במדבר א - פקודי הצבא והלויים

Sefer Bamidbar Introduction: The Problem of Structure

Introduction to the Book

We are beginning Sefer Bamidbar today and I want to give a kind of introductory class on Sefer Bamidbar in general, really to raise the questions and the problems with its order, more than to offer a solution, and then we will have another class for the first chapter.

As you can see from my table of contents on the screen here, it’s really hard to find one way to split up Sefer Bamidbar into a continuous narrative or a continuous structure. There’s various ways in which it’s continuous, of course, and I will discuss them, but the big problem with Sefer Bamidbar is that the parts internal to this narrative or to these several different themes in the book don’t seem to connect with one another.

Comparison to Other Books

For example, Sefer Shemot, or Sefer Bereishit even easier, even Sefer Vayikra, we could split into two, three, four parts very easily and have more or less each part be contained. Like the beginning of Shemot is the story of Yetziat Mitzrayim, then the story of Matan Torah, then the story of the Mishkan and so on. Same way for Vayikra, we have the beginning story or framing as we called it, and then all the laws which go more or less in order, and then the end, which there’s some difficulty we had about the order in the end, but more or less it’s organized.

In Bamidbar, we have no such kind of organization that we can put simply to the book. We can’t cut up easily the book into parts. You could do that, but the problem that you would have if you do that is that in every single part, for example, you get laws.

The Problem of Mitzvot Throughout the Book

Like you see here, I’ve done, so what I’ve done in my highest level order, in my Chumash, is to split it into different areas and then have numbers for each, and you see how it goes back and forth.

For example, the one kind of parsha which occurs throughout the whole book is mitzvot. There are mitzvot, and when I say mitzvot, I mean a style parsha, which we can see that it’s meant to be a mitzvah. I think mostly mitzvah ledorot, mitzvah is something that is a law to be followed for always, and there’s at least seven such sections, and they occur throughout the book.

So it’s not like you have a part where there’s mitzvot, like within a story where the mitzvot were given, something like we have in Sefer Shemot or Vayikra, and then some stories. No, there’s mitzvot all throughout. So that’s one category which makes it very hard to create a splitting of the book into a coherent part, that each one should have its own coherence. It’s very hard to do that. There are some ideas of solving that, but I’m just presenting the difficulty here.

The Book of Numbers

One other thing that the book is known for, it’s known as the Book of Numbers, or Chomesh HaPekudim. This is in Chazal and the Targum HaShivim called it that way, the Book of Numbers. And we do have along the starts with the counts and really the census of the people as they were going to the desert and really going to Israel, and in some sense that also returns in the end, at least in Parshat Pinchas very explicitly, returns.

So again, there isn’t like the beginning talking about numbers and the later other things. Numbers occur throughout the whole book, or almost throughout the whole book, and we can’t really put one part having to do with that and another part having to do with something else.

The Chronological Framework

There is one other thing, at least, that is a framing that we can sort of have consistently if we decide to prioritize that. I’m not sure that there is a reason to force us to do that. Maybe if you want to have some kind of splitting that splits it up nicely, you would have to do that, which is the chronological order.

Now this book is not entirely chronological because of the mitzvot and things that might not be in their order, but just like the entire series of books from Bereishit all the way until the end of Bamidbar, and of course also Devarim, but that makes it a little more complicated, just like the connection between Vayikra and Bamidbar is complicated, as we’ll see in a second.

There is a chronological progress where it started, you know, the whole story started in Shemot with Yetziat Mitzrayim, and now continues in Sefer Bamidbar, for example, continues more or less picks up from after the Mishkan was created to the next steps, and then sort of follows. Sefer Bamidbar ends all the way at the doorstep of Eretz Yisrael, them entering Eretz Yisrael, Sefer Bamidbar in Arvot Moav.

Sefer Bamidbar takes us all the way through that progress, and that’s one reason why, or at least that’s not really the reason, but that’s one reason why it can be said to be Sefer Bamidbar, the Book of the Wanderings in the Desert. It is the one book that has an almost complete narrative of the wanderings in the desert, all the way from Sinai to Arvot Moav, those are the two bookends of that wandering in Sefer Bamidbar, right. It doesn’t start from Yetziat Mitzrayim, for that you have to go to Sefer Shemot, but it does start after Matan Torah, after the Hakamat HaMishkan in Sinai, all the way to Arvot Moav, which is the last step.

And then you could see the entirety of Sefer Devarim as an elaboration of that last step, as it starts with the speech of Moshe given in Arvot Moav, and then gives us in the last parshiyot the final actual actions of Moshe dying, of the people getting close to enter Eretz Yisrael, but really that part of that narrative is really Sefer Bamidbar gets us all the way there, or almost all the way there, almost to the last moment.

Possible Solutions

So that’s the third way in which Sefer Bamidbar can be split up, and obviously that’s the only way if you want to have some kind of order, it’s the only way, but again, the mitzvot that we have are not necessarily connected, and this is I think the big problem for doing this kind of organization.

The kind of proposal that people have had, or one proposal that people have had, is to try to claim that these mitzvot in each part somehow belong to that story. So in Parshat Korach the stories of, in Parshat Shelach there’s a story of tzitzit, and then there’s the parsha of Korach, there must be some way to putting all these series, all these sections of mitzvot. Maybe we could say something like that’s when these mitzvot were given to Moshe, and just happened to have been in that stage of the story.

Or there’s Midrashim of course that everyone knows about Shelach, Korach, Chukat, that explain the connections between the stories and the mitzvot, some mitzvot. Now that would be another way, although some of them are just midrash, they’re forced, there isn’t an obvious way to connect.

Of course, on the other hand, and this is more explicit in the second half of the book, where we do have the narrative of the people getting close to Eretz Yisrael, and all the conquests of Sichon V’Og, and all the things, the wars that happened on the way to Eretz Yisrael, in those parshiyot, we do have several parshiyot of mitzvot which are explicitly framed in response to situations that were there, like the halachot of Gilad and Midyan, like the halachot of Nachalot, maybe we could see the entirety of the halachot of splitting up the land, and some kind of mitzvot that are explicitly framed.

The only time, the one mitzvah that we had in Sefer Vayikra, which was framed like this, was that we discussed the story of the Mekallel with the old parsha of mitzvah that came in after that, but here in Sefer Bamidbar there are many of the mitzvot that are framed like that, especially in the second half of the book.

So that is one key that might help us make sense of the entirety of the logic of the book, but still you’re going to have mitzvot in every other place which doesn’t really connect to anything. So really it’s these mitzvot that cause the greatest difficulty of this kind in this book, which is why my greatest level of headers looks like this.

Although probably the solution, so to speak, to this would be that if we go to the next level of headers we can see that we should probably somehow more or less just leave the mitzvot on the side and have the basic narrative of the structure, the chronological order of the narrative, and then have the mitzvot as a question subservient to that, and I will review that sense of narrative right now and explain a little bit about it.

The Narrative Structure: Census and Organization

So the beginning of it, of course it’s framed as starting with HaPekudim, with counting the census of the people, but more specifically, and I’m going to say this, more specifically this census really is related to the censuses are usually not made just to know the numbers of people, that’s not a question of curiosity, it’s a question of organization, it’s a question of organizing the people towards some purpose, and it’s specifically here towards the purpose of creating the armies that will go on to conquer the land after this book, after Eretz Yisrael really, but the whole story of the wandering, which we call the wandering, which should be maybe called the march through the desert, is very explicitly framed like this, that’s one framing.

The Mishkan as Central Framework

Now that framing itself comes out of the framing of the story of the Mishkan, and we’ve seen some of this in the stories of the Mishkan in Sefer Shemot. The Mishkan is the center, that’s the center of the Machaneh, the center of the camp, it’s where Hashem, so to speak, goes and walks with them and also goes out to war with them, with the people. Around that is the Machaneh Leviyah, the Machaneh Kohanim, the Leviyim, all of that.

And one very specific thing that Sefer Bamidbar emphasizes, which is really part, in other words, we could see, like I said, one way of seeing it is starting this with the census, another way of seeing this part of the story is that this start is really the completion of the story of the Chanukat HaMishkan, which we had parts of in both Sefer Shemot and in Sefer Vayikra and in Sefer Bamidbar.

The Three Middle Books and Chanukat HaMishkan

So these three books, these three middle books of the Torah, right, if we put Bereishit on one side as like an opening and Devarim on the other side as the ending, then we have the three middle books of the Torah, and there’s one story which repeats itself in all three of them very explicitly.

Of course, there are some mitzvot that are somewhat repeated in all three of them and so on, but there’s one story, a major story that’s repeated in all three of them, or that parts of it appear in each of them, and that’s the story of the dedication of the Mishkan, the Chanukat HaMishkan.

So the Chanukat HaMishkan, the actual standing up, the building of the Mishkan is in the end of Sefer Shemot, the dedication with the korbanot is in Tzav Shemini, the Miluim of Vayikra, and the part, which is really mostly the part of the Leviyim, the dedication of the Leviyim, and also the Chanukat HaNesiyim, right, Behaalotcha Yisrael, which we read in Chanukah, right, this is the parsha of Chanukah, HaMizbeyach, is in Bamidbar.

So that’s probably some secret or some clue to organize these three books around this Mishkan, and as I say, there’s the part of the Leviyim, which can be said to be the most outer part, right, the way in which the Mishkan’s organization spreads out towards the entire camp.

The Three-Part Structure of Sefer Bamidbar

So that’s really the first part of the book, which can be said to go until Parshat Beha’alotcha, more or less until here. In between, in the middle, you have these mitzvot, which some of them we could sort of understand how they connect—like the טמאים should go out of the מחנה—but some of them are harder to explain why they belong here. But that’s what we have here, all the way until here.

The mitzvah of פסח שני we could understand is a mitzvah also—I forgot to say—one of the mitzvot that are explicitly framed as a response to a story. So that’s also one of the secrets, one of the kind of mitzvot that are especially popular in Sefer Bamidbar, although there are some examples of them in Sefer Vayikra and maybe even Sefer Shemot, as we discussed.

Part One: Census and Organization

Now the second part of the story, which can be said to be here—where I started מסעי, but maybe I’ll make a bigger letter of headings to show this part, this kind of split, because it just makes it easier to be able to somehow split the book—is that after all of this, after all of this is set up, that’s how the story goes. After all of this is set up, we have the משכן, we have the people set up around the משכן, now we’re starting to travel to ארץ ישראל.

