סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור — הלכות ספר תורה פרק ז׳
—
הלכה א: מצות כתיבת ספר תורה
דברי הרמב״ם: מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת” – כלומר כתבו את התורה שיש בה שירה זו. ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. כתבו בכתב ידו – הרי הוא כאילו קיבלה מהר סיני. ואם אינו יודע לכתוב – אחרים כותבין לו. וכל המגיה בספר תורה אפילו אות אחת – כאילו כתבו כולו.
הפשט:
כל איש יהודי יש עליו מצות עשה לכתוב ספר תורה לעצמו. אפילו ירש אחת, צריך לכתוב חדשה. כותב בעצמו – הרי הוא כאילו קיבלה מהר סיני. אינו יודע לכתוב – אחר כותב עבורו. המגיה אפילו אות אחת – כאילו כתב את כולה.
חידושים והסברות:
1) מקור המצווה – “כתבו לכם את השירה הזאת”:
הרמב״ם לומד שהכוונה ב״השירה הזאת” אינה רק שירת האזינו עצמה, אלא כל התורה שיש בה השירה. זה מעניין – מדוע כל התורה תיקרא “שירה”? ספר משפטים אינו שירה. אבל כך למדו חז״ל – כל התורה נקראת “שירה.”
2) מדוע “השירה” לא יכולה להתכוון רק לשירת האזינו:
אי אפשר לקיים את הפסוק מילולית על ידי כתיבת שירת האזינו בלבד, משום ש“אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות” – אסור לכתוב רק פרשה אחת מהתורה בנפרד. אם היה כותב רק שירת האזינו, היה עובר על כך.
3) מעמד “אין כותבין פרשיות פרשיות”:
האם “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות” הוא דאורייתא או דרבנן? התשובה המחודשת: אין זה דין נפרד (לא דאורייתא ולא דרבנן), אלא זהו גדר מצוות כתיבת ספר תורה עצמה – ספר תורה הוא מעצם מהותו מקשה אחת, מבראשית עד וזאת הברכה. אין כאן “איסור נפרד לכתוב פרשיות פרשיות” – זו פשוט סתירה לגדר של מהו ספר תורה. (מאוחר יותר בהלכות נאמר שחומש מותר לכתוב במגילה, אבל לא פרשיות פרשיות.)
4) “קריאה סבירה” של הפסוק:
כיצד היו מוצאים פעם שירת האזינו לבדה? היא תמיד הייתה חלק מהספר. ממילא, כשכותבים את הספר, יש בו אוטומטית את השירה. זוהי “קריאה סבירה” של הפסוק.
5) הקשר של הפסוק תומך בפשט:
הפסוק אומר “למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל” – השירה תהיה לעדות. כיצד יזכרו את השירה? לא על ידי כתיבת קמיע מיוחד עם השירה – זה היה “לא מעניין.” אלא מכיוון שכל יהודי יהיה לו ספר תורה, השירה ממילא תהיה לעדות – כחלק מכל הספר.
6) “ואף על פי שהניחו לו אבותיו” – מצוות הכתיבה, לא רק הבעלות:
אפילו יש לו כבר ספר תורה “לעצמו” (בירושה), צריך עדיין לכתוב חדשה. משום שהמצווה אינה רק להחזיק ספר תורה, אלא לכתוב אחת. זה מתקשר להמשך הפסוק: “ולמדה את בני ישראל” – מעשה הכתיבה הוא סוג של לימוד, חיבור לתורה. כשאדם כותב בעצמו ספר תורה, זה דבר שונה לגמרי מאשר כשאחר כותב עבורו.
7) שתי רמות במצווה:
הרמב״ם מחלק בין שתי מדרגות:
– כותב בעצמו (“כתבו בכתב ידו”) – יש לו מעלה של “כאילו קיבלה מהר סיני” – הוא עוסק ב״עשיית” התורה, דומה למתן תורה. פירוש רש״י: מדוע קיבלו בסיני? משום שעשו את התורה. כשאדם כותב ספר תורה, הוא גם עושה תורה.
– אחר כותב עבורו – הוא יוצא ידי חובת “לכתוב משלו”, אבל אין לו מעלת “כאילו קיבלה מהר סיני.”
8) “כאילו קיבלה מהר סיני” – מה הכוונה?
כשאדם מתאמץ וכותב את כל התורה, ואחר כך קורא בה – זהו סוג של חיבור לתורה שהוא כמו קבלה מסיני. הסופר הוא אחר כך הבעל קורא – זהו סוג של חיבור.
9) ספר התורה של המצווה אינו לקריאה בבית הכנסת:
ספר התורה שכותבים למצווה אינו מיועד להניחו בבית הכנסת ולקרוא בו – זוהי מצווה אישית של “לכתוב לעצמו.”
10) טעם “לכתוב משלו” – משום שתורה מתיישנת:
הסבר מדוע כל דור צריך לכתוב תורה חדשה: ספר תורה מתיישן ו״בלה”, נשחק, אינו יפה. לכן צריך חדש. זה שונה מתפילין, שיכולים להיות “שלא כסדרן” – בתפילין צריך רק להחזיק, אבל תורה שלומדים ממנה צריכה להיות טרייה ויפה.
11) שתי מצוות משולבות:
כאן משולבות שתי מצוות: (א) מצווה על היחיד – שכל יהודי יעבור את תהליך כתיבת ספר תורה וילמד ממנה (“כאילו קיבלה מהר סיני”); (ב) מצווה רחבה יותר – שיהיו מספיק ספרי תורה במערכת, שמי שאינו יכול לכתוב בעצמו, יוכל לצאת ידי חובה על ידי אחר.
12) פשט ב״מגיה בספר תורה אפילו אות אחת – כאילו כתבו כולו”:
הפשט ב״מגיה” אינו סתם כתיבת אות אחת בסיום ספר תורה (שזה רק חיבת מצווה). הפשט האמיתי הוא: כשיש לאדם ספר תורה (אפילו בירושה או קנויה) שכבר ישנה, והוא עובר עליה, מרענן אותה, מתקן אות שבורה או טעות – זהו “מגיה.” משום שעיקר המצווה אינו עבודת הכתיבה, אלא שתהיה תורה חדשה ויפה כתובה עבורך. אם הגהת אותה ותיקנת אותה, גם זה טוב.
13) המנהג לכתוב אות בסיום ספר תורה:
המנהג כיום שמכבדים אנשים לכתוב אות בסיום ספר תורה – זוהי חיבת מצווה, אבל זה אינו ממש פשט ה״מגיה” ברמב״ם. ה״מגיה” של הרמב״ם מדבר על תיקון ממשי של שגיאה או אות שבורה.
—
שיטת הרא״ש: כתיבת ספר תורה בזמן הזה
חידושים והסברות:
1) יסוד הרא״ש – המצווה היא ללימוד, לא לקריאה בבית הכנסת:
הרא״ש (הלכות ספר תורה, המודפס בסוף הגמרא) אומר שמצוות כתיבת ספר תורה הייתה רק בזמנם כשאכן למדו מספר התורה עצמה. כיום שאין משתמשים בספר תורה ללימוד – אלא לקריאת התורה (תקנת חכמים) – חייבים לקנות חומשים, משניות, גמרות, משום שתכלית המצווה היא ללמוד מהם, לא לקרוא לעם.
2) הרא״ש מתכוון לכך ממש למעשה:
הרא״ש אינו מתכוון רק שעל ידי קניית ספרים “גם” מקיימים ענין. הרא״ש מתכוון ממש שאין יוצאים ידי מצוות כתיבת ספר תורה על ידי עשיית הכנסת ספר תורה – יוצאים רק על ידי קניית גמרא לישיבה. גדר המצווה אינו “שיהיה ספר תורה בעולם,” אלא “שיהיה ממה ללמוד.” (ר׳ חיים מאיר “כועס” על הרא״ש.)
3) הרא״ש לא היה מבטל ספרי תורה:
הרא״ש אינו מתכוון שיפסיקו לכתוב ספרי תורה לגמרי. הוא מתכוון שצריך להיות מספיק ספרי תורה (לקריאת התורה), אבל זה עצמו אינו קיום מצוות התורה של כתיבת ספר תורה.
4) הבדל בין תקנת קריאת התורה ומצוות כתיבת ספר תורה:
כל בית כנסת בוודאי צריך ספר תורה – זהו חיוב מתקנת קריאת התורה. אבל זה אינו דין מצוות כתיבת ספר תורה. כתיבת ספר תורה היא מצווה פרטית על היחיד, לא מצווה על הציבור להחזיק ספר תורה בארון הקודש.
5) הרמב״ם מול הרא״ש:
נראה שהרמב״ם סובר שכתיבת ספר תורה היא מצווה כשלעצמה (גם כיום). השולחן ערוך מביא את הרא״ש. לפי הרא״ש, אם היה עורך את הספר, היה כותב הלכות ספר תורה תחת הלכות תלמוד תורה, משום שהוא מבין שמצוות הכתיבה אינה גזירת הכתוב שיתקיים ספר תורה, אלא מצווה כדי ללמוד ממנו.
6) בזמן הרא״ש עדיין כתבו (לא הדפיסו):
בזמן הרא״ש (טולדו) עדיין לא היה דפוס – סופר כתב גמרא. לכן ההבדל בין כתיבת ספר תורה לכתיבת גמרא לא היה כה גדול כמו כיום.
7) קושיה על הרא״ש:
אם הרא״ש אומר שהמצווה בזמן הזה הפכה למצווה לכתוב ספרי הלכה משום שהטעם הוא כדי ללמוד – מדוע לא הייתה מצווה גם בימי חז״ל לכתוב תנ״ך? הרי היו צריכים ללמוד תורה שבכתב גם כן! מאין באו ספרי נביאים וכתובים בבתי מדרשות? מי שילם? תירוץ: הרא״ש מדבר בעולם שלומדים מספר התורה – כלומר ספר התורה עצמו היה כלי הלימוד. בימי חז״ל אכן למדו מספר התורה עצמה, אבל בזמן הזה אין לומדים עוד מספר תורה, לכן המצווה עברה לספרי הלכה.
8) “כל איש מישראל” מול “כל זכר”:
הרמב״ם אומר בכתיבת ספר תורה “כל איש מישראל” אבל במצוות המלך אומר “כל זכר”. זה מתאים לסברת הרא״ש שהמצווה קשורה ללימוד – ונשים פטורות מתלמוד תורה.
9) [סטייה: נדיבי שיעורים כקיום כתיבת ספר תורה]:
לפי הרא״ש, מי שתורם לשיעורים שמקליטים את כל התורה כדי שאנשים יוכלו ללמוד – מקיים מצוות כתיבת ספר תורה. זוהי צורה מודרנית של “כתיבת” תורה שאנשים ילמדו ממנה. הרב שרייבר עשה מצווה של “בית מלא ספרים” – קניית ספרים, אפילו ספרים עמוקים שלא לומדים הכל, משום שתמיד יבוא מישהו שילמד עזרה, עוד קצת.
10) נקודה רחבה יותר – הפצת התורה בכל דור:
ממצוות כתיבת ספר תורה נובעת מצווה גדולה יותר של הפצת התורה בכל דור ודור לפי המציאות. זה ייחודי – אף אחד לא אומר דבר כזה לגבי מזוזות או תפילין, שהגדר ישתנה לפי הזמן.
—
הלכה ב: מצוות כתיבת ספר תורה של מלך
דברי הרמב״ם: “המלך מצווה לכתוב ספר תורה אחר לעצמו לשם המלך, יתר על ספר שהניח לו אביו… מגיהין אותה מספר העזרה… בצאתו למלחמה ספר תורה זה עמו, נכנס ויושב בדין והיא עמו… והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו… לא יסור ממנו אלא בלילה, או בנחת כשהוא נכנס לבית הכסא או לבית המרחץ.”
הפשט:
כשאדם נעשה מלך, הוא כבר קיים (כיהודי שומר מצוות) את מצוות כתיבת ספר תורה. אבל כשהוא יושב על כסא המלוכה, צריך לכתוב ספר תורה חדשה במיוחד לשם מלכותו. הדיוק בא מהפסוק: “והיה כשבתו על כסא ממלכתו.” המלך נושא עמו את ספר התורה לכל מקום – כשיושב בדין, כשיוצא למלחמה, פותח אותה ולומד כסדר.
חידושים:
1) הלכה כפולה ברמב״ם – פלא גדול:
הרמב״ם מביא ממש את אותה הלכה גם בהלכות מלכים פרק ג׳ הלכה א׳ – מילה במילה, ללא שום תוספת. זה מאוד יוצא דופן, ואין ידוע על מקרה נוסף שהרמב״ם כותב פעמיים כראוי את כל ההלכה. זהו “פלא פלאים.” אולי זו ראיה ש״אי אפשר לדייק מהרמב״ם” בטעויות כאלה.
2) “לשם המלך” – שני פירושים:
(א) כשאחר כותב עבורו, צריך לכתוב לשם המלך (דומה לדין שסופר כותב לשמו).
(ב) צריך לקנות אותו מכסף המלך – מכסף מלכותי.
3) הגהה מספר העזרה:
ספר התורה של המלך מוגה לפי ספר התורה שהיה מונח בעזרה של בית המקדש – המקור המדויק ביותר, עותק של עזרא הסופר או של משה רבינו. אולי זו אחת הסיבות שהמלך צריך ספר תורה משלו – כדי לשמר את המסורת המדויקת. המלך לוקח אחריות על כך. אם חלילה תקרה אסון, עדיין יש עותק מדויק אצל המלך.
4) דין תורם ספר תורה לבית כנסת:
כשאדם תורם ספר תורה לבית מדרש כמתנה, אינו יוצא ידי מצוות כתיבת ספר תורה – משום שהמצווה דורשת שתהיה שלו. לכן, רוב האנשים שמכניסים ספר תורה לבית כנסת, משאילים אותה רק לבית הכנסת (משאירים אותה שם), אבל היא עדיין שייכת להם.
5) “בית גנזיו” – היכן מניחים את תורת ההדיוט:
התורה הפשוטה (מלפני שנעשה מלך) מניח בבית גנזיו (אוצרו/מחסנו). אדם רגיל שיש לו תורה גם מניח אותה ב״בית גנזיו” – כלומר בבית בארון קודש קטן.
6) טעם מעשי – שידע מה לעשות:
כשהמלך יושב בדין, צריך לדעת מה ההלכה. הוא פותח את ספר התורה, לומד, אינו עושה דבר שלא על פי תורה. “וקרא בו כל ימי חייו” – הוא יכול לפתוח אותה תמיד. אפילו מפרשת בראשית יכול ללמוד מה לעשות במלחמה, מיוסף יכול ללמוד על מיסים.
7) לפי הרא״ש (שסובר ש״סתם ספר תורה” כולל את כל הספרים והפוסקים) פירוש הדבר שהמלך צריך לשאת עמו את כל התורה כולה – “אוצר החכמה” עם מערכת שיכול כל הזמן לבדוק. מלך של היום היה צריך לא רק את התורה עצמה, אלא גם מה החזון איש אומר, מה שר הביטחון אומר – ספרייה שלמה.
8) המבט הראשון של הרמב״ם על מלך ישראל:
זו הפעם הראשונה שהרמב״ם נותן לנו “תיאור” של המלך – והתמונה היא של חכם, מלך שיושב בדין ומסתכל בספר תורה. האידיאל של הרמב״ם למלכות הוא מלכות של חכמה.
9) דמיון לתפילין:
כשהמלך אוכל או עורך סעודה, מניח את ספר התורה כנגדו (לידו, אבל לא עליו). זה דומה לדין בתפילין – שכשאוכלים, מניחים את התפילין כנגדו.
10) משל מנשיא אמריקאי:
כמו שנשיא אמריקאי מגיע לכל מקום עם ה״מזוודה” עם מסמכים חשובים וקודים – כך המלך מגיע לכל מקום עם ספר התורה שלו.
11) [סטייה: המלך כשופט:]
בתנ״ך כתוב “וישב דוד להושיב את עמו למשפט”, אצל שלמה המלך כתוב על חכמתו – נראה שהמלך היה במקור שופט. אבל במסכת סנהדרין כתוב “מלך לא דן ולא דנין אותו” – אין נותנים למלך להיות דיין (תלוי אם הוא מלך בית דוד או מלך ישראל, ואם הוא צדיק). מוצע ש״יושב ודן” אינו פירושו דין תורה בבית דין, אלא הוא “דן את ארץ ישראל” – הוא מנהל את הארץ. או אולי פירושו שהוא יושב בישיבות עם הקבינט שלו, עורך דיון, ולוקח את ספר התורה לראות מה כתוב בתורה.
—
הלכה על שני ספרי תורה למלך
דברי הרמב״ם: “מלך כותב ספר תורה אחד לעצמו קודם שיתמלך… צריך לכתוב אחר שנתמלך שני ספרי תורות. אחת לו ואחת לבית גנזיו, והשני יהיה עמו — לא יסור ממנו אלא בלילה, או בנחת כשהוא נכנס לבית הכסא או לבית המרחץ.”
הפשט:
אם למלך כבר הייתה ספר תורה מלפני שנעשה מלך (מצוות ההדיוט), צריך עדיין לכתוב שני ספרי תורה חדשים כשנעשה מלך – אחד לבית גנזיו, ואחד שהולך עמו לכל מקום.
חידושים:
1) מדוע צריך לכתוב חדשים?
ההבדל הוא שקודם כתב “לשם יענקל” (כהדיוט), עכשיו צריך לכתוב “לשם המלך.” אבל גם נשאלת השאלה: הוא כבר המלך, שניהם לשם המלך? תשובה: צריך אחד לעצמו כאינדיבידואל (בית גנזיו) ואחד שהולך עמו.
2) כפילות ברמב״ם:
ההלכות מופיעות שלוש פעמים – פעמיים כאן (בהלכות ספר תורה) ושוב בהלכות מלכים פרק ג׳ הלכה א׳. זה “מאוד מוזר.”
3) כיצד נושא המלך את ספר התורה?
הרמב״ם אינו אומר כיצד בדיוק המלך נושא את ספר התורה. בתפילין יש הלכות כיצד מחזיקים, אבל בספר התורה של המלך לא כתוב. אולי זה כמו גלימה התלויה ממנו, או אולי דומה לחושן ואפוד של הכהן גדול. זו נשארת שאלה פתוחה.
—
הלכות כתיבת ספר תורה — “נאה ביותר”
דברי הרמב״ם: “ספר תורה שכותבין… כותב כתיבה מסוכנת נאה ביותר. אם נכתב ללא שרטוט, או מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף — פסול, לפי שאינו נאה.”
הפשט:
הכלל של כל הלכות כתיבת ספר תורה הוא “נאה ביותר” – צריך לכתוב בצורה היפה ביותר.
חידושים:
1) מה פירוש “נאה ביותר”?
“נאה ביותר” אינו פירושו “היפה ביותר” (היפה ביותר האבס
ולוטי שקיים), אלא “יפה מאוד” – התאמץ לכתוב את המיטב שלך. משום שלא יכול להיות שכל אחד יכתוב את היפה ביותר האבסולוטי – זה היה יוצר תחרות.
2) חקירה – כתיבה עצמית מול קניית יפה יותר:
אם אדם יכול לכתוב אבל כתבו יהיה חלש/מבולגן, אבל הוא יכול לקנות ספר תורה יפה יותר ממומחה – מה עליו לעשות? האם לכתוב בעצמו כדי לקיים “כתבו לכם” (עצם מצוות הכתיבה), או לקחת את היפה של האחר בגלל “נאה ביותר”? “זה אלי ואנוהו” הוא רק הידור מצווה, אבל הרמב״ם אומר שאם אינו “נאה ביותר” הוא פסול – שזה חזק יותר מסתם הידור.
3) “נאה ביותר” ככלל לכל ההלכות הבאות:
כל ההלכות שהרמב״ם הולך להביא (שרטוט, ריווח וכו׳) הן בעיקר פרטים ודיוקים כיצד להשיג “נאה ביותר.”
4) טעם מעשי:
אם ספר התורה נעשה לקריאה, צריך להיות כתוב יפה כדי שיוכלו לקרוא היטב.
