויותר פרקטי. ספציפית, בואו נלמד את ההלכה איתנו. המדריך הוא על הלכה אחת, איך להבין דין אחד בהלכות ספר תורה. כל השאר אולי יודעים כבר, נדבר על זה.
הלכה א: אורכה כהיקפה
לשון הרמב״ם
דובר 1:
ההלכה היא כך: ״אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על היקפו ולא היקפו יתר על ארכו״. האורך של ספר התורה, כלומר הגובה של ספר התורה שכותבים, הצד הארוך, ״היקפו״ פירושו כמה ארוך כל ההיקף של ספר התורה. עושים את ספר התורה כמה שלוקח להקיף אותו.
דובר 2:
כן, בעצם החגורה, שמים חגורה, אז כמה ארוכה החגורה.
דובר 1:
כן, כמה ארוכה החגורה, כן.
והסדר הוא, שלא יעשו אחד ארוך יותר מהשני. כלומר, יהיה אותו אורך, יהיה אורכה כהיקפה. כן, הרמב״ם עושה את זה מפורש, ״לא ארכה יתר על היקפה ולא היקפה יתר על ארכה״, אלא יהיה אותו דבר. כן?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
כי…
דובר 2:
ולא משום יופי, נכון? זה הולך לעשות את המידות הנכונות לספר תורה, הפרופורציות.
דובר 1:
כן, רב, ראיתי רב שהסביר, הרב צבי, שאדם שהוא מאוד נמוך ומאוד עבה זה לא יפה, גם גבוה מדי וצר מדי זה לא יפה. צריך להיות משהו באמצע, בערך כך, כך אורכה כהיקפה. אני לא יודע אם באדם זה ממש אותו דבר, אבל יש פרופורציה מסוימת שנראית נורמלית, שנראית אנושית.
דובר 2:
נכון, כן, במגילה למשל, שאין שם את ההלכה הזו, יוצא יותר יצירתיות, יש כל מיני גדלים מאוד מעניינים של מגילות. ספר תורה אפשר גם לעשות קטן, אבל צריך לשמור על פרופורציה מסוימת.
שיעור הארך – ששה טפחים בגויל
דובר 1:
נכון, אז. עכשיו, ״כמה יהא ארכה?״ אומר הרמב״ם, האורך יהיה תלוי בהיקף, וההיקף יהיה תלוי בכמה עבה הקלף. אז למדנו קודם בתחילת הלכות סת״ם שיש שני מינים, שלושה מינים, מעור אחד של בהמה יש שלושה דברים. כשכל הדבר שלם זה נקרא גויל, סליחה, וכשמפרידים אותו מתחלק לקלף ודוכסוסטוס. קלף הוא החלק הפנימי ביותר, אם אני זוכר, ודוכסוסטוס הוא החלק החיצוני.
כן, אומר הרמב״ם, כשזה כל הגויל, כלומר כשזה פורמט מאוד עבה, אז האורך צריך להיות ששה טפחים. כמה זה ששה טפחים? אומר הרמב״ם, ״כ״ד אצבעות ברוחב אגודל של יד״, עשרים וארבע מרוחב האצבע אגודל, מרוחב האגודל.
זה סתם תרגום של טפחים, מה שבא כאן. זה תרגום של טפחים. זה שהאורך לפי ההיקף של הגויל, ולפי ההיקף של קלף יהיה עובי קלף.
בקלף – איני יודע
דובר 1:
ובקלף זה גם בערך אותו דבר, אבל בקלף… אוי, אומר הרמב״ם, לא, הוא לא אומר, ״ויהיה אורך הקלף״, בעצם, זה מה שהוא אומר, ״בקלף איני יודע״. הרמב״ם לא יודע את השיעור בקלף. איך הוא הבין את זה כך? זה הכל קצת גמרא. כך כתוב בגמרא בברייתא, צריך לומר שספר תורה יהיה ארוך כהיקפו. שאלו את רבי, נו, כמה יהיה האורך? אמר, ״בגויל אני יודע, שהוא ששה טפחים״. על קלף הוא לא יודע. כך כתוב ברמב״ם. והרמב״ם אומר, ״איני יודע״ פירושו לומר, יהיה פחות, יותר אין הבדל. העיקר הוא, יהיה כך שיצא שזה ארוך כהיקפו.
דיון: למה ״או פחות או יתר״?
דובר 1:
וממילא, מכיוון שיש רמב״ם, זה לא חיוב, הששה טפחים זה לא חיוב. הששה טפחים זה בעצם עצה שבדרך כלל, לפי הסדר שהיו כותבים אז תורות, בזמן התנאים, בגויל יוצא שעם שש טפחים זה יוצא. כן, אבל עם קלף הוא לא יודע כמה זה יוצא. או צריך להיות יותר, או צריך להיות פחות. אני מתכוון, לכאורה צריך להיות… בואו נחשוב, קלף הוא לכאורה דק יותר מגויל, נכון? זה דק יותר, יש לך רק חצי ממנו, או אני לא יודע, חצי, רבע, שלושה רבעים, אני לא יודע. יוצא שבקלף זה יהיה דק יותר, צריך לעשות את זה מה? האורך יהיה קצת קטן יותר. צריך לעשות את זה קטן יותר לכאורה, כי זה יהיה דק יותר. לא למה אומר הרמב״ם ״או פחות או יתר״? לכאורה בוודאי צריך להיות פחות, והוא לא יודע כמה פחות.
למה הרמב״ם לא נתן לנו לחשב את זה? כי הוא לא יודע, הוא לא כתב על קלף. מיד נראה, מיד נראה.
״וכן״ – גם בגויל ששה טפחים אינו מעכב
דובר 1:
עכשיו, עד מיד מביא הרמב״ם את הגמרא. זו הדרך שלו להביא מה שכתוב בגמרא. ״וכן״, אומר הרמב״ם, אותו דבר, זה לא חיוב, הששה טפחים זה לא חיוב. העיקר הוא שיהיה ארוך כהיקפו. חישבו שכך זה יוצא. ממילא, אותו דבר גם בגויל, כן, ״פחות מששה או יתר מששה טפחים, אם ירצה לעשותו עב או דק, או להקטין האותיות או להגדילן״. וממילא יוצא עוד שיהיה אורך כהיקפה. הוא הפך, אם הוא ישאיר שישה וירחיב את כתבו, הוא יעשה אותיות רחבות יותר, עדיין יצא אורך כהיקפה, אז הוא יצא המצוה. הוא עשה את המצוה של… זו מצוה, כי זה לא מעכב, הדבר של אורך כהיקפה זה לא מעכב. כשזה היה כך בדיוק זו רק מצוה, כלומר הוא עשה מצוה, הוא עשה את המצוה של לעשות תורה יפה אורך כהיקפה.
דיון: מה פירוש ״יצא המצוה״?
דובר 2:
כן, עכשיו בוא נלמד… מה הלשון יצא המצוה?
דובר 1:
אמרתי לך עכשיו, זה הפשט. בסדר, יצא המצוה יש מצוה, כמו שאתה ממלא את כל השיעורים. אלא למצוה, הוא מקיים את המצוה. מצוה פירושה דבר יפה, בוודאי.
דובר 2:
כן, אבל לא מצוה.
דובר 1:
יצא המצוה פירושו מקיים את העניין של אורך כהיקפה. העניין הוא שלא כתוב בגמרא, כתוב רק שהשיעור של ששה טפחים הוא רק כמו עצה טובה לגודל הרגיל מה שהיה בזמן הגמרא.
ולמעשה מתברר שזה בערך אותו דבר, ועם שינוי קטן זה גם בסדר. לא שינוי קטן, אם אתה עושה את זה דרך זה עדיין יוצא בערך אורך כהיקפה.
דובר 2:
את הבערך הכנסת עכשיו.
דובר 1:
מה שהוא אומר הוא שאפשר… בסדר, זו עוד חקירה, אני לא יודע. זו חקירה נוספת שצריך לחקור האם אורך כהיקפה פירושו שיהיה בדיוק אורך, זה מאוד קשה, כי זה תלוי איך גוללים את זה ביחד, אני לא יודע. סתם זה בערך.
אבל מה שהוא אומר כאן הוא רק שהששה טפחים זה לא ש… יש כן מי שאומר, יש כן מי שאומר שיש רמז בששה טפחים, הלוחות היו ששה טפחים. יש סיבות למה לחשוב שששה טפחים זה דווקא. אבל הרמב״ם אומר לא, זה רק כך רבי חישב שזה יצא אורך כהיקפה. אתה עושה אחרת, אתה עושה קטן יותר את הכתב או גדול יותר, יהיה גם טוב. אותה מצוה, אתה גם מקיים, יש לך גם את העניין של אורך כהיקפה.
הלכה ב: גליונות – שטח ריק למעלה, למטה, ובין עמודים
שיעור הגליון
דובר 1:
בסדר, עוד הלכה אחת. זו גם מצוה, מהיופי של איך עושים תורה, צריך להשאיר קצת מקום למעלה ולמטה מהדף. לנו כבר היה גם בהלכות מזוזה בהיקף קטן יותר, פחות מקום. כן, טוב. כאן זה ארבע אצבעות למעלה. גליון מלמטה. למטה הגליון, השטח הריק, יהיה ארבע אצבעות, ומלמעלה זה שלוש אצבעות. אז מלמטה זה יותר. למה? שיראה יפה. כך עושים ספר. מלמעלה לא כל כך הרבה מקום כמו מלמטה. מעניין. ובין דף לדף יהיה שתי אצבעות. כן. לא, טוב. ממילא, מוקף ברווחים ריקים.
מקום לתפירה
דובר 1:
״לפיכך צריך שיניח בתחילת כל יריעה ובסופה רוחב אצבע אחת כדי תפירה״. בסוף היריעה ובתחילת היריעה צריך להשאיר מקום כדי תפירה. זה ידוע לנו, הולכים לחבר. אז צריך להשאיר רוחב אצבע אחת. אז הוא ממשיך, ״כדי שיהיו בין כל דף ודף וכו׳ שתי אצבעות״. כשיחברו אותם אחר כך, יהיה בין כתב אחד לכתב הבא שתי אצבעות. לכאורה זה פשוט. העיקר הוא שהוא אומר שצריך להוסיף מקום לתפירה. כלומר, האצבע היא חוץ מהתפירה. זה אולי ההלכה. ועוד דבר. יישאר ממש אצבע. לא שהאצבע היא עצה לסופר, אלא יהיה בפועל בספר. האצבע היא לא עם התפירה.
מקום לעצי חיים
דובר 1:
״ויניח מן העור״, עוד דבר, חוץ ממה שצריך לעשות על כל עמוד מקום, כן, סוף העמוד של ספר התורה ותחילת ספר התורה יתחבר לחתיכת עץ, לעמוד, שהרמב״ם יאמר מאוחר יותר, ל… איך קוראים לזה? עץ חיים, איך אנחנו קוראים לזה. צריך לגלול את העור על העץ. צריך להישאר חתיכת פרגמנט נוספת לזה. ״בתחילת הספר ובסופו כדי לגלול עמוד״. צריך להיות הגודל של עמוד, עמוד רגיל של ספר תורה. אז בעצם, היריעה הראשונה צריך לעשות יותר משתיים, זה מה שהוא מתכוון. היריעה הראשונה צריך לעשות אצבע אחת, וכאן צריך לעשות יותר. היריעה הראשונה צריכה להיות ארוכה יותר, ומה שהכמות, שאפשר יהיה ללכת.
כל השיעורין האלו למצוה
דובר 1:
אומר הרמב״ם, ״כל השיעורין האלו למצוה״, כל השיעורים האלה הם למצוה. ״ואם חיסר או הותיר״, הוא לא השאיר בתחילת ספר או בתחילת יריעה וכן הלאה, ״לא פסלו״. זה לא פוסל. זו רק מצוה מן המובחר. רואים הרבה פעמים, מה יש למצוה ולעכב. למצוה פירושו שזו מצוה. המילה מצוה, והרמב״ם בדרך כלל, המילה מצוה פירושה שזה ממש חיוב של מצוה.
דובר 2:
אתה אומר שהמילה מצוה יכולה לומר…
דובר 1:
יכול להיות, אבל זו הלשון.
הלכה ט: שיעור הגליון בתחילת הספר ובסופו — “כדי לגלול עמוד”
מה פירוש? עץ חיים שאנחנו קוראים לזה. צריך לגלול את העור על העץ. צריך להישאר חתיכת פרגמנט נוספת לזה. זה מה שהרמב״ם אומר “כדי לגלול עמוד”. צריך להיות הגודל של עמוד, עמוד רגיל של ספר תורה.
בעצם, היריעה הראשונה צריך לעשות יותר משתיים. זה אומר שבדרך כלל יריעה צריך להיות עמוד אחד, אבל היריעה הראשונה צריך להיות ארוכה יותר, מה שהכמות, כדי שיוכלו ללכת עמוד.
הלכה י: “כל השיעורים האלו למצוה”
אומר הרמב״ם, “כל השיעורים האלו למצוה”. כל השיעורים האלה הם למצוה, ו“אם חיסר או הותיר, לא פסל”. אם הוא לא שמר בתחילת ספר או בתחילת יריעה או הלאה, זה לא פוסל, זה רק לכתחילה.
דיון: המשמעות של “למצוה” — שתי משמעויות הפוכות
שאלת אותי את הלשון, רואים את זה הרבה פעמים, יש מצוה ועיכוב. מצוה פירושה שזו מצוה. המילה מצוה, אמנם ברמב״ם בדרך כלל המילה מצוה פירושה שזה ממש חיוב, שזו מצוה, אבל המילה מצוה לקבל על מצוה יכולה לומר… יכול להיות שאתה צודק, שהמילה מצוה היא ההפך מ… זה לפעמים ההפך מחיוב, ממש ההפך. לא שמצוה היא החיוב.
הרמב״ם משתמש בלשון “מצוה מן המובחר”. אולי במקומות אחרים. לא, כאן בהלכות… דיברנו אתמול אולי הלשון “מצוה מן המובחר” לעשות כך וכך. “כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר” בפרק ז׳. אחרי שאומר איך הוא עושה את היריעות, הגדולה, הקטנה, אומר, “כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר”.
מה הפירוש? לא, אז אני מבין. מצוה מן המובחר, שאתה עושה מצוה… אני יכול לתרגם שם “עשייה”, אני יכול לתרגם שם “עשייה”. יכול להיות שזה אותו למצוה. למצוה כאן כל הזמן פירושו יופי. מצוה מן המובחר שם הוא מדבר על זה קלי ואנוהו.
מה הפירוש מצוה מן המובחר? על הפירוש של שלוש המילים. מצוה… מה הפירוש? לעשות את המצוה מן המובחר, לעשות את המצוה בדרך המובחרת ביותר. יש הרבה דרכים לעשות את המצוה של כתיבת ספר תורה, אז זה לעשות בדרך המובחרת של להחזיק את כל החומרות וההידורים. לא חומרות, הידורים. כן, אני לא יודע אם אפשר לתרגם כך. אני חושב שזה קיצור של “מצוה מן המובחר”. את המצוה צריך לעשות מן המצוה, המצוה הרגילה, שהיא מצוה, צריך לעשות מהיפה ביותר. אבל כאן, הרבה פעמים רואים שיש “למצוה” ויש “לעכב”. “למצוה” פירושו יפה, זו מצוה לעשות, אבל לא חייבים לעשות.
ראיה מרב הונא: הוכחת הכתב סופר שזה לא מעכב
מעניין, הוא אומר סתם הערה בעלמא, שהמילה “מצוה” יש לה שתי משמעויות הפוכות. לפעמים פירושה “מצוה”, המצוה שהיא עניין במצוה, שלא מחויבים, ולפעמים פירושה “מצוה” להדיא שלא צריך לעשות. הוא מביא מהכתב סופר שהרמב״ם רוצה לומר לנו שזו רק מצוה, או הרמב״ם רוצה לומר לנו שהגמרא מספרת שרב הונא ניסה לעשות אורך כרוחב, ולא הצליח. שבעה ספרי תורה, ורק באחד הצליח. אז הרמב״ם הבין שזה בטח היה כשר. רב הונא היה רב הונא, זה היה כשר, הוא רק לא היה לו את המצוה מן המובחר.
זו הראיה. מי אומר שזה לא מעכב? הוא אומר “ולא נשתייר אלא אחד שכל השאר פסולים היו”. רב הונא מתאמץ שהוא כתב שבעה ספרי תורה, והוא לא יודע שהם כולם פסולים? אלא רק באחד הצליח לו להיות לו את המצוה מן המובחר. אני לא יודע, זו הראיה שאפשר מצוה.
אני לא יודע אם צריך ראיה. אני חושב שהם למדו קודם, לרמב״ם יש אולי כלל כזה, שדברים כאלה, או אולי צריך להשתמש בשכל שלהם לדעת, שזה חייב להיות כתוב בגמרא ש״אם לא עשה כן עיכב”. יש הרבה מאוד פרטים והלכות בכל מצוה. בהלכות תפילין ראינו, יש דברים שמעכבים, ויש דברים שלא. איך הוא ידע? כי הוא נותן לכל דבר את הערכו. דבר שלא כתוב עליו שהוא מעכב, כברירת מחדל מניחים שהוא לא מעכב, כי זה חייב להיות כתוב. אני לא יודע אם צריך ראיה.
המעשה של רב הונא ורבי אחא בר יעקב
עכשיו נלך ללמוד את זה. אבל זה מעשה חשוב.
עכשיו נלך ללמוד את זה. אבל זה מעשה חשוב. הגמרא עומדת, מביא המעשה, הגמרא עומדת שרב הונא עשה שבע. יש מי שאומרים שבעים, אני חושב שבגמרא עומד שבעים. כך עומד בגמרא שלי. הוא מביא את הנוסח “שבע”. אני לא יודע למה. בגמרא עומד שרב הונא כתב שבעים תורות, ורק אחת מהן הצליחה שהיתה אורך כרוחב. ועומד בגמרא שרבי אחא בר יעקב כתב אחד על עור של עגל, והצליח, ומת. כן, כמו שר׳ בונם מאיוון אמר, “נפשי”.
למה, משהו הוא הערה למשהו הוא דבר? נראה בגמרא שלהשיג אורך כרוחב זה משהו גדול… משהו גדול… משהו היה בזה סוד. קודם כל, כי בגוויל אנחנו לא יודעים, כן. כדי שזה… בקלף אנחנו לא יודעים, יש כאן סוד אחד number one. וזה מאוד קשה, זו עבודה גדולה. הרבינו החזיק לאנשים שרוב היהודים לא זכו לחשיבות של ספר תורה. זה בטוח. זה לא פשוט. הוא עצמו דיבר שהוא לא זכה לתהודות. כן, זה פשוט.
בעיית הרמב״ם: איך לעשות אורך כהיקפו בכוונה
ולכאורה, בואו עכשיו נלך נראה. מה הסיבה שזה לא הצליח תמיד? כי, לרב הונא זה לא הצליח. במילים אחרות, הוא התחיל לכתוב תורה. הוא לא עשה חשבון מראש, ואיך זה יצא. זה גם טעות, לא מעקב, אם צריך עוד ראיה לזה. הוא פשוט כתב, לרב הונא זה נגמר, בואו נראה אם זה הצליח. זה לא הצליח, אולי יש בזה ענין של השגחה. אם מישהו זוכה, זה מצליח לו.
זו דרך מאוד שונה של תכנון ספר תורה, כשצריך לחשב את ההיקף, כי הוא חושב למשל, והגמרא רואה שזה דבר מאוד יקר. לא לכל אחד תמיד היה כל כך הרבה קלף. כן? זה דבר נדיר, כי אדם מתחיל כשהוא מוצא חתיכת קלף טובה, כותב פרשה, והוא ימשיך לכתוב… אחר כך הוא ילך שם. זה דבר פשוט. כן, מדברים שצריך להיות כל ספר התורה עם כל הקלף מתוכנן. הוא צריך לומר בעצם מאוד מאוד. למה אתה צריך כבר לומר מה צריך… זו דרך מאוד שונה של כתיבת ספר תורה.
כן, אחר כך הוא נותן את הבעיה על הקלף בצורה ברורה. I don’t know איך you need that. צריך להיות דבר פשוט. היום, כשכותבים תורה, כך כותבים. אני מתכוון שגם אז העתיקו מתורה אחרת, אבל… לא חובה, אין שום חובה שאות מסוימת תהיה על איזה עמוד ואילו פסוקים. מה ששומעים שכותבים לפי מה שזה. פעם היה ארוך יותר… פעם זה יוצא ארוך יותר, פעם זה יוצא קצר יותר. זה תלוי איך כותבים. היום כשכותבים, כותבים כבר לפי תכנית. זה מאוד שונה.
אבל הגמרא לא נראית מדברת על תכנית, כי הם כל ההלכות האלה היו לשירה, זה לא נעשה תכנית, וזה לא הצליח. פעם אחת זה הצליח, ובדרך כלל זה לא הצליח.
החסד של הרמב״ם: הוא פתר את הבעיה
אומר הרמב״ם, עכשיו בא הרמב״ם, הנה הרמב״ם דבר מאוד מעניין, שהרמב״ם רצה מאוד למרות שהרבינו הקדוש לא הצליח, הוא לא עשה תכנית, לא רק שזה לא הצליח, הוא גם לא תכנן, כי אם הוא היה מתכנן אולי הוא היה יכול להבין, אבל הרמב״ם הקדוש היה יהודי שלא נתן לדברים לקרות במקרה. עומד בלשון התשובה שמישהו שאל אותו, “האם אפשר לכוונו שלא יבוא בקיפול הנבחר בעל המקרה?” הוא לא חיכה שזה יצליח. איך עושים שזה יהיה לכתחילה? עושים תכנית טובה שהתורה תצא אורך כהיקפה.
הרמב״ם כתב תורה בעצמו לעצמו, הוא קיים את המצווה של כתיבת ספר תורה כפשוטו, והוא הבין מהלך שלם איך לעשות את זה, והוא סיפר לנו את התכנית, הוא רשם לנו את התכנית בספרו איך אפשר לעשות את זה.
אומר הרמב״ם, כן? יש כאן הכרת הטוב לרמב״ם, כי זו תכנית שהוא כתב כחסד, לא כדי לברר סוגיא, אלא כדי לעזור ליהודים איך לעשות אורך כהיקפה. הוא פתר את הבעיה, הגמרא לא פתרה את הבעיה, הגמרא נשארה שפעם הצליח, פעם לא הצליח. והרמב״ם אמר, אני אגיד לכם, אפשר לעשות את זה שזה תמיד יצליח. כאן הרמב״ם חכם יותר מהגמרא, כביכול, מה זה אומר חכם יותר? הוא פתר בעיה שהגמרא היתה לה.
הלכה ג: התכנית של הרמב״ם — איך לעשות אורך כהיקפו
כן, אומר הרמב״ם, “קודם כל יתכוין”, זה הדבר הראשון, “יתכוין”, הוא יעשה בדווקא, בכוונה, להכין, לארגן, “עד שיעשה הספר אורך כהיקפו או היקף כאורכו”, אומר הרמב״ם כך, “מתחיל”, בואו ננסה לומר, הוא נכנס להרבה פרטים, אני רוצה לנסות לתפוס מה העצה הבסיסית של הרמב״ם, מאוד בסיסית.
מה הבעיה?
מה הבעיה שיש לנו? הבעיה היא לכאורה שאנחנו לא יודעים, בדרך כלל כשאדם מתחיל לכתוב את הספר שלו, הוא בכלל לא יודע כמה ארוך הקלף שלו יהיה. הוא יתחיל לכתוב והוא יראה כמה עמודים הוא צריך. ממילא אין לו דרך לחשב.
ומה המשתנה העיקרי, מה הדבר העיקרי שמשתנה? זה בעצם שני דברים שמשתנים: עובי העור, כל עור יוצא אחרת, ממילא האורך כהיקפה יכול להיות אחרת, והדבר שצריך לשנות לפי זה הוא בעצם כמה גדול הכתב, או כמה זה מעניין. כן, יש כאן דברים שיש בהלכות. למשל, כמה אותיות צריך להיות בדף אחד, זו ההלכה. אבל אם הוא כותב אותיות גבוהות יותר, צריך דברים גבוהים. כמה זה יהיה שורות מעטות, כמה זה יתאים בעמוד? אפשר לעשות שורות גדולות יותר. אם זה כותב גדול יותר, זה יהיה בעמוד רק 20 שורות, או רק ארבעים שורות. זה צריך ארבעים שורות, או רק 48 שורות. אבל לא, זה שורות מעטות, בקיצור, זה יכול לתפוס הרבה יותר מקום או פחות מקום לפי מה שמשקיעים.
אז, הוא לא יודע כמה גדול הקלף שלו, הוא לא יודע כמה עמודים יהיו בכלל בתורה שלו. היום יש תיקון, אנחנו יודעים שכל תורה שאנחנו כותבים, כל תורה בודדת יש לה אותו, הוא מתכוון אולי רוב או שדר. ובתיקון קורם שלי יש 245 עמודים בדיוק. אבל זה לא תמיד היה כך. ואנחנו יודעים בכלל כמה, והוא כותב כל אחד קצת כתב אחר, הוא כותב קצת אחרת.
התכנית הבסיסית של הרמב״ם — שני שלבים
מה התכנית הבסיסית של הרמב״ם, היו לו שני שלבים והוא נכנס לפרטים, אז התכנית הבסיסית שלו היא מאוד פשוטה. קודם כל, במקום לכתוב כל יריעה בנפרד ולהצטרך לחשב, קודם תעשה את כל התורה. אולי תתפור אותה? אפילו אני לא יודע שזה מעשית קצת קשה. אבל קח את כל התורה ותפור אותה, תבין, קודם כל, קנה כמו כל כך קלף. כן, תעשה את זה שש שבועות, בואו נגיד, תתחיל עם שש שבועות, כך גבוה. אחר כך, אם אתה רואה שזה עדיין לא אורך כהיקפה, תוסיף עוד קלף ותוריד. קודם תוכל לעשות את כל התורה לפני התפירות של האחד… כן, לפני זה. קודם תעשה קופסאות. קודם תחתוך ישר חתיכות מכל העור. מרבע. זה כבר פרט. זה כבר פרט. רגע אחד. כן, כן, כן, כן. זה זה.
העצה העיקרית היא, שלפני שאתה מתחיל לכתוב, תדע כמה עורות אתה צריך שהתורה שלך תצא אורך כהיקפה. מה שתלוי ב… זה תלוי בעיקר בעובי העור. קח אז, קנה את כל העור שלך בבת אחת, את כל הקלף בבת אחת. ו, תפור, הוא עושה יריעות בתורה שלך, הוא עושה כבר כלי התורה, תורה ריקה. נכון, יש לו תורה ריקה לאדם. חשוב, אם זה יוצא דק תוסיף עוד קלף, ואם זה יוצא עבה תוסיף עוד קלף. עכשיו יש לך את הנייר שלך, זה החישוב. עכשיו אתה צריך להתאים את הכתב שלך לזה.
ומה תעשה? תגיד, אתה מעתיק מספר. אומר הרמב״ם, הרמב״ם כן אמר, צריך לדעת כמה עמודים יש לך בפרק, תעתיק מספר. תעשה חשבון, תתחיל לכתוב עמוד אחד, תראה לפי החשבון אם זה נכנס הלאה.
סקירה של המהלך
דובר 1:
יש לו תורה ריקה, האדם, והוא מחשב, אם זה יוצא דק, הוא שם כאן את הקלף, ויש לו את היריעה הקטנה למטה. עכשיו יש לו את הנייר, זה יש לו, עכשיו הוא צריך להתאים את הכתב שלו לזה. ומה הוא יעשה?
הוא, אתה מעתיק מספר, אומר הרמב״ם, הרמב״ם כן אמר, צריך לדעת כמה עמודים יש לך קודם שהעתקת מספר, תעשה חשבון, תכתוב עמוד אחד, תראה לפי החשבון אם זה נכנס, אם זה לא ייכנס תעשה את זה קטן יותר, או אם זה תופס יותר מדי תעשה את זה גדול יותר, ותבין, תעשה חישוב לדעת שהכתב שלך ייכנס בתורה בדיוק, זה כל העניין, זה מאוד פשוט, הוא נכנס לפרטים, אבל זה מאוד פשוט, המהלך שלו מאוד פשוט שזה יכול להיות.
ואחר כך אומר הרמב״ם, אחר כך אומר הרמב״ם, מה לפי מה שהוא חישב, הוא אומר בדיוק כמה אפשר לעשות, ואפילו לא צריך לעשות את החישוב, כי הרמב״ם כבר אמר מספרים מסוימים על כל דבר, נכון? כן. כבר, הוא אומר כך, מסכים? כן כן. זה אחר כך כי הוא אומר את זה, לא, הרבה פרטים שהוא אומר אולי לא יוצא אפילו, כלום.