This is something that happens around the פסח שני, Parshat Beha’alotcha. It describes exactly how it will work and how they went there and how all of it, the whole order with ישראל, all of the stories over there—this is the beginning of the march towards ארץ ישראל. And what happens in that march is really, that’s where we get all the problems.

So we start with תבערה, קברות התאוה, the story of the מרגלים, later the story of the מקושש, maybe the story of קרח, the story of מי מריבה—all of these stories are somehow problems that happened in this second part, not in the first part of the story where they set up. Everything is really beautiful; that’s the part where everything is still perfect.

From Beha’alotcha—we say Beha’alotcha, second half—Beha’alotcha, Shelach, Korach, Chukat, Balak, Pinchas, the story of the זמרי and בני מדין—all of that are problems that are specific to this step of the people marching towards ארץ ישראל and all of their complaints, all of their problems, all of the reasons that caused this march to turn into a kind of wandering of 40 years and so on.

In between, there’s a bunch of mitzvot sprinkled in: the mitzvah of מנחות ונסכים and חלה and קרבנות in Parshat Shelach, mitzvah of ציצית later, mitzvot of תרומות ומעשרות וכהונה in Parshat Korach, mitzvah of טהרת מת—all of these, they’re all organized in groups, as you can see. It’s not like there’s randomly mitzvot; usually there’s like a group, a series of mitzvot that somehow comes in. Maybe we could understand if we find one in each group that belongs to the story, maybe the rest are somehow דרך אגב. I don’t know how to explain this, but that’s the second half, the second part of this book.

There’s a story of בלק ובלעם, which also should be seen as part of that. It’s one of the people that they met on their way—of course a story of success, although there’s some complications in that with זמרי ופנחס and all of that—but somehow a story is part of that. So that’s the second part of the journey of this book and this story.

Part Two: The March and Its Problems

Then we have the third part, which again it’s not entirely clear where to start it, but maybe we could start it only in Parshat Matot, or we could start it already in Parshat Chukat. There’s a question here where we should start this part. But we could call that—in the framing of Sefer Devarim, in Moshe’s speech, it very explicitly frames the desert as these three stages. There’s a stage in הר סיני where everything was great. There’s a stage from Sinai and his staging until קדש ברנע, which is Chukat—which is why that’s the reason to follow משה רבינו in organizing the story this way—is where the curse of the first generation, the problems where they didn’t want to go, they still stopped.

And finally we have new generation and we’re marching towards ארץ ישראל. In that series of stories we have a series of successes. That’s really where we have the second half of the story of the census. Again, the people are counted mostly for the purpose of forming this army that’s going to go to ארץ ישראל. We have נקם את מדין, which we can discuss to which series it belongs. And then we have already here how יהושע is being appointed to be the next leader, although Moshe is dying much later. And we have this series of wars: נקם את מדין, נקם that we have at סיחון ועוג, and some more wars, or avoidance of wars discussed in Parshat Chukat.

So that’s the story where things are starting to go well. They’re starting to win their wars really. Things are starting to work out, and that’s the third part of the story. And that leads us all the way to Parshat Matot-Masei, which is literally the laws of how they will conquer the land, who they will give it and divide it up between them, and so on. And between here we have a bunch of laws again: the הלכות of נדרים at the beginning of Matot, and so on, which we can somehow connect each of them locally to their part of the story, but there isn’t a very great clarity of that.

Part Three: Success and Conquest

So that’s the three-part division of the book that we can have if we want to take this narrative of the traveling to the desert as primary.

So we have the first part until Beha’alotcha, where they’re setting everything up in Sinai.

The second part from Beha’alotcha until the middle of Chukat, or maybe until Pinchas-Matot, which is the wanderings in the desert, all the problems that they had in the desert that they made, their sins, their problems, and so on.

And then the third part is after that curse passed, after that problem passes, when things start going well. They start doing their—there’s this weird stage of wars, which are usually neglected in the stories that we tell, of the successful wars that Moshe led, and the threshold of ארץ ישראל, right, the conquest of עבר הירדן, of Transjordan, and so on, and all the laws that go along together with that. That’s the third part of the book, and that brings us to the end of the book.

So that’s my preface to Sefer Bamidbar.

הקדמה לספר במדבר: בעיית המבנה

הקדמה לספר

אנחנו מתחילים היום את ספר במדבר ואני רוצה לתת מעין שיעור מבוא על ספר במדבר באופן כללי, באמת להעלות את השאלות והבעיות עם הסדר שלו, יותר מאשר להציע פתרון, ואז יהיה לנו שיעור נוסף על הפרק הראשון.

כפי שאתם יכולים לראות מתוכן העניינים שלי על המסך כאן, זה באמת קשה למצוא דרך אחת לחלק את ספר במדבר לנרטיב רציף או למבנה רציף. יש דרכים שונות שבהן הוא רציף, כמובן, ואני אדון בהן, אבל הבעיה הגדולה עם ספר במדבר היא שהחלקים הפנימיים לנרטיב הזה או לכמה נושאים שונים בספר לא נראים מתחברים זה לזה.

השוואה לספרים אחרים

לדוגמה, ספר שמות, או ספר בראשית אפילו יותר קל, אפילו ספר ויקרא, יכולנו לחלק לשניים, שלושה, ארבעה חלקים בקלות רבה ולקבל פחות או יותר כל חלק כעומד בפני עצמו. כמו שתחילת שמות היא סיפור יציאת מצרים, אחר כך סיפור מתן תורה, אחר כך סיפור המשכן וכן הלאה. באותו אופן לויקרא, יש לנו את הסיפור הפותח או המסגרת כפי שקראנו לזה, ואז כל ההלכות שהולכות פחות או יותר בסדר, ואז הסוף, שיש קצת קושי שהיה לנו לגבי הסדר בסוף, אבל פחות או יותר זה מאורגן.

בבמדבר, אין לנו סוג כזה של ארגון שאנחנו יכולים לשים בפשטות על הספר. אנחנו לא יכולים לחתוך בקלות את הספר לחלקים. אפשר לעשות את זה, אבל הבעיה שתהיה לך אם תעשה את זה היא שבכל חלק בודד, לדוגמה, מופיעות הלכות.

בעיית המצוות לאורך הספר

כמו שאתם רואים כאן, עשיתי, אז מה שעשיתי בסדר הרמה הגבוהה ביותר שלי, בחומש שלי, זה לחלק לאזורים שונים ואז לתת מספרים לכל אחד, ואתם רואים איך זה הולך הלוך ושוב.

לדוגמה, סוג אחד של פרשה שמופיע לאורך כל הספר הוא מצוות. יש מצוות, וכשאני אומר מצוות, אני מתכוון לסגנון פרשה, שאנחנו יכולים לראות שהיא נועדה להיות מצווה. אני חושב בעיקר מצווה לדורות, מצווה היא משהו שהוא חוק שצריך לקיים לתמיד, ויש לפחות שבעה חלקים כאלה, והם מופיעים לאורך כל הספר.

אז זה לא כאילו יש לך חלק שיש בו מצוות, כמו בתוך סיפור שבו המצוות ניתנו, משהו כמו שיש לנו בספר שמות או ויקרא, ואז כמה סיפורים. לא, יש מצוות לאורך כולו. אז זו קטגוריה אחת שמקשה מאוד ליצור חלוקה של הספר לחלק קוהרנטי, שלכל אחד תהיה הקוהרנטיות שלו. זה מאוד קשה לעשות את זה. יש כמה רעיונות לפתור את זה, אבל אני רק מציג את הקושי כאן.

ספר הפקודים

דבר נוסף שהספר ידוע בו, הוא ידוע כספר המספרים, או חומש הפקודים. זה בחז״ל ותרגום השבעים קראו לו כך, ספר המספרים. ויש לנו לאורכו מתחיל עם הספירות ובאמת מפקד העם כשהם הולכים למדבר ובאמת הולכים לארץ ישראל, ובמובן מסוים זה גם חוזר בסוף, לפחות בפרשת פנחס באופן מפורש מאוד, חוזר.

אז שוב, זה לא כאילו ההתחלה מדברת על מספרים והמאוחר יותר דברים אחרים. מספרים מופיעים לאורך כל הספר, או כמעט לאורך כל הספר, ואנחנו לא יכולים באמת לשים חלק אחד שקשור לזה וחלק אחר שקשור למשהו אחר.

המסגרת הכרונולוגית

יש דבר נוסף אחד, לפחות, שהוא מסגרת שאנחנו יכולים בערך לקבל באופן עקבי אם נחליט לתעדף את זה. אני לא בטוח שיש סיבה שמכריחה אותנו לעשות את זה. אולי אם אתה רוצה שתהיה איזושהי חלוקה שמחלקת את זה יפה, תצטרך לעשות את זה, וזה הסדר הכרונולוגי.

עכשיו הספר הזה הוא לא לגמרי כרונולוגי בגלל המצוות ודברים שאולי לא בסדר שלהם, אבל בדיוק כמו כל סדרת הספרים מבראשית עד סוף במדבר, וכמובן גם דברים, אבל זה עושה את זה קצת יותר מסובך, בדיוק כמו שהקשר בין ויקרא לבמדבר הוא מסובך, כפי שנראה בעוד רגע.

יש התקדמות כרונולוגית שבה זה התחיל, אתם יודעים, כל הסיפור התחיל בשמות עם יציאת מצרים, ועכשיו ממשיך בספר במדבר, לדוגמה, ממשיך פחות או יותר ממשיך מאחרי שהמשכן נוצר לשלבים הבאים, ואז בערך עוקב. ספר במדבר מסתיים עד לפתחה של ארץ ישראל, הם נכנסים לארץ ישראל, ספר במדבר בערבות מואב.

ספר במדבר לוקח אותנו לאורך כל ההתקדמות הזו, וזו סיבה אחת למה, או לפחות זו לא באמת הסיבה, אבל זו סיבה אחת למה אפשר לומר שזה ספר במדבר, ספר הנדודים במדבר. זה הספר האחד שיש בו נרטיב כמעט שלם של הנדודים במדבר, כל הדרך מסיני לערבות מואב, אלה שני קצוות הספר של הנדודים האלה בספר במדבר, נכון. זה לא מתחיל מיציאת מצרים, לזה צריך ללכת לספר שמות, אבל זה כן מתחיל אחרי מתן תורה, אחרי הקמת המשכן בסיני, עד לערבות מואב, שזה הצעד האחרון.

