סיכום השיעור 📋
סיכום של שיעור – פרק ד’ מהלכות חמץ ומצה (רמב”ם)
—
הלכה א-ב: “לא יראה” ו”לא ימצא” – היסודות של בעלות על חמץ
דברי הרמב”ם: התורה אומרת “לא יראה לך” ו”לא ימצא”. “לא יראה” לבדו היה מתייחס רק למה שרואים; “לא ימצא” בא להוסיף שאפילו טמון (מוחבא) או מופקד ביד גוי (מופקד אצל גוי) עוברים עליו. “בכל גבולך” פירושו אפילו בעיר אחרת ברשותך.
פשט: ישנם שני דינים: (1) “לא יראה” – לא צריך להיות נראה, לא מתחת למחיצה/טמון, (2) “לא ימצא” – לא צריך להיות “נמצא” – אפילו מופקד אצל אחר. בנוסף בא “בכל גבולך” שמדבר על רשות בעיר אחרת.
חידושים והסברות:
1. שלושה יסודות ב”לא יראה לך בכל גבולך”: יש למעשה שלוש נקודות: (א) “לך” – צריך להיות שלך (בעלות), (ב) “יראה” – צריך להיות נראה, לא מוחבא, (ג) “בכל גבולך” – אפילו בעיר אחרת ברשותך. אם יש לך דירה באפריקה עם חמץ, זו שאלה של “בכל גבולך”.
2. “לא ימצא” – החידוש של טמון והפקידו: “לא ימצא” בא להוסיף שאפילו טמון (מוחבא/קבור) או מופקד ביד גוי עוברים עליו. הרמב”ם מבין שהטמנה והפקדה הם למעשה קטגוריות דומות – שניהם הם סוג של “מוחבא” ממך: אני החבאתי (טמון), וההפקד גם מוחבא (מופקד). שניהם נלמדים מ”לא ימצא”.
3. קושיא: מה ההבדל בין הפקד אצל גוי לבין חמץ בעיר אחרת? הפקד אצל גוי הוא ברשותך המשפטית (בעלות) אבל לא ברשותך הפיזית – בדיוק כמו חמץ בעיר אחרת! מדוע צריך לימוד מיוחד להפקד? שני תירוצים:
– (א) הפקד ביד גוי פירושו ספציפית כשהגוי גר אצלך (בביתך), אבל החמץ בידו הפיזית – זה שונה מחמץ בעיר אחרת.
– (ב) פשט פשוט יותר: הפקד ביד נכרי פירושו גוי שעובד אצלך (פועל/עובד), והחמץ אצלו – זה מצב מיוחד.
4. חידוש הרמב”ם לגבי הפקידו ביד גוי – מחלוקת עם הרמב”ן: המגן אברהם ומשנה ברורה מביאים שמה שהרמב”ם אומר שעוברים על הפקידו ביד גוי הוא חידוש של הרמב”ם – לא עומד בגמרא. הרמב”ן על התורה אומר במפורש שאין עוברים על הפקידו ביד גוי, כי צריך להיות “שלו ברשותו” – שניהם: שלו וגם ברשותו. הרמב”ם לעומת זאת אומר שצריך רק להיות “שלו” (שלו) – אפילו לא ברשותו.
5. “לא ברשותו” – שני מהלכים: “לא ברשותו” יכול להתכוון לשני דברים: (א) לא בביתי/מקומי הפיזי, (ב) לא ברשותי המשפטית. הפקד אצל גוי הוא ברשותי המשפטית (בעלות) אבל ברכושו הפיזי של האחר.
6. השיטה העקבית של הרמב”ם – הכל הוא בעלות: הרמב”ם מסתכל על הכל רק דרך בעלות, לא דרך היכן זה נמצא פיזית. לכן:
– חמצך אצל גוי = עובר (כי זה שלך)
– חמצך בעיר אחרת = עובר (כי זה שלך)
– חמץ של גוי בביתך = לא עובר (כי זה לא שלך)
זה נלמד מ”לך” – “שלך אתה רואה ואתה רואה של אחרים”: חמץ של גוי אפילו גלוי על שולחנך אינו עובר מעיקר הדין.
7. מחיצה אצל חמץ של גוי – רק מצד חשש: כשחמץ של גוי נמצא אצלך, צריך לפעמים לעשות מחיצה – אבל זה רק “שלא יבוא להסתפק ממנו” (שלא יבוא לאכול ממנו), לא מצד בל יראה. אצל הקדש, שהחשש לא קיים, אין צורך במחיצה.
—
הלכה בנוגע לחמץ של גוי מופקד אצל יהודי
פשט: כשגוי מפקיד חמץ אצל יהודי, צריך גם להיזהר. אם הגוי הוא פועל (עובד) אצלך, אפילו מחיצה לא עוזרת.
—
הלכה בנוגע לחמץ של גוי עם אחריות
דברי הרמב”ם: כשגוי נתן חמץ ליהודי, והיהודי יש לו אחריות עליו, צריך לבערו (ביעור). כי אחריות הופכת אותו ל”שלו” – “שלו כמותו”.
פשט: אחריות (responsibility/liability) על חמץ של הגוי מספיקה כדי להפוך אותו הלכתית ל”שלך”.
חידושים והסברות:
1. אחריות היא “בעלות פוטנציאלית”: אחריות אינה ממש בעלות הלכתית, אלא סוג של בעלות פוטנציאלית – תצטרך לשלם אם משהו יקרה. אבל זה מספיק כדי להפוך אותו ל”שלו”. זה מתאים לשיטת הרמב”ם שאפילו איזושהי בעלות פוטנציאלית מספיקה.
2. קושיא על מושג האחריות: אחריות היא בסך הכל פוטנציאל שזה יהפוך ל”שלו” (אם זה יאבד/יתקלקל), לא בעלות נוכחית. זה “דחוק” – זה לא שלו עכשיו, אלא מאוחר יותר יצטרך לשלם. בכל זאת הרמב”ם סובר שזה מספיק.
3. מחלוקת הראב”ד: הראב”ד חולק על הרמב”ם. הרמב”ם בונה את הדין על גמרא של רב נחמן. הראב”ד טוען שאותה גמרא מדברת על מצב שבו מעולם לא היה שייך להם (לא בלאו הכי יש אחריות של אחרים), ואי אפשר להביא ראיה משם למקרה שלנו.
—
הלכה בנוגע למשכון – חמץ של ישראל אצל גוי
דברי הרמב”ם: כשיהודי עשה את חמצו משכון (collateral) אצל גוי, זה טוב – זה נחשב כשל הגוי. אבל מותר לאוכלו אחר פסח רק אם קבעו זמן (פירעון) לפני פסח.
פשט: אם זמן הפירעון כבר הגיע לפני פסח, הגוי כבר בעלים על המשכון, וזה “של גוי”.
חידושים והסברות:
1. מחלוקת הראב”ד – אפילו לא קבע זמן: הראב”ד סובר שאפילו אם לא קבעו זמן, ואפילו לא “מעכשיו”, זה רק אסמכתא לגוי – כלומר, לגוי כבר יש זכות במשכון, וזה “של גוי”.
2. סתירה מעניינת בשיטת הראב”ד: שיטת הראב”ד במשכון היא הפוכה משיטתו באחריות. באחריות אומר הראב”ד: אחריות לא הופכת אותו ל”שלך” (הוא מיקל). במשכון אומר הראב”ד: לגוי כבר יש זכות במשכון, אפילו בלי זמן קבוע (הוא גם מיקל – זה “של גוי”). בשני המקרים הראב”ד הולך לקולא, אבל מכיוונים שונים.
—
סיכום של שלוש הנקודות העיקריות בבעלות
עד כה למדנו שלוש נקודות עיקריות בנוגע לבעלות:
1. מה זה “שלך” – אפילו טמון, אפילו מופקד ביד גוי (לפי הרמב”ם).
2. אחריות – כשחמץ של גוי נמצא אצלך עם אחריות, זה נחשב כשלך.
3. משכון – כשחמצך אצל גוי כמשכון, זה נחשב כשל הגוי (אם זמן הפירעון לפני פסח).
—
הלכה בנוגע למכירת חמץ
פשט: לאחר שקבענו שחמץ של גוי אפילו בביתך אינו עובר, יוצא יישום מעשי: אפשר למכור חמץ לגוי. הרמב”ם מביא זאת בהקשר של שותפות.
חידושים והסברות:
הרמב”ם לא מציג זאת כעצה כללית למכור חמץ, אלא במקרה ספציפי. החידוש הוא אולי יותר ממכירה – מדובר במצב של שותפות.
—
הלכה יא: נפסלה צורת החמץ, קוסמטיקה, ונפסל מאכילת כלב
דברי הרמב”ם: דברים שהם ערבוב חמץ… כגון תריאק וכיוצא בו… מותר לקיימן בפסח, ואסור לאכלן. קוסמטיקה ודברים אחרים שבהם חמץ מעורב אבל נפסלה צורת החמץ – מותר לקיימם אבל אסור לאכלם.
פשט: הרמב”ם מחלק בין שתי קטגוריות: (א) נפסל מאכילת כלב – שבו המאכל מקולקל כל כך שאפילו כלב לא אוכל אותו, ו(ב) נפסלה צורת החמץ – שבו החמץ איבד את צורתו כחמץ, אף על פי שעדיין יכול להיות סוג של מאכל.
חידושים והסברות:
1. חילוק בין נפסל מאכילת כלב לנפסלה צורת החמץ: בקוסמטיקה (קרמים וכד’) הדין אינו נפסל מאכילת כלב, אלא נפסלה צורת החמץ – זה פשוט לא חמץ יותר. התורה אסרה חמץ, וקרם אינו חמץ. זה חילוק יסודי: בפסח עצמו (קרבן פסח) מדברים על נפסל מאכילת כלב או מליגמא שנסרחה, אבל בדברים אלו יש סברא אחרת – זה בכלל לא חמץ.
