סיכום השיעור 📋
סיכום משיעור הלימוד — הלכות תפילה פרק יג (רמב״ם)
—
א) הסדר השנתי של קריאת התורה
דברי הרמב״ם: ה״מנהג פשוט” הוא שקוראים את כל התורה מסוכות עד סוכות. מחלקים את הפרשיות כך שפרשיות מסוימות יחולו בזמנים מסוימים: “במדבר סיני קודם עצרת”, “ואתחנן אחר תשעה באב” (שבת נחמו), “נצבים קודם ראש השנה”, “צו קודם פסח בשנה פשוטה” (שבת הגדול).
פשט: מחלקים את הפרשיות כך שיסיימו את התורה בשנה אחת, וכך שפרשיות מסוימות יחולו בזמנים מסוימים בשנה.
חידושים והסברים:
1. תקנת עזרא — קללות לפני ראש השנה ושבועות: הגמרא (מגילה לא:) מביאה שעזרא תיקן “שיקראו קללות שבסוף ויקרא קודם עצרת, ושל משנה תורה קודם ראש השנה”, עם הטעם של “תכלה שנה וקללותיה”. לא ברור אם בזמן עזרא כבר היה הסדר של קריאת כל התורה על הסדר — יתכן שאצל עזרא קראו את הקללות כמו שקוראים ביום טוב (לא על הסדר), ורק מאוחר יותר שילבו זאת בסדר השנתי.
2. תפקיד עזרא בקריאת התורה: עזרא הוסיף על תקנות משה בקריאת התורה. הגמרא אומרת “ראויה היתה התורה שתינתן על ידי עזרא” — הוא כמעט משה שני. עזרא ובית דינו הם אותו דבר כאנשי כנסת הגדולה, שגם תיקנו את סדר התפילה.
3. “מנהג פשוט” של הרמב״ם אינו תואם בדיוק לתקנת עזרא: הרמב״ם אומר “במדבר סיני קודם עצרת” — לא הקללות של ויקרא עצמו, אלא פרשת במדבר לפני שבועות. זה שבוע מוזז מתקנתו המקורית של עזרא (שמדברת על קללות ממש לפני יום טוב). תוספות מבין שעזרא התכוון שיעשו הפסק של שבוע אחד — כלומר הקללות יהיו *שתי* שבתות לפני יום טוב, לא ממש לפניו. הרמב״ם יכול להבין אחרת — שתקנת עזרא היא בתורת מנהג (לא חיוב), והתאימו אותה מעט לסדר.
4. מדוע במדבר לפני שבועות? מתאים להזכיר סיני לפני שבועות (מתן תורה). הקללות נקראות שבוע קודם, והשבוע ממש לפני שבועות מכניסים במדבר סיני.
5. מדוע מחברים פרשיות דווקא בויקרא ובמדבר? כל הפרשיות שמחברים (מכפילים) הן בספר ויקרא או ספר במדבר, אף פעם לא בבראשית/שמות/דברים. הטעם: “שדה המשחק” שבו צריך לתמרן את הסדר הוא בין פסח לשבועות (זמן הספירה) — צריך להגיע לבמדבר לפני שבועות, וגם בין שבועות לתשעה באב — צריך להגיע לואתחנן אחרי תשעה באב. לכן מחברים פרשיות באזור הזה (ויקרא, במדבר) כדי “לקצר” ולהגיע בזמן.
6. הבדל בין מנהגים בהלכות ומנהגים בסידור: הרמב״ם מביא מנהגים מסוימים בהלכותיו, ומנהגים אחרים רק בסידורו. מנהגים שיש להם כבר מקור בגמרא או מזמנים קודמים מביא בהלכות. מנהגים שעדיין יש בהם חילוק (כמו הפטרות) — שם הוא רק רומז. למשל, “במדבר לפני שבועות” לא עומד בגמרא, אולי מהגאונים.
—
ב) סדר קריאה למנחה שבת, שני וחמישי
דברי הרמב״ם: “ממקום שמפסיקין בשבת בשחרית, שם קורין במנחה, בשני ובחמישי לשבת הבא. כיצד? שבת ראשונה קורין בשחרית בסדר בראשית. במנחה מתחילין מ׳ואלה תולדות נח׳ עשרה פסוקים או יותר, וכן בשני וכן בחמישי, וכן לשבת הבא בשחרית קורא מ׳אלה תולדות נח׳ עד סוף הסדר.”
פשט: במנחה שבת, ביום שני, וביום חמישי קוראים את תחילת הפרשה *הבאה* (עשרה פסוקים או יותר). אין ממשיכים — בכל שלושת הפעמים קוראים את אותם עשרה פסוקים. בשבת שחרית מתחילים משם וקוראים עד סוף הפרשה.
חידושים והסברים:
1. מדוע חוזרים על אותם פסוקים? אפשר היה לעשות אחרת — למשל, ביום שני לקרוא חלק אחד, ביום חמישי חלק שני, בשבת את השאר. או ביום שני/חמישי לקרוא את המחצית הראשונה, בשבת את המחצית השנייה. הייתה מחלוקת תנאים על כך. אבל המנהג הוא שקוראים את אותם פסוקים ארבע פעמים (מנחה, שני, חמישי, שבת שחרית), ואת שאר הפרשה רק פעם אחת (שבת שחרית).
2. “טעימה” מהפרשה: הסדר של מנחה/שני/חמישי הוא כמו “צורה קטנה” — מראים חלק מהפרשה, והאדם צריך בעצמו למצוא זמן ללמוד את השאר. זה אומר שכלל ישראל מכיר יותר את תחילת כל הפרשיות מאשר את הסוף.
3. עיקר קריאת התורה לעומת לימוד תורה: קריאת התורה אינה נועדה ל״ידיעת התורה”. “ידיעת התורה” היא חיוב נפרד — כדי שלא תשתכח תורה מישראל — וזה צריך להיות דרך לימוד כל התורה, לא דרך קריאת התורה שבה קוראים רק כמה פסוקים. אם רוצים לדעת את התורה היטב, צריך להשקיע ראש. סדר קריאת התורה נותן רק “הצצה” — מבט על כל פרשה — אבל הלימוד האמיתי הוא אחריות האדם עצמו.
[דיגרסיה: ביקורת על חדרים] — בחדר לומדים לעתים קרובות רק “את היפה” (קטעים נבחרים) וזו עוולה. חדר נועד שידעו את התורה — זה לא בית כנסת. בית כנסת הוא מקום לציבור לתפוס קצת גבורה, דבר תורה, דרשת מוסר. אבל חדר צריך ללמד פרשיות על הסדר, את כל הדבר.
—
ג) הפטרה — הטעם למפטיר בנביא
פשט: לא עומד ברור ברמב״ם מדוע תיקנו מפטיר בנביא.
חידושים והסברים:
1. צד אחד: הענין הוא לקשר את כל הנביאים עם נבואת משה — להראות שכל הנביאים מחוברים לתורה. זה היה מסביר מדוע מוצאים קטעים בנביא ש״ענינם” מהפרשה — צריך 52 מקומות בנביא שמדברים על הפרשה, מה שעושה “דרך נפלאה” של חיבור תורה עם נביאים.
2. חידוש נגדי: זה לא הטעם העיקרי. זה להיפך: כבר רצו לקרוא קצת נביא (כי נביא לא התחיל להיקרא מעצמו), ואחר כך מצאו קטע שמתאים. הרמב״ם לא אומר איזו הפטרה — ואין ענין לסיים את כל הנביא.
3. נקודה מעשית: בעל קורא היה צריך לדעת את כל הנביא כדי לבחור קטע — זה עצמו נתן תנופה נפלאה ללימוד נביא.
4. ביקורת על ה״קשרים”: הקשרים של ההפטרה עם הפרשה הם לפעמים רק “רמזים קטנים” — לשון דומה, לא יותר. זה תומך בכך שהענין העיקרי אינו הקישור, אלא שיקראו נביא, והקישור הוא תוספת.
—
ד) קריאת התורה בראש חודש (הלכה יג)
דברי הרמב״ם: בראשי חדשים קוראים פרשת “צו את בני ישראל” (פרשת הקרבנות בפרשת פנחס), עם ארבע עליות.
פשט: “פרשת צו” אצל הרמב״ם אינה פרשת צו (ויקרא) כפי שאנו קוראים לה היום, אלא “צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי” — זה בפרשת פנחס, הפרשה שמתארת את הקרבנות.
חידושים והסברים:
1. שמות אחרים לפרשיות: בזמן הרמב״ם לפרשיות היו שמות אחרים מאלו שאנו קוראים להן היום. אם מישהו היה כותב לרמב״ם הזמנה לחתונה “פרשת צו” הוא היה מגיע לתאריך הנכון (פנחס), לא ל״פרשת צו” שלנו.
2. סדר ארבע העליות — עצת הרמב״ם: הפרשה הראשונה (קרבן תמיד, “צו את בני ישראל” עד “וביום השבת”) היא שמונה פסוקים. “וביום השבת” היא פרשה של רק שני פסוקים. “ובראשי חדשיכם” היא חמישה פסוקים. צריך ארבע עליות, כל אחת לפחות שלושה פסוקים, אסור להשאיר בפרשה פחות משלושה פסוקים, ואסור להשמיט פרשה שלמה.
פתרון הרמב״ם:
– עולה ראשון: קורא שלושה פסוקים ראשונים (מ״צו את בני ישראל”).
– עולה שני: מתחיל מפסוק ג׳ (לא מפסוק ד׳) — הוא חוזר על “ואמרת אליהם” — וקורא שלושה פסוקים. הטעם: “ואמרת אליהם” היא התחלה חדשה של הצהרה חדשה, לא באמצע נושא.
– עולה שלישי: קורא את שאר הפרשה הראשונה עם “וביום השבת” (שני פסוקים). הרמב״ם מבין שאי אפשר להשאיר פרשה שלמה של רק שני פסוקים — אפילו אם עוצרים בגבול פרשה, נשארת בעיה של “משייר בפרשה.”
– עולה רביעי: קורא “ובראשי חדשיכם” — מספיק פסוקים, אין בעיה.
3. מדוע מותר שהשני חוזר על פסוק? “ואמרת אליהם” היא התחלה חדשה. אבל מעירים: “אני לא מאמין שדאגו לזה” — ההלכה לא אומרת כך במפורש; זו עצת הרמב״ם איך לסדר.
—
ה) ראש חודש שחל בשבת (הלכה יג המשך)
דברי הרמב״ם: כשראש חודש חל בשבת, קוראים את פרשת השבוע הרגילה, והמפטיר (המשלים/אחרון) קורא “ובראשי חדשיכם” בספר תורה שני.
פשט: מוציאים שני ספרי תורה — אחד לפרשת השבוע, אחד לראש חודש.
חידושים והסברים:
1. מנהגנו (רמ״א): אנו מתחילים את המפטיר מ“וביום השבת”, לא רק “ובראשי חדשיכם” — כי כשזה שבת ראש חודש אין הזדמנות אחרת לקרוא את המוסף של שבת גם כן.
2. האם זה חיוב או רק “דבר יפה”: זה לא חיוב — “הכל הולך אחר העיקר” — זה סתם דבר יפה. בעצם אפשר היה בכל שבת לקרוא את המוסף של שבת, אלא שזה לא המנהג. אין יוצאים ידי חובה בתפילה לבדה (שבה אומרים “במוספים”), כי קריאת התורה היא דבר נפרד מהתפילה.
—
ו) ראש השנה — קריאת התורה
דברי הרמב״ם: בראש השנה קוראים “בחודש השביעי באחד לחודש” — זו מצוות ראש השנה מפרשת פנחס.
פשט: ההלכה מדברת על הקריאה בפרשת פנחס על ראש השנה.
חידושים והסברים:
1. המנהג שונה מההלכה: המנהג הוא שביום ראשון של ראש השנה קוראים “וה׳ פקד את שרה” — כי בראש השנה נפקדה שרה, להזכיר זכות שרה. מפטיר “ויהי איש אחד מן הרמתים” (חנה) — כי לפי המדרש גם חנה נפקדה בראש השנה.
2. ביום שני של ראש השנה קוראים “והאלקים נסה את אברהם” (עקידת יצחק) — להזכיר זכות עקידת יצחק. מפטיר “הבן יקיר לי אפרים” — כי זה מדבר על זכרונות ועל אהבת ה׳ לישראל.
3. המנהג תמיד מוצא סיפורים יפים יותר לספר — ההלכה היא ההלכה, אבל המנהג עושה פסוקים יפים יותר.
—
ז) יום כיפור — קריאת התורה
דברי הרמב״ם: ביום כיפור בשחרית קוראים “אחרי מות”, מפטיר “כה אמר רם ונשא”. במנחה קוראים עריות שבאחרי מות, והקורא השלישי הוא מפטיר ביונה.
פשט: שחרית — עבודת יום כיפור. ההפטרה מדברת על “הלזה צום אבחרהו” — מהו תענית. מנחה — עריות, ומפטיר יונה.
חידושים והסברים:
1. מדוע קוראים עריות במנחה? הרמב״ם מביא שזה המשך משחרית — מדלגים קטע קטן וממשיכים. אבל הרמב״ן נותן טעם אחר: כדי שיזהר כל מי שנכשל באחת מהן ויחזור בתשובה — זה סוג עבירה שקורה לאנשים, וביום כיפור צריך לעשות תשובה. מי ששומע את הקריאה יתבייש ויעשה תשובה.
2. מדוע דווקא עריות ולא עבירות אחרות? אפשר היה לקרוא על מאכלות אסורות, מידות כמו גאווה (מפרשת קדושים), או ענינים אחרים שבין אדם לחברו. התירוץ הוא שעריות הוא ממש הבא בתורה (המשך אחרי מות), וזו עבירה מפורסמת שאנשים נכשלים בה. אבל לרמב״ם יש פירוש אחר (לא מפורט).
3. מפטיר יונה — כאן יש הפטרה במנחה, שזה יוצא דופן. הטעם הוא כי יונה גם מדבר על תשובה — אנשי נינוה עשו תשובה.
—
ח) סוכות — קריאת התורה
דברי הרמב״ם: שני ימים הראשונים קוראים פרשת מועדות. מפטיר ביום ראשון “הנה יום בא לה׳” (זכריה), ביום שני “ויקהלו אל המלך שלמה”. ביום טוב האחרון (שמיני עצרת) קוראים “כל הבכור” (משנה תורה), מפטיר “ויעמד שלמה” או “אחרי מות משה”.
פשט: שני ימים ראשונים — פרשת המועדות. שמיני עצרת — פרשת המועדות מדברים.
חידושים והסברים:
1. “הנה יום בא לה׳” (זכריה) — כי שם מדובר על חג הסוכות.
2. “ויקהלו אל המלך שלמה” — כי חנוכת המקדש גם הייתה בסוכות.
3. שמיני עצרת — הרמב״ם מביא שני מנהגים להפטרה: (1) “ויעמד שלמה” — המשך ברכת שלמה, (2) “ויש מי שמפטיר אחרי מות משה” — המשך אחרי פטירת משה, מתחילים מהפרשה הבאה. מנהגנו הוא השני.
—
ט) חול המועד סוכות — קריאת התורה
דברי הרמב״ם: בשאר ימות החג קוראים קרבנות החג (פרשת פנחס). בכל יום ויום בחולו של מועד קורין שתי פרשיות. ביום שלישי לתחילת חול המועד — כהן קורא ביום השני, לוי ביום השלישי, ישראל חוזר ביום השלישי, רביעי חוזר ביום השני וביום השלישי.
פשט: כי בפרשת פנחס אין מספיק פסוקים לכל יום לעשות שלוש עליות, צריך לחזור על פסוקים.
חידושים והסברים:
1. הבעיה העיקרית: בפרשת פנחס אין מספיק פסוקים לכל יום של חול המועד לעשות ארבע עליות. לכן חוזרים על פסוקים.
2. מנהגנו שונה מהרמב״ם — אנו רוצים לקרוא גם את היום של מחר, ואנו משתמשים בספר תורה שני לכך.
—
י) מנהג שני ספרי תורה — קריאת מוסף
דברי הרמב״ם: בכל יום ויום מימים טובים ומימי הכפורים, ואפילו בשבעת ימי הפסח, חוץ מחולו של מועד סוכות — מוציאים שני ספרי תורה שחרית. בשני קוראים קרבן אותו היום מפרשת פנחס (ספר במדבר), ומי שקורא שם הוא המפטיר בנביא.
פשט: כל יום טוב (מלבד חול המועד סוכות שבו כבר קוראים את הקרבנות) מוציאים תורה שנייה למוסף/קרבנות.
חידושים והסברים:
1. זה לא עומד בגמרא — זה מנהג שעלה מאוחר יותר. בגמרא עומד רק יום טוב אחד שבו קוראים קרבנות — זה חול המועד סוכות. הגאונים עשו מנהג חדש שמוציאים עוד תורה וקוראים את המוסף של אותו יום.
2. חול המועד סוכות מוצא — כי שם כבר הקריאה העיקרית היא קרבנות החג, אין צורך להוציא ספר תורה שני.
—
יא) סדר שני/שלושה ספרי תורה — קדיש
דברי הרמ״א: בכל יום שמוציאין שני ספרים או שלשה, אם הוציא זה אחר זה — כשמחזיר את הראשון אומר קדיש, ואח״כ מוציא השני, כשמחזירו אומר קדיש.
פשט: אומרים קדיש בין כל ספר תורה כהפסק.
חידושים והסברים:
1. הרמ״א מדבר על כשמוציאים זה אחר זה — אבל מרומז שאפשר גם לעשות כמנהגנו, שמוציאים שניהם בבת אחת.
2. תפקיד הקדיש: קדיש הוא הפסק — כפי שכבר למדנו בסדר התפילה, כשרוצים לעשות הפסקה בין קטעים, אומרים קדיש.
3. מנהג פשוט: תמיד אומרים קדיש אחרי המשלים (עלייה אחרונה), אפילו כשמוציאים רק תורה אחת, ואחר כך מפטיר בנביא.
—
יב) שבת חול המועד — קריאת התורה
דברי הרמב״ם: שבת חול המועד, בין פסח בין סוכות, קוראים “ראה אתה אומר אלי” (שמות ל״ג-ל״ד).
פשט: יש קריאה אחת לשבת חול המועד בשני הרגלים.
חידושים והסברים:
1. מדוע מתחילים מ״ראה אתה אומר אלי” ולא מ״פסל לך” שקרוב יותר לענין של ימים טובים? התירוץ: שם משה מבקש גילוי השכינה, שזה פשט יפה למה מתחילים משם.
2. הפטרות של שבת חול המועד: שבת חול המועד פסח — “העצמות היבשות” (יחזקאל) — תחיית המתים. שבת חול המועד סוכות — “ביום בא גוג” — מלחמת גוג ומגוג.
3. הפטרות של ימים טובים קשורות מאוד לגאולה העתידה — זה קו עיקרי של יום טוב. הבני יששכר מביא ממשה חגיז שסיפור יציאת מצרים צריך לכסות את כל עיקרי האמונה, כולל תחיית המתים, שמתאים ל
“העצמות היבשות.” אבל הרמז לתחיית המתים בפסח אינו כל כך ברור.
4. כמעט הרבה מאוד הפטרות מדברות על משיח — זה נושא “מועדף” בהפטרות.
—
יג) חנוכה — סדר קריאה
דברי הרמב״ם (עם סדר הרמ״א): בחנוכה קוראים פרשת הנשיאים (כפי שעומד במשנה “בחנוכה בנשיאים”). ביום הראשון מתחילים מברכת כהנים.
פשט: כל יום חנוכה קוראים את הנשיא של אותו יום.
חידושים והסברים:
1. מדוע מתחילים מברכת כהנים, שאינה תחילת הפרשה, אלא שני פסוקים פנימה? התירוץ: ברכת כהנים מתאימה כי חנוכה היה נס על ידי כהנים (חשמונאים), לכן מתאים לקרוא על כהנים.
2. אפשר להתחיל באמצע פרשה — זה מותר.
3. הסדר: יום ראשון — ברכת כהנים עד סוף “ביום הראשון”; יום שני — הנשיא השני; עולה אחרון קורא מ״וישמעו” עד סוף כל הקרבנות, עד סוף פרשת נשא.
4. הפטרות של שבת חנוכה: שבת חנוכה — “רני ושמחי” (זכריה) — נבואת המנורה. כשיש שתי שבתות חנוכה, הראשונה “רני ושמחי” והשנייה “נרות שלמה” — המנורה ששלמה עשה לבית המקדש. המפטיר קורא מתורה שנייה (קריאת חנוכה) ומפטיר בנביא, כי בשבת קוראים את פרשת השבוע, והמפטיר קורא מחנוכה.
—
יד) פורים — סדר קריאה
דברי הרמב״ם: בפורים קוראים בשחרית “ויבא עמלק.”
פשט: המן היה מזרע עמלק, לכן קוראים על מלחמת עמלק.
—
טו) תשעה באב — סדר קריאה
דברי הרמב״ם: בשחרית קוראים מפרשת ואתחנן (ענין של תוכחה). מפטירין “אסוף אסיפם” — הפטרה של קינות חזקות. במנחה קוראים “ויחל” כמו שאר תעניות.
פשט: תשעה באב יש קריאה מיוחדת בשחרית (תוכחה) וקריאת תענית רגילה במנחה.
חידושים: תשעה באב חל תמיד בתקופה של פרשת ואתחנן.
—
טז) שאר תעניות — סדר קריאה
דברי הרמב״ם: בשאר תעניות (עשרה בטבת וכדומה) קוראים בין בשחרית בין במנחה. הקורא הראשון “ויחל משה” ארבעה פסוקים, השני והשלישי קוראים מ״פסל לך” עד “אשר אני עושה עמך.”
פשט: “ויחל” היא הקריאה הסטנדרטית לתעניות.
—
יז) תעניות שגוזרין על הצרות — ברכות וקללות
דברי הרמב״ם: בתעניות שגוזרים על צרה (בצורת וכדומה) קוראים ברכות וקללות (תוכחה), “כדי שישובו” — כדי שיבהלו ויעשו תשובה.
פשט: קריאה מיוחדת לתעניות על צרות ממשיות.
חידושים — הבדל חשוב:
1. במשנה עומד “בתעניות ברכות וקללות.” פשטות המשנה מתכוונת לכל התעניות. אבל מנהגנו לקרוא “ויחל” בתענית, שלא עומד במשנה.
2. הרמב״ם מבין שזה הבדל בין שני סוגי תעניות: (1) תעניות שמתענים על צרה ממשית — אז צריך לעשות תשובה, קוראים ברכות וקללות; (2) תעניות שמתענים על עבר (כמו עשרה בטבת, צום גדליה) — זו גזירת הרבים, זה “לעורר בתשובה” אבל לא ממש “כדי שישובו בתשובה” — לכן קוראים רק “ויחל משה.”
3. זה חידוש בהבנת שיטת הרמב״ם: הוא מחלק את “בתעניות” של המשנה לתעניות על צרות עכשוויות (ברכות וקללות) לעומת תעניות זכר לחורבן (ויחל).
—
יח) תלתא דפורענותא — שלוש שבתות לפני תשעה באב
דברי הרמב״ם: “נהגו כל ישראל” — שלוש שבתות לפני תשעה באב קוראים הפטרות של תוכחה, הנקראות “תלתא דפורענותא.”
פשט: שלוש הפטרות של פורענות לפני תשעה באב.
חידוש — סדר הרמב״ם שונה ממנהגנו:
– מנהגנו: שתי הפטרות מירמיהו ואחת מישעיהו.
– מנהג הרמב״ם: אחת מירמיהו ושתיים מישעיהו. באופן ספציפי: (1) “דברי ירמיהו”; (2) “חזון ישעיהו”; (3) “איכה היתה” (ישעיהו א:כ״א) — מה שאנו קוראים כשבת חזון הם חילקו לשתיים.
—
יט) שבע דנחמתא — אחרי תשעה באב
דברי הרמב״ם: “נחמו נחמו עמי” שבת אחרי תשעה באב — זה “מנהג כל ישראל.” הלאה: “מנהג פשוט בארצותינו” — מאחרי תשעה באב עד ראש השנה קוראים נחמות מישעיהו (שבע דנחמתא). הרמב״ם לא מביא אילו קטעים ספציפיים.
—
כ) שבת שובה
דברי הרמב״ם: “מנהג פשוט” — שבת שבין ראש השנה ליום כיפור מפטירין “שובה ישראל” — כדי שיעשו תשובה.
פשט: זה מה שקוראים שבת שובה. הרמב״ם מביא זאת כמנהג, לא כהלכה.
—
כא) ארבע פרשיות
פרשת שקלים (ראשונה)
דברי הרמב״ם: ראש חודש אדר שחל בשבת — קוראים פרשת שקלים, מפטירין “ביהוידע הכהן.” אם ראש חודש חל באמצע השבוע, אפילו ערב שבת, מקדימים וקוראים בשבת שלפניו.
פרשת זכור (שנייה)
דברי הרמב״ם: “שנייה” — קוראים זכור (עמלק), מפטירין “כה אמר ה׳ צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק” (מחיית עמלק).
חידוש — מה פירוש “שנייה”: “שנייה” לא פירושה ממש השבוע השני אחרי שקלים. פירושה “שנייה לד׳ פרשיות” — השנייה בסדר. לפעמים יש שבוע הפסק בין שקלים לזכור.
פרשת פרה (שלישית)
דברי הרמב״ם: שלישית — קוראים פרה אדומה (פרשת חוקת), מפטירין “וזרקתי עליכם מים טהורים” — ענין של טהרה.
חידוש — מה פירוש “שלישית”: שלישית פירושה “הסמוכה לרביעית” — זו שסמוכה לרביעית. בין שלישית לרביעית אף פעם אין הפסק (כפי שהרשב״ם מביא, כמו בד׳ כוסות — “בין שלישית לרביעית לא יפסיק”).
פרשת החודש (רביעית)
דברי הרמב״ם: רביעית — קוראים “החודש הזה לכם ראש חדשים” לכבוד חודש ניסן. רביעית היא “כל שהיא סמוכה לראש חודש ניסן, אפילו בערב שבת” — השבת לפני ראש חודש ניסן.
כללי סדר ההפסקות בין ארבע הפרשיות
חידוש: הכלל הוא:
– בין שלישית לרביעית — אף פעם אין הפסק.
– בין שנייה לשלישית — לפעמים יש הפסק.
– בין ראשונה לשנייה — לפעמים יש הפסק.
– לפעמים יש שתי הפסקות (בין ראשונה לשנייה ובין שנייה לשלישית).
איך זה עובד למעשה?
הרמב״ם: מוציאים ספר תורה שני לארבע הפרשיות. לפעמים (כמו ראש חודש אדר בשבת) מוציאים שלושה ספרי תורה.
—
כב) סדר קריאה בד׳ פרשיות, ראש חודש, חנוכה — שתיים ושלוש תורות
דברי הרמב״ם: כל פרשה מארבע פרשיות — קורין בשני ספרי תורה. אם חל ראש חודש אדר להיות בשבת — מוציאין שלשה ספרים. כשראש חודש אדר חל בשבת פרשת תצוה, קוראים ששה ב״ואתה תצוה” עד “וכיורו נחשת” (פנימה בכי תשא), והשביעי חוזר וקורא מ״כי תשא” עד “וכיורו נחשת” — קוראים כי תשא פעמיים. אם שבת כי תשא עצמה היא ראש חודש — קוראים ששה בכי תשא, והשביעי חוזר וקורא בספר שני.
פשט: בד׳ פרשיות מוציאים שתי תורות. בראש חודש אדר בשבת — שלוש תורות (סדר היום, ראש חודש, שקלים). בראש חודש ניסן בשבת — שלוש תורות (סדר היום, ראש חודש, החודש). בראש חודש טבת בשבת — שלוש תורות (סדר היום, ראש חודש, חנוכה). אם ראש חודש טבת חל באמצע השבוע — שתי תורות (ראש חודש וחנוכה).
חידושים והסברים:
1. מדוע קוראים כי תשא פעמיים כשתצוה חל עם שקלים? כי פרשת שקלים היא תחילת כי תשא, שהיא מיד אחרי תצוה — הציבור יחשוב שפשוט ממשיכים את הפרשה של השבוע, ולא יבינו שזו קריאה מיוחדת לכבוד שקלים. לכן קוראים אותה פעמיים — כדי שהציבור יבין שהקריאה השנייה היא לכבוד שקלים.
2. אצלנו אף פעם לא חל תצוה עם שקלים — לכן אין לנו את הבעיה הזו למעשה.
3. שביעי לעומת מפטיר: בדרך כלל אנו עושים שהמפטיר הוא העלייה החדשה של עניינא דיומא (ד׳ פרשיות). אבל יש אופן שבו עושים שהשביעי (לא מפטיר) הוא הקריאה המיוחדת — זה כשזה ראש חודש.
4. ראש חודש טבת באמצע השבוע — האופן היחיד של שתי תורות שלא בשבת: זה המקרה היחיד שבו מוציאים שתי תורות ביום חול — אחת לראש חודש ואחת לחנוכה.
—
כג) שניים מקרא ואחד תרגום — חיוב היחיד
דברי הרמב״ם: אפילו יהודי שומע את קריאת התורה עם הציבור, הוא חייב לקרוא לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת — שניים מקרא ואחד תרגום.
פשט: אחרי שלמדנו את כל הלכות קריאת התורה הציבורית, עובר הרמב״ם לחיוב של היחיד: כל שבוע צריך בעצמו לקרוא את הפרשה — פעמיים מקרא ופעם אחת תרגום.
חידושים והסברים:
1. שומע כעונה וחיוב היחיד: אפילו אם שומע היטב את קריאת התורה עם הציבור — שלכאורה זה שומע כעונה — עדיין חייב לקרוא בעצמו שניים מקרא ואחד תרגום. זה מראה שחיוב שניים מקרא הוא חיוב נפרד, לא רק תחליף לשמיעת קריאת התורה.
2. מדוע תרגום עדיין חיוב בלי מתורגמן? ה״אחד תרגום” מקביל למתורגמן שהיה בקריאת התורה. אבל אם כבר אין מתורגמן, מדוע נשאר החיוב? זו מחלוקת גדולה בראשונים: כמה ראשונים וצדיקים סברו שהתרגום היה רק כדי להבין, ואם מבין בעצמו (או לומד רש״י/מפרשים אחרים), אין חיוב תרגום. אחרים סוברים שזו תקנת חכמים שנשארת בתוקף אפילו בלי הטעם. השולחן ערוך פוסק שאפשר לצאת ידי חובה ברש״י (או רמב״ן, אבן עזרא), אבל הרמ״א אומר שצריך לקרוא עם תרגום.
3. מקבילה למחלוקת הציבורית: לכאורה אותה מחלוקת שקיימת בציבור (האם המתורגמן עדיין נחוץ) צריכה גם לחול על היחיד — אם אומרים שבציבור התרגום בטל, אותו דבר צריך להיות ביחיד, ולהיפך.
4. מדוע דווקא פעמיים מקרא? מדוע לא מספיק פעם אחת? לא ניתן תירוץ ברור — “אין לי מושג למה.” פשוט מוצע שאולי הענין הוא שצריך לקרוא שלוש פעמים כל דבר (ופעם אחת אפשר לצאת עם תרגום).
5. “עטרות ודיבון” — אפילו פסוקים בלי תרגום: הגמרא אומרת שקוראים שניים מקרא ואחד תרגום אפילו “עטרות ודיבון” — שמות ערים שבהם התרגום זהה למקרא. רש״י מסביר שבשמות ערים התרגום זהה למקרא, אבל אומרים אותו שלוש פעמים. אבל מעירים שזה לא לגמרי נכון, כי התרגום מתרגם הרבה פעמים שמות ערים לפי איך קראו לעיר בזמנו — לפעמים כן, לפעמים לא.
6. “קורא” — לקרוא או ללמוד? הרמב״ם כותב “חייב לקרוא” — לכאורה הענין העיקרי של שניים מקרא הוא שילמד, לא רק יאמר. אבל לשון הרמב״ם “קורא” יכולה גם להתכוון רק לקריאה/אמירה.
7. איזה סוג חיוב הוא שניים מקרא? נשאלת השאלה האם שניים מקרא הוא חיוב נפרד, מנהג, או חלק מתקנות קריאת התורה — “אני לא יודע בדיוק מה זה.” זה מושווה לשמונה עשרה בלחש — שגם היא תוספת לשמונה עשרה בקול רם.
—
כד) סיום הלכות תפילה — קריאת התורה
מעירים שבזה מסיימים הלכות קריאת התורה, שהוא סוף הלכות תפילה. שני הפרקים הבאים יהיו הלכות ברכת כהנים, כפי סדר הרמב״ם בהלכות תפילה וברכת כהנים.
תמלול מלא 📝
סדר קריאת התורה: השלמת התורה בשנה, תקנת עזרא, וקריאת מנחה שני וחמישי
הלכה א-ב: המנהג הפשוט — השלמת התורה בשנה, ותקנת עזרא
דובר 1:
משה על משה, לקח משה. אוקיי.
עכשיו, זה מנהג. עכשיו, יש עוד תקנה מעניינת. הרמב״ם נראה שמבין שהתקנה היא איך, מה קוראים. כלומר, למדנו מסוכות, מאחרי סוכות עד סוכות, מסוכות עד סוכות קוראים את התורה. זה הסדר של מנהג פשוט. יש למי שיש מנהג אחר. אבל יש מלבד זה תקנה של פרשיות מסוימות מתי לקרוא. לא רק תקנה, זה הרי ההלכה, מנהגים ותקנות.
יש שאלה, כלומר, איך בדיוק מחלקים את הפרשיות לאורך השנה, כי יכול להיות גם הרבה… מחלקים את הפרשיות לפי סדר שבכללות יצא קודם סדר. זה הדבר? לא רק לפי סדר, אבל כן, מחשבים, מחשבים שכל פרשה תתאים. כך אומר שהרמב״ם הבין את התקנה.
עכשיו, יש גם מנהגים בזה. יש פרשיות מסוימות, ועושים בזה להגיע בזמנים מסוימים. אבל זה שטות, זה הרי ככה שבראשית ונח ולך לך עדיין לא חושבים על זה. איפשהו מתחילים לחשב את הפרשיות… לא חילקו… איך חילקו בדיוק את הפרשיות ו… however, כן, somehow זה איך הפרשיות מתחלקות כל השנה.
תקנת עזרא — קללות קודם עצרת וראש השנה
כן, זה הרי ככה. עזרא תיקן, כאן יש תקנה של עזרא. עזרא היה זמן רב לפני. היה… אני יודע שכבר בזמן עזרא עשו משלימין השנה אחר השנה. אבל עזרא תיקן תקנה כזו, “שיקראו קללות שבסוף ויקרא קודם עצרת, ושל משנה תורה קודם ראש השנה”. כך עשה עזרא.
לא ברור אם בזמנו של עזרא כבר היה בכלל… עזרא הרי גר בארץ ישראל. אני לא יודע אם בזמנו בכלל היו המנהגים איך קוראים. אבל הוא הנהיג שיקראו. יכול להיות שבזמנו… הגמרא אומרת תורה מעניינת על זה, “תכלה שנה וקללותיה”. אני חושב שזה מה שהכוונה.
כי יש ענין שנראה שזה הדבר, שבת הגדול, שבת שובה, ויש משנה שבתות. שהמנהג לתת דרשה היה לפני כל שלש רגלים. היה שבת הגדול, והיה גם שבת לפני… אבל כאן לא מדברים ממש על לפני ראש השנה ולפני שבועות. זה לא שלש רגלים אפילו. זה שבת שובה… הם קוראים שבת אחרי ראש השנה ויום כיפור. אני לא יודע בבירור, יש תקנה של עזרא? אני יכול לומר תורות על זה, אבל העובדה היא, אנחנו לומדים עכשיו את העובדה. התקנה של עזרא היא שקוראים את הקללות שיהיו לפני ראש השנה. יכול להיות שזה הפשט. הגמרא אומרת פשט אחר.
עזרא ובית דינו — “ראויה היתה התורה שתינתן על ידי עזרא”
עזרא היה זה שעשה קריאת התורה, או חילוק על תקנות קריאת התורה. יש משה, ואחר כך עזרא מוסיף על תקנות משה. ועל זה אומרת הגמרא ש“ראויה היתה התורה שתינתן על ידי עזרא”. עזרא הוא כמעט כמו משה שני. רק יש לו את האמירה “משה תיקן, אחר כך עזרא תיקן”. זה מאוד מעניין.
הוא גם עשה את כל הדברים שאנחנו לומדים כל ספר הלל, כל הלכות תפילה, שיש לזה הרבה קשר לעזרא, כי הוא גם עשה את אנשי כנסת הגדולה שעשו את הסידור. עזרא ובית דינו זה אותו דבר כמו אנשי כנסת הגדולה. יש תקנות שונות של עזרא באישות. כן, אוקיי.
הרמב״ם ה״מנהג הפשוט” — ארבע פרשיות שמקפידים על זמנן
אבל עכשיו הנקודה היא שיכול להיות שבזמן עזרא קראו את זה סתם ככה, כמו שאנחנו קוראים ביום טוב שלא צריך להיות על הסדר. היום מה שמוכנס בסדר, יוצא הסדר, ומסדרים את הסדר שיתאים ככה. ולא רק זה, יש עוד דברים שהוכנסו בסדר, שזה גם קצת אחרת מעזרא. לא ברור איך הרמב״ם מבין את זה.
אומר הרמב״ם, “ומנהג הפשוט הוא שקוראין במדבר סיני קודם עצרת”. אנחנו לא נוהגים ממש כמו עזרא. אנחנו קוראים תמיד פרשת במדבר לפני שבועות, כל שנה. כך המנהג, ומסדרים, כמו שהרמב״ם הולך לומר, מסדרים שיהיה ככה, שקוראים כל שנה במדבר לפני עצרת. טוב מאוד. זה לא ברור, אתה רואה שזה טכנית שבוע מוזז.
ואומר הרמב״ם, בואו נקרא, “ואתחנן אנו קורין אחר תשעה באב”. עוד דבר שאנחנו מקפידים, אנחנו מקפידים שהסדר יצא שתשעה באב יחול בפרשת ואתחנן קריאה, וקוראים בשבוע שבת אחרי תשעה באב זה תמיד שבת נחמו. שבת נחמו זה תמיד ואתחנן.
ועוד דבר שאנחנו מקפידים זה “ואתם נצבים היום כולכם” קודם ראש השנה. אנחנו מקפידים שיהיה כל פעם פרשת נצבים לפני ראש השנה.
ועוד דבר רביעי, אומר הרמב״ם, שהם מקפידים שצו בהר יהיה קודם פסח בשנה פשוטה. אני לא יודע אם אנחנו מקפידים על זה, אבל שבכל שנה בשנה פשוטה, לא בשנה מעוברת, יחול פסח בפרשת שמיני, כלומר פרשת צו תהיה שבת הגדול, השבת לפני פסח.
החילוק בין תקנת עזרא למנהג הפשוט
עכשיו, ההלכות דומות לנושא של עזרא, כלומר, הרמב״ם שם את זה באותו מקום, כאילו כך, אבל למעשה זה לא מתאים לעזרא, כי עזרא הרי אמר שיקראו קללות קודם, לכאורה הוא מתכוון לשבת שלפני, והדברים האחרים שהם בנוסף לעזרא.
כך תוספות הבין, שזה סתם, כן, תוספות מדבר על הקושיא. תוספות הבין שבעצם יכול להיות, זו דרך, אפשר שבוע קודם, עושים הפסק של שבוע דווקא, כך תוספות הבין.
יכול להיות שהרמב״ם הבין בפשטות שלא, ומשנים קצת את עזרא, כאן עזרא, לא חייבים, אלא תקנות עזרא פירושן גם תיקן בתור מנהג, לא חיוב. יכול להיות משנים קצת, יכול להיות שזה ה, שזה ה, שזה הדבר, אבל יש פשטים אחרים בזה.
למה במדבר סיני לפני שבועות?
יכול להיות כי רוצים להזכיר, יש ענין נוסף להזכיר מדבר סיני לפני… זה הרי מאוד מתאים שמזכירים סיני, שמים פרשת סיני לפני… האם כבר לפני פסח, לא ברור למה, יש תירוצים למה יוצא כל הדברים האלה. הכל אפשר לומר תירוצים, אבל למה… לא, כך עושים את הקללות שבוע קודם, אבל השבוע שהוא ממש לפני החג שמים היום עם במדבר סיני, העניין הגדול של עבודה סיני. וצו לפני ראש השנה, וצו לפני פסח… כן כן, כך התירוצים אומרים. התירוצים אומרים אחרי שעשו את הסדר. כל התירוצים הם אחרי, לא לפני. התורה הקדושה לא אומרת על רחוק עם שתי מילים, אבל אני זוכר.
בכל מקרה, ממילא, מכיוון שצריך לצאת שני דברים. צריך לסיים בשנה, זה לא כל שנה אותו מספר של פרשיות. בפרט הרבי לא ידע שזה נקרא פרשת מצורע ופרשת תזריע. הוא מביא תמיד את ההתחלה של הפסוקים. ואחר כך, כמו שנלך מיד להיות “ואם בחוקותי” עם “בהר”, הוא הולך בסדר הזה. “בהר בחוקותי” זה מעניין כלום. וכו׳. לא יודעים.
“כדי שתשלם בשנה”, כדי לסיים את זה בשנה אחת. ו“ויקראו אתם הסדרים בעונתם”. גם, לא רק בשביל זה, מי שמחזיק ראש, למה כשיש בדיוק הפרשיות הן כפולות תמיד באחד מהדברים.
למה מצרפים פרשיות דווקא בויקרא ובמדבר?
הדבר היחיד שאנחנו לא עושים זה צו. כלומר, אם היינו רוצים שצו תמיד יהיה ערב פסח, היינו צריכים לצרף פרשיות עוד לפני צו. אבל כל הפרשיות שמצרפים הן או בספר ויקרא או בספר במדבר. שמת לב?
והסיבה היא, כי מלבד זה שרוצים לסיים את התורה בשנה אחת, אז היינו יכולים לצרף לך לך עם וירא, אני לא יודע. אבל הסיבה העיקרית היא כי המקום שבו אנחנו משחקים זה תמיד שפסח, שבועות צריך תמיד לצאת אחרי פרשת במדבר. ממילא מצרפים בזמן הספירה זה כמעט רוב הפרשיות שיש רצוף מחוברות, כי צריך להגיע כבר לבמדבר בכמה שבועות ואין זמן.
או לפני תשעה באב. צריך לצרף, צריך להגיע לפני תשעה באב אחרי תשעה באב, ממילא צריך לקרוא… הסדרים לא סדרים מאוד ארוכים, זה לא היה מאוד ארוך. היה מצורע ביחד זה מאה ושלושים פסוקים. כן, אבל למשל מטות מסעי זה מאוד ארוך. מטות מסעי זה לא תמיד מתאים. כי מטות… מי שעשה את הפרשיות אני לא יודע בדיוק אם הוא הסתכל שהבעל קורא לא יקרא יותר מדי ארוך, אין לי מושג איך הוא חשב.
אבל זו הסיבה למה מצרפים פרשיות. אם מישהו רוצה לדעת למה הפרשיות מצרפים, התשובה היא כדי לסיים בשנה, וכדי להגיע על הסדרים. הרמב״ם לא קורא להם פרשיות, הוא קורא להם סדרים. אני חושב שסדר פירושו כמו מסדר מה שקוראים, אני לא יודע פשט. בכל מקרה, שיוכלו להגיע בזמן של זה.
זה הסדר של שבת שחרית. כן, כל הסדר הוא רק לשחרית שבת. בשחרית עושים את כל הסדר, מסיימים את התורה כל שנה, ומדקדקים בדיוק איך זה יצא, שקוראים כל שנה במדבר לפני עצרת. נכון? כן.
הלאה… ואנחנו קוראים הרי במנחה ובשני וחמישי עושים את אותו דבר. אז לא מחזיקים בכלל בסיום.
הלכה ג: קריאת מנחה, שני וחמישי — קוראים את אותם הפסוקים ארבע פעמים
נכון, מאוד מעניין. אני לא מבין איך זה כל כך טוב. אני מתכוון לומר, אנשים כמונו, אנשים בזכרון, קוראים את אותם כמה פסוקים שוב ושוב.
אבל הרמב״ם אומר את ההלכה של מנחה ושני וחמישי, ש“ממקום שמפסיקין בשבת בשחרית, שם קורין במנחה, בשני ובחמישי לשבת הבא”. כלומר שם שעצרו בשחרית, סיימו פרשת בראשית, “שם קורין במנחה”, שם מתחילים במנחה, “בשני ובחמישי לשבת הבא”.
והרמב״ם נותן דוגמה. “כיצד? שבת ראשונה קורין בשחרית בסדר בראשית. במנחה” מתחילים מ“ואלה תולדות נח”, עשרה פסוקים או יותר. ואותו דבר שנקרא שני, לא שהולכים הלאה, היינו יכולים לחשוב שילכו לעשרה הפסוקים הבאים בשני. לא, אומרים את אותם עשרה פסוקים בשני, “וכן בחמישי. וכן לשבת הבא בשחרית”, ממשיכים הלאה מ“אלה תולדות נח”, “וקורא עד סוף הסדר”.
“כך קורין כל השנה”. כלומר, למה בעצם? היינו הרי יכולים לעשות שיום שני ויום חמישי יקראו להיפך, חלקים אחרים מהפרשה. שיסיימו את חצי הפרשה, ובשבת את החצי השני של הפרשה. היינו יכולים למצוא עצות אחרות איך לעשות. היה, לדעתי, מחלוקת תנאים על זה.
השלכה מעשית — “טעימה” מהפרשה
יוצא שעד שני, בעיקרון, מה שאנחנו קוראים, קוראים אנחנו בדרך כלל ארבע פעמים. ושלוש פעמים בשבוע שתיים. זה מאוד מעניין שלמעשה המערכת שלנו עובדת ככה, כי הילדים שלנו בחדר לומדים גם על הסדר. זה נכון שבכיתה ט׳ לומדים אולי את כל הפרשה, אבל כמו שיש ל״ב, זה שלוש, ארבע פעמים בערך, אני מדבר מכיתה ד׳ עד כיתה ח׳, ארבע פעמים קוראים עד, לומדים עד שלישי איפשהו ככה, ואחר כך לומדים את השאר.
זה מאוד מעניין, כי יוצא שכלל ישראל מכיר היטב את ההתחלה של כל הפרשיות. והסוף זה כבר לפי המצב, לפי כמה הם לומדים חומש רש״י, או חומש, אולי אין.
כן, זה מעניין. יש כאן משהו… היסוד של מה שיש כאן הוא, לדעתי, שאם אתה רוצה לדעת את התורה, אתה צריך להשקיע ראש ורוב בתורה. ואם אתה רוצה רק לראות את כל… אם אתה רוצה רק לראות את כל… הוא אמר שזה צורה קטנה של תיקון ליל שבועות, זה כמו טעימה. מראים חלק מהפרשה, ועכשיו אתה צריך למצוא את הזמן שלך.
קריאת התורה: יסוד, מנהגים, והלכות ראש חודש
יסוד של קריאת התורה – טעימה או ידיעה?
דובר 1:
כן, זה מעניין, יש כאן משהו… היסוד של החיים שיש כאן הוא, לדעתי, שאם אתה רוצה לדעת את התורה אתה צריך לחזור על זה מקריאת התורה. הרמב״ם אומר שצריך ללמוד הכל. קריאת התורה נעשתה רק כדי לצאת. זה צורה קטנה של תיקון ליל שבועות, שזה כמו טעימה. מראים לך חלק מהפרשה, ועכשיו אתה צריך למצוא את הזמן שלך וללמוד את כולה.
דובר 2:
אז זה כבר פשט. אני חושב שזה אפילו פחות מזה. הענין הוא לא לדעת. קריאת התורה לא נעשתה בתור לדעת את התורה. לדעת את התורה זה ללמוד את כל התורה, כדי שלא תשתכח תורה מישראל. לא לסיים. כדי שלא תשתכח תורה זה באמת יותר כמו זה. קוראים הרי רק כמה פסוקים.
האמת היא, מה שעושים בחדר שלומדים רק עד שליש זה עוולה. אין שום סיבה שלא ילמדו פרשיות על הסדר, את כל הדבר. חדר נעשה שידעו את התורה, זה לא נעשה שיהיה בית כנסת. בית כנסת זה מקום לציבור ללמוד קצת את התורה, לתפוס קצת גבורה, אומרים דבר טוב, אומרים דבר תורה, אומרים דרשת מוסר, הכל אותו דבר. אבל חדר נעשה שידעו את התורה, זה לא נעשה שיהיה בית כנסת. המציאות היא שהילדים הם קצת כמוך, אז זה היה צריך להיות יותר טוב, אני מסכים.
מנהגים ברמב״ם – חילוק בין הלכות וסידור
דובר 2:
עכשיו, בשבת תורה, מה המנהג? הרמב״ם אומר רק מנהג. אין כאן שום הלכה, זה אפילו לא מנהג. זה מאוד מעניין. נראה, אני לא יודע, אני מנסה לחשוב תיאוריות. נראה שהרמב״ם… יש מנהגים שהרמב״ם מביא כאן בספר בהלכות, ויש מנהגים שזה רק כמו חלק מהסידור שלו. אז כשהוא מביא סידור הוא אומר את זה יותר כמנהג.
יכול להיות שהרמב״ם הבין שמנהגים שכבר עומדים בגמרא, או שיש להם כבר מקור, ואני חושב שכל המנהגים האלה כבר עומדים בגמרא… לא ממש, אני חושב שמה שקוראים במדבר לפני שבועות לא עומד בגמרא, זה אולי מהגאונים. מנהגים שהוא מסתכל עליהם כי זה מנהגים מוקדמים מאוד מביא בספר. עוד המנהגים שעדיין היום יש חילוק, הוא יכול לומר ככה. כן, כי ההפטרה למשל, רואים שאנחנו לא עושים הכל כמו הרמב״ם, יש מנהגים אחרים. ואתה מביא רק את הסוף, התרגום. יכול להיות שזה החילוק.
הפטרה – הטעם למפטיר בנביא
דובר 2:
אני חושב דבר מעניין. הענין של… עומד ברור למה תיקנו מפטיר בנביא? להראות שהנביא, כאילו לקשר את התורה עם הנביאים. לא עומד. עומד כן, אנחנו אמרנו, כבר דיברנו כמה פעמים, אנחנו לא אומרים בפירוש את הסיבה. מה זאת אומרת אומרים? אני לא אומר בפירוש. אבל זה מאוד מעניין, כי לכאורה נראה לי הענין, לקשר את כל הנביאים עם נבואת משה. עומד כבר, כל הנביאים מחוברים לתורה.
בא מאוד טוב למקום שיהיו מקומות בנביא שהענין קשור בתורה. זה עושה מוטיבציה גדולה שימצאו דמיון, שימצאו את התורה בנביאים, כן? צריך עכשיו להיות חמישים ושניים מקומות בנביא שמדבר על הפרשה. דרך נפלאה לעשות שיהיה באמת מקושר תורה עם נביאים.
זה לא עומד שזו הסיבה. הסיבה היא, אני יודע שלא ברור למה זו הסיבה. למה לא? כי לקרוא בנביא? לקרוא בנביא זה הרי אולי סיבה. אי אפשר לומר שמקשרים חלקי התורה, איך מקשרים לילה ביום, מקשרים… כן, שני הדברים לא עומדים ברמב״ם. לא ברמב״ם.
אני חושב שזה להיפך. כלומר, קוראים כבר, הענין הוא שרוצים לקרוא קצת נביא, כי הנביא לא התחיל להיקרא. אני מתכוון, למה לא לקרוא אותו? איזה חלק? מוצאים חלק. זה יכול להיות, מה שאתה אומר, שיכול להיות שאומרים, הרמב״ם לא אומר איזו הפטרה, ואומרים שאין ענין לסיים כל נביא. אבל למעשה, הבעל קורא, היום הוא מסתכל בסידור והוא יודע פשוט מה לקרוא, כי זה לא נוגע לו. אבל בעל קורא היה צריך ללמוד נביא כדי לדעת איזה חלק. הוא היה צריך לדעת כל נביא כדי לבחור חלק. למה הוא צריך ללמוד כל נביא כדי לדעת לבחור?
תרגום לעברית
נכון, אבל זה גם נתן מומנטום נורא שבכל שבת מוצאים דמיון בין הנביא לתורה, כמו שהנביא אומר בוודאי “תורת משה”. זה מאוד יפה, אבל כדי להיות כנים לגמרי, הקשרים של הנביא עם התורה הם לפעמים פירורי תורות. אני מתכוון, זה לא פירורי תורות, אלה רמזים קטנים. עומד לשון, עומד לשון דומה. הקשרים אינם קשרים כל כך נוראים.
אני אומר לך, לכן זה, אתה בוודאי עם זה זה הענין משהו שצריך להכניס. אם אתה לא רוצה לומר, אתה לא אומר. אני לא רוצה להיות זה שאומר. אבל זו לא הסיבה. הסיבה היא שצריך לקרוא. זו איזו מצווה, צריך להיות אותו קשר. אני לא מסכים שזו הסיבה. בהתחלה צריך להיות הרבה יותר ברור. אחרי ברכות התורה אומרים פסוק, ואחר כך אומרים הלכה פסוקה. זה גם אומר שהסיבה של ההוא היא כדי לצאת ידי חובת ברכות התורה. אין שום קשר לכל הדברים האלה. זו אחת הדרשות לקשר, אבל הנביא עושה מה שהוא עושה.
הלכה ד – קריאת התורה בראש חודש
דובר 2:
אוקיי, עכשיו, עד כאן למדנו מה עושים בשבת. מה קורים בראש חודש? אז כך, כאן יש לדעתי מחלוקת, יש סדרים אחרים איך הם מחלקים את העליות בראש חודש. אבל הרמב״ם אומר שעושים כך. בראשי חדשים זה כך, הראשון, הרי יש ארבע עליות, זוכרים, ומה קוראים, הרמב״ם אומר עכשיו, קוראים, הרמב״ם קורא לזה “פרשת צו”.
מה זה אומר פרשת צו? החלק של ראש חודש הוא בפרשת צו? לא פרשת צו, או?
דובר 1:
לא, פרשת צו היא פרשת פנחס. פרשת צו היא “צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי”, אותה פרשה.
דובר 2:
אז רואים כאן שבזמנו של הרמב״ם בוודאי לא הייתה הפרשה כל כך ברורה כמו שאנחנו אומרים היום. כשמישהו כותב לרמב״ם הזמנה לחתונה פרשת צו הוא היה בא בתאריך הנכון, לא כאן. טוב מאוד. אז הם זכרו, לרמב״ם היו שמות אחרים לפרשיות. אז פרשת צו היא הפרשה שמתארת את הקרבנות. פרשת פנחס, פרשת הקרבנות.
הסדר של ארבע עליות – העצה של הרמב״ם
דובר 2:
והרמב״ם לא אומר איך מתחילים. אז אתה רואה שהרמב״ם מתחיל, הוא אומר כך, מתחילים, איך זה מתחיל? תסתכל בפרשה לראות, יש לך את זה? לראות את ההתחלה של זה. כן, מתחילים מקרבן התמיד. “צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי”, אוקיי? שלושה פסוקים עומדים כאן, אומר הרמב״ם.
הנקודה היא כך, כשהגיעו עד ראש חודש, ראש חודש הוא הפסוק האחד עשר. אז אנחנו רוצים להיות ארבע עליות, ומה הבעיה? ארבע עליות צריך להיות לפחות שנים עשר פסוקים.
דובר 1:
לא, יש מהפסוק האחד עשר, אבל זה מגיע עד הפסוק החמישה עשר. יש חמישה עשר פסוקים.
דובר 2:
אז במה הוא תקוע?
דובר 1:
אה, אה, יש בעיה, אסור להשאיר בפרשה יותר משלושה פסוקים, וכאן יש פרשה.
דובר 2:
אה, זוכרים, איפה יש פרשה? אין שום… אני לא יודע בדיוק את החלק. יש להם כאן הלכה? אסור להשאיר בפרשה יותר מ…
דובר 1:
טוב מאוד. יש שמונה פסוקים כאן בפרשה הראשונה, נכון? עד “וביום השבת” מתחילה פרשה חדשה.
דובר 2:
אז, כאן יש צרה. רוצים לקרוא כאן פרשה של שמונה פסוקים, אנחנו צריכים להיות… אנחנו צריכים לדעת איך לחלק. אז, מה הרמב״ם העצה, התירוץ…
דובר 1:
האחרון היה רק שני פסוקים.
דובר 2:
מילא אומר הרמב״ם עצה כך: הראשון יקרא את שלושת הפסוקים הראשונים, זו לא בעיה, יש מספיק פסוקים. השני מתחיל מהפסוק השלישי, מתחיל מפסוק ג׳, לא מפסוק ד׳ שהיה צריך להתחיל. הוא מתחיל מפסוק ג׳, הוא קורא שוב “ואמרת אליהם”, והוא קורא שלושה פסוקים.
למה זה אוקיי? כי הוא אומר דבר חדש, הוא לא מתחיל באמצע של איזה נושא. “ואמרת אליהם” היא התחלה חדשה של הצהרה חדשה. זה נכון, אבל אני לא חושב שחשבו על זה. ההלכה לא אומרת כך. למה לא? כי העולה השלישי יכול היה להוסיף עוד פסוק. תראה מה הוא עושה, העולה השלישי, אוקיי? מתחילים מפסוק ג׳ והוא קורא שלושה פסוקים. מילא נשארים שלושה פסוקים עד סוף הפרשה של קרבן התמיד, כדי שלא ישייר בפרשה שלושה פסוקים.
בשלישי, אומר הרמב״ם, הוא עושה מה? הוא קורא שלושה פסוקים מהשאר, “עם וביום השבת”. “וביום השבת” היא פרשה קטנה של שני פסוקים. אז, הרמב״ם הבין את זה שאי אפשר גם לא להשאיר פרשה שלמה. יש שאלה כזו, כשאומרים שאסור להשאיר בפרשה שלושה פסוקים, האם זה מתכוון גם לפרשה שלמה שיש בה רק שני פסוקים. אפשר לעצור כאן, מצדך עצרת בפרשה. מצד שני, כל הפרשה היא רק שני פסוקים, יוצא שאתה משאיר שני פסוקים.
אומר הרמב״ם שהשני צריך לקרוא… השלישי, סליחה, עם כל “וביום השבת”. והרביעי קורא “ובראשי חדשיכם”, כל “ובראשי חדשיכם”, וכן, זו פרשה גדולה, יש מספיק ומקום. זה הסדר של הרמב״ם איך עושים בראש חודש. מסכים?
דיון: הסדר של עליות בראש חודש
דובר 1:
אני רוצה אני זוכר איך עושים אצלנו בראש חודש. עושים כך בראש חודש? אני חוזר, כן, אבל זה מאוד מעניין אותי. רגע, למה האחרון לא יכול היה לקרוא את כל “וביום השבת”? היה נשאר יותר משני פסוקים מהפרשה הקודמת.
דובר 2:
הבעיה היא הפרשה הראשונה. הבעיה היא הפרשה הראשונה. מילא צריך לאסוף את הראשונה. וה״ובראשי חדשיכם” היא שלושה פסוקים?
דובר 1:
כן. לא שלושה פסוקים, יש עוד יותר משלושה פסוקים. ה״ובראשי חדשיכם” היא חמישה, שישה פסוקים. אני לא זוכר, אבל יש ב״ובראשי חדשיכם” יותר משלושה פסוקים. זו לא הבעיה. הבעיה היא, אי אפשר, אבל ה״ובראשי חדשיכם” לא מספיק גדולה לחלק. יש רק אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה פסוקים. אתה לא יכול לחלק על ארבע עליות. אתה יכול לקרוא ארבע פעמים “ובראשי חדשיכם”, אני ספרתי את זה.
דובר 2:
עושים ארבע עליות, כי מילא, לא כתוב שעושים את זה בראש חודש. טוב מאוד. זה כדאי לעשות, לעשות ארבע עליות עם כל הכללים של שלוש פרשיות, ולא להשאיר פרשה, ולא לפתוח פרשה בלי לקרוא שלושה פסוקים ממנה. אוקיי, טוב מאוד.
ראש חודש שחל בשבת
דובר 2:
אמור הלאה, מה קורה בראש חודש שחל בשבת? צריך הרי לקרוא את התורה הרגילה של שבת, וההשלמה שאנחנו עושים תמיד מפטיר, מתחילים “וביום השבת”, ובספר תורה שני קורא בו המשלימין “ובראשי חדשיכם”. המשלימין פירושו העליה האחרונה, העליה האחרונה שאנחנו קראנו לעליה של אחרון. ומה הוא עושה? הוא קורא “ובראשי חדשיכם”. אין בעיה.
ומתחילים משבת כבר כשזה ראש חודש שבת. לא כמו שהרמב״ם אומר, אלא הרמב״ם, הרמ״א, כן, אנחנו מתחילים “וביום השבת”. כן, לא מתחילים, כשזה שבת ראש חודש, מתחילים כבר “ובראשי חדשיכם”, מתחילים “וביום השבת”, כי אין לנו הזדמנות לקרוא את המוסף של שבת גם. זו הסיבה.
דובר 1:
הכל הולך אחר העיקר.
דובר 2:
כן, זו לא סיבה. אנחנו לא מחויבים לכאורה, זה סתם דבר יפה. בעצם, כל שבת היינו יכולים לקרוא את ההפטרה של שבת, אלא שזה לא המנהג.
אבל הציבור שם לב לזה. אה, אמרו לי להוציא עוד תורה. אוקיי, זו המילה, נכון? אוקיי.
אין יוצאים בתפילה, כי אומרים “במוספים” לפני זה גם.
דובר 1:
כן, בשיעור יום טוב אומרים גם “במוספים”. זו לא ראיה. קריאת התורה היא דבר אחד, ותפילה היא דבר אחר.
דובר 2:
וזו ההלכה של… ומה המנהג עם ההפטרה? אומר הרמ״א, “ואם קראו ענין ראש חודש המפטיר”, מה? קורא? אוי, ה״אם קרא אין”, מה הפירוש? “ואם קראו”? סליחה.
אומרים שמוציאים ספר תורה שני כשקוראים, אז בדרך כלל ה… אני לא מבין מה הוא אומר. מפסיקים… יכול להיות שהוא מתכוון לומר שאם קראו משהו אחר,
פרק יג: סדר תוכן קריאת התורה – ראש השנה, יום כיפור, סוכות, ומנהג שני ספרי תורה
הערה על זכרון ברמב״ן
כאן בזכרון כתוב ברמב״ן “כל הבכור”. יכול להיות שהרמב״ן התכוון לפרשת המועדות מתורת כהנים, אני לא יודע.
בכל אופן, מרדכי הרי אמר שהיה לו שייכות למרדכי היהודי, שהוא היה נכד של שאול המלך שלא הרג את אגג. מה אומרים על חבקוק? חבקוק יש גם איזה מעשה כזה עם מרדכי.
קיצור, מה שזה לא יהיה, זו הפטרה יפה.
ראש השנה – הלכה יא
ההלכה של קריאת התורה
ראש השנה, קורין “בחודש השביעי באחד לחודש”. זו המצווה של ראש השנה שכתובה בפרשת פנחס.
יש אולי טעות, יש חודש השביעי שכתוב בפרשת פנחס, וחודש השביעי שכתוב בפרשת אמור. בכל מקרה, ההלכה היא מראש השנה, אבל המנהג הוא אחרת.
המנהג של ראש השנה
המנהג הוא פשוט שקוראים בראש השנה “וה׳ פקד את שרה”, למה? כי בראש השנה נפקדה שרה, להזכיר זכות שרה. ומפטיר “ויהי איש אחד מן הרמתים”, כי חנה היה ראש השנה לפי המדרש.
וביום השני של ראש השנה, קוראים “והאלקים נסה את אברהם” להזכיר את הזכות של עקידת יצחק. ומפטירים “הבן יקיר לי אפרים”, כי מדובר על זכרונות, מדובר על אהבת הקב״ה ליהודים, משהו כזה לא ברור מה נכנס.
המנהג עושה פסוקים יפים יותר
עכשיו, פסוקים יפים. המנהג עושה פסוקים יפים יותר. ההלכה היא ההלכה, והמנהג מוצא תמיד מעשיות יפות לספר.
יום כיפור – הלכה יב
יום כיפור אין מחלוקת
ביום כיפור אין כאן מחלוקת.
יום כיפור בשחרית קוראים “אחרי מות”, כן, העבודה של יום כיפור. מפטיר “כה אמר רם ונשא”, ששם מדובר על “הלזה צום אבחרהו”, מדובר על מה זה תענית. זו הפטרה יפה לתענית.
במנחה – עריות
ובמנחה זה כך, זה מעניין. במנחה יום כיפור קורין בעריות שבאחרי מות. זה מעניין שזה חלק המשך משחרית. מדלגים על חלק קטן, אבל קוראים הלאה את פרשת עריות.
אבל הרמב״ן אומר למה? כדי שיזהר כל מי שנכשל באחת מהן ויחזור בתשובה. זה מעניין זה מה שהוא אומר. זה סוג עבירה שקורה לפעמים אצל אנשים, ויום כיפור צריך לעשות תשובה. אז בחרו את העבירה המפורסמת לקרוא עליה, וכך מי שנכשל יתבייש, שומעים, קוראים לו, מה הוא יעשה? הוא יעשה תשובה, הוא יפסיק לעשות.
אומר הרמב״ם שיש פירוש אחר.
דיון: למה דווקא עריות?
יש הרי אפשרויות אחרות, כי היינו יכולים לקרוא מאכלות אסורות, כי כל הענינים שקשורים למידות, כמו קדושים שקשור לגאווה, יוהרא, כל הדברים האלה צריך להיות מפורש, זה לא עוזר לענין התשובה. זה עוזר על ענינים שבין אדם למקום. היינו יכולים לשים מאכלות אסורות או ביאות אסורות, וזה הרי ממש הבא בתורה. אז שישימו משהו שיהודים נכשלים בו שצריך היום לעשות תשובה. אבל הוא מסביר את זה.
אוקיי, קיצור, אני שומע, אני לא יודע אם מספיק לעשות תשובה, צריך הרי להפסיק לעשות. אמת. זה אומר ששניהם צריך להפסיק לעשות. הקריאה היא רק שיזכרו. נכון, אני אומר אבל זה מתאים יותר לומר את זה כענין של בין אדם לחברו, כי כאן אתה יכול אצל המלווה עצמו כבר לעשות תשובה. מה זה ללכת הקטנים עם כבר לעשות תשובה? אני אומר לך, אני לא בטוח, כי צריך בשניהם… אני מתכוון, צריך לקרוא… עושים הרי גם את הרשעים יבושו, ההפטרה צריכה גם להיות… ההפטרה מדברת הרי גם שמקללים את הרשעים, אומרים הרי גם… לא, ההפטרה של ישעיהו הוא צועק שם, “קרא בגרון אל תחסוך”, ההפטרה של שחרית.
מפטיר יונה
“ובשלישי” – אה, “ובשלישי שקרא בתורה”, השלישי שקורא במנחה שלושה קרואים, הוא המפטיר ביונה. כאן יש הפטרה של מנחה, כמו שכולם טוענים שצריך להיות הפטרה במנחה, עושים נקרא מפטיר יונה.
למה קוראים מפטיר יום כיפור? גם לא אומר הרמב״ם למה, אבל שם מדברים גם על תשובה, שאנשי נינוה עשו תשובה, וכו׳.
סוכות – הלכה יג
שני ימים הראשונים
אוקיי, בכל אופן, סוכות מה עושים כך, קוראים את שני הימים הראשונים פרשת מועדות, זה אומר את המועדות. כאן רואים שפרשת המועדות פירושה כל המועדות. פרשת שבועות יש בעיה בלשון הרמב״ם, אבל פרשת המועדות פירושה לומר שור או כשב או עז. וסוכות עושים שניהם, את שני הימים הראשונים קוראים את אותו הדבר, כן?
ומפטירין ביום ראשון “הנה יום בא לה׳”, מדובר על נבואה לעתיד לבוא, זה גם לא, אני לא יודע בדיוק למה, אה, מדובר על סוכות בזכריה, מדובר שם על חג הסוכות.
וביום השני “ויקהלו אל המלך שלמה”, שזה מדבר על חנוכת המקדש שגם היה בסוכות.
יום טוב האחרון – שמיני עצרת
וביום טוב האחרון, זה אומר יום טוב שני של סוכות, שמיני עצרת, קוראים “כל הבכור”, זה אומר פרשת המועדות שהיא במשנה תורה, איך קוראים לזה.
ומפטירין “ויעמד שלמה”, זה המנהג שמפטירים “ויעמד שלמה”, זה גם ההמשך של הברכה ששלמה נתן, לדעתי, לעולם אז.
אבל אנחנו לא עושים כך, אלא אנחנו עושים כך את המנהג השני, ויש מי שמפטיר “אחרי מות משה”, הולכים, זה המשך, משה מת, מתחילים מהפרשה הבאה, כמו, כן.
חול המועד סוכות – הלכה יג-יד
ההלכה של קריאת התורה בחול המועד
ובשאר ימות החג, זו ההלכה, מיד נראה שאנחנו נוהגים קצת אחרת. ובשאר ימות החג קורין בקרבנות החג, קוראים את הקרבנות של החג, זה אומר פרשת פנחס.
כיצד? הולך הסדר כך, בכל יום ויום בחולו של מועד קורין שתי פרשיות. זה אומר, כאן יש בעיה, כאן הלאה יש בעיה, כן, בסוכות יש לנו כאן בעיה, למה? כי רוצים לקרוא את הקריאה של אותו יום, אבל אין מספיק פסוקים, מדובר רק על שני פסוקים אם אני זוכר, בפרשת פנחס אין מספיק פסוקים לעשות שלוש עליות.
הסדר של חזרה
אז מה עושים? אומר הרמב״ם שעושים כך, ביום שלישי לתחילת חולו של מועד, קורא הכהן ביום השני, והלוי קורא ביום השלישי, וישראל קורא ביום השלישי, והרביעי חוזר וקורא ביום השני וביום השלישי. קוראים שלוש פעמים בעצם כל דבר. הכהן קורא רק ביום השני, הלוי ביום השלישי, והישראל, סליחה, הישראל חוזר על ביום השלישי, והרביעי חוזר גם על ביום השני וגם על ביום השלישי. כך אומר הרמב״ם.
איך הוא רואה את זה? בחול המועד חוזרים על פסוקים. כן.
“וביום הרביעי”, אנחנו עושים אחרת, אנחנו עושים את היום הבא כי זה ספר התורה השני, אנחנו עושים גם כך, אני לא זוכר מה אנחנו עושים. “וביום הרביעי” אין הבדל, בחול המועד עושים את אותו הדבר, “וביום השלישי”, “וביום הרביעי”, על דרך זה.
כל הסיבה
זה הרמב״ם, המנהג שאנחנו עושים, כל הסיבה היא למה? שנוכל להיות, כן, שנוכל להיות ארבע עליות מלא מספיק פסוקים. טוב מאוד.
זו דעת הרמב״ם. יש על זה שיטות אחרות ומנהגים אחרים מי שרוצה להיכנס. אנחנו נוהגים אחרת, אנחנו רוצים לקרוא גם את היום של מחר ואת היום של מחרתיים בחול המועד.
מנהג של שני ספרי תורה – הלכה טו
חידוש: זה לא כתוב בגמרא
“ובכל יום ויום”, אוקיי, עכשיו זה כך, עכשיו יש מעשה מעניין. עד כאן למדנו מה התקנות של קריאת התורה, דיברנו רק על תורה אחת ביום טוב.
עכשיו אומר הרמב״ם הלכה חדשה, שיודעים שזה לא כתוב ממש בגמרא, זה מנהג. אנחנו מוציאים, כמו שאתם זוכרים אולי, אני לא יודע, שעושים מפטיר, וכל יום טוב עושים מפטיר מפרשת פנחס. זה לא דבר שכתוב בגמרא בכלל.
בגמרא כתוב רק ביום טוב אחד קוראים את הקרבנות, זה חול המועד סוכות, למדנו עכשיו שעיקר קריאת סוכות, לא צריך להוציא שתי תורות בחול המועד. בחול המועד מוציאים תורה אחת, כי אז העיקר דין המשתא, קוראים את קרבנות החג.
אבל כל ימים טובים, למדנו עכשיו את הקריאה של כל ימים טובים, עוד לא דיברנו בכלל על קריאות של המוספים של ימים טובים. הגאונים עשו מנהג חדש שמוציאים עוד תורה וקוראים את המוסף של אותו היום. זה אומר הרמב״ם עכשיו.
ההלכה
הלכות קריאת התורה: סיום — שניים מקרא ואחד תרגום
בכל יום ויום מימים טובים ומימי הכיפורים, ואפילו בשבעת ימי הפסח, חוץ מחולו של מועד סוכות שאין מוציאין בו ספר תורה שני, כי כבר קראו את הקריאה הראשונה.
נוטלים שני ספרי תורה בשחרית. כך, אחד קודם בתחילת יום השמיני, זה מה שקראנו עכשיו. והשני קורא בו קרבן אותו היום, הלא הוא בפרשת פקודי, כן, בספר במדבר עומדים הקרבנות של כל יום טוב. ומי שקורא בקרבן, הוא המפטיר בנביא, מכיוון שזה המפטיר, זה מה שעושים.
זה מנהג, אני חושב שזה מנהג מאוחר יותר, לא כתוב על זה בשום מקום. מאיפה זה בא אני לא יודע, אבל כך זה.
סדר של שני/שלושה ספרי תורה – הלכה טז
הסדר כשנוטלים שתי תורות
עכשיו, צריך לדעת מה הסדר כשנוטלים שתי תורות. כבר למדנו בפרק הקודם מה הסדר לגבי מפטיר, שאומרים קדיש בין הקריאה העיקרית והמפטיר.
אומר הרמ״א, עושים כך, בכל יום שמוציאין שני ספרים או שלושה, כשנוטלים שלושה, שבת ראש חודש חנוכה, אם הוציא זה אחר זה, אם נוטלים, כלומר לא, הרמ״א אומר, שכשרוצים לקרוא הוציאו אז מהארון. כן, איך עושים?
אנחנו לא עושים כך, אנחנו נוטלים את כולם ומניחים אותם. אבל הרמ״א עשה קצת, זה לא, ברמ״א מרומז שאפשר לעשות אחרת. הרמ״א אומר, אם נוטלים זה אחר זה, כלומר אפשר לעשות כמו שאנחנו עושים, שנוטלים את שניהם בבת אחת.
אבל אם נוטלים אחד אחד, כשמחזיר את הראשון אומר קדיש, אחר כך אומרים קדיש, ואח״כ מוציא השני, כשמחזירו אח״כ אומר קדיש, אומרים פעמיים קדיש. פעם אחת כשמחזירים את הראשון, ופעם אחת כשמחזירים את השני.
תפקיד הקדיש
הקדיש נועד לסיים הפסקות. זה כבר למדנו בסדר התפילה, כשרוצים סתם לעשות הפסקה, עושים קדיש. הקדיש הוא כמו, אוקיי, סיימנו חלק אחד, עכשיו הולכים לעשות עוד חלק, בינתיים אומרים קדיש. מי יודע, זו הפסקה. זה כאילו הקדיש הוא בחינת קריאת התורה, נעשתה הפסקה.
מנהג פשוט
כן, יש מנהג פשוט לומר קדיש אחר שקרא המשלים לעולם, שהמנהג הוא אפילו כשנוטלים תורה אחת, אחרי העלייה האחרונה, אחרי המשלים, מי שהוא אחרון, כן, אחרי ה… ואח״כ מפטירים בנביא, כמו שאנחנו עושים גם. כשנוטלים שני ספרים, מניחים את הספר על הבימה, אומרים קדיש בינתיים, ו… אוקיי, יש עוד פרטים על המנהגים.
שבת חול המועד – הלכה יז
הקריאה
ועכשיו, שבת חול המועד. לא, שבת שחל בחול המועד. מה קורים? כבר למדנו לפנים את סדר הקריאה של פסח וסוכות בחול המועד, אבל כשזה שבת יש קריאה אחרת. נו, מה עושים?
בין בפסח בין בסוכות, בין פסח בין סוכות יש קריאה אחת של שבת חול המועד. מה קורים? קורים בעשור שבת, “ראה אתה אומר אלי”. זו העשור.
סדר קריאת התורה: שבת חול המועד, חנוכה, פורים, תשעה באב, ותעניות
אוקיי. יש עוד פרטים על זה, מנהגים, אדרבה, רואים שיעור אנשים שעושים אחרת, וזה מעציב את האדם כך. אוקיי, נלמד מה הרמ״א אמר.
עכשיו, שבת שחל בחול המועד. מה קורים? כבר למדנו לפנים את סדר הקריאה של פסח וסוכות חול המועד, אבל כשזה שבת יש קריאה אחרת. מה עושים? בין בפסח, בין בסוכות, יש קריאה אחת של שבת חול המועד. מה קורים? “ראה אתה אומר אלי”. זה המוסר הטוב ביותר שיש לכלל ישראל. מוזכרים שם הימים טובים, אבל למה מתחילים קצת קודם, לא “פסל לך”? מתחילים “ראה אתה אומר אלי”. לא, כלומר, כשיש אחרים… כי הוא מבקש שם את גילוי השכינה. יש למה. כן, פשט יפה.
הפטרות של שבת חול המועד
בכל אופן, וההפטרה שונה. מפטירים בפסח “העצמות היבשות”, כן, תחיית המתים של יחזקאל. ובסוכות חג, “ביום בוא גוג”, מדברים על מלחמת גוג ומגוג.
כל ההפטרות של ימים טובים קשורות מאוד לגאולה העתידה, פשוט עיקר של יום טוב. הבני יששכר מביא מהמשנה חגיגה שסיפור יציאת מצרים צריך לכסות את כל עיקרי האמונה, והוא מצרף את העצמות היבשות ואת תחיית המתים, אבל זה לא כל כך ברור עדיין, זה לא מרומז בפסח. בפסח לא מרומז? אה, והסדר לא כך. עצמות היבשות מדבר ברור על תחיית המתים.
על כל פנים, רואים ברור שביום טוב צריך לדבר על משיח. בכלל, ההפטרה, כמעט הרבה מאוד הפטרות מדברות על משיח. זה נושא מועדף. חנוכה… כל שבוע שני.
חנוכה — סדר קריאה
אבל חנוכה כך, “וביום הראשון כהנים”. בחנוכה קורים את הנשיאים, כך עומד במשנה, “בחנוכה בנשיאים”. הרמ״א מוסיף את הסדר. היום הראשון קורים מברכת כהנים.
למה מתחילים מברכת כהנים? מתחילים מתחילת הפרשה. אבל זה לא תחילת הפרשה. אפשר להתחיל באמצע פרשה, אפשר להתחיל שני פסוקים לתוך פרשה. זה סתם, נראה סתם, זה דבר יפה, ברכת כהנים. מה יכול להיות? יכול לעלות משהו לקרוא ברכת כהנים? היו כהנים שעשו את חנוכה. מתאים לקרוא על כהנים. מתחילים בברכת כהנים.
בקיצור, קורים ברכת כהנים עד סוף “ויכלו הנשיאים”, כלומר עד הסוף. השני קורא קורא שני, שקורא בשני, צריך לזכור איזה זה. הוא אומר את הנשיא, “ביום השני” עד “ויכלו”. ו״ויכלו” מסיימים את כולם. קורים מ״ויכלו” עד סוף כל הקרבנות, עד סוף הסדר, עד סוף… קורים גם, קורים עוד קצת את הסוף, כן, כך הוא כל הקרבנות, מה שזה לא יהיה, סוף כל פרשת נשא.
הפטרות של שבת חנוכה
ומפטירין בשבת של חנוכה. מה צריך תורה? בשבת של חנוכה קורים “רני ושמחי” זכריה, ההפטרה, הנבואה שזכריה הנביא ראה את המנורה. כן, האש, מנורת שבע קנים, כן, “ושתי זיתים”.
יש פעם שתי שבתות חנוכה, כלומר כשחנוכה חל בשבת יכולות להיות שתי שבתות חנוכה, עושים את השבת הראשונה “רני ושמחי”, והשנייה “נרות שלמה”, שהיא המנורה ששלמה עשה לבית המקדש.
והקורא בחנוכה הוא מפטיר בנביא, כי מדברים על שבת, כן, בשבת קורים את פרשת היום, ונוטלים עוד תורה וקורים בנביא, והוא צריך תורה, הוא המפטיר.
פורים — סדר קריאה
בפורים קורין בשחרית “ויבא עמלק”. מה הקשר? כן, המן היה מזרע עמלק. מה הקשר? כן, קורים זכור גם, למה בפורים צריך לקרוא מגילה? כן.
תשעה באב — סדר קריאה
בתשעה באב בשחרית קורים… זו פרשת ואתחנן, פרשת ואתחנן, זה ענין של תוכחה, כן. גם תשעה באב חל תמיד בפרשת ואתחנן, נדבר.
ומפטירין “אסוף אסיפם”, שם מדובר על הגאולה. לא, לא, מדובר על… מדובר על “אסוף אסיפם”, מדובר על… כן, כן, מדובר על איסוף. שם כתוב “כי אשובה את שבותם”, זה פסוק של קינות חזקות, כן, זו המנחה.
במנחה אומר הרמב״ם קורים “ויחל” כמו בתעניות אחרות.
שאר תעניות — סדר קריאה
טוב, זה עושים בתשעה באב. בשאר תעניתים כך, כשמתענין על הצרות ועל הגזירות, במילים אחרות, עשרה בטבת וכן הלאה, קורין בשחרית ובמנחה. קורים בין בשחרית ובין במנחה.
ומה קורים? ראשון… בשניהם, ראשון קורא “ויחל משה” ארבעה פסוקים, וקורא השני והשלישי מ“פסל לך” עד “אשר אני עושה עמך”. זה המנהג של שאר תעניות.
תעניות שגוזרין על הצרות — ברכות וקללות
אבל בשעת תעניות שגוזרין אותן הצבור על הצרות, בין… היה בצורת, בין היתה צרה, אז קורים ברכות וקללות. לכאורה זה מה שדיברנו קודם, כן, ברכת כהנים והתוכחה, שאנחנו קוראים תוכחה. המשנה לא קוראת לזה תוכחה, אלא ברכות וקללות. למה? כדי שישובו, כן, “ויכנע לבבם”, כדי שישובו, כדי שיפחדו ויעשו תשובה.
חידוש: החילוק של הרמב״ם בין תעניות
כאן רואים דבר מעניין. במשנה כתוב “בתעניות ברכות וקללות”. פשוטו כפשוטו במשנה הוא, מתכוון לתעניות כל התעניות, כולל תשעה באב, כולל אולי לא כולל תשעה באב, כולל שאר התעניות וכדומה. אצלנו יש מנהג שקורים “ויחל” בתענית. לא כתוב במשנה המנהג.
נראה שהרמב״ם הבין שזה החילוק. שתעניות שהולכים על צרה, אז צריך לעשות תשובה, קורים ברכות וקללות. אבל תעניות שאנחנו מתענים על עבר, זה לא באמת שצריך לעשות תשובה. זה סתם כך, זו גזירת הרבים, מה זה אומר כדי לעורר בתשובה, אבל נראה שזה לא ממש כדי שישובו בתשובה, קורים לא ברכות וקללות, אלא “ויחל משה”.
תלתא דפורענותא — שלושה שבתות לפני תשעה באב
אה, כאן אומר הרמב״ם, דיברנו על זה קודם. קודם דיברנו שיש גמרא על מה קורים לפני תשעה באב ואחריו, ויש מנהג שהוא אחר. מביא הרמב״ם עכשיו את המנהג.
נהגו כל ישראל להיות מפטירין קודם לתשעה באב, כלומר, על פי עיקר הדין קורים רגיל מהפרשה של השבוע. אם זה ראש חודש, קורים “השמים כסאי” שלמדנו. אבל המנהג הוא שקורים בשבת לפני תשעה באב שלושה שבתות דברי תוכחה, שלושה שבתות של תוכחה, הנקראין בארמית “תלתא דפורענותא”.
סדר הרמב״ם — שונה מהמנהג שלנו
ההפטרה הראשונה קורים “דברי ירמיהו”, כן, הענין של ספר ירמיהו. השנייה “חזון ישעיהו”. לרמב״ם יש סדר אחר מאיתנו. אנחנו קורים “דברי ירמיהו”, ואחר כך השנייה, אנחנו קורים שתי הפטרות מירמיהו ואחת מישעיהו. מנהג הרמב״ם היה אחת מירמיהו ושתיים מישעיהו. כלומר, הוא חילק את מה שאנחנו קורים בשבת חזון חילקו על שתי פרשיות. כך הרמב״ם קורא הראשונה “דברי ירמיהו”, השנייה “חזון ישעיהו”, והשלישית “איכה היתה”, שזה ממש תחילת איכה, בפסוק כ״ח עצמו.
שבע דנחמתא — אחרי תשעה באב
וכן שבת שאחר תשעה באב מפטיר “נחמו נחמו עמי”, זה אומר הרמב״ם הוא מנהג כל ישראל. אחר כך מוסיף הרמב״ם, “מנהג פשוט בארצותינו”, זה המנהג שלנו, “להיות מפטירים בנחמות ישעיה מאחר תשעה באב ועד ראש השנה”, זה מה שאנחנו קוראים שבע דנחמתא, זה כולו נחמות מישעיהו. הרמב״ם לא מביא מסוימות, הוא לא מביא כאן אילו קטעים, אבל המנהג הוא שקורים נחמות מתשעה באב עד ראש השנה, מנחמים, מנחמים את היהודים.
שבת שובה
ואחר כך עוד מנהג פשוט, גם לא הלכה אלא מנהג, “שבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים מפטיר שובה ישראל“, מישעיהו, שיעשו תשובה, שזה נקרא שבת שובה.
ארבע פרשיות — תחילת הסוגיה
ואחר כך, עוד הלכה, עד כאן למדנו מה קורים בכל שבת, בכל יום טוב, בכל תענית, וכן הלאה. עכשיו נלמד עוד קריאה שקורים, שנקראת ארבע פרשיות. הרמב״ם לא הכניס את זה כאן, כי זו הלכה נוספת דאורייתא, הרמב״ם מכניס את זה סתם כעוד סדר של קריאת התורה, זו עוד תקנה שהחכמים תיקנו, שעומדת במשנה, זה לא כמו כל פרשה שהיא סתם, אלא הסדר שעומד במשנה כמו ההלכה, נלמד בפרק י״ג.
פרשת שקלים (ראשונה)
“ראש חודש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים”, אם ראש חודש חל בשבת קורים פרשת שקלים, “ומפטירין ביהוידע הכהן”, שם כתוב שהביאו שקלים.
“וכן”, זה לא רק אם ראש חודש חל בשבת, אלא גם “אם חל ראש חודש בתוך השבוע אפילו בערב שבת, מקדימין וקורין בשבת שלפניו בפרשת שקלים”.
ההלכה כך, זו המשנה שלנו, אם זה שבת קורים שקלים, וגם אם זה לפני שבת. זו המילה. אתה לא רוצה לומר כלל טוב יותר. אני אגיד בשבוע הראשון של חודש אדר. לא, זה לא. ערב שבת מברכים אדר הרבה פעמים. ערב שבת מברכים אדר קורים בשבת. זה השבוע שבו או שבת ראש חודש אדר, או שהוא לפני ראש חודש אדר.
פרשת זכור (שנייה)
אוקיי. כך עומד במשנה. בשבת שנייה, זה השבוע שאחריו, נראה מיד מה זה אומר שבת שנייה. שבת שנייה לא אומרת ממש השבוע שאחריו. קורים זכור, כן, עמלק, ומפטיר “כה אמר ה׳ צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק”, שזו מחיית עמלק.
ומה זה אומר שבת שנייה? עומד במשנה, לא אומר השנייה. אומר “כל שהן סמוכין להיות בסמוך, אפילו בערב שבת”. שנייה אומרת שתהיה שנייה לד׳ פרשיות, כן, לפעמים יש שבוע ביניהם. כל שהן סמוכין שלוש הפרשיות, כל שהן סמוכין להיות סמוך אפילו בערב שבת.
פרשת פרה (שלישית)
כן, הפרשה השלישית, שלישית קורין פרה אדומה, זה נקרא שבת פרה. קורים פרשת חוקת, פרה אדומה, ומפטיר “וזרקתי עליכם מים טהורים”, שמדבר גם על הענין, פרה מטהרת.
מה זה אומר שבת שלישית? שלישית הסמוכה לרביעית. זו שסמוכה לרביעית. לפעמים ביניהם, כמו שהרשב״ם אומר שעומד במשנה “בין שלישית לרביעית לא יפסיק”, כמו בד׳ כוסות. בין השלישית והרביעית אין לעולם הפסק. הרבה פעמים יש הפסק בין הראשונה והשנייה.
פרשת החודש (רביעית)
שיקראו “החודש הזה לכם ראש חדשים” לכבוד החודש החדש. רביעית, מיד נראה מה זו רביעית. ברביעית קורים החודש הזה, ומפטיר. הוא אומר כבר, באומרו קורים החודש הזה מניסן. לא, הוא לא אומר. הוא אומר שרביעית, שמדבר על ראש חודש ניסן, “כל שהיא סמוכה לראש חודש ניסן, אפילו בערב שבת”. רביעית היא השבוע שלפני ראש חודש ניסן.
ושלישית היא אחת לפני כן. לפעמים זה מיד אחרי פרה, לפעמים יש שבוע ביניהם. כך השמות. כלומר, מה שהוא אומר, לפעמים יש הפסק בין שנייה לשלישית, ולפעמים יש שתי הפסקות, בין ראשונה לשנייה ובין שנייה לשלישית. אבל בין שלישית לרביעית אין מפסיקין.
איך הולכות הפרשיות למעשה?
אה, עכשיו איך הולכות הפרשיות? זה לא פשוט שעוצרים, לא קורים את פרשת השבוע. אלא מה עושים? נוטלים שתי תורות, כן? אם זו ארבע פרשיות, קורים ארבע פרשיות בספר שני, אחר כך קורין בשבת בספר שלישי. וכאן יכול להיות גם שנוטלים שלוש תורות, למשל ראש חודש. נראה, ראש חודש אדר על פי רוב הוא בשבת, וכאן יש מקרה מעניין, כי מה קורה, שראש חודש אדר יכול להיות פרשת תצוה, וראש חודש אדר צריך לקרוא…
הלכות קריאת התורה: סיום — שניים מקרא ואחד תרגום
סדר קריאה בד׳ פרשיות וראש חודש
אלא מה עושים? נוטלים שתי תורות, כן? בכל פרשה מארבע פרשיות קורין בספר שני, אחד לא קורין בספר שני, אבל בשבת בספר שני. וכאן יכול להיות גם שנוטלים שלוש תורות, זה אם חל ראש חודש. נראה.
אם חל ראש חודש אדר בשבת
אם חל ראש חודש אדר להיות בשבת, יש מקרה מעניין, כי מה קורה? שראש חודש אדר יכול להיות פרשת תצוה, וראש חודש אדר צריך לקרוא כי תשא, שקלים. אז זה מיד אחרי, אחרי פרשת… כן, אחרי פרשת… אז זה כמו המשך של פרשת השבוע בעצם. אז מה הבעיה? זו תחילת כי תשא. כן. אז מה הבעיה? יחשבו שממשיכים פשוט, הציבור לא יתפוס שזו פרשת שקלים. הציבור יחשוב שזה המשך רגיל של הקריאה של השבוע.
אז צריך לקרוא את זה פעמיים, צריך לעשות כך: קורין ששה ב״ואתה תצוה” עד “וכיורו נחשת”, כלומר מתכוון לומר עד אחרי פרשת כי תשא, שהיא פרשת הקריאה. קורים לתוך כי תשא. קורים את פרשת שקלים, והשביעי חוזר וקורא מ״כי תשא” עד “וכיורו נחשת”. קורים פעמיים כי תשא, כדי שהציבור יתפוס שכי תשא השנייה קורים לכבוד כי תשא, לכבוד שקלים, לא לכבוד… אצלנו לעולם לא חל פרשת תצוה שקלים, אז אין לנו את הבעיה.
ואם חל להיות בשבת כי תשא עצמו, מה אם חל שבת כי תשא? אז זה אותו דבר, קורין ששה בכי תשא. צריך גם לקרוא פעמיים כי תשא, אבל זה סדר אחר. קורים מהתחילה עד ויקהל שישי, והשביעי חוזר וקורא בספר שני. אנחנו לעולם לא עושים שהשביעי הוא… זה לא לעולם, אלא אם זה ראש חודש. אנחנו בדרך כלל עושים שהמפטיר הוא העלייה החדשה של ענינא דיומא, של הד׳ פרשיות. אבל יש אופן שאנחנו עושים שזה השביעי, אם זה ראש חודש.
שלושה ספרים — ראש חודש בשבת
ראש חודש אדר שחל בשבת
ראש חודש אדר שחל להיות בשבת, מה הדין אם ראש חודש אדר חל בשבת? צריכים להוציא שלושה ספרי תורה. באחד קורים סדר היום, בשני קורים ראש חודש, ובשלישי קורים כוסיתא.
אם ראש חודש ניסן חל בשבת, קורים באחד סדר היום, באחד ראש חודש, באחד החודש, שהיא אחת מד׳ פרשיות.
אם ראש חודש טבת חל בשבת, מוציאים גם שלושה ספרים, בראשון קורים סדר היום, בשני ראש חודש, ובשלישי חנוכה.
אם חל באמצע שבת, כלומר ראש חודש טבת שהוא באמצע שבת, המפטיר של השבוע הוא שתי תורות. זהו המקרה היחיד שבשבועות שמוציאים שתי תורות, הוא בשבוע שחנוכה וראש חודש, מוציאים שתי תורות, אחת לראש חודש ואחת לחנוכה.
חיוב היחיד: שנים מקרא ואחד תרגום
עד כאן למדנו מה הציבור צריך לקרוא בבית הכנסת כל השנה, עם ד׳ פרשיות, עם חנוכה, עם שתי תורות, שלוש תורות, כל מיני דברים. עכשיו נלמד מה יחיד צריך לעשות. אותנו הזכרנו בפירוש, את היחידים. אז נלמד את מצוות “לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור”.
שומע כעונה וחיוב היחיד
אפילו יהודי שומע, נניח שהוא קורא כמו שר׳ יצחק רוצה, קורים יפה, והוא שומע היטב את קריאת התורה עם הציבור, שמיעה משמעה לכאורה שהוא צריך לשמוע, או שהוא שומע באמת, הרי זו בבירור שאלה של שומע כעונה. אפילו הוא כבר שמע, והוא סבור שכבר למד בכך, חייב לקרוא לעצמו, שיקרא בעצמו, בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת, שיקרא שניים מקרא ואחד תרגום.
אני חושב שהאחד תרגום הוא בדיוק כמו שהיה מתורגמן. מדוע זה נשאר חיוב, אפילו אין כבר מתורגמן?
מחלוקת ראשונים: מהו חיוב התרגום?
זוהי מחלוקת גדולה בראשונים, מה באמת היה בראשונים ובצדיקים אחרים שאמרו שהתרגום הוא רק כדי להבין, והיום התרגום לא עוזר לנו כלל להבין, אין שום חיוב לקרוא תרגום. או שמבינים בעצמם את החומש, או שילמדו רש״י, אחרים טענו ואמרו שזו תקנת חכמים.
העיקרון נכון, שלכאורה אותה מחלוקת שהייתה אצל הציבור, מדוע לא תחול המחלוקת אצל יחיד?
או אולי, צריכים לעשות גם אצל הציבור, אני מסכים. אבל יש כאלה שלומדים חומש עם רמב״ן, עם רש״י, עם אבן עזרא. כך אכן השולחן ערוך פוסק, אבל הרמ״א אני חושב אומר שיקראו עם תרגום.
מדוע שלוש פעמים?
מה אעשה עם התרגום? צריכים לקרוא אותו שלוש פעמים, נכון? הרי זה אותו דבר כמו שהגמרא אומרת “עד שישלים פרשיותיו עם הציבור”. הרי זה אותו דבר. לא שהגמרא תסיים כלום, שיסיים את הפרשה עם הציבור.
מדוע צריך שלוש פעמים? כי אין לזה תרגום? מדוע צריך תרגום? באמת צריך לקרוא שלוש פעמים, אבל פעם אחת יכול לצאת בתרגום? לא, לא יכול לצאת בפעם השלישית.
“עטרות ודיבון” — אפילו פסוקים בלי תרגום
קודם כל, אצלנו לא קורים אף פסוק אחד בלי תרגום. זה פשוט כל כך קשה. הגמרא אומרת שקורים שניים מקרא ואחד תרגום, אפילו עטרות ודיבון. ורש״י מסביר, עטרות ודיבון הם שמות של ערים, ושמות של ערים הרי זה אותו דבר כמו שכתוב במקרא. כן, אבל אומרים את זה שלוש פעמים. זה הפירוש, אומרים את זה שלוש פעמים.
האמת היא, דרך אגב, שזה לא נכון. התרגום, הרבה פעמים כשיש שמות של ערים, הוא כן מתרגם, כי הוא מתרגם לפי איך קראו לעיר בזמנו. הוא לא הולך תמיד. הוא אומר פעם כן, פעם לא. אבל על כל פנים, אני לא יודע למה.
אני גם לא יודע למה פעמיים מקרא. מה זה פעמיים? אולי סתם שאדם יקרא שלוש פעמים כל דבר. אין לי מושג למה פעמיים. למה לא מספיק פעם אחת? זו חזרה. אין לי מושג למה.
קורא — לקרוא או ללמוד?
בכל מקרה, זה דבר יפה שילמדו בעצמם. גם שניים מקרא, לכאורה העיקר הוא שילמדו, לא שיאמרו. אבל כבר, אולי אם אומרים גם יוצאים. אני לא יודע. קורא כתוב ברמב״ם.
אז חייבים לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום. זה גם או מנהג או חלק מתקנות קריאת התורה. אני לא יודע בדיוק מה זה, אם זה חיוב חדש או מנהג חדש. זה דומה מאוד לשמונה עשרה בלחש. עשו שמונה עשרה בקול רם, ופטרו. מה הפשט?
סיום הלכות תפילה
עד כאן הלכות קריאת התורה, ובזה סיימנו הלכות תפילה. עכשיו, שני הפרקים הבאים יהיו, כמו שהרמב״ם סידר בסדרו, הלכות תפילה וברכת כהנים. ממילא באים עכשיו הלכות ברכת כהנים.