ואז אפשר לראות את כל ספר דברים כהרחבה של הצעד האחרון הזה, כשהוא מתחיל עם נאום משה שניתן בערבות מואב, ואז נותן לנו בפרשיות האחרונות את הפעולות הסופיות האמיתיות של משה שמת, של העם שמתקרב להיכנס לארץ ישראל, אבל באמת החלק הזה של הנרטיב הזה הוא באמת ספר במדבר מביא אותנו עד לשם, או כמעט עד לשם, כמעט עד לרגע האחרון.

פתרונות אפשריים

אז זו הדרך השלישית שבה ספר במדבר יכול להתחלק, וברור שזו הדרך היחידה אם אתה רוצה שיהיה איזשהו סדר, זו הדרך היחידה, אבל שוב, המצוות שיש לנו לא בהכרח מחוברות, וזו לדעתי הבעיה הגדולה לעשות סוג כזה של ארגון.

סוג ההצעה שאנשים הציעו, או הצעה אחת שאנשים הציעו, היא לנסות לטעון שהמצוות האלה בכל חלק איכשהו שייכות לסיפור הזה. אז בפרשת קרח הסיפורים של, בפרשת שלח יש סיפור של ציצית, ואז יש פרשת קרח, חייבת להיות איזושהי דרך לשים את כל הסדרה הזו, כל החלקים האלה של מצוות. אולי נוכל לומר משהו כמו שזה מתי המצוות האלה ניתנו למשה, ופשוט קרה שהיה בשלב הזה של הסיפור.

או שיש מדרשים כמובן שכולם מכירים על שלח, קרח, חוקת, שמסבירים את הקשרים בין הסיפורים למצוות, כמה מצוות. עכשיו זו תהיה דרך נוספת, למרות שחלקם הם רק מדרש, הם מאולצים, אין דרך ברורה לחבר.

כמובן, מצד שני, וזה יותר מפורש בחצי השני של הספר, שבו יש לנו את הנרטיב של העם שמתקרב לארץ ישראל, וכל הכיבושים של סיחון ועוג, וכל הדברים, המלחמות שקרו בדרך לארץ ישראל, בפרשיות האלה, יש לנו כמה פרשיות של מצוות שממוסגרות במפורש כתגובה למצבים שהיו שם, כמו הלכות גלעד ומדין, כמו הלכות נחלות, אולי נוכל לראות את כל ההלכות של חלוקת הארץ, וכמה מצוות שממוסגרות במפורש.

הפעם היחידה, המצווה האחת שהיתה לנו בספר ויקרא, שהיתה ממוסגרת ככה, היתה שדנו בסיפור המקלל עם הפרשה הישנה של מצווה שבאה אחרי זה, אבל כאן בספר במדבר יש הרבה מהמצוות שממוסגרות ככה, במיוחד בחצי השני של הספר.

אז זה מפתח אחד שאולי יעזור לנו להבין את כל ההיגיון של הספר, אבל עדיין יהיו לך מצוות בכל מקום אחר שלא באמת מתחברות לשום דבר. אז באמת המצוות האלה הן שגורמות לקושי הגדול ביותר מסוג זה בספר הזה, וזו הסיבה שהרמה הגבוהה ביותר של הכותרות שלי נראית ככה.

למרות שכנראה הפתרון, כביכול, לזה יהיה שאם נלך לרמה הבאה של כותרות נוכל לראות שכנראה צריך איכשהו פחות או יותר פשוט להשאיר את המצוות בצד ולקבל את הנרטיב הבסיסי של המבנה, הסדר הכרונולוגי של הנרטיב, ואז לקבל את המצוות כשאלה משנית לזה, ואני אסקור את התחושה הזו של נרטיב עכשיו ואסביר קצת עליה.

מבנה הנרטיב: מפקד וארגון

אז ההתחלה שלו, כמובן היא ממוסגרת כמתחילה עם הפקודים, עם ספירת מפקד העם, אבל יותר ספציפית, ואני הולך לומר את זה, יותר ספציפית המפקד הזה באמת קשור למפקדים בדרך כלל לא נעשים רק כדי לדעת את מספרי האנשים, זו לא שאלה של סקרנות, זו שאלה של ארגון, זו שאלה של ארגון העם לקראת מטרה כלשהי, וזה ספציפית כאן לקראת המטרה של יצירת הצבאות שילכו לכבוש את הארץ אחרי הספר הזה, אחרי ארץ ישראל באמת, אבל כל סיפור הנדודים, שאנחנו קוראים לו הנדודים, שאולי צריך לקרוא לו הצעידה דרך המדבר, ממוסגר מאוד במפורש ככה, זו מסגרת אחת.

המשכן כמסגרת מרכזית

עכשיו המסגרת הזו עצמה יוצאת מהמסגרת של סיפור המשכן, וראינו חלק מזה בסיפורי המשכן בספר שמות. המשכן הוא המרכז, זה מרכז המחנה, מרכז המחנה, זה המקום שה׳, כביכול, הולך ומהלך איתם וגם יוצא למלחמה איתם, עם העם. סביב זה יש מחנה לויה, מחנה כהנים, הלויים, כל זה.

ודבר אחד מאוד ספציפי שספר במדבר מדגיש, שהוא באמת חלק, במילים אחרות, נוכל לראות, כמו שאמרתי, דרך אחת לראות את זה היא להתחיל את זה עם המפקד, דרך אחרת לראות את החלק הזה של הסיפור היא שההתחלה הזו היא באמת ההשלמה של סיפור חנוכת המשכן, שהיו לנו חלקים ממנו גם בספר שמות וגם בספר ויקרא וגם בספר במדבר.

שלושת הספרים האמצעיים וחנוכת המשכן

אז שלושת הספרים האלה, שלושת הספרים האמצעיים של התורה, נכון, אם נשים את בראשית בצד אחד כמו פתיחה ודברים בצד השני כסיום, אז יש לנו את שלושת הספרים האמצעיים של התורה, ויש סיפור אחד שחוזר על עצמו בכל שלושתם באופן מאוד מפורש.

כמובן, יש כמה מצוות שחוזרות במידה מסוימת בכל שלושתם וכן הלאה, אבל יש סיפור אחד, סיפור מרכזי שחוזר בכל שלושתם, או שחלקים ממנו מופיעים בכל אחד מהם, וזה סיפור חנוכת המשכן.

אז חנוכת המשכן, ההקמה בפועל, בניית המשכן היא בסוף ספר שמות, החנוכה עם הקרבנות היא בצו שמיני, המילואים של ויקרא, והחלק, שהוא בעיקר החלק של הלויים, חנוכת הלויים, וגם חנוכת הנשיאים, נכון, בהעלותך ישראל, שאנחנו קוראים בחנוכה, נכון, זו פרשת חנוכה, המזבח, היא בבמדבר.

אז זה כנראה איזה סוד או איזה רמז לארגן את שלושת הספרים האלה סביב המשכן הזה, וכמו שאני אומר, יש את החלק של הלויים, שאפשר לומר שהוא החלק החיצוני ביותר, נכון, הדרך שבה הארגון של המשכן מתפשט החוצה לכיוון כל המחנה.

מבנה שלושת החלקים של ספר במדבר

אז זה באמת החלק הראשון של הספר, שאפשר לומר שהולך עד פרשת בהעלותך, פחות או יותר עד כאן. באמצע, בתווך, יש לך את המצוות האלה, שחלקן אנחנו יכולים בערך להבין איך הן מתחברות – כמו שהטמאים צריכים לצאת מהמחנה – אבל חלקן קשה יותר להסביר למה הן שייכות לכאן. אבל זה מה שיש לנו כאן, עד לכאן.

מצוות פסח שני אנחנו יכולים להבין שהיא מצווה גם – שכחתי לומר – אחת מהמצוות שממוסגרות במפורש כתגובה לסיפור. אז זה גם אחד מהסודות, אחד מסוגי המצוות שפופולריות במיוחד בספר במדבר, למרות שיש כמה דוגמאות להן בספר ויקרא ואולי אפילו בספר שמות, כפי שדנו.

חלק ראשון: מפקד וארגון

עכשיו החלק השני של הסיפור, שאפשר לומר שהוא כאן – איפה שהתחלתי מסעי, אבל אולי אעשה אות גדולה יותר של כותרות כדי להראות את החלק הזה, את החלוקה הזו, כי זה פשוט מקל להיות מסוגל איכשהו לחלק את הספר – הוא שאחרי כל זה, אחרי שכל זה מוקם, ככה הסיפור הולך. אחרי שכל זה מוקם, יש לנו את המשכן, יש לנו את העם מוקם סביב המשכן, עכשיו אנחנו מתחילים לנסוע לארץ ישראל.

זה משהו שקורה סביב פסח שני, פרשת בהעלותך. היא מתארת בדיוק איך זה יעבוד ואיך הם הלכו לשם ואיך כל זה, כל הסדר עם ישראל, כל הסיפורים שם – זו ההתחלה של הצעידה לכיוון ארץ ישראל. ומה שקורה בצעידה הזו הוא באמת, שם אנחנו מקבלים את כל הבעיות.

אז אנחנו מתחילים עם תבערה, קברות התאווה, סיפור המרגלים, מאוחר יותר סיפור המקושש, אולי סיפור קרח, סיפור מי מריבה – כל הסיפורים האלה הם איכשהו בעיות שקרו בחלק השני הזה, לא בחלק הראשון של הסיפור שבו הם הוקמו. הכל באמת יפה; זה החלק שבו הכל עדיין מושלם.

מבהעלותך – אנחנו אומרים בהעלותך, חצי שני – בהעלותך, שלח, קרח, חוקת, בלק, פנחס, סיפור זמרי ובני מדין – כל אלה הן בעיות שספציפיות לשלב הזה של העם שצועד לכיוון ארץ ישראל וכל התלונות שלהם, כל הבעיות שלהם, כל הסיבות שגרמו לצעידה הזו להפוך לסוג של נדודים של 40 שנה וכן הלאה.

