הלכות שבת פרק כ"ד
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) לחץ לפתיחה
Why then are [these activities] forbidden? Because it is written [Isaiah 58:13], "If you restrain your feet, because of the Sabbath, and [refrain] from pursuing your desires on My holy day..." and it is written [ibid.], " And you shall honor it [by refraining] from following your [ordinary] ways, attending to your wants, and speaking about [mundane] matters."
Therefore, it is forbidden for a person to go2This restriction stems from the fact that the verse mentions, "Restraining your feet." and tend to his [mundane] concerns on the Sabbath, or even to speak about them3Rabbenu Asher, in his gloss on Shabbat 150a, associates this prohibition with discussing matters that are forbidden to be performed on the Sabbath itself. This thrust is reflected in the decisions of Shulchan Aruch HaRav 307:1 and the Mishnah Berurah 307:1.
The Rambam mentions these principles in Halachah 3. In this context, it can be noted that all the examples the Rambam gives in this halachah reflect activities forbidden on the Sabbath. - e.g., to discuss with a partner which merchandise should be sold on the morrow or which should be bought, how this building should be constructed, or which merchandise should be taken to a particular place. Speaking about all matters of this like is included in the prohibition [against] "...speaking about [mundane] matters."
It is speaking that is forbidden. Thinking [about such matters] is permitted.4For the verse specifically mentions speech, thus excluding thought from the prohibition. Nevertheless, as the Shulchan Aruch (Orach Chayim 306:8) emphasizes, "It is a mitzvah not to think of these matters at all. Instead, one's attitude should be that all of one's work has been completed."
Similarly, it is forbidden for a person to go to the end of the Sabbath boundary62000 cubits from one's place at the commencement of the Sabbath. (See Chapter 27, where this concept is discussed at length.)
The Maggid Mishneh states that by mentioning "the end of the Sabbath boundary," the Rambam alludes to a concept stated by Tosafot (Shabbat 150a) - i.e., that if one's field is within the Sabbath boundary, there is no difficulty and one may walk to it on the Sabbath so that one can begin work on Saturday night. If the field is at the end of the Sabbath boundary, it is obvious that one is walking to proceed to one's field. When the field is within the Sabbath limits, by contrast, it is not obvious that one's intent is to perform forbidden labor.
Although the Shulchan Aruch 307:9 quotes this law, the Magen Avraham 307:13 questions the rationale, for the verse from Isaiah quoted above appears to prohibit walking to facilitate the performance of any activity forbidden on the Sabbath, regardless of the appearance created. on the Sabbath and wait there until nightfall so that he will be closer to performing a task7As explained in the following halachah, this refers to a task that is prohibited on the Sabbath itself. he desires to fulfill on Saturday night, for in this manner he is walking on the Sabbath in "pursuit of his desires."
What is implied? We may not go to the boundary and wait until nightfall in order to bring produce that is still attached to the ground or to hire workers. One may, however, go and wait until nightfall in order to guard one's produce, since it is permitted to guard [produce] on the Sabbath.8See Halachah 8.
Similarly, one may go and wait until nightfall in order to bring an animal or fruit that has already been detached. For one calls to an animal and it will come even if it is outside the [Sabbath] boundary,9Note the Shulchan Aruch (Orach Chayim 306:1), which states that this refers only to an animal that is able to walk on its own. If the animal is too young to walk on its own, it is forbidden to go and wait for it, since even if there were houses, one would be forbidden to carry the animal, because of the prohibition of muktzeh. and had there been enclosures, one would have been able to bring the detached produce on the Sabbath.
Similarly, a person may tell a colleague, "I am going10One may not, however, say, "I am riding," for riding is forbidden on the Sabbath (Mishnah Berurah 307:30). to this or that city tomorrow,"11Similarly, he may ask the colleague to accompany him (Maggid Mishneh, Shulchan Aruch, Orach Chayim 307:8). for if there were [a chain of] huts [located between the two places], one would be permitted to walk there on the Sabbath. The same applies in all similar situations.
It is forbidden to run and jump on the Sabbath, as [Isaiah, loc. cit.] states, "[Refraining] from following your [ordinary] ways" - i.e., the manner in which you walk on the Sabbath should not resemble the manner in which you walk during the week. A person may, however, descend to a cistern, pit, or cave, even if they are 100 cubits deep, climb down to drink and then climb up.
It is forbidden to speak extensively about idle matters, as it is written [ibid.], "...speaking about [mundane] matters" - i.e., the manner in which you speak on the Sabbath should not resemble the manner in which you speak during the week.13The Ramah (Orach Chayim 307:1) mentions that a person who enjoys talking about news and matters of this nature may engage in such discussions on the Sabbath, since this brings him pleasure. Needless to say, Torah scholars are encouraged to direct their attention to loftier matters (Shulchan Aruch HaRav 307:2).
As the Rambam mentions (Chapter 6, Halachot 9-10), the prohibition against instructing a gentile to perform an act that is forbidden as a sh'vut is relaxed when a mitzvah is involved, but only when the prohibition is Rabbinic in origin.
The Shulchan Aruch (Orach Chayim 307:5) mentions an opinion permitting us to instruct a gentile to perform a forbidden act for matters of serious communal need, and also a more stringent opinion, that even forbids giving a gentile such instructions. The Ramah also notes a more lenient approach that allows one to tell a gentile to perform a task forbidden by the Torah. In practice, the Rambam's view, as interpreted by the Maggid Mishneh, is accepted by most authorities except in cases where a great loss is involved. In those instances, the leniency mentioned by the Shulchan Aruch is accepted. - e.g., to run to the synagogue or the house of study.
We are permitted to calculate accounts associated with a mitzvah,15The Magen Avraham 306:10 gives as an example, calculating the cost of a feast associated with a mitzvah. to make measurements concerning a mitzvah - e.g., to measure a mikveh to see if it contains [the required] quantity,16A mikveh must contain 40 seah to be halachically acceptable. or a cloth to see if it is [large enough to] contract ritual impurity.17As mentioned in Hilchot Keilim, Chapter 22, a piece of cloth is susceptible to contracting ritual impurity only if it is of a specific size. There are different sizes, depending on the type of cloth.
Charity may be pledged to the poor.18Or for the benefit of a synagogue or other charitable cause. We may go to synagogues and houses of study - and even to theaters and halls of gentiles - to take care19From the discussion of this matter by the later Rabbis, it appears that this phrase has two meanings: a) to examine and inspect a situation where the communal interest is involved; b) to plan out a course of action to deal with questions of this nature, and even to execute that plan, provided the only prohibition being violated is involvement in mundane affairs - for example, to speak to the gentile communal authorities. of matters of public interest on the Sabbath.
One may speak about arranging a marriage for a girl, or arranging study - whether the study of Torah or the study of a profession20For earning one's livelihood is a mitzvah of great esteem. (See also Hilchot Matnot Ani'im 10:18 and the Rambam's Commentary on the Mishnah, Avot 4:5.) - for a boy.21The details of financial arrangements involved in the marriage or the instructions should not, however, be discussed on the Sabbath (Shulchan Aruch, Orach Chayim 306:6). We may visit the sick and comfort mourners.22See Shabbat 12b, which states that permission to visit the sick and comfort mourners on the Sabbath was granted "with difficulty," because it runs contrary to the mood of pleasure that should characterize the Sabbath (Rashi). Significantly, the treatment of this subject in Shulchan Aruch HaRav 287:1-3 appears to reflect a different emphasis from that of the Rambam. A person who goes to visit a sick person should say, "It is the Sabbath [when it is forbidden] to plead;23In this context, note one of the Rambam's responsa (208), which emphasizes the importance of refraining from reciting any prayers containing requests whether of a communal or an individual nature on the Sabbath or on festivals. healing will come soon."24As the Rambam writes in Hilchot Eivel 14:6, one of the fundamental aspects of the mitzvah of visiting the sick is to arouse divine mercy on their behalf. Nevertheless, since it is forbidden to plead on the Sabbath, one makes a statement that acknowledges God's kindness. The phrase cited by the Rambam is also used as the basis of the Mi Sheberach prayers recited for a sick person in the synagogue on the Sabbath.
One may go to the end of the Sabbath boundary to wait until nightfall to take care of the needs of a bride or to take care of the needs of a deceased person [- e.g.], to bring a coffin or shrouds.
[When involved in these matters,] one may tell [a colleague,] "Go to.... If you don't find [the required object] there, bring it from...." "If you can't find it at one hundred, bring it [even] at two hundred." [This is permitted] as long as one does not mention the [maximum] sum he is willing to pay.25Our translation is based on the commentary of the Maggid Mishneh, which is quoted by the Shulchan Aruch (Orach Chayim 306:3).
[The rationale for] all these and similar [leniencies] is that [they concern] a mitzvah. And the [verse from which the prohibitions against mundane activity is derived] states, "pursuing your desires." "Your desires" are forbidden; God's desires are permitted.
We may nullify28The Torah gives a husband and a father the right to nullify vows made by his wife and daughter. (See Numbers, Chapter 30.) vows on the Sabbath, both vows that must be nullified for the sake of the Sabbath and vows whose nullification is not related to the Sabbath.29The reason that all vows may be nullified on the Sabbath is that a vow can be nullified by a husband or father only on the day that he hears it. Therefore, if he were not able to nullify it on the Sabbath, he would never be able to nullify it in the future. To preserve this right, our Sages did not forbid nullifying vows on the Sabbath (Maggid Mishneh). One may ask a wise man to absolve [a person] of a vow if this is necessary for the sake of the Sabbath.30In this instance, only the vows that are necessary to be absolved for the sake of the Sabbath may be absolved on the Sabbath, since there is nothing preventing one from absolving the other vows on the following day (Maggid Mishneh).This is possible despite the fact that the person had the opportunity to have [himself] absolved [of the vow] before the Sabbath. [This license is granted] because all of the above matters concern a mitzvah.
What is implied? A person who was sentenced to be lashed or executed by [the court] should not be lashed or executed on the Sabbath, as [Exodus 35:3] states: "Do not kindle a fire in all of your dwellings on the Sabbath."31Sefer HaMitzvot (Negative Commandment 322) and Sefer HaChinuch (Mitzvah 114) count this commandment as one of the 613 mitzvot of the Torah.
Note the Magen Avraham 339:3, which questions the Rambam's statements, asking why lashes that do not involve the violation of the Sabbath laws ares included in this prohibition. He explains that it is inevitable that the administration of lashes will result in bleeding.
Alternatively, the commandment teaches us that no cases of this nature may be judged on the Sabbath. The Minchat Chinuch (Mitzvah 114) favors this answer, for it also resolves another problem: Why is this restriction given the status of a separate mitzvah? Since the principle that the observance of a positive commandment does not supersede the observance of the Sabbath laws is already known, why is it necessary for the Torah to give us this commandment? This [verse serves as] a warning to the court not to [execute a person by] burning on the Sabbath. The same principle applies regarding other punishments [administered by the court].32In his gloss on the Mishneh Torah, Rabbi Akiva Eiger notes that there is a principle that a person who refrains from performing a positive commandment should be beaten until he agrees to perform it. Since these blows are not given as punishment, but rather as a prod to motivate the person to observe the commandments, they may be administered on the Sabbath.
[One might ask:] This involves tending to one's own concerns. Why is it permitted? Because33The Maggid Mishneh states that this explanation is an original thought developed by the Rambam. one is prohibited only against acquiring new property that one does not possess, earning a wage, making a profit, or seeking to accrue [new] benefits. It is, however, permitted for a person to protect the interests that he already possesses. To what can this be compared? To locking one's house [to prevent] thieves [from entering].
In resolution, the Tzafenat Paneach explains that a pebble large enough to scare away a bird can serve a purpose as mentioned in this halachah. Nevertheless, as stated in Shabbat 79a, a person will not take the trouble of carrying an article that is tiny. Hence, the minimum measure for which one is liable for carrying must be more substantial.
What is implied? During beyn hash'mashot it is permitted to climb a tree39This is forbidden as a sh'vut, as stated in Chapter 21, Halachah 6. or to swim across water40This is forbidden as a sh'vut, as stated in Chapter 23, Halachah 5. to bring a lulav or a shofar. Similarly, one may take an eruv that one has made down from a tree or out from a carmelit.41This refers to an eruv t'chumim (which allows a person to extend his Sabbath boundary), as stated in Hilchot Eruvin 6:9-10. Hilchot Eruvin 6:13, the Rambam states that during beyn hash'mashot, only an eruv chatzerot (which allows a person to carry in an enclosed area) may be made, but not an eruv t'chumim). The present ruling does not, however, represent a change of opinion. It is referring to an instance where the eruv was made before the commencement of the Sabbath, and the person merely desired to move it on the Sabbth.
Similarly, if one is concerned, anxious, and pressed concerning a matter, [an activity forbidden as] a sh'vut is permitted during beyn hash'mashot. If, however, the matter is not pressing, nor does it concern a mitzvah, it is forbidden. Therefore, one may not tithe produce that definitely has not been tithed,42Note the Birkat Avraham, loc. cit.,, which states that, even though tithing is itself a mitzvah, there is no obligation to tithe at a particular time. Here, the intent is that carrying out the activity beyn hash'mashot will allow the performance of a mitzvah that could not otherwise be performed. If that is true regarding tithing produce that definitely has not been tithed - e.g., to provide one with food for the Sabbath - one may separate tithes beyn hash'mashot. although the prohibition against tithing produce on the Sabbath was instituted as a sh'vut.43As mentioned in Chapter 23, Halachot 9 and 14. One may, however, tithe produce of which one is unsure whether or not it has been tithed.44See Chapter 23, Halachah 15. Although tithing this produce involves a shvut and there is no mitzvah involved, this tithing is permitted, because the prohibition against using the produce is not that severe.
Should a child desire to extinguish [a fire], he should not be allowed if he is acting on his father's behalf. If he is acting on his own initiative, the court is not obligated to restrain him.
Relevant concepts are also reflected in the Rambam's rulings, Hilchot Ma'achalot Asurot 17:27- 28:
[When] a minor eats a forbidden food or performs a [forbidden] labor on the Sabbath, the court is not obligated to restrain him, for he is not of intellectual maturity.
When does the above apply? When [the child] acts on his own initiative. We may not, however, feed him [forbidden food] ourselves. This applies even to foods that are forbidden because of Rabbinic decree. Similarly, it is forbidden to accustom him to desecrating the Sabbath, even regarding matters that are forbidden as a sh'vut.
Although the court is not obligated to restrain a child [from eating forbidden foods], the [child's] father is obligated to rebuke him... to train him [to conduct himself] in a holy manner.
According to the Rambam, the court is never obligated to restrain a child from performing a prohibited act, regardless of whether it originates from the Torah itself, or from Rabbinic decree. The child's father, however, is obligated to educate him. If the father fails to do so, the court should rebuke the father if he allows his child to violate prohibitions that stem from the Torah. If, however, the prohibitions stem from Rabbinic law, the court is not obligated to rebuke the father.
This explanation of the Rambam's approach is based on the statements of Rav Yosef Karo in the Kessef Mishneh and on his rulings in the Shulchan Aruch (Orach Chayim 343:1). The Ramah (based on Tosafot, Shabbat 121a) introduces a different perspective: that when a child has reached an age when it is fit to educate him in the performance of the mitzvot, the obligation to educate him falls on the court as well. Therefore, they are obligated to restrain him from transgressing Jewish law.
In this manner, no one will regard [the Sabbath] as an ordinary weekday and lift up and repair articles, [carrying them] from room to room, or from house to house, or set aside stones and the like. [These restrictions are necessary] for since the person is idle and sitting at home, [it is likely that] he will seek something with which to occupy himself. Thus, he will not have ceased activity and will have negated the motivating principle for the Torah's commandment [Deuteronomy 5:14], "Thus... will rest."47See the notes on the beginning of Chapter 21, which use this halachah as a support for the principle that the positive commandment to rest on the Sabbath is more than just a restatement of the negative commandment not to perform forbidden labor.
[Another reason for this prohibition is] that there are some people who are not craftsmen and are always idle - e.g., tourists and those that stand on the street corners. These individuals never perform labor. Were they to be allowed to walk, talk, and carry as they do during the week, the result would be that their cessation of activity on [the Sabbath] would not be discernible. For this reason, [our Sages instituted] refraining from such activities,48Walking, talking, and carrying. for the cessation of such activities is universally applicable.
These are the reasons for the restrictions against carrying [objects].49The three reasons mentioned by the Rambam are the product of his own original thought. The Ra'avad notes that the Talmud (Shabbat 124b) mentions a further reason: lest one come to carry articles from one domain to another.
The Maggid Mishneh explains that the Rambam did not intend to negate the reason mentioned by the Talmud. Nevertheless, as Shabbat 123b mentions, the prohibition originally instituted was partially relaxed. The reasons why it was not relaxed entirely are stated by the Rambam. The Sages forbade a person from carrying on the Sabbath, with the exception of articles that he requires, as will be explained.50The Rambam's wording implies that it is forbidden for a person to carry an article unless his act is purposeful. (See Chapter 25, Halachah 3 regarding which purposes are acceptable.) One may not carry a utensil, even one that is used for a permitted activity, without a purpose. (See also the gloss of the Maggid Mishneh on that halachah.)
YI אידיש לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – רמב״ם הלכות שבת פרק כ״ד
כללי׳דיגע הקדמה צום פרק
רמב״ם: “יש דברים שהם אסורים בשבת אף על פי שאינן דומין למלאכה ואינן מביאין לידי מלאכה”
פשט: ביז יעצט (פרקים 1–23) האט דער רמב״ם דורכגעגאנגען אלע ל״ט מלאכות דאורייתא, און אויך די דרבנן׳ס וואס זענען צוגעטשעפעט צו יעדע ספעציפישע מלאכה — סיי ווייל זיי זענען דומה למלאכה (עס זעט אויס ענליך צו א מלאכה, מענטשן וועלן זיך צומישן), סיי ווייל זיי מביא לידי מלאכה (ווען מען טוט דאס, קומט מען צו טון א ממש׳ע מלאכה). יעצט הייבט אן א נייע קאטעגאריע: זאכן וואס זענען אסור מדרבנן אבער נישט צוגעטשעפעט צו קיין ספעציפישע מלאכה פון די ל״ט.
חידושים:
1. חילוק צווישן “דומה למלאכה” און “מביא לידי מלאכה”: “מביא לידי מלאכה” מיינט אז דער זעלבער מענטש וואס טוט דאס וועט קומען צו טון א מלאכה (למשל, מ׳לאזט אים טון רפואה — ער קומט צו שחיקת סממנים). “דומה למלאכה” מיינט אז די מעשה אליין איז נישט א מלאכה, אבער עס זעט אויס ענליך — סיי פאר אנדערע מענטשן, סיי פאר דעם מענטש אליין — און דאס קען ברענגען צו א זלזול אין איסור מלאכה. למעשה איז נישטא א נפקא מינה צווישן זיי — ס׳זענען צוויי טעמים פאר דרבנן-איסורים.
—
הלכה א — דברים האסורים משום “ודבר דבר” / “ממצוא חפצך”
א. דער מקור און דער כלל
רמב״ם: “יש דברים שהם אסורים בשבת אף על פי שאינן דומין למלאכה ואינן מביאין לידי מלאכה… מפני מה נאסרו? שנאמר ‘אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי… וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר.’ לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהם.”
פשט: חז״ל האבן אויסגעטייטשט דעם פסוק אין ישעיה (נ״ח, י״ג): א מענטש טאר נישט עוסק זיין אין זיינע וועלטלעכע ענינים בשבת, אפילו נישט רעדן וועגן זיי.
חידושים:
1. חילוק צווישן דעם איסור דא און משא ומתן (פון פריערדיגע פרקים): משא ומתן — ממש פארקויפן/קויפן — איז אסור אלס א סניף פון מלאכת כתיבה (“שמא יכתוב”), ווייל ביזנעס-טראנזאקציעס זענען דירעקט פארבונדן מיט שרייבן. דא רעדט מען פון בלויז רעדן וועגן ביזנעס-פלענער, “ברעינסטארמען” — וואס איז נישט דומה למלאכה, נישט מביא לידי מלאכה, נישט פארבונדן מיט כתיבה. דאס איז א נייע קאטעגאריע פון איסור דרבנן, באזירט אויף דעם פסוק אין ישעיה.
2. חילוק צווישן דעם און “חשבונות שצריך למשאות”: אין פריערדיגע פרקים איז אסור צו מאכן חשבונות (פון עבר אדער עתיד) ווייל דאס איז דומה למלאכה — ווען מען מאכט א חשבון, שרייבט מען געווענליך. דא רעדט מען פון אפילו ווייניגער ווי א חשבון — בלויז רעדן וועגן פיוטשער ביזנעס-פלענער, וואס האט נישט קיין שייכות צו שרייבן.
3. דער סטאטוס פון דעם פסוק — דאורייתא אדער דרבנן? דער פסוק איז פון ישעיה הנביא — דברי קבלה. לויט דעם רמב״ם איז א פסוק פון נביאים/כתובים דרבנן, נישט דאורייתא. דער רמב״ם האלט זייער עקסטרעם אז א נביא קען נישט אפילו מכריע זיין א הלכה. דער לשון “נאסרו” ביים רמב״ם ווייזט אז די רבנן האבן עס אסור געמאכט, און דער פסוק איז נאר דער מקור/אסמכתא. ישעיה הנביא אליין האט נישט געזאגט א “לשון איסור” — ער רעדט וועגן קדושת השבת, אבער נישט “לא תעשה.”
4. דריי מהלכים וועגן דעם יחס צווישן ישעיה׳ס ווערטער און דעם איסור: (1) די חכמים שפעטער האבן עס אסור געמאכט באזירט אויף דעם פסוק; (2) ישעיה אליין איז דער “חכם” וואס האט עס אסור געמאכט; (3) ישעיה האט געגעבן די גענעראלע איידיע, און חז״ל האבן שפעטער מפרט געווען וואס דאס מיינט פראקטיש — למשל, “שבת רגלך” מיינט גיין קוקן אויף ביזנעס, “ודבר דבר” מיינט ממש רעדן.
5. דער שטרוקטור פון דעם רמב״ם: ער הייבט אן מיט דעם מקור (דער פסוק) און דעם כלל (“אסור להלך בחפציו… ואפילו לדבר בהם”), וואס איז בעצם א פירוש הפסוק — נאך נישט א פראקטישע הלכה. ערשט דערנאך גייט ער אריין אין פראקטישע דוגמאות. דער לשון “להלוך בחפציו” מיינט נאך נישט ממש גיין/וואקן — עס מיינט עוסק זיין אין זיינע ענינים, אזוי ווי “והלכת בדרכיו” מיינט נישט פיזיש גיין, נאר א דימוי/סימילע.
ב. דוגמאות פון אסור׳ע דיבורים
רמב״ם: דוגמאות: רעדן מיט א שותף וואס מ׳וועט פארקויפן מארגן, וואס מ׳וועט קויפן, ווי אזוי מ׳וועט בויען א הויז, וועלכע סחורה מ׳וועט פירן צו א געוויסן פלאץ. “כל זה וכיוצא בו אסור, שנאמר ודבר דבר. דיבור אסור, הרהור מותר.”
פשט: רעדן וועגן ביזנעס-פלענער איז אסור, אבער טראכטן וועגן ביזנעס איז מותר לכתחילה.
חידושים:
1. “דיבור אסור, הרהור מותר” — וואס מיינט דאס? דער רמב״ם שטעלט זיך אויף דעם ווארט “ודבר דבר” — דער פסוק זאגט דווקא דיבור, נישט מחשבה. דערפאר: טראכטן וועגן ביזנעס איז מותר לכתחילה. דאס איז נישט ווייל מ׳קען נישט צווינגען א מענטש נישט צו טראכטן (ווייל ס׳זענען דא הרהורים וואס זענען אסור אין תורה), נאר ווייל דער פסוק ממעט עס — “אסור” און “מותר” זענען טעכנישע הלכה-טערמס: אסור = אסור מדרבנן, מותר = מותר לגמרי. ס׳קען זיין אז ס׳איז דא א מדת חסידות נישט צו מהרהר זיין, אבער מעיקר הדין איז עס מותר.
2. דער מינימום “עשיה” פון שבת איז דיבור: די גרעניץ פון וואס חז״ל האבן גע׳אסר׳ט אין דער קאטעגאריע גייט ביז דיבור (און אויך הליכה — גיין צו באטראכטן נכסים, וואס איז נאך מער עשיה). אבער מחשבה איז שוין ווייטער ווי וואס מ׳האט גע׳אסר׳ט.
3. ווען ווערט א שמועס א “חפץ”? סתם שמועסן וועגן א ביזנעס-ענין — אן קיין התחייבות — איז נישט אסור. למשל, פרעגן “וואס האלטסטו וועגן דעם?” אן קיין כוונה צו מאכן א דיל, איז ערלויבט. אבער ווען עס ווערט שוין א שטיקל הסכם — “דו גייסט שוין טאקע קומען” — איז עס שוין אסור.
4. א קולא: אפילו ווען מ׳רעדט יא וועגן זאכן, אויב עס איז “נאר גערעדט” אן קיין באינדינג כח — ווייל רוב מענטשן רעדן אזוי אן ערנסט — איז עס נישט אסור. עס ווענדט זיך אויב דער מענטש איז איינער וואס טוט ערנסט.
ג. “אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו”
רמב״ם: “אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו בשבת כדי לראות מה הן צריכין או היאך הן פירותיהן, שהרי זה מהלך לעשות חפציו.”
פשט: מ׳טאר נישט גיין אינספעקטן/אויסטשעקן זיינע גערטנער און פעלדער שבת צו זען וואס זיי דארפן אדער וויאזוי די פירות זענען.
חידושים:
1. “לפקוד” = טשעקן/אינספעקטן: נישט א שטענדיגע באזיצונג, נאר א צייטווייליגע ביקור, אזוי ווי “פקד יפקוד אתכם” — א לשון זכירה/באזוכן פון צייט צו צייט. דער חילוק: איינער וואס קוקט א גאנצע צייט איז נישט “פוקד” — “פוקד” איז ווען ער געדענקט once in a while אז ער דארף גיין טשעקן.
2. חילוק צווישן גיין אינספעקטן (אסור) און סתם באשפאצירן זיך אומקוקן ווי שיין עס איז (מותר).
3. מעשה פון חסיד אחד (ירושלמי און בבלי): א חסיד איז געגאנגען שפאצירן שבת אין זיין כרם, האט געזען א פארץ אין דעם גדר וואס דארף פאריכט ווערן. ער האט געטראכט “מוצאי שבת וועל איך עס פיקסן,” האט זיך געכאפט אז ער האט געטראכט שבת וועגן פיקסן, און באשלאסן עס קיינמאל נישט צו פיקסן. דער הקב״ה האט א נס געמאכט — א שיקמא (בוים) איז געוואקסן און פארמאכט דעם פארץ, און פון דעם האט ער געהאט פרנסה א גאנץ לעבן. דאס איז א מדת חסידות, נישט קיין דין. דער חסיד האט געוואלט למפרע מבטל זיין דעם עבירה — אויב ער וועט עס קיינמאל נישט פיקסן, איז למפרע נישט געווען קיין חשיבה לעשות חפציו.
—
הלכה ב — מחשיך על התחום
רמב״ם: “וכן אסור לאדם שיצא בשבת עד סוף התחום ויעמוד שם עד שתחשך כדי שיהא קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת… במה דברים אמורים? כשמחשיך על התחום לעשות דבר שאסור לעשותו בשבת. אבל מחשיך לעשות דבר שמותר לעשותו בשבת — הרי זה מותר.”
פשט: מ׳טאר נישט גיין שבת ביז צום סוף פון תחום שבת און דארט ווארטן ביז מוצאי שבת כדי צו זיין נאנט צו טון זיינע חול-ענינים. אבער דאס איז נאר ווען ער גרייט זיך אן פאר עפעס וואס איז אסור בשבת; אויב ער גרייט זיך אן פאר עפעס וואס איז מותר בשבת, מעג ער.
חידושים:
1. דער כלל “מחשיך על התחום”: ער גייט צוזאמען מיט דער זון, ווארט ביז עס ווערט טונקל ביים סוף פון תחום שבת. דער איסור איז נאר ווען ער גרייט זיך אן פאר א זאך וואס איז אסור בשבת (ווי שניידן מחוברים, דינגען פועלים). אבער אויב ער גייט צום תחום ווייל ער וויל באלד נאך שבת גיין פראווען א מלוה מלכה ביים רבי׳ן — דאס איז מותר, ווייל ער גרייט זיך נישט אן פאר א חילול שבת.
2. גמרא׳ס ביישפילן: “אין מחשיכין על התחום להביא פירות מחוברים” (איסור דאורייתא) “או לשכור פועלים” (איסור דרבנן) — ביידע אסור. “אבל מחשיכין לשמור פירות” — מותר, ווייל שמירה איז מותר בשבת אליין.
3. מחשיכין להביא בהמה ופירות תלושים — מותר: ווייל ער דארף נישט אליין גיין חוץ לתחום; ער רופט די בהמה און זי קומט אליין. אפילו אויב די בהמה איז חוץ לתחום — מותר, ווייל דער מענטש טוט גארנישט פיזיש.
4. תחום שבת און בהמות: פארוואס איז דאס נישט א פראבלעם פון שביתת בהמתו? תחום שבת איז נישט פון די ל״ט מלאכות — עס איז א “גדר לעצמו,” דערפאר האט מען נישט געלערנט אז מ׳מוז מאכן א בהמה שובת זיין פון תחומין. דאס איז אנדערש פון “מחמר” (וואס איז א גדר אויף הוצאה, איינע פון די ל״ט מלאכות). ווען ער וואלט אליין געדארפט גיין חוץ לתחום ברענגען די בהמה, וואלט עס אסור געווען אפילו ערב שבת, ווייל ער מוז טון עפעס וואס איז חילול שבת.
גדר “הכנה” — מוז זיין א ניכר׳דיגע פעולה
חידושים:
1. יציאה חוץ לתחום לצורך פירות תלושין — מותר: דער רמב״ם זאגט: “אילו היו שם מחיצות היה מותר להביאן בשבת.” דער היתר באזירט זיך אויף א ספעציעלע סברא — אפילו ער גייט טאקע חוץ לתחום (וואס איז אסור), נאך אלץ, בעצם וואס ער גייט טון איז נישט קיין מלאכה. ווייל אילו היו בתוך התחום אדער בתוך רשותו, וואלט ער געמעגט אויפהייבן פירות תלושין. דער איסור הכנה הענגט נישט אויף דעם אז ער טוט עפעס אסור׳ס, נאר אויף דעם אז די פעולה גופא איז א מלאכה׳דיגע זאך.
2. “הכנה” דארף זיין ניכר: מ׳זעט אז “מכין” דארף זיין ווען ער טוט עפעס ניכר — ער גייט צו א פלאץ וואס איז “נישט שבת׳דיג”, ער טוט עפעס וואס מ׳זעט אז ס׳איז פאר מוצאי שבת. אבער סתם טון עפעס אינדערהיים כדי ס׳זאל זיין גרייט מוצאי שבת — מ׳ברייטערט נישט אויס דעם איסור אזוי ווייט. דער עיקר חילוק: מ׳דארף זען אין זיין פעולה אז ער טוט עפעס וואכעדיג׳ס, עפעס וואס האט שייכות צו חול.
—
הלכה ב (המשך) — אמירה לחבירו: “לכך ולכך אני הולך למחר”
רמב״ם: מותר לומר לחבירו “לכך ולכך אני הולך למחר” — ווייל “אם היו שם בורגנין היו הולכין לשם בשבת.”
פשט: מ׳מעג זאגן אז מ׳גייט מארגן צו אן אנדערע שטאט, ווייל גיין איז בעצם מותר בשבת — ס׳איז נאר א צופעליגע סיבה (תחום) וואס מאכט עס אסור.
חידושים:
1. דער זעלבער יסוד ווי פירות תלושין: אזוי ווי ביי פירות — אילו היו שם מחיצות וואלט ער געמעגט טראגן, אזוי אויך דא — אילו היו שם בורגנין וואלט ער געמעגט גיין. ער זאגט נישט אז ער גייט טון א מלאכה, ער זאגט נאר אז ער גייט גיין — און גיין איז מותר בשבת.
2. קשיא אויף דעם גדר פון “בורגנין”: מ׳קען דאך זאגן אויף כמעט יעדע מלאכה אזא סברא — למשל, ווען איך גיי גראבן מוצאי שבת, אויב ס׳וואלט שוין געווען אויסגעגראבן וואלט מען געמעגט גיין! תירוץ: דער חילוק איז אז גיין איז בעצם נישט קיין מלאכה — ס׳איז א דבר המותר בשבת, נאר ס׳האט זיך געמאכט אז תחום שבת אסר׳ט עס. אבער גראבן איז א מלאכה בעצם. דער יסוד: וואס איך זוך איז נישט צו גיין באופן אסור, נאר צו גיין — וואס איז מותר.
3. חילוק צווישן גיין און פארן: אויב איינער זאגט “איך גיי פארן מיט מיין קאר מוצאי שבת” — דאס וואלט אסור געווען, ווייל פארן מיט א קאר איז א מלאכה, און ער רעדט וועגן טון א מלאכה. אבער “איך גיי אהיים” — אהיימגיין מעג מען דאך שבת אויך, גראדע ער גייט אהיים מיט זיין קאר, אבער ער האט נישט גערעדט פון די מלאכה.
—
הלכה ב (המשך) — “הנראה שתעמוד עמי לערב” vs. “היה נכון לי לערב”
רמב״ם: מותר לומר “הנראה שתעמוד עמי לערב?” אבל לא יאמר לו “היה נכון לי לערב.”
פשט: ווען ער פרעגט בלשון שאלה אן צו זאגן וועגן וואס — מותר. ווען ער באפעלט אים צו זיין גרייט — אסור.
חידושים:
1. דער עיקר יסוד — הרהור מותר, דיבור אסור: ווען ער שמועסט מיט איינעם, אפילו אין זיין קאפ האט ער אז ביי דער פגישה גייט ער רעדן ביזנעס — “ובלבו לב כלום” — ער האט נישט גערעדט. ער רעדט זאכן וואס מ׳מעג טון אין שבת.
2. “היה נכון” = מאכן אן אפוינטמענט: ווען ער זאגט “היה נכון לי לערב”, טוט ער יעצט א חפץ — ער מאכט אן אפוינטמענט, ער טוט עפעס וואס האט צו טון מיט זיין ביזנעס. איינע פון די זאכן וואס א מענטש דארף טון ווען ער טוט ביזנעס איז מאכן אפוינטמענטס — און דאס האט ער יעצט געטון בשבת.
3. דער בית יוסף׳ס פירוש: “היה נכון” מיינט “זיי גרייט צו ארבעטן”. דער חילוק: “הנראה שתעמוד עמי” איז לשון המשתמע לתרי אנפין — ס׳קען זיין אז זיי גייען זיך טרעפן אויף פיצא. אבער “היה נכון לי” איז א לשון וואס מ׳זאגט נאר אויף ביזנעס/ארבעט — ווי “היה נכון לי בבוקר” (שמות יט:טו), “ולישמעאל” (בראשית יז:כ).
4. דער חילוק אין טיפערן אופן (הר המוריה): דער דיבור וואס איז אסור בשבת איז בעיקר א דיבור וואס טוט עפעס אויף — א דיבור וואס פועל׳ט. ווען ער זאגט “הנראה שתעמוד עמי”, אפילו אין ביידענ׳ס מחשבה איז געשען אן אפוינטמענט, אבער אין דעם דיבור גופא איז נישט געשען קיין אפוינטמענט. ווען ער זאגט “היה נכון לי” — האט דער דיבור אליין אויפגעטון עפעס.
5. צוויי באזונדערע היתרים פון דעם פסוק: (א) ווען מ׳זאגט נישט קלאר (דער דיבור אליין איז נישט מפורש אויף אן איסור) — אפילו דער רעדנער ווייסט גאנץ גוט אין זיין קאפ וואס ער מיינט. (ב) ווען מ׳רעדט וועגן א זאך וואס איז נישט קלאר אז ס׳איז אן איסור — מ׳קען עס טון באופן מותר.
6. פילאזאפיע פון שפראך — ווערטער vs. כוונה: מ׳וואלט געקענט זאגן אז וואטעווער ברענגט ארויס דעם הרהור — האסטו עס “געזאגט”. אבער מ׳זעט אין הלכה אז ווערטער האבן א פארמאלע באדייטונג: “הרי את מקודשת” ארבעט, “הרי את נשואה לי” ארבעט נישט — ס׳איז “די ראנג לשון.” אזוי אויך ביי שבת-דיבור: די פארמאלע ווערטער מאכן אויס, נישט נאר די כוונה.
מנהג העולם — “בילדערלעך” און “נישט אום שבת גערעדט”
חידושים:
1. לשון המשתמע לתרי אנפין האט א מקום: דער מנהג צו זאגן “בילדערלעך” אנשטאט “געלט” האט א יסוד — ווייל הרהור מותר, און אויב דער דיבור גופא זאגט נישט קלאר “געלט”, איז ער נישט עובר אויף “ודבר דבר” אפילו ווען יעדער ווייסט וואס ער מיינט.
2. אבער מיט א גרענעץ: ווען איינער מאכט ממש געשעפטן — “איך פארקויף דיר די הויז פאר ניין הונדערט טויזנט בילדערלעך” — האט ער ממש געמאכט א מעשה מקח וממכר בשבת, און דאס העלפט נישט דער קאד-ווארט. אבער ווען ס׳איז מער א שמועס בלשון המשתמע לתרי אנפין, האט ער נישט עובר געווען אויף א קלארע “ודבר דבר”.
3. נאך א חידוש: מ׳זאגט נישט אז יעדע ארויסברענגונג פון א הרהור מיט ווערטער איז שוין “ודבר דבר”. נאר ווען אין דעם דיבור אליין — אן דעם הרהור — ליגט שוין דארט ווערטער פון חול, דעמאלט איז עס אסור. אבער אויב דער דיבור אליין איז פארווע, און נאר דער הרהור מאכט עס צו ביזנעס — בלייבט עס בגדר הרהור וואס איז מותר.
—
הלכה ז (א) — איסור לרוץ ולדלג בשבת
רמב״ם: “ואסור לרוץ ולדלג בשבת, שנאמר מעשות דרכיך — שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול.”
פשט: צוויי מיני שנעלע גאנג זענען אסור: ריצה (אסאך קליינע שנעלע טריט) און דילוג (גרויסע שפרינגענדיגע טריט). שבת׳דיגער גאנג זאל זיין רואיג, נישט ווי וואכעדיגער גאנג.
חידושים:
1. “הילוכך בחול” — אין וואכן לויפט מען דאך אויך נישט געווענליך! דער תירוץ: “לרוץ ולדלג” איז א וואכעדיגע געלויפעכץ — פון דאגה, פון משא ומתן, ער דארף עפעס כאפן. שבת איז רואיג, מ׳דארף נישט אין ערגעץ לויפן.
2. דער איסור איז נישט צו גיין ווייט אדער מיט אנשטרענגונג: דער רמב״ם ברענגט: “וירד אדם באר רחיצה חמה, אפילו במי עממי, ומטפס ועולה” — א מענטש מעג אראפקריכן צו א קוואל וואסער, אפילו ער דארף קריכן זייער שווער, און נאכדעם קריכן צוריק ארויף. דער איסור איז נאר דער אופן פון גיין (לויפן/שפרינגען), נישט די שוועריקייט פון גיין.
3. חילוק צווישן מדלג און מטפס: מטפס (קריכן אויף א בארג) איז אויך נישט נארמאל וואקן, אבער עס איז ערלויבט — ווייל עס איז נישט “ריצה ודילוג” אלס אופן ההליכה, נאר א נויטווענדיקע אנשטרענגונג פון דעם טערעין.
—
הלכה ז (ב) — איסור להרבות בשיחה בטלה בשבת
רמב״ם: “ואסור להרבות בשיחה בטלה בשבת, שנאמר ודבר דבר — שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול.”
פשט: מ׳טאר נישט מרבה זיין מיט שיחה בטלה בשבת. דער דיבור בשבת זאל זיין אנדערש פון וואכעדיגער דיבור.
חידושים:
1. חילוק פון דעם פריערדיגן “ודבר דבר”: פריער האט מען געלערנט “ודבר דבר” בהמשך צו “ממצוא חפצך” — דיבור וועגן ביזנעס. יעצט לערנט מען ארויס א באזונדערע הלכה: נישט נאר ביזנעס-רעדן, נאר סתם שיחה בטלה — רעדן פאר פאן, פאר גארנישט — איז אויך באגרענעצט.
2. עס איז נישט א גמור׳ער איסור, נאר א ריבוי-איסור: דער רמב״ם זאגט “להרבות” — אביסל מעג מען, אבער צופיל טאר מען נישט. דער רמב״ם האט נישט געגעבן קיין שיעור (נישט א האלבע שעה, נישט א שעה). עס בלייבט אפן.
3. וואס איז “שיחה בטלה”? עס איז נישט אבאוט די טאפיקס — מ׳טאר רעדן וועגן קארס, וועגן רעסיפיס, וועגן וואס מ׳וויל. דער איסור איז די קוואנטיטעט — צופיל סתם׳דיגע רעדעריי. רעדן וועגן רבי׳ס אדער וועגן קארס — ביידע זענען שיחה בטלה ווען עס איז א ריבוי.
4. רמ״א׳ס היתר: אויב איינער האט הנאה פון דעם שמועסן, איז עס עונג שבת און ערלויבט. דאס מאכט די גרענעץ זייער סובייעקטיוו.
5. פארוואס איז שיחה בטלה אסור בשבת? עס האט צוטון מיט שביתה/מנוחה, נישט מיט לערנען. שיחה בטלה איז א שטיקל “טרחה” — עס איז נישט רואיג. אזויווי גיין צו דער ארבעט איז א סארט מלאכה, איז שמועסן שטותים אויך א סארט מלאכה — נישט מלאכה ממש, אבער עס שטערט די מנוחה פון שבת. דער מקור איז “תשבות” — “ממצוא חפצך ודבר דבר” — טו נישט אזויפיל.
6. שייכות צו לערנען: דער רמב״ם האט שוין פריער געזאגט אז שבת איז א צייט פון לערנען, אבער פון דא זעט עס אויס אז דער איסור פון שיחה בטלה שטאמט מער פון דעם נושא פון שביתה — די אנדערשקייט און רואיקייט פון שבת — נישט ספעציפיש ווייל מ׳דארף לערנען אנשטאט.
7. פארבינדונג צו פריערדיגע הלכות: אין א פריערדיגן פרק האט דער רמב״ם גערעדט וועגן ליינען בשטרי הדיוטות בשבת (איסור פון מוחק/שמא יטה), און דארט אויך דערמאנט אז מ׳טאר נישט רעדן דברים בטלים. אבער דארט איז עס אריינגעברענגט אין קאנטעקסט פון שרייבן-איסורים, און דא איז עס א באזונדערע הלכה פון שביתה.
מקור פון ירושלמי — רבי שמעון בר יוחאי און זיין מאמע
רבי שמעון בר יוחאי האט געזען זיין מאמע “מרבה בדיבור” שבת, און ער האט געזאגט “שתוקי שבתא יומא” — “מאמי, ס׳איז שבת.”
חידושים:
1. פון דעם ירושלמי זעט מען אז דער איסור פון צופיל רעדן גייט אן אויך פאר פרויען. מ׳ענטפערט אז די מאמע פון רשב״י איז געווען א מלומדת צדקת וואס האט געקענט לערנען, און זי האט געקענט אריינלייגן שעות אין דברי תורה — אזוי אז פאר איר איז דער שטאנדארד העכער.
2. דאס איז די מקור פאר דעם מנהג צו שרייען “שבת!” — נישט ווען מ׳זעט א איד פארן שבת, נאר ווען מ׳זעט א איד רעדט צופיל שטותים שבת.
[דיגרעסיע: ביי א סעודת שבת דארף מען אויך לאזן מענטשן פילן פריי זיך צו עפענען דאס מויל — אן איינגענעמקייט ביים טיש איז אויך א חלק פון עונג שבת.]
—
הלכה ח — מותר לרוץ בשבת לדברי מצוה
רמב״ם: “מותר לרוץ בשבת לדברי מצוה, כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש.”
פשט: הגם מ׳האט געלערנט אז מ׳טאר נישט לויפן שבת, פאר א דבר מצוה מעג מען.
חידושים:
1. דער יסוד איז אז לויפן שבת איז נישט אסור סתם ווייל ס׳איז א טירחא — ווייל ווען מ׳גייט צו א דבר מצוה, אפילו אויב ס׳איז א טירחא, איז דא א שמחה של מצוה וואס מאכט עס שבת׳דיג. דער כלל: ביידע — רעדן אסאך און לויפן אסאך — זענען נאר אסור ווען ס׳איז לבטלה. ווען ס׳איז פאר א גוטע צוועק, קוקט עס נישט אן א מענטש ווי א טירחא. אסאך איסורי דרבנן זענען נישט גוזר במקום מצוה.
—
הלכה ח (המשך) — חשבונות של מצוה
רמב״ם: “מחשב חשבונות של מצוה”
פשט: הגם מ׳טאר נישט מאכן חשבונות בשבת (פרק כ״ג), פאר א מצוה מעג מען — כגון מעסטן א מקוה צו וויסן אויב ס׳איז דא דער שיעור, אדער טשעקן א בגד צו ער איז מקבל טומאה.
חידושים:
1. וואו ליגט דער איסור פון חשבונות? ס׳איז דא לכאורה צוויי איסורים — (1) חשבונות (שמא יכתוב/ימחוק), (2) דיבור/משא ומתן. ביי חשבונות של מצוה — ווי העלפט דער היתר פון מצוה אויף דעם חשש פון שמא יכתוב?
2. דער רמב״ם׳ס לשון אין כ״ג י״ח-י״ט: ביידע מאל ווען דער רמב״ם רעדט וועגן שמא יכתוב און שמא ימחוק, זאגט ער “שלא יהיה כחול, מחשבותיו בשבת כמחשבי חול” — מ׳זעט אז דער רמב״ם האט אפילו ביי שמא יכתוב/ימחוק אויך געטראכט אז ס׳איז אן ענין פון עשיית חפצים (נישט נאר א טעכנישע גזירה). דער פשט איז: אויב א מענטש פירט זיך וואכעדיג, קען ער שוין ארויסנעמען זיין פען ווייל ער פילט זיך וואכעדיג. אבער ווען ער רעדט פון צדקה פילט ער זיך נישט וואכעדיג — דעריבער איז דער היתר.
3. חשבון איז נישט דיבור: א חשבון איז נישט א שמועס — ס׳איז נישט קאמיוניקאציע מיט א צווייטן, ס׳איז נישט משא ומתן. אבער ס׳איז אויך מער ווי הרהור — ווען א מענטש ציילט אין זיין קאפ אדער זאגט עס ארויס כדי צו געדענקען, ס׳איז א ספעציעלע קאטעגאריע. דער רמב״ם האט עס אריינגעלייגט אין שמא יכתוב, אבער אויך געזאגט “שיהא כחול.” ביי מצוה איז עס נאר א דרבנן וואס פאלט אוועק במקום מצוה.
—
הלכה ח (המשך) — פוסקים צדקה לעניים
רמב״ם: “פוסקים צדקה לעניים”
פשט: הגם מ׳טאר נישט געבן מתנות שבת (ענין פון מקח וממכר / פינאנציעלע חליפות), מעג מען צוזאגן צדקה.
חידושים:
1. “פוסקים” מיינט נאר צוזאגן (נישט ממש געבן). אבער וויבאלד ס׳איז צדקה, איז דא דער כלל פון “אמירה לגבוה כמסירה להדיוט” — א צוזאג פאר צדקה איז אזוי ווי מ׳וואלט אים יעצט מקנה געווען. ביידע איסורים (דיבור און קנין) זענען קאנעקטעד, אבער ביידע פאלן אוועק לצורך מצוה.
2. פארקויפן עליות שבת: ס׳איז דא א מחלוקת אחרונים וועגן פארקויפן עליות שבת. ס׳איז לכאורה ממש מקח וממכר — מ׳פארקויפט א “פראדוקט” (שישי, מפטיר). ס׳איז אסאך מער ווי צוזאגן צדקה לעניים, ווייל ביי צדקה “געבט” מען, אבער ביי עליות “קויפט” מען. דער מנהג אז מ׳זאגט נישט “דאלארס” נאר “הונדערט טויזנט, צען טויזנט” — דאס העלפט נישט ווירקליך, ווייל די לשון איז בכלל נישט די פראבלעם — מ׳מעג רעדן פון דאלארס לצורך מצוה. די פראבלעם איז דער קנין/פארקויף גופא. מ׳זעט אבער אז מנהג ישראל איז מקיל אפילו דארטן.
3. ביי א מי שברך — “בעבור שינדב” אזויפיל — איז דאך ממש פוסק זיין, און דאס איז זיכער מותר. אבער ס׳איז פאר א שול, נישט פאר אן עני — ס׳איז א שטיקל סטרעטש צו רופן עס “צדקה לעניים.”
—
הלכה ח (המשך) — עסקי רבים
רמב״ם: “והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות… לפקח על עסקי רבים בשבת” — מ׳מעג גיין אפילו אין טרטיאות (טעאטערס) אדער פאלאצן פון גוים אויב ס׳איז לצורך עסקי רבים.
פשט: הגם משא ומתן איז אסור, און ס׳איז א וואכעדיגע זאך צו רעדן וועגן פאליטיק אדער שטאט-ענינים, מעג מען עוסק זיין אין עסקי רבים שבת.
חידושים:
1. “לפקח” מיינט נישט נאר דאווענען — ס׳מיינט אז דער ועד העיר קען זיך טרעפן, דער פלענינג באורד מעג זיך טרעפן שבת אין בית המדרש. ביישפילן: רעדן וויאזוי צו פארבעסערן די מקוה, מאכן אז טרעפיק לייטס זאלן ארבעטן בעסער, סעיפטי ענינים — אפילו סתם צרכי ציבור וואס זענען נישט דירעקט א מצוה. ס׳קען זיין אפילו מלאכה-פלענינג (גיין פיקסן די גאס, מאכן אן אסיפה וועגן סעיפטי). דער היתר איז ווייל ס׳איז לצורך רבים.
—
הלכה ח (המשך) — משדכין על התינוקות לארס, ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות
רמב״ם: “ומשדכין על התינוקות לארס, ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות”
פשט: מ׳מעג רעדן שידוכים שבת, און אויסרעדן לימוד תורה אדער א פאך פאר א קינד.
חידושים:
1. לשון “תינוקות”: “משדכין” מיינט רעדן (נישט מקדש זיין). דאס איז ווי דער באגריף “מקדש בלא שידוכין” — שידוך איז א הסכמה, א אפשמועסן. רבנו אברהם בן הרמב״ם שרייבט “מקדש בלשון דיכא” — “דיכא” מיינט שמועסן/אפשמועסן.
2. ללמדו אומנות — אפילו וואכעדיגע זאכן: מען מעג שבת רעדן מיט איינעם וועגן אויסלערנען א קינד קאמפיוטערס (א וועלטליכע זאך), ווייל עס איז א חוב על האב ללמד את בנו אומנות — דאס איז א מצוה פון א טאטע פאר זיין קינד, סיי ספר (תורה) סיי א פאך.
—
הלכה ח (המשך) — מבקרים חולים ומנחמים אבלים
רמב״ם: “ומבקרים חולים ומנחמים אבלים… וכן המבקר את החולה אומר לו שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא”
פשט: שבת מעג מען מבקר חולה זיין און מנחם אבלים זיין. ביי ביקור חולים זאגט מען א ספעציעלע נוסח: “שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא.”
חידושים:
1. ניחום אבלים בשבת — וואס מיינט עס? שבת פירט מען זיך נישט מנהגי אבילות בפרהסיא (מען זיצט נישט אויף א נידריגע בענקל), אבער שבת ציילט צו שבעה, און דער מענטש איז נאך אלץ אן אבל. דער דרכי משה (דרכי שלום) זאגט אז ביי אונז פירט מען זיך אז מען איז נישט מנחם אבלים בשבת. אבער עס שטייט אין שולחן ערוך / ספרי המנהגים אז שבת אין שול ווען אבלים קומען זאגט מען “המקום ינחם.”
2. פארמאלע נוסח vs. אמת׳ע טרייסט: א חילוק צווישן (א) דער פארמאלע מנהג — זאגן “המקום ינחם אתכם” — און (ב) דער עיקר מצוה — זיין מיט דעם מענטש, אים מקרב זיין, אים משמח זיין. שבת, אפילו אן דעם פארמאלן נוסח, איז מען יוצא ניחום אבלים דורך זיין דארטן און חיזוק געבן. “קיינער איז נאך נישט געווארן געטרייסט פון דעם [נוסח] אין די היסטאריע פון טרייסטן אבלים” — דער עיקר איז דאס זיין דארטן.
3. [דיגרעסיע: ניחום אבלים — פארמאליטעט vs. רעאליטעט:] אפטמאל שטארבט א מענטש, און זיין נאנטסטער חבר ווערט נישט באטראכט ווי אן “אבל” (ער איז נישט פון די קרובים וואס זיצן שבעה), אבער ער איז מער טרויעריג ווי די שוועסטער וואס איז צוגעפלויגן פון ארץ ישראל. ווער עס גייט טרייסטן דעם חבר טוט מצות ניחום אבלים מדאורייתא מער ווי ביי די פארמאלע שבעה. דער פאינט: מען דארף ארויס פון די פארמאליטעט צו די רעאליטעט פון חסד.
4. ביקור חולים בשבת — “שבת היא מלזעוק”: אינמיטן וואך וואלט מען מתפלל געווען מיט דעם חולה, אויסגעהערט זיינע צרות. שבת איז דער אופן אנדערש — מען זאגט “שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא.” דאס ווערט פארשטאנען אויף צוויי מדרגות:
– פארמאל: אנשטאט דער לאנגער מי שברך נוסח זאגט מען נאר דעם קורצן נוסח. דער בעל התניא לאזט טאקע אויס די גאנצע לאנגע נוסח “מי שברך אבותינו” און זאגט גלייך “שבת היא מלזעוק,” ווייל די לאנגע נוסח איז ממש א צעקעכץ.
– ברייטער: דער גאנצער שמועס שבת גייט מער בדרך חיזוק — אנשטאט מיטקרעכצן, גיט מען חיזוק אז ס׳וועט זיין גוט.
– **חולה שי
ש בו סכנה:** ביי סכנה מעג מען יא דאווענען שבת (שוין געלערנט אין הלכות תפילה).
5. [דיגרעסיע: חיזוק אינמיטן וואך:] דער “שבת היא מלזעוק” אופן איז נאר גוט פאר שבת. אינמיטן וואך, ווען איינער איז טרויעריג, זאל מען נישט גלייך שפרינגען צו “ס׳גייט זיין גוט” — דאס איז א “שנעלע מעשה ר׳ אלימלך בידערמאן” וואס פושט אוועק דעם צער. אינמיטן וואך דארף מען הערן, אריינלייגן אין זיין צער, זיין מיט אים אין זיין צייט. מענטשן וואס זאגן גלייך חיזוק טוען עס ווייל זיי אליין קענען נישט אויסהאלטן דעם צער — זיי פושט׳ן עס אוועק פאר זיך, נישט פאר דעם אנדערן.
—
הלכה ח (המשך) — מכינים לדבר מצוה, שלא יזכיר סכום מקח
רמב״ם: מען מעג שבת גיין צום סוף תחום כדי צו מאכן צרכי מצוה — פאר א כלה, פאר א מת (ארון ותכריכין). “ואומר לו לך למקום פלוני… או להביא לו תוספות משם.” אבער רבי אומר: שלא יזכיר לו סכום מקח. שכל אלו וכיוצא בהן… חפציך אסורים אבל חפצי שמים מותרים.
פשט: פאר דבר מצוה מעג מען רעדן וועגן וואכעדיגע צרכים, אבער מען זאל נישט דערמאנען א ספעציפישע סכום געלט. דער מקור איז פון פסוק “עשות חפציך” — דיינע חפצים זענען אסור, אבער חפצי שמים זענען מותר.
חידושים:
1. שלא יזכיר סכום מקח — פראקטישע נפקא מינה: דערפון שטאמט דער מנהג ביים פארקויפן עליות אין שול — מען זאגט נישט דעם אמת׳ן מחיר, מען זאגט “צען טויזנט” אנשטאט “טויזנט,” ווייל מען זאגט נישט סכום מקח. אבער ביי פסק׳ענען אויף צדקה זאגט מען יא א סכום (“פלוני האט געגעבן טויזנט דאלער פאר׳ן אפּיל”) — דארטן זאגט מען נישט “שלא יזכיר ערך.”
2. “חפציך אסורים אבל חפצי שמים מותרים”: דאס איז דער יסוד פאר אלע היתרים וואס מען האט געלערנט — שידוכים, ביקור חולים, ניחום אבלים, צרכי כלה, צרכי מת. אבער אפילו אינערהאלב חפצי שמים בלייבן קליינע הגבלות (נישט זאגן סכום, זאגן “שבת היא מלזעוק” אנשטאט מיטקרעכצן) — עס בלייבט א שבת׳דיגער אופן אפילו ביי מותר׳דיגע זאכן.
—
הלכה י״ב — טעמי איסור מוקצה/טלטול
רמב״ם: דער רמב״ם ברענגט דריי טעמים פאר איסור טלטול בשבת: (1) “למען ינוח” — כדי שלא יהא כיום חול, אז שבת זאל נישט אויסקוקן ווי א וואכנטאג, און מ׳זאל האבן מנוחה; (2) “כשיבקרו ויטלטלו כלים שמלאכתן לאיסור… יבוא לעשות מלאכה” — ווען מ׳האנדלט מיט כלים פון מלאכה קען מען קומען צו טון מלאכה; (3) “שמא יצא בו אחד מבעלי אומניות שהן בטלין כל ימיהם… נמצא שלא שבת שביתה ניכרת” — מענטשן וואס ארבעטן נישט (טיילין ויושבי קרנות) דארפן אויך האבן א שביתה ניכרת.
פשט: דער רמב״ם גיט דריי באזונדערע סיבות פארוואס חכמים האבן אסור געמאכט טלטול, און פסק׳נט אז מ׳טאר נאר מטלטל זיין “כלים הצריך להם” — נאר כלים וואס מ׳דארף לצורך שבת.
חידושים:
1. “למען ינוח” אלס טעם, נישט אלס מצוה בפני עצמה — חילוק רמב״ם און רמב״ן
א פונדאמענטאלער חילוק צווישן רמב״ם און רמב״ן. ביים רמב״ן איז “למען ינוח” א מצוה בפני עצמה — מ׳איז מחויב מדאורייתא צו רוען שבת (דאס איז דער יסוד פון רמב״ן׳ס שיטה אז “תשבתו” איז א עשה פון מנוחה). ביים רמב״ם אבער איז “למען ינוח” נישט א מצוה, נאר א טעם — די תורה וויל אז מ׳זאל רוען שבת, אבער דאס איז די *סיבה* פארוואס די ל״ט מלאכות זענען אסור, נישט אן אייגענע מצוה. דאס הייסט: די מעשה איז נישט אסור מדאורייתא (מער ווי ל״ט מלאכות), אבער דער טעם הדבר איז דאורייתא — די תורה׳ס כוונה איז אז שבת זאל זיין אן אנדער מין טאג. אויב איינער טרעפט א וועג צו נישט רוען אן צו טון מלאכה, איז ער נישט עובר אויף די תורה, אבער מ׳זעט אז די כוונה פון תורה איז “למען ינוח”.
דערפאר: ביים רמב״ם איז שביתה (פון “תשבתו”) א מצוה — דאס גייט אויף שבותים וואס זענען דומה למלאכה אדער עין מלאכה (ווי ער האט געשריבן אנהייב הלכות שבת). אבער “למען ינוח” איז א באזונדערע זאך — דאס איז דער טעם פאר איסור מוקצה, נישט פאר איסור שבות. דאס איז צוויי חילוקים פון רמב״ם און רמב״ן: (א) “למען ינוח” איז א טעם, נישט א מצוה; (ב) שביתה (תשבתו) גייט אויף שבותים, נישט אויף מוקצה.
2. ישעיה הנביא׳ס ברייטערע פארשטאנד פון “למען ינוח”
ישעיה הנביא האט פארשטאנען אז “למען ינוח” איז ברייטער ווי נאר די ל״ט מלאכות. ישעיה האט צוגעלייגט דיבור, הליכה, און אנדערע זאכן — ער האט געזען אז די מנוחה דארף זיין ניכר/וויזיבל. פון דעם קענען חכמים אויך צולייגן טלטול. דער קל וחומר גייט אזוי: אויב ישעיה האט שוין אסור געמאכט דיבור (וואס איז ווייטער פון מלאכה), איז טלטול — וואס איז נענטער צו ממש “למען ינוח” ווייל עס מאכט אז מ׳האט אינגאנצן נישט קיין מנוחה — אוודאי אויך אסור.
3. דער דריטער טעם — שביתה ניכרת ביי אלעמען
דער רמב״ם׳ס דריטער טעם איז אז עס מוז זיין א שביתה השוה לכל אדם. פאר א שווערן ארבעטער איז שבת ניכר ווייל ער ארבעט נישט. אבער א תלמיד חכם אדער א כולל יונגערמאן וואס טוט מצוות אויך בשבת — ביי אים איז טלטול בעצם די עיקר שביתה, ווייל דאס איז דער גאנצער חילוק צווישן שבת און א וואכנטאג. אן טלטול-איסור וואלט מען ביי אים גארנישט דערקענט אז ס׳איז שבת. [דער וויץ ווערט געברענגט: “וויאזוי ווייסטו אז ס׳איז דא א חילוק צווישן שבת און יום טוב? שבת לייגט מען אריין די קאווע אין די הייסע וואסער, און יום טוב לייגט מען אריין די הייסע וואסער אין די קאווע — דאס איז די ניכר.”]
4. אלע דריי טעמים גייען אויף מער ווי נאר מוקצה
אלע דריי טעמים זענען נוגע נישט נאר אויף טלטול/מוקצה, נאר אויך אויף “להלך ולדבר” — אויף אלעס וואס די חכמים האבן צוגעלייגט פון ישעיה און ווייטער.
5. דער באדייט פון “נוגע” — רמב״ם׳ס לשון
דער רמב״ם זאגט אז פון ישעיה׳ס ווערטער איז טלטול “נוגע” (נישט “מוכח” אדער “מפורש”). דאס ווערט אויסגעטייטשט אז ס׳איז נישט ממש א ראיה, נאר א סברא — ס׳איז ווי א “נגיעה”, א “הרהור”, א “ריח הדברים”. ביים רמב״ם איז דא א גרויסער חילוק צווישן א זאך וואס מ׳קען רעדן פון “ריח הדברים” (וואס דער רמב״ן נעמט ערנסט אלס מקור) און א ממש׳ע ראיה. דער רמב״ם מיינט: דאס מאכט מיר טראכטן אז מ׳דארף מאכן אזא תקנה, אבער ס׳איז נישט קיין פארמאלער מקור.
6. ראב״ד׳ס השגה — טעם פון גמרא
דער ראב״ד קריטיקירט דעם רמב״ם און ברענגט אז אין גמרא שטייט בפירוש אז טלטול איז “לצורך הצעה” — א גדר/סייג פאר הוצאה (טראגן ברשות הרבים). דער ראב״ד פרעגט: פארוואס האט דער רמב״ם אויסגעטראכט נייע טעמים ווען ס׳שטייט שוין אין גמרא?
7. מגיד משנה׳ס תירוץ
דער מגיד משנה זאגט: “רבינו כתב כאן טעמים נכונים מדעתו ולא נזכרו בגמרא” — דער רמב״ם האט געשריבן שיינע טעמים פון זיין אייגענעם שכל. דער תירוץ איז: וואס שטייט אין גמרא וועגן “לצורך הצעה” איז נאר געווען נחמיה׳ס אריגינעלע תקנה, וואס איז שוין בטל געווארן (ווייל מ׳האט שפעטער געטוישט און צוריקגעגעבן). ממילא דארף מען א נייע טעם פאר דעם איסור טלטול ווי עס איז היינט — און דער רמב״ם גיט דעם נייעם טעם וואס פארבינדט מיט דער ברייטערער איידיע פון שבת, “למען ינוח”.
8. פארוואס דער רמב״ם ברענגט בכלל טעמים
פארוואס דארף דער רמב״ם בכלל זאגן טעמים? ער קען דאך פשוט פסק׳נען אז חכמים האבן אסור געמאכט! דער תירוץ: דער רמב״ם וויל אז זיין ספר זאל געבויט זיין אויף חומש — ער ברענגט אויף יעדע זאך א פסוק. דא האט ער נאר א פסוק פון נביא (ישעיה), אבער ער מאכט עס אז ישעיה הנביא האט א קאמיוניקעישאן מיט די תורה — ישעיה קומט נאכדעם וואס ס׳שטייט “למען ינוח” און די שבותים הנזכרים, און ער ברייט עס אויס. דאס איז אינטערעסאנט ווייל דער רמב״ם איז נישט געוואוינט צו ברענגען א פסוק פון נביאים אלס מקור פאר אן איסור — אבער דא מאכט ער עס ווייל ישעיה רעדט פון שבת-איסורים וואס שטייען שוין בכלל אין תורה. ווען א נביא וואלט געזאגט עפעס לגמרי נייעס וואס שטייט בכלל נישט אין תורה, וואלט דער רמב״ם עס נישט געברענגט. אבער ישעיה טראכט שוין אויך פון “למען ינוח” — כאילו דער רמב״ם שטעלט אוועק ישעיה אלס דער חכם וואס טראכט פון די אלע זאכן.
9. דער כלל פון טלטול
דער רמב״ם פסק׳נט: “ואסרוהו לטלטל אלא כלים הצריך להם” — דער יסוד פון טלטול איז אז מ׳טאר נישט מטלטל זיין קיין שום כלי, נאר וואס מ׳דארף לצורך שבת. דאס הייסט: ס׳איז נישט א ליסט פון אסור׳ע זאכן, נאר פארקערט — א ליסט פון מותר׳ע זאכן (דבר הצריך להם), און אלעס אנדערש איז אסור. דאס וועט ווייטער אויסגעברייט ווערן אין פרק כ״ה.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות שבת פרק כ״ד — דברים האסורים שאינם דומים ומביאים למלאכה
הקדמה לשיעור
א גוטן, מיר לערנען רמב״ם הלכות שבת, די 24’סטע פרק, פרק כ״ד. פאר מיר גייען ווען לערנען דעם רמב״ם, וויל איך באדאנקען פאר די אלע וואס שטיצן אונזער שיעור, און וואס פארשפרייטן די שיעור צווישן זייערע חברים, להגדיל תורה ולהאדירה, און בראש ובראשונה פאר דער הויפט ספאנסער פון די שיעור, אונזער ידיד, דער באקאנטער תומך תורה, הרב אורי אנגלנדר הי״ו, ה׳ אלוקיו עמו, די זכות זאל קומען אין השמים בשלימות, און מיר זאלן זוכה זיין להרחיב גבולי הקדושה, פארשפרייטן נאך תורה בישראל.
כללי׳דיגע הקדמה צום פרק — נייע קאטעגאריע פון איסורי דרבנן
יא, מיר האבן געלערנט, מיר האלטן אין די 24’סטע פרק, מיר האבן שוין געלערנט אלע ל״ט מלאכות, און מיר האבן שוין אפילו געלערנט אלע דרבננ׳ס וואס זענען צוגעטשעפעט צו די ל״ט מלאכות. דאס טייטש אזוי, שבת איז דא אסאך דאורייתא׳ס, ס׳איז אויך דא אסאך דרבננ׳ס. אסאך פון די דרבננ׳ס זענען דירעקט צוגעטשעפעט צו א געוויסע דאורייתא. ספעציעל נאכדעם וואס דער רמב״ם האט געטון די דזשאב, ווייל אין מסכת שבת איז נישט קלאר, ס׳איז אסאך דרבננ׳ס וואס ס׳שטייט נישט פון וועלכע מלאכה ס׳איז, אבער דער רמב״ם האט געמאכט די ארבעט פון צולייגן זייער אסאך זאכן וואס איז אסור פאר א ספעציפישע זאך. מ׳טאר נישט, איך ווייס, טון א… וואס הייסט, פיקסן א באבעל, ווייל ס׳איז א גדר פון בונה אדער פון מכה בפטיש. נאר מ׳טאר דא זאכן… אה, יא, ס׳איז מדאורייתא, אנטשולדיגט. אקעי, ס׳איז דא, אדער מ׳מאכט א טיף אין א כלי, ווייל ס׳איז א… ס׳הייסט נישט קיין בנין, אבער ס׳איז א דרבננ׳דיגע בנין, וכדומה.
אבער יעצט, יעצט גייט דער רמב״ם אנהייבן א נייע קאטעגאריע פון זאכן וואס זענען אסור מדרבנן, אבער נישט צוגעטשעפעט צו איינע פון די ל״ט מלאכות, נאר מער כלליות׳דיג אסור מדרבנן. למשל, מיר האבן געלערנט נעכטן אז משא ומתן, טון ביזנעס, טון געשעפטן, איז אסור בשבת אלס א צוגעטשעפעט צו כתיבה, “פן שמא יכתוב”. אבער וואס טוט זיך סארטן ביזנעס וואס האט גארנישט צו טון מיט כתיבה? ס׳איז סתם עפעס זיך עוסק זיין אין די ביזנעס, ס׳האט נישט מיט כתיבה, למשל. איז דאך אלץ דא זאכן וואס איז דא אסור מדרבנן, אבער פאר אנדערע סיבות, נישט וועגן א סניף אין מלאכת כתיבה, נאר פאר אנדערע סיבות וואס דער רמב״ם גייט דא אויסרעכענען אין דעם פרק און אין די נעקסטע פרקים.
דיסקוסיע: דער חילוק צווישן “דומה למלאכה” און “מביא לידי מלאכה”
Speaker 1: דו זאגסט דאס ווארט צוגעטשעפעט, מסתמא ווייל דו ווילסט כולל זיין צוויי אנדערע וועגן. דאס איינס וואס איז ממש א גדר פאר א מלאכה, ווייל ווען מען טוט דאס, שמא יבוא לידי מלאכה. און די אנדערע איז לכאורה אויך ווייל צום סוף וועט עס קומען צו א מלאכה, אבער ווייל ס׳איז דומה למלאכה. מסתמא ווייל מענטשן וועלן זיך צומישן. נישט פשט א זאך וואס מען טוט וואס איז א קערן מלאכה, נאר… סארי, די ערשטע סארט זאכן איז זאכן וואס ווען מען טוט זיי קומט מען צו צו טון מלאכה. די צווייטע סארט זאכן איז זאכן וואס מענטשן וועלן זיך צומישן מיט א מלאכה. אזוי וואלט מען לכאורה געדארפט לערנען.
Speaker 2: סאו, אין אנדערע ווערטער, ס׳איז א גדר וסייג, אזוי ווי חכמים עשו סייג לתורה, איז א סייג פאר די ל״ט מלאכות. יעצט קען מען לערנען זאכן וואס זענען נישט א סייג פאר די ל״ט מלאכות, נאר לאמיר זען וואס יא. קען זיין אז די חלק זענען אויך א סייג, אבער ס׳איז א סייג פאר אן אנדערע ענין פון שבת.
הלכה א — האיסור הכללי: “עשות חפציך” ו״ודבר דבר”
זאגט דער רמב״ם אזוי, “יש דברים” — ביז יעצט האט דער רמב״ם ביי יעדע איינס פון די מלאכות דרבנן געזאגט אז ס׳איז פון איינס פון די צוויי סיבות אסור, אדער וועגן ס׳איז דומה צו א מלאכה, אדער ווייל ס׳ברענגט לידי מלאכה. אבער ס׳איז דא זאכן וואס זענען אסור אפילו ס׳האט נישט די ביידע קאטעגאריעס. “יש דברים שהם אסורים בשבת אף על פי” — ס׳האט נישט איינע פון די צוויי קאטעגאריעס וואס מאכט זיי זיין אסור, וואס דאס האט מען אונז געלערנט ביז יעצט. “אף על פי שאינן דומין למלאכה” — ס׳איז נישט דומה למלאכה, “ואינן מביאין לידי מלאכה”.
דיסקוסיע: דער חילוק צווישן “מביא לידי מלאכה” און “דומה למלאכה”
Speaker 1: איך מיין וואס דו זאגסט איז גערעכט. “מביא לידי מלאכה” מיינט אז דער מענטש וואס טוט דאס וועט אויך טון דאס. דאס הייסט, אויב מ׳וועט אים לאזן טון רפואה, וועט ער צוקומען צו גיין שחיקת סממנים. און די אנדערע זאך איז אז ס׳זעט אויס דומה, נישט אז ער גייט עס טון. ס׳איז נישטא קיין שום חשש אז ער גייט עס טון, אבער א צווייטער מענטש זעט אים, זעט אים אויס ווי מ׳טוט א מלאכה, אדער ס׳האט עפעס אן ענליכקייט צו דער מלאכה, נישט אז ער גייט עס יעצט דירעקט טון.
Speaker 2: ס׳קען אפילו זיין דער זעלבער מענטש וועט ווערן צעמישט, אבער נישט ווייל די דברים זענען ווילדער מלאכה. קען זיין ס׳איז בכלל נישט קיין מלאכה, אזוי ווי טון א רפואה איז נישט קיין מלאכה, אבער געווענליך אין די וואכן ווען מען טוט דאס, קומט עס צו צו א מלאכה, האט מען עס אסר׳געווען. “דומה למלאכה” קען מיינען אזוי ווי… “מביא לידי מלאכה” מיינעך צו זאגן, קען זיין דער מענטש גייט די שבת טון די מלאכה. “דומה למלאכה” מיינט עווענטועלי, אדער א צווייטער מענטש גייט טון א מלאכה, אדער ער גייט ווערן א זלזול אין די איסור מלאכה. ווייל מען טוט עס, עס זעט אויס ענליך. אזויווי א נפקא מינה וואס מען קען פארשטיין ווי ס׳איז דא א חילוק, אבער ס׳איז נישט קיין חילוק, למעשה איז נישט קיין חילוק, ס׳איז נאר צוויי טעמים. אבער די רמב״ם למעשה זענען זאכן וואס זענען נישט דאס און נישט דאס, און אויך אסורים.
Speaker 1: יא, דאס ווארט “אסור” מיינט חכמים אסרו. גמרא צוליב שבת איז פטור, אקעי.
דער מקור פון דעם איסור — דער פסוק אין ישעיה
ער זאגט דא אזוי, משום שנאמר, ס׳איז דא א פסוק אויף דעם. ער זאגט אזוי, ס׳איז א איסור דרבנן. די איסור דרבנן האבן די חכמים גענומען פון א פסוק. די חכמים האבן געזען אזא פסוק, אין נביא, אין ישעיה שטייט אזוי, די תורה רעדט וועגן שבת, און דער פסוק ענדיגט זיך מיט ברכות, דער נביא ענדיגט זיך מיט ברכות פאר די וואס היטן שבת. אבער וואס איז די לשון? זאגט ער אזוי, “אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ”, דו וועסט צוריקהאלטן אין שבת דיינע פיס, אדער דיינע הרגלים, “עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי”, דו וועסט זיך צוריקהאלטן פון טון דיינע חפצים אין די הייליגע טאג. און שפעטער אין די פסוק שטייט נאכאמאל אן ענליכע “בְּיוֹם קָדְשִׁי”, אין די הייליגע טאג וואס איז א הייליג פאר די אייבערשטער. און די נעקסטע פסוק שטייט ווייטער, “וְכִבַּדְתּוֹ”, דו וועסט מכבד זיין די שבת, וויאזוי? “מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ”, דורך זיך איינהאלטן פון טון דיינע דרכים, פון טון דיינע זאכן, “מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ”, פון טרעפן דיינע חפצים, ס׳שטייט שוין “טון” וואס דו דארפסט, וויל דא מיינט דא ווערן פון רעדן, זיך צוריקהאלטן פון געוויסע דיבורים.
דער פירוש פון דעם פסוק — איסור הליכה ודיבור בחפציו
האבן די חז״ל גוט אפגעטייטשט דער פסוק און געזאגט אזוי, לפיכך, דא האבן זיי געזען אזוי, אסור לאדם להלך בחפציו בשבת, א מענטש טאר נישט גיין אויף זיינע חפצים. עס מיינט נישט פיזיקל גיין אויף זיינע חפצים, עס מיינט עוסק זיין, גיין אין דער וועג וואס פירט צו זיין וואס ער זוכט יעצט אין זיינע חפצים, און וואס ער גלוסט. חפץ מיינט גלוסטן, אדער דאס מיינט א זאך? א חפץ ווערט מיר פארגעליינט. יא, א חפץ. א זאך וואס מ׳גלוסט. א זאך וואס א מענטש האט באקומען. א מענטש זאל נישט גיין אין זיינע ענינים בשבת, און נישט נאר דאס, נאר אפילו לדבר בהם, אפילו נישט רעדן וועגן זיינע ענינים, וואס דאס שטייט “ודבר דבר”.
איז ער מסביר, כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה. למשל, רעדן מיט זיין שותף וועגן די פיוטשער פון זייער ביזנעס. אדער רעדן מיט… נישט דווקא אין די ביזנעס, נאר “היכי יבנה בית זה”, ווי גייט מען בויען די און די הויז, “ובאיזו סחורה יוליך למקום פלוני”, וואס ס׳לוינט זיך אים צו טון סחורה אין די און די פלאץ. כל זה וכיוצא בו אסור.
דיסקוסיע: דער חילוק צווישן דעם איסור און משא ומתן
ס׳טאקע די אלע זאכן וואס ס׳איז אביסל ענליך צו דאס וואס מיר האבן געלערנט משא ומתן, אבער אפילו אויב ס׳איז נישט בגדר משא ומתן, ס׳איז נישט עפעס וואס… משא ומתן מיינט פארקויפן, דא מיינט רעדן פון מסחר. אבער ביי פארקויפן האבן מיר אויך געהאט אביסל מער ווי ממש פארקויפן. אבער משא ומתן קען מען זאגן איז עפעס וואס ווען א מענטש איז עוסק אין יענץ גייט ער שרייבן, ווייל ס׳איז ממש קאנעקטעד. דאס איז מער פלענער, ענינים וואס האט צוטון מיט זיין ביזנעס. ס׳איז נישט ענליך, ס׳איז נישט דומה למלאכה, ס׳איז נישט עפעס וואס ער גייט פארדינען געלט.
Speaker 1: וואס איז ווי לחשוב חשבונות שצריך למשאות, בין של עבר בין של עתיד?
Speaker 2: חשבונות של עתיד איז זייער ענליך צו דאס וואס שטייט דא “באיזו סחורה יוליך”. אבער יענץ איז ממש א חשבון, וואס איז ביי דעם איז דומה למלאכה, ווייל ווען ער מאכט די חשבון שרייבט מען. אבער דא רעדט מען מער, אפילו ווען ס׳איז אסאך ווייניגער פון דעם. ס׳איז נישט ממש א חשבון, א פלאן וואס מ׳גייט טון, נאר מ׳ברעינסטארמט, מ׳רעדט וועגן עפעס פיוטשער אין די ביזנעס. יא?
Speaker 1: אקעי.
דיבור אסור, הרהור מותר
כל זה וכיוצא בו אסור, די זאכן, וכיוצא בו אסור, שנאמר “ודבר דבר”. אינטערעסאנט אז ער שטעלט זיך אויף די “דבר” ווארט גלייך. דיבור אסור. דאס הייסט, מ׳זאל זיך האלטן צוריק פון “ודבר דבר”. פון וואס רעדן? פון דיינע חפצים. זאלסט נישט מהלך זיין, תהא הליכתך בשבת שלא כבחול, זאלסט נישט גיין כביכול אין דיינע חפצים, און אויך נישט רעדן וועגן זיי, אזויווי ס׳שטייט “ודבר דבר” וואס גייט צוריק אויף די חפציך. אקעי.
איז ער מסביר, די איסור דא איז אויף רעדן. דיבור אסור, והרהור מותר. טראכטן מעג א מענטש. איך ווייס נישט אויב דאס ווארט איז ממעיט, אבער מ׳קען נישט צוריקהאלטן א מענטש פון טראכטן זיינע מחשבות, פון טראכטן וועגן זיין פיוטשער. דער איסור איז אויף דיבור.
Speaker 1: מותר לכתחילה, אמת. יא.
Speaker 2: סאו, ס׳איז נישט אזוי ווי דו זאגסט אז הרהור מותר ווייל מ׳קען נישט צווינגען א מענטש. מ׳קען, ס׳איז דא הרהורים וואס זענען אסור אין תורה. יא, אבער הרהור מותר מיינט אז ס׳איז בסדר, ס׳איז גוט.
דיסקוסיע: פארוואס שטייט “הרהור מותר” דא?
Speaker 1: יא, גוט. דער איסור איז אויף דיבור. אסור און מותר זענען טעכניקל טערמס אין הלכות שבת. אין הלכות שבת, אסור מיינט אסור מדרבנן, און מותר מיינט מותר לגמרי. רייט.
Speaker 2: איינער וויל זאגן אז ס׳איז דא א מדת חסידות אז מ׳זאל נישט מהרהר זיין, מ׳זאל נישט טראכטן, אבער וואס ס׳שטייט… כאילו, ער קומט ממעט זיין חסידות. ס׳מיינט נישט אויף מחשבות, ס׳מיינט אויף למעשה. יא. יא, ס׳קען זיין, אבער ס׳איז אביסל פאני פארוואס ער לייגט עס דא אריין.
אבער ער מיינט צו זאגן, מ׳לערנט פון דעם אויך די היתר, אז מ׳זאגט דווקא דיבור, נישט הרהור. איך מיין וואס ער מיינט צו זאגן איז אז די מינימום עשיה פון שבת איז דיבור. ס׳שטייט, ער גייט שוין זאגן, גיין ביי די גרעניץ פון די פלעצער צו באטראכטן די נכסים איז מער עשיה. די קלענסטע מין עשיה פון שבת איז דיבור. איינער וואלט איינגעפאלן אז מ׳טאר אפילו נישט טראכטן, אבער דאס איז שוין מער וויפיל מ׳האט גע׳אסר׳ט. די גע׳אסר׳טע זאכן זענען אבער ביז נאך דיבור, גיין און קומען און דיבור.
יעצט האלטן מיר ביים ברענגען די פסוק. ס׳שטייט אין די פסוק, ס׳שטייט נישט “וחשוב חפציך”, ס׳שטייט “ודבר דבר”. איז שוין.
איז יעצט גייט דער רמב״ם זאגן ווייטער וואס נאך מ׳טאר נישט. איך מיין אז ס׳איז מער מיט די ווערטער פון “תשבות רגליך”, נישט גיין מיט די פיס, אדער “עשות דרכיך”, נישט טון פעולות וואס איז ענינים פון חול. סאו לכאורה, קודם האט מען געלערנט די מקור, אויך די מקור און אויך די איידיע, און יעצט גייט מען אריין פראקטיש. אז דאס האט געזאגט “אסור להלך בחפציו”, אבער דאס איז געווען בעצם די פירוש הפסוק און נישט קיין הלכה. וואס מיינט “להלך בחפציו”? ער ווייסט נאך נישט גארנישט. ער גייט אונז זאגן פארשידענע דוגמאות פון דעם.
דיסקוסיע: דער סטאטוס פון דעם פסוק — דאורייתא אדער דרבנן?
Speaker 1: מ׳דארף דערמאנען, האסטו גערעדט וועגן דעם נעכטן, אז ס׳איז דא א פסוק, אויב אזוי איז לכאורה א דאורייתא. אבער דער רמב״ם האלט אז אפילו נביאים וכתובים איז בעצם דרבנן. ס׳קען זיין אז ס׳איז א תקנה פון ישעיה הנביא, ס׳איז נישט קיין חילוק. פסוק מדברי נביא, דברי קבלה, איז דער רמב״ם, איך מיין לויט רוב, כמעט אייביג איז א פסוק מדברי קבלה דרבנן, יא? אויסער אמאל אמאל איז דא ראשונים וואס לערנען אנדערש. ס׳איז דא פלעצער וואס מען טרעפט אז ס׳איז מער חמור ווייל ס׳שטייט אין די נביאים, אבער ביי די רמב״ם האלט ער זיכער זייער עקסטרעם אז א נביא קען נישט אפילו מכריע זיין א הלכה קען מען נישט פון די נביא. איך מיין דער רמב״ם זאגט דאס גאנץ קלאר אין זיין לשון, ווייל ער זאגט נשבעתי
איסור “עשות חפציך” בשבת — מקור, פשט, והלכות מעשיות
הלכה א (המשך) — מקור האיסור: דאורייתא אדער דרבנן?
Speaker 1:
נישט ארויסגיין מיט די פוס, אדער “עשות דרכיך”, נישט טון פעולות וואס איז ענינים פון חול אין יום טוב.
זאל איך דיר זאגן, קודם וועל איך ליינען די מקור, אזויווי די מקור נאך די איידיע, און יעצט וועל איך געבן דעם רמב״ם פראקטיש. אז דאס וואס דו האסט געזאגט “אסור לילך בחפציו” איז געבויט אויף די פירוש הפסוק, וואס מיינט “לילך בחפציו”? מיר ווייסן נאך נישט גענוי וואס דאס מיינט. מיר וועלן זען פארשידענע דינים וואס קומען פון דעם.
אבער איך האב דיר געמיינט צו זאגן, אז דאס וואס מיר האבן גערעדט פון נעכטן, אז דאס איז א פסוק, אבער דאס איז לכאורה א דרבנן. אבער דער רמב״ם האלט אז אפילו נביאים וכתובים איז וויסן דרבנן, ס׳קען זיין אז ס׳איז א תקנה פון ישעיה הנביא, ס׳איז נישט קיין חילוק. פסוק מדברי נביאים, דברי קבלה, איז לויט׳ן רמב״ם, איך מיין לויט רוב, כמעט אייביג איז א פסוק מדברי קבלה דרבנן, יא? אויסער אמאל אמאל איז דא ראשונים וואס לערנען אנדערש. ס׳איז דא פלעצער וואס מען טרעפט אז ס׳איז מער חמור ווייל ס׳שטייט אין די נביאים. אבער ביי די רמב״ם האלט ער זיכער זייער עקסטרעם, אז א נביא קען נישט אפילו מחריז זיין א הלכה, קומט נישט פון די נביא.
איך מיין דער רמב״ם זאגט עס גאנץ קלאר אין זיין לשון, ווייל ער זאגט “נאסרו”. “נאסרו” מיינט ער, ווען ער זאגט “נאסרו” נאכדעם שטייט וואס מיינט ער, די רבנן האבן עס גע׳אסר׳ט. פארוואס האבן די רבנן עס גע׳אסר׳ט? ווייל זיי האבן געטראפן א פסוק. ס׳איז אן איסור דרבנן.
מ׳קען אפילו זאגן מער ווי דעם. “נאסרו” — די רבנן, איינער פון די רבנן האט געהייסן ישעיה הנביא, און ער האט עס גע׳אסר׳ט. דא שטייט אז ער האט עס גע׳אסר׳ט.
Speaker 2:
ניין, ס׳זעט אויס ווי שפעטער “נאסרו משום שנאמר”, איינער פון די חכמים האט געזען די פסוק אין ישעיה, אבער די פסוק שטייט אז ישעיה האט נישט געזאגט באפן איסור. ישעיה האט אויך נישט געזאגט באפן איסור, יא, שפעטער זאגט ער א ברכה אויף דעם, ער זאגט נישט א לשון איסור. די חכמים האבן געמאכט א לשון איסור. ישעיה זאגט אויך נישט “לא תעשה”, אפילו ביי מוקצה.
Speaker 1:
“ומנין שנאסרו”? דאס מיינט אזויווי זיי האבן געזען אין די פסוק אז דאס איז וויאזוי שבת דארף אויסקוקן, אבער אפשר נישט בתורת איסור. ישעיה הנביא האט סך הכל געזאגט א איסור. ישעיה, א חלק פון זיינע דברי נבואה דארטן רעדט ער וועגן קדושת השבת.
קען זיין, איך זאג נאר, די חכמים שפעטער האבן עס גע׳אסר׳ט בייסט אויף די פסוק. אדער קען זיין אז ישעיה איז די חכם וואס האט עס גע׳אסר׳ט. אדער ס׳קען זיין א דריטע זאך אינצווישן, אז כולי ישעיה געט ער די איידיע אז ס׳דארף זיין אין שבת “ממצוא חפצך”, דאך איז דא זאכן וואס זענען אסור, וואס זענען ווי א גדר פאר דעם. אדער אז ס׳איז געווען א תקנה based אויף דעם שפעטער. ס׳איז זיכער דא זאכן וואס ישעיה האט נישט אלעס גערעדט, אבער…
ס׳קען אויך זיין אז ישעיה האט געזאגט מער גענעראל ווערטער. למשל, “להלוך בחפציך” מיינט ער “לעסוק בחפציך”. שפעטער האבן חז״ל מסביר געווען מער וואס דאס מיינט. “ודבר דבר” מיינט עקטשועלי רעדן, “שבת רגלך” מיינט גיין צו קוקן אויף די ביזנעס. ס׳איז ממש אריינגעטייטשט.
ווען דער פסוק גייט ליינען, וועט ער זען אז ס׳איז א לשון פון פסוק וואס זאגט אז מ׳טאר נישט גיין אין שבת. ס׳מיינט נישט וואקן, ס׳מיינט גיין עוסק זיין אין מיין ביזנעס.
Speaker 2:
יא, אבער איך מיין אויך, אזוי לאנג ווי ער זאגט “אסור לאדם להלוך בחפציו בשבת”, האט ער נאך נישט אנגעהויבן זאגן די איסור פון גיין. “להלוך בחפציו בשבת” איז ממש די זעלבע לשון ווי “לעסוק בחפציו בשבת”. יעצט גייט ער זאגן וואס דער “להלוך” מיינט, ווייל דער “להלוך” דא מיינט נאך נישט וואקן, ס׳מיינט עוסק זיין. אזוי ווי “ללכת בדרך טובה” מיינט נישט וואקן, ס׳מיינט עוסק זיין אין עפעס.
Speaker 1:
גראדע, ס׳איז זיכער אז ס׳איז דא פסקי קבלה אין אונז צו שפאצירן אויף די וועגן ווי די טובים זענען געגאנגען, ווייסטו? “והדרת פני זקן”, “והלכת בדרכיו”, דאס איז א זאך. אבער יא, טאקע, ס׳איז א משל, יא, אדער ווייניגער ווי א משל, מ׳רופט עס א דימוי, רייט? אן אימעדזש, א סימילע. יא.
הלכה א (המשך) — “אסור לאדם לפקוד גינותיו ושדותיו בשבת”
Speaker 1:
שוין, וואס איז די איסור פון גיין עוסק זיין אין זיינע חפצים בשבת? “אסור לאדם לפקוד”. “לפקוד” מיינט וויזיטן. וויזיטן מיינט פון צייט צו צייט. נו, א פקידה, נו, פוקד זיין חפציו. “לפקוד”, “פקידה לפקידה”, יא. די צייטווייליגע זאך. א מענטש וואס האט א ביזנעס, האט א פעלד, פון צייט צו צייט גייט ער וויזיטן.
ס׳איז א צייט צו צייט, קען זיין באופן קבוע, אבער פקידה איז דאך טשעקן, רייט? אבער טשעקן אין א געוויסע צייט. אויב איינער קוקט א גאנצע צייט אויף עפעס, איז ער נישט פוקד. פוקד מיינט ווען ער געדענקט אז ער דארף once in a while, מינימום איינמאל א יאר, מאקסימום, ער מוז גיין פוקד זיין. ס׳שטייט אין די וואכעדיגע סדרה, “יפקוד את כל אדם”, “יפקוד ה׳”. דער אייבערשטער איז דאך א טשעקער מענטש. אה, ווייסטו וואס, חייב מיתה. ניין, אויך ראשונים, “יפקוד”, יא. שטייט “לפקוד”. “יפקוד כל בשר”, “אם כפקודת כל בשר”, יא. דאס האבן מיר יעצט גערעדט ביי ברכות. פקידה איז א לשון זכירה, אזויווי “פקד יפקוד אתכם”, זכרונות. און דא איז אויך די לשון, ס׳מיינט אויסטשעקן, אזויווי דו זאגסט, ס׳איז משמע פון דעם אז פריער האסטו נישט, אבער פשטות ס׳מיינט נישט וויזיטן עקזעקטלי, ס׳מיינט מער אזויווי טשעקן. “צו טשעקן” אויף ענגליש איז א גוטע ווארט פאר מיר.
“אסור לאדם לפקוד גינותיו ושדותיו בשבת”, גיין אויסטשעקן, אבער נישט באשפאצירן זיך אומקוקן ווי שיין ס׳איז. גיין אזויווי אן אינספעקטאר גייט אראפ אינספעקטן א פלאץ בשבת. “אינספעקטן” איז אפשר א גוטע ווארט, אקעי. “כדי לראות מה הן צריכין או היאך הן פירותיהן”, צו טשעקן וואס דער פעלד דארף אדער וויאזוי די פירות זענען געלונגען. “שהרי זה מהלך לעשות חפציו”, דאס איז ליטעראלי די טייטש פון די ווארט, דאס איז מהלך, ער גייט לעשות חפציו, צו טון, צו וויסן וויאזוי זיינע חפצים זענען, צו וויסן וואס ער האט צו טון.
און לכאורה, סתם צו טון וואלט דאך געווען א נישט אויסגעהאלטענע זאך. איינער וואס איז מעיין אין שבת, מעג מען סתם אזוי… איינער מאכט א גרויסע סעודה שבת, מעג ער גיין זיך אומקוקן אין די קיטשן? ס׳מיינט לעשות זאכן וואס מ׳טוט עס.
מעשה פון חסיד אחד
Speaker 1:
ס׳איז אינטערעסאנט, ער ברענגט דא אויף די זייט א מעשה, ס׳שטייט אין ירושלמי און אין בבלי, אז ס׳איז געווען א חסיד אחד וואס איז געגאנגען שפאצירן שבת אין זיין כרם, און ער האט געזען עפעס א גדר פון די כרם, א פארט פון די געיט. א כרם האט א גדר, יא? ס׳שטייט אין ישעיה אויך. ער האט געזען א געיט וואס מ׳דארף עס פיקסן, האט ער געטראכט, “אקעי, מוצאי שבת וועל איך עס פיקסן.” האט ער זיך געכאפט, “אוי, איך האב געטראכט שבת צו פיקסן, איך גיי עס קיינמאל נישט פיקסן.” דאס איז שוין א מדת חסידות, ס׳איז נישט קיין איסור אויף אזא זאך.
Speaker 2:
ניין, ער האט נישט געמיינט פון יעצט צו טון, ער האט געוואלט מיט דעם מאכן בעקווארדס אז ס׳איז קיינמאל נישט געווען קיין עבירה. די עבירה האט דיך נאר אוועקגענומען דאס צו פיקסן, אזוי האט ער למפרע נישט געהאט קיין עבירה. איך האב געמיינט אז ס׳איז ווי א קנס, אזויווי איינער טוט א מלאכה בשבת טאר ער נישט הנאה האבן.
Speaker 1:
און דער אייבערשטער האט געמאכט א נס, ס׳איז געקומען עפעס א שיקמא, עפעס א סארט פלאנט, און געוואקסן דארט פונקט און געמאכט די געיט, און פון דעם האט ער נאך געהאט פרנסה א גאנץ לעבן פון דעם. ווייל ער האט זיך מסתבר געווען אויף דעות, אבער דעות איז שוין נישט להלכה, אבער פון דארט זעט מען אז ס׳איז דא אן איסור צו גיין טשעקן די כרם אום שבת וואס ער דארף, וכדומה.
הלכה ב — מחשיך על התחום
Speaker 1:
רייט. וכן אסור לאדם שיוציא בשבת עד סוף התחום. א מענטש טאר נישט גיין שבת ביז… דא רעדט מען ער גייט נישט צו זיין פעלד, סתם, ער האט עפעס וואו ער דארף גיין מוצאי שבת, פארן ערגעץ, אויסגעבן עפעס, גייט ער שוין אום שבת וויפיל ער מעג. דאס הייסט, אום שבת טאר מען נישט ארויסגיין פון די תחום, אבער אין די תחום וויל ער גיין די מעקסימום וואס ער קען, ויעמוד שם עד שתחשך, און דארטן צו ווארטן, כדי שיהא קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת, ס׳זאל זיין נאנט צו טון וואס ער האט צו טון מוצאי שבת. והוואיל שהרי נמצא הולך בשבת לעשות חפציו, ווייל ער גייט כדי צו קענען טון חפציו, ער גייט כדי צו קענען טון וואס ער האט צו טון.
הכלל: במה דברים אמורים
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם זייער א כלל, דברים במדבר אמורים, יא, במדבר אמורים, בשמחשיך על התחום, ווען דאס איז נאר ווען ער איז געגאנגען, דאס ווערט איינגעריפן מחשיך על התחום, ער איז געגאנגען פאר ס׳ווערט נאכט, דאס הייסט ער איז געגאנגען צוזאמען, ער האט געווארט צוזאמען מיט די זון, די זון גייט אוועק, ס׳ווערט טונקל, ער האט מיטגעווארט, ער איז געגאנגען דארטן וואו ס׳ווערט טונקל ביז די תחום שבת, לעשות דבר שאסור לעשותו בשבת, ווייל דעמאלטס האט ער זיך אנגעגרייט פאר עפעס וואס איז אסור. אבל מחשיך לעשות דבר שמותר לעשותו בשבת, אפילו אז ער גייט ארויסגיין פון די תחום עס צו טון, ער איז געגאנגען קוקן ביי די סוף פון די תחום ווייל ער וויל באלד גיין פראווען א מלוה מלכה ביים רבי׳ן, הרי זה מותר. אפילו מ׳טאר נישט ארויסגיין חוץ לתחום, אבער ער איז נישט יעצט אויסגעגאנגען אן אסור׳דיגע זאך, די איסור איז אויסגעגאנגען ווען ער טוט עס.
ס׳איז נישט אזוי ווי שמירה, ער איז נישט ער גייט טשעקן, למשל פריער האבן מיר געזאגט ער גייט איינפלאנצן, לאמיר זאגן ער וויל גיין איינפלאנצן, די איסור איז זריעה, דאס טוט ער נישט. אבער ער גייט סתם ווייל ער דארף שומרן דארט, ער איז א שומר, ער דארף מאכן זיכער אז מ׳גנב׳עט נישט וועגן די שבת אויך, ער איז א שומר איסור צו טון שבת, סאו דאס מעג ער גיין, אפילו ער גייט, אינטערעסאנט, א גבא גייט ארויסגיין חוץ לתחום, סאו דאס הייסט נישט אז ער גייט ארויסגיין חוץ לתחום, דאס איז נישט קיין מלאכה וואס ער האט געזען.
רייט, רייט. אדער ארויסגיין, ס׳העפנטס צו בי אז ס׳געשעט נישט דא, אבער אינטערעסאנט, ס׳איז נאר א היכי תמצא ס׳זאל קענען טון די זאך. אהא, די גמרא ברענגט די גמרא.
ביישפילן פון דער גמרא
Speaker 1:
אין מחשיכין על התחום להביא פירות מחוברים. מ׳טאר נישט גיין צו די תחום ערב שבת פאר מוצאי שבת, פאר ס׳ווערט טונקל פאר מוצאי שבת, להביא פירות מחוברים, צו גיין שניידן און ברענגען פירות וואס זענען נאך מחובר, או לשכור פועלים, אדער דינגען פועלים. ווייל דאס זענען, להביא פירות מחוברים איז א איסור דאורייתא, אדער אפילו לשכור פועלים איז נאר א דרבנן, איז דאס אסור.
אבל מחשיכין לשמור פירות. מ׳מעג אבער יא אראפגיין דארטן צו היטן די פירות, שהרי מותר לשמור בשבת. מ׳מעג היטן פירות בשבת. מ׳מעג אפילו מחשיכין להביא בהמה ופירות תלושים. פארוואס? ווייל ער גייט זיך נישט דארט אריינרייטן אויף די בהמה, רייטן טאר מען נישט, אבל אם הבהמה קורא לה והיא באה. ס׳איז דא א וועג פון ברענגען די בהמה באופן סתם, ער זאל רופן די בהמה און די בהמה וועט קומען. אפילו אם היא חוץ לתחום, אפילו אויב די בהמה איז חוץ לתחום און ער גייט דארפן ווינקען פאר די בהמה ארויסצוקומען.
Speaker 2:
אין שבת טאר מען דאס אויך? א בהמה מעג ארויסקומען חוץ לתחום?
Speaker 1:
ניין. א בהמה, אויב ער גייט אליין, זי קען גיין וויפיל זי וויל, אבער אויב א מענטש רופט איר, זי איז אנגעבינדן צו זיין תחום. איך ווייס נישט. ס׳זעט אויס אז ער מעג יא. ער זאגט דאך אזוי. פארוואס איז דאס אנדערש? נישט קלאר.
דיסקוסיע: פארוואס מעג מען ווינקען פאר א בהמה חוץ לתחום?
Speaker 1:
ער זאגט, שהבהמה קורא לה והיא באה, אפילו שהיא חוץ לתחום. ס׳זעט אויס אז מ׳מעג, ווייל דער מענטש טוט גארנישט. שגאי חוץ לתחום טאר מען נישט, אבער ווינקען פאר א בהמה. ס׳זעט אויס אז ס׳האט נישט מיט שביתת בהמתו. תחום שבת איז אפשר א מגדר לעצמו, ס׳איז נישט פון די ל״ט מלאכות. זעט אויס אז דאס מעג מען מאכן א בהמה טון. ווען ער וואלט ווען געדארפט אליין גיין ברענגען די בהמה בידיים פון חוץ לתחום, וואלט מען נישט געטארט גיין אפילו ערב שבת, ווייל ער מוז טון עפעס וואס איז א חילול שבת פון גיין חוץ לתחום. אבער דא וואס ער דארף נאר בסך הכל ווינקען פאר די בהמה, פארוואס איז דאס נישט ווי א מחמר און אזעלכע זאכן וואס מיר האבן געלערנט פריער?
Speaker 2:
מחמר איז ווען ער טראגט, דאס איז א גדר אויף הוצאה, אבער חוץ לתחום איז אליין נאר א שוואכערע איסור. דאס מעג מען. מען האט נישט געלערנט וועגן תחומין שבת ווייל…
Speaker 1:
אקעי. די זעלבע זאך, פירות הנושרין מעג מען אויך, ווייל אילו הוישרו מחיצות, אפילו אויב ס׳איז יא מחוץ לתחום, אבער אויב וואלטן געווען… אדער אפילו פון א כרמלית צו א רשות היחיד, אדער וואטעווער. אבער אילו הוישרו מחיצות על ידי אביהם בשבת, וואס איז נישט ממש א מלאכה, אפילו ער טאר נישט.
ס׳איז אינטערעסאנט די גדר, כאילו ס׳האט נישט צו טון מיט ממש א איסור, ווייל ער גייט שבת תורה אין מלאכה.
הלכות שבת פרק כ״ד – הכנה משבת לחול, דיבור בשבת, ו״ודבר דבר”
המשך: יציאה חוץ לתחום לצורך פירות תלושין
Speaker 1:
דו האסט שוין געלערנט וועגן תחומין שבת?
Speaker 2:
אקעי.
Speaker 1:
יצאו בזחלי פירות תלושין – מעג מען אויך, ווייל אילו היו שם מחיצות, אפילו אויב ס׳איז יא מחוץ לתחום, אבער אויב וואלטן דארט געווען מחיצות, אפילו פון א כרמלית צו א רשות היחיד אדער רשות הרבים, אבער אילו היו שם מחיצות, היה מותר להביאן בשבת, וואס איז נישט ממש א מלאכה. אפילו אויב ער טאר נישט.
חידוש: דער גדר פון דעם היתר – ס׳איז נישט בעצם א מלאכה
ס׳איז אינטערעסאנט דער גדר, כאילו ס׳האט נישט צו טון מיט ממש א איסור, ווייל ער גייט טאקע מחוץ לתחום, ער גייט נישט גיין, און אפילו נישט נאר א תחום, קען זיין אפילו איסור רצועה, אבער נאך אלץ, בעצם וואס איך גיי טון איז נישט קיין זאך וואס איז אסור בשבת, שאילו היו בתוך התחום אדער בתוך רשותי וואלט איך געמעגט אויפהייבן פירות תלושין, סאו איך גיי נישט טון א מלאכה. ס׳איז אן אינטערעסאנטע הגדרה, מ׳דארף עס פארשטיין.
גדר “הכנה” – מוז זיין א ניכר׳דיגע פעולה
Speaker 1:
יא, און ס׳זעט דא אויס פון די אלע זאכן אויך אז ער דארף טון עפעס וואס איז זייער ניכר אז ער איז עוסק אין עפעס פאר מוצאי שבת.
שאלה: גיין צו אן אנדערע שול כדי צו ענדיגן פריער – איז דאס הכנה?
ווייל איך האב געטראכט צו מיר, אסאך מאל דא ווייסט א מענטש וואו ער דאוונט שלש סעודות יעדע וואך, און די וואך דארף ער פליען גלייך נאכ׳ן זמן, סאו ער גייט צו אן אנדערע שול ווייל דארטן ענדיגט מען פריער. ער גייט דאך בשבת, ס׳הייסט דאך אז ער גרייט זיך אן צו קענען פליען, יא? ס׳איז דאך אויך אזוי ווי מכין.
תירוץ: מכין דארף זיין ווען ער גייט צו א פלאץ וואס איז נישט שבת׳דיג
אבער מ׳זעט אז מכין דארף זיין אויך ווען ער גייט צו א פלאץ וואו ס׳איז דא די פירות, ער גייט צו א פלאץ וואס איז נישט שבת׳דיג. פארשטייסט וואס איך זאג? אז א מענטש זאל עפעס טון אינדערהיים כדי ס׳זאל זיין גרייט מוצאי שבת צו טון א מלאכה, מ׳ברייטערט נישט אויס די איסור אזוי ווייט. דאס איז א מותר, דאס איז זיכער. ער דארף עפעס אויך טון עפעס וואס איז מכין.
Speaker 2:
אה, דאס מיינסטו אז ער מאכט אן התחום?
Speaker 1:
פלעגט מען אויך מאכן אן התחום, אבער ער גייט ביז דארט. אבער ער טוט עפעס אביסל א דבר מועט, אבער ווען ער זאל טון עפעס… אזויווי איך זאג, איך וויל ענדיגן פריער שלש סעודות כדי איך זאל קענען טון מוצאי שבת, דאס מעג ער טון.
דוגמא: גיין שלאפן כדי צו זיין אויסגערוט
אבער למשל גיין שלאפן, מענטשן רעדן וועגן דעם, יא, מ׳זאל נישט גיין שלאפן ווייל מ׳וויל זיין אויסגערוט מוצאי שבת, אדער ערב פסח, איך ווייס וואס, יום טוב. דעמאלטס הייבט מען אן צו רעדן, אבער איך ווייס נישט, נישט וועגן הכנה. דארט הייבט מען אן צו זאגן הכנה, מ׳טאר נישט מאכן הכנה בשבת, יא? אפילו ער טוט נישט קיין זאך. דאס איז נישט מיט די הכנה. דאס איז די זעלבע דין, אבער מ׳דארף זען אין זיין פעולה אז ער טוט עפעס וואכעדיג, ער טוט עפעס וואס האט שייכות.
דוגמא: גיין צו די ציגארעטל
למשל, טראכט, לאמיר זאגן א מענטש, ער מוז כאפן א ציגארעטל מוצאי שבת אין זיין צייט. סאו ווען ס׳איז נאך שבת, הייבט ער אן צו שפאצירן אין זיין הויז, אז ווען ס׳איז זיין דערמאנטע צייט, קען ער נאך כאפן די ציגארעטל. דארט גייסטו זאגן, איך גיי צו די ציגארעטל. אבער ער גייט אהיים, א מענטש מעג גיין אהיים. ס׳איז נישט… די זענען עפעס אפענע זאכן. איך זאג, מ׳דארף טרעפן די גענויע גדר, אבער מ׳זעט דאס א גאנצע צייט. איינער גייט נעבן זיין ציגארעטל, איך וויל נישט זאגן נעבן זיין פאון, און ער דארף עס זייער וויכטיג. מ׳דארף טראכטן. קלאר, ס׳איז יחס׳ס מותר, אבער מ׳זעט גענוג אז דער איסור… און דא זעט מען עס נאכנישט שטיין. איז נישט אין די קעיס, דאס האבן מיר שוין געזען.
עקזעמפל: אמירה לחברו – “לכך פלוני אני הולך למחר”
בכלל, מ׳זעט נאך אן עקזעמפל וואס מ׳טאר אזוי. סתם אזוי קענסטו אויך זאגן די היתרים. אה, א ציגארעטל איז זיכער אסור צו רייכערן אין שבת. אקעי, בכלל, נאך א זאך. בכלל, אמירה לחברו. א מענטש מעג יא זאגן, “לכך פלוני אני הולך למחר”. איך גיי צו יענע און יענע שטאט מארגן. פלוצלינג ווייסטו אז מ׳טאר נישט זאגן אויך נישט. ער גייט דיך כאפן מיט. ער רעדט עפעס פראקטיש. ער גייט דיך מאכן ביזנעס. ער גייט קויפן יענע רייט.
פארוואס מעג מען דאס טון? “אם היו שם בורגנין”
פארוואס מעג מען דאס טון? ווייל מ׳מעג גיין צו אן אנדערע שטאט, טעקניקלי. ווייל, “אם היו שם בורגנין, היו הולכין לשם בשבת”. אויב וואלטן ווען געווען בנינים, בורגנין מיינט שמירה, הייזקעלעך ווי שומרים זיצן. אזא זאך וואלט געמאכט אז די תחום שבת זאל זיך אויסשפרייטן. ווייל אויב לעבן א שטאט איז דא אזעלכע קליינע הייזקעלעך נאנט צו די שטאט, ברייטערט זיך אויס די תחום שבת. סאו, איינער דארף וואקן צו די נאנטע נעקסטע שטאט, אפילו אויב ס׳איז נישט אין די תחום שבת. אבער ס׳איז דאך עפעס וואס מ׳וואלט ווען געהאט אן אופן אז ס׳זאל זיין מותר, סאו ס׳איז נישט אזוי אויביסלי אסור. נישט נאר אביסל, ס׳איז ענליך צו די פריערדיגע הלכה פון אויב די פירות וואלטן געווען אין א רשות וואלט ער געמעגט טראגן, אויב די שטאט וואלט געווען אביסל נענטער וואלט ער דאך געמעגט גיין. כאילו ער זאגט נישט אז איך גיי טון א מלאכה, ער זאגט נאר איך גיי גיין, גיין איז מותר בשבת, גראדע האפנט זיך אז דא איז צו ווייט יענע שטאט, שטעל דיך פאר ס׳וואלט נישט געווען ווייט.
ער זאגט נישט וואסערע ביזנעס ער גייט טון
ווען ער זאגט “לשכור פועלים” זאגט ער נישט וואסערע ביזנעס ער גייט טון, ווייל דעמאלטס וואלט עס יא געווען אסור. ער רעדט נאר וועגן די הליכה, און די הליכה איז עפעס וואס איז מותר בשבת. ס׳טייטש, ער זאגט נישט עפעס קלאר אז תחום שבת מאכט עס נישט אסור, ס׳איז נאר די פסיעות אין פעלד.
דיסקוסיע: פארוואס זאגט מען “משום הוישענא בורגנין”?
Speaker 2:
“משום הוישענא בורגנין” מיינט צו זאגן, מילא וואלט נישט געווען קיין פראבלעם פון תחום שבת, יא?
Speaker 1:
ס׳טייטש, לאמיר זאגן, אויב ער זאגט איך גיי פארן מיט מיין פערד, וואס ס׳איז אסור מדרבנן, אדער איך פאר מיט מיין קאר, וואס ס׳איז אפשר אסור מדאורייתא, איך ווייס נישט, דאס וואלט ער דאך אוודאי נישט געמעגט רעדן, ווייל אויב איך זאג איך גיי פארן מוצאי שבת, ס׳טייטש איך גיי טון א מלאכה, מ׳טאר נישט רעדן וועגן טון מלאכות.
חילוק: רעדן וועגן גיין vs. רעדן וועגן פארן
מ׳טאר נישט זאגן מוצאי שבת האב איך א קאר, אזוי קומט דא אויס. אויב איך זאג מוצאי שבת גיי איך אהיים, גראדע גיי איך אהיים מיט מיין קאר, דארפסטו נישט וויסן, דארפסטו נישט רעדן, איך האב נישט גערעדט פון די מלאכה. אהיימגיין מעג מען דאך שבת אויך. אה, אפילו ס׳איז חוץ לתחום מעג איך דאך אפמאכן, אזויווי דארט וואו ס׳איז דא אן עירוב מעג מען. איך קען אפילו זאגן “משום עירוב תחומין”, אבער ער זאגט נישט. די בורגנין איז פשט אז ס׳איז שוין געווארן אזוי דו זאגסט מרחק פון די תחום.
קשיא: מ׳קען דאך זאגן “משום הוישענא בורגנין” אויף יעדע מלאכה!
Speaker 2:
נא, מ׳דארף פארשטיין נישט “משום הוישענא בורגנין”, ווייל מ׳קען דאך עס זאגן אויף כמעט יעדע מלאכה. ווען איך גיי גיין מוצאי שבת גראבן, אויב וואלט עס שוין געווען אויסגעגראבן וואלט מען געמעגט גיין, וואס שטייט דא אפגעטון?
Speaker 1:
“משום הוישענא בורגנין”, ס׳איז נישט דא.
תירוץ: גיין איז בעצם מותר, גראבן איז בעצם אסור
ס׳איז דא עפעס א זאך וואס איז דאך מותר. דו זעסט אז די זאכן וואס זענען בעצם פארעווע זאכן, דאס הייסט גיין איז נישט קיין מלאכה, גיין איז מותר. וואלט געווען בורגנין וואלטן זיי געמעגט, נאר ס׳האט זיך געמאכט אז דא האט מען גע׳אסר׳ט. דו זעסט אז וואס איך זוך איז נישט צו גיין באופן אסור.
“הנראה שתעמוד עמי לערב” vs. “היה נכון לי לערב”
Speaker 1:
ווייטער וואס נאך מען מעג, מותר לאדם לומר לחבירו, פאר א מענטש טאר נישט דינגען אן ארבעטער, ער האט שוין געזאגט, יא, ער האט געזאגט “לשכור פועלים”. מ׳טאר נישט אפילו גיין צו א פלאץ וואס איז מוכן א מענטש מעג שמועסן מיט איינעם און זאגן אזוי, “הנראה שתעמוד עמי לערב?” דו טראכסט אז מ׳קען זיך היינט נאכט טרעפן? אויב ער זאגט נישט וועגן וואס ער רעדט. אבל לא יאמר לו “היה נכון לי לערב”, ער טאר אים נישט זאגן באופן ער באפעלט אים.
חילוק: בלשון שאלה vs. בלשון צווי
ווען ער זאגט עס באופן שאלה, באופן ער שמועסט, “וואס דו טראכסט, מ׳קען זיך היינט נאכט טרעפן?” ער זאגט אים נישט וועגן וואס. אבער ווען ער זאגט עס באופן, “איך וויל מאכן מיט דיר היינט נאכט אן אפוינטמענט”, נעמט זיך אויס חפצך בשבת, ווייל ווען ער טוט דאס, טוט ער עפעס.
ביאור: הרהור מותר, דיבור אסור
איך וואלט עס אפשר אזוי געזאגט: מ׳האט נישט גע׳אסר׳ט הרהור, מ׳האט נאר גע׳אסר׳ט דיבור. סאו ווען ער שמועסט מיט איינעם, אפילו אין זיין קאפ האט ער אז ביי די פגישה גייט ער רעדן ביזנעס, איז ער האט א מחשבה, “ובלבו לב כלום”, ער האט נישט אפילו גערעדט. ער רעדט, ער זאגט זאכן וואס מ׳מעג טון אין שבת.
“היה נכון” = מאכן אן אפוינטמענט
אבער ווען ער זאגט, “איך וויל מאכן אן אפוינטמענט”, טוט ער יעצט א חפץ. איינע פון די זאכן וואס א מענטש דארף טון ווען ער טוט ביזנעס איז מאכן אפוינטמענטס. ווען ער שמועסט אפ מיט איינעם ווען מ׳גייט זיך טרעפן, האט ער יעצט געטון עפעס א הכנה פאר עפעס וואס איז נישט שבת׳דיג.
דיסקוסיע: וואס איז דער חילוק צווישן די לשונות?
Speaker 1:
די לשון “היה נכון” סאונדט זייער ווייניג. איך האב אמאל געמיינט אז ס׳מיינט פשוט צו זאגן, “זיי גרייט צו ארבעטן”. אויב מ׳לייגט צו די איין ווארט “צו ארבעטן”, פארשטייט יעדער איינער פארוואס ס׳איז אסור. די פראבלעם איז אז ס׳שטייט אז אביסל ווייניגער איז אויך אסור. דאס איז שווער צו כאפן וואס איז די חילוק פון וואס איז בלשון שאלה אדער וואס ער זאגט “היה נכון”, עפעס אזוי ווי “הנראה” איז פשט דו ווילסט, אפשר אויך די טעם איז מיר.
פירוש: “היה נכון” איז א לשון פון סמכות
“היה נכון לי לערב” איז, מיין איך, איז דא דא א סמכותי, ער זאגט עס ווי אן אויטאריטעט, אזוי ווי א באס זאגט פאר זיין ארבעטער. ער דארף מסכים זיין, אבער ברמז. גוט, אבער ער זאגט, דו זעסט וויאזוי ער מאכט אן אפוינטמענט? ער זאגט פאר זיין ארבעטער, “היינט נאכט, זיי גרייט, איך דארף רעדן מיט דיר.” ער האט יעצט געמאכט אן אפוינטמענט, ער האט געטון יעצט עפעס א באסי זאך, ער האט געטון יעצט עפעס א זאך וואס האט צו טון מיט זיין… ער האט געטון זיין חפץ, ווי דו זאגסט. אבער ווען ער זאגט, “אפשר קענסטו קומען היינט?” “היה נכון לי”, וואס מ׳גייט טון איז ארבעטן… עפעס איז נישט קלאר פונקטליך די חילוק, איך האב נישט אזוי ארויס די דוגמא, די לשון וואס די גמרא׳ס וועלט האט געמאכט צווישן די חילוק פון די לשונות, ביי מיר פארשטיי איך עס נישט אזוי גוט.
דער בית יוסף׳ס פירוש
ער זאגט אז דער בית יוסף זאגט “והיה אם נאכן” מיינט זיי גרייט צו ארבעטן. ער זאגט, ווען ער זאגט “שתימתא דמילתא” מיינט ער קען זיין אן אופן וויאזוי מענטשן רעדן. דאס הייסט, אפשר איז דאס אזוי, אויב ס׳איז משתמע לתרי אפי, ס׳קען זיין אז זיי גייען זיך טרעפן אויף צו עסן פיצא. גראדע, דו קענסט אים נישט, דו וועסט אים נישט טרעפן אויף פיצא, דו וועסט זיך טרעפן צו מאכן ביזנעס. אדער לויט אונזער פירער איז דאך דא א גילוי דעת, וואטעווער דו ווייסט, אבער “היה אם נאכן” איז מער א לשון וואס מ׳זאגט נאר אויף ביזנעס, נאר קומסט צו א מיטינג. די לשון פון “היה אם נאכן לי לעת ערב” איז א לשון באמת אזוי, “היה אם נאכן לי בבוקר”, “ולישמעאל אחיך”.
Speaker 2:
יא, זאגט ער, אויך תנאי, ס׳איז אויך תנאי. ס׳איז דא א פסק הלכה. אקעי.
מסקנא: מנהג העולם – “בילדערלעך” און “נישט אום שבת גערעדט”
Speaker 1:
שוין, האבן מיר דא געשמועסט וועגן… אויב מענטשן ווילן מקפיד זיין אויף די הלכות, דארפן זיי וויסן די פרטי הלכות. מ׳זעט פון דא אז דער מנהג העולם צו זאגן אנשטאט געלט “בילדערלעך”, אדער אפילו זאגן די ווערטער “נישט אום שבת גערעדט”, ס׳איז א פאני זאך אסאך מאל, ווייל אסאך מאל העלפט עס נישט, אבער מ׳זעט אז א לשון המשתמע לתרי אנפין האט א מקום אין די איסור פון “ודבר דבר”.
Speaker 2:
יא. יא, יא, אמת. ווייל הרהור מותר.
הרהור מותר אפילו ווען יעדער ווייסט וואס מ׳מיינט
Speaker 1:
הרהור מותר מיינט אפילו באופן וואס יעדער איינער ווייסט וואס מ׳רעדט. דאס הייסט, די בילדערלעך מיינט געלט, אבער ער האט נישט געזאגט געלט. אקעי. אבער ווען איינער מאכט ממש געשעפטן, “איך פארקויף דיר די הויז פאר ניין הונדערט טויזנט בילדערלעך”, אקעי, מיר האבן געשלאסן די געשעפט, האט ער ממש געמאכט א מעשה מקח וממכר בשבת. אבער ווען ס׳איז מער א לשון המשתמע לתרי אנפין, האט ער נישט עובר געווען אויף א קלארע “ודבר דבר”, נאר אויף א הרהור.
Speaker 2:
רייט. רייט. אקעי.
ביאור נוסף: הרהור vs. דיבור
Speaker 1:
מ׳קען אפשר זאגן אביסל מער. מ׳זאגט נישט אז ווען איינער רעדט עפעס וועגן הרהור בשבת… מ׳קען עס זאגן אזוי, הרהור איז מותר, אבער עניטינג וואס דו ברענגסט ארויס די הרהור מיט ווערטער, טויגט שוין נישט, ווייל ס׳איז שוין “ודבר דבר”.
חידוש: נאר ווען דער דיבור גופא איז אסור
אבער איך וואלט געזאגט ניין. אויב אין די “ודבר דבר” אליין, אן די הרהור, ליגט נאך נישט דארטן קיין ווערטער… אפילו לאמיר זאגן דער מענטש וואס האט געזאגט “נראה שתימתא דמילתא לעת ערב”, ער האט געמאכט אן אפוינטמענט יעצט, יא? ווייל אין זייערע ביידע מחשבה איז געשען אן אפוינטמענט, אבער אין די דיבור איז נישט געשען קיין אפוינטמענט.
Speaker 2:
רייט. איך דענק אז ס׳איז דא אזא סברא, אז די דיבור וואס איז אסור בשבת איז בעיקר א דיבור וואס טוט עפעס אויף. אזוי ברענגט ער עס להר המוריה.
דוגמא: שמועסן וועגן א טרעף vs. מאכן אן אפוינטמענט
Speaker 1:
דאס הייסט, אויב איך, ווי דו זאגסט, אויב איך שמועס און ס׳ווערט שוין א שטיקל העסק, אדער דו גייסט שוין טאקע קומען, אבער סתם אז איך שמועס, “וואס האלטסטו וועגן דעם?”, ס׳ווערט שוין פאנטאזיעס ווייל דו ווילסט רעדן. עבודה שאינה עבודה, אז ער דארף שוין מאכן נאך אפוינטמענטס? ס׳ווערט אים א געוויסע חלום, אדער א צייכן אז עפעס ווערט נישט. איך האב נישט געזאגט אז דאס איז די ווארט, ווייל ווען ער זאגט אז ער זאגט יא, האבן זיי זיך אפגעשמועסט, ער דארף שוין נישט… ניין, ס׳איז אבער נישט מוכרח, ווייל ס׳איז נישט מוכרח.
שיחה בטלה, הליכה, ודיבור בשבת — הלכות שבת פרק כ״ד (המשך)
הלכה כ״ד (המשך) — קלערונג אין “דיבור” וועגן חפצים: ווען ווערט א שמועס אן איסור?
Speaker 1:
דאס הייסט, אויב איך, וויאזוי דו זאגסט, אויב איך שמועס און ס׳ווערט שוין א שטיקל הסכם אז דו גייסט שוין טאקע קומען, אבער סתם אזוי שמועסן, “וואס האלטסטו וועגן דעם?” ס׳ווערט שוין פאנטאזיעס ווייל דו רעדסט צו איינעם פון צו חיים שטיין.
“וואס זאגסטו צו אן עבודה שיינע חרישת עבודה? אזוי, דו וועסט שוין מאכן נאך אפוינטמענטס?” ס׳ווערט אין דעם א געוויסע החלטה, ס׳ליגט אין דעם עפעס אדער א צל אז עפעס ווערט נעמען. איינער גייט… ווייל ער זאגט א נער׳ישע תלמיד דעם עבודה, ווען ער זאגט יא, האבן זיי זיך אפגעשמועסט, ער דארף שוין נישט… ניין, עס איז מיר נישט מחייב, ווייל עס איז נישט מחייב. ער וויל נישט קומען, יענער קען נישט קומען, אדער… אהא. איך זאג מיר א קולא, איך וויל זאגן א קולא, אז אויב אפילו מ׳רעדט יא פון זאכן, אויב עס איז נאר גערעדט, נישט ווייל איך האב גערעדט מוז יענער עס טון. ווייל מ׳זעט חש׳ן מעגן טון מענטשן, זייער אסאך מענטשן געטון כמעט אלע מאסע׳ן, ווייל רוב מאל איז דאס נאר גערעדט. מ׳דארף וויסן דא עצעקט יעדער. ווענדט זיך אויב מ׳איז א איינער וואס טוען ערענסט. נאכאמאל, אפילו ווי מ׳רעדט נאר אים האלטן נאך מ׳זענען גארש די ערסטע שטעידזש, אבער בעצם איז ערענסט גערעדט. עס איז גערעדט, אבער אויב ס׳איז סתם געשמועסט, דאס איז סתם געשמועסט. מ׳דארף וויסן, ווייסט נישט.
דוגמא: זוכן א רייד שבת
אבער מלשלע, איך זוך א רייט שבת, דאס האסט אפשר פארשטארף מאנסי מארגן, עס צעלט אז ס׳איז עשר, ווייל אויב פארן, איך קיר צו מיר זאגן, פארן, איך רעד נישט פון די אנצינדע די קאר, איך רעד פון די פארן. שטעל דיך פאר דו וואלסט געהאט א וועג צו גיין צו ויסן, ווייסט נישט. דאס וועלט גיין די העטער. אבער דא קומט אריין, אויב א מענטש טרעפט א קריעטיווע וועג, אז ער פרעגט, ער מאכט א שמועס, און ער פרעגט מענטשן, ווען גייסטו אהיים פון דא? ער זאגט נישט די ווארט דרייווען, און ער זאגט נישט די ווארט, אפילו אין זיין קאפ מאכט ער יעצט, ער בויט יעצט אויף אז מערקען ווען ער גייט זיך אינער׳ן זאל ער בערך וויסענד ווען די עולם גייט ווי, ווילאנג עט עס נישט געזאגט, בלייבט עס וועג יעדער הערים אונטרים. מייב.
צוויי היתרים אין “ודבר דבר”
און אויך ביי איז די אנדערע העטער, יענע אנדערע העטער, נישט וועגן די הערער מיט די אנדערע העטער. ס׳איז דא צוויי עטרים וואס האבן געלערנט ביז דערוייל הערער, ווען מ׳זאגט נישט קלאר, און נאך צווייטער געזאגט ווען מ׳זאגט וועגן א זאך וואס ס׳איז נישט קלאר אז ס׳איז אן איסור, מ׳קען עס טון ביי אופן א מוטה. איך זאג, ווען ס׳איז נישט קלאר, איז אפילו דער הערער אין בעק פון דעם גאנץ קלאר, אבער אין דער דיבור אליין איז עס נאכנישט געשטאנען קלאר.
Speaker 2:
אקעי, אדער דו ווילסט זאגן אז די פריערדיגע היתר איז אויך וועגן דעם? דאס הייסט, איך קען זאגן “למצוא חפציך אני הולך”, אז הגם ער גייט יא עס טון באופן איסור, אבער ער האט עס נישט געזאגט. ער האט געזאגט אז ער גייט קיין, ס׳איז נישט קיין איסור צו גיין.
Speaker 1:
אה, גראדע דארט איז נישט דא די חיסרון פון חפץ. איך האב נישט גערעדט וועגן דעם. אפשר דאס איז די ריזען פארוואס ס׳איז א היתר.
פילאזאפיע פון שפראך: ווערטער vs. כוונה
ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳האט צו טון מיט וויאזוי אונז קוקן אן שפראך אביסל, און איך גיי נישט יעצט אריינגיין אין פילאזאפיע פון שפראך. ווייל איינמאל מ׳וועט קענען זאגן אז וואטעווער ס׳ברענגט ארויס די הרהור האסