סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – פרק ז’ מהלכות עבודה זרה (רמב”ם)
הקדמה כללית
פרק ז’ בא לאחר מה שכבר למדנו: (א) עיקר עבודה זרה, (ב) כישוף, (ג) חוקות הגוים (מצבה, אבן משכית, אשרה וכדומה). פרק ז’ עוסק במצוה של לאבד עבודה זרה – לשבור עבודה זרה, ומכאן יוצאות כל ההלכות של איסור הנאה מעבודה זרה. מכל ~51 מצוות בהלכות עבודה זרה יש 49 לא תעשה, ואלו הן שתי מצוות עשה – לאבד עבודה זרה.
—
הלכה א – מצות עשה לאבד עבודה זרה ומשמשיה
רמב”ם: „מצות עשה לאבד עבודה זרה ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה, שנאמר ‘אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים’… ‘מזבחותיהם תתוצו ומצבותם תשברו ואשריהם תגדעון’. בארץ ישראל מצוה לרדוף אחריהם עד שנאבד אותו מכל ארצנו. ובחוץ לארץ אין אנו מצווין לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבש נאבד כל עבודה זרה שבו.”
פשט: מצות עשה על כל יהודי בכל הדורות לאבד עבודה זרה, כליה (משמשים), וכל מה שנבנה בשבילה. בארץ ישראל צריך לרדוף באופן אקטיבי; בחוץ לארץ רק במקום שכבשנו.
חידושים:
– מה הכוונה ב”משמשיה”? “משמשיה” פירושו כלים – הפלטפורמות, מזבחות, מצבות, אשרות – לא אנשים. לגבי אנשים אומרים “לגרש” או “להרוג”, לא “לאבד”. הרמב”ם אומר במפורש: “כלים הם משמשי עבודה זרה.”
– חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ: בארץ ישראל מצווים “לרדוף אחריהם” – לחפש באופן אקטיבי היכן יש עבודה זרה, “עד שתאבד אותו מכל ארצך.” בחוץ לארץ אין מצוה לרדוף, אבל “כל מקום שנכבש” – מקום שיהודים כבשו – צריך לבער שם עבודה זרה, שנאמר “ואבדתם את שמם מן המקום ההוא.”
– מה פירוש “נכבש” בחוץ לארץ? נדון האם הכוונה לממשלה מלאה, כיבוש יחיד, או רק כוח מקומי. המסקנה היא שצריך להיות כיבוש ממשי – לא סתם מקום שיהודים גרים בו.
– האם צריך לכבוש כדי לבער? בארץ ישראל, “לרדוף אחריהם” נשמע כאילו צריך לעשות כל שאפשר – אולי אפילו לכבוש שטח – כדי לבער עבודה זרה. בחוץ לארץ אין מצוה לכבוש רק כדי לבער עבודה זרה, אבל אם כבר כבשנו, צריך לחפש ולבער. זה “לא לגמרי ברור” והגמרא משתמשת בלשון אחר.
– איסור הנאה מול מצות ביעור: איסור הנאה ומצות ביעור הם שני ענינים נפרדים. לא כל דבר שאסור בהנאה יש בו מצות ביעור (חמץ הוא חריג שיש בו שניהם), ולא כל דבר שצריך לבער הוא דווקא משום שאסור בהנאה. החילוק בין חמץ (שיש בו “לא יראה לך” – לאו מיוחד על החזקה) לעבודה זרה (שיש בה “תאבדון” – מצות עשה לאבד באופן אקטיבי) מודגש.
—
הלכה ב – איסור הנאה מעבודה זרה, משמשיה ותקרובת
רמב”ם: „עבודה זרה עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה, שנאמר ‘ולא תביא תועבה אל ביתך’. וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים, אחת משום ‘ולא תביא תועבה אל ביתך’ ואחת משום ‘ולא ידבק בידך מאומה מן החרם’.”
פשט: עבודה זרה עצמה, משמשיה, קרבנותיה, וכל מה שעושים בשבילה – הכל אסור בהנאה. מי שנהנה מקבל שתי מלקיות.
חידושים:
– שני לאווין על מעשה אחד: הרמב”ם סובר ש”לא תביא תועבה” ו”לא ידבק בידך מאומה מן החרם” הם שני לאווין נפרדים, לא סתם כפל. לכן מקבלים שתי מלקיות. זה מקורו בגמרא. הרמב”ן בספר המצוות חולק על כך.
—
הלכה ב (המשך) – בהמה שהקריבוה לעבודה זרה
רמב”ם: „בהמות שהקריבום לעבודה זרה כולה אסורה, אפילו פרשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה. לפיכך אם היה בעור סימן שידוע בו שהוא תקרובת עבודה זרה, כגון שהיו עושים נקבים כעין עגול כנגד הלב… הרי כל אותן העורות שנראו כך אסורין בהנאה.”
פשט: בהמה שהוקרבה לעבודה זרה היא כולה אסורה – אפילו החלקים שלא הוקרבו ממש (עצמות, קרניים, עור). אם מוצאים עור עם סימן (חור עגול כנגד הלב), הוא אסור בהנאה.
חידושים:
– מדוע אפילו פסולת? כיון שכל הבהמה הוקדשה לעבודה זרה, או שחלק הוקרב, כל הבהמה נאסרת – אפילו חלקים שלא היו מוקרבים.
– נפקא מינה מעשית: מוצאים חתיכת עור ברחוב עם הסימן הזה – צריך לדעת שזה שריד מעבודה זרה ואסור ליהנות ממנו.
—
הלכה ג – חילוק בין עבודה זרה של גוי ושל ישראל
רמב”ם: „עבודה זרה של נכרי אסורה בהנאה מיד, שנאמר ‘פסילי אלהיהם תשרפון באש’ – משפסלו נעשה אלוה. אבל של ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתיעבד, שנאמר ‘ושם בסתר’ – עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה.”
פשט: עבודה זרה של גוי נאסרת בהנאה משעת יצירתה – רק עצם עשיית הפסל. עבודה זרה של ישראל נאסרת רק לאחר שעובדים אותה.
חידושים:
– “ושם בסתר” – מדוע בסתר? הפסוק מדבר על “בסתר” כי היהודי גר בארץ ישראל ומפחד מבית דין, לכן מסתיר את עבודתו הזרה.
– אין “הקדש” לעבודה זרה: מחשבה לבדה אינה גורמת איסור בעבודה זרה של ישראל. אי אפשר “להקדיש” דבר לעבודה זרה רק במחשבה – צריך להשתמש בו לעבודה זרה. אצל יהודי, סתם קנייה או עשיית פסל ללא עבודה – עדיין לא אסור בהנאה.
– משמשים – גם אצל גוי וגם אצל יהודי: לגבי משמשים (כלים לעבודה זרה) – גם אצל גוי וגם אצל יהודי – הם לא אסורים עד שמשתמשים בהם לעבודה זרה. החילוק של “מיד” מול “עד שתיעבד” חל רק על עבודה זרה עצמה (הפסל עצמו).
– [דיגרסיה: סתירה עם מצבה/אשרה] מצבה, אבן משכית או אשרה אסור לבנות (מפרק ו’), אפילו לשם שמים – אבל איסור ההנאה הוא רק לאחר שעבדו. הבנייה עצמה היא איסור נפרד – “רומז לתשמישי עבודה זרה” – אבל לא איסור הנאה.
—
העושה עבודה זרה לאחרים – שכר
רמב”ם: „העושה עבודה זרה לאחרים הרי זה לוקה… מפני שאין נאסרת עד שתגמר, ומכה בפטיש אחרונה שגומר בה — פריטה.”
פשט: מי שעושה פסל לאחרים מקבל מלקות, אבל השכר (כסף) שהוא מקבל על העבודה מותר בהנאה, כי העבודה זרה נאסרת רק כשהיא נגמרת, והמכה האחרונה בפטיש אינה שווה פרוטה.
חידושים:
– חילוק בין שכר להנאה מעבודה זרה: השכר על עשיית עבודה זרה אינו “הנאה מעבודה זרה.” הנאה מעבודה זרה פירושה הנאה מהקרבנות או מהעבודה זרה עצמה — לא הכסף שמקבלים על העשייה.
– קושיה: אפילו בעבודה זרה של גוי, שנאסרת מיד כשעושים אותה, מדוע השכר מותר? הרמב”ם עונה: כי היא לא נאסרת עד שנגמרת, והמכה האחרונה (מכה בפטיש) שווה פחות מפרוטה.
– “אין הנאה אלא לבסוף”: עד הרגע האחרון זו עדיין לא עבודה זרה, והשנייה האחרונה כמעט לא שווה כלום. נשאלת השאלה: אם זו עבודה זרה יקרה מאוד, אפשר לומר שכל מכה שווה כסף — אולי גם המכה האחרונה שווה משהו? התירוץ: “מכה אחרונה” פירושה רק הקצת שחסר, שהוא פחות מפרוטה. מצוין שזה “חידוש יפה” — כנראה יש הסבר עמוק יותר בזה.
—
קנין עבודה זרה בטעות – גרוטאות (עסק גרוטאות)
רמב”ם: „הלוקח גרוטאות מן הגוים ומצא בהם עבודה זרה — אם נתן מעות ולא משך, יחזיר אל הגוי. משך ולא נתן מעות (או עשה שני הקנינים) — יוליך לים המלח.”
פשט: מי שקונה ערימת חפצים שבורים מגויים ומוצא ביניהם עבודה זרה. אם נתן רק כסף אבל לא עשה משיכה — יחזיר לגוי. אם עשה כבר קנין מלא — יוליך לים המלח.
חידושים:
– קנין כסף מול קנין משיכה אצל גוי: אצל גוי כסף קונה (לא משיכה לבדה), אצל יהודי משיכה קונה. כשנתן רק כסף בלי משיכה — אצל גוי כסף קונה, אבל כאן אומרים שיכול להחזיר. כשעשה רק משיכה בלי כסף — זה קנין בטעות.
– קנין בטעות: היסוד להיתר להחזיר הוא “קנין בטעות” — הוא לא ידע שיש שם עבודה זרה, לכן לא באמת רצה לקנות אותה. זה תקף אפילו במשיכה, כי הוא משך את המכולה הגדולה, לא ספציפית את העבודה זרה.
– שאלה לגבי איבוד עבודה זרה בארץ ישראל: נשאלת השאלה האם מדברים כאן בחוץ לארץ, כי בארץ ישראל יש מצות עשה של “אבד תאבדון.” מבואר שהרמב”ם מדבר כאן לא על מצוה לאבד עבודה זרה, אלא על איסור הנאה. אין לערבב את שני הענינים: (א) מצוה לאבד עבודה זרה, (ב) איסור הנאה מעבודה זרה.
– כששני הקנינים הושלמו: אם כבר עשה כסף ומשיכה — “יוליך לים המלח,” הסמל של איבוד שאף אחד לא יהנה.
—
ירושה מגוי – גר וגוי מתחלקים
רמב”ם: „גוי שמת והניח ירושה ויש לו בן גוי ובן גר — יכול הגר לומר לגוי: טול אתה עבודה זרה ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות. אבל אם באה לו ירושה זו אחר שנתגייר — אסור.”
פשט: כשגוי מת ומשאיר ירושה עם עבודה זרה ביניהם, ויש לו בן גוי ובן גר — הגר יכול לומר לפני החלוקה: “קח אתה את העבודה זרה, אני אקח כסף.” אבל אם הגר כבר ירש (אחרי הגיור), אסור לו לחלק כך, כי זה כמו למכור עבודה זרה.
חידושים:
– לפני מול אחרי ירושה: החילוק הוא האם הוא מתחלק לפני שירש (גילוי דעת — הוא עושה עסקה מראש שלא יקבל עבודה זרה), או אחרי שכבר ירש. אם אחרי — זה כאילו הוא מוכר עבודה זרה ונהנה ממנה.
– ירושת גר: מדאורייתא גר לא יורש מאביו הגוי, אבל מתקנת חכמים הוא כן יורש — כדי שלא יחזור לדרכו הקודמת. זה תקף אפילו כשאין חזקה שהוא רוצה לחזור להיות גוי.
—
צורות שעושים אותן הגוים – כללים
רמב”ם: „צורות שעושין אותן הגוים לנוי — מותרות. צורות העשויות לעבודה — אסורות. כיצד? כל הצורות הנמצאות בכפרים — אסורות בהנאה, בחזקת שהן עשויות לעבודה.”
פשט: לא כל צורה שיש לגוי היא עבודה זרה. הכלל: צורות שנעשו ליופי — מותרות; צורות שנעשו לעבודה — אסורות. הסימן: בכפר (יישוב קטן) — אסור בחזקה שזה לעבודה; בעיר (מדינה) — תלוי בסימנים ספציפיים.
חידושים:
– סדר הענינים בפרק זה: (א) כללים של עבודה זרה — איזו אסורה, מתי נאסרת; (ב) הלכות ביטול עבודה זרה; (ג) קנינים — איך עבודה זרה באה אליו; (ד) עכשיו — אילו צורות אסורות.
– חילוק בין יהודי לגוי: אצל יהודי אסור בכלל לעשות צורות מסוימות (כמו שלמדנו קודם — צורת אדם וכדומה, משום גזירה). כאן מדברים רק על צורות שגויים עושים — האם הן אסורות בהנאה ליהודים.
– אותה צורה — שני דינים: אותה צורה יכולה להיות מותרת אם נעשתה לנוי, או אסורה אם נעשתה לעבודה. צריך לדעת את הכוונה/הקשר.