באמצע, יש חבורה של מצוות מפוזרות: מצוות מנחות ונסכים וחלה וקרבנות בפרשת שלח, מצוות ציצית מאוחר יותר, מצוות תרומות ומעשרות וכהונה בפרשת קרח, מצוות טהרת מת – כל אלה, הן כולן מאורגנות בקבוצות, כפי שאתם יכולים לראות. זה לא כאילו יש מצוות באקראי; בדרך כלל יש כמו קבוצה, סדרה של מצוות שאיכשהו נכנסת. אולי נוכל להבין אם נמצא אחת בכל קבוצה ששייכת לסיפור, אולי השאר הן איכשהו דרך אגב. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל זה החצי השני, החלק השני של הספר הזה.

יש סיפור של בלק ובלעם, שגם צריך להיראות כחלק מזה. זה אחד מהאנשים שהם פגשו בדרכם – כמובן סיפור של הצלחה, למרות שיש כמה סיבוכים בזה עם זמרי ופנחס וכל זה – אבל איכשהו סיפור הוא חלק מזה. אז זה החלק השני של המסע של הספר הזה והסיפור הזה.

חלק שני: הצעידה ובעיותיה

אז יש לנו את החלק השלישי, ששוב זה לא לגמרי ברור איפה להתחיל אותו, אבל אולי נוכל להתחיל אותו רק בפרשת מטות, או שנוכל להתחיל אותו כבר בפרשת חוקת. יש שאלה כאן איפה צריך להתחיל את החלק הזה. אבל נוכל לקרוא לזה – במסגרת של ספר דברים, בנאום של משה, זה ממסגר באופן מאוד מפורש את המדבר כשלושת השלבים האלה. יש שלב בהר סיני שבו הכל היה נהדר. יש שלב מסיני והחניה שלו עד קדש ברנע, שזה חוקת – וזו הסיבה שזו הסיבה לעקוב אחרי משה רבינו בארגון הסיפור בדרך הזו – הוא המקום שבו הקללה של הדור הראשון, הבעיות שבהן הם לא רצו ללכת, הם עדיין עצרו.

ולבסוף יש לנו דור חדש ואנחנו צועדים לכיוון ארץ ישראל. בסדרת הסיפורים הזו יש לנו סדרה של הצלחות. זה באמת המקום שבו יש לנו את החצי השני של סיפור המפקד. שוב, העם נספר בעיקר למטרת יצירת הצבא הזה שהולך ללכת לארץ ישראל. יש לנו נקום את מדין, שאנחנו יכולים לדון לאיזו סדרה זה שייך. ואז יש לנו כבר כאן איך יהושע מתמנה להיות המנהיג הבא, למרות שמשה מת הרבה יותר מאוחר. ויש לנו את סדרת המלחמות הזו: נקום את מדין, נקום שיש לנו בסיחון ועוג, ועוד כמה מלחמות, או הימנעות ממלחמות שנדונה בפרשת חוקת.

אז זה הסיפור שבו הדברים מתחילים להסתדר. הם מתחילים לנצח במלחמות שלהם באמת. הדברים מתחילים להסתדר, וזה החלק השלישי של הסיפור. וזה מוביל אותנו עד לפרשת מטות-מסעי, שזה ממש ההלכות של איך יכבשו את הארץ, למי יתנו אותה ויחלקו אותה ביניהם, וכן הלאה. ובין לבין יש לנו עוד כמה הלכות: הלכות נדרים בתחילת מטות, וכן הלאה, שאפשר איכשהו לחבר כל אחת מהן באופן מקומי לחלק שלה בסיפור, אבל אין בהירות גדולה בעניין הזה.

חלק שלישי: הצלחה וכיבוש

אז זו החלוקה לשלושה חלקים של הספר שאפשר לעשות אם רוצים לקחת את הנרטיב הזה של המסע במדבר כעיקרי.

אז יש לנו את החלק הראשון עד בהעלותך, שבו הם מסדרים הכל בסיני.

החלק השני מבהעלותך עד אמצע חוקת, או אולי עד פינחס-מטות, שזה הנדודים במדבר, כל הבעיות שהיו להם במדבר שהם יצרו, החטאים שלהם, הבעיות שלהם, וכן הלאה.

ואז החלק השלישי הוא אחרי שהקללה הזו עברה, אחרי שהבעיה הזו עוברת, כשהדברים מתחילים להסתדר. הם מתחילים לעשות את ה… יש את השלב המוזר הזה של מלחמות, שבדרך כלל מוזנחות בסיפורים שאנחנו מספרים, של המלחמות המוצלחות שמשה הוביל, והסף של ארץ ישראל, נכון, כיבוש עבר הירדן, וכן הלאה, וכל ההלכות שהולכות יחד עם זה. זה החלק השלישי של הספר, וזה מביא אותנו לסוף הספר.

אז זו ההקדמה שלי לספר במדבר.

Bamidbar Chapter 1: The Census of Israel

Introduction: Why Read the Census?

So today we’re reading the first chapter in Bamidbar. It’s a long chapter in terms of the amount of pesukim, but also a lot of information in terms of numbers and names and things like that which are important. We can discuss maybe why these things might be important to the peshat, but I think it’s kind of simple to understand why it’s important.

The question is really more: why is it relevant? Why was it kept for us to read all the time, every year, or whenever we read it? That’s the question. For the time, it’s pretty obvious that censuses are very important. Every country, every functioning government and every functioning society has to have some way of organizing itself. Especially, as we explained, this is them organizing the journey through the desert to go to Eretz Yisrael. There needs to be—we need to know who is going to lead it, who is on top, who is on the bottom, who is on the side. These are important things.

The Importance of Yichus

They also have important legal, or we could say what’s called yichus, important implications for knowing who you are in terms of who you could marry, who you can’t marry, in terms of genealogy. Yichus being a very important thing for people to understand themselves. One of the answers to “who you are” is to say: I am the son of so-and-so, the son of so-and-so, and so on.

That’s probably the reason why these things were kept ledorot. Of course, entire books like Divrei HaYamim in Tanakh are about tracing these genealogies further down. Pretty sure that people, as far as they could, have always cared about knowing how to ascribe themselves, to trace their genealogy up to the Shevatim, up to these people that went on to Israel.

These are considered the paradigmatic generation where the order of the tribes was set, where each person, where they live in Eretz Yisrael, was set. Sefer Yehoshua gives us the names of the places where everyone settled. So these are important historically. For us, after a very long time, we don’t really know how to connect to that, but it’s not really hard to understand in a simple way why these things would be important. Although it still doesn’t make it entirely less boring to us when we read it. Simply, of course, if you get into really tracing things through, you’ll always find interesting things.

In any case, we will just be telling you what it says, what it talks about.

The Date and Time

The first pasuk is the one that gives us the date and time for all of this, and that’s important. As we said, one of the big ways in which all of this is organized is by this chronology, and therefore they all have this date and time of when the story happened, where we’re up to in the story. Specifically, this is where the story counts months and years from Yetziat Mitzrayim, which is what starts all the story, what organizes this whole story.

So bachodesh hasheini, the second month, the first day in the second month, in the second year from Yetziat Mitzrayim. So we understand that we’re after hakamat haMishkan. The first year was when the Yetziat Mitzrayim itself happened, right, and all that. And the second year, in the first month—we call this, in the first month is when the Mishkan was set up. And now we have, in the second month, after we assume all the festivities are done, everything died down, now we have this story of the census.

The Command Structure

We have it framed as a command and then the carrying out of that command—a very popular framing in the Torah, especially in parshiyot to do with Kohanim and so on. A very popular framing: this is the framing, it gets the command from Hashem to do this.

Now, se’u et rosh (picking up your head) is just an idiom for counting, because you count heads, right? One person. We don’t count hands because each person has two hands, so we have to count their heads. But also, of course, if you remember the story of Pharaoh, it has two meanings, it has double meaning, and there is some implication in that symbolism, in that language. But anyways, literally it just means this.

Organizational Units

And they’re counted by their families, by their father’s houses. As we’ve seen already, for example in Parshat Bo, a Beit Av is a level of society. It’s a part of the societal structure that people belong to their Beit Av, which might be the same as mishpachot or maybe not. Maybe mishpachot are a higher level, but it’s a unit. It’s a part of the important units in which the society was organized. So we have to know to which one each belongs.

Who Was Counted

And only the males were counted, only from 20 years and on. It doesn’t say here until when. And of course, 20 years is the military age. And also what’s really considered—we saw last week, right? We saw last chapter in Sefer Vayikra, we saw the law of Arachin, which very clearly also describes 20 to 60 as being the prime years of a person’s life.

So up to 20—20 is the age of adulthood in the Torah. It’s very interesting because everyone knows the Bar Mitzvah is when you’re 13. That age is not mentioned anywhere in the Torah. It’s not biblical, so to speak; it’s rabbinic. And the Torah she’bichtav, we only find the age of 20 as being the age of gedurah, the age of being counted as an adult for military purposes and things like that.

Of course, Chazal have some sources, they have ramazim for their age, but it’s not explicit anywhere. And I think that when Chazal say that in Beit HaMikdash they only managed from 20 years old and on, I think that this is really sourced in the fact that in the Torah she’bichtav we don’t find any other age as the age of adulthood.

The Leadership

Okay, in any case, this is them being counted. Moshe and Aharon—so also seems to be important. This is another question to notice all the time: what is Aharon’s role? Of course, Aharon is the Kohen, but in some sense it seems here, and we’ll see later in the end of the book with Aharon and Elazar, the Kohen doesn’t only have a role in the Mikdash; he also has a role in the leadership of the entire people.

And then, besides for this, Moshe and Aharon being on top, we have the leaders of each mateh, each shevet, each tribe, being also the leaders. And each one of these—ish means each one, right? Ish is how the Torah says each man, each one. So each tribe has many Batei Av or many mishpachot, as we’ll see their names later. And the nasi of the shevet, the head of the tribe, is the head of all the Batei Av in that shevet.

The List of Tribes

Okay, and we have here the list of Shevatim. I’m not going to read out the names; everyone could read them themselves. Reuven, Shimon, Yehuda, Yissachar, Zevulun, and two Shevatim of Yosef. There’s always in these numbers—always Yosef is counted as two: Ephraim and Menashe. And Levi is not counted. We’ll see an explicit ta’am for that, but there’s a logic where there’s always 12 tribes. And so if we count Levi, we count Yosef as one. If not, then Yosef is counted as two.

