כ"ה טבת התשפ"ו · 14 Jan 2026

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) לחץ לפתיחה

הנחות היסוד של ה"מדברים"
סקירת תריסר הנחות היסוד
¹ ההנחות הכלליות (=המשותפות) שהניחו ה"מדברים", על דעותיהם השונות ודרכיהם הרבות, והן הכרחיות לביסוס מה שרצו לבססו באשר לאותם ארבעה מושאי חקירה – שתים עשרה הנחות הן. אמנה לך כאן אותן, ולאחר מכן אבאר לך את משמעותה של כל הנחה מהן ומה שנובע ממנה.

THERE are twelve propositions common to all Mutakallemim, however different their individual opinions and methods may be; the Mutakallemim require them in order to establish their views on the four principles. I shall first enumerate these propositions, and then discuss each separately, together with the inferences which may be drawn from it.

^א) ההנחה הראשונה: הקביעה שקיים האטום ("העצם הבדיד").

PROPOSITION I. All things are composed of atoms.

^ב) ההנחה השנייה: קיום הרִיק.

PROPOSITION II. There is a vacuum.

^ג) ההנחה השלישית: הזמן מחובר מ"עִתות" (=פרקי זמן בדידים).

PROPOSITION III. Time is composed of time-atoms.

^ד) ההנחה הרביעית: אין עצם בלי כמה מקרים (=תכונות מאפיינות).

PROPOSITION IV. Substance cannot exist without numerous accidents.

^ה) ההנחה החמישית: המקרים שאתאר קיימים באטום ואין הוא בלעדיהם.

PROPOSITION V. Each atom is completely furnished with the accidents (which I will describe), and cannot exist without them.

^ו) ההנחה השישית: המקרה אינו מתמיד שתי יחידות זמן.

PROPOSITION VI. Accidents do not continue in existence during two time-atoms.

^ז) ההנחה השביעית: דין התכונות כדין העדרן, והן כולן מקרים קיימים הנצרכים לפועֵל.

PROPOSITION VII. Both positive and negative properties have a real existence, and are accidents which owe their existence to some causa efficiens.

^ח) ההנחה השמינית: אין בכל המציאות, כלומר בכל הנבראים, דבר מלבד עצם ומקרה. וגם הצורה הטבעית היא מקרה.

PROPOSITION VIII. All existing things, i.e., all creatures, consist of substance and of accidents, and the physical form of a thing is likewise an accident.

^ט) ההנחה התשיעית: המקרים אינם נושאים זה את זה.

PROPOSITION IX. No accident can form the substratum for another accident.

יא

^י) ההנחה העשירית: אין לבחון את האפשרי לפי ההתאמה של המציאות הנוכחית לציור (מושגי, תפיסתי) מסוים.

PROPOSITION X. The test for the possibility of an imagined object does not consist in its conformity with the existing laws of nature.

יב

^יא) ההנחה האחת עשרה: האינסוף בלתי אפשרי, בלי הבדל בין אם הוא בפועל או בכוח או במקרה – כלומר שאין הבדל בין אם הדברים האינסופיים נמצאים יחד (=בפועל), או משוערים מן המצוי וממה שכבר נעדר, והוא (האינסוף) שבמקרה. על כל זה הם אמרו שהוא בלתי אפשרי.

PROPOSITION XI. The idea of the infinite is equally inadmissible, whether the infinite be actual, potential, or accidental, i.e., there is no difference whether the infinite be formed by a number of co-existing things, or by a series of things, of which one part comes into existence when another has ceased to exist, in which case it is called accidental infinite: in both cases the infinite is rejected by the Mutakallemim as fallacious.

יג

^יב) ההנחה השתים עשרה: אמירתם שהחושים טועים, ורבים ממושאי השגתם חומקים מהם, ולפיכך אין להסתמך על קביעתם ואין לקבל אותם כפי שהם כעקרונות של הוכחה.

PROPOSITION XII. The senses mislead, and are in many cases inefficient; their perceptions, therefore, cannot form the basis of any law, or yield data for any proof.

יד

² אחרי שמניתי אותן אחל לבאר את משמעויותיהן ולבאר מה נובע מהן, אחת אחת:

—

טו

א. אטומיזציה של החומר
³ ההנחה הראשונה עניינה הוא: הם טענו שהעולם בכללותו, כלומר כל גוף בו, מחובר מחלקיקים קטנים מאוד, שמרוב קוטנם אינם ניתנים לחלוקה. לחלקיק הבדיד מהם אין כמות (=גודל פיזי) כלל, אך כאשר הם מתקבצים זה עם זה הופך המתקבץ לבעל כמות, ואז הוא גוף. יש מהם מי שאומר שאילו היו מתקבצים שני חלקיקים מהם כי אז היה כל חלקיק גוף, והיו נוצרים כך שני גופים.
⁴ כל אותם חלקיקים דומים ושווים זה לזה ואין שוני ביניהם בשום אופן שהוא. לא ייתכן כלל, הם אמרו, שיימצא גוף אלא כשהוא מורכב הרכבה של שכנות מאותם חלקיקים שווים. כך שלדעתם ההתהוות היא התקבצות והכיליון הוא התפרדות. ואין הם מכנים אותו "כיליון", אלא הם אומרים: (מצבי) ההוויות הן: התקבצות, והתפרדות, ותנועה, ומנוחה. הם אומרים שלחלקיקים האלה אין מספר קבוע במציאות כמו שסבורים אֶפִּיקוּרוֹס ואחרים שטענו שיש חלקיקים; אלא לדבריהם האל יתעלה בורא את העצמים האלה תמיד כשהוא חפץ, וגם העדרם אפשרי. עוד אשמיע לך את דעותיהם לגבי העדר העצם (הנחות שישית-שביעית).

FIRST PROPOSITION. “The Universe, that is, everything contained in it, is composed of very small parts [atoms] which are indivisible on account of their smallness; such an atom has no magnitude; but when several atoms combine, the sum has a magnitude, and thus forms a body.” If, therefore, two atoms were joined together, each atom would become a body, and they would thus form two bodies, a theory which in fact has been proposed by some Mutakallemim. All these atoms are perfectly alike; they do not differ from each other in any point. The Mutakallemim further assert, that it is impossible to find a body that is not composed of such equal atoms which are placed side by side. According to this view genesis and composition are identical; destruction is the same as decomposition. They do not use the term “destruction,” for they hold that “genesis” implies composition and decomposition, motion and rest. These atoms, they believe, are not, as was supposed by Epicurus and other Atomists numerically constant: but are created anew whenever it pleases the Creator: their annihilation is therefore not impossible. Now I will explain to you their opinion concerning the vacuum.

טז

ב. קיומו של הרִיק; אטומיזציה של המרחב
⁵ ההנחה השנייה טענת הרִיק. אנשי העיקרים (=ה"מדברים" שניסחו עיקרי אמונה) סבורים גם שהרִיק קיים. זהו מרחב כלשהו או מרחבים שאין בהם שום דבר, אלא הם ריקים מכל גוף ונעדרים מכל עצם. ההנחה הזו הכרחית עבורם לאור הנחתם הראשונה, שהרי אם העולם מלא באותם חלקיקים – כיצד ינוע הנע? ואי אפשר להעלות על הדעת חדירה של גופים זה בזה, והתקבצותם והתפרדותם של אותם חלקיקים לא ייתכנו אלא על ידי תנועתם. על כן הם נאלצים בהכרח לקבוע את קיום הריק, כדי שאותם חלקיקים יוכלו להתקבץ ולהתפרד, ותיתכן תנועתו של הנע באותו ריק שאין בו לא גוף ולא עצם מאותם עצמים (=האטומים).

SECOND PROPOSITION. On the vacuum. The original Mutakallemim also believe that there is a vacuum. i.e., one space, or several spaces which contain nothing, which are not occupied by anything whatsoever, and which are devoid of all substance. This proposition is to them an indispensable sequel to the first. For, if the Universe were full of such atoms, how could any of them move? For it is impossible to conceive that one atom should move into another. And yet the composition, as well as the decomposition of things, can only be effected by the motion of atoms! Thus the Mutakallemim are compelled to assume a vacuum, in order that the atoms may combine, separate, and move in that vacuum which does not contain any thing or any atom.

יז

ג. אטומיזציה של הזמן
⁶ ההנחה השלישית היא אמירתם שהזמן מחובר מ"עתות", כלומר פרקי זמן רבים שאינם יכולים להתחלק בשל משכם המזערי. גם ההנחה הזו הכרחית עבורם בשל ההנחה הראשונה. משום שהם ראו בלי ספק את הוכחות אריסטו (פיזיקה ו,א-ב), שהוכיח בהן שהמרחק והזמן והתנועה המקומית (=השינוי במיקום) – שלושתם שקולים במציאות, כלומר שיחסם זה לזה הוא יחס אחד; ושאם אחד מהם נחלק, נחלק האחר באותה מידה. על כן הם ידעו בהכרח שאם הזמן רציף ומתחלק עד אינסוף, נובע בהכרח שיתחלק החלקיק שהניחו שאינו מתחלק. וכן אם מניחים שהמרחק רציף, נובעת בהכרח התחלקותה של ה"עת" מן הזמן, שהניחו שאינה מתחלקת, כמו שביאר אריסטו ב"פיזיקה" (ו, סוף פרק 1). לפיכך הם הניחו שהמרחק אינו רציף אלא מחובר מחלקיקים שהחלוקה מסתיימת אצלם. וכן חלוקת הזמן מסתיימת בעתות בלתי ניתנות לחלוקה. לדוגמה: שעה אחת, למשל, היא שישים דקות. ודקה – שישים שניות. ושנייה – שישים שלישיות. ולבסוף יגיע הדבר, לשיטתם, לחלקיקים – או עשיריות, למשל, או קטנים מהן – שאינם מתחלקים כלל ואינם ניתנים לחלוקה, כמו המרחק. כך נעשה הזמן, אם כן, בעל תנוחה וסדר.

THIRD PROPOSITION. “Time is composed of time-atoms,” i.e., of many parts, which on account of their short duration cannot be divided. This proposition also is a logical consequence of the first. The Mutakallemim undoubtedly saw how Aristotle proved that time, space, and locomotion are of the same nature, that is to say, they can be divided into parts which stand in the same proportion to each other: if one of them is divided, the other is divided in the same proportion. They, therefore, knew that if time were continuous and divisible ad infinitum, their assumed atom of space would of necessity likewise be divisible. Similarly, if it were supposed that space is continuous, it would necessarily follow, that the time-element, which they considered to be indivisible, could also be divided. This has been shown by Aristotle in the treatise called Acroasis. Hence they concluded that space was not continuous, but was composed of elements that could not be divided; and that time could likewise be reduced to time-elements, which were indivisible. An hour is, e.g., divided into sixty minutes, the minute into sixty seconds, the second into sixty parts, and so on: at last after ten or more successive divisions by sixty, time-elements are obtained, which are not subjected to division, and in fact are indivisible, just as is the case with space. Time would thus be an object of position and order.

יח

⁷ אין הם עומדים כלל על מהות הזמן לאמיתתה. וכך ראוי להם. כי אם את המיומנים שבפילוסופים הביך מושג הזמן, וחלקם לא הבין את עניינו, עד כדי כך שגָּלֶנוֹס אמר: "הוא דבר אלוהי שאין להשיג את מהותו האמיתית" – על אחת כמה וכמה הללו, שאינם שמים לב לטבע של דבר מן הדברים.

The Mutakallemim did not at all understand the nature of time. This is a matter of course: for if the greatest philosophers became embarrassed when they investigated the nature of time, if some of them were altogether unable to comprehend what time really was, and if even Galenus declared time to be something divine and incomprehensible, what can be expected of those who do not regard the nature of things?

יט

אטומיזציה של התנועה
⁸ שמע מה שנבע משלוש ההנחות האלה, ושהם האמינו בו. הם אמרו: התנועה היא מַעבר אטום מאותם חלקיקים, מאטום אל אטום הסמוך לו. מכך נובע שאין תנועה מהירה יותר מתנועה אחרת. לפי ההנחה הזו הם אמרו: זה שאתה רואה שני דברים נעים עוברים שני מרחקים שונים בפרק זמן אחד – הסיבה לכך אינה שמהירותו של זה שעבר את המרחק הארוך מהירה יותר. אלא הסיבה לכך היא שבתנועה הזו שאנו מכנים אותה "איטית" משולבות מנוחות רבות יותר; ובזו שאנחנו קוראים לה "מהירה" משולבות מנוחות מועטות יותר.
קושיות על האטומיזציה של היש
⁹ כאשר הקשו לפניהם מן החץ שנורה מקשת חזקה, אמרו: גם תנועתו משולבת במנוחות, וזה שאתה חושב שהוא נע באופן רציף הוא בשל טעות החושים. כי מן החושים חומקים רבים ממושאי השגתם, כפי שהניחו בהנחה השתים עשרה.
¹⁰ אמרו להם: הרי אתם רואים שכאשר אבן הרחיים נעה בסיבוב שלם – האם החלקיק בהיקפה לא עבר את מרחק המעגל הגדול באותו זמן עצמו שעבר בו החלקיק הקרוב למרכזה את המעגל הקטן? אם כן תנועת ההיקף מהירה מתנועת המעגל הפנימי. ואינכם יכולים לומר שבתנועתו של החלקיק הזה משולבות יותר מנוחות, שהרי הגוף כולו, כלומר גוף אבן הרחיים, אחד ורציף. תשובתם היתה שחלקיקיה (של אבן הרחיים) מתפרדים בעת הסיבוב, והמנוחות המשולבות ב(תנועת) כל חלקיק הקרוב יותר אל המרכז, רבות יותר מן המנוחות המשולבות ב(תנועת) החלקיק הרחוק יותר מן המרכז.
¹¹ אמרו להם: כיצד אם כן אנחנו רואים את אבן הרחיים כגוף אחד שאינו ניתן לשבירה אפילו על ידי פטישים, ואילו כאשר היא מסתובבת היא מתפרדת וכשהיא נחה היא מתאחה וחוזרת למצבה הקודם, וכיצד איננו משיגים את חלקיקיה מתפרדים? בתשובה לזה הם השתמשו באותה הנחה השתים עשרה עצמה, והיא שאין להתחשב בהשגת החושים אלא בעדות השכל.

Now, mark what conclusions were drawn from these three propositions and were accepted by the Mutakallemim as true. They held that locomotion consisted in the translation of each atom of a body from one point to the next one; accordingly the velocity of one body in motion cannot be greater than that of another body. When, nevertheless, two bodies are observed to move during the same time through different spaces, the cause of this difference is not attributed by them to the fact that the body which has moved through a larger distance had a greater velocity, but to the circumstance that motion which in ordinary language is called slow, has been interrupted by more moments of rest, while the motion which ordinarily is called quick has been interrupted by fewer moments of rest. When it is shown that the motion of an arrow, which is shot from a powerful bow, is in contradiction to their theory, they declare that in this case too the motion is interrupted by moments of rest. They believe that it is the fault of man’s senses if he believes that the arrow moves continuously, for there are many things which cannot be perceived by the senses, as they assert in the twelfth proposition. But we ask them: “Have you observed a complete revolution of a millstone? Each point in the extreme circumference of the stone describes a large circle in the very same time in which a point nearer the centre describes a small circle: the velocity of the outer circle is therefore greater than that of the inner circle. You cannot say that the motion of the latter was interrupted by more moments of rest; for the whole moving body, i.e., the millstone, is one coherent body.” They reply, “During the circular motion, the parts of the millstone separate from each other, and the moments of rest interrupting the motion of the portions nearer the centre are more than those which interrupt the motion of the outer portions.” We ask again, “How is it that the millstone, which we perceive as one body, and which cannot be easily broken, even with a hammer, resolves into its atoms when it moves, and becomes again one coherent body, returning to its previous state as soon as it comes to rest, while no one is able to notice the breaking up [of the stone]?” Again their reply is based on the twelfth proposition, which is to the effect that the perception of the senses cannot be trusted, and thus only the evidence of the intellect is admissible.

¹² אל תחשוב שמה שציינתי לך הוא המגונה ביותר מן הנובע משלוש ההנחות הללו, אלא הנובע מההאמנה ברִיק מוזר יותר ומגונה יותר. ועניין התנועה שציינתי לך אינו מגונה יותר מכך שלפי הדעה הזו אלכסון הריבוע שווה לצלעו, עד כדי כך שיש מהם מי שאמר שהריבוע הוא דבר שאינו קיים.
מסקנה קשה עד כה
¹³ כללו של דבר: לפי ההנחה הראשונה (=קיום האטום) מתבטלות כל ההוכחות הגאומטריות. והדבר מתחלק בהם לשני חלקים: חלקן מתבטלות לגמרי, כגון תכונות שוני ושיתוף בקווים ובשטחים, והיותם של קווים רציונליים או אי רציונליים, וכל מה שנכלל בספר העשירי של אֵוּקלידס והדומה לכך. וחלקן – ההוכחות להן הופכות להיות לא מוחלטות, כגון שאנו אומרים: אנו רוצים לחלק קו לשני חצאים. שהרי אם מספר האטומים שלו הוא אי זוגי, אין אפשרות לחלק אותו לפי הנחתם. ודע שלבני שאכר יש "ספר התחבולות" המפורסם, הכולל יותר ממאה תחבולות שכולן מוכחות ונוסו בפועל, ואילו היה הרִיק קיים לא היתה אחת מהן נכונה, ורבים ממתקני הזרמת המים היו בטלים.
¹⁴ בטיעונים לביסוס אותן הנחות ודומות להן כילו את חייהם. אשוב לבאר את משמעויות שאר הנחותיהם שנזכרו:

Do not imagine that you have seen in the foregoing example the most absurd of the inferences which may be drawn from these three propositions: the proposition relating to the existence of a vacuum leads to more preposterous and extravagant conclusions. Nor must you suppose that the aforegoing theory concerning motion is less irrational than the proposition resulting from this theory, that the diagonal of a square is equal to one of its sides, and some of the Mutakallemim go so far as to declare that the square is not a thing of real existence. In short, the adoption of the first proposition would be tantamount to the rejection of all that has been proved in Geometry. The propositions in Geometry would, in this respect, be divided into two classes: some would be absolutely rejected: e.g., those which relate to properties of the incommensurability and the commensurability of lines and planes, to rational and irrational lines, and all other propositions contained in the tenth book of Euclid, and in similar works. Other propositions would appear to be only partially correct: e.g., the solution of the problem to divide a line into two equal parts, if the line consists of an odd number of atoms: according to the theory of the Mutakallemim such a line cannot be bisected. Furthermore, in the well-known book of problems by the sons of Shakir are contained more than a hundred problems, all solved and practically demonstrated: but if there really were a vacuum, not one of these problems could be solved, and many of the waterworks [described in that book] could not have been constructed. The refutation of such propositions is a mere waste of time. I will now proceed to treat of the other propositions mentioned above.

כא

ד. אין עצם בלא מקרה
¹⁵ ההנחה הרביעית היא דבריהם שהמקרים קיימים, והם עניינים נוספים על עניין העצם, ואף אחד מן הגופים אינו בלעדיהם.
¹⁶ ההנחה הזו, אילו הסתפקו בה בשיעור הזה – היתה הנחה נכונה, ברורה ופשוטה שאין בה ספק או פקפוק. אבל הם אמרו שכל עצם, אם אין בו מקרה החיים – הכרחי שיהיה בו מקרה המוות; כי כל שני הפכים, המקבל חייב לקבל אחד מהם. הם אמרו: וכן יהיה לו צבע, וטעם, ותנועה או מנוחה, או התקבצות או התפרדות. ואם יש בו מקרה החיים – אין מנוס מכך שיהיו בו סוגים אחרים של מקרים, כמו הידיעה או האי ידיעה, או הרצון או הפכו, או היכולת או חוסר היכולת, או ההשגה או אחד מהפכיה, ובאופן כללי כל מה שנמצא אצל החי – הכרח שיהיה לו הוא או אחד מהפכיו.

FOURTH PROPOSITION. “The accidents of things have real existence; they are elements superadded to the substance itself, and no material thing can be without them.” Had this proposition been left by the Mutakallemim in this form it would have been correct, simple, clear, and indisputable. They have, however, gone further, asserting that a substance which has not the attribute of life, must necessarily have that of death; for it must always have one of two contrasting properties. According to their opinion, colour, taste, motion or rest, combination or separation, etc., can be predicated of all substances, and, if a substance have the attribute of life, it must at the same time possess such other kinds of accidents, as wisdom or folly, freewill or the reverse, power or weakness, perception or any of its opposites, and, in short, the substance must have the one or the other of all correlative accidents appertaining to a living being.

