סיכום השיעור 📋
סיכום של לימוד החברותא — הלכות תפילה פרק י׳ (וחזרה על פרק ד׳)
—
א. הלכות כוונה בתפילה — פרק ד׳, הלכה ט״ו–ט״ז (חזרה)
1. כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה
דברי הרמב״ם: „כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, והמתפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה… מה היא הכוונה? שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה.”
פשט: כוונה היא תנאי בתפילה. בלי כוונה אין זו תפילה, וצריך לחזור ולהתפלל. כוונה פירושה להסיר כל המחשבות הזרות ולהרגיש כאילו עומדים לפני השכינה.
חידושים והסברות:
– מה פירוש „לא כיוון את לבו” — שתי דרכים: כאשר הרמב״ם אומר בפרק י׳ „מי שהתפלל ולא כיון את לבו”, האם הוא מתכוון לאין כוונה כלל (אפס כוונה), או שמא לא הייתה כוונה מלאה של „עומד לפני השכינה”? לגבי צדיק אפשר לטעון ש„לא כיון לבו” פירושו שלא הייתה תפילה שלמה במדרגה הגבוהה, ולכן יכול לחזור ולהתפלל והיא תיחשב תפילת חובה.
– המינימום של כוונה: המינימום הוא שידע שהוא מתפלל — כלומר לא להיות מסיח דעת. המקסימום הוא שעה של ישוב הדעת לפני התפילה, להתפלל מתוך דברי תורה, מעמד של פחד כמי שעומד לפני מלך.
2. אם כיוון לבו בברכה ראשונה — שוב אינו צריך
דברי הרמב״ם (מבוסס על גמרא ד׳ ט״ז): אם כיוון בברכה ראשונה (אבות), אינו צריך לחזור. הוא כבר יצא ידי חובת תפילה. יכול עוד להתפלל תפילת נדבה אם רוצה, אבל החובה מולאה.
חידושים והסברות:
– שיטת ר׳ יצחק — כוונה אינה קשורה לתוכן של מה שאומרים: כוונה פירושה לא לדעת מה אומרים (למשל את התוכן של „למלשינים אל תהי תקוה”). כוונה פירושה להיות עומד לפני השכינה — אפילו לכמה שניות ביום. כאשר היה לו זאת בברכה ראשונה, הוא כבר יצא, כי כוונה היא דבר כללי, לא קשור למילים ספציפיות. זה מסביר היטב מדוע ברכה ראשונה לבדה מספיקה.
– קושיא על שיטת ר׳ יצחק — ברכה ראשונה היא רק שבח, לא תפילה: כיצד יוצאים ידי תפילה עם ברכה ראשונה, כאשר ברכה ראשונה היא בסך הכל שבחים על הקב״ה? עדיין לא קיימו כלל את עיקר התפילה שהיא בקשת צרכיו! הרמב״ם עצמו אומר שמעיקר הדין תפילה צריכה להכיל שבח, הודאה, ובקשה.
– תשובת ר׳ יצחק — שבח/הודאה/בקשה אינו מעכב: הסדר של שבח, הודאה, בקשה הוא רק דין ב„ליטורגיה” — הארגון וה„אומנות” של התפילה, כיצד חז״ל סידרו את הנוסח. אבל זה אינו מעכב בדיעבד. הראיה: תפילה קצרה אין בה שאלת צרכיו, ובכל זאת יוצאים. הרמב״ם אף פעם לא אומר ששבח/הודאה/בקשה מעכב.
– קושיית החבר: תפילה פירושה בעצם בקשת צרכיו — זו ההגדרה העיקרית של תפילה לפי הרמב״ם. כיצד אפשר לומר שיוצאים ידי תפילה רק עם שבח (ברכה ראשונה) בלי שום בקשה? הוא סובר ששיטת ר׳ יצחק „בכלל לא מקובלת”.
– תשובת ר׳ יצחק: ברכה עצמה היא כבר תפילה. אין צורך דווקא בבקשת צרכיו כדי שזה ייקרא תפילה. העיקר הוא המעמד של עמידה לפני השכינה.
– שיטת המגן אברהם (אורח חיים) לגבי נשים: המגן אברהם פוסק שנשים, שחייבות רק מן התורה (לא מדרבנן), יוצאות ב״שאלת נדבת דבר” – עם ברכה אחת. זה מראה שמהלך הרמב״ם מתאים למגן אברהם – שעם מינימום כוונה בברכה אחת יוצאים דאורייתא.
– מדוע דווקא ברכה ראשונה? קל יותר לכוון בהתחלה, ואחר כך מאבדים את זה. כאשר הרמב״ם אומר “תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה”, הוא מתכוון שלא להתבייש – כבר עשו מספיק כוונה עם ברכה ראשונה.
– פשט חדש ב״התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל”: הרמב״ם מדבר על שני מצבים: (1) באמצע התפילה: אם אדם תופס את עצמו באמצע שלא כיוון בברכה ראשונה – צריך לחזור להתחלה. אבל “ואם כיון בברכה ראשונה שוב אינו צריך” – אינו צריך להתאמץ יותר לברכות הבאות. (2) אחרי התפילה: “מי שלא התפלל” – כבר סיים, צריך לחזור להתחיל.
– הכוונה היא כמו “לחבר לחשמל” (plugging in) את התפילה: מטפורה — הכוונה של ברכה ראשונה היא כמו “כעומד לפני השכינה”, זה יוצר את החיבור. כאשר זה מחובר, השאר כבר מתחבר. בלי כוונה כלל לא מתחיל. המשל “כגוף בלא נשמה” פירושו: יש גוף של שמונה עשרה (המילים), אבל זה לא שווה בלי ראש (כוונה). צריך להכניס ראש חדש כדי שזה יוכל “לנסוע”.
– אין סתירה ברמב״ם: הסתירה המפורסמת – שקודם כתוב צריך כוונה, ואחר כך כתוב שבדיעבד יוצאים – בכלל אינה סתירה. קודם מדובר לכתחילה, אחר כך מדובר בדיעבד.
– תפילת נדבה כאופציה: כאשר אומרים “שוב אינו צריך” פירושו שאינו מחויב יותר. אבל מי שרוצה להיות צדיק ולהתפלל עד שיכוון בהכל, יש לו מקום לתפילת נדבה. זו לא ברכה לבטלה. אבל אלו לא “ההלכות שלנו” – זה מה שרוצים לעשות, לא מה שחייבים.
– מינימליזם מול ציפיות גבוהות: הרמב״ם מתחשב במציאות – הוא יודע שכוונה היא דבר יפה, אבל הוא ריאליסטי שברכה ראשונה מספיקה. זה לעבד – הרמב״ם מתחשב במציאות של אנשים.
—
ב. הלכות טעות בתפילה — פרק י׳
3. טעה בתפילתו — כללי דין
דברי הרמב״ם: מי שטעה בתפילה – צריך לחזור.
פשט: “טעות” פירושה שעשה טעות – לא אמר את המילים הנכונות, או שכח חלק.
חידושים והסברות:
– מה פירוש “טעה”? טעות פירושה לא סתם ספק איפה הוא עומד (כמו בקריאת שמע), אלא שעשה ממש טעות – לא אמר כל מילה נכון. “טעות” פירושה ספציפית אחת מהדברים שמעכבים, כמו: לא אמר “מוריד הגשם”, אמר “המלך הקדוש” במקום “האל הקדוש”, אמר “מודים מודים”, לא אמר “יעלה ויבוא”.
– טעות מול כוונה – שני ענינים נפרדים: הרמב״ם קודם דיבר על כוונה, ועכשיו הוא מדבר על טעויות. אלו שתי קטגוריות נפרדות. בכוונה – התפילה אינה תפילה טובה. בטעות – חסרה התפילה עצמה, הנוסח אינו נכון.
– “חוזר ומתפלל” אינו קנס: כאשר אומרים “חוזר ומתפלל” זה לא עונש. החיוב היה אכן לומר על הסדר, בדרך הנכונה. אם עשה זאת לא נכון, עדיין לא קיים את ההלכה. להיפך – זו זכות, נותנים לו עוד הזדמנות.
4. טעה בשלש ראשונות, אמצעיות, אחרונות
דברי הרמב״ם: “ואם טעה באחת משלש ברכות הראשונות – חוזר לראש. ואם טעה באחת משלש ברכות האחרונות – חוזר לעבודה (רצה). ואם טעה באחת מן האמצעיות – חוזר לתחילת הברכה שטעה בה.”
פשט:
– טעות בשלוש ברכות ראשונות → מתחיל מתחילת שמונה עשרה.
– טעות בשלוש ברכות אחרונות → חוזר לברכת עבודה (רצה).
– טעות בברכות אמצעיות → חוזר רק לברכה שטעה בה.
חידושים והסברות:
– מדוע האמצעיות אינן “חבילה” אחת? בשלוש ראשונות ושלוש אחרונות הדין הוא שחוזרים לתחילת כל הקבוצה. אבל באמצעיות – לא. שבח הקב״ה הוא חבילה, הודיה לקב״ה היא חבילה, אבל צרכים אינם חבילה אחת — אף על פי שכל הברכות מכוונות לקב״ה.
– שתי רמות של “סדר הברכות מעכב”: הרמב״ם סובר שאי אפשר לומר את הברכות שלא על הסדר. אם טעה ב״ראה נא בענינו”, אינו יכול לומר את הברכה הזו במקום אקראי – חייב לחזור ולומר משם והלאה כסדר. יש שתי רמות: (1) האם צריך לחזור לתחילת כל האמצעיות – לא; (2) האם חייב להשלים מהברכה שטעה בה והלאה כסדר – כן. הרמב״ם לומד את מילת הגמרא “למסדר” שפירושה שאין צריך לחזור להתחלה, אבל כן צריך ללכת כסדר מהברכה שטעה בה. יש מחלוקת חריפה בראשונים – ראשונים אחרים סוברים שאפשר אפילו לשנות את הסדר.
5. שליח ציבור שטעה
דברי הרמב״ם: שליח ציבור שטעה כשמתפלל בקול רם – הרי זה חוזר. אבל אם טעה כשמתפלל בלחש – אינו חוזר ומתפלל בלחש פעם שניה, משום טורח הציבור, והוא שיכוון בתפילה בקול רם.
פשט: שליח ציבור שטעה בחזרת הש״ץ (בקול רם) – חייב לחזור כמו יחיד. אבל אם טעה בתפילת הלחש שלו, אינו צריך להתפלל שוב בלחש, כי זה יעכב את הציבור. הוא יוצא עם חזרת הש״ץ בקול רם.
חידושים:
– החידוש הוא שבתפילת הלחש של שליח ציבור, שבכל מקרה הולך לומר שוב שמונה עשרה בקול רם, לא נותנים לו להתפלל שוב בלחש כי זה יהיה טורח הציבור – היו צריכים לחכות לשתי שמונה עשרה.
– הרמב״ם קודם למד ששליח ציבור גם מתפלל תפילת הלחש, ור׳ יצחק אמר שהטעם הוא “כדי שיהא רגיל על לשונו”. אבל הרמב״ם עצמו אולי לא אמר את הטעם בבירור.
6. שליח ציבור שטעה ונבהל — ששהה שעה
דברי הרמב״ם: שליח ציבור שטעה ונבהל ולא ידע מהיכן יתחיל, ששהה שעה – יעמוד אחר תחתיו.
פשט: כאשר שליח ציבור מתבלבל ולא יודע איפה הוא עומד, וזה נמשך זמן רב (“שעה” – זמן משמעותי, לא דווקא שעה), ממנים אחר במקומו.
חידושים:
– אם בעל תפילה עדיין לא התחיל, לא נותנים לו אם רואים שאינו ראוי. אבל “אם התחיל – ממתינים לו שעה עד שישלים.”
7. מהיכן הוא מתחיל — השליח ציבור השני
דברי הרמב״ם: “מהיכן הוא מתחיל? מתחילת הברכה שטעה בה הראשון.”
פשט: כאשר שליח ציבור שני נוטל את מקומו, הוא מתחיל מתחילת הברכה שהראשון טעה בה.
חידושים:
– זה מתקשר להלכה הקודמת שבעל תפילה צריך להיות תלמיד חכם — כאן רואים מה יכול לקרות כאשר מי שאינו תלמיד חכם עומד להתפלל.
– הערה היסטורית מעניינת: בזמן הגמרא לא היו סידורים (הרמב״ם עצמו אומר זאת), ובעל התפילה היה צריך לדעת הכל בעל פה. לכן טעויות היו בעיה אמיתית. היום עם סידורים זה פחות רלוונטי.
8. טעה בברכת המינים — מעבירין אותו מיד
דברי הרמב״ם: אם טעה בברכת המינים – אין ממתינין לו, מעבירין אותו מיד, שמא מינות נזרקה בו.
פשט: בברכת המינים (“ולמלשינים”) לא ממתינים – מורידים אותו מיד, כי יש חשש שיש בו מינות.
חידושים והסברות:
– הרמב״ם מציין שהנוסח המקורי היה “למינים”, ו״ולמלשינים” נוסף מאוחר יותר.
– שלוש דרכים שבהן אדם מראה סימני מינות: (1) “מודים מודים” – משתקין אותו; (2) “יעל כו׳ ציפור” – השקפה מעוותת, אבל לא מינות ישירה, משתקים אותו אבל לא מעבירים; (3) ברכת המינים – מעבירין אותו מיד. ההבדל: ב״מודים מודים” וב״יעל כו׳ ציפור” הדין הוא משתקין (משתיקים אותו), אבל בברכת המינים הדין הוא מעבירין (מורידים אותו).
– ענין הבושה: הורדת שליח הציבור באמצע ברכת המינים היא בושה גדולה – ילדיו נושכים את שפתותיהם. אבל זה נחוץ כדי לא להשאיר חשש מינות בבית הכנסת.
– בברכת המינים זה ממש מצב של “על הגנב בוער הכובע” — מי שמסרב לומר ברכת המינים, מוכיח בכך שהוא עצמו מין. זה מושווה לשרץ שהולך למקווה — כשהוא יוצא הוא שוב טמא, כי הוא שרץ.
9. “לא יהא סרבן” — מי שמתבקש לקחת על עצמו
חידושים והסברות:
– המשנה אומרת “לא יהא שום סרבן בעיר זו” – כל בית כנסת צריך שיהיה מישהו שמוכן לקחת על עצמו במהירות כאשר שליח הציבור נכשל.
– סרבנות אינה ענווה: כאשר מבקשים ממישהו לקחת על עצמו במצב כזה, סרבנות (סירוב) אינה ענווה – זו “רשעות גמורה”. ענווה היא כאשר לא מחפשים כבוד, לא רודפים אחר העמוד. אבל כאשר יש צורך – חסר בעל תפילה – צריך לגשת מהר.
– השוואה להלכות תלמוד תורה: תלמיד לא צריך לחפש לומר דברים לפני הרב – זו ענווה. אבל כאשר יש חילול השם, צריך לדעת מתי לקפוץ.
– הענין המיוחד בברכת המינים: עוד יותר דחוף שיקחו על עצמם במהירות, כי אם זה נמשך, מובן שבאותו בית כנסת לא אומרים כראוי ברכת המינים.
– רבינו מנוח אומר שבדרך כלל יותר יפה להסתייג (ענווה), אבל לא במצב כזה. הוא מביא ראיות ממשה רבינו (“שלח נא ביד תשלח”) ומיוסף הצדיק (“והעליתם את עצמותי מזה”).
—
ג. סימני מינות — בגדי צבעונין, בארפוס, מודים מודים
10. האומר “איני יורד לפני התיבה בבגדי צבעונין”
הרמב״ם (מגילה משנה): מי שאומר “איני יורד לפני התיבה בבגדי צבעונין” — “אף בלבנים לא ירד באותה תפילה” — אפילו כאשר הוא לובש בגדים לבנים, לא נותנים לו לגשת.
פשט: מי שמקפיד שמותר להתפלל רק בבגדים לבנים לא מורשה לגשת לעמוד, כי זה סימן מינות.
חידושים והסברים:
– רקע היסטורי: עובדי עבודה זרה מסוימים (אולי מוסלמים או קבוצות אחרות) היה להם מנהג שמותר להתפלל רק בבגדים לבנים. גם היו קבוצות כאלה (אולי אסיים) בזמן המשנה שסברו כך.
– החידוש העיקרי: מצד הדין מותר להתפלל בין בבגדים צבעוניים בין בלבנים — אין זו עבירה בשני האופנים. אבל מי שמקפיד שחייבים דווקא בגדים לבנים, מוכיח בכך שהוא שייך לאותה כת/קבוצה. לא הבגד הוא הבעיה — ההקפדה היא הסימן למינות.
– משל חריף: כמו ליטאי שמקיים את החרם של הגאון מווילנא על חסידים — הוא לא סובר שגרטל אסור, אולי זה אפילו הידור. אבל כאשר מישהו כל כך מקפיד על הגרטל באופן של חסיד, יודעים שהוא שייך לאותה כת.
– לשון הרמב״ם “נוהגות התפילה”: הראב״ד שואל מה פירוש “נוהגות התפילה” — אם הוא מין, הוא נשאר מין גם מחר. הפשט הוא שהרמב״ם לומד שזה יותר ענין של “חוקות הגויים” — דברים שיהודים דווקא לא עושים כי גויים עושים אותם. ממילא אם הוא עושה תשובה, זו עבירה קלה שאפשר לתקן.
11. האומר “איני עובר בנעל וסנדל” — להתפלל יחף
הרמב״ם: מי שאומר “איני עובר לפני התיבה בנעליים” — “אף הוא לא יעבור”.
חידושים:
– החתם סופר מביא שעמים אחרים היו מקפידים שמותר להתפלל רק יחף. לכן מי שמקפיד על כך, מוכיח שהוא הולך אחר מנהגיהם.
– נפקא מינה למעשה: כאשר חתן שוכח את הטלית/קיטל שלו ביום כיפור, צריך לומר לו שמותר להתפלל בלעדיהם — כי הרמב״ם אומר שהקב״ה מקבל את כל התפילות. אבל המנהג היום שכולם הולכים עם חלוק לבן הוא דבר נפרד — זה לא הנושא של ההלכה.
– מעשה עם ר׳ לייבוש מאנטוורפן: הוא מקפיד שלא ללכת עם גרטל שחור על הקיטל, כי בדתות מסוימות הולכים עם בגדים לבנים עם גרטל שחור. זו דוגמה כיצד ענין “חוקות הגויים” יכול להיות נוגע למעשה.
12. קשר ל״אומר מודים מודים”
חידוש: גם בגדי צבעונין/יחף וגם “מודים מודים” — הם סימנים למינות. אבל יש הבדל: ב״מודים מודים” זה לא נראה כל כך כענין של יורד לפני התיבה — יחיד יכול גם לומר “מודים מודים”. בבגדי צבעונין מדובר ממש על יורד לפני התיבה. ביחיד “מודים מודים” הוא גם דבר לא טוב כי הוא לא מבין את מ
הות התפילה.
—
ד. ספק אם התפלל
13. מסופק אם התפלל — אינו חוזר ומתפלל
דברי הרמב״ם: אם אדם מסופק אם התפלל — אינו חוזר ומתפלל, כי תפילה היא מדרבנן וספק דרבנן לקולא. אבל הוא רשאי להתפלל בתורת נדבה.
חידושים:
– מדוע לא יהיה חייב לחזור ולהתפלל? הרי יש לו חזקה שלא התפלל, והוא יכול בכל מקרה להתפלל נדבה — מה החיסרון? התירוץ: ספק דרבנן לקולא פירושו שהוא אינו חייב, אף על פי שהוא רשאי אם רוצה.
– בשבת יש גאונים שלא מתירים להתפלל נדבה, אבל בחול בוודאי כן.
14. נזכר באמצע תפילה שכבר התפלל — פוסק
דברי הרמב״ם: מי שהתחיל להתפלל על דעת חובה, ובאמצע נזכר שכבר התפלל — פוסק אפילו באמצע ברכה. אי אפשר לשנות מתפילת חובה לתפילת נדבה באמצע.
חידושים:
– מדוע אי אפשר לשנות מחובה לנדבה? כל הראשונים התקשו בשאלה זו. „פוסק” פירושו שהוא חייב להפסיק, לא רק רשאי.
– פשט חידושי: „פוסק” פירושו רק שהוא רשאי להפסיק — וברגע שהוא רשאי להפסיק, אין סיבה שיתחיל עכשיו לחשוב על נדבה, כי אנחנו לא צריכים נדבה. אבל כל שאר הראשונים למדו אחרת, וכנראה הייתה להם סיבה.
15. מעריב — נזכר שכבר התפלל, אינו פוסק
חילוק הרמב״ם: במעריב שונה — כיון שמעריב הוא רשות, הוא מלכתחילה לא התפלל על דעת חובה. ממילא אם נזכר באמצע מעריב שכבר התפלל, יכול להמשיך.
חידושים:
– היסוד: במעריב אתה בכל מקרה “מתנדב” — התחלת על דעת שאינו חובה. זה כמו הסכם במצוה — אמר להם לגמור.
– בשחרית/מנחה, שבהם התכוון שהוא מחויב, כל התפילה נעשית טעות כאשר הוא נזכר.
– קושיית מפרשים: הרי הרמב״ם עצמו אמר שהיום מתפללים מעריב בבחינת חובה — אם כן מדוע מעריב שונה? התירוץ: תפילת רשות אינה אותו דבר כמו תפילת נדבה — אף על פי שמעריב היום כחובה, הוא נשאר פונדמנטלית רשות, וזה שונה מנדבה.
—
ה. טעה והתפלל של חול בשבת
16. אמר שמונה עשרה של חול בשבת
דברי הרמב״ם: מי שהתפלל שמונה עשרה של חול בשבת — לא יצא (או לפי גרסאות אחרות: יצא). אם נזכר באמצע, מסיים את הברכה שהוא עומד בה, וחוזר לאתה קדוש (תחילת הברכות האמצעיות).
חידושים:
– מדוע מסיים את הברכה? כי אין איסור לומר תפילת של חול בשבת — רק חז״ל אמרו שלא, כי זה מטריח בשבת. אבל אם הוא כבר עומד באמצע ברכה, הוא מסיים אותה.
– מוסף שונה: במוסף פוסק אפילו באמצע ברכה, כי במוסף אין אתה חונן — לא שייך “מוסף של חול”, כי מוסף לא קיים בחול. ממילא אם אמר שמונה עשרה של חול על דעת מוסף, זה כלום.
– בעיית גרסה: יש מחלוקת גרסאות האם יצא או לא יצא כאשר אומרים של חול בשבת. לפי הגרסה של „יצא” מתאים יותר החילוק בין מוסף (שבו לא יצא) לבין שחרית/מנחה/מעריב (שבהם יצא).
– שיטת שולחן ערוך הרב: הוא שואל את הקושיא על מוסף, ואומר שלפי הרמב״ם משמע שרק במוסף לא יצא.
– מה היסוד של „לא יצא”? לא משום שאסור לומר ברכות של חול בשבת (הרי מותר), אלא משום שיש לו חיוב להזכיר את השבת. ממילא, אם הזכיר איזו מילה של שבת (כמו בברכה מעין שלש), יכול להיות שיצא — יש מקום לחילוק בריסקאי.
—
ו. טעויות בהזכרת גשמים/טל
17. לא אמר “מוריד הגשם” בימות הגשמים
דברי הרמב״ם: בימות הגשמים, אם לא אמר „מוריד הגשם” וגם לא „מוריד הטל” — חוזר לראש. אבל אם הזכיר טל — אינו חוזר, כי זה מספיק קרוב. בימות החמה, אם אומר „מוריד הגשם” — חוזר, אפילו אם אמר גם „מוריד הטל”, כי גשם בימות החמה הוא סימן קללה.
חידושים:
– מדוע טל מספיק בחורף? כי הוא כבר הזכיר את תפקיד הקב״ה בפרנסת השדות — טל הוא צורה של אותו ענין.
– מדוע לא עוזר טל בקיץ כאשר אמר גם גשם? כי גשם בימות החמה הוא דבר שלילי — זו לא ברכה אלא קללה, וזה לא יכול להתאזן על ידי טל.
– האם צריך להזכיר טל בימות החמה: הרמב״ם מסופק. טל לא פוסק לעולם — אם כן מדוע מזכירים אותו בכלל? התירוץ: מזכירים את מעשי הקב״ה (שבח), לא בקשה. אבל אחרים אומרים שאפילו שבח/הזכרה היא הכנה לבקשה שבאה אחר כך — קודם מזכירים (שבח), אחר כך מבקשים. בספר תהלים רואים שהזכרת שבחים היא הכנה לבקשה שבאה אחר כך.
– מוריד הטל — מחלוקת מנהגים: הרמב״ם סובר כמו נוסח ספרד בזמננו — שאומרים „מוריד הטל” בקיץ. שיטות אחרות בכלל לא אמרו „מוריד הטל” אף פעם בקיץ.
– האם „חוזר על הראש” תלוי באקלים? במקומות שבהם גם בקיץ יורד גשם (וזה לא סימן קללה), אולי לא חוזר על הראש. בסידורים מסוימים כתוב ש״במקום שיורד גשם תמיד, אומרים תמיד מוריד הגשם.” אבל זה מנהג, לא פסק הלכה.
– הרא״ש: למאי סלקא דעתך — אחרת היו אומרים „מוריד הגשם” גם בימות החמה, כי הרי לא מבקשים גשם בימות החמה (זו רק הזכרה/שבח). הסיבה העיקרית שלא היא כי זה „סימן קללה.”
– [דיגרסיה: תפילת כהן גדול בקודש הקדשים — הוא מבקש שיירד גשם, ו„ולא יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים” — עוברי דרכים מבקשים שלא יירד גשם, אבל חורף הוא הזמן שבו צריך לרדת גשם. בקיץ העולם נוסע, לכן גשם הוא בעיה.]
18. שכח “ותן טל ומטר” בחורף
דברי הרמב״ם:
– נזכר לפני שומע תפילה — יכול לומר זאת שם.
– אחרי שומע תפילה אבל לפני סוף שמונה עשרה — חוזר לברכת השנים ואומר הכל משם עד הסוף.
– אחרי שסיים את כל שמונה עשרה — צריך להתפלל את כל שמונה עשרה שוב.
חידושים:
– הלכות טעות אינן הלכות כוונה: נראה כסתירה — אפשר להתפלל בלי כוונה (מצוות אנשים מלומדה), אבל אם שוכחים גשמים צריך לחזור ולהתפלל. החידוש: הלכות טעות אינן הלכות כוונה — הן הלכות טעות. צריך לומר את המילים הנכונות לפי הסדר. אין לזה שום קשר לכוונה. אדם יכול להיות בדבקות גדולה ולשכוח מכל העולם — אלו שני ענינים נפרדים.
– הסיבה שחוזרים לראש: כי נוסח התפילה לא הגיוני אם אומרים „מוריד הגשם” בקיץ. זה לא שהקב״ה לא מבין — זה ענין של פורמליות של התפילה. כל הלכות טעות מבוססות על הפורמליות של התפילה, לא על כוונה.
– [דיגרסיה: האם צריך לחזור ולהתפלל אם שוכחים את הבקשה החשובה ביותר שלהם? אם כל פרנסתו של אדם היא משוק ההון, והוא לא הזכיר זאת בתפילה — האם זה כמו מי שלא הזכיר גשמים בחורף? תשובה (ר׳ יוסף): לא, אינו צריך לחזור ולהתפלל. כי ברכת השנים מבקשת שפע בכלל — הברכות הן „אבות” לכל הצרכים. אין צורך להתפלל על כל הפרטים. התקנה היא ספציפית על גשמים, לא על כל בקשה אישית. אי אפשר לנסות להבין את ההלכה דרך סברות של כוונה. ההלכה היא תקנה עם סדר — אנשי כנסת הגדולה תיקנו נוסח יפה, וצריך לומר אותו נכון. זו פורמליות, לא שהקב״ה לא מבין אחרת.]
– [דיגרסיה: המעשה של הרופשיצר הקדוש: הוא שמע יהודי אומר „אחד” ואמר שהוא שכח מעצמו — „שכחת שהקב״ה הוא מלכך.” אבל זה ענין של כוונה/דבקות, לא של הלכות טעות.]
—
ז. הלכות יעלה ויבוא — שכח ביום טוב/ראש חודש
19. שכח יעלה ויבוא
דברי הרמב״ם:
– נזכר לפני סוף שמונה עשרה (לפני עקירת רגליו): חוזר לעבודה (רצה) ומזכיר יעלה ויבוא, אחר כך מסיים. כמו הכלל: טעה בשלש אחרונות — חוזר לעבודה.
– אחרי עקירת רגליו: חוזר לראש — צריך להתפלל את כל שמונה עשרה שוב.
חידוש בנוגע לתחנונים אחרי שמונה עשרה: אם אומר עוד תחנונים/בקשות אחרי „עושה שלום” (לפני עקירת רגליו), הוא עדיין באמצע שלוש ברכות אחרונות, ויכול לחזור לעבודה — אינו צריך לחזור על כל שמונה עשרה.
20. יוצא מן הכלל: ערבית של ראש חודש
דברי הרמב״ם: אם שכח יעלה ויבוא בערבית של ראש חודש — אינו צריך לחזור ולהתפלל.
חידושים:
– הטעם: ראש חודש בלילה הוא ספק — עדיין לא קידשו את החודש (בהלכות קידוש החודש: אין מקדשין את החודש בלילה). אף על פי שאנחנו יודעים מהלוח שזה ראש חודש, עדיין אין זה „מעמד ראש חודש.”
– קושיא: הרי ערבית בכלל אינה חובה (רשות)? תירוץ: לא משנה — ברגע שמתפללים, צריך להתפלל כתקנה. הסיבה שאין חוזרים היא ספציפית כי ראש חודש בלילה הוא ספק, לא כי ערבית היא רשות.
21. שליח ציבור ששכח יעלה ויבוא — שחרית של ראש חודש
דברי הרמב״ם: אם שליח הציבור שכח יעלה ויבוא בשחרית של ראש חודש וכבר סיים, אינו צריך להתפלל שוב. שני טעמים: (1) טורח הציבור — זו תפילה ארוכה (שחרית פלוס מוסף). (2) תפילת מוסף היא תיקון — במוסף יתפללו ראש חודש כתיקונו — שאלת תפילת המוספין לפניו שיזכיר בה ראש חודש.
חידושים:
– התפילה בלי יעלה ויבוא אינה תפילה “פסולה”: מכך שמתחשבים במוסף כתיקון, רואים בבירור ששמונה עשרה בלי יעלה ויבוא אינה תפילה פסולה שנזרקת לגמרי. כי אם כן — מה עוזר מוסף? מוסף לא יכול לתקן את שחרית. נפקא מינה למעשה: אם למישהו יש תפילה פרטית (למשל על שידוך) שאמר בשמונה עשרה שבה שכח יעלה ויבוא — הקב״ה כן הקשיב לו, זה לא נזרק.
– מדוע ההיתר עוזר רק בראש חודש ולא בשבת/יום טוב? הבית יוסף טוען שההיתר של “הוא הולך עוד להתפלל מוסף” לא עובד בשבת ויום טוב. בשבת — שבה בכל מקרה לא עובדים — כן מחזירים. ההבדל: ראש חודש הוא יום עבודה, אי אפשר סתם להישאר בבית הכנסת, לכן טורח הציבור גדול יותר. פוסקים אחרים חולקים.
– שני דברים או סיבה אחת? הרמב״ם מביא שני אלמנטים (טורח הציבור + מוסף עומד לפנינו), אבל הוא מציג זאת כסיבה אחת: מכיוון שיש טורח הציבור, אפשר לסמוך על מוסף. טורח הציבור לבדו לא היה מספיק בלי שמוסף עומד לפנינו.
– טורח הציבור בשליח ציבור בכלל: הר״ב אומר שכל טעויות של שליח ציבור שנזכר אחרי התפילה — לא יחזור ויתפלל, בגלל טורח הציבור. רק אם צריך לחזור לברכה אחת או כמה ברכות זה אחרת, אבל לגמרי שוב שמונה עשרה — זה לא עושים.
– חוטא נשכר? מי ששכח יעלה ויבוא וצריך להתפלל שתי שמונה עשרה — האם זה לא חוטא נשכר (החוטא מתוגמל עם יותר תפילה)? התשובה: האדם הוא “נבכה” — הוא צריך יותר תפילה. התפילה הקודמת הייתה תפילה יפה, רק בלי הזכרת ראש חודש. זה לא שהוא לא התפלל — הוא רק לא הזכיר ראש חודש.
—
ח. עשרת ימי תשובה — המלך הקדוש / המלך המשפט
22. שכח “המלך הקדוש” או “המלך המשפט”
דברי הרמב״ם: בעשרת ימי תשובה אומרים המלך הקדוש והמלך המשפט. אם שכח האל הקדוש — חוזר לראש, כי זה בשלוש ברכות ראשונות. אם שכח המלך המשפט (ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט) — חוזר לשופטינו (ברכה 11) והולך הלאה על הסדר.
חידושים:
– הראב״ד חולק: הראב״ד חולק על הרמב״ם ואומר שהמלך הקדוש אינו מעכב. הוא מפרש “לא יצא” בגמרא לא שהוא לא יצא את כל שמונה עשרה, אלא לא יצא כתקנה — הוא לא אמר מה שהיה צריך, אבל אינו צריך לחזור ולהתפלל. הראב״ד מביא גמרות אחרות שבהן “לא יצא” לא פירושו ממש לא יצא.
– המלך המשפט — פוסקים אומרים שאין צורך לחזור: במלך אוהב צדקה ומשפט פוסקים מאוחרים אומרים שאין צורך לחזור, כי הוא כבר אמר את המילה “מלך”. בהאל הקדוש לא כתוב “מלך” בנוסח הרגיל, לכן שם יותר חמור.
– נוסח הרמב״ם במגן אבות: הרמב״ם חישב במגן אבות (שאומרים אחרי ערבית של שבת) שאומרים המלך הקדוש כל השנה — מה שלא מתאים לפשט הפשוט.
—
ט. על הניסים (חנוכה/פורים) וענינו (תענית) — אינו חוזר
23. שכח “על הניסים” או “ענינו”
דברי הרמב״ם: אם שכח על הניסים (חנוכה/פורים) או ענינו (תענית ציבור) — אינו חוזר ומתפלל.
חידושים:
– מדוע על הניסים אינו מעכב? מוצעות סברות שונות:
– חנוכה/פורים הם ימים טובים פחות חמורים — לא כל כך חשובים כמו ראש חודש/יום טוב.
– יש דרכים אחרות שבהן מזכירים את היום טוב: חנוכה — הוא הולך להדליק נרות ולומר “אשר קדשנו במצוותיו”; פורים — יש לו מצוות אחרות. בראש חודש, לעומת זאת, הוא לא עושה שום דבר אחר — לכן יעלה ויבוא יותר קריטי.
– על הניסים היא תוספת מאוחרת: אנשי כנסת הגדולה תיקנו יעלה ויבוא כחלק מהתפילה המקורית, אבל על הניסים (חנוכה) נוספה מאוחר יותר — זו תוספת שהוכנסה לתפילה שכבר הייתה קיימת. (מרדכי היה מהראשונים שבאנשי כנסת הגדולה, אבל חנוכה היא מאוחר יותר.)
– העצה של “קודם שהגיע לרגליו”: בענינו — אם נזכר קודם שהגיע לרגליו, יכול להכניס “יהי רצון” בתחנונים. אבל בעל הניסים זה לא עוזר, כי על הניסים היא הודאה (תודה), לא תחנון (בקשה), והיא שייכת לברכת מודים — “מודים אנחנו לך על ניסיך ועל נפלאותיך.”
– הטריק עם “הרחמן”: פוסקים אחרים לומדים שאפשר להפוך את על הניסים לבקשה — “הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כשם שעשית…” — ואז זה מתאים לתחנונים. הרמ״א כותב זאת, אף על פי שלא ברור שהוא סובר שזו עצה לגיטימית לגמרי.
—
י. הבדלה בחונן הדעת
24. שכח הבדלה בחונן הדעת
הרמב״ם/ראב״ד: אם שכח הבדלה בחונן הדעת במוצאי שבת — אינו צריך לחזור ולהתפלל, כי הוא הולך לומר הבדלה על היין.
חידושים:
– מדוע הסברא לא עוזרת בקידוש? בקידוש בערבית של שבת — מדוע לא אומרים אותו דבר, שהוא הולך לעשות קידוש על היין? התירוץ: הבדלה בחונן הדעת אינה הזכרת מאורע — זה דין נפרד של הבדלה שהוכנס לתפילה, אבל זה לא חלק מעצם התפילה. קידוש/הזכרת שבת, לעומת זאת, הם שני דינים: (1) הדין העצמי ששבת צריך לומר תפילה של שבת (הזכרת היום), ו(2) קידוש. יוצאים ידי שניהם באותן מילים, אבל אלו שתי הלכות נפרדות.
—
יא. תפילת תשלומין
25. שכח ולא התפלל מנחה בערב שבת
דברי הרמב״ם: מי ששכח מנחה ערב שבת, מתפלל ערבית של שבת פעמיים כתשלומין. התשלומין היא התפילה הנוכחית פעמיים — לא התפילה הקודמת. בשבת מתפללים רק שבע ברכות (לא שמונה עשרה), כי לא רוצים להטריח את הציבור, ושבת אינה זמן של שאלת רחמים.
פשט: התשלומין אינה שחייבים את הברכות של התפילה שפספסו, אל
א שחייבים תפילה. לכן מתפללים את התפילה של עכשיו פעמיים.
חידושים:
– יסוד התשלומין: לא חייבים שמונה עשרה ברכות — חייבים תפילה. לכן אפשר להשלים עם שבע ברכות של שבת על מנחה של חול שפספסו עם שמונה עשרה ברכות. זה חילוק יסודי — החיוב הוא תפילה, לא ברכות.
26. תשלומין של שבת/יום טוב לתוך החול
דברי הרמב״ם: מי שלא התפלל מנחה בשבת או ביום טוב, מתפלל במוצאי שבת/יום טוב שתי שמונה עשרה של חול — לא של שבת. הוא לא אומר “אתה אחד” — הוא כבר בחול.
חידושים:
– הבדלה בתשלומין: אם לא הבדיל (אתה חוננתנו) בראשונה שמונה עשרה, אלא בשנייה, צריך להתפלל שלישית. הטעם: הוא עשה כסדר את התשלומין לפני תפילת החובה. כלומר, הראשונה (שלא הייתה בה הבדלה) נחשבת תשלומין (שבהם הבדלה לא נוגעת), והשנייה (עם הבדלה) נעשית החובה — אבל אז אין לו תשלומין. לכן צריך שלישית.
– אם מתפלל את התפילה ה״לא נכונה” — הוא עושה את תפילת החובה בלי הבדלה ואומר שזו תשלומין — התפילה “נזרקת” — הוא לא יכול להשתמש בה לא כתשלומין ולא כתפילה רגילה.
[דיגרסיה: התבוננות פילוסופית על תפילה]
כל הלכות סדר התפילה הן לבני אדם, לא לקב״ה. לקב״ה רק הלכות כוונה נוגעות. הקב״ה מבין שהאדם צריך ללמוד ולשמור על סדר.
צריך לחשוב שתפילה היא דבר טעים, כמו ניגון. כמו מי ששכח לשיר “כל מקדש” ערב שבת — הוא שר אותו אחרי הסעודה. כך גם עם תפילה — כאשר פספסו לומר הלל של ראש חודש, זה כמו לפספס דבר יפה.
הרמב״ם אומר שאפילו כאשר מתפללים שחרית ומיד אחר כך מוסף, צריך ביניהם לשבת קצת, לומר פרקים — כמו שהרמב״ם אומר בתחילת הלכות תפילה שלפני התפילה צריך לשהות קצת.
—
יב. תפילה בציבור — לא יקדים
27. אסור למתפלל בציבור שיקדים תפילתו לתפילת הציבור
דברי הרמב״ם: “אסור למתפלל בצבור שיקדים תפלתו לתפלת הצבור” — אסור להתחיל שמונה עשרה לפני שהציבור מתחיל.
פשט: הוא צריך להתפלל עם העולם — לא לקפוץ. לשם כך חייב להגיע מוקדם יותר כדי להתפלל עם העולם.
חידושים:
– ראיה חזקה: מה״לא יקדים” רואים שתפילת לחש עם הציבור היא גם חלק מתפילה בציבור — לא רק חזרת הש״ץ הגבוהה. זה נגד מה שנאמר קודם שעיקר תפילת הציבור היא בחזרת הש״ץ.
– קושיא: אם הוא מקדים, הוא יסיים לפני העולם — מדוע זו לא תפילה בציבור? הרי הוא באותו בית מדרש! המסקנה: תפילת הרבים פירושה לא רק שאנחנו באותו בית מדרש, אלא אנחנו מתפללים ביחד — באותו זמן.
– כל המפרשים אומרים שהטעם הוא כי “תפילת הרבים רצויה” — אבל זה מוטל בספק: אם הוא באותו בית כנסת, מדוע זו לא תפילת הרבים?
28. מי שאיחר — מי שמגיע מאוחר
דברי הרמב״ם: “מי שאיחר ובא לבית הכנסת” — כאשר העולם כבר עומד באמצע תפילת לחש: “אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה — יתפלל. ואם לאו — ימתין עד שיתחיל שליח ציבור להתפלל בקול רם, ויתפלל עמו בלחש מילה במילה עד שיגיע שליח ציבור לקדושה, עונה קדושה עם הציבור, ומתפלל שאר תפילתו לעצמו.”
פשט: אם יכול לסיים לפני קדושה — יתפלל. אם לא — יחכה עד חזרת הש״ץ ויאמר מילה במילה עד קדושה, יענה קדושה, ואז יסיים לבד.
חידושים:
– הרמב״ם מול פוסקים מאוחרים: הרמב״ם אומר שאחרי קדושה יכול ללכת בקצב שלו — אינו חייב להמשיך עם החזן עד הסוף. אבל פוסקים מאוחרים אומרים כן שצריך להמשיך עם החזן על הסדר עד סוף שמונה עשרה.
– סברא מעשית: אם בעל התפילה מתפלל מאוד בקול רם וזה ממלא את בית המדרש, לא תהיה לו כוונה לבד — אז יתפלל איתו. אבל כאשר יכול להתפלל בשקט לעצמו, יכול ללכת בקצב שלו.
– מדוע חייב מילה במילה עד קדושה? כי הוא לא יכול להגיע לבד לקדושה בזמן הנכון — הוא חייב להתחבר לחזן כדי להיות בקדושה עם הציבור.
29. אם הוא עומד באמצע שמונה עשרה כאשר השליח ציבור מגיע לקדושה
דברי הרמב״ם: “ואם התחיל להתפלל קודם שליח ציבור, והגיע שליח ציבור לקדושה” — הוא עומד באמצע התפילה אבל לא בקדושה — “לא יפסוק” (לא יפסיק).
חידושים:
– שיטת הגאונים: היו גאונים שטענו ש״לא יפסוק” פירושו שלא אפילו ישתוק, כי שתיקה והקשבה היא שומע כעונה — וזו הייתה הפסקה בתפילתו.
– הבאר מנוחה צוחק על כך: שומע כעונה לא פירושו שכל דבר ששומע הוא הפסקה — זה פירושו שיוצאים בשמיעה. להיפך, זו זכות, לא הפסקה.
– השולחן ערוך פוסק שצריך לשתוק (בקדושה כאשר עומדים באמצע שמונה עשרה).
30. שומע כעונה — כיצד זה קשור להפסק בתפילה
חידושים:
– שומע כעונה הוא “כלי”, לא חלות אוטומטית: שומע כעונה לא פירושו שכל מי ששומע נחשב אוטומטית כאילו הוא אמר זאת בעצמו. להיפך — זה *כלי* שאפשר *להשתמש* בו כדי לצאת, אבל זה לא נופל אוטומטית על השומע.
– מילה חכמה — השוואה ל״אין שליח לדבר עבירה” ול״מחשבה טובה מצרפה למעשה”: שומע כעונה פועל כמו שליחות — זה עוזר רק *לטוב*, כמו מחשבה טובה שהקב״ה מצרף למעשה, אבל מחשבה רעה לא מצטרפת. כך גם, אם מישהו *שומע* דבר מגונה (כמו לשון הרע), שומע כעונה לא פירושו שהשומע נחשב כאילו הוא *דיבר* זאת בעצמו — אלא שאחר *יקבל* את הלשון הרע.
– אבל הרמב״ם אומר שומע כעונה על לשון הרע: הרמב״ם אכן משתמש בלשון “שומע כעונה” בקשר ללשון הרע (המקבל לשון הרע חמור יותר), מה שנראה כקושיא על העיקרון ששומע כעונה עובד רק לטוב.
– נפקא מינה מעשית — שותק בשעת קדושה: אותו עיקרון מיושם: הוא מקבל את *המצווה* של קדושה דרך שומע כעונה, אבל הוא לא מקבל את ה*עבירה* של הפסק בתפילה. זה כי שומע כעונה עובד רק לטוב (למצוות), לא לרע (לעבירות). השולחן ערוך אומר שצריך לשתוק — כלומר, לא לענות בפה, אלא להקשיב בשקט.
– שיטת הרמ״א: הרמ״א אולי סובר שאין צורך להפסיק כדי להקשיב, אף על פי שיודעים שצריך להפסיק.
– [דיגרסיה: מעשה מהבעל שם טוב — שאלו אותו האם הוא שוכח יארצייטן — הוא ענה: “אני לעולם לא שוכח, ואתה שוכח אפילו בפעם השנייה גם כאשר אתה אומר אותו.” הרב מבני ברק מביא מהבעל שם טוב שלא צריך לחזור אם עושים טעות, כי יעשו את אותה טעות בפעם השנייה.]
—
יג. תפילה בציבור — לא יקדים (המשך)
[המשך מסעיף 30]
– דוגמה נוספת לשומע כעונה: כאשר עומדים באמצע שמונה עשרה ושומעים קדושה, השתיקה והקשבה מאפשרות לצאת ידי חובת קדושה דרך שומע כעונה, מבלי שזה ייחשב הפסק בתפילה. זה מראה את הכוח החיובי של שומע כעונה — הוא מצרף את האדם למצווה, אבל לא מטיל עליו עבירה של הפסק.
—
יד. סיכום והשלמה
31. עקרונות כלליים בהלכות תפילה
מהלימוד עולים מספר עקרונות:
– הבחנה בין כוונה לטעות: הלכות כוונה והלכות טעות הן שני מערכות נפרדות. כוונה עוסקת במעמד הפנימי של המתפלל, ואילו טעות עוסקת בנוסח הפורמלי של התפילה.
– מינימליזם הלכתי מול שאיפה רוחנית: הרמב״ם מציג דרישות מינימליות (כמו כוונה בברכה ראשונה בלבד) כדי לאפשר לכל אדם לקיים את חובתו, אך זה לא שולל את השאיפה לרמה גבוהה יותר דרך תפילת נדבה.
– תפילה כפורמליות מול תפילה כדבקות: יש מתח בין התפילה כמערכת פורמלית של ברכות וסדר קבוע, לבין התפילה כמעמד של דבקות והתקשרות לקב״ה. שני הממדים לגיטימיים ונחוצים.
– התחשבות במציאות: הרמב״ם מתחשב במציאות האנושית — הוא יודע שקשה לשמור על כוונה מלאה לאורך כל התפילה, שאנשים עלולים לטעות, ושיש מגבלות של טורח הציבור. ההלכה מתאימה עצמה למציאות זו.
– תפילת הציבור: תפילה בציבור אינה רק עניין של מיקום פיזי באותו מקום, אלא של סנכרון והשתתפות משותפת. יש חשיבות להתפלל יחד, באותו זמן, ובאותו קצב (לפחות בחלקים מסוימים).
32. נקודות למחשבה נוספת
– היחס בין דין לחסידות: רבות מההלכות מציגות את הדרישה המינימלית (הדין), אך משאירות מקום למי שרוצה להחמיר על עצמו (חסידות). השאלה היא כיצד לאזן בין השניים.
– תפילה כשירות או כזכות: האם תפילה היא בעיקר חובה ושירות שאנו חייבים לקב״ה, או שמא היא זכות והזדמנות להתקרב אליו? התשובה היא כנראה ששני הממדים קיימים.
– הקשר בין נוסח לכוונה: עד כמה הנוסח הקבוע חשוב, ועד כמה הכוונה והרגש? הרמב״ם מראה ששניהם חשובים, אך בהקשרים שונים.
—
סוף הסיכום
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה פרק י׳ — דינים בדיעבד: טעויות וחסרון כוונה
הקדמה: מלכתחילה לבדיעבד
ר׳ יצחק:
רבותי, אנחנו לומדים הלכות, ספר אהבה, הלכות תפילה, פרק י׳.
עד עכשיו למדנו איך להתפלל לכתחילה. עכשיו נלמד מה קורה אם יהודי עשה טעות. תמיד יש דרך חדשה, תמיד יש מה לעשות הלאה, אין להתבלבל.
רקע: הלכות כוונה בתפילה (פרק ד׳)
הלכות הכוונה לכתחילה
ר׳ יצחק:
התפללת. קודם למדנו שתפילה דורשת כוונה. יש כמה סעיפים נוספים ברמב״ם על מה שמשמעותה כוונה בתפילה. המינימום שבזה הוא, שיתפלל ולא יהיה עסוק בדברים אחרים. ואחר כך אומר הרמב״ם, קיום הכוונה, שלא יהיו לו שום מחשבות, ושיהיה כאילו עומד לפני השכינה.
אז, כבר דיברנו אז עם ר׳ יצחק עד כמה זה יכול להיות. ואלה שמחמירים על כוונה אומרים ממש, צריך כל הזמן לזכור שעומד לפני מלך, זה מעמד מסוים של פחד. אבל המינימום שבזה הוא שידע שהוא מתפלל, שלא יהיה עסוק ממש בדברים אחרים.
השאלה: מה משמעות “לא כיון את לבו” בפרק י׳?
ר׳ יצחק:
כשהרמב״ם אומר כאן “מי שהתפלל ולא כיון את לבו”, אפשר לחשוב, שם המקסימום הוא להתפלל אחרי שעה, מתוך התיישבות הדעת, לסיים להתפלל מתוך דברי תורה, מערכת הלכות שכולן משמעותן “מכוון לבו”. כאן אומר הרמב״ם, אם התפלל ולא כיון את לבו, מה הוא מתכוון כאן? האם זו הייתה אפס כוונה, או שלא הייתה הכוונה המלאה שעליה הוא מדבר שם? יכול להיות שלגבי צדיק אפשר לומר, “לא כיון לבו” משמעו שלא הייתה כל התפילה עומד לפני השכינה, יכול הוא להתפלל כל התפילה שוב, וזו תהיה שוב תפילת חובה.
רמב״ם פרק ד׳ הלכה ט״ו: הגדרת כוונה
ר׳ יצחק:
לא ממש עמד ברמב״ם רמה כזו בכוונה, כמו שפשוט המצאת את זה. בפרק ד׳ סעיף ט״ו כתוב כך, “מה היא כוונת הלב?” אומר הרמב״ם, “כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, והמתפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה”. לכן, אם אחד דעתו משובשת ולבו טרוד, אסור לו להתפלל. ואחר כך הוא אומר הלאה, “מה היא הכוונה? שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה”. ואחר כך מגיע לזה, “לפיכך” צריך להיכנס לבית המדרש בנחת, ולא לעשות כמי שרץ, ושיכור אסור לו להתפלל, ואסור להתפלל מתוך שחוק, כי אין זה אלא מתוך דברי תורה. אלה כל התנאים בהלכות כוונה.
קושיית הצדיק: איך מתאים “אם כיון לבו בברכה ראשונה” עם הלכות הכוונה?
ר׳ יצחק:
אז אם אחד רוצה ללמוד את הרמב״ם, ואחד הוא צדיק גדול, יהודי ששמו רבי יצחק מאיר מורגנשטרן, הוא רוצה להתפלל 25 שעות ביום. הוא אומר כך, צריך כל היום להיות במדרגה גבוהה ונוראה של “כולו עובד לפני המלך”, מדרגה גבוהה של ממש לפי הלכה פסוקה, ישוב הדעת. כל פעם באמצע התפילה עדיין לא היה לי ישוב הדעת, יש לי עדיין מצוות תפילה.
הוא שאל, ואיפה כתוב בפרק ד׳ שיש רמות של כוונה? אני לא אומר את המילה “רמות של כוונה”, אני אומר שזו משמעות כוונה. אני יודע, לא כתוב שם שיש רמות. לא, אבל אני אומר, לא אמרתי את המילה “רמות”. אמרתי, אם כוונה משמעותה כל מה שהרמב״ם קרא כוונה, זה משמעותו הרבה מאוד. האם יהודי צריך להתפלל שמונה עשרה שוב אם הוא רואה שלא התפלל בכוונה? או לעומת זאת, אם כוונה משמעותה רק ידיעה שהוא מתפלל, ההיפך מהיסח הדעת, אבל לכאורה, הרמב״ם אמר בבירור שכוונה משמעותה שהוא זוכר שהוא עומד לפני המלך.
תירוצו של ר׳ יצחק: לכתחילה לעומת בדיעבד
ר׳ יצחק:
אז, לא כתוב שיש רמות. כתוב שצריך לכוון. ועכשיו אפשר ללמוד את זה, שמעת מה צריך לעשות לכתחילה. עכשיו נלמד מה עושים בדיעבד. מה קרה? הוא מתפלל. יש לך דבר שיהודי מתפלל והוא לא מכוון. זה קורה לפעמים. צריך לדעת מה הוא צריך לעשות אחר כך. אז התשובה היא, הוא צריך להתפלל שוב. זו התשובה.
אבל התשובה היא שבברכה אחת היה לו כוונה. לפי הראשונה… בראשונה, שוב אינו צריך. אינו צריך להתפלל שוב יותר.
חבר:
אם שוב אינו צריך, הוא לא צריך יותר כוונה?
ר׳ יצחק:
אם שוב אינו צריך, אינו צריך להתפלל שוב. הוא יכול להתפלל שוב אם הוא רוצה להתפלל תפילת נדבה, אבל הוא כבר יצא ידי חובת תפילה.
חבר:
להתפלל שוב אפשר תמיד אם עושים חידוש.
ר׳ יצחק:
למה לא לומר שכל מה שהוא תפילה חייב להיות בכוונה?
חבר:
ואני אמרתי, יש קולא של ברכה ראשונה. עכשיו מדברים בדיעבד, ר׳ ישראל.
דיון: האם שבח, הודאה, בקשה מעכב בתפילה?
השאלה: למה ברכה ראשונה מספיקה?
חבר:
כן, אבל מה העניין שבדיעבד לפחות ברכה ראשונה? למה לא לומר שכל השבח, תפילה והודאה, כל הסדר שהרמב״ם מדבר, הוא דין דאורייתא?
ר׳ יצחק:
הרמב״ם אומר שזה דין דאורייתא.
חבר:
אולי צריך לומר שיהודי שלא התפלל שלוש תפילות בכוונה, רק ברכה ראשונה, שלפחות פעם אחת ביום יתפלל באופן של שבח, הודאה, בקשה.
ר׳ יצחק:
אתה מוסיף את כל ההלכות. כל ההלכות, לכתחילה צריך לכוון בכל התפילות כל הזמן. אבל אם אדם לא כיון כל הזמן, אם הוא בכלל לא כיון, הוא מתפלל שוב את כל הדבר. אם הוא כן כיון קצת, הרי כבר יצא את הכוונה.
שיטת ר׳ יצחק: כוונה אינה תלויה בתוכן
ר׳ יצחק:
אני חושב שזה הגיוני מאוד לפי דרכי, שכל העניין של לכוון באמת, קודם אחד מאיתנו אמר שיש חלקים שונים של תפילה, לפחות מדאורייתא, כמו שבח, הודאה, בקשה. אלה כולם פרטים יפים למי שרוצה להתפלל כתקנת חכמים בדרך יפה. אבל עיקר עיקר התפילה הוא להיות, כמו שנאמר, “יפנה לבו מעסקי עולם ויעמוד לפני השכינה”. אין שום הבדל מה אומרים לפני השכינה. הכל חידושים. ודרך אגב, להתעסק בכוונה מה זה גילוי אור לפני השכינה. טוב מאוד. אבל הרמב״ם עקבי. טוב מאוד. אין שום הבדל מה אומרים. אבל הרמב״ם כן אמר, כשהוא אמר את ההלכה, עיקר עיקר דין תפילה הוא שיאמר שבח, הודאה, בקשה.
חבר:
אני יודע, אבל זה עדיין משמעותו… לעולם לא מצאת שום מקור שזה מעכב בשום אופן. אני לא יודע למה אתה הולך לומר את זה. אני יודע שהוא אומר את זה, אבל זה רק משמעותו להוציא שיש דרך נכונה איך להתפלל. וממילא, אחרת אנשי כנסת הגדולה לא היו צריכים לעשות סדר, לא עשו סדר בעולם. הם עשו סדר כי יש כן עניינים איך היה יפה ונכון להתפלל. אבל הוא אף פעם לא אומר שזה מעכב או משהו כזה. זה לא נכון. ברור שהתפילה מדאורייתא לא צריכה את התנאים האלה. אני יודע שאתה אוהב לומר את זה, אבל אני חושב שזה לא נכון.
תשובת ר׳ יצחק: שבח, הודאה, בקשה הוא רק הליטורגיה
ר׳ יצחק:
בכל מקרה, כאן זה לא העניין. כאן העניין הוא של כוונה. כוונה לא משמעותה זה. שבח, הודאה, בקשה אינו דין בכוונה. זה דין באיך אומרים, בארגון של הליטורגיה, בכתיבה שלה, באומנות שלה. האומנות שלה הולכת כך. אבל כוונה אין לה קשר לזה. כוונה היא העניין של “כאילו שכינה כנגדו”, מה שזה נקרא. ובדבר הזה אין שום הבדל מה אומרים.
חבר:
אז אתה סובר ששבח, הודאה, בקשה הוא גם רק תנאי בליטורגיה?
ר׳ יצחק:
בוודאי. בוודאי.
חבר:
לא, זה איך אדם מתפלל.
ר׳ יצחק:
כבר אמרתי לך, אני יודע שאתה סובר כך, אבל אני לא מסכים. בסדר, אז בואו נמשיך באחרונים, ונראה מי יהיה מתואר בספרינו. זו בכל זאת שאלה של מקור ברמב״ם על דברים כאלה. אבל ההלכה לגבי שזה יהיה מעכב, אתה רואה בבירור שתפילה קצרה אין בה שאלת צרכיו ובקשה וכו׳, וזה לא מעכב.
ראיית ר׳ יצחק: כוונה אינה תלויה בתוכן של המילים
ר׳ יצחק:
אז, אבל מה? אני אומר לך דבר פשוט: אם כוונה אין לה קשר למה שאומרים, במילים אחרות, מצד זה שמעכב שיהיה כוונה, אם לא היה בכלל כוונה בתפילה יום אחד, צריך להתפלל שוב. אבל מה משמעותו שזה מעכב מצד כוונה? כוונה לא משמעותה שצריך לדעת מה אומרים, שאומרים “למלשינים אל תהי תקוה”. משמעותו לומר שצריך להיות כמה שניות ביום עומד לפני השכינה. כבר, היו לך כמה שניות בברכה הראשונה, כבר יצאת, אתה יכול ללכת הלאה.
חבר:
טוב מאוד. אבל בעצם, בעצם, תורה עובדת גם כך. צריך ללמוד הרבה תורה בכוונה, אבל קריאת שמע גם יוצאים בפסוק אחד.
הסברו של ר׳ יצחק: כוונה היא מעמד, לא תוכן
ר׳ יצחק:
אבל האמת היא, לא, אני אומר שכוונה, אם אתה מבין שכוונה אין לה קשר למה שאומרים, לתוכן, שהכוונה קשורה לכללות הכוונה, אז אתה מבין היטב את “אם כיון לבו בברכה ראשונה”. וגם “ותשועה אין תורג” זו המשמעות, המשמעות הפשוטה היא המשמעות לא כמו שהרמב״ם מכניס את זה בעבודה, ש״תשועה אין תורג” הוא “להתפלל”. אבל גם בגמרא משמע שאינו מחויב לכוון יותר. במילים אחרות, מה משמעות כוונה? כוונה משמעותה שהוא מפנה לבו והוא מתרכז בשכינה. אז אדם עושה את זה, הוא מתחיל, בסוף הוא שוכח, בשלב מסוים זה נופל, כמו טבע הדברים. כבר, לך הלאה.
קושיית החבר: ברכה ראשונה היא רק שבח, לא תפילה
חבר:
בוא נאמר את דרכי, כשהתפילה היא כמו שאמרתי, הרמב״ם אמר שתפילה שאינה בכוונה… סליחה, איפה אני? ד׳ ט״ז. כך כתוב בגמרא, “תפילה צריך שיכוון את לבו, ואם אינו יכול לכוין את לבו בכל התפילות, יכוין את לבו בברכה אחת”. “כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה”. טוב מאוד. כאן אנחנו גם לומדים, כן, אמרתי מה שנשכח בכוונה משמעותו, שהאחרת אינה תפילה. אינה תפילה. “אם כיון לבו בברכה ראשונה” קשה לי מאוד, כי בברכה ראשונה עדיין בכלל לא קיימת את מצוות תפילה, רק אמרת שבחים על הקב״ה.
אז הייתי יכול לומר כך, אם לא הייתי לומד ברמב״ם הזה תפילה, תפילה אחת, הייתי אומר שהיו לו כוונות התפילה של הברכה הראשונה, פלוס הוא אמר למעשה את כל המילים של חז״ל. נראה שיש איזה מקום לומר את המילים.
אם הרמב״ם אומר שם תפילה תפילה אחת, אם תפילה תפילה אחת פשט הוא שאמר רק את הברכה הראשונה, והברכה הראשונה בכלל לא… נקראת תפילה, זה רק שבח לקב״ה.
תשובת ר׳ יצחק: תפילה לא משמעותה דווקא בקשת צרכיו
ר׳ יצחק:
שני דברים, אני לא מסכים איתך כאן. קודם כל, להוריד את הדבר שזה צריך להיות שבח, הודאה, בקשה. אבל תפילה משמעותה כבר כל הצרכים, גם אתה לא מודה?
חבר:
לא, לא, לא, שקר. מה משמעות כבר לפי דעתך תפילה?
ר׳ יצחק:
רחמים מהקב״ה, והשיבנו אליך.
חבר:
בסדר, לפי ר׳ יצחק לא צריך את כל הדברים האלה, אפשר להיות השיבנו אליך. בוודאי מהקב״ה, אבל זה קשור רק לאמונה או משהו אחר כאן.
במקום תפילה שזה נקרא בקשת צרכיו, שזה אמר הרמב״ם שזה תפילה בסיסית. אני שואל אותך, איך אפשר להיות בקשת צרכיו מחובר באמונה? רוצה אני לומר שמשהו חייב לקרות שמשתמשים בכוונה של ברכה ראשונה, אבל בכל זאת אמירת משהו היא שווה.
ר׳ יצחק:
אני לא מסכים עם כל הדברים האלה. יוצאים תפילה עם הברכה הראשונה. אבל מה שאתה אומר… אני יודע מה אתה סובר, כשעושים הנחות, מה הוא שואל, איפה כתוב בתורה לעשות הנחות? הוא כבר שואל קושיות. בבקשה, אל תיקח דיון שלם. הוא לא אומר כלום על שאלת צרכיו.
חבר:
בסדר, למה הוא לא אומר על שאלת צרכיו?
ר׳ יצחק:
זה לא מעכב!
חבר:
אני יודע מה אמרת. זה לא מקובל. זה בכלל לא מקובל.
סיום הדיון: מה נקרא תפילה?
ר׳ יצחק:
מה נקרא תפילה? מה זאת אומרת לא מקובל? זה כמו שאחד יאמר שלימוד תורה לא מקובל בקריאת התורה. תפילה משמעותה… מה משמעות תפילה? לפיך, בקיצור, לפי ההנחה שלך, לפי ההנחה שלך אתה אומר שתפילה משמעותה זה. ולפי הפשט של תפילה משמעותו כל הדברים האלה, וקצת יוצאים. עם הרבנים צריך לומר את כולה. עכשיו תקשיב. ברכה, ברכה, ברכה היא תפילה, ברכה היא תפילה.
הלכות תפילה – כוונה בתפילה וטעות בתפילה
דין תפילה: בקשת צרכיו וכוונה
דובר 1: יש דין תפילה, שזה נקרא בקשת צרכיו, שזה מה שהרמב״ם אמר שזה תפילה בסיסית. נשאלת השאלה, איך אפשר להיות בקשת צרכיו עם מגן אברהם? רוצה אני לומר שמשהו חייב לקרות שמשתמשים בכוונה של ברכות ראשונות, אבל בכל זאת אמירתך של משהו היא שווה.
דובר 2: אני לא מסכים איתך, אתה אומר שיוצאים תפילה עם הברכה הראשונה. אבל מה שאתה אומר, אני יודע מתי אתה סובר, כשאתה סובר בעשיית הנחות, אתה שואל באריכות, אתה מציג את עצמך, אתה עושה לעצמך הנחות, אתה כבר שואל שאלות. בבקשה אל תיקח שבוע שלם. הוא לא אומר כלום על שאלת צרכיו. בסדר, מה אתה אומר על שאלת צרכיו? זה לא מעכב. מי אמר לך שזה מעכב? זה בכלל לא מעכב. זו תפילה. מה זאת אומרת שזה לא מעכב? זה כמו שאחד יאמר שלימוד תורה לא מעכב בקריאת התורה. אמרת שתפילה משמעותה, לפי מילא, בקשה, חנינה, לשון כזו. לפי ההנחה שלך, מה נקרא תפילה? והוא מוביל אותך, פשט פשוט תפילה משמעותו כל הדברים האלה, ועם קצת יוצאים. מדרבנן צריך לומר את כולה.
שיטת המגן אברהם לגבי נשים
דובר 1: עכשיו תקשיב, בוודאי, בוודאי זה כמו המגן אברהם הקדוש. לא אני אומר כך, המגן אברהם אומר כך, הוא פוסק את ההלכה כך לגבי נשים. שלפי מהלכו שהן רק מחויבות מן התורה תפילה, לא מדרבנן, הן יוצאות עם שאלת נדבת דבר, הוא אומר במגן אברהם, עם כל ברכה. אז, חכם, אנחנו יכולים לשמוע את המגן אברהם. אז הרמב״ם כאן גם היה צריך ללכת בערך עם המהלך של מגן אברהם. אבל צריך לחשוב למה הברכה הראשונה של שמונה עשרה היא יותר חשובה מלומר סתם שהכל. אני אומר לך, הפשט הפשוט הוא כי זה יותר קל, כשמתחילים עם כוונה, ואחר כך שוכחים את זה. כשהוא אומר תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, הוא מתכוון שלא תתבייש, כבר עשית מספיק כוונה, בסדר, עכשיו תן לזה ללכת.
פשט ב״התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל”
דובר 2: עכשיו, מה שאתה צודק, שזה לא ממש התפילה של אחת בכוונה אחת. זה לא אומר שהמילים שאומרים בלי כוונה לא נחשבות. מה הראיה? למשל, אם אתה הולך ללמוד את ההלכות של שוחט שלא יעלה ויורד, אין הלכה שוחט שלא יעלה ויורד בכוונה. ההלכה נאמרה, כל ההלכות שאתה הולך ללמוד, הלקח הוא הרביעי, הוא אמר את המילים בלי כוונה. ברור שמצוות תפילה מדרבנן אינה הכוונה, המצווה היא לומר את כל המילים. וכשאומרים את זה, אפילו אמרו בלי כוונה, גם יצאו. וכל תפילה צריך להיות לפחות קצת כוונה.
דובר 1: אבל אני רוצה להסתכל על הרמב״ם קצת אחרת ולומר כך: אדם מתפלל והוא תופס את עצמו שלא היה לו כוונה. מה זה “התפלל בלא כוונה”? זה אומר שמעכשיו הוא צריך להשתדל מאוד להתפלל בכוונה. אומר הרמב״ם הלאה, “ואם כיון בברכה ראשונה, שוב אינו צריך”. הוא לא צריך להשתדל יותר לברכות הבאות. אבל “מי שלא התפלל”, הוא סיים להתפלל, הוא צריך עכשיו לחזור ולהתחיל להתפלל. למה? כי כאן נוגע כשאדם נמצא באמצע.
דובר 2: זאת אומרת, אתה רוצה לומר שהוא לא צריך להמשיך לשים לב?
דובר 1: כן, אבל באמצע התפילה, אם לא כיון בברכה ראשונה, צריך לחזור. הוא צריך לחזור להתחלה.
תרגום לעברית
דובר 2: אבל אני לא מבין את כל הבעיה. אם הוא צריך לחזור להתחלה, כי הוא צריך להתפלל את התחלת שמונה עשרה, אבל מספיק אחר כך שיהיה לו בדעתו ברכה ראשונה, והוא יכול אחר כך לומר את המילים.
דובר 1: הדבר המעניין הוא, למה היו צריכים לשים ברכה כמו מגן אברהם בסוף שמונה עשרה? כשאדם תופס את עצמו בסוף שהוא לא היה בכוונה. הסיבה שברכה ראשונה הוא צריך יותר לכוון היא כי זו הברכה הראשונה, כי זו ההתחלה של הברכה. ואם לא, אי אפשר לשים את הראשונה בסוף, כי הסוף הוא האחרון.
דובר 2: האדם התפלל, ואומרים לו שהוא רק צריך להיות בכוונה בברכה ראשונה, אבל הוא צריך אחר כך לומר את כל שמונה עשרה. אבל את האמירה הוא כבר עשה פעם אחת. צריך רק להתגבר להיות בכוונה. למה לא לומר לו שיאמר את הברכה הראשונה?
משל: כוונה היא כמו “לחבר” את התפילה
דובר 1: תפילה בלי שום כוונה… בואו נראה, את המשיכות הראשונות…
דובר 2: כן, טוב מאוד. צריך לחבר. הכוונה מחברת את התפילה. אתה מחבר אותה, אתה מתחיל אותה. ברגע שהיא מחוברת, מתחבר כבר השאר. אבל אתה צריך לחבר תפילה.
דובר 1: לא, אני מתכוון ברצינות, דבר פשוט, תחשוב על זה. הכוונה היא כמו שאומרים “כעומד לפני השכינה”. אתה עומד לפני השכינה, ואחר כך נכנס כבר הטקסט של הגוף שלו. איך מגיעה הכתובת של התפילה? מגיע פקס מהזיכרונות, זה כבר נכנס. הקב״ה שומע. אבל בלי כוונה זה בכלל לא מתחיל.
לכתחילה ובדיעבד – אין סתירה ברמב״ם
דובר 2: עכשיו, אני אגיד לך את מה שאתה אוהב לומר, שאלה טובה מאוד לשיעור תורה. בואו נראה הלאה. עד כאן, זה עד כאן הלכות כוונה. אבל זה אומר גם הרבה יותר על החקירה שיש לנו. אבל בואו נראה הלאה. כל הלכות תפילה, בואו נתחיל מיד. כל הלכות תפילה, אפשר ללכת הלאה עד הלכות כוונה, ועד הלכות מי ששגה בדיעבד יש בלי כוונה. זה אומר שכל הסתירה שידוע שכתוב קודם שצריך כוונה, זה בכלל לא סתירה, כי כאן מדובר בדיעבד, שם מדובר לכתחילה. אני לא מבין את כל הקושיא.
תפילת נדבה כאופציה
דובר 1: אבל הם אומרים גם שצריך לחלק בין מה שהם למדו עכשיו לבין ההלכות הבאות. כי כאן, אם אדם התפלל בלי כוונה, לכאורה פשוט שזו לא תפילה טובה. כאן הולכים ללמד אותנו על אדם שלכאורה זה עניין של קנס.
דובר 2: לא, אדם לא התפלל כסדר, הוא לא התפלל כמו שהיה מסודר שצריך להתפלל סדר, או שצריך לומר תפילות מסוימות בימים, ולא עשו את זה…
דובר 1: רגע, רגע. אפשר ללכת הלאה, לא מדברים על כוונה. מדברים על טעויות, הוא אמר את המילים הלא נכונות. סתם האמת היא שכשהוא אומר את המילים הלא נכונות הוא לא היה מכוון, אבל זה לא כתוב. כל טעות היא גם עניין שהוא צריך להתפלל שוב.
דובר 2: יחזור ויתפלל. זה לכאורה מסיבה אחרת. זה לא כי התפילה לא הייתה תפילה טובה, כי חסרה כוונה. חסרה התפילה עצמה.
דובר 1: קנס הוא חיוב, כך צריך לומר. קנס הוא עונש. זה לא עונש. החובה הייתה באמת שצריך לומר על הסדר, הדרך הנכונה, לפי הגדרים שהולכים עכשיו ללמוד. אם עשית לא נכון, עדיין לא קיימת היום את ההלכה. ההלכה היא שזו תהיה תפילה יפה, שזו תהיה מעובדת. זה לא קנס. אנשים חושבים אולי שזה עונש, אבל זה לא עונש. זה לא שהוא עשה טעות ושכח את ההלכה, אז יש עונש. זה להפך, זו זכות. יהודי, נותנים לו עוד פעם הזדמנות. זה כמו “איום ראשונה יפה”. עכשיו תאמר את זה נכון.
דובר 2: צריך באמת להסתכל הרבה פעמים שהאדם יש לו בכל מקרה את הברירה לעשות תפילת נדבה. כשאומרים לו “שב ואל תעשה”, מתכוונים לומר שאתה לא האדם שרוצה להתפלל. מי שרוצה להתפלל, הוא עושה תפילת נדבות. עבורו זה יצא עם ברכה ראשונה. זה לא אומר תמיד אוטומטית שאם אתה תאמר עכשיו זו תהיה ברכה לבטלה. יש לי מקום לתפילת נדבה. אם מישהו רוצה להיות צדיק ולהתפלל ולהתפלל עד שיהיה לו כל התפילה בכוונה, אני לא יודע. יכול להיות, אבל אלו לא ההלכות שלנו. זה מה שצריך, מה שרוצים לעשות. אומרים לו שזו כבר לא תפילה טובה ושיעשה מה שהוא רוצה. אני כבר יודע פסח ואני לא דירה.
דובר 1: מישהו לא מסכים. אבל אין כאן חיוב. חיוב הוא רק ברכה ראשונה. לא כתוב את זה. אבל יש מקום לזה. יש מקום להרבה דברים. כי הרמב״ם יש לו ציפיות גבוהות מכוונה. כאן זה נכון. כאן מינימליסט כזה. כן, יש לי צורך קשה. אני יודע למה אתה אומר לי. הוא לא אומר שכוונה היא בכלל. לא הצורך שלי. רואים שצריך להיות בעל. שלי הוא החיוב שלי. לא אומרים שוב. זה לא החיוב שלי. רוצה לעשות מה שאתה רוצה, יכול לעשות מה שאתה רוצה. אבל הרמב״ם לא מצפה ממני והוא להפך. מכיוון שהוא יודע שכוונה היא דבר יפה, הוא אומר שזה ריאליסטי. הברכה הראשונה מספיקה. זה בשביל זה עם ההתחלה השונה. אבל עבד אומר, הוא מתחשב במציאות. אבל יש גוף של שמונה עשרה אבל זה לא טוב, כי אין לו ראש. צריך לשים ראש חדש שיוכל לנסוע.
דובר 2: לא, לא התכוונתי לכזה דבר. אבל זה רק משל, המשל הוא רק משל. אבל למה משל מתאים למילה? אני לא מתכוון… קח את הצורה, כן.
דובר 1: אבל מי מפרש כך?
דובר 2: כן, אבל אני לא מתכוון כך. אתה יודע מי מפרש כך? אני יודע, כן. אבל אני לא מתכוון כך. אני מתכוון שזה הגיוני כך. אני לא מתכוון שזה פסיכולוגיה.
דובר 1: אוקיי, אבל אנחנו צריכים ללכת הלאה.
הלכות טעות בתפילה
מה זה “טעה”?
דובר 2: עכשיו הולכים ללמוד, ויגידו מה זה טעה. אני כבר יודע מה זה טעה, אבל תגיד למה זה כתוב.
דובר 1: אוקיי, מישהו כבר טעה. טעה אומר שפשוט התבלבל, הוא לא יודע איפה הוא נמצא. הוא נמצא באמצע שמונה עשרה. הוא יודע שהוא עומד בשמונה עשרה ונמצא באמצע שמונה עשרה. אין לו מושג איפה הוא נמצא. אם הוא זוכר שהוא כבר אמר שהוא נמצא בין השאלה לברכה ראשונה. לא, לא, ספק מוחלט. טעה אומר ספק, כמו שחשבו בקושיה, קושיה, שיש דברים.
דובר 2: אני חושב שטעה אומר שהוא עשה טעות. איזו טעות הוא עשה? אני חושב שזה אומר שהוא שכח חלק… לא, טעות אומר שהוא עשה טעות, mistake.
דובר 1: טעות אומר שהוא לא אמר כל מילה, לכאורה. משהו הוא עשה לא נכון. אני לא יודע מה הוא עשה לא נכון בדיוק. ואנחנו היינו רוצים לדעת איזה זה… אולי זה אומר אחת מהטעויות שנראה מיד מה מעכב, שהוא לא יאמר מוריד הגשם, דברים כאלה. כי אחרת צריך לדעת, כל מילה מעכבת? לכאורה לא כל מילה מעכבת בכל מקרה, אז…
דובר 2: יכול להיות שטעות אומר שהוא אמר אחד מהדברים כמו שחישבנו. הוא אמר “קדושה בברכה”, או שהוא אמר “מודים מודים”, או שהוא לא אמר “יעלה ויבוא”. את זה אני מבין, לא אמר “יעלה ויבוא” זה דבר כזה.
דובר 1: בסדר, הוא דיבר קודם על כוונה, וכאן הוא אומר אם התפללו בלי כוונה, ועכשיו הוא אומר… טעה. לא כמו כל ההלכות שלא צריך לטעות, אלא הוא טעה. אבל איזו טעות זה בדיוק מה שאני רוצה לדעת, איזו טעות מדובר. משהו טעות שמעכבת, כך חייב להיות.
דובר 2: זה קשה, אם נאמר שזו רק טעות בנוסח התפילה, אני אומר, אני טוען כל הזמן שזה לא העיקר.
דובר 1: טוב מאוד, אז כל תפילה שמעכבת… יש לך מיד כמה מילים. אבל כמו חזן שאומר כמה פסוקים, הוא לא צריך לחזור. כי שם כתוב במפרשים שאחד מספיק, אבל הוא לא אמר מוריד הגשם, דבר שכן מעכב.
דובר 2: אבל על זה אמרנו שאנחנו הולכים ללמוד, זה ברור. אבל אנחנו אמרנו… אוקיי, יכול להיות אני… אוקיי, אז…
הלכה: טעה בראשונות, אמצעיות, אחרונות
דובר 1: “ואם טעה באחת משלש ברכות הראשונות, חוזר לראש. ואם טעה באחת משלש ברכות האחרונות…” באחרונות יש גם מה שצריך יעלה ויבוא.
דובר 2: כן. ועל הניסים. אבל תגיד ברור את ההלכה. מה ההלכה?
דובר 1: כן. מה ההלכה שהוא טעה באחת משלוש הברכות הראשונות, מתחילים שוב. כי לכאורה הוא לא אמר למשל “המלך הקדוש” הוא אמר קודם, או “משיב הרוח”.
דובר 2: “אם טעה באחת משלש ברכות האחרונות”, למשל הוא לא אמר יעלה ויבוא או מה שלא שייך שם, מתחילים… חוזרים לעבודה, חוזרים לשלוש הברכות האחרונות, לברכת עבודה. “אם טעה באחת מן האמצעיות”, למשל הוא תופס את עצמו ב״ברך עלינו”, הוא לא צריך לחזור עד… אחרי גואל ישראל, עד “רפאנו” ו״ראה נא בענינו”… לא, אפילו לא. אפילו לא. הוא לא צריך לחזור לברכה עלינו מציאות. אם טעה באחת מהן חוזר, אומר הרמב״ם, מה הוא צריך לעשות? הוא צריך לחזור למקום שבו הוא נמצא. חוזר, הוא חוזר לאן שהוא נמצא. חוזר לתחילת הברכה שטעה בה. הוא לא צריך לחזור ל״תראינה עינינו וישמח לבנו”, או מה שזה לא יהיה, אני מתכוון לומר מה הברכה הראשונה, “תראינה עינינו וישמח לבנו”. הוא תפס את עצמו ב״בורא פרי האדמה”.
הלכות טעות בתפילה: ברכות האמצעיות, שליח ציבור שטעה, וברכת המינים
הלכה א (המשך): טעה באחת מן האמצעיות
דובר 1:
ברכות האמצעיות אינן סט שצריך לחזור אליו. טעה באחת מן האמצעיות, אומר הרמב״ם, מה הוא צריך לעשות? הוא צריך לחזור לתפילה שבה הוא נמצא. חוזר, הוא הולך לאן שהוא נמצא. חוזר לתחילת הברכה שטעה בה. הוא לא צריך לחזור לראה נא בענינו, או אני מתכוון לומר מה יש כאן קל וחומר, ראה נא בענינו, הוא תפס את עצמו בברוך עלינו שהוא טעה, הוא לא צריך לחזור להתחלת ברכות האמצעיות, כמו שההוא היה צריך לחזור לראשונה, דהיינו אתה חונן, שהיא הראשונה מברכות האמצעיות, אלא הוא צריך לחזור לאן? הוא צריך לחזור לברכה שבה הוא טעה, לטעות. ומשום תפילתו על הסדר, הוא חוזר לאן שהפעם האחרונה לפני שהוא טעה, והוא הולך משם והלאה. טוב מאוד. זה הרמב״ם ז״ל, אף על פי שיש ראשונים אחרים שסברו אחרת.
דיון: למה האמצעיות אינן חבילה אחת?
דובר 1:
לכאורה, זה מאוד מעניין, למה הברכות האמצעיות לא נקראות חבילה? השבח של הקב״ה הוא חבילה, ההודיה לקב״ה היא חבילה, הצרכים שלך הם חבילה של שקיות נפרדות? כן, זה לא חבילה אחת. כן, מעניין. זה כמו אחד, זה לא הגיוני כל הלכות הטעות האלה, הפשט הוא, תפילה צריכה לבוא טוב. אתה עושה תפילה ואתה מתחיל באמצע אתה קדוש, זה לא הגיוני. זה הכל עניין אחד, זה עניין אחד, זה הכל מרוח על קדושת הקב״ה, זה הכל אנחנו אומרים. אבל צורה יש לך היום רק חבילה אחת.
מצד שני, הרמב״ם אומר כן שצריך לומר תפילתו על הסדר, זה אומר שהוא לא יכול לומר את הברכות שלא על הסדר. אם הוא עשה טעות בראה נא בענינו, הוא לא יכול לומר את זה באקראי בין שמע ותפילה לבין שבע ברכות, אלא הוא חייב לחזור והוא חוזר שלום עליך. כן, מפני שצריך אומר הוא על הסדר. הוא הולך כן, במובן מסוים יש כן סדר בברכות האמצעיות, כי הוא צריך לומר שוב גם את הפסוקים שהוא כבר אמר, זה תלוי איפה הוא טעה, גם את הברכות. במובן הזה סובר הרמב״ם שיש כן סדר. יש מחלוקת חריפה בראשונים, יש מי שלמדו שאפשר אפילו בכלל להחליף את הסדר. אבל הרמב״ם למד שאי אפשר באמת, הגמרא כתובה למסדר, הרמב״ם הבין את למסדר. אומר רק לומר שלא צריך ללכת all the way להתחלת ברכות האמצעיות, אבל צריך כן להשלים את התפילה על הסדר, דהיינו מהברכה שהיא טובה, כך אומרים כל המפרשים כאן. אוקיי. סדר הברכות כן מעכב עד כדי כך.
כן, יש כמו שתי רמות של כמה סדר הברכות מעכב. עד כדי שצריך להתחיל שוב מההתחלה, או לכל הפחות עד כדי כך שמאותו סדר צריך ללכת הלאה כסדר. כן, כלומר אי אפשר להחליף לכתחילה, כלומר לכתחילה, אי אפשר להחליף את הסדר, אי אפשר לומר ה-wrong way, ה-wrong order של הברכות.
הלכה ב: שליח ציבור שטעה
דובר 1:
נכון. וכן, זה כשמתפלל יחיד. אותו דבר שליח ציבור שטעה כשמתפלל בקול רם, הרי זה חוזר, גם הוא צריך לחזור, אומר הרמב״ם. זה אותו דבר, אם הוא עושה טעות בשלוש ראשונות הוא חוזר להתחלה, שהיא הבחינה… כן, הרי זה חוזר. אפילו זה עוצר את הציבור, אבל לכאורה זה גם חלק, כי אם לא התפילת הציבור לא הייתה טובה, זה היה… זה אולי אפילו יותר גרוע מיחיד, כי זה כאילו מביא טעויות.
אבל, אומר הרמב״ם, אבל אם טעה שליח הציבור כשמתפלל בלחש, אני אומר, אומר הרמב״ם את חידושו, שהוא לא צריך להתפלל בלחש. למדנו קודם ששליח הציבור אף על פי שהוא הולך שוב לומר בקול רם שמונה עשרה ומוציא ידי חובתם את הציבור, הוא מתפלל גם את תפילת הלחש. ורבי יצחק אמר מאיפה שהרמב״ם אומר שהגמרא אומרת שזה כדי שיהא רגיל על לשונו את התפילה. אבל הרמב״ם אמר לא, הוא לא שאל.
דובר 2:
שהוא מתפלל שוב שמונה עשרה, אני לא זוכר שהוא אמר ברור שכדי שיהא רגיל על לשונו. אני לא יודע.
דובר 1:
אז למעשה בתפילת הלחש שלו שהוא טעה, והוא רוצה עכשיו לעמוד שוב, אם הוא הולך עכשיו לעמוד שוב הוא הולך לעכב את הציבור. אומר הרמב״ם, ההלכה שלי היא, אני לומד שהוא לא צריך לעמוד שוב להתפלל בלחש, אלא הוא יוצא עם מה שהוא מתפלל עם התפילה בציבור בקול רם. והוא צריך אבל כן… כן, קרא, קרא, קרא.
והוא, אומר הרמב״ם בתנאי, והוא שיתנה בלבו חוזר… הוא אינו חוזר, היחיד שליח ציבור אינו חוזר ומתפלל בלחש פעם שניה על טורח הציבור, צריך לחכות פעמיים שהוא יסיים פעמיים שמונה עשרה. שהוא יאמר שוב תפילה בלחש, ושוב תפילה בקול רם. והוא עניין תפילה בקול רם שנתקנה כדי להוציא את מי שאינו בקיא, אבל זו התפילה שבעל התפילה מתפלל בקול רם, הוא כן צריך לחזור. זה הפשט. הוא אומר שמה שכתוב שהוא לא צריך לחזור, זה בדיוק כמו יחיד. זה מדבר על תפילת החזרה, לא על תפילת הלחש שלו, כי תפילת הלחש שלו הוא הולך בכל מקרה לומר שוב. זה הפשט שהוא טוען. טוב מאוד.
הלכה ג: שליח ציבור שטעה ונבהל
דובר 1:
אומר הוא הלאה: שליח ציבור שטעה ונבהל, שליח הציבור טעה ועכשיו הוא אבוד, הוא כבר לא זוכר איפה הוא נמצא. ולא ידע מהיכן יתחיל, הוא לא יודע מאיפה להתחיל, וזה נמשך זמן רב. בעל תפילה ששהה שעה, צריך לדעת מה זה שעה, הרמב״ם מתכוון שעה מסוימת, או כמות גדולה של זמן. אז פשוט שהוא לא בקיא בבעל תפילה, יעמוד אחר תחתיו, שאחר יתחיל מההתחלה לכאורה. למה משהו מההתחלה? מאיפה? הוא הולך לומר, הוא הולך לומר. הלכה ד׳ הולכת לכתוב מהיכן יתחיל. אה, יעמוד אחר תחתיו. טוב מאוד.
בברכה פשוטה, שליח הציבור מתחיל ברכה והוא נתקע, הוא לא יודע מה החלק הבא, הוא לא יכול לתפוס את עצמו, מחכים לוקח שעה זמן.
דובר 2:
שעה שלמה?
דובר 1:
תרגום לעברית
שואלים שאלה טובה. ושולחים לשני. הוא לא יכול, שלח שני. אבל זה רק אם הוא עדיין לא התחיל, אם השליח ציבור עדיין לא התחיל ורוצים לגשת אליו, אז לא נותנים לו, אם רואים שהוא לא ראוי להיות שליח ציבור. זה לא כתוב כאן. אבל אם התחיל בעל תפילה ממתינים לו שעה עד שישלים. אוקיי, הוא הגיע קצת.
ברכת המינים
דובר 1:
אם טעה בברכת המינים, תראה מה הוא אומר כאן. מה קורה אם השליח ציבור עשה טעות דווקא בברכת המינים, “ולמלשינים”, הסמ״ך גימ״ל לא יוצא לו מהפה? אז ממתינין לו, מעבירין אותו מיד, שמא מינות נזרקה בו, פתאום נתקעת ב״ולמלשינים”? ב״על הצדיקים” אתה צועק בקול רם, אבל “ולמלשינים” אתה לא יכול? הרמב״ם, כמו שלא יתחילו בה אלא ולמלשינים. אם לא התחילו “ולמלשינים”, אלא התחילו “למינים”. “ולמלשינים” הוסיפו מאוחר יותר.
דובר 2:
כן, הוא עולה על “ולמלשינים”. אתה חושש כי אתה חושש שזה יקרה מאליו.
דובר 1:
אבל זה מאוד מעניין, יש לנו כאן את הדרך השלישית איך אדם יכול להראות לאנשים סימנים רעים שיש כאן מינות נזרקה בו.
דיון: שלוש דרכים של סימני מינות
דובר 2:
אילו דרכים אחרות כבר היו לנו?
דובר 1:
אה, הדבר הקודם. הוא אומר… אבל זה לא מינות נזרקה בו. שם היה “מודים מודים”.
דובר 2:
אוקיי, “מודים מודים” זה אולי יותר חמור. אני לא יודע אם באמת היו פוסקי מינים שהיו אומרים “מודים מודים”. יכול להיות. אוקיי, אני לא יודע.
דובר 1:
אבל למשל ה״יעל כו׳ ציפור” זה לא בגלל שזה מינות, אלא כי הוא לא החזיק בתפילה. לא היה חשש שזה מינות.
דובר 2:
לא, זה רק השקפה מעוותת.
דובר 1:
והליפר שנר אמר שהשקפה מעוותת היא מינות. יפה מאוד, אבל לא כתוב שמעבירים אותו. שם כתוב שמשתקים אותו, כן?
דובר 2:
לא, לא משתק. רק עושים, הוא חוזר לנוסח היהודי הרגיל.
דובר 1:
כאן שולחים אותו. כן, ברכה תחת, כן.
דיון: “ולא יהא סרבן” – הבושה והצורך
דובר 1:
אבל כאן יש הלכה. כתוב ברמב״ם ולא יעשה סרבנים בבית ישראל. כשמבקשים עכשיו שמישהו ילך במהירות להחליף, נוצר כאן משבר בבית הכנסת. זו בושה, כן. הילדים שם נושכים את השפתיים שאביהם נעשה מינות נזרקה בו. השני צריך לרוץ במהירות להחליף. הרמב״ם כבר אמר ששולחים מישהו, שלא ישלח אותו.
דובר 2:
לא, המשנה, ההגהות מיימוניות גם. הכל משנה, וכאן הבינו את זה שבדרך כלל צריך כן. לא כתוב שצריך. אם זה קורה, אדם, אני לא יודע אם כתוב שצריך. עד עכשיו לא ראינו שצריך.
דובר 1:
לא, לא למדנו. לא, לא למדנו שצריך. אדרבה, למדנו שיש שליח ציבור קבוע. דברים אומרים כאן, לא אומרים שום ענווה. צריך להיות האדם הבא, תהיה מי שעובד איתו. אל תהיה בעל תפארת.
הוא מביא את רבינו מנוח, יש לו אותו דבר. הוא אומר, רואים מכאן שבדרך כלל יותר יפה לומר. הוא אומר, כמו שמוצאים אצל משה רבינו, הוא אמר “שלח נא ביד תשלח”, יוסף הצדיק אמר “והעליתם את עצמותי מזה”. תלוי אם הוא רוצה, אם הוא לא מתאווה.
אז, אם הוא הולך, שולחים אותו לציבור, הוא כבר נמאס. זה לא עוזר, כי אז האחר לא מתיר. האחר מסרב ומבקשים אותו שוב.
אבל זה מעניין אותי, אנחנו רואים כאן כמו עוד משהו. המשנה אומרת כך, כאילו כל בית כנסת צריך להיות לו את הרגיל שיודע מהר מתי לבוא, כי מישהו תפס איזה מין שלא טוב, אפילו זה אולי אי נוחות קטנה, אה, הגבאי קם, הוא צריך להתנצל במהירות ולהמשיך להתפלל. אבל זה יפה, הקהל מחכה, יש לי ציבור, הקהל מחכה, אני אצטרך… זו חכמה עם בושה גדולה.
דובר 2:
אבל זה הוספת. הפשט כתוב שהקהל צריך רק אחד. יש ציבורים שונים, לא יהא שום סרבן בעיר זו. אבל ההבדל מזה הוא, שבבית כנסת קטן כמו שאני מתפלל, או אתה אולי, אני לא יודע, כששולחים מישהו בדרך כלל, זה לא בזיון כבודו בדרך כלל, כי צריכים אותו. אז להיות סרבן זה לא שום ענין של ענווה, זה פשוט… פשוט רע בנקודה הזו.
דובר 1:
אני אגיד לך מה זה סרבן. סרבן זה דומה להלכה בהלכות תלמוד תורה, שתלמיד לא צריך לחפש לומר דברים לפני הרבנים או יותר. כל אחד צריך להיות עניו. אבל אם יש חילול השם, משהו קרה, צריך לדעת מהר מתי לקפוץ, מתי צריך להיות.
אבל אני מתכוון שהפשט הפשוט הוא כמו הנמאס, זה כשיש זמן לזה. אין זמן, לא מבקשים ממך כבוד. הענווה היא, נותנים לך כבוד גדול להיות שליח ציבור. אוקיי, מי אומר? זה לי, זה לא מתאים ללכת לתפוס. אבל זה לא כבוד. עכשיו פשוט, עומדים כאן באמצע בלי שליח ציבור, לך מהר.
אבל זה יותר מזה, זה גם ברכת המינים. זה לא עכשיו יהיה מובן שבאותו בית כנסת לא אומרים כראוי ברכת המינים, כי זה נמשך, חיפשו שמישהו יחליף. מהר תגיד ברכת המינים, אנחנו כולנו מאוחדים.
דובר 2:
אוקיי, מחני מסכים. אני כבר יודע לאן אתה נכנס לבעיות, שאצל אחד זה מיאוס.
דובר 1:
לא, המשנה אומרת לא יהא שום סרבן בעיר זו, זה עולה על תמיד כששליח ציבור טועה ונופל, אבל יש לנו רק כאן כשיורד אחר תחתיו.
דובר 2:
לא, כשכל יורד אחר תחתיו.
דובר 1:
אה, יכול להיות.
אבל לכן, כשיש… אני אומר לך עוד, יש עוד, כל אחד מבין שזה לא ענין של כבוד, זה יותר ענין שצריך להיות, צריך לא להיות סרבן.
דובר 2:
לא, רציתי לומר שזו לא ענווה, לא יתפסו אותו במגרש חניה, הוא יתן לך לעבור לפניו, הוא יוותר, הוא לא מחפש להיות שליח ציבור, הוא לא מחפש להשתמש, כל אחד הוא עניו. זו לא ענווה, זו נקודה.
דובר 1:
אני רק חושש בבית הכנסת שלי, בגלל ההלכה של משלא יהא סרבן. הרמב״ם מביא מעשה בהלכות מקוואות
הלכות טעויות בתפילה: מהיכן מתחיל השני, מי שאינו עובר לפני התיבה, וספק התפלל
הלכה ג: יעמוד אחר תחתיו
דובר 1:
לא, בכל “יעמוד אחר תחתיו” היה להם… אה, יכול להיות. כן. כש… אני אומר עוד, אני אומר עוד, כל פעם כשזה לא נושא של כבוד, זה יותר נושא שצריך אותו, שלא יהיה סרבן.
אממ… לא, האנשים היום נביא. נפגשים במגרש חניה בימים, מחפשים אחד למנחה, אחר כך מחפשים שליח ציבור עשרים דקות, כי כל אחד הוא עניו. זה לא נביא, זה סתם הפוך. אני רק רב בבית הכנסת שלי בגלל ההלכה של “משלא יסרב”.
ברכת המינים: “על הגנב בוער הכובע”
הרמב״ם הלאה, “מהיכן הוא מתחיל?” אממ… הבנתי מאוד את המין שחושש לומר ברכת המינים. שיגיד ברכת המינים, נראה שהוא המין ממש. זו סתם לא החכמה של המינים אז. זה מאגרס חלה, אי אפשר. לא, מין… זה שיעור כמה אתה יכול להעמיד. זה ממש כמו “על הגנב בוער הכובע”. מין מסוים… אבל לא כתוב על מין מסוים, כתוב “מי שטעה בברכת המינים”. רק הסמוך, הוא מתכוון לשני. לא כל אחד יש בו כל כך הרבה מינות נזרקה בו. כזו סופיסטיקציה. לא, זה ממש מצב של “על הגנב בוער הכובע”. זה כמו שהנר יצא מהמקווה, בוודאי נטמא הנר. אה, אתה יודע בדיוק נר. זה מאוד מצחיק.
או כמו שאתה אומר, זה מתכוון בבירור למישהו. זה כבר מינות נזרקה בו עם טיפשות. מסיבה כלשהי צריך שני להחליף את התפקיד.
אתה יודע, נראה שברכת המינים היום כבר לא נוגעת בדיוק לזה, אבל פעם ידעו בבירור למי זה מתכוון. לא היה שום ספק מי המינים בגמרא…
הלכה ד: מהיכן הוא מתחיל?
אוקיי, “מהיכן הוא מתחיל?” אז, מה עושה השני שבא, מה הוא עושה? מאיפה הוא מתחיל? הוא חוזר לאותה הלכה. כי כאן מסביר קצת את מה שהרמב״ם למד קודם שהשליח ציבור צריך להיות תלמיד חכם, כי אתה רואה מה יכול לצאת ממי שאינו תלמיד חכם שעומד להתפלל, כל הטעויות האלה. אתה רואה כאן את המקום.
“מהיכן הוא מתחיל? מתחילת הברכה שטעה בה הראשון.” והיום יש לנו את הסידורים שלנו. כנראה לא היתה בעיה כל כך גדולה כי לא היו סידורים. לשליח ציבור כנראה כן היה סידור. לא, הרמב״ם אומר בגמרא לא. הרמב״ם אומר כן, בהלכה של הגמרא לא היו בכלל סידורים. והיו צריכים באמת לזכור. היום נעשה אדם כזה כמו ניגון, כן, הוא שכח, הוא לא יכול. כן, זה מדבר ממש על זה. זו ממש שאלה. הוא לא זוכר איך הוא אינו בניינו וכו׳, ואף אחד לא זוכר להגיד לו, כי הוא חלילה לא היה יכול לקבל כזה טוב.
אבל נו, מי יודע? לא, זה… בואו נעשה לו שאלה. כשמישהו לוקח על עצמו, כן, כשמישהו לוקח על עצמו, מובן שהוא צריך לעשות ברכה. זה הולך עם אותן הלכות של כל שאר ההלכות. זה הולך בלי ברכה. אם הוא התחיל באמצע, הוא ממשיך והוא עובר מתחילת אותה ברכה. אם זה אחת מה…
עוד הלכה אחת של מי שלא נותנים לו לגשת לעמוד. זו הלכה מעניינת. יש עוד הלכות, למשל, כשיש סט מסוים של ברכות, אם לא אמר לפי הסט, למשל שבע ברכות, יש הלכה שהסדר לא מעכב. בסדר, גם בברכות קריאת שמע למדנו בפירוש שהסדר לא מעכב. אז, אני לא יודע. אבל בברכת תפילת שמונה עשרה הסדר מעכב. כן.
הלכה ה: האומר “איני יורד לפני התיבה בבגדי צבעונין”
כן, אומרת התורה, עכשיו נלמד עוד אחד שלא שולחים אותו בכלל. יש מי שלא רוצה לומר ברכת המינים זורקים אותו, או יודעים מלכתחילה שהוא לא יגיד, בוודאי לא שולחים אותו. אבל נראה לי שיש עוד אדם חדש שלא נותנים לו לעלות. כן? האומר, “איני יורד לפני התיבה בבגדי צבעונין, מפני שבגדי צבועין”. כן, בא יהודי לבית המדרש, ומבקשים אותו, הגבאי אומר, “אולי תלך לעמוד?” אומר, “אני לא יכול, מפני שבגדי צבועים”, כי הבגדים שלי צבעוניים.
יש הלכה מעניינת, שים לב, ההלכה היא שהאדם לא רשאי יותר לגשת לעמוד, אפילו כשהוא כבר לובש בגדים לבנים. “אף בלבנים לא ירד באותה תפילה”. באותה תפילה. זאת אומרת, הוא הולך, הוא חוזר עם קיטל. כן. זה מעניין, כי בתפילת שחרית זה קורה הרבה. אדם אומר, “יש לי בקישה, יש לי בקישה שחורה”. אני כבר לא מדבר על זה. כן, אבל הענין כאן הוא, חשבתי שזה ענין כי הוא לא לבוש בצניעות, הוא לא לבוש יפה. כמו שהרמ״א אמר קודם שיש ענין של טלית, שילבשו טלית. שיהיה כמו מי שהיה לו אפר מתניה, אבל כאן יש איזה ענין, שכמו שאומרים מפרשים מסוימים, שהיו עובדי עבודה זרה מסוימים שלא התפללו אם היה להם צבע, רק היו מותרים להתפלל עם בגדים לבנים. אני מתכוון שהמוסלמים כך, לא? המוסלמים לובשים לבן לגמרי כשהם הולכים להתפלל. היה… אני לא יודע, אולי זה מתכוון למינים. מינים מתכוון אולי כמו שהוא אומר עובדי עבודה זרה. אולי מינים יהודים, או שהיהודים עשו כמו הגויים. אולי זה מצב כזה. בקיצור, החכמים משתיקים שם.
פשט: זה סימן של מינות
לא, כי אדם יכול כן לחשוב שכשאדם אומר לו אתה לא יכול להתפלל כך כי אין לך את הקיטל שלך, זה חשש והוא צריך לחשוש. לא, לא, כי הוא אומר כאן, כי יחיד אדם רשאי להתפלל אפילו עם בקישה שחורה, הוא אומר לשון כזו, “ולא סייעו חכמים”. לא, לא, זה לא. יש דין, זו הלכה שבוטלה.
הפשט הוא פשוט. היה… זו התבטלות הלכה, זו לא הלכה שנוגעת היום בזמן הזה לעבודה זרה. לא, זה היה בזמנים של החכמים, של המשנה. זו משנה, משנה במגילה. בזמן המשנה היו אנשים מסוימים, קבוצות אסיים. אני לא יודע, לך תשאל את יוסף מי בדיוק היו האנשים המשונים. היה להם שיגעון, מכל סיבה, לא אכפת לי למה, הם מתפללים רק עם בגדים לבנים. והאנשים, אנחנו לא מחזיקים באנשים האלה. למה לא? כי הם מינים, הם רוצים להתחיל קבוצה כלשהי. זה אחד הסימנים שלהם, איזו משוגעת. זה רק סימן, זה רק סימן, זה רק סימן. אבל המנהג, הולכים עם קיטל, הולכים עם קיטל, זו לא השאלה. זה סוג של אדם ש… אומרים לו, אנחנו צריכים את החופש שלנו, ומצד הדין אפשר ללכת בין צבועים בין לבנים, זה לא מפריע, זו לא עבירה בשני הכיוונים. אבל מי שהוא מגלה שהוא מקפיד על המשוגעת, פשט הוא שהוא לא משלנו.
משל: הליטאי והגרטל
כמו, תדמיין, אני אגיד לך משל שהגיוני. תדמיין שיש ליטאי שהוא מקיים את החרם של הגאון מווילנא על החסידים, אוקיי? זה לא כל כך משל טוב, אבל תדמיין שבא יהודי לבית המדרש, והוא אומר, “המגיד תכסה אותי, אני צריך את הגרטל שלי.” הוא אומר לא, אני לא צריך להתפלל כך, כי אתה חסיד, אתה בכת הידועה שבחרם. למה הוא יודע שהוא בחרם? כי הוא הולך עם גרטל. רק אתה מקפיד ללכת עם גרטל, לא שאסור ללכת עם גרטל. הליטאי מסכים שמותר ללכת עם גרטל, או אולי זה אפילו הידור ללכת עם גרטל. אבל אם הוא כל כך מקפיד, בסגנון של חסיד, הוא בחרם.
האומר “איני עובר בנעל וסנדל”
הדבר הבא הוא אותו דבר, “אומר איני עובר לפני התיבה בנעל וסנדל”, אני לא הולך לעמוד עם נעל וסנדל, יש לי נעליים, ואני צריך ללכת בלי נעליים. והוא מביא שהחתם סופר אומר שעמים אחרים היו להם הקפדה שמותר להתפלל רק יחף. אז “אף הוא לא יעבור”, כי הוא מקפיד יותר מהמנהג ישראל או יותר מתקנת חכמים. הגמרא כבר אומרת, יש דרך אחת לסנן את בית המדרש דרך ברכת המינים, ויש עוד דרך לומר שמותר ללכת לבוש איך שרוצים, לא לומר שצריך להתלבש אחרת.
הרמב״ם: “הבוש בתפילה לא יעבור”
והרמב״ם לא מבין, הרמב״ם אומר בפרק העשירי ש“הבוש בתפילה לא יעבור”, מחר אולי הוא עשה תשובה והוא הפסיק להיות אפיקורס. ר׳ יוסף, הוא אומר רק הערה, יש לך בית עם חתנים, והוא יגיד לך, “אבא, מותר להתפלל ביום כיפור עם אפוד שחור? שכחתי את הטלית שלי, לא שמתי אותו בתיק שלי.” צריך לזכור לומר שמותר, כי הרמב״ם אומר ש“אף הוא לא יעבור”, כי זה חסר יתום דין, הקב״ה מקבל את כל התפילות. אבל היום המנהג שכל היהודים הולכים עם קיטל לבן. אבל זה כבר קשור, הנושא של ההלכה לא עכשיו. אמת, כי הוא אומר שזה רק כשיש דברים היסטוריים, אבל מונחת כאן גם ההלכה שכשאדם אומר אני רוצה ללכת לבוש אחרת, וגם ביוחסין, כשאדם רוצה להיות יותר דתי ממה שמקובל בבית הכנסת, זה לא דבר טוב.
מעשה עם ר׳ לייבוש מאנטוורפן
תרגום לעברית
ורציתי להוסיף, בקושי מצאתי מישהו שיהיה מורה הוראה, הרב הקדוש ר׳ לייבוש מאנטוורפן, הוא יכול לומר, כשהוא רואה אנשים הולכים עם גרטל שחור על הקיטל שלהם, הוא יודע מרחוק שמישהו צריך לשים את הקיטל על הגרטל, או שהוא צריך ללבוש גרטל לבן. יש הקפדה, אני לא יודע בדיוק מאילו מקומות, כי משהו בדתות מסוימות הולכים עם בגדים לבנים עם גרטל שחור. אבל זה לא… אבל זה לא הנקודה כאן. אני מבין שזה אומר שזה סמל באותה דת. אפשר ללמוד כאן שפשוט אתה יהודי, שהרמב״ם אולי כך למד. לכן אומר הרמב״ם “נוהגות התפילה”. הראב״ד שואל, הוא לא מבין מה זה “נוהגות התפילה”. אם הוא מין, מחר הוא כבר יכול להיות אפיקורס והוא מין. יכול להיות שהרמב״ם למד כמו שאתה אומר, שזה יותר כמו דבר שיהודים עושים דווקא לא כי הגויים עושים את זה. אז מחר, הוא עשה תשובה, זו עבירה קטנה. אני לא יודע. מעניין.
חזרה לנושא של טועה
אוקיי, עכשיו נחזור לנושא שלנו של טועה. זה רק נכנס כאן כי הייתה השאלה של טועה. אבל חז״ל כבר אמרו זאת עם עוד אחד שלא שולחים. והדבר הזה אפשר היה עוד לשים ביחד עם האומר “מודים מודים”, זה דומה לזה גם. במשנה זה רק, כן. אבל שם זה לא נראה כל כך יורד לפני התיבה. כאן מדברים ממש על יורד לפני התיבה. האומר “מודים מודים” הוא עושה את זה סתם ככה.
דיון: איך “מודים מודים” שייך בשעת כניסה?
דובר 2:
כן, אבל איך זה שייך בשעת כניסה? בוודאי מדובר על שליח ציבור.
דובר 1:
אמת שהחבר צודק, אבל יכול להיות שהאמירה היא דבר לא טוב כי הוא לא מבין טוב מה המהות של תורה. אה, זה תלוי במחלוקת הקודמת שלנו. אתה צודק שההלכה שם היא גם ליחיד, אבל בשעת כניסה, לכאורה התירוץ שלך.
אוקיי, אנחנו צריכים לזוז כאן. זה היה סתם עצה לומר. אוקיי. הרמב״ם שם אומר שמדובר בתחנונים, שלכאורה אולי זה אומרים רק ביחיד, אני לא יודע. עכשיו חזרה להלכה כאן. תן לי לקרוא קצת, אני צריך לזוז קצת. כן, סליחה, אנחנו עומדים כאן.
הלכה ו: ספק התפלל
עכשיו, היה יהודי, איך קורה דבר כזה, דבר מעניין, הוא לא יודע אם הוא התפלל. אם הוא היה יהודי חסידי, הוא היה יכול ללכת לרבי לשאול. הרבי רואה אם הוא התפלל, הרבי יכול להרגיש אותך. אבל פעם לא היה את זה, אז ממילא הוא צריך לדעת את ההלכה. שלום, אתה כבר כאן, אתה לומד מהר מאוד. אלא, אם אדם מסופק אם הוא התפלל או לא, הוא חוזר ומתפלל. לכאורה אם אחד חוזר ומתפלל, למה תפילה ברבים? סוף כל סוף הרבים זה הקהילה. אלא אם כן הוא יכול להתפלל כנדבה, הוא יכול להתפלל שוב אם הוא לא זוכר, כי “שמעתי שרוצה להתפלל כל יום תפילת נדבה, יתפלל”, אדם יכול להתפלל כמה נדבות שהוא רוצה, אלא בימות החול, בשבת ראינו שיש גאונים שלא מתירים, אבל בימות החול בטוח. ממילא הוא יכול, אבל לא צריך.
קושיה: למה לא צריך?
מה לא בסדר? למה לא צריך? לכאורה יש כאן ספק דרבנן.
הלכות טעויות בתפילה: ספק אם התפלל, נזכר באמצע, והתפלל של חול בשבת
הלכה ו: ספק אם התפלל — אינו חוזר ומתפלל
אם הוא בספק אם הוא התפלל או לא? אז חוזר ואם אינו חוזר ומתפלל. ההלכה היא אינו חוזר ומתפלל. למה? כי תפילה מדרבנן, וספק דרבנן לקולא.
אלא אם כן הוא יכול להתפלל תפילה זו בתורת נדבה. הוא יכול להתפלל שוב אם הוא לא זוכר, כי שמא רוצה היחיד להתפלל כל היום תפילת נדבה יתפלל. אדם יכול להתפלל כמה נדבות שהוא רוצה, על כל פנים בימות החול. בשבת ראינו שיש גאונים שלא מתירים, אבל בימות החול בטוח. ממילא הוא יכול, אבל הוא לא צריך.
קושיה: למה לא צריך?
מה לא בסדר? למה לא צריך? לכאורה מה הספק דרבנן? ספק דרבנן על מה? ספק דרבנן, כן. ראינו, תפילה דרבנן.
דובר 2: מי שעומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל, כבר הזכרתי, עכשיו, להתחיל להתפלל מותר להתחיל אפילו יודעים בוודאי שכבר התפללנו, כי תפילה היא נדבה. אבל הוא התחיל… אבל הוא התחיל… האדם יש לו חזקה שהוא לא התפלל, ו… אני לא יודע, שאלה טובה. בוא נאמר קודם את ההלכה.
נזכר באמצע תפילה שכבר התפלל — פוסק
מה שהרמב״ם אומר, אם הוא התחיל להתפלל על דעת שהוא חובה, אני רק אסביר את ההלכה. אם הוא התחיל להתפלל, הוא מתפלל תפילת חובה, ובאמצע הוא נזכר, “אוי, כבר התפללתי,” אומר הרמב״ם, פוסק אפילו באמצע ברכה.
הרמב״ם סבר… אי אפשר לשנות מתפילת חובה לתפילת נדבה. זו הלכה מעניינת. אתה לא יכול מעכשיו לחשוב שזו נדבה. כן, והרמב״ם אומר, על זה, זה מה שכתוב בגמרא.
חילוק: במעריב זה אחרת
על זה אומר הרמב״ם, אבל במעריב זה אחרת. מכיוון שערבית רשות, ערבית היא אחת פשוט, “התפלל מתחלה אלא על דעת שהוא מתפלל תפילת ערבית שהיא רשות,” הוא לא יכול להתפלל מבחינת חובה במעריב. ממילא, במעריב, אם הוא נזכר באמצע מעריב שכבר התפלל מעריב, הוא יכול להמשיך.
זה מאוד מעניין, למה אי אפשר לשנות באמצע? אני לא יודע.
דיון: מה פירוש “פוסק”?
כך כתוב בגמרא בעצם. אני לא יודע אם זו ממש גמרא. כתוב בגמרא, “נזכר שהתפלל פוסק,” הגמרא מאוד מבוארת בזה. אבל הראשונים התלבטו בנושא, מה הפשט למה הוא לא יכול לומר שזו תפילת נדבה? הוא לא יכול לשנות.
דובר 2: שהוא יכול לעצור?
כן, הוא לא צריך להמשיך. כי הוא המשיך כי הוא חשב שהוא מחויב, והוא לא מחויב.
למה במעריב הוא כן מחויב לא לעצור? כי מעריב רשות. כי במעריב אסור לו לעצור, כי… אתה התחלת על דעת שאינו חובה, אתה ממילא מתנדב. זה הסכם במצוה, אמר להם לגמור.
אבל בשחרית, הוא לא יכול להתפלל הלאה לפי סדר התפילות, הוא תפס שכל התפילה הפכה לטעות.
שיטת המפרשים: “פוסק” פירושו חיוב
כל המפרשים קבעו כאן ש״פוסק” פירושו שהוא חייב לפסוק, לא שהוא יכול לפסוק. והם הבינו שהסיבה היא שאי אפשר לשנות מחובה לנדבה באמצע.
והרמב״ם מחלק אפילו על מעריב, והמפרשים לומדים כי הרמב״ם אמר, הרמב״ם כבר אמר שמתפללים כן היום מעריב בבחינת חובה, מעריב אינו נדבה. אז אפילו אז זה יהפוך לתפילת נדבה רשות, תפילת רשות אינה אותו דבר כמו תפילת נדבה.
חידוש: “פוסק” פירושו שהוא יכול לעצור
אוקיי, עד כאן זה איך נזכר שהוא התפלל. הייתי אומר שהפשט שלי הוא פשט טוב מאוד, “פוסק” פירושו שהוא יכול לעצור, ופעם שהוא יכול לעצור אין שום סיבה שהוא יתחיל עכשיו לחשוב על תפילת נדבה, אנחנו לא צריכים שום תפילת נדבה.
אוקיי, אבל מה לעשות שכל שאר היהודים חשבו פירוש אחר בשבילך? מסתמא היה להם איזו סיבה. אני עוד יהודי.
הלכה ז: מי שטעה והתפלל של חול בשבת
הלאה, מי שטעה… סוג אחר של טעות. עד עכשיו למדנו טעות שהוא אומר משהו לא נכון, סוג מסוים של טעות, פשוט לא עמד ברור איזו טעות דיברנו בכל הדברים הקודמים.
עכשיו ככה, מי שטעה והוא התפלל של חול בשבת, הוא לא יצא, רק הוא התפלל של חול בשבת. מה קרה?
נזכר באמצע — גומר הברכה וחוזר
עכשיו מתי הוא נזכר? אם הוא נזכר באמצע התפילה, הוא גומר את הברכה שהוא התחיל, אם הוא התחיל תחנון, הוא גומר תחנון.
למה הוא גומר תחנון? כי אין איסור לומר תפילת של חול בשבת, רק ההלכה אמרה לא, אבל אם אומרים כן, זה מטריח בשבת. אבל הוא גומר את זה.
אבל בכל אופן הוא צריך לחזור, הוא צריך להתחיל מההתחלה, מברכות המצוות, מאתה חונן.
דובר 2: מה זה אומר שהוא מתפלל הלאה? חוזר, לא?
משה אומר חוזר. חוזר לאן?
דובר 2: אה, הוא הולך עד תפילת המצוות לכאורה, או אולי עד…
כך היא ההלכה טעות. כן, הוא חוזר, חוזר להתחלה של אתה קדוש, מאיפה שההלכה התחילה. זה מה שהוא שכח, אני מתכוון שלא כתוב מה עוד לשכוח. כן.
חילוק: במוסף — פוסק אפילו באמצע הברכה
אומר הרמב״ם, סביבכם, ובמעריב ובשחרית ובמנחה, זה כשגומרים את הברכה. אבל במוסף פוסק אפילו באמצע הברכה, כאילו אין לו כלל את הברכה.
דובר 2: לא, טוב, כי מוסף לא דורש שום אתה חונן, ממילא אין לך מה לומר אתה חונן במוסף, זה לא נכנס כאן בכלל.
טוב מאוד.
אם השלים כל התפילה — חוזר ומתפלל
ואותו דבר, אם הוא סיים לגמרי, זה לא אומר רק שהוא עמד באמצע, כמו קודם, אם הוא אמר תפילה של חול כולה, כל העולם חשב שהוא מתפלל מוסף, כשהוא התפלל שמונה עשרה של חול.
דובר 2: במעריב, מה הוא צריך לעשות? הוא צריך בכל מקרה להתפלל שוב את כל הדבר. לא, מה קורה במעריב, בשחרית מנחה מעריב, כשהוא אמר את כל שמונה עשרה של חול, הוא צריך כן להתפלל שוב את כל שמונה עשרה עם שבת. אז מוסף לא שונה, אני לא מבין מה הוא רוצה.
דיון: למה מוסף שונה?
ומי שהתפלל של חול על דעת שהוא מוסף, אז לכאורה זה אותו דבר. הוא התפלל תפילה של חול, הוא צריך אחר כך להתפלל תפילה של שבת. הוא כבר היה תפילה, רק עשינו את זה עם הטורח של שמונה עשרה של חול.
דובר 2: לא, אבל הוא אומר שהוא לא מסכים במשנת שבת. מה הוא צריך? כך אני מבין. הוא גומר כל הברכה, אבל לכאורה הוא צריך כן. למה מוסף שונה?
נכון, כך כתוב ברמב״ם, המתפלל של חול בשבת לא יצא. לכאורה במוסף גם צריכה להיות ההלכה ש… אני מתכוון, אני לא רואה מה שונה מוסף משחרית ומעריב אם הוא סיים.
מחלוקת גירסאות: יצא או לא יצא?
זה תלוי בהלכה, זה תלוי שלא, במעריב אם הוא התפלל כל של חול, יצא. אמת, הייתה מחלוקת גירסאות כאן, היו נוסחאות שכתוב מי שהתפלל של חול בשבת יצא. לפי זה מסתדרת יותר ההלכה. לא ברור.
מבינים? יכול להיות שיש כאן בעיה של גירסאות. זה חייב בכלל, יכול להיות שיוצאים לגמרי אם אומרים לגמרי של חול. אבל כאן זה מהנוסח של מוסף, כך מסביר החלק השני, שלא מסתדר שמשהו מוסף שונה משחרית. לכאורה שחרית זה אותו דבר כמו מוסף.
כאן מה שאתה אומר יצא, לא יצא, זו גירסא. בתחילת ההלכה כתוב יצא. זה מסתדר עם הענין של מוסף כאן. כן.
דובר 2: שבמוסף זה שונה, כי במוסף אין שחרית של חול. זה מוסף של חול. אין לשון של מוסף של חול. אין מציאות כזו, לא עושים מוסף בימות החול. יכול להיות הרבה מוסף שזה או על ראש חודש, או על יום טוב, או על שבת.
אה, אותו דבר שבת, יום טוב, ראש חודש. זה גם ראש חודש, ואמרו במוסף “ותתן לנו”. כתוב במוסף שר׳ גרשון הוציא, או הגהות ר׳ חיים קנייבסקי שם. אני לא יודע, אבל הוא מביא את שניהם.
דובר 2: מה השאלה? לא יצא. ה״לא יצא” מעניין. אבל השאלה היא איך… אם רק… לא יצא, נכון? מה? מה ההלכה של מישהו ש… שהוא מתפלל של חול בשבת, לא יצא. צריך להתפלל שבת. אני לא יודע. הוא אומר כל השבוע את שמונה עשרה?
כן. אני לא יודע מה ההלכה. הוא לא אומר. בוא נראה, הוא בדרך כלל מביא מה ששולחן ערוך הרב אומר. כן, הוא שואל את הקושיה על מוסף. אה, כן, זה קשור לגירסאות. יכול להיות שהוא לא הזכיר של שבת.
הוא אומר שיש דעת הרמב״ם, הוא אומר שדעת הרמב״ם משמע שרק במוסף הוא לא יצא. פשוט, הוא כן אמר איזו מילה שבת, אז הוא כן הזכיר של שבת.
חידוש: הצד של הזכרת שבת
זה היה מקום טוב לבריסקער לכל… כל שמונה עשרה משהו להזכיר משבת. למה הוא יתפלל שוב שבת? הוא אמר מילה של שבת. כך עושים בברכה מעין שלוש.
דובר 2: כן, אבל מה הצד שלא יוצאים אם מתפללים כל של חול בשבת? לא בגלל שאסור לעשות את הברכות, מותר כן. הצד הוא שיש לך חיוב להזכיר שבת. אז אתה רק צריך להזכיר שבת. ההזכרה של שבת לא אומרת את כל הפיוט. את כל הפיוט תיקנו שבת חכמים. יכול להיות שהוא לא יצא. והענין של להתפלל משיב הרוח, בטוח שצריך לומר שבת את…
אוקיי, עכשיו נלמד על טעויות מסוימות. עד עכשיו למדנו בכללי, או רק פרט אחד, כשהוא עשה טעות בשעה שהוא אמר. עכשיו נלמד דברים מסוימים שהוא שכח.
דובר 2: הוא טעה על איזה עולם הוא, עולם האצילות, עולם הבריאה.
עכשיו הולכים לומר כשהוא טעה על מזג האויר, על איזו עונה הוא. משהו עדיין חסר לי, מה הפירוש של ההלכות הפנימיות? אני מתכוון, אני מרגיש שחסר פירוש בסיסי.
דובר 2: מה, טעה? כן, “ואם טעה בשאר השנה” – זה אומר לבד שהוא אמר “מוריד הגשם”? כי כאן כתוב בדיוק ההלכות על מה שהוא אמר פעמיים הכל. משהו עדיין חסר לי.
אז יכול להיות ש״טעה” פירושו מה שאמרת, שהוא לא יודע איפה הוא עומד?
דובר 2: לא, הוא לא יודע באיזה עולם הוא. הוא לא יודע איפה הוא עומד.
כן, אבל זה פשוט, אז הוא ספק. ספק חוזר ל… אה, בכלל, ספק צריך להיות ספק דרבנן. למה הוא יחזור אם זה ספק? אני לא יודע, משהו עדיין חסר לי. איזה דבר פשוט אני לא יודע.
הלכה ח: טעה בהזכרת גשמים וטל
עכשיו ככה, יהודי טעה בחורף, הוא לא אמר “מוריד הגשם” וגם לא “מוריד הטל”, הוא צריך לחזור להתחלה, כי זו טעות בשאר השנה, הוא חוזר.
דובר 2: הוא לא אמר “מוריד הגשם”, מה עושה אותו מודע? הוא לא מודע.
אם הזכיר טל — אינו חוזר
אבל אם הוא הזכיר טל בימות החמה, הוא אינו חוזר, כי זה מספיק קרוב. הוא כבר הודיע לקב״ה על הענין, על זה שהוא מחזיר להביא את הטל של השדות. כן, טל.
בימות החמה — אם אמר “מוריד הגשם” חוזר
אבל בימות החמה, אם הוא אומר “מוריד הגשם”, אז לא עוזר שהוא אמר “מוריד הטל”. זה אומר, הוא אמר “גשם”, זה לא עוזר, הוא אמר אבל מאוד רע. כי בימות החמה גשם אינו דבר טוב. אז עליו, כן, אז צריך להיות חוזר להתחלה, כי הוא עשה טעות.
ספק הרמב״ם: אם לא הזכיר טל בימות החמה
אבל להפך, אם הוא לא הזכיר טל, זאת אומרת, בימות החמה. הרמב״ם מסופק, הוא לא יכול היה לומר בבירור שבימות החמה מזכירים טל ובימות הגשמים גשם. זאת אומרת, אם הוא עשה טעות והוא לא אמר טל בימות החמה, אחד עושה גזירה שווה, אחד צריך טל, אחד אומר כי זו בקשה.
זה לא באמת כל כך חשוב להזכיר טל, כי טל ממילא לא נפסק. אז למה מזכירים את זה בכלל? אה, מזכירים את מעשי הקב״ה, המעשים שהוא פירנס אותנו. אז למה להזכיר את זה פחות? כשזו בקשה, מילא.
דיון: הזכרה כהכנה לבקשה
וכל הדבר אינו בקשה. זה לא תודה זה גם סוג של בקשה, מזכירים לקב״ה את תפקידו, שהוא צריך לתת גשם. בטוח שהתודה, אה, ומשמע שההזכרה במקומות מסוימים היא הכנה לבקשה. הולכים אחר כך לבקש על זה, קודם מזכירים, כך מתאים שכל דבר יהיה קודם שבח.
סטייה: מקומות שיורד גשם בקיץ
המשך דיון בהזכרת גשמים
וזה דיברנו, שמקומות שכן יורד גשם במשך השנה, וגם קורה שיורד גשם בקיץ, זה לאו דווקא קיץ.
הלכות טעות בתפילה — המשך: הזכרת גשמים, יעלה ויבוא, ודין שליח ציבור
הזכרת גשמים — המשך דיון
מדוע הזכרה שונה מבקשה?
דובר 1: מדוע יזכירו זאת פחות? כשזו בקשה, מילא. הרי כל העניין אינו בקשה כלל.
דובר 2: הרי ההודיה היא גם קצת בקשה. מזכירים לפניו את רצונו, שהוא צריך לדעת מהגשם.
דובר 1: בוודאי שההודיה… אה, בספר תהלים משמע שהזכרת שבחים מסוימים היא הכנה לבקשה. הרי אחר כך מבקשים על כך, תחילה מזכירים שראוי שעל כל דבר יהיה תחילה שבח.
חוזר על הראש — האם תלוי באקלים?
דובר 1: ואתמול דיברנו שמקומות שכן יורד גשם במשך השנה, וגם קורה שיורד גשם בקיץ ואינו דווקא סימן קללה, אולי זה לא חוזר על הראש, יכול להיות שחוזר על הראש קשור למציאות, למציאות, נאמר מהי המציאות בארץ ישראל או בבבל. כי למשל, בני הראה לי שאתה רואה אנשים ברב צה״ל משלי, אחד מהשולים החשובים, בני, אם מתפללים שם בראש חודש בברכת המזון, כתוב “לשמים ביתה”, כתוב שם בסידורו, אני לא זוכר איזה סידור, שבמקום שיורד גשם תמיד, אומרים תמיד “לשמים ביתה”.
דובר 2: אוקיי, אבל זה לא הלכה, הרי כל העניין הוא מנהג, וצריך לדעת אם…
דובר 1: טוב, אני אומר, אני אומר, אבל אם העניין של חוזר על הראש הוא… אני שומע מה שאתה אומר… מה הבעיה, אולי יש לזה קשר לאקלים.
מנהג בבל לעומת ארץ ישראל
דובר 1: אבל אצלנו למדנו בהלכות מוריד הגשם באופן כללי, כלומר, למדנו מהראשונים, כן, לגבי מתי מתחילים להזכיר גבורות, לא להזכיר, להתפלל, כן, לבקש “ותן טל ומטר”, ראינו שלמעשה המנהג הוא ללכת כמו שכתוב בגמרא בבבל, אף על פי שלא הולכים. אפילו במקום שאין צריכים גשמים בימות החמה, אני זוכר שלמדנו שלא אומרים בתפילה, לא אומרים בברך עלינו.
נראה כן שיכול להיות שזה סתם עניין של “מתחילת טובה עד סופה”, לא עניין כי צריכים. אבל אם תלך שזה רק בגלל שזו קללה, כמו שמביא הרא״ש, אומר ממש, למאי סלקא דעתך, אחרת הרי היה אומר בימות החמה “מוריד הגשם”, הרי אינו מבקש גשם בימות החמה. אני לא יודע.
דובר 2: זה סימן קללה.
דובר 1: אני לא יודע, אני לא יודע אם זה… אוקיי, כן, זו מחלוקת מנהגים.
מוריד הטל — מחלוקת מנהגים
דובר 1: אני מתכוון שהרמב״ם סובר כמו נוסח ספרד בזמננו, שאומרים “מוריד הטל” בקיץ. האחרים בכלל לא אמרו מוריד הטל מעולם, כלומר בקיץ, כי מאותה סיבה, זה לא חסר.
תפילת כהן גדול בקודש הקדשים
דובר 1: אז כשהכהן מבקש בקודש הקדשים שירד גשם, “ולא יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים”, כלומר שמבקשים שבחורף לא ירד גשם, כי חורף הוא הזמן שצריך לרדת גשם. נו, חורף זה מאוד חשוב, וקיץ זו בעיה. שעוברי דרכים ילכו בקיץ. אוקיי.
דובר 2: אבל בדרך כלל הולכים בקיץ ממש. כלומר, בקיץ העולם נוסע, וכן הלאה. אני מבחין, כאן בחורף לא הולך אף אחד, לא בא אף אחד. אלא שהרמ״א מדבר כאן.
הלכות טעות — שכח “ותן טל ומטר”
דין שכח ותן טל ומטר בחורף
דובר 1: אוקיי, כלומר, אם שכח את ההזכרה. אם שכח לומר “ותן טל ומטר” בברכת השנים, כן, בקיץ, סליחה, בחורף שכח לומר “ותן טל ומטר”, אז כך:
אם נזכר לפני שומע תפילה, יכול לעשות זאת אז. כי אין לזה סדר. באותו זמן לא אומרים שזה חייב להיות על הסדר, וחייב לומר את “ותן טל ומטר” בברכה של ברך עלינו. לכתחילה צריך, אבל בדיעבד אומר בשומע תפילה. אומר “ותן טל ומטר” כך ברוך. רק את המילים “ותן טל ומטר”. יש נוסח ארוך יותר, אני לא יודע.
אבל אם כבר סיים, אז צריך לחזור לברכת השנים, ולכאורה לחזור על הכל מברכת השנים עד הסוף.
אם לא נזכר עד שסיים את כל שמונה עשרה, אז צריך להתפלל את כל שמונה עשרה שוב.
דיון: האם חוזר לראש הוא מבחן לכוונה?
דובר 1: זה חשוב. וזו ממש סתירה לדברים, אפשר להתפלל בלי כוונה, כי כל הדברים האלה, הפשט הוא שזה מבחן שאדם חייב להיות בכוונה. לא, אלא אם הוא מתפלל מצוות אנשים מלומדה, הוא לא יעצר במוריד הטל. זה נמשך זמן רב, אלא אם כן הוא הורגל.
אוקיי, כלומר, הרמ״א לא מביא עכשיו את הלכות הורגל. אבל זה לא מבחן. אלא הדיבור הוא, הסיבה שחוזרים לראש היא לא כי צריך להיות מכוון. ובכלל, מי שיש לו כוונה, זו לא הכוונה שאנחנו מדברים עליה. יכול להיות יהודי שלא מסכים, כי כוונה אין לה שום קשר לזה, כי אם יהודי בדבקות גדולה והוא זוכר שהוא עומד לפני מלך, הוא שוכח מכל העולם. אין זו סתירה, אלו שני דברים שונים.
חידוש: בוודאי, כל הלכות הטעות אינן הלכות כוונה, אלו הלכות טעות, שצריך לומר את המילים הנכונות לפי הסדר.
עוד, אבל זה אדם יבש בתפילה, כמו מלווה. כאן הרי לא אמרו את הלכות מוריד. אבל חשבתי כשאני לומד את הדברים, אם זה כל כך חשוב שאם מזכירים בקיץ גשם זה לא דבר טוב, כלומר שלצרכי האדם הוא גם צריך לחשוב ברצינות רבה.
דיגרסיה: בקשות אישיות לעומת תקנת חכמים
דובר 1: למשל, אני רוצה לתת משל על אדם שכל פרנסתו מהבורסה, והוא מתפלל והוא לא הזכיר את הבורסה, הרי זה כמו מי שהיה חורף והוא לא הזכיר גשמים, הוא לא הזכיר את מה שהכי חשוב לו. אז הוא לא יצא את עיקר התפילה, שהיא באמת תפילת האדם.
דובר 2: אני לא מסכים, כי למדנו שזו תקנת היהודים שברכות המצוות הן כמו אבות לכל צרכי האדם. אז ברך עלינו ביקשנו שפע בכלל. אבל צריך לומר גשמים, לא צריך. סתם כך, אם הוא לא הזכיר, הוא לא ביקש גשמים, צריך להתפלל שוב. אבל הוא לא צריך להתפלל על כל הפרטים, הוא לא עושה חומרות. אבל הוא אמר ברך עלינו.
דובר 1: אוקיי, שוב, אם אחד צריך ממש להתפלל שוב כי הוא לא אמר את הבורסה או השידוך, אני מתכוון לומר מה שלוחץ אותו הכי הרבה. ר׳ יוסף אמר שהוא עדיין לא צריך להתפלל שוב.
דובר 2: לא, כי… אבל אתה רואה כן את המחשבה, כי אם לאדם הזה הדבר כל כך חשוב כמו שזה לאדם ממוצע בזמנים הקודמים שלא ירד גשם בקיץ, אז הרי כך.
דובר 1: אני לא מסכים. כמו המעשה של הרופשיצר זיידע הקדוש, הוא שמע יהודי אומר “אחד”, אמר לו שהוא שכח משהו. אמר לו, “מה שכחתי? אמרתי את ארבע רוחות העולם, אמרתי את שבעת הכוכבים, שבעה רקיעים.” אמר לו, “שכחת את עצמך, שכחת שהקב״ה הוא מלכי.”
אני לא מסכים. אני לא מסכים עם הימ״ח, ואני גם לא מסכים עם ההלכה. כי ההלכה… אני מתכוון שזה לא נכון.
חידוש: הלכות טעות הן פורמליות, לא כוונה
דובר 1: אי אפשר לנסות לעשות סנס מההלכה. כל ההלכה הפשט שיש תקנה, יש סדר איך שראוי, וכך יוצא שצריך לומר זאת נכון. אין הפשט שהקב״ה לא מבין את כל הדברים. בוודאי לא מה שאתה חושב להרגיש. אם הוא מתפלל הוא מתבודד והוא מתפלל עניינים אחרים.
דובר 2: לא, אני לא מדבר על זה. אני אומר שאין הפשט שאם הוא הולך לומר “מוריד הגשם” בקיץ פתאום יבוא גשם. לא זו הבעיה. הבעיה היא שנוסח התפילה לא עושה סנס. זו הסיבה לכל ההלכות. וזה עושה סנס.
זו לא תפילה טובה במובן שאתה הולך לשבור את עצמך. לא תפילה טובה במובן שהאדם לא… כי כלפי שמיא אין חילוק. זה פשוט עניין של הפורמליות של התפילה. כל ההלכות האלה מבוססות על הפורמליות של התפילה, לא על הכוונה ולא על אחד מהדברים.
דובר 1: אז מה שאתה אומר שצריך ברוב עם להתפלל, זה שיחה אחרת. אין לזה… זו לא פורמליות. להיפך, יכול להיות אפילו שזה במקום, זה לא… זו לא הלכה שזה מעכב. מדברים כאן על פורמליות בשמונה עשרה שקטה. זו לא פורמליות של ממש ציבורי.
דובר 2: עכשיו אתה שואל, נו נו, על זה יש גם פורמליות. אם לא, לא היו חכמים מתקנים שמונה עשרה לכל אחד לומר בלחש שחרית. זו מראית עין, זו פורמליות. כל התקנות של אנשי כנסת הגדולה, ללמוד, שיהיה נוסח יפה. שאתה אומר נוסח של חול בשבת, מה עושה פורים, מה שלא שייך.
הלכות יעלה ויבוא — שכח ביום טוב/ראש חודש
דין שכח יעלה ויבוא
דובר 1: בזמן מוריד הגשם בחול המועד. איפה אנחנו? אנחנו כאן בטיולים. עכשיו, מה למדנו קודם? שצריך להזכיר לכל יום טוב, יעלה ויבוא בעבודה. אז מה ההלכה אם שכח? תלוי איפה נזכר.
אם נזכר לפני שסיים את כל התפילה, חוזר לעבודה ומזכיר. כלומר, הוא חוזר לרצה והוא מזכיר יעלה ויבוא, ואחר כך מסיים. כמו שלמדנו, טעה בשלוש ראשונות, חוזר לראש. בשלוש אחרונות…
אם הוא עקר רגליו, כלומר הוא כבר סיים את כל התפילה, אז חוזר לראש, צריך להתפלל את כל התפילה שוב.
חידוש בנוגע לתחנונים אחר שמונה עשרה
דובר 1: מה השאלה? יש יחיד ש… ויחיד, אני לא מתכוון לתחנונים, לא, קודם שיעקור רגליו, לא תחנון. “הואיל ואינו אומר דברי תחנונים אחר תפלתו”, הוא מתנהג. הם ראו שיש שני מקומות שאפשר לומר מה שרוצים. בכל ברכה אפשר לומר מעין הברכה, ובשומע תפילה אפשר לבקש מה שרוצים. וגם יש דבר שנקרא תחנונים בסוף, אחרי “עושה שלום” אומר מה שהוא רוצה.
אז יש לו מנהג, כל פעם הוא אומר תחנונים מסוימים או איזו תפילה שהוא אומר, או הוא עושה כל פעם אחרת. וכשהוא כורע אחר שלוש פסיעות, הוא קודם שיעקור רגליו, עדיין לא סיים, עדיין לא זז ממקומו. כלומר הוא עדיין באמצע שלוש הברכות האחרונות, וממילא יכול לחזור, חוזר לעבודה, הוא רק חוזר לרצה, ולא צריך לחזור על כל התפילה.
יוצא מן הכלל: ערבית של ראש חודש
דובר 1: ההלכה היא רק חול המועד, או שחרית ומנחה של ראש חודש. אבל יש יוצא מן הכלל אחד: ערבית של ראש חודש הוא לא מזכיר. למה? זוכר למה? כי ראש חודש בלילה הוא ספק. עדיין לא יודעים שזה ראש חודש. בדרך כלל הרי לא ידעו, יש הלכה בהלכות קידוש החודש, שאין מקדשים את החודש בלילה. ממילא, אף על פי שאנחנו יודעים שזה ראש חודש כי יש לנו לוח, אבל זה עדיין לא נקרא מעמד ראש חודש, אז אם שכח לומר יעלה ויבוא זה לא מסוכן.
דובר 2: אתה שואל שערבית אינה חובה, לא משנה, כי למעשה, פעם אחת מתפללים, צריך להתפלל כתקנה. הגזירה היא יעלה ויבוא, וראש חודש לא. הרי בכל התפילות האחרות חוזר לראש. בכל התוספות, כל תוספת שיש. כולל יעלה ויבוא ביום טוב, טוב מאוד, אמת.
דין שליח ציבור ששכח יעלה ויבוא
כלל: שליח ציבור חוזר כמו יחיד
דובר 1: אוקיי. עכשיו, למדנו קודם שההלכה כבר נאמרה פעם אחת. אה, אבל הוא הולך לומר שיש יוצא מן הכלל. בכל המקומות שחוזרים לראש, לא רק היחיד חוזר לראש, גם שליח הציבור עשה את אותה טעות, וכל העולם לא תפס, כן? היום העולם תופס בדרך כלל, אני לא יודע, אולי לא. קורה לפעמים בבית המדרש שכולם מוטרדים. “אם טעה כאן בשעת שמתפלל בקול רם”, צריך בעל התפילה להתפלל שוב, שליח הציבור.
יוצא מן הכלל: שחרית של ראש חודש
דובר 1: חוץ ממתי לא צריך שליח הציבור להתפלל שוב? “בשחרית של ראש חודש, שטעה שליח ציבור ולא הזכיר יעלה ויבוא עד שסיים תפלתו”.
הטעם הוא אחד למה, כי מטריחים את הציבור. זו תפילה ארוכה, פלוס מתפללים מוסף, ובמוסף הולכים להתפלל רגיל ראש חודש. אז כבר התפילה, אז מטריחים את הציבור אחד, בגלל שזה טורח הציבור, ושנית, כי יש עוד דרך לתקן זאת, נראה. “שאלת תפילת מוסף של ראש חודש”. כדי שאני עוד אתפלל. תפילת המוסף עושה שני דברים, תפילת המוסף עושה שזו תהיה תפילה ארוכה, וזה עושה… אבל זה גם נותן את הפתרון שב
הלכות טעויות בתפילה — שליח ציבור, עשרת ימי תשובה, על הניסים, והבדלה
הלכה: שכח יעלה ויבוא בשחרית ראש חודש — שליח ציבור
דובר 1:
למה? מפני טורח הציבור. זו תפילה ארוכה, פלוס מתפללים מוסף, ובמוסף הולכים שוב להתפלל את יעלה ויבוא. אז שאלת תפילת המוספין מפני טורח הציבור, אחד בגלל שזה טורח הציבור, ואחד כי יש עוד דרך לתקן זאת, נראה. שאלת תפילת המוספין לפניו שיזכיר בה ראש חודש. אתה הולך להתפלל שוב.
תפילת המוספין עושה שני דברים. תפילת המוספין עושה שזו תהיה תפילה ארוכה, וזה עושה… אבל זה גם נותן את הפתרון שבתפילת המוספין תתפלל יעלה ויבוא.
חידוש: התפילה בלי יעלה ויבוא אינה תפילה פסולה
זה מאוד מעניין, כי כאן רואים בבירור שהתפילה שלא כתיקונה לא עושה שהתפילה הייתה תפילה לא טובה שנזרקת. לא, בוודאי לא. כי אם כן, מה יש לי מזה שהתפללתי מוסף? מוסף אי אפשר לצאת בו שחרית.
מה הנפקא מינה? למשל, היה בחור שהיה צריך איזו תפילה פרטית, והוא אמר אותה בשמונה עשרה הראשונה שהוא עשה ראש חודש, שכח יעלה ויבוא. אחרי התפילה שוב, הוא חושב שהקב״ה לא ישמע את תפילתו שהתפלל על השידוך שלו, כי זו הייתה שמונה עשרה פסולה. לא, הקב״ה כן הקשיב לך. יש עניין שתהיה כל יום שמונה עשרה טובה.
דיון: מדוע ההיתר עוזר רק בראש חודש ולא בשבת/יום טוב?
חשבתי, אם אומרים שהוא יכול להתפלל מפני טורח הציבור כי הוא הולך להתפלל מוסף, למה זה לא היתר לתפילות אחרות לאנשים אחרים? אתה אומר שאם הזכירו משהו, שלא הזכירו כאן, אלא במוסף הוא יזכיר.
דובר 2:
הוא אומר, הוא מביא בבית יוסף ש… קודם כל, מה זה טורח הציבור? כל פעם יש טורח הציבור. אז, משהו בראש חודש מיוחד. קודם כל, ראש חודש הוא יום עבודה, אי אפשר סתם להישאר בבית הכנסת.
בית היוסף טוען שבשבת לא עובד ההיתר. כל שבת, כל יום טוב היו יכולים לומר, הוא שכח יום טוב בשחרית, שיחכה למוסף. הוא הולך עוד הרבה פעמים לומר. הוא הולך עוד לומר בשטריימל, בנשמה׳לעך, מה שלא שרים. אם המילה היא שצריך להכיר… לא, לא, לא. המילה היא שהתפילה, שמונה עשרה, העמידה צריכה להיות עם יום טוב. צריכה להיות עם יום טוב. זו ההלכה.
דובר 1:
אמת, אמת. אה, אתה אומר שאם כך… אני לא יודע, מוסף הוא גם העמידה. אולי זו המילה.
דובר 2:
אבל הוא אומר ששבת, שלא עובדים בכל מקרה, כן מחזירים נוסח. כך אומר בית היוסף, אבל פוסקים אחרים אחרת.
תרגום לעברית
הוא אומר שמתפללים מפני טורח הציבור. אז השאלה היא, זה מעניין, משהו מסיבה כלשהי ראש חודש שחרית הוא כן טורח ציבור גדול לעבור על כל שמונה עשרה. אתה יכול סתם להיות שבוע שלם את כל שמונה עשרה, שבת לא, בכל מקרה, זו שמונה עשרה קצרה. זה יותר ארוך בקדושה, אולי החזן יצטרך להתאמץ עוד, אבל…
דובר 1:
לא, אבל יש, הרמב״ם אומר שני דברים, אבל הוא לא אומר שיש שתי סיבות. הוא אומר סיבה אחת, טורח הציבור. והוא אומר, דרך אגב, טורח הציבור לבד היה צריך להיות סיבה טובה מספיק, אבל הוא לא אומר כך. הוא אומר, מכיוון שיש טורח הציבור, אפשר לסמוך על המוציא. ואם מישהו באמצע השדה, אז הוא יכול גם… לא, לפשט שזה מספיק טוב.
טורח הציבור אצל שליח ציבור בכלל
רואים שיש נושא של טורח הציבור שצריך להתחשב בו. ראיתי שהוא מביא שהר״ב אומר שכל הדברים של טעות של שליח ציבור, אם נזכר אחרי התפילה לא יחזור להתפלל, בגלל טורח הציבור. כלומר, אם שליח הציבור צריך רק לחזור לברכה אחת או כמה ברכות זה דבר אחד, אבל אם שכח לגמרי, מעולם לא ראיתי בית כנסת שאחרי שחרית בא מישהו להודיע, אומרים שוב שמונה עשרה.
דובר 2:
אוקיי, בדרך כלל, אם אף אחד לא הזכיר, עושים שקט. לא, בדרך כלל…
דובר 1:
שוב, עצה טובה, אתה נזכר במודים שלא אמרת משהו שם בכמה תפילות אחורה, אם לא היה עוד אחד, תחשוב שאתה טעית.
דובר 2:
לא, בכלל, בבית הכנסת הזה, ברוב בתי הכנסת יש מישהו ששומע משהו ומוודא שלא עושים טעות. אם אין, איך הוא יתן עצה אחר כך גם לא.
דובר 1:
אז אתה יודע, ר׳ יאנקלה אמר שלהקב״ה יש את הרשעים שלו, כן? אז הרשעים עושים גם את משתיקי נשים, מחזירי נשים… כן, יש צדיקים שצריך לקבל אותם.
יש מעשה מהבעל שם טוב או מישהו ששאלו אותו אם הוא שוכח שנים, אומר, “אני אף פעם לא שוכח, ואתה שוכח אפילו בפעם השנייה גם כשאתה אומר לו.”
זה על זה שיש אומרים, הרב מבני ברק אומר עוד מהבעל שם טוב שלא יחזור אם עושה טעות, כי יעשה את אותה טעות בפעם השנייה.
דובר 2:
טוב, אני לא יודע. צריך לשאול את הרבנים של היום מה הם אומרים בזה. צריך ללמוד את ההלכה.
אמרתי שכל ההלכות האלה הן תוספת שכר, זה לא עונש. זה אומר שאדם מרגיש רע.
דיון: יוצא עם שליח ציבור אם שכח יעלה ויבוא
אבל הוא אומר מאוד ברור שאדם יכול לשמוע היטב את בעל התפילה ולצאת בזה, אם הוא שכח יעלה ויבוא, והוא חייב עכשיו לעמוד ולומר את התפילה.
דובר 1:
אה, אתה אומר שהוא הולך עם בעל התפילה. הענין של בעל התפילה הוא שהוא בעצם שליח ציבור. יש הלכה שאם מי שיכול להתפלל צריך כן לומר בעצמו. אם אתה אומר שהוא נעשה עכשיו יחיד שלא יוכל להתפלל שוב, יכול להיות גם שהוא חייב, כי התפילה שלו לא תהיה תפילת יחיד ולא תפילת ציבור. כי למשל, כשהוא עומד כשבעל התפילה מחזיק כמה ברכות אחר כך, לא אומר עם בעל התפילה, והוא מפריע. אוקיי, אבל…
דובר 2:
אז אולי בגלל זה לשמוע את בעל התפילה, מה זה קשור? זה לא עזר במצב של יעלה ויבוא.
דובר 1:
אני לא יודע, יכול להיות שהוא נעשה בכלל בקי, הוא שכח יעלה ויבוא, אז הוא גם לא בקי. אוקיי, אני לא יודע.
בוא נמשיך הלאה.
הלכה: עשרת ימי תשובה — המלך הקדוש / המלך המשפט
עכשיו, עוד הלכה שעשה טעות, למדנו שבעשרת ימי תשובה אומרים המלך הקדוש והמלך המשפט. מה שכח? אם הוא שכח האל הקדוש, חוזר לראש, כי הוא עשה טעות בשלוש הברכות הראשונות. אם שכח בברכה האחת עשרה, הוא אמר מלך אוהב צדקה ומשפט ולא המלך המשפט, הוא חוזר להתחיל משופטני, והוא ממשיך על הסדר. אם לא היה שלם כולו, הוא גם חוזר לראש.
כך אומר הרמב״ם הקדוש, אחרים חולקים, שיש שאלה אם צריך לומר את זה. מה זה אומר חוזר לראש, כלומר הוא צריך לומר את כל הדבר. טוב מאוד. יש אחרים שחולקים על ההלכה הזו.
בכל אופן, לגבי מלך אוהב צדקה ומשפט, אומרים הפוסקים אחר כך שלא צריך לחזור, כי הוא כבר אמר מלך. ולמה זה עבור האל הקדוש? כי לא כתוב מלך. והרמב״ם חישב את זה במגן אבות שאומרים אחרי מעריב של שבת, הוא כתב המלך הקדוש כל השנה. זה לא מסתדר.
הראב״ד חולק: המלך הקדוש אינו מעכב
בכל מקרה, זה הנושא כאן של עשרת ימי תשובה. הראב״ד הקדוש בכלל חולק. אני מתכוון, נראה שהראב״ד חולק על המלך הקדוש גם. הוא אומר שזה לא עיכוב. הוא אומר, לא יצא לא אומר לא יצא את כל שמונה עשרה, זה אומר לא יצא, הוא לא אמר המלך הקדוש. כך מפרש הראב״ד. אינו חוזר ומתפלל.
אני לא יודע למה. אי אפשר לומר את אותה בעלות על כל שאר הדברים שיש עד עכשיו. על זה הראב״ד הבין ש״המלך הקדוש” אינו מעכב בשמונה עשרה. אז אם מישהו שכח לומר תשובה, “המלך הקדוש”, שידע שהוא רוצה לסמוך על הראב״ד. אני לא הייתי מסתמך על זה, אבל הוא יכול לסמוך על הראב״ד שאומר שאין צורך לחזור.
אוקיי. והוא מביא, הראב״ד מביא גמרות אחרות שכתוב מפורש “לא יצא”, וזה לא אומר ממש “לא יצא”, זה אומר רק “לא יצא כתקנה”.
הלכה: הבדלה בחונן הדעת
מה אם שכח לומר הבדלה בחונן הדעת במוצאי שבת, כן? אומר הראב״ד, משנה במסכת ברכות, שבכלל לא צריך לחזור. למה לא? כי הוא יאמר הבדלה על היין בכל מקרה. כך כתוב בגמרא.
דיון: למה הסברא לא עוזרת בקידוש?
דובר 2:
אבל הוא לא אומר על קידוש שהוא יאמר קידוש על היין. קידוש זה לא… זה לא קידוש.
דובר 1:
אה, אתה מתכוון שהוא מקדש שהוא גורם של חול במעריב של שבת. כן, אבל אין דין קידוש. יש הרבה מה לומר. אין… יש שניים…
דובר 2:
על חונן הדעת יש דין שיאמרו הבדלה, לא שזה חלק מהתפילה. לא, זה לא הזכרת מאורע. אבל הכניסו את זה לתפילה. אבל הכניסו את זה לתפילה, אבל הכניסו את זה לתפילה… אבל הכניסו יעלה ויבוא.
דובר 1:
לא, דווקא בגמרא משמע שקידוש והבדלה הם אותו סוג דבר. אבל אפשר לראות שהזכרת שבת בשבת היא לא רק עם הקידוש, זה גם עם הזכרת היום. אבל הזכרת היום, שיש את עצם הדין ששבת צריך לומר תפילה של שבת. אפשר לומר שיוצאים שניהם באותה מילה, אבל יש שני דינים, יש שתי הלכות אחרות. כך זה נשמע.
הלכה: על הניסים (חנוכה/פורים) וענינו (תענית) — אינו חוזר
אותו דבר עוד שני דברים ששכח על הניסים חנוכה ופורים, או שכח ענינו בתפילת תענית, אינו חוזר ומתפלל.
אני יודע למה לא. מה הענין עם ענינו עם… מה הסברא למה זה לא מעכב? כך כתוב בגמרא, יום שאין בו מוסף, יום טוב חול, אינו מעכב. אני לא יודע למה. אני לא ידעתי למה.
דיון: למה על הניסים אינו מעכב?
למה על הניסים אינו מעכב? אתה יכול להסביר לי?
דובר 2:
אני יכול לומר כי… כי… כי… לא יום טוב? רגע. ראש חודש זו הדרך היחידה איך מוכיחים את יום טוב. חנוכה ופורים, זה כאילו הוא יזכור את זה במוסף, סוג של מחשבה. חנוכה, הוא יתכף ידליק נרות ויודה להקב״ה ויאמר “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות נר חנוכה”. וכן גם פורים, הוא יעשה… פורים, מה הוא יעשה? ובראש חודש? הוא לא עושה כלום בראש חודש. הוא מוסף, יש את ההיתר לבעל תפילה שהוא יתפלל מוסף בכל מקרה. אבל ראש חודש זו חומרא, יש שיטה מסוימת שלא יעבדו, שלא יצומו. צום. אבל דרכים שונות איך מכירים את יום טוב.
דובר 1:
אבל רואים כאן את הדבר שאם יום טוב נזכר בדרך אחרת, הוא מוגש בדרך אחרת.
דובר 2:
לא, כי זה לא נכון. יום טוב הוא יותר חמור מזה. יום טוב, סתם יום טוב נשכח, יעלה ויבוא הוא התירוץ. זה בטח יום טוב למי? לגדולים. זה בגלל שזה פחות חמור. כל חנוכה פורים הם לא ימים טובים כל כך חשובים, זה לא דבר חול כזה. אבל יש דרך. אה, כן.
על הניסים היא תוספת מאוחרת
ונס קודם שהגיע לרגליו, כלומר בתענית ציבור, זה גם מאוד פשוט שמסורה, כשאנשי כנסת הגדולה תיקנו, מתי תיקנו מודים על הניסים? יעלה ויבוא. על הניסים הגיע איפשהו בנקודה כשתיקנו חנוכה. זה לא היה מודפס כל כך חזק בסידור. אני מתכוון לומר, זו תוספת שהכניסו לתפילה שכבר התקיימה. זה היה משהו אחר מיעלה ויבוא.
דובר 2:
כן, כי אנשי כנסת הגדולה תיקנו את זה. אנשי כנסת הגדולה היו כבר אחרי פורים. מרדכי היה מהראשונים של אנשי כנסת הגדולה. כן, לא יודעים.
העצה של “קודם שהגיע לרגליו” — ענינו
דובר 1:
בכל אופן, יש פשוט דרך, שאם נזכר קודם שהגיע לרגליו, אומר “יהי רצון… שתשמע תפילתי פה היום הזה ותחלצני”, למה הוא מכניס את הנוסח הזה אני לא יודע. במילים אחרות, הוא יכול להכניס את זה בלי סיום ברכה בתחנונים שלו שהוא אומר לעת רצון לרבונו של עולם. אני לא יודע למה הוא עושה את המסוימים.
ועל הניסים זה לא עוזר. על הניסים לא אומר את העצה. אפשר כמובן לומר מה שרוצים, אבל זה לכאורה לא תחנונים. אולי תאמרו שעל הניסים קשור לברכת מודים, מודים אנחנו לך על ניסיך. אולי אפשר לומר מודים אנחנו לך על ניסיך ועל נפלאותיך. אבל כאן זה לא ברכת מודים, כאן זה בתחנונים. על הניסים קודם שהגיע לרגליו זה הזמן לתחנונים.
טוב מאוד. אז ענין, עושים פשרה. לא רואים לי. מזה יש כן, האחרים רוצים ללמוד מזה אומרים שיש דרך, אפשר לעשות מעל הניסים בקשה. אפשר לומר “הרחמן… הוא יעשה לנו ניסים”, או “כשם שעשית”, אז זה נעשה בקשה. אגב, זה קצת טריק מוזר, אבל זו לכאורה הדרך. הרמ״א, לא רואים שהוא יחזיק שזה נחשב שיבוש במעריב. הרמ״א כותב את זה.
כל הדבר של תפילה הוא מה מתאים ללשון. זה לא דבר. אוקיי. הרמ״א לא נראה שהוא הביא את הרעיון שאפשר לעשות את אותו טריק. אוקיי. כן.
הלכה: שכח מנחה בערב שבת
עכשיו הלאה. עוד ענינים של שכח ולא. התפלל מנחה בערב שבת, ועכשיו הוא כבר התפלל מעריב של שבת, ועכשיו הוא עושה הבדלה. איך הוא משלים? איך מתפללים את המאוחרת
תפילת תשלומין ותפילה בציבור
תפילת תשלומין — שכח ולא התפלל מנחה בערב שבת
דובר 1: כל הדבר של תפילה צריך סתם להיות יפה, לא לעשות את הטריקים זה לא דבר. אוקיי. הרמ״א לא נראה שהוא הביא את הרעיון שאפשר לעשות את אותו טריק. אוקיי.
כן, עכשיו הלאה. עוד ענינים של שכח. שכח ולא התפלל מנחה בערב שבת, ועכשיו הוא כבר התפלל מעריב של שבת, והוא עכשיו מחויב, צריך לעשות תשלומין. איך התשלומין? איך הוא מתפלל את המאוחרת?
הוא חוזר לשאלה שכבר הזכרת קודם. נכון, אבל זה ענין של הלכות ערבית שתיים של שבת. המצווה ששבת לא מזכירים, יש מנהג חכמים ששבת לא מזכירים את התפילות הארוכות של שמונה עשרה, כי לא רוצים להטריח את הציבור, זה לא זמן של שאלת רחמים. זה נוגע אפילו אם יש תפילת תשלומין לעשות, כי התשלומין נעשה עכשיו רק החיוב של להשלים את שבע הברכות. אותו דבר קורה ביום טוב. מעניין.
כלומר התשלומין הוא כך, הוא מתפלל עכשיו את התפילה הנוכחית פעמיים, לא הוא מתפלל את התפילה הקודמת.
תשלומין של שבת/יום טוב לתוך החול
ואותו דבר במקרה אחר, כשלא התפלל שמונה עשרה של שבת, ועכשיו כבר בחול. כלומר, לא התפלל מנחה בשבת או ביום טוב, ועכשיו במוצאי יום טוב יש שתי שמונה עשרה. לא מתפלל שמונה עשרה של שבת, לא אומר “אתה אחד”. אתה כבר בחול, אתה מתפלל כבר שמונה עשרה של חול. מתפלל בראשונה ומתפלל בשנייה.
למה? כי הראשונה היא הנכונה, זה מעריב. המתפלל בשתים, או לא התפלל באחת, אנחנו כן למדנו שכל ההבדלה היא. זה מעניין את הדרך איך הם מביאים את תפילת ההשלמה, זה לא “בורא עולם, אני חייב לך שמונה עשרה ברכות, ולא ידעתי איך אני עכשיו יוצא עם שבע ברכות”. אלא להיפך, אתה צריך להתפלל, אבל אתה מתפלל עכשיו. אתה לא צריך לעשות משהו כפול. להתפלל צריך פעם אחת עכשיו, זה אמת. כן, כי חייבים, אבל לא חייבים את הברכות, חייבים את התפילה.
הבדלה בתשלומין
אבל זה כן דבר מעניין, אם לא הבדיל בראשונה, אלא הבדיל בשנייה, צריך לעשות שלישית. למה? כי הפשט הוא, הוא עשה את תפילת התשלומין לתפילת חובה של עכשיו. כלומר, הוא לא עשה תחנונים לזכר שכחתו. זו הבדלה, הוא אומר זו הבדלה.
אם הוא עושה לו את תפילת התשלומין, אבל הוא מתפלל את התפילה הלא נכונה, תפילת החובה היא עם טעויות, והוא אומר מסביר שזו תפילת תשלומין, זה מעניין, והתפילה נעשית כאילו נזרקת. הוא לא יכול להשתמש לא כתשלומין ולא כרגילה. יש לו זכות להתפלל שוב.
דובר 2: אני לא יודע, אני יודע, יש ברירה, אני לא יודע אם ההלכה תקבל את זה.
דובר 1: לא, כל הדבר, אני אומר, כל ההלכות האלה לא בשביל הקב״ה. הקב״ה מבין, יודע גם שהוא אמר לו, שילמד ויקיים סדר. כל ההלכות האלה בשביל אנשים. בשביל הקב״ה לא צריך את ההלכות. בשביל הקב״ה יש רק הלכות של כוונה. הקב״ה יכול לומר לך, יש לי הנאה מזה. אבל הקב״ה, זה לא המילה.
חוטא נשכר — כששוכח יעלה ויבוא
אוקיי, בכל אופן, להתפלל שתי שמונה עשרה, אני מתכוון שיש זכות. אני מתכוון שכתוב בספרים כך. אני לא יודע אם אדם ששכח יעלה ויבוא, הוא צריך להתפלל שתי שמונה עשרה, זה עוד יותר טוב. מה, חוטא נשכר? כן, חוטא נשכר. יש דין כזה שצריך להתפלל.
נגיד, נגיד, הוא אומלל, הוא צריך יותר תפילה. אבל יש מצווה, יש תקנת חכמים, סדר של תפילה, להזכיר ראש חודש, ראש חודש עם תפילה. הוא לא עשה את זה. עכשיו הוא עושה את זה שוב. התפילה הקודמת הייתה תפילה יפה, אבל אין לו תפילת ראש חודש. זה לא שהוא לא אמר ראש חודש.
אני מתכוון שהאדם צריך יותר תפילה. נגיד, אדם שאין לו את הדעת, הוא לא יכול להתכוון כל כך, הוא צריך עוד תפילה. אני מסכים, אמרתי לך, אדם שעדיין לא מסודר, הוא לא צריך לומר עוד יודעו לשוטה. אני לא מסכים. אני לא מסכים שהוא לא יעשה שום מבחן, הוא לא יעשה שום… הוא לא יעשה שום… הוא לא יעשה שום ברכה לבטלה. יש לו הזדמנות שיעמוד בזמן הציבור, הוא לא אומר ברכה לבטלה. הוא צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. הוא צריך לעשות תשובה שלא אמר ברכה לבטלה. הוא בירך, הוא צריך להתפלל. הוא בירך, הוא בירך, הוא צריך להתפלל.
תפילה היא דבר טעים
המשך השיעור – חלק ז׳
אבל כן, אני חוזר למה שאמרתי. צריך לחשוב, אני אגיד לך עוד דבר אחד. בשבת הוא אוהב לשיר, אני יודע, “כל מקדש” ערב שבת. ופעם אחת הוא שכח. הוא יכול לשיר את זה אחרי הסעודה. או ששר לא נכון, הוא שכח, הוא חשב שזה יום טוב, אז שר את ניגון יום טוב, הוא שכח לשיר את ניגון השבת, אני יודע מה. אז הוא שר שוב את ניגון השבת.
צריך לחשוב שתפילה היא דבר טעים, כמו ניגון. אנחנו רגילים שזה חובה, אין לזה טעם. אבל אם זה דבר יפה, הוא החמיץ לומר, לשיר את ההלל שאומרים בראש חודש, כמו שהרמב״ם אומר, אפילו שחרית ומוסף, אפילו כשהוא רוצה לכתחילה להתפלל שחרית ומיד אחר כך מוסף, צריך ביניהם לשבת קצת, לומר קפיטלך, מה שיהיה, לשיר “כה אכסוף”, כה אכסוף.
כמו שהקב״ה אומר בתחילת הלכות תפילה, לפני התפילה צריך להיות שוהה קצת, שוהה.
אסור למתפלל בציבור שיקדים תפילתו לתפילת הציבור
עכשיו יש עוד הלכה שמתחילה גם כן, אני חושב שזה נכנס כאן, כי זו עוד הלכה כזו של מישהו שלא מחזיק טוב עם הסדר. אדם נורמלי הולך עם הסדר שלמדנו בפרק הקודם. מה קורה עם מי שלא מחזיק ראש עם הסדר? צריך לומר לו מה לעשות.
אומר הרמב״ם כך, “אסור למתפלל בצבור שיקדים תפלתו לתפלת הצבור”. הוא לא רשאי להתחיל להתפלל שמונה עשרה לפני שהציבור מתחיל. איסור מעניין, אני לא יודע בדיוק מה האיסור. לא ברור מה הוא מתכוון באיסור.
דובר 2: אולי חיוב תפילה בציבור הוא שמחייב?
דובר 1: כן, בסך הכל פשוט, הוא מתכוון לומר שזה אומר תפילה בציבור. מה האיסור? הוא מתכוון לומר שצריך להתפלל עם הציבור. לא לתפוס. בשביל זה צריך לבוא מוקדם יותר כדי להתפלל עם הציבור. זה העיקר של תפילה בציבור. לא, זה לא ברור.
עכשיו אומר הוא כך. הוא מתכוון לספיד, שכשאדם מתפלל עם הציבור צריך להתפלל כל עוד הציבור. לא, הוא מתכוון לשמונה עשרה. הוא מתכוון שלא יתחיל שמונה עשרה כשהם עדיין אוחזים בברכת קריאת שמע וכדומה. זה העיקר של הפירוש.
מי שאיחר — מי שמגיע מאוחר
עכשיו כך, “מי שאיחר ובא לבית הכנסת”, מישהו שמאחר והוא נכנס לבית הכנסת, והציבור כבר אוחז באמצע מתפלל בלחש, הם כבר אוחזים באמצע תפילת לחש, האם הוא יכול עדיין להצטרף לשמונה עשרה או לא?
זה כך: “אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה, יתפלל”. אם הוא רואה שיש לו עוד מספיק זמן, איך הוא יודע? הוא רואה איפה הם אוחזים. הוא עדיין יכול להגיע עד ששליח ציבור הגיע לקדושה, הוא עדיין לא סיים, הוא עדיין יכול לענות קדושה עם הציבור, שיתפלל. “ואם לאו”, שלא יעשה. למה? כי הוא יחמיץ את הקדושה.
אז מה יעשה? “ימתין עד שיתחיל שליח ציבור להתפלל בקול רם”, הוא ימתין עד ששליח ציבור מתחיל חזרת הש״ץ, “ויתפלל עמו בלחש מילה במילה עד שיגיע שליח ציבור לקדושה”, הוא יאמר כל מילה של שליח הציבור בלחש עד שהוא מגיע לקדושה. “אז עונה קדושה עם הציבור, ומתפלל שאר תפילתו לעצמו”. הוא לא צריך להחזיק את שאר התפילה, אומר הרמב״ם. הוא צריך רק להחזיק עד קדושה, ואחר כך הוא כבר יכול ללכת בקצב שלו.
אחרים, הפוסקים המאוחרים אומרים כן שצריך להחזיק עם החזן על הסדר עד סוף שמונה עשרה.
דיון: שאלות מעשיות לגבי התפללות עם בעל התפילה
דובר 2: אני חושב שהתשובה היא כנראה פשוטה, אם זה בית מדרש קטן וקול בעל התפילה ממלא את בית המדרש, זה יבלבל אותך, להתפלל איתו.
דובר 1: לא, כאן יש מצב שהוא יכול להתפלל לעצמו. על מה אתה מדבר? שאר תפילתו לעצמו של המתפלל, זה את השאר צריך להתפלל עם בעל התפילה.
זו שאלה מעשית. אם בעל התפילה מתפלל מאוד בקול רם, לא תוכל להתכוון, לא תוכל להתפלל בשקט, התפלל איתו. זו פשוט שאלה מעשית.
דובר 2: לא, הנקודה היא, למה עד אז הוא חייב כן מילה במילה? הוא לא יכול לעשות לבד.
דובר 1: תראה, הרמב״ם הולך לומר, “ואם התחיל להתפלל קודם שליח ציבור, והגיע שליח ציבור לקדושה”, הוא אוחז באמצע התפילה, אבל הוא לא אוחז בקדושה, זו המילה. כאן אתה רוצה שהוא יתפלל, והוא יאחז בקדושה באותו זמן כמוהם. סתם אתה מגיע לקדושה ואתה לא עושה מה זה השרש.
יגדיל שמך, חלילה יתחלל שמך, מעורר אהבה וכו׳, כל ההלכה נמצאת כאן. למה לא להתפלל בציבור שיקדים? כי זה מביא את כל הבעיות.
דובר 2: אה, אולי זה הפשט.
דובר 1: לא, אבל יקדים הוא מקדים. להיפך, מאחר, ההלכה השנייה מדברת על מי שמאחר, הוא הגיע מאוחר. אבל גם לא להקדים, פשוט כי הוא צריך להתפלל עם הציבור.
ראיה שתפילת לחש עם הציבור היא גם תפילה בציבור
כאן רואים במפרש שיש כן דבר של תפילת לחש עם הציבור. אמרתי אתמול ומישהו אמר אתמול שזה הסתם של הראשונים שעיקר תפילת הציבור היא בחזרת שמונה עשרה בקול רם. כאן רואים ברור שהוא צריך להתפלל את תפילת הלחש עם הציבור. אני לא יודע בבירור.
לדבר מעשי, דווקא למי שרוצים להיות מסודרים ורוצים, הם רוצים לענות קדושה מיד, אבל מה עם לא יקדים? רציתי לשאול… שאלנו, לא יקדים, פשט כן, הוא צריך להתפלל עם הציבור, אפילו הוא מקדים, שיתחיל עם הציבור.
דובר 2: כן, אבל הוא יסיים לפני הציבור.
דובר 1: אולי כאילו הוא החזן לפני הציבור, אני לא יודע מה זה. אני לא יודע, האם זה לא תפילה בציבור? למה לא יקדים תפילתו לתפילת הציבור? הציבור רוצה להתפלל לעצמו, אני לא יודע.
כל המפרשים אומרים כאן כי תפילת הרבים רצויה, אבל זה לא הגיוני, את זה הוא כבר אמר. זה גם תפילת הרבים, הוא אומר פנים לבד. נראה שלא. מה שאני רוצה לומר שתפילת הרבים לא אומר רק שאנחנו נמצאים בבית מדרש אחד ומתפללים, אלא שאנחנו מתפללים ביחד.
אני לא יודע. בסדר.
סיכום
עד כאן, כאלה… מי שעשה טעות, עדיף שלא לעשות טעויות, ולא היינו מגיעים לכל ההלכות האלה. מסכים?
דובר 2: לא.
אם הוא אוחז באמצע שמונה עשרה כשהש״ץ מגיע לקדושה
דובר 1: אה, זו הלכה מעניינת, לשמוע את בעל התפילה זה שומע כעונה, זה אומר כאילו אתה מפסיק את שלך. במקום שאתה אומר בעצמך, אבל רגע אחר כך אתה שומע כעונה, “האנו והאנינו”.
דובר 2: לא, לא לגבי זה.
דובר 1: השאלה הייתה גאונים שטענו שהוא לא יעמוד. הרמב״ם אומר שאם שליח ציבור מגיע לקדושה, “לא יפסוק”. היו גאונים שטענו שלא יפסוק אומר שהוא אפילו לא ישתוק, כי אז הוא שומע כעונה.
בעל המנוחה צוחק על זה. בעל המנוחה אומר שזה לא הגיוני. שומע כעונה לא אומר שכל דבר שהוא שומע זה הפסק, זה אומר שיוצאים בשמיעה. להיפך, יוצאים.
יש על זה איזו מילה פולנית שאומרת על זה אין שליח לדבר עבירה. מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה, בשביל זה מחשבה לבד. אולי זה הרעיון, ששומע כעונה הוא סוג של שליח, או מחשבה טובה שהיא לטוב עוזרת.
אבל מי ששמע דברי מגונה, הוא לא מתכוון שאתה אמרת את זה, הוא מתכוון שהאחר יקבל לשון הרע.
כן, אבל אותו דבר, כאן זה אותו מעשה, הוא שותק כך זו ההלכה. השולחן ערוך אומר שצריך לשתוק, צריך לשתוק.
שומע כעונה — איך זה שייך ללשון הרע ולהפסק בתפילה
שומע כעונה הוא כלי, לא חלות אוטומטית
דובר 1:
זה לא אומר שיוצאים בשמיעה, להיפך, יוצאים. זה כלי שאתה יכול להשתמש בו, לא שזה נופל עליך שומע כעונה.
מילה פולנית — השוואה ל״אין שליח לדבר עבירה”
דובר 1:
יש על זה איזו מילה פולנית שאומרת “אין שליח לדבר עבירה”, כן, אתה יכול? “מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, אבל מחשבה רעה” – משהו כזה רעיון.
זה אומר, שומע כעונה זה שיש שליח, או מחשבה טובה שהיא לטוב עוזרת. שמי ששמע דבר מגונה, הוא לא מתכוון שאתה אמרת את זה, הוא מתכוון שאחר יקבל לשון הרע. כן, אבל כאן הוא אומר שומע כעונה על לשון הרע.
נפקא מינה מעשית — שותק בשעת קדושה
דובר 1:
כאן זה אותו מעשה, הוא שותק. כך היא ההלכה, השולחן ערוך אומר שצריך לשתוק, צריך כן לשתוק. הוא שותק והוא שומע את הקדושה, אז את המצווה של קדושה יש לו, אבל לא את העבירה של להפסיק.
זה טוב, זה לא אומר את זה, פשוט זה לא אומר את זה שומע כעונה.
שיטת הרמ״א
דובר 1:
הרמ״א אולי סובר שלא צריך, יודעים שצריך להפסיק כדי לשמוע. בסדר.