ההקדמה השמינית והתשיעית | חלק א פרק עג (יא) | מורה נבוכים 166
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) לחץ לפתיחה
סקירת תריסר הנחות היסוד
1 ההנחות הכלליות (=המשותפות) שהניחו ה"מדברים", על דעותיהם השונות ודרכיהם הרבות, והן הכרחיות לביסוס מה שרצו לבססו באשר לאותם ארבעה מושאי חקירה – שתים עשרה הנחות הן. אמנה לך כאן אותן, ולאחר מכן אבאר לך את משמעותה של כל הנחה מהן ומה שנובע ממנה.
3 ההנחה הראשונה עניינה הוא: הם טענו שהעולם בכללותו, כלומר כל גוף בו, מחובר מחלקיקים קטנים מאוד, שמרוב קוטנם אינם ניתנים לחלוקה. לחלקיק הבדיד מהם אין כמות (=גודל פיזי) כלל, אך כאשר הם מתקבצים זה עם זה הופך המתקבץ לבעל כמות, ואז הוא גוף. יש מהם מי שאומר שאילו היו מתקבצים שני חלקיקים מהם כי אז היה כל חלקיק גוף, והיו נוצרים כך שני גופים.
4 כל אותם חלקיקים דומים ושווים זה לזה ואין שוני ביניהם בשום אופן שהוא. לא ייתכן כלל, הם אמרו, שיימצא גוף אלא כשהוא מורכב הרכבה של שכנות מאותם חלקיקים שווים. כך שלדעתם ההתהוות היא התקבצות והכיליון הוא התפרדות. ואין הם מכנים אותו "כיליון", אלא הם אומרים: (מצבי) ההוויות הן: התקבצות, והתפרדות, ותנועה, ומנוחה. הם אומרים שלחלקיקים האלה אין מספר קבוע במציאות כמו שסבורים אֶפִּיקוּרוֹס ואחרים שטענו שיש חלקיקים; אלא לדבריהם האל יתעלה בורא את העצמים האלה תמיד כשהוא חפץ, וגם העדרם אפשרי. עוד אשמיע לך את דעותיהם לגבי העדר העצם (הנחות שישית-שביעית).
5 ההנחה השנייה טענת הרִיק. אנשי העיקרים (=ה"מדברים" שניסחו עיקרי אמונה) סבורים גם שהרִיק קיים. זהו מרחב כלשהו או מרחבים שאין בהם שום דבר, אלא הם ריקים מכל גוף ונעדרים מכל עצם. ההנחה הזו הכרחית עבורם לאור הנחתם הראשונה, שהרי אם העולם מלא באותם חלקיקים – כיצד ינוע הנע? ואי אפשר להעלות על הדעת חדירה של גופים זה בזה, והתקבצותם והתפרדותם של אותם חלקיקים לא ייתכנו אלא על ידי תנועתם. על כן הם נאלצים בהכרח לקבוע את קיום הריק, כדי שאותם חלקיקים יוכלו להתקבץ ולהתפרד, ותיתכן תנועתו של הנע באותו ריק שאין בו לא גוף ולא עצם מאותם עצמים (=האטומים).
6 ההנחה השלישית היא אמירתם שהזמן מחובר מ"עתות", כלומר פרקי זמן רבים שאינם יכולים להתחלק בשל משכם המזערי. גם ההנחה הזו הכרחית עבורם בשל ההנחה הראשונה. משום שהם ראו בלי ספק את הוכחות אריסטו (פיזיקה ו,א-ב), שהוכיח בהן שהמרחק והזמן והתנועה המקומית (=השינוי במיקום) – שלושתם שקולים במציאות, כלומר שיחסם זה לזה הוא יחס אחד; ושאם אחד מהם נחלק, נחלק האחר באותה מידה. על כן הם ידעו בהכרח שאם הזמן רציף ומתחלק עד אינסוף, נובע בהכרח שיתחלק החלקיק שהניחו שאינו מתחלק. וכן אם מניחים שהמרחק רציף, נובעת בהכרח התחלקותה של ה"עת" מן הזמן, שהניחו שאינה מתחלקת, כמו שביאר אריסטו ב"פיזיקה" (ו, סוף פרק 1). לפיכך הם הניחו שהמרחק אינו רציף אלא מחובר מחלקיקים שהחלוקה מסתיימת אצלם. וכן חלוקת הזמן מסתיימת בעתות בלתי ניתנות לחלוקה. לדוגמה: שעה אחת, למשל, היא שישים דקות. ודקה – שישים שניות. ושנייה – שישים שלישיות. ולבסוף יגיע הדבר, לשיטתם, לחלקיקים – או עשיריות, למשל, או קטנים מהן – שאינם מתחלקים כלל ואינם ניתנים לחלוקה, כמו המרחק. כך נעשה הזמן, אם כן, בעל תנוחה וסדר.
8 שמע מה שנבע משלוש ההנחות האלה, ושהם האמינו בו. הם אמרו: התנועה היא מַעבר אטום מאותם חלקיקים, מאטום אל אטום הסמוך לו. מכך נובע שאין תנועה מהירה יותר מתנועה אחרת. לפי ההנחה הזו הם אמרו: זה שאתה רואה שני דברים נעים עוברים שני מרחקים שונים בפרק זמן אחד – הסיבה לכך אינה שמהירותו של זה שעבר את המרחק הארוך מהירה יותר. אלא הסיבה לכך היא שבתנועה הזו שאנו מכנים אותה "איטית" משולבות מנוחות רבות יותר; ובזו שאנחנו קוראים לה "מהירה" משולבות מנוחות מועטות יותר.
קושיות על האטומיזציה של היש
9 כאשר הקשו לפניהם מן החץ שנורה מקשת חזקה, אמרו: גם תנועתו משולבת במנוחות, וזה שאתה חושב שהוא נע באופן רציף הוא בשל טעות החושים. כי מן החושים חומקים רבים ממושאי השגתם, כפי שהניחו בהנחה השתים עשרה.
10 אמרו להם: הרי אתם רואים שכאשר אבן הרחיים נעה בסיבוב שלם – האם החלקיק בהיקפה לא עבר את מרחק המעגל הגדול באותו זמן עצמו שעבר בו החלקיק הקרוב למרכזה את המעגל הקטן? אם כן תנועת ההיקף מהירה מתנועת המעגל הפנימי. ואינכם יכולים לומר שבתנועתו של החלקיק הזה משולבות יותר מנוחות, שהרי הגוף כולו, כלומר גוף אבן הרחיים, אחד ורציף. תשובתם היתה שחלקיקיה (של אבן הרחיים) מתפרדים בעת הסיבוב, והמנוחות המשולבות ב(תנועת) כל חלקיק הקרוב יותר אל המרכז, רבות יותר מן המנוחות המשולבות ב(תנועת) החלקיק הרחוק יותר מן המרכז.
11 אמרו להם: כיצד אם כן אנחנו רואים את אבן הרחיים כגוף אחד שאינו ניתן לשבירה אפילו על ידי פטישים, ואילו כאשר היא מסתובבת היא מתפרדת וכשהיא נחה היא מתאחה וחוזרת למצבה הקודם, וכיצד איננו משיגים את חלקיקיה מתפרדים? בתשובה לזה הם השתמשו באותה הנחה השתים עשרה עצמה, והיא שאין להתחשב בהשגת החושים אלא בעדות השכל.
מסקנה קשה עד כה
13 כללו של דבר: לפי ההנחה הראשונה (=קיום האטום) מתבטלות כל ההוכחות הגאומטריות. והדבר מתחלק בהם לשני חלקים: חלקן מתבטלות לגמרי, כגון תכונות שוני ושיתוף בקווים ובשטחים, והיותם של קווים רציונליים או אי רציונליים, וכל מה שנכלל בספר העשירי של אֵוּקלידס והדומה לכך. וחלקן – ההוכחות להן הופכות להיות לא מוחלטות, כגון שאנו אומרים: אנו רוצים לחלק קו לשני חצאים. שהרי אם מספר האטומים שלו הוא אי זוגי, אין אפשרות לחלק אותו לפי הנחתם. ודע שלבני שאכר יש "ספר התחבולות" המפורסם, הכולל יותר ממאה תחבולות שכולן מוכחות ונוסו בפועל, ואילו היה הרִיק קיים לא היתה אחת מהן נכונה, ורבים ממתקני הזרמת המים היו בטלים.
14 בטיעונים לביסוס אותן הנחות ודומות להן כילו את חייהם. אשוב לבאר את משמעויות שאר הנחותיהם שנזכרו:
15 ההנחה הרביעית היא דבריהם שהמקרים קיימים, והם עניינים נוספים על עניין העצם, ואף אחד מן הגופים אינו בלעדיהם.
16 ההנחה הזו, אילו הסתפקו בה בשיעור הזה – היתה הנחה נכונה, ברורה ופשוטה שאין בה ספק או פקפוק. אבל הם אמרו שכל עצם, אם אין בו מקרה החיים – הכרחי שיהיה בו מקרה המוות; כי כל שני הפכים, המקבל חייב לקבל אחד מהם. הם אמרו: וכן יהיה לו צבע, וטעם, ותנועה או מנוחה, או התקבצות או התפרדות. ואם יש בו מקרה החיים – אין מנוס מכך שיהיו בו סוגים אחרים של מקרים, כמו הידיעה או האי ידיעה, או הרצון או הפכו, או היכולת או חוסר היכולת, או ההשגה או אחד מהפכיה, ובאופן כללי כל מה שנמצא אצל החי – הכרח שיהיה לו הוא או אחד מהפכיו.
17 ההנחה החמישית היא אמירתם שבאטום קיימים המקרים הללו ואין הוא בלעדיהם. ביאור ההנחה הזו ועניינה: הם אומרים שהאטומים הללו שהאל בורא – כל אטום מהם הוא בעל מקרים שאין הוא בלעדיהם, כמו הצבע והריח והתנועה או המנוחה, מלבד הכמות (=גודל פיזי). כי כל אטום מהם אינו בעל כמות, כי לכמות אין הם קוראים מקרה ואין הם מבינים את עניין המקריות שלה. לפי ההנחה הזו הם סבורים שכל המקרים הנמצאים בגוף מן הגופים – אין אומרים על אף מקרה מהם שהוא מיוחד למכלול הגוף הזה, אלא המקרה הזה מצוי לשיטתם בכל אחד מן האטומים שהגוף הזה מחובר מהם.
הדגמות ונקודות לדיון
18 לדוגמה:
א) פיסת השלג הזו – הלובן אינו מצוי רק במכלול, אלא כל אחד ואחד מן האטומים של השלג הזה הוא לבן, ולכן נמצא הלובן במה שהתקבץ מהם.
ב) וכן אמרו על הגוף הנע: כל אחד מהאטומים שלו הוא הנע, ולכן הוא נע כולו.
ג) וכן החיים מצויים לדעתם בכל אחד מן האטומים של החי.
ד) וכן החושים – לדעתם, כל אטום הוא החש במכלול החש. כי החיים והחושים והשכל והידיעה הם לדעתם מקרים כמו השחרות והלובן, כמו שנבאר משיטותיהם (הנחה 8).
ז) לגבי הידיעה יש אצלם מבוכה, האם היא מקרה המצוי בכל אחד ואחד מהאטומים של המכלול היודע, או באטום אחד בלבד. משני הדברים נובעים דברים מגונים.
19 הקשו עליהם מכך שאנחנו מוצאים שרוב המחצבים והאבנים הם בעלי צבע עז, וכאשר הם נשחקים נעלם הצבע הזה; כי אם נשחק את האזמרגד שצבעו ירוק עז, יהפוך לאבק לבן. זו ראיה לכך שהמקרה הזה קיים במכלול ולא בכל חלקיק ממנו. וברור יותר מזה הוא שכאשר נחתכים החלקיקים מן החי – אין הם חיים, והרי זו ראיה שהעניין הזה קיים במכלול ולא בכל חלקיק ממנו. בתשובה לכך אמרו: המקרה אינו מתמיד אלא הוא נברא מחדש תמידית, כמו שאבאר את דעתם בהנחה הבאה.
20 ההנחה השישית היא אמירתם שהמקרה אינו מתמיד שתי יחידות זמן. עניינה של ההנחה הזו: הם טענו שהאל יתעלה ויתרומם בורא את העצם, ובה־בעת הוא בורא בו יחד עם זאת איזה מקרה שהוא חפץ, בבת אחת. ואין לתאר אותו יתעלה כבעל יכולת לברוא עצם בלי מקרה, כי דבר זה נמנע. מהותו האמיתית ועניינו של המקרה הם שאין הוא מתמיד ולא מתקיים שני פרקי זמן, כלומר "עתות". וכך מיד כשנברא המקרה הוא נעלם ואינו מתמיד, והאל בורא מקרה אחר ממינו. וגם המקרה השני הזה נעלם, ונברא שלישי ממינו, וכך תמידית כל זמן שהאל רוצה שיתמיד מין המקרה הזה. ואם ירצה יתעלה לברוא מין אחר של מקרה בעצם הזה – יברא; ואם יפסיק לברוא ולא יברא מקרה – ייעדר העצם הזה. זו דעת חלקם, והם הרוב, וזו היא "בריאת המקרים" שהם מחזיקים בה. אך חלק מהם, מן המֻעְתזלה, אומרים שחלק מהמקרים מתמידים משך זמן מסוים וחלק מהם אינם מתמידים שני פרקי זמן. אין להם בזה כלל להיסמך עליו ולומר: מין מקרה פלוני מתמיד ומין פלוני אינו מתמיד.
21 מה שהביא אותם לדעה הזו הוא שאין לומר (לדעתם) שיש טבע (לדברים) כלל, ושטבעו של גוף מסוים מחייב שיחול עליו מקרה כזה וכזה. אלא הם רוצים לומר שהאל יתעלה ברא את המקרים האלה כעת שלא באמצעות הטבע ובלי דבר אחר. מטענה זו נבע לשיטתם בהכרח שהמקרה המסוים אינו מתמיד. כי אם תאמר שהוא התמיד זמן מה ולאחר מכן נעדר – תתחייב השאלה איזה דבר גרם לו להיעדר. אם תאמר שהאל, בחפצו, גרם לו להיעדר, דבר זה אינו נכון לדעתם, כי הפועל אינו פועל העדר, כי ההעדר אינו נצרך לפועֵל; אלא כאשר מפסיק הפועל לפעול, נעדרת אותה פעולה. וזה נכון במובן מסוים.
22 כיוון שרצו שלא יהיה טבע המחייב את מציאותו של דבר־מה או העדרו של דבר־מה, הוביל אותם הדבר לטעון שהמקרים נבראים בזה אחר זה. לדעת חלקם, אם רוצה האל לגרום להעדר של עצם, אין הוא בורא בו מקרה – וכך הוא נעדר. ואילו חלקם אומרים שאם ירצה האל לכלות את העולם, הוא יברא מקרה של כיליון, לא בנושא, וכך אותו כיליון ינגוד את קיום העולם.
23 א) לפי ההנחה הזו הם אמרו: הבגד הזה שאנחנו חושבים שצבענו אדום – לא אנחנו הצובעים כלל. אלא האל יצר את הצבע הזה בבגד כאשר בא במגע עם הצבע האדום שאנחנו אמנם חושבים שעבר אל הבגד אך אין הדבר כך, לדבריהם, אלא האל קבע מנהג שהצבע השחור, לדוגמה, אינו מופיע אלא כאשר הבגד בא במגע עם אינדיגו (=ניל הצבעים). השחרות הזו, שהאל ברא כאשר המושחר בא במגע עם השחרות, אינה מתמידה אלא נעלמת מיד, ונבראת שחרות אחרת. האל גם קבע מנהג שלאחר שתיעלם אותה שחרות לא תיברא אדמימות או צהבות אלא שחרות כמותה.
סיכום ביניים
26 יש אצלם הסכמה כללית שהבגד הלבן שהושם ביורת האינדיגו ונצבע – לא האינדיגו השחיר אותו, כי השחרות היא מקרה בגוף האינדיגו, שאינו עובר לזולתו. אין לדעתם שום גוף שיש לו פעולה, והפועֵל האחרון הוא האל בלבד, והוא שיצר את השחרות בגוף הבגד כאשר בא במגע עם האינדיגו, כי זה המנהג שקבע. כללו של דבר: אין לומר בכלל שדבר מסוים גרם לדבר אחר. זוהי דעת רובם המכריע; היה מהם מי שהחזיק בדעה שיש סיבתיות, וגינו אותו.
27 לגבי מעשי האדם יש ביניהם מחלוקת: דעת רובם והרוב המכריע של האשעריה היא שיחד עם הנעת העט ברא האל ארבעה מקרים שאף לא אחד מהם הוא סיבה לאחר, אלא הם מתקיימים בו־זמנית ותו לא. המקרה הראשון: רצוני להניע את העט. המקרה השני: יכולתי להניע אותו. המקרה השלישי: עצם התנועה האנושית, כלומר תנועת היד. המקרה הרביעי: תנועת העט. זאת כי לטענתם כשהאדם רוצה משהו, וחושב שהוא עושה אותו, נברא לו הרצון ונבראת לו היכולת לעשות מה שרצה ונבראת לו העשייה. כי אין הוא עושה על ידי היכולת הנבראת בו, ואין לה השפעה על העשייה. ואילו המֻעתזלה אמרו שהוא עושה על ידי היכולת הנבראת בו. ויש מהאשעריה שאמר: ליכולת הנבראת יש השפעה כלשהי על העשייה והיא קשורה אליה; וגינו זאת.
28 הרצון הנברא, לטענת כולם, והיכולת הנבראת וכן העשייה הנבראת, לדעת חלקם – כל אלה מקרים שאינם מתמידים. אלא האל בורא לדעתם בעט תנועה אחרי תנועה, כך תמיד כל זמן שהעט נע. וכאשר הוא נח, אין הוא נח עד שיברא בו גם מנוחה, ואין הוא מפסיק לברוא בו מנוחה אחר מנוחה כל זמן שהעט נח.
29 נמצא שבכל "עת" מאותן ה"עתות", דהיינו יחידות הזמן הבודדות, האל בורא מקרה בכל פרטי הנמצאים – מלאך, גלגל וכן הלאה – כך תמיד בכל רגע. הם אמרו שזו האמונה האמיתית שהאל פועל, ולדעתם מי שאינו מאמין שכך האל פועל – מכחיש את היותו של האל פועל. על האֲמנות כאלה נאמר, לדעתי ולדעת כל בעל שכל: "אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ" (איוב יג,ט), כי זהו עצם ההִתול באמת.
30 ההנחה השביעית היא האמנתם שהעדרי התכונות הם עניינים המצויים בגוף, מוספים על עצמו. נמצא שגם הם מקרים מצויים, ועל כן הם נבראים כל הזמן: כל אימת שנעלם דבר מהם, נברא דבר. ביאור הדבר: אין הם סוברים שהמנוחה היא העדר התנועה, ולא שהמוות הוא העדר החיים, ולא שהעיוורון הוא העדר הראייה, ולא כל העדרי התכונות הדומים לכך. אלא דין התנועה והמנוחה לדעתם הוא כדין החום והקור: כשם שהחום והקור הם מקרים המצויים בנושאים, החם והקר – כך התנועה היא מקרה נברא בדבר הנע, והמנוחה היא מקרה שהאל בורא בדבר הנח. וגם הוא אינו קיים שתי יחידות זמן, כמו שאמרנו בהנחה הקודמת. נמצא שהאל ברא לדעתם את המנוחה בכל אחד מחלקיקיו של הגוף הנח, וכל אימת שהמנוחה נעדרת נבראת מנוחה אחרת, כל עוד נח הדבר הנח.