שלב 1: חיתוך העורות — “מרבע”
דובר 1:
יותר סביר, אבל מרבע לא אומר לומר שיהיה ריבוע, כי הוא לא חותך עכשיו מרובע. הוא כן חותך, אבל… הוא מסדר רק את הגודל של העור, ומרבע. אני מתכוון שמרבע לא אומר מרבע. אפשר לעשות הכל עם דמיון איך אפשר לחשוב, אבל מרבע לא אומר מרבע, אני ראיתי כי זה אומר שזה אומר רוצה לכתוב את הרוחב בעיקר, כי זה יכול להיות מלבן, זה יכול להיות ארוך יותר ממה שזה רחב, זה לא אומר ריבוע, זה אומר אורך כהיקף, זה לא יוצא ריבועים, זה לא יוצא פשוט, גבוה יודע שקונים מקור, היום קונים קלף, זה יוצא יפה, אבל כשקונים עור, זה יוצא, מה שזה לא יהיה, קודם חותך אותו, ומרבע רוחק, מרבע קצה, שווה תפחים, קצה ועבר לכל, שזה יהיה ישר, שיהיה יריעה שש תפחים, או שבע תפחים, זה הדבר הראשון, קודם חותך את כל העורות, that’s all, that’s what מרבע means, just means, cut it straight, זה אומר, זה לא אומר כלום ריבוע, שום זווית בריבוע.
קיצור אומר כמו רוטין, עושים אותו רוטין לכל אחד, קיצור אותו דבר, שזה אולי זה אותו חיתוך, ראינו שלא ברור מה הפירוש, זו לשון הפסוק, קיצור וחד לכל, ממש לשון הפסוק ממלכים, אבל זה אומר לכאורה שם לחתוך. בקיצור, הוא חותך את זה קודם את כל העורות, זה הכל.
שלב 2: עשיית כרך — גלילת כל העורות
דובר 1:
ואחר כך גולל העורות, הוא שם את זה ביחד, ועושה מהן כרך אחד, הוא עושה אחד… כמו ספר תורה מגולל אחד. הוא לא אומר שאתה תופר, I guess. איך הוא יעשה את זה?
דיון: איך עושים כרך בלי תפירות?
דובר 2:
אה, חשבתי עד עכשיו שמרבע אומר עדיין לא actually לחתוך. אלא מרבע על ה… כמו שהוא מחשב כמה ריבועים יהיו לו על העור, שאתה יכול actually לגלול את זה ועדיין להתעסק, לראות איך זה יוצא.
דובר 1:
החיתוך הוא בעיקר למעלה ולמטה.
דובר 2:
אבל איך הוא יגלול את זה? אם הוא חותך את זה, הוא צריך כבר עכשיו לעשות את כל התפירות גם? לכאורה, איך אתה חושב שהוא יעשה כרך?
דובר 1:
לא, כרך אומר שהוא עושה את הסידור מראש, אחר כך תעשה כבר תפירות.
דובר 2:
אני שואל אותך שאלה, איך עושים כרך בלי תפירות? אין לו עור אחד שהוא ארוך מספיק לכל התורה, אין דבר כזה. חייבים לעשות את זה. חייבים לעשות את זה. אין דרך לצאת מזה.
דובר 1:
אני מתכוון כך. Unless אתה יכול לשים אחד ליד השני, בלי…
דובר 2:
אבל אתה לא תדע כמה גדול זה.
דובר 1:
אבל אם אתה תעשה בדיוק את הכפל של זה, זה יהיה פי שניים גדול כמו זה. אפשר לעשות את זה גם.
דובר 2:
לא, אבל זה לא… אולי כי העור… אני לא יודע אם כל העורות עבים בדיוק אחד כמו השני. חייבים קודם להיות כל העורות שהוא ישתמש. בגלל שהעובי הוא אחת הבעיות.
החשיבות של “מהודק יפה יפה”
דובר 1:
בקיצור, הוא עושה עם זה כרך מגולל, כל ספר תורה, מהודק יפה יפה, מגולל היטב, כי כך אתה יכול לראות כמה ארוך ההיקף.
מאוד טוב. וכאן רואים, אמרתי קודם שאפשר לעשות את זה רופף יותר או חזק יותר, הרמב״ם אומר שצריך לעשות את זה מהודק יפה יפה. זה איך תורה יוצאת, מונחת היטב.
שלב 3: מדידת ההיקף — שש טפחים
דובר 1:
אה, ומוסיף… הוא מוסיף… כן, ומוסיף… הוא מוסיף… כן, הוא מתחיל, קודם זה רק דף אחד, whatever, הוא מוסיף עד שזה מגיע שהכרך הוא שש טפחים.
דובר 2:
שיעור רוחב הארון.
דובר 1:
כן, מה שכך רחב. זה יהיה שש טפחים בהיקף מסביב?
דובר 2:
יהיה רוחב של שש טפחים, זה אתה כבר יודע. הוא צריך רק שההיקף יהיה שש טפחים.
דובר 1:
ואז מודד בחוט של שני, הוא מודד עם… עם… כן? שיקיפו על הכרך, הוא מוודא שזה לוקח מסביב עור שלם יקיף. הוא לוקח חוט של שש טפחים, והוא מודד שזה כבר שש טפחים התורה שלו. זה הכל.
שלב 4: עשיית קנה (מוט מדידה / סרגל)
דובר 1:
ואחר כך, מה הוא עושה? עושה קנה שבו הוא מותח קו ישר. אף אחד לא לימד אותו בגרמנית מטר, קנה, אולי מה הספרים מבינים עם קו״ף. הנקודה היא, הוא עושה measuring tape, סך הכל. קנה זה measuring tape. ויהא אורכו ארבעים אמות. למה הוא צריך את זה? כדי שהוא יוכל למדוד את הכרך הארוך, את כל הדבר. או לא את כל, או כן, סך הכל, הוא צריך לדעת למדוד את הסך הכל של כל הדבר.
בנוסף, רוצים שהוא יוכל גם למדוד שיעורים קטנים יותר. אומר הרמב״ם, צריך כבר בקנה גם לעשות שיעורים קטנים יותר, כי יכול להיות שזה לא יהיה בדיוק, האצבעות התחלה וסוף של ה… אני רוצה את זה כבר בגלל זה. אולי יכול סתם להיות, זה לא יגיע לבדיוק, הוא לא יודע, הוא לא יגיע לאו דווקא. יכול להיות עור שהוא שניים וחצי, הוא צריך לדעת לחשב חצי, לא להתבלבל.
אומר הוא, “ויחלק אצבע אחד ממנו”, כן, הוא יעשה סימן על הסרגל, הוא יעשה סימן של אצבע, ואחר כך של חצי אצבע ושליש ורביע של אצבע. הוא יחלק את האצבע לחלקים, “כדי שידע בו חצי אצבע ורביע אצבע וכיוצא בזה החלק”. הוא לא מתכוון לכל החלקים, כי הוא יכול כשהוא מגיע לשלם, הוא משתמש כן בחתיכה.
הסרגל לא יהיה רק סרגל שמראה ישרות או זה, אלא יהיה לו גם מה שמטר צריך. זה לא יהיה רק סרגל שסופר אצבעות שלמות, כן, אם זה ארבעים, הוא כבר יודע שזה ארבעים. אלא יהיה לו גם אצבע אחת, הוא יוכל לחשב חצי אצבע בבוא הדבר, וכדומה.
שלב 5: מדידת כל עור
דובר 1:
“וימדוד כל עור ועור”, כל עור שישתמשו בספר התורה צריך למדוד עם הסרגל, “עד שידע כמה אצבעות יש בכל עור ועור, כדי שידע כמה אצבעות באורך כל הכרך”. הוא חישב ביחד, והוא יודע כמה זה הסך הכל של כל הכרך, כן?
שלב 6: בדיקת הכתב על עורות נפרדים
דובר 1:
תרגום לעברית
אז עכשיו, מה יצא לו מזה? כי כך הוא יכול היה לחשב כמה מקום הוא צריך להכניס את כתבו בכל הכרך. לוקח הוא עורות אחרים, כי אלה כבר הכניס לכרך. אז לוקח הוא שניים שלושה עורות. הוא כבר סיים את כל ספר התורה שלו. אז עכשיו, כשאדם רוצה לבדוק קצת את כתבו או דברים כאלה, מתחיל הוא בעור אחר. הוא לא כותב על אותו, כי אותו הוא ספר תורה שלם, הוא כבר השקיע בו הרבה עבודה של מדידה וחיבור. אז הוא לוקח עורות אחרים, שנים או שלשה, לבדוק בהם שיעור הכתב, למדוד את שיעור כתבו, וכותב בהם דף אחד.
שלב 7: חישוב הכתב — מה שצריך ומה שכבר יודעים
דובר 1:
אומר הרמ״א עצה טובה, כשאתה כותב דף שלם, הוא עכשיו הולך לומר איך לכתוב את הדף, כמה אצבעות וכן הלאה. אה, זה אנחנו כבר יודעים. הוא אומר שההבדל יהיה רק… מה שהוא אומר הוא, שאתה עכשיו הולך לחשב. מה אתה צריך לחשב? אתה לא צריך לחשב כמה גבוה דף, כי זה ידיעה, זה אתה כבר יודע שזה שבע עשרה אצבעות. למה? כי אם אתה עושה ספר תורה של שישה טפחים, שישה טפחים זה עשרים וארבע אצבעות. אם אתה מניח גליון למעלה שלוש ולמטהארבע, יוצא שאתה מוריד שבע מעשרים וארבע, נשאר לך שבע עשרה אצבעות. זה אתה כבר יודע, זה אתה לא צריך בכלל… אין בזה ספק, את החלק של המידה כבר יש לך.
אבל מה אתה כן צריך לדעת לפי כתבך? אבל רוחב הדף הוא לפי הכתב. למדנו שצריך להיות שלושים אותיות, אבל כמה רחב שלושים אותיות? כמה אצבעות זה שלושים אותיות? תלוי, אחד כותב ככה, אחד כותב ככה. כאן בא אפילו… וכן מנין השיטות שבדף, כמות השורות בדף, זה גם תלוי לפי הכתב, כמה גבוהות האותיות שלו. לפי שבאותה שיטה מניחין כשיטה, הרי למדו שבין כל שתי שורות צריך להיות ריק שורה. אז אם הוא כותב מאוד גבוה, יצא אוטומטית הרבה פחות שורות. אתה לא יכול לדחוס, כי אין לך ברירה, אתה מוכרח קודם לדעת, מה שאתה הולך לבדוק עכשיו הוא לפי עובי כתבך כמה… איך זה עובד, כמה מקום זה תופס.