2. מה פירוש “אכילת כלב”: “אכילת כלב” לא פירושו ממש מה שכלב אוכל. כלב אוכל גם אבנים – זה לא הופך אבנים למאכל. אכילת כלב היא דרגה של אכילה אנושית – משהו שהיה פעם מאכל אדם, נתעפש/התעפש, אבל כלב עדיין היה אוכל אותו. משהו שמעולם לא היה מאכל (כמו אבן), אין צורך לחכות עד שכלב לא יאכל אותו – זה בכלל לא מאכל. גם אצל הכלב צריך להיות “דין אכילה” – הגדרה מינימלית של אכילה.
3. “דוג פוד” (אוכל לכלבים): “דוג פוד” הוא אכן מזון – הוא עשוי כאוכל לכלבים. אבל משהו שבשעתו נעשה כלא מאכל אדם בכלל, הוא קטגוריה אחרת. דוג פוד הוא מאכל (לכלבים), אבל אבן או קרם בכלל לא מאכל.
4. דוגמאות מעשיות – בורדים שקיבץ בחלב חזיר, ניירות שדיבק בחמץ: הרמב”ם מביא דוגמאות של עמילן לבגדים (סטארץ’) עם חמץ, או ניירות שהודבקו בחמץ – אלו דברים שבהם חמץ שימש אבל נפסלה צורתו.
5. אקונומיקה (אקונומיקה) עושה נפסל מאכילת כלב: אם שופכים אקונומיקה על חמץ, זה הופך לנפסל מאכילת כלב גם. זו עצה מעשית לביעור חמץ. יש אנשים שמעוררים לגבי זבל – כמה זמן לוקח עד שזה הופך לנפסל מאכילת כלב.
6. חיטה וגלו (דבק): חידוש – גלו (הדבק הלבן) עשוי מחיטה, אבל אין צורת החמץ עליו, לפיכך מותר להשתמש בו בפסח לכתחילה. דבק חלב יש בו פחות בעיה משום לערע. זו נפקא מינה מעשית – ילדים פסחדיקים משתמשים בדבק שעשוי מחיטה, וזה מותר כי נפסלה צורת החמץ.
7. אבל לאכול אסור: אף על פי שמותר לקיים (להחזיק בבית), אסור לאכול – אפילו חמץ נוקשה אסור באכילה. הכלל: כל שיש בו [חמץ] אסור לאכלו, אבל לקיים מותר.
—
השגת הראב”ד ומגיד משנה על הלכה יא
חידושים והסברות:
1. שיטת הראב”ד: הראב”ד לא רואה את הענין של “אין צורת החמץ עליו” כקטגוריה נפרדת. אצלו יש רק מדד אחד: אם זה נפסל מאכילת כלב או לא. הראב”ד סובר שערבוב חמץ לא יכול להתבטל – אין ביטול בערבוב חמץ.
2. הגנת המגיד משנה על הרמב”ם: המגיד משנה מביא שרבי אליעזר הגדול הולך באותה שיטה כמו הרמב”ם. זה מחזק מאוד את עמדת הרמב”ם – הוא “מחוזק בגדול בפסח.” המגיד משנה אומר על הראב”ד: “באמת דבריו תמוהין” ו“דבריו אינם נראין” – הוא מתנגד בחוזקה לראב”ד.
3. טענת הראב”ד לגבי טעם: הראב”ד סובר שטעם אינו כעיקר (טעם אינו כעיקר), והמגיד משנה דוחה את הטענה הזו.
—
תערובת חמץ – כל שהוא, שישים, וכזית
דברי הרמב”ם: כל דבר שנתערב בו חמץ אסור [בפסח] אפילו בכל שהוא.
פשט: חמץ בפסח אוסר במשהו – לא כמו איסורים אחרים שבטלים בשישים.
חידושים והסברות:
1. חמץ בפסח אוסר במשהו: הרמב”ם אומר שחמץ בפסח אוסר במשהו. המגיד משנה מפרש: מה שבכל התערובות האחרות הוא בשישים, בפסח הוא במשהו.
2. הרמב”ם לא אומר את ההיתר של ערב קודם הפסח: הרמב”ם לא מביא את החילוק שלפני פסח שונה. המגיד משנה לעומת זאת מזכיר שהרמב”ם אמר שתערובת חמץ עוברים עליה רק בכזית, ופחות מכזית בטל ברוב – אבל זה רק לפני פסח.
3. קושיא – מדוע לא בטל ברוב כמו איסור רגיל? מדוע תערובת חמץ לא תהיה בטלה ברוב כמו כל איסור אחר? ומדוע דווקא כזית? המגיד משנה עונה שהחילוק הוא בין לפני פסח לבין בפסח.
4. חם בחם בלא רוטב: בתערובות אחרות שלא היו יותר מכדי קליפה (כמו חם בחם בלי רוטב), גם בפסח זה לא יותר מכדי קליפה – צריך רק לחתוך. חתיכת חמץ חמה על מצה חמה בלי רוטב – חותכים והשאר מותר.
5. הרמב”ם לא נכנס להלכות תערובות של פסח כאן: כל הדינים של תערובות חמץ בפסח מטופלים מאוחר יותר בפרק י’, לא כאן.