– כפר מול עיר: בכפר (~100 איש) חיים בפשטות, לא מוציאים על יופי, לא עושים קישוטים מפוארים — לכן כל צורה בחזקת עשויה לעבודה. בעיר הדין שונה.
—
צורות בפתח העיר – סימני עבודה זרה
רמב”ם: אם צורה עומדת בשער העיר ובידה היא מחזיקה מקל, ציפור, כדור, סייף, עטרה וטבעת (כתר עם טבעת) – חזקתו שעשאו לעבודה ואסור בהנאה. ואם לאו – הרי הוא בחזקתו לנוי ומותר.
פשט: בעיר, שבה צורות יכולות להיות לנוי או לעבודה, הרמב”ם נותן סימן: אם הצורה מחזיקה אחד מהדברים הספציפיים האלה בידה, זו חזקה שזה לעבודה. בלי הסימנים האלה – חזקה לנוי.
חידושים:
– הסמלים מוסברים לפי הגמרא (מסכת עבודה זרה): כדור = הוא מחזיק את העולם (שליטה על העולם), סייף = גיבור ואיש מלחמה, ציפור = שולט על העולם, עטרה = מלכות. כל אלה סמלי כוח המתאימים לעבודה.
– טכנית אפשר לעשות את כל הצורות האלה גם לנוי – הרמב”ם אומר רק חזקה, לא ודאי. כשיודעים בוודאי, כל החזקות מיותרות.
– אפשר היה לומר שהכל יהיה ספק איסור, אבל הרמב”ם קובע חזקה: בלי הסימנים – חזקה לנוי ומותר.
—
צלמים הנמצאים – צורות שנמצאו
רמב”ם: „צלמים הנמצאים משליכים ומשוקעים בתוך הגרוטאות – ואין צריכין לבטלן.” אבל „המוצא עבודה זרה בדרך – הרי אלו אסורין, ואם היתה של מתכת – יוליך לים המלח.”
פשט: צורות שמוצאים שבורות בגרוטאות אין צורך לבטל, כי לעבודה זרה אין טביעת עין בגרוטאות. אבל עבודה זרה שמוצאים בדרך אסורה.
חידושים:
– סתירה: קודם למדנו שבגרוטאות של יחיד גוי “משליך” – הוא ביטל. אבל כאן אומרים שעבודה זרה בדרך אסורה? התירוץ: אצל יחיד גוי יש חזקה שביטל. אבל בסתם עבודה זרה שמוצאים, אין חזקת ביטול.
—
המוצא כלים עם צורות – כלים עם צורות חמה, לבנה, דרקון
רמב”ם: „המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה או דרקון – זורקן לים המלח.” כגון כלי כסף וזהב, בגדי שני, טבעות. „או שהיה חקוק על הנזם ועל הטבעת – ראיה שהן לעבודה.” אבל „שאר הצורות המצויות על כל הכלים – חזקתן לנוי ומותרות.”
פשט: כלים חשובים (כסף, זהב, בגדי שני) עם צורות חמה/לבנה/דרקון – חזקתן לעבודה. צורות אחרות על כלים – חזקתן לנוי.
חידושים:
– בגדי שני = תולעת שני, בגדים אדומים – עובדי עבודה זרה הולכים בבגדים אדומים.
– כשזה חקוק על נזם או טבעת, זו ראיה שזה לעבודה, כי על כלים חשובים לא עושים סתם נוי.
– חידוש כללי: אפילו גוי יכול לפעמים לעשות צורה לנוי, וזה מותר. אפילו צורה של עבודה זרה – אם יש אומדנא שזה לנוי, זה מותר (אם כי יהודי לא רשאי לעשות זאת).
—
תערובת עבודה זרה
רמב”ם: „עבודה זרה וכל תקרובת שלה אוסרין בכל שהן. כיצד? עבודה זרה שנתערבה בצורות של הדיוט – אוסר את כולן. וכן אם נתערבה בגמלין – אוסר את כולן, לפי שכל אחת ואחת מהן ראויה להיות עבודה זרה בפני עצמה.”
פשט: עבודה זרה ותקרובת שלה לא בטלים – אפילו בכל שהן אוסרים את כל התערובת. כי כל חתיכה ראויה להיות עבודה זרה בפני עצמה (דבר שבמנין / חשיבות), היא לא בטלה.
חידושים:
– זה סוג מיוחד של תערובת: יודעים שעבודה זרה נמצאת בתערובת, אבל לא יודעים איזו. כל חתיכה היא ספק, אבל הכל אסור.
– גם ביין של עבודה זרה שהתערב בכוסות, או בשר מתקרובת עבודה זרה בחתיכות אחרות – אסור הכל.
—
עורות לבובין
רמב”ם: עורות לבובין (עורות עם חור כנגד הלב) – זה סימן שזה מעבודה זרה.
פשט: כשרואים את הסימן הזה על העור, זו ראיה שהיה לעבודה זרה.
—
דמי עבודה זרה – כסף מעבודה זרה
רמב”ם: „דמי עבודה זרה – אסורין בהנאה, ואוסרין בכל שהן כעבודה זרה.”
חידושים:
– הכסף שמקבלים על עבודה זרה יש לו אותו דין כמו עבודה זרה עצמה – אסור בהנאה ואוסר בכל שהן בתערובת.
– אף שהכסף התערב בכסף אחר, הכל נאסר – לא כ
מו תערובת רגילה.
—
אפר (עפר) של עבודה זרה
חידושים:
– אפילו לאחר שעבודה זרה נשרפה, האפר גם הוא אסור בהנאה.
– קושיה: האפר הוא דבר חדש – מדוע יהיה עדיין אסור? תירוץ: זו חומרא של עבודה זרה – כיון שעבודה זרה היא נוראה, צריך להיות זהיר מאוד.
– חילוק בין גחלים לשלהבת: גחלים (גחלים בוערות) אסורים כי עדיין יש בהם ממשות של העבודה זרה. אבל שלהבת (להבה) עצמה אינה דבר ממשי – היא בוערת על גחלי עבודה זרה, אבל הלהבה עצמה היא דבר רגיל, אסור ליהנות ממנה אבל אין לה ממש.
—
ספק עבודה זרה – ספק וספק ספיקא
רמב”ם: „כוס של עבודה זרה שנפל באוצר מלא כוסות – כולן אסורות.” אבל „פירש כוס אחת מתערובת ונפל לכוסות שניים – הרי אלו מותרים” (ספק ספיקא).
פשט: ספק עבודה זרה – אסור. ספק ספיקא – מותר. כשכוס יוצא מהתערובת הראשונה ונופל לקבוצת כוסות שנייה, זה כבר ספק ספיקא: ספק אם זה הכוס האסור, וספק אם זה הכוס שנפל.
חידושים:
– החילוק בין תערובת לספק: תערובת פירושה שמשתמשים בשניהם (בכל החתיכות). ספק פירושו שמשתמשים רק באחת מהן.
– בספק ספיקא זה לא עובד עם סטטיסטיקה – כל כוס בתערובת הראשונה היא ספק (לא איסור ודאי), ובכל זאת כשאחת יוצאת למקום שני, זה נעשה ספק ספיקא.
—
טבעת של עבודה זרה – תליה
רמב”ם: „טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ונפלו שתים מהן לים הגדול – הותרו כולן, שאני אומר אותה הטבעת היתה בכלל השתים שנפלו.”
פשט: כששתי טבעות נופלות לים, אומרים (תליה) שהטבעת האסורה הייתה אחת משתיהן, וממילא כל השאר מותרות.
חידושים:
– זה נקרא תליה – “תולים” את האיסור על מה שאבד. זה לא בדיוק ביטול, אלא מנגנון מיוחד.
– קושיה: מדוע צריך להיות דווקא שתיים שנופלות? מדוע לא אחת? הלומד הודה שהוא לא יודע את הטעם לכך.
– הענין של הקל ספק לטובה – חושבים שדברים קורים לטובה. גם, עבודה זרה שייכת בים (צריך לאבד אותה), אז זו הנחה חיובית שזו אכן נפלה.
—
רוב ומיעוט בספק ספיקא
חידושים:
– שאלה: אם ממאה טבעות (עם אחת אסורה) ארבעים הולכות למקום אחד ושישים למקום אחר, והארבעים נופלות לאחרות – מה הדין?
– ברמה הראשונה (מאה טבעות) כולן אסורות (תערובת, לא בטל).
– ברמה השנייה (כשארבעים נופלות לאחרות) – כאן כן הולכים אחר רוב: רוב המאה (שישים) נמצאים בצד השני, אז בארבעים יש רוב שהאסורה לא שם. זה ספק ספיקא לקולא.
– הש”ך אומר שאחרי ביטול איסור לכתחילה מותר, כי “על פי דין הולכים אחר הרוב” — אומרים שהיא נפלה בין הרוב. זה בכלל לא ספקות. אבל להלכה זה מאוד מסובך וצריך רב.
—
אשרה – דיני הנאה
רמב”ם: „אשרה בין שעובדין אותה בין שעבודה זרה מונחת תחתיה, אסור לישב בצלה. אבל אם היה צלה סרוג על אחרים… ואם יש לו דרך אחרת…”
פשט: אסור לשבת בצל אשרה (בין כשעובדים אותה, בין כשעבודה זרה מונחת תחתיה). אבל צל הענפים/עלים שמתפשטים מותר. אם יש דרך אחרת, אסור אפילו לעבור; אם לא, יריץ במהירות.
חידושים:
– החילוק בין “צל קומתה” (צל הגזע) ל”צל צילה” (צל הענפים). ה”קומה” פירושה ממש החלק האמצעי של העץ, הגזע. התכלית העיקרית של האשרה הייתה העץ הגבוה שאנשים יראו אותו ויבואו, לא דווקא לעשות צל לעבודה זרה.
– קושיה: מדוע לשבת תחת הענפים מותר אבל לעבור (כשיש דרך אחרת) אסור? תירוץ: “תחתיו” לא פירושו דווקא תחת הענפים, אלא תחת הגזע. אז אם מותר לשבת תחת הענפים, כל שכן מותר לעבור תחת הענפים. איסור המעבר מדבר על תחת הגזע עצמו.
– כשאין דרך אחרת, מותר לרוץ במהירות (“רץ”) כי אין לו הנאה ממשית מהצל כשהוא רץ מהר. ה”רץ” הוא רק היתר בשעת הדחק.
—
אפרוחים שקיננו באשרה
רמב”ם: „אפרוחים שקיננו בה — אם אינן צריכין לאמן, מותרין. אם צריכין לאמן, אסורין.”
פשט: ציפורים שקיננו על האשרה: אם הן כבר גדולות ועצמאיות (אינן צריכין לאמן), הן מותרות. אם הן עדיין צריכות את האם (צריכין לאמן), הן אסורות כי האשרה היא כמו “שירות” (עבדות) להן.
חידושים:
– הקן עצמו מותר כי העוף מביא עצים ממקום אחר — “עוף מביא עצים ממקום אחר” — הציפור לא שוברת את העץ שבו היא גרה.
—
עצי אשרה – תנור ולחם
רמב”ם: „נטל ממנה עצים אסור להסיקן. הסיק בו את התנור — יותץ. אפה בו פת — אסור בהנאה. נתערבה באחרות — יוליך דמיו לים המלח.”
פשט: עצי אשרה אסורים בהנאה. אם הסיק בהם תנור, צריך לנתוץ את התנור. אם אפה לחם, הלחם אסור. אם התערב בלחם אחר, משליכים את הדמים לים המלח.
חידושים:
– החידוש של “יותץ” (נתיצת התנור) הוא שאפילו החום עצמו — כשהעצים כבר הוצאו — אסור, כי זה חום מעבודה זרה.
– בתערובות: אין צורך להשליך את הלחם עצמו לים המלח, אלא את הדמים (שוויו) — כי לא יודעים איזה לחם זה, השאר מותר.
—
קתקוד (כישור) של אשרה
רמב”ם: „נטל ממנו קתקוד ואורג בו את הבגד — אסור בהנאה. נתערב באחרים — יוליך דמי הנאה לים המלח.”
פשט: כישור מאשרה שארגו בו בגד — הבגד אסור. בתערובות — אותו דין כמו בלחם.
—
זה וזה גורם – ירקות תחת אשרה
רמב”ם: „מותר לזרוע תחתיה ירקות בימות הגשמים… זה וזה גורם מותר.”
פשט: מותר לזרוע ירקות תחת אשרה בעונת הגשמים. בקיץ כשצריך את הצל, הצל של האשרה הוא אחד ממספר גורמים (קרקע, מים, צל), ו”זה וזה גורם” — כשדבר מותר ודבר אסור גורמים יחד משהו — זה מותר.
חידושים:
– הכלל: “כל דבר שאסור ודבר מותר גורמין — הרי זה מותר בכל מקום.”
– לכן: שדה שדישנו בזבל של עבודה זרה — מותר לזרוע. פרה שהאכילו בכרשיני עבודה זרה — זה וזה גורם.
– נקודה קשה: “בשר זה וזה גורם לא עוזר” — בבשר זה סוג אחר של דבר. צריך להבין שקרקע עם צל הם שני גורמים נפרדים, לא דבר אחד.
—
תקרובת עבודה זרה – בשר, יין, פירות
רמב”ם: „בשר או יין או פירות שהכינום להקריבן לעבודה זרה — מותרין עד שיקריבום לפניהם. הקריבום — נעשית תקרובת ואסור לעולם. וכל הנמצא בבית עבודה זרה אפילו מים ומלח אסור בהנאה מן התורה.”