שלב 8: חישוב כמה דפים נכנסים בכרך
דובר 1:
הוא אומר הלאה, “שכותב דף אחד שבודק בו על פי מה שיעשה”. הוא כותב את הדף ש… את דף הבדיקה כותב הוא לפי מה שהוא רוצה. בודק הוא, ימוד, כן, הוא ימדוד במודד, הוא מוציא את המודד, ימדוד את רוחב הדף באצבעות של המודד, של הסרגל, “ויעשה על רוחב הדף שתי אצבעות בין דף לדף”. הוא יוסיף שתי אצבעות בין דף לדף. המשמעות של זה, שתי אצבעות בין דף לדף. “ויחשוב כמה דפים יבואו בכרך שגולל בו ספר הכתב שבודק בו”. הוא יבדוק כמה דפים היו יוצאים בכל הכרך, הכתב שהוא מדד, כמה כתבים זה היה יוצא בספר התורה, בכתב שגולל, הוא ידע את חשבון הדפים.
זה מאוד פשוט, הרי כבר קודם מדדת את כל התורה שלך, הכרך שלך הוא אלף אצבעות. עכשיו כתבת עמוד אחד, העמוד האחד שלך נניח גילית שהוא עשר אצבעות, נניח, אני לא יודע ארבע אצבעות, אני לא יודע מה הערכים שלו, עשר אצבעות. יוצא שאתה צריך להיות, ייכנס בתורה שלך, לא עשר, אלא להוסיף שתיים, ייכנס בערך שמונים עמודים בכרך שלך, כן? זה מייק אפ נאמברס. כי אתה יודע כמה ייכנס.
שלב 9: חישוב כמה דפים צריך לכל התורה
דובר 1:
עכשיו, כמה אתה צריך? איך אתה יודע כמה עמודים אתה צריך לתורה שלך? אומר הרמב״ם, “ויערוך כמה נכתב בדף זה שבודק בו מן התורה כולה”. אתה צריך לדעת כמה אחוז מכל התורה יש לך בדף שלך. איך אתה הולך לדעת? “משער”. אתה לא הולך לדעת בדיוק. הרמב״ם אומר לא שאתה הולך לכתוב בדיוק מאותו ספר. “אבל משער לפי ספר שכותב בו”. הוא אומר, כתבתי בעמוד שלי דף אחד או עמוד אחד מהתורה, אותה תורה שאני עושה, אני סופר את העמודים של אותה תורה. הוא כותב עוד מספר תורה, הוא יסתכל על אותו ספר תורה כמה יש. אותה תורה יש, אני יודע, מאתיים עמודים, יוצא, יודע אני שאני צריך מאתיים פעמים כמה מקום שעשיתי, ומחשב. כל התורה כולה תלויה בימין, והוא צריך להיות “זה כתב שכותב בו בכח”.
שלב 10: התאמת הכתב
דובר 1:
טוב מאוד, אם יש מספיק מקום, לא יותר מדי ולא מעט מדי, כותב לפי הכתב. זה שיעור כתב טוב, זה הגודל הטוב של כתבך.
ואם, עושה אתה חשבון, הדפים יוצאים מהתורה, אז “ירחיב בכתב עד שיסמוך מן הדפים”, אז יכתוב קצת כתב גדול יותר, כתב רחב יותר.
התאמת גודל הכתב למספר הדפים
זה שיעור כתב טוב, זה גודל טוב של כתבך.
ואם רוצה לחשוב מנין הדפים יתר מן התורה, יכתוב קצת כתב גדול יותר, כתב רחב יותר, ואחר כך יעשה בדיקה שזה הצליח. ואם הוא רוצה פחות, אם יש לו יותר מדי תורה מכמה עמודים שיש לו, כמה דפים, יתר מן התורה יתר מן הדפים, ימעט בכתב, יעשה קטן יותר את כתבו, עד שיעמוד מנין הדפים כפי דקדוקי האותיות, וכן יעשה בכל דף ודף.
חידוש הרמב״ם — מתאימים את הכתב לפורמט
הנקודה היא, זה מאוד פשוט, הרמב״ם סובר פשוט, כל הפרטים האלה מבלבלים, אבל הנקודה מאוד פשוטה. אתה, הבעיה העיקרית שלך היא הכתב שלך, אתה לא יודע מלכתחילה כמה עמודי נייר אתה הולך לצטרך. אומר לך הרמב״ם, יש לי בשבילך עצה פשוטה, קודם חתוך את הנייר, חשב כמה, ואחר כך כתוב לפי הנייר.
יכול להיות שהגמרא לא סברה שצריך לעשות כך, כי אולי יש יותר כלל כזה שהכתב צריך להיות לפי איך אתה סובר שהכתב יפה. יש לי פשוט, הרמב״ם אומר כאן חידוש להלכה, שזה הגיוני שאדם יעשה גדול יותר או קטן יותר את כתבו כדי שיצא התורה, יאריך ויקצר.
אני לא יודע, אולי הרב כאן שאמר לא אתרמי לי, לא כי לא עלה לו בדעת הגמרא העצה של הרמב״ם, זה לא גאונות שאפשר לחשב קודם, אולי הוא סבר שזה לא נכון.
יופי הספר מול דיוק הפרופורציות
בעצם השאלה היא כך, אצלנו ראינו כאן ברמב״ם ברור לגמרי, הוא אומר שהפוקוס הגדול שלך צריך להיות על הפרגמנט וכל הדברים האלה יהיו נכונים, ואחר כך תתאים את כוח הכתב שלך לפי זה. הרמב״ם סובר שאני יודע, שהמצווה מן המובחר שיהיה יפה, הספר יהיה יפה, זה יותר חשוב מהכתב המדויק שלך, ואתה תתאים את כתבך. זה דבר מעניין.
אז הוא אומר, הרב כאן פשוט ניסה ללכת בדרך ההפוכה, קודם לכתוב את היפה ביותר… הרמב״ם אמר שצריך לכתוב כתב יפה, למדנו קודם. יש הלכה שצריך להיות יפה. מי אומר? חשבתי, אולי הרמב״ם חשב שזה כתוב בגמרא. זה כתוב בגמרא, אבל לא כתוב בגמרא איזה גודל כתב צריך להיות. גודל כתב אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. זה לא מעכב, אבל כן יכול להיות אדם יש לו טעם מסוים, הוא רוצה שיהיה גדול.
דיגרסיה: הקושי של כתיבת ספר תורה כפרויקט
אני אומר, אני אגיד לך משהו אחר. לסיים את כל ספר התורה עם כל ההלכות שיהיה נכון, זה פרויקט ענק מאוד. מישהו שפעם במצב רוח טוב ויש לו התלהבות והוא כותב חלק יפה בתורה שמדבר אליו מאוד ביום אחד, מה יפית ומה נעמת. הרמב״ם אומר, קודם תעבוד קשה מאוד על הטכני, לך קנה עורות, כל ספר התורה צריך להיות קשור, ויש לך רק כתיבה אחת.
רבנו יונה כתב שבע תורות. כנראה הוא לא היה סופר או משהו. הוא כן, כנראה היה לו כסף, הוא שילם על זה. שבע תורות לא כותבים בעצמך. אולי תורה אחת. הרמב״ם גם כתב אחת, אבל האחת, זה קצת נחשב לנו, הרמב״ם עשה את זה, כי זה כתוב בגמרא, וזה לא כתוב.
זה אומר גם שהיום שמשה רבינו כתב שלושה עשר ספרי תורה, הוא חשב, לכתוב שלושה עשר ספרי תורה הוא היה צריך לחשב… כן, אבל של משה היה נס. הנס יכול להיות השכר. תורת משה הייתה כשרה לכל הדעות, לא יכול להיות.
דובר 2: הלא. אני אומר להיפך, הנס הרבה יותר גדול שמשה ביום אחד, מלבד לכתוב ארבעה עשר ספרי תורה, הוא חישב את כל…
דובר 1: כן, משה היה צריך לעשות את עניני הקלף.
דובר 2: כן, אבל משה היה צריך לעשות את החישובים, הוא היה צריך לעשות את החידושים. אני חושב שלמשה יש דברים אחרים.
שיעורי מרווחים — ארבע אצבעות למעלה ולמטה
דובר 1: לומדים כאן שצריך להיות ארבע אצבעות מלמעלה ומלמטה. כן, למשל המנהג הוא, כשעושים תורה קטנה עושים לא כל כך הרבה מקום. זה בא כנראה לפי העמודים עצמם. אבל מה אומרים הפוסקים? כי צריך להיות יפה. זה לא מעכב השלוש אצבעות וארבע. הרמב״ם גם אמר שזה לא מעכב. אפילו ההלכה היא, כשיש תורה שהיא כך.
כן, למשל במגילה, על פי רוב המגילות שמוכרים אין כל כך הרבה. אתה שקונה, אתה לא מקפיד על זה במגילה. אבל הוא אומר שזו מגילה קטנה, עושה אתה אותה איך שיוצא לך. הרמב״ם כאן לוקח מאוד ברצינות את כל המספרים שכתובים, הכל בדיוק. אוקיי.
בעיה עם ספרי תורה קטנים לא פרופורציונליים
אנשים מסוימים עושים ספר תורה מאוד קטן, יוצא שהפרופורציות למעלה ולמטה לא פרופורציונליות. כן, זה יוצא מוזר. אני חושב למשל שיש יותר עניינים להקל, האות תהיה יפה גדולה, זה עושה את זה קל לקרוא. אוקיי, כבעל קורא יש לי נגיעות. כשאתה עומד, מישהו אומר הוא רוצה לעשות קטן, אבל יש לזה חומרות אחרות לגמרי, צריך להיות זהיר איזה עדיף. כן.
