המקרה לא יתקיים שני זמנים - הקדמה השישית | חלק א פרק עג (ח) | מורה נבוכים 163
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) לחץ לפתיחה
סקירת תריסר הנחות היסוד
1 ההנחות הכלליות (=המשותפות) שהניחו ה"מדברים", על דעותיהם השונות ודרכיהם הרבות, והן הכרחיות לביסוס מה שרצו לבססו באשר לאותם ארבעה מושאי חקירה – שתים עשרה הנחות הן. אמנה לך כאן אותן, ולאחר מכן אבאר לך את משמעותה של כל הנחה מהן ומה שנובע ממנה.
3 ההנחה הראשונה עניינה הוא: הם טענו שהעולם בכללותו, כלומר כל גוף בו, מחובר מחלקיקים קטנים מאוד, שמרוב קוטנם אינם ניתנים לחלוקה. לחלקיק הבדיד מהם אין כמות (=גודל פיזי) כלל, אך כאשר הם מתקבצים זה עם זה הופך המתקבץ לבעל כמות, ואז הוא גוף. יש מהם מי שאומר שאילו היו מתקבצים שני חלקיקים מהם כי אז היה כל חלקיק גוף, והיו נוצרים כך שני גופים.
4 כל אותם חלקיקים דומים ושווים זה לזה ואין שוני ביניהם בשום אופן שהוא. לא ייתכן כלל, הם אמרו, שיימצא גוף אלא כשהוא מורכב הרכבה של שכנות מאותם חלקיקים שווים. כך שלדעתם ההתהוות היא התקבצות והכיליון הוא התפרדות. ואין הם מכנים אותו "כיליון", אלא הם אומרים: (מצבי) ההוויות הן: התקבצות, והתפרדות, ותנועה, ומנוחה. הם אומרים שלחלקיקים האלה אין מספר קבוע במציאות כמו שסבורים אֶפִּיקוּרוֹס ואחרים שטענו שיש חלקיקים; אלא לדבריהם האל יתעלה בורא את העצמים האלה תמיד כשהוא חפץ, וגם העדרם אפשרי. עוד אשמיע לך את דעותיהם לגבי העדר העצם (הנחות שישית-שביעית).
5 ההנחה השנייה טענת הרִיק. אנשי העיקרים (=ה"מדברים" שניסחו עיקרי אמונה) סבורים גם שהרִיק קיים. זהו מרחב כלשהו או מרחבים שאין בהם שום דבר, אלא הם ריקים מכל גוף ונעדרים מכל עצם. ההנחה הזו הכרחית עבורם לאור הנחתם הראשונה, שהרי אם העולם מלא באותם חלקיקים – כיצד ינוע הנע? ואי אפשר להעלות על הדעת חדירה של גופים זה בזה, והתקבצותם והתפרדותם של אותם חלקיקים לא ייתכנו אלא על ידי תנועתם. על כן הם נאלצים בהכרח לקבוע את קיום הריק, כדי שאותם חלקיקים יוכלו להתקבץ ולהתפרד, ותיתכן תנועתו של הנע באותו ריק שאין בו לא גוף ולא עצם מאותם עצמים (=האטומים).
6 ההנחה השלישית היא אמירתם שהזמן מחובר מ"עתות", כלומר פרקי זמן רבים שאינם יכולים להתחלק בשל משכם המזערי. גם ההנחה הזו הכרחית עבורם בשל ההנחה הראשונה. משום שהם ראו בלי ספק את הוכחות אריסטו (פיזיקה ו,א-ב), שהוכיח בהן שהמרחק והזמן והתנועה המקומית (=השינוי במיקום) – שלושתם שקולים במציאות, כלומר שיחסם זה לזה הוא יחס אחד; ושאם אחד מהם נחלק, נחלק האחר באותה מידה. על כן הם ידעו בהכרח שאם הזמן רציף ומתחלק עד אינסוף, נובע בהכרח שיתחלק החלקיק שהניחו שאינו מתחלק. וכן אם מניחים שהמרחק רציף, נובעת בהכרח התחלקותה של ה"עת" מן הזמן, שהניחו שאינה מתחלקת, כמו שביאר אריסטו ב"פיזיקה" (ו, סוף פרק 1). לפיכך הם הניחו שהמרחק אינו רציף אלא מחובר מחלקיקים שהחלוקה מסתיימת אצלם. וכן חלוקת הזמן מסתיימת בעתות בלתי ניתנות לחלוקה. לדוגמה: שעה אחת, למשל, היא שישים דקות. ודקה – שישים שניות. ושנייה – שישים שלישיות. ולבסוף יגיע הדבר, לשיטתם, לחלקיקים – או עשיריות, למשל, או קטנים מהן – שאינם מתחלקים כלל ואינם ניתנים לחלוקה, כמו המרחק. כך נעשה הזמן, אם כן, בעל תנוחה וסדר.
8 שמע מה שנבע משלוש ההנחות האלה, ושהם האמינו בו. הם אמרו: התנועה היא מַעבר אטום מאותם חלקיקים, מאטום אל אטום הסמוך לו. מכך נובע שאין תנועה מהירה יותר מתנועה אחרת. לפי ההנחה הזו הם אמרו: זה שאתה רואה שני דברים נעים עוברים שני מרחקים שונים בפרק זמן אחד – הסיבה לכך אינה שמהירותו של זה שעבר את המרחק הארוך מהירה יותר. אלא הסיבה לכך היא שבתנועה הזו שאנו מכנים אותה "איטית" משולבות מנוחות רבות יותר; ובזו שאנחנו קוראים לה "מהירה" משולבות מנוחות מועטות יותר.
קושיות על האטומיזציה של היש
9 כאשר הקשו לפניהם מן החץ שנורה מקשת חזקה, אמרו: גם תנועתו משולבת במנוחות, וזה שאתה חושב שהוא נע באופן רציף הוא בשל טעות החושים. כי מן החושים חומקים רבים ממושאי השגתם, כפי שהניחו בהנחה השתים עשרה.
10 אמרו להם: הרי אתם רואים שכאשר אבן הרחיים נעה בסיבוב שלם – האם החלקיק בהיקפה לא עבר את מרחק המעגל הגדול באותו זמן עצמו שעבר בו החלקיק הקרוב למרכזה את המעגל הקטן? אם כן תנועת ההיקף מהירה מתנועת המעגל הפנימי. ואינכם יכולים לומר שבתנועתו של החלקיק הזה משולבות יותר מנוחות, שהרי הגוף כולו, כלומר גוף אבן הרחיים, אחד ורציף. תשובתם היתה שחלקיקיה (של אבן הרחיים) מתפרדים בעת הסיבוב, והמנוחות המשולבות ב(תנועת) כל חלקיק הקרוב יותר אל המרכז, רבות יותר מן המנוחות המשולבות ב(תנועת) החלקיק הרחוק יותר מן המרכז.
11 אמרו להם: כיצד אם כן אנחנו רואים את אבן הרחיים כגוף אחד שאינו ניתן לשבירה אפילו על ידי פטישים, ואילו כאשר היא מסתובבת היא מתפרדת וכשהיא נחה היא מתאחה וחוזרת למצבה הקודם, וכיצד איננו משיגים את חלקיקיה מתפרדים? בתשובה לזה הם השתמשו באותה הנחה השתים עשרה עצמה, והיא שאין להתחשב בהשגת החושים אלא בעדות השכל.
מסקנה קשה עד כה
13 כללו של דבר: לפי ההנחה הראשונה (=קיום האטום) מתבטלות כל ההוכחות הגאומטריות. והדבר מתחלק בהם לשני חלקים: חלקן מתבטלות לגמרי, כגון תכונות שוני ושיתוף בקווים ובשטחים, והיותם של קווים רציונליים או אי רציונליים, וכל מה שנכלל בספר העשירי של אֵוּקלידס והדומה לכך. וחלקן – ההוכחות להן הופכות להיות לא מוחלטות, כגון שאנו אומרים: אנו רוצים לחלק קו לשני חצאים. שהרי אם מספר האטומים שלו הוא אי זוגי, אין אפשרות לחלק אותו לפי הנחתם. ודע שלבני שאכר יש "ספר התחבולות" המפורסם, הכולל יותר ממאה תחבולות שכולן מוכחות ונוסו בפועל, ואילו היה הרִיק קיים לא היתה אחת מהן נכונה, ורבים ממתקני הזרמת המים היו בטלים.
14 בטיעונים לביסוס אותן הנחות ודומות להן כילו את חייהם. אשוב לבאר את משמעויות שאר הנחותיהם שנזכרו:
15 ההנחה הרביעית היא דבריהם שהמקרים קיימים, והם עניינים נוספים על עניין העצם, ואף אחד מן הגופים אינו בלעדיהם.
16 ההנחה הזו, אילו הסתפקו בה בשיעור הזה – היתה הנחה נכונה, ברורה ופשוטה שאין בה ספק או פקפוק. אבל הם אמרו שכל עצם, אם אין בו מקרה החיים – הכרחי שיהיה בו מקרה המוות; כי כל שני הפכים, המקבל חייב לקבל אחד מהם. הם אמרו: וכן יהיה לו צבע, וטעם, ותנועה או מנוחה, או התקבצות או התפרדות. ואם יש בו מקרה החיים – אין מנוס מכך שיהיו בו סוגים אחרים של מקרים, כמו הידיעה או האי ידיעה, או הרצון או הפכו, או היכולת או חוסר היכולת, או ההשגה או אחד מהפכיה, ובאופן כללי כל מה שנמצא אצל החי – הכרח שיהיה לו הוא או אחד מהפכיו.
17 ההנחה החמישית היא אמירתם שבאטום קיימים המקרים הללו ואין הוא בלעדיהם. ביאור ההנחה הזו ועניינה: הם אומרים שהאטומים הללו שהאל בורא – כל אטום מהם הוא בעל מקרים שאין הוא בלעדיהם, כמו הצבע והריח והתנועה או המנוחה, מלבד הכמות (=גודל פיזי). כי כל אטום מהם אינו בעל כמות, כי לכמות אין הם קוראים מקרה ואין הם מבינים את עניין המקריות שלה. לפי ההנחה הזו הם סבורים שכל המקרים הנמצאים בגוף מן הגופים – אין אומרים על אף מקרה מהם שהוא מיוחד למכלול הגוף הזה, אלא המקרה הזה מצוי לשיטתם בכל אחד מן האטומים שהגוף הזה מחובר מהם.