פשט: רק הכנה להקריב לעבודה זרה לא אוסרת — אפילו אם הכניסו לבית עבודה זרה. רק כשמקריבים בפועל, זה נעשה תקרובת ואסור לעולם. כל מה שנמצא בבית עבודה זרה אסור.
חידושים:
– הכנה מול הקרבה: בקדשים (הקדש) הכנה/הקדשה עובדת, אבל בעבודה זרה צריך לעשות בפועל את העבירה — הכנות לבדן לא שוות כלום. הטעם: הכנה היא סוג של מחשבה, ולא לוקחים עבודה זרה ברצינות מספיק שנתחשב בהקדשה/ייחוד של אותו אדם.
– “כל הנמצא בבית עבודה זרה”: נשאלת שאלה — האם זה כי יודעים שהקריבו אותו, או חזקה, או ספק דאורייתא? הרמב”ם מביא את לשון הגמרא “כל שלפנים מן הקנקלין אסור.”
– לפנים מן הקנקלין: חילוק חשוב — “בית עבודה זרה” יכול להיות שטח גדול, אבל “לפנים” פירושו החלק הפנימי ביותר, כמו “קודש הקדשים” של עבודה זרה — מקום ההקרבה. ה”אולם” וה”פרוזדור” הם בית עבודה זרה אבל לא “לפנים.” ה”הכניסו לבית עבודה זרה” וה”נמצא בבית עבודה זרה” של הרמב”ם יכולים להתכוון לשתי רמות שונות של פנימיות. הרב רבינוביץ לומד אולי פשט אחר בזה.
—
המוציא דברים בראש עבודה זרה
רמב”ם: „המוציא סוס וכלים ומעות בראש עבודה זרה — אם הוציאן דרך בזיון מותרין, דרך כבוד אסורין. כל מה שמוצא חוץ למקום עבודתה… אבל המוצאם בפנים — בין דרך כבוד בין דרך בזיון אסור.”
פשט: דברים שמוצאים על עבודה זרה: אם הניחו אותם דרך בזיון (משתמשים בעבודה זרה כמו קולב) — מותר. דרך כבוד (כמו קרבן) — אסור. אבל בפנים במקום העבודה — הכל אסור.
חידושים:
– דוגמאות לדרך בזיון: כיס עם כסף תלוי על הצוואר, מטפחת מקופלת על הראש, כוס על הראש — זה בזיון, כי משתמשים בעבודה זרה כמו מעמד.
– דרך כבוד: אם מוצאים על הראש דבר “שדרכו להיות על הראש” — משהו שמתאים לראש כמו קישוט — אסור, כי זה כמו קרבן.
– בפנים מול בחוץ: מחוץ למקום העבודה אפשר לעשות את החילוק בין כבוד/בזיון. אבל בפנים — “בין דרך כבוד בין דרך בזיון, בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי” — הכל אסור. הטעם: במקום המזבח זה כאילו כבר הניחו אותו למזבח.
– מרקוליס: במרקוליס “בין מוציא בין מכניס אסור בהנאה” — כי במרקוליס אין חילוק של דרך בזיון, כי עבודתו היא דרך בזיון (זריקת אבנים). “הוא אוהב בזיון” — לכן הכל עבודה. כל אבן שנראה שהיא שייכת למרקוליס אסורה בהנאה.
—
מרחץ וגינה של עבודה זרה – הנאה שלא בטובה
רמב”ם: „עבודה זרה של עובד כוכבים — מרחץ או גינה — נהנין בהן שלא בטובה. ואם נהנין בו בטובה — אסור.”
פשט: בית מרחץ או גן השייכים למוסד עבודה זרה — מותר ליהנות מהם אם לא נותנים “טובה” (הכרה/תודה) לעבודה זרה. אם צריך להודות להם על כך, זה אסור.
חידושים:
– כאן יש קטגוריה חדשה — דברים ששייכים לעבודה זרה (כמו עסק של כנסייה), אבל אינם תקרובת. זה שונה מהנאה מתקרובת עבודה זרה.
– המושג “טובה” מוסבר: לא מודים לעבודה זרה, לא מראים שמכירים בטובה למוסד. זה קשור למחלוקת בין ר’ שמעון לר’ יהודה בן גיירא — ר’ יהודה בן גיירא אמר “כל מה שעשו לא עשו אלא לכבוד עצמן” — הם בונים מרחצאות כדי שיגידו להם תודה.
– חקירה: מה פירוש “הנאה לעבודה זרה”? עבודה זרה אינה דבר חי — האמת היא שהנהנים האמיתיים הם משמשי עבודה זרה (כומרים). זה “דבר סמלי.”
– הואיל והחרים — כשהמרחץ שייך חלקית למוסד עבודה זרה (כשותפות), מותר ליהנות אפילו בטובת הכומרים, רק אסור לשלם שכר, כי תשלום כסף תומך ישירות בעבודה זרה.
– חקירה: האם זה אומר שאסור בכלל לעשות עסקים עם עובד עבודה זרה? המסקנה היא שלא — זה מדבר ספציפית על מרחץ שקשור (מזוהה) עם עבודה זרה, כמו שירות שהמוסד מספק. המשל הוא: כמו מקווה של בית כנסת — משתמשים בשירות, והכסף הולך למוסד. זה שונה מסתם עסקים עם אדם פרטי.
—
מרחץ שיש בו עבודה זרה – צורת אפרודיטי
רמב”ם (מבוסס על המשנה בעבודה זרה): „מרחץ שיש בו עבודה זרה — מותר לרחוץ בו, לפי שאינה עשויה שם לנוי ולא לעבודה.”
פשט: בית מרחץ שיש בו פסל עבודה זרה — מותר לרחוץ שם, כי הפסל נמצא שם רק כקישוט (נוי) למרחץ, לא לעבודה.
חידושים:
– הסימן שזו לא עבודה זרה: במקום שנהגו לבוש ולא במקום שרוחצין ערומים, ורואין אותה ומטילים בפניה מים — הולכים שם ערומים ומתיזים מים — זה לא איך מתייחסים לעבודה זרה. אבל — אם דרך עבודתה היא כך (כמו בעל פעור, שעבודתו היא דרך גילוי ערווה), אז זה אכן אסור.
– זו המשנה בעבודה זרה שבה גוי שאל את רבן גמליאל מדוע הוא רוחץ במרחץ של אפרודיטי. רבן גמליאל ענה שני תירוצים: (1) “אני לא באתי לגבולה, היא באה לגבולי” — לא המרחץ הוא נוי לעבודה זרה, אלא העבודה זרה היא נוי למרחץ. (2) הולכים שם ערומים — זה לא איך מתייחסים לעבודה זרה.
– [דיגרסיה: שמות עבודה זרה] — המשנה אומרת את השם “אפרודיטי” — שהוא השם היווני (ונוס הוא השם הרומי) לכוכב נוגה. אפרודיטי אינה תמונה של כוכב, אלא צורה של אישה — המקושרת לכוכב או למלאך של הכוכב. זה רלוונטי לדיון הקודם על שיטת רבן יוחנן בן זכאי שלא לומר שמות עבודה זרה — אבל המשנה עצמה אומרת את השם. המסקנה: זו בטח שיטה מופחתת (לא כל השמות אסורים באותה מידה).
—
סכין של עבודה זרה ששחט בה
רמב”ם: „סכין של עבודה זרה ששחט בה — [שחיטתו כשרה, כי] מקלקל הוא.”
פשט: אם שוחט בהמה בסכין השייך לעבודה זרה, הבהמה לא נאסרת, כי שחיטה היא קלקול (בהמה שווה יותר חיה מאשר מתה).
חידושים:
– היסוד: בהמה רגילה שווה יותר חיה מאשר מתה — לכן שחיטה היא מקלקל, והסכין לא “תיקן” (לא היה מתקן). ממילא הבהמה לא נאסרת דרך הסכין.
– אבל — אם זו בהמה שהיא קנויה (כבר נמכרה/מיועדת לשחיטה), זה אכן אסור, כי אז שחיטה היא תיקון (לא מקלקל).
– הענין של מקלקל מול מתקן כבר נלמד בהלכות יום טוב — לפעמים שוחטים בהמה שעומדת למות, ואז שחיטה היא תיקון.
—
סיכום ונפקא מינות מעשיות
רוב הלכות ההנאה מעבודה זרה הן פשוטות למדי, רק כמה הלכות (כמו שאלות טריפות) הן מסובכות. שאלות מעשיות מוזכרות: מישהו רוצה לקנות פרסום בכנסייה — האם זו שאלה של מרחץ וגינה (שו”ע)? אתר תיירות השייך לכנסייה — האם מותר לשלם, או אם זה חינם אולי מותר? יש הרבה פרטים — וכל זה קשור להלכות שלמדנו.
תמלול מלא 📝
פרק ז’ מהלכות עבודה זרה: מצוות ביעור עבודה זרה, איסור הנאה, וחילוקים בין ארץ ישראל לחוץ לארץ
הקדמה: מבנה הלכות עבודה זרה
דובר 1: אנו לומדים פרק ז’ מהלכות עבודה זרה. כבר למדנו את עיקר עבודה זרה, ואחר כך למדנו כישוף, והדבר האחרון שלמדנו היה דברים שיש בהם חוקות הגוים על עבודה זרה, כגון לעשות אבן מסוימת או מצבה מסוימת או עץ מסוים, שדומה למה שהגוים עושים.
עכשיו בפרק ז’ נלמד את המצווה לאבד עבודה זרה, שצריך לשבור עבודה זרה, שצריך לעשות שהיהודים שגרים בארץ ישראל לא יהיה להם עבודה זרה. וגם למעשה מזה, זה מאוד חי כשלומדים עבודה זרה, כי הולכים לשבור את עבודה זרה. למעשה מזה יוצאים כל מיני דברים של הנאה מעבודה זרה, כי אסור ליהנות מהדברים של עבודה זרה, וזה נעשה יותר כמו יורה דעה כמעט הלכות בענין זה.
מעניין, אני חושב שהיו חמישים ואחת מצוות, ארבעים ותשע היו לא תעשה, כי הכל הוא שלא לעשות, ואלו הן שתי המצוות שכן צריך לעשות, לאבד עבודה זרה.
הלכה א: מצות עשה לאבד עבודה זרה ומשמשיה
דובר 1: אומר הרמב”ם, מצות עשה לאבד עבודה זרה ומשמשיה. שצריך לאבד את המשמשים, אלו שמשמשים את עבודה זרה.
האנשים? או ה… אני לא יודע, כתוב שהיודעונים נתנו להם את העונש שמגיע להם. את הגוים צריך לגרש. אני חושב שמשמש מתכוון כמו הבמה או הכלים יכול להיות.
דובר 2: מי?
דובר 1: הוא אומר כך, כלים הם משמשי עבודה זרה, וכל הנעשה בשבילה. כלים, הוא אומר בפירוש.
דובר 2: כן, אדם לא אומרים לאבד, אדם אומרים לגרש או אני יודע להרוג.
דובר 1: וכל הנעשה בשבילה, כל מה שבנו לעבודה זרה, שנאמר “אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים”.
דובר 2: כן, משהו כזה הלשון הלאה בפסוק.
דובר 1: “אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים”. כן, כך כתוב הלאה, “וכי תעשו להם”. “כי אם כה תעשו להם, מזבחותיהם תתוצו”, צריך לשבור את מזבחותיהם, שעל המזבחות הללו הם כנראה המשמשים, כן? “ומצבותם תשברו ואשריהם תגדעון”. אלו הם הדברים, המצבות והאשרות הם המשמשים של עבודה זרה, שגורמים לראות שכאן יש בית עבודה זרה.
דובר 2: כן.
דובר 1: כן רמב”ם, זו מצוות עשה על כל יהודי בכל הדורות.
דובר 2: כן, אבל יש חילוק.
חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ
דובר 1: איך היא המצווה? כך, בארץ ישראל המצווה היא “לרדוף אחריהם”, לחפש איפה יש עבודה זרה, “עד שתאבד אותו מכל ארצך”, עד שאפשר לאבד עבודה זרה מכל הארץ. שכאשר יהודים עולים לארץ ישראל, צריך לשלוח אותם לחפש איפה יש עבודה זרה ולהשמידה.
אבל בחוץ לארץ, “אין אנו מצווין לרדוף אחריהם”. בחוץ לארץ אין מצווה. הוא לא אומר כי אי אפשר, הוא אומר שהמצווה לא חלה לרדוף אחריה. לא כי זה לא נכבש, מדברים הרי שאתה יודע שזה מקום של עבודה זרה, האם צריך ללכת לחפש אותה.
דובר 2: אה, מה הדיבור?
דובר 1: כן, כי הוא הולך לומר, הוא מדבר אפילו ב… כן, בוא נראה. “אלא, כל מקום שנכבש”, מקום בחוץ לארץ שאותנו כבשנו. כבשנו מתכוון שזה נעשה מקום שיהודים התיישבו…
מה מתכוון כבשנו? זה אומר שיש ממשלה, או מקום שיהודים יש להם את הכוח, הכוח המקומי? שם היתה מצווה. זה מה שנקרא כבשנו.
דובר 2: מה השאלה?
דובר 1: קרית יואל אינה ממשלה יהודית, זו עיר גויים, רק עובדים שם יהודים. אבל מקום שכבשו, אני חושב שזה מתכוון לכיבוש יחיד, דבר כזה שהוא ממש כיבוש.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: “אלא כל מקום שנכבש”, כן, אם יש את הזכות על המקום, אני לא יודע מה זה אומר. נגיד שהכפר, שלכפר יש את הזכות החוקית לאבד עבודה זרה, יכול להיות שזה נקרא מספיק כיבוש לענין זה. אני לא מאמין. אני לא יודע הדיבור מה זה נקרא ארץ יהודית. הדיבור הוא שאני רוצה שאפשר.
דובר 2: לא, לא, זה כן. זה מקום שאתה גר, מקום שאתה שולט, או שיש לך את הכוח. עבודה זרה של גוים וכדומה, שרק מבררים בחוץ לארץ.
דיון: הבנת “נכבש” ו”לרדוף אחריהם”
דובר 1: אבל הרמב”ם אומר הרי, כן, תראה, בוא נראה. “שנכבש, כל מקום שנכבש, אנו עובדין כל עבודה זרה שבו, שנאמר ‘ואבדתם את שמם מן המקום ההוא'”. לומדים הרי מזה כך: בארץ ישראל מצווים לרדוף אחריהם, ומצווים לרדוף אחריהם בחוץ לארץ. “מן המקום ההוא” הוא “ואבדתם את שמם”, צריך לרדוף אחריהם. בחוץ לארץ רק… הוא כבר אומר, רק שזה כבר… בא כאן חילוק, כי הוא אומר, בא כאן חילוק גדול, כי הוא אומר, שבארץ ישראל, אפילו כשזה עדיין לא כבוש, כן, יש סתירה.
כך זה נשמע כאן. מה לא מסתבר? כלומר, אולי צריך ללכת לכבוש כדי שנוכל לעשות? כתוב הרי שאם אתה לא יכול, אתה לא יכול. אבל כך זה נשמע.
דובר 2: כן, כך זה נשמע.
דובר 1: פשט שמשלחים מבצע, שולחים שליח, הולכים ומחפשים עבודה זרה איפה שאפשר, אפילו זה נראה קצת…
שבארץ ישראל צריך לחפש, אולי צריך לעשות בשביל זה עצמו מלחמה על ארץ ישראל. אם יש לך שטח בארץ ישראל שגוים יש להם עדיין שם כוח לעשות עבודה זרה, צריך ללכת לכבוש. ובחוץ לארץ אין מצווה לכבוש, אבל אם כבשו, צריך… כך זה נשמע, בחוץ לארץ, אחרי שכבשו, צריך כן לחפש בכל השטח שנכבש. מה שיש יש. זו שאלה אחרת, כמה צריך לעשות חיפוש, אני לא יודע. אבל מה שכתוב “לרדוף אחרי עובדיה” מתכוון לומר שכך זה נשמע כאן, שאתה לא שולט אפילו, אפילו אתה לא שולט, צריך ללכת, אולי צריך לכבוש, או אולי אפשר בלי לכבוש, אני לא יודע.
דובר 2: אהה.
דובר 1: נראה כך, שבארץ ישראל, אפילו אם זה עדיין לא נכבש, אם זה עדיין לא נכבש, אין מצווה שתכבוש. אין מצווה לכבוש את ארץ ישראל עצמה בלי החלק של עבודה זרה. מצווה נוספת אולי. עכשיו מדברים על המצווה של לרדוף. יש לך מצווה לרדוף אפילו במקום שלא תחת ידיך, שתעשה כל שאתה יכול שתוכל לבער עבודה זרה. מה שאין כן בחוץ לארץ, אם יש ליהודים שטח שכבשו, צריכים לעקור מה שיש שם עבודה זרה, אבל הם לא צריכים ללכת לחפש עבודה זרה.
דובר 2: יפה מאוד. תראה לי הלאה.
דובר 1: כך זה נשמע. זה באמת לא ברור, הגמרא שם כתובה לשון אחרת קצת, אבל אוקיי. זה מה שכתוב כאן.
הלכה ב: איסור הנאה מעבודה זרה ומשמשיה
דובר 1: עבודה זרה עצמה, כבר, עד כאן הולכת המצווה לבער. עכשיו הולכים ללמוד מאילו דברים, הדברים ששייכים לעבודה זרה, כמה חמור זה. איסור הנאה זה, הלכה, קשור לזה. זה ענין שצריך לגרור בפרקים, מה איסור הנאה אנו מבינים. זה קשור למצוות לבער, אבל זה בעצם עוד איסור כזה. לא כל דבר שאסור בהנאה יש גם מצווה לבער. חמץ הוא דבר כזה, אבל דברים אחרים אין…
דובר 2: כן?
דובר 1: אלו שני דברים שונים. הדברים שצריך לבער זה לא מה שאסור בהנאה, זה נושא אחר. אבל עכשיו…
אנו לומדים על האיסור של הנאה מעבודה זרה. אומר הרמב”ם: עבודה זרה עצמה, עבודה זרה עצמה, ומשמשיה, הדברים שבנו בשבילה, ותקרובת שלה, הדברים שמקריבים לה, המתנות שנותנים לעבודה זרה, וכל הנעשה בשבילה, כל מה שעושים בשבילה, אסור בהנאה, שנאמר “ולא תביא תועבה אל ביתך”. הפשט הוא כך, שהוא מתכוון, אל תכניס עבודה זרה לביתך, שזה מתכוון לכל תועבה, כל דבר שהוקרב לעבודה זרה, שלא תהנה ממנו.
שתי מלקיות על הנאה מעבודה זרה
אומר הרמב”ם, “וכל הנהנה באחד מכל אלו”, מי שכן נהנה מעבודה זרה או מהתקרובת וכו’, “לוקה שתים, אחת משום ‘ולא תביא תועבה אל ביתך’, ואחת משום ‘ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'”. בדרך כלל היינו אומרים שאלו שני לאוין מאותו דבר, אבל הוא רואה שהרמב”ם סובר שאלו שני לאוין שונים, כי הוא מקבל שתי מלקיות.
למה בעצם? כך כתוב בגמרא, הכל בנוי על הגמרא. בדרך כלל ברמב”ם זה בנוי על לימוד גמרא. אין לוגיקה למה יש דברים שיש להם שני לאוין על דבר אחד. יש שחולקים, הוא מביא שהרמב”ן בספר המצוות חולק על ההלכה הזו. אבל…
הלכה ג: בהמה שהקריבוה לעבודה זרה
דובר 1: הרמב”ם הולך הלאה: “מה דין בהמות שהקריבום לעבודה זרה?” מה קורה עם בהמה שהוקרבה לעבודה זרה? “כולה אסורה, אפילו פרשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה”. אפילו החלקים של הבהמה שפסולים גם אסורים בהנאה. כי, אני מניח, עם כל הבהמה, אפילו החלק שלא הוקרב, אבל כל הבהמה, פעם אחת שהוקדשה לעבודה זרה, או פעם אחת שחלק מהבהמה הוקרב לעבודה זרה, זה אסור.
“לפיכך, אם היה בעור סימן שידוע בו שהוא תקרובת עבודה זרה”, אדם מוצא חתיכת עור מבהמה, ויש על זה סימן שהבהמה שממנה מצאו את העור היתה בהמה שהוקרבה לעבודה זרה, “כגון שהיו עושים נקבים כעין עגול כנגד הלב עם סימן הלב”, הדרך שהיו מקריבים לעבודה זרה היתה שעשו חור עגול כנגד הלב, והוציאו את הלב. “הרי כל אותן העורות שייראו כך אסורין בהנאה”. כל העורות שמוצאים שנראים כך, פשוט שהעור נשאר שאריות מעבודה זרה, וזה אסור. “וכן כל כיוצא בזה”.
הנקודה היא, מכיוון שזה לא רק הבהמה עצמה, זה גם אפילו העור, זה גם אפילו הגיד בכלל, אתה קורא לעור כזה עם הסימן, צריך לדעת שזו עבודה זרה או אסור ליהנות ממנו.
הלכה ד: חילוק בין עבודה זרה של גוי לשל ישראל
דובר 1: כבר. הרמב”ם, עוד הלכה. יש חילוק בהלכה בין עבודה זרה של גוי לעבודה זרה של יהודי. אומר הרמב”ם, “מה בין עבודה זרה של גוי לעבודה זרה של ישראל?” אומר הוא כך, “עבודה זרה של נכרי אסורה בהנאה מיד”. עבודה זרה שגוי עשה, מאימתי שעשו, יצקו אבן או פסל מתכת, נעשה אסור. אומר הרמב”ם למה? “שנאמר ‘פסילי אלהיהם תשרפון באש'”. אומר הוא, לומדים, “מי שפסלו”, מאימתי שעשו אותו לפסל, מאימתי שעיצבו אותו ועשו ממנו פסל, “נעשה אלוה”, נעשה עבודה זרה, נעשה אליל.
“אבל של ישראל אינה אסורה בהנאה עד שיעבדה”. עבודה זרה של יהודי נעשית אסורה בהנאה רק אחרי שעובדים אותה. “שנאמר ‘ושם בסתר'”, מה כתוב? “עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה”.
דיון: למה “בסתר”?
דובר 1: מעניין, למה החביאו את עבודה זרה? למה החביאו אותה? למה החביאו אותה בבית?
דובר 2: אהה, לא, הוא גר בארץ יהודית, לכן הוא החביא אותה, הוא מפחד מבית הדין.
דובר 1: לכאורה נראה כאילו סתם מחשבה גורמת לעבודה זרה, ויהודי יש לו מחשבה רעה, מישהו קונה לעצמו פסל, או הוא עושה פסל, או הוא לוקח דבר, האם זה…
כלומר, אין כאן את הדין של עבודה זרה עצמה, הפסל עצמו, הדבר הנעבד. הדבר שהוא עבודה זרה, “בשל גוי ובשל ישראל אינם אסורים עד שישתמשו בהם לעבודה זרה”. לא, אין… כלומר, אין כאן הקדש לעבודה זרה, נכון? אין… אתה לא יכול להקדיש דבר לעבודה זרה, אתה צריך באמת להשתמש בו.
זה מאוד מעניין, כי יוצא למשל שמצבה או אבן משכית או עץ אסורים רק אחרי שעבדו. אבל אסור לבנות. יש איסור לבנות. הבנייה היא דבר טבעי, אבל אסור לבנות לעבודה זרה, אפילו לשם שמים.
דובר 2: כן, יש כבר מה לעשות.
דובר 1: הבנייה היא איסור הנאה שמשתמש בתשמישי עבודה זרה.
תגיד עוד שלוש פעמים…
יהודי אסור ליהנות מעבודה זרה. אז מה קורה כשמישהו עושה
משמשי עבודה זרה — כלים שמשמשים לעבודה זרה
לכאורה נראה כאילו סתם מחשבה גורמת לעבודה זרה, ויהודי יש לו מחשבה רעה, מישהו יכול להשליך את עצמו, בוודאי הוא חשב מין דבר כזה. כן, אבל זה אז, יכול להיות ש… כן.
אומר הרמב”ם הלאה, “ומשמשי עבודה זרה, בין של גוי בין של ישראל, אינם אסורים עד שישתמשו בהם לעבודה זרה”.
אין לזה… כלומר אין הקדש של עבודה זרה, נכון? אין… אי אפשר להקדיש דבר. אבל זה צריך באמת עיון. זה מאוד מעניין, כי יוצא למשל שמצבה או אבן משכית או עץ אסורים רק אחרי שעבדו, אבל אסור לבנות. יש איסור אחר. הבנייה היא דבר נייטרלי. אבל אסור לבנות לעבודה זרה. אפילו לשם? כן, לא לעשות. הבנייה היא איסור הנאה, שאתה משתמש בזה לשמש עבודה זרה וכדומה.
העושה עבודה זרה לאחרים — שכר
אומר הרמב”ם הלאה, “העושה מתנות לעבודה זרה, הרי זה לוקה”. מה קורה כשמישהו עושה? הרמב”ם אוסר עבודה זרה לאחרים. אסור… מקבלים הרי מלקות על זה. כן, כלומר בעמוד ראשי הוא מציב, או לשני גם אסור. אז אפילו הוא לוקה, אפילו הוא מקבל מלקות, אבל זה לא אומר שההנאה מעבודה זרה אסורה. שכר, שכר. הכסף שהוא מקבל מזה. לא, זה לא נקרא הנאה. הכסף מזה לא נקרא הנאה מעבודה זרה. הנאה מעבודה זרה אומרת ליהנות מהקרבנות או מ… זה לא מתכוון להנאה מהכסף כי הוא עשה עבודה זרה. השכר מותר.
קושיא: למה שכר מותר אפילו בעבודה זרה של גוי?
זה אפילו עבודה זרה של גוי אסורה, ולא רק כי עשו אותה ליהודי אפשר לומר שכי עשו אותה זה עדיין לא עבודה זרה. אבל אפילו עשו אותה לגוי, הרי נעשה מיד כשעושים נעשה עבודה זרה. אז למה? למה? למה? הרי שכר מותר.
אומר הרמב”ם למה? מפני שאין נאסרת עד שתגמר. עבודה זרה נאסרת רק כשהיא נגמרת, כשהיא נעשית פסל שלם. ו“מכה” – איך אומרים את המילה הזו? מכה? אני לא יודע. מכה? המכה האחרונה, המכה האחרונה, “מכה האחרונה שגומר בה. פריטה.” המכה האחרונה אין בה שווה פרוטה.