חלוקת העורות לדפים — ומה לעשות כשיריעה נגמרת באמצע
אוקיי, אה, עוד לא סיימנו את הסדר. בקיצור, זה פשוט, כן… אוקיי, עוד דבר מעניין. אוקיי, אתה יודע כבר, אתה מתחיל לכתוב. זה פשוט. אתה מתחיל לכתוב. בערך כרך. אתה מתחיל לכתוב על ספר התורה, ואתה חושב מספר. על ספר התורה שאתה מכין.
ומחלק כל עור ועור דפין דפין, יוצא אז כל עור הדפים של אותו עור בנפרד, מסמנים שכאן יש דף וכאן הדף הבא, כפי רוחב הדף שבדק בו ולו חשבון מתחילה, כמה רחב הדף כבר חישב קודם, זה אומר שאתה עושה את החלוקה שכאן, לפי אותו גודל, לפי כמה רחב אתה כותב, כן, שישייר מן העור שלא יכתוב בו כשיעור ארבע, נשאר לו שלוש או ארבע אצבעות, ושיעור זה לדף האחרון שבכל יריעה, כשנשאר לך שלוש או ארבע אצבעות מסוף יריעה, מיריעה שלמה, שהיריעה הבאה הולכים לתפור לזו, זה נוגע בסוף איך תופרים לחתיכה הבאה, שם אתה צריך להשאיר אצבע, אבל פלוס יותר מאצבע, הרמב״ם כבר אמר קודם שבין כל שני דפים צריך להיות שתי אצבעות, איך הרמב״ם בסוף היריעה זכר להשאיר יותר מאצבע אחת, זה אומר להשאיר גם בין כל שני דפים שתי אצבעות, שם שם שם החידוש שהוא רוצה לומר כאן הוא, שהוא לא צריך לדאוג, האדם עשה את החישוב שלו עם כל העורות, הוא לא חישב עדיין, הוא לא ידע אז עדיין כמה גדול, כמה רחב כל אות צריכה להיות, כי הוא לא ידע אפילו.
חידוש הרמב״ם — לא צריך לדאוג לגבי מקום שנשאר
כמה רחבים הדפים שלו צריכים להיות. כשהוא עשה את הכרך הראשון שלו הוא כבר חיבר, אבל כל עור שלו הוא אקראי, לפי כמה ארוך היה העור הוא עשה. עכשיו הוא גילה כמה גדול העמוד שלו. עכשיו, כל עור ועור בא מבהמה, יכול להיות אחד יותר ארוך, אחד יותר קצר. לאו דווקא שזה נכנס בדיוק, לא יצא בדיוק מאוחר יותר כמות מסוימת של דפים שכותבים ביריעה אחת.
עכשיו יוצא, הוא סיים, הוא כבר שם את ארבע היריעות שלו על היריעה, עכשיו יש לו מקום רק לחצי יריעה. לא אפשר לכתוב חצי דף מהיריעה. האדם חשב, נו מה יהיה? כל החישוב שלי עכשיו מתקלקל. אני לא יכול לחתוך שום דף, ועכשיו החישוב שלי כמה ארוכה התורה צריכה להיות יתקלקל.
אומר הרמב״ם, אל תדאג, זה לא יתקלקל. למה לא? כי אתה לא צריך לפחד, כי כבר חישבת את כמות העמודים שאתה צריך זה כבר מחושב בדיוק לפי כמה ארוכה התורה. עכשיו אתה יכול לחתוך כמה שאתה רוצה, אם זה סתם בסוף להוסיף עוד יריעה, לחשב עם החישוב כמה עמודים אתה צריך.
דובר 2: אתה צריך להוסיף עד הסוף או מה?
דובר 1: נכון, הנקודה היא שאתה לא צריך יותר לחשב את אורך התורה, כי כבר העברת את הגודל של כל התורה, עכשיו זה בעצם על כמות העמודים שחישבת כמה עמודים אתה צריך. אתה כבר יודע בעצם כמה ארוכה התורה שלך צריכה להיות, אתה לא צריך יותר לדאוג שאתה מקלקל את התורה שלך שהשתמשת למדוד.
דובר 2: כן, נכון?
דובר 1: כן, טוב מאוד. זה הוא אומר, “יניח ממנו רוחב אצבע כדי תפירה”, זה הוא אמר, צריך להיות בסוף, “ויקצוץ השאר על רוחב”, הוא לא ידאג. “שלא בהכרח”. “ויקצוץ ולא עורות אחרים על הכרך שהגביל”, עד להוסיף על הכרך דווקא עוד עורות. “ואין צריך לחשוב עתה”, אתה לא צריך לעמוד ולחשב, הורדתי כאן שלוש אצבעות, כי זה כבר מעצמו יהיה נופל מנין הדפים. “ולא מוסיף על מנין הדפים”.
שיעור רוחב הספר — שש אצבעות
הלאה, כבר. וזה, הרמב״ם, כל הסברא שהרמב״ם עשה, הוא הניח שאתה רוצה לעשות שישה טפחים, כי הרמב״ם עשה, ואולי כן יש אולי ענין לעשות שישה טפחים. שישה טפחים. כדי שיהיה רוחב הספר יתר על שש אצבעות, “ששה פוסח ששה”, מישהו רוצה לעשות ספר קטן יותר, מחשב הוא הלאה עם החישוב. כמו התכנית עם הגודל שלו, ויצא אורכו ככף מלו פחות ולא יותר, והיא שלא יטעה בחשבון. אז, שמישהו לא ינסה לעשות לנו טעויות בחישוב שלו.
שיעור אגודל — שבע שעורות
הרמב״ם, מה שאמרנו קודם שיש דבר כזה שיעור אגודל, כמה זה? אומר הוא, “רוחב האגודל אמרו בכל השיעורים האלו, ובו שערה תורה, והוא הבינוני”. מדברים על האגודל הבינוני. אומר הרמב״ם, “וכבר דקדקנו בשיעורו”, מדדתי כמה זה שיעור בינוני, “ומצאנוהו שהוא רוחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו דחוקות”. זה רוחב של שבע שעורות, שבע שעורות, בינוניות, גודל רגיל, שבע פעמים שבע דחוקות, אחת ליד השנייה צמוד, שווה. “והוא כערך שתי שעורות ברוחב”, וזה אותו גודל כמו כשהיית שם שתי חתיכות שעורה באורך, ברוחב, אחת ליד השנייה.
דיון: למה שעורות? מה זה “בינוני”?
דובר 2: כן, בינוני אני יכול להגיד לך את הסוד שהרמב״ם גילה כאן. זה שיעור האגודל. למה יותר קל לחשב שעורה בינונית מאשר אצבע בינונית, אני לא יודע.
דובר 1: אוקיי, אבל נראה בסוף. “וכל טפח מכל המידות שאמרנו”, טפח זה ארבע מגודל האצבעות שאמרנו כמה אצבע היא, “והאמה שש טפחים”. יש לך עכשיו, אמרתי לך את האגודל בדיוק לפי שעורות, ועכשיו אתה יכול לחשב כמה אמה היא.
דובר 2: כן, אבל אתה יכול להגיד לי מה המעלה של שעורות?
דובר 1: אין לי מושג. אוקיי. בינוני אני רוצה להגיד את הסוד. אתה מבין, אתה שואל, לא כתוב בגמרא אגודל בינוני. האם ההבדל בין אצבעות של אנשים משתנה יותר לעתים קרובות מההבדל בין גודל של שעורות? הרמב״ם סבר? אני לא יודע. הוא אומר בינוני. יש בינוני, יש גדולים וקטנים. אנשים מדעיים יש להם אצבעות גדולות יותר ואצבעות לבנות יותר. טוב מאוד, אבל הוא מדבר על בינוני. איך מגלים מי הבינוני, מה אכפת לי מהרמב״ם?
תרגום לעברית
דובר 2: הממוצע שלי הוא במספר. זה שיעור ממוצע. אבל הרמב״ם דואג, מה יהיה אם יהודים ילכו לקרוא את זה בתימן ובמקסיקו, ובמקומות שבהם שמעתי שאנשים רצים קצת בגודל אחר? מה ההבדל? שילכו שם למקום ההוא. אבל לפי דעתי הענווה צריך לחשב בכל מקום שיש בו מחלוקת.
דובר 1: רבי חיים נאה אומר שזה שני סנטימטר. אוקיי, אני לא יודע. בכל מקרה, עזרת הנשים יכולות ללכת הביתה ולבדוק את הביצים של הבעל ולראות.
הבעיה עם הביצים
דובר 1:
מה ההבדל? הם הולכים שם למקום ההוא, מי אומר שיש הבדל? אבל זה עצמות, דווקא, מחשבים שבכל מקום זה צריך להיות אותו הדבר. הוחלט שזה אמת, כי צריך לדאוג שייקחו את הביצים. אבל נתקטנו הדורות, נתקטנו הביצים, נתקטנו ה… בקיצור, זה לא עוזר. רבי חיים נאה אומר שזה שני סנטימטר, אוקיי, אני לא יודע. בכל מקרה, הציבור יכול ללכת הביתה ולבדוק ביצים ולראות.
הם לא ראו שזה לא מסתדר, שאורך שתי ביצים בכלל לא אותו רוחב כמו שבע ביצים ברוחב. בקיצור, הרמב״ם לא פתר את הבעיה, עבורנו הוא החמיר את הבעיה, כי אנחנו לא יודעים מה לעשות.
הלכה י: המידות המדויקות של ספר התורה של הרמב״ם
דובר 1:
עכשיו, עכשיו הולך הרמב״ם לומר, קודם אמרתי לך סדר ושיטה איך אתה יכול לחשב תורה. אם אתה רוצה לחקות אותי, אתה רוצה לחקות אותי, אתה יכול כבר ללכת עם המספרים שלי, אתה לא צריך להגיע, אתה צריך כבר לעשות את כל החישוב, אני אגיד לך את המספרים. אומר הרמב״ם, “ספר תורה שכתבתי אני”, אני הולך לשתף אותך עוד יותר מידע, אני הולך לתת לך את המידות המדויקות ואת כמות הפרקים והשורות של ספר התורה שלי.