הדגמות ונקודות לדיון
18 לדוגמה:
א) פיסת השלג הזו – הלובן אינו מצוי רק במכלול, אלא כל אחד ואחד מן האטומים של השלג הזה הוא לבן, ולכן נמצא הלובן במה שהתקבץ מהם.
ב) וכן אמרו על הגוף הנע: כל אחד מהאטומים שלו הוא הנע, ולכן הוא נע כולו.
ג) וכן החיים מצויים לדעתם בכל אחד מן האטומים של החי.
ד) וכן החושים – לדעתם, כל אטום הוא החש במכלול החש. כי החיים והחושים והשכל והידיעה הם לדעתם מקרים כמו השחרות והלובן, כמו שנבאר משיטותיהם (הנחה 8).
ז) לגבי הידיעה יש אצלם מבוכה, האם היא מקרה המצוי בכל אחד ואחד מהאטומים של המכלול היודע, או באטום אחד בלבד. משני הדברים נובעים דברים מגונים.
19 הקשו עליהם מכך שאנחנו מוצאים שרוב המחצבים והאבנים הם בעלי צבע עז, וכאשר הם נשחקים נעלם הצבע הזה; כי אם נשחק את האזמרגד שצבעו ירוק עז, יהפוך לאבק לבן. זו ראיה לכך שהמקרה הזה קיים במכלול ולא בכל חלקיק ממנו. וברור יותר מזה הוא שכאשר נחתכים החלקיקים מן החי – אין הם חיים, והרי זו ראיה שהעניין הזה קיים במכלול ולא בכל חלקיק ממנו. בתשובה לכך אמרו: המקרה אינו מתמיד אלא הוא נברא מחדש תמידית, כמו שאבאר את דעתם בהנחה הבאה.
20 ההנחה השישית היא אמירתם שהמקרה אינו מתמיד שתי יחידות זמן. עניינה של ההנחה הזו: הם טענו שהאל יתעלה ויתרומם בורא את העצם, ובה־בעת הוא בורא בו יחד עם זאת איזה מקרה שהוא חפץ, בבת אחת. ואין לתאר אותו יתעלה כבעל יכולת לברוא עצם בלי מקרה, כי דבר זה נמנע. מהותו האמיתית ועניינו של המקרה הם שאין הוא מתמיד ולא מתקיים שני פרקי זמן, כלומר "עתות". וכך מיד כשנברא המקרה הוא נעלם ואינו מתמיד, והאל בורא מקרה אחר ממינו. וגם המקרה השני הזה נעלם, ונברא שלישי ממינו, וכך תמידית כל זמן שהאל רוצה שיתמיד מין המקרה הזה. ואם ירצה יתעלה לברוא מין אחר של מקרה בעצם הזה – יברא; ואם יפסיק לברוא ולא יברא מקרה – ייעדר העצם הזה. זו דעת חלקם, והם הרוב, וזו היא "בריאת המקרים" שהם מחזיקים בה. אך חלק מהם, מן המֻעְתזלה, אומרים שחלק מהמקרים מתמידים משך זמן מסוים וחלק מהם אינם מתמידים שני פרקי זמן. אין להם בזה כלל להיסמך עליו ולומר: מין מקרה פלוני מתמיד ומין פלוני אינו מתמיד.
21 מה שהביא אותם לדעה הזו הוא שאין לומר (לדעתם) שיש טבע (לדברים) כלל, ושטבעו של גוף מסוים מחייב שיחול עליו מקרה כזה וכזה. אלא הם רוצים לומר שהאל יתעלה ברא את המקרים האלה כעת שלא באמצעות הטבע ובלי דבר אחר. מטענה זו נבע לשיטתם בהכרח שהמקרה המסוים אינו מתמיד. כי אם תאמר שהוא התמיד זמן מה ולאחר מכן נעדר – תתחייב השאלה איזה דבר גרם לו להיעדר. אם תאמר שהאל, בחפצו, גרם לו להיעדר, דבר זה אינו נכון לדעתם, כי הפועל אינו פועל העדר, כי ההעדר אינו נצרך לפועֵל; אלא כאשר מפסיק הפועל לפעול, נעדרת אותה פעולה. וזה נכון במובן מסוים.
22 כיוון שרצו שלא יהיה טבע המחייב את מציאותו של דבר־מה או העדרו של דבר־מה, הוביל אותם הדבר לטעון שהמקרים נבראים בזה אחר זה. לדעת חלקם, אם רוצה האל לגרום להעדר של עצם, אין הוא בורא בו מקרה – וכך הוא נעדר. ואילו חלקם אומרים שאם ירצה האל לכלות את העולם, הוא יברא מקרה של כיליון, לא בנושא, וכך אותו כיליון ינגוד את קיום העולם.
23 א) לפי ההנחה הזו הם אמרו: הבגד הזה שאנחנו חושבים שצבענו אדום – לא אנחנו הצובעים כלל. אלא האל יצר את הצבע הזה בבגד כאשר בא במגע עם הצבע האדום שאנחנו אמנם חושבים שעבר אל הבגד אך אין הדבר כך, לדבריהם, אלא האל קבע מנהג שהצבע השחור, לדוגמה, אינו מופיע אלא כאשר הבגד בא במגע עם אינדיגו (=ניל הצבעים). השחרות הזו, שהאל ברא כאשר המושחר בא במגע עם השחרות, אינה מתמידה אלא נעלמת מיד, ונבראת שחרות אחרת. האל גם קבע מנהג שלאחר שתיעלם אותה שחרות לא תיברא אדמימות או צהבות אלא שחרות כמותה.
סיכום ביניים
26 יש אצלם הסכמה כללית שהבגד הלבן שהושם ביורת האינדיגו ונצבע – לא האינדיגו השחיר אותו, כי השחרות היא מקרה בגוף האינדיגו, שאינו עובר לזולתו. אין לדעתם שום גוף שיש לו פעולה, והפועֵל האחרון הוא האל בלבד, והוא שיצר את השחרות בגוף הבגד כאשר בא במגע עם האינדיגו, כי זה המנהג שקבע. כללו של דבר: אין לומר בכלל שדבר מסוים גרם לדבר אחר. זוהי דעת רובם המכריע; היה מהם מי שהחזיק בדעה שיש סיבתיות, וגינו אותו.
27 לגבי מעשי האדם יש ביניהם מחלוקת: דעת רובם והרוב המכריע של האשעריה היא שיחד עם הנעת העט ברא האל ארבעה מקרים שאף לא אחד מהם הוא סיבה לאחר, אלא הם מתקיימים בו־זמנית ותו לא. המקרה הראשון: רצוני להניע את העט. המקרה השני: יכולתי להניע אותו. המקרה השלישי: עצם התנועה האנושית, כלומר תנועת היד. המקרה הרביעי: תנועת העט. זאת כי לטענתם כשהאדם רוצה משהו, וחושב שהוא עושה אותו, נברא לו הרצון ונבראת לו היכולת לעשות מה שרצה ונבראת לו העשייה. כי אין הוא עושה על ידי היכולת הנבראת בו, ואין לה השפעה על העשייה. ואילו המֻעתזלה אמרו שהוא עושה על ידי היכולת הנבראת בו. ויש מהאשעריה שאמר: ליכולת הנבראת יש השפעה כלשהי על העשייה והיא קשורה אליה; וגינו זאת.
28 הרצון הנברא, לטענת כולם, והיכולת הנבראת וכן העשייה הנבראת, לדעת חלקם – כל אלה מקרים שאינם מתמידים. אלא האל בורא לדעתם בעט תנועה אחרי תנועה, כך תמיד כל זמן שהעט נע. וכאשר הוא נח, אין הוא נח עד שיברא בו גם מנוחה, ואין הוא מפסיק לברוא בו מנוחה אחר מנוחה כל זמן שהעט נח.
29 נמצא שבכל "עת" מאותן ה"עתות", דהיינו יחידות הזמן הבודדות, האל בורא מקרה בכל פרטי הנמצאים – מלאך, גלגל וכן הלאה – כך תמיד בכל רגע. הם אמרו שזו האמונה האמיתית שהאל פועל, ולדעתם מי שאינו מאמין שכך האל פועל – מכחיש את היותו של האל פועל. על האֲמנות כאלה נאמר, לדעתי ולדעת כל בעל שכל: "אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ" (איוב יג,ט), כי זהו עצם ההִתול באמת.
30 ההנחה השביעית היא האמנתם שהעדרי התכונות הם עניינים המצויים בגוף, מוספים על עצמו. נמצא שגם הם מקרים מצויים, ועל כן הם נבראים כל הזמן: כל אימת שנעלם דבר מהם, נברא דבר. ביאור הדבר: אין הם סוברים שהמנוחה היא העדר התנועה, ולא שהמוות הוא העדר החיים, ולא שהעיוורון הוא העדר הראייה, ולא כל העדרי התכונות הדומים לכך. אלא דין התנועה והמנוחה לדעתם הוא כדין החום והקור: כשם שהחום והקור הם מקרים המצויים בנושאים, החם והקר – כך התנועה היא מקרה נברא בדבר הנע, והמנוחה היא מקרה שהאל בורא בדבר הנח. וגם הוא אינו קיים שתי יחידות זמן, כמו שאמרנו בהנחה הקודמת. נמצא שהאל ברא לדעתם את המנוחה בכל אחד מחלקיקיו של הגוף הנח, וכל אימת שהמנוחה נעדרת נבראת מנוחה אחרת, כל עוד נח הדבר הנח.
קיום ההעדר ביחס לבורות ולמוות
31 והוא הדין עצמו לדעתם בידיעה ובבוּרוּת (=אי ידיעה), כי הבוּרוּת לדעתם היא דבר מצוי, והיא מקרה. וכל עוד מתמיד הבור להיות בור ביחס לדבר מסוים, בורות נעלמת ובורות נבראת תמידית. והוא הדין עצמו בחיים ובמוות, כי כולם לדעתם מקרה. הם אומרים במפורש שחיים נעלמים וחיים נבראים כל עוד החי חי; וכאשר רוצה האל שימות – הוא בורא בו את מקרה המוות לאחר היעלמות מקרה החיים, שאינו מתמיד שתי יחידות זמן.
32 את כל זה הם אומרים במפורש. מכך נובע בהכרח שמקרה המוות שהאל בורא – גם הוא נעדר מיד, והאל בורא מוות אחר, ואלמלא זאת לא היה מתמיד המוות, אלא כמו שנבראים חיים אחר חיים, כך נברא מוות אחר מוות. מי ייתן וידעתי עד מתי בורא האל את מקרה המוות במת – האם כל עוד צורתו החיצונית קיימת, או כל עוד אטום מן האטומים שלו קיים? כי מקרה המוות שהאל בורא, הוא בורא אותו לשיטתם בכל אטום מאותם האטומים. ואנחנו מוצאים שיניים טוחנות של מתים בני אלפי שנים, וזו ראיה שהאל לא גרם להעדרו של האטום הזה. אם כן הוא בורא בו את מקרה המוות לכל אורך אותם אלפים: בכל פעם שנעלם מוות נברא מוות. זו שיטת רובם המכריע.