כב

ה. אטומיזציה של המקרה, ייחוס מקרים לאטום
¹⁷ ההנחה החמישית היא אמירתם שבאטום קיימים המקרים הללו ואין הוא בלעדיהם. ביאור ההנחה הזו ועניינה: הם אומרים שהאטומים הללו שהאל בורא – כל אטום מהם הוא בעל מקרים שאין הוא בלעדיהם, כמו הצבע והריח והתנועה או המנוחה, מלבד הכמות (=גודל פיזי). כי כל אטום מהם אינו בעל כמות, כי לכמות אין הם קוראים מקרה ואין הם מבינים את עניין המקריות שלה. לפי ההנחה הזו הם סבורים שכל המקרים הנמצאים בגוף מן הגופים – אין אומרים על אף מקרה מהם שהוא מיוחד למכלול הגוף הזה, אלא המקרה הזה מצוי לשיטתם בכל אחד מן האטומים שהגוף הזה מחובר מהם.
הדגמות ונקודות לדיון
¹⁸ לדוגמה:
^א) פיסת השלג הזו – הלובן אינו מצוי רק במכלול, אלא כל אחד ואחד מן האטומים של השלג הזה הוא לבן, ולכן נמצא הלובן במה שהתקבץ מהם.
^ב) וכן אמרו על הגוף הנע: כל אחד מהאטומים שלו הוא הנע, ולכן הוא נע כולו.
^ג) וכן החיים מצויים לדעתם בכל אחד מן האטומים של החי.
^ד) וכן החושים – לדעתם, כל אטום הוא החש במכלול החש. כי החיים והחושים והשכל והידיעה הם לדעתם מקרים כמו השחרות והלובן, כמו שנבאר משיטותיהם (הנחה 8).

FIFTH PROPOSITION. “The atom is fully provided with all these foregoing accidents, and cannot exist if any be wanting.” The meaning of the proposition is this: The Mutakallemim say that each of the atoms created by God must have accidents, such as colour, smell, motion, or rest, except the accident of quantity: for according to their opinion an atom has no magnitude; and they do not designate quantity as an accident, nor do they apply to it the laws of accidents. In accordance with this proposition, they do not say, when an accident is noticed in a body, that it is peculiar to the body as such, but that it exists in each of the atoms which form the constituent elements of that body. E.g., take a heap of snow; the whiteness does not exist in that heap as a whole, but each atom of the snow is white, and therefore the aggregate of these atoms is likewise white. Similarly they say that when a body moves each atom of it moves, and thus the whole body is in motion. Life likewise exists, according to their view, in each atom of a living body. The same is the case according to their opinion with the senses: in each atom of the aggregate they notice the faculty of perception. Life, sensation, intellect and wisdom are considered by them as accidents, like blackness and whiteness, as will be shown in the further discussion of their theory.

כג

^ה) לגבי הנפש הם חלוקים בדעותיהם. רובם אומרים שהיא מקרה המצוי באטום אחד מכלל האטומים שהאדם, לדוגמה, מורכב מהם; והמכלול נקרא בעל נפש מכיוון שהאטום הזה נמצא בו. ויש מהם מי שאומר שהנפש היא גוף מורכב מאטומים דקיקים, ואותם אטומים הם בלי ספק בעלי מקרה מסוים שהם התייחדו בו והפכו לנפש. הם אמרו שאותם אטומים מעורבים באטומי הגוף. נמצא שאין הם נמלטים מהיותה של הנפש מקרה כלשהו.

Concerning the soul, they do not agree. The view most predominant among them is the following:—The soul is an accident existing in one of the atoms of which, e.g., man is composed; the aggregate is called a being endowed with a soul, in so far as it includes that atom. Others are of opinion that the soul is composed of ethereal atoms, which have a peculiar faculty by virtue of which they constitute the soul, and that these atoms are mixed with the atoms of the body. Consequently they maintain that the soul is an accident.

כד

^ו) באשר לשכל אני רואה שהם מסכימים שהוא מקרה באטום מן המכלול המשכיל.
^ז) לגבי הידיעה יש אצלם מבוכה, האם היא מקרה המצוי בכל אחד ואחד מהאטומים של המכלול היודע, או באטום אחד בלבד. משני הדברים נובעים דברים מגונים.

As to the intellect, I found that all of them agreed in considering it to be an accident joined to one of the atoms which constitute the whole of the intelligent being. But there is a confusion among them about knowledge: they are uncertain whether it is an accident to each of the atoms which form the knowing aggregate, or whether it belongs only to one atom. Both views can be disproved by a reductio ad absurdum,

כה

קושיה ותשובתם
¹⁹ הקשו עליהם מכך שאנחנו מוצאים שרוב המחצבים והאבנים הם בעלי צבע עז, וכאשר הם נשחקים נעלם הצבע הזה; כי אם נשחק את האזמרגד שצבעו ירוק עז, יהפוך לאבק לבן. זו ראיה לכך שהמקרה הזה קיים במכלול ולא בכל חלקיק ממנו. וברור יותר מזה הוא שכאשר נחתכים החלקיקים מן החי – אין הם חיים, והרי זו ראיה שהעניין הזה קיים במכלול ולא בכל חלקיק ממנו. בתשובה לכך אמרו: המקרה אינו מתמיד אלא הוא נברא מחדש תמידית, כמו שאבאר את דעתם בהנחה הבאה.

when the following facts are pointed out to them. Generally metals and stones have a peculiar colour, which is strongly pronounced, but disappears when they are pulverised. Vitriol, which is intensely green, becomes white dust when pounded; this shows that that accident exists only in the aggregate, not in the atoms. This fact is more striking in the following instance: when parts of a living being are cut off they cease to live, a proof that the accident [of life] belongs to the aggregate of the living being, not to each atom. In order to meet this objection they say that the accident is of no duration, but is constantly renewed. In discussing the next proposition I shall explain their view on this subject.

ו. אטומיזציה של מאורעות וביטול הקשר הסיבתי
²⁰ ההנחה השישית היא אמירתם שהמקרה אינו מתמיד שתי יחידות זמן. עניינה של ההנחה הזו: הם טענו שהאל יתעלה ויתרומם בורא את העצם, ובה־בעת הוא בורא בו יחד עם זאת איזה מקרה שהוא חפץ, בבת אחת. ואין לתאר אותו יתעלה כבעל יכולת לברוא עצם בלי מקרה, כי דבר זה נמנע. מהותו האמיתית ועניינו של המקרה הם שאין הוא מתמיד ולא מתקיים שני פרקי זמן, כלומר "עתות". וכך מיד כשנברא המקרה הוא נעלם ואינו מתמיד, והאל בורא מקרה אחר ממינו. וגם המקרה השני הזה נעלם, ונברא שלישי ממינו, וכך תמידית כל זמן שהאל רוצה שיתמיד מין המקרה הזה. ואם ירצה יתעלה לברוא מין אחר של מקרה בעצם הזה – יברא; ואם יפסיק לברוא ולא יברא מקרה – ייעדר העצם הזה. זו דעת חלקם, והם הרוב, וזו היא "בריאת המקרים" שהם מחזיקים בה. אך חלק מהם, מן המֻעְתזלה, אומרים שחלק מהמקרים מתמידים משך זמן מסוים וחלק מהם אינם מתמידים שני פרקי זמן. אין להם בזה כלל להיסמך עליו ולומר: מין מקרה פלוני מתמיד ומין פלוני אינו מתמיד.

SIXTH PROPOSITION. “The accidents do not exist during two time-atoms.”—The sense of the proposition is this: They believe that God creates a substance, and simultaneously its accidents: that the Creator is incapable of creating a substance devoid of an accident, for that is impossible: that the essential characteristic of an accident is its incapability of enduring for two periods, for two time-atoms; that immediately after its creation it is utterly destroyed, and another accident of the same kind is created: this again is destroyed and a third accident of the same kind is created, and so on, so long as God is pleased to preserve [in that substance] this kind of accident; but He can at His will create in the same substance an accident of a different kind, and if He were to discontinue the creation and not produce a new accident, that substance would at once cease to exist. This is one of the opinions held by the Mutakallemim; it has been accepted by most of them, and it is the so-called “theory of the creation of the accidents.” Some of them, however, and they belong to the sect of the Mu’tazilah, say that there are accidents which endure for a certain period, and other accidents which do not endure for two atoms of time; they do not follow a fixed principle in deciding what class of accidents has and what class has not a certain duration.

אין סיבתיות בטבע
²¹ מה שהביא אותם לדעה הזו הוא שאין לומר (לדעתם) שיש טבע (לדברים) כלל, ושטבעו של גוף מסוים מחייב שיחול עליו מקרה כזה וכזה. אלא הם רוצים לומר שהאל יתעלה ברא את המקרים האלה כעת שלא באמצעות הטבע ובלי דבר אחר. מטענה זו נבע לשיטתם בהכרח שהמקרה המסוים אינו מתמיד. כי אם תאמר שהוא התמיד זמן מה ולאחר מכן נעדר – תתחייב השאלה איזה דבר גרם לו להיעדר. אם תאמר שהאל, בחפצו, גרם לו להיעדר, דבר זה אינו נכון לדעתם, כי הפועל אינו פועל העדר, כי ההעדר אינו נצרך לפועֵל; אלא כאשר מפסיק הפועל לפעול, נעדרת אותה פעולה. וזה נכון במובן מסוים.
²² כיוון שרצו שלא יהיה טבע המחייב את מציאותו של דבר־מה או העדרו של דבר־מה, הוביל אותם הדבר לטעון שהמקרים נבראים בזה אחר זה. לדעת חלקם, אם רוצה האל לגרום להעדר של עצם, אין הוא בורא בו מקרה – וכך הוא נעדר. ואילו חלקם אומרים שאם ירצה האל לכלות את העולם, הוא יברא מקרה של כיליון, לא בנושא, וכך אותו כיליון ינגוד את קיום העולם.

The object of this proposition is to oppose the theory that there exists a natural force from which each body derives its peculiar properties. They prefer to assume that God himself creates these properties without the intervention of a natural force or of any other agency: a theory which implies that no accident can have any duration. For suppose that certain accidents could endure for a certain period and then cease to exist, the question would naturally be asked, What is the cause of that non-existence? They would not be satisfied with the reply that God by His will brought about this non-existence, and non-existence does not at all require any agens whatever: for as soon as the agens leaves off acting, the product of the agens ceases likewise to exist. This is true to some extent. Having thus chosen to establish the theory that there does not exist any natural force upon which the existence or non-existence of a thing depends, they were compelled to assume that the properties of things were successively renewed. When God desires to deprive a thing of its existence, He, according to some of the Mutakallemim, discontinues the creation of its accidents, and eo ipso the body ceases to exist. Others, however, say that if it pleased the Almighty to destroy the world, He would create the accident of destruction, which would be without any substratum. The destruction of the Universe would be the correlative accident to that of existence.

דוגמאות לביטול הקשר הסיבתי
²³ ^א) לפי ההנחה הזו הם אמרו: הבגד הזה שאנחנו חושבים שצבענו אדום – לא אנחנו הצובעים כלל. אלא האל יצר את הצבע הזה בבגד כאשר בא במגע עם הצבע האדום שאנחנו אמנם חושבים שעבר אל הבגד אך אין הדבר כך, לדבריהם, אלא האל קבע מנהג שהצבע השחור, לדוגמה, אינו מופיע אלא כאשר הבגד בא במגע עם אינדיגו (=ניל הצבעים). השחרות הזו, שהאל ברא כאשר המושחר בא במגע עם השחרות, אינה מתמידה אלא נעלמת מיד, ונבראת שחרות אחרת. האל גם קבע מנהג שלאחר שתיעלם אותה שחרות לא תיברא אדמימות או צהבות אלא שחרות כמותה.

In accordance with this [sixth] proposition they say, that the cloth which according to our belief we dyed red, has not been dyed by us at all, but God created that colour in the cloth when it came into contact with the red pigment; we believe that colour to have penetrated into the cloth, but they assert that this is not the case. They say that God generally acts in such a way, that, e.g., the black colour is not created unless the cloth is brought into contact with indigo; but this blackness, which God creates in the instant when the cloth touches the black pigment is of no duration, and another creation of blackness then takes place; they further say that after the blackness is gone, He does not create a red or green colour, but again a black colour.

²⁴ ^ב) הנחה זו הובילה אותם למסקנה שהדברים שאנחנו יודעים כעת – אין הם הידיעות שידענו אתמול, אלא ידיעות אלה נעדרו, ונבראו ידיעות חדשות דוגמתן. הם אמרו שכך הוא משום שהידיעה היא מקרה. וכך גם לגבי הנפש, יתחייב עבור מי שמאמין שהיא מקרה שתיבראנה לכל בעל נפש מאה אלף נפשות למשל בכל דקה, כי כידוע לך הזמן מחובר לדעתם מ"עתות" שאינן ניתנות לחלוקה.

According to this principle, the knowledge which we have of certain things to-day, is not the same which we had of them yesterday; that knowledge is gone, and another like it has been created. They positively believe that this does take place, knowledge being an accident. In like manner it would follow that the soul, according to those who believe that it is an accident, is renewed each moment in every animated being, say a hundred thousand times; for, as you know, time is composed of time-atoms.

²⁵ ^ג) לפי ההנחה הזו הם אמרו שכאשר האדם מניע את העט – לא האדם הניעו, כי התנועה שנוצרה בעט היא מקרה שהאל ברא בעט. וכן תנועת היד שאנו חושבים שהיא מניעה את העט – מקרה שהאל ברא ביד הנעה. האל רק קבע מנהג שתנועת היד תבוא יחד עם תנועת העט, לא שיש ליד שום השפעה וסיבתיות ביחס לתנועת העט, כי המקרה – כך אמרו – אינו עובר מן הנושא שלו.
סיכום ביניים
²⁶ יש אצלם הסכמה כללית שהבגד הלבן שהושם ביורת האינדיגו ונצבע – לא האינדיגו השחיר אותו, כי השחרות היא מקרה בגוף האינדיגו, שאינו עובר לזולתו. אין לדעתם שום גוף שיש לו פעולה, והפועֵל האחרון הוא האל בלבד, והוא שיצר את השחרות בגוף הבגד כאשר בא במגע עם האינדיגו, כי זה המנהג שקבע. כללו של דבר: אין לומר בכלל שדבר מסוים גרם לדבר אחר. זוהי דעת רובם המכריע; היה מהם מי שהחזיק בדעה שיש סיבתיות, וגינו אותו.

In accordance with this principle they assert that when man is perceived to move a pen, it is not he who has really moved it; the motion produced in the pen is an accident which God has created in the pen; the apparent motion of the hand which moves the pen is likewise an accident which God has created in the moving hand; but the creative act of God is performed in such a manner that the motion of the hand and the motion of the pen follow each other closely; but the hand does not act, and is not the cause of the pen’s motion: for, as they say, an accident cannot pass from one thing to another. Some of the Mutakallemim accordingly contend that this white cloth, which is coloured when put into the vessel filled with indigo, has not been blackened by the indigo: for blackness being an attribute of indigo, does not pass from one object to another. There does not exist any thing to which an action could be ascribed: the real agens is God, and He has [in the foregoing instance] created the blackness in the substance of the cloth when it came into contact with the indigo, for this is the method adopted by Him. In short, most of the Mutakallemim believe that it must never be said that one thing is the cause of another; some of them who assumed causality were blamed for doing so.

ביטול הבחירה החופשית
²⁷ לגבי מעשי האדם יש ביניהם מחלוקת: דעת רובם והרוב המכריע של האשעריה היא שיחד עם הנעת העט ברא האל ארבעה מקרים שאף לא אחד מהם הוא סיבה לאחר, אלא הם מתקיימים בו־זמנית ותו לא. המקרה הראשון: רצוני להניע את העט. המקרה השני: יכולתי להניע אותו. המקרה השלישי: עצם התנועה האנושית, כלומר תנועת היד. המקרה הרביעי: תנועת העט. זאת כי לטענתם כשהאדם רוצה משהו, וחושב שהוא עושה אותו, נברא לו הרצון ונבראת לו היכולת לעשות מה שרצה ונבראת לו העשייה. כי אין הוא עושה על ידי היכולת הנבראת בו, ואין לה השפעה על העשייה. ואילו המֻעתזלה אמרו שהוא עושה על ידי היכולת הנבראת בו. ויש מהאשעריה שאמר: ליכולת הנבראת יש השפעה כלשהי על העשייה והיא קשורה אליה; וגינו זאת.
²⁸ הרצון הנברא, לטענת כולם, והיכולת הנבראת וכן העשייה הנבראת, לדעת חלקם – כל אלה מקרים שאינם מתמידים. אלא האל בורא לדעתם בעט תנועה אחרי תנועה, כך תמיד כל זמן שהעט נע. וכאשר הוא נח, אין הוא נח עד שיברא בו גם מנוחה, ואין הוא מפסיק לברוא בו מנוחה אחר מנוחה כל זמן שהעט נח.

As regards, however, the acts of man their opinions are divided. Most of them, especially the sect of the Asha’ariyah, assume that when the pen is set in motion God has created four accidents, none of which is the cause of any of the rest, they are only related to each other as regards the time of their co-existence, and have no other relation to each other. The first accident is man’s will to move the pen, the second is man’s power to do so, the third is the bodily motion itself, i.e., the motion of the hand, and the fourth is the motion of the pen. They believe that when a man has the will to do a thing and, as he believes, does it, the will has been created for him, then the power to conform to the will, and lastly the act itself. The act is not accomplished by the power created in man: for, in reality, no act can be ascribed to that power. The Mu’tazilah contend that man acts by virtue of the power which has been created in him. Some of the Asha’ariyah assert that the power created in man participates in the act, and is connected with it, an opinion which has been rejected by the majority of them. The will and the power created in man, according to the concurrent belief of the Mutakallemim, together with the act created in him, according to some of them, are accidents without duration. In the instance of the pen, God continually creates one motion after the other so long as the pen is in motion; it only then ceases to move when God has created in it the accident of rest; and so long as the pen is at rest, God continually renews in it that accident.

סיכום ולעג
²⁹ נמצא שבכל "עת" מאותן ה"עתות", דהיינו יחידות הזמן הבודדות, האל בורא מקרה בכל פרטי הנמצאים – מלאך, גלגל וכן הלאה – כך תמיד בכל רגע. הם אמרו שזו האמונה האמיתית שהאל פועל, ולדעתם מי שאינו מאמין שכך האל פועל – מכחיש את היותו של האל פועל. על האֲמנות כאלה נאמר, לדעתי ולדעת כל בעל שכל: "אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ" (איוב יג,ט), כי זהו עצם ההִתול באמת.

Consequently in every one of these moments, i.e., of the time-atoms, God creates some accident in every existing individual, e.g., in the angels, in the spheres and in other things: this creation takes place continually and without interruption. Such is, according to their opinion, the right interpretation of the creed that God is the causa efficiens. But I, together with all rational persons, apply to those theories the words, “Will you mock at Him, as you mock at man?” for their words are indeed nothing but mockery.

ז. קיומם של העדרים
³⁰ ההנחה השביעית היא האמנתם שהעדרי התכונות הם עניינים המצויים בגוף, מוספים על עצמו. נמצא שגם הם מקרים מצויים, ועל כן הם נבראים כל הזמן: כל אימת שנעלם דבר מהם, נברא דבר. ביאור הדבר: אין הם סוברים שהמנוחה היא העדר התנועה, ולא שהמוות הוא העדר החיים, ולא שהעיוורון הוא העדר הראייה, ולא כל העדרי התכונות הדומים לכך. אלא דין התנועה והמנוחה לדעתם הוא כדין החום והקור: כשם שהחום והקור הם מקרים המצויים בנושאים, החם והקר – כך התנועה היא מקרה נברא בדבר הנע, והמנוחה היא מקרה שהאל בורא בדבר הנח. וגם הוא אינו קיים שתי יחידות זמן, כמו שאמרנו בהנחה הקודמת. נמצא שהאל ברא לדעתם את המנוחה בכל אחד מחלקיקיו של הגוף הנח, וכל אימת שהמנוחה נעדרת נבראת מנוחה אחרת, כל עוד נח הדבר הנח.
קיום ההעדר ביחס לבורות ולמוות
³¹ והוא הדין עצמו לדעתם בידיעה ובבוּרוּת (=אי ידיעה), כי הבוּרוּת לדעתם היא דבר מצוי, והיא מקרה. וכל עוד מתמיד הבור להיות בור ביחס לדבר מסוים, בורות נעלמת ובורות נבראת תמידית. והוא הדין עצמו בחיים ובמוות, כי כולם לדעתם מקרה. הם אומרים במפורש שחיים נעלמים וחיים נבראים כל עוד החי חי; וכאשר רוצה האל שימות – הוא בורא בו את מקרה המוות לאחר היעלמות מקרה החיים, שאינו מתמיד שתי יחידות זמן.