אומר הוא כך, “רוחב כל דף מדפיו ארבע אצבעות”, כן, כך כתבתי. “והשורות שצריך להיות רחב כל דף משתים שתים אצבעות”, זה שש אצבעות, אני מצטער, יותר גדול. למה צריך להיות יותר רחב? כי יש לך מקום באמצע, פשוט, כן, משאירים מקום ריק. “ומנין השטין שבכל דף ודף אחת וחמשים”. כמה שורות בכל דף? יוצא 51 שורות. זה יותר ממה שהרמב״ם אמר קודם, הוא אמר שצריך להיות בין 48 ל-60, לפי מנהג הסופרים. “ומנין הדפין של כל הספר מאתים ששה ועשרים”, 226. וואו, זה קטן יותר מהתורות שלנו, מעניין. כן, “ואורך כל הספר בערך שלש מאות וששים ושש אצבעות בקרוב”. אני צריך לכתוב את המספרים, ומחושב, כמו שהוא אומר, אם אתה לא רוצה לחשב, אם אתה רוצה לחקות אותי, אתה יכול פשוט לעשות כמו שהוא אומר, “אלו השש עשרה אצבעות וארבע אצבעות”, אם אתה רוצה לחשב את זה יצא לך שיש לך שש אצבעות יותר ממה שאמרתי שמניחים מנין הדפים.
ולמה חסר הענין שבסוף הספר ושבתחילת הספר? זה חסר בשביל שטחים נוספים, שיהיה מקום ריק על ספר התורה. כמו ששוחחנו שצריך לתת יותר מקום בהתחלה ובסוף לגלול על עמודי העץ העגולים, על העמוד.
הלכה יא: עורות אילים והסוד של המספר
דובר 1:
עכשיו אומר הרמב״ם, באילו עורות השתמשתי? צריך לחשב את עובי היקף. אגיד לך סוד, השתמשתי בעורות אילים. למעשה, אם משתמשים בעורות אילים והולכים עם החישוב הזה, אפשר לקיים את החישוב של הרמב״ם הקדוש. הרמב״ם ממש מתאים בדיוק למידת איל, ואתה רוצה להשתמש בגודל הזה לכתוב, אין בעיה.
יש עוד סוד בשלוש מאות ששים ושש. צריך לשאול את המקובלים, “אלף שלש מאות וששים ושש”. מה הסוד? בטוח שהרמב״ם היה לו בראש איזה סוד עמוק במספר האצבעות של הרמב״ם הקדוש. סוד של העשרים ושש, עם הספרים של היום של הרמב״ם הקדוש. אני לא יודע מה הסוד. עוד אחת וחמישים שורות בכל עמוד. אוקיי, נכון.
בקיצור, עד כאן אומר הרמב״ם, אם אתה רוצה לכתוב לפי הכמויות שלי, או אפילו אם אתה רוצה לעשות קצת יותר קטן, ולכבוד זה יהיו לך קצת יותר דפים להיפך… אה, אולי “חסר דף או שתים או שלש או יתר”, אולי הוא מתכוון לומר שכל האורך וההיקף לא מדויק. יכול להיות שיהיו לך שניים שלושה דפים יותר או פחות, כי האורך וההיקף אני לא יודע אם זה יכול להיות מדויק.
נו, טוב, ממילא לא תגעו, אתה לא צריך להתייגע ואתה לא צריך לעשות את החישובים הנכונים.
דיון: האם סופרים של היום בודקים את החישוב?
דובר 1:
מילא, נצטרך לראות אם אפשר לעשות כמו הרמב״ם עם תורה. אני לא יודע, התורות של היום… ראיתי אנשים מדברים, לא בדקתי בשיטות שלי, צריך לבדוק אם זה… אם יש לכם סופר שיכול להיכנס עם הערה ולספר לנו האם בודקים את זה, האם סופרים של היום עושים מראש את החישוב שיצא אורך כהיקפו, האם עושים את החישוב עם הרמב״ם וכן הלאה.
אני אישית ראיתי שטוענים שזה יוצא בערך ככה בכל מקרה, לפי איך שאנחנו נוהגים לכתוב לפי ה… אבל לא שמעתי מעולם שהם מדברים על זה, אז אני לא יודע. אני צריך לשאול, אם מישהו יודע שיספר לנו, שישלח הודעה, כותבים עוד את זה.
עכשיו, אבל יכול להיות, יכול להיות שבזמנים של היום צריך בכלל להיות פחות מקפיד, כי במקרה שהקלף מאוד מאוד עבה ואנשים כותבים אותיות מאוד גדולות, יכול לצאת שההיקף יהיה ארוך מאוד והאורך יהיה צר מאוד וזה יהיה ממש לא פרופורציונלי, מה שלא יהיה יפה. וזה היה אז יוצא מאוד קשה להשתמש, כי היו ספרי תורה משוגעים כבדים וענקיים.
אחד, שכל הקלפים לא מאוד עבים, זה אף פעם לא… בדרך כלל זה מסתדר, מבין? צריך להיות פחות מקפיד.
דובר 2:
אני שומע, אני שומע.
דובר 1:
זה נכון שכבר רגילים, התורות שיש לנו בדרך כלל יש להן פרופורציה מסוימת, זה לא נראה מוזר, כמו שאומרים אצבע גסה. על זה אמרתי דוגמה שמגילה היא מקום שזה נראה הרבה פעמים מוזר והאנשים באים עם חיוך כזה “רואה, זה הסגנון שלי, כי ככה אני יכול להחזיק את זה כשאני עומד”, אבל כל אדם ועניינו. יש אנשים שיש להם מגילות מאוד לא פרופורציונליות ארוכות עם רק כמה שורות בכל אחת.
דובר 2:
כן, כי מגילות של 11 שורות זה באמת מצחיק.
דובר 1:
אה, החזון איש לא היה מסכים לזה סתם ככה. המגילה, זו מגילה יפה שלמה, זה גם לא ארוך כהיקפו, זה לא הגיוני, זה הרבה יותר גבוה מאשר ש… לא?
דובר 2:
אה, זה קטן יותר.
דובר 1:
אה, זה המעשה שרואים את זה נורמלי, אבל מגילה זה לא ארוך כהיקפו. תראה, בוא נחשוב, מגילה היא אחרת… זה לא שייך, זה לא אותו עומס, זה לא כל כך ארוך, ההיקף לא ארוך.
דובר 2:
זה יותר ארוך כהיקפו דרך אגב.
דובר 1:
לא? כן! אה, יכול להיות שכל העניין לא נכון כאן. כן, אתה צודק. אם למישהו יש מגילה שהיא גבוהה כמו שלושה רגל כל העניין, אבל היא כל כך קטנה, זה באמת נראה קצת מצחיק. לא, זה לא מדי מטורף. יש “rule” כמו “rectangles”, יש “rule of thirds”, כן, חכמי העיצוב יש להם “rules” כאלה איך נראים דברים. יש “rule” כזה באופן כללי, כן, שיש לך “size” מסוים, צובעים שליש מהקיר, שני שליש. יש הלכות כאלה על זה. נראה שאורך כהיקפו היא הלכה מאוד אסתטית. מאוד טוב.
אבל התפילין היו גם מאוד דומות לאורך כהיקפו, שיהיה מרובע. הרמב״ם גם אמר שמרובע מתכוון שיהיה מרובע ברוחב, אבל שיהיה גם כמו אורך כהיקפו. “Proportionate”, “proportionality”. כן, מרובע זה דבר אחד, התורה לא אומרת מרובע, זה גבוה יותר, למעשה זה גבוה יותר מרחב, אבל זה הגיוני, ככה נראה דבר יפה. אוקיי, מאוד טוב.
הלכה יב: יריעות — שלושה דפים עד שמונה דפים
דובר 1:
היריעות הוא הולך עכשיו לומר לנו. “אין עושין ביריעה פחות משלשה דפין ולא יותר משמונה דפין.” כל יריעה, ספר תורה תפור, יריעה מתכוונת חתיכת קלף אחת, זה לא תפור. יריעה לא תהיה פחות משלושה דפים. זה אומר, ספר תורה לא יהיה תפור מיריעות משוגעות הרבה, וגם לא יהיה יותר משמונה דפין, גם לא יהיו יריעות מאוד ארוכות. למה לא יהיה יותר משמונה דפין? לכאורה, ככל שפחות יריעות זה יותר יפה, לכאורה אפשר לחשוב. זה גם ה”proportion”, מה יכול להיות שזה לא יפה. יותר מדי ארוך זה גם לא יותר מדי. הוא מביא שצריך להעמיד אותו על התיבה, יש יותר מדי, לא אומר שזה יופי, עניין של נוי. אני לא רואה את ה”issue” הגדול.
וסתם יריעה של תשעה דפים, וזה עושה לך את זה… בדרך כלל יריעה מעור של בהמה, אין מקום לשמונה דפים, צריך ללכת לחפש שיהיה רק אחד משניים. זה נורמלי כמו שזה שייך. אם זה קורה, יש לי יריעה שהיא כן כל כך ארוכה כמו תשעה דפים, וצריך לחתוך, בדיוק כמו שיש בתפילין, שרוצים לעשות חומרא של עור אחד, שכל התפילין מעור אחד.
דובר 2:
אתה מדבר על הבתים או על התפילין?
דובר 1:
למדנו שהתפילין של יד לכתחילה צריכות להיות על אחד, בדיעבד אומרים שאפשר אולי להדביק, אבל… לא, בדיעבד זה, מניחים את זה ביחד זה גם טוב. כן, אבל גם כאן, שיעשו את כל… הרמב״ם אומר שהבתים בתפילין הם התפילין. הרמב״ם לא אומר שיחברו חתיכות. היום כשעושים את הבתים, חלק מהם לא מעור אחד, כן, אבל… אוקיי.