5) “כתב בית יוסף”:
נדון האם זה מתכוון לסגנון כתב ספציפי (פונט), או יותר באופן כללי שישתמשו בסגנון היפה ביותר. הרמב״ם מניח שכבר יודעים על איזה כתב מדובר, משום שיש ספר תורה ורואים כיצד הוא כתוב.
—
הלכות ריווח, אורך שורות ועיצוב
דברי הרמב״ם: “יניח בין כל תיבה ותיבה כמלא אות קטנה. ובין כל שיטה ושיטה כמלא שיטה. ואורך כל שיטה ושיטה שלשים אותיות, כדי לכתוב למשפחותיכם שלש פעמים… כדי שלא יראה הדף כאגרת… כדי שלא יהיו עיניו משוטטות מקצה השורה לקצה השורה.”
הפשט:
הלכות מעשיות על עיצוב – ריווח בין מילים (כאות קטנה), בין שורות (כשורה), ואורך כל שורה (30 אותיות). שורות לא יהיו קצרות מדי (שלא ייראה כמכתב) ולא ארוכות מדי (שהעיניים לא ישוטטו).
חידושים:
1) הסימן של “למשפחותיכם”:
המילה “למשפחותיכם” (אחת המילים הארוכות ביותר בתורה) יש בה 10 אותיות, שלוש פעמים זה 30 אותיות – זהו אורך השורה. הכוונה שלוש פעמים המילה (לא שלוש פעמים שלוש).
2) “עיניו משוטטות”:
הלשון “עיניו משוטטות” – העיניים “מטיילות” – הוא תיאור יפה של הבעיה המעשית שיש לבעל קורא כשהוא לא יכול למצוא היכן הוא מחזיק.
—
הלכות אותיות בסוף שורה / בסוף דף
דברי הרמב״ם: צריך לחשב היטב את הריווחים לפרשיות, שלא יצטרכו לדחוס אותיות קטנות יותר. מילה אסור לכתוב חוץ לדף – אבל שתיים חוץ לדף מותר, שלוש חוץ לדף אסור. תיבה בת שתי אותיות אסור להניח בין הדפים.
הפשט:
צריך לתכנן שיהיה מקום לרווחים בפרשיות, מבלי להצטרך לשנות את גודל האותיות. הטקסט צריך להיות בערך מיושר.
חידושים:
1) חוץ לדף – שתיים כן, שלוש לא:
מילה של חמש אותיות – אסור לכתוב שתי אותיות בדף ושלוש בולטות חוץ לדף. אבל שתי אותיות חוץ לדף כן מותר. העיקר שהטקסט יהיה בערך מיושר.
2) תיבה בת שתי אותיות:
מילה של רק שתי אותיות אסור להניח בין שני העמודים (בין הדפים), משום ששתי אותיות חוץ לדף מותר רק כשזה חלק ממילה גדולה יותר שנתפסה בפנים – אבל מילה שלמה של רק שתי אותיות אין לה במה להיתפס.
3) תיבה בת עשר אותיות:
הרמב״ם מדבר על מילה של עשר אותיות או פחות. בכל התורה אין מילה יותר מעשר אותיות! “למשפחותיכם” הוא הדוגמה מהגמרא, אבל בתורה כתוב חסר. “והאחשדרפנים” יש בה אחת עשרה אותיות, אבל זה במגילת אסתר, לא בחומש.
4) כשמילה לא נכנסת:
אם אפשר לכתוב חצי מהמילה בתוך הדף וחצי חוץ לדף – עושים כך. אם פחות מחצי יהיה בתוך הדף – משאירים את המקום ריק ומתחילים מהשורה החדשה.
5) [סטייה:] בתורות עתיקות לפעמים מילאו מקומות ריקים בסימן (כמו נו״ן) כדי שייראה יפה יותר.
—
בין חומש לחומש
דברי הרמב״ם: בין כל חומש משאיריםארבע שורות ריקות, לא יותר ולא פחות, “ויתחיל החומש מתחילת השורה החמישית.”
הפשט:
הלכת עיצוב – החומש החדש מתחיל בשורה החמישית.
—
סוף התורה
דברי הרמב״ם: “צריך שיגמור באמצע שיטה שבסוף הדף” – צריך לסיים באמצע השורה האחרונה של הדף האחרון. אם נשאר הרבה מקום, “מקצר ועולה” – עושים שורות קצרות יותר כך ש״לעיני כל ישראל” יהיה באמצע שיטה שבסוף הדף.
הפשט:
הלכות יופי – סוף התורה גם יהיה יפה ומיושר מלמטה.
חידוש:
זה מושווה למה שעושים בהגדה של פסח – “ברוך שומר הבטחתו לישראל” גם מסתיים כך, אם כי שם יש טעם טכני (לגבי שטרות).
—
אותיות גדולות, קטנות, נקודות ואותיות משונות
דברי הרמב״ם: יש מסורות שאותיות מסוימות כותבים גדולות יותר, קטנות יותר, עם נקודות (כמו “וישקהו”), או בצורה משונה.
הפשט:
הרמב״ם מזכיר מסורות מיוחדות על אותיות שנכתבות אחרת.
חידושים:
1) דוגמאות לצורות משונות:
– פ״א לופפת – בפ״א עושים עוד פ״א בפנים (עוד סיבוב).
– אותיות שראשן נשבר – למשל הח׳ ב״ויהי חושך אפלה” עושים פסוק קרוע (גם האור החיים מזכיר זאת).
2) מדוע הפסיקו עם לופפות:
התורות שלנו כיום לא עושות לופפות ועקומות. טעם: הפ״א לופפת והאותיות העקומות הן כמו “בעל מום” – אות מסכנה ש״נולדה עם גיבנת.” כל אות כזו מייצגת יהודי. כשהסופרים מאוחר יותר ריחמו על יהודים כאלה, הפסיקו לעשות זאת. אבל קטנות וגדולות – זה עדיין עושים.
—
ענין התגין – ספר תגי
הרמב״ם מזכיר: ספר התגי – ספר המתאר לכל תג שונה סודות שונים.
הפשט:
ספר תגי כותב על כל תג שונה וסימנים מיוחדים אחרים באותיות. לפי המסורה הספר מקובל מעזרא הסופר.
חידושים:
1) הרמב״ן וספר תגי:
הרמב״ן מצטט את ספר תגי. הוא לא רק אמר אילו אותיות מקבלות שלושה תגין ואילו ארבעה – הוא סבר שבמקומות מסוימים בתורה נוהגים לשים תג, וצריך לשים לב כמה תגין כל אות צריכה (יש שיש להן שבעה וכו׳).
2) ר׳ אלעזר מגרמייזא (הרוקח) היו לו פירושים על ספר תגי. המגדל עוז (המפרש על הרמב״ם) גם עסק בענין התגין – הוא היה קצת מקובל.
3) דוגמאות מספר תגי:
בפרשת אמור – “לנפש לא יטמא” – הנו״ן היא “נו״ן עקומה” (עקום קרן לבסרי). הה׳ של “קדושים” יש לה ארבעה תגין. גם מוזכרת רשימה של שבע אותיות עקומות, עשר וכו׳.
4) ספר תגי כתוב בארמית, כמו כל ספרי המסורה. בהתחלה כתוב שהוא נמצא על שתים עשרה האבנים שיהושע הניח בגלגל, על ידי עלי הכהן.
5) נוגע מעשי – האם נוהגים לפי ספר תגי:
– החתם סופר אומר שכבר לא יודעים כיצד לעשות זאת, לכן הפסיקו לעשות זאת.
– הצאנזער רב (לפי הנפש חיה) סבר שכשהוא כותב בעצמו ספר תורה, הוא כן עושה לפי ספר תגי. העולם לא נוהג כך, אבל כשכותבים בעצמם, אולי כן צריך. יש ספר תורה מהצאנזער רב שאפשר לבדוק האם הוא אכן עשה את הלפיפים.
6) מדוע הפסיקו:
(א) מכיוון שהתגין הם רמז לסודות, אין טעם לעשות זאת אם לא מבינים את הסוד.
(ב) זה יכול להיות שמירה שלא ייכנסו סופרים שאינם תלמידי חכמים – מי שלא יודע את המסורה, אפשר לזהות שהוא לא בן תורה. גרינפלד מביא את הפשט שהסופר צריך להיות מי שנכנס יודע מה הוא עושה.
—
הלכה: כל הדברים האלו אינם אלא מצוה מן המובחר
דברי הרמב״ם: “כל הדברים האלו אינם אלא מצוה מן המובחר. אם לא דקדק בתגין, וכתב אותיות כתיקונן לפי הסדר הרגיל, קירוב השיטין או הרחקן או האריך בקוצן – אבל כל עוד לא עשה דברים פסולים ממש כמו: אות לאות דבוקה, מכתר במקום שצריך להיות מלא או להיפך, או פספס צורת האות, או החליף פתוחות וסתומות – הרי זה ספר כשר.”
הפשט:
כל ההלכות הקודמות על תגין, לפיפין, מספר שיטין וכו׳ הן מצווה מן המובחר אבל לא מעכבות. מה שמעכב הוא: צורת האות, פתוחות וסתומות, מלא וחסר, ושאותיות לא יהיו דבוקות זו לזו.
חידושים:
1) מקור למנהג:
זהו המקור למנהג שלא נוהגים לפי כל התגין מספר תגי – משום שהרמב״ם אומר בפירוש שזה לא מעכב.
2) אבל הרמב״ם לקח זאת ברצינות:
הרמב״ם עצמו הכניס את הדברים בהלכות הקודמות כהלכות רציניות (לא סתם מנהגים), אפילו ספר תגי שלא עומד בתלמוד. זה מראה שהרמב״ם ראה זאת כמסורת רצינית – “מקובל איש מפי איש” – רק שזה לא מעכב בדיעבד.
3) “איש מפי איש”:
הרמב״ם אומר “כפי מה שמקובל איש מפי איש” – הוא לא אומר לנו עד מי, אבל ספר תגי עצמו כותב שזה הולך עד אבני יהושע בגלגל.
—
שיעור שיטין — 48 עד 60 (או 68)
דברי הרמב״ם: “והיה שיעור מנין השיטין שבכל דף לא פחות משמונה וארבעים ולא יתר על שישים.”
הפשט:
ליופי ספר התורה יהיו בכל דף בין 48 ל-60 שורות.
חידושים:
– למספרים יש רמזים, אבל יכול גם להיות שזה התפתח מסיבות מעשיות. “יש אומרים שלא יהיו פחות ממ״ב” – 42 שורות גם עולה בראש כמספר רלוונטי.
—
שיעור רוחב הדף
דברי הרמב״ם: רוחב כל פרשה יהיה כמו תשע אותיות (“אשר אשר אשר”).
הפשט:
מינימום רוחב הריווח בין פרשיות הוא תשע אותיות.
חידושים:
– בלי הקבלה היו יכולים לומר קצת פחות או יותר, אבל הקבלה הכריעה זאת.
– הבדל מוצג בין השיעור כאן (תשע אותיות עם “אשר”) לשיעור הקודם שבו הביאו אות ארוכה יותר שלוש פעמים (“למשפחותיכם”) – משום שבאותיות ארוכות יותר יש פחות הפסקות (ריווחים) בין מילים, ובמילים קצרות יותר כמו “אשר” יש יותר הפסקות. זוהי כמות רגילה של ריווח.
—
שירת הים ושירת האזינו — שורות מלמעלה ומלמטה
דברי הרמב״ם: שירת הים תצא כך שמלמעלה חמש שיטין (“הבאים ביבשה…”) ומלמטה חמש שיטין (“ותקח…”). שירת האזינו — מלמעלה שש שיטין (“וידעו…”) ומלמטה חמש שיטין.
הפשט:
יש מסורה כמה שורות של טקסט רגיל יהיו לפני ואחרי כל שירה.
חידוש:
הרמב״ם אומר שכל הדברים הללו אינם מעכבים – אם לא שמרו על מספר השורות לפני/אחרי השירה, ספר התורה אינו פסול.
—
מה כן מעכב — פסולים בספר תורה
דברי הרמב״ם: “שכתב מלא חסר או חסר מלא, או שכתב מלה שקורין אותה ולא כותבין אותה, או שכתב כתיב ולא קרי (כגון ‘ישגלנה׳ במקום ‘ישכבנה׳, ‘עפולים׳ במקום ‘טחורים׳), או שכתב פרשה פתוחה סתומה או סתומה פתוחה, או שכתב את השירה כשאר הכתב, או שכתב פרשה אחרת כשירה — הרי זה פסול. ואין בו קדושת ספר תורה כלל, אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות.”
הפשט:
ספר תורה עם השגיאות הללו פסול ואין בו קדושת ספר תורה, אלא קדושה כחומש לילדים.
חידושים:
1) מה ההבדל המעשי של “אין בו קדושת ספר תורה כלל”?
שניהם — ספר תורה וחומש — יש להם קדושה, שניהם צריכים גניזה, שניהם אסור למחוק. מה ההבדל? אין קוראים ברבים מחומש – זהו ההבדל העיקרי. אבל לשון הרמב״ם “קדושה” משמע שיש עוד משהו מעבר לדין קריאה בציבור.
2) האם מקיימים מצוות כתיבת ספר תורה עם ספר פסול כזה?
קושיה חזקה: מישהו כתב ספר תורה שלם אבל עם קרי במקום כתיב — הוא לומד בו, הוא כתב את כל התורה כולה — האם לא קיים מצוות כתיבת ספר תורה? מסקנה: לא, הוא לא יצא, אף על פי שהוא לומד בו. זהו חידוש גדול.
3) השלכה מעשית לספרים לפי הרא״ש:
אם יוצאים ידי מצוות כתיבת ספר תורה על ידי קניית ספרים — אם בספר יש טעות (שגיאת דפוס), האם לא קיימו את המצווה? זה מוצג כבעיה.
4) לשון הרמב״ם “אלא כחומש”:
הרמב״ם מבייש את הסופר — הוא רוצה לומר שאף על פי שהאדם עשה “דברים נפלאים” (כתב את כל התורה כולה), זה לא יותר מחומש קטן. אבל לחומש קטן גם יש קדושה.
5) [סטייה: קרי במקום כתיב בחומש:]
בחומשים מסוימים כותבים את הקרי בפנים (במקום הכתיב), וזה בגדר “חומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות.” מהרמב״ם משמע שמותר לעשות כך בחומש (אם כי יש דעות שאסור). הרמב״ם בהקדמה לספרו גם אומר שספרו “אין בו קדושה כלל.”
6) מדוע ילדים לא לומדים מספר תורה כשר?
אם כל אחד צריך לכתוב ספר תורה, מדוע ילדים לא ילמדו בכשר? תשובה: מעשית אין כל כך הרבה ספרי תורה, משום שצריך לכתוב כל אות ביד.
—
ספר תורה שלא הוגה — שלושים יום
דברי הרמב״ם: “ספר תורה שלא הוגה — אסור להחזיק יותר משלושים יום, אלא יתקן אותו או יגנוז אותו.”
הפשט:
ספר תורה שלא עברו עליו לבדוק אם הוא כשר, אסור להחזיק יותר מ-30 יום.
חידוש:
הרמב״ם לא מתכוון לסתם “לא עברו עליו” – הוא מתכוון ממש שיש בו טעות. הרמב״ם לא מדבר על דין בדיקה סתם, אלא על מצב שיודעים שיש בו טעויות.
—
שלוש טעויות בכל דף — תיקון או גניזה
דברי הרמב״ם: “ספר תורה שיש בו שלש טעויות בכל דף ודף — יתקן. ארבע — יגנז.”
הפשט:
עד שלוש טעויות לדף אפשר לתקן; ארבע או יותר — גניזה.
חידושים:
1) מדוע אי אפשר לתקן ארבע?
התיקון עצמו (כמו שהרמב״ם הולך לומר עם “תולה אותיות” – הכנסת אותיות בין שורות) נראה מכוער כשיש יותר מדי. בארבע טעויות לדף זה לא נעשה יפה.
2) “במה דברים אמורים — שנמצא תולה אותיות”:
גדר “ארבע זה יותר מדי” הוא רק כשצריך להכניס אותיות חסרות (תולה). אבל אם התיקון שונה (כמו מחיקה), יכולים להיות כללים אחרים.
3) אם רוב הדפים יש בהם ארבע טעויות אבל כמה יש רק שלוש:
אם יש אפילו דף אחד עם רק שלוש טעויות, אפשר לתקן אפילו את הדפים עם ארבע טעויות. זה מראה שהספר בכללותו אינו כל כך גרוע.
—
מותר לכתוב חומש חומש
דברי הרמב״ם: “מותר לכתוב את התורה חומש חומש, כל חומש בפני עצמו.”
הפשט:
מותר לכתוב את התורה בחומשים נפרדים.
חידושים:
– האם לחומש כזה יש קדושת ספר תורה? התשובה היא “לא ברור” – זה לא ברור.
– האם אפשר לקרוא בו בציבור — גם לא נאמר בבירור.
—
אבל לא יכתוב מגילה בפני עצמה
דברי הרמב״ם: “ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה… ואם דעתו להשלים לה לחומש, מותר.”
הפשט:
אסור לכתוב מגילה (חלק מחומש, פחות מחומש שלם) — אפילו לא לילד שצריך ללמוד, למשל פרשת ויצא לבדה. רק אם התוכנית היא להשלים את כל החומש, מותר – אין צורך לעשות הכל בבת אחת.
חידושים:
1) שאלה מעשית לגבי ימינו:
מאוד מקובל להדפיס רק את הפרשה לשבת (שבתונים, קונטרסים וכדומה). החשש הוא שזה יכול להיות זלזול – זה נעשה “חד פעמי”, כמו עיתון, וזורקים אותו. יסוד האיסור לכתוב מגילה הוא לכאורה משום שזה נעשה זלזול בכתבי הקודש.
2) תשובת הרבי מליובאוויטש:
כשמישהו רצ
ה לעשות עותקים של חומש משום שלא היו מספיק חומשים בבית הכנסת — הרבי אמר שיקנו עוד קופסת חומשים, לא לעשות עותקים. זה תומך בחשש מזלזול.
3) [סטייה: ביקורת על שבתונים:]
ביקורת כללית על שבתונים שעושים במלונות — אין אווירה של בית מדרש, אין ספרים, והכל נעשה קליל מאוד.
—
כותב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת
דברי הרמב״ם: מותר לכתוב מגילה עם רק שלוש מילים בשורה.
הפשט:
זה עושה אותה שונה מעיצוב ספר תורה, ולכן מותר. זהו סוג של “סלוגן” — פסוק או קטע תורה שתולים במוסד, שאינו דומה לספר תורה מזויף.
חידוש:
זה מתקשר לגמרא על פרשת סוטה — שמותר לכתוב קטע קטן של תורה באופן אחר, כשזה לא נעשה להיות כמו ספר תורה.
—
תורה נביאים וכתובים בכרך אחד
דברי הרמב״ם: “מותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד.” בין כל חומש משאירים שלוש שורות, בין כל נביא גם שלוש שורות, בין תרי עשר גם שלוש שורות — כדי “אם בא לחלקו חולק.”
הפשט:
מותר לכרוך יחד תורה, נביאים וכתובים בכרך אחד.
חידושים:
1) סדר נביאים וכתובים:
לפי הברייתא במסכת בבא בתרא: נביאים — יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ירמיה, יחזקאל, ישעיה, תרי עשר. כתובים — רות, תהלים, איוב, משלי, קהלת, שיר השירים, קינות, דניאל, מגילת אסתר, עזרא, דברי הימים.
2) הסדר הוא בערך היסטורי:
חוץ מאיוב (שלא יודעים בדיוק מתי היה). ישעיה הוא היסטורית לפני ירמיה (בימי חזקיה), אבל בברייתא ירמיה לפני ישעיה — הגמרא נותנת טעם למה.
3) החומשים שלנו אינם לפי הסדר:
יש לנו חמש מגילות ביחד, וישעיה לפני ירמיה. ה״קורן עשרים וארבעה” כבר הולך לפי סדר הברייתא.