SEVENTH PROPOSITION. “The absence of a property is itself a property that exists in the body, a something superadded to its substance, an actual accident, which is constantly renewed; as soon as it is destroyed it is reproduced.” The reason why they hold this opinion is this: they do not understand that rest is the absence of motion; death the absence of life; that blindness is the absence of sight, and that all similar negative properties are the absence of the positive correlatives. The relation between motion and rest is, according to their theory, the same as the relation between heat and cold, namely, as heat and cold are two accidents found in two objects which have the properties of heat and cold, so motion is an accident created in the thing which moves, and rest an accident created in the thing which rests; it does not remain in existence during two consecutive time-atoms, as we have stated in treating of the previous proposition. Accordingly, when a body is at rest, God has created the rest in each atom of that body, and so long as the body remains at rest God continually renews that property. The same, they believe, is the case with a man’s wisdom and ignorance: the latter is considered by them as an actual accident, which is subject to the constant changes of destruction and creation, so long as there remains a thing of which such a man is ignorant. Death and life are likewise accidents, and as the Mutakallemim distinctly state, life is constantly destroyed and renewed during the whole existence of a living being; when God decrees its death, He creates in it the accident of death after the accident of life, which does not continue during two time-atoms, has ceased to exist. All this they state clearly.

מסקנה אבסורדית מן הדברים
³² את כל זה הם אומרים במפורש. מכך נובע בהכרח שמקרה המוות שהאל בורא – גם הוא נעדר מיד, והאל בורא מוות אחר, ואלמלא זאת לא היה מתמיד המוות, אלא כמו שנבראים חיים אחר חיים, כך נברא מוות אחר מוות. מי ייתן וידעתי עד מתי בורא האל את מקרה המוות במת – האם כל עוד צורתו החיצונית קיימת, או כל עוד אטום מן האטומים שלו קיים? כי מקרה המוות שהאל בורא, הוא בורא אותו לשיטתם בכל אטום מאותם האטומים. ואנחנו מוצאים שיניים טוחנות של מתים בני אלפי שנים, וזו ראיה שהאל לא גרם להעדרו של האטום הזה. אם כן הוא בורא בו את מקרה המוות לכל אורך אותם אלפים: בכל פעם שנעלם מוות נברא מוות. זו שיטת רובם המכריע.

The logical consequence of this proposition is that the accident of death created by God instantly ceases to exist, and is replaced by another death which again is created by God; otherwise death could not continue. Death is thus continually created in the same manner as life is renewed every moment. But I should wish to know how long God continues to create death in a dead body. Does He do so whilst the form remains, or whilst one of the atoms exists? For in each of the atoms of the body the accident of death which God creates is produced, and there are to be found teeth of persons who died thousands of years ago; we see that those teeth have not been deprived of existence, and therefore the accident of death has during all these thousands of years been renewed, and according to the opinion prevailing amongst those theorists, death was continually replaced by death.

תפיסה חלקית של קיום העדרים
³³ ויש מן המֻעתזלה מי שאומר שחלק מהעדרי התכונות אינם קיימים במציאות, אלא חוסר אונים הוא העדר כוח, ובורות היא העדר ידיעה. ודבר זה אינו בכל העדר: אין הוא אומר שחושך הוא העדר אור ולא שמנוחה היא העדר תנועה, אלא חלק מההעדרים מצויים לשיטתו וחלקם הוא העדר תכונה, לפי מה שמתאים למה שהוא מאמין בו; כמו שעשו בנושא התמדת המקרים – חלקם מתמידים (לשיטתם) זמן מה וחלקם אינם מתמידים שתי יחידות זמן. כי כוונת כולם היא להניח מציאות שטבעהּ יתאים לדעותינו ושיטותינו.

Some of the Mu’tazilah hold that there are cases in which the absence of a physical property is not a real property, that weariness is the absence of strength, and ignorance the absence of knowledge; but this cannot be said in every case of negative properties: it cannot be said that darkness is the mere absence of light, or that rest is the absence of motion. Some negative properties are thus considered by them as having a real existence, while other negative properties are considered as non-existing, just as suits their belief. Here they proceed in the same manner as they proceed respecting the duration of accidents, and they contend that some accidents exist a long time, and other accidents do not last two time-atoms. Their sole object is to fashion the Universe according to their peculiar opinions and beliefs.

ח. המקרים כמקור היחיד לשוני ולאחידות
³⁴ ההנחה השמינית היא אמירתם שלא קיים דבר מלבד עצם ומקרה, ושגם הצורות הטבעיות הן מקרים. ביאור ההנחה הזו: לדעתם, כל הגופים מחוברים מאטומים זהים, כמו שביארנו בהנחתם הראשונה, וההבדל ביניהם אינו אלא במקרים ותו לא. נמצא שלשיטתם החיות והאנושיות והחישה וההיגיון – כל אלה מקרים, בדרגת הלובן והשחרות והמרירות והמתיקות, כך שההבדל בין פרט של מין זה לפרט של מין אחר הוא כמו ההבדל בין פרט אחד לשני באותו המין; עד שלשיטתם גוף השמים, ואף גוף המלאכים ואף גוף כיסא הכבוד, לדמיונם, וגוף כל חרק שתחפוץ מחרקי הארץ או כל צמח שתחפוץ – הכול עצם אחד, ואין הם שונים זה מזה אלא במקרים ותו לא. והעצמים של הכול הם האטומים.

EIGHTH PROPOSITION. “There exists nothing but substance and accident, and the physical form of things belong to the class of accidents.” It is the object of this proposition to show that all bodies are composed of similar atoms, as we have pointed out in explaining the first proposition. The difference of bodies from each other is caused by the accidents, and by nothing else. Animality, humanity, sensibility, and speech, are denoted as accidents like blackness, whiteness, bitterness, and sweetness, and the difference between two individuals of two classes is the same as the difference of two individuals of the same class. Also the body of the heaven, the body of the angels, the body of the Divine Throne—such as it is assumed to be—the body of anything creeping on the earth, and the body of any plant, have one and the same substance; they only differ in the peculiarity of the accidents, and in nothing else; the substance of all things is made up of equal atoms.

ט. חוסר מדרג (היררכיה) במקרים
³⁵ ההנחה התשיעית היא אמירתם שהמקרים אינם נושאים זה את זה. אין אומרים לדעתם שמקרה מסוים נשוא על מקרה אחר והאחר על העצם, אלא כל המקרים נשואים בשווה מלכתחילה על העצם.
שני טעמים לתפיסה זו
³⁶ הם ברחו מזה (=מלומר שהמקרים נושאים זה את זה)
^א) כי זה היה מחייב שהמקרה האחרון (הנישא על הראשון) לא יימצא אלא לאחר שקדם המקרה הראשון. והם מסרבים להודות בכך בחלק מהמקרים, כי הם רוצים ליצור את האפשרות של קיום חלק מהמקרים בכל עצם שיהיה מבלי שמקרה אחר ייחד אותו. זאת לשיטתם (הנחה ח), שכל המקרים מייחדים.
^ב) וכן מצד אחר: הנושא שהנשוא נישא עליו, צריך שקיומו יימשך זמן מה. וכיוון שלשיטתם המקרה אינו מתמיד שתי יחידות זמן, כלומר שתי "עתות" (הנחה 6), כיצד ייתכן לפי השערה זו שהוא יישא את זולתו?

NINTH PROPOSITION. “None of the accidents form the substratum of another accident: it cannot be said, This is an accident to a thing which is itself an accident to a substance. All accidents are directly connected with the substance.” The Mutakallemim deny the indirect relation of the accident to the substance, because if such a relation were assumed it would follow that the second accident could only exist in the substance after another accident had preceded it, a conclusion to which they would object even with regard to some special accidents; they prefer to show that these accidents can exist in every possible substance, although such substance is not determined by any other accident; for they hold that all the accidents collectively determine the thing. They advance also another proof [in support of this proposition], namely: The substratum which is the bearer of certain attributes must continue to exist for a certain time: how, then, could the accident; which—according to their opinion—does not remain in existence for two moments, become the substratum of something else?

י. כל דבר דמיוני אפשרי במציאות
³⁷ ההנחה העשירית היא ה"אפשריוּת" שהם מדברים עליה, וזהו עמוד התווך של חכמת ה"כלאם". שמע את עניינה: הם סבורים שכל מה שניתן לדמיין – הוא אפשרי מצד השכל. למשל, שאפשרי מבחינת השכל שכדור הארץ יהפוך לגלגל (שמימי) סובב, ושיהפוך הגלגל לכדור הארץ. ולמשל, שינוע כדור (יסוד) האש לעבר המרכז ושינוע כדור הארץ לעבר (הגלגל) המקיף, ומקום זה אינו מתאים יותר לגוף זה ממקום אחר, לפי ה"אפשריוּת" מצד השכל. הם אמרו: כך הוא כל דבר מן המצויים שאנחנו רואים – היותו של דבר מהם גדול יותר ממה שהוא או קטן יותר, או בתבנית או במקום שונים ממה שהוא, כגון שיהיה אדם במידת הר גדול, בעל ראשים רבים ופורח באוויר, או שיימצא פיל במידת פשפש ופשפש במידת פיל – הם אמרו שכל זה אפשרי מצד השכל, והאופן הזה של אפשריוּת חל בכל העולם.
³⁸ כל דבר מן הסוג הזה שהניחו, הם אמרו: אפשרי שיהיה כך וייתכן שיהיה אחרת, ואין היותו של דבר פלוני כך מתאים יותר משיהיה אחרת בהתעלם משאלת התאמת המציאות להנחתם. כי המציאות הנוכחית, כך אמרו, שיש לה צורות ידועות ומידות מוגדרות ומצבים מחויבים שאינם משתנים ואינם מתחלפים היותם כך אינו אלא על דרך המנהג. כמו שהסולטאן נוהג שלא לעבור בשוקי העיר אלא כאשר הוא רוכב, ומעולם לא נראה אלא כך – ואין הדבר נמנע מצד השכל שהוא ילך ברגליו בעיר, אלא בלי ספק הדבר ייתכן ואפשרי שיתקיים. כך אמרו: היות הארץ נעה למרכז והאש למעלה, או היות האש שורפת והמים מקררים – על דרך המנהג, ואין מניעה שכלית שישתנה המנהג הזה והאש תקרר ותנוע כלפי מטה בעודה אש, וכן שהמים יחממו וינועו כלפי מעלה בעודם מים.

TENTH PROPOSITION. This proposition concerns the theory of “admissibility,” which is mentioned by the Mutakallemim, and forms the principal support of their doctrine. Mark its purport: they observe that everything conceived by the imagination is admitted by the intellect as possible; e.g., that the terrestrial globe should become the all-encompassing sphere, or that this sphere should become the terrestrial globe; reason does not find here an impossibility; or that the sphere of fire should move towards the centre, and the sphere of earth towards the circumference. Human intellect does not perceive any reason why a body should be in a certain place instead of being in another. In the same manner they say that reason admits the possibility that an existing being should be larger or smaller than it really is, or that it should be different in form and position from what it really is; e.g., a man might have the height of a mountain, might have several heads, and fly in the air; or an elephant might be as small as an insect, or an insect as huge as an elephant. This method of admitting possibilities is applied to the whole Universe. Whenever they affirm that a thing belongs to this class of admitted possibilities, they say that it can have this form, and that it is also possible that it be found differently, and that the one form is not more possible than the other; but they do not ask whether the reality confirms their assumption. They say that the thing which exists with certain constant and permanent forms, dimensions, and properties, only follows the direction of habit, just as the king generally rides on horseback through the streets of the city, and is never found departing from this habit; but reason does not find it impossible that he should walk on foot through the place: there is no doubt that he may do so, and this possibility is fully admitted by the intellect. Similarly, earth moves towards the centre, fire turns away from the centre; fire causes heat, water causes cold, in accordance with a certain habit; but it is logically not impossible that a deviation from this habit should occur, namely, that fire should cause cold, move downward, and still be fire; that the water should cause heat, move upward, and still be water. On this foundation their whole fabric is constructed.

קיומן של הנמנעות במציאות
³⁹ על כך בנוי הדבר כולו. ויחד עם זאת יש אצלם הסכמה כללית שהימצאות שני הפכים במקום אחד ובעת אחת – בטלה, לא תיתכן ואינה אפשרית שכלית. כמו כן הם אומרים שהיותו של עצם שאין בו אף מקרה, או מקרה בלא נושא לדברי חלקם – נמנע, ובלתי אפשרי שכלית. וכן הם אומרים שהפיכה של עצם למקרה או הפיכה של מקרה לעצם לא ייתכנו, וגם כניסה של גוף לתוך גוף לא תיתכן; אלא הם מודים שהם נמנעים שכלית.

They admit, however, the impossibility of two opposite properties coexisting at the same time in one substance. This is impossible; reason would not admit this possibility. Again, reason does not admit the possibility of a substance existing without an accident, or an accident existing without a substance. a possibility admitted by some of the Mutakallemim. It is also impossible that a substance should become an accident, that an accident should become a substance, or that one substance should penetrate another. They admit that reason rejects all these things as impossible.

⁴⁰ נכון הוא שכל הדברים הבלתי אפשריים שהם מנו – אי אפשר כלל להעלותם על הדעת; ומה שהם כינו אפשריים – ניתן להעלותם על הדעת. אלא שהפילוסופים אומרים: "מה שאתם מכנים 'בלתי אפשרי' הרי זה משום שאי אפשר לדמיין אותו; ומה שייתכן לדעתכם, הוא אפשרי בדמיון, לא מצד השכל. נמצא שבהנחה הזו אתם בוחנים את המחויב והאפשרי והבלתי אפשרי לעתים בדמיון ולא בשכל ולעתים בהיגיון הפשוט (common sense) הראשוני", כמו שציין אבו נצר (אלפאראבי) כשדיבר על העניין שה"מדברים" מכנים "שכל". הרי התבאר שלשיטתם מה שניתן לדמיין הוא אפשרי, בין אם המציאות מתאימה לו ובין אם לאו; וכל מה שאי אפשר לדמיין הוא בלתי אפשרי.

It is perfectly true that no notion whatever can be formed of those things which they describe as impossible; whilst a notion can be formed of those things which they consider as possible. The philosophers object to this method. and say, You call a thing impossible because it cannot be imagined, or possible because it can be imagined: and thus you consider as possible that which is found possible by imagination, not by the intellect, consequently you determine that a thing is necessary, possible, or impossible in some instances, by the aid of the imagination—not by the intellect—and in other instances by the ordinary common sense. As Abu Nasr says in speaking of that which the Mutakallemim call intellect.

כל ההנחות הקודמות נועדו לבסס הנחה זו
⁴¹ ההנחה הזו אינה מתקיימת אלא על בסיס תשע ההנחות שצוינו לעיל, ואין ספק שבעבורה היה צורך להניח אותן. ביאור דבר זה הוא כפי שאתאר לך ואגלה לך מסודות הדברים האלה, בצורה של ויכוח שהתקיים בין "מדבר" לפילוסוף.

It is clear that they describe as possible that which can be imagined, whether the reality correspond to it or not, and as impossible that which cannot be imagined. This proposition can only be established by the nine aforementioned propositions, and no doubt these were exclusively required for the support of this proposition. This you will see clearly when I shall show and explain to you some important parts of this theory, which I shall now introduce in the form of a discussion supposed to have taken place between a Mutakallem and a philosopher.

⁴² אמר ה"מדבר" לפילוסוף: "מדוע גוף הברזל הוא קשה וחזק ביותר והוא שחור, וגוף השמנת הוא רך ורפה ביותר והוא לבן?".

The Mutakallem said to the philosopher: What is the reason that we find the substance of iron extremely hard and strong, with a dark colour; the substance of cream, on the other hand, extremely soft and white?

⁴³ השיב לו הפילוסוף: "לכל גוף טבעי יש שני מינים של מקרים: מקרים החלים בו מצד החומר שלו, כגון אלה ההופכים את האדם לבריא או לחולה; ומקרים החלים בו מצד הצורה שלו, כתמהון האדם וצחוקו. חומרי הגופים המורכבים הרכבה אחרונה שונים מאוד זה מזה בהתאם לצורות המיוחדות לחומרים, עד שעצם הברזל נעשה שונה מעצם השמנת, ובעקבותיהם באו המקרים השונים שאתה רואה. אם כן החוזק של זה והרכות של זה הם מקרים הבאים בעקבות השוני בין צורותיהם, והשחרות והלובן הם מקרים הבאים בעקבות מן השונות בחומרם האחרון".

The philosopher replied as follows: All physical bodies have two kinds of accidents: those which concern their substance, as, e.g., the health and the illness of a man; and those which concern their form, as, e.g., the astonishment and laughter of a man. The substances of compound bodies differ very much in their ultimate form, according to the difference of the forms peculiar to each component substance. Hence the substance of iron has become in its properties the opposite of the substance of cream, and this difference is attended by the difference of accidents. You notice, therefore, hardness in the one, and softness in the other: two accidents, whose difference results from the difference which exists in the forms of the substances: while the darkness and the whiteness are accidents whose divergence corresponds to that of the two substances in their ultimate condition.

⁴⁴ אז סתר ה"מדבר" את כל התשובה הזו בהנחותיו אלה כפי שאתאר לך. הוא אומר: "אין אף צורה המקיימת את העצם כך שהיא הופכת את העצמים לשונים זה מזה, כמו שאתה טוען, אלא הכול מקרים", כמו שביארנו מדבריהם בהנחה השמינית. ועוד הוא אומר: "אין שוני בין עצם הברזל לבין עצם השמנת, אלא הכול מחובר מאטומים ("עצמים בודדים") זהים", כמו שביארנו מדעותיהם בהנחה הראשונה, שממנה נובעות בהכרח ההנחה השנייה והשלישית כמו שביארנו. וכן יש צורך בהנחה השתים עשרה כדי לקבוע את קיום האטום. לפי ה"מדבר" גם לא נכון לומר שיש מקרים כלשהם המייחדים את העצם, כדי שעל ידם יהיה מוכן ומזומן לקבל מקרים שניים, כי לשיטתו מקרה אינו נושא מקרה, כמו שביארנו בהנחה התשיעית, והמקרה איננו מתמיד, כמו שביארנו בהנחה השישית.
⁴⁵ כיוון שהִתאמֵת ל"מדבר" כל מה שרצה בהתאם להנחותיו, עלה מכך שהעצמים (=אטומים) של השמנת ושל הברזל הם אותם עצמים, שווים זה לזה, ויחסו של כל עצם מהם לכל מקרה הוא יחס אחד, ואין עצם מסוים ראוי יותר למקרה מסוים מאשר אחר. וכמו שאין ראוי יותר לאטום לנוע מאשר לנוח, כך אין אטום ראוי יותר מאטום אחר לקבל את מקרה החיים או מקרה השכל או מקרה החישה. וריבוי האטומים או מיעוטם אינם מוסיפים דבר לעניין זה, כי המקרה קיים רק בכל אטום ואטום, כמו שביארנו מדבריהם בהנחה החמישית.
מסקנה
⁴⁶ לפי כל ההנחות האלה מתחייב שהאדם אינו ראוי יותר להיות משכיל מאשר החיפושית, ומתחייבת ה"אפשריוּת" שהם דיברו עליה בהנחה הזו. ולשם ההנחה הזו היתה כל ההשתדלות, כי ההנחה הזו היא המכרעת ביותר לקביעת כל מה שרוצים לקבוע, כמו שיתבאר (א,עד-עו).

The Mutakallem refuted this reply by means of his propositions, as I am now going to state:—There does not exist a form which, as you believe, modifies the substance, and thus causes substances to be different from each other: this difference is exclusively effected by the accidents—according to the theory of the Kalâm, which we mentioned in explaining the eighth proposition. He then continued thus: There is no difference between the substance of iron and that of cream; all things are composed of the same kind of atoms.—We explained the view of the Mutakallemim on this point in treating of the first proposition, the logical consequences of which are, as we have shown, the second and the third propositions: they further require the twelfth proposition, in order to establish the theory of atoms. Nor do they admit that any accidents determine the nature of a substance, or predispose it to receive certain other accidents: for, according to their opinion, an accident cannot be the substratum of another accident, as we have shown in explaining the ninth proposition; nor can it have any duration, according to the sixth proposition. When the Mutakallemim have established all that they wish to infer from these propositions, they arrive at the conclusion that the component atoms of cream and of iron are alike.—The relation of each atom to each of the accidents is the same; one atom is not more adapted than another to receive a certain accident: and as a certain atom is not more fitted to move than to rest, so one atom is not more apt than another to receive the accident of life, of reason, of sensation. It is here of no moment whether a thing contains a larger or smaller quantity of atoms, for, according to the view of the Mutakallemim, which we explained in treating of the fifth proposition, every accident [of a thing] exists in each of its atoms. All these propositions lead to the conclusion that a human being is not better constituted to become wise than the bat, and establish the theory of admissibility expressed in this [tenth] proposition. Every effort was made to demonstrate this proposition, because it is the best means for proving anything they like, as will be explained.

הערה לתשומת לב: פעולת השכל מול פעולת הדמיון
⁴⁷ הערה דע, אתה המעיין בחיבור זה, שאם אתה מן היודעים את הנפש וכוחותיה, ועומדים על מציאותו האמיתית של כל דבר, הרי אתה כבר יודע שיש לרוב בעלי החיים דמיון, ושכּל בעלי החיים השלמים, כלומר אלה שיש להם לב, ברור שהם בעלי דמיון; ושהדמיון אינו מייחד את האדם, ושפעולת הדמיון אינה פעולת השכל אלא הֶפְכּהּ. זאת משום
^א) שהשכל מפרק את הדברים המורכבים ומבחין בין חלקיהם
^ב) ומפשיט אותם ותופס אותם על אמיתתם וסיבותיהם,
^ג) ומשיג מדבר אחד עניינים רבים, המובחנים זה מזה עבור השכל כמו ששני בני אדם מובחנים זה מזה במציאות עבור הדמיון.
^ד) ובשכל ניתן להבחין בין הדבר הכללי לדבר הפרטי, ואף אחת מן ההוכחות אינה מתקיימת אלא בדבר הכללי.
^ה) ובשכל ניתן להבחין בין הנשוא העצמי למקרי.
⁴⁸ הדמיון אינו עושה דבר מן הדברים האלה, כי הדמיון אינו משיג אלא את (הדבר) הפרטי המורכב בכללותו כפי שהוא מושג בחושים, או שהוא מרכיב זה על זה דברים שבמציאות הם נפרדים, והכול גוף או כוח מכוחות הגוף. כמו שידמיין המדמיין אדם שראשו ראש סוס ויש לו כנפיים וכיוצא בזה, וזה מה שנקרא "המצאה כוזבת", כי אין אף מצוי המתאים לו. הדמיון אינו יכול כלל להימלט מן החומר בהשגתו, אפילו הפשיט צורה כלשהי בתכלית ההפשטה. על כן אין לבחון דברים בדמיון.

NOTE.—Mark, O reader, that if you know the nature of the soul and its properties, and if you have a correct notion of everything which concerns the soul, you will observe that most animals possess imagination. As to the higher class of animals, that is, those which have a heart, it is obvious that they have imagination. Man’s distinction does not consist in the possession of imagination, and the action of imagination is not the same as the action of the intellect, but the reverse of it. For the intellect analyses and divides the component parts of things, it forms abstract ideas of them, represents them in their true form as well as in their causal relations, derives from one object a great many facts, which—for the intellect—totally differ from each other, just as two human individuals appear different to the imagination: it distinguishes that which is the property of the genus from that which is peculiar to the individual,—and no proof is correct, unless founded on the former; the intellect further determines whether certain qualities of a thing are essential or non-essential. Imagination has none of these functions. It only perceives the individual, the compound in that aggregate condition in which it presents itself to the senses; or it combines things which exist separately, joins some of them together, and represents them all as one body or as a force of the body. Hence it is that some imagine a man with a horse’s head, with wings, etc. This is called a fiction, a phantasm; it is a thing to which nothing in the actual world corresponds. Nor can imagination in any way obtain a purely immaterial image of an object, however abstract the form of the image may be. Imagination yields therefore no test for the reality of a thing.

דברים קיימים שאי אפשר לדמיין אותם
⁴⁹ שמע מה שהועילו לנו מדעי המתמטיקה, ומה גדולות ההנחות שלמדנו מהם.

Hear what profit we derive from the preliminary disciplines, and how excellent the propositions are which we learn through them.

דע שיש דברים שכאשר האדם בוחן אותם בדמיונו אין הוא תופס אותם כלל, ואי אפשר לדמיין אותם כמו שאי אפשר ששני הפכים יימצאו יחד; ולאחר מכן התברר בהוכחות שהדבר הזה שאי אפשר לדמיינו – קיים, והמציאות העידה עליו בבירור.
^א) לדוגמה: אם תדמיין כדור גדול באיזו מידה שתחפוץ, אפילו תדמיין אותו במידת כדור הגלגל המקיף (את היקום), ותדמיין קוטר העובר במרכזו, ותדמיין שני בני אדם העומדים על שני קצות הקוטר כך שרגליהם נמצאות בקו ישר כהמשך לקוטר, כשהקוטר והרגליים יוצרים קו אחד ישר – הרי אחת משתיים: או שהקוטר מקביל לאופק, או שאין הוא מקביל לו. אם הוא מקביל לו – ייפלו שניהם; ואם אין הוא מקביל לו – ייפול אחד מהם, והוא התחתון, והשני יהיה יציב. זה מה שמשיג הדמיון. אבל כבר הוכח שהארץ כדורית, ושהיא מיושבת בשני קצות הקוטר, וכל אדם משוכני שני הקצוות ראשו לכיוון השמים ורגליו לכיוון רגלי זה שנמצא בצד השני של הקוטר. אף לא אחד מהם יכול ליפול כלל, ואין להעלות זאת על הדעת, כי אין מהם אחד הנמצא למעלה ושני למטה, אלא כל אחד משניהם למעלה ולמטה ביחס לשני.
⁵⁰ ^ב) וכן הוכחה בספר השני של "החרוטים" יציאה של שני קווים שיש ביניהם מרחק כלשהו במקום יציאתם, וככל שהם נמשכים המרחק ביניהם הולך ומצטמצם ואחד מהם מתקרב אל השני, אך אין הם יכולים להיפגש לעולם, אפילו הם נמשכים עד אינסוף, אף שהם מתקרבים זה לזה ככל שהם נמשכים. אי אפשר לדמיין זאת ואין זה נופל ברשת הדמיון בשום אופן. שני הקווים הללו, אחד מהם ישר והשני עקום, כמו שהתבאר שם. הרי כבר הוכח קיומו של מה שאין לדמיין ושהדמיון אינו משיג אותו והוא אף בלתי אפשרי מבחינתו.
דברים מדומיינים שאינם במציאות
⁵¹ וכן הוכחה הימנעותו של מה שהדמיון מחייב, והוא היותו של האל יתעלה גוף או כוח בגוף, כי מבחינת הדמיון אין מצוי אלא גוף או דבר בגוף.

Know that there are certain things, which would appear impossible, if tested by man’s imagination, being as inconceivable as the co-existence of two opposite properties in one object: yet the existence of those same things, which cannot be represented by imagination, is nevertheless established by proof, and attested by their reality. E.g., Imagine a large globe, of any magnitude you like, even as large as the all-encompassing sphere: further an axis passing through the centre, and two persons standing on the two extremities of the axis in such a manner that their feet are in the same straight line with the axis, which may be either in the plane of the horizon or not: in the first case both persons would fall, in the second case one, namely the one who stands on the lower extremity would fall, the other would remain standing, as far as our imagination can perceive. It has however, already been proved that the earth has the form of a globe, that it is inhabited on both extremities of a certain diameter, that both the inhabitants have their heads towards the heaven, and their legs towards each other, and yet neither can possibly fall, nor can it be imagined; for it is incorrect to say that the one extremity is above, the other below; but the term “above” and “below” apply to both of them as regards their relative position to each other. Similarly it has been proved in the second chapter of the book on Conic Sections, that two lines, which at first are at a certain distance from each other, may approach each other in the same proportion as they are produced further, and yet would never meet, even if they were produced to infinity, although they are observed to be constantly converging. This is a fact which cannot easily be conceived, and which does not come within the scope of imagination. Of these two lines the one is straight, the other curved, as stated in the aforementioned book. It has consequently been proved that things which cannot be perceived or imagined, and which would be found impossible if tested solely by imagination, are nevertheless in real existence. The non-existence of things which are represented by imagination as possible has likewise been established by proof, e.g., the corporeality of God, and His existence as a force residing in a body. Imagination perceives nothing except bodies, or properties inherent in bodies.

המסקנה שאין להתחשב בדמיון ונסיגה מסוימת של ה"מדברים"
⁵² הובהר אם כן שקיים דבר אחר שבו בוחנים את המחויב והאפשרי והבלתי אפשרי, ואין הוא הדמיון. מה טוב העיון הזה ומה גדולה תועלתו להתעורר מן התרדמה הזו, כוונתי להליכה אחר הדמיון.

It has thus been clearly shown that in man exists a certain faculty which is entirely distinct from imagination, and by which the necessary, the possible, and the impossible can be distinguished from each other. This inquiry is most useful. It is of the greatest profit to him who desires to guard himself against the errors of men guided by imagination.

אל תחשוב שה"מדברים" לא חשו בדבר מכך, אלא הם חשו בכך במידת־מה וידעו זאת. הם מכנים את המדומיין ובלתי אפשרי, כמו היותו של האל גוף, "אשליה" ו"דמיון", והם אומרים במפורש פעמים רבות שהאשליות כוזבות. לכן הם נזקקו לתשע ההנחות שהזכרנו, כדי לאשש בהן את ההנחה העשירית הזו, והיא לאפשר את הדמיונות שהם רצו לאפשרם, בשל זהות האטומים זה לזה ושוויון המקרים זה לזה מבחינת המקריות, כמו שביארנו.

I do not think that the Mutakallemim ignore this altogether: to some extent they do take it into consideration; they know it, and call that which can be imagined without having reality—as, e.g., the corporeality of God—a phantom and a fancy; they state frequently that such phantoms are not real. It is for this reason that they advance the first nine propositions and establish on them the proof of the tenth, according to which all those imaginable things which they wish to admit as possible are really possible, because of the similarity of an atoms and the equality of all accidents as regards their accidentality, as we have explained.

המציאות אינה הבוחן בין הדמיון לבין שכל
⁵³ התבונן אם כן, אתה המעיין, וראה, שנוצרה דרך של עיון עמוק. כי תפיסות מסוימות – אדם אחד יטען שהן תפיסות שכליות, ואחר יטען שהן תפיסות דמיוניות. אנו נרצה אם כן למצוא דבר שיבחין לנו בין המושכלות לבין הדברים הדמיוניים. ואם אומר הפילוסוף, כפי שהוא אכן אומר: "המציאות עֵדי, ובה אנו בוחנים את המחויב והאפשרי והבלתי אפשרי", אומר לו איש הדת: "על כך הוויכוח. כי המציאות הזאת – אני טוען שנעשתה ברצון, ואין היא הכרחית, והגם שהיא נעשתה באופן הזה, הרי אפשרי שתיעשה באופן אחר, אלא אם תפסוק התפיסה השכלית שלא ייתכן אחרת, כמו שאתה טוען".

Consider, O reader, and bear in mind that this requires deep research. For there are certain notions which some believe to be founded on reason, while others regard them as mere fictions. In such cases it would be necessary to find something that could show the difference between conceptions of the intellect and mere imaginary fancies. When the philosopher, in his way of expressing himself, contends, “Reality is my evidence; by its guidance I examine whether a thing is necessary, possible, or impossible,” the religionist replies, “This is exactly the difference between us; that which actually exists, has, according to my view, been produced by the will of the Creator, not by necessity; just as it has been created with that special property, it might have been created with any other property, unless the impossibility which you postulate be proved by a logical demonstration.”

סיכום
⁵⁴ בעניין זה של ה"אפשריות" יש לי דברים שעוד תשמע בכמה פסקאות בחיבור זה (א,עד, דרך 5; ב,טו; ב,יט; ב,כה; ג,יב8; ג,טו). אין זה דבר שניתן למהר לדחותו כולו כלאחר יד.

About this admissibility (of imaginable things) I shall have to say more, and I shall return to it in various parts of this treatise; for it is not a subject which should be rejected in haste and on the spur of the moment.

יא. שלילת מושג האינסוף
⁵⁵ ההנחה האחת עשרה היא אמירתם שמציאות האינסוף בלתי אפשרית בכל אופן שהוא. ביאור הדבר: כבר הוכח
^א) שבלתי אפשרית מציאותו של גודל אינסופי,
^ב) וכן מציאות גדלים שמספרם אינסופי גם אם כל אחד מהם בעל גודל סופי, בתנאי שאותם גדלים אינסופיים נמצאים בו־זמנית.
^ג) גם מציאות (שרשרת) אינסוף סיבות אינה אפשרית; כוונתי שדבר יהיה סיבה לדבר־מה, ולדבר הזה תהיה סיבה אחרת, ולסיבה סיבה, וכך עד אינסוף, כך שיהיו אינסוף מנויים מצויים בפועל, בלא הבדל אם הם גופים או נבדלים (=ישויות לא חומריות), אלא שחלקם עילה לאחרים. זהו הסדר הטבעי העצמי שהוכח בו חוסר האפשרות של האינסוף.

ELEVENTH PROPOSITION. “The existence of the infinite is in every respect impossible.” The following is an explanation of this proposition. The impossibility of the existence of an infinite body has been clearly demonstrated; the same can be said of an infinite number of bodies, though each of them be finite, if these beings, infinite in number, exist at the same time; equally impossible is the existence of an infinite series of causes, namely, that a certain thing should be the cause of another thing, but itself the effect of another cause, which again is the result of another cause, and so on to infinity, or that things in an infinite series, either bodies or ideals, should be in actual existence, and in causal relation to each other. This causal relation is the essential order of nature, in which, as has been fully proved, the infinite is impossible.

⁵⁶ אשר למציאות אינסוף בכוח או במקרה,
^ד) יש ממנו מה שמציאותו הוכחה, כמו שהוכחה חלוקת (דבר בעל) גודל עד אינסוף בכוח, וחלוקת הזמן עד אינסוף.
^ה) ויש ממנו נושא לעיון, והוא מציאות אינסוף בזה אחר זה, והוא המכונה "אינסוף במקרה". מדובר במציאותו של דבר לאחר העדרותו של דבר אחר, ושל הדבר האחר לאחר העדרותו של דבר שלישי, וכך עד אינסוף. בזה יש מקום לעיון עמוק מאוד.

As regards the virtual and the accidental existence of the infinite, it has been established in some cases; it has been proved, e.g., that a body can virtually be divided ad infinitum, also that time can be divided ad infinitum; in other cases it is still an open question, as, e.g., the existence of the infinite in succession, which is called the accidental infinite, i.e., a series of things in which one thing comes forth when the other is gone, and this again in its turn succeeded a thing which had ceased to exist, and so on ad infinitum. This subject requires deep research.

צדדי המחלוקת בדבר קדמות העולם
⁵⁷ נמצא שמי שטוען שהוכיח את קדמות העולם אומר שהזמן הוא אינסופי ואין נובע מכך אבסורד, כי כל פעם שמופיע חלק מהזמן, נעדר לפני כן חלק אחר. וכן לשיטתו המקרים חלים על החומר זה אחר זה עד אינסוף, ואין נובע מכך אבסורד, משום שאין הם מצויים כולם בו־זמנית אלא זה אחר זה, ולא הוכח שדבר זה בלתי אפשרי.
⁵⁸ ואילו לשיטת ה"מדברים" אין הבדל בין אם תאמר
^א) שגודל מצוי כלשהו הוא אינסופי,
^ב) או תאמר שהגוף והזמן ניתנים לחלוקה עד אינסוף. ואין לשיטתם הבדל בין
^ג) הימצאות של דברים שמספרם אינסופי סדורים בו־זמנית, כגון שתאמר זאת על בני האדם המצויים כעת,
^ד) או שתאמר שהדברים שהגיעו למציאות – מספרם אינסופי, אף שהם נעדרים זה אחר זה אחרי השני. כאילו תאמר: ראובן בן יעקב, ויעקב בן יצחק, ויצחק בן אברהם, כך עד אינסוף – גם זה לשיטתם בלתי אפשרי כמו (האינסוף) הראשון.
⁵⁹ ארבעת סוגי האינסוף האלה שווים לדעתם. הסוג האחרון מהם – חלקם רוצים לאמת אותו, כלומר להבהיר את היותו בלתי אפשרי בדרך שעוד אבאר לך בחיבור זה (א,עד דרך 7); וחלקם אומרים שזה מובן מאליו, וידוע באינטואיציה, ואינו זקוק להוכחה. ואם קיומם של דברים אינסופיים בזה אחר זה, אף שאין קיים מהם אינסוף כעת, הוא אבסורד ברור – נמצא שכבר באינטואיציה קדמות העולם היא בלתי אפשרית, ואין צורך לאף הנחה אחרת. אך אין כאן המקום לחקור נושא זה.

Those who boast that they have proved the eternity of the Universe say that time is infinite; an assertion which is not necessarily erroneous; for only when one atom has ceased to exist, the other follows. Nor is it absolutely wrong, when they assert, that the accidents of the substance succeed each other in an infinite series, for these accidents do not co-exist, but come in succession one after the other, and the impossibility of the infinite in that case has not been proved. The Mutakallemim, however, make no difference between the existence of an infinite body and the divisibility of a body or of time ad infinitum, between the co-existence of an infinite number of things, as e.g., the individual human beings who exist at present, and the infinite number of beings successively existing, as, e.g., Reuben the son of Jacob, and Jacob the son of Isaac, and Isaac the son of Abraham, and so on to infinity. This is according to their opinion as inadmissible as the first case; they believe these four forms of the infinite to be quite equal. Some of the Mutakallemim endeavour to establish their proposition concerning the last named form of the infinite, and to demonstrate its impossibility by a method which I shall explain in this treatise; others say that this impossibility is a self-evident axiom and requires no further proof. But if it were undoubtedly wrong to assume that an infinite number of things can exist in succession, although that link of the series which exists at present is finite, the inadmissibility of the eternity of the Universe would be equally self-evident, and would not require for its proof any other proposition. This, however, is not the place for investigating the subject.

יב. פקפוק בקליטת החושים
⁶⁰ ההנחה השתים עשרה אמירתם שהחושים לא תמיד מעניקים ודאות. כי ה"מדברים" חשדו בהשגת החושים משני היבטים:
^{א) מגבלה} האחד: הם אמרו שרבים ממוחשיהם יכולים לחמוק מהם. זאת אם בשל זעירות גופו של מושא ההשגה, כדבריהם על האטום ומה שנובע ממנו כמו שביארנו (החל מלאחר הנחה 3); או בשל ריחוקם מן המשיג, כמו שהאדם אינו רואה ואינו שומע ואינו מריח ממרחק של כמה פרסאות, וכמו שאיננו משיגים את תנועת השמים.
^{ב) הטעיה} ההיבט השני: הם אמרו שהחושים טועים ביחס למושאי השגתם. כמו שהאדם רואה דבר גדול כקטן כשהוא רחוק ממנו, ורואה דבר קטן כגדול כשהוא במים, ורואה דבר עקום כישר כשחלקו במים וחלקו מחוץ למים. וכן חולה הצהבת רואה דברים כצהובים, ומי שלשונו ספגה מרה צהובה טועם דברים מתוקים כמרים. הם מונים דברים רבים מסוג זה, ואמרו: לכן אין לבטוח בחושים כדי לקחת מהם נתוני יסוד להוכחה.

TWELFTH PROPOSITION. “The senses are not always to be trusted.” For two reasons the Mutakallemim find fault with the perception of the senses. First, the senses are precluded from perceiving many objects, either on account of the smallness of the objects—this is the case with the atoms, as we have already stated—or on account of the remoteness of the objects from the person who desires to perceive them; e.g., we cannot see, hear, or smell at a distance of many miles; nor do we perceive the motion of the heavens. Secondly, the senses misapprehend the objects of their perception: a large object appears small from a distance; a small object immersed in water appears larger; a crooked thing appears straight when partly placed in water, and partly out of it; things appear yellow to a person suffering from jaundice; sweet things are bitter to him whose tongue has imbibed red gall; and they mention many other things of this kind. Therefore they say, we cannot trust our senses so far as to establish any proof on their perceptions.

נחיצות ההנחות
⁶¹ אל תחשוב שה"מדברים" נאבקו למען ההנחה הזו לשווא, כמו שרבים מן ה"מדברים" המאוחרים חושבים שהרצון של הקודמים להם לקבוע את קיום החלקיק (=האטום) אין בו צורך. אלא כל מה שהבאנו לעיל מדבריהם הכרחי, ואם תשתבש הנחה אחת מהן תתבטל המטרה כולה.
⁶² אך ההנחה האחרונה הזו הכרחית מאוד. כי כשאנחנו משיגים בחושינו דברים הסותרים את מה שהם הניחו, הם אומרים אז: אין לשים לב אל החושים, כיוון שהוכח הדבר שלטענתם השכל מורה עליו. כטענתם על התנועה הרציפה, שמשולבות בה מנוחות; וכהתפרדות אבן הרחיים בזמן הסיבוב (הנחה 3); וכטענתם שהלובן (הקודם) של הבגד נעדר כעת, וזה (שלפנינו) הוא לובן אחר (הנחה 6). ודברים אלה מנוגדים למראה העין. יש גם דברים רבים המתחייבים ממציאות הרִיק שכולם מוכחשים על ידי החושים. והמענה שלהם לכל זה הוא שזה דבר החומק מן החושים, כשהם יכולים להשיב כך; ובדברים אחרים הם עונים שזוהי טעות מכלל טעויות החושים.

You must not believe that the Mutakallemim had no purpose in agreeing upon this proposition, or as most of the later adherents of that school affirm, that the first Mutakallemim had no ulterior object in endeavouring to prove the existence of atoms. On the contrary, every proposition here mentioned is indispensable; if one of these be rejected, the whole theory falls to the ground. The last-mentioned proposition is of particular importance; for when our senses perceive things by which any of the foregoing propositions are confuted, the Mutakallemim say that no notice should be taken of the perception of the senses so long as the proposition is supported by the testimony of the intellect, and established (as they believe) by proof. Thus they say that the continuous motion is interrupted by moments of rest; that the millstone in its motion is broken into atoms; that the white colour of a garment ceases to exist, and another whiteness comes in its stead. All these theories are contrary to what the eye perceives, and many inferences are drawn from the assumed existence of a vacuum, all of which are contradicted by the senses. The Mutakallemim, however, meet these objections by saying, whenever they can do so, that the perception of these things is withheld from the senses: in other instances they maintain that the contradiction has its source in the deceptive character of the senses.

⁶³ אתה כבר יודע שכל אלה הן דעות עתיקות, שהיו נחלת הסופיסטים, כמו שציין גָּלֶנוֹס בספרו "על הכוחות הטבעיים" (חלק א פרק ב) על אלה שטענו שהחושים משקרים, וסיפר את כל הידוע לך.

You know that this theory is very ancient, and was the pride of the sophists, who asserted that they themselves were its authors; this is stated by Galenus in his treatise on natural forces; and you know well what he says of those who will not admit the evidence of the senses.

לקראת הבאות
⁶⁴ לאחר שהבאתי אותן הנחות, אחל לבאר את דרכיהם בנוגע לארבעת מושאי החקירה האמורים.

Having discussed these propositions, I now proceed to explain the theory of the Mutakallemim concerning the above-mentioned four problems.

📖 טקסט הפרק בספריא / Chapter Text on Sefaria ↗

▶ וידאו / Video

עמוד היוטיוב ↗

🎧 שמיעה / Listen

⬇ הורד עמוד השיעור ↗

📄 תמלולים

HE עברית לחץ לפתיחה

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור: ההקדמה הראשונה של הכלאם – תורת האטומים (מורה נבוכים)

הערות מבוא

– מקורות התרגום: תרגום אבן תיבון ותרגום שוורץ (בעיקר לחלקים הפילוסופיים)

– משמעות “עניינה”: ניתן לתרגם כ״משמעותה” – הרמב״ם מפרט את תוכן ההקדמה

– שיטת הרמב״ם: מציג תחילה את התיאוריה הכללית, ומיד מביא את השיטה הקיצונית להראות את הבעיות הנובעות

—

א. תוכן ההקדמה הראשונה: תורת האטומים

1. הטענה המרכזית

– העולם כולו (כל גשם/גוף) מורכב מחלקים קטנים מאוד

– חלקים אלו בלתי מתחלקים (אטומים) – “לא יקבלו החלוקה על דקותם”

2. הבחנה לשונית חשובה

– “חשבו” = מהלך שכלי/לוגי (גם אם שגוי)

– “אמרו” = טענות ללא בסיס (כפי שמבקר בפרק נ״א)

3. הניגוד לשיטת אריסטו (פרק ע״ב)

| הכלאם | אריסטו |

|——-|——–|

| אין אחדות אורגנית לעולם | העולם הוא אחדות אורגנית |

| כל גוף = צירוף חלקים קטנים | הדוגמה הבסיסית = בעל חי אחד |

| הכללות לא קיימת | הצורה מאחדת את החומר |

—

ב. הבעיה הלוגית בשיטה האטומיסטית

1. השאלה המרכזית

– מה מגדיר את גבול החלוקה?

– למה לא ניתן לחלק את האטום עוד?

2. ביקורת אריסטו

1. לא קוהרנטי לדבר על “חלק בלתי מתחלק”

2. מה מונע חלוקה נוספת?

3. אם הקושי הוא טכני בלבד – זו לא תשובה עקרונית

3. חולשת השיטה

– הגודל של האטום נקבע שרירותית

– אין הסבר למה דווקא גודל זה

– השיטה לא מסבירה את הדברים באמת

—

ג. בעיית הכמות באטומיזם

1. הבעיה המושגית

– כמות = שם עצם מהשאלה “כמה”

– לפי אריסטו: כמות היא תמיד של משהו – לא דבר עצמאי

– כמות היא רציפה מטבעה – ניתנת לחלוקה אינסופית

– לכן: “כמות בלתי מתחלקת” = סתירה מושגית

2. ההבדל בין אטומיזם יווני לכלאמי

| אטומיזם יווני (דמוקריטוס/אפיקורוס) | אטומיזם כלאמי |

|———————————–|—————|

| אטומים בעלי צורה וכמות | אטומים חסרי כמות לחלוטין |

| סוגים שונים של אטומים | סוג אחד בלבד |

| בעיה: למה דווקא גודל זה? | פתרון: כמות = מספר האטומים |

3. הבעיות בשיטה הכלאמית

1. בעיית מהות האטום: מה זה עצם גופני ללא גודל?

2. פרדוקס החיבור: דבר ללא כמות + דבר ללא כמות = דבר בעל כמות?

3. מחלוקות פנימיות: כמה אטומים נדרשים לגוף מינימלי? (4 או 6)

4. מעמד האטום: האם קיים בפועל או רק הפשטה?

4. הקצנת הפרדוקס

– עמדה קיצונית: שני אטומים מחוברים = שני גשמים (לא גשם אחד)

– לפני החיבור = אין אף גוף כלל

—

ד. עקרון זהות האטומים (יסוד שלישי)

1. הטענה

> “כל החלקים ההם דומים שווים. אין חילוק ביניהם בשום פנים”

2. השוואה לשיטות אחרות

– דמוקריטוס: כמה סוגי אטומים שונים

– מודרני: האטום מבחין בין חומרים

– הכלאם: כל האטומים זהים בצורתם

3. חשיבות העקרון

– משמש להנחות השישית והעשירית

– מאפשר להסיק שכל דבר יכול להיות כל דבר

– דומה לחומר הראשון האריסטוטלי, אך קיים בפועל

—

ה. הרכבת שכנות לעומת הרכבת מיזוג

1. המושג “הרכבת שכנות”

– חיבור של דברים שיושבים זה לצד זה בלבד

– אנלוגיה: שכנים בבניין – לא יוצרים ישות חדשה

2. הרכבת מיזוג (עמדת אריסטו)

– חיבור יוצר מהות חדשה וצורה חדשה

– אי אפשר לפרק את החיבור בחזרה

3. המשל של פיטר אדמסון

| הכלאם | אריסטו |

|——-|——–|

| העולם = סלט | העולם = קוגל |

| דברים יושבים זה לצד זה | דברים מתמזגים לדבר חדש |

| ניתן להפרדה | לא ניתן להפרדה |

4. הגדרה מחודשת של הוויה והפסד

– לפי הכלאם: אין הוויה והפסד אמיתיים

– ארבעה מצבים בלבד:

1. קיבוץ – התאספות אטומים

2. פירוד – התרחקות אטומים

3. תנועה – תהליך התפרדות

4. מנוחה – אטומים נחים

– מסקנת הרמב״ם: לפי שיטה זו אי אפשר להשתמש במילה “הפסד” – דברים לא מפסיקים להיות כי מעולם לא היו כישויות עצמאיות

—

ו. הרקע הפילוסופי – בעיית הקביעות וההשתנות

1. הבעיה היסודית

– ההנחה הבסיסית: מכלום לא נהיה כלום

– השאלה: מה קבוע ומה משתנה?

2. המסקנה של פרמנידס – מוניזם סטטי

– העולם הוא דבר אחד בלתי משתנה

– הטיעון:

– אם יש שינוי → מאיפה הגיע?

– אם לא היה לפני → נהיה מכלום → בלתי אפשרי

– גם אין ריבוי: מה מבחין בין דבר לדבר?

3. התשובות השונות

| תשובת אריסטו | תשובת דמוקריטוס |

|————–|—————–|

| חומר וצורה | אטומים + ריק |

| החומר כממוצע בין קיום ללא-קיום | הריק מאפשר תנועה ומפגש |

4. הכרח נצחיות האטומים בשיטה היוונית

– אם האטומים נוצרו יש מאין → לא פותרים כלום

– מסקנה: העולם קדום – זה נותן את הדבר הקבוע

—

ז. ההבדל היסודי בין הכלאם לאפיקורוס

1. המתח עם האמונה הדתית

– מוסכם מאז אבות הכנסייה: העולם נברא

– בעיה: זה לא מפורש בתורה ולא במדרש

– השלכה: אם העולם נברא → כל יסוד הפיזיקה היוונית בנוי על טעות

2. התשובה הכלאמית

– איך יש השתנות? = כי יש יש מאין

– איך יש יש מאין? = השם עושה את זה

– השם מתגבר על הנחת פרמנידס

3. ההבדל המהותי מאפיקורוס

| אפיקורוס | הכלאם |

|———-|——-|

| אטומים = סוגרים את המציאות | אטומים = המקום שבו השם פועל |

| קיימים פשוט, בלי הסבר | נבראים ברצון ה׳ |

| אין דין ואין דיין | יש בורא ומשגיח |

| סכום קבוע של אטומים | השם בורא אותם מתי שרוצה |

| אטומים נצחיים | אטומים “אינם קבועים במציאות” |

4. מה הכלאם עשה

– מצאו את הפילוסופיה היוונית הכי “פרועה”

– הכי מאפשרת לאלוהים לפעול כל הזמן

– רק השמיטו יסוד אחד: אין יש מאין

– בעצם אימצו את הכאוס – אבל בשליטת ה׳

—

ח. שיטת הבריאה המתמדת

1. הניסוח המדויק

> “השם יתעלה יברא אלו העצמים תמיד כשירצה, והם גם כן אפשר העדרם”

2. מאפיינים

– בריאה מתמדת בזמן

– רצון מתחדש כל רגע

– כל דבר, כל רגע, כל פעולה – נברא מחדש

3. ההבדל מהרמב״ם

| הרמב״ם | הכלאם |

|——–|——-|

| שתי מדרגות: בריאה ואח״כ טבע | אין הבחנה – בריאה תמידית |

| הטבע עובד לפי חוקים | השם פועל כל רגע |

4. למה הכלאם כן צריך אטומים

– “השם עושה הכל” מחיש את המציאות – לא מתאר מה רואים

– רוצים להסביר מה הוא עושה ואיפה

– מודים בנמנעות (יוסבר בהנחות 6 ו-10)

—

ט. סיכום ארבעת יסודות האטומיזם הכלאמי

| # | היסוד | תוכן |

|—|——-|——|

| 1 | הרכב העולם | העולם מורכב מאטומים בלתי מתחלקים |

| 2 | חוסר כמות | האטומים חסרי גודל (למרות שיוצרים דברים בעלי כמות) |

| 3 | זהות | כל האטומים זהים – אין סוגים שונים |

| 4 | הרכבת שכנות | דברים גדולים = חיבור שכני בלבד, לא יצירה חדשה |

—

י. מה נותר לדון

– היעדר העצם – בעייתי בגלל תיאור ההוויה וההפסד (יידון בהנחה השישית)

– ההנחות הבאות (4, 5, 6) יעסקו במקרים

תמלול מלא 📝

ההקדמה הראשונה של הכלאם: תורת האטומים

פתיחה: הערות מבוא והקשר

בואו נתחיל. ההקדמה הראשונה. אם נגיע להקדמה השנייה אז נצטרך להעתיק כי אין פה, אז נמצא איזושהי מהדורה אחרת. דיברנו שיש, הרמב״ם נתן כותרות לכל ה-12 ההקדמות ואחר כך ועכשיו הוא הולך להסביר אותן, לפרט אותן.

מקורות התרגום

ואני קורא מהתרגום של אבן תיבון אבל בדברים האלה אז לפעמים קשה לי להבין אותו אז אני אעקוב גם אחרי התרגום של שוורץ, בעיקר בגלל הפילוסופיה בו.

תוכן ההקדמה הראשונה

משמעות המונח “עניינה”

אז ההקדמה הראשונה, עניינה, כן? כלומר, מה המובן? אפשר לתרגם כמו ששוורץ תרגם משמעותה, הוא לא מתרגם פחה, וואלי, אפשר לתרגם ככה.

הטענה המרכזית: העולם מורכב מאטומים

כלומר, המשמעות של המשפט שאמרתי לך, שקיום העצם הפירודי, קיום האטום, החלק הבלתי מתחלק, גם ההגדרה, ההגדרה הזו זה הגדרה מדויקת למילה אטום, כן, חלק הבלתי מתחלק, וגם הרמב״ם קורא לזה ככה לפעמים.

“חשבו” ו״אמרו”: הבחנה לשונית חשובה

אז ככה, שהם חשבו, חשבו הכלאם, כן, הוא זוכר כל הזמן לכתוב שהם חשבו, שוורץ מתרגם שהם טענו, אבל אני דווקא חושב שחשבו, זה תרגום יותר מילולי. כן, יש לו חשבו ואמרו, שני השורשים האלה שהוא משתמש בהם לתאר את דעתם, כנראה הוא לא אומר שככה הוא, כי הרי הוא חושב שזה הכל שטויות, אבל הוא מסביר מה הם חושבים או מה הם אומרים.

יכול להיות שיש דברים שאפשר לחשוב, כלומר לחשוב זה כבר משהו שיש לו איזשהו מהלך שכלי, מהלך לוגי, זאת אומרת שהוא לא נכון, ויש דברים שהם רק אומרים כפי שהוא מבקר אותם בפרק נון א׳ וכולי.

פירוט התיאוריה: “העולם כולו”

הבנת המונח “העולם כולו”

אז הם חשבו ככה, שהעולם בכללותו, העולם כולו, רצוני לומר כל גשם שבו. תמיד כשהוא כותב ככה משפט פלסיאני, אני, כוונתי, איך שטיבו מתרגם, רצוני לומר או רוצה לומר. זה סוג של, אני, אין לי מילה מדויקת לתרגם, להבין את המבנה הזה תמיד. זה תמיד משהו כמו המילה, המילה האחת לזה, המילה היותר נפוצה לזה, ואז הבנה יותר מדויקת בעצם ביאור השם הזה, ביאור המילה הזאת, כן?

אז כשאנחנו אומרים העולם כולו, אז אנחנו מתכוונים בצורה מדעית יותר מדויקת כל גוף או כל גשם שבתוך העולם, כן?

ההבדל מפרק ע״ב

יכול להיות, הוא מתכוון שלא תחשוב כשאני אומר העולם כולו, העולם בכללותו, כן? בפרק עין ב׳ דיברנו על העולם כולו במובן של כללות העולם, מה שמאחד את העולם, כן, הנמצא הזה בכללותו, אז היה המשפט הפותח של הפרק הקודם, אני חושב שזה היה אותו מילה, אם אני אפתח את המהדורה הנורמלית שאני אוכל פשוט לראות.

כי כל השאלות פה הן בסוף ממה העולם כולו עשוי, איך העולם כולו עובד. אבל במילה כולו, כן, זה הנמצא בכללותו, זה בדיוק אותו דבר, אבל פה שם זה היה זה הנמצא, ופה זה העולם, העולם כולו.

למה “העולם” ולא “הנמצא”?

אני חושב שזה קודם כל בגלל שהם מפספסים את הדברים העליונים יותר, למרות שגם פרק עין ב׳ עסק בעולם הפיזי, לא עסק בצורות ודברים כאלה, כפי שהוא בעצמו מסייג. אבל או שהוא מתכוון מה שלא קיים, כי העולם שלהם לא באמת קיים, אני לא יודע.

אבל הנקודה של כולו הוא, הוא מתכוון שזה כל מה שקיים, לפי דעתם כל מה שקיים זה גופים, וכפי שנראה גופים עשויים מאטומים. אבל, ולזה הם קוראים העולם כולו, כן? כשאני אומר כל העולם כולו, אז הרי מה מונח מאחורי זה? מה רצוני לומר בזה תלוי באיך אני באמת מבין את העולם במובן בסיסי. אז ככה נראה.

הניגוד לשיטת אריסטו

העולם אצל הכלאם: אין אחדות אורגנית

אז שהם חשבו שהעולם כולו, כן? כלומר כל גשם שבו, מחובר מחלקים קטנים מאוד. כן, נראה עוד שנייה, המילה המחובר הזה הוא מילה חשובה פה. העולם, כל דבר בעולם, כן? אז הוא לא מדבר על העולם כולו, למרות שמקל וחומר זה נכון על העולם כולו, כן?

כן, אם זה נכון על כל גוף בפני עצמו, אז זה גם נכון על כל העולם שהוא בסך הכל סך כל הגופים. ואין להם משהו יותר מזה, כן, זה בדיוק בגלל שגם כל גוף, גם גוף נורמלי הוא לפי דעתם רק דבר מורכב מחלקים קטנים מאוד, ולכן גם העולם כולו אין לו איזושהי אחדות, כן.

האחדות האורגנית אצל אריסטו

במילים אחרות, בדיוק האחדות האורגנית שדיברנו עליה לאורך כל פרק ע״ב, שהרמב״ם טען שזה משהו שכמעט נתפס בחוש, כן, דבר שאפשר לראות, אז הכלאם בדיוק נגד זה. ההקדמה הראשונה שלהם, ההקדמה הראשונה של הפיזיקה שלהם זה שהדבר הזה לא קיים. העולם, השנייה, הכללות לא קיימת, כן, מה שאנחנו, מה אנחנו מכנים הצורה, כן.

הדוגמה הבסיסית אצל אריסטו: בעל חי אחד

צריך לזכור שכמו שלמדנו בפרק ע״ב, וכפי שראינו שם, אצל אריסטו תמיד המקור, המשל, הדוגמה הראשונה שהוא מתחיל ממנו להבין את העולם, זה מהדוגמה של גוף, במיוחד גוף חי, כן, גוף ביולוגי, של איש אחד, כפי שדיברנו שם, בעל חי אחד, לאו דווקא איש, אבל בעל חי אחד, זה תמיד הדוגמה שלו, ומזה, בגלל שהוא רואה בתוך זה אחדות אורגנית מסוימת, זה דבר אחד במובן חשוב, אז מזה אנחנו מפשיטים, אנחנו לומדים שגם כל העולם הוא ככה, ואנחנו יכולים להבחין בין מדרגות שונות בעולם באיזה מובן הם גוף דבר אחד וכולי סובסנס אחד כן אבל הדוגמא הוא תמיד מתחיל לחשוב מבעל חי אחד זה כאילו הרכיב הבסיסי בחשיבה שלו.

הדוגמה הבסיסית אצל הכלאם: כל גוף שהוא

הכלאם לא חושב ככה הוא מכחיש את העניין הזה הוא מתחיל באמת מהעולם כולו אצלו מתחיל מגוף אחד כלומר כל גוף שהוא שהוא מהפכים בעולם, הוא מחובר מחלקים קטנים מאוד, לא יקבלו החלוקה על דקותם. כלומר, קטנים כל כך, עד שהם כל כך קטנים שאי אפשר לחלק אותם עוד יותר. זה פשוט המילה על דקותם, כן? פשוט אי אפשר לחלק אותם עוד יותר. זה חלקים הכי קטנים או חלקים בלתי מתחלקים, שזה המילה עד תום.

הבעיה הלוגית בשיטה האטומיסטית

שיטת הרמב״ם בהצגת הכלאם

עכשיו, עכשיו הם כל כך קטנים פה הוא מראה לך כבר איך רק להגיד את זה מכניס את החכמים האלה לסוג של בעיה וזה חלק ממה שהוא עושה פה כל הזמן הוא נותן לו את התיאוריה הכללית שכולם מסכימים ואז הוא מיד מביא את השיטה הכי מוזרה בתוך זה זה בעצם מה שהוא עושה כי למה הוא עושה את זה בגלל שהוא רוצה להראות לך שמתוך המחשבה הפשוטה הזאת, כן, זה נשמע המחשבה ההגיונית, כן, הרעיון האטומיסטי, אנחנו צריכים לדבר על זה עוד הרבה, להבחין בין וריאציות שונות שלו, אבל הרעיון שלו נשמע הגיוני באופן בסיסי, אתה אומר, מה הדברים העשויים? אוקיי, אולי הם עשויים מחלקים מאוד קטנים. ממה עושים אותם דברים קטנים? לא, אז אנחנו מגיעים עד לחלקים הכי קטנים, שאי אפשר עוד לחלק, הם מידה קטנים. זהו, שם זה נגמר, כן? כן?

הבעיה הלוגית: מה מגדיר את גבול החלוקה?

ועכשיו אומר הרמב״ם שתראה שיש פה איזושהי בעיה פשוטה. שיש בעיה פשוטה, זו בעיה לוגית בשיטה האטומית, בשיטה האטומיסטית, בעיה לוגית מסוימת. ובשביל זה הוא מעתיק את שיטה מסוימת שלהם, ואז הוא לפני רגע, אחרי שנייה אומר שיש פה שתי שיטות בעצם, אבל הוא לא נכנס לפירוט של למה יש את השיטות האלה ובני מה וכולי, אבל זה מה שהוא עושה פה לפי דעתי.

הוא אומר ככה, אז זה מובן, אז קודם כל זו השיטה הראשונה, כל דבר זה מה שנמצא. אז כפי שהוא יגיד עוד שנייה, מה שאנחנו מזהים בתור עצמים, בתור חפצים בעולם, הם לא באמת חפצים, כי הם סך הכל הרבה חלקים קטנים שעומדים זה ליד זה, כן, זה סך הכל.

השאלה המרכזית: מה הוא החלק הכי קטן?

עכשיו יש לנו קצת שאלה, איך אנחנו מחלקים את הדבר לחלקים הכי קטנים? מה הוא בעצם החלק הכי קטן? זה השאלה.

ביקורת אריסטו: אי-קוהרנטיות של “חלק בלתי מתחלק”

אריסטו בעצם טוען, אני מקדים את זה הפוך, אריסטו טוען שזה באמת לא קוהרנטי לדבר על חלק בלתי מתחלק. כי מה הופך את החלק הבלתי המתחלק הזה לגבול של החלוקה? למה שלא יהיה אפשר לחלק אותו עוד פעם? כלומר, מה מפריע לנו? מה מפריע לנו לחלק אותו עוד פעם?

ואם תגיד, זה פשוט קשה, זה לא קשה. האריסטו מודה שיש דברים שפשוט מדי קשה, צריך סכין מאוד חדה, בסדר. אבל למה אני לא יכול עקרונית לחלק אותו?

חולשת השיטה האטומיסטית: שרירותיות

אתה צריך לעצור אצל איזושהי נקודה מאיזושהי סיבה, ומה, מאיזושהי סיבה שנעצור במקום כזה. אפשר לעשות את זה שרירותי, אפשר להגיד, פשוט יש רכיבים בסיסיים של העולם שפשוט ככה זה, ככה זה, זה משהו לא מוסבר, כן?

צריך להבין שהשיטה האטומיסטית בסוף לא מסבירה דברים, לא מסבירה למה הוא בדיוק, כן, להגיד שמישהו יגיד שהחלק הכי קטן זה בגודל סנטימטר, מה אכפת לי? אז תשאל אותו למה הסנטימטר ולא שתי סנטימטר, הוא יגיד, לא יודע, מככה זה העולם עשוי.

הערה מסכמת

וזה קצת, זה הולך עוד יותר רחוק. אני קצת משלים מדעתי כי לא עיינתי בכל הטיעונים בפנים לגמרי אבל אם זה הגיוני מה שאני אומר אז זה הגיוני. אחר כך אני יכול לשאול אותך עוד קצת קצת.

המשך: הבעיה המושגית של “כמות” ובעיות השיטה האטומיסטית

מהי “כמות”? – הבעיה הפילוסופית הבסיסית

עכשיו, מה זה סנטימטר? סנטימטר זה איזושהי מילה שבה אנחנו מודדים, כן, באופן מוסכם. המילה “סנטימטר” היא סתם הסכמה לחתוך שמה, אבל אנחנו מודדים משהו שאנחנו – הדבר הנמדד, כן? אנחנו קוראים לזה כמות, כן?

כמות זה פשוט שם עצם שנעשה מהמילה, מהשאלה “כמה”, כן? זה ככה ביוונית וגם בעברית. אין בתורה את המילה “כמות”, כן? המילה “כמות” היא מילה שהמציאו הפילוסופים בשביל לתאר את הדבר הזה. וזה תמיד טוב להבין את הפילוסופיה ככה, כן: אנחנו שואלים על משהו כמה ממנו יש, כן, או כמה הוא גדול, כן – לא כמה ממנו במובן מספרי שיש יותר מאחד, אבל כמה גודל יש לו, כן. ואז אנחנו אומרים אוקיי, אז לכל הדברים יש גודל מסוים, שזה לגודל הזה אנחנו קוראים “כמות” – כמה ממנו יש, כן.

הסתירה המושגית באטומיזם

וזה כבר מראה לך – יש פה איזושהי בעיה שהרמב״ם הולך להשכיל להלן, שהכמה מזה יש לא זהה למה זה. כי השאלה “כמה מזה יש” היא כבר מניחה שיש איזשהו “מה” שמזה אני מודד כמה. ולכן להגיד שיש איזשהו חלק, כמות בלתי מתחלקת, זה קצת בעיה, כי הרי למה שיהיה פה כמות בכלל? ולמה – וכמות זה בסך הכל מידה או גבול מסוים של משהו.

אז זה לא שיש לה כמות הכי קטנה. כאילו למה שיהיה כמות הכי קטנה? זה בכלל לא הגיוני. כמות זה כמות של משהו, כמות זה כמעט באופן הגדרתי ניתן לחלוקה אינסופית. זה משהו רציף, כן? יכול להיות שהמספרים שלנו לא רציפים, המספרים יכולים להיות discrete, כן? איך אומרים discrete בעברית? כן, נבדלים. נחתכים. אבל אתה יכול במחשבה שלך לכמת באופן רציף עד כמה שאתה רוצה לחלק את זה.

אז כמות לכאורה לפי אריסטו צריך להיות מתוך מה שהוא דבר מתחלק לאינסוף. ולזהות את החלק הכי קטן של דברים בדיוק בכמות שלהם זה כבר משהו בעייתי, כבר איזשהו בלבול מושגי לפי אריסטו. ולכן, אלה שרצו – לפי הכלאם, הכלאם הבינו את זה. אז פה אני כבר אחדד משהו.

ההבדל בין האטומיזם היווני לאטומיזם הכלאמי

האטומיזם היווני העתיק

השיטה האטומיסטית היא שיטה מאוד עתיקה, כן? דמוקריטוס, בסוף הפרה-סוקרטי, כבר טען שהעולם עשוי מחלקיקים. ואחר כך בעולם האחרי-סוקרטי, כן, העולם אחרי אריסטו אפילו, נושא הדגל המפורסם של השיטה האטומיסטית היה אפיקורוס. הרמב״ם הולך לצטט את אפיקורוס אחר כך, לדבר עליו.

אז האפיקורים, בעיקר בעולם העתיק, הם אלה שפרסמו את השיטה האטומיסטית של העולם. ועכשיו, לכל אחד היו וריאציות שונות על השיטה הזאת. דמוקריטוס, שהוא הביא את השיטה, היה לו שיטה יותר פשטנית. אחר כך אפיקורוס מעדן את זה ועושה כל מיני חילוקים, ויש להם גם מגמות שונות בשיטות שלהם, הם רוצים דברים שונים.

אבל מה שמוסכם על שניהם, כלומר האטומיסטים היוונים העתיקים, זה שהחלק הלא מתחלק, האטום, הוא משהו בעל צורה, כלומר בעל כמות ובעל תמונה, בעל shape מסוים. דמוקריטוס אפילו אמר שיש כמה סוגים שונים של אטומים, כלומר כמה shapes שונים, כמה צורות שונות – לא צורות אריסטוטליות, כמה shapes שונים – ולכן מזה הוא מסביר כל מיני דברים.

אפלטון באטומיוס עושה בעצם סוג של הפשטה לסוג המושג הזה, כשהוא אומר שהעולם בנוי מהshapes עצמם ולא מדברים בעלי shapes. הוא לא אטומיסט, הוא אפלטוניסט.

אבל אז השיטה האטומיסטית העתיקה, בדיוק בגלל הדבר הזה, אז היא לא חשבה שיש אטום לפני הכמות, לפני הכמה יש. להפך, אטום הוא כבר משהו בעל כמות. ונכון שיש פה שאלה – למה שאין להם הסבר למה החלק הכי קטן הוא בגודל כזה וכזה, מה שזה לא יהיה גודל. זה לא שמישהו בעת העתיקה מדד את זה, זה הכל ספקולציות בעצם. אבל לא היה להם הסבר לזה. אבל הבעיה שנמצאת פה גם לא היה להם.

החידוש הכלאמי: אטום ללא כמות

וזה נראה שהסיבה שיש פה את הבעיה בדיוק בגלל הבעיות האלה, שאין סיבה לדמיין כמות מסוימת שבלתי אפשר לחלק. לכן הכלאם הלכו – זו שיטה מחודשת של הכלאם. הרמב״ם לא מעיר על זה, אבל זה ברור נראה לי בהיסטוריה. הווריאציה הזאת על השיטה האטומיסטית היא חידוש קלאמיסטי. יכול להיות שיש להם תקדים, לא ברור. אבל זה שיטות.

וזה הקטע הבא שהוא כותב פה: ולא לחלק אחד מהם כמות כלל. אז הם הלכו עוד צעד אחד קדימה, הם אמרו לא שיש חלק הכי קטן – החלק הכי קטן הוא לא בעל כמות, בדיוק בגלל שהם רוצים בעצם להסביר את הכמות. כמות, אנחנו יכולים לתאר כמות ככמה אטומים יש. אוקיי, וכמה זה אטום אחד? אז הם אמרו, אטום אחד זה כלום, זה דבר שלא בעל גודל.

הבעיות בשיטה הכלאמית

הבעיה הראשונה: מהות האטום

עכשיו, זה כמובן מאוד בעייתי, כי מה זה בכלל להיות עצם גופני בלי גודל? ולא רק שזה בעל – זה בעיה אחת, וזה אפשר אולי להתגבר, אפשר לדמיין את זה כנקודה גיאומטרית או משהו כזה. למרות שאז זה כבר לא דבר פיזי, ואז לא ברור, יש פה בעיה.

הבעיה השנייה: הפרדוקס הלוגי

אבל יש גם בעיה יותר גדולה בתוך השיטה עצמה, כן, זה לא קוהרנטי, כפי שהרמב״ם בעצמו אומר: וכשהתקבצו קצתם אל קצתם, יהיה מקובץ בעל כמות. כאשר אני אוסף, אני מסדר זה ליד זה, כמה אטומים, אז ברור שזה בעל כמות, והוא אז גשם, כן?

אז הם בעצם אמרו במפורש, האטום הוא לא דבר גשמי, הוא איזשהו נושא, כן? הוא סובייקט של כל הדברים, הוא הסובייקט הכי מאוד קטן. מה בכלל המשמעות של להגיד שהוא קטן אם הוא לא תופס מקום בכלל? יש פה איזושהי בעיה.

אבל הרי זה – כל הרעיון של האטום זה להסביר את הדברים הגופניים, כן? אנחנו צריכים להגיד שכל דבר מורכב מאטומים. אז לכן, כפי שהרמב״ם מצטט אותם, וזה באמת יוצא אבסורדי, והוא מצטט את זה ככה בגלל שזה יוצא אבסורדי. היה להם בוודאי דרכים להגיד את זה בצורה פחות אבסורדית, אבל אני אומר שהרמב״ם – ככה גם שוורץ מפרש בדרך כלל דברים אלה, יכול להיות שיש איזה בית יותר טוב, אבל בינתיים אנחנו נפרש ככה – הוא מצטט את זה בשביל להנכיח את הבעייתיות, את הקושי בעצם בכל שיטה אטומיסטית, ובוודאי בשיטה, בווריאציה הקלאמית, שבעצם רצתה להתגבר על בעיות מהסוג של כמה כמות נכניס לכמות הכי קטנה.

ולכן הם אמרו שבאמת האטום הוא לא בעל כמות כלל, אבל אז הם נתקעים בצד השני, כי הרי כולם מודים – כל הרעיון של האטום זה שכמה מהם עושים דבר, עושים דבר גוף, גשם, body.

המחלוקות הפנימיות בכלאם

ולכן הם אמרו דבר ופה חוק, כן? יש פה דבר שהוא לא בעל כמות, אבל כשמחברים כמה מהם, אז הוא בעל כמות. ובאמת ככה היו כאלה שאמרו, והיה להם גם מחלוקות כמה אטומים הוא המינימום של גוף, כן? היו שאמרו ארבעה בשביל ארבעה צדדים, או שישה בשביל שישה הקצוות. יש כל מיני תיאוריות מהסוג הזה.

הם בדיוק אמרו ככה, ובאמת אם חושבים ככה אז יוצא שהאטום שלהם הוא קצת הפשטה, הוא קצת לא דבר קיים. כי הוא בסך הכל אומר שאנחנו יכולים להפריד כל גוף לפחות לשישה חלקים, וזה יהיה הרכיבים הבסיסיים של המציאות, אבל זה לא בדיוק דבר קיים עדיין, האטום הזה. קצת בעיה.

הקצנת הפרדוקס

והיו גם כאלה שלקחו את הפרדוקס עוד יותר קדימה. והם אמרו, שהרי יש פה בעיה, כי אחרי שמחברים את ה… נגיד שישה אטומים לגוף אחד, אז הוא גוף בעל שישה חלקים, כן? ואנחנו הרי יכולים להבחין בגוף הזה את כל הצדדים שלו, אז הוא כן שישה דברים, הוא לא עוד דבר אחד, כן?

ולכן היו כאלה שבאמת אימצו את הפרדוקס הזה, וככה הם אמרו: ואילו חובר מהם שני חלקים יהיה כל חלק אז גשם ויהיו שני חלקים ויהיו שני גשמים כמאמר קצתם. אז יהיו קצת – שוורץ כל הזמן מציין מי היה הקצתם האלה.

המשך ההקדמה הראשונה – הבדלים בין שיטות אטומיסטיות וזהות האטומים

הפרדוקסים הפנימיים בשיטת הכלאם

בעיית הצדדים והחלקים

ואנחנו הרי יכולים להבחין בגוף הזה את כל הצדדים שלו, אז הוא כן שישה דברים, הוא לא דבר אחד, כן? ולכן היו כאלה שבאמת אימצו את הפרדוקס הזה, וככה הם אמרו, שאילו חובר מהם שני חלקים, יהיה כל חלק אז גשם, ויהיו שני חלקים, ויהיו שני גשמים, כמאמר קצתם. אז יהיו קצת – שוורץ כל הזמן מציין מי היה הקצתם האלה, או אולי אפשר לתרגם “אחד מהם”, כאילו קצת מהם, לא כמה מהם. לא ברור מי זה שאמרו, הוא מצטט, צריך להסתכל במקורות.

מחלוקות פנימיות בתוך הכלאם

הוא מביא שהיה בעצם על זה מחלוקת, כפי שאמרתי, והיו כאלה שאמרו שהאטום הוא כן דבר בעל גודל, ואז הרמב״ם מצטט את זה כשכולם מודים שהאטום הוא לא בעל גודל בכלל. אבל כולנו גם מודים שמחברים אטום – אז כמה אטומים נעשה דברים בעלי גודל. והיו כאלה שעוד לקחו את האבסורד עוד יותר, ואמרו שכשמחברים שני אטומים, אז יהיו שני גופים. לפני שהם מתחברים, אין אף אחד, אבל אחרי זה יש, הרי כי זה מתחייב.

מטרת הרמב״ם בהבאת השיטות השונות

הוא מביא את השיטות האלה לא כי הוא רוצה לעשות פה אנציקלופדיה של השיטות, כן? דיברנו על זה, שהוא הפוך, הוא רוצה לצמצם את השיטה, הוא רוצה להגיד: אני אומר את הדברים שכולם מסכימים, למרות כל המחלוקות הפנימיות וכולי. כל פעם שהוא מביא שיטה פנימית בתוך הכלאם, הוא מתכוון בעצם להראות לנו את הבעיה, כן? יש סיבה לחשוב ככה, וכפי שאתה רואה, שני הצדדים לא טובים.

הפרדוקס היסודי

לכן, כי יש פה בעיה יסודית, יש פרדוקס יסודי בתיאוריה מהסוג הזה, כן? שאומר – כי הרי זה הפרדוקס היסודי – כי אנחנו רוצים דברים בלתי מתחלקים, ואנחנו יכולים להגיד שהם פשוט קטנים ואז יש לנו בעיה אחת. אם אנחנו אומרים שהם לא בעלי גודל בכלל, אז מאיפה מגיע הגודל כשהם מתחברים? ואם מגיע הגודל כשהם מתחברים, אז באמת יוצא שזה כבר היה לו גודל לפני זה.

לכן באמת השיטה השנייה הזאת שאומרת שכאשר זה מתחבר, כאשר יש שני אטומים, אז יש שני גופים – אבל כשיש אטום אחד ואטום אחד, אז אין אף גוף, כן? זה משהו מאוד מאוד מוזר והוא לא מביא את זה סתם בשביל להביא שיטה מוזרה, הוא מביא את זה בגלל שזה באמת פרדוקס בשיטה מהסוג הזה.

סיכום הקטע הראשון

אוקיי, זה אז עד כאן הקטע הראשון – הראשון בתוך השיטה הראשונה, כלומר מה היסוד של העצם הבודד, העצם הפרטי, כפי שאבן תיבון קרא לזה, או באנגלית או ביוונית האטום. בסדר? בסדר? מקסנס? מספיק מקסנס בשביל להמשיך.

ההבדלים מהאטומיזם היווני והמודרני

ההבדל היסודי

צריך להזכיר את ההבדל היסודי גם בין זה, כפי שכבר הזכרתי, ההבדל אחד בין זה לבין האטומיסטים היווניים וגם בין זה לבין האטומיזם החדש של המודרנה, שהוא גם מאוד לא דומה לאף אחד מהשיטות האלה. אנחנו יכולים לדבר על זה עוד קצת כשהוא מדבר על ההבדל בין שיטת הקדם לשיטת אפיקורוס.

האטום המודרני אינו בלתי מתחלק

אבל הדבר הכי בסיסי זה שהאטום המודרני הוא לא חלק בלתי מתחלק בכלל, כן? הוא פשוט חלק קטן, הוא חלקיק קטן, אבל הוא לא בלתי מתחלק. אף אחד – כלומר האטום שאנחנו אומרים עליו וגם החלקים היותר קטנים – אין מחויבות. הפיזיקה המודרנית אין לה מחויבות במה שהיא פיזיקה, כן, יש פילוסופיה שלה שהיא קצת, כן, אבל במה שהיא פיזיקה אין לה מחויבות להגיד שיש בסוף discrete, כן, שיש בסוף אטומיזם אמיתי בעולם.

כי האטום או אפילו החלקיקים המרכיבים אותו, כל אחד מהם עשוי יותר חלקים, ואנחנו יכולים להיות אריסטוטליים למשל ולהגיד שהאטום הזה עצמו עשוי מחומר וצורה, כן, כלומר הוא עקבה של חומר וצורה, וזה לא יהיה סתירה בכלל.

אריסטוטליזם מודרני

השיטה האטומיסטית, גם אם אנחנו מקבלים אותה – אז מה שהאריסטוטלי מודרני צריך לעשות, לפעמים יש גם כיוון הפוך, אבל כיוון אחד זה פשוט להגיד: אוקיי, אבל החומר והצורה – הרי אריסטו מחפש את החלקים הבסיסיים במציאות, הוא תפס דברים מדי גדולים, אנחנו יכולים לדבר על חומר וצורה של אטום שלם. נכון שצריך גם לדבר על חומר וצורה של דברים יותר גדולים, אבל זה שייך לנושא של האמרג׳נס וכל השאלה האחרת. אבל גם פה, אם אנחנו הולכים בכיוון של לחפש את הדברים הכי קטנים, כבר מאוד קל לראות שזה לא מתכתב, כמו שאני מדגיש, זה דבר ראשון.

השאלה הפילוסופית נשארת פתוחה

חוץ מזה שהאטום המודרני הוא לא בלתי חייב להתחלק, הוא גם לא חייב להיות, כן? כלומר, הטיעונים הפילוסופיים, כשהם היו ספקולציות בזמן היוונים – האם בסוף הדברים עשויים ממשהו רציף או ממשהו מבודד או ממשהו לא רציף – זה עדיין אותה שאלה על האטום, כן?

בסך הכל אנחנו יודעים כל מיני פרטים של המציאות, אף אחד לא מתווכח עם מה שאפשר לראות במיקרוסקופ ובדברים כאלה, אבל זה לא משנה בכלל לנושא פה. הנושא פה הוא בעצם הנושא הפילוסופי היסודי: האם המציאות רציפה או שלא, כן? ואם היא רציפה אז יש שאלה האם צריך לתאר את מה שקיים, את זה שיש גופים בעולם, בתור חומר וצורה ודברים כאלה.

טעות נפוצה

אז לכן זה לא נכון להגיד שמישהו – מי שיכתוב בהקדמה לפרק שלו, כמו שמהדורה מסוימת כתבה, שהיום חזרו לשיטה הכלאמיסטית – יהיו פשוט שטויות, זה לא קשור. זה רק נשמע דומה. זה ההבדל אחד, יש עוד הבדלים, אבל זה מספיק בשביל זה.

עקרון זהות האטומים – היסוד השלישי

כל האטומים זהים

עכשיו ככה, עכשיו הוא ממשיך ומתאר את יסוד האטום של הכלאם. הוא אומר, וזה יסוד חשוב, אני חושב שהיסוד הזה חשוב: וכל החלקים ההם, כן, כל אותם חלקים הנזכרים, דומים שווים. אין חילוק ביניהם בשום פנים. כלומר, היסוד – זה גם דבר שהוא לא דומה לאטומיזם היווני.

ההבדל מדמוקריטוס

כי כפי שהזכרתי, דמוקריטוס במפורש חשב שיש כמה סוגי אטומים. הוא לא חשב שיש רק כל אטום אחד, כלומר שכל האטומים דומים.

ההבדל מהשיטה המודרנית

וגם השיטה המודרנית לא חושבת ככה. השיטה המודרנית עוד פעם, יכול להיות שהחלקיק הכי קטן שלה בסוף יהיה דומה, כולם דומים, למרות שבינתיים גם את זה אין. אבל בוודאי שמה שאנחנו קוראים אטום, שהוא ממש בשם משותף לאטום הישן, הוא בדיוק הדבר שמבחין בין חומרים שונים, כן? האטום של זהב ולא האטום של זכוכית וכולי. זה לא דומה.

השיטה המיוחדת של הכלאם

ואילו הכלאם, היה להם שיטה מיוחדת פה. השיטה שלהם הייתה שהאטום, שהוא הדבר הבסיסי שקיים, הוא זהה. יש רק אטום מסוג אחד, מספר מסוים שלו וכולי, אבל יש רק אטום אחד.

חשיבות העקרון

וזה חשוב להם בשביל מה שהם הולכים להסיק מתוך זה בהמשך, בהנחה העשירית בעיקר, בהנחה השישית והעשירית, ששם אנחנו מוצאים את המסקנות מכל זה, ולמה הרמב״ם טוען שם שבשביל זה אנחנו צריכים בעצם את האטומיזם הזה. כי יש פה עוד שאלה למה צריך את כל זה – בשביל להראות שבעצם כל דבר יכול להיות כל דבר.

דמיון לחומר הראשון האריסטוטלי

כי הדבר הבסיסי בעולם שהוא אטום, אין לו אין בכלל הבדל, יש רק סוג אחד. כן, באיזשהו מובן מוזר זה דומה ליסוד האריסטוטלי של החומר הראשון, כן? החומר הראשון שהוא גם פוטנציאל להיות הכל. אבל החומר, העצם שלהם, הוא לא פוטנציאלי, הוא קיים בפועל כנראה.

סיכום שלושת היסודות

אוקיי, זה אז זה, זה דבר אחד, זה דבר שני, כן? אפשר לפרט את זה לדבר שני, יסוד מסוים בתוך האטומיזם שלהם. קודם כל, העולם מורכב מאטומיזם. דבר שני, האטומים שלהם הם לא בעלי כמות. והדבר השלישי, האטומים שלהם כולם זהים – כולם זהים לא במובן של אותו דבר, זהים במובן של צורה, כן? הם כולם דומים, כן? דומים בדיוק זה לזה. אין אטום חשוב מחברו, כן? זה עולם מאוד שוויוני, העולם האטומיזם, הרמה של האטומים לפחות, כן?

הרכבת שכנות – כיצד נוצר הריבוי בעולם

השאלה: מהאטומים הזהים לריבוי הגופים

ועכשיו, איך מזה, איך מהחלקים הכי קטנים האלה נוצרים כל סוג, הריבוי של סוגי דברים בעולם?

התשובה: הרכבת שכנות

אז אמרו, כן? לזה הם אמרו ככה, שאי אפשר שיימצא גשם בשום פנים, כן? אין שום מציאות של גוף, אלא מורכב מאלה החלקים השווים. הרכבת שכנות. זה התרגום של אבן תיבון, המילה הזאת “הרכבת שכנות”.

הסבר המושג

והכוונה היא פשוטה, הכוונה היא בגלל שהם מאמינים שבאופן אמיתי, באופן יסודי, מה שקיים הוא רק האטומים האלה, שהם כולם זהים זה לזה, אין אף אחד מהם שונה מחברו במשהו. לכן, זה שיש כל מיני גופים בעולם, זה הכל הרכבות שונות של החלקיקים האלה. ואחר כך נראה שזה לא רק באופן מספרי, יש גם מקרים של אטומים.

אפשרות תיאורטית נוספת

אבל הדבר, כן, זה לא כמו שאנחנו, כן, היינו יכולים – כן, אנחנו יכולים לדמיין תיאוריה עוד יותר אטומיסטית מהתיאוריה שלהם. אני אומר את זה בשביל להבהיר. כי אנחנו יכולים לדמיין תיאוריה שאומרת ש…

המשך ההקדמה הראשונה – הרכבת שכנות והבדל מאפיקורוס

השוואה לתיאוריות אטומיסטיות אחרות

תיאוריה אטומיסטית קיצונית יותר

אבל הדבר, כן, זה לא כמו שאנחנו – כן, אנחנו יכולים לדמיין תיאוריה עוד יותר אטומיסטית מהתיאוריה שלהם. אני אומר את זה בשביל להבהיר. אנחנו יכולים לדמיין תיאוריה שאומרת – יכול להיות שהתיאוריה המדענית המודרנית היא קרובה יותר, לפעמים מדמיינים אותה ככה לפחות – שבה אין, נגיד שכל העולם בסוף עשוי מחלקיקים שווים, אותם חלקיקים. ומה שמבחין את הדברים זה מזה, וגם מה שהופך אותם לדברים – זה שתי שאלות שונות.

עכשיו אנחנו מדברים על שני דברים: יש מה שמבחין את הדברים זה מזה – לפי דעתם זה המקרים. אנחנו יכולים להגיד שזה המספר של האטומים שיש בכל דבר, כן? ואז בעצם אין רק גודל וקוטן. רק כשאנחנו אומרים, אה, יש עוד דברים, כמו צבע, כמו טעם וריח וכו׳, אנחנו יכולים להמציא תיאוריה, ויכול להיות שהמדע המודרני הוא סוג של תיאוריה כזאת, שאומרת שצבעים הם רק בעצם מספרים שונים של אטומים או חלקיקים, וזה מה שנראה אצלנו צבעים.

עמדת הכלאם – שונה מכך

זה לא התיאוריה שלהם, כן? כן, הם כן מכירים במציאות של מקרים, של צבעים ושל חיים ומוות וידיעה ושכלות, כל מיני, כל התארים שבעולם הם מכירים בהם כדברים עצמאיים, כדברים בסיסיים. מה שהם לא מכירים זה שיש באופן בסיסי שהנושאים, הסובייקט של כל המקרים האלה שונה זה מזה – זה מה שהם לא מכירים. ודבר שני שהם לא מכירים זה שיש בכלל דברים באופן אמיתי, היא ברמה יותר כללית מהאטום, כן? זו שאלה אחרת, כן?

שזה גם היום, זה שייך לשאלה השנייה שאמרתי, לא רק ממה הדברים עשויים באופן, כשיורדים לחלק הכי קטן, אלא מה הם הדברים הגדולים שנוצרו מהם, כן? איך אנחנו מבינים אותם? האם יש בכלל דברים יותר גדולים מאטום, כן? או שבאמת יש רק אטום וכל השאר הוא רק – אז הם בשיטה הרדוקציוניסטית הזאת.

הרכבת שכנות לעומת הרכבת מיזוג

המושג “הרכבת שכנות”

יש רק אטום, ומה שיש דברים יותר גדולים מהאטום זה הרכבה מסוימת, הרכבה של שני אטומים. אבל הוא קורא לזה פה הרכבת שכנות. וזה להפוך, מה שאבן תיבון קורא הרכבת מיזוג או הרכבת צורה. אני חושב מיזוג זה המילה המקבילה ההפוכה משכנות. שכנות זה פשוט מקום, כמו שאני שכן שלך. סמיכות, תרגום של שוורץ, כן.

אם אני – מה שהופך אותי ואת השכן שלי לשכנים זה רק זה שאנחנו יושבים זה לצד זה. אנחנו לא יוצרים ביחד שום גוף אמיתי, כן. זה לא שאני והשכן שלי ביחד הם שכונה. אין כזה דבר שכונה – כאילו אנחנו הולכים לקרוא בדיוק לסוג החיבור הזה שכונה, אבל זה לא שנעשה משהו אמיתי, כן.

הרכבת מיזוג/צורה (עמדת אריסטו)

ואילו לפי אריסטו למשל, כשאנחנו מחברים, החלקים השונים המחברים גוף של בעל חי למשל, זה לא נכון לפי דעתו לתאר את זה עכשיו כסתם כל מיני דברים שיושבים בשכנות בשינה אחת, כן? זה הופך למהות חדשה, לצורה חדשה, אתה מקבל צורה חדשה וזה… חוץ מזה שאי אפשר להרכיב אותו, זה גם לא נכון לתאר את זה – סליחה, אי אפשר לפרק אותו – גם לא נכון לתאר את זה עכשיו בתור דברים שונים, בתור דבר חדש, בתור דבר אחד.

המשל של פיטר אדמסון

לפי הכלאם זה פשוט הרבה דברים מחוברים לא חיבור אמיתי, אלא חיבור שכני, חיבור של זה יושב ליד זה. משל של פיטר אדמסון היה שזה ההבדל אם העולם הוא סלט או קוגל. לפי הכלאם, העולם הוא סלט. יש הרבה דברים, אבל הם סתם יושבים זה לצד זה. לפי אריסטו, העולם הוא קוגל. אנחנו מחברים את הביצים ואת תפוחי האדמה, אבל זה לא שאנחנו יכולים בכלל לראות, או שלא נכון לתאר את זה בכלל כסלט של הרבה דברים. זה נהיה דבר חדש כגון, אנחנו לא – גם אי אפשר להפריד את זה בחזרה, אבל זה גם עכשיו משהו חדש, כן.

הגדרה מחודשת של הוויה והפסד

הרכבת שכנות והשלכותיה

אז זה נקרא הרכבת שכנות, וזה בדיוק מה שקיים אצלם בעולם. ולכן יוצא מזה עד שההוויה, אנחנו כולם – הרי הכל בנוי על משהו בסיסי, כי אנחנו מכירים דברים שהווים ונפסדים, כן, דברים נולדים ומתים. אם אני עושה כיסא והכיסא נשבר. ותיאור נורמלי של זה, ואולי תיאור אריסטוטלי של זה, זה שהכיסא התחיל להתקיים והפסיק להתקיים, כן?

עמדת הכלאם

והם אומרים לא. מה שאנחנו קוראים הוויה אצלם הוא הקיבוץ, סך הכל נתקבצו, נאספו כמה דברים למקום אחד, וההפסד פירוד, הוא סך הכל שהדברים הלכו זה מזה, הם כבר לא שכנים. ובעצם, הרמב״ם אומר, אם אתה חושב ככה, אז בעצם, אתה אפילו לא יכול להגיד את המילה הפסד, כן? כי דברים לא מפסיקים להיות, כי הדברים אף פעם לא היו, כן?

ולא יקראוהו “הפסד”. זה בדיוק מהסיבה הזאת, והוא מעתיק את הסגנון שלהם, את הסטייל שלהם, בשביל לחדד את מה שהם מבינים. וזה באמת, הם באמת אומרים, זה לא נכון שיש בעולם הוויה והפסד. יש בעולם סוגי הוויה שונים, סך הכל. כי הרי מה שהווה זה רק האטומים.

ארבעה מצבי הוויה

אז מה יש? יש, אבל יאמרו – אז הם אמרו ככה, “ההוויה היא קיבוץ ופירוד ותנועה ונוח”, כן? זה ביטוי שלהם, שהוא הרמב״ם כנראה ממש העתיק מאיזשהו ספר, שאמר שיש ארבעה מצבים של הוויה. הוויה זה קיבוץ, פירוד, תנועה, מנוחה, כן?

כי מה זה תנועה? תנועה זה כאשר הדבר הוא בתהליך של התפרדות פשוט, כן? אז החלקים שלו נעים זה מזה, ואז הם נחים במקומם. ואם הם בדיוק נחים לזמן מה זה ליד זה, זה נקרא הוויה. אנשים אחרים קוראים להוויה והם אומרים זה לא הוויה, זה סך הכל קיבוץ. פירוד זה המצב של אחרי שהם נעו זה מזה, הם נעו במקום אחר ואז הם פשוט, איך אומרים? אז הם פשוט, מה שאנחנו קוראים להפסיק להיות, אבל שום דבר לא באמת הפסיק להיות במובן הזה בגלל שזה פשוט הלך למקום אחר, כן, כמו שאני לא מפסיק להיות כשאני זז לשכונה אחרת.

סיכום ארבעת יסודות האטומיזם של הכלאם

אז עד כאן תיאור בסיסי של הסוג האטומיזם המסוים של אנשי הכלאם. כן, ואם אני חוזר על זה, אז זה מחובר מארבעה חלקים:

חלק אחד – זה שהעולם כולו עשוי מחלקיקים לא מתחלקים.

חלק שני – זה שהחלקים האלה הם לא בעלי כמות, למרות שיוצא מהם דברים בעלי כמות ולכן יש פה איזשהו, יוצא פה איזשהו בעיה.

וחלק שלישי – זה שכל החלקים שווים זה לזה אין שום סוגים שונים של אטומים.

ונקודה רביעית – זה שהדברים היותר גדולים מאטום הם פשוט חיבור שכני של האטומים ולא יצירה חדשה ולכן אין בעולם יצירות חדשות ואין בעולם הפסד.

נגיע לזה לעוד שנייה בחלק האחרון של הקטע הזה, מה כן יש במובן של התחדשות והפסד, אבל במובן טבעי אין הוויה והפסד, יש רק תנועה ומנוחה, קיבוץ ופירוד. זה כל מה שיש.

ההבדל מאפיקורוס – פתיחה

חשיבות ההבדל

עכשיו יש משהו אחד מאוד חשוב, שהרמב״ם בעצמו מסביר את ההבדל בין השיטה האטומיסטית הזאת, לבין השיטה האפיקוריסטית, השיטת אפיקורוס, שהוא גם יסוד מאוד חשוב לשיטת הכלאם. זה גם יסוד מאוד חשוב לשיטת הכלאם, ונראה בהקדמה השישית איך הם מפרטים את היסוד שלהם. יש פה יסוד אמוני לפי דעתם, יסוד תיאולוגי מאוד חשוב, שבגלל זה הם אומרים את זה.

המוטיבציות השונות

וזה גם בעצם, אם אנחנו יכולים לתעמק עוד קצת יותר, זה בעצם מראה לנו שהשיטה או לפחות המוטיבציה של הכלאם לשיטה האטומיסטית שלהם היא ממש הפוכה קצת, לגמרי הפוכה, לא קשורה ואולי גם לגמרי הפוכה מהמוטיבציה, המוטיבציה היוונית, המוטיבציה של אפיקורוס ועוד לפניו דמוקריטוס לעניין האטומיזם, אוקיי?

ואפשר לחשוב, לשאול גם לגבי האטומיזם החדש, האם הוא דומה לאחד משני האלה או שזה בעצם דומה למשהו שלישי משהו חמישי משהו רביעי שלישי בכלל. אני חושב שבאיזשהו מובן כן.

הטענה המבדילה

עכשיו ככה. ויאמרו אוקיי עכשיו זה מעניין עד עכשיו זה היה דברים שהם חשבו לא כבר היו דברים שהם אומרים. הם אומרים גם עוד דבר. כי אלה החלקים אינם נמצאים מאז, זה תרגום מעניין, המילה הזאת, נמצאים מאז. כי מה שכתוב בעצם זה אינם קבועים או משהו כזה במציאות. זה אולי תרגום שאני הייתי מתרגם. איך שוורץ מתרגם? מוגבלים במציאות. אני הייתי מתרגם קבועים במציאות או משהו כזה. אבן תיבון, החליט לתרגם פה נמצאים מאז אני קצת מנסה להסביר מה קורה כמו שהיה חושב אפיקורוס וזולתו מן המינים.

המוטיבציה הפילוסופית מאחורי האטומיזם והמתח עם האמונה הדתית

הערות על תרגום המונח “נמצאים מאז”

זה אולי תרגום שאני הייתי מתרגם. איך שוורץ מתרגם? “מוגבלים במציאות”. אני הייתי מתרגם “קבועים במציאות” או משהו כזה. אבן תיבון החליט לתרגם פה “נמצאים מאז”. אני אנסה להסביר מה קורה.

הרקע הפילוסופי – בעיית הקביעות וההשתנות

אפיקורוס והאטומיזם היווני

כמו שהיה חושב אפיקורוס, וזולתו מן המאמינים בחלק שאינו מתחלק – אז אפיקורוס, הרי צריך לזכור משהו כזה. אפיקורוס, או לפניו דמוקריטוס, המציאו את השיטה האטומיסטית.

כנראה, לפי אריסטו לפחות – צריך תמיד לדייק בדברים כאלה – אבל אריסטו מציג את הפיזיקה כולה כניסיון לענות על הבעיה היסודית של קביעות והשתנות. בעצם לענות על הטיעונים של פרמנידס בלי להגיע למסקנות של – איך קראו לשני? – הרקליטוס.

הבעיה הפילוסופית הבסיסית

ככה אריסטו מתאר את זה. כלומר, יש לנו בעיה מאוד פשוטה שהיא הבעיה של יש מאין. ההנחה הפשוטה: מכלום לא נהיה כלום, ורק מכל דברים קיימים יכולים להיות דברים קיימים.

מתוך הטיעון הכי פשוט הזה הוציא פרמנידס את המסקנה שאין בעולם אלא דבר אחד בלתי משתנה, כן? כי אם יש שינוי, אז יש שאלה מאיפה הגיע השינוי. אם זה לא היה לפני, אז זה נהיה מכלום וזה בלתי הגיוני, בלתי אפשרי מכלום. אלא מה, זה הגיע ממשהו, אז זה כבר היה, אז איך זה משתנה?

זה גם מתוך אותו היגיון נובע שאין יותר מדבר אחד בעולם, כי מה מבחין בין דבר לדבר? איזשהו לא-קיום ביניהם? הרי הלא-קיום לא קיים. ולכן, פרמנידס הגיע למסקנה המוניסטית הסטטית. הוא מוניסט סטטי – הוא חושב שהעולם הוא דבר אחד בלתי משתנה.

זה כמובן סותר את כל מה שאנחנו מכירים על העולם בחוויה שלנו, ואולי גם בטיעונים שלנו. ולכן, זה מוזר.

השיטה ההפוכה – הרקליטוס

כן, כמובן יש גם שיטה הפוכה, שגם אומרת שאין שום דבר באמת – הרקליטוס שאמר שאנחנו לא נכנסים לאותו נהר פעמיים, כן? כל הרעיון שאין באמת דברים, העולם הוא פשוט אינסוף של אינסוף – שזו גם שיטה מאוד בלתי הגיונית.

התשובות הפילוסופיות השונות

תשובת אריסטו – חומר וצורה

אז כל אחד בעצם מנסה לתאר את העולם באופן שלא קונה את אחת מהמסקנות המאוד מוזרות האלה. התשובה של אריסטו זה חומר וצורה, כן? החומר זה הנושא, זה הדבר המשתנה, והצורה זה למה שהוא מגיע אחרי השינויים, והחומר שלו הוא הדבר הממוצע בין הקיום ללא-קיום, שבעצם מתוך זה הוא מאפשר את ההשתנות בלי שהעולם לא יהיה כלום, ובלי שליה – כן, פחות או יותר.

תשובת דמוקריטוס – האטומיזם

איך קוראים לו? דמוקריטוס, שהמציא את האטומיזם. התשובה שלו – כן, גם בלי… אני צריך להדגיש שגם בלי לצייר את הבעיה בשיטות המוזרות האלה של פרמנידס, שאחר כך זינון שהיה לו פרדוקסים של תנועה, שממש רצה להוכיח שאין תנועה בעולם, בדיוק בשביל להגיע לאותן מסקנות.

לא צריך לתאר את זה ככה, אנחנו יכולים להבין שהבעיה הזאת היא באמת הבעיה היסודית של הפיזיקה. אנחנו מכירים – כל חכמת הטבע, כל הפיזיקה זה להבין, פיזיקה זה מילולית השתנות. כל חכמת הטבע היא פשוט – אנחנו צריכים להבין ממה הדברים עשויים, כלומר איך יש באיזשהו… אנחנו מבחינים בעולם גם קביעות, גם יציבות וגם משתנות. וכל סוג של מדע טבע הוא סוג של ניסיון להסביר איפה יש, מה קבוע, כן, ומה המסקנות, ומה החלקים המשתנים. זה מאוד בסיסי, גם אם הניסוח הזה הוא קצת מוקצן.

האינטואיציה האטומיסטית

אז בעצם האטומיזם הוא סוג של תשובה לזה, כן. כן, זה גם אינטואיטיבי, אנחנו מאוד מורגלים לסוג של חשיבה אטומיסטית, בגלל מה שלומדים אותנו בבית ספר על אטומיזם, למרות שזה לא באמת אותו דבר.

כן, אנחנו אומרים – נכון, אתה רואה שולחן ואפשר לשבור אותו, וגם את זה, את העץ אפשר לשבור וכולי, אז ברור שזה לא הקיים הבסיסי, זה לא הדבר הלא משתנה, אלא יש אטומים שהם לא משתנים.

ואיך יש השתנות? איך האטומים באמת נהיים אטומים אחרים? בשביל זה יש לנו את ההנחה השנייה, כן, ההנחה של חלל ריק, הנחה של void. זה היה השיטה של דמוקריטוס – דמוקריטוס אמר: יש בעולם רק אטומים וריק וכלום, והכלום הזה הוא איכשהו מה שמאפשר לאטומים לפגוש זה את זה, ולכן להרכיב דברים חדשים.

המוטיבציה המדעית

אז זה פשוט חכמת מדע, כן? צריך להבין. המוטיבציה זה פה להבין מה קבוע בעולם ומה משתנה, וגם איך ההשתנות היא אפשרית מבלי שלא יהיה שום דבר קבוע. זה פחות או יותר הרעיון של דמוקריטוס.

הכרח נצחיות האטומים בשיטה היוונית

למה האטומים חייבים להיות נצחיים

ולכן – פה אני צריך להגיע למשהו חשוב – ולכן יוצא מהשיטה שלו, וכנראה שגם אפיקורוס במפורש הציג את זה ככה, לכן יוצא מהשיטה שלו, זה גם הכי בשביל שהשיטה שלו תעבוד, שהאטומים האלה היו תמיד ויהיו תמיד, כן?

כי ברגע שהאטומים עצמם הם מקיימים יש מאין, אז הם לא פותרים לנו כלום, הם לא מסבירים כלום, כי אז אנחנו פשוט מעתיקים את השאלה למה האטום – למה יש אטומים ואיך יכול להיות שפעם לא היו ואחר כך יש, כן? כי הרי בגלל החוק הזה שמכלום לא נהיה כלום.

“קבועים במציאות” – הדבר הקבוע

אז בשביל שהשיטה היוונית העתיקה של האטומים או של אפיקורוס תוכל לעשות משהו, תוכל לעשות את העבודה שלה, היא צריכה – מה שהרמב״ם קורא פה “קבועים במציאות” או “מחצורה פיאלוג׳וד קבועים”, או איך הוא תרגם “מוגבלים” – defined by an existence. כי זה כל הרעיון שלהם, שהאטומים יהיו הדבר הקבוע, ובגלל שיש גם ריק ואטומים יכולים לזוז, אז יש את כל הסיפורים של העולם.

העולם קדום אצל היוונים

ולכן זו שיטה כמו שפחות או יותר כל היוונים – חוץ מאפלטון לפי הפשט, אבל כפי שאריסטו מציין – כן, כל היוונים, חוץ מאפלטון, חשבו שהעולם קדום. כן, מה אפלטון חשב זה מחלוקת, אבל כל המדע היווני העתיק חשב שהעולם קדום, כי זה לפחות נותן לנו את הדבר הקבוע. זה נמצא תמיד, לפחות כמה שאנחנו – שהמדע שלנו תופס – ומה שההבדלים הם רק התנועות של החלקיקים, של האטומים, והמפגשים שלהם זה לזה.

וכמו שהוא אומר פה: הרכבה ופירוד ומנוחה ותנועה.

אפיקורוס על האלים

כן, זה כמובן גם – אפיקורוס אמר גם האלים עשויים מאטומים, כן? כי האלים הם דברים. אם יש אלים, אז הם גם חייבים להיות עשויים מאטומים, כן? האטומים הם קדומים גם לאלים, גם לאלים היווניים – זה מפורש השיטה של אפיקורוס. ולכן האלים הם לא בעלי קיום אמיתי, כן? כמו ששום דבר לא בעל קיום אמיתי.

המתח עם האמונה הדתית

השאלה ההיסטורית – מאיפה עיקרון הבריאה?

עכשיו, כמובן שהכלאמים הם יהודים – לא יהודים, גויים, גם יהודים, כן? דתיים, מאמינים. ואיכשהו יש פה שאלה היסטורית באמת שאני חושב שאנחנו צריכים לחשוב עליה בתור הרקע של כל הספר הזה, כן? כל החלק המרכזי של הספר שאנחנו עכשיו מתחילים.

אבל מאז – לפי הארי וולפסון, לפחות מאז אבות הכנסייה, ואולי גם פילון (פילון זה כמובן חוזר לשאלה של פשט של אפלטון) – אבל לפחות הרמב״ם עצמו הרי תיאר את הכלאם כתולדה של הכנסייה הנוצרית. ולכן מאז אבות הכנסייה היה מוסכם שהשיטה הדתית, השיטה התורנית, השיטה של משה – גלינוס כבר כתב על זה – שהשיטה של משה היא ככה: השיטה של משה הוא שהעולם נברא. זה פחות או יותר הסכמה.

הבעיה: זה לא מפורש בתורה

זה לא ברור – אני אומר שזה לא ברור כי זה לא כתוב בתורה. הרמב״ם עצמו אומר בחלק שני שזה לא כתוב בתורה, וגם לא כתוב במדרש. כמו שהרמב״ם עצמו מביא, יש מדרשים שנשמע שהם מניחים שהעולם קדום.

אז לא ברור מאיפה זה הגיע, עיקרון האמונה הזאת. למה אנחנו צריכים אותו? לא ברור שהרמב״ם – כן, הרמב״ם יש לו הסבר לזה, אבל אנחנו צריכים להגיע לזה עוד הרבה.

ההסכמה הדתית – העולם נברא

אבל בכל מקרה, אני רק אומר את זה בשביל לחדד את מה שקורה פה. ההסכמה של כל המוסלמים האלה לפחות, זה שהאמונה אומרת שהעולם נברא. זה דבר אחד – העולם נברא, זה אומר שיש התחלה בזמן.

ההשלכה על המדע היווני

בריאה מייתרת את המדע היווני

זה גם מייתר את כל המדע היווני, כן? כי זה אומר שכל היסוד שפרמנידס מתחיל ממנו, ושבעצם במובן מאוד בסיסי – כל, אפשר לקרוא לזה פילוסופיה של המדע, לא מדע, כן? הפילוסופיה של הטבע – כל הפיזיקה בנויה על טעות בסיסית, כן?

הכל בנוי על העיקרון הזה שאין יש מאין – מאין, מכלום לא נהיה כלום, שבשפה אחרת זה “מאין לא נהיה אלא אין”. ואילו אנחנו אומרים: מאין נהיה יש. איך? אלוהים עשה.

ואם אלוהים עשה פעם אחת, אז הוא יכול גם לעשות כל יום, כן?

עמדת הרמב״ם – פשרה

אז כמובן יש פה – הרמב״ם עושה שהוא מאמין בזוג של פשרה, כן? אוקיי, בהתחלה של הכל יש יש מאין, אבל הטבע עדיין לא עובד – אף פעם אם יש מאין, וזה בעצם מה שמגדיר את הטבע. הטבע זה איך מתוך לא-אין נהיה לא-אין, כן? איך יש את השינויים מכל מיני צורות שונות וכולי, ויש פה הגדרות, יש פה כללים – לא מכל דבר נהיה כל דבר וכולי.

עמדת הכלאם – לוקחים את זה עד הסוף

הכלאם, באופן בסיסי, פשוט לוקח את זה עד הסוף. כלומר, הם אומרים – אם, והם צודקים, הרמב״ם עצמו, הרמב״ם יגיד את כל הדברים האלה, אני לא ממציא פה שום דבר – אם אנחנו כבר לא…

המשך ההקדמה הראשונה: התשובה הדתית לבעיית ההשתנות וסיכום

התשובה הכלאמית הפשוטה לבעיית ההשתנות

אנחנו יכולים להגיד: איך יש השתנות בעולם? למה, איך יש השתנות? כי יש יש מאין. איך יש יש מאין? השם עושה את זה, פשוט. הרי השם הוא בדיוק הדבר שיכול להתגבר על מה שפרמנידס אמר, הניח כיסוד מוסד שאין יש מאין. יש. וזהו, לא צריכים עוד יותר.

השאלה שנשארת פתוחה: למה צריכים אטומים בכלל?

נשאר פה שאלה ששאלתי היום: למה הם צריכים אטומים ומקרים וכל הדברים האלה, כן? אז פה זו שאלה טובה. אני חושב שזאת שאלה טובה, ויש באמת קלאמיסטים שזה יצא ראיתי, ויש גם אחר כך, יש גם בוודאי חכמי הקלאם שבאמת אומרים שהם לא צריכים שום דבר. הם יכולים להגיד השם עושה את הכל, השם הוא הפועל הראשון והאחרון והאמצעי וזהו. כמובן שזה גם דבר שמחיש את המציאות.

הסיבה שהכלאם כן צריך אטומים: לאפשר בריאה והשגחה מתמדת

ולכן הם רצו לאפשר להשם גם את בריאת העולם הראשונה וגם את בריאת העולם התמידית המתמשכת, שהרי במובן יווני אין הבדל ביניהם, כן? מה שהיה הוא שיהיה. והם אומרים גם במובן – רק הרמב״ם הוא זה שיש לו שתי מדרגות: בריאת העולם וטבע אחר כך. הם בדיוק כמו היוונים עקביים. הם אומרים: או שיש בריאת עולם ויש גם השגחה, יש גם פעולה אלוהית לאורך כל הדרך, או שאין את שני הדברים, כי הרי הם שניהם נשענים על אותו יסוד מטאפיזי. לכן הם מוצאים מטאפיזיקה חדשה ופיזיקה חדשה שלא צריכה את היסוד הזה.

אבל כפי שאני אומר, הם לא הולכים עד הסוף ואומרים השם עושה את הכל, כי זה הרי לא מה שאנחנו רואים. אנחנו רואים דברים חוץ מהשם, יש איזשהו – הם הולכים להקריש אחר כך גם את הסדר, להגיד שזה רק מנהג, נגיע לזה – אבל הם צריכים משהו לבסס את זה עליו. הם צריכים איזשהו סוג של מדע, איזשהו סוג של פיזיקה בסיסית. יש באמת שאלה למה הם צריכים את זה, אבל אני אומר שהם עושים את זה.

אימוץ האטומיזם בהיפוך מאפיקורוס

הרמב״ם על הבחירה הכלאמית

ולכן, הם מצאו – זה משהו מעניין, הרמב״ם עצמו ממסגר את זה ככה לפעמים – הם מצאו את הפילוסופיה היוונית הכי פרועה, כן? הכי חופשית, שהכי מאפשרת לאלוהים לעשות כל הזמן דברים, ורק השמיטו מזה את היסוד האחד הזה של אין יש מאין, כן? אז הם בעצם מאמצים את הכאוס, כן? וזו בעצם הסיבה שיש פה בעיה, לפי אריסטו שרוצה כן להבין את העולם, יש בעיה, כפי שנראה אחר כך בכל השיטה האטומיסטית הזאת, וכבר הזכרנו קצת מה הבעיה. אבל הם, אין להם בעיה עם זה, כי הרי יש להם תשובה: אלוהים הוא עושה. אבל הם כן רוצים סוג של עולם שאולי הוא יכול לפעול בו, הם לא רוצים סתם להגיד, לעצום עיניים ולהגיד כלום.

ההבדל הגדול בין הכלאם לאפיקורוס

לכן הם אימצו את – אני פה הכנסתי כמה דברים שלא כתובים בקטע הזה – אבל הם אימצו את השיטה האטומיסטית, אבל פחות או יותר הפוך ממה שאפיקורוס השתמש בזה. אפיקורוס השתמש בזה בשביל להגיד שאין לית דין ולית דיין, שאין הנהגה, הכל רק אטומים שפוגשים זה את זה באופן עיוור. והם אומרים באופן יסודי: לא, האטומים האלה הם בדיוק הדבר שהשם ברא ובורא.

הניסוח המדויק של השיטה הכלאמית

יש פה שני דברים מאוד חשובים, ועכשיו אנחנו מבינים למה הם אומרים את שני הדברים האלה, כן? הם לא רק אומרים – ואני קורא, אבל יאמרו, כן? עכשיו אנחנו מזמינים לא מהאפיקורוס אמר הפוך, אבל הם אומרים הפוך:

שהשם יתעלה יברא אלו העצמים תמיד כשירצה, והם גם כן אפשר העדרם.

כן, השם ברא ובורא כל הזמן את העצמים, את האטומים האלה ברצונו, מתי שהוא רוצה, לא לפי שום דבר קודם. זה לא שיש – לפי אפיקורוס יש סכום מסוים, אולי יש אין סוף, יש מחלוקת, אבל יש אולי אין סוף או אולי סכום מסוים של אטומים וזה מה שיש, זה פשוט, על זה הוא לא מורשה קושיות, כן, אז הוא אומר: זה מה שיש. הם אומרים: לא, הרי אין לנו שום בעיה עם יש מאין. השם ברא את האטומים האלה והוא גם בורא אותם כל הזמן.

השם כבורא ראשון ופועל אחרון

ולכן הם אומרים: השם הוא גם הבורא הראשון וגם הפועל האחרון, הוא גם הפועל כל הזמן, את כל ההשתנות בעולם, וזה מתחיל – המקום שהוא בורא, מתחיל מהעצם הזה. וגם במקרה אנחנו נגיע לזה בחלק – ההנחה השלישית והשישית, סליחה, בהנחה הרביעית והחמישית והשישית שעוסקים במקרים – ולראות איך זה שהשם בורא את העצם עם מקרים ולא בלי מקרים וכולי.

האטום כמקום החופשי לפעולת ה׳ מול האטום כסוגר המציאות

אבל זה בעצם ההבדל הגדול שאצלם העצם הוא בדיוק המקום החופשי הזה שבו השם פועל, ואילו אצל אפיקורוס זה בדיוק המקום שסוגר את המציאות, זה בדיוק הדבר שפשוט קיים. ובגלל שאין לזה הסבר, אז באמת כל העולם הוא בלי הסבר לפי דעתו.

בעיית היעדר העצם

והנני אשמיע אחת דעותם בהיעדר העצם.

עכשיו, ההיעדר של העצם הוא דבר בעייתי, נראה אחר כך בגלל האופן התיאור שלהם של הוויה והפסד, יש איזושהי בעיה פה. בעניין של היעדר, נגיע לזה בהנחה השישית, יש שיטות שונות שלהם איך לצייר את זה.

סיכום ההנחה הראשונה

אבל עד כאן העיקר הראשון, ההקדמה הראשונה של הכלאם, שהוא שיטת האטומיזם שלהם. וגם הסברנו קצת את ההגדרות המדויקות של סוג האטומיזם שלהם, שלא האטומיזם של דמוקריטוס או של אפיקורוס וגם לא האטומיזם שלנו. וגם הסברנו קצת את המוטיבציה של השיטה הזאת, ונראה אחר כך איך שזה הולך הרבה יותר קדימה.

הדגשה: שיטה פרועה אבל עדיין מדע

ופה אפשר להדגיש את הנקודה הזאת, כמו שאלי רוטנברג העיר לי היום, ושלמרות שזאת שיטה פרועה, במובן שהיא שיטה רצונית, היא מאמינה שהשם עושה ברצונו כל העת, כן? זו גם שיטה מסוג מסוים של שיטת בריאה מתמדת, כן? השם בורא את הכל כל רגע, בדיוק כמו שבריאת העולם.

הבריאה המתמדת של הכלאם לעומת הבריאה המתמדת הפילוסופית

אין בכלל, אין באמת – זאת לא תיאולוגיה של ששת ימי בראשית שיש לרמב״ם, זאת תיאולוגיה של בריאה מתמדת. לא בריאה מתמדת מהסוג הפילוסופי, שדיברנו כבר פרק סט, אני חושב, בעניין של קדמות העולם, שגם לרמב״ם יש סוג של בריאה מתמדת, אבל היא בריאה לא בזמן. הבריאה הזאת היא כן בזמן, אבל היא כל הזמן מחדש, רצון מתחדש כל הזמן, לפי רצונו. הרמב״ם גם מעתיק את זה במפורש בשמונה פרקים, שזו השיטה שלהם, של בריאה מתמדת, במובן של בריאה מחדש כל רגע, וכל דבר כל רגע, וכל פעולה כל רגע.

הסיבה לשיטה זו: ההסכמה עם העיקרון היווני

ואנחנו הסברנו שזה בדיוק בגלל ההסכמה שלהם עם העיקרון היווני שהכל תלוי בשאלה של יש מאין, והם לא מבחינים בין זמן הבריאה לאחר זמן הבריאה, כפי שהרמב״ם ואולי גם עוד יהודים מבחינים.

למרות הפרעות – יש גבולות ויש מדע

ואפשר להדגיש את הנקודה הזאת, שלמרות שיש להם את השיטה הפרועה הזאת, גם השיטה – הם כן מנסים לעשות מזה מדע, הם כן מנסים לעשות מזה סדר. הם לא אומרים סתם: השם עושה את הכל. הם רוצים גם להסביר מה הוא עושה ואיפה הוא עושה, וגם להם יש גבולות, כן? הם מודים בעצם בעניין של הנמנעות, וכפי שרמב״ם מסביר בעיקר השישי והעשירי, יש להם נמנעות. זה לא שהם רוצים מדע, ולכן הם באמת אימצו את המדע היווני הזה, כי זה היה מה שאפשר להם לעשות את זה. למרות שרמב״ם חושב שזה לא קוהרנטי, אבל זה יוצא פה איזושהי שיטה שאפשר לדבר עליה לפחות, כי הם לא משוגעים, כן?

למרות שיש להם תיאולוגיה כזאת, הם לא רוצים להגיד אז פשוט השם עושה את הכל ואל תחשוב שום דבר. יש אופן שבו השם עושה את הכל, ולכן הם מציירים לנו את העולם באופן המאפשר את הפעילות הזאת, ולכן בעצם יש את כל האטומיזם הזה.

אז עד כאן ההנחה הראשונה.

✨ Transcription automatically generated by Ivrit.ai, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

פתח עמוד מלא ↗