תמלול מלא 📝
סיכום פרק ד’ – הלכות “לא יראה ולא ימצא” ומכירת חמץ
פתיחה – סיכום פרק ד’
דובר 1: אוקיי, אנחנו לומדים עכשיו פרק ד’. אנחנו כבר למדנו. בואו נעשה סיכום של הנקודה שלמדנו? אני מתכוון שכבר כמעט סיימנו את פרק ד’, לא? סיימנו אותו או לא סיימנו אותו?
אוקיי, אז בואו נאמר את קיצור הענין.
קיצור ענין – “לא יראה ולא ימצא”
דובר 1: קיצור הענין הוא, שהתורה אומרת “לא יראה ולא ימצא”. יש מדרשים שונים וגמרות שונות על כך.
שיטת הרמב”ם – “לא יראה” ו”לא ימצא”
דובר 1: הסיכום בשיטת הרמב”ם הוא ש”לא יראה” לומדים ש… אם היה כתוב רק “לא יראה”, היינו חושבים שכאשר לא רואים אותו, אבל יש “לא ימצא”, זה משמע שאפילו לא רואים אותו, מוצנע או מופקד ביד גוים, שני הדברים. כשהוא מוצנע וכשהוא מופקד ביד גוים.
כלומר, במילים אחרות, “לא יראה” פירושו… במילים אחרות, בואו נלמד מה כתוב כאן. “לא יראה” פירושו מה שלא רואים. יש שני תנאים, צריך להיות נראה, גלוי, לא מאחורי מחיצה, הוא טמון, מה שטמון בדיוק פירושו. וגם צריך שיהיה כאן.
מובן שזה… מה חושבים? מה קורה אם זה ברשותי איפשהו באפריקה, שכרתי דירה ושם זה נמצא? זה כבר קשור לדבר הבא של “כל גבולך”.
שלושה יסודות – “לך”, “יראה”, “בכל גבולך”
דובר 1: אז לכאורה יש בעצם שלושה דברים. צריך להיות אצלך, כלומר בידך, ובבית שבו אתה גר, שבו אתה נמצא, לכאורה “לא יראה לך”, וצריך להיות בעל.
עכשיו, “לא ימצא”, זה איפה שאנחנו מתחילים, זו כמו נקודת ההתחלה שנכנסת. בא “לא ימצא” ואומר, לא, אפילו טמון או הפקידו, שלא יימצא. ומאיזו סיבה, כלומר נמצא. נכון?
הפקידו ביד גוי – קושיא ותירוצים
דובר 1: כלומר, טמון… למה הפקידו אמור להיות? הפקידו, הפקידו עם דל”ת. אני לא יודע, כי זה שלך, ברור. כי זה עדיין שלך, זה עדיין נמצא… זה שייך מאה אחוז לי, אני מחזיק אותו אצלך. אני שם אותו בבנק, אני שם אותו ב… הפקד יכול… בואו נחשוב מה זה הפקד.
הפקד יכול גם להיות שיש לי מחסן, איך קוראים לזה? שוכרים מחסנים, כן? אני שם אותו שם. בעצם הוא מופקד אצל המחסן, יש לו אחריות, אין לו אחריות, יש חילוק, זה העסקה שלי איתו, אבל זה לא אצלי, זה לא “ימצא”, זה לא “יראה”. “ימצא” זה כן. טוב מאוד.
ומאיזו סיבה… וגלות רק אם זה בעיר אחרת. זה מאוד מעניין, כי הפקר הוא לכאורה שווה כאילו בביתו, ואיך אפשר להפקיד אותו? זה מה שאני לא מבין עכשיו.
דובר 2: אז הבן החכם שלי שואל את השאלה. הוא שואל לי קושיא, לא משוגע, זו קושיא טובה. כשחושבים על זה לוגית הוא שואל לי קושיא טובה.
דובר 1: אולי צריך לומר, בואו נחשוב רגע, צריך לומר שהפקר פירושו לומר, הגוי ממש כאן, הוא גר אצלי. כי אם לא אפשר גם ללמוד את זה כסעדא בעיר אחרת ממני, כן? אז לא צריך את בכל גווני. הרמב”ם אומר שזה לא אותה סעדא, זו סעדא אחרת. הוא לא מתייחס לדברים האחרים, הוא אומר שזה מבנה שבנוי על שונים…
אה, הפירוש השני הוא פירוש יותר פשוט, שהפקידו ביד נכרי יכול להיות שהגוי שגר אצלך, כאילו יש לך עובד או אני לא יודע, הפקידו ביד נכרי.
חידוש הרמב”ם – מחלוקת עם הרמב”ן
דובר 1: אבל שוב, בואו נצטרך לזכור דבר אחד שכבר למדנו גם אתמול, המגן אברהם ומשנה ברורה הביאו, שמה שהרמב”ם אומר הפקידו ביד גוי זה חידוש של הרמב”ם, זה לא כתוב בגמרא, והרמב”ן על התורה אמר בפירוש שלא עובר על הפקידו ביד גוים, כי צריך להיות שלו ברשותו, והרמב”ם אומר שצריך להיות שלו אפילו לא ברשותו.