33 ויש מן המֻעתזלה מי שאומר שחלק מהעדרי התכונות אינם קיימים במציאות, אלא חוסר אונים הוא העדר כוח, ובורות היא העדר ידיעה. ודבר זה אינו בכל העדר: אין הוא אומר שחושך הוא העדר אור ולא שמנוחה היא העדר תנועה, אלא חלק מההעדרים מצויים לשיטתו וחלקם הוא העדר תכונה, לפי מה שמתאים למה שהוא מאמין בו; כמו שעשו בנושא התמדת המקרים – חלקם מתמידים (לשיטתם) זמן מה וחלקם אינם מתמידים שתי יחידות זמן. כי כוונת כולם היא להניח מציאות שטבעהּ יתאים לדעותינו ושיטותינו.
34 ההנחה השמינית היא אמירתם שלא קיים דבר מלבד עצם ומקרה, ושגם הצורות הטבעיות הן מקרים. ביאור ההנחה הזו: לדעתם, כל הגופים מחוברים מאטומים זהים, כמו שביארנו בהנחתם הראשונה, וההבדל ביניהם אינו אלא במקרים ותו לא. נמצא שלשיטתם החיות והאנושיות והחישה וההיגיון – כל אלה מקרים, בדרגת הלובן והשחרות והמרירות והמתיקות, כך שההבדל בין פרט של מין זה לפרט של מין אחר הוא כמו ההבדל בין פרט אחד לשני באותו המין; עד שלשיטתם גוף השמים, ואף גוף המלאכים ואף גוף כיסא הכבוד, לדמיונם, וגוף כל חרק שתחפוץ מחרקי הארץ או כל צמח שתחפוץ – הכול עצם אחד, ואין הם שונים זה מזה אלא במקרים ותו לא. והעצמים של הכול הם האטומים.
35 ההנחה התשיעית היא אמירתם שהמקרים אינם נושאים זה את זה. אין אומרים לדעתם שמקרה מסוים נשוא על מקרה אחר והאחר על העצם, אלא כל המקרים נשואים בשווה מלכתחילה על העצם.
שני טעמים לתפיסה זו
36 הם ברחו מזה (=מלומר שהמקרים נושאים זה את זה)
א) כי זה היה מחייב שהמקרה האחרון (הנישא על הראשון) לא יימצא אלא לאחר שקדם המקרה הראשון. והם מסרבים להודות בכך בחלק מהמקרים, כי הם רוצים ליצור את האפשרות של קיום חלק מהמקרים בכל עצם שיהיה מבלי שמקרה אחר ייחד אותו. זאת לשיטתם (הנחה ח), שכל המקרים מייחדים.
ב) וכן מצד אחר: הנושא שהנשוא נישא עליו, צריך שקיומו יימשך זמן מה. וכיוון שלשיטתם המקרה אינו מתמיד שתי יחידות זמן, כלומר שתי "עתות" (הנחה 6), כיצד ייתכן לפי השערה זו שהוא יישא את זולתו?
37 ההנחה העשירית היא ה"אפשריוּת" שהם מדברים עליה, וזהו עמוד התווך של חכמת ה"כלאם". שמע את עניינה: הם סבורים שכל מה שניתן לדמיין – הוא אפשרי מצד השכל. למשל, שאפשרי מבחינת השכל שכדור הארץ יהפוך לגלגל (שמימי) סובב, ושיהפוך הגלגל לכדור הארץ. ולמשל, שינוע כדור (יסוד) האש לעבר המרכז ושינוע כדור הארץ לעבר (הגלגל) המקיף, ומקום זה אינו מתאים יותר לגוף זה ממקום אחר, לפי ה"אפשריוּת" מצד השכל. הם אמרו: כך הוא כל דבר מן המצויים שאנחנו רואים – היותו של דבר מהם גדול יותר ממה שהוא או קטן יותר, או בתבנית או במקום שונים ממה שהוא, כגון שיהיה אדם במידת הר גדול, בעל ראשים רבים ופורח באוויר, או שיימצא פיל במידת פשפש ופשפש במידת פיל – הם אמרו שכל זה אפשרי מצד השכל, והאופן הזה של אפשריוּת חל בכל העולם.
38 כל דבר מן הסוג הזה שהניחו, הם אמרו: אפשרי שיהיה כך וייתכן שיהיה אחרת, ואין היותו של דבר פלוני כך מתאים יותר משיהיה אחרת בהתעלם משאלת התאמת המציאות להנחתם. כי המציאות הנוכחית, כך אמרו, שיש לה צורות ידועות ומידות מוגדרות ומצבים מחויבים שאינם משתנים ואינם מתחלפים היותם כך אינו אלא על דרך המנהג. כמו שהסולטאן נוהג שלא לעבור בשוקי העיר אלא כאשר הוא רוכב, ומעולם לא נראה אלא כך – ואין הדבר נמנע מצד השכל שהוא ילך ברגליו בעיר, אלא בלי ספק הדבר ייתכן ואפשרי שיתקיים. כך אמרו: היות הארץ נעה למרכז והאש למעלה, או היות האש שורפת והמים מקררים – על דרך המנהג, ואין מניעה שכלית שישתנה המנהג הזה והאש תקרר ותנוע כלפי מטה בעודה אש, וכן שהמים יחממו וינועו כלפי מעלה בעודם מים.
39 על כך בנוי הדבר כולו. ויחד עם זאת יש אצלם הסכמה כללית שהימצאות שני הפכים במקום אחד ובעת אחת – בטלה, לא תיתכן ואינה אפשרית שכלית. כמו כן הם אומרים שהיותו של עצם שאין בו אף מקרה, או מקרה בלא נושא לדברי חלקם – נמנע, ובלתי אפשרי שכלית. וכן הם אומרים שהפיכה של עצם למקרה או הפיכה של מקרה לעצם לא ייתכנו, וגם כניסה של גוף לתוך גוף לא תיתכן; אלא הם מודים שהם נמנעים שכלית.
41 ההנחה הזו אינה מתקיימת אלא על בסיס תשע ההנחות שצוינו לעיל, ואין ספק שבעבורה היה צורך להניח אותן. ביאור דבר זה הוא כפי שאתאר לך ואגלה לך מסודות הדברים האלה, בצורה של ויכוח שהתקיים בין "מדבר" לפילוסוף.
45 כיוון שהִתאמֵת ל"מדבר" כל מה שרצה בהתאם להנחותיו, עלה מכך שהעצמים (=אטומים) של השמנת ושל הברזל הם אותם עצמים, שווים זה לזה, ויחסו של כל עצם מהם לכל מקרה הוא יחס אחד, ואין עצם מסוים ראוי יותר למקרה מסוים מאשר אחר. וכמו שאין ראוי יותר לאטום לנוע מאשר לנוח, כך אין אטום ראוי יותר מאטום אחר לקבל את מקרה החיים או מקרה השכל או מקרה החישה. וריבוי האטומים או מיעוטם אינם מוסיפים דבר לעניין זה, כי המקרה קיים רק בכל אטום ואטום, כמו שביארנו מדבריהם בהנחה החמישית.
מסקנה
46 לפי כל ההנחות האלה מתחייב שהאדם אינו ראוי יותר להיות משכיל מאשר החיפושית, ומתחייבת ה"אפשריוּת" שהם דיברו עליה בהנחה הזו. ולשם ההנחה הזו היתה כל ההשתדלות, כי ההנחה הזו היא המכרעת ביותר לקביעת כל מה שרוצים לקבוע, כמו שיתבאר (א,עד-עו).
47 הערה דע, אתה המעיין בחיבור זה, שאם אתה מן היודעים את הנפש וכוחותיה, ועומדים על מציאותו האמיתית של כל דבר, הרי אתה כבר יודע שיש לרוב בעלי החיים דמיון, ושכּל בעלי החיים השלמים, כלומר אלה שיש להם לב, ברור שהם בעלי דמיון; ושהדמיון אינו מייחד את האדם, ושפעולת הדמיון אינה פעולת השכל אלא הֶפְכּהּ. זאת משום
א) שהשכל מפרק את הדברים המורכבים ומבחין בין חלקיהם
ב) ומפשיט אותם ותופס אותם על אמיתתם וסיבותיהם,
ג) ומשיג מדבר אחד עניינים רבים, המובחנים זה מזה עבור השכל כמו ששני בני אדם מובחנים זה מזה במציאות עבור הדמיון.
ד) ובשכל ניתן להבחין בין הדבר הכללי לדבר הפרטי, ואף אחת מן ההוכחות אינה מתקיימת אלא בדבר הכללי.
ה) ובשכל ניתן להבחין בין הנשוא העצמי למקרי.
48 הדמיון אינו עושה דבר מן הדברים האלה, כי הדמיון אינו משיג אלא את (הדבר) הפרטי המורכב בכללותו כפי שהוא מושג בחושים, או שהוא מרכיב זה על זה דברים שבמציאות הם נפרדים, והכול גוף או כוח מכוחות הגוף. כמו שידמיין המדמיין אדם שראשו ראש סוס ויש לו כנפיים וכיוצא בזה, וזה מה שנקרא "המצאה כוזבת", כי אין אף מצוי המתאים לו. הדמיון אינו יכול כלל להימלט מן החומר בהשגתו, אפילו הפשיט צורה כלשהי בתכלית ההפשטה. על כן אין לבחון דברים בדמיון.
49 שמע מה שהועילו לנו מדעי המתמטיקה, ומה גדולות ההנחות שלמדנו מהם.
א) לדוגמה: אם תדמיין כדור גדול באיזו מידה שתחפוץ, אפילו תדמיין אותו במידת כדור הגלגל המקיף (את היקום), ותדמיין קוטר העובר במרכזו, ותדמיין שני בני אדם העומדים על שני קצות הקוטר כך שרגליהם נמצאות בקו ישר כהמשך לקוטר, כשהקוטר והרגליים יוצרים קו אחד ישר – הרי אחת משתיים: או שהקוטר מקביל לאופק, או שאין הוא מקביל לו. אם הוא מקביל לו – ייפלו שניהם; ואם אין הוא מקביל לו – ייפול אחד מהם, והוא התחתון, והשני יהיה יציב. זה מה שמשיג הדמיון. אבל כבר הוכח שהארץ כדורית, ושהיא מיושבת בשני קצות הקוטר, וכל אדם משוכני שני הקצוות ראשו לכיוון השמים ורגליו לכיוון רגלי זה שנמצא בצד השני של הקוטר. אף לא אחד מהם יכול ליפול כלל, ואין להעלות זאת על הדעת, כי אין מהם אחד הנמצא למעלה ושני למטה, אלא כל אחד משניהם למעלה ולמטה ביחס לשני.
50 ב) וכן הוכחה בספר השני של "החרוטים" יציאה של שני קווים שיש ביניהם מרחק כלשהו במקום יציאתם, וככל שהם נמשכים המרחק ביניהם הולך ומצטמצם ואחד מהם מתקרב אל השני, אך אין הם יכולים להיפגש לעולם, אפילו הם נמשכים עד אינסוף, אף שהם מתקרבים זה לזה ככל שהם נמשכים. אי אפשר לדמיין זאת ואין זה נופל ברשת הדמיון בשום אופן. שני הקווים הללו, אחד מהם ישר והשני עקום, כמו שהתבאר שם. הרי כבר הוכח קיומו של מה שאין לדמיין ושהדמיון אינו משיג אותו והוא אף בלתי אפשרי מבחינתו.
דברים מדומיינים שאינם במציאות
51 וכן הוכחה הימנעותו של מה שהדמיון מחייב, והוא היותו של האל יתעלה גוף או כוח בגוף, כי מבחינת הדמיון אין מצוי אלא גוף או דבר בגוף.
52 הובהר אם כן שקיים דבר אחר שבו בוחנים את המחויב והאפשרי והבלתי אפשרי, ואין הוא הדמיון. מה טוב העיון הזה ומה גדולה תועלתו להתעורר מן התרדמה הזו, כוונתי להליכה אחר הדמיון.
53 התבונן אם כן, אתה המעיין, וראה, שנוצרה דרך של עיון עמוק. כי תפיסות מסוימות – אדם אחד יטען שהן תפיסות שכליות, ואחר יטען שהן תפיסות דמיוניות. אנו נרצה אם כן למצוא דבר שיבחין לנו בין המושכלות לבין הדברים הדמיוניים. ואם אומר הפילוסוף, כפי שהוא אכן אומר: "המציאות עֵדי, ובה אנו בוחנים את המחויב והאפשרי והבלתי אפשרי", אומר לו איש הדת: "על כך הוויכוח. כי המציאות הזאת – אני טוען שנעשתה ברצון, ואין היא הכרחית, והגם שהיא נעשתה באופן הזה, הרי אפשרי שתיעשה באופן אחר, אלא אם תפסוק התפיסה השכלית שלא ייתכן אחרת, כמו שאתה טוען".
54 בעניין זה של ה"אפשריות" יש לי דברים שעוד תשמע בכמה פסקאות בחיבור זה (א,עד, דרך 5; ב,טו; ב,יט; ב,כה; ג,יב8; ג,טו). אין זה דבר שניתן למהר לדחותו כולו כלאחר יד.
55 ההנחה האחת עשרה היא אמירתם שמציאות האינסוף בלתי אפשרית בכל אופן שהוא. ביאור הדבר: כבר הוכח
א) שבלתי אפשרית מציאותו של גודל אינסופי,
ב) וכן מציאות גדלים שמספרם אינסופי גם אם כל אחד מהם בעל גודל סופי, בתנאי שאותם גדלים אינסופיים נמצאים בו־זמנית.
ג) גם מציאות (שרשרת) אינסוף סיבות אינה אפשרית; כוונתי שדבר יהיה סיבה לדבר־מה, ולדבר הזה תהיה סיבה אחרת, ולסיבה סיבה, וכך עד אינסוף, כך שיהיו אינסוף מנויים מצויים בפועל, בלא הבדל אם הם גופים או נבדלים (=ישויות לא חומריות), אלא שחלקם עילה לאחרים. זהו הסדר הטבעי העצמי שהוכח בו חוסר האפשרות של האינסוף.
ד) יש ממנו מה שמציאותו הוכחה, כמו שהוכחה חלוקת (דבר בעל) גודל עד אינסוף בכוח, וחלוקת הזמן עד אינסוף.
ה) ויש ממנו נושא לעיון, והוא מציאות אינסוף בזה אחר זה, והוא המכונה "אינסוף במקרה". מדובר במציאותו של דבר לאחר העדרותו של דבר אחר, ושל הדבר האחר לאחר העדרותו של דבר שלישי, וכך עד אינסוף. בזה יש מקום לעיון עמוק מאוד.
57 נמצא שמי שטוען שהוכיח את קדמות העולם אומר שהזמן הוא אינסופי ואין נובע מכך אבסורד, כי כל פעם שמופיע חלק מהזמן, נעדר לפני כן חלק אחר. וכן לשיטתו המקרים חלים על החומר זה אחר זה עד אינסוף, ואין נובע מכך אבסורד, משום שאין הם מצויים כולם בו־זמנית אלא זה אחר זה, ולא הוכח שדבר זה בלתי אפשרי.
58 ואילו לשיטת ה"מדברים" אין הבדל בין אם תאמר
א) שגודל מצוי כלשהו הוא אינסופי,
ב) או תאמר שהגוף והזמן ניתנים לחלוקה עד אינסוף. ואין לשיטתם הבדל בין
ג) הימצאות של דברים שמספרם אינסופי סדורים בו־זמנית, כגון שתאמר זאת על בני האדם המצויים כעת,
ד) או שתאמר שהדברים שהגיעו למציאות – מספרם אינסופי, אף שהם נעדרים זה אחר זה אחרי השני. כאילו תאמר: ראובן בן יעקב, ויעקב בן יצחק, ויצחק בן אברהם, כך עד אינסוף – גם זה לשיטתם בלתי אפשרי כמו (האינסוף) הראשון.
59 ארבעת סוגי האינסוף האלה שווים לדעתם. הסוג האחרון מהם – חלקם רוצים לאמת אותו, כלומר להבהיר את היותו בלתי אפשרי בדרך שעוד אבאר לך בחיבור זה (א,עד דרך 7); וחלקם אומרים שזה מובן מאליו, וידוע באינטואיציה, ואינו זקוק להוכחה. ואם קיומם של דברים אינסופיים בזה אחר זה, אף שאין קיים מהם אינסוף כעת, הוא אבסורד ברור – נמצא שכבר באינטואיציה קדמות העולם היא בלתי אפשרית, ואין צורך לאף הנחה אחרת. אך אין כאן המקום לחקור נושא זה.
60 ההנחה השתים עשרה אמירתם שהחושים לא תמיד מעניקים ודאות. כי ה"מדברים" חשדו בהשגת החושים משני היבטים:
א) מגבלה האחד: הם אמרו שרבים ממוחשיהם יכולים לחמוק מהם. זאת אם בשל זעירות גופו של מושא ההשגה, כדבריהם על האטום ומה שנובע ממנו כמו שביארנו (החל מלאחר הנחה 3); או בשל ריחוקם מן המשיג, כמו שהאדם אינו רואה ואינו שומע ואינו מריח ממרחק של כמה פרסאות, וכמו שאיננו משיגים את תנועת השמים.
ב) הטעיה ההיבט השני: הם אמרו שהחושים טועים ביחס למושאי השגתם. כמו שהאדם רואה דבר גדול כקטן כשהוא רחוק ממנו, ורואה דבר קטן כגדול כשהוא במים, ורואה דבר עקום כישר כשחלקו במים וחלקו מחוץ למים. וכן חולה הצהבת רואה דברים כצהובים, ומי שלשונו ספגה מרה צהובה טועם דברים מתוקים כמרים. הם מונים דברים רבים מסוג זה, ואמרו: לכן אין לבטוח בחושים כדי לקחת מהם נתוני יסוד להוכחה.
61 אל תחשוב שה"מדברים" נאבקו למען ההנחה הזו לשווא, כמו שרבים מן ה"מדברים" המאוחרים חושבים שהרצון של הקודמים להם לקבוע את קיום החלקיק (=האטום) אין בו צורך. אלא כל מה שהבאנו לעיל מדבריהם הכרחי, ואם תשתבש הנחה אחת מהן תתבטל המטרה כולה.
62 אך ההנחה האחרונה הזו הכרחית מאוד. כי כשאנחנו משיגים בחושינו דברים הסותרים את מה שהם הניחו, הם אומרים אז: אין לשים לב אל החושים, כיוון שהוכח הדבר שלטענתם השכל מורה עליו. כטענתם על התנועה הרציפה, שמשולבות בה מנוחות; וכהתפרדות אבן הרחיים בזמן הסיבוב (הנחה 3); וכטענתם שהלובן (הקודם) של הבגד נעדר כעת, וזה (שלפנינו) הוא לובן אחר (הנחה 6). ודברים אלה מנוגדים למראה העין. יש גם דברים רבים המתחייבים ממציאות הרִיק שכולם מוכחשים על ידי החושים. והמענה שלהם לכל זה הוא שזה דבר החומק מן החושים, כשהם יכולים להשיב כך; ובדברים אחרים הם עונים שזוהי טעות מכלל טעויות החושים.
64 לאחר שהבאתי אותן הנחות, אחל לבאר את דרכיהם בנוגע לארבעת מושאי החקירה האמורים.
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
ההקדמה השישית של הכלאם: “המקרה לא יעמוד שני זמנים” (מורה נבוכים א, עג)
הטענה המרכזית והנחות היסוד
הטקסט
ההקדמה השישית של המתכלמין קובעת: המקרה לא יעמוד שני זמנים — כל מקרה (תכונה, איכות, מאפיין) של עצם (אטום) מתקיים ביחידת זמן אחת בלבד (“עתה” אחד), ואינו יכול להתמיד מעבר לכך. זוהי ההקדמה היסודית ביותר בפיזיקה התאולוגית של הכלאם.
ניתוח הטיעון
הנחות יסוד (מההקדמות הקודמות):
– העולם מורכב מעצמים (אטומים) ומקרים (תכונות/איכויות של אטומים).
– אין עצם בלי מקרה — הנחה מוסכמת מההקדמה הרביעית. עצם ללא מקרה הוא דבר ריק מכל הגדרה.
– גם ה׳ אינו מתואר ביכולת לברוא עצם ללא מקרה, כי זה נמנע (בלתי אפשרי מבחינה לוגית), לא חולשה.
הטענה:
– ה׳ בורא בכל רגע עצם ומקרה יחד, בבת אחת.
– המקרה שנברא הוא לפי רצון ה׳ — הוא בוחר איזה מקרה יהיה בכל עצם.
– מקרה מטבעו אינו יכול להתקיים יותר מ״עתה” אחד. זו לא מגבלה על ה׳, אלא חלק מעצם ההגדרה של מה שמקרה הוא — בדיוק כשם שמקרה בלי עצם הוא נמנע.
– מכיוון שגם הקיום עצמו הוא מקרה של העצם, נובע שקיומו של כל דבר הוא רגעי.
המוטיבציה:
אין הוכחה פיזיקלית או לוגית עצמאית לטענה זו. הכלאם הגיעו אליה מסיבות תאולוגיות — הם רצו לבסס מסקנות מסוימות על טבע פעולת ה׳ בעולם, וכדי שהמערכת תהיה קוהרנטית, הם הניחו שמקרה הוא מטבעו רגעי.
הערה לשונית-פילולוגית
הרמב״ם משתמש בשני ביטויים שונים לתיאור ה׳: “תעאלא” (יתעלה) ו-“עזּ וג׳לּ” (החזק והמרומם). ישנה השערה שהביטוי “עזּ וג׳לּ” מופיע דווקא כשהרמב״ם מצטט עמדה של המתכלמין שחושבים שהם מגדילים את ה׳ בכך שמייחסים לו פעולה ישירה בכל רגע — ביטוי “המוני-דתי” יותר, לעומת “יתעלה” שהוא ביטוי פילוסופי יותר. הנתונים: כ-70 פעמים “תעאלא” לעומת כ-17 פעמים “עזּ וג׳לּ” במורה נבוכים.
—
מנגנון בריאת המקרים
הטקסט
המשך ההקדמה השישית — תיאור מנגנון הבריאה המתמדת.
ניתוח הטיעון
כל מקרה שנברא — נאבד מיד לאחר רגע קיומו ואינו יכול להמשיך להתקיים. הקב״ה בורא מקרה חדש מאותו מין, ושוב הוא נאבד, ונברא שלישי מאותו מין, וכן הלאה. כל עוד שה׳ רוצה להעמיד את אותו מין מקרה — הוא ממשיך לברוא אותו מחדש.
דוגמה: השולחן שלפנינו אינו מתקיים ברציפות מצד עצמו. ה׳ בורא את מקרה ה״שולחניות” באטומים המרכיבים אותו, וכל רגע בורא אותו מחדש. הישן נאבד והחדש נברא. מה שנדמה לנו כהמשכיות — הוא למעשה שרשרת של בריאות חדשות מאותו סוג.
שינוי ואיבוד: כשה׳ רוצה לשנות דבר (למשל שולחן מלבן לשחור) — הוא פשוט בורא מקרה שחרות במקום מקרה לבנות. וכשה׳ רוצה שעצם יחדל מלהתקיים — אינו צריך לעשות מעשה, אלא רק להימנע מלברוא מקרה חדש. ללא מקרה — העצם נעדר, שכן עצם בלי מקרה אינו מתקיים.
—
שלושת הזרמים בכלאם ומחלוקתם
הקשרים
שלושה זרמים עיקריים בכלאם:
1. הכלאם הקדום — השיטה המוסלמית המקורית הישנה.
2. המועתזילה (“הפורשים”) — זרם רציונלי יותר, שלל תארים אלוהיים וקיים בחירה חופשית. רב סעדיה גאון הלך הרבה בעקבותיהם, כפי שהרמב״ם עצמו ציין (פרק ע׳).
3. האשעריה — הזרם השמרני-קונסרבטיבי, על שם אל-אשערי, שניסח בצורה קיצונית ופילוסופית את התיאולוגיה הפשוטה של האסלאם. זוהי התיאולוגיה השלטת בעולם המוסלמי עד היום. אלגזאלי שייך פחות או יותר לשיטה זו.
מחלוקת בנוגע להמשכיות המקרים
עמדת הרוב (האשעריה וכלל המותכלמין): שום מקרה אינו עומד שני זמנים. הכל נברא מחדש כל רגע.
עמדת מיעוט מהמועתזילה: חלק מהמקרים אכן אינם עומדים שני זמנים, אך חלק אחר כן נמשך יותר מזמן אחד. הם ניסו לקרב את העניין לשכל ולחוש, שכן אנו רואים שיש המשכיות בעולם.
ביקורת הרמב״ם על עמדת הביניים של המועתזילה
הרמב״ם דוחה את ההבחנה: “אין להם בזה דרך ישיבון עליו” — אין להם קריטריון, כלל או חוק שיסביר מדוע מין מקרה פלוני נשאר ומין אחר אינו נשאר. ההבחנה אינה מבוססת על סברה, הכרח או הגיון, אלא על שרירות.
זו אותה ביקורת שנמתחה עליהם בעניין התארים: כשהמועתזילה קבעו רשימת “תארים עצמיים”, לא היה להם שום הסבר מדוע דווקא רשימה זו. ההודאה במקצת רק מחזקת את הביקורת: כל השיטה היא “המצאות לפי מה שרוצים שיהיה ולא לפי מה שקיים באמת”.
—
שלילת הטבע כסיבה אמצעית — הבסיס התאולוגי
הטקסט
המתכלמין מסרבים לומר שיש “טבע” קיים בעולם — כלומר, שגוף מסוים גוזר טבעו שיהיו לו מקרים מסוימים.
ניתוח הטיעון
המושג “טבע” משמעותו שיש סיבה אמצעית: משהו בחומר ובצורה של הדבר שמסביר את תכונותיו. לפי אריסטו, מקרים שייכים לגשם כולו (לא לעצם הפרטי), והסיבה שגשם מסוים מקבל מקרים מסוימים היא טבעו — סוג החומר וסוג העצם שלו.
דוגמה: למה שולחן מחזיק מחשב אבל כוס מים לא? התשובה האריסטוטלית: טבע השולחן — משהו בחומר ובצורה שלו — מאפשר לו לקבל מקרה זה.
המניע התיאולוגי
כפי שמתאר וולפסון את ההשתלשלות: בקוראן כתוב שאללה הוא בעל כל הכוחות ועושה הכל. מכאן נגזר:
– אם המחשב נמצא מעל השולחן — האל שם אותו שם, לא “טבע השולחן”.
– לייחס כוח לטבע השולחן — משמעו שיש כוח מבלעדי אללה, וזה נחשב בעיניהם כפירה, כמו להניח אלים קטנים שמסייעים לו.
– לכן: האל בורא את כל המקרים בלתי אמצעות — ללא שום סיבה אמצעית.
הערה ביקורתית
יש כאן טענה רצינית, לא שטות. מי שמאמין שמונותאיזם אמיתי פירושו שאין שום כוח מבלעדי האל — נתקע כשמנסים להסביר תופעות טבעיות באמצעות “טבע” הדברים. לכן, מי שרוצה להיות מונותאיסט מבלי להיות קלאמיסט צריך להתעמק מאוד באיך הוא מבין את העולם.
—
שלילת ההמשכיות — הנגזרת ההכרחית
ניתוח הטיעון
מתוך שלילת הטבע כסיבה, נגזרת בהכרח שלילת המשכיות הקיום:
1. שאלה: למה יש שולחן עכשיו?
2. תשובה רגילה: כי היה שולחן לפני רגע (המשכיות).
3. בעיה: אם זו התשובה — איפה האל בסיפור? ההמשכיות עצמה הופכת ל״כוח” עצמאי.
4. מסקנה: אין המשכיות — העובדה שהיה שולחן אתמול אינה סיבה לכך שיש שולחן עכשיו.
התמודדות עם קושיות
קושיה ראשונה: אולי דברים מתקיימים יותר מזמן אחד, ופעולת האל כוללת את כל משך קיומם?
תשובה: גם אם כן — לכל דבר יש תוחלת חיים, הוא מפסיק להתקיים. מי גורם להפסקה? לא ייתכן שהדבר “בעצמו” מפסיק — שוב זה כוח עצמאי מהאל.
קושיה שנייה: אולי האל מַעֲדִיר (מכלה) את הדבר כשרוצה?
תשובה: כאן מתעוררת בעיה עמוקה — “ההיעדר אינו מחוסר פועל”. מה שלא קיים אינו צריך פועל שיעשה אותו ללא-קיים. ההיעדר אינו פעולה. לכן הדרך היחידה שהאל “מעדיר” דבר היא שהוא מפסיק לפעול — מפסיק לקיים אותו.
עמדת הרמב״ם
העיקרון “ההיעדר אינו מחוסר פועל” הוא “אמיתי על צד אחד” — יש בו נקודת אמת, אך לא בכל הצדדים. כדרכו, הרמב״ם מזהה לוגיקה טובה וסברה נכונה בבסיס תמונת העולם המוזרה של הכלאם: הם תפסו נכון שההיעדר אינו דבר הצריך פועל. אלא שמתוך אמונתם שהאל עושה הכל, הם נאלצו להמציא דרכים שבהן האל פועל בלי שייווצר היעדר.
הקשרים
– הקדמה י׳ וי״א — שם נכנס הדיון לעומק לנושא הטבע והמקרים לפי אריסטו.
– שיטת אריסטו — מקרים שייכים לגשם כולו, לא לעצם הפרטי; טבע הדבר מסביר את מקריו.
– אצל אריסטו יש טבע שמחייב גם מציאות וגם העדר — כשנולד אדם, סיבת מותו כבר נמצאת בו, שכן מהות האדם קובעת שיחיה זמן מסוים וימות. גם זה פעולת ה׳, אך באופן מופשט יותר — כפי שנידון בפרק ס״ח של מורה נבוכים — ולא באופן “מגושם” כשל הכלאם.
—
הלוגיקה הפנימית של הכלאם — מדוע הגיעו לבריאה מתמדת
ניתוח הטיעון
שתי אפשרויות נשללות:
– אפשרות א׳: יש המשכיות טבעית — נשלל, כי אז יש סיבה טבעית ולא צורך בפעולת ה׳.
– אפשרות ב׳: יש המשכיות אבל ה׳ יכול להפסיקה — גם נשלל, כי “להפסיק קיום” אינו “לעשות דבר” אלא שלילת עשייה, וה׳ הוא פועל, לא שולל.
לכן המסקנה: מלכתחילה העולם בנוי כך שה׳ צריך לברוא כל מקרה מחדש בכל רגע. אין טבע שמחייב לא מציאות ולא העדר.