But over here, the reason for that is because Levi is not counted as part of the tribes. He doesn’t get a part of the land, he doesn’t participate in the war, at least not in the way that all the others do. And therefore we have Ephraim and Menashe as two tribes. This is the more factual split of the tribes. Ephraim and Menashe in reality had their own tribal structures going on. We could read in the whole Tanakh, we see that Levi sort of has like its own class. It doesn’t really like one more tribe.

So that’s the order. It keeps on changing. I don’t know the reason why there’s—every time there’s, we’ll see the order here has some kind of logic later, but in general, every time it’s a different order.

Rashei Alufei Yisrael

These are the 12 leaders of the 12 tribes, and these have another title: alufei Yisrael. Alufei Yisrael means thousands of Yidden. Thousands is, as we’ve seen several times, a military organizational level, probably because there’s a thousand people, but like means something like a unit or a division. So they’re also the leaders of these alafim.

Of course we discussed the Parshat Yitro, the sarei alafim, sarei me’ot is the highest. The sarei alafim—there isn’t anything beyond that besides for the nesi’ei hashevatim, which are obviously higher than that. But they’re also rashei alufei Yisrael. So that’s why I’m saying that it means not only one thousand, but the leaders of the thousands, which is the way in which they were organized, apparently, for going to war and so on.

The Execution of the Command

So that’s the mitzvah. Maybe I should have put this in the quote once. In any case, this is the reason I don’t do it—it’s too much sometimes. But anyways, this is part of the mitzvah.

And then we have the ma’aseh, the kiyum. Moshe does it, takes these people. And maybe it’s important also that these people are in the command, they’re in the order, they were made up. Not Moshe made up who to take; it was part of Hashem’s order to have these people be the leaders. And he takes these people and along with everyone else, and they get them all together the same day, the same day he was commanded, the same day he did it.

And we say they linked, they traced themselves toward their families, to their place of Av, by count of names. I think this just means the way they counted it, like people would write down their name or say their name, and that was how it was counted. So not like by just counting numbers—counting names. And they did that as Hashem commanded Moshe.

So that’s the end of this part. Like there’s a full story here: there was a command, part of the command was who should do it, and they did it.

The Results

Now the second part of the story is giving us the results of this command. So you could also read it chronologically. I’m saying that it’s also to have a complete story, but you could just read it chronologically: they did it, and here are the results of what they did.

And here we have for each of it, more or less, a formula. It changes a tiny bit, and the formula—I don’t have a reason for words that are different one from one to the other, but more or less there’s a formula, and this formula gets repeated 12 times for each one.

The pasuk is not worried about spacing. It doesn’t just say numbers; it gives a formula for each one. This is not because they couldn’t write. In Sefer Devarim, for example, we have lists that are literally just lists without any connecting words in between. But this is for the completion of the book. That’s the simple meaning: for the literary completion of the book, it’s nicer to have things. Even if it’s repetitive, it’s nicer to have it like this. And you could like sing it when you read it, so it becomes like a song.

There’s Reuven, and he gets the title of the bechor. He has—that’s the nusach, that’s what you say for every one. In total they have 46…

The Literary Formula of the Census

I’m saying that it’s also to have a complete story, but you could just read the chronology. They did it, and here are the results of what they did. And here we have, for each of it, more or less, a formula. It changes a tiny bit. And the formula, I don’t have a reason for words that are different from one to the other, but more or less, there’s a formula. And this formula gets repeated 12 times for each one.

The posuk is not worried about sparing ink. It doesn’t just say numbers. It gives a formula for each one. This is not because they couldn’t write in Sefer Devarim, for example, we have lists that are literally just lists without any connecting words in between. But this is for the completion of the book. That’s the simple meaning. For the literary completion of the book, it’s nicer to have things, even if it’s repetitive, it’s nicer to have it like this. And you could sing it when you read it. So it becomes like a song.

There’s Reuven, and he gets a title, the bechor. He has, toldot Yisrael, l’mishpechotam, l’veit avotam, and the niggun. That’s what you say for every one and totaled they have 46,500 people. Then Shimon, with the same megillah, has 59,300 people. Then Gad has, with the same megillah, 54,650 people.

Observations About the Numbers

There’s also an interesting thing to note that all these numbers are equal besides full hundred, besides for a few that are 50. Then, as people have noticed, it was probably rounded somehow. But it’s also interesting why some of them have 50s. Maybe they didn’t round to 50 and it happens to have been that these were the ones that had only 50s or so on.

Yehuda, same thing, has 74,600 people. There’s also significance here to notice who has the bigger tribes. Of course, that makes a big difference. We can see that Yehuda is the biggest over here in this group in general.

Yisachar has 54,400. Zevulun has 75,400. There’s also numbers that keep on coming back, like 400, right? 54,400, 75,400. We had 400 before also, if I remember. No, 53.

For Ephraim, we have 40,500. For Menashe, we have 32,200. For Binyamin, we have 53,400. That’s another 400. There’s certain numbers between 1 and 10 that don’t happen here, and some that do.

For Dan, there’s 62,700. For Asher, there’s 41,500. For Naftali, there’s 53,400. Those are the elect, and that’s all of them.

These are the counts, the census, that Moshe and Aharon did, along together with these 12 leaders of the tribes. Altogether, if you count all together, you get 603,550, not including Shevet Levi, who were not loyal—they were not counted, not included in this census.

The Special Status of Shevet Levi

And here, it’s a little backwards, because this should have been said before. But I think also, this is for the completion of the story. The story is organized in a logical order, more than a chronological order, because obviously, Moshe needed to have been told not to count the Leviim already before, otherwise, he would have done it, because they’re also part of the eidah. Or maybe he understood it himself. But I think it’s really because now we’re starting to talk about the Leviim, and we’re going to see when we talk about them two or three times. We have a mitzvah. And again, we have this framing of a command and a fulfillment. I think that’s what it’s for, although, because otherwise, that second thing, the ka’asher tzivah, doesn’t make sense.

So there’s a command that says, don’t count Levi. Lo tifkedu, et rosh shevet Levi, lo tisa. Maybe these two things mean the same thing. Maybe they have some difference in meaning.

The Role of the Leviim

And number two, what will they do? And these two things seem to have been connected. Because the census, as we said, the census is not just knowing how many people. It’s really giving them a job. And I think that the job given to all the people is, al Yisrael, to put them in the army. And therefore, what it’s saying here is the Leviim are not going to be part of the army. They’re going to have a different job, which is, in some sense, part of the army. Because the Mishkan is traveling with them, with the machaneh.

But their job will be, hafked es ha-Leviim al Mishkan ha-eidut v’al kol keilav. They will be in charge of the Mishkan and the vessels of the Mishkan. They will carry it, and they will serve it, and they will also encamp around the Mishkan. They’re watching it, right? It’s the mishmeret ha-Mishkan. They’re literally the watchers of it in a literal sense, but also in the sense of honor and so on. And they will also be the ones taking it apart and putting it together. So there’s a list of things that they do. They carry, they serve, they encamp together with it, and they put it up and down.

And anyone else will be put to death—v’hazar hakarev yumat. Someone who’s not a Levi cannot be allowed to enter, cannot be allowed to touch. And we’ll see stories specifically about this later. But that’s the law, and that’s why Shevet Levi has their own category here.

The Encampment Structure

And then, so that’s what the Levi will do. And now the Bnei Yisrael, all the other Bnei Yisrael, all encamp, each for his machaneh, each for his degel, each for his flank. Or something like that, it means. I don’t know if it means literally a flag, but the flag is what symbolizes that. And l’tzivotam, to their armies, right?

The Leviim will be around the Mishkan, v’lo yihyeh ketzef. So part of the job of the Leviim is to make sure that the Yidden don’t touch the Mishkan, because then there would be a ketzef, then there would be anger on the Yidden. But the Leviim are in charge of watching that this doesn’t happen.

Summary of the Structure

So this is the order. So there’s like, in general, three parts in this tzivui, right? There’s the not counting the Levi. There’s what they will do, and where they will live, and where the Yidden will live, where everyone else will encamp. And we have this report of them doing what Moshe has told them to do. And I think this probably should be said to refer to this. Just this is the completion of this little series of this little envelope here. There’s a mitzvah and a tzivui, although maybe it goes on what we said before. But it already was, ka’asher tzivah Hashem et Moshe, in the beginning for the census. So this is probably for this second part.

And that’s the end of chapter one.

במדבר פרק א: מפקד בני ישראל

הקדמה: למה לקרוא את המפקד?

אז היום אנחנו קוראים את הפרק הראשון בבמדבר. זה פרק ארוך מבחינת כמות הפסוקים, אבל גם הרבה מידע מבחינת מספרים ושמות ודברים כאלה שהם חשובים. אפשר לדון אולי למה הדברים האלה עשויים להיות חשובים לפשט, אבל אני חושב שזה די פשוט להבין למה זה חשוב.

השאלה היא באמת יותר: למה זה רלוונטי? למה זה נשמר לנו לקרוא כל הזמן, כל שנה, או מתי שאנחנו קוראים את זה? זו השאלה. לזמנו, זה די ברור שמפקדים הם מאוד חשובים. כל מדינה, כל ממשל מתפקד וכל חברה מתפקדת צריכים להיות להם איזושהי דרך לארגן את עצמם. במיוחד, כפי שהסברנו, זה הם מארגנים את המסע דרך המדבר ללכת לארץ ישראל. צריך להיות – אנחנו צריכים לדעת מי יוביל את זה, מי למעלה, מי למטה, מי בצד. אלה דברים חשובים.

החשיבות של יחוס

יש להם גם השלכות משפטיות חשובות, או מה שנקרא יחוס, השלכות חשובות לדעת מי אתה מבחינת מי אתה יכול להתחתן, מי אתה לא יכול להתחתן, מבחינת שושלת. יחוס הוא דבר מאוד חשוב לאנשים להבין את עצמם. אחת התשובות ל״מי אתה” היא לומר: אני בן פלוני, בן פלוני, וכן הלאה.

זו כנראה הסיבה למה הדברים האלה נשמרו לדורות. כמובן, ספרים שלמים כמו דברי הימים בתנ״ך עוסקים במעקב אחר השושלות האלה הלאה. אני די בטוח שאנשים, עד כמה שיכלו, תמיד היה אכפת להם לדעת איך לייחס את עצמם, לעקוב אחר השושלת שלהם עד השבטים, עד האנשים האלה שהלכו לישראל.