“לא ברשותו” – שני מהלכים
דובר 1: עכשיו, לא ברשותו, בואו נאמר כך, על כל פנים זה בטוח, לא ברשותו יכול להיות שני דברים. זה יכול להיות לא בבית שלי שבו אני נמצא, שבו אני עומד היום פיזית, שבו אני גר, או זה יכול להיות לא ברשותו, לא ברשות הלוגית שלי, ברשות החוקית שלי. הפקר הוא ברשות החוקית שלי, אבל במובן מסוים לא, זה בסך הכל ברכוש של מישהו אחר.
אז, הרמב”ם לומד שצריך להיות אפילו הפקידו ביד גוי, כן, הפקידו ביד גוי הוא עובר.
הבנת הרמב”ם – הטמנה והפקדה
דובר 1: אבל זה באמת מעניין, והערבוב הוא לכאורה מאיפה לוקח הוא שהפקידו יש לו קשר לזה, כי לכאורה הרמב”ם הבין, צריך לומר שהרמב”ם הבין שהטמנה והפקדה זה אותו דבר. זה לא כמו שאני אומר שהפקידו זה דבר מוסתר. לא, הפקידו זה לא כמו… מופקד ביד גוי זה לא כמו… זה לא דומה, מה שאני אומר, זה לא דומה לרשותי במקום רחוק. זה דבר אחר. אנחנו עדיין לא יודעים את זה. זה לא משם הוא לומד את זה.
הרמב”ם לומד את זה מ”לא ימצא”. שהפקד הוא כאילו זה קצת מופקד ממני, קצת מוסתר ממני. אפשר להסתיר. אני הסתרתי, וההפקד גם מוסתר. נכון? אז זה האיסור, זה האיסור לפי הרמב”ם.
כמו שאנחנו אומרים, הרמב”ן אומר אחרת, שהוא לא עובר.
חמץ של גוי ושל הקדש
דובר 1: אחר כך, להיפך, מה שלא שלך, מה זה? הקדש, גוי והקדש. מעניין, יש לו גוי והקדש בלא שלך.
“לך” – חמץ של גוי
דובר 1: הגוי לא שלך, על זה הוא לומד מ”לך”. כן? ש”לך”, “שלך אתה רואה ואתה רואה של אחרים”, אפילו זה גלוי. מעיקר הדין, בקרוב נראה שלפעמים צריך לעשות מחיצה, אבל מעיקר הדין, אפילו יש לי על השולחן שלי חמץ של גוי, זה לא שלך. זו שיטת הרמב”ם. אפילו גוי ששולט עליו, אין לו עם זה, זה רק הכל בעלות.
מחיצה בחמץ של גוי – מצד חשש
דובר 1: אבל, יש דין שכאשר יש חשש, כאשר יש חשש, אפילו אצל גוי יש חשש, אז צריך לעשות מחיצה פשוט שלא יבוא להסתפק ממנו. נכון? מה שאין כן הקדש שאין בו חשש כזה, לא צריך לעשות מחיצה. זה ענין פשוט. כן? טוב.
דיון – חילוק בין רמב”ם ורמב”ן
דובר 1: עכשיו, רק בואו ניקח עוד קצת. מה הרמב”ן מחזיק לגבי ההלכה השנייה? הוא רק מתווכח על דבר אחד, הפקידו ביד גוי. למה יש לפי הרמב”ן חילוק בין הפקידו ביד גוי ובחצרו בעיר אחרת? כי הרמב”ן אומר שזה לא ברשותו, זה ברשות מישהו אחר.
השאלה היא, זה בעלות אבל ברשות עצמית. רגע. אם טמון ברשות הרבים, מישהו מצא, זה קבור ביער, אבל הוא לא ויתר על זה בעלות, האם הרמב”ן גם יחזיק שהוא עובר.
דובר 2: זו בעלות שיש לו אחריות.
דובר 1: אוקיי, בואו לא נתמוך ברמב”ם, עכשיו ניקח את הרמב”ם. אני מתכוון שגם לראב”ד יש דבר דומה. לא חיפשתי את הראב”ד. אה, מאוחר יותר. להיפך, בהפקר הוא, באחריות אני חושב שהוא הדבר האחר. לא, אני לא יודע.
הרמב”ם עקבי – הכל הוא בעלות
דובר 1: אבל על כל פנים, זה דבר חשוב. הרמב”ם עקבי. אפשר להבין את הרמב”ם, כי הפקר אצלו הוא להיפך. הרמב”ם מסתכל על הכל כבעלות, לא איפה זה נמצא, אלא בעלות. ההלכה, האיסור תלוי בזה. ולא רק בעלות, אלא אפילו סוג של בעלות פוטנציאלית. זה שמישהו הוא אדם שאתה תצטרך לשלם לו. זו לא ממש בעלות, לא בעלות הלכתית.
דובר 2: רגע רגע, בואו נחזור. צדיק, צדיק, אתה קופץ קדימה. אתה קופץ קדימה. אתה קופץ קדימה. אנחנו יודעים שהם כבר למדו אתמול, אבל… לכאורה, לכאורה מה?