—
שרטוט לכתבי הקודש
דברי הרמב״ם: “כל כתבי הקודש כותבן על גבי סרגל… אפילו כותבן על הנייר… שלש תיבות לא יכתוב” (ללא סרגל).
הפשט:
כל כתבי הקודש, אפילו על נייר (לא קלף), צריך לכתוב עם שרטוט (קווים). רק שלוש מילים מותר לכתוב ללא סרגל.
חידוש:
בגמרא רואים שכשכותבים פסוק במכתב, צריך גם שרטוט. אבל לא לגמרי ברור מה הרמב״ם פוסק לגבי זה.
—
כרך עם תורה, נביאים וכתובים — קדושה
דברי הרמב״ם: “כרך שיש בו ספר תורה נביאים וכתובים, אין קדושת ספר תורה אלא כחומש מן החומשים.”
הפשט:
כרך שיש בו תורה יחד עם נביאים וכתובים, אין בו קדושת ספר תורה — אלא קדושה כחומש.
חידושים:
1) כל המוסיף גורע:
היסוד הוא כל המוסיף גורע — כשמוסיפים נביאים וכתובים לספר תורה, הקדושה נעשית חלשה יותר, לא חזקה יותר. זהו “פלא פלאים” — לוקחים תורה, מוסיפים נביאים וכתובים, וזה נעשה פחות קדוש!
2) האם מותר לכתוב נביאים וכתובים על ספר תורה?
לכאורה כן, משום שהרמב״ם מדבר על המציאות — אבל המחיר הוא שזה נעשה רק חומש. אבל יכול להיות שבדברים אחרים (כמו מזוזה) אסור ממש להוסיף דברים זרים.
3) חקירה — “כל יתר כנטול דמי”:
האם “כל יתר כנטול דמי” פירושו שאסור בכלל לצרף (איסור), או שזה רק אומר שאם כן צירפו, התוצאה היא קדושה נמוכה יותר? לכאורה הרמב״ם מתכוון לשני — הוא הוסיף, וזה נעשה חלש יותר.
תמלול מלא 📝
הלכות ספר תורה פרק ז׳ – מצות כתיבת ספר תורה
פתיחה
יהודים יקרים באמריקה, אנחנו הולכים היום ללמוד הלכות תפילין מזוזה וספר תורה. בפרט ספר תורה מתחיל היום. יש קהל גדול ששומע מאירופה וממקומות אחרים, אבל היום אמריקה שולטת על כל העולם, כביכול, אז כל היהודים הם יהודים באמריקה.
לא, כל היהודים, כל היהודים, בכל מקום שהם, אוקיי. בארצות הברית וקנדה, שהם תחת סמכות הרבנים בארצות הברית וקנדה, וגם היהודים מארץ ישראל שהם תחת מה שזה לא יהיה ששולט בארץ ישראל, העדה החרדית, כלל מחנות אשכנזים, ואם זה ספרדים זה ישראל. אני לא משאיר בחוץ, כן רב, אני רק הלכתי, אני רק הלכתי, בקיצור, כל היהודים, כל ישראל, אני רק רציתי לציין את כל ישראל. כל יהודי מישראל שומע את השיעור שלנו בהלכות ספר תורה פרק ז׳.
הלכה א: מצות עשה לכתוב ספר תורה
לשון הרמב״ם
בספר המצוות אומר הרמב״ם על כל זכר מישראל, איש ואיש מהם זכר. זו מצוה רק לגבר. זו מצות עשה שהזמן גרמא. איי, עדיין לא אמרנו על איזו מצוה מדברים, אז בואו נספר קודם.
אז הרמב״ם מתחיל את המצוה של כתיבת ספר תורה. אומר הרמב״ם, מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, כדי שיהיה לו לעצמו ספר תורה. זו לא מצוה לכתוב ולהניח בבית המדרש, המצוה היא לכתוב לעצמו ספר תורה. כך אומר הרמב״ם הקדוש.
המקור: “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת”
כלומר, כתוב פסוק “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל”. מה כתוב אחר כך? כלומר, כתבו את התורה שיש בה שירה זו. כתבו את התורה שיש בה את השירה. כל התורה נקראת עכשיו שירה. התורה נקראת שירה.
זה מעניין, למה כל התורה תיקרא שירה? כל ספר משפטים לא כתוב שזו שירה. אבל כך לומדים חז״ל.
לא, הוא אומר ששירה מתכוון לשירת האזינו. אתה חושב שבאמת כותבים את כל התורה? כן, כן, כך לומד הרמב״ם. יש כאן תורות שונות.
למה “השירה” מתכוונת לכל התורה?
הרמב״ם אומר, כתוב בתורה “ועתה כתבו לכם את השירה”. אומר הרמב״ם, זה לא מתכוון רק לכתוב את השירה. למה זה לא מתכוון רק לכתוב את השירה? כי אין כותבין את התורה קטעים קטעים פרשיות פרשיות. ולא לכתוב חתיכה אחת. אם מישהו היה מקיים את הפסוק מילולית וכותב רק את שירת האזינו, הוא היה עובר על עבירה של כתיבת התורה.
שיסלחו לי וילמדו שאסור לחתוך מהתורה, או שאסור לקחת חתיכה מהתורה ולהשתמש לדברים אחרים וכדומה. גם אסור לכתוב רק פרשה אחת.
אסור לכתוב רק פרשה אחת? כן, פעם אחת נלמד בסוף ההלכות, כתוב בפירוש בסוף הפרק הזה או בסוף הפרק הבא, שאסור לכתוב חומש במגילה. חומש כן, אבל לא פרשיות פרשיות.
אתה שואל קושיה, אולי צריך רק לכתוב ספר דברים?
דיון: איך מבינים את הפסוק?
דובר 1:
אני לא יודע, איכשהו הם הבינו שזה מתכוון… הרמב״ם הבין איכשהו שזה מתכוון שצריך לכתוב את התורה שיש בה את השירה. צריך להבין שזה לא כמו שר׳ אברהם אברמוביץ׳ מסביר את הדרשה, אם אתה רוצה להבין את הדרשה. יש אחרים שאומרים שאפשר ללמוד את כל התורה, ויש אחרים לגבי איך אפשר ללמוד את המצוה של כתיבת כל התורה. הרמב״ם לומד את הדרך.
זה לא כל כך מצחיק, כי אתה צריך לחשוב, מה כתוב בפסוק? הפסוק אומר שצריך לכתוב את השירה, לזכור, “ולמדה”, לזכור את השירה, “כי תהיה לי השירה הזאת לעד” וכו׳. ולזכור מה משה רבינו לומד איתנו, כתוב שם הרבה זמן.
גם, אפילו השירה, מאיפה כותבים את השירה? וכל אחד מסתכל סביב, מה זו התורה? איך הוא פעם מצא שירת האזינו בכתב איפשהו בגניזה? זה חלק מהספר. ממילא, כשכותבים את הספר, ממילא יהיה את השירה. זו קריאה סבירה של הפסוק.
אמרתי שזה גם מוכרח מהסיפור הגדול יותר. פעם אנחנו כבר יודעים את התמונה שהרמב״ם הניח לנו עד עכשיו, ומה חז״ל מניחים לנו, שמשה רבינו למד את התורה, ושהתורה היא דבר אחד רצוף שמתחיל מבראשית עד וזאת הברכה, אז כשהפסוק אומר “כתבו לכם את השירה הזאת” זה מתכוון לספר, ומביאים את השירה כמו דוגמה אולי.
בפשוטו של מקרא אפשר לומר שהשירה היא חלק מהתורה. לא דוגמה, פשוט כשכתוב “כתבו לכם את השירה הזאת” זה מתכוון שצריך לכתוב את כל הספר.
אבל הפסוק לא אומר, מחדשים מצוה חדשה של כתיבת השירה או ענין חדש של כתיבת השירה. מה שהפסוק אומר הוא, ההקשר של הפסוק הוא שהשירה תהיה עדות שלעולם לא תישכח, ושתמיד יראו שהתורה כבר ניבאה כאן שיחטאו, ושצריך לעשות תשובה וכו׳.
אז, איך כותבים את השירה? כחלק מכל התורה, אבל למה שמישהו יכתוב רק חתיכת שירה? זה קצת מצחיק. אז זה אומר, זה כמו ספר תורה. זה לא כל כך מטורף.
החתיכה הזו לא נכתבת לעולם בנפרד, אלא מה? זה חלק מהתורה. אז זו מצוה לתת את התורה.
דיון: המעמד של “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”
דובר 2:
אני יכול רק להגיד לך שזה מעגלי. מנהג מנהגים, מאיפה יודעים שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות? כי צריך לכתוב את כל התורה. שהתורה צריכה להיות חתיכה אחת.
דובר 1:
אוקיי, אני מבין שזה קצת מעגלי, שאם מניחים שזה דבר נורמלי שכותבים את התורה… זה עצמו “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”, הוא אומר. שהתורה היא פרשה גדולה אחת. אז הדין העיקרי בהלכה למשה מסיני, בהלכה זה “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”, זה מניח את הדין העיקרי. שכל התורה היא מקשה אחת. אז יוצא שצריך לכתוב את הכל.
דובר 2:
כן, אבל זה הפוך. לא כתוב בתורה שום מקום “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”.
דובר 1:
זה ש״אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”, זה עצמו הפשט של מילה, שזו הלכה למשה מסיני. זה לא כמו שלומדים לתוך האותיות של השבעה. זה לא כך. זה פשוט כך ש״אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”, שהתורה היא דבר אחד.
זה לא דין. הדין הוא מצות כתיבת ספר תורה. אין דין אחר. באיזו מצוה ההלכה “אין כותבין פרשיות פרשיות” נפרדת? זה הלכות כתיבת ספר תורה נפרדות. אין דין “איסור לכתוב פרשיות פרשיות”.
דובר 2:
אני אומר מאוד טוב. כמו שהוא אומר השירה, אתה יכול לדמיין שהוא לא מתכוון לכתוב חתיכה אחת, כי למה שיכתבו חתיכה אחת? הוא מתכוון לכתוב את הכל.
דובר 1:
הדין של “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”, האם זה דאורייתא או דרבנן? זה לא דאורייתא ולא דרבנן. זו מצות כתיבת ספר תורה עצמה.
למה שיכתבו רק חתיכה אחת? למה שיוציאו רק את החתיכה, את החלק, את הפרשה? למה שיעשו דבר כל כך מצחיק? התורה היא כל התורה. זה לא לעשות דבר כל כך מצחיק, האם זה דאורייתא או דרבנן? זו סתירה לגדר של ספר תורה.
דובר 2:
אוקיי, לא, אני אגיד לך פשט בהלכה. אני אגיד לך פשט בהלכה, תבין. משהו חסר לנו כאן. לי זה ברור. אין לי זמן לראות ספרים באמצע, זה ממש חבל לי.
דובר 1:
לי, אני מבין את זה. אם מסכימים שזה דבר נורמלי שכותבים שיש דבר כזה שנקרא תורה, אני צריך להבין מאיפה בא הדבר שיש דבר כזה כמו ספר תורה? הספר שנקרא תורה, חומש, כן, חומשי חומשי תורה. איך אתה יודע שיש ספר כזה? אתה צריך להביא לי ראיה מפסוק שיש ספר כזה.
פשט במובן, שיעמוד בספר, הרי זה ספר. יש ספר כזה? בוודאי. מי שכותב ספר, כותבים חצי חתיכה, כרך אחד, יש לי גם כרך אחד מרומן פרשיות פרשיות. אתה הולך לחנות, קנה לי את קדושת לוי, הולכים לפרשת כי תצא, זה לא הגיוני.
“את השירה הזאת” כתוב בספר שהוא ספר תורה.
אז כשהוא אומר “כתבו לכם את השירה”, הוא לא אומר רק “כתבו לכם את השירה”, אלא “כתבו לכם את הספר שיש בו את השירה”, את הספר שיש בו את השירה.
דיון: ההקשר של הפסוק
דובר 2:
תדמיין אני נותן לך את קדושת לוי, אני אומר לך, הספר חשוב מאוד, כי בספר הזה כתובה נבואה שמחר יבוא אחיו של הרבי ויאמר כך וכך.
לא, אני שואל אותך, הילדים שלי, אני אומר לך, למדו קדושת לוי, הקדושות הקדושות של חנוכה, ותחת זה אני אומר, בואו נוציא ספר קטן, קונטרס קטן של הקדושות של חנוכה. למה? כי כתוב שם דין שאחת התורה היא התורה פרשיות פרשיות.
דובר 1:
אני לא אומר לך מה כתוב, אתה אומר לי סיפור אחר. לא כתוב ללמוד את התורה שיש בה חתיכה חשובה השירה. כתוב שמכיוון שתמיד יזכרו את השירה שתהיה כתובה, ממילא השירה תוכל להיות עדות. אבל למה יכתבו את השירה?
רגע, מה כתוב אחר כך? “ולמדה את בני ישראל”. מה כתוב? שיוכלו ללמוד את זה ככה? לא, “למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל”. אתה זוכר את הפרשה.
הנקודה היא שהשירה תהיה זכר, תמיד יהיה כתוב את השירה שתהיה עדות שניבאו את כל הדבר. אני אומר לך, אבל איך זה יהיה כתוב? יש מצוה נפרדת לכתוב את השירה? איך יזכרו את השירה? למה יזכרו? נגיד שכן מקיימים את המצוה של רק לכתוב את השירה. יהיה איפשהו קמיע איפשהו השירה. זה לא מעניין.
הנקודה היא, זה יהיה חלק מהספר. כל אחד יהיה לו ספר תורה, וממילא השירה תהיה עדות. זה הגיוני הרבה אם אתה חושב ככה. אני לא אומר שחייבים ללמוד ככה, אבל זה הגיוני מאוד את הפשט, שזה לא מתכוון לכתוב רק את השירה.
לפי זה היה, שכשהרמב״ם היה בא לומר שיש מצוה לכתוב את השירה, היה מצחיק, מה הפשט של לכתוב את השירה? זה לא כמו שכתבת שזו חתיכה חשובה. הרמב״ם אומר, בספר הזה, תמיד ישתמשו בספר הזה כדי לזכור שיש מילה חשובה שם. זה אומר שזה יהיה בכל הספר, לא שיוציאו את המילה. לא יסתכלו על המילה גם, כי זה יהיה, כמו שכתוב בגמרא אצל הטריפות, זה “חדא דזיטא”, זו חתיכה קטנה, אוקיי, זה נייר, כתוב משהו, זה לא כלום.
דובר 2:
זה שילוב של דאורייתא עם תורה שבעל פה שאומרת שהמצוה הנ״ל היא עם כל התורה.
דובר 1:
לא, אמרתי שזה הטעם. הרמב״ם לא אומר כך, הוא לא אומר כך, הוא מתרגם את הרמב״ם. אתה יכול לומר אחרת. אני אומר לך שזה לא חידוש גדול, זה לא חידוש גדול, כי כתוב “כי יש לך ספר כתוב”. זו לא המחלוקת העובדתית על מה השירה היא. זה לא פשט שצריך לכתוב את השירה, ורק עם סתם ספר תורה אי אפשר לצאת. בוודאי לא. זה לא ליווי לשירה. השירה בוודאי חלק מהספר.
“ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה”
ועכשיו, מכיוון שיש מצוה כזו, אומרת הגמרא, הוא מביא הלכה, ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. כי אדם כבר ירש ספר תורה, יש לו כבר ספר תורה לעצמו, אבל הוא עדיין לא קיים שום לכתוב לעצמו. המילה היא שהוא יעשה פעולה, הוא יכתוב לעצמו. כי מצוה לכתוב משלו, הוא צריך בעצמו לכתוב ספר תורה.
אולי יש לזה קשר למה שכתוב מיד אחר כך, “ולמדה את בני ישראל”. כתיבה היא ענין כזה של, כשאדם כותב, פשט שהוא… כשאדם כותב ספר תורה זה דבר אחר לגמרי מאשר שמישהו כותב עבורו. זה ענין של לימוד כמו, זה ענין של להיות חלק מהתורה. הוא נעשה חלק מהתורה, הוא נעשה הרבה יותר.
“כאילו קיבלה מהר סיני”
אבל כאן הוא אומר “כאילו קיבלה מהר סיני”. כשקונים את זה מיהודה, יכול להיות “הרי כאילו קיבלה מהר סיני”. יש שתי רמות. בואו נבין בבירור. יש מצוה לא רק להיות בעל ספר תורה, אלא לכתוב את ספר התורה שלך עצמך. שיהיה לך את התורה שלך עצמך. זה עדיין לא אומר שצריך לכתוב את זה בידיים שלך עצמך. את זה אפשר לצאת גם כשאחר כותב.
אם אתה, יש שני תנאים, אם הוא כותב את זה בידו, זו מעלה גדולה ממש “כאילו קיבלה מהר סיני”. אם מישהו לא יודע איך לכתוב, והוא קונה את זה, הוא גם יוצא, אחר כותב עבורו, הוא יוצא את המצוה של “לכתוב משלו”. אין לו את המעלה של “כאילו קיבלה מהר סיני”.
אני חושב ש״כאילו קיבלה מהר סיני” אומר שלכתוב בעצמו ספר תורה זה דבר חזק ונורא, באמת. זה כמו, זה סוג של לימוד, זה יותר חזק מלימוד. הוא התאמץ וכתב את כל התורה, ועכשיו הוא קורא את זה. וזה גם פשוט שלכאורה הסופר הוא אחר כך הבעל קורא. זה מין סוג של חיבור.
למה “כתבו לכם את השירה הזאת” “ולמדה את בני ישראל”? ועם התורה הרגילה שלך הוא לא יוצא, יש עוד ספר תורה, אבל הוא לא יצא את “כאילו קיבלה מסיני”. זה לא קשור כאן לשום בעל קורא. ספר התורה שכותבים הוא לא כדי שילמדו ממנו, לא כדי שישימו אותו בבית הכנסת ומישהו יקרא ממנו.
הלכות ספר תורה: מצות כתיבת ספר תורה — ביד עצמו לעומת ע״י אחר, ושיטת הרא״ש
הלכה ב: כתיבה ביד עצמו לעומת כתיבה ע״י אחר
זה עדיין לא אומר שאתה צריך לכתוב בידיים שלך עצמך. זה אומר, אתה יכול לצאת גם כשאחר כותב. אם, כן, כאן יש שני דברים.
אם אתה כותב את זה בידך, זו מעלה גדולה ממש כאילו קיבלה מהר סיני. אם מישהו לא יכול לכתוב, ואם אין כותבה אין לו, הוא גם יוצא שאחר כותב עבורו. הוא יוצא את המצוה של לכתוב משלו.
שתי מדרגות במצוה: כאילו קיבלה מהר סיני לעומת לכתוב משלו
הוא לא יוצא את המצוה של… אין לו את המעלה של ביודעי. אין לו את המעלה של כאילו קיבלה מהר סיני. אני חושב שכאילו קיבלה מהר סיני אומר שהוא… לכתוב בעצמו ספר תורה זה דבר חזק ונורא, באמת. זה סוג של לימוד, זה יותר חזק מלימוד. הוא התאמץ וכתב את כל התורה, ועכשיו הוא קורא את זה.
וזה גם נראה פשוט שלכאורה הסופר הוא אחר כך הבעל קורא. זה מין… זה חילוק. למה? “כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל”. כשמישהו יש לו לכתוב, הוא עדיין לא יוצא. יש עוד ספר תורה. אבל הוא לא יצא את כאילו קיבלה מהר סיני.
זה לא קשור כאן לשום בעל קורא. ספר התורה שכותבים הוא כדי שילמדו ממנו, לא כדי שישימו אותו בבית הכנסת ויקראו בשבת. שילמדו ממנו. מצות קריאת התורה. דווקא, כותב ביודעי, כדי ללמוד ממנו.
פשט ב״כאילו קיבלה מהר סיני” (לפי רש״י)
אבל רש״י, כאילו קיבלה זה פשוט, כי למה קיבלו מסיני? כתבו את התורה, עשו את התורה. הוא גם עושה תורה. זה כלי, הוא מעתיק את התורה שכתובה כאן. הוא עוסק בעשיית התורה. זו רמה אחרת לגמרי.