אלה נחשבים הדור הפרדיגמטי שבו סדר השבטים נקבע, שבו כל אדם, איפה הוא גר בארץ ישראל, נקבע. ספר יהושע נותן לנו את שמות המקומות שבהם כולם התיישבו. אז אלה חשובים היסטורית. לנו, אחרי זמן מאוד ארוך, אנחנו לא באמת יודעים איך להתחבר לזה, אבל זה לא באמת קשה להבין בצורה פשוטה למה הדברים האלה יהיו חשובים. למרות שזה עדיין לא עושה את זה פחות משעמם לנו כשאנחנו קוראים את זה. פשוט, כמובן, אם נכנסים באמת לעקוב אחר דברים, תמיד תמצאו דברים מעניינים.

בכל מקרה, אנחנו פשוט נספר לכם מה זה אומר, על מה זה מדבר.

התאריך והזמן

הפסוק הראשון הוא זה שנותן לנו את התאריך והזמן לכל זה, וזה חשוב. כפי שאמרנו, אחת הדרכים הגדולות שבהן כל זה מאורגן היא על ידי הכרונולוגיה הזו, ולכן לכולם יש את התאריך והזמן הזה של מתי הסיפור קרה, איפה אנחנו בסיפור. ספציפית, כאן הסיפור סופר חודשים ושנים מיציאת מצרים, שזה מה שמתחיל את כל הסיפור, מה שמארגן את כל הסיפור הזה.

אז בחודש השני, החודש השני, היום הראשון בחודש השני, בשנה השנייה מיציאת מצרים. אז אנחנו מבינים שאנחנו אחרי הקמת המשכן. השנה הראשונה הייתה כשיציאת מצרים עצמה קרתה, נכון, וכל זה. והשנה השנייה, בחודש הראשון – אנחנו קוראים לזה, בחודש הראשון זה כשהמשכן הוקם. ועכשיו יש לנו, בחודש השני, אחרי שאנחנו מניחים שכל החגיגות נגמרו, הכל נרגע, עכשיו יש לנו את הסיפור הזה של המפקד.

מבנה הפיקוד

יש לנו את זה ממוסגר כציווי ואז ביצוע הציווי הזה – מסגרת מאוד פופולרית בתורה, במיוחד בפרשיות שקשורות לכהנים וכדומה. מסגרת מאוד פופולרית: זו המסגרת, הוא מקבל את הציווי מה׳ לעשות את זה.

עכשיו, שאו את ראש (להרים את הראש) זה פשוט ביטוי לספירה, כי סופרים ראשים, נכון? אדם אחד. אנחנו לא סופרים ידיים כי לכל אדם יש שתי ידיים, אז אנחנו צריכים לספור את הראשים שלהם. אבל גם, כמובן, אם אתם זוכרים את הסיפור של פרעה, יש לזה שתי משמעויות, יש לזה משמעות כפולה, ויש איזושהי משמעות בסמליות הזו, בשפה הזו. אבל בכל מקרה, מילולית זה פשוט אומר את זה.

יחידות ארגוניות

והם נספרים לפי משפחותיהם, לפי בתי אבותם. כפי שכבר ראינו, למשל בפרשת בא, בית אב הוא רמה של חברה. זה חלק מהמבנה החברתי שאנשים שייכים לבית האב שלהם, שאולי זהה למשפחות או אולי לא. אולי משפחות זו רמה גבוהה יותר, אבל זו יחידה. זה חלק מהיחידות החשובות שבהן החברה הייתה מאורגנת. אז אנחנו צריכים לדעת לאיזו כל אחד שייך.

מי נספר

ורק הזכרים נספרו, רק מגיל 20 שנה ומעלה. לא כתוב כאן עד מתי. וכמובן, 20 שנה זה גיל הצבא. וגם מה שבאמת נחשב – ראינו בשבוע שעבר, נכון? ראינו בפרק האחרון בספר ויקרא, ראינו את דין ערכין, שמאוד ברור גם מתאר 20 עד 60 כשנות השיא של חיי אדם.

אז עד 20 – 20 זה גיל הבגרות בתורה. זה מאוד מעניין כי כולם יודעים שבר מצווה זה כשאתה בן 13. הגיל הזה לא מוזכר בשום מקום בתורה. זה לא מקראי, כביכול; זה רבני. ובתורה שבכתב, אנחנו מוצאים רק את גיל 20 כגיל הגדלות, הגיל של להיספר כמבוגר למטרות צבאיות ודברים כאלה.

כמובן לחז״ל יש מקורות, יש להם רמזים לגיל שלהם, אבל זה לא מפורש בשום מקום. ואני חושב שכשחז״ל אומרים שבבית המקדש הם רק שימשו מגיל 20 שנה ומעלה, אני חושב שזה באמת נובע מהעובדה שבתורה שבכתב אנחנו לא מוצאים שום גיל אחר כגיל הבגרות.

ההנהגה

בסדר, בכל מקרה, זה הם נספרים. משה ואהרן – אז גם נראה חשוב. זו עוד שאלה לשים לב אליה כל הזמן: מה התפקיד של אהרן? כמובן, אהרן הוא הכהן, אבל במובן מסוים נראה כאן, ונראה אחר כך בסוף הספר עם אהרן ואלעזר, לכהן אין רק תפקיד במקדש; יש לו גם תפקיד בהנהגת כל העם.

ואז, מלבד זה, משה ואהרן בראש, יש לנו את המנהיגים של כל מטה, כל שבט, כל שבט, שהם גם המנהיגים. וכל אחד מאלה – איש אומר כל אחד, נכון? איש זה איך התורה אומרת כל אדם, כל אחד. אז לכל שבט יש הרבה בתי אב או הרבה משפחות, כפי שנראה את השמות שלהם אחר כך. ונשיא השבט, ראש השבט, הוא הראש של כל בתי האב בשבט הזה.

רשימת השבטים

בסדר, ויש לנו כאן את רשימת השבטים. אני לא הולך לקרוא את השמות; כולם יכולים לקרוא אותם בעצמם. ראובן, שמעון, יהודה, יששכר, זבולון, ושני שבטים של יוסף. תמיד במספרים האלה – תמיד יוסף נספר כשניים: אפרים ומנשה. ולוי לא נספר. נראה טעם מפורש לזה, אבל יש היגיון שתמיד יש 12 שבטים. ואז אם אנחנו סופרים את לוי, אנחנו סופרים את יוסף כאחד. אם לא, אז יוסף נספר כשניים.

אבל כאן, הסיבה לזה היא כי לוי לא נספר כחלק מהשבטים. הוא לא מקבל חלק בארץ, הוא לא משתתף במלחמה, לפחות לא בדרך שכל האחרים משתתפים. ולכן יש לנו את אפרים ומנשה כשני שבטים. זו החלוקה היותר עובדתית של השבטים. לאפרים ומנשה במציאות היו מבנים שבטיים משלהם. אפשר לקרוא בכל התנ״ך, אנחנו רואים שלוי הוא כמו מעמד משלו. הוא לא באמת כמו עוד שבט אחד.

אז זה הסדר. הוא ממשיך להשתנות. אני לא יודע את הסיבה למה יש – כל פעם יש, נראה שלסדר כאן יש איזשהו היגיון אחר כך, אבל באופן כללי, כל פעם זה סדר אחר.

ראשי אלופי ישראל

אלה 12 המנהיגים של 12 השבטים, ולאלה יש עוד תואר: אלופי ישראל. אלופי ישראל אומר אלפים של יהודים. אלפים זה, כפי שראינו כמה פעמים, רמה ארגונית צבאית, כנראה כי יש אלף אנשים, אבל כמו אומר משהו כמו יחידה או חטיבה. אז הם גם המנהיגים של האלפים האלה.

כמובן דנו בפרשת יתרו, שרי אלפים, שרי מאות זה הכי גבוה. שרי האלפים – אין משהו מעבר לזה מלבד נשיאי השבטים, שהם ברור גבוהים מזה. אבל הם גם ראשי אלופי ישראל. אז לכן אני אומר שזה אומר לא רק אלף אחד, אלא מנהיגי האלפים, שזו הדרך שבה הם היו מאורגנים, כנראה, ללכת למלחמה וכדומה.

ביצוע הציווי

אז זו המצווה. אולי הייתי צריך לשים את זה בציטוט פעם אחת. בכל מקרה, זו הסיבה שאני לא עושה את זה – זה יותר מדי לפעמים. אבל בכל מקרה, זה חלק מהמצווה.

ואז יש לנו את המעשה, הקיום. משה עושה את זה, לוקח את האנשים האלה. ואולי זה חשוב גם שהאנשים האלה הם בציווי, הם בפקודה, הם נקבעו. לא משה המציא את מי לקחת; זה היה חלק מהפקודה של ה׳ שהאנשים האלה יהיו המנהיגים. והוא לוקח את האנשים האלה ויחד עם כולם, והם מאספים את כולם ביום אחד, באותו יום שהוא צווה, באותו יום הוא עשה את זה.

ואנחנו אומרים שהם התייחסו, הם עקבו אחר עצמם למשפחותיהם, למקום בית אבותם, במספר שמות. אני חושב שזה פשוט אומר הדרך שהם ספרו את זה, כמו שאנשים היו כותבים את השם שלהם או אומרים את השם שלהם, וככה זה נספר. אז לא כמו רק לספור מספרים – לספור שמות. והם עשו את זה כאשר ה׳ ציווה את משה.

אז זה הסוף של החלק הזה. כמו שיש סיפור שלם כאן: היה ציווי, חלק מהציווי היה מי צריך לעשות את זה, והם עשו את זה.

התוצאות

עכשיו החלק השני של הסיפור נותן לנו את התוצאות של הציווי הזה. אז אפשר גם לקרוא את זה כרונולוגית. אני אומר שזה גם כדי שיהיה סיפור שלם, אבל אפשר פשוט לקרוא את זה כרונולוגית: הם עשו את זה, והנה התוצאות של מה שהם עשו.

וכאן יש לנו לכל אחד, פחות או יותר, נוסחה. זה משתנה קצת, והנוסחה – אין לי סיבה למילים שונות מאחד לשני, אבל פחות או יותר יש נוסחה, והנוסחה הזו חוזרת 12 פעמים לכל אחד.

הפסוק לא חושש מלחסוך בדיו. הוא לא רק אומר מספרים; הוא נותן נוסחה לכל אחד. זה לא בגלל שהם לא יכלו לכתוב. בספר דברים, למשל, יש לנו רשימות שהן ממש רק רשימות בלי שום מילות חיבור ביניהן. אבל זה לשלמות הספר. זו המשמעות הפשוטה: לשלמות הספרותית של הספר, זה יותר יפה שיהיו דברים. גם אם זה חוזר על עצמו, זה יותר יפה שיהיה ככה. ואפשר לשיר את זה כשקוראים את זה, אז זה הופך לכמו שיר.

יש ראובן, והוא מקבל את התואר של הבכור. יש לו – זה הנוסח, זה מה שאומרים לכל אחד. בסך הכל יש להם 46…

הנוסחה הספרותית של המפקד

אני אומר שזה גם כדי שיהיה סיפור שלם, אבל אפשר פשוט לקרוא את הכרונולוגיה. הם עשו את זה, והנה התוצאות של מה שהם עשו. וכאן יש לנו, לכל אחד, פחות או יותר, נוסחה. זה משתנה קצת. והנוסחה, אין לי סיבה למילים שונות מאחד לשני, אבל פחות או יותר, יש נוסחה. והנוסחה הזו חוזרת 12 פעמים לכל אחד.

הפסוק לא חושש מלחסוך בדיו. הוא לא רק אומר מספרים. הוא נותן נוסחה לכל אחד. זה לא בגלל שהם לא יכלו לכתוב בספר דברים, למשל, יש לנו רשימות שהן ממש רק רשימות בלי שום מילות חיבור ביניהן. אבל זה לשלמות הספר. זו המשמעות הפשוטה. לשלמות הספרותית של הספר, זה יותר יפה שיהיו דברים, גם אם זה חוזר על עצמו, זה יותר יפה שיהיה ככה. ואפשר לשיר את זה כשקוראים את זה. אז זה הופך לכמו שיר.

יש ראובן, והוא מקבל תואר, הבכור. יש לו, תולדות ישראל, למשפחותם, לבית אבותם, והניגון. זה מה שאומרים לכל אחד ובסך הכל יש להם 46,500 איש. אז שמעון, עם אותה מגילה, יש לו 59,300 איש. אז גד יש לו, עם אותה מגילה, 54,650 איש.

תצפיות על המספרים

יש גם דבר מעניין לשים לב שכל המספרים האלה שווים חוץ ממאה שלמה, חוץ מכמה שהם 50. אז, כפי שאנשים שמו לב, זה כנראה עוגל איכשהו. אבל זה גם מעניין למה לחלק מהם יש 50. אולי הם לא עיגלו ל-50 וזה במקרה היה שאלה היו אלה שהיו להם רק 50 וכדומה.

יהודה, אותו דבר, יש לו 74,600 איש. יש גם משמעות כאן לשים לב למי יש את השבטים הגדולים יותר. כמובן, זה עושה הבדל גדול. אנחנו יכולים לראות שיהודה הוא הגדול ביותר כאן בקבוצה הזו באופן כללי.

יששכר יש לו 54,400. זבולון יש לו 75,400. יש גם מספרים שחוזרים, כמו 400, נכון? 54,400, 75,400. היה לנו 400 קודם גם, אם אני זוכר. לא, 53.

לאפרים, יש לנו 40,500. למנשה, יש לנו 32,200. לבנימין, יש לנו 53,400. זה עוד 400. יש מספרים מסוימים בין 1 ל-10 שלא קורים כאן, וכמה שכן.

לדן, יש 62,700. לאשר, יש 41,500. לנפתלי, יש 53,400. אלה הנבחרים, וזה כולם.

אלה הספירות, המפקד, שמשה ואהרן עשו, יחד עם 12 המנהיגים האלה של השבטים. ביחד, אם סופרים הכל ביחד, מקבלים 603,550, לא כולל שבט לוי, שלא היו נאמנים – הם לא נספרו, לא נכללו במפקד הזה.

המעמד המיוחד של שבט לוי

וכאן, זה קצת הפוך, כי זה היה צריך להיאמר קודם. אבל אני חושב גם, זה לשלמות הסיפור. הסיפור מאורגן בסדר הגיוני, יותר מסדר כרונולוגי, כי ברור, משה היה צריך שיגידו לו לא לספור את הלויים כבר קודם, אחרת, הוא היה עושה את זה, כי הם גם חלק מהעדה. או אולי הוא הבין את זה בעצמו. אבל אני חושב שזה באמת כי עכשיו אנחנו מתחילים לדבר על הלויים, ואנחנו הולכים לראות כשאנחנו מדברים עליהם פעמיים או שלוש. יש לנו מצווה. ושוב, יש לנו את המסגרת הזו של ציווי וקיום. אני חושב שלזה זה, למרות ש, כי אחרת, הדבר השני הזה, הכאשר ציווה, לא הגיוני.

אז יש ציווי שאומר, אל תספור את לוי. לא תפקדו, את ראש שבט לוי, לא תשא. אולי שני הדברים האלה אומרים אותו דבר. אולי יש להם איזה הבדל במשמעות.

תפקיד הלויים

ומספר שתיים, מה הם יעשו? ושני הדברים האלה נראים מחוברים. כי המפקד, כפי שאמרנו, המפקד הוא לא רק לדעת כמה אנשים. זה באמת לתת להם תפקיד. ואני חושב שהתפקיד שניתן לכל העם הוא, על ישראל, לשים אותם בצבא. ולכן, מה שזה אומר כאן הוא שהלויים לא הולכים להיות חלק מהצבא. הם הולכים להיות להם תפקיד אחר, שבמובן מסוים, הוא חלק מהצבא. כי המשכן נוסע איתם, עם המחנה.

אבל התפקיד שלהם יהיה, הפקד את הלויים על משכן העדות ועל כל כליו. הם יהיו אחראים על המשכן וכלי המשכן. הם ישאו אותו, והם ישרתו אותו, והם גם יחנו סביב המשכן. הם שומרים עליו, נכון? זו משמרת המשכן. הם ממש השומרים שלו במובן מילולי, אבל גם במובן של כבוד וכדומה. והם גם יהיו אלה שמפרקים אותו ומרכיבים אותו. אז יש רשימה של דברים שהם עושים. הם נושאים, הם משרתים, הם חונים יחד איתו, והם מקימים ומורידים אותו.

וכל אחד אחר יומת – והזר הקרב יומת. מישהו שהוא לא לוי לא יכול להיכנס, לא יכול לגעת. ונראה סיפורים ספציפית על זה אחר כך. אבל זה הדין, וזו הסיבה ששבט לוי יש לו קטגוריה משלו כאן.

מבנה המחנה

ואז, אז זה מה שהלוי יעשה. ועכשיו בני ישראל, כל שאר בני ישראל, כולם חונים, כל אחד למחנהו, כל אחד לדגלו, כל אחד לאגף שלו. או משהו כזה, זה אומר. אני לא יודע אם זה אומר ממש דגל, אבל הדגל הוא מה שמסמל את זה. ולצבאותם, לצבאות שלהם, נכון?

הלויים יהיו סביב המשכן, “ולא יהיה קצף”. אז חלק מתפקידם של הלויים הוא לוודא שהיהודים לא יגעו במשכן, כי אז יהיה קצף, אז יהיה כעס על היהודים. אבל הלויים אחראים לשמור שזה לא יקרה.

סיכום המבנה

אז זה הסדר. אז יש כאילו, באופן כללי, שלושה חלקים בציווי הזה, נכון? יש את אי-ספירת הלוי. יש את מה שהם יעשו, והיכן הם יגורו, והיכן היהודים יגורו, היכן כל השאר יחנו. ויש לנו את הדיווח על כך שהם עשו את מה שמשה אמר להם לעשות. ואני חושב שזה כנראה צריך להיאמר שמתייחס לזה. זה פשוט ההשלמה של הסדרה הקטנה הזו, של המעטפת הקטנה הזו כאן. יש מצווה וציווי, אם כי אולי זה הולך על מה שאמרנו קודם. אבל כבר היה “כאשר צוה ה׳ את משה” בהתחלה לגבי המפקד. אז זה כנראה על החלק השני הזה.

וזה סוף פרק א׳.

Parshat Bamidbar: The Order of the Camps and the Flags

Connection to the Previous Parsha

In the previous parsha, the Jews were counted, but it was explained that this was to know how many people there are who are fit for military service, what the order should be for war, and so forth. In this week’s parsha, this is actually organized. Now that we know how many there are in each tribe, we can know who is stronger, who is weaker.

When one counts, one doesn’t only know how many people there are, but one understands by names, by their families, by their fathers’ houses. It follows that one understands each individual’s talents, where he belongs, what things he’s better at, whether he can better attack, or whether he can better defend. Each person has his talent and his trade, perhaps according to what he was appointed to in his family, and he is more accustomed to following his father, and so forth.

The Explanation of the Verse “Each Man by His Flag”

So in this week’s parsha, the verse actually organizes how each person will stand. And there are two parts. There is, first of all, what it means when it says “each man by his flag.” What does “degel” (flag) mean?

Two Interpretations of the Word “Degel”:

“Degel” has two meanings. “Degel” can mean a banner, as it is commonly called today, a flag. But the simple meaning in the verse is that “degel” means as it says in Song of Songs “awesome as bannered hosts” – it means like a large camp. For example, a tribe is just a small group of soldiers. The “degel” is like the entire division, as one says in English, a whole group of soldiers – that’s called a “degel.”

Rashi: The Practical Purpose of the Flag:

And presumably that’s why a “degel” is called what one uses as a banner, perhaps with signs – meaning, this is Rashi’s interpretation, that one brings a sign, a flag. It didn’t begin just as a symbol, but it has a practical purpose, a practical meaning, that one hangs up the flag, and every soldier knows where he needs to go. Each section has its own flag, and perhaps each individual had a flag. But the main point is that the flags are being organized here, how to actually organize the army.

Two Orders: Encampment and Travel

The Order of Encampment:

And the army has two things. There is “the Children of Israel shall encamp” – where one rests. This was already stated in the previous parsha – it stated that the Levites rest around the Tabernacle, and the Jews around them. This is around the Tabernacle, meaning during the encampment. Resting doesn’t mean when traveling or when fighting, but when one sits in one place, that each person has his place to sit. And this is all around the Tabernacle. One can understand that it’s as if they are protecting the Tabernacle. The Levites protect the Tabernacle, and the Jews afterward are not – the Jews are around the Tabernacle. So it was instructed. In any case, this was the order of how one rests.

The Order of Travel:

Perhaps this is also the order of how one is organized. When one enters the military, one must always be accounted for. Just as each person sits in his place as he can, and afterward as one stands in the middle, “as they encamp so shall they travel” – the same order, or more or less the same order. One could say it was exactly the same order – there is already a dispute in the Sages about this – but as they encamp, so do they also travel.

But when traveling on journeys, now traveling – I mean there is a third matter of war, when one is actually fighting, then presumably there is already a third order, not exactly everyone travels the same way. But when traveling before war, traveling to the Land of Israel, one travels in the same order of the flags.

The Four Camps

Now, when making the flags, the tribes were first counted into four parts, yes?

The Camp of Judah:

You have the camp of Judah, he is the head, and the chief of the tribe of Issachar afterward. By the third time it no longer says “chief of the tribe of Zebulun,” so that they should be joined together – he is only secondary to the secondary.

The Meaning of the Counting:

And the Torah counts over the numbers, both the numbers of each tribe – there are two countings – and also the number of the entire camp, the entire flag together. And essentially nothing new is revealed here, because one can make these calculations oneself from what is known in the previous chapter. But it appears that this has significance – the counting doesn’t just mean to know how many, it also means to organize, to be able to accomplish this, because this gives more – it states he is in the front. And so forth – there are commentators who want to say, the Baal HaTurim, it expresses another thing, that it was indeed organized in the same manner.

The Other Camps:

On the second side there is Reuben and Simeon and Gad. Afterward it states in the middle, the camp of the Levites travels in the middle, “and afterward as they encamp so shall they travel” – this means that the Tabernacle travels together, just as the Tabernacle when the camps sit in the middle, they will also transport it in the middle. Afterward there is the camp of Ephraim, Manasseh, Benjamin. Afterward Dan, Asher, and Naphtali – this is the fourth camp, the rear. So this is the order.

The Order According to Families

Preserving the Family Structure:

And essentially, each person remains with his family, with his tribe. Not like sometimes today, when one goes into the army, everyone separates from his tribe, and everyone is divided according to their talents. No, the army is “as they encamp so shall they travel, each man by his flag according to their families” – it is very organized according to how each tribe is the child of his family, of his father’s house.

The Advantage of This Order:

Although we said earlier, perhaps each person according to his talent, but it could simply be that it’s better for people to fight together with their brothers, together with their relatives, with their cousins, which is closer, which works out better this way, and it doesn’t change. Many times when one goes home, one begins to travel, there becomes a great confusion. I actually already mentioned confusion later regarding this matter.

The Summary:

But for now, the intention is that the order should be around the Tabernacle, each person should know his place and remain. Even when traveling, “as a man shall do, each man by his flag with signs” – each person knows exactly his place, knows where he goes, knows where he comes, knows what number he is, how many people, what his job is, which family he belongs to, which father’s house – all the details. Just as it is when one rests, so it is when one travels as well.

פרשת במדבר: סדר המחנות והדגלים

הקשר לפרשה הקודמת

בפרשה הקודמת ספרו את ישראל, אבל הוסבר שזה היה כדי לדעת כמה אנשים יש יוצאי צבא, מה הסדר להיות במלחמה וכדומה. בפרשה הנוכחית אכן מסדרים את זה. כשכבר יודעים כמה יש בכל שבט, אפשר לדעת מי חזק יותר, מי חלש יותר.

כשסופרים, יודעים לא רק כמה אנשים יש, אלא מבינים בשמות, למשפחותם, לבית אבותם. נמצא שמבינים לגבי כל אחד מה כשרונותיו, היכן הוא שייך, באילו דברים הוא טוב יותר, האם הוא יכול יותר לתקוף, לאטאק, או שהוא יכול יותר להגן, לדפנד. לכל אחד יש את כשרונו ואת תפקידו, אולי לפי מה שנתמנה במשפחתו, והוא רגיל יותר אחרי אביו, וכדומה.

הביאור בפסוק “איש על דגלו”

בפרשה הנוכחית הפסוק מסדר איך כל אחד הולך לעמוד. ויש שני חלקים. יש, קודם כל איך נקרא, כתוב “איש על דגלו”. מה פירוש “דגל”?

שני פירושים במילה “דגל”:

“דגל” יש לו שני פירושים. “דגל” יכול להיות פאן, כמו שהיום קוראים לזה בדרך כלל דגל. אבל הפשטות בפסוק היא ש״דגל” פירושו כמו שכתוב בשיר השירים “איומה כנדגלות”, הכוונה כמו מחנה גדול. למשל, שבט הוא קבוצה קטנה של חיילים. ה״דגל” הוא כמו כל הדיוויזיה, כמו שאומרים, קבוצה שלמה של חיילים, זה נקרא “דגל”.

רש״י: התכלית המעשי של הדגל:

וכנראה לכן נקרא “דגל” מה שמשתמשים בדגל, אולי באותות, כלומר, זה פירוש רש״י, שמביאים סימן, דגל. זה התחיל לא רק כסמל, אלא יש לו תכלית, משמעות מעשית, שתולים את הדגל, וכל חייל יודע לאן הוא צריך ללכת. לכל חלק יש את הדגל שלו, ואולי לכל אחד היה דגל. אבל העיקר הוא שמסדרים כאן את הדגלים, איך לסדר את הצבא בעצם.

שני סדרים: חנייה ומסעות

סדר החנייה:

ולצבא יש שני דברים. יש “יחנו בני ישראל” היכן נחים. זה כבר נאמר בפרשה הקודמת, נאמר שהלויים נחים סביב למשכן, וישראל סביבם. זה כמו סביב המשכן, כלומר בשעת המחנה. נחים פירושו לא כשנוסעים או כשנלחמים, אלא כשיושבים במקום אחד, שלכל אחד יש את מקומו היכן לשבת. וזה הכל סביב המשכן. אפשר להבין שזה כמו שמגינים על המשכן. הלויים מגינים על המשכן, וישראל אחר כך סביב המשכן. כך נאמר. על כל פנים, זה היה הסדר איך נחים.

סדר המסעות:

אולי זה גם הסדר איך מסודרים. הרי נכנסים לצבא, צריך להיות תמיד מסודר. כמו שכל אחד יושב כבר במקומו כפי יכולתו, ואחר כך כמו שעומדים באמצע, “כאשר יחנו כן יסעו”, אותו סדר, או פחות או יותר אותו סדר, אפשר לומר שהיה ממש אותו סדר, יש מחלוקת בחז״ל כבר על זה, אבל כמו שהם חונים, כך הם גם נוסעים.

אבל כשנוסעים במסעות, עכשיו נוסעים, אני חושב שיש דבר שלישי של מלחמה, כשאכן נלחמים, אז כנראה יש כבר סדר שלישי, לא בדיוק כל אחד נוסע כך. אבל כשנוסעים טרם מלחמה, נוסעים לארץ ישראל, הולכים לנסוע באותו סדר של הדגלים.

ארבעת המחנות

עכשיו, בשעת עשיית הדגלים, קודם נספרו השבטים לארבעה חלקים, כן?

דגל מחנה יהודה:

יש דגל מחנה יהודה, הוא הראש, ואלוף מטה יששכר, אחר כך, בפעם השלישית לא כתוב כבר אלוף מטה זבולון, כדי שיצטרפו, הוא רק טפל לטפל.

משמעות הספירה:

והתורה מונה את המספרים, גם המספרים של כל שבט, יש שני פקודים, וגם המספר של כל המחנה, כל הדגל יחד. ובעצם לא מחדש כאן כלום, כי אפשר לעשות את החשבונות לבד ממה שיודעים בפרק הקודם. אבל נראה שיש לזה משמעות, הספירה לא רק לדעת כמה, אלא גם לסדר, לדעת לבצע, כי זה נותן יותר, כתוב שהוא בחזית. וכדומה, יש מפרשים שרוצים לומר, בעל הטורים, זה מבטא עוד דבר, שאכן סידרו את זה באותו אופן.

שאר המחנות:

בצד השני יש ראובן ושמעון וגד. אחר כך כתוב באמצע, דגל מחנה לויים נוסע באמצע, “ואחר כך כאשר יחנו כן יסעו”, כלומר שהמשכן נוסע יחד, כמו שהמשכן כשהם יושבים באמצע, ינסעו אותו גם באמצע. אחר כך יש מחנה אפרים, מנשה, בנימין. אחר כך דן, אשר, ונפתלי, זה המחנה הרביעי, האחור. זה הסדר.

הסדר לפי משפחות

שמירת המבנה המשפחתי:

ובעצם, כל אחד נשאר עם משפחתו, עם שבטו. לא כמו לפעמים היום, נכנסים לצבא, כל אחד מתפזר משבטו, ומחלקים כל אחד לפי כשרונותיו. לא, הצבא הוא “כאשר יחנו כן יסעו איש על דגלו למשפחותם”, זה מאוד מסודר לפי איך שכל שבט הוא הבן של משפחתו, של בית אביו.

היתרון בסדר זה:

למרות שאמרנו קודם, אולי כל אחד לפי כשרונו, אבל יכול להיות סתם כך, כל אחד, שעדיף שאנשים יילחמו יחד עם אחיהם, יחד עם קרוביהם, עם בני דודיהם, מה שיותר קרוב, שכך עובד יותר טוב, וזה לא משתנה. הרבה פעמים כשהולכים הביתה, מתחילים לנסוע, נעשית התפזרות גדולה. כבר הזכרתי בדיוק התפזרות מאוחר יותר בעניין הזה.

הסיכום:

אבל בינתיים רוצים שהסדר יהיה סביב המשכן, כל אחד ידע את מקומו, וישאר. אפילו כשנוסעים, “כאיש אשר יעשה איש על דגלו באותות”, כל אחד יודע בדיוק את מקומו, יודע לאן הוא הולך, יודע לאן הוא מגיע, יודע איזה מספר הוא, כמה אנשים, מה תפקידו, כך באיזו משפחה הוא שייך, באיזה בית אב, כך כל הפרטים. כמו שזה כשנחים, כך זה גם כשנוסעים.