דובר 1: אני אומר, את הרמב”ם אפשר להבין, זה עקבי שהכל עוסק בבעלות, בדבר, לא מאיפה זה נמצא, אלא בבעלות. אז, אין חילוק אם זה שלך וזה נמצא אצל גוי, או שזה שלך וזה נמצא בשדה אחר, או אפילו זה לא שלך, אבל אנחנו יודעים שאתה תצטרך לשלם לגוי, מה שעושה את זה גם כמו שלך.
דובר 2: אני מבין, אבל זה ההיפך. זה עדיין לא רלוונטי לזה. מה שאין כן כשזה של הגוי וזה ברשותך, לא מחשיבים, כי בכלל לא מסתכלים על הפיזי איפה זה נמצא, מסתכלים רק על ה…
דובר 1: בדיוק. זה כל אחד מודה בזה, שהגוי שלא הוא לא עובר, אין מחלוקת. הנקודה היחידה שיש מחלוקת היא הדבר האמצעי, כשזה שלי וזה נמצא ברשות של מישהו אחר. והרמב”ם אומר, זה שלך, לא אכפת לי שזה ברשות של מישהו אחר. והראב”ד אומר, לא, כן אכפת לי שזה ברשות של מישהו אחר. זו המחלוקת. נכון? כן. אוקיי. על כל פנים, זה בסדר.
גוי שהפקיד חמץ אצל ישראל
דובר 1: עכשיו, הולכים הלאה ואנחנו רואים שמה… מה קורה כאשר גוי מפקיד אצל יהודי להיפך? דיברנו על זה, שכתוב כן שפועל אסור להשאיר, זוכר? אם הגוי הוא פועל, אפילו עם מחיצה זה לא עזר. הלו? כן. אוקיי, אני לא יודע. בואו נמשיך. כן.
אה, כתוב שאסור לתת לגוי מאכלות אסורות שיש בהם מראית עין. אתה אומר שזה עדיין לא היה בארץ ישראל, אז לא היו גוים זרים, אבל בכל זאת זה כבר קיים. לא כתוב, אני חושב, דבר כזה. אוקיי, ברמב”ם לא כתוב דבר כזה. אוקיי.
הלכה – גוי שהפקיד חמץ עם אחריות
דובר 1: עכשיו, הולכים הלאה. בסדר. עכשיו, אם כאשר גוי נתן חמץ ליהודי, אם יש לו אחריות צריך לבער. כך ההלכה. למה? כי אחריות מספיק כדי להיקרא שלו. שלו כמותו. אחריות.
חידוש – אחריות היא בעלות פוטנציאלית
דובר 1: זה חידוש, כי אחריות היא בסך הכל פוטנציאל שיהיה שלו. זה עדיין דבר שאפשר לומר כך, אולי היה אפשר לסמן שזה היה דריי. כך כתוב בגמרא. זה לא עכשיו, זה מאוחר יותר זה יהיה שלו. לא, לא, לא על זה. זה על האחריות הנוכחית. אחריות היא סוג של בעלות.
מחלוקת ראב”ד
דובר 1: והראב”ד מחזיק שזה בנוי על גמרא של רב נחמן, והוא מחזיק שזה לא נכון, כי אותה גמרא מדברת על אופן שבכלל אף פעם לא שייך להם, נכון? לא בלאו הכי יש אחריות מאחרים. אם כך, איך אפשר להביא ראיה משם? זה בכלל לא יעלה. ובקיצור, הוא לא מסכים. הראב”ד סבור שזה היה שלו. אוקיי, בסדר.
הלכה – ישראל שהרהין חמץ אצל גוי (משכון)
דובר 1: ההלכה הבאה היא כאשר יהודי עשה את החמץ שלו משכון. ההלכה היא, אם הוא עשה אותו משכון, זה טוב.
מחלוקת ראב”ד – קביעת זמן
דובר 1: והראב”ד חולק גם על זה על איזו נקודה? על הנקודה שהרמ”א אומר שאפשר לאכול אותו אחרי פסח, שאתה צריך לקבוע זמן קודם פסח. אומר הראב”ד, אפילו לא קבע זמן, אפילו לא מעכשיו, שאין זה אלא אסמכתא לגוי.
סתירה מעניינת בשיטת הראב”ד
דובר 1: הראב”ד הוא… זה מעניין, כי עם ההגיון של קודם של אחריות אמרת להיפך, עכשיו זה של גוי כי מאותה סיבה, כי הגוי קיבל אחריות. לגוי אין אחריות על המשכון. הוא חייב לך עד המשכון.
והראב”ד מחזיק שאין שאלה אם זה אסמכתא או משכון, מה ההלכה היא. עד כאן זה עיקר הלכות, בעיקרון, נכון?
סיכום – שלוש נקודות עיקריות בבעלות
דובר 1: סך הכל, עד עכשיו למדנו עיקר הלכות של לערבב למכור. למדנו שצריך להיות שלו. למדנו שאפילו אחריות, ולמדנו שלהיפך, הפשט של משכון הוא אם היה מעכשיו, ואם הגיע זמן הפירעון לפני פסח, זה של הגוי. כלומר, אלו הדינים בהלכות בעלות, נכון? מה פירוש שלך? מה פירוש של הגוי?
אז האופנים פירושם, האופן של הגוי שנתן לך פירושו שלך אם יש לך אחריות, והיהודי שנתן לגוי פירושו שלו אם היה משכון. בעיקרון שלוש נקודות סך הכל.
מכירת חמץ
דובר 1: אחר כך לומדים אנחנו את ההלכה המעניינת, מכירת חמץ. עכשיו, עד כאן זה עיקר הלכות. עכשיו למדנו, מה הנקודה של ההלכה? כדי מה לעשות? זה בנוי, אה, בנוי על זה שהחמץ של אחר, אפילו הוא ברשותך, אפילו הוא בבית שלך, אפילו הוא בבית הפיזי שלך, לא עובר, הוא עובר כך. מה עושים אם זה קשה? אפשר למכור את החמץ לגוי.
לא כתוב שאפשר למכור אותו לגוי, כתוב רק במקרה. אנחנו שותפים. כן, יכול להיות שהחידוש שם הוא יותר מזה, אני לא יודע. כן, אבל…
קוסמטיקה, נפסלה צורת החמץ, ותערובת חמץ – הלכה יא-יב
הלכה יא – נפסלה צורת החמץ: קוסמטיקה, דבק, ועמילן
דובר 1:
כן, זה המקור להלכה של כל הקוסמטיקה. פשוט הוא מאוד מחמיר, אבל פשטות, נפסלה צורת החמץ, ממילא…
זה מעניין, כי למשל, האנשים של היום לא מוציאים, מה אם מישהו, איזה משוגע, נתן לכלב לאכול, והוא אכל אותו? תגיד לי לא לכתחילה, כאן לא כתוב שאתה לא צריך… זה לכתחילה לא אכילה.
חילוק בין נפסל מאכילת כלב לנפסלה צורת החמץ
אכילה צריכה להיות כשלמא אכילת כלב, כי אכילה שאינה אכילה, זה דבר בפני עצמו. כמו שאומר הפסח עצמו, פסח בפסח יש את ההלכה של נפסל למאכל כלב, או מליגמא שנסרחה. אבל בדברים האלה יש דין אחר, זה לא נפסל למאכל כלב, זה נפסלה צורת החמץ. זה לא חמץ! עכשיו, מה זה? זה קרם, זה לא חמץ. התורה אומרת לנו לא לאכול חמץ.
מה פירוש “אכילת כלב”
פסח עצמו, שאי אפשר… לא, גם אכילת כלב פירושו כשהכלב אוכל אותו. אדם יכול גם לנשוך אבנים. אכילת כלב היא כשיש גם כמו יותר קיצוני מאכילת אדם. משהו שאדם לעולם לא היה אוכל, לא צריך לחכות לאכילת כלב. אכילת כלב היא פשוט אכילה אנושית, רק כבר לא כל כך אפטיטי, אבל זה עדיין ניתן לאכילה. משהו שבכלל אינו אכילה, רק אתה מחכה לכלב שיאכל אותו… לא, זה לא פירושו. מזון לכלבים, מזון לכלבים אולי בכלל לא מאכל אדם.
דובר 2:
לא, לא, לא, אתה אומר דבר אחר.
דובר 1:
מה שאמרנו הוא שאם זה לא אכילה, אם זה לא מאכל, נפסלה צורת המאכל, זה לקרת. זה לקרת, כי זה לא מאכל. אם זה מאכל, וזה בשר מרוקב, אני יודע מה, כלבים אוכלים אותו, זה משהו שהיה פעם מאכל אדם, והתקלקל, התעפש. אבל משהו שבשעתו נעשה כלא מאכל אדם בכלל, מזון לכלבים הוא מזון, מזון לכלבים הוא מזון. יש דברים שאפילו כשהכלב אוכל אותם, זה לא אכילה. לא רק זה, אדם יכול גם לאכול אותם. אתה יכול לאכול אבן, בגלל זה זה לא נעשה… אותו דבר, אם הכלבים קצת יותר משוגעים מבני אדם, אוכלים יותר דברים, בגלל זה זה לא עושה… צריך להיות אכילת כלב. אבל אפילו כלב צריך להיות לו דין אכילה. הכוונה היא, אפשר להחמיר, אבל הכוונה היא זו.
דוגמאות: בורדים, עמילן, וניירות
אותו דבר, בורדים שקיבץ אותם בחלב חזיר, כן, עושים את זה עדיין, עמילן, כן, מעמלנים בגדים, או ניירות שדיבק אותם בחמץ, כן, יש דבר כזה. אומר הפסח עצמו, שמי שצריך לבער, לא יכול להיות שבירה צריכה להיות בפניו זורק לו ריח. אני מסכים. אני יכול לשים את זה שנה לפני פסח בים פעם? אני אסכים שאולי זה התפזר ואפשר היה לאכול אותו. אבל אני מסכים, אם שמים את הבליטש, זה עושה אותו נפסל מאכילת כלב גם. גם צריך איפשהו להיות, עושים, שיש אנשים שמעוררים על האשפה, שיעבור זמן רב עד שיהיה נפסל מאכילת כלב.
חידוש: דבק (קלייסטר) העשוי מחיטה
דבר טוב שאמרת הוא חיטה. אני לא אוהב לנשק עין הרע עם חמץ. כן, כן, כן, כן. גלו, גלו, חלב אפשר לקיים, פחות משום לערע, אין עליו צורת החמץ. אז מה הפשט שאנשים… המיילר גלו, הלבן גלו, עשוי מחיטה לילדים הפסחדיקים. הוא עשוי מחיטה. אבל אין עליו צורת החמץ. מותר להשתמש בו בפסח לכתחילה.
הלכה יב – אכילת חמץ שאינו מאכל: מותר לקיים, אסור לאכול
עכשיו, אה, לאכול אסור. אכילת… כלומר חמץ שנפסל מאכילת כלב, אכילת חמץ אין. זה לא כל כך פשוט, כל ראב”ד מתווכח על ההלכה. מחזיקים כמו שהראב”ד אומר. בוא נסיים את הלכת הראב”ד.
דברים שהם ערבוב חמץ, אין בו מחלוקת אדם כלל. אם יש מחלוקת כל אדם, יש תריאק. מה עושים אנשים שאוכלים את זה כן? אה, אין אנשים כאלה. סתם “לקיים בו ‘ורצית לאכלו’”. למה אני צריך ראיות לזה? כל שיש בו אסור לאכלו. לאכול אסור אפילו חמץ נוקשה. אבל לקיים מותר.
השגת הראב”ד – אין צורת החמץ עליו
מה אתה אומר שהראב”ד אומר? הראב”ד לא רואה את הענין של אין צורת החמץ עליו. אצלו יש רק דבר אחד: אם הוא נפסל מאכילת כלב. על כל זה, אני חייב לומר לך, לאראיתי שהראב”ד אומר כך. ראיתי שהראב”ד אומר כך: “יחדל ישיבה”, לא יעזור עם ערבוב חמץ שמבטל את עצמו. בערבוב חמץ אין ביטול את עצמו. כן. אחר כך, עצמו נתערב בנותן טעם, שהוא לא נותן טעם, מה אתה עושה את הנעשה? ואפילו אחרי הטעות, ואף על פי כן, רואים שמלבד מה שהראב”ד מתכוון, אומר המגיד משנה שרבי אליעזר הגדול הלך עם שיטה שהוא לא כאן. כלומר הרמב”ם עם רבי אליעזר הגדול כבר התחזק בגדול בפסח. הוא יושב על הסדר עם חמץ גדול על השולחן. חתיכת חמץ גדולה על השולחן.
מגיד משנה – תערובת חמץ: כזית, כל שהוא, ושישים
קושיא: למה כזית ולא בטל ברוב?
זה מאוד מעניין, כי הוא שואל, המגיד משנה, הרמב”ם אמר שתערובת חמץ רק עובר בכזית פחות מכזית, בטל ברוב. אז, מה החילוק? למה לא יהיה כמו סתם איסור, שבטל ברוב? למה בתערובת חמץ צריך דווקא כזית? אז, למה לא יהיה שאפילו כזית יהיה בטל ברוב? אה, המגיד משנה אומר שהוא אמר לו שרק עובר בכזית פחות מכזית בטל ברוב, אבל אם זה לפני פסח, אז זו הטענה.
מגיד משנה נגד הראב”ד
זה מה שהראב”ד כאן, באמת תורה תמה. בקיצור, המגיד משנה לא מסכים עם טענת הראב”ד. אני לא יודע מה הטענות של הראב”ד. באמת תורה תמה, דבריו, אני לא יודע, המגיד משנה מתנגד בחוזקה. לא, מדברים כאן על טעם. הראב”ד אומר שטעם אינו כעיקר, אומר המגיד משנה, באמת דבריו תמוהין. באמת תורה תמה, דבריו אינם נראין.
הרמב”ם לא אומר את ההיתר של ערב קודם הפסח
אגב, הרמב”ם מביא כאן, הרמב”ם לא אומר את ההיתר שזה ערב קודם הפסח. הרמב”ם אומר, כל דבר שנתערב בו חמץ אסור אפילו בכל שהוא. וכאן, מאוד חשוב, וכאן אומר המגיד משנה, זה אחרת. זו תערובת חמץ היא כמו כל התערובות. שמה שכל התערובות האחרות בשישים הוא בפסח במשהו. אבל יש אפילו תערובות אחרות שלא היו רק כדי קליפה, למשל כמו שלמדנו חם בחם בלא רוטב וכן הלאה. אז גם לא צריך, עשית חתיכת חמץ חמה על חתיכת מצה חמה בלי שום דבר המפעפע בלי רוטב, בסך הכל צריך לחתוך את זה. כך ההלכה. כל השאלה של זה היא רק אפילו נכנס אפילו… אוקיי, נמשיך הלאה.
מעבר לפרק י’ – הלכות תערובות חמץ
הרמב”ם לא נכנס כאן להלכות תערובות של פסח וכל הדברים האלה. כן, מאוחר יותר, כאן הם למדו. פרק י’, כן, פרק י’. בוא ניקח את פרק י’ גם לא מהר מדי, לאט לאט, כן, פרק י’.