אוקיי, אומר הרמב״ם, לכבוד ההלכה ש“לא יוסיפו על שמונה דפים”, אומר הוא ש“אין נזהרין שלא ירבו על תשעה דפים”. אפשר לחלק את זה, כי זה צריך להיות לפחות יותר משלושים, שיהיה ארבעה לכאן וחמש לכאן, שיחלקו את זה. “במה דברים אמורים, בתחלת הספר ובאמצעו”. טוב אחד. זה אומר, אז נורמלי מתחילים לכתוב שלוש או ארבע או חמש. “אבל בסוף הספר, אפילו פסוק אחד בדף אחד, עושין אותו דף לבדו”. כי מה נשאר עם המילים האחרונות? הוא תקוע, זה פשוט. מה הוא יעשה, לשכתב את כל הדבר מחדש? כן, כי זה כן יש. לא, עושה. עושה הוא.
כך זה, “ותופרין אותן משאר היריעות”. כן, אוקיי. הולכים הלאה.
הלכה יג: תפירת היריעות — עם גידים
דובר 1:
כן, תפירת היריעות. איך תופרים אותן יחד. “אין תופרין היריעות אלא בגידין של בהמה או חיה טהורה, ואפילו מנבילות וטרפות, וצריך שיהיה מן המין המותר כדי שיתפרו בו התפילין”. זו ההלכה למשה מסיני. “לפיכך אם תפרן שלא בגידין, או בגידי בהמה טמאה, פסל”. הוא פסל את ספר התורה. מה הוא צריך לעשות עכשיו? זה לא נשאר פסול. זה פסול כל עוד זה מונח שם. מה הוא צריך לעשות? הוא יקח את זה והוא יתפור את זה מחדש עם כשר.
הלכה יד: איך תופרים — לא מלמעלה עד למטה
דובר 1:
“כיצד תופרין היריעות? כשמניח שתי יריעות זו אצל זו, אינו תופר כל היריעה כולה מתחלה ועד סוף”. זה לא יהיה תפור מלמעלה עד למטה של היריעה, אלא למעלה ולמטה ישאר קצת מחולק היריעות. למה? אומר הרמב״ם, “כדי שלא יקרעו בעת שגוללין אותה”. אם היו עושים את זה חזק, כשהיה תפור לגמרי מלמעלה עד למטה, היה נקרע באמצע. ועכשיו נראה שקצת יקרע מלמעלה או מלמטה, וזה אפשר לתקן יותר בקלות. זה לא יקרע, זה כבר פתוח. זה חכם. כי אפילו אם זה יקרע קצת כי הולכים חזק, נקרע למעלה או למטה, ששם אפשר לתקן בקלות. אם צריך לתקן משהו באמצע, שלא יחזרו, ואין מה שיתפרק. זה לא קשור. אני חושב שזה זה. שיעור יריעה, בנחת, מעט למעלה, מעט למטה, לפי מה שהוא צריך. זה לכאורה יריעה, באמת, אני מרגיש שזה מתכוון קצת כמו… בקיצור, משאירים מקום. פשוטו כמשמעו, משאירים את זה תמיד קצת פתוח. להיפך, שם זה נפתח קצת.
דין רווח ותפירה
דובר 1:
זה לא יקרע, זה כבר פתוח.
לא, זה יכול, אפילו אם זה חזק, זה יכול להיקרע קצת כי הולכים חזק, נקרע למעלה או למטה, וזה אפשר לתקן בקלות. אם יש קצוות, אין מה שיקרע, זה לא קשור בכלל.
זה בטח יש שיעור יריעה. ונוח מעט למעלה ומעט למטה בלא תפירה, זה לכאורה יריעה. באמת אומר הוא, אני מרגיש שזה מתכוון כמו, בקיצור, משאירים מקום. התפירה היא תמיד, משאירים קצת פתוח. להיפך, שם זה נפתח קצת, לא מסוכן, זה נשאר פתוח, יש בטח קצת מקום. עושים הכל חזק, ואם זה יימתח, יתקנו את זה.
הכלל הוא, העניין, אם יותר מדי חזק, יותר מדי מדויק, זה לא טוב, כי זה נשבר יותר מדי בקלות. צריך תמיד להשאיר קצת מקום שזה יוכל להימתח, להיפתח.
כן, אבל אני רואה שיש לזה יסוד.
עמודי עץ חיים
דובר 1:
ועושה לו שני עמודים של עץ, למה עושים שניים, וזה מה שאנחנו קוראים עץ חיים, שני עצים של עץ, אחד בתחלתו ואחד בסופו. ותופר העור, זה מעניין, הרמב״ם אומר “של עץ”, מתכוון שההלכה היא דווקא עץ.
היום יש את מה שקוראים זהב, אבל זה רק למעלה ולמטה. את העץ עצמו לא עושים, כן? זו הלכה? אני חושב שהעצים הם מה שמחבר את הספר. אני לא יודע אם זו הלכה. היום יש את מה שעושים דבר כסף, לא עושים מבפנים. אני לא בטוח, אני חושב שעדיין יש עץ, שלמעלה ולמטה מהעץ שמים זהב או כסף. זו קישוט, זו אולי הלכה.
הלאה רואים את השאלה, עמודים של עץ, למה עץ? אחד בתחלתו ואחד בסופו, ותופר העור שבה בתחלה ובסוף על העמודים בגידים כדי שיהא נגלל עליהם. זה מאוד מעשי, זה היה מה שהם לא יכלו לחשוב על משהו אחר, כי על עץ אפשר גם לתפור עם התפירות, אפשר לחבר את זה על העץ, כדי שיהא נגלל עליהם.
מאוד טוב. הנקודה היא, שזה לא רק לעלות את הכתב על זה, זה לא יפה, זה יישבר, אני יודע.
רווח בין עמוד לעמוד
דובר 1:
וירחיק בין עמוד לעמוד כרוחב כתב שבדף. זה אותו דבר, אה, קצת יותר מקום, לא רק שתי אצבעות, אלא אולי קצת יותר.
ספר תורה שנקרע — דין תיקון קריעות
דובר 1:
אומר הלאה הרמב״ם, ספר תורה שנקרעה בו יריעה, מה עושים שתי תפירות. אוקיי, עכשיו הוא הולך להסביר שזה נקרע. קריעה בספר תורה. קריעה עם עין. מה קורה אם נקרע ספר תורה? איך מתקנים את זה? מתי מותר לתקן את זה?
אומר הרמב״ם, ספר תורה שנקרע באמצע דף, יריעה, השאלה היא איפה עכשיו החור? אם החור קורע דרך שורות שלמות שלמות, זה היה עושה מאוד מכוער את התורה, כי עכשיו יתקנו וזה יהיה טלאי באמצע מילים. אבל אם זה רק בשתי שורות, זה אומר רק שתי מילים יושפעו, שיתקנו את זה כן, שייקחו את זה. אבל תוך שלש, אם זה קורע לתוך שלוש שורות, לא יתפור, לא יתקנו את זה, אלא יחליפו את אותה יריעה.
הבדל בין ישנה לחדשה
דובר 1:
אומר הרמב״ם, במה דברים אמורים? ביושנה, ספר תורה ישן. מה זה אומר ישנה? לא דווקא שזה ישן עשרים שנה, זה אומר שזה עפצו ניכר. שלא מזהים את ה… הם למדו קודם שספר תורה מטופל בחומר שנקרא עפצא, כימיקל שנקרא עפצא, שזה עושה את החלקות או מה? העיבוד, כן. וספר תורה כזה שיש לו את הישנות ולא מזהים את העיבוד, הולכים לראות מאוד חזק את הקרע עם התפירה. אבל אם ניכר הגויל שעפצו, אם זה אבל איכות מאוד טובה של גויל שיש לו עדיין את האפקט של העפצא, אז לא יראו כל כך חזק את הקריעה, הקרע בין השורות, זה כן כשר.
ההסבר של ההבדל
דובר 1:
וסתם ככה, אני לא יודע מה הפשט, הייתי חושב אולי סתם תורות ישנות, זה כבר ישן, תחליף את זה לשנה טובה. על תורה חדשה תעשה מחדש כי זה נקרע קצת?
לא, אני חושב שזה הגיוני, כי תחשוב על פרגמנט באיכות טובה, קלף עבה שנקרע, מתקנים אותו, אבל הוא עבה, הוא חזק, כן? אפשר להשתמש בו. אבל החלש הוא לכתחילה שבור, ואתה הולך לתפור, זה לא יהיה באותה רמה, זה יקרע שוב פעמיים, זה כבר גם ישן וגם קרוע, זה כבר לא. אני חושב שמאותה סיבה שעל אדם זקן לא עושים כל מיני ניתוחים.
אני חושב שבדף לדף ובטבור לטבור יתפור.
כלומר, זה למדנו שתוך שלש פירושו שנקרע… בין תיבות, אבל רווח בין תיבות קל יותר. זה אז יריעה, יריעה יש… אוקיי.
תפירת קרעים בגידין
דובר 1:
אז הרמ״א, “כל הקרעים”, כל החתיכות הקרועות שתופרים אותן, עושים זאת רק בגידין שטובעים את היריעות אלו לאלו. צריך גם להשתמש בגידין מן המותר בפיך. צריך… האם זה גם הלכה למשה מסיני? או שזה סתם, מבין אתה, תפירה בגידין היא הלכה למשה מסיני, אז זה מעכב, אין בעיה כזו. לא, אבל או שכבוד ספר התורה הוא שכל מה שמשתמשים הוא רק מן המותר בפיך. אוקיי.
שמירה שלא תחסר אות
דובר 1:
וכל הקרעים יזהר שלא תחסר אות אחת, שכל התפירות האלה טובות רק כל עוד הכל יפה ולא קלקל שום תיבה. אם זה לא טוב, הוא מביא שהרמ״א אומר שיש שנוהגים שתופרים כשזה קרוע במשי, או אחרים נוהגים, הוא אומר גם ששמים… את זה ראיתי, שמים חתיכת קלף מלמטה, ואז עם דבק או משהו כזה, אז יש גם דרך שאפשר לתקן. אוקיי.
—
דובר 1:
עד כאן פרק ט׳ של איך לעשות ספר תורה, הלכות ספר תורה.