הענין של “לכתוב משלו” — כי תורה נעשית ישנה
אבל גם המצוה של לכתוב משלו, אחי אמר לי אתמול שהוא חושב שהמצוה של לכתוב משלו היא פשוט כי התורה נעשית ישנה. תורה ישנה נעשית כבר קצת בלה. אמרו לי אתמול שספר תורה כבר בלה, נעשה כבר ישן ולא יפה. טוב שיהיה חדש.
תדמיין לומדים ב… תפילין יכולים להיות שלא כסדרן, מאוד טוב. תפילין יכולים להיות שלא כסדרן, למה? אבי אמא, כן? כי אין הבדל, צריך להיות את זה. אבל תורה, משתמשים בה, היא נשחקת, לא יפה להיות עם אותה תורה.
שתי מצוות משולבות
זה מעניין, אפשר אפשר לומר שיש כאן שתי מצוות משולבות. יש מצווה שכל יהודי יעבור את ה״כאילו קיבלה מהר סיני”, שיכתוב ספר תורה, ושילמד אותו. זו מצווה על יהודי, זה סוג של יהודי שכותב ספר תורה. תראה, קח יהודי מהרחוב, הוא לא יכול לכתוב ספר תורה עכשיו. שיהודי יוכל לכתוב ספר תורה זה דבר גדול ונפלא.
ואחר כך יש עניין אחר, שיהיו כמה שיותר ספרי תורה. זה הרי עניין ש… זה כמו מצווה למי שיש לו יכולת לכתוב תורה, ואם לא, לכל הפחות שיצא ידי חובה בעניין שיהיו מספיק ספרים במערכת.
דובר 2: צריך להיות מספיק ספרים? צריך להיות מספיק ספרים?
דובר 1: לא, אתה לא צריך להיות מספיק ספרים. אתה לא צריך לדמיין את התורה שזה דבר שמונח בבית הכנסת שאתה נוגע בו. אתה צריך להבין שאם אחר כך, אם מפרידים ולומדים את הראש, יראו שהמצווה של כתיבת ספר תורה לא מדברת על זה.
הוא מדבר, תדמיין שאין ספר. תדמיין לעצמך, אפשר לצאת ידי חובה, הרי כתוב שאפשר לצאת ידי חובה בקניית חומש. אתה הרי אף פעם לא לומד. המצווה היא שיהיה לך תורה. בוודאי שתלמד בעצמך ממנה. והחילוק של לרשת, המעלה של כותבה בעצמו היא רק לכאורה מעלה בכך שיהיה לך משלך עשוי.
פשט ב״מגיה בספר תורה אפילו אות אחת — כאילו כתבו כולו”
ולפי זה אפשר להבין גם מה שכתוב בהלכה הבאה, כן, “וכל המגיה בספר תורה אפילו אות אחת הרי כאילו כתבו כולו.” כי למה צריך להיות תורה משלך? זו לא עבירה להיות תורה שירשת או תורה שקנית. רק אולי היא כבר ישנה, אז כבר לא… אם אתה מגיה, אולי אתה מרענן את התורה, אתה מוודא שהיא עשויה טוב, אז זה גם “כאילו כתבו כולו”, כאילו עשית את כל הדבר בעצמך. כי העיקר הוא שיהיה, זו לא מצווה של העבודה של כתיבה. המצווה היא שתהיה תורה חדשה כתובה בשבילך. אם אתה בעצמך הגהת, זה גם טוב.
דובר 2: הגיוני?
דובר 1: כן.
דיון: המנהג של כתיבת אות בסיום ספר תורה
אני חושב שהאנשים שנוהגים לכתוב בסיום ספר תורה, עושים… מגיהים, מכבדים להיות מגיה אות אחת, אני לא יודע אם זה מתכוון לזה. זה סתם חיבת מצווה.
דובר 2: אבל זה מה שעושים, כי הוא נטל על עצמו חרם “לכתוב לו”, ואחר כך הוא עושה עוד את המגיה בספר תורה.
דובר 1: כן, אבל זה קצת אחרת.
דובר 2: אבל זה סתם אנשים מסביב כותבים גם אות, ועם זה זה נעשה שלהם. זה באמת כבר קצת מעניין. ולבסוף נעשה כמו שותפות. באמת זה העניין, כשכמה אנשים כותבים ביחד ספר תורה, רוצים שכל אחד יוכל להיות מגיה. כי ברגע שמתחילים כבר, רוצים לכבד כל אחד ולא לפגוע. אבל אפילו המגיה, לפי מה שאני לומד, מגיה זה לא פשט שאתה צריך… יש גם עניין של מצוותינו בשליחותינו, אני לא אומר שאין שום עניין. יש חיבת מצווה. אבל זה יותר מגיה מתכוון שמצאת טעות, או שאיזו אות הייתה שבורה.
דובר 1: מגיה מתכוון שהוסיף עוד ספר תורה לשימוש, לבדיקה.
דובר 2: כן, הוא שמר עליו. הוא עשה תורה טובה. ואז, אם הוא עשה זאת לכתחילה, הוא כתב תורה וחסרה אות, מה שלא יהיה, והוא ממלא אותה, אוקיי, זה כבר… אני חושב שזה סתם הידור מצווה, שזה לא ממש הדבר.
שיטת הרא״ש: כתיבת ספר תורה בזמן הזה
זו המצווה לכתוב תורה. וצריך לדעת שבשולחן ערוך כתוב, הוא מביא את הרא״ש… כן, הוא לא מביא את הרא״ש כאן מלמטה? הרי רק היה כתוב שבזמן הזה. הרי היה כתוב הרא״ש.
יסוד הרא״ש: המצווה היא ללימוד, לא לקריאה בבית הכנסת
הרא״ש שאומר שהמצווה של כתיבת ספר תורה, המצווה הייתה רק בזמנם שהיו לומדים מהתורה. היום שלא משתמשים בתורה ללמוד, זה רק לתקנת חכמים של קריאת התורה, כדי לצאת ידי חובה, לא רק מקד, זה הרא״ש על ספר תורה, יוצאים ידי חובה, חייבים לקנות חומשים, משניות, גמרות, כי תכלית המצווה היא לא לקרוא לעולם, זו לא שום מצווה.
במילים אחרות, צריך לומר לגבירים, אומרים שהיום יש מנהג כזה, כשאדם מגיע לגיל מסוים ואין לו מה לעשות עם הכסף העודף שלו, הוא קונה ספר תורה והוא עושה הכנסת ספר תורה, ואומרים דרשות שזו מצווה גדולה. יכול להיות שזו מצווה, לפי האחרים, הרמב״ם נראה שזו מצווה, אבל הרא״ש אומר שזה לא העיקר, כי העיקר, יש מספיק תורות בבית הכנסת, כל אחד יש לו מספיק תורות לצאת ידי חובת קריאת התורה בדרך כלל. המצווה העיקרית היא שיהיו ספרים שאנשים ילמדו.
אחד תורם לספרייה בבית המדרש, או שהוא קונה ספרים אפילו לעצמו בבית, דרך הגהה, שמשלמים עם שלך, זו מצווה לקנות ספרים.
דיגרסיה: ממנים שיעורים כקיום של כתיבת ספר תורה
אני עושה כאן פסק הלכה, שאם אחד תורם לשיעור שלנו, הוא מקיים את מצוות כתיבת ספר תורה, כי בימינו יש סוג של מציאות של כתיבת התורה דרך הקלטת כל התורה שאנשים יוכלו ללמוד אותה. ולא רק זאת, אלא אני חושב שהסיכויים הם שיותר אנשים ילמדו כל התורה כולה, תורה שבכתב תורה שבעל פה, דרך המוסד הקדוש שלנו, דרך השיעורים שלנו, דרך הרב הגאון רבי יצחק, שותפי החשוב.
ממילא, אם אחד תורם שיעור כאן, וכל שכן אם אחד תורם את כל הסדרה, אני יודע, כמה עולה לכתוב ספר תורה ולעשות הכנסת ספר תורה? מאתיים אלף דולר? כן. אבל בזה אפשר לקנות ספר שלם מהרמב״ם, כן, אחד הספרים, מדע או אהבה, ספר גדול יותר. ואפשר גם לעשות הכנסת ספר תורה נוספת, אפשר לבוא, אפשר לשים כתר על אותו ספר מהרמב״ם. על כל הסרטונים האלה, איך מביאים את הסרטונים? כן, אפשר להוסיף גרפיקה יפה מאוד, כתר. נראה בפרק שגרפיקה היא מאוד חשובה. אומרים בדיוק איך צריך לכתוב את ספר התורה, הטיפוגרפיה.
אומר הרא״ש הלאה. אם אחד רוצה לשלם את הסכום שעולה הכנסת ספר תורה, יעשו לו מצעד גם. כן, ואפשר גם לקנות יריעות וכן הלאה, ועמודים. אה, זה דבר מיוחד.
דיון: הרא״ש מתכוון לזה ממש למעשה
אבל זה מעניין. לא, זה הרי לא רק זה, כי הרב שרייבר עשה מצווה, אחת המצוות שלו הייתה “בית מלא ספרים”, שיקנו ספרים. אנשים צוחקים קצת מזה, מי קונה ספר ולא לומד אותו. אבל למעשה, כשאדם קונה ספרים, אפילו הוא קונה ספרים עמוקים שהוא לא לומד, בא אחד, תמיד לומדים עזרה, לומדים קצת יותר.
זה דבר מעניין, כי אתה מסתכל מה אתה רואה מה קורה כאן, שיש מצווה של כתיבת ספר תורה, ומזה נעשית מצווה גדולה יותר של הפצת התורה בכל דור ודור לפי המציאות. אף אחד לא אומר כך לגבי מזוזות או תפילין.
הרא״ש לא היה מבטל ספרי תורה
זה מעניין, הרא״ש הוא מאוד מעניין. הרא״ש לא מתכוון לומר שצריך להפסיק… כשהרא״ש חושב שכל אחד ילך אחריו, הוא לא היה אומר זאת, כי אז לא היו כותבים יותר שום ספרי תורה אחרי כמה דורות. אלא הוא התכוון לומר שיהיו מספיק ספרי תורה, אבל בכל זאת כל בית כנסת צריך להיות ספר תורה. הרא״ש לא אומר שזה יחליף את כל עניין ספר התורה בכלל.
שיטת הרא״ש ברורה ולא תורה חסידית
הצליל של הרא״ש הוא קצת יותר ברור, צריך לומר שצריך ללכת להסתכל בפנים, אבל מי שרוצה ללמוד בעיון, וראיתי שרבי חיים מאיר כועס מאוד על הרא״ש, יש לו את הבעיה הזו. זה נשמע מאוד ברור מהרא״ש, שהרא״ש לא אומר תורה חסידית שעם זה גם מקיימים את העניין. הרא״ש נשמע כאילו הוא אומר שמאחר שהגדר של המצווה הוא לא סתם שתהיה תורה, אלא הגדר הוא ללמוד, אז לא יוצאים ידי חובה כשעושים הכנסת ספר תורה, רק יוצאים ידי חובה כשקונים גמרא לישיבה.
דיון: חילוק בין תקנת קריאת התורה ומצוות כתיבת ספר תורה
אז הרא״ש, כשאחד בא לומר לרא״ש, כשאני בא לומר “אדוני הראש”, פתח את עיניך, הרא״ש היה הרב איפה? באיזו עיר? טולדו, נכון? טולדו. יש שם כמה מאות אלפי יהודים. אם הרא״ש חי עד מאה ועשר, כמו גדולים של היום, כן, ויש לך אלפי תלמידים, ובסופו של דבר יש מאות בתי מדרשים ששבת בבוקר בקריאה, במקום להוציא ספר תורה, מוציאים תור גדול עם רא״ש, ולומדים את כל הספרים. עושים סדר, כי זה מאוד חשוב, אפשר לעשות ברכת התורה. הוא לא היה אומר את זה. הרא״ש היה מאוד ער ב…
הראש אומר שיש הרי מספיק. לא, הוא לא אומר את זה, הוא לא אומר שיש מספיק, הוא אומר שלא יוצאים ידי חובה עם תכלית התורה ולשים בארון הקודש. לא יוצאים ידי חובת כתיבת ספר תורה. האדם, אף אחד. יש עיירה, יש עשרה רבנים, ולכל רב יש ספר תורה, אחד קנה ספר תורה, אחד קנה תורה, אחד קנה תורה. לא, לא, לא, לא, שוב, בוודאי, לא, שוב.
יש תקנה של קריאת התורה, שבואו נגיד, אני לא יודע אם הגיעה ההלכה, בואו נגיד שהייתה תקנה שצריך להיות בארון הקודש ספר תורה, אין בעיה. כדי לקבל את אותה תקנה, כל בית כנסת צריך, הרב הכריז את זה ביום ראשון הקודם פרשת כנסת, כל בית כנסת צריך לקנות תורה, אין בעיה. אבל זו לא המצווה של כתיבת ספר תורה. עכשיו יש מצווה אחרת עם הרבנים לקרוא קריאת התורה. המצווה של כתיבת ספר תורה היא זה שלומדים, ממה שלומדים.
בזמן הרא״ש עדיין כתבו (לא הדפיסו)
לומדים מחומש או מ… בזמנו של הראש עדיין היה כתיבה, אני רוצה שתזכור, הוא חושב ממש על כתיבה. מדפוס זה כבר רמה אחרת. אבל הראש, כן, הראש עדיין לא היה שום דפוס, כתבו, סופר כתב גמרא וכו׳, זה לא היה כל כך שונה. זאת אומרת, אצלנו זה נראה מאוד שונה, מה שונה? בזמנו לקחו סופר וכתבו גמרא.
הרא״ש היה כותב הלכות ספר תורה תחת הלכות תלמוד תורה
אוקיי, מאוד מעניין. הייתי אומר שלפי הראש, הלכות ספר תורה, כשהראש היה עושה את הספר, הוא היה כותב את זה להלכות תלמוד תורה. הוא כותב את זה בפועל, הלכות ספר תורה. יש הלכות ספר תורה להרא״ש, ובסימן הראשון כתוב זה. זה להלכות תלמוד תורה איך? זו הקדמה להלכות תלמוד תורה? לא, הוא הבין שמצוות כתיבה היא לא גזירת הכתוב שיש ספר תורה בעולם, זו מצווה כדי שילמדו ממנו, וזה הגיוני מאוד מה שהוא אומר.
דיון: שיטת הרא״ש והמציאות
זה בראש, בהלכות, בסוף הגמרא מודפס הלכות ספר תורה להרא״ש. חומש, משניות, גמרא, שו״ע, פירוש המשניות, לפי כמה לומדים שם. אבל זה קיצור שולחן ערוך, אמרתי את זה. לא דאגו למה שקוראים בבית הכנסת, יש ספרים.
לא, אני אומר לך, זו בוודאי תקנה, זו בוודאי חובה, חייבים להיות כדי שיוכלו להיות תקנה מהרבנן של קריאת התורה. אבל זה לא, לא מקיימים את המצווה. זה אחרת. יש אחרים שאומרים שבוודאי כן.
לא, אבל תראה, והראש עצמו אומר שישים אותו לקריאה בציבור. אה, כי אני יודע כבר למה. אה, לא, להיפך, הוא מוסיף לספר התורה, “אלא מניחו באוצר לקרוא בו בציבור”. הגמרא מפרשים לומדים כל הזמן, לומדים את זה יותר. כן, לא, להיפך, המצווה היא לעצמו, לשים בציבור זו סתם מצווה, זה בוודאי, כתוב ברמב״ם.
לא, הרמב״ם אמר שבית מדרש צריך לקנות תנ״ך כדי שיוכלו לקרוא בו, אבל זה לא הדין של כתיבת ספר תורה. כתיבת ספר תורה היא מצווה פרטית על יהודי, לא שום מצווה…
מצוות כתיבת ספר תורה — הלכות המלך והקושיא על הרא״ש
קושיא על הרא״ש — למה לא תנ״ך בימי חז״ל?
דובר 1: אבל יש לי באמת קושיא. למה לא שאל הרא״ש קושיא, שלפי מה שהוא אומר, למה לא הייתה מצווה גם בימי חז״ל שיכתבו תנ״ך? מה, הם רצו שזה יישאר רק, שיהיה בבית המדרש? מי ילך לכתוב את זה בבית המדרש? אלא מאי, היה חילוק איך בית המדרש הוציא את זה. מאיפה היו ספרי נביאים וכתובים בבתי מדרשים כדי לקרוא את ההפטרה? היה, כל אחד קנה בעצמו? אה, למפטיר? אם אין מצווה לכתוב, מי צריך לשלם על זה? לבית המדרש יש קופה?
דובר 2: כן, כן. כמו שיש להם קופה לספסלים.
דובר 1: אין מצווה, אין שום מצווה מי צריך לכתוב את זה. אבל זו קושיא על הרא״ש, כי אם צריך להיות תנ״ך, אז אין שום מצווה לכתוב תנ״ך. מאיפה אתה בא לומר שבגלל שצריך להיות משניות וגמרא יש מצווה שיהיה? הוא אומר שהמצווה היא כדי ללמוד. המצווה היא לא להיות בבית הכנסת בארון הקודש לספור כמה ספרי תורות. ועל תנ״ך לא הייתה מצווה ללמוד בימי חז״ל? בימי חז״ל כשעדיין לא היו משניות, לא הייתה מצווה ללמוד תורה שבכתב?
כשהרא״ש מחלק על עצם המצווה של כתיבת ספר תורה, בימי חז״ל כשהיו לומדים חומש, היו לומדים אותו מספר תורה. כך רואים בגמרא אפילו. אולי גם היו חומשים, אבל גם למדו מספר תורה הרבה פעמים. אז המצווה, זה כתוב בגמרא, זו מצווה. כשהרא״ש אומר מצווה, הרא״ש לא כותב חומשים ותנ״ך. יכלו הרי ללמוד מתנ״ך. וכשהרא״ש אומר שיקנו ספר תורה ושיכתבו ספר תורה, הוא מדבר בעולם שלומדים מספר התורה, לא נועלים אותו בשעווה ומוציאים אותו פעם בשנה. זו הטענה של הרא״ש.
אוקיי, האחרים חולקים, הראב״ד לא אומר את זה. יכול להיות שהרמב״ם סובר שכן יש חיוב לקנות או לכתוב ספר תורה בימינו אלה, אני לא אומר. אבל אוקיי, בואו נמשיך הלאה.
הלכה ב — מצוות כתיבת ספר תורה של מלך
המצווה הבסיסית של מלך
דובר 1: עכשיו, חוץ מזה שכל אחד צריך לכתוב ספר תורה, כן? למלך יש עוד מצווה. זו מצווה מיוחדת של מלך. מלך מצווה… זה מעניין שהרמב״ם אומר “כל איש מישראל”, כאן הוא אומר “כל זכר”. לכאורה זה גם בנוי על הסברא של הרא״ש שזה קשור ללימוד, ונשים אין להן מצוות תלמוד תורה.
דובר 2: כן, ותלמוד תורה נשים פטורות, למדנו את זה.
דובר 1: אוקיי. מלך, כן? מלך מצווה לכתוב ספר תורה אחר לעצמו לשם המלך, יתר על ספר שהניח לו אביו. זה מעניין, כי אדם יכול היה לחשוב שזה שייך להלכות מלכים. אם אני זוכר, מביא את זה הרמב״ם גם בהלכות מלכים?
דובר 2: הוא לא מביא את זה?
דובר 1: אני זוכר משהו שבהלכות מלכים זה מוזכר. כאן זה נראה כאילו יש שתי מצוות כתיבת ספר תורה.
דובר 2: כן, בהלכות מלכים הרמב״ם מזכיר שוב, והוא שם… בעצם אותה הלכה, ממש אותה. כפולה.
דובר 1: מאוד מעניין. איפה. נראה, ממש אותו פרק. הרמב״ם הוא… הרב אמר שאי אפשר לדייק מהרמב״ם. אי אפשר לדייק מהרמב״ם. הרב אמר הרי אתמול שאי אפשר לדייק בו. מאוד מעניין. אני לא יודע אם יש עוד דבר כזה שהרמב״ם כותב פעמיים כראוי את כל ההלכה. פלא פלאים.