הלוגיקה המלאה:
1. מטרה תאולוגית: רוצים לומר שהאל עושה את כל הפעולות בעולם.
2. בעיה: אם לדברים יש טבע המחייב אותם להמשיך להתקיים, אז אין צורך שהאל יחדש אותם — הדבר מתקיים מצד עצמו.
3. פתרון: המקרה — המרכיב הבסיסי של העולם — הוא מטבעו דבר שאינו מתקיים יותר מרגע אחד, ולכן האל *צריך* לחדשו כל הזמן.
4. הבהרה חשובה: זה לא שהאל *רוצה* לחדש את העולם (זה היה מוזר — למה שיהרוס ויבנה כל רגע?), אלא שהעולם *זקוק* לחידוש מתמיד בגלל טבע המקרים.
בעיה פנימית
אם העולם אינו יכול להתקיים יותר מרגע וזקוק לבריאה מתמדת, אז “הריסת העולם” על ידי האל היא פשוט הפסקת הבריאה — פעולה שלילית, “לא לעשות”. זה מקשה על האמירה שהאל “הורס” את העולם במובן אמיתי.
—
בעיית העדר העולם — שתי שיטות
ניתוח הטיעון
אם ה׳ ירצה להשמיד את העולם, כיצד יעשה זאת?
שיטה א׳: ה׳ פשוט יפסיק לברוא מקרים — וממילא גם העצמים (האטומים) ייעלמו, שכן אין קיום לעצם ללא מקרה. היחס בין עצם למקרה הוא יחס לוגי בלבד — אי אפשר להפריד ביניהם במציאות, רק בניתוח לוגי מבחינים בין עצם למקרה, אך במציאות הם קיימים רק יחד.
שיטה ב׳: ה׳ יברא מקרה של כיליון (השמדה) — מקרה שאינו קיים בתוך נושא (שהרי אין יותר נושא), אלא כנגד מציאות העולם, והוא יהרוס את העולם. הרמב״ם מציג זאת כמשחק מילולי חסר משמעות — מקרה שקיים לבדו ולא בנושא הוא סתירה פנימית.
—
דוגמת צביעת הבגד — שלילת הסיבתיות הטבעית
הטקסט
הרמב״ם מביא את הדוגמה המרכזית של המתכלמין: בגד שנצבע אדום.
ניתוח הטיעון
לפי המתכלמין, יש כאן שתי טעויות שבני אדם עושים:
1. טעות ראשונה: אנחנו חושבים שאנחנו צבענו את הבגד — לא נכון, ה׳ הוא שחידש את המראה האדום בבגד.
2. טעות שנייה: אנחנו חושבים שהצבע האדום עבר מהצבע לבגד — לא נכון, אין שום קשר סיבתי בין טבילת הבגד בצבע לבין היותו אדום. ה׳ ברא ישירות את הצבע האדום בבגד.
הנימוק הפיזיקלי: השחרות (או האדמומיות) היא מקרה הנמצא בגשם הצבע, ומקרה אינו עובר מנושא לנושא. לכן ה׳ הוא שברא ישירות את מקרה הצבע החדש בבגד.
נקודה קריטית: הכחשת הסיבתיות אינה רק ביחס לכוח האנושי (שהאדם אינו הפועל), אלא גם ביחס לה׳ עצמו — ה׳ אינו פועל *באמצעות* הצבע. הוא בורא את הצבע בבגד ישירות. ה׳ נוהג לברוא את מקרה הצבע בבגד, ולפני כן הוא גם בורא את הצבע, ואת הנחת הבגד בצבע, ואת המחשבה שלך שאתה עושה זאת — כולם “מנהגים” הבאים יחד, אך ללא קשר סיבתי ביניהם.
העיקרון: שום נברא אינו יכול לעשות שום דבר — כל פעולה היא פעולת ה׳ ישירות.
—
מושג ה״מנהג” (العادة) — תחליף לסיבתיות
ניתוח הטיעון
כדי להסביר את הסדירות הנצפית בעולם (למה תמיד כשטובלים בגד בצבע אדום הוא נעשה אדום?), המתכלמין פיתחו את מושג ה“מנהג”: ה׳ נוהג לעשות דברים בסדר מסוים, אך אין בכך שום הכרח סיבתי.
משל הסולטן
הסולטן אף פעם לא הולך ברגל ברחוב — תמיד במרכבה. אפשר לחיות אלף שנה בעיר ולא לראות אותו הולך ברגל. אך אין זה טבע הסולטן שאינו מסוגל ללכת ברגל — זה רק מנהגו. ברגע שירצה, יוכל ללכת ברגל (לעשות “נס”).
כך ה׳: נוהג לברוא צבע שחור בבגד רק כשהבגד הושקע בצבע שחור, אך אין שום קשר סיבתי אמיתי בין הטבילה לצבע. ה׳ יכול בכל רגע לשנות את ה״מנהג”.
הקשרים
שיטה זו זהה במהותה לשיטת דייויד יום בנוגע לסיבתיות: מה שאנו מכנים “סיבה ומסובב” אינו אלא קורלציה — הרגל של צפייה בשני דברים המתרחשים יחד, ללא קשר הכרחי ביניהם. ההבדל: אצל יום זו מגבלה אפיסטמולוגית (אנו לא יכולים לדעת על קשר סיבתי), ואילו אצל המתכלמין זו טענה אונטולוגית (אין קשר סיבתי כלל — רק רצון ה׳).
—
מסקנות אבסורדיות שהרמב״ם מסיק מהשיטה
ביטול הידיעה
“ונתחייבו לפי זאת ההנחה שאלו הדברים אשר ידעתם עתה אינם ידיעתנו שידענום תמול” — מכיוון שידיעה היא מקרה בנפש, ומקרים אינם מתקיימים שני זמנים, הידיעה של היום אינה אותה ידיעה של אתמול. “נעדרו המדעים ההם ונבראו מדעים אחרים כמותם” — והמתכלמין הסכימו לכך ואמרו “כן הוא, כי המדע מקרה.”
הידע הוא דוגמה חזקה במיוחד לאבסורד, חזקה יותר מדוגמת השולחן. ידע הוא מטבעו דבר על-זמני ומופשט — הוא אינו פעולה המתרחשת במסגרת זמן מצומצמת. עצם המציאות של ידע היא כמעט הוכחה למציאות בלתי-חושית. לכן לומר שאין ידע מתמשך, שכל רגע נברא ידע חדש הדומה לקודמו אך אינו זהה לו — משמעו ביטול הידע ממש.
ביטול הנפש
“והנפש גם כן יחייב מי שיאמינה מקרה… שיתבראו לכל בעל נפש מאה אלף נפש לערך בכל רגע.” מכיוון שהזמן אצלם מורכב מאטומים בלתי-נחלקים (קטנים מאוד), יוצא שלכל אדם נבראות אלפי נפשות בכל רגע, ללא קשר ביניהן — הן רק “אותו דבר לפי המנהג.”
הנפש היא בדיוק מה שעושה את האדם לאותו “אני” שהיה אתמול. אם הנפש היא מקרה — מתבטלת הזהות האישית. אף אחד מהמתכלמין לא הודה בכך בפועל, שהרי הם מאמינים בנצחיות הנפש כאנשי דת. אך זה מתחייב מהקדמותיהם ואין להם מפלט.
—
דוגמת הקולמוס — הכחשת הפעולה האנושית
הטקסט
כאן עוברים לדברים שהמתכלמין עצמם אמרו בפירוש (“בהסכמה מהם”).
ניתוח הטיעון
כשאדם מניע קולמוס לכתוב — לא האדם הניעו. התנועה שנבראת בקולמוס היא מקרה שה׳ ברא בקולמוס, ותנועת היד היא מקרה נפרד שה׳ ברא ביד. אין קשר סיבתי ביניהם, כי “המקרה לא יעבור נושאו” — מקרה קיים רק באטום אחד ואינו יכול לעבור מנושא לנושא.
זוהי הנוסחה הפיזיקלית של הכחשת הסיבתיות: תנועה שביד אינה יכולה “לעבור” לקולמוס. ה׳ הנהיג מנהג שתנועת היד ותנועת הקולמוס מתרחשות יחד, אך “לא שיש ליד מעשה כלל ולא סיבה בתנועת הקולמוס.”
המסקנה הכוללת: “לא יימצא גשם שיש לו פעולה כלל” — שום דבר גשמי, שום דבר נברא, אינו עושה דבר. הפועל היחיד הוא ה׳.
—
המסקנה הסופית: שלילת הסיבתיות לחלוטין
הטקסט
לפי שיטת המותזילה (המעתזלה), המסקנה הסופית: לא ייאמר כלל “זה סיבת כך” — אין סיבתיות בעולם. שום דבר אינו גורם לדבר אחר; הכל נעשה ישירות על ידי ה׳. קצת מהם אמרו “סיבה” בכינוי בלבד — כלומר, השתמשו במושג סיבה באופן מושאל ולא ממשי.
דוגמה להמחשה
מובאת דוגמה מעשית: אדם סיפר שאביו אמר לו, בהקשר של ביטחון בה׳, ש״מי שמספר — נהיה מספר” (מי שסופר דברים גורם להם להיספר). כלומר, יש כאן הנחה שפעולת הספירה של האדם היא הסיבה לכך שהדבר נספר.
הכלאם היו עקביים יותר בעמדתם: אם באמת מאמינים שה׳ הוא הפועל היחיד, אז מי שמספר לא נהיה מספר. מה שקורה הוא שה׳ יצר מנהג שבדרך כלל הוא גם גורם לאנשים לספור וגם עושה שהדברים ייספרו — באותו זמן. אבל אין קשר סיבתי בין הפעולה האנושית לתוצאה.
—
הקשר לחסידות ושיטת הבעש״ט
ויכוח עם שיטת החסידות בנושא בריאה מתמדת
ר׳ גרשון חנוך מראדזין (הראדזינער רבי) ציטט מתנגד שטען כי מה שהחסידים אומרים בשם הבעל שם טוב על “בריאה מתמדת” הוא בדיוק שיטת הכלאם שהרמב״ם דוחה. טענה זו נכונה לגבי פירושים מסוימים — בעיקר ליטאים שנעשו חסידים ואימצו תאולוגיה מסוג זה — אך הבעל שם טוב עצמו מתוחכם הרבה יותר מכך.
שיטת הליובאוויטשער רבי — וביקורתה
הליובאוויטשער רבי קרא בתניא שה׳ בורא הכל בכל זמן, ולכן “יש מאין” הוא דבר תמידי: אין שום סיבה מכך שהיה עולם אתמול שיהיה עולם היום, שכן אין בעולם טבע המחייב קיום מעבר לרגע אחד. הוא הוסיף שמכיוון שה׳ “כל יכול” — כולל יכולת לעשות נמנעות — הרי שהוא *יכול* לברוא עולם בעל קיום עצמאי שאינו זקוק לו כל הזמן. לכן, מה שכתוב בתניא שה׳ צריך לברוא כל הזמן — הוא מקבל כאמונה, אך אינו רואה בכך הכרח.
הביקורת: יש כאן בלבול יסודי בין מהו העולם לבין מהו האל. לומר שהאל יכול לעשות עולם שמתקיים מבלעדיו — זה כמו לומר שהאל יכול לבטל את עצמו, וזה שטות גמורה, לא “יכולת האל”. אפילו מי שמאמין ב״נמנע הנמנעות” בצורה הקיצונית ביותר אינו יכול להסכים לכך.
התלות האונטולוגית האמיתית — פרק ס״ט
כשעומדים על התלות האונטולוגית של העולם במציאות האל שהוא למעלה מן הזמן — אין בכך אמירה על סוג העולם. כפי שתואר בפרק ס״ט: האל הוא “צורת העולם”, הסיבה הפועלת — וזהו הווה תמידי (לא “תמידי” בזמן, כי הוא מעבר לזמן), אלא מושג התלות האמיתית של העולם באל. זו אמת שאי אפשר לבטל.
הצמח צדק, שהבין זאת טוב יותר, אמר שפרק ס״ט הוא המקור של התניא. שם כתוב ברמב״ם במפורש שיש הטועים לחשוב שה׳ היה פעם סיבת העולם ועכשיו אינו. אם מבינים את התלות בצורה צורנית — במובן מופשט אמיתי — אין צורך בטענת הכלאם כדי לומר שהאל פועל תמיד.
ההבדל בין הכלאם לבין הליובאוויטשער רבי
הכלאם אינם מבינים את התלות המופשטת של העולם באל, ולכן אומרים שהאל בורא כל הזמן את כל הדברים. אך הם יותר עקביים מהליובאוויטשער רבי: הם לא אומרים “האל כל יכול ולכן יכול לעשות נמנעות” (שזה חסר משמעות — “משולש מרובע” אינו אומר כלום). במקום זאת, הם בנו תיאור פיזיקלי עקבי שבו העולם מטבעו זקוק לחידוש מתמיד.
—
עמדת הרמב״ם — סיכום
הרמב״ם מאריך בתיאור השיטה, ובסופו של דבר סבור שעצם ההצגה מספיקה כדי להראות שהדבר בלתי אפשרי — הוא אינו טורח להפריך אותה בנפרד. אין סיבה פיזיקלית אמיתית לומר שהמקרה אינו מתקיים שני זמנים — רק סיבה תאולוגית הניעה אותם לכך. ובחלק ב׳ של מורה נבוכים, כשיגיע לחידוש העולם, הרמב״ם יראה שאפשר לבצע את אותן הוכחות (למציאות האל, לבריאת העולם) מבלי להזדקק לעיוות הפיזיקלי של הכלאם.
הערה על השם “מדברים”
חלק מהמפרשים מציינים שהרמב״ם קורא להם “מדברים” כי הם רק מדברים ואין משמעות אמיתית בדבריהם — הכל מילים. הרמב״ם חוזר שוב ושוב על “אומרים” ביחס אליהם, מה שמדגיש את אופי השיטה כדיבור ללא בסיס מציאותי.
EN English לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
The Sixth Premise of the Kalam: “An Accident Does Not Endure for Two Moments” (Guide for the Perplexed I, 73)
The Central Claim and Foundational Assumptions
The Text
The sixth premise of the Mutakallimun states: An accident does not endure for two moments — every accident (attribute, quality, characteristic) of a substance (atom) exists for only one unit of time (one “now”), and cannot persist beyond that. This is the most fundamental premise in the theological physics of the Kalam.
Analysis of the Argument
Foundational assumptions (from previous premises):
– The world is composed of substances (atoms) and accidents (attributes/qualities of atoms).
– There is no substance without accident — an accepted assumption from the fourth premise. A substance without accident is something devoid of all definition.
– Even God is not described as having the ability to create a substance without accident, because this is impossible (logically impossible), not a weakness.
The claim:
– God creates at every moment substance and accident together, simultaneously.
– The accident that is created is according to God’s will — He chooses which accident will be in each substance.
– An accident by its nature cannot exist for more than one “now.” This is not a limitation on God, but part of the very definition of what an accident is — just as an accident without a substance is impossible.
– Since existence itself is an accident of the substance, it follows that the existence of everything is momentary.
The motivation:
There is no independent physical or logical proof for this claim. The Kalam arrived at it for theological reasons — they wanted to establish certain conclusions about the nature of God’s action in the world, and for the system to be coherent, they assumed that an accident is by nature momentary.
Linguistic-Philological Note
Maimonides uses two different expressions to describe God: “ta’ala” (may He be exalted) and “‘azz wa-jall” (the Mighty and Majestic). There is a hypothesis that the expression “‘azz wa-jall” appears specifically when Maimonides quotes the position of the Mutakallimun who think they are magnifying God by attributing to Him direct action at every moment — a more “popular-religious” expression, as opposed to “may He be exalted” which is a more philosophical expression. The data: approximately 70 times “ta’ala” versus approximately 17 times “‘azz wa-jall” in the Guide for the Perplexed.
—
The Mechanism of Creating Accidents
The Text
The continuation of the sixth premise — description of the mechanism of continuous creation.
Analysis of the Argument
Every accident that is created — is lost immediately after the moment of its existence and cannot continue to exist. The Holy One, blessed be He, creates a new accident of the same kind, and again it is lost, and a third is created of the same kind, and so on. As long as God wants to maintain that kind of accident — He continues to create it anew.
Example: The table before us does not exist continuously on its own. God creates the accident of “tableness” in the atoms composing it, and at every moment creates it anew. The old is lost and the new is created. What appears to us as continuity — is actually a chain of new creations of the same type.
Change and loss: When God wants to change something (for example, a table from white to black) — He simply creates the accident of blackness instead of the accident of whiteness. And when God wants a substance to cease existing — He does not need to perform an action, but only to refrain from creating a new accident. Without an accident — the substance is absent, since a substance without accident does not exist.
—
The Three Streams in the Kalam and Their Dispute
Contexts
Three main streams in the Kalam:
1. The Ancient Kalam — the original old Islamic system.
2. The Mu’tazilah (“The Separatists”) — a more rational stream, which denied divine attributes and affirmed free will. Rav Saadia Gaon followed them extensively, as Maimonides himself noted (chapter 70).
3. The Ash’ariyah — the conservative stream, named after al-Ash’ari, who formulated in an extreme and philosophical way the simple theology of Islam. This is the dominant theology in the Islamic world to this day. Al-Ghazali belongs more or less to this system.
Dispute Regarding the Continuity of Accidents
Position of the majority (Ash’ariyah and all the Mutakallimun): No accident endures for two moments. Everything is created anew at every moment.
Position of a minority of the Mu’tazilah: Some accidents indeed do not endure for two moments, but another part does persist for more than one moment. They tried to bring the matter closer to reason and sense, since we see that there is continuity in the world.
Maimonides’ Critique of the Intermediate Position of the Mu’tazilah
Maimonides rejects the distinction: “They have no method by which to settle this” — they have no criterion, rule, or law that would explain why one kind of accident remains and another kind does not remain. The distinction is not based on reason, necessity, or logic, but on arbitrariness.
This is the same critique leveled against them regarding attributes: when the Mu’tazilah established a list of “essential attributes,” they had no explanation for why precisely this list. The admission in part only strengthens the critique: the entire system is “inventions according to what they want to be and not according to what truly exists.”
—
Denial of Nature as an Intermediate Cause — The Theological Basis
The Text
The Mutakallimun refuse to say that there is “nature” existing in the world — that is, that a particular body’s nature determines that it will have certain accidents.
Analysis of the Argument
The concept “nature” means there is an intermediate cause: something in the matter and form of the thing that explains its properties. According to Aristotle, accidents belong to the body as a whole (not to the particular substance), and the reason a particular body receives particular accidents is its nature — the type of its matter and the type of its substance.
Example: Why does a table hold a computer but a glass of water does not? The Aristotelian answer: the nature of the table — something in its matter and form — enables it to receive this accident.
The Theological Motive
As Wolfson describes the sequence: in the Quran it is written that Allah is the possessor of all powers and does everything. From this is derived:
– If the computer is on the table — God put it there, not “the nature of the table.”
– To attribute power to the nature of the table — means there is a power besides Allah, and this is considered in their eyes heresy, like assuming minor gods who assist Him.
– Therefore: God creates all accidents immediately — without any intermediate cause.
Critical Note
There is a serious claim here, not nonsense. One who believes that true monotheism means there is no power besides God — gets stuck when trying to explain natural phenomena through the “nature” of things. Therefore, one who wants to be a monotheist without being a Kalamist needs to delve deeply into how he understands the world.
—
Denial of Continuity — The Necessary Consequence
Analysis of the Argument
From the denial of nature as a cause, necessarily follows the denial of continuity of existence:
1. Question: Why is there a table now?
2. Regular answer: Because there was a table a moment ago (continuity).
3. Problem: If this is the answer — where is God in the story? Continuity itself becomes an independent “power.”
4. Conclusion: There is no continuity — the fact that there was a table yesterday is not the reason there is a table now.
Dealing with Difficulties
First difficulty: Perhaps things exist for more than one moment, and God’s action includes their entire duration of existence?
Answer: Even if so — everything has a lifespan, it stops existing. Who causes the cessation? It cannot be that the thing “itself” stops — again this is an independent power from God.
Second difficulty: Perhaps God annihilates (destroys) the thing when He wants?
Answer: Here a deep problem arises — “Non-existence does not require an agent”. What does not exist does not need an agent to make it non-existent. Non-existence is not an action. Therefore the only way God “annihilates” something is that He stops acting — stops sustaining it.
Maimonides’ Position
The principle “non-existence does not require an agent” is “true in one respect” — there is a point of truth in it, but not in all respects. In his way, Maimonides identifies good logic and correct reasoning at the basis of the strange worldview of the Kalam: they correctly grasped that non-existence is not something requiring an agent. But from their belief that God does everything, they were forced to invent ways in which God acts without creating non-existence.
Contexts
– Premises 10 and 11 — there the discussion goes deeply into the subject of nature and accidents according to Aristotle.
– Aristotle’s system — accidents belong to the body as a whole, not to the particular substance; the nature of the thing explains its accidents.
– In Aristotle there is a nature that necessitates both existence and non-existence — when a person is born, the cause of his death is already in him, since the essence of man determines that he will live a certain time and die. This too is God’s action, but in a more abstract way — as discussed in chapter 68 of the Guide for the Perplexed — and not in the “crude” way of the Kalam.
—
The Internal Logic of the Kalam — Why They Arrived at Continuous Creation
Analysis of the Argument
Two possibilities are rejected:
– Possibility A: There is natural continuity — rejected, because then there is a natural cause and no need for God’s action.
– Possibility B: There is continuity but God can stop it — also rejected, because “to stop existence” is not “to do something” but negation of doing, and God is an agent, not a negator.
Therefore the conclusion: From the outset the world is built such that God needs to create every accident anew at every moment. There is no nature that necessitates either existence or non-existence.
The complete logic:
1. Theological goal: Want to say that God performs all actions in the world.
2. Problem: If things have a nature that necessitates them to continue existing, then there is no need for God to renew them — the thing exists on its own.
3. Solution: The accident — the basic component of the world — is by nature something that does not exist for more than one moment, and therefore God *needs* to renew it all the time.
4. Important clarification: It is not that God *wants* to renew the world (that would be strange — why would He destroy and build every moment?), but that the world *requires* continuous renewal because of the nature of accidents.
Internal Problem
If the world cannot exist for more than a moment and requires continuous creation, then “destruction of the world” by God is simply cessation of creation — a negative action, “not to do.” This makes it difficult to say that God “destroys” the world in a real sense.
—
The Problem of the World’s Non-Existence — Two Systems
Analysis of the Argument
If God wants to destroy the world, how will He do it?
System A: God will simply stop creating accidents — and automatically the substances (atoms) will also disappear, since there is no existence for a substance without accident. The relationship between substance and accident is only a logical relationship — it is impossible to separate them in reality, only in logical analysis do we distinguish between substance and accident, but in reality they exist only together.
System B: God will create an accident of annihilation (destruction) — an accident that does not exist in a subject (since there is no longer a subject), but against the existence of the world, and it will destroy the world. Maimonides presents this as a meaningless word game — an accident that exists alone and not in a subject is an internal contradiction.
—
The Example of Dyeing the Garment — Denial of Natural Causality
The Text
Maimonides brings the central example of the Mutakallimun: a garment dyed red.
Analysis of the Argument
According to the Mutakallimun, there are two errors that people make:
1. First error: We think that we dyed the garment — not correct, God is the one who renewed the red appearance in the garment.
2. Second error: We think that the red color passed from the dye to the garment — not correct, there is no causal connection between immersing the garment in dye and its being red. God created the red color in the garment directly.
The physical reasoning: The blackness (or redness) is an accident found in the body of the dye, and an accident does not pass from subject to subject. Therefore God is the one who created the new color accident in the garment directly.
Critical point: The denial of causality is not only regarding human power (that man is not the agent), but also regarding God Himself — God does not act *through* the dye. He creates the color in the garment directly. God is accustomed to create the color accident in the garment, and before that He also creates the dye, and the placing of the garment in the dye, and your thought that you are doing this — all are “customs” that come together, but without causal connection between them.
The principle: No created being can do anything — every action is God’s action directly.
—
The Concept of “Custom” (al-‘adah) — Substitute for Causality
Analysis of the Argument
To explain the regularity observed in the world (why always when we immerse a garment in red dye it becomes red?), the Mutakallimun developed the concept of “custom”: God is accustomed to do things in a certain order, but there is no causal necessity in this.
The Parable of the Sultan
The sultan never walks on foot in the street — always in a chariot. One can live a thousand years in the city and not see him walking on foot. But it is not the nature of the sultan that he is unable to walk on foot — it is only his custom. The moment he wants, he can walk on foot (perform a “miracle”).
So God: is accustomed to create black color in a garment only when the garment was immersed in black dye, but there is no real causal connection between the immersion and the color. God can at any moment change the “custom.”
Contexts
This system is identical in essence to the system of David Hume regarding causality: what we call “cause and effect” is nothing but correlation — a habit of observing two things occurring together, without necessary connection between them. The difference: in Hume this is an epistemological limitation (we cannot know about causal connection), whereas in the Mutakallimun this is an ontological claim (there is no causal connection at all — only God’s will).
—
Absurd Conclusions that Maimonides Derives from the System
Cancellation of Knowledge
“And it necessarily follows from this assumption that these things which you know now are not our knowledge that we knew them yesterday” — since knowledge is an accident in the soul, and accidents do not exist for two moments, today’s knowledge is not the same knowledge as yesterday’s. “Those sciences were annihilated and other sciences like them were created” — and the Mutakallimun agreed to this and said “yes it is so, for knowledge is an accident.”
Knowledge is an especially strong example of the absurd, stronger than the table example. Knowledge is by its nature something trans-temporal and abstract — it is not an action occurring within a limited time frame. The very existence of knowledge is almost proof of non-sensory existence. Therefore to say there is no enduring knowledge, that at every moment new knowledge is created that resembles the previous but is not identical to it — means cancellation of knowledge itself.
Cancellation of the Soul
“And the soul also, one who believes it is an accident… it would follow that for every possessor of a soul, a hundred thousand souls would be created approximately at every moment.” Since time for them is composed of indivisible atoms (very small), it follows that for each person thousands of souls are created at every moment, without connection between them — they are only “the same thing according to custom.”
The soul is precisely what makes a person the same “I” that he was yesterday. If the soul is an accident — personal identity is cancelled. None of the Mutakallimun admitted this in practice, since they believe in the immortality of the soul as religious people. But this follows from their premises and they have no escape.
—
The Example of the Pen — Denial of Human Action
The Text
Here we move to things that the Mutakallimun themselves said explicitly (“by agreement from them”).
Analysis of the Argument
When a person moves a pen to write — the person did not move it. The motion that was created in the pen is an accident that God created in the pen, and the motion of the hand is a separate accident that God created in the hand. There is no causal connection between them, because “an accident does not pass from its subject” — an accident exists only in one atom and cannot pass from subject to subject.
This is the physical formulation of the denial of causality: motion in the hand cannot “pass” to the pen. God established a custom that the motion of the hand and the motion of the pen occur together, but “not that the hand has any action at all or cause in the motion of the pen.”
The overall conclusion: “No body will be found that has any action at all” — no physical thing, no created thing, does anything. The only agent is God.
—
The Final Conclusion: Complete Denial of Causality
The Text
According to the system of the Mu’tazilah, the final conclusion: it will not be said at all “this is the cause of that” — there is no causality in the world. Nothing causes anything else; everything is done directly by God. Some of them said “cause” only metaphorically — that is, they used the concept of cause in a borrowed way and not literally.
Example for Illustration
A practical example is brought: a person told that his father said to him, in the context of trust in God, that “one who counts — becomes counted” (one who counts things causes them to be counted). That is, there is here an assumption that the person’s action of counting is the cause of the thing being counted.
The Kalam were more consistent in their position: if one truly believes that God is the only agent, then one who counts does not become counted. What happens is that God created a custom that usually He also causes people to count and also makes the things be counted — at the same time. But there is no causal connection between the human action and the result.
—
Connection to Hasidism and the System of the Ba’al Shem Tov
Debate with the Hasidic System on Continuous Creation
Rabbi Gershon Henoch of Radzin (the Radziner Rebbe) quoted an opponent who claimed that what the Hasidim say in the name of the Ba’al Shem Tov about “continuous creation” is exactly the system of the Kalam that Maimonides rejects. This claim is correct regarding certain interpretations — mainly Lithuanians who became Hasidim and adopted theology of this type — but the Ba’al Shem Tov himself is much more sophisticated than this.
The System of the Lubavitcher Rebbe — and Its Critique
The Lubavitcher Rebbe read in the Tanya that God creates everything at all times, and therefore “something from nothing” is a continuous thing: there is no reason from the fact that there was a world yesterday that there will be a world today, since the world has no nature necessitating existence beyond one moment. He added that since God is “omnipotent” — including ability to do impossibilities — then He *can* create a world with independent existence that does not need Him all the time. Therefore, what is written in the Tanya that God needs to create all the time — he accepts as faith, but does not see it as necessary.
The critique: There is here a fundamental confusion between what the world is and what God is. To say that God can make a world that exists without Him — this is like saying that God can cancel Himself, and this is complete nonsense, not “God’s ability.” Even one who believes in “impossibility of impossibilities” in the most extreme way cannot agree to this.
The True Ontological Dependence — Chapter 69
When one stands on the ontological dependence of the world on the existence of God who is above time — there is no statement here about the type of world. As described in chapter 69: God is “the form of the world,” the efficient cause — and this is a perpetual present (not “perpetual” in time, because He is beyond time), but the concept of the true dependence of the world on God. This is a truth that cannot be cancelled.
The Tzemach Tzedek, who understood this better, said that chapter 69 is the source of the Tanya. There it is written in Maimonides explicitly that there are those who err in thinking that God was once the cause of the world and now is not. If one understands the dependence in a formal way — in a true abstract sense — there is no need for the Kalam’s claim to say that God acts always.
The Difference Between the Kalam and the Lubavitcher Rebbe
The Kalam do not understand the abstract dependence of the world on God, and therefore say that God creates all the time all things. But they are more consistent than the Lubavitcher Rebbe: they do not say “God is omnipotent and therefore can do impossibilities” (which is meaningless — “square triangle” says nothing). Instead, they built a consistent physical description in which the world by its nature requires continuous renewal.
—
Maimonides’ Position — Summary
Maimonides elaborates in describing the system, and ultimately believes that the very presentation is sufficient to show that the thing is impossible — he does not bother to refute it separately. There is no real physical reason to say that an accident does not exist for two moments — only a theological reason motivated them to this. And in Part II of the Guide for the Perplexed, when he arrives at the creation of the world, Maimonides will show that it is possible to perform the same proofs (for the existence of God, for the creation of the world) without needing the physical distortion of the Kalam.
Note on the Name “Speakers”
Some commentators note that Maimonides calls them “speakers” because they only speak and there is no real meaning in their words — everything is words. Maimonides repeats again and again “they say” regarding them, which emphasizes the nature of the system as speech without real basis.
📝 Full Transcript
I’m ready to translate the Hebrew transcript to English following your guidelines. However, I don’t see the actual Hebrew transcript in your message. Please provide the Hebrew text you’d like me to translate, and I’ll deliver the English translation according to the specifications you’ve outlined.