קיום ההעדר ביחס לבורות ולמוות
31 והוא הדין עצמו לדעתם בידיעה ובבוּרוּת (=אי ידיעה), כי הבוּרוּת לדעתם היא דבר מצוי, והיא מקרה. וכל עוד מתמיד הבור להיות בור ביחס לדבר מסוים, בורות נעלמת ובורות נבראת תמידית. והוא הדין עצמו בחיים ובמוות, כי כולם לדעתם מקרה. הם אומרים במפורש שחיים נעלמים וחיים נבראים כל עוד החי חי; וכאשר רוצה האל שימות – הוא בורא בו את מקרה המוות לאחר היעלמות מקרה החיים, שאינו מתמיד שתי יחידות זמן.
32 את כל זה הם אומרים במפורש. מכך נובע בהכרח שמקרה המוות שהאל בורא – גם הוא נעדר מיד, והאל בורא מוות אחר, ואלמלא זאת לא היה מתמיד המוות, אלא כמו שנבראים חיים אחר חיים, כך נברא מוות אחר מוות. מי ייתן וידעתי עד מתי בורא האל את מקרה המוות במת – האם כל עוד צורתו החיצונית קיימת, או כל עוד אטום מן האטומים שלו קיים? כי מקרה המוות שהאל בורא, הוא בורא אותו לשיטתם בכל אטום מאותם האטומים. ואנחנו מוצאים שיניים טוחנות של מתים בני אלפי שנים, וזו ראיה שהאל לא גרם להעדרו של האטום הזה. אם כן הוא בורא בו את מקרה המוות לכל אורך אותם אלפים: בכל פעם שנעלם מוות נברא מוות. זו שיטת רובם המכריע.
33 ויש מן המֻעתזלה מי שאומר שחלק מהעדרי התכונות אינם קיימים במציאות, אלא חוסר אונים הוא העדר כוח, ובורות היא העדר ידיעה. ודבר זה אינו בכל העדר: אין הוא אומר שחושך הוא העדר אור ולא שמנוחה היא העדר תנועה, אלא חלק מההעדרים מצויים לשיטתו וחלקם הוא העדר תכונה, לפי מה שמתאים למה שהוא מאמין בו; כמו שעשו בנושא התמדת המקרים – חלקם מתמידים (לשיטתם) זמן מה וחלקם אינם מתמידים שתי יחידות זמן. כי כוונת כולם היא להניח מציאות שטבעהּ יתאים לדעותינו ושיטותינו.
34 ההנחה השמינית היא אמירתם שלא קיים דבר מלבד עצם ומקרה, ושגם הצורות הטבעיות הן מקרים. ביאור ההנחה הזו: לדעתם, כל הגופים מחוברים מאטומים זהים, כמו שביארנו בהנחתם הראשונה, וההבדל ביניהם אינו אלא במקרים ותו לא. נמצא שלשיטתם החיות והאנושיות והחישה וההיגיון – כל אלה מקרים, בדרגת הלובן והשחרות והמרירות והמתיקות, כך שההבדל בין פרט של מין זה לפרט של מין אחר הוא כמו ההבדל בין פרט אחד לשני באותו המין; עד שלשיטתם גוף השמים, ואף גוף המלאכים ואף גוף כיסא הכבוד, לדמיונם, וגוף כל חרק שתחפוץ מחרקי הארץ או כל צמח שתחפוץ – הכול עצם אחד, ואין הם שונים זה מזה אלא במקרים ותו לא. והעצמים של הכול הם האטומים.
35 ההנחה התשיעית היא אמירתם שהמקרים אינם נושאים זה את זה. אין אומרים לדעתם שמקרה מסוים נשוא על מקרה אחר והאחר על העצם, אלא כל המקרים נשואים בשווה מלכתחילה על העצם.
שני טעמים לתפיסה זו
36 הם ברחו מזה (=מלומר שהמקרים נושאים זה את זה)
א) כי זה היה מחייב שהמקרה האחרון (הנישא על הראשון) לא יימצא אלא לאחר שקדם המקרה הראשון. והם מסרבים להודות בכך בחלק מהמקרים, כי הם רוצים ליצור את האפשרות של קיום חלק מהמקרים בכל עצם שיהיה מבלי שמקרה אחר ייחד אותו. זאת לשיטתם (הנחה ח), שכל המקרים מייחדים.
ב) וכן מצד אחר: הנושא שהנשוא נישא עליו, צריך שקיומו יימשך זמן מה. וכיוון שלשיטתם המקרה אינו מתמיד שתי יחידות זמן, כלומר שתי "עתות" (הנחה 6), כיצד ייתכן לפי השערה זו שהוא יישא את זולתו?
37 ההנחה העשירית היא ה"אפשריוּת" שהם מדברים עליה, וזהו עמוד התווך של חכמת ה"כלאם". שמע את עניינה: הם סבורים שכל מה שניתן לדמיין – הוא אפשרי מצד השכל. למשל, שאפשרי מבחינת השכל שכדור הארץ יהפוך לגלגל (שמימי) סובב, ושיהפוך הגלגל לכדור הארץ. ולמשל, שינוע כדור (יסוד) האש לעבר המרכז ושינוע כדור הארץ לעבר (הגלגל) המקיף, ומקום זה אינו מתאים יותר לגוף זה ממקום אחר, לפי ה"אפשריוּת" מצד השכל. הם אמרו: כך הוא כל דבר מן המצויים שאנחנו רואים – היותו של דבר מהם גדול יותר ממה שהוא או קטן יותר, או בתבנית או במקום שונים ממה שהוא, כגון שיהיה אדם במידת הר גדול, בעל ראשים רבים ופורח באוויר, או שיימצא פיל במידת פשפש ופשפש במידת פיל – הם אמרו שכל זה אפשרי מצד השכל, והאופן הזה של אפשריוּת חל בכל העולם.
38 כל דבר מן הסוג הזה שהניחו, הם אמרו: אפשרי שיהיה כך וייתכן שיהיה אחרת, ואין היותו של דבר פלוני כך מתאים יותר משיהיה אחרת בהתעלם משאלת התאמת המציאות להנחתם. כי המציאות הנוכחית, כך אמרו, שיש לה צורות ידועות ומידות מוגדרות ומצבים מחויבים שאינם משתנים ואינם מתחלפים היותם כך אינו אלא על דרך המנהג. כמו שהסולטאן נוהג שלא לעבור בשוקי העיר אלא כאשר הוא רוכב, ומעולם לא נראה אלא כך – ואין הדבר נמנע מצד השכל שהוא ילך ברגליו בעיר, אלא בלי ספק הדבר ייתכן ואפשרי שיתקיים. כך אמרו: היות הארץ נעה למרכז והאש למעלה, או היות האש שורפת והמים מקררים – על דרך המנהג, ואין מניעה שכלית שישתנה המנהג הזה והאש תקרר ותנוע כלפי מטה בעודה אש, וכן שהמים יחממו וינועו כלפי מעלה בעודם מים.
39 על כך בנוי הדבר כולו. ויחד עם זאת יש אצלם הסכמה כללית שהימצאות שני הפכים במקום אחד ובעת אחת – בטלה, לא תיתכן ואינה אפשרית שכלית. כמו כן הם אומרים שהיותו של עצם שאין בו אף מקרה, או מקרה בלא נושא לדברי חלקם – נמנע, ובלתי אפשרי שכלית. וכן הם אומרים שהפיכה של עצם למקרה או הפיכה של מקרה לעצם לא ייתכנו, וגם כניסה של גוף לתוך גוף לא תיתכן; אלא הם מודים שהם נמנעים שכלית.
41 ההנחה הזו אינה מתקיימת אלא על בסיס תשע ההנחות שצוינו לעיל, ואין ספק שבעבורה היה צורך להניח אותן. ביאור דבר זה הוא כפי שאתאר לך ואגלה לך מסודות הדברים האלה, בצורה של ויכוח שהתקיים בין "מדבר" לפילוסוף.
45 כיוון שהִתאמֵת ל"מדבר" כל מה שרצה בהתאם להנחותיו, עלה מכך שהעצמים (=אטומים) של השמנת ושל הברזל הם אותם עצמים, שווים זה לזה, ויחסו של כל עצם מהם לכל מקרה הוא יחס אחד, ואין עצם מסוים ראוי יותר למקרה מסוים מאשר אחר. וכמו שאין ראוי יותר לאטום לנוע מאשר לנוח, כך אין אטום ראוי יותר מאטום אחר לקבל את מקרה החיים או מקרה השכל או מקרה החישה. וריבוי האטומים או מיעוטם אינם מוסיפים דבר לעניין זה, כי המקרה קיים רק בכל אטום ואטום, כמו שביארנו מדבריהם בהנחה החמישית.
מסקנה
46 לפי כל ההנחות האלה מתחייב שהאדם אינו ראוי יותר להיות משכיל מאשר החיפושית, ומתחייבת ה"אפשריוּת" שהם דיברו עליה בהנחה הזו. ולשם ההנחה הזו היתה כל ההשתדלות, כי ההנחה הזו היא המכרעת ביותר לקביעת כל מה שרוצים לקבוע, כמו שיתבאר (א,עד-עו).
47 הערה דע, אתה המעיין בחיבור זה, שאם אתה מן היודעים את הנפש וכוחותיה, ועומדים על מציאותו האמיתית של כל דבר, הרי אתה כבר יודע שיש לרוב בעלי החיים דמיון, ושכּל בעלי החיים השלמים, כלומר אלה שיש להם לב, ברור שהם בעלי דמיון; ושהדמיון אינו מייחד את האדם, ושפעולת הדמיון אינה פעולת השכל אלא הֶפְכּהּ. זאת משום
א) שהשכל מפרק את הדברים המורכבים ומבחין בין חלקיהם
ב) ומפשיט אותם ותופס אותם על אמיתתם וסיבותיהם,
ג) ומשיג מדבר אחד עניינים רבים, המובחנים זה מזה עבור השכל כמו ששני בני אדם מובחנים זה מזה במציאות עבור הדמיון.
ד) ובשכל ניתן להבחין בין הדבר הכללי לדבר הפרטי, ואף אחת מן ההוכחות אינה מתקיימת אלא בדבר הכללי.
ה) ובשכל ניתן להבחין בין הנשוא העצמי למקרי.
48 הדמיון אינו עושה דבר מן הדברים האלה, כי הדמיון אינו משיג אלא את (הדבר) הפרטי המורכב בכללותו כפי שהוא מושג בחושים, או שהוא מרכיב זה על זה דברים שבמציאות הם נפרדים, והכול גוף או כוח מכוחות הגוף. כמו שידמיין המדמיין אדם שראשו ראש סוס ויש לו כנפיים וכיוצא בזה, וזה מה שנקרא "המצאה כוזבת", כי אין אף מצוי המתאים לו. הדמיון אינו יכול כלל להימלט מן החומר בהשגתו, אפילו הפשיט צורה כלשהי בתכלית ההפשטה. על כן אין לבחון דברים בדמיון.
49 שמע מה שהועילו לנו מדעי המתמטיקה, ומה גדולות ההנחות שלמדנו מהם.
א) לדוגמה: אם תדמיין כדור גדול באיזו מידה שתחפוץ, אפילו תדמיין אותו במידת כדור הגלגל המקיף (את היקום), ותדמיין קוטר העובר במרכזו, ותדמיין שני בני אדם העומדים על שני קצות הקוטר כך שרגליהם נמצאות בקו ישר כהמשך לקוטר, כשהקוטר והרגליים יוצרים קו אחד ישר – הרי אחת משתיים: או שהקוטר מקביל לאופק, או שאין הוא מקביל לו. אם הוא מקביל לו – ייפלו שניהם; ואם אין הוא מקביל לו – ייפול אחד מהם, והוא התחתון, והשני יהיה יציב. זה מה שמשיג הדמיון. אבל כבר הוכח שהארץ כדורית, ושהיא מיושבת בשני קצות הקוטר, וכל אדם משוכני שני הקצוות ראשו לכיוון השמים ורגליו לכיוון רגלי זה שנמצא בצד השני של הקוטר. אף לא אחד מהם יכול ליפול כלל, ואין להעלות זאת על הדעת, כי אין מהם אחד הנמצא למעלה ושני למטה, אלא כל אחד משניהם למעלה ולמטה ביחס לשני.
50 ב) וכן הוכחה בספר השני של "החרוטים" יציאה של שני קווים שיש ביניהם מרחק כלשהו במקום יציאתם, וככל שהם נמשכים המרחק ביניהם הולך ומצטמצם ואחד מהם מתקרב אל השני, אך אין הם יכולים להיפגש לעולם, אפילו הם נמשכים עד אינסוף, אף שהם מתקרבים זה לזה ככל שהם נמשכים. אי אפשר לדמיין זאת ואין זה נופל ברשת הדמיון בשום אופן. שני הקווים הללו, אחד מהם ישר והשני עקום, כמו שהתבאר שם. הרי כבר הוכח קיומו של מה שאין לדמיין ושהדמיון אינו משיג אותו והוא אף בלתי אפשרי מבחינתו.
דברים מדומיינים שאינם במציאות
51 וכן הוכחה הימנעותו של מה שהדמיון מחייב, והוא היותו של האל יתעלה גוף או כוח בגוף, כי מבחינת הדמיון אין מצוי אלא גוף או דבר בגוף.
52 הובהר אם כן שקיים דבר אחר שבו בוחנים את המחויב והאפשרי והבלתי אפשרי, ואין הוא הדמיון. מה טוב העיון הזה ומה גדולה תועלתו להתעורר מן התרדמה הזו, כוונתי להליכה אחר הדמיון.
53 התבונן אם כן, אתה המעיין, וראה, שנוצרה דרך של עיון עמוק. כי תפיסות מסוימות – אדם אחד יטען שהן תפיסות שכליות, ואחר יטען שהן תפיסות דמיוניות. אנו נרצה אם כן למצוא דבר שיבחין לנו בין המושכלות לבין הדברים הדמיוניים. ואם אומר הפילוסוף, כפי שהוא אכן אומר: "המציאות עֵדי, ובה אנו בוחנים את המחויב והאפשרי והבלתי אפשרי", אומר לו איש הדת: "על כך הוויכוח. כי המציאות הזאת – אני טוען שנעשתה ברצון, ואין היא הכרחית, והגם שהיא נעשתה באופן הזה, הרי אפשרי שתיעשה באופן אחר, אלא אם תפסוק התפיסה השכלית שלא ייתכן אחרת, כמו שאתה טוען".
54 בעניין זה של ה"אפשריות" יש לי דברים שעוד תשמע בכמה פסקאות בחיבור זה (א,עד, דרך 5; ב,טו; ב,יט; ב,כה; ג,יב8; ג,טו). אין זה דבר שניתן למהר לדחותו כולו כלאחר יד.
55 ההנחה האחת עשרה היא אמירתם שמציאות האינסוף בלתי אפשרית בכל אופן שהוא. ביאור הדבר: כבר הוכח
א) שבלתי אפשרית מציאותו של גודל אינסופי,
ב) וכן מציאות גדלים שמספרם אינסופי גם אם כל אחד מהם בעל גודל סופי, בתנאי שאותם גדלים אינסופיים נמצאים בו־זמנית.
ג) גם מציאות (שרשרת) אינסוף סיבות אינה אפשרית; כוונתי שדבר יהיה סיבה לדבר־מה, ולדבר הזה תהיה סיבה אחרת, ולסיבה סיבה, וכך עד אינסוף, כך שיהיו אינסוף מנויים מצויים בפועל, בלא הבדל אם הם גופים או נבדלים (=ישויות לא חומריות), אלא שחלקם עילה לאחרים. זהו הסדר הטבעי העצמי שהוכח בו חוסר האפשרות של האינסוף.
ד) יש ממנו מה שמציאותו הוכחה, כמו שהוכחה חלוקת (דבר בעל) גודל עד אינסוף בכוח, וחלוקת הזמן עד אינסוף.
ה) ויש ממנו נושא לעיון, והוא מציאות אינסוף בזה אחר זה, והוא המכונה "אינסוף במקרה". מדובר במציאותו של דבר לאחר העדרותו של דבר אחר, ושל הדבר האחר לאחר העדרותו של דבר שלישי, וכך עד אינסוף. בזה יש מקום לעיון עמוק מאוד.
57 נמצא שמי שטוען שהוכיח את קדמות העולם אומר שהזמן הוא אינסופי ואין נובע מכך אבסורד, כי כל פעם שמופיע חלק מהזמן, נעדר לפני כן חלק אחר. וכן לשיטתו המקרים חלים על החומר זה אחר זה עד אינסוף, ואין נובע מכך אבסורד, משום שאין הם מצויים כולם בו־זמנית אלא זה אחר זה, ולא הוכח שדבר זה בלתי אפשרי.
58 ואילו לשיטת ה"מדברים" אין הבדל בין אם תאמר
א) שגודל מצוי כלשהו הוא אינסופי,
ב) או תאמר שהגוף והזמן ניתנים לחלוקה עד אינסוף. ואין לשיטתם הבדל בין
ג) הימצאות של דברים שמספרם אינסופי סדורים בו־זמנית, כגון שתאמר זאת על בני האדם המצויים כעת,
ד) או שתאמר שהדברים שהגיעו למציאות – מספרם אינסופי, אף שהם נעדרים זה אחר זה אחרי השני. כאילו תאמר: ראובן בן יעקב, ויעקב בן יצחק, ויצחק בן אברהם, כך עד אינסוף – גם זה לשיטתם בלתי אפשרי כמו (האינסוף) הראשון.
59 ארבעת סוגי האינסוף האלה שווים לדעתם. הסוג האחרון מהם – חלקם רוצים לאמת אותו, כלומר להבהיר את היותו בלתי אפשרי בדרך שעוד אבאר לך בחיבור זה (א,עד דרך 7); וחלקם אומרים שזה מובן מאליו, וידוע באינטואיציה, ואינו זקוק להוכחה. ואם קיומם של דברים אינסופיים בזה אחר זה, אף שאין קיים מהם אינסוף כעת, הוא אבסורד ברור – נמצא שכבר באינטואיציה קדמות העולם היא בלתי אפשרית, ואין צורך לאף הנחה אחרת. אך אין כאן המקום לחקור נושא זה.
60 ההנחה השתים עשרה אמירתם שהחושים לא תמיד מעניקים ודאות. כי ה"מדברים" חשדו בהשגת החושים משני היבטים:
א) מגבלה האחד: הם אמרו שרבים ממוחשיהם יכולים לחמוק מהם. זאת אם בשל זעירות גופו של מושא ההשגה, כדבריהם על האטום ומה שנובע ממנו כמו שביארנו (החל מלאחר הנחה 3); או בשל ריחוקם מן המשיג, כמו שהאדם אינו רואה ואינו שומע ואינו מריח ממרחק של כמה פרסאות, וכמו שאיננו משיגים את תנועת השמים.
ב) הטעיה ההיבט השני: הם אמרו שהחושים טועים ביחס למושאי השגתם. כמו שהאדם רואה דבר גדול כקטן כשהוא רחוק ממנו, ורואה דבר קטן כגדול כשהוא במים, ורואה דבר עקום כישר כשחלקו במים וחלקו מחוץ למים. וכן חולה הצהבת רואה דברים כצהובים, ומי שלשונו ספגה מרה צהובה טועם דברים מתוקים כמרים. הם מונים דברים רבים מסוג זה, ואמרו: לכן אין לבטוח בחושים כדי לקחת מהם נתוני יסוד להוכחה.
61 אל תחשוב שה"מדברים" נאבקו למען ההנחה הזו לשווא, כמו שרבים מן ה"מדברים" המאוחרים חושבים שהרצון של הקודמים להם לקבוע את קיום החלקיק (=האטום) אין בו צורך. אלא כל מה שהבאנו לעיל מדבריהם הכרחי, ואם תשתבש הנחה אחת מהן תתבטל המטרה כולה.
62 אך ההנחה האחרונה הזו הכרחית מאוד. כי כשאנחנו משיגים בחושינו דברים הסותרים את מה שהם הניחו, הם אומרים אז: אין לשים לב אל החושים, כיוון שהוכח הדבר שלטענתם השכל מורה עליו. כטענתם על התנועה הרציפה, שמשולבות בה מנוחות; וכהתפרדות אבן הרחיים בזמן הסיבוב (הנחה 3); וכטענתם שהלובן (הקודם) של הבגד נעדר כעת, וזה (שלפנינו) הוא לובן אחר (הנחה 6). ודברים אלה מנוגדים למראה העין. יש גם דברים רבים המתחייבים ממציאות הרִיק שכולם מוכחשים על ידי החושים. והמענה שלהם לכל זה הוא שזה דבר החומק מן החושים, כשהם יכולים להשיב כך; ובדברים אחרים הם עונים שזוהי טעות מכלל טעויות החושים.
64 לאחר שהבאתי אותן הנחות, אחל לבאר את דרכיהם בנוגע לארבעת מושאי החקירה האמורים.
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
ההקדמות השמינית והתשיעית של מורה נבוכים — שלילת הצורות הטבעיות ושלילת מקרה הנישא על מקרה
מיקום בטקסט והקשר כללי
ההקדמות השביעית, השמינית והתשיעית הן חלק מסדרת הקדמות המפרטות את שיטת האטומיזם של הכלאם. הקדמות אלו אינן מחדשות עקרונות חדשים לגמרי אלא מדגישות פרטים שכבר נכללו בתיאור הכללי של שיטת האטומיזם (הקדמות א׳–ג׳), תוך חשיפת הצדדים האבסורדיים שבשיטה. הרמב״ם אינו נכנס כאן להפרכה ישירה, אך מתאר את השיטה עד לנקודה שבה היא נשמעת מוזרה ביותר — וזה כשלעצמו מהווה מעין פירכא. ההקדמה העשירית (שטרם נידונה) תוציא את המסקנה האפיסטמולוגית והמטאפיזית של כל שיטת האטומיזם — עניין האפשרות וה״העברה” — ושם טמונה המחלוקת העמוקה עם אריסטו.
—
ההקדמה השמינית: “אין נמצא אלא עצם ומקרה”
הטקסט
> “שאין נמצא אלא עצם ומקרה”
הדגש הוא על המילה “אלא” — אין בנמצא דבר מלבד העצם (האטום) והמקרה. כל מה שקיים הוא אטומים ומקריהם, ותו לא.
הנקודה המרכזית: שלילת הצורות הטבעיות
המשמעות הקריטית של הקדמה זו היא שהצורות הטבעיות נחשבות גם הן למקרים בלבד.
שלושה סוגי “צורה” — הבחנה הכרחית
יש להבחין בין שלושה מובנים של “צורה”:
1. צורה טבעית — יסוד הפיזיקה והמטאפיזיקה של אריסטו: הטבע של הדבר, מהותו, ה״מה-שהוא”. למשל: מה שעושה עץ להיות עץ — אופן פעולתו, מבנהו, תפקודו. הצורה הטבעית שייכת לצד העצם, לא לצד המקרה.
2. צורה חיצונית (תבנית) — מה שהרמב״ם קורא בפרק א׳ של מורה נבוכים “תבנית” (shape) — האופן שבו הדבר נראה ובנוי. זהו מקרה, לא צורה טבעית.
3. צורה מלאכותית — צורה שנוצרה בידי אדם. למשל: חיתוך עץ לשולחן. צורת השולחן היא מקרית ביחס לעציות — אפשר להפוך שולחן לכיסא והוא נשאר עץ, אך מפסיק להיות שולחן. יש כאן “נקודה של אמת” בכך שצורת השולחן היא מקרה ביחס לחומר.
ההגדרה המבחינה בין עצם למקרה אצל אריסטו
מקרה הוא דבר שאפשר להסירו או להחליפו והדבר נשאר מה שהוא — שינוי צבע חמור אינו מבטל את חמוריותו. צורה טבעית היא מה שאם מסירים אותו, הדבר חדל להיות מה שהוא — הסרת ה״חמוריות” מבטלת את החמור.
עמדת הכלאם: ביטול ההבחנה
הכלאם שולל את קיומן של צורות טבעיות. אנשי כלאם אומרים במפורש שה״כופרים האריסטוטליים” טוענים שיש טבע וצורות טבעיות, ואילו הכלאם אומר: אין דבר כזה “עץ” ואין דבר כזה “סוס” — יש רק אטומים שבמקרה נושאים מקרים שעושים אותם סוס, אך ה״סוסיות” עצמה היא מקרה של האטומים.
הביסוס מתוך הטקסט
> “כי הגשמים כולם אצלם מחוברים מעצמים מדמים”
“מדמים” = הומוגניים. כל האטומים זהים במהותם; ההבדל היחיד בין אטום לאטום הוא מספרי (שהוא אטום אחר) ומקומי (שהוא במקום אחר). אין להם מאפיינים מהותיים שונים.
> “ואמנם יתחלף קצתם מקצתם במקרים לא דבר אחר”
ההבדל היחיד בין דבר לדבר הוא המקרים בלבד. מכאן שמושג ה״מקרה” אצל הכלאם שונה מהותית ממושג ה״מקרה” אצל אריסטו — הוא כולל גם את מה שאריסטו היה מגדיר כצורה מהותית.
—
שלוש המסקנות מביטול הצורות הטבעיות
המסקנה הראשונה: ביטול ההבדל הקטגורי בין צורה למקרה
> “ויהיה החיות אצלם… והאנושיות, וההרגשה, והדיבור — כל אלה מקרים כדמות השחרות והלובן והמרירות והמתיקות”
חיוניות (חיים), אנושיות (שייכות למין האדם), הרגשה (כושר התחושה), ודיבור (כוח ההיגיון) — כולם מקרים באותו מעמד בדיוק כמו שחרות, לובן, מרירות ומתיקות. אין הבדל מעמדי בין תכונה מהותית לתכונה מקרית.
המדרג הטבעי לפי אריסטו — שהכלאם מבטל
בעולם קיימים סוגים שונים של דברים המסודרים במדרג:
1. דוממים (מחצבים) — אבנים, מתכות
2. צומח — דברים חיים בעלי חיוניות
3. בעלי חיים — בעלי חיים שיש להם גם תחושה (חושים)
4. אנושיות — בעל חי + תחושה + דיבור (= שכל)
תכונות אלו אינן מקרים של הדבר אלא צורתו — מה שעושה אותו למה שהוא. אם נוטלים מבעל חי את החוש, הוא מפסיק להיות בעל חי ונהפך לצומח. אם נוטלים מהצומח את החיוניות, הוא מפסיק להיות צומח. לפי אריסטו, בן אדם הוא סוג של בעל חי — יש כאן שתי רמות מהותיות: בעל חי (שיש לו חיוניות, צורה של לחיות) ואדם (שיש לו כוח הדיבור/ההיגיון). אלו צורות טבעיות המגדירות את העצם. לפי הכלאם, כל אלו אינם אלא מקרים של אטומים — בדיוק כמו צבע או טעם.
המסקנה השנייה: הכחשת מציאות המינים הטבעיים
מביטול הצורות הטבעיות נובעת מסקנה חמורה — הכחשת מציאות המינים (species / natural kinds):
– לפי אריסטו, ההבדל בין שני בני אדם הוא הבדל בחומר (או במקרים): שניהם משתתפים באותה צורת אדם, אלא שכל אחד מגולם בפיסת חומר אחרת.
– לעומת זאת, ההבדל בין אדם לדוב הוא הבדל בצורה — הדוב אינו סתם “בעל חי בחומר אחר” אלא סוג אחר של דבר.
– זהו הבדל איכותי, לא רק כמותי, בין שני סוגי ההבדל הללו.
הכלאם מכחישים הבדל זה. הם עשויים להודות שבין אדם לדוב יש “יותר מקרים שונים” מאשר בין שני בני אדם, אבל זהו הבדל כמותי בלבד. אין לדעתם הבדל מהותי בין הבדל תוך-מיני להבדל בין-מיני.
המסקנה השלישית: השוואת כל רמות המציאות — ביטול ההיררכיה האונטולוגית
> גשם השמיים, גשם המלאכים, וגשם כיסא הכבוד — כולם “לפי מה שידומה” — עשויים מאותו עצם כמו תולעת מתולעי הארץ או כל צמח. ההבדל ביניהם הוא רק במקרים, לא בעצם.
הביטוי “לפי מה שידומה” מכוון כנגד שיטת המתכלמין עצמם: הרמב״ם אינו מאמין שמלאכים וכיסא הכבוד הם גשמיים, אלא מראה את האבסורד לפי הנחותיהם שלהם. המתכלמין, כפשטנים ההולכים אחר פשט הקוראן, מאמינים שמלאכים הם ישויות גשמיות בעלות כנפיים, ושכיסא הכבוד הוא דבר פיזי. אם כן, לפי שיטתם האטומיסטית, יוצא שאין שום הבדל מהותי בין כיסא הכבוד לבין תולעת — שניהם אטומים, רק עם מקרים שונים.
מסקנה זו אינה מוסיפה יסוד לוגי חדש, אלא מחילה את אותו עיקרון על חלק אחר במציאות כדי לחשוף את מוזרות השיטה. האטומיזם מבטל כל היררכיה אונטולוגית — אין שמיים וארץ, אין הבדל בין עליון לתחתון.
הקשרים
– אריסטו דווקא מחלק בין שמיים לארץ: השמיים עשויים מ״חומר חמישי” בעל טבע שונה, צורה שונה, וחומר שונה. חלוקה זו מתאימה לאינטואיציה הדתית-מקראית-קוראנית המבחינה בין שמיים וארץ ומלאכים.
– אלע׳זאלי (לפי וולפסון) — האמין בקיום מלאכים כפשט הקוראן, אך הכחיש שמלאכים מתווכים בין האל לבריאה, שכן יסוד שיטת הכלאם הוא שאין מתווכים. המלאך אינו עושה דבר באמת — ה׳ בורא גם את המלאך וגם את פעולתו ברגע אחד, בדיוק כשם שאין סיבתיות אמיתית לשום דבר.
– רס״ג כתב במפורש שמלאכים עשויים מאותו סוג חומר כבני אדם.
סיכום שלוש המסקנות
1. אין הבדל בין “הוא בן אדם” ל״הוא שחור” — שניהם מקרים באותה רמה (ביטול הקטגוריות).
2. אין הבדל בין “הוא ראובן” ל״הוא חמור” — אין מינים טבעיים.
3. אין הבדל בין “הוא מלאך” ל״הוא כוכב” — אין היררכיה אונטולוגית במציאות.
—
ההקדמה התשיעית: מקרים אינם נושאים מקרים אחרים
הטקסט
> “המקרים לא יישאו קצתם את קצתם”
מקרה אחד אינו יכול לשמש מצע (סובסטרט) למקרה שני. כל מקרה חייב להיות נשוי ישירות על העצם (האטום) עצמו.
העמדה האריסטוטלית: שרשרת נשיאות
מוסכם שיש יחס של נשיאות (פרדיקציה) — עצם נושא מקרים, והתלות היא חד-כיוונית (אפשר להסיר את הלובן מהאדם, אי אפשר להסיר את האדם מהלובן). אריסטו גם מכיר במקרה של מקרה — למשל, ברק הצבע: הצבע הוא מקרה הנשוי על החפץ, והברק (מט או בוהק) הוא מקרה נוסף הנשוי על הצבע עצמו. כך נוצרת שרשרת: עצם → צבע → ברק. בתפיסה הפילוסופית הרגילה, העולם בנוי באופן היררכי: יש את מהות הדבר, ועליה נישאים מקרים, ועל מקרים אלו נישאים מקרים נוספים. לדוגמה: אדם נמצא במקום מסוים (מקרה ראשון), ויחסו למקום — האם הוא מרוצה ממנו, האם המקום גדול עליו — הוא מקרה של מקרה.
עמדת המתכלמין: כל המקרים נישאים ישירות על העצם
המתכלמין דחו אפשרות זו. מכיוון שחילקו את העולם באופן בסיסי לעצם ומקרה בלבד, רק העצם (האטום) יכול לשמש מצע. כל המקרים נישאים “נשיאות ראשונית” על העצם בשווה — אין מקרה שתלוי במקרה אחר, אלא כולם חלים ישירות על האטומים הבודדים. אין שרשרת של מקרה על מקרה על עצם.
הטיעון הראשון: מבנית — אין כללויות שעליהן יחולו מקרים
מכיוון שהמתכלמין מאמינים רק בקיומם של אטומים בודדים (כפי שנלמד בהקדמות הקודמות), אין ישויות מורכבות אמיתיות. “שולחן” אינו דבר בפני עצמו אלא מקרה החל על כל אטום ואטום בנפרד. ממילא אין על מה להעמיס מקרים של כללויות, ואין מקום למקרה של מקרה.
הטיעון השני (והמהותי יותר): עקרוני-תיאולוגי — שמירת חופש הרצון האלוהי המוחלט
זוהי הסיבה המהותית יותר, הקשורה ליסוד שיופיע בהקדמה העשירית: כל דבר יכול להיות כל דבר אחר ברצון ה׳. אטומים של נמלה יכולים להפוך לכיסא הכבוד, ולהפך. אם מקרה אחד תלוי במקרה אחר (תלות לוגית, ואולי גם זמנית), נוצרת מגבלה על הרצון האלוהי — ה׳ לא יוכל לשים בוהק בדבר שאין לו צבע, כי הבוהק תלוי לוגית בצבע. תלות כזו סותרת את העיקרון שה׳ יכול לעשות כל דבר בכל רגע.
הבחנה חשובה: קדימה לוגית מול קדימה זמנית
הרמב״ם משתמש במילה “אחר” בשני מובנים (בעקבות אריסטו): קדימה לוגית — הבוהק לא ייתכן מבחינה לוגית ללא צבע; וקדימה זמנית — המקרה הראשון צריך להתקיים קודם בזמן. המתכלמין מתנגדים לשני סוגי הקדימה, כי כל תלות — לוגית או זמנית — מגבילה את חופש הפעולה האלוהי.
הבעיה שנוצרת ותירוצים אפשריים
השלילה יוצרת קושי: כיצד להסביר שבוהק תמיד מופיע עם צבע? התשובה: זהו “מנהג” — ה׳ נוהג לעשות כך, אך אין בכך הכרח לוגי. לחלופין, אפשר לטעון שאין כאן שני מקרים נפרדים אלא מקרה אחד בשני סוגים (“צבע מבהיק” ו״צבע שאינו מבהיק”), ובכך להימנע מהצורך במקרה של מקרה.
מושג ה״ייחוד”
מוצג כאן מושג מרכזי שיחזור רבות בהמשך: ייחוד — מה שמבחין בין עצם לעצם, מה שהופך דבר למה שהוא. המתכלמין רוצים שרק מקרה ישיר (לא מקרה של מקרה) הוא שמייחד את העצם, כדי לשמור על האפשרות שכל ייחוד הוא תוצאה ישירה של רצון ה׳.
הטיעון השלישי: מצד הזמן
טיעון נוסף שהמתכלמין מביאים נוגע לזמן: כדי שנושא יישא עליו נשוא (מקרה), צריך שהנושא יהיה קיים לפחות “מידת זמן אחת” — יחידת זמן מסוימת. אולם לפי ההקדמה השישית, מקרה אינו עומד שני זמנים (שתי “עתות”), כלומר הוא מתחלף בכל רגע. אם כן, מקרה לעולם אינו מתקיים מספיק זמן כדי לשמש נושא שעליו יחול מקרה אחר.
קשיים בטיעון הזמני
1. לא כל קדימות היא קדימות זמנית — הטיעון מניח שצריך קדימות בזמן בין הנושא למקרה שחל עליו, אך במציאות ברגע שיש שולחן כבר יש לו צבע; אין צורך שהשולחן יתקיים “קודם” ורק אחר כך יקבל צבע.
2. מדוע לא בבת אחת? — אפשר לטעון שה׳ בורא את הנושא ואת המקרה שחל עליו בו-זמנית, ואז אין צורך שהנושא יתקיים יחידת זמן לפני שהמקרה חל עליו.
3. ייתכן שבמסגרת האטומיסטית הם דמיינו שבבריאת העולם ה׳ ברא תחילה אטומים בלבד ורק אחר כך העניק להם מקרים — ואז הקדימות הזמנית מובנת, אך הדבר אינו ברור.
הערכת הטיעונים
הטיעון התיאולוגי — שהמתכלמין צריכים להאמין שאין שום סיבה לשום דבר אלא המקרה הראשון הישיר מה׳ — נראה משכנע ומעניין יותר. הוא נובע ישירות מהעקרון שכל מה שקורה הוא פעולה ישירה של ה׳ ולא תוצאה של שרשרת סיבתית טבעית. הטיעון הזמני, לעומת זאת, פחות ברור — הוא טיעון “פיזי” במהותו, ולא ברור מדוע ה׳ לא יכול לברוא מקרה על מקרה בבת אחת.
הקשרים
– להקדמה השמינית: כשם שבהקדמה השמינית “עצם” אצל אריסטו שונה מ״עצם” אצל המתכלמין (כי אצל אריסטו יש צורה טבעית), כך גם יחס הנשיאות שונה — אריסטו מתיר שרשרת נשיאות, והמתכלמין מצמצמים אותה לרמה אחת בלבד.
– להקדמות הקודמות: שלילת מקרה של מקרה מבססת ומחזקת את מה שנלמד כבר — שאין מקרים של כללויות, שאין מקרה של “שולחן” כישות, ושכל מקרה חל על כל אטום בנפרד.
– להקדמה העשירית (שטרם נלמדה): שם יידון ההבדל בין דמיון לחשיבה, ויסוד “כל דבר יכול להיות כל דבר” — שהוא המניע האמיתי לכל השיטה האטומיסטית של הכלאם.
– בעיית ההעדר: כיצד ה׳ מחריב דברים? על מה “נשוי” מקרה ההעדר כשהדבר כבר אינו קיים? בעיה זו נובעת מכך שהדמיון של המתכלמין תמיד עובד במסגרת עצם-מקרה.
תמלול מלא 📝
ההקדמה השמינית: שלילת הצורות הטבעיות בשיטת הכלאם
פתיחה והקשר כללי
אנחנו קוראים את ההקדמה השמינית. פעם הקודמת למדנו את השביעית, שהייתה על זה שההיעדרים הם גם קיימים.
עכשיו השמינית, וכפי ששמעתי, כל ההקדמות האלה — אפשר להגיד השביעית, השמינית והתשיעית — הם בעצם פרטים שבאיזשהו מובן כבר נכללו באיך שהוא תיאר את שיטת האטומיזם של הכלאם, אבל הוא מדגיש יותר פרטים מסוימים. ואני חושב שהוא כל הזמן מדגיש גם בשביל להוציא מזה את מה שיוצא אבסורדי בשיטה שלהם. ככה אני קורא את זה, אולי אני לא צודק, וזה נמצא פשוט בשביל לתאר, אבל ככה אני — נדמה לי שהוא תמיד חותר להגיע לנקודה שבו זה נהיה ממש אבסורדי, וזה כמעט בעצמו סוג של הפרכה. הוא לא נכנס להפריך אותה, אבל הוא כן רוצה לתאר את זה עד לרמה שזה נשמע מאוד מוזר לפחות.
אז ההקדמה השביעית והשמינית והתשיעית הן פרטים מהסוג הזה, ואז ההקדמה העשירית הוא מוציא את המסקנה האפיסטמולוגית בעצם, אפשר להגיד גם המטאפיזית או הפיזית של כל שיטת האטומיזם, שזה עניין האפשרות, מה שקורא ההעברה. אני לא יודע אם נגיע לזה היום, אבל שם הוא מעריך מאוד ונכנס לכמה עיונים העמוקים שבזה תלוי המחלוקת שלו איתם או של אריסטו איתם.
נוסח ההקדמה השמינית
אנחנו בהקדמה השמינית, ואת זה אני ערכתי פה, אז אני יכול לקרוא.
ההקדמה השמינית היא אמרה שאין נמצא אלא עצם ומקרה.
וההדגשה פה שהדגשתי הוא על המילה אלא — שאין בנמצא חוץ מהעצם והמקרה שזה, במונחים שלהם, האטום והמקרים של האטום, העצם הפרטי — זה כל מה שקיים.
הנקודה המרכזית: שלילת הצורות הטבעיות
והנקודה החשובה, הדבר החשוב שזה שולל, זה שהצורות הטבעיות גם כן מקרים.
מהי צורה טבעית?
יש משהו שנקרא צורה טבעית, אנחנו צריכים בשביל זה לזכור — אני לא יודע איפה הוא נתן לנו הגדרה מסוימת של זה — אבל מה שאנחנו קוראים צורה טבעית, שזה בניגוד לצורה לא טבעית, או מה שאנחנו קוראים צורה מלאכותית (מלאכותי מלשון מלאכה, לא מלשון פיקטיבי), שזה בעצם יסוד הפיזיקה והמטאפיזיקה של אריסטו, שאומרת שיש דברים בעולם שיש להם טבע מסוים. טבע זה מה שהוא הדבר — פשוט מילה למהות של הדבר, מה שאנחנו קוראים המהות, מה שהוא.
וזה דבר שקיים, שהוא מה שהוא הדבר. אם אתה רואה עץ, זה שהוא עשוי באופן — הוא פועל באופנים מסוימים והוא עשוי באופנים מסוימים והוא עובד באופנים מסוימים שעץ פועל בו — זה נקרא הצורה הטבעית של עץ. אפשר להגיד את זה על שני דברים.
הבחנה בין צורה טבעית לצורה חיצונית
בניגוד גם לצורה החיצונית שלו, הרמב״ם קורא לזה בפרק א׳ תבנית — השייפ של זה, אני לא יודע איך אומרים שייפ — זה שהוא עשוי באופן מסוים, או שזה בעצם אחד מהמקרים שלו. זה לא הצורה הטבעית שלו, זה צורה, אנחנו קוראים לזה צורה באופן יותר קל. אנחנו לפעמים יכולים לקרוא לזה צורה, ואולי גם בתורה, וגם פילוסופית, לפעמים קוראים צורה לאיך שדבר נראה ובאיזה אופן הוא בנוי, אבל זה לא הצורה הטבעית, זה צורה חיצונית, קוראים לזה, או צורה נראית.
הבחנה בין צורה טבעית לצורה מלאכותית
הצורה הטבעית, וזה גם להפוכה צורה מלאכותית — אם אני חותך מעץ ועושה מזה שולחן, אז זה לא הצורה הטבעית של השולחן, זו צורה מלאכותית שהשולחן קנה.
ואז להגיד שהצורה של השולחן הוא סוג של מקרה ביחס לזה שהוא עץ, יש בזה איזושהי נקודה של אמת, כי אני יכול להפוך את השולחן לכיסא והוא לא מפסיק להיות עץ, הוא מפסיק להיות שולחן. במובן הזה יש צורה של שולחן.
אבל צורות טבעיות הן צורות הרבה יותר חזקות, הן צורות שהן לגמרי מגדירות את מה שהדבר.
עמדת הכלאם: שלילת הצורות הטבעיות
עכשיו, כאשר הכלאם אומר שאין בנמצא אלא עצם ומקרה, אז הם גם — וזה די במפורש — שוורץ מצטט פה איזשהו חסידי כלאם שאומרים במפורש שהכופרים, האריסטוטליים, אומרים שיש כזה דבר טבע, שיש כזה דבר צורות טבעיות — בדיוק המילים האלה, הצורות הטבעיות — ואומרים: לא, אין כזה דבר עץ ואין כזה דבר סוס. יש רק כזה דבר של מספר אטומים שבמקרה יש להם, יש להם את המקרים שעושים אותם סוס, אבל זה שהוא סוס, זה בעצמו מקרה של אטומים. זאת השיטה שלהם והוא הולך להסביר את זה, הוא הולך לפרט את זה.
ביאור ההקדמה: האטומים המדמים
והיא ביאור, זאת ההקדמה:
כי הגשמים כולם אצלם מחוברים מעצמים מדמים.
המילה מדמים היא מילה מוזרה פה, כאילו אני חושב שהיא לא מספיק מובנת. הוא מתכוון הומוג׳יניוס, כלומר, עשויים — הם לא עשויים, הם אותו דבר. ההבדל היחיד בין אטום לאטום בשיטת הכלאם הוא, אפשר להגיד, המספר והמקום שלו. הוא פשוט אטום אחר. זה לא — אז אריסטו קורא לזה הבדל במספר. הוא לא אותו אטום כמו האטום השני, אבל יש לו את כל המאפיינים, אין לו מאפיינים, אבל מה שהוא זה בדיוק אותו דבר כמו כל אטום ואטום אחר ביקום. הם אותו דבר, אולי הם גם שונים במקום, הם נמצאים במקום האחר, אבל מבחינת מה שהם, הם כולם אותו דבר.
כמו שביארנו בהקדמות הראשונות — כמו שזו הייתה ההקדמה הראשונה, השנייה, השלישית, אולי בעיקר הראשונה, הוא כבר אמר את זה.
המקרים הם ההבדל היחיד
ואמנם יתחלף קצתם מקצתם במקרים לא דבר אחר.
ההבדל היחיד שמשנה אטום מאטום אחר זה רק המקרים שחלים עליהם.
המשמעות: מושג המקרה אצל הכלאם שונה מאריסטו
שזה אומר עכשיו ככה, שמה שהם קוראים מקרה הוא משהו מאוד שונה, או יוצא משהו מאוד שונה ממה שאריסטו קורא מקרה.
כי אריסטו אומר: יש כזה דבר צורה טבעית. צורה טבעית הוא לא בצד של המקרה, הוא בצד של העצם. צורה טבעית זה דבר שהוא מתייחס לעצם, וכמובן העצם שלו הוא לא אטום, הוא הדבר השלם, ולכן שייך שיהיה לו טבע, צורה מסוימת, שהוא הצורה הטבעית שלו, הוא הצורה האמיתית שלו.
ההגדרה המבחינה: עצם ומקרה
והמגדיר, גם אצל אריסטו ובאיזשהו מובן גם פה, המגדיר של עצם ומקרה זה שהמקרה הוא הדבר שאתה יכול להחליף אותו או להסיר אותו והדבר נשאר מה שהוא. אם אתה משנה את הצבע של חמור, הוא נשאר חמור אבל עם צבע אחר. אם אתה משנה את החמוריות שלו, אז אתה לוקח ממנו את החמוריות ומה שזה לא יהיה חמוריות — ואז זה העצם שלו. בעצם זה הוא שייך, זה נקרא צורה, והצורה שייכת לעצם.
אצל הכלאם: אין דבר כזה חמור
אבל אומרים הכלאם: אין כזה דבר חמור, יש רק מקרים.
ולכן יוצא שמה שהם קוראים מקרים, הם גם הדברים שאי אפשר מבלעדיהם. או שהם פשוט מכחישים את הדברים — הדברים שלהם הם פשוט האטומים. האטומים הם הדבר שבאופן תיאורטי אפשר להחליף את המקרים שלהם בלי שהם יתחלפו. אבל כל המקרים שבעולם, כל הדברים שבעולם, הם פשוט מקרים. וזה הדבר היחיד שעושה את ההבדל בין דבר לדבר.
שלוש המסקנות: החיות, האנושיות, ההרגשה והדיבור כמקרים
ולכן יוצא, ואז הוא מסיק את המסקנה:
ויהיה — אז יוצא שככה, הוא מוסיק מזה שלושה מסקנות. אני חושב שהיסוד הזה הוא היסוד הברור, היסוד של אטומיזם, ככה זה עובד. ומזה הרמב״ם הולך להוציא שלושה תקדמות שהן בעצם פירוטים שונים של אותו דבר, של להגיד שלכן גם הצורה הטבעית יוצא שהיא מקרה.
אז דבר אחד:
והיא החיות אצלם — לפי דעתם החיות והאנושיות, כלומר האנושיות (לא האנושיות במובן של כל בני אדם), האנושיות וההרגשה — כלומר התחושה, ה-sensation, זה שבעל חי יכול לחוש — והדיבור — הוא מתכוון למה שאנחנו קוראים לבני אדם מדבר, כלומר כוח ההיגיון.
כל אלה מקרים כדמות באותו מובן של השחרות והלובן והמרירות והמתיקות.
ההשלכה: שלילת ההבדל בין מקרה לצורה
אז אנחנו פה קוראים את ההשלכה של השלילה של הצורות שלהם לגבי ההבדל בין מה שאריסטו יקרא המקרה לבין מה שהוא יקרא הצורה — שהוא הבדל, הבדל אמיתי.
הדוגמה: בן אדם
כלומר, והוא נותן דוגמה מאוד מאוד מפורסמת. אם אנחנו לוקחים בן אדם — בן אדם הוא דוגמה, אריסטו תמיד מתחיל מדברים חיים.
אם אנחנו לוקחים בן אדם, אנחנו אומרים מהו בן אדם. בן אדם הוא נגיד לפחות שני דברים, הוא בעל חי ואדם. כלומר, לא שני דברים, אבל בן אדם הוא סוג של בעל חי. בעל חי הוא סוג של דבר. יש לנו שתי רמות של דבר.
עכשיו, מה מגדיר את הבעל חי? שיש לו חיים, חיוניות אפשר להגיד, לא יודע אם יש פה הגדרה של מה שזה. והבעל חי זה משהו שיש לו צורה של לחיות. יכול להיות שגם צמחים יש להם חיות במובן הזה, אולי זה יהיה נכון. אם אנחנו יכולים להגיד שבעל — סליחה, בעלי חיים, במובן של מה שאנחנו קוראים בעלי חיים…
המסקנה הראשונה: הכחשת הצורות הטבעיות והמינים
מדרג הישויות בטבע לפי אריסטו
כי בעלי חיים הם דברים שיש להם גם תחושה. יש עוד דבר של תנועה, אבל פה הוא כביכול, זה לא עניין הנושא שלו, אבל אני רואה שהוא נוקט את הדוגמה הזאת, כן?
אנחנו מסתכלים בעולם, אנחנו רואים מה שאנחנו קוראים דוממים, כן? אריסטו קורא לזה מחצבים. דומם זה, אני לא יודע מה התרגום של המי, כמו אבנים ומתכות ודברים כאלה, שהם סוג מסוים של דבר, כן? זה סוג מסוים, סוג מאוד בסיסי, סוג מאוד חזק. זה לא כפי שהכלאם יגיד, שזה סך הכול אטומים שאין להם את מקרי החיות. יש דברים חיים, שזו אחת הקטגוריות הראשוניות, כלומר, יש צורה של חיים, כן?
ואחר כך יש גם, הוא לא הולך לפי הסדר פה, אבל אם אני הולך אחר כך, יש גם בתוך הדברים החיים, יש דברים כמו בעלי חיים, שיש להם גם תחושה, גם הרגשה. הוא תמיד מתרגם הרגשה, הכוונה היא לא הרגשה במובן של רגשות, אלא במובן של חושים, כן? בעל-חי זה גם דבר שיש לו חושים.
החושים כצורה, לא כמקרה
שזה גם, עוד פעם, זה שיש לבעל-חי חושים, זה חשוב. זה לא מקרה שלו, כן? כי אם אתה לוקח מבעל-חי את החוש, כן, אני לא מדבר על בעל-חי חולה, אני מדבר על הרעיון של בעל-חי, על עצם הזרע של בעל-חי, אז הוא פשוט מפסיק להיות בעל-חי, הוא נהפך להיות צומח. או אם אתה לוקח מהצמח את החיוניות שלו, הוא מפסיק להיות צומח.
זה לא מקרה שלו. זה סוג של דבר, יש בעולם באופן בסיסי סוגים של דברים שהם חיים, זה לא סותר שהם עשויים ממרכיבים, החומר שלהם עשוי מכל מיני מרכיבים וכולי, וגם הצורה שלו, יש לו סיבה ויש לו פועל וכל הדברים האלה, אבל עדיין יש כזה דבר שנקרא בעל חי, יש כזה דבר שנקרא בעל תחושה, שזה עוד סוג של בעל חי, ויש אנושות.
האנושות כשילוב של תכונות צורתיות
ומה זה אנושות? אנושות זה הדבר השלישי, כאן הוא קורא לו פה ארבעה דברים, אבל אנושיות זה כמובן פשוט בעל חי, היא בעל הרגשה, בעל דיבור, זה נקרא בן אדם, כן? זה נקרא אנושי.
עמדת הכלאם: ביטול ההבחנה בין צורה למקרה
אז, אבל לפי דעתם, כל הדברים האלה הם מקרים, כל אלה הם פשוט מקרים. ומה הכוונה הם מקרים? כדמות, הם באותו מדרגה, הם אותו סוג של דבר, כמו שאנחנו אומרים, שחרות, כן? הצבע או הטעם של הדבר, כן?
הוא נותן פשוט שני ניגודים של צבע וטעם, שחרות ולובן ומרירות ומתיקות, אנחנו כולנו מבינים שזאת לא הצורה של הדבר, זאת המקרה של הדבר. הם מקרים, הם דברים שמשתנים, ולכן גם יש להם, אחת מהתכונות של הרבה מקרים לפחות זה שיש להם ניגודיות בסוג הזה, לא סתירות אלא ניגודיות. אתה יכול להיות קצת שחור, קצת לבן, קצת מר, קצת מתוק, זו תכונה של איכויות מסוימות או של מקרים מסוימים.
הכלאם לא מבחינים בין סוגי מקרים
אבל לפי דעת הכלאם אין הבדל, אין כזה דבר מקרה וצורה. ההבדל, צריך לחשוב על זה, זה כאילו אנחנו מחלקים את העולם בכל מיני אופנים. אנחנו, אריסטו, וזו הייתה עבודה מאוד ראשונית של אריסטו בקטגוריות ובמקומות כאלה, באמת פיזיקה, שהוא מסביר לנו שיש את הקטגוריה הזאת מקרה, שהכלאם גנבו את זה ממנו, כן? הוא המציא את זה.
אבל הם לא הבינו את זה נכון, כלומר, הם השתמשו רק בקטגוריה המאוד כללית של המקרה, והם לא מבחינים בין סוג הדבר הזה שמבחין בין מה עושה את הדבר למשהו לבין סוג אחר של דבר שלא עושה את הדבר למשהו, אלא פשוט הוא משהו נשוי על הדבר, כמו הצבע שלו או כמו הטעם שלו.
אצלם החיות פועלת באותו אופן, היא כדמות. התרגום שלי מתאים, אני הייתי מתרגם משהו כמו במדרגת, כלומר באותו סוג של חלוקה קטגורית של העולם כמו הלובן, כן? להיות חי זה לא סוג אחר, כן?
ההבדל האינטואיטיבי בין צורה למקרה
יש פה משהו מאוד אינטואיטיבי להגיד, שלהגיד על בן אדם שהוא חי זה לא אותו סוג של הגד, כן, אמירה, קטגוריה, קטגוריה זה פשוט הגד, להגיד על, כמו קטגוריה. אנחנו אומרים על, על בן אדם שהוא בעל חי, זה לא אותו סוג של אמירה כמו להגיד שהוא לבן. אבל לפי הכלאם, בסוף זה אותו דבר. כי זה פשוט, יש לו מקרה של לובן, יש לו מקרה של לחיות.
המסקנה: הכחשת מציאות המינים הטבעיים
ועכשיו יש עוד דבר שיוצא מזה, דבר שני, ויהיה, סליחה, וכן, ויהיה דבר שלישי, עד שיהיה, כן, ומזה עד, כאילו, אתה, זה גם תרגום של לימוד טיבון, איך אפשר אולי לתרגם משהו קצת יותר שזורם, אבל הוא מתכוון משהו כמו, אתה עוקב אחרי ההיגיון הזה, ויוצא לך שהפרש איש זה, איש זה המין, מאיש מין אחר, הוא כהפרש איש מאיש ממין אחד, כן?
המינים כצורות טבעיות
כל מה שאנחנו קוראים מינים, כן? סוגים של דברים בעולם הוא משהו שעובד הוא פשוט הגדרה אחרת למושג הצורה, דרך אחת להגיד יש צורות טבעיות זה להגיד יש מינים טבעיים, כלומר מה הכוונה מינים טבעיים? מינים טבעיים זה במילים מאוד פשוטות שיש הבדל, איש, פה הכוונה פרט, אינדיבידואל, לאו דווקא איש בתור בן אדם, הוא מתכוון, אבל אני יכול לתקן את הדוגמה של הבני אדם.
הרעיון של מינים אומר שיש הבדל אחר, מסוג אחר, ביני לבין דוב, ממה שיש ביני לבין חברי שהוא גם בן אדם. זה גם משהו מאוד נורמלי בשפה שלנו לפחות, אולי בתפיסת המציאות שלנו, להבין שיש הבדל כזה.
הבדל תוך-מיני לעומת הבדל בין-מיני
כשאני אומר אני וחברי הם שני סוגי בני אדם, זה לא כמו שאני אומר אני והחמור הם שני סוגי בעלי חיים. יש פה איזה סוג הבדל אחר. סוג ההבדל, ולפי אריסטו הוא יגיד ככה, ההבדל בינך לבין החבר שלך, שהוא גם בן אדם, הוא הבדל בחומר ולא בצורה. שניכם משתתפים בצורת האדם, אתם אדם, אף אחד מכם לא אדם יותר ופחות, אבל יש לכם, באופן יסודי, אתם עשויים, אתם צורת אדם שחלה על פיסת חומר אחרת. זה הדבר העקרוני שמפריד בין שני אישים של אותו מין בדברים שיש להם חומר.
אני בן אדם בתוך החומר הזה שממנו מתהווה הגוף שלי, ואתה בן אדם בתוך הגוף שלך. או אפשר להגיד, הוא נבדל במקרים, שזו כבר אבחנה פחות חשובה, פתיחה עוד עקרונית, אני לבן ואתה שחור.
אבל זה הכל אבחנה מאוד שונה, לא עוד אבחנה, זו אבחנה מסוג אחר. המילים האלה, אני ואתה זהים, כן? אנחנו שווים בזה שאנחנו בני אדם, ונבדלים בזה שאנחנו לא אותו בן אדם, כן? אז השווי והנבדלות הזאת, יש לו פירוש אחר, למרות שזו אותה מילה, לבין זה שאני אומר, אני והדוב הם שניהם בעלי חיים, אבל הוא סוג כזה של בעל חי.
כי הדוב הוא כבר, יש לו צורה אחרת. אנחנו נבדלים לא רק בחומר, זה לא שאני פשוט בעל חי בחומר אחר. ההבדל בין אדם ודוב הוא לא מהחומר שלהם, כן? כן, זה לא שהבן אדם עשוי מפיסת החומר הזה והדוב עשוי מפיסת החומר האחר, אלא הדוב הוא פשוט סוג אחר של דבר, כלומר יש לו צורה אחרת, כן.
ההשלכות של קיום מינים טבעיים
אז יש, ולכן יש המון דברים שנובעים מההבנה הזאת שאנחנו מבינים, שיש כזה דבר מינים, יש כזה דבר סוגים, kinds או species, ואנחנו אומרים שלהגיד בתוך מין אחד הבדל זה דבר שונה מלהגיד הבדל בין מינים, כן, אומר או המקרה, והשני הוא הבדל הצורה.
הכלאם מכחישים את מציאות המינים
ולכן, אבל לפי הכלאם זה לא נכון. הם מכחישים את מציאות המינים, כן? הם מכחישים את זה שיש הבדל. נכון, יש הבדל, הם יכולים להודות שזה מרחק יותר גדול. כאילו, אתה סופר את בן אדם לחברו, יש הפרש של 200 מקרים, ובן אדם ודוב, יש הפרש של 300 מקרים, כן? דברים כאלה מבחינה כמותית כביכול אפשר עליהם לשמוע, אבל הם לא מסכימים שיש הבדל איכותי, שיש הבדל אמיתי בין סוג ההבדל של בן אדם בתוך שני פרטים, בתוך מין אחד, לבין מינים בכלל.
לכן הם מכחישים את מציאות המינים, ואני חושב שזה נמצא פה, הם מודים בזה, זה לא דברים שהם לא מודים בהם, אבל אני חושב שזה נמצא פה בשביל להביא לנו מה יוצא מתוך ההנחה הזאת, ולמה זה, באופן אינטואיטיבי זה מוזר.
השימוש הטבעי במושג המינים
אנחנו באופן טבעי משתמשים ברעיונות של מינים, כן? זה לא איזשהו חידוש של פילוסופיה, של יש מינים. כמובן, יש כן שאלה מטאפיזית מאוד גדולה על הסטטוס, כן? המעמד המטאפיזי של המינים. מה הכוונה שיש מינים? כנראה אף אחד אף פעם לא ראה את מין האדם, אנחנו רואים רק בני אדם, ולא ברור אם יש במציאות את הדבר הזה. אוקיי, זו שאלה אחרת. אבל בתוך, כן, מחלוקת אריסטו ואפלטון, ועוד מלא פרטים שיש בזה, אבל באופן יסודי זה הנקודה.
מסקנה נוספת: ההשלכות על חלקים אחרים במציאות
כן, ועכשיו הוא מסיק מזה עוד דבר, ואני חושב שהדבר השלישי הזה שהוא אומר, הוא בכלל לא, אפילו לא מוסיף איזשהו פרט לוגי שאנחנו לא ידענו, הוא פשוט מסיק מסקנה, מכיל את אותו מבנה, את אותה מסקנה על חלק אחר במציאות, ונראה לי שהוא, זה עוד דוגמה שאני חושב שהוא מביא את זה כי הוא רוצה להראות לך כמה זה מוזר. ולכמה זה מוזר גם לשיטת הכלאם, כן, גם לפי הענף.
המסקנה השנייה: השוואת כל רמות המציאות
גשם השמיים, המלאכים וכיסא הכבוד — כולם אטומים
הרמב״ם אומר דבר של שיעור: שגשם השמיים, כן, גוף השמיים — הרי השמיים הם גוף, זה מוסכם, כן, זה די מוסכם. גם על אריסטו זה מוסכם, רק שאריסטו חושב שהשמיים עשויים מחומר חמישי, אבל הוא עדיין נקרא בעל גוף, לפחות לפי הרמב״ם.
אבל פה יש עוד דבר: וגם גשם המלאכים — הגוף של המלאכים, או הגשם שמהם הם עשויים — ואף גשם כיסא הכבוד לפי מה שידומה. כנראה שני הדברים האלה הוא אומר זה ידומה, כי הרי לפי הרמב״ם באמת מלאכים הם לא בעלי גשם, וכל שכן שכיסא הכבוד הוא לא בעל גשם, למרות ש… טוב, יש פירושים שהרב מרמז להם שכיסא הכבוד הוא בעצמו השמיים הראשונים, אבל אז זה אולי סוג של בעל גשם.
“לפי מה שידומה” — הכוונה לשיטת המתכלמין
אבל הוא מתכוון לפי מה שיהיה דומה, כי הרי המתכלמין הם פשטנים, כן? הם הולכים לפי פשט הקוראן. בקוראן כתוב יש מלאכים, והם בוודאי מכחישים את הפילוסופים שאומרים “אה, המלאכים הם שכלים נפרדים ובלי כנפיים.” לא, המלאכים הם עם כנפיים. וגם כסא הכבוד, הם חושבים שבאמת שהוא איזשהו דבר פיזי מסוג מסוים, כן?
אז לפי מה שיהיה דומה — כלומר, לפי מה שהם מדמים לשיטתם, שהוא לא שיטה אמיתית, כי המלאכים וכסא הכבוד הם לא בעלי גשם, ולכן גם אם היינו אטומיסטים לא היינו אומרים שהם עשויים מאותם אטומים. אבל לפי שיטתכם, שכן למלאכים יש גוף, וכן כסא הכבוד הוא גוף — גוף נברא, הוא גוף מאוד נאצל, מאוד עליון וכו׳, אבל עדיין גוף.
מי שקורא את האנשים כמו רס״ג רואה שהם כותבים את זה די מפורש — הם חושבים שמלאכים באופן יסודי עשויים מאותו סוג של דבר כמו אנחנו.
ביטול ההיררכיה האונטולוגית
יוצא שאתה מסתכל — הרמב״ם פה מכבד לנו דברים שכל אחד מודה, ובמיוחד אנשים דתיים שמאמינים בהיררכיה מסוימת ביקום, שבין השמיים לארץ. אבל לפי דעתכם יוצא שהשמיים והמלאכים וכסא הכבוד וגשם, איזה תולעת שתרצה מתולעי הארץ או איזה צמח שתרצה — הכל עצם אחד.
יוצא שאין שום הבדל אמיתי בין כסא הכבוד לבין תולעת. שניהם מאטומים, רק לזה יש מקרה שהוא כסא הכבוד, לזה יש מקרה שהוא מלאך, לזה יש מקרה שהוא תולעת ולא איש וכו׳.
האם זו הקדמה חדשה או מסקנה?
זה, כן, כמו שאני אמרתי, זה לא מוסיף פה שום דבר. הם אומרים כן, כן, כן, אבל הרמב״ם פשוט — ולכן הוא מביא פה לפי מה שהיא דומה, כן? אם היית רמב״ם שלא מאמין במלאכים גשמיים, אז זה בכלל פחות קושיה, כי מלאכים הם לא אותו סוג של דבר. אבל הם לא מאמינים בנבראים מהסוג הזה, כן?
אלע׳זאלי ושלילת המלאכים המתווכים
לא ברור — אני כן ראיתי, וולפסון מדבר על זה, שלפחות אלע׳זאלי הכחיש את המלאכים. כלומר, הוא האמין שיש מלאכים, כתוב בקוראן שיש מלאכים, אבל לא האמין במלאכים שמתווכים, כן? מלאכים מהסוג של הרמב״ם שהם שרירות גלגלים או איזשהו משהו כזה, שמתווך בין האל לבריאה — כי זה כל יסוד השיטה שלהם פה, שהם מתווכים.
אז הרעיון שיש מלאכים קבועים, אפשר לקרוא לזה, או מלאכים שבאופן יסודי מתווכים בין בני אדם לבין נביאים או לבין הפעולות שבעולם, כפי שהרמב״ם טוען — הם מכחישים את זה באמת במפורש. אבל הם עדיין חושבים שיש מלאכים.
אבל המלאכים שלהם הם כמו כל הדברים. בעצם כשהתורה אומרת שהמלאך עושה, זה גם סוג של שקר, כי מלאך לא עושה שום דבר. השם עושה גם את המלאך וגם את הפעולה שלו בנשימה אחת, כן? כמו שהוא עושה את כל הדברים. אז למה יש מלאך? בסדר, זה מנהג, בדיוק כמו שיש כל המנהגים בעולם. אין בזה בעיה. המלאך אין לו תפקיד אמיתי כמו שלשום דבר אין סיבתיות אמיתית.
והוא הביא — אני ראיתי שבספר של וולפסון מביא באמת שככה הם מפרשים את עניין המלאכים.
האבסורד: אין הבדל בין מלאך לתולעת
אבל בכל מקרה הרמב״ם פשוט גורם לך שתשים לב שזה משהו מוזר. מה, אז מלאכים הם אותו דבר כמו אני? אין שום דבר בלהיות מלאך, אין פה היררכיה, אין שמיים, אין שמיים וארץ. כתוב בתורה שמיים וארץ — זאת אומרת, זה סתם, זה נראה שהשמיים יותר עליונים, אבל אין שום הבדל אמיתי.
השוואה לשיטת אריסטו והרמב״ם
הרמב״ם מאוד — ואילו השיטה של הרמב״ם, ובמיוחד אריסטו, שממש מחלק בין שמיים לארץ, הוא סובר שהם בעלי טבע שונה, כן? ממש, יש להם חומר מסוג אחר וצורה מסוג אחר, כן? יש טבע מסוג אחר בשמיים והארץ. והוא דווקא מאוד מתאים לאינטואיציה הדתית, המקראית, הקוראנית, ווטאבר, שמדברת על שמיים וארץ ומלאכים.
והשיטה המתכלמית היא דווקא מאוד מודרנית במובן הזה, כן? יש פה השוואה מאוד עמוקה בין כל הרמות בעולם, והרמב״ם חושב שבאופן, על פניו זה אבסורדי להניח כזאת השוואה ברמה כזאת.
סיכום ההקדמה השמינית
כן, ועצמי הכל, ואומנם התחלפו במקרים לא בזולת זה, ועצמי הכל הם עצמים נפרדים — אנחנו כולנו עשויים מאותם דברים, ואין שום הבדל ביניהם, אלא המקרים, שהמקרים הם הדבר שלא מתקיימים, ושהשם בורא כל רגע וכולי. זה מה שהם אומרים, כן? עד כאן הוא לא… זה השיטה שלהם.
—
הקדמה תשיעית — מקרים אינם נושאים מקרים אחרים
אוקיי? בואו נמשיך קצת, אני לא ארחיב פה, אבל בואו נמשיך קצת, כי יש פה הקדמה תשיעית, שהיא גם, כן? בעצם, כמו שאמרתי, אני לא חושב שיש פה חידוש. אני לא חושב שהיינו, במילים אחרות, היינו יכולים להסיק את כל מה שכתוב בהקדמה השמינית הזאת מתוך ההקדמות הראשונות, החמישית והשישית והרביעית. אין פה שום דבר נוסף, אלא ביטוי, ארטיקולציה של המסקנה הזאת ששוללת את הצורות הטבעיות.
שלוש המסקנות מביטול הצורות הטבעיות
והוא מסיק מזה לפי ספירתי שלושה דברים שנובעים מביטול, משלילת הצורות הטבעיות שהם:
אחד — שאין הבדל בין, אין שום, כן, יש פה משהו בעייתי כי אנחנו, הרי גם אם אתה לא מסכים לכל הקטגוריזציה האריסטוטלית, אתה גם עלול להבין באופן מיידי שיש איזשהו הבדל בין להגיד “הוא בן אדם” לבין להגיד “הוא שחור”, כן? זה לא בדיוק אותו דבר. על זה בנויה השיטה של הקטגוריות, ולפי דעתם זה אותו דבר.
והדבר השני — שאנחנו לא, שגם אין הבדל בין להגיד “הוא ראובן” לבין להגיד “הוא חמור”, כן? או שהוא בן אדם ולא חמור, כן? זה אותו סוג היגד.
ואותו דבר, הדבר השלישי שיוצא — שאין הבדל בין להגיד “הוא מלאך” לבין להגיד “הוא כוכב”. אין שום מלאך, יש מלאך בלהיות כוכב, שבמקרה הכוכב הוא בעל איכויות כאלה, במקרים כאלה, אבל אין כזה דבר כוכב. ולכן באופן יסודי כולם אטומים וכולנו שווים, כולנו אטומים תחת שלטון אללה, כן? אין שום הבדל.
הקדמה תשיעית: יסוד נוסף נצרך
עכשיו יש עוד דבר שהוא גם — ההקדמה התשיעית היא עוד דבר שהוא באיזשהו מובן איזשהו יסוד נצרך בשביל ההקדמות הקודמות. כן, ההקדמה התשיעית, בוא נמשיך.
הטקסט: שלילת נשיאת מקרים על מקרים
הקדמה התשיעית, היא אמרה שהמקרים לא יישאו קצתם את קצתם, כן? הם אומרים שלא ייתכן שמקרה אחד יהיה המצע למקרה שני, כן?
הרעיון של נשיאות זה predication, כן? predication יש predication לוגי, יש predication טבעי, כן? אם אני אומר שבן אדם הוא לבן, אז אני אומר יש בן אדם והבן אדם הזה הוא לבן, כן? או כפי שהם סוברים סוג של נשיאות כזאת לגבי עצם ומקרה, כן?
בעיית ההעדר והבריאה
כשאנחנו אומרים האל בורא, אז ככה גם השפה שלנו, הוא בורא משהו, כן? לכן הם — יש פה איזושהי בעיה, מהו הדבר שהוא ברא, כן? אם זה באמת יש מאין, אז זה לא ברא משהו. המתכלמין באמת מסתבכים בזה, בגלל שהדמיון שלהם תמיד עובד ככה, במילוא עצם ומקרה.
דיברנו כבר שהם הסתבכו קצת בעניין של ההיעדר, כן? איך השם יכול להרוס דברים, איזה דברים הוא יהרוס, ואיך יתקיים מקרה ההיעדר בדבר שהוא כבר לא דבר וכו׳.
יסוד הנשיאות: עצם ומקרה
ובכל מקרה, אבל זה הרעיון של נשיאות, כן? של predication, דבר הוא על משהו, כן? זה היסוד שמוסכם פה, זה בעצם מוסכם גם על אריסטו שיש — זה כל העיקרון של עצם ומקרה. בואו נדבר על זה.
החידוש: מקרה אינו יכול להיות נשוי על מקרה
אבל הם אמרו, הם מוסיפים פה משהו, כן? זה מה שהם מוסיפים, כן? הם מוסיפים כן, בדומה להקדמה הקודמת — גם בהקדמה הקודמת אנחנו גם אומרים שיש עצם ומקרה, אבל העצם של אריסטו הוא לא אותו עצם שלהם, ולכן העצם של אריסטו הוא דווקא עם צורה טבעית, אבל הם חושבים שאין רק עצם ומקרה ואין צורה טבעית.
ובמובן שונה, באופן אנלוגי, אריסטו גם מאמין שיש דברים שנושאים חלקם את חלקם, שנשואים על דברים אחרים, כן. אתה יכול להסיר את הלובן מן הבן אדם, ואתה לא יכול להסיר את הבן אדם מהלובן, אתה לא יכול, כן, כן, הוא תלוי על זה. יש פה תליות חד-צדדית, חד-כיוונית.
שיטת המתכלמין: רק עצם נושא מקרים
אבל הם אמרו ככה, שהמקרים לא יישאו קצתם על קצתם, כן. שכאשר הם חילקו את העולם באופן מאוד בסיסי לעצם ומקרה, הם גם החליטו שעצם זה הדבר היחיד שיכול להיות המצע למשהו אחר, ומקרה צריך להיות תמיד ישירות על אותו עצם. והוא מסביר את זה למה.
אבל קודם מה הם אומרים? ולא יאמר אצלם שזה המקרה נשוי על מקרה אחר, ואחר על העצם. אנחנו כן אומרים את זה.
דוגמה: ברק הצבע — מקרה של מקרה
למשל, יש ממש דברים, אריסטו מדבר על דוגמאות ממש כאלה, הרמב״ם אחר כך כשמדבר על זמן מביא דוגמה ממש קיצונית מהסוג הזה. כן, למשל, הברק של צבע, כן? לצבע יש ברק מסוים, כן? צבע יכול להיות מט או בוהק, כן? שלושיים.
עכשיו, הברק של הצבע הוא מקרה של המקרה. זה דוגמה, דוגמה של אריסטו, של המקרה של המקרה, כן. צבע הוא דבר שנשוי על החפץ שהוא צובע, והברק של הצבע הוא סוג, אפשר להגיד סוג של צבע, אבל זה עוד דבר, זה עוד תכונה. יש צבע שיש לו ברק.
ביאור ההקדמה: שלילת מקרה הנישא על מקרה
המבנה ההיררכי של המציאות בתפיסה הרגילה
אנחנו יכולים להגיד מה שקורה לבן אדם שיש לו גובה מסוים, כן? אני לא יודע אם זה יעבוד. אבל הדוגמה הקודמת שוודאי מקרה של מקרה, אבל יש עוד הרבה דברים כאלה, כן? כאילו יש, יש, מה שאני אמרתי, אם ההגדרה של המקרה זה הדבר שאתה לוקח את זה מהדבר והוא לא מתבטל, אז יש הרבה רמות של זה, כן?
אני, אם אתה מדבר על, לוקח דוגמה מאוד פשוטה, כן? אני יודע, זה שאני אהיה, כן, אם אנחנו, זה יהיה יותר מסובך, אבל נדבר בצורה כללית, זה שאני במקום מסוים, זה מקרה שלי, כן? כן, אני יכול להיות במקום אחר ואני לא הופך למשהו אחר. ועכשיו שאני במקום אחד, אני יכול להיות ליחס מסוים למקום הזה, כן, אני יכול להיות מרוצה מהמקום ולא מרוצה מהמקום, המקום יכול להיות גדול עליי או קטן עליי, שזה יחס, יחס זה אחת הקטגוריות, אבל לא, זה קטגוריה של מקרה. אז זה המקרה של המקרה, כן, ועוד מלא דברים.
העולם בנוי בעצם באופן מאוד היררכי מהסוג הזה, כן, יש מה של הדבר, הבן אדם הוא חיה, בעל חיים משכיל, כן, חיה משכילה, ואתה יכול, ההשכלה שלך יכולה להיות באופן כזה ובאופן כזה, ובעלת כשל כזה לדבר כזה, וכשל כזה לדבר כזה, ועוד מלא דברים גג על גג של מקרים על מקרים. זה דבר נורמלי, כן? וזה עובד, אם אתה מסתכל על העולם, אז נראה שזה עובד. אם אתה מסתכל על מקרים כשייכים לחפצים גדולים, כן, לדבר כולו.
עמדת המתכלמין: כל המקרים נישאים ישירות על העצם
אבל הם לא אומרים את זה. ונראה למה הם לא אומרים את זה. לא יאמר אצלם שזה המקרה הנשואי על מקרה אחר, והאחר על העצם, אבל המקרים כולם אמנם הם נשואים נשיאות ראשונית על העצם בשווה.
בגלל שהם אומרים שכל העצמים הם האטומים הבודדים האלה, העצמים הפרידיים, אז לא יכול להיות מקרה של הכללות שלו, כי הכללות לא קיימת, וגם לא יכול להיות מקרה של מקרה.
הסיבה הראשונה: תלות לוגית וזמנית
למה? והם אומרים ככה, והיא ברחה מזה, מה הסיבה? למה הם בעצם בורחים מלהגיד שיש מקרה של המקרה? באופן תיאורטי, אני אמרתי כל מיני דברים שמתאימים לזה, בגלל שהם מאמינים רק בצמים הבודדים האלה, אז יש להם הרבה פחות על מה להגיד, לשים את המקרים של המקרים. אם אני אומר, הגודל, זה שבן הדבר הוא בעל גודל כלשהו, ויש, זה מקרה, הגודל הזה מתנהג באופן מסוים, הם לא מאמינים בגודל בכלל, כי יש רק הצמים הכי קטנים.
אבל יש להם טענה לוגית, טענה בסיסית נגד הרעיון הזה. והיא ברחה מזה, למה הם בורחים מלהגיד את זה? מפני שהיה מתחייב שלא יימצא המקרה ההוא האחרון בעצם אלא אחר קדימת המקרה הראשון. כן? כי מקרה של מקרה, זה אומר שהמקרה הזה תלוי במקרה הראשון, וזה נראה שהם חושבים שגם שזה צריך להיות קדימה בזמן, כן? ככה זה נראה בסיבה השנייה שהוא הולך לתת.
המילה אחר יש פה שני מובנים והראשון זה באופן כללי אריסטו אומר קודם ואחר כך יש שתי מובנים לפחות, מובן אחד זה כתימה לוגית ושני זה כתימה זמנית. כשאנחנו אומרים מקרה של מקרה אנחנו לפחות מתכוונים לשל במובן לוגי, כן, כמו שאני אומר, הברק של הצבע לא יכול להתקיים בלי הצבע, והצבע לא יכול להתקיים בלי הדבר שהוא צובע.
הסיבה השנייה: שמירת חופש הרצון האלוהי
כן, עכשיו, להם יש בעיה ראשונית ברעיון הזה של מקרה שתלוי במקרה ראשון. למה? הוא אומר כך, והם יימנעו בזה בקצת המקרים, אני צריך לבדוק למה קצת, למה לא כולם לכאורה זה יוצא. למה, כי אני לא יודע, אולי יש להם דוגמה מסוימת שזה ככה. בואו נבדוק. וימנעו בזה בקצת המקרים, אני אומר קצת, אני לא יודע. למה? וירצו שימצאו אפשרות מציאות קצת המקרים באיזה עצם יש למזמן בלי שיחדהו מקרה אחר, מקרה אחד, לפי מה שיראו שהמקרים כולם הם מה שייחדו.
מושג הייחוד
כן, אומרים הייחוד זה המילה שאנחנו נפגוש עוד הרבה פעמים בהמשך, כן? כן, ייחוד זה אותו דבר כמו מה מבחין בין עצם ועצם, כן? מה הופך את זה למשהו, כן? זה מה שהם קוראים לייחד משהו, כן?
היסוד התיאולוגי: כל דבר יכול להיות כל דבר
עכשיו, הרי הכלאם, כפי שנראה בהקדמה העשירית, שכבר לא נלמד היום, היסוד שלהם, שהרמב״ם טוען שבשבילו הם בעצם המציאו את כל השיטה האטומיסטית, או גם אם בשבילה, זה שכל דבר יכול להיות כל דבר אחר, כן? כלומר, מה זה דבר? אין דבר. כל אטום יכול להיות כל דבר, כן? אם השם ירצה מחר הוא יהפוך את הנמלה שמתחת לשולחן שלי לכוכב, כן? או למלאך, או לכיסא הכבוד. מה כיסא הכבוד? אטומים שיש להם מקרה להיות כיסא כבוד. ואין שום סיבה שמייחדת, אין שום דבר שמייחד את האטומים של כיסא הכבוד להיות כיסא הכבוד.
אולי יש הלכה שאסור להחליף את ה… סתם חשבתי. שיש הלכה שאסור לה איזה מעלם בקודש ומרידן, אסור לעשות את האטום של כיסא הכבוד שיהיה האטום של נמלה. אבל בסדר, זו שאלה אם השם מקיים את ההלכות. אבל גם לא ברור איך ההלכה הזאת עובדת, כן? ההלכה הזאת מניחה רציפות מסוימת בחומר, כן? אם אתה, יש לך אבן שהקדשת לבית מקדש, אתה לא עושה את האבן הזאת לבית כיסא מחר, כן? ולפחות כמוני אדם שכתבו את ההלכה לא האמינו שכל מקרה הוא חדש בכל רגע, כי אז לא היה צריך להיות בעיה. כמובן שאפשר לתרץ את זה, שזה לכפי המנהג, אבל אני רק מראה שאנשים נורמליים חושבים ככה.
הבעיה שנוצרת מתלות בין מקרים
בכל מקרה, הם רוצים מאוד, הם מאוד חשובים לאפשרות הזאת, שכל דבר יכול להיות כל דבר ברצון האשם, כן? ולכן יש פה בעיה, כן? כי ברגע שאתה אומר שמקרה אחד נצרך בשביל מקרה אחר, כן? הבוהק של הצבע, הצבע נצרך בשביל הברק שלו, אז השם לא יכול לשים ברק פתאום בדבר אחר. כלומר, זה כל המובן של להגיד שזה תלוי בזה, שזה לא אפשרי, זה לא הגיוני ולא אפשרי בלי זה, כן?
אני יכול להגיד אולי, כן, אולי זה פה נכנס קצת, אבל אני יכול לדמיין שהשם יכניס ברק, לא יודע, בלא צבע. האמת שלא ברור לי איך אני יכול לדמיין את זה. כי ברק זה סוג של צבע, כן? צבע כבד, או לא יודע, כל מיני דברים כאלה.
תירוצים אפשריים והקושי בדמיון
לא בכולם. אולי בכולם אפשר לדמיין שיהיה נס כביכול, שיהיה אותו דבר שהוא מקרה של מקרה בדבר אחר, ובהרבה דברים קשה לדמיין את זה. אולי בגלל זה יש את הקצת. כי התליות הזאת נדמה תליות חשובה, תליות אמיתית, תליות לוגית כביכול. זה לא הגיוני, לא אפשרי לדמיין אפילו. אחר כך בהקדמה העשירית נראה בין ההבדל בין לדמיין את זה ולחשוב על זה.
אבל אפילו לדמיין, אי אפשר לדמיין משהו בלי צבע שיש לו ברק של צבע, כאילו, אני לא יודע מה זה יהיה, מה זה יהיה בכלל. אולי אפשר לדמיין את זה טוב, אבל דוגמאות אחרות בוודאי יהיה מאוד קשה לדמיין, ובגלל שהם מאוד צריכים את זה, הם צריכים הרי שהשם יכול לעשות את כל דבר, כל דבר, כל דבר, כל הזמן, ולכן הם צריכים להאמין שאין כזה דבר מקרה נשוי על מקרה. מקרים הם תמיד ישירות על העצם, ולכן הם מכחישים את זה שהברק הוא של הצבע. הברק הוא של האטום.
מה, אבל הרי זה המובן שלו? לא יודע, יש להם איזשהו תירוץ לבעיה שזה המובן שלו. כלומר שיש להם תירוץ לכל הדברים. השם עושה ברק, בדרך כלל עושה את זה רק בצבע, אבל למה הוא לא עושה את זה אף פעם בדבר אחר? זה המנהג שלו. אני לא יודע, זה קשה לי איך זה יעבוד, אבל דברים מהסוג הזה צריכים לעבוד.
פתרון אפשרי: איחוד שני המקרים לאחד
בכל מקרה, זה הדבר שהם רצו והם רוצים שרק המקרה, כן, המקרה האחד הוא השייחת, זה לא קושיה כל כך גדולה, כי אנחנו יכולים כמובן להגיד שהשם, יש מקרים שהולכים תמיד ביחד, כן, משהו כזה, או שהוא עושה, או אפשר להפוך את שני הדברים האלה למקרה אחד, אפשר להכחיש את זה שהמקרה השני הוא בעצם דבר נפרד, אולי זה אותו דבר כמו הראשון, ופשוט יש שני סוגים, כן? אני יכול במקום להגיד שהברק נמצא על הצבע, אני יכול להגיד יש שני סוגי צבע, יש צבע שמבהיק וצבע שלא מבהיק. כאילו, אפשר לתרץ את זה, ואולי יש דוגמאות שיותר קשה לתרץ את זה, ולכן אני צריך להסתכל מה הדוגמאות שהם דיברו עליו בדבר הזה.
הקשר להקדמות הקודמות: שלילת מקרים של כללויות
אבל אני חושב שזה גם משהו שנובע ממה שנמצא בבסיס של מה שלמדנו כבר. למדנו הרבה על זה שאין מקרים של כללות, אין אף פעם מקרה של הצהורה, של הדבר עצמו. אין כזה דבר מקרה של שולחן. זה שהאטום הוא שולחן זה מקרה שחל בכל אטום ואטום שלו, כן? ולמה לא יכול להיות מקרה של השולחן? בדיוק מהסיבה הזאת, כי שולחן זה מקרה ולא יכול להיות מקרה של מקרה, כן?
אז השלילה של המקרה של המקרה זה בוודאי דבר שמבסס הרבה מהדברים שכבר אמרנו. אם הייתה אפשרות להיות מקרה של מקרה, אז הרבה מהבעיות שהיו לנו והרבה מהדברים המוזרים קצת שנאמרו היו יכולים להיפטר אבל יש להם התנגדות עקרונית למושג מקרה של מקרה ולכן הם לא יכולים לעשות את זה וכבר הזכרנו את זה גם מקודם הדבר הזה.
ויש סיבה אחרת מפנים אחרים גם כן יש עוד סיבה למה הם לא יכולים לעשות מקרה של מקרה
הטיעון השני: מקרה אינו נישא על מקרה
הטיעון מצד הזמן
הנושא שינשא עליו הנשוי צריך שיהיה קיים תמיד מידת זמן אחת.
קושי בטיעון: לא כל קדימות היא קדימות זמנית
אם אנחנו אומרים, כן, פה יש — אני לא בטוח אם זו טענה טובה, כי לא כל הקדימות היא קדימות של זמן. פה הוא מדבר כאילו שיש קדימות בזמן, צריך קודם שיהיה שולחן ואחר כך יהיה לו צבע, אבל זה לא עובד ככה, הרי ברגע שיש שולחן יש צבע.
אבל אולי יש דברים אחרים שהם ככה, או איך שהם מדמיינים את הרעיון של האטומים, יוצא שזה תמיד קדימה זמנית, אני לא יודע. לא יודע, אולי הם באמת דמיינו שבבריאת העולם השם עושה רק אטומים ואחר כך נתן להם מקרים? יש פה איזשהו חוסר הבנה שלי, אני לא יודע למה הם צריכים את הזמנים.
הקשר להקדמה השישית
אבל ככה הם אמרו, שצריך שיהיה קיים מידת זמן אחת, ואם המקרה לא יעמוד שני זמנים אצלם — כן, זו הייתה ההקדמה השביעית, כן, שהמקרה לא יעמוד שני זמנים, או השישית, סליחה, ההקדמה השישית הייתה שהמקרה לא יעמוד שני זמנים, רצון הלב על שתי עתות, שתי יחידות של זמן — אז איך יוכל על היסוד הזה שיישא זילתו, כן?
הקושי בטיעון הזמני
כמובן אפשר להגיד שהשם עושה את זה בבת אחת, לכן עוד פעם יש פה איזשהו דבר מוזר. אבל הם טוענים בעיקר שלפחות במקרים מסוימים הם טוענו שצריך זמן, שזה יחזיק איזשהו זמן, והרי מקרה לא מחזיק זמן, ולכן אף פעם אין זמן שהמקרה יחול על מקרה.
הערכת שני הטיעונים
אני חושב שהטענה הראשונה, שהיא טענה יותר מעניינת. כלומר, הם צריכים להאמין שאין שום סיבה לשום דבר אלא המקרה הראשון הישיר מהשם, זה נשמע לי יותר הגיוני.
הטיעון הזה שצריך זמן, לא מובן לי כל כך, כי אני לא כל כך מבין איפה צריך זמן, כאילו, זה טיעון פיזי, כאילו, איך השם ישים מקרה למקרה, אם המקרה כבר הפסיק להתקיים לפני רגע? אבל למה הוא לא יכול לעשות את זה בבת אחת? לא יודע, צריך לבדוק, צריך להבין את זה.
—
אז עד כאן שתי הקדמות האלה, נראה לי מספיקו של היום.
EN English לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
The Eighth and Ninth Propositions of the Guide for the Perplexed — Negation of Natural Forms and Negation of an Accident Borne by an Accident
Location in the Text and General Context
The seventh, eighth, and ninth propositions are part of a series of propositions detailing the atomistic system of the Kalam (Mutakallimun). These propositions do not introduce entirely new principles but rather emphasize details already included in the general description of the atomistic system (propositions 1-3), while exposing the absurd aspects of the system. The Rambam does not enter into direct refutation here, but describes the system to the point where it sounds extremely strange — and this in itself constitutes a kind of refutation. The tenth proposition (not yet discussed) will draw out the epistemological and metaphysical conclusion of the entire atomistic system — the matter of possibility and “transference” — and there lies the deep dispute with Aristotle.
—
The Eighth Proposition: “Nothing exists except substance and accident”
The Text
> “That nothing exists except substance and accident”
The emphasis is on the word “except” — there is nothing in existence besides substance (the atom) and accident. Everything that exists is atoms and their accidents, and nothing more.
The Central Point: Negation of Natural Forms
The critical meaning of this proposition is that natural forms are also considered merely accidents.
Three Types of “Form” — A Necessary Distinction
One must distinguish between three meanings of “form”:
1. Natural form — the foundation of Aristotle’s physics and metaphysics: the nature of the thing, its essence, its “whatness.” For example: what makes a tree be a tree — its mode of operation, its structure, its function. Natural form belongs to the side of substance, not to the side of accident.
2. External form (shape) — what the Rambam calls in Chapter 1 of the Guide “tavnit” (shape) — the way the thing appears and is constructed. This is an accident, not a natural form.
3. Artificial form — a form created by human hands. For example: cutting wood into a table. The form of the table is accidental in relation to woodness — one can turn a table into a chair and it remains wood, but it ceases to be a table. There is a “point of truth” here in that the form of the table is an accident in relation to the matter.
The Defining Distinction Between Substance and Accident According to Aristotle
An accident is something that can be removed or replaced and the thing remains what it is — changing the color of a donkey does not negate its donkeyness. A natural form is what, if removed, the thing ceases to be what it is — removing the “donkeyness” negates the donkey.
The Position of the Kalam: Abolition of the Distinction
The Kalam denies the existence of natural forms. The Mutakallimun say explicitly that the “Aristotelian infidels” claim there is nature and natural forms, whereas the Kalam says: there is no such thing as “tree” and no such thing as “horse” — there are only atoms that happen to bear accidents that make them a horse, but “horseness” itself is an accident of the atoms.
The Basis from the Text
> “For all bodies according to them are composed of similar substances”
“Similar” = homogeneous. All atoms are identical in their essence; the only difference between one atom and another is numerical (that it is another atom) and locational (that it is in another place). They have no different essential characteristics.
> “And they differ from one another only in accidents, nothing else”
The only difference between one thing and another is the accidents alone. From this it follows that the concept of “accident” in the Kalam is fundamentally different from the concept of “accident” in Aristotle — it includes even what Aristotle would define as essential form.
—
Three Conclusions from the Abolition of Natural Forms
The First Conclusion: Abolition of the Categorical Difference Between Form and Accident
> “And life according to them… and humanity, and sensation, and speech — all these are accidents like blackness and whiteness and bitterness and sweetness”
Vitality (life), humanity (belonging to the human species), sensation (the capacity for sense perception), and speech (the power of reason) — all are accidents with exactly the same status as blackness, whiteness, bitterness, and sweetness. There is no difference in status between an essential property and an accidental property.
The Natural Hierarchy According to Aristotle — Which the Kalam Abolishes
In the world there exist different types of things arranged in a hierarchy:
1. Inanimate objects (minerals) — stones, metals
2. Plants — living things possessing vitality
3. Animals — living things that also have sensation (senses)
4. Humanity — animal + sensation + speech (= intellect)
These properties are not accidents of the thing but its form — what makes it what it is. If one removes sensation from an animal, it ceases to be an animal and becomes a plant. If one removes vitality from a plant, it ceases to be a plant. According to Aristotle, a human being is a type of animal — there are here two essential levels: animal (which has vitality, the form of living) and human (which has the power of speech/reason). These are natural forms that define the substance. According to the Kalam, all these are merely accidents of atoms — exactly like color or taste.
The Second Conclusion: Denial of the Reality of Natural Species
From the abolition of natural forms follows a severe conclusion — denial of the reality of species (species / natural kinds):
– According to Aristotle, the difference between two human beings is a difference in matter (or in accidents): both share the same human form, but each is embodied in a different piece of matter.
– In contrast, the difference between a human and a bear is a difference in form — the bear is not just “an animal in different matter” but a different kind of thing.
– This is a qualitative, not merely quantitative, difference between these two types of distinction.
The Kalam denies this difference. They might admit that between a human and a bear there are “more different accidents” than between two humans, but this is only a quantitative difference. There is no essential difference between intra-specific difference and inter-specific difference.
The Third Conclusion: Equalization of All Levels of Reality — Abolition of Ontological Hierarchy
> The body of the heavens, the body of the angels, and the body of the Throne of Glory — all “according to what seems” — are made of the same substance as a worm among the worms of the earth or any plant. The difference between them is only in accidents, not in substance.
The expression “according to what seems” is directed against the system of the Mutakallimun themselves: the Rambam does not believe that angels and the Throne of Glory are corporeal, but rather shows the absurdity according to their own assumptions. The Mutakallimun, as literalists following the plain meaning of the Quran, believe that angels are physical entities with wings, and that the Throne of Glory is a physical thing. If so, according to their atomistic system, it turns out that there is no essential difference between the Throne of Glory and a worm — both are atoms, just with different accidents.
This conclusion does not add a new logical element, but applies the same principle to another part of reality in order to expose the strangeness of the system. Atomism abolishes all ontological hierarchy — there are no heavens and earth, no difference between higher and lower.
Contexts
– Aristotle actually distinguishes between heaven and earth: the heavens are made of a “fifth element” with a different nature, different form, and different matter. This division fits the religious-biblical-Quranic intuition that distinguishes between heaven and earth and angels.
– Al-Ghazali (according to Wolfson) — believed in the existence of angels according to the plain meaning of the Quran, but denied that angels mediate between God and creation, since the foundation of the Kalam system is that there are no intermediaries. The angel does not really do anything — God creates both the angel and its action in one moment, just as there is no real causality for anything.
– Saadia Gaon wrote explicitly that angels are made of the same type of matter as human beings.
Summary of the Three Conclusions
1. There is no difference between “he is a human” and “he is black” — both are accidents at the same level (abolition of categories).