דובר 2: הוא מוסיף שם פרט מסוים?
דובר 1: לא, הוא לא מוסיף כלום.
לשם המלך — התורה המיוחדת של מלכות
תרגום לעברית
דובר 1: בואו נאמר. אז, בואו נאמר. המלך, אוקיי, מאוד מעניין. המלך מצווה לכתוב ספר תורה אחר לעצמו לשם המלך. עוד פעם, לשם המלך. כבר אמרתי את הסברא. המלך צריך לכתוב ספר תורה נוסף, לשם מלכותו. לשם עצמו. כן, לשם היותו מלך. מלבד מה שהוא צריך לכתוב ספר לשם הדיוט, אני אומר את התרגום, יתר על ספר שהוליכו שריד. הוא היה קודם שהיה מלך, ועד אז הוא היה אדם פשוט. האם אז הוא היה צריך להיות יהודי שומר מצוות, האם הוא היה צריך לקיים את מצוות כתיבת תורה. אז כבר היה לו תורה. אבל כשהוא נעשה מלך, הוא צריך לכתוב לעצמו תורה חדשה. כמו שכתוב, “והיה כשבתו”, זה הדיוק, “והיה כשבתו על כסא ממלכתו וגו׳”, כשהוא יושב על כסא המלוכה, הוא כותב לעצמו עוד תורה.
כי זה לא מסתדר, הגמרא הולכת כך, זו מצווה על כל יחיד. מה כתוב כאן? מה מיוחד אצל המלך? מה ההבדל? למה הוא צריך עוד אחד?
הגהה מספר העזרה — לשמור על המסורת המדויקת
דובר 1: אומר הרמב״ם, מגיה אותה מספר העזרה. מגיה מספר העזרה, שנמצא בבית גנזי המלך. הספר שכותבים הוא עניין שלם, אבל מגיהים אותו מהספר שבעזרה של בית המקדש שהיה ספר תורה. כנראה לא הייתה אפשרות אחרת, לא הייתה ברירה, אני לא יודע מה עוד.
דובר 2: לא, אני לא יודע.
דובר 1: הנקודה היא שהספר היה הספר, הספר המקורי, אני מתכוון, או ממש עותק של עזרא הסופר או של משה רבינו, ספר מדויק מאוד. תורת המלך הייתה מוגהת לפי זה. יכול להיות שזו הנקודה. אולי דווקא זו אחת הסיבות למה המלך צריך להיות לו תורה משלו, כדי שידעו מה מדויק, לשמור על המסורת המדויקת. וגם לשמר, זו הדרך איך שמרו את ספר עזרה, שהיה כזה גדול, כי אם היה חלילה מבול, כולם היו מגיהים לפי זה.
דובר 2: כן כן, טוב מאוד. ממילא המלך דואג לזה. כמו שאמרת על אחיך, שצריך להיות ספר תורה חדש, כי זה חלק מעשי של מצוות כתיבת ספר תורה.
דובר 1: אבל את ספר עזרה כתבו מחדש?
דובר 2: לכאורה זה היה אותו הדבר, אני לא יודע. באמת, אני מתכוון, זה עובר מאות ומאות שנים, יכול להיות שזו הייתה דרך של… כן, מגיהים את הספרים לפי זה.
דובר 1: אוקיי.
איפה מניחים את תורת ההדיוט — בית גנזיו
דובר 1: אז, מה הוא עושה עם שני הספרים? מה הוא עושה עם שני ספרים? אז התורה הפשוטה, תורת ההדיוט שלו, הוא מניח אותה במחסן, בבית גנזיו, באוצר המלך. אשר כתב לו, אלו שכך שהיחידים לא יקראו בזה, וצריך להניח אותו שם.
דובר 2: לא, אני מתכוון שהוא פשוט רוצה לומר, לא, אולי זה לא שמור בקדושה, שלא יניחו אותו באיזה בית כנסת של אנשים רעים. הוא מתכוון רק לומר שהוא לא צריך לסחוב איתו את אותה תורה, הוא לא צריך לקחת אותה איתו. על זה הוא משאיר אותה, אבל הוא יכול עדיין לתרום אותה לבית מדרש.
דובר 1: לא, לא, לא, זה חייב להיות שלו.
סטייה — לתרום תורה לבית מדרש
דובר 2: לא, דרך אגב, כשמישהו תורם תורה לבית מדרש, הוא לא יוצא ידי חובת מצוות כתיבת ספר תורה.
דובר 1: לא, רק דרך אגב, אני עושה כך, לרוב היהודים ש… אוקיי, הדרך של היום של מצוות כתיבת ספר תורה, והדין של בני ישראל, והמקיים…
דובר 2: לא, זה מקיים דבר אחר, שבית כנסת צריך להיות לו תורה. זה דבר יפה, רוב היהודים… מורי ורבי, רבי חיים הרש ראטה, שואל כל יום שישי, “רבותי, האם יש ספר תורה בבית המדרש שלו?” הוא היה בבית המדרש שלו, הוא שאל. זה דבר יפה, זה דבר חשוב. זה הבית שלו. נכון שהעיקר, או שזה הידור גדול, או שיכול להיות לפי הרמב״ם שעיקר שכתיבת ספר תורה קשורה ללימוד ממנו. אין שום מצווה של כתיבת ספר תורה לבית הכנסת. אני מתכוון, זו נתינה לבית הכנסת.
אבל רוב האנשים שרוצים לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה, ואין להם איפה להניח אותו בבית, מניחים אותו בבית כנסת, אבל הם נותנים אותו לבית הכנסת. רוב האנשים בכלל, אומרים כך, תרם לבית הכנסת. על פי רוב זה לא נכון שתרמו לבית הכנסת. על פי רוב הם משאילים אותו לבית הכנסת, משאירים אותו שם. כי אחת הסיבות היא, מלבד שתורה יקרה, הוא לא רוצה לתת אותה. לא, כי הוא לא יוצא ידי חובת המצווה. אם אתה נותן אותה לבית הכנסת במתנה, אתה לא יוצא ידי חובת הכתיבה שלה. הכתיבה שלה פירושה שיש לך תורה משלך, אתה משאיר אותה בבית כנסת, אתה נותן לציבור לקרוא בה, זו מצווה. זה משל של ספרים אחרים. על פי רוב דווקא משאילים אותה. אני גם אומר כך. גם בגלל זה, היא שייכת לך עדיין, בדרך כלל, הרבה פעמים, תלוי איך בית הכנסת כותב אחרת. ו…
דובר 1: לא, אני חושב שכל אדם שיש לו תורה מניח אותה בבית גנזיו. אדם רגיל שיש לו תורה, איפה הוא מניח אותה? באיזה מחסן?
דובר 2: לא במחסן. לא מתכוונים לאן שהוא לא גר. פירושו שהוא משאיר אותה בבית. הוא משאיר אותה בבית, יש לו שם ארון קודש קטן ויפה.
דובר 1: טוב מאוד, זה גם בית גנזיו.
“אשר כתב לו” — המלך נושא את התורה עמו
דובר 1: ההבדל הוא, “אשר כתב לו”, “אשר לו”, מה שלמלך יש תורה, המלך נושא אותה עמו, מישהו סוחב אותה לו לכל מקום. כן, נכון שהרמב״ם אומר לנו כאן “אשר נכתב לו”. אשר נכתב לו.
דובר 2: כן, אבל הוא עדיין לא אמר שאם הוא לא יכול לכאורה מישהו יכול לכתוב עבורו. לכאורה זה אותו דין של ההדיוט.
דובר 1: כן, אבל הוא לא אמר בבירור. הוא אמר “לכתוב לעצמו”, אבל הוא כן אמר “לשם המלך”. יכול להיות שלשם המלך הוא כמו שהרמב״ם היה עם זה, שאם אחר כותב אותה הוא צריך לומר לשם המלך. אבל לשם המלך פירושו פשוט שהוא צריך לקנות אותה מכסף המלך. אבל לא, לכאורה אצל המלך זה אותו דין, אם הוא כותב אותה בעצמו זו מעלה, אם הוא לא יכול הוא לוקח מישהו וכדומה.
“והיתה עמו” — התורה בכל מצבי המלכות
דובר 1: ומה הוא עושה? “עמו”, היא איתו תמיד. “בצאתו למלחמה ספר תורה זה עמו”, כמו שכתוב כך בפסוק שספר התורה עם היהודים יוצא עם המחנה למלחמה. כתוב על הארון, זה בא מהפסוק. “נכנס ויושב בדין והיא עמו”. נכנס, לאן הוא נכנס? הוא נכנס אל העם, לאולם קבלת הקהל, והיא עמו. זה החלק הרשמי שלו של כניסה מלכותית. דבר מלכותי, אני חושב שזה הרבה יותר חזק מרבי שהוא הולך עם ספר תורה. דבר אדיר. “נכנס והיא עמו, יושב בדין והיא עמו”. הרבנים מרגישים דווקא שכשיש להם את התורות הקטנות שלהם, שהם יושבים בדין, אז אנשים מתייחסים הרבה יותר ברצינות כשהתורה נמצאת כששלושת הדיינים יושבים עם ספר התורה על ידיהם.
לא, המלך. המלך צריך לשבת על כסא המלכות שלו והיא כנגדו. אבל אז הוא לא מחזיק אותה על עצמו. הוא רוצה להישען, הוא רוצה להיות מסוגל… הוא אוכל, הוא עושה סעודה, הוא מניח אותה. מניח לידו, אבל היא עדיין שם. זה לכאורה דומה למה שלמדנו בתפילין, שלא אוכלים עם התפילין, מניחים אותן כנגדו. אתה זוכר לשון כזו?
דובר 2: אתה מתכוון שזה אותו רעיון?
דובר 1: זה מאוד מעניין, כי אני חושב כך כחלק מהמצב, כשנשיא אמריקאי מגיע למקום, יש טקס גדול מאוד. לא, יותר מזה, הוא בא עם מזוודה שכתוב עליה קודים, שיש שם מסמכים חשובים. כשהמלך בא, באה איתו ספר התורה. ולכאורה הפשט הפשוט הוא שלמשל הוא יושב בדין, הוא צריך לדעת מה ההלכה, הוא נכנס למלחמה על פי תורה, והוא רואה מה ההלכה, הוא לא עושה שום דבר שלא על פי תורה. זו הנקודה, “וקרא בו”, שילמד, שידע מה לעשות, ושידע איך לנהל את המלכות. שנאמר, “והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו”, כך הוא יכול לפתוח אותה תמיד. וזה הפשט “והיתה עמו”, ליד ממש מילולית, היא צריכה להיות איתו, הוא סוחב אותה כל הזמן. אולי הוא נושא אותה לפי הראש, לפי הראש פירושו כזה…
הלכות ספר תורה של המלך ודיני כתיבה
הלכה ב: ספר התורה של המלך — “והיתה עמו”
דובר 1:
כשהמלך בא, באה איתו ספר התורה.
לכאורה פשט פשוט הוא שלמשל הוא יושב בדין, הוא צריך לדעת מה ההלכה, הוא נכנס למלחמה על פי התורה, הוא רואה מה ההלכה, הוא לא עושה שום דבר שלא על פי התורה. לשם כך הנקודה, “וקרא בו”, שילמד, שידע מה לעשות, איך לנהל את המלכות. שנאמר, היה טוב, שנאמר “והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו”, כך הוא יכול לפתוח אותה מיד. והלשון “והיתה עמו” לומדים ממש מילולית, היא צריכה להיות איתו, הוא סוחב אותה כל הזמן.
שיטת הרא״ש: המלך צריך לסחוב את כל התורה כולה
אולי צריך לחשוב, לפי הרא״ש פירושו שמלך צריך לסחוב איתו את כל התורה כולה. כי הרא״ש אומר ש״סתם ספר תורה” כולל את כל הספרים, כל הפוסקים. אז המלך בוודאי צריך להיות לו אוצר החכמה עם מערכת שהוא יכול כל הזמן לבדוק את כל התורה כולה. גם, המלך של היום צריך לא רק לראות מה כתוב בתורה, אם הוא רוצה לעשות מלחמה, הוא צריך לשאול מה החזון איש אומר, מה שר הביטחון אומר. אז הוא צריך להיות לו אוצר חכמה שלם איתו כל הזמן, לפי הרא״ש שזה פשט.
המבט הראשון של הרמב״ם על מלך ישראל
עכשיו, לכאורה הרמב״ם, אני שומע, זה מעניין. זה מאוד מעניין. זה ממש פלא, תראה בהלכות מלכים ומלחמות, פרק ג׳ הלכה א׳, כתוב ממש אותה הלכה, אותו סעיף כתוב שם מלך במלך. כן, תראה, אני יודע כאן, זה הפעם הראשונה שהרמב״ם נותן לנו קצת תיאור מי המלך. אוטומטית אנחנו מקבלים את המבט הראשון על מלך ישראל כגדול, על דעתך בידוע, יושב בדין, הוא יושב בתורה והוא יוצא למלחמה. לא יותר, אני רוצה מלך, אבל מלך שהוא חכם, מלך חכם שיושב בדין והוא מסתכל בספר תורה.
סטייה: המלך כשופט — “יושב ודן”
דובר 2:
הוא חכם, כן? זה קצת מוזר, כי… לא, לא מסכים. כי אתה יודע בתנ״ך…
דובר 1:
תן לי לספר לך. בתנ״ך כתוב, ורואים כמה פעמים “וישב דוד להושיב את עמו למשפט”, גם אצל שלמה המלך כתוב “חכמתו”, הוא בא… המלך הוא שופט. נראה שהמלך היה שופט במקור. זה מאוד מוזר, כי במסכת סנהדרין כתוב “מלך לא דן ולא דנין אותו”. שמלך, אולי מדובר במלך ישראל, צריך לבדוק בגמרא שם, מלך בית דוד כן. תלוי אם הוא צדיק. זה היום תרגום, לא נותנים למלך להיות דיין. אבל “יושב ודן” אני חושב שזה יותר כמו “יושב ומלכלך” של דוד המלך, הוא יושב ודן את ארץ ישראל. דן פירושו לדון את ארץ ישראל. טוב מאוד. אבל דן על פי דין התורה פירושו שהוא לא דיין בבית דין.
אבל רואים כן בתנ״ך שהתפקיד של מלך הוא לשפוט. יכול להיות שהוא, כמו בית המשפט העליון, בסוף הולכים למלך שיעזור. צריך כאן לבדוק בהלכות מלכים, לכאורה לא כתוב שהמלך יושב ודן. אבל זה קשה, כי יש הלכה של מצווה לעשות שופטים בישראל. אם יש שופטים, איך יכול המלך? צריך להיות הפרדה מסוימת, למלך יש סוג אחד של מלכות, והשופט עושה את שלו. כך אומר הרמב״ם, הרמב״ם אומר כך בהלכות מלכים. אז זה לא מסתדר כל כך טוב עם “יושב ודן”.
אבל בכל מקרה, אולי יכול להיות “יושב ודן” לא דווקא דין תורה. יכול להיות הוא מתכוון כמו שהוא יושב בישיבות שלו, הוא עושה דיון עם הקבינט, הקבינט מתייצב לפניו. יכול גם להיות. הוא נפגש עם הקבינט, יכול הוא לקחת המלך ספר תורה, והוא מסתכל מה כתוב בתורה, עושים כך, עושים כך.
למה המלך צריך את כל התורה?
אוקיי, כאן כבר למדנו. לא תאמר, כי אם זה רק בעניני מלחמה, אוקיי, אני יכול להוציא רק את פרשיות התורה. כי למשל הוא צריך לבדוק את הלכת כריתת שלום, כל דיני מלחמה. טוב מאוד, הוא צריך להוריד את כל התורה. הוא צריך להוריד את כל התורה. המלך צריך אפילו מפרשת בראשית אפשר ללמוד מה לעשות במלחמה. זה לא נכון. ומיוסף הוא יכול ללמוד על מיסים, כמה אחוזים צריך להיות. כן, תמיד יש בתורה דברים ללמוד.
הלכה ג: שני ספרי תורות למלך
אוקיי. למדנו שמלך צריך לעשות לכתוב תורה משלו, “כדי שלא תהא אסיפת אבותיו”, שלא תהיה של אבותיו. עכשיו אני שואל שאלה אחרת: מה קורה אם המלך נעשה מלך לפני שזכה לכתוב את מצוות ספר תורה של ההדיוט? האם הוא צריך לכתוב נוסף? אה, אומר הרמב״ם, “מלך כותב ספר תורה אחד לעצמו קודם שיתמלך”. אז הקודם כבר היה לו אחד. זה אומר, או שהוא נעשה מלך כשהוא היה תינוק, או שהוא לא היה הדיוט. אז, “צריך לכתוב אחר שנתמלך שני ספרי תורות”. שלא תחשוב שעכשיו הוא מלך צריך, מה שאמרו שמלך צריך לכתוב, מלך צריך לכתוב, אבל כבר יש לו. אבל כאן רואים שלא, הוא צריך לכתוב שתי תורות.
דיון: למה שני ספרי תורות חדשים?
דובר 2:
הייתי אומר למה, כי קודם היה כתוב שכותבים לשם המלך, לא לשם יענקל. אתה צריך ספר תורה אחד לשם יענקל.
דובר 1:
יש הבדל, אבל הוא כבר המלך, שניהם לשם המלך.
דובר 2:
לא, אני אומר, עכשיו אתה צריך להיות לך לשם יענקל. כי אתה רווק, אתה אינדיבידואל שמניח אותו.
דובר 1:
הנקודה היא, זה לא אותו דבר כמו בהלכה. אני מתכוון כך. אני אומר כך, הוא צריך להיות לו אחד לעצמו, אחד לבית גנזיו, לספר התורה שלו. אחת לו ואחת לבית גנזיו. והשני יהיה עמו. וכאן הרמב״ם מוסיף עוד קצת הלכות על השני. לא יסור ממנו אלא בלילה, או בנחת כשהוא נכנס לבית הכסא או לבית המרחץ. זה לכאורה אותו דבר כמו בלילה, לא?
זה קצת מוזר. זה קצת בשבילי, כי הוא כבר אמר קודם מה הוא עושה עם זה. זה לא ברור. זה מאוד מוזר, הרמב״ם, ההלכות כפולות. כתוב שלוש פעמים, פעמיים כאן ושוב בהלכות מלכים אותו דבר.
איך המלך נושא את ספר התורה?
הרמב״ם לא אומר לנו איך הוא צריך להחזיק אותה כמו, כי למשל בתפילין היה כתוב שאסור לתלות אותן בדרך מסוימת. זו עבודה שלמה. אה, איך המלך מחזיק אותה? הרבה פעמים היה לי מחשבה כמו שיש שרשרת שתלויה ממנו. אני לא יודע אם אפשר. יש סימנים אחרים כאלה, כמו החושן והאפוד נמצא, יש סוג של מחשבה שם נמצא ספר התורה. אבל לא כתוב איך הוא נושא אותה. מאוחר יותר נראה לכאורה הלכות איך צריך לשאת תורה, או אני לא זוכר אם כתוב ממש כבוד התורה. אבל המלך, איך הוא מסתובב עם זה? אני לא יודע. אולי מביאים כאן מלמטה איך הוא מסתובב עם זה? זה מופת, הוא לא יכול להחזיק אותה כל הזמן. יוצא למלחמה והיא עמו. לא כתוב כאן איך זה בדיוק.
אוקיי, בואו נמשיך. הלאה, כן.
הלכה ד: דיני כתיבת ספר תורה — “נאה ביותר”
תרגום לעברית
אז ספר תורה ש… עד כאן למדנו שצריך לכתוב ספר תורה, עוד ספר תורה. עכשיו הוא הולך לומר לנו איך צריך לכתוב אותו.
ספר תורה שכותבין למלך… והוא כתוב בלי שורות, בלי… אפשר לעשות קו ישר לפני כן, והוא כתוב על הקו. “או שכתבו מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף” — למדנו שגויל הוא חלק אחד מהקלף. למדנו שבמקום פורמט יפה אחד, כל הזמן ערבבו בין סוגי פורמט. “פסול, לפי שאינו נאה”. לכאורה שניהם לא יפה. “אלא עיקרו על הגויל ועיקרו על הקלף” — כמו שלמדנו קודם מה הם גויל וקלף, חלקים שונים מהעור. אומר הרמב״ם, “כותב ספר תורה”. אומר הרמב״ם, הדבר הראשון הוא “כותב כתיבה מסוכנת נאה ביותר”. אולי זה הכלל של כל ההלכות שהולכות להיות כאן?
מה פירוש “נאה ביותר”?
דובר 2:
“נאה ביותר” פירושו הטוב ביותר שאתה יכול. כי לא הטוב ביותר של כולם, כי לא כל אחד יכול לכתוב את הטוב ביותר של כולם.
דובר 1:
לא, צריך לכתוב את הטוב ביותר של כולם.
דובר 2:
לא, לא, לא. כלל בחיים, רבותי, הוא לא כמו שר׳ יצחק אומר. ההלכה היא, “נאה ביותר” פירושו הטוב ביותר שאתה יכול. כמו שאומרים היום בשנת 2026, “you’re doing your best”, זה “נאה ביותר”. כי לא יכול להיות, כל אחד יכול להיות “נאה ביותר”. כי אתה לא רוצה תחרות שכל אחד רוצה “נאה ביותר”.
דובר 1:
“נאה ביותר” — הטוב ביותר שאתה יכול. כן. “נאה ביותר” לא פירושו “היותר נאה”, נכון? “נאה ביותר” פירושו יפה מאוד, זה הכל. נכון. השתדל לכתוב מסודר מאוד ויפה מאוד. זה מה שהוא אומר, זו מצווה על כל יהודי, כתוב את הטוב ביותר שלך.
חקירה: לכתוב בעצמו או לקנות יפה יותר?
יכול גם להיות, זה נראה לי חקירה של אחי, שאם אדם יכול לכתוב, אבל הוא יכתוב בינוני, זה לא יהיה כל כך יפה, הוא לא כזה מומחה. אבל הוא יכול לקנות יפה. מה הוא צריך לעשות? הוא יכתוב בעצמו חלש, כדי שיקיים את הענין של “כתבו לכם”, או שיקח של אחר שהוא יותר יפה? ההלכה היא שצריך להיות “נאה ביותר”. “זה אלי ואנוהו” הוא… תמיד צריך להיות “נאה ביותר”. האתרוג צריך גם להיות “נאה ביותר”. אבל המצווה של עצם המצווה היא כתיבה. בטח. “זה אלי ואנוהו” הוא רק הידור. למדנו שזה רק מהלל במצווה. אבל הרמב״ם אומר שאם זה לא “נאה ביותר” זה פסול. אני לא יודע.
אני חושב גם שזה כלל לכל ההלכות שהולכות להיות. כל ההלכות שהולכים ללמוד הן בעיקר דיוקים, פרטים באיך זה צריך להיות “נאה ביותר”. זה גם הכל מעגלי, כי אם ספר תורה הוא משהו שאתה הולך לקרוא, והכתב שלך מושלם בשבילך, כתוב אותו ביפה ביותר שלך. כי אם אתה כותב אותו כדי שתוכל, אני אומר לך, אני לא יכול. אבל אם אתה הולך לקרוא, אתה הולך להיות ה״קורא”, השתדל וכתוב את היפה ביותר שאתה יכול, כך שתוכל לקרוא טוב.
דובר 2:
אני לא אשלם לשני שיכתוב יותר טוב ממני. למה לא אהיה? זה יותר טעים בשבילי.
דובר 1:
אבל הנקודה היא לא שזה אדם לא טוב, הנקודה היא שאתה תקרא אותו, ובכתב שלך אתה “מושלם” טוב, אני לא יכול לקרוא אותו יותר טוב.
דובר 2:
למה אתה אומר כך? בשבילי גם יותר טוב שאחר יכתוב. ילדים אוהבים, אנשים אוהבים מה שהם עשו בעצמם. זו מעלה כלשהי, אבל אני לא יודע.
מה פירוש “כתב בית יוסף”?
דובר 1:
אוקיי. אני לא יודע, “בנוי בית יוסף” פירושו שהכתב יהיה נאה. אני מתכוון שזה פירושו יותר כמו סוג כתב, כמו סוג סגנון הלכה. אתה תכתוב את הסגנון היפה ביותר.
דובר 2:
או לקחת את ה״פונט” היפה ביותר. כמו שהוא אמר, לקחת את ה״פונט” היפה ביותר שיש, וכתוב אותו. כך הייתי חושב אולי.
דובר 1:
לא, הרמב״ם סתם חשב על האותיות איך כותבים אותן, מה שהרמב״ם ידע.
דובר 2:
אני לא יודע, לאו דווקא. אולי הוא מדבר על ההלכות שהוא הולך עכשיו לומר, שיכתבו אותו עם יו״ד, עם ההלכות.
דובר 1:
אבל הרמב״ם גם חשב שאתה הולך להסתכל בספר תורה ולראות איך זה עומד, או שאתה הולך לדבר עם סופר. הוא לא מדבר כמו יהודי שנמצא ב… הוא לא הולך לכתוב ספר. הוא לא כותב לזיכרון שלו, הוא לוקח וכותב לא מספר.
דובר 2:
כן, אבל מה שספר כתוב מספר. והרמב״ם, כתב בית יוסף, הוא לא יכול להתכוון שזה פירושו כתב מסוים. כי הרמב״ם מניח שאתה יודע מאיזה כתב מדברים, כי יש לך ספר תורה ויש לי ספר תורה.
דובר 1:
לא, אבל אפילו אנשים לא כתבו טוב. אנשים לא ידעו, הוא עושה איזה כתב מוזר שהוא לא כל כך יפה, או שהוא לא משתמש בסוג הדיו הנכון. אני לא יודע מה זה יכול להיות.
הלכות ריווח ואורך שורות
אוקיי. אומר הוא הלאה, אומר הרמב״ם: “יניח בין כל תיבה ותיבה כמלא אות קטנה”. בין כל שתי מילים צריך להיות ריווח כמו אות קטנה.
“ובין כל שיטה ושיטה” — בין כל שורה, לא יכול להיות שהשורות יהיו אחת מתחת לשנייה. בין כל שתי שורות צריך להיות ריווח של שורה.
“ואורך כל שיטה ושיטה” — כמה ארוכה תהיה כל שורה? לא יהיו שורות קצרות, אלא יהיה האורך של שלושים אותיות. “כדי לכתוב”, אומר הרמב״ם סימן, או דרך לחשב את זה במילים ברורות, אומר הוא שזה למשפחותיכם, שזו אחת המילים הארוכות ביותר בתורה, שלוש פעמים למשפחותיכם, שלש פעמים, זה תשע פעמים למשפחותיכם.
דובר 2:
לא, שוב, שלושים. זה כבר שלושים אותיות.
דובר 1:
אה, המילה למשפחותיכם שלוש פעמים. כן. כן, שלושים אותיות, יש שם עשר אותיות בכל אחת. כן. הוא כותב אותה שלוש פעמים, אבל הוא לא מתכוון שלוש פעמים שלוש, נכון?
הלכות כתיבת ספר תורה – רוחב השורה, סוף הדף, ואותיות משונות
רוחב השורה – בין קצר לארוך
דובר 1: לכאורה גם כי… כן, אבל לכאורה המילה היא… לא, יודע אתה איך זה נלמד? המילה היא שסתם אותיות קצרות יותר, סתם אותיות רחבות יותר… זה תערובת טובה כזו של מילים, הרעיון של עשר ושלושים אותיות.
רוחב גליון הדף. כן. זה הרמב״ם, האם הרמב״ם מסביר למה? “ולא תהא שורה קצרה מזה, כדי שלא יראה הדף כאגרת”. מכתב כותבים בדרך כלל על פיסת נייר צרה, וכותבים מכתב. כאן צריך להיות כתוב, זה נראה כמו ספר שבא להיכתב בשורות רחבות. אם לא זה נראה כמו איגרת, כמו פתק, שנראה פחות רציני.
אבל אומר הרמב״ם, “ולא ארוך”, אבל גם לא יכולות להיות שורות ארוכות יותר מזה. למה? כי אם השורות ארוכות מאוד, זה קל לאדם להתבלבל, לאבד את המקום שלו. “כדי שלא יהיו עיניו משוטטות מקצה השורה לקצה השורה”. עיניו לא ישוטטו. זו לשון יפה, איך אדם נעשה… לבעל קורא יש את זה הרבה פעמים, הוא לא מוצא את המקום שלו. עיניו משוטטות ומחפשות איפה הוא נמצא.
דובר 2: אה, טוב. תדמיין שהיה רחב יותר, הוא היה מתעייף.
לחשב את הריווחים והפרשיות
דובר 1: מה אומר הרמב״ם הלאה? אוקיי. אנחנו הולכים ללמוד בקרוב שצריך לעשות פרשיות לפעמים, ריווח באמצע שורה או בין שתי שורות. אומר הרמב״ם, שצריך לחשב זאת היטב, את הריווח צריך לחשב היטב, שלא יקרה שתגיע לסוף פרשה ותצטרך לעשות רווח, ואתה כבר לא נמצא על הדף או משהו, אין לך מקום. תצטרך לעשות אותיות קטנות יותר, צרות יותר, ואי אפשר לעשות כתב קטן יותר. לתת פרשת ראה בתחילת הפרשה.
דובר 2: אהה, מאוד טוב. כי זה באמת ה… אלו המילים, שמור על הכתב באותו גודל, אבל תחשב שיהיה מקום. כן? עצור רגע.
דובר 1: כן, הוא מלמד אותנו עכשיו איך צריך לעשות שהאותיות לא יהיו דחוסות מדי או רחבות מדי, זה יהיה מכוער גם. פשוט. אחר כך הוא עושה…
דין חלוקת מילה – חוץ לדף
דובר 1: מילה ארוכה לא יחלקו את המילה לשתיים.
דובר 2: לא, לא, מה שהוא מתכוון לומר הוא, יש עוד טעם. לפעמים, לפעמים, זה טוב, קצת, בתורה שלנו, החכמה של התורה שלנו היא מה שעושים היום, אני לא יודע בדיוק מאימתי זה, רוב עושים עדיין הכל מאיזה תיקון קוראים, תיקון סופרים, שמישהו כבר חישב את כל הדברים שזה יצא יפה מאוד. אבל פעם כשכותבים, יכול להיות הרבה פעמים, כותבים כזה עמוד, כן, הרמב״ם קורא לזה דף, שאנחנו קוראים עמוד, טור, אחר כך מגיעים לסוף, צריך מילה שלא יכול להיכנס, מה עושים? אומר הרמב״ם, הוא אומר לך מה לעשות. אתה מגיע ויש לך תיבה, בת חמש אותיות, לא תשאיר, אם אין מקום בעמוד הזה אלא לשתיים מאותיותיה, לא תכתוב מילה, חצי מילה כאן וחצי בשורה הבאה.
דובר 1: לא בשורה הבאה, יכול להיות חוץ לדף, שיבלוט החוצה.
דובר 2: בשורה מותר כן? מה זה שורה?
דובר 1: לא, גם לא עושים כך.
דובר 2: גם לא עושים כך. אין דבר כזה, לא מחלקים מילה לשתיים.
דובר 1: אין דבר כזה, לא מחלקים מילה לשתיים, זו לא האות הראשונה שצריך לכתוב.
דובר 2: לא, זה פשוט, הוא חשב שאף אחד, אפשר לכתוב מילה בשתי שורות. מה שהוא אומר, לא תכתוב שנים בתוך הדף ושלש חוץ לדף. קטנות, צריך לעשות תמונה, שיבלוט קצת, אבל קצת פחות כן. שורה בתוך הדף ושתים חוץ לדף, אפשר כן. בולטות שתי אותיות, לא נורא. זה עדיין חלק מהבית. אבל שלוש אותיות זה כבר לא.
דובר 1: והעיקר הוא שאז הכתיבה תהיה מיושרת.
דובר 2: אין מילה מיושרת, אבל זה צריך להיות בערך ישר יותר. רק שבולטות שתי אותיות זה לא נורא. אם מסתכלים בתורות ישנות, קורים לפעמים דברים כאלה, כי פעם לא היה עדיין כל כך מחושב.
דובר 1: אז כאן צריך הרמב״ם לא אפילו לומר לנו שאי אפשר לכתוב תיבה או כמין חופה וכובה. מה שזה פשוט, כי הוא אומר לנו כאן בדיוק איך צריך להיראות כל שורה, שלא יהיה כזה דבר.
דובר 2: כן, עושים, הוא מסביר שזה לא שייך אפילו. עשיר פירלה כותב ספר שלם, וזה צריך להיכנס לכל ה… כן, אני הולך, זה לא מותר שום התאמה.
דין תיבה בת שתי אותיות – בין הדפים
דובר 2: לא תשאיר בשיטה כדי שלא תתקלקל בתוך הדף. מה אם אין מקום על השורה לכתוב יותר משלוש אותיות? מה יעשה? אם הבאה תהיה מקום? אומר הוא, שלוש לא נורא. לא תשאיר מקום ריק. אני לא מבין. תשאיר ריק, שתי אותיות ריקות לא נורא.
היו מקומות שראיתי בתורות ישנות שמילאו את המקום. כלומר, היה מקום ריק, היה יפה, שמים נו״ן, משהו כזה, סתם איזה… סתם סימן, שיהיה יפה, שייראה יותר יפה. מאוד טוב.
וסתם כך, כי סוף פרשה יש תיבה בת שתי אותיות, ישאיר אותן בין הדפים, שלא ידחוס אותן בין שני העמודים, וילך ישר לנושא הבא, ולא ידחוס את זה. ואותו יכול להיות תורה, הרי נאמר קודם ששתי אותיות יכולות לבלוט. זה רק כשיש משהו שיאחז, שלוש האותיות האחרות מחזיקות ואוחזות בזה. מילה של רק שתי אותיות אפשר סתם לשים ביניהם.
דין תיבה בת עשר אותיות – אין מילה בתורה ארוכה יותר מעשר
דובר 2: וזה אותו דבר אם יש שיטה, תיבה בת עשר אותיות או פחות מעשר אותיות, מילה גדולה, ולא נשמרה השיטה כדי שלא תתקלקל בתוך הדף. אז כך, האם יש יותר מעשר, “למשפחותיכם”?
דובר 1: יש אחת שתיים… ספור כאן, אוקיי.
דובר 2: אה, הוא שואל שאלה אמיתית, אין אף אות אחת בתורה, אין מילה בתורה יותר מעשר אותיות. אין יותר מעשר אותיות? “ובמשארותיך”, משהו כזה, אני חושב שזה גם עשר אותיות. מילה אחת “למשפחותיכם” בתורה עומדת חסר, נדמה לי. אני לא יודע אם באמת יש מילה “למשפחותיכם” עם… הוא מביא כבר כאן, הוא מעלה את השאלה הקודמת. הגמרא הרי אומרת “למשפחותיכם” היא דוגמה, ואז זה עשר אותיות. בתורה לא עומד אף פעם “למשפחותיכם” עם עשר אותיות.
דובר 1: “והאחשדרפנים”?
דובר 2: זה במגילה, כן, זה רציני מהחומש. “והאחשדרפנים” זה כמה אותיות? אני לא יודע, צריך לספור. ו׳ ה׳ א׳ ח׳ ש׳ ד׳ ר׳ פ׳ נ׳ י׳ ם׳ – אחת עשרה אותיות. אבל בתורה אין כל כך הרבה אותיות. רואים שהמגילה היא ממש כך. אוקיי, רק… לא, זה יותר ארוך. יש לך מילה שהיא ארוכה יותר מעשר אותיות? “והאחשדרפנים”. אני לא יודע, במגילת אסתר יש עוד יותר ארוכות. כן, בתורה אין מילה יותר מעשר אותיות, אומר הוא. אוקיי, אות גדולה היתה. אה, זה לא. מעניין.
דין מילה ארוכה יותר מעשר אותיות – חצי בתוך הדף וחצי חוץ לדף
דובר 2: אחר כך מה? “ולא ישאיר שום אות כולה בתוך הדף”. אי אפשר להכניס את כולה לתוך הדף. אז מה עושים? “אם יכול לכתוב חציה בתוך הדף וחציה חוץ לדף”. אם זו מילה ארוכה, אפשר לשים חצי, חמש אותיות קטנות בדף, והחצי השני מהמילה. אם יהיה פחות מחצי, “אם לאו, אינו מניח אלא מקום פנוי, ואינו מניח שטח גדול ריק”. לא משאירים… “ואז מתחילת השורה הבאה מתחיל את השורה”.
אז הכל הלכות יופי, ממש הלכות יופי, שיהיה יפה.
בין כל חומש וחומש – ארבע שורות
דובר 2: “בין כל חומש וחומש”, בין כל חומש, כלומר כשמסתיים ספר בראשית לפני שמתחיל שמות, צריך להשאירארבע שורות שמשאירים ריקות בלא כתיבה, לא יותר ולא פחות מארבע שורות. “ויתחיל החומש מתחילת השורה החמישית”. אחריארבע שורות, כשמתחילה השורה החמישית, אז מתחילים את הפרשה החדשה, החומש החדש.
סוף התורה – באמצע שיטה שבסוף הדף
דובר 2: “כשגומר התורה”, אומר הרמב״ם, “צריך שיגמור באמצע שיטה שבסוף הדף”. התורה צריכה להסתיים באמצע השורה בסוף הדף. צריך לכתוב אותה בצורה שזה יצא כך. כלומר, הוא הולך לומר מה לעשות. “ואם נשאר לו מן הדף שיעור מרובה”, אם הוא מגיע לסוף התורה ויש לו עוד מעט מילים לכתוב, יש לו עוד הרבה שורות, מה יעשה? “מקצר ועולה”. הוא מתחיל לכתוב שורות קצרות יותר. “כדי שיגמור בתחילת השיטה ולא יגמור את השיטה”. שלא יסיים לגמרי, לכתוב עד הסוף. “ומכוון שישאר לעיני כל ישראל באמצע שיטה שבסוף הדף”.
הוא אומר לכן, שיראו שסוף התורה הסתיים, שלא יחשבו שזה הפוך, שידעו שבא אחר כך תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וכל ספר יהושע. אני לא יודע, הוא מביא את זה מהתורה עצמה. אני לא יודע, זה הרי לכאורה ענין של יופי יותר. זה יפה, סוף ספר גם יהיה יפה. כלומר בשפה של היום, הוא מיושר. הוא רוצה שגם מלמטה יהיה מסוים. בסוף התורה רוצים שיהיה מסויים, ולא עוד מקום אחר. תמיד זה כך, נכון? כמו שמסיימים עם “ברוך שומר הבטחתו לישראל”. הוא עושה כזו חזרה. אותו זה סיבה טכנית, נדמה לי, בגלל השורות. אוקיי. וההתחלה של התורה לא תהיה, שיזכרו לעשות את האותיות ה׳.
אותיות גדולות, קטנות, נקודות, ואותיות משונות
דובר 2: אותיות גדולות, אותיות קטנות. יש מסורות מסוימות שאותיות מסוימות יכתבו גדולות יותר מהרגיל, או קטנות יותר מהרגיל, או שאותיות יקבלו נקודות. למשל, “וישקהו”, כן. כל הדברים האלה עושים אותנו, גדולות, קטנות, נקודות. ויש גם עוד דברים. חוץ מזה, יש אותיות שעושים צורה מוזרה, כלומר, האות כותבים אחרת. כגון? פ״א לפופה. פ״א לפופה פירושו שבפ״א עושים עוד פ״א. פ״א בא כך עם תג, עושים עוד תג בפנים.
ומה עוד? אותיות שראשן נשבר. לא ברור. למשל הח׳ הוא מביא מ״ויהי חושך אפלה”, עושים פסוק קרוע בח׳. גם האור החיים אומר פסוק קרוע בח׳. כך מתיקות הסופרים.
למה לא עושים היום לפופות ועקומות
דובר 2: אנחנו לא עושים את כל הדברים האלה, דרך אגב. אנחנו עושים את האותיות הגדולות והקטנות, בדרך כלל עושים כשהדבר עומד במסורה. אבל לפופות בתורות שלנו אין, for whatever reason, אני לא יודע למה. אני לא יודע למה הפסיקו את כל הדברים האלה.
חידוש: אני חושב שהפ״א לפופות והאותיות עקומות זה נגד בעל המום, כביכול. נביך, פ״א שנולד עם גיבן גדול. אתה אומר לכל יהודי, יש שם חסרון בתורה. יש יהודי שהוא הפ״א לפופה. ומכיוון שהסופרים מאוחר יותר התחילו לרחם על יהודי כזה, הם הפסיקו לעשות את זה. אבל הקטנות והגדולות, זה יותר לא.
התחילו למצוא יותר ויותר רפואות, יותר ויותר. כל אחד כבר perfect, כל אחד כבר יש לו את האבחנה, כל אחד כבר הלך לעזרה. אבל אני מכיר אחד שהוא הנקודה על “וישקהו”. זה כן. אוקיי, בקיצור, לא תמיד הוא מקבל שיניים. בקיצור, מעשה.
ספר התגי – סודות של התגין
דובר 2: מה אומר הרמב״ם? יש ספר שנקרא ספר התגי, שהוא כותב על כל תג שונה סודות אחרים מה זה. אני חושב שהסוד של זה
ספר תגי, תגין ולפיפין, והלכות כתיבת ספר תורה
ספר תגי — מסורת התגין והלפיפין
דובר 1:
אבל אני מכיר אחד שהוא הנקודה על וישקהו. אתה שומע כן? אוקיי, בקיצור, לא תמיד הוא מקבל שיניים, אבל…
בקיצור, מעשה. אומר הרמב״ן, הרמב״ן אומר שצריך לעשות, הוא לא אומר שלא צריך לעשות. יש ספר, נקרא ספר תגי. כן, ספר תגי כותב על כל תג שונה, וסוגים אחרים של דברים שהרמב״ן מצטט אותו. לא עומד בספר, זה מקובל מעזרא הסופר. אני חושב שהסוד של זה, כמו שראינו בתפילין, בכל מקום יש סימן כזה, והפשט הוא פשוט הסוד באות, והרמז יש את הפשט שכותבים כבר.
לא לספר על זה לאנשים שמחפשים תיאוריות קונספירציה, מה הקונספירציה בזה? כי כאן הולכים אחרי האותיות, אפשר לראות שם סודות, סודות שונים. בואו לא נגיד, בואו לא נספר. אוקיי, אני לא יודע מה להגיד, לא לספר, אוקיי.
נטע, איך? עוד דבר, שצריך להיזהר בתגין. תגין זה כן, שהרמב״ן לא אמר את ארבעת המקומות שעושים ארבע וג׳… אומר הרמב״ן לא התכוון שלא אנחנו עושים כל ש״ס טוב, אלא הרמב״ן סבר שרק אצלנו יש מקומות מסוימים שנוהגים לשים תג, וגם צריך לשים לב כמה זיינים יהיו לתג. יש לה׳ תגין, אחד יש לה׳ אותיות ז׳, למי יש שבע? אני לא זוכר, אני לא זוכר. הוא לא אומר, הרמב״ן לא אומר שיש איפשהו אות כזו עם שבע. למי יש שבע? אין לי את המנהג. הוא לא אומר, צריך לעיין בספר תגי.
ואיזו אות היתה עם שבע, משוגע, אני הייתי בנסד. זה בטוח. כשנעשים מודעים עכשיו, יש את הדלת. נקרא ספר תגי, אפשר עוד לעיין. שם עומדת החכמה, סתם יש להם את זה. כשנעשים מודעים עכשיו, יש את הדלת. זה ספר תגי, יש מזה פירושים של ר׳ אלעזר מגרמייזא, הרוקח, הראשונים מאז.
זה מקובל ממה? מהדברים ש… מה… ממש, כן, רשימה ארוכה. מאיזה זמן מקובל? מזמן הגאונים? שוב, הספר מאוד עתיק, אני לא יודע, כתוב על זה שזה מעזרא הסופר, אני לא יודע. אבל הרוקח, הרמב״ן מביא את זה, כי יש מי ש… רמזים על זה, על רוקח. הסברתי את זה, אני חושב. זו מסורה מאשכנז?
לא ברור. הוא מביא את זה כמה פרשיות. לא, הם לכאורה לאשכנז.
דובר 2:
זה מתאים לספרים של בן אשר ושל כולם?
דובר 1:
לא, בן אשר אין לו את כל הדברים. בן אשר לא עשה את הקריאת מרחמש. אני לא יודע, אני חושב שזה כל התנ״ך. למשל פרשת… איזו פרשה השבוע? פרשת… איפה אנחנו? קדושים? אמור. “לנפש לא יטמא” הנו״ן יש לה קרום נו״ן. הנו״ן “עקום קרן לבסרי”, זה עושה משהו כזה, אחרת הנו״ן. והה׳ של קדושים יש לה ארבעה תגין. וכן הלאה. “איש אוהבך וחללו” אין לו…
דובר 2:
האם הספר הזה מתייחס לתרגום, כמו בפרשה, כמו הזוהר שמביאים בתורה, וכן…
דובר 1:
למה הם מתייחסים?
דובר 2:
כי הלשון היא כל כך…
דובר 1:
אה, כי המסורה היא הכל בארמית. כל המסורה היא כבר בארמית.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
אני לא יודע למה. בקיצור, יש את ספר התרגום, ו… אה, זו בקיצור הגרסה היפה.
המסורה של ספר תגי — עלי הכהן ושנים עשר האבנים
דובר 1:
אה, “מקובל כותב כותב”, כמו שנחרת על שנים עשר האבנים של יהושע. ראית את הראשון שעומד מיד בהתחלה? מה עומד בהתחלה? לך לעמוד הראשון. על הספר… אה, זה מה שאמרת לי. “שעלי הכהן חרת על שנים עשר האבנים שיהושע שם בגלגל”. אוי, הספרים הקדושים, הספרים המאירים מפעם.
מאוד טוב. זה יש. “חרת על שנים עשר האבנים, עלי הכהן הוא חרת על שנים עשר האבנים…”
דיון: האם צריך לנהוג לפי ספר תגי
דובר 2:
הרב משה מרדכי קארפ אומר שצריך לנהוג…
דובר 1:
אבל זה מובא, הרמב״ם מביא את זה…
דובר 2:
אהה, ר׳ אלעזר מגרמייזא. זאת אומרת שמי שהולך עם מנהג אשכנז צריך לעשות את זה?
דובר 1:
זה לא קשור לזה. זה מה שאמרת, שהרמב״ם מביא את זה.
דובר 2:
אבל הרמב״ם לא מביא את זה. הרמב״ם לא מביא את הספר.
דובר 1:
הוא לא מביא את הפרטים, אבל הרמב״ם מביא כאן שצריך לעשות “כפי מה שמקובל איש מפי איש”. “איש מפי איש” הוא מתכוון כאן “עתיקי הספרים”. אלו “עתיקי הספרים”. הרמב״ם אומר, הרמב״ם מביא הכל מה שנהוג באשכנז. אבל הוא לא אומר כאן אילו. הוא אומר רק שצריך לעשות “לפי שתיקה הסכמה”, שהוא מתכוון לרמוז על משהו ספר אחר.
דובר 2:
הוא מתכוון לכאורה לספר הזה. אה, לספר תגים. הוא מביא אצל הראשונים מביא הוא, הרמב״ן מביא את זה, וה… הרמב״ם מתכוון לזה. אה, הוא מביא את הרמב״ן, כן, שצריך לעשות את זה. והמאירי מביא גם.
דובר 1:
אה, את ספר תגים. והמגדל עוז תיקן, הוא אחד מהמתקנים של ספר תגים, המחבר מגדל עוז. מבדיעי הפסוקי. הוא אומר, אה, המחבר מגדל עוז הוא אחד מהמחברים של המתגים? מה? הוא לא המחבר, הוא כתב על זה, הוא עסק בענין הזה. אה, הוא עסק בענין הזה, אוקיי.
אממ, הוא היה קצת מקובל, אני לא יודע אם אתה יודע. חכמי הנגלה לא כל כך מעריצים אותו, אבל יכול להיות שבקבלה הוא ידע יותר טוב. אה, אתה רואה שהאבני משה כתב לופופים. כן, כן, יש, יש ספרים, התפילין של הרבי עושים את זה. לא של הרבי, של רבי משה׳לע פשעווארסקער.
דיון: לופופים — האם יודעים את המסורה במדויק
דובר 2:
אבל הוא לא ידע את המסורה במדויק, או שזה רמז?
דובר 1:
אני לא יודע. לא, לכאורה זה הולך לפי זה. הוא אומר ש, הוא מביא שאולי אכן הפסיקו לעשות בגלל זה, כי לא זכרו איך לעשות את זה. והחתם סופר אומר אכן שלא יודעים על זה. איך עומד בחתם סופר?
אבל רבי יואל, למה אתה מכניס את החומש שלך? זה לא החומש שלך. אם יש לי ספר תורה, אני אנסה לעשות את זה. זה לא החומש שלך. עם… עם… זה היה מאוד מעניין, הלופופים. זו היתה אות מעניינת, פונט מעניין בחומש שלך. מצא אות יפה בשביל זה.
אוקיי, הלאה. זה לא ברור. הוא מביא את זה, למה לא לעשות את זה? אה, יש, הוא מביא את ספר שלטי הגיבורים, שהוא מביא למה צריך לעשות את זה, ואף אחד לא מבין למה. אולי אכן כן, כי זה סימן. כדי שיגידו שם קונספירציה, סתם לכתוב בתורה זה מעניין. כן? אוקיי.
זו לא קונספירציה, זה פשט. אצלי הכל פשט, פשוט פשט. פשוט פשט אין לופופים, אני לא יודע למה כל הדבר הזה רמז.
טעמים למה יש את המסורה של תגין
דובר 2:
יכול להיות שזו גם מעין שמירה שלא יכנסו סופרים שאינם תלמידי חכמים?
דובר 1:
הוא אומר את הפשט הזה. גרינפלד, גרינפלד הוא אחד מטעמי המשנה ברורה, הוא אומר את הפשט הטוב. הוא אומר שהסופר הוא מי שנכנס יודע מה הוא עושה. והוא אומר את התירוץ שאמרתי עכשיו, שמכיוון שזה רמז לסודות, לא צריך, אין טעם.
על כל פנים, זה לא כל כך ברור ה…
דובר 2:
יכול להיות שזו דרך לתפוס אם מישהו שאינו בן תורה, מישהו שלא יודע דברים, כותב ספר תורה? יש דבר כזה?
דובר 1:
אה, רואה, שומע, הצאנזער רב כתב… צאנזער רב? כן, הצאנזער רב כתב שיטה… הצאנזער רב סבר, הנפש חיה כותב, הוא דיבר עם הצאנזער רב, והצאנזער רב אמר לו שכשהוא כותב בעצמו, הוא עושה כן את זה. העולם לא נוהג, אבל כשכותבים בעצמם לעצמם, ואולי צריך… כך נראה… יש לי חבר שיש לו את ספר התורה של הצאנזער רב. שם יש את כל הדברים? שם נשאל. לא, זה לא ניתן לבדיקה.
קיצור, יכול להיות שהאדם רואה מה רוצים שיעשה, עונה הוא לספר. איזה מספר יש לו עניין, צריך לשאול את ידידי החשוב בית אבא, שאצלו מונח ספר התורה שהצאנזער רב כתב. מעניין. נראה אם יש אכן את הלפיפים. נשאל. אנחנו יודעים באילו אותיות צריך למצוא את זה? הנה יש לך רשימה.
דוגמאות מספר תגי — אותיות קרומות ותגין
דובר 1:
ויש לי אחת מהשבוע הפרשה… שוב, מה היה כתוב על השבוע הפרשה? איזו קרומה חס, נא יש כאן רק רחמ׳ן את הספר. יש יש לי רשימה של שבע קרומות דעס, עשר… אה, ולכאורה ברשימה, הולך בקלות אפשר לראות. הוא אומר שהרוקח למשל אומר הרבה התורה היא על זה. התורה היא על זה, כן. אה. סנצא, חכמה ואשכנז קיבלו עם פחות דברים מוזרים שלהם, מאשר בעלי החכמים המקובלים או חכמי החסידות. כן, אבל יש? אצל הרוקח יש דבר שלם כאן? כמו התורה של תרגום? הרמב״ם הוא כאן רמב״ם בעסרד? כן. סבי שלי, רפואה שלמה, היה חסיד גדול מאוד של הרוקח. הוא למד את כל הספר, יש בעת על התורה. הוא יכול להיות הרמב״ם? אבל… קיצור, כאן ספר תרגא, יש א. כאן א, האסלע שבע תרגא, הוא שבע בורתא. ישראל, כמו שכתוב בברשת לב דבי, יש לו שבע תג. אה, ישראל… ברשת הוא במדבר שלי. אלפי, זה מ׳באחס׳ הוא כ׳, הא׳, האלפ׳ן השונים שעושים עם שבע תג.
פלא, זה שבת וישראל חלא.
אבל יש סופרים שצריכים לדעת את כל התורה בעל פה, מאוד ברור, כאן לא צריך את זה קשה, ישראל צריך לדעת כדי להתחיל לדרוש, אבל אי אפשר כבר.
אוקיי, הלאה…
הלכה ט — כל הדברים האלו אינם אלא מצוה מן המובחר
דובר 1:
עד כאן ענין התגין והלפיפין. זה אומר הרמב״ם, אה, דרך הרמב״ם עם ההלכה הבאה, כל הדברים האלו אינם אלא מצוה מן המובחר, אה, כל הדברים האלה הם מצוה מן המובחר, טוב אם עשו את זה כן, אבל אם לא דקדק בתגין וכתב אותיות כתיקונן, כמו שרגיל הסדר, עושה קריבת השיתין או הרחקן או האריך בקוצן, שכל ההלכות האלה אי אפשר להסתמך על השיתין? על השיתין, כן. לא דקדק. אבל כל עוד הוא לא עשה ממש דברים שלא כשרים ועשה ממש מיאוס, כמו אות לאות, הדביק אותיות, או חיסר במקומות שכתוב מלא, או להיפך, חסר במקום שכתוב חסר, אבל העיקר, צורת האות, הוא לא פספס שום צורת אות, לא שינוי מפתיחות וסתומות, הוא לא פספס את הפתיחות וסתומות כמה להשאיר פתוח בין שתי פרשיות, הרי זה ספר כשר.
אז טוב, שכל הדברים האלה לא מעכבים, וזה המקור למה שלא נוהגים, אולי לא צריך להפריע, נכון? אבל האם צריך לחשוש שלא יודעים, לא יודע. אבל בתורה שאנחנו לא עושים חלק מהדברים, זה בוודאי כשר.
חידוש: הרמב״ם מכניס ספר תגי כהלכות רציניות
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה…
כבר, אמרתי הכל יכול להיות מנהגים שהוא רואה שהרמב״ם הסתכל מאוד מקובל, לא סתם. אפילו ספר התגין לא עומד מהתלמוד, אבל הרמב״ם מכניס את זה בקטגוריה הקודמת של דברים רציניים, ממש הלכות.
הלכה י — מנהגי הכתיבה של הסופרים
שיעור שיטין — 48 עד 60
דובר 1:
עוד יש עוד דברים שלסופרים יש קבלה איש מפי איש, הוא לא אומר לנו עד מי, אבל בספר תגין הוא כתב איש מפי איש עד אותן אבנים של יהושע.
אהה, והיה שיעור מנין השיטין שבכל דף לא פחות משמונה וארבעים ולא יתר על שישים. שליופי של ספר תורה על כל דף, תסדר את זה כך, שכך תהיה הצורה בספר תורה, בין 48 ל-60 שורות. הגובה של ספר התורה יהיה משהו רמזים משהו. אוקיי, כן. או יכול להיות שזה התפתח כך מסיבות מעשיות שונות של כמה ארוך ספר תורה צריך להיות, ו… בטח יש בזה חכמה.
שיעור רוחב הדף, צורת השירות, ופסולים בספר תורה
שיעור רוחב הפרשה ורוחב השיטין
דובר 1: שליופי של ספר תורה, על כל דף תסדר כך, שכך תהיה הצורה של ספר תורה. בין שמונה וארבעים לשישים שורות. הגובה של ספר התורה יהיה…
אני זוכר את הרמזים על זה. אוקיי. כן. רמזים, או יכול להיות שזה התפתח כך מסיבות מעשיות שונות של כמה ארוך ספר תורה צריך להיות וכמה… בטח יש בזה חכמה.
אוקיי. כמה שורות אנחנו עושים בתורות? שמונה וארבעים? צריך לקחת ספר תורה. אנחנו עושים ארבעים ושתיים, זכרתי. לא?
דובר 2: הוא לא מביא כאן את ה…
דובר 1: אה, “יש אומרים שלא יהיו פחות ממ״ב”. אה. אני לא זוכר. אוקיי. אוקיי. משהו מונח לי בראש המספר ארבעים ושתיים. אני מביא את כל החשבונות. אוקיי. אלו רמזים ישנים שיש שם. בטח יש סוד בכל הדברים האלה.
כן. ושיעור רוחב כל פרשה ופרשה כמו תשע אותיות. שבין פרשה לפרשה יהיה לפחות… אפשר לשים יותר, בפרט כשיש לך פרשה פתוחה סתם, צריך רוחב. והקבלה היא שיהיה תשע אותיות רחב, “אשר אשר אשר”. הוא אומר, בלי הקבלה יכול היה להיות קצת פחות, קצת יותר, אין חילוק.
ועוד דבר. כן. ושיעור רוחב השיטין, זה מעניין מה הגמרא אומרת בתשע אותיות. הוא רוצה תמיד להגיד לך שיהיה כמות נורמלית של הפסקות בין האותיות, כי קודם הוא נתן לך את הארוכה ביותר. כי ככל שיש יותר אותיות, מספיק פחות הפסקות, כן?
דובר 2: על מה אתה מדבר?
דובר 1: כאן הוא אומר “אשר”, וקודם הוא הביא אות ארוכה, הוא אמר שלוש פעמים.
דובר 2: כן, קודם הוא דיבר על משהו אחר.
דובר 1: כן, אבל כשכתוב שלוש פעמים אות ארוכה, יש לך פחות הפסקות.
דובר 2: מה זאת אומרת פחות?
דובר 1: כי כאן יש לך עוד אות בין שתי מילים. כשאדם כותב “משפחותיכם”, זה היה פחות.
דובר 2: זה היה קטן יותר, אבל זה רוחב.
שירת הים ושירת האזינו — שורות מלמעלה ומלמטה
דובר 1: ושירת הים צריך לצאת שיש שם לבנה… כלומר, בשירת הים כותבים בדרך מסוימת, זה נראה מאוחר יותר. זה כן. יש מסורת, מקובל, שמלמעלה ומלמטה יש שורה מסוימת שצריך לכתוב. חמש השורות מלמעלה מתחילות “הבאים ביבשה אשר עשה ה׳ במצרים” — חמש שיטין, ולמטה מהשירה חמש שיטין שמתחילות “ותקח אחריה ותצאו וגו׳”. אפשר לעיין בתורה לראות שעושים אכן כך.
תרגום לעברית
כך גם בשירת האזינו יש כאן שמלמעלה עושים בראשי השיטין למעלה בשירת האזינו כותבים “וידעו אחרי הדרך באחרית להכעיסו” — שש שיטין, ולמטה יש חמש, שזה “ויבאו וידברו אשר כך הוא אשר”. אבל כל הדברים האלה, אומר הרמב״ם, אינני מעכב.
מה כן מעכב — פסולים בספר תורה
אם כן מה הוא כן מעכב? אה, אם כתב מלא חסר או חסר מלא. זה כבר נאמר. או שכתב מלה שקורין אותה ולא כותבין אותה, או שכתב כתיב ולא קרי, יש קרי וכתיב, והוא כתב לא כמו הכתיב. כגון שכתב “ישגלנה” במקום “ישכבנה”, כך אומרים את זה. או “עפולים” כתב במקום “טחורים”. כן, הוא לא אומר. או… או שכתב פרשה פתוחה סתומה, או סתומה פתוחה. או שכתב את השירה כשאר הכתב, שירה שיש בה אריח על גבי לבנה, כתב אותה כשאר הכתב. או שכתב פרשה אחרת, פרשה אחרת, פרשה שאינה שירה, כתב אותה כשירה, הרי זה פסול.
דיון: מה הנפקא מינה של “אין בו קדושת ספר תורה”?
דובר 1: ואין בו קדושת ספר תורה כלל, אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות. יש לו רמת קדושה אחרת. מה הנפקא מינה של קדושת ספר תורה? הקדושה של חומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות. אני לא יודע מה הוא אומר. לכאורה הנפקא מינה היחידה היא שאי אפשר לקרוא בזה בציבור. או גם צריך להיות בגניזה. מה ההבדל? לכאורה זה אותו דבר. לשניהם יש קדושה. ואסור לזרוק אותם, לשרוף, למחוק.
דובר 2: אולי שלא יקראו בזה ברבים?
דובר 1: בסדר. כן, זה אני אומר. לא קורים ברבים מחומש. נראה מאוחר יותר בפירוש את ההלכה, כבר ראינו את זה, נכון? לא קורים מחומש. אתה מודה שהרמב״ם אומר “קדושה”, כנראה יש כאן משהו יותר.
דיון: האם מקיימים מצוות כתיבת ספר תורה עם פסול כזה?
דובר 1: זה דבר מעניין, כי האדם כותב את זה לעצמו, הוא אומר בסדר, אבל הוא רוצה להיות מקיים מצוות כתיבת ספר תורה. הוא לא היה מקיים מצוות כתיבת ספר תורה למפרע? הוא לומד בזה והכל. הוא לא היה מקיים את המצווה? אני לא צריך להיות תנא קמא. האדם כתב למשל את הקריאה במקום הכתיבה. אבל כל עוד הוא לא מתקן את זה, כן, נניח, אבל הוא לומד בזה והכל. הוא לא היה מקיים את המצווה של כתיבת ספר תורה?
דובר 2: ממש לא, אפילו הוא לומד בזה והכל.
דובר 1: זה לא ממש דבר מעשי. זה לא היה שם בשביל הראש. אם יש אחד… בסדר, טוב מאוד. אנחנו יכולים להיות מקיימים את זה עם קניית ספרים. אבל אם קניית ספר יש בה טעות, לא היית מקיים את המצווה של כתיבת ספר תורה? כי הוא קנה לא טוב, הוא לא קנה תוספות יום טוב, אלא מהדורה אחרת.
דובר 2: כן, אולי. אולי. איך אתה יודע?
דובר 1: אני לא יודע, אתה צודק, יש כאן בעיה. כל… הראש, נניח, אני מעשית קניתי רק את חלק זרעים הקצר. זו גזירת הכתוב. כל הדברים הגיוניים. יש הבדל בין חומש מחומשים שהוא בגדר לעצמו, לבין מה שהוא בגדר לתינוקות. כן, יש חומש לילדים. אבא לא לומד חומש. למה? כי חומש הוא יכול לזכור רק חומש אחד בכל פעם. אבא כבר זוכר את כל התורה בבת אחת. כולי האי ואולי. נשים צריכות להיות זוכות. ו… אני לא יודע. במשהו אתה צודק שיש כאן בעיה אחרת לגמרי. אבל זו לא גזירת הכתוב. כל ההלכות שאתה מציג, זה עושה את ספר התורה יותר שלם.
לשון הרמב״ם “אין בו קדושת ספר תורה כלל”
דובר 1: גם קצת מעניין הלשון של הרמב״ם: “אין בו קדושת ספר תורה כלל, אלא כחומש מן החומשין”. אנחנו יודעים שזה הגדר של חומש. אבל אפשר לומר, “אין בו קדושת ספר תורה”, אבל יש לו קדושה של חומש. הוא רוצה לומר לנו ש… אה, זה כלום? זה חומש קטן. אבל לחומש קטן יש גם קדושה. מה זה אומר שלא?
דובר 2: אתה יכול להסכים איתי שחידוש גדול היה שיעבירו את זה להבא?
דובר 1: אתה מתכוון שזה חומש קטן? לא, אני מתכוון שהרמב״ם רוצה לומר שזה ממש… זה בושה. הרמב״ם מתבייש בו, הוא עשה דבר כזה מטופש. זה לגבי חומש קטן, אבל בכל זאת הוא עשה דברים נפלאים. הוא כתב את כל התורה כולה, ואפשר ללמוד בזה.
דיון: קרי במקום כתיב בחומש
דובר 1: בסדר. אני אתן לך דוגמה. בחומש שכתוב “שבעה וחמישים יוצאי דופן מצוות כתיבת ספר תורה לא דרוש”. ובחומש שלי כתבתי בפנים את הקרי. במילים אחרות, בדרך כלל בחומש, הדרך הרשמית היא לכתוב את הכתיב, ובצד כותבים את הקרי. בחומש שלי כתבתי את הקרי בפנים, כי אני רוצה שיהיה כך שקורים אותו.
דובר 2: אבל זה חומש מן החומשים שמלמדין בו תינוקות.
דובר 1: בסדר, אתה אומר שחומש יכול להיות כך. זה מעניין. מישהו אמר לי שאפילו יש מי שאומרים שאסור, אבל מהרמב״ם משמע שמותר כן. הרמב״ם בהקדמה לספרו אומר “ואיני בא לגלות דעתא דהאי ספר אין בו קדושה כלל”. אבל זה חומש מן החומשים שמלמדין בו תינוקות. כתוב על הכריכה “חומש”, לא כתוב “ספר תורה”.
אגב, אפילו מי שאומר שיוצאים, אני הולך להדפיס את זה בחמישה כרכים. אני לא הולך לעשות דבר כזה. אבל רציתי לומר שחומשים שמלמדין בהם תינוקות, כן. טוב מאוד. בקרוב נראה, נראה כאן בהלכה, אה, נראה כאן בסוף הפרק את ההלכה של חומש.
למה ילדים לא לומדים מספר תורה כשר?
דובר 2: אבל מה באמת, אם יש לך ספר תורה, למה לא לאפשר שהילדים גם ילמדו בספר תורה כשר? יש אולי ענין דווקא?
דובר 1: זה קשה, לכאורה. קודם כל, אין כל כך הרבה ספרי תורה. צריך לכתוב כל אות, איך יכול להיות כל כך הרבה? אבל אם כל אחד כותב… הילד כותב, לילד יש עוד טעויות. בסדר, בואו נגיע. הגענו להלכה למעשה.
ספר תורה שאינו מוגה — שלושים יום
דובר 1: ספר תורה שלא הוגה כדי לוודא שהוא כשר, אסור להחזיק יותר משלושים יום, אלא שיתקנו אותו. או, כמו הקודם, מי שכתב את הקרי במקום הכתיב, שיתקן אותו כמו שצריך להיות, או יגנוז.
דובר 2: כן, מישהו אמר לי לא לכאורה שלא עברו.
דובר 1: מישהו אמר לי ממש שיש כאן טעות. הרמב״ם לא אומר את ההלכה של הגהה, של לעבור. הוא התכוון לא תיקן, לא בדק, לא בחן, לא בדק. יכול להיות שצריך לבדוק, זה מעשי. אבל הרמב״ם, כאן לא כתוב את זה. כאן כתוב שאם יש אחת מהטעויות האלה, אז.
שלוש טעויות בכל דף — תיקון או גניזה
דובר 1: עכשיו כך, סופר שיש לו שלוש טעויות בכל עמוד, בכל דף, היו מתקנים. ספר, לא סופר. ספר, כן. ספר תורה שיש בו שלש טעויות בכל דף ודף, צריך לתקן. אם יש ארבע בכל דף, פשוט שקשה מאוד לתקן כל כך הרבה. יגנז.
דובר 2: לא, החורבן הוא בדיוק זה, שהאדם שידע את הטעויות, לא חזקה, אי אפשר לתקן את זה. לא נראה יפה זה נעשה כמו מכוער.
דובר 1: כן, המילה היא, טוב מאוד. התיקון נראה. התיקון אומר, כמו שהרמב״ם הולך לומר עם מחיקות, התיקון אומר שמכניסים אותיות בצד, יש שיבוש בלי ארבע טעויות, הוא אומר שאם אתה כבר עמוק בספר, ושם מוצא אתה דפים חדשים שיש בהם טעויות, לא אומר שזה עכשיו כלי לעשות ספר. אז כן לתקן.
מה נאמר כשמתחילים לעשות ספר. מה זה דף אחד מן השאר. תופס שאני לא יודע מה הוא יעשה. בסוף כבר יש דפים שיש בהם אפילו ארבע טעויות, כי צריך להיות בגניזה. אבל אם יש דף אחד שיש בו רק שלוש טעויות על זה, זה אומר משהו כזה.
במיעוט, לא יכול להיות שכל אחת מהטעויות היא יותר מארבעה דפים, יותר מארבעה זוגות. אם יש חלק עם שלוש טעויות, ואם יש לפחות אחד שיש בו רק שלוש טעויות, אפשר לתקן אפילו את זה עם ארבע טעויות. משהו כזה. כן.
במה דברים אמורים — שנמצא תולה אותיות
דובר 1: במה דברים אמורים? שנמצא תולה אותיות. אה, מה זה, אפשר לתקן. איך לתקן? אז אומרים שאי אפשר לתקן יותר מארבע טעויות. מתי אומרים שאי אפשר לתקן יותר מארבע טעויות? אם חסר כאן משהו. כגון שחסר, חסרות אותיות. אז מה עושים? מכניסים יד לאורך זמן עם תולה, מכניסים בין השורות, שרק שלא יהיה מכוער. כך שיש בארבע המון לא מכוער. זה זה.
מותר לכתוב חומש חומש
דובר 1: מותר לכתוב את התורה חומש חומש, כל חומש בפני עצמו. זה פשוט, אומרים חומש, ולומדים מותר. מותר לכתוב את התורה בחומשים. שאלו אותו, “יש לזה קדושת ספר תורה שם?” יש לזה קדושה של ספר תורה שלם? אומר, “מה זה אומר בדיוק, לא ברור.” כן. וזה שאפשר לקרוא בזה בציבור, אבל לא נאמר בבירור.
אומר הרמב״ם, “אבל לא יכתוב מגילה בפני עצמה…”
הלכות כתיבת מגילה, תנ״ך, ושרטוט
הלכה יד: איסור כתיבת מגילה לתינוק
זאת אומרת, פחות מחומש, סתם מגילה, חתיכה, חתיכה מ… השאלה היא אם זה על קלף, זה לא על קלף? לא, לא, מגילה אומר על קלף. מגילה אומר על קלף, הכל מדברים כאן על קלף. מגילה אומר כמה פרשיות, לא חומש. חומש אומר כותבים כל בראשית, חומש שלם, כן. אבל לכתוב פרשת ויצא לבד, לא. זה אחד הדברים שאסור לעשות.
מעניין. “ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה”. לא כותבים… אפילו לתינוק, אפילו לילד שמלמדים אותו, הוא לומד עכשיו פרשת ויצא, לא כותבים מגילה של פרשת ויצא. אבל “ואם דעתו להשלים לה לחומש, מותר”. צריך לדעת, היום… אני מתכוון, הדפוס צריך גם לדעת מה הדין של הדפוס.
דיון: הדפסת פרשיות לשבת — זלזול?
אבל גם, היום מאוד נפוץ, עושים כך לשבת, מדפיסים רק את הפרשה וכדומה. יכול להיות שזה לא מוחזק, כי נעשה זלזול גדול מאוד, הכל נעשה כמו עיתון, משתמשים בזה כאילו זה חד פעמי.
ראיתי ששאלו… הליובאוויטשים עושים כל שבוע קונטרס כזה, אבל ראיתי שהרבי מליובאוויטש מישהו שאל, לא היו מספיק חומשים בבית הכנסת, מישהו בא, היו הרבה מאוד אורחים, הוא רצה לעשות עותקים של חומש. אמר הרבי, “שיקנה עוד קופסת חומשים, יהיה כבר לשבוע הבא.”
אבל… אני לא יודע מה… מה עושים כל אלה שעושים את זה כן, שהולכים בשבת עליות? אני אומר, וזה נעשה חד פעמי, זה חומש חד פעמי. זה מאוד מצחיק, אני גם עושה את זה, אבל רציתי לדעת אם זה מוחזק. זה מתחיל מההלכה הזו, למה אסור לעשות מגילה? לכאורה בגלל זה, כי זה נעשה זלזול.
יש לי בכלל ביקורת על כל השבתים האלה שעושים במלונות. אין אווירה של בית מדרש, אין שם ספרים, ועושים את זה מאוד קל כי רוצים לעשות שם בילוי. זה לא… לא בסיסי. זה דבר אחד, אבל בסדר.
אבל אני אומר, ההדפסה… בסדר, אני לא יודע. צריך לשאול את הרב, את הפנים מה לעשות. אבל נראה לי שכאן יש סיבה לחשוב שזה לא הדבר.
כותב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת
“כותב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת”. אה, מה ההיתר? “כותב מגילה לתינוק להתלמד בה” — גם לא לתינוק. אפילו להתלמד, רק אם הוא מתלמד, אם הוא צריך את זה כדי שיוכל מאוחר יותר להוסיף את השאר. לא חייבים לעשות בבת אחת. אם התוכנית היא לעשות חומש שלם, מותר להתחיל. טוב מאוד.
אבל “כותב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת” — לוואי מותר. מה הפשט של זה? מה זה אומר? אני לא יודע מה זה אומר. מותר לכתוב מגילה… זה בא אחר כך, ואני לא מבין מה היה כאן קודם.
מותר לכתוב שלוש מילים רק על שורה, ואז… או עושים את זה עם שינוי גדול, כך שמותר כן לעשות. אם מישהו עושה משהו אחר, וזה סוג של חומש. מה המשמעות? לא חומש. הוא כותב את זה כמו… הגמרא מדברת על התפילה שעשו לפרשת סוטה, או כותבים משהו נושא שלא… או מותר כן לקחת חתיכה קטנה מהתורה, משהו כזה, שלא דומה.
כן, זה סוג של דרך כתיבה, או סוג של דרך… סוג של שלט שתולים על הקיר במוסד, אני יודע. אומר כך, זה סוג של סלוגן, פסוק מסוים, משהו מסוים… כן, משהו כזה. יש לך כאן שלושה פסוקים, ולא עשית את זה כמו ספר תורה אמיתי. אתה עושה סתם משהו…
הלכה טו: דבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד
הרמב״ם אומר הלאה, “מותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד”. עכשיו סיימנו לגבי תורה, עכשיו הוא הולך לדבר על תנ״ך. איך מתייחסים לתנ״ך? אומר הרמב״ם שתורה, נביאים, וכתובים אפשר לעשות אותם בכרך אחד. נראה שזו רמת קדושה אחת, או מה? לגבי לבוכה זה כזה הרגש. אבל מה כן?
אבל בין כל חומש… ומה עוד? בין כל חומש משאירים שלוש שורות, נביאים זה שלוש שורות. לא כל נביא זה שלוש שורות. משלוש עשרה זה גם שלוש שורות. למה? אם בא לחלקו חולק. אם אתה רוצה לחלק את זה, יחלקו את זה.
אבל האמת היא שהאיסור הוא שאסור לחלק פרשיות. זה רק כאן בספר תורה. לא פרשיות, כותבים את זה, נותנים לו שני ספרים בקלף אחד, והוא חותך את זה, הוא עושה את זה לשתי מגילות, שני ספרים.
הסדר של נביאים וכתובים
אבל מה הסדר של נביאים וכתובים קודם? זה לכאורה כשכותבים הכל בבת אחת, אז נוגע הסדר. אבל הסופר לא הולך בסדר, הוא כותב את הכל על דף ארוך אחד.
וכך, הסדר הוא ברייתא, והסדר הוא כך: יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ותרי עשר. זה בערך הסדר ההיסטורי, כן? כן, בואו לא ניכנס לזה.
הסדר כתובים הוא רות, תהלים, זה גם הלאה היסטורי. השאלה היא לגבי איוב. ומשלי וקהלת זה הלאה, ושיר השירים זה הלאה היסטורי, וקינות ודניאל ומגילת אסתר ועזרא ודברי הימים. הכל היסטורי חוץ מאיוב, בואו נחשוב.
הסדר האמיתי הוא הסדר של הברייתא שעומדת במסכת בבא בתרא. החומשים שלנו לא מודפסים על הסדר הזה. יש לנו חמש מגילות והכתובים ביחד. יש לנו גם, אם אני זוכר, כותבים ישעיה לפני ירמיה. כותבים בעשרים וארבעה, בקורן עשרים וארבעה כבר הולך על הסדר. המסורה קצת שונה מזה. אז, צריך לדעת.
ישעיה היה לפני ירמיה, זה בטוח. כן, הגמרא אומרת סיבה, לא היסטורי. ישעיה היה קודם. ישעיה היה משהו בימי חזקיה מההתחלה. כן, ישעיה לפני ירמיה. אז, הגמרא אומרת סיבה למה זה על הסדר הזה, אבל זה לא ממש, לא לגמרי הסדר ההיסטורי. בכל מקרה, וגם אנחנו לא נוהגים בסדר הזה. זאת אומרת, בחומשים שלנו לא הולך כך. בסדר.
הלכה טז: שרטוט בכתבי הקודש
כאן, הלכה, כל כתבי הקודש, כולל תנ״ך, כותבים אותם על גבי שרטוט. כותבים אותם רק על שרטוט. אה, אפילו כותבן על הנייר, אפילו לא כותבים על קלף, עדיין צריך לעשות שורות. מה עושים כשכותבים עם השורות שלש תיבות לא יכתוב? שלוש מילים מותר לכתוב בלי שרטוט.
עכשיו יש היתר. שלוש תיבות אומר לכאורה כשכותבים את החומש, כן? כשכותבים אותו, לשלוש מילים הוא פספס משהו כזה. זה מעניין, אני לא יודע בבירור. מה ההלכה? אנחנו רואים בגמרא שלפעמים כותבים תפילין, כותבים פסוק לבד במכתב, צריך לכתוב עם שרטוט. אבל אנחנו לא רואים מה מהרמב״ם ההלכה.
הלכה יז: קדושת כרך עם תורה נביאים וכתובים
עכשיו, הכרך שיש בו ספר תורה נביאים וכתובים, אין קדושת ספר תורה אלא כחומש מן החומשים. למה? זה כל המוסיף גורע. טוב מאוד.
חידוש: כל המוסיף גורע — הוספה מחלישה
על זה הרמב״ם דן האם זה עיסק או נחוס. כי זה בדיוק כמו שמניחים… מאוד מעניין, אתה לוקח תורה אתה כותב עליה נביאים וכתובים, זה נעשה פחות קדוש. אתה לוקח תורה, אתה מוסיף נביאים וכתובים, זה נעשה פחות קדוש. פלא פלאים.
נראה שלפי זה יש לך את הזכות לכתוב על ספר תורה נביאים וכתובים. נניח שאדם יצא עם טכנולוגיה לעשות ספר תורה כל כך ארוך שיהיה בו גם משנה שלמה ותלמוד, כן, נניח. יכול להיות שאסור. הוא אמר שכאן יש לך זכות לכתוב ספר אחד עם הנביאים וכתובים. אבל זה נעשה חומש. זה נעשה חומש, אבל לפי זה יש לך את הזכות.
יכול להיות דברים אחרים, כמו למשל במזוזה הוא אמר שאסור לכתוב דברים אחרים. יכול להיות שהרמב״ם אמר, אם מישהו רוצה כאן להתחיל להכניס כאן אני לא יודע מה, כן, בסדר, נפלא. יכול להיות שכל יתר כנטול דמי פירושו שאסור לחבר יחד, אבל לכאורה הוא מתכוון לזה, שהוא הוסיף את הנביאים וכתובים זה גם נעשה חלש יותר.