“אין הנאה אלא לבסוף”
אני זוכר קצת מהסוגיא של אין הנאה אלא לבסוף. זה היתר מעניין. לגבי הכסף אתה עושה הרי על החיתוך. כשאתה חותך זה עדיין לא פסל. מתי זה נעשה פסל? השנייה האחרונה. השנייה האחרונה זה לא כלום. אני לא יודע, אני לא יודע מה סוג ההיתר הזה. הרבה מפרשים אומרים שאין הנאה. אבל נגיד שזה מאוד יקר, ואפשר לומר שכל מכה יוצאת כסף, אולי כן? המכה האחרונה מתכוונים למכה האחרונה הקטנה כמה שזה פחות כסף, שזה צודק. אני לא יודע. חתיכת תורה מצחיקה. כנראה יש כאן איזה רווח שהחכם שבעל הבית עושה, שהוא אומר תורה כזו.
קנין עבודה זרה בטעות — עסקי גרוטאות
אני אומר לך אבל הלאה, בעסקי הגרוטאות, הוא קונה חבורה של חתיכות שבורות של דברים מגוים, ומצא בהם עבודה זרה. אז כך, אם נתן מעות ולא משך, אם נתן כסף אבל לא עשה משיכה על כל הדבר או ספציפית על עבודה זרה, אז יחזיר אל הגוי, שזה יחזור לגוי. כי אם הוא כבר משך אותה, זה כבר של היהודי, הוא צריך לאבד אותה, יש לו מצווה לאבד את עבודה זרה.
דיסקוסיה: לאבד עבודה זרה בארץ ישראל
תרגום לעברית
דובר 1: כן, ההלכה הזו של גוי… מדברים כאן גם כנראה בחוץ לארץ, לא? כי בארץ ישראל, אתה יכול עכשיו לקיים את המצווה של לאבד את עבודה זרה? כי יש לך עכשיו כוח לאבד? לא ברור כאן. יש לזה קשר להרבה דברים של הקניינים. למעשה זה עדיין לא שלו, החכמה היא שהוא יכול להחזיר את זה, יחזיר אל הגוי. אבל כאן מדברים שרוצים… אבל אני אומר בארץ ישראל, יש כאן דין לאבד עבודה זרה. זה עדיין לא… לאבד עבודה זרה לא אומר הנאה…
דובר 2: לא, לא, אתה מבלבל הנאה מעבודה זרה עם לאבד עבודה זרה. הוא מצא חתיכת עבודה זרה, אין מצווה לשרוף. זה לא איכפת לי. יש לי מצווה תאבדון. יש איסור נוסף, by the way, לא יראה לך חמץ, לא יראה לך שאור, חילוק בין חמץ לעבודה זרה. לא מדברים על המצווה לשבור את הכנסייה, אבל זה לא אומר לשבור את החתיכות הקטנות של הפסל. לא כתוב שהמצווה, שכאשר שורפים עבודה זרה שיש לו, עוברים על איסור הנאה. יש איסור הנאה. לא מדברים על המצווה, מצוות לאבד עבודה זרה. מדברים על איסור הנאה. לא מדברים אף פעם על אותה מצווה.
דובר 1: לכאורה, אם רק מה שאתה אומר, זה אומר גם לאבד עבודה זרה. כל פעם שאדם מוצא איזה פסל, יש מצווה לאבד עבודה זרה. עכשיו היחידה שעובדים ממש, משהו כזה, לא סתם ככה.
דובר 2: זה רק איסור הנאה. זה מה שמנסים לתרץ את זה. מתחילים לשחק כאלה גלמודים יורידיים.
קנין בטעות — הפרטים
כשמותר החלק הראשון, נאמר שיש כאן נקודה עדינה. כי עשה משיכה, אבל לא נתן כסף. אפילו לא משיכה בגוי כהן, משיכה רגילה לא עוזרת לגוי. כי היה צריך לחשוש שהוא קנה עכשיו את עבודה זרה. אבל אומרים שלא, הוא לא קנה עכשיו את עבודה זרה. קנין בטעות, כי הוא לא ידע שיש שם עבודה זרה. משהו כזה הוא התירוץ.
דובר 1: התירוץ הוא רק כשהוא לא ראה. אבל כמו שר’ מאיר עושה משיכה, הוא יודע מה מונח שם, הוא קנה את זה.
דובר 2: יהודי אין חילוק, אפילו הוא לא יודע. החידוש של עבודה זרה הוא, אפילו הוא לא יודע, הוא לא היה קונה את זה. הוא קונה, הוא לא אמר כלום. החידוש הוא אפילו, משיכה אומרת שהוא משך את המכולה הגדולה, לא את עבודה זרה הספציפית.
דובר 1: כן, חילוק.
דובר 2: הוא עשה את החוקה החידושית. כל עוד הוא לא עשה קנין שלם, יש סתם קנין כסף, יש קנין משיכה. אחד עובד ליהודי, אחד עובד לגוי. יש במסכת הרבה פרטים, בואו לא ניכנס לבירור. מאחר שהוא לא עשה קנין מסודר, כי שני הקניינים עדיין לא, הוא יכול להחזיר את זה.
אם הוא לא עשה משיכה בכלל, רק כסף, וכסף לא קונה אצל הגוי, הוא יכול להחזיר את זה בכלל. אפילו הוא רק עשה, כן, הוא רק עשה משיכה, לא נתן את הכסף, אומרים שזה קנין בטעות, כי מאחר שהוא לא עשה קנין מסודר, כי שני הקניינים עדיין לא, הוא יכול להחזיר את זה.
יש שאלה מה פירוש המילה קנין בטעות. אפשר היה לומר קנין בטעות גם על משיכה מדעת.
נכון, זה לא שנראה שיש חילוק, יש משהו באמצע, אני לא יודע בדיוק מה בדיוק, כן, זה לא דבר ברור. אבל זו ההלכה.
יוליך לים המלח
אם הוא כבר עשה את כל הקניינים, אז “יוליך לים המלח”. “יוליך לים המלח” הוא תמיד הסמל של לאבד את זה, לעשות שלא תהיה שום הנאה, לא למכור, לא להנות, אלא לזרוק לים המלח.
ירושה מגוי — גר וגוי מתחלקים
אוקיי. אומר הרמב”ם, “וכן גוי שמת והניח ירושה, ויש לו בן גוי ובן גר, ואין הגוי יורש את אביו הגוי”. גוי או גר. לא, גוי וגר. היה גוי, גוי זקן מת, היו לו שני ילדים, יהודי וגוי. הוא מתחלק לפני עבודה זרה. הגוי מת ויש לו בן גוי ובן גר. “יכול הגר לומר לגוי, טול אתה עבודה זרה ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות”. למה? כי לא אומרים שיש לו הנאה, הרי היתה לו הנאה, הוא קיבל כסף במקום זה. הנקודה היא שהוא מתחלק לפני זה, הוא מתחלק לפני הגילוי דעת, הוא עושה עסקה עם אחיו שהוא לא יקבל את עבודה זרה לכתחילה, אבל זה הוא רשאי. “אבל אם באה לו ירושה זו אחר שנתגייר, אם באה לו ירושה זו אחר שנתגייר”, אם הגר התגייר קודם ואחר כך הוא הולך עכשיו לחלק את זה, זה אסור, כי זה אומר כאילו הוא מכר עבודה זרה, הוא קיבל כסף על זה, הוא כבר נהנה מעבודה זרה.
דיון: ירושה מגר
דובר 1: מאוד טוב. מעניין, גירושין זה ממש כמו לא עולה דם, אבל ירושה הוא עדיין מקבל מהאבא, כי הגוי לא הולך מזה.
דובר 2: אומר הרמב”ם הלאה… ההלכה היא שמדאורייתא הוא לא יורש, אבל מתקנת חכמים הוא יורש. זו ההלכה. אפילו הוא לא מוחזק שהוא רוצה לחזור להיות גוי.
צורות שעושין אותן הגוים — איזו צורה אסורה
אומר הרמב”ם הלאה, “צורות שאסור לעשותן גויים לנו”. צורות שעושים לנוי.
סדר הענינים — מה למדנו עד עכשיו
אוקיי, עכשיו הלכה חדשה. אבל עד עכשיו למדנו, בואו נעשה קצת סדר, שנדע מה קורה כאן. למדנו כללים של עבודה זרה, איזו אסורה, מתי זה נאסר, וכדומה. אחר כך למדנו כמה הלכות על איך מבטלים עבודה זרה, איך זה מגיע לידו, קניינים של עבודה זרה. אולי לקחת מה שעדיין לא שלו, או החפץ שהוא לקח הוא לפני שנעשה האיסור וכדומה, לקחת מה שמותר מאחר שהוא לא עשה קנין וזה לא היה שלו, דברים כאלה.
עכשיו הולכים ללמוד שאלה חדשה: “איזה צורות אסורות?” לא כל צורה שיש לגוי היא עבודה זרה. צריך לדעת איזו צורה אסור להנות ממנה. הולכים ללמוד הלכות שונות של אילו צורות אסורות. נכון?
דובר 1: כן, כן, כן.
דובר 2: זה הולך לומר את הכלל, ועל זה זה הולך לומר פרטים. כן?
דובר 1: כן, כן.
הכלל: צורות לנוי מול צורות לעבודה
אז קודם הכלל הוא, צורות שעושין אותן… כן? אם גוי עושה. יהודי, יהודי לא מדברים, יהודי אסור לעשות אפילו שום צורות, מלבד צורות מסוימות שלמדנו קודם. אבל גוי עושה צורות שעושין אותן הגוים, הגויים עושים צורות מהשטויות שלהם, מאנשים, מבעלי חיים. כן. סתם צורות אומר צורות שהן צורות של עבודה זרה. לא סתם צורות.
לא מדברים עכשיו על הצורות שאסור לעשות משום גזירה, כמו ההלכה שיהודי אסור לעשות צורה של אדם, אפילו סתם של אדם, שלך. מדברים צורות שעושין אותן הגוים, אומר צורה של עבודה זרה. זה נראה מהפסל הזה, בעל. אבל לא עובדים את זה. נפלא, יש פעמים שהוא עושה צורה לשם עבודה, לשם עבודה, פעמים הוא עושה צורה לשם יופי. אותה צורה, זה נראה בדיוק אותו דבר. אבל אם הוא עושה את זה סתם ליופי, לא כדי לעבוד, זה מותר. כן?
דובר 1: כן, כן.
צורות העשויות לעבודה אסורות. כלומר, אפילו אותה צורה חייבת להיות עשויה לעבודה, אם לא זה לא אסור בהנאה.
כיצד — סימנים לזיהוי
עכשיו הולכים ללמוד “כיצד?” כיצד אומר לכאורה לא כמו היכי תמצא, איך יודעים שזה… כן, לא כל הכיצד’ים הם כך, כאן זה כך. אז ככה: כל הצורות הנמצאות בכפרים אסורות בהנאה, בחזקת שהן עשויות לעבודה. בכפר, עיירה קטנה, שם לא עושים שום יופי. כפר זה כמו מאה אנשים, כך הם קראו לזה אצלנו בדרשות. בעיירה קטנה, אולי גם שם הציבור מאוד דתי, הם לא עושים סתם דברים מפוארים, לא מוציאים על יופי, לא מוציאים על יופי שם. זה לא המקום שלהם, הם חיים יותר פשוט, יש להם שם בתים פשוטים ובתים קטנים.
דובר 1: נכון, ששם אין שום השלכות למכור את הדבר.
דובר 2: אבל במדינה, זה משתנה.
דובר 1: בעיר יש גם מה שהוא לבוד, אבל אני אתן לך סימן.
דובר 2: הסימן נראה דבר מאוד ספציפי להקשר מסוים, אבל הוא נותן סימן, כן?
דובר 1: כן, כך, כך.
צורות על פתח המדינה – סימנים של עבודה זרה
הם לא עושים סתם דברים ריקים. אין שום קשר. זה סתם אין שום קשר שם. זה לא מקום להצגה. זה לא מקום להצגה.
אבל אפילו בעיירה, שצריכה בתים פשוטים יותר, הוא מחזיק בבתים קטנים. נכון, שם אין שום קשר ליופי. פשטות זה שזה לעבודה.
אבל במדינה, כן, זה משתנה. ובעיר יש גם מה שהוא לעבודה, אבל הוא נותן לך סימן. הסימן נראה דבר מאוד ספציפי להקשר מסוים, אבל הוא נותן סימן, כן? כן, כך יש.
אם עומדת הצורה על פתח המדינה ליד השער, ובידו מקל, או ציפור – עוף, או כדור – כדור, או סייף – חרב, או עטרה וטבעת – כתר עם טבעת, אז חזקתו שעשאו לעבודה ואסור בהנאה.
כנראה שזה היה באיזו תקופה, אני לא יודע מתי, המנהג שמה שלקחו ברצינות את הצורה לעבודה היו להם אחד מה… בידו הוא החזיק משהו, כנראה.
ואם לאו, הרי הוא בחזקתו לנוי ומותר.
כולם סמלים מאוד נורמליים, אפשר להבין. הצורה של מלך היא מנהיג, וציפור הוא שולט על העולם, או הכדור מחזיק את העולם. אני מתכוון כך במסכת עבודה זרה כתוב כך, מה זה עבודה זרה? הוא מחזיק את העולם. משהו. וסייף הוא עבודה זרה שהוא גיבור ואיש מלחמה, ועטרה זה פשוט.
כן, הפשטות טובה, אבל טכנית אפשר לעשות את כל הצורות האלה לנוי גם. בסך הכל, כשיש לו את הדברים האלה, יש חזקה. זו החזקה. כשיודעים בוודאות, זה הכל חזקות. זה רק מה שמניחים. ואם לאו, יש חזקה שזה לנוי ומותר.
אוקיי. עכשיו, אפשר היה לומר שהכל יהיה ספק איסור, כן? ספק איסור. אבל אומרים חזקה שהדברים האלה, כשאין את הדברים האלה, זה לנוי.
צלמים הנמצאים – צורות שנמצאו
בואו נמשיך הלאה. “צלמים הנמצאים משליכים”. צלמים אומר אותו דבר, כן? צורה? כן, הוא אומר, הוא מדבר על זה שהרמב”ם החליף בדרך כלל. במשנה כתוב על הכל צלמים, דברים מסוימים כתוב צורות, מה שזה לכאורה אומר שזה אותו דבר.
“צלמים הנמצאים משליכים ומשוקעים בתוך הגרוטאות”, שמצאו שבורים בחצר גרוטאות, כן? “ערלי מתורם”, מצאו את זה בערימה. “ואין צריכין לבטלן”, למה? כי אומרים שאין לעבודה זרה טביעת עין בגרוטאות.
קושיא: סתירה בין גרוטאות של יחיד לסתם עבודה זרה
אבל למה קודם כשלמדנו שקונים גרוטאות מיחיד גוי, כן? אם זה סתם, משליך בדרך כלל הוא ביטל. מה זה משליך? משליך בדרך כלל הוא ביטל, כך הוא מתכוון.
הא, אבל המוצא עבודה זרה בדרך, הרי אלו אסורין, ואם היתה של מתכת, יוליך לים המלח. אז יש כאן סתירה.
אז התירוץ הוא כך, שכאשר מדברים על יחיד גוי, יש חזקה שהוא ביטל את זה. אבל כאשר מדברים על סתם עבודה זרה שמוצאים, אין חזקה שביטלו את זה.
המוצא כלים עם צורות – כלים עם צורות חמה, לבנה, דרקון
ואומר הרמב”ם הלאה, המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה או דרקון, זורקן לים המלח. כגון כלי כסף וזהב, בגדי שני, או טבעות.
אז הלאה אותה שאלה, האם הפשט שזו צורה לנוי, או שזה לעבודה? בגדי שני זה תולעת שני, כן, בגדים אדומים. עובדי עבודה זרה הולכים עם בגדים אדומים.
או שהיה חקוק על הנזם ועל הטבעת, היה חרוט הצורות, זו ראיה שהן לעבודה. כי על הכלים החשובים, זה לא כסף וזהב, בגדי שני, זה לעבודה. חזקתן לעבודה, לא חזקתן לנוי.
לפיכך שאר הצורות המצויות על כל הכלים, שאינן צורות חמה ולבנה ודרקון, חזקתן לנוי ומותרות.
חידוש: אפילו גוי יכול לעשות צורות לנוי
אומר הרמב”ם הלאה, “תערובת עבודה זרה”. עד עכשיו למדנו, כמה ההלכות האחרונות היו שאלות אם זה לנוי או לעבודה. רואים חידוש, דבר חשוב, שאפילו גוי יכול לפעמים לעשות צורה לנוי, בוודאי זה מותר. אפילו יהודי אסור לו, אבל זה לא נעשה עבודה זרה בגלל זה. אם הוא עושה אפילו צורה של עבודה זרה, אם יודעים שיש אומדנא שהוא עושה את זה לנוי, זה מותר.
תערובת עבודה זרה
ועכשיו הולכים ללמוד פרט חדש בהלכות עבודה זרה, שזה תערובת עבודה זרה.
“עבודה זרה וכל תקרובת שלה, אוסרין בכל שהן. כיצד? עבודה זרה שנתערבה בצורות של הדיוט, אוסר את כולן. וכן אם נתערבה בגמלין, אוסר את כולן, לפי שכל אחת ואחת מהן ראויה להיות עבודה זרה בפני עצמה.” יוליך לים המלח.
זה סוג מעניין של תערובת, שעדיין הפשט שאולי יש כאן עבודה זרה. תערובת רגילה אומרת שזה מעורב. אה, זה אולי. מאוד טוב, לא יודעים איזה, אבל זה כאן המילה. שזה עדיין המילה.
כי חתיכה בהרבה חתיכות, וכן נתערב כוס של עבודה זרה בכמה כוסות, או חתיכה מן הבשר שנכנס לבית סוף של עבודה זרה בכמה חתיכות, יוליך לים המלח, תערובת עבודה זרה אוסרת הכל.
וכן עור לבוש, עור… עור לבוש, העור שעשה חור, חור עם החור של השיער, עורות לבובין, כן. כי שווה סימן שהשערות בכמה עורות, כי עובדי זרה בסדר. מאוד טוב. פירוש כשיש שום דבר את הסימנים. מה זה אומר? כי ככה יודעים שזה נאסר? זה טהור, לא עם אותו חתיכה של העור, ואסור הרבה גדול. ויוליך. בואו נסביר ומכר עובדי זרה עכשיו מי משמשה עוד תקרובות שלא.
דמי עבודה זרה – כסף מעבודה זרה
אדם עבד על זה שאסור להנות מעבודה זרה. כן, קונה. הרי הדמים ואסורה הנאה, ואוסרון מכל שהן כעבודה זרה. הכסף מעבודה זרה, ואותם דמים כמו עבודה זרה אוסר תערובת מכל שהוא, גם הכסף אוסר זה תערובת מכל שהוא, סתם, הכסף שהתערב כל הכסף שכל הכסף שלו אסור אין חורם כמוהו.
סתם, האשכנזי הוא כל משהו תלמיד בן עבודה זרה, מקל מוניטורד קליק פאקינג, תכרוב ואתראי הרע כמואץ, הוא כמו עבודה זרה עצמה שהכל ממנו נעשה אסור.
אפר (עפר) של עבודה זרה
אז השם בעתר, אבל הזרע אסור הוא כבר נשרפה, אמת נעשה על שריפה. אז עפרה הוא כאסור בהנאה. העפר כבר לא אומר כמו תערובת משהו. זה כבר דבר חדש.
אנוי, סליחה. עפרה גם אסור בהנאה. למה העפר גם אסור בהנאה? זה אומר תקרובת… מה שאז זה אומר עדיין הכל עבודה זרה, שזה העפר של עבודה זרה.
כל… שריפה רגילה של אפרו מותר, אומרים שהעפר הוא מעבודה זרה. חוצמי, זה כמו כן ישר אצל פרגדיש, אולי גם חומרא של עבודה זרה. אולי גם חומרא של עבודה זרה, כי זה חומרא של עבודה זרה. חלק מהחומרא. עבודה זרה היא נוראה, צריך להיות מאוד מאוד זהיר.
חילוק בין גחלים לשלהבת
גחלים של עבודה זרה גם אסור, כי זה עדיין בוער, עדיין יש ממשות, אבל שלהבת, הלהבה עצמה, להבה היא לא דבר ממשי, זה בוער על הגחלים, זה בוער על הדבר של עבודה זרה, אבל הלהבה עצמה היא דבר נורמלי, מותר להנות, אין לה ממש.
ספק עבודה זרה – ספק וספק ספיקא
מאוד טוב. הלאה, אומר הרמב”ם, ספק עבודה זרה… אה, עכשיו הולכים ללמוד ספק. הספרים למדו תערובות. תערובות אומר שמשתמשים בשניהם, זה החילוק. ספק אומר שאתה משתמש רק באחד מהם.
מאוד טוב. ספק עבודה זרה אסור, אבל ספק ספיקא כן מותר. בואו כבר נראה מה זה אומר.
אומר הרמב”ם, כוס של עבודה זרה שנפל באוצר מלא כוסות, כולן אסורות, מפני שכל עבודה זרה מחמת שהיו עובדים בה כל כך הרבה אנשים, זה מאליו כל כוס, אתה חושש שאולי זה עבודה זרה.
תרגום לעברית
אבל פירש כוס אחת מתערובת, פעם אחת שכבר יצא מהמקום הראשון שבו התערב, ונפל לכוסות שניים, נפל למקום אחר של כוסות, הרי אלו מותרים, כי השני הוא כבר ספק ספיקא. זה הספק הוא בשני… הכוונה היא שהספק הוא במקום הראשון, והספק הוא כבר במקום השני.
דיון: כיצד פועל ספק ספיקא?
מעניין כיצד זה נעשה ספק ספיקא בדיוק. מהו הספק? האם הכוס היא באמת הדבר שאסור? כן, אבל זה לא מובן לך, כי לא כולם נעשו איסור עצמו, כל אחד נעשה איסור מספק.
נכון, אבל זה כמו סטטיסטית אתה עושה חשבון. אמת, הספק לא עובד עם סטטיסטיקה. אבל איך נעשה הספק, ואיך הוא המקום השני של הספק?
טבעת של עבודה זרה – תליה
טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות, ונפלו שתים מהן לים הגדול, הותרו כולן. אה, כאן יש חידוש חדש, שאם ממאה הטבעות נפלו שתיים דווקא? או שזו דוגמה?
הותרו כולן, שאני אומר אותה הטבעת היתה בכלל השתים שנפלו, אז הטבעת הייתה אחת מהשתיים שנפלו לים, ממילא זה עכשיו מותר.
אבל מה הענין דווקא שתיים? למה צריך להיות אחת משתיים? אני לא יודע. עד כדי כך, זו תליה, נכון? זה נקרא תליות, למדנו זאת בהלכות תערובות. זה לא בדיוק אותו דבר כמו ביטול, זה נקרא תליה. אומרים ש…
למה צריך להיות שתיים? אני לא יודע למה צריך להיות שתיים. אם הייתי יודע, הייתי אומר לך. אם הייתי יודע, הייתי אומר לך. אין לי מושג. אני צריך לדעת הכל?
אוקיי, לא כל כך ברור. כאן הוא אומר שצריך רק אחת. ולמה הרמב”ם אומר שתיים? הוא אומר שזו גמרא? רגע רגע. הם מחזיקים שי”ג נפל ליורקמאל.
אז זה תערובות. ספק, בואו נאמר זאת בבירור. ספק מותר. ספק ספיקא אסור. ספק ספיקא מותר.
אחר כך יש קולא אם נפל לים. אומרים לנו שזה נפל לים. מה אם… הסיבה היא כזו, יכול להיות שזו חיוביות, שאנחנו חושבים שדברים קורים לסוף טוב. אבל העבודה זרה שייכת בים, אז צריך להיות מאבד אותה. עכשיו היא נפלה. למעשה, יש ענין של הקל ספק לטובה, אז זו תליה, כן. זו תליה, כן. וזה ארבע במים.
רוב ומיעוט בספק ספיקא
מה אם, כן, התערבה טבעת של עבודה זרה במאה טבעות, כן? והלכו ארבעים למקום אחד ושישים למקום אחר, כן? וכל הארבעים נפלו לאחרים. זאת אומרת, לכתחילה ארבעים במקום אחד ושישים במקום אחד, אז מה? זה רוב ומיעוט.
הוא אמר, אה, למה, אם נופל למאה אז כל המאה מותר, אתה רוצה שכאן יהיה כל המאה אסור? אבל כאן זו הרמה השנייה כשיש ספק ספיקא, נכון? מאותם ארבעים שנפלו, האחרים כולם מותרים. אני אומר, חוץ מטביעת עין, זה רוב כמו בשישים.
וכאן הולכים כן אחר רוב, ברמה השנייה. אחר כך זה אחד מספק ספיקא, אבל את השני אפשר לומר ספק ספיקא.
גם עדיין ליה קולא.
המשך: ביטול ברוב – ספק ספיקא
דובר 1: זה גם רוב. אצלך עם הרבה היתרים, מה שנופל למאה, כל המאה מותר. היית אומר שגם כאן כל המאה מותר?
אבל ברמה השנייה, כשזה ספק ספיקא, אבל את השני אפשר לומר שיש גם פורתא ליכא, אבל השך אומר אחר השך שהתבטל איסור לכתחילה מותר, כי על פי דין הולכים אחר הרוב, אומרים שנפל בין הרוב. הלך לרוב הגדול יותר, כי זה עוד יותר הרוב הגדול יותר. זה בכלל לא ספקות, אם יש שאלה להלכה, צריך להביא רב, כי זה מאוד מסובך. אבל אלו הכללים שהרמב”ם אמר. עכשיו אתה יכול ללמוד מאשרה.
הלכה יד: אשרה – איסור הנאה מצילה
לשון הרמב”ם
אשרה, בין שהיתה נעבדת בין שהיתה עבודה זרה מונחת תחתיה – אסור לישב בצל קומתה, ומותר לישב בצל השריגים והעלים שלה. ואם יש לו דרך אחרת – אסור לו לעבור תחתיה, ואם אין שם דרך אחרת – עובר תחתיה כשהוא רץ.
ביאור הדין
דובר 1: אשרה בין שעובדין אותה, הייתה אשרה שהייתה עבודה זרה. בין שעבודה זרה מונחת תחתיה, הייתה משמש לעבודה זרה. אסור לישב בצלה, אסור לשבת תחת הקומה של האשרה. אבל אם היה צלה סרוג על אחרים, תחת העלים מותר כן. מעניין. כי האשרה תופסת רק, איסור אשרה הוא רק כמו הקומה, הגזע.
דובר 2: קומה פירושו ממש החלק האמצעי של העץ?
דובר 1: מותר כן. למה? הצל צילה, משהו כזה, זה לא בצל קומתה. עיקר התכלית של האשרה הייתה העץ הגבוה, שאנשים יראו אותו, אבל לא כל כך רחוק הענפים.
דובר 2: הייתי חושב שהאשרה נעשתה לעשות צל לעבודה זרה. נראה שלא.
דובר 1: לא, שם היה כתוב שזה היה כדי להזמין את העולם.
דובר 2: כן, אז אתה צודק.
דיון: דרך אחרת – לשבת vs. לעבור
דובר 1: ועוד דבר, ואם יש לו דרך אחרת, זאת אומרת, כשאין לו ברירה אחרת, מותר לשבת. כן, אם יש לו דרך אחרת, אסור אפילו לעבור.
דובר 2: למה לשבת מותר כן, ולעבור אסור? ממש מוזר.
דובר 1: אולי הוא מתכוון לאו תחתיה תחת קומתה. תחתיו פירושו לכאורה תחת הוא הקומתה, הצד שמסתתר החוצה מהצד. אולי לכאורה מותר אפילו לעבור, אבל כל שכן שמותר לשבת, בטח מותר לעבור. כך הוא לומד ממש כך, הוא לא מתכוון לאו דווקא תחת צילה, אלא שמותר אפילו לשבת, הנמוך יותר תחת הצל של הגזע של העץ.
מאיזהו דרך ילך – דין רץ
דובר 1: ומאיזהו דרך ילך? שיצא מיד החוצה, שיעבור מהר בלי הנאה מהצל. לרוץ. כאן יש פעמים דברים שרצים דרכם, אנחנו עד עכשיו.
דובר 2: לא, לכאורה הכוונה היא כי יש לו הנאה מסוימת שהעץ עושה צל, אבל כשהוא רץ דרכו אין לו את ההנאה.
דובר 1: אוקיי, הוא מצא את עצמו בצד השני בדרך. זה ממש כן, שהוא עובר, הוא עובר, אבל יש לו עכשיו כמו פחות. אין לו דרך אחרת, אבל אם יש לו דרך אחרת אתה רואה שאסור. הרבה ריצה. ריצה היא רק היתר אם אין לו ברירות, אבל לכתחילה זה דבר שנקרא לא ישב, דבר כזה. לא ישב, אסור לו להיות שם.
הלכה טו: אפרוחים שקיננו באשרה
לשון הרמב”ם
אפרוחין שקיננו בה ואינן צריכין לאמן – מותרין. והביצים והאפרוחין שצריכין לאמן – אסורין, שהרי האשירה כמו בסיס להן. והקן עצמה שבראשה – מותר, מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר.
ביאור הדין
דובר 1: הלאה, אפרוחים שקיננו בה, ציפורים שעשו קנים על האשרה, על עץ העבודה זרה. אז כך, אם הציפורים אינן צריכין לאמן, הם כבר ציפורים גדולות, כן, הם כבר לא צריכים לישון בסוכה, כי הם כבר לא תלויים באשרה, כי הם כבר ציפורים, הם כבר עצמאיים.
דובר 2: אה, כי הם עצמאיים.
דובר 1: אפרוחים שצריכין לאמן אסורין, שהרי האשרה כמעבדות להם. אבל הקן עצמו. כן, הקן שבראשו מותר, כי העוף מביא עצים ממקום אחר. העוף חכם, הוא לא שובר את הבית שבו הוא גר, הוא ישבור עצים אחרים ויביא אותם לעץ שבו הוא עושה את קנו.
הלכה טז: עצים מאשרה – תנור ופת
לשון הרמב”ם
נטל ממנה עצים – אסורין בהנאה. הסיק בהן את התנור – יוצן, ואחר כך יסיק בעצים של היתר ויאפה בו. אפה בו את הפת ולא ציננו – הפת אסורה בהנייה. נתערבה באחרות – יוליך דמי אותה הפת לים המלח, כדי שלא ייהנה בה, ושאר הכיכרות מותרין.
ביאור הדין
דובר 1: הלאה, נטל ממנה עצים, לקח עצים מהאשרה, אסור בהנאה. הסיק בו את התנור, יוצן, צריך לקרר את התנור לפני שמותר להמשיך להשתמש בתנור. אפה בו פת, נו, שיעשה זאת… לא ליהנות מה… החידוש הוא אפילו החום, אפילו כשכבר אין, הוצאנו את העצים, נניח, אם התנור עדיין חם, החום הוא חום של עבודה זרה, הוא התחמם בעבודה זרה. צריך קודם להתקרר לגמרי אחרי שהתחמם. אם כן אפה את הלחם ולא קירר, הוא פסול בהנאה, כי יש לך הנאה מעבודה זרה, כי זה נאפה דרך חום של עבודה זרה.
תערובת הפת
דובר 1: נתערבה באחרות, אם הלחם התערב עם לחם אחר, יוליך דמיו עושה הפסל לים המלח כדי שלא יהנה בו.
דובר 2: למה צריך לתת עמו את האיסור התערובות?
דובר 1: זה כבר לא עבודה זרה, זה כבר רחוק מדי ההנאה מהעצים. איך בדיוק הלמדנות עובד כאן אני לא יודע, אבל זה עצים חלשים בפת וכו’. הפת היא כבר רק כמו מומן, ומכיוון שהוא מאבד את המומן, הוא לא צריך לזרוק את הפת לים המלח, אלא כמה שהפת שווה, הוא לא יודע איזה היא, השאר מותר, כי אין לו הנאה מהעצים החלשים. אוקיי.
הלכה יז: כדכד מאשרה
לשון הרמב”ם
נטל ממנו כדכד וארג בו את הבגד – אסור בהנייה. נתערב בבגדים אחרים – יוליך דמי אותו הבגד לים המלח, ושאר הבגדים מותרין.
ביאור הדין
דובר 1: עוד הלכה, נטל ממנו כדכד, לקח ממנו סליל, וארג בו את הבגד, והשתמש בו לטוות עם זה, אסור בהנאה. זה הבגד אסור בהנאה, כי הבגד נאפה כמו הלחם, נטווה. חידוש גדול יותר, כדכד בבגד בעגל שנתערב בבגדים אחרים יוליך דמי אותו בגד לים המלח ושאר הבגדים מותרין, אותה הלכה כמו קודם. אוקיי.
הלכה יח: זה וזה גורם – ירקות תחת אשרה
לשון הרמב”ם
ומותר ליטע תחתיה ירקות, בין בימות החמה, שהן צריכין לצל, בין בימות הגשמים, מפני שצל האשירה שהוא אסור, עם הקרקע שאינה נאסרת, גורמין לירקות אלו לצמוח, וכל שדבר אסור ודבר מותר גורמין לו הרי זה מותר בכל מקום.
ביאור הדין
דובר 1: אומר הלאה, מותר לזרוע תחתיה ירקות, תחת אשרה מותר לשתול ירקות. נראה שירקות צריך להצל בימות החמה שצריך לצל, בימות הגשמים, שהצל של האשרה הוא איסור.
דובר 2: אה, במה?
דובר 1: אפילו כשצריך כן צל, הירקות צריכים להיות גם קרקע וגם צל וגם עוד כמה דברים, מים. על כל פנים זה זה וזה גורם. כל הדברים ביחד גורמים לירקות. הצל של האשרה עוזר באמת, אבל היא עוזרת יחד עם דברים שמותרים. כל דבר שאסור ודבר מותר גורמין, הרי זה מותר בכל מקום.
הלכה יט: זבל עבודה זרה וכרשיני עבודה זרה
לשון הרמב”ם
לפיכך שדה שזיבלה בזבל עבודה זרה, מותר לזרוע אותה, ופרה שפיטמה בכרשיני עבודה זרה – תיאכל. וכן כל כיוצא בזה.
ביאור הדין
דובר 1: לפיכך, שדה שזיבלה בזבל עבודה זרה, מותר לזרוע אותה, כי זה גם זה וזה גורם. ופרה שפיטמה בכרשיני עבודה זרה, כי אוכל זה וזה גורם, זה לא רק דבר של… זה לא רק דבר של…
דיון: בשר זה וזה גורם
דובר 2: בשר זה וזה גורם לא עוזר, זה לא עושה טריפה, יכול להיות שזה רק סוג אחר של דבר.
דובר 1: צריך להבין, הקרקע עם הצל, זה דבר אחר מהצל עצמו.
דובר 2: כן, זה דבר אחר, אני לא יודע.
הלכה כ: תקרובת עבודה זרה – הכנה והקרבה
לשון הרמב”ם
בשר או יין או פירות שהכינום להקריבן לעבודה זרה – לא נאסרו בהנאה, אף על פי שהכניסו אותם לבית עבודה זרה, עד שיקריבום לפניה. הקריבום לפני עבודה זרה – נעשו תקרובת, ואף על פי שחזרו והוציאום – הרי אלו אסורין לעולם. וכל הנמצא בבית עבודה זרה, אפילו מים ומלח, אסור בהנאה מן התורה, והאוכל ממנו כל שהוא לוקה.
ביאור הדין – הכנה לא מספיקה
דובר 1: בשר או יין או פירות שהכינום להקריבן לעבודה זרה, מדברים כבר על תקרובת. יש בשר, יין, פירות, הכינו אותם להקריבן לעבודה זרה, אסור ליהנות בהם הנאה. אפילו הכניסו אותם לבית עבודה זרה, עד שיקריבום לפניהם. עם ההבאה לבית עבודה זרה עדיין לא מספיק, ההכנה עדיין לא מספיקה, אלא אחרי שזה נעשה תקרובת ממשית.
כאן אותה הלכה, פעם אחת מקריבים לעבודה זרה. הכנה עובדת רק על קדשים, על עבודה זרה צריך באמת לעשות את העבירה, הכנות לא שווה כלום.
אפשר להבין, כי זה כמו מחשבה, הכנה היא סוג של מחשבה כזו. אנחנו לא עבודה זרה מספיק רציניים שנתחשב במי שהקדיש, ייחד.
לאחר הקרבה – אסור לעולם
דובר 1: הקריבום לפני עבודה זרה, אז נעשית תקרובת. אז לא עוזר אפילו הוציאום, הוציאו אותם מהעבודה זרה, לא נעשה בזה מותר, אלא אסור לעולם, פעם אחת הקריבו אותם.
כל הנמצא בבית עבודה זרה
דובר 1: הרמב”ם ממשיך: וכל הנמצא בבית עבודה זרה, אפילו מים ומלח, אסור בהנאה מן התורה. זאת אומרת, אפילו אתה לא יודע שהקריבו אותם, או כי יש חזקה שהקריבו אותם? מה פירוש כבר כשלא יודעים, זה ספק דאורייתא כזה?
הוא אומר: כל שלפנים מן הקנקלין אסור. הוא מביא כאן את לשון הגמרא, אסור. נראה שכל מה שהוא מביא כאן מדבר על תקרובת. חתיכת עבודה זרה.
דובר 2: אתה אומר שהכינו… אפילו הכניסו אותם לבית עבודה זרה…
דובר 1: להיפך, כל הנמצא הוא יותר רחב.
דיון: פירוש “בית עבודה זרה” ו”לפנים”
דובר 2: אולי, תחילת ההלכה, אפילו הכניסו אותם לבית עבודה זרה, אולי זה לא… אני לא יודע, מה פירוש? אולי זה מקום אחר הכניסו, יותר פנימה?
דובר 1: נראה לי יותר שהכוונה היא בסוף, אולי לא עשו שום… בגמרא יש חילוק כמו לפנים, לפנים מן הקנקלין, לפנים, כך מביא גמרא, אבל הרמב”ם לא מפורש. הוא רוצה לטעון שהרמב”ם מתכוון לחילוק, עד שיקריבום לפניהם, או נמצא בבית עבודה זרה פירושו כמו שיש מקום שנקרא לפניהם. תחשוב על זה, בית עבודה זרה יכול להיות שטח גדול, איפשהו שם יש כמו קודש הקדשים של עבודה זרה, שם שמים את הקרבנות, שם כבר מקום הקרבה. המסדרון והפרוזדור, זה בית עבודה זרה.
דובר 2: הוא מתכוון לומר שזה לא אסור.
דובר 1: כמו שאנחנו אומרים לומד הרב רבינוביץ אולי פירוש אחר, שזה היום כמו פירוש סביר. אוקיי.
הלכה כא: המוציא דברים בראש עבודה זרה
לשון הרמב”ם
המוצא כסות וכלים ומעות בראש עבודה זרה – אם מצאן דרך ביזיון הרי אלו מותרין, ואם מצאן דרך כבוד הרי אלו אסורין. כיצד, מצא כיס מעות תלוי בצוארו, כסות מקופלת ומונחת על ראשו, כלי כפוי על ראשו – הרי זה מותר, מפני שהוא דרך ביזיון. וכן כל כיוצא בזה. מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי המזבח – הרי זה אסור.
ביאור הדין – דרך בזיון vs. דרך כבוד
דובר 1: למדנו עד עכשיו, כן, המוצא כסות וכלים ומעות בראש עבודה זרה. אז כך, אם הוציאן דרך בזיון, הרי אלו מותרין, כי סתם זרקו על זה.
דובר 2: אהא.
דובר 1: ואם הוציאן דרך כבוד, אפשר לחשוב הרי אלו אסורין, כי זה היה סוג של הקרבה. זה לא שמשתמשים בעבודה זרה סתם בשביל קולב.
דובר 2: כן.
דובר 1: מקום טוב לתלות, לתלות, לתלות את כליו.
דובר 2: כן.
דובר 1: כיצד?
דובר 2: אהא, דוגמה טובה.
דובר 1: כיצד? מצא כיס מלא מעות תלוי בצוארה, או לקח סודר מקופל מונח על ראשה, או לקח כוס על ראשה, הרי זה מותר, מנהיג בה דרך בזיון. זה דרך בזיון להשתמש בעבודה זרה כדי… לשים דברים. זה אבל, וחכמים אומרים, כל מה שמוציא, כל מה שמוציא. אבל מצא בראשה דבר שדרכו להיות על הראש לגמז בה, הרי זה אסור, כי זה לא אומרים סתם שהוא משתמש עם קולב.
דובר 2: אוקיי, הוא מקריב.
דובר 1: כתר על ראשו, הוא עושה באופן שמניחים על הראש.
הלכה כב: חילוק בין בפנים לבחוץ
לשון הרמב”ם
במה דברים אמורים, בזמן שמצאן חוץ למקום עבודתו, אבל אם מצאן בפנים, בין דרך כבוד בין דרך ביזיון, בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי, כל הנמצא בפנים אסור, אפילו מים ומלח. ופעור ומרקוליס, כל הנמצא עמהן, בין בפנים בין בחוץ, אסור בהנייה. וכן אבני מרקוליס, כל אבן הנראית שהיא עמו – אסורה בהנייה.
ביאור הדין
דובר 1: במה דברים אמורים, כשמצאן חוץ למקום עבודתו, אבל אם מצאן בפנים, בין דרך כבוד בין דרך ביזיון, בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי, כל הנמצא בפנים אסור, אפילו מים ומלח. ופעור ומרקוליס, כל הנמצא עמהן, בין בפנים בין בחוץ, אסור בהנאה. וכן אבני מרקוליס, כל אבן הנראית שהיא עמו – אסורה בהנאה.
תרגום לעברית
דובר 1: אומר הרמב”ם בהלכות עבודה זרה, כל מה שמוצא חוץ למקום עבודתה, אה. זה לא בתוך המקדש של עבודה זרה, בהיכל. אבל ברגע שזה בחוץ, ואז יכול להיות שאדם יעשה זאת בדרך לעג, דרך בזיון. אבל המוצאם בפנים, הרי אמרנו שמתכוונים ללעג.
דובר 2: אה, לא מובן, זה יהודי, הוא יכול גם לעשות לפעמים דבר כזה לדורשי.
דובר 1: אבל המוצאם בפנים, בין דרך כבוד בין דרך בזיון, בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי, כל הנמצא בפנים אסור, אפילו מצא מרקוליס, כי זה נמצא בדירת עבודה זרה, אומרים בדבר כזה. הפשט הוא לא רק חזקה, זה הדין. במקום המזבח, זה אומר כאילו הוא כבר הניח לפני המזבח. אז זה ממש עבודה זרה. כך הייתי חושב.
אוקיי, לגבי מרקוליס, בין מוציא בין מכניס אסור בהנאה. כי אצלו אין את הענין של דרך בזיון. הכל הוא עבודה. הוא אוהב בזיון. הוא אדם מוזר, המרקוליס. אוקיי. וכן אבני מרקוליס, כל אבן הנראית שהיא משמשת עבודת מרקוליס אסורה בהנאה. כל אבן שנראה שהיא שייכת לזה, כמו שכבר הניחו לפניו, לא יודע איך לקרוא לזה, אוקיי. אוקיי, עד כאן הנאה מתקרובת עבודה זרה.
הלכה כג: מרחץ או גינה של עבודה זרה
לשון הרמב”ם
עבודה זרה שהיה לה מרחץ או גינה – נהנין בהן שלא בטובה, ואין נהנין בהן בטובה. היה לה ולאחרים, נהנין בהן ואפילו בטובת הכומרין, ובלבד שלא יתן שכר.
ביאור הדין
דובר 1: עכשיו אפשר ללמוד הלכה חדשה מדברים השייכים לעובדי עבודה זרה. כלומר הכנסייה, ה-whatever, נגיד הכנסייה היא עבודה זרה. אפילו במקום שאינו עבודה זרה, יש גם על מה לדבר לגבי הנאה. יש הלכה כזו, עבודה זרה של עובד כוכבים, מרחץ, אמבט, מרחץ או גינה, נהנין בהן שלא בטובה. מותר ליהנות.
הלכה כ”ג: מרחץ וגינה של עבודה זרה — נהנין שלא בטובה
דובר 1: אני לא יודע. אוקיי.
אוקיי, עד כאן הנאה מתקרובת עבודה זרה, נכון? עכשיו נלך ללמוד הלכה חדשה מדברים שאינם, שייכים לעבודה זרה. כלומר הכנסייה, ה-whatever, נגיד כנסייה, העבודה זרה, הענין, הרי אסור בכלל שמותר ליהנות.
יש הלכה כזו: עבודה זרה של עכו”ם, מרחץ, אמבט, מרחץ או גינה, נהנין בו שלא בטובה. טוב. מותר ליהנות אם אין זו טובה לעבודה זרה.
כן, לא משלמים להם, או שלא מודים טובה, לא מודים לעבודה זרה. נכון, כמו במקומות. ואם נהנין בו בטובה, אם צריכים להודות להם על זה, אז לא. אז לא. אוקיי.
המחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בן גיירא
הואיל והחרים. זה שוב מהוויכוח בין רבי שמעון עם רבי יהודה בן גיירא, שאמר “כל מה שעשו לא עשו אלא לכבוד עצמן”. זה היה הדיבור. הוא אמר שאסור ליהנות מהמרחצאות שהם בנו, כי הם עושים זאת לכבוד עצמם, הם רוצים שיגידו להם טובה.
הבנת הענין: הנאה ממרחץ של עבודה זרה
אוקיי. כן, אבל נבין בבירור. עד עכשיו למדנו על הנאה מעבודה זרה, מתקרובת. עכשיו זה דבר חדש, לעבודה זרה יש מרחץ, ואתה מהנה את עבודה זרה. נכון?
השאלה של טובה היא, שאתה נראה שיש לך הנאה, לא אומר שיש לך הנאה מעבודה זרה. זה מרחץ שנבנה לעבודה זרה. השאלה היא אולי לא, שלעבודה זרה יש הנאה שהציבור משתמש בזה.
הם נותנים כאילו תקרובת עבודה זרה. אולי לוקחים הרבנים או לא יודע מה. אבל אין כאן ענין שלא לתת הנאה לעבודה זרה. זה מעניין, כי עבודה זרה אינה דבר חי. אתה מדבר על ההנאה היא למשמשי עבודה זרה. זה דבר סמלי. אמת.
הלכה: מרחץ שהוא חלק כשותפות
הואיל והחרים, אם המרחץ נבנה ל… מה זה אומר “בטובת כומרים”? מה הוא מתכוון? אני מאמין שבחלק הבא כתוב זה, כך אני מבין. אהא. הואיל והחרים, כלומר זה שייך קצת למוסד של עבודה זרה וקצת כשותפות, נהנין בהם אפילו בטובת הכומרים, ובלבד שלא יתן שכר. אבל כסף אסור לתת, כי כשנותנים כסף תומכים קצת כסף לעבודה זרה.
ולתמוך בעבודה זרה אין זה ענין.
דיון: האם מותר לעשות עסקים עם עובדי עבודה זרה?
דובר 2: אני אומר לך עוד, מרחץ הוא עבודה זרה… הם היו מבינים… גמרא אומרת, לא משלמים לעבודה זרה, משלמים למרחץ. אז הפשט הוא לפי מה שאתה שואל, שזה אומר שאם לעובד עבודה זרה יש עסק אחר, הוא מוכר בתים, האם גם אסור לקנות ממנו בית?
דובר 1: לכאורה, אני חושב שלא. אני חושב שמרחץ נעשה איכשהו כמו נתפעל לעבודה זרה. שסתם שאתה עושה עסקים עם עובד עבודה זרה, או אפילו עם עבודה זרה עצמה, נראה כך. יש מי שאומרים שלא, אבל אני לא רואה בהלכה שזה כתוב.
דובר 2: אז אתה שואל אותי חקירה?
דובר 1: יכול להיות שהמרחץ היה סוג של שירות, עבודה זרה מספקת שירות. כמו המקוה של בית הכנסת. אתה הולך למקוה של בית כנסת אחר. אני מכיר אנשים שלא הולכים למקוה של בית כנסת מסוים, כי זה אה, יש עוד מקוה, זה עוד עסק. אה, הוא לא הולך לאותה מקוה. זה דבר, אותו דבר לעשות עסקים, שבית הכנסת מוכר, שמש המקוה מוכר יין, כבר יודע מה. מדברים על זה. טוב מאוד.
הלכה כ”ד: מרחץ שיש בו עבודה זרה
ההלכה הבאה, מרחץ שיש בו עבודה זרה. מרחץ שבמרחץ יש עבודה זרה, האם זה מותר לכאורה, מותר ללכת להתרחץ שם, לפי שאינה עשויה שם לנוי ולא לעבודה, כי לא יכול להיות שבמרחץ יהיה פסל, מה זה פסל, נערה ערומה. במקום שנהגו לבוש, ולא במקום שרוחצין ערומים, ורואין אותה ומטילים בפניה מים. יש לך סימן שזה לא עבודה זרה. זה לא… הוא מתכוון שיש כאן רש”י מיד אחר כך, אבל אם היתה דרך עבודתה בכך, כמו בעל פעור, שהוא ליקנות בעל פעור, כי זו דרך של עבודה זרה. הוא אומר ערווה, שאתה רואה פסל גדול במרחץ, זו לא עבודה זרה.
המשנה של רבן גמליאל במרחץ של אפרודיטי
טוב מאוד. זה הפשט, זו המשנה בעבודה זרה, היה גוי ששאל את רבן גמליאל שהוא מתרחץ במרחץ של אפרודיטי. דרך אגב, כאן אתה רואה שהמשנה אומרת שם של עבודה זרה, מה היה הדיבור על רבן יוחנן בן זכאי שאמר שמותר רק… כן. באיזה מקרה? המשנה אומרת… מה כתוב בתורה. נו, למה המשנה אומרת? אז אנחנו סוברים, מה הסוף? ואני לומד תורה. זה חייב להיות פחות לגבי.
אבל אתה רואה פשט במשנה, הוא אומר שאפרודיטי אינו שם של עבודה זרה, אלא שם של כוכב. לא, כוכב נוגה זה ונוס. אפרודיטי זה רק השם של ונוס. טוב, אבל… אבל… אז זה לא שם מיוחד. לא, זה לא שם של כוכב.
לא, לא, לא, לא. זו צורה של כוכב נוגה. כוכב נוגה לא אומר שיש לו תמונה של כוכב, זו תמונה של אישה, ונוס או אפרודיטי. אנחנו קוראים, דרך אגב, מה שאנחנו קוראים ונוס, ונוס זה רק השם הרומי לאפרודיטי. אפרודיטי הוא יווני, זה שם של עבודה זרה שרשמית מחוברת לכוכב, או למלאך של הכוכב, מה שהם מאמינים. אז, לא יודע מה הפשט.
תירוצי רבן גמליאל
בכל מקרה, הוא, רבן גמליאל, אמר שני דברים. קודם כל, אני לא באתי אליה, היא באה אלי. לא פשט שהמרחץ הוא נוי לעבודה זרה, עבודה זרה היא נוי למרחץ. דבר שני, אומר הוא, האם זו עבודה זרה שהולכים ערומים לפניה? משמע ממנו, נראה שזו לא עבודה זרה.
בקיצור, רבי אליעזר אמר, זה דבר תרבותי, אין זה פסל. זו בעצם הנקודה. אתה רואה שמניחים על הכיסא. כן.
הלכה כ”ה: סכין של עבודה זרה ששחט בה
אוקיי. כבר, ההלכה האחרונה של הסימן. סכין של עבודה זרה ששחט בה, מה קורה אם מישהו שוחט בהמה בסכין של עבודה זרה? יש לחשוב שכל הבהמה נאסרת, כמו עצים שנשרפו, כמו שהביאו פסל? אומר הוא, לא, הרי זה לא מקלקל. בהמה שווה יותר כשהיא חיה מאשר כשהיא מתה. לא, אבל השחיטה היא תיקון, אני מתכוון שחיטה היא מלאכה. לא, טוב. אבל על כל זה, זה בכלל, אני מתכוון, השחיטה של בשר היא, צריך לשחוט, אבל אתה יודע שבהמה רגילה שווה יותר כשהיא חיה, אומר שהוא מקלקל, ממילא הסכין לא עשה.
אבל אם כן בהמה שהיא קנויה, אז באמת אסור, כי הוא לא מקלקל. אבל אם זה סתם סכין, זה כל הענין, למדנו בהלכות יום טוב, אני מתכוון שלמדנו שלפעמים זה, חוסכים את הבהמה. חוסכים את ה… היא תמות בקרוב הבהמה. עכשיו הכסף, כן.
סיכום: נפקא מינות מעשיות
אוקיי, אז אלו הלכות הנאה מעבודה זרה. רובן פשוטות מאוד, רק כמה הלכות מתקרובות. אלו הלכות מסובכות, אבל פחות או יותר אלו הלכות פשוטות.
מישהו שאל לאחרונה שאלה על מישהו שהלך לכנסייה, הוא רצה לקנות מהם פרסום, האם מותר, האם זו שאלה מהלכות עבודה זרה, שולחן ערוך מרחץ וגינה. או לפעמים יש מקום תיירותי השייך לכנסייה, אדם רוצה לדעת האם מותר, האם הוא צריך לשלם, או אם זה בחינם אולי מותר. יש הרבה פרטים.
על כל פנים, לכאורה יש לזה קשר להלכות שלמדו. נפלא.