2. There is no difference between “he is Reuben” and “he is a donkey” — there are no natural species.
3. There is no difference between “he is an angel” and “he is a star” — there is no ontological hierarchy in reality.
—
The Ninth Proposition: Accidents Do Not Bear Other Accidents
The Text
> “Accidents do not bear one another”
One accident cannot serve as a substrate for a second accident. Every accident must be borne directly upon the substance (the atom) itself.
The Aristotelian Position: Chain of Bearing
It is agreed that there is a relation of bearing (predication) — substance bears accidents, and the dependence is unidirectional (one can remove whiteness from a person, one cannot remove the person from whiteness). Aristotle also recognizes an accident of an accident — for example, the luster of color: color is an accident borne upon an object, and luster (matte or shiny) is an additional accident borne upon the color itself. Thus a chain is created: substance → color → luster. In the regular philosophical conception, the world is built hierarchically: there is the essence of the thing, and upon it are borne accidents, and upon these accidents are borne additional accidents. For example: a person is in a certain place (first accident), and his relation to the place — whether he is satisfied with it, whether the place is too large for him — is an accident of an accident.
The Position of the Mutakallimun: All Accidents Are Borne Directly Upon Substance
The Mutakallimun rejected this possibility. Since they divided the world in a basic way into substance and accident only, only substance (the atom) can serve as a substrate. All accidents are borne in “primary bearing” upon substance equally — no accident depends on another accident, but all apply directly to individual atoms. There is no chain of accident upon accident upon substance.
The First Argument: Structural — There Are No Universals Upon Which Accidents Could Apply
Since the Mutakallimun believe only in the existence of individual atoms (as learned in the previous propositions), there are no true composite entities. “Table” is not a thing in itself but an accident that applies to each and every atom separately. Consequently there is nothing upon which to impose accidents of universals, and there is no place for an accident of an accident.
The Second (and More Essential) Argument: Principled-Theological — Preserving Absolute Divine Free Will
This is the more essential reason, connected to the foundation that will appear in the tenth proposition: everything can be anything else by God’s will. Atoms of an ant can become the Throne of Glory, and vice versa. If one accident depends on another accident (logical dependence, and perhaps also temporal), a limitation is created on divine will — God will not be able to place luster in something that has no color, because luster logically depends on color. Such dependence contradicts the principle that God can do anything at any moment.
An Important Distinction: Logical Priority vs. Temporal Priority
The Rambam uses the word “after” in two senses (following Aristotle): logical priority — luster is not logically possible without color; and temporal priority — the first accident must exist earlier in time. The Mutakallimun oppose both types of priority, because any dependence — logical or temporal — limits divine freedom of action.
The Problem Created and Possible Solutions
The negation creates a difficulty: how to explain that luster always appears with color? The answer: this is a “custom” — God is accustomed to do so, but there is no logical necessity in it. Alternatively, one can argue that there are not two separate accidents here but one accident in two types (“shiny color” and “non-shiny color”), and thus avoid the need for an accident of an accident.
The Concept of “Particularization”
A central concept is presented here that will return many times later: particularization (takhsis/iyyuhud) — what distinguishes one substance from another, what makes a thing what it is. The Mutakallimun want only a direct accident (not an accident of an accident) to particularize the substance, in order to preserve the possibility that every particularization is a direct result of God’s will.
The Third Argument: From the Perspective of Time
Another argument that the Mutakallimun bring concerns time: in order for a subject to bear upon it what is borne (an accident), the subject must exist for at least “one measure of time” — a certain unit of time. However, according to the sixth proposition, an accident does not endure for two times (two “moments”), meaning it is replaced at every instant. If so, an accident never exists long enough to serve as a subject upon which another accident could apply.
Difficulties in the Temporal Argument
1. Not all priority is temporal priority — the argument assumes that temporal priority is needed between the subject and the accident that applies to it, but in reality the moment there is a table it already has color; there is no need for the table to exist “before” and only then receive color.
2. Why not simultaneously? — one can argue that God creates the subject and the accident that applies to it simultaneously, and then there is no need for the subject to exist for a unit of time before the accident applies to it.
3. It is possible that within the atomistic framework they imagined that in the creation of the world God first created atoms alone and only afterward granted them accidents — and then temporal priority is understood, but this is not clear.
Evaluation of the Arguments
The theological argument — that the Mutakallimun need to believe that there is no cause for anything except the first direct accident from God — seems more convincing and interesting. It follows directly from the principle that everything that happens is a direct action of God and not the result of a natural causal chain. The temporal argument, in contrast, is less clear — it is essentially a “physical” argument, and it is not clear why God could not create an accident upon an accident simultaneously.
Contexts
– To the eighth proposition: just as in the eighth proposition “substance” according to Aristotle is different from “substance” according to the Mutakallimun (because according to Aristotle there is natural form), so too the relation of bearing is different — Aristotle permits a chain of bearing, and the Mutakallimun restrict it to one level only.
– To the previous propositions: the negation of an accident of an accident establishes and reinforces what was already learned — that there are no accidents of universals, that there is no accident of “table” as an entity, and that every accident applies to each atom separately.
– To the tenth proposition (not yet studied): there the difference between imagination and thought will be discussed, and the foundation of “everything can be anything” — which is the true motive for the entire atomistic system of the Kalam.
– The problem of privation: how does God destroy things? Upon what is the accident of privation “borne” when the thing no longer exists? This problem arises from the fact that the imagination of the Mutakallimun always works within the substance-accident framework.
📝 Full Transcript
The Eighth Premise: Denial of Natural Forms in the Kalam System
Introduction and General Context
We are reading the Eighth Premise. Last time we studied the Seventh, which was about how absences also exist.
Now the Eighth, and as I’ve heard, all these premises — one could say the Seventh, Eighth, and Ninth — are essentially details that in some sense were already included in how he described the atomism system of the Kalam, but he emphasizes certain details more. And I think he constantly emphasizes also in order to extract from it what comes out absurd in their system. That’s how I read it, perhaps I’m not correct, and it’s found simply in order to describe, but that’s how I — it seems to me that he always strives to reach the point where it becomes truly absurd, and this is almost in itself a kind of refutation. He doesn’t enter into refuting it, but he does want to describe it to the level where it sounds very strange at least.
So the Seventh, Eighth, and Ninth Premises are details of this type, and then the Tenth Premise he extracts the epistemological conclusion essentially, one could also say the metaphysical or physical conclusion of the entire atomism system, which is the matter of possibility, what he calls transference. I don’t know if we’ll get to that today, but there he evaluates greatly and enters into several deep investigations upon which depends his dispute with them or Aristotle’s dispute with them.
The Text of the Eighth Premise
We are at the Eighth Premise, and I’ve edited this here, so I can read.
The Eighth Premise states that nothing exists except substance and accident.
And the emphasis here that I emphasized is on the word except — that there is nothing in existence besides substance and accident, which in their terms is the atom and the accidents of the atom, the particular substance — that’s all that exists.
The Central Point: Denial of Natural Forms
And the important point, the important thing that this negates, is that natural forms are also accidents.
What is a Natural Form?
There is something called a natural form, we need to remember for this — I don’t know where he gave us a specific definition of this — but what we call a natural form, which is in contrast to a non-natural form, or what we call an artificial form (artificial from the word craft, not from the word fictitious), which is essentially the foundation of Aristotle’s physics and metaphysics, which says that there are things in the world that have a certain nature. Nature is what the thing is — simply a word for the essence of the thing, what we call the essence, what it is.
And this is something that exists, which is what the thing is. If you see a tree, that it is made in a way — it acts in certain ways and it is made in certain ways and it works in certain ways that a tree acts — this is called the natural form of a tree. One can say this about two things.
Distinction Between Natural Form and External Form
In contrast also to its external form, the Rambam calls this in Chapter 1 tavnit — the shape of it, I don’t know how to say shape — that it is made in a certain way, or that this is essentially one of its accidents. This is not its natural form, this is form, we call this form in a lighter way. We can sometimes call this form, and perhaps also in Torah, and also philosophically, sometimes we call form how a thing looks and in what way it is built, but this is not the natural form, this is external form, as it’s called, or visible form.
Distinction Between Natural Form and Artificial Form
The natural form, and this is also the opposite of artificial form — if I cut from a tree and make from it a table, then this is not the natural form of the table, this is an artificial form that the table acquired.
And then to say that the form of the table is a kind of accident in relation to it being wood, there is in this some point of truth, because I can turn the table into a chair and it doesn’t stop being wood, it stops being a table. In this sense there is a form of table.
But natural forms are much stronger forms, they are forms that completely define what the thing is.
The Kalam Position: Denial of Natural Forms
Now, when the Kalam says that nothing exists except substance and accident, then they also — and this is quite explicit — Schwarz quotes here some Kalam adherent who says explicitly that the heretics, the Aristotelians, say that there is such a thing as nature, that there is such a thing as natural forms — exactly these words, the natural forms — and they say: no, there is no such thing as tree and there is no such thing as horse. There is only such a thing as a number of atoms that happen to have, they have the accidents that make them a horse, but that it is a horse, this itself is an accident of atoms. This is their system and he is going to explain this, he is going to detail this.
Explanation of the Premise: The Similar Atoms
And it is an explanation, this is the premise:
For all bodies according to them are composed of similar substances.
The word similar is a strange word here, as if I think it is not sufficiently understood. He means homogeneous, that is, made — they are not made, they are the same thing. The only difference between atom and atom in the Kalam system is, one could say, their number and location. It is simply another atom. This is not — so Aristotle calls this difference in number. It is not the same atom as the second atom, but it has all the characteristics, it has no characteristics, but what it is is exactly the same thing as every atom and every other atom in the universe. They are the same thing, perhaps they also differ in place, they are located in another place, but in terms of what they are, they are all the same thing.
As we explained in the first premises — as this was the first, second, third premise, perhaps especially the first, he already said this.
The Accidents are the Only Difference
And they differ from one another only in accidents, nothing else.
The only difference that changes one atom from another atom is only the accidents that apply to them.
The Meaning: The Concept of Accident in Kalam Differs from Aristotle
Which means now like this, that what they call accident is something very different, or results in something very different from what Aristotle calls accident.
Because Aristotle says: there is such a thing as natural form. Natural form is not on the side of accident, it is on the side of substance. Natural form is something that relates to substance, and of course its substance is not an atom, it is the complete thing, and therefore it is appropriate that it should have a nature, a certain form, which is its natural form, it is its true form.
The Defining Distinction: Substance and Accident
And the definer, also for Aristotle and in some sense also here, the definer of substance and accident is that the accident is the thing that you can change or remove and the thing remains what it is. If you change the color of a donkey, it remains a donkey but with another color. If you change its donkeyness, then you take from it the donkeyness and whatever is not donkeyness — then this is its substance. Essentially this belongs to it, this is called form, and the form belongs to substance.
In Kalam: There is No Such Thing as Donkey
But the Kalam says: there is no such thing as donkey, there are only accidents.
And therefore it comes out that what they call accidents, they are also the things that are impossible without them. Or they simply deny the things — their things are simply the atoms. The atoms are the thing that theoretically it is possible to change their accidents without them changing. But all the accidents in the world, all the things in the world, are simply accidents. And this is the only thing that makes the difference between thing and thing.
Three Conclusions: Animality, Humanity, Sensation and Speech as Accidents
And therefore it comes out, and then he draws the conclusion:
And it will be — so it comes out that thus, he draws from this three conclusions. I think this foundation is the clear foundation, the foundation of atomism, that’s how it works. And from this the Rambam is going to extract three premises that are essentially different details of the same thing, of saying that therefore also the natural form comes out to be an accident.
So one thing:
And it is animality according to them — according to their opinion animality and humanity, that is humanity (not humanity in the sense of all human beings), humanity and sensation — that is sensation, the sensation, that an animal can sense — and speech — he means what we call human beings speaking, that is the power of reason.
All these are accidents like the blackness and whiteness and bitterness and sweetness.
The Implication: Denial of the Difference Between Accident and Form
So here we are reading the implication of their denial of forms regarding the difference between what Aristotle would call accident and what he would call form — which is a difference, a real difference.
The Example: Human Being
That is, and he gives a very, very famous example. If we take a human being — a human being is an example, Aristotle always starts with living things.
If we take a human being, we say what is a human being. A human being is at least two things, he is an animal and human. That is, not two things, but a human being is a kind of animal. An animal is a kind of thing. We have two levels of thing.
Now, what defines the animal? That it has life, vitality one could say, I don’t know if there is here a definition of what this is. And the animal is something that has a form of living. It could be that also plants have animality in this sense, perhaps this would be correct. If we can say that an— sorry, animals, in the sense of what we call animals…
The First Conclusion: Denial of Natural Forms and Species
The Hierarchy of Beings in Nature According to Aristotle
Because animals are things that also have sensation. There is another thing of movement, but here he as it were, this is not the subject matter for him, but I see that he takes this example, yes?
We look at the world, we see what we call inanimate, yes? Aristotle calls this minerals. Inanimate is, I don’t know what the translation of the mi is, like stones and metals and such things, which are a certain kind of thing, yes? This is a certain kind, a very basic kind, a very strong kind. This is not as the Kalam would say, that this is merely atoms that don’t have the accidents of life. There are living things, which is one of the primary categories, that is, there is a form of life, yes?
And afterward there is also, he doesn’t go in order here, but if I go afterward, there are also within living things, there are things like animals, that also have sensation, also feeling. He always translates feeling, the intention is not feeling in the sense of emotions, but in the sense of senses, yes? An animal is also a thing that has senses.
The Senses as Form, Not as Accident
Which is also, again, that an animal has senses, this is important. This is not its accident, yes? Because if you take from an animal the sense, yes, I’m not speaking about a sick animal, I’m speaking about the idea of animal, about the very seed of animal, then it simply stops being an animal, it becomes a plant. Or if you take from the plant its vitality, it stops being a plant.
This is not its accident. This is a kind of thing, there are in the world basically kinds of things that are alive, this doesn’t contradict that they are made of components, their matter is made of all kinds of components and so on, and also its form, it has a cause and it has an agent and all these things, but still there is such a thing called animal, there is such a thing called having sensation, which is another kind of animal, and there is humanity.
Humanity as a Combination of Formal Characteristics
And what is humanity? Humanity is the third thing, here he calls it four things, but humanity is of course simply an animal, it is a sensing being, a speaking being, this is called a human being, yes? This is called human.
The Kalam Position: Canceling the Distinction Between Form and Accident
So, but according to their opinion, all these things are accidents, all these are simply accidents. And what does it mean they are accidents? Like, they are at the same level, they are the same kind of thing, as we say, blackness, yes? The color or the taste of the thing, yes?
He simply gives two opposites of color and taste, blackness and whiteness and bitterness and sweetness, we all understand that this is not the form of the thing, this is the accident of the thing. They are accidents, they are things that change, and therefore they also have, one of the properties of many accidents at least is that they have opposition of this kind, not contradictions but oppositions. You can be a little black, a little white, a little bitter, a little sweet, this is a property of certain qualities or of certain accidents.
The Kalam Does Not Distinguish Between Types of Accidents
But according to the Kalam opinion there is no difference, there is no such thing as accident and form. The difference, one needs to think about this, it’s as if we divide the world in all kinds of ways. We, Aristotle, and this was a very primary work of Aristotle in the Categories and in such places, actually Physics, where he explains to us that there is this category of accident, which the Kalam stole from him, yes? He invented this.
But they didn’t understand it correctly, that is, they only used the very general category of accident, and they don’t distinguish between the kind of thing that distinguishes between what makes the thing into something and another kind of thing that doesn’t make the thing into something, but simply it is something carried on the thing, like its color or like its taste.
For them animality works in the same way, it is like. My translation fits, I would translate something like at the level of, that is in the same kind of categorical division of the world as whiteness, yes? To be alive is not another kind, yes?
The Intuitive Difference Between Form and Accident
There is here something very intuitive to say, that to say about a human being that he is alive is not the same kind of statement, yes, statement, category, category is simply a statement, to say about, like category. We say about, about a human being that he is an animal, this is not the same kind of statement as to say that he is white. But according to the Kalam, in the end it’s the same thing. Because it’s simply, he has the accident of whiteness, he has the accident of living.
The Conclusion: Denial of the Existence of Natural Species
And now there is another thing that comes out of this, a second thing, and it will be, sorry, and yes, and it will be a third thing, until it will be, yes, and from this until, as if, you, this is also a translation of learning Tibon, how can one perhaps translate something a bit more that flows, but he means something like, you follow this logic, and it comes out that the difference of this individual, this individual of the species, from an individual of another species, is like the difference of an individual from an individual of one species, yes?
Species as Natural Forms
Everything we call species, yes? Kinds of things in the world is something that works it is simply another definition of the concept of form, another way to say there are natural forms is to say there are natural species, that is what does natural species mean? Natural species is in very simple words that there is a difference, individual, here the intention is particular, individual, not necessarily man as human being, he means, but I can correct the example of human beings.
The idea of species says that there is another difference, of another kind, between me and a bear, than what there is between me and my friend who is also a human being. This is also something very normal in our language at least, perhaps in our perception of reality, to understand that there is such a difference.
Intra-Species Difference Versus Inter-Species Difference
When I say I and my friend are two kinds of human beings, this is not like I say I and the donkey are two kinds of animals. There is here some other kind of difference. The kind of difference, and according to Aristotle he will say like this, the difference between you and your friend, who is also a human being, is a difference in matter and not in form. Both of you participate in the human form, you are human, neither of you is more or less human, but you have, basically, you are made, you are human form that applies to another piece of matter. This is the fundamental thing that separates between two individuals of the same species in things that have matter.
I am a human being within this matter from which my body is formed, and you are a human being within your body. Or one can say, it is distinguished in accidents, which is already a less important distinction, a less fundamental opening, I am white and you are black.
But this is all a very different distinction, not another distinction, this is a distinction of another kind. These words, I and you are identical, yes? We are equal in that we are human beings, and differ in that we are not the same human being, yes? So this equality and difference, it has another meaning, despite it being the same word, from this that I say, I and the bear are both animals, but he is such a kind of animal.
Because the bear is already, it has another form. We differ not only in matter, it’s not that I am simply an animal in another matter. The difference between human and bear is not from their matter, yes? Yes, it’s not that the human being is made from this piece of matter and the bear is made from that other piece of matter, but the bear is simply another kind of thing, that is it has another form, yes.
The Implications of the Existence of Natural Species
So there is, and therefore there are many things that follow from this understanding that we understand, that there is such a thing as species, there is such a thing as kinds, kinds or species, and we say that to say within one species a difference is a different thing from saying a difference between species, yes, says or the accident, and the second is the difference of form.
The Kalam Denies the Existence of Species
And therefore, but according to the Kalam this is not correct. They deny the existence of species, yes? They deny that there is a difference. True, there is a difference, they can admit that this is a greater distance. As if, you count from a human being to his friend, there is a difference of 200 accidents, and human being and bear, there is a difference of 300 accidents, yes? Such things quantitatively as it were one can hear about them, but they don’t agree that there is a qualitative difference, that there is a real difference between the kind of difference of a human being within two particulars, within one species, and between species in general.
Therefore they deny the existence of species, and I think this is found here, they admit to this, these are not things they don’t admit to, but I think this is found here in order to bring us what comes out of this assumption, and why this is, intuitively this is strange.
The Natural Use of the Concept of Species
We naturally use ideas of species, yes? This is not some innovation of philosophy, that there are species. Of course, there is indeed a very large metaphysical question about the status, yes? The metaphysical standing of species. What does it mean that there are species? Apparently no one ever saw the human species, we only see human beings, and it’s not clear if there exists in reality this thing. Okay, that’s another question. But within, yes, the dispute of Aristotle and Plato, and many more details that there are in this, but basically this is the point.
Another Conclusion: The Implications for Other Parts of Reality
Yes, and now he draws from this another thing, and I think that this third thing that he says, it doesn’t at all, it doesn’t even add some logical detail that we didn’t know, he simply draws a conclusion, contains the same structure, the same conclusion about another part of reality, and it seems to me that he, this is another example that I think he brings this because he wants to show you how strange it is. And how strange it is also to the Kalam system, yes, also according to the branch.
The Second Conclusion: Equating All Levels of Reality
The Celestial Body, the Angels and the Throne of Glory — All are Atoms
The Rambam says something of a lesson: that the celestial body, yes, the body of the heavens — for the heavens are a body, this is agreed, yes, this is quite agreed. Also for Aristotle this is agreed, only that Aristotle thinks that the heavens are made of the fifth element, but it is still called having a body, at least according to the Rambam.
But here there is another thing: and also the body of the angels — the body of the angels, or the substance from which they are made — and even the body of the Throne of Glory according to what may be imagined. Apparently these two things he says this is imagined, because for according to the Rambam truly angels are not corporeal, and all the more so that the Throne of Glory is not corporeal, despite that… well, there are interpretations that the Rav hints to them that the Throne of Glory is itself the first heaven, but then this is perhaps a kind of corporeal.
“According to What May Be Imagined” — The Intention is to the Mutakallimun System
But he means according to what will be imagined, because the Mutakallimun are literalists, yes? They go according to the plain meaning of the Quran. In the Quran it is written there are angels, and they certainly deny the philosophers who say “ah, the angels are separate intellects and without wings.” No, the angels are with wings. And also the Throne of Glory, they think that truly it is some physical thing of a certain kind, yes?
So according to what seems to them — that is, according to what they imagine in their system, which is not a true system, because the angels and the Throne of Glory are not corporeal, and therefore even if we were atomists we would not say they are made from those atoms. But according to your system, that angels do have a body, and the Throne of Glory is also a body — a created body, it is a very emanated body, very exalted etc., but still a body.
One who reads people like Saadia Gaon sees that they write this quite explicitly — they think that angels are fundamentally made from the same kind of thing as we are.
The Cancellation of Ontological Hierarchy
It turns out that you look — the Rambam here honors for us things that everyone agrees to, and especially religious people who believe in a certain hierarchy in the universe, between heaven and earth. But according to your view it turns out that the heavens and the angels and the Throne of Glory and body, any worm you want from the worms of the earth or any plant you want — all are one substance.
It turns out that there is no real difference between the Throne of Glory and a worm. Both are from atoms, only this one has an accident that it is the Throne of Glory, this one has an accident that it is an angel, this one has an accident that it is a worm and not a man etc.
Is This a New Premise or a Conclusion?
This, yes, as I said, this doesn’t add anything here. They say yes, yes, yes, but the Rambam simply — and therefore he brings here according to what seems to them, yes? If you were a Rambam who doesn’t believe in corporeal angels, then this is even less of a difficulty, because angels are not the same kind of thing. But they don’t believe in created beings of this type, yes?
Al-Ghazali and the Negation of Intermediary Angels
It’s not clear — I did see, Wolfson speaks about this, that at least al-Ghazali denied the angels. That is, he believed there are angels, it’s written in the Quran that there are angels, but he didn’t believe in angels that intermediate, yes? Angels of the type of the Rambam that are movers of spheres or some such thing, that intermediates between God and creation — because this is the whole foundation of their system here, that they intermediate.
So the idea that there are fixed angels, you could call it, or angels that fundamentally intermediate between people and prophets or between the actions in the world, as the Rambam claims — they actually deny this explicitly. But they still think there are angels.
But their angels are like all things. Actually when the Torah says that the angel does, this is also a kind of lie, because an angel doesn’t do anything. God does both the angel and its action in one breath, yes? Just as He does all things. So why is there an angel? Fine, it’s a custom, exactly like all the customs in the world. There’s no problem with that. The angel has no real function just as nothing has real causality.
And he brought — I saw that in Wolfson’s book he actually brings that this is how they interpret the matter of angels.
The Absurdity: No Difference Between Angel and Worm
But in any case the Rambam simply makes you notice that this is something strange. What, so angels are the same thing as me? There’s nothing to being an angel, there’s no hierarchy here, there’s no heaven, there’s no heaven and earth. It’s written in the Torah heaven and earth — that is, it’s just, it seems that the heavens are more exalted, but there’s no real difference.
Comparison to Aristotle’s and the Rambam’s System
The Rambam very much — whereas the system of the Rambam, and especially Aristotle, who really divides between heaven and earth, he holds that they have a different nature, yes? Really, they have matter of one type and form of another type, yes? There is a nature of another type in the heavens and the earth. And he actually very much fits the religious intuition, the biblical, the Quranic, whatever, that speaks about heaven and earth and angels.
And the Mutakallimun system is actually very modern in this sense, yes? There is here a very deep equalization between all the levels in the world, and the Rambam thinks that in a way, on its face it is absurd to assume such equalization at such a level.
Summary of the Eighth Premise
Yes, and the substances of all, and indeed they differ in accidents not in anything else, and the substances of all are separate substances — we are all made from the same things, and there is no difference between them, except the accidents, that the accidents are the thing that don’t persist, and that God creates every moment etc. This is what they say, yes? Until here he doesn’t… this is their system.
—
The Ninth Premise — Accidents Do Not Bear Other Accidents
Okay? Let’s continue a bit, I won’t elaborate here, but let’s continue a bit, because there is here a ninth premise, which is also, yes? Actually, as I said, I don’t think there’s an innovation here. I don’t think that we, in other words, we could have deduced all that is written in this eighth premise from the first premises, the fifth and sixth and fourth. There’s nothing additional here, except expression, articulation of this conclusion that negates the natural forms.
The Three Conclusions from the Cancellation of Natural Forms
And he deduces from this according to my count three things that follow from the cancellation, from the negation of natural forms which are:
One — that there is no difference between, there is no, yes, there is something problematic here because we, after all even if you don’t agree with all the Aristotelian categorization, you are also likely to understand immediately that there is some difference between saying “he is a human” and saying “he is black,” yes? It’s not exactly the same thing. The system of categories is built on this, and according to their view it’s the same thing.
And the second thing — that we don’t, that there’s also no difference between saying “he is Reuven” and saying “he is a donkey,” yes? Or that he is a human and not a donkey, yes? It’s the same type of predication.
And the same thing, the third thing that comes out — that there’s no difference between saying “he is an angel” and saying “he is a star.” There’s no such thing as angel, there is an angel in being a star, that by accident the star has such qualities, in such accidents, but there’s no such thing as star. And therefore fundamentally we’re all atoms and we’re all equal, we’re all atoms under the rule of Allah, yes? There’s no difference.
The Ninth Premise: Another Necessary Foundation
Now there’s another thing that is also — the ninth premise is another thing that is in some sense some necessary foundation for the previous premises. Yes, the ninth premise, let’s continue.
The Text: Negation of Bearing Accidents Upon Accidents
The ninth premise, it said that the accidents will not bear some of them upon others, yes? They say that it’s not possible for one accident to be the substrate for a second accident, yes?
The idea of bearing is predication, yes? Predication there is logical predication, there is natural predication, yes? If I say that a human is white, then I say there is a human and this human is white, yes? Or as they hold a kind of such bearing regarding substance and accident, yes?
The Problem of Privation and Creation
When we say God creates, then our language also works this way, He creates something, yes? Therefore they — there is here some problem, what is the thing that He created, yes? If it’s really something from nothing, then He didn’t create something. The Mutakallimun actually get entangled in this, because their imagination always works this way, in terms of substance and accident.
We already spoke that they got a bit entangled in the matter of privation, yes? How can God destroy things, what things will He destroy, and how will the accident of privation persist in a thing that is already not a thing etc.
The Foundation of Bearing: Substance and Accident
And in any case, but this is the idea of bearing, yes? Of predication, a thing is upon something, yes? This is the foundation that is agreed upon here, this is actually agreed upon also by Aristotle that there is — this is the whole principle of substance and accident. Let’s talk about this.
The Innovation: An Accident Cannot Be Borne Upon an Accident
But they said, they add here something, yes? This is what they add, yes? They add yes, similar to the previous premise — also in the previous premise we also say there is substance and accident, but Aristotle’s substance is not the same substance as theirs, and therefore Aristotle’s substance is actually with natural form, but they think there is only substance and accident and no natural form.
And in a different sense, in an analogous way, Aristotle also believes there are things that bear part of them upon others, that are borne upon other things, yes. You can remove the whiteness from the human, and you cannot remove the human from the whiteness, you cannot, yes, yes, it depends on this. There is here a one-sided, unidirectional dependence.
The Mutakallimun System: Only Substance Bears Accidents
But they said this way, that the accidents will not bear some of them upon others, yes. That when they divided the world in a very basic way into substance and accident, they also decided that substance is the only thing that can be the substrate for something else, and an accident must always be directly upon that substance. And he explains this why.
But first what do they say? And they will not say that this accident is borne upon another accident, and the other upon the substance. We do say this.
Example: The Luster of Color — An Accident of an Accident
For example, there are really things, Aristotle speaks about really such examples, the Rambam later when speaking about time brings a really extreme example of this type. Yes, for example, the luster of color, yes? Color has a certain luster, yes? Color can be matte or shiny, yes? Glossy.
Now, the luster of the color is an accident of the accident. This is an example, Aristotle’s example, of the accident of the accident, yes. Color is a thing that is borne upon the object that it colors, and the luster of the color is a type, you could say a type of color, but it’s another thing, it’s another property. There is color that has luster.
Explanation of the Premise: Negation of an Accident Borne Upon an Accident
The Hierarchical Structure of Reality in the Regular Conception
We can say what happens to a human who has a certain height, yes? I don’t know if this will work. But the previous example is certainly an accident of an accident, but there are many more such things, yes? Like there are, there are, what I said, if the definition of accident is the thing that you take this from the thing and it doesn’t get cancelled, then there are many levels of this, yes?
I, if you speak about, take a very simple example, yes? I know, that I will be, yes, if we, this will be more complicated, but let’s speak generally, that I am in a certain place, this is my accident, yes? Yes, I can be in another place and I don’t become something else. And now that I am in one place, I can be in a certain relation to this place, yes, I can be satisfied with the place or not satisfied with the place, the place can be big for me or small for me, which is a relation, relation is one of the categories, but no, it’s a category of accident. So this is the accident of the accident, yes, and many more things.
The world is actually built in a very hierarchical way of this type, yes, there is what of the thing, the human is an animal, a rational animal, yes, a rational animal, and you can, your rationality can be in such a way and in such a way, and have such a deficiency for such a thing, and such a deficiency for such a thing, and many more things roof upon roof of accidents upon accidents. This is a normal thing, yes? And it works, if you look at the world, then it seems this works. If you look at accidents as belonging to large objects, yes, to the whole thing.
The Mutakallimun Position: All Accidents Are Borne Directly Upon Substance
But they don’t say this. And let’s see why they don’t say this. They will not say that this accident is borne upon another accident, and the other upon the substance, but the accidents all indeed are borne in primary bearing upon the substance equally.
Because they say that all the substances are these individual atoms, the separate substances, then there cannot be an accident of their generality, because generality doesn’t exist, and also there cannot be an accident of an accident.
The First Reason: Logical and Temporal Dependence
Why? And they say this way, and it fled from this, what is the reason? Why do they actually flee from saying there is an accident of the accident? Theoretically, I said all kinds of things that fit this, because they believe only in these individual atoms, so they have much less upon which to say, to place the accidents of the accidents. If I say, the size, that the thing has some size, and there is, this is an accident, this size behaves in a certain way, they don’t believe in size at all, because there are only the smallest atoms.
But they have a logical argument, a basic argument against this idea. And it fled from this, why do they flee from saying this? Because it would necessitate that that other accident would not be found in the substance except after the precedence of the first accident. Yes? Because an accident of an accident, this means that this accident depends on the first accident, and it seems they think that also that this must be precedence in time, yes? This is how it seems in the second reason that he is going to give.
The word “after” has here two meanings and the first is that generally Aristotle says before and after have at least two meanings, one meaning is as logical order and second is as temporal order. When we say an accident of an accident we at least mean in the logical sense, yes, as I say, the luster of the color cannot exist without the color, and the color cannot exist without the thing that it colors.
The Second Reason: Preserving Divine Free Will
Yes, now, they have a fundamental problem with this idea of an accident that depends on a first accident. Why? He says thus, and they will prevent by this in some of the accidents, I need to check why some, why not all apparently this comes out. Why, because I don’t know, maybe they have a certain example that is like this. Let’s check. And they will prevent by this in some of the accidents, I say some, I don’t know. Why? And they will want that there be found the possibility of existence of some of the accidents in some substance at some time without any other accident, one accident, accompanying it, according to what they see that the accidents all are what individuate it.
The Concept of Individuation
Yes, they say individuation is the word that we will encounter many more times later, yes? Yes, individuation is the same thing as what distinguishes between substance and substance, yes? What makes this into something, yes? This is what they call to individuate something, yes?
The Theological Foundation: Everything Can Be Anything
Now, after all the Kalam, as we will see in the tenth premise, which we won’t study today, their foundation, which the Rambam claims that for it they actually invented the whole atomistic system, or even if for it, is that everything can be anything else, yes? That is, what is a thing? There is no thing. Every atom can be anything, yes? If God wants tomorrow He will turn the ant under my table into a star, yes? Or into an angel, or into the Throne of Glory. What is the Throne of Glory? Atoms that have the accident of being the Throne of Glory. And there is no reason that individuates, there is nothing that individuates the atoms of the Throne of Glory to be the Throne of Glory.
Maybe there is a law that it’s forbidden to change the… just thought. That there is a law that it’s forbidden to some descent in holiness and ascent, it’s forbidden to make the atom of the Throne of Glory be the atom of an ant. But fine, this is a question whether God keeps the laws. But it’s also not clear how this law works, yes? This law assumes a certain continuity in matter, yes? If you, you have a stone that you consecrated to the Temple, you don’t make that stone into a bathroom tomorrow, yes? And at least as normal people who wrote the law didn’t believe that every accident is new every moment, because then there wouldn’t need to be a problem. Of course you can answer this, that it’s according to custom, but I’m just showing that normal people think this way.
The Problem Created by Dependence Between Accidents
In any case, they very much want, they very much need this possibility, that everything can be anything by God’s will, yes? And therefore there is here a problem, yes? Because once you say that one accident is needed for another accident, yes? The luster of the color, the color is needed for its luster, then God cannot put luster suddenly in another thing. That is, this is the whole meaning of saying that this depends on that, that this is not possible, it’s not logical and not possible without this, yes?
I can say maybe, yes, maybe this enters here a bit, but I can imagine that God will insert luster, I don’t know, without color. The truth is it’s not clear to me how I can imagine this. Because luster is a type of color, yes? Heavy color, or I don’t know, all kinds of such things.
Possible Solutions and the Difficulty in Imagination
Not in all of them. Maybe in all of them you can imagine there will be a miracle so to speak, that there will be the same thing that is an accident of an accident in another thing, and in many things it’s hard to imagine this. Maybe because of this there is the “some.” Because this dependence seems an important dependence, a real dependence, a logical dependence so to speak. It’s not logical, not possible to even imagine. Later in the tenth premise we’ll see the difference between imagining this and thinking about it.
But even to imagine, you cannot imagine something without color that has the luster of color, like, I don’t know what it would be, what it would be at all. Maybe you can imagine it well, but other examples certainly it will be very hard to imagine, and because they very much need this, they need after all that God can do anything, anything, anything, all the time, and therefore they need to believe that there is no such thing as an accident borne upon an accident. Accidents are always directly upon the substance, and therefore they deny this that the luster is of the color. The luster is of the atom.
What, but isn’t this its meaning? I don’t know, they have some answer to the problem that this is its meaning. That is they have an answer to all the things. God makes luster, usually makes this only in color, but why doesn’t He ever make this in another thing? This is His custom. I don’t know, it’s hard for me how this will work, but things of this type need to work.
A Possible Solution: Uniting Two Accidents Into One
In any case, this is the thing they wanted and they want that only the accident, yes, the one accident is what individuates, this is not such a big difficulty, because we can of course say that God, there are accidents that always go together, yes, something like this, or He makes, or you can turn these two things into one accident, you can deny that the second accident is actually a separate thing, maybe it’s the same thing as the first, and there are simply two types, yes? I can instead of saying that the luster is found on the color, I can say there are two types of color, there is color that shines and color that doesn’t shine. Like, you can answer this, and maybe there are examples that are harder to answer this, and therefore I need to look what are the examples they spoke about in this thing.
The Connection to Previous Premises: Negation of Accidents of Generalities
But I think this is also something that follows from what we found at the base of what we already learned. We learned a lot about this that there are no accidents of generality, there is never an accident of the form, of the thing itself. There is no such thing as an accident of table. That the atom is a table is an accident that applies to each and every atom of it, yes? And why can’t there be an accident of the table? Exactly for this reason, because table is an accident and there cannot be an accident of an accident, yes?
So the negation of the accident of the accident is certainly a thing that establishes many of the things we already said. If there were a possibility to be an accident of an accident, then many of the problems we had and many of the somewhat strange things that were said could have been gotten rid of but they have a principled opposition to the concept of accident of an accident and therefore they cannot do this and we already mentioned this also earlier this thing.
And there is another reason from other aspects also there is another reason why they cannot make an accident of an accident
The Second Argument: An Accident Is Not Borne Upon an Accident
The Argument from Time
The subject upon which the borne will be borne needs to always exist one measure of time.
Difficulty in the Argument: Not All Precedence Is Temporal Precedence
If we say, yes, here there is — I’m not sure if this is a good argument, because not all precedence is precedence of time. Here he speaks as if there is precedence in time, first there needs to be a table and then it will have color, but it doesn’t work this way, after all once there is a table there is color.
But maybe there are other things that are like this, or how they imagine the idea of atoms, it turns out that this is always temporal precedence, I don’t know. Don’t know, maybe they actually imagined that in the creation of the world God makes only atoms and then gave them accidents? There is here some lack of understanding on my part, I don’t know why they need the times.
The Connection to the Sixth Premise
But this is what they said, that it needs to exist for one unit of time, and if the accident doesn’t endure for two time units according to them — yes, that was the seventh premise, yes, that the accident doesn’t endure for two time units, or the sixth, sorry, the sixth premise was that the accident doesn’t endure for two time units, the will of the heart for two periods, two units of time — then how could, on this basis, it bear its degradation, yes?
The Difficulty in the Temporal Argument
Of course one could say that God does this all at once, so once again there’s something strange here. But they mainly argue that at least in certain cases they claimed that time is needed, that it needs to hold for some time, but an accident doesn’t hold time, and therefore there is never a time when an accident can apply to an accident.
Evaluating the Two Arguments
I think the first argument is a more interesting argument. That is, they need to believe that there is no cause for anything except the first accident directly from God — that sounds more logical to me.
This argument that time is needed, I don’t quite understand, because I don’t really understand where time is needed, like, it’s a physical argument, like, how can God place an accident upon an accident if the accident already ceased to exist a moment ago? But why can’t He do it all at once? I don’t know, one needs to examine this, one needs to understand it.
—
So up to here these two premises, I think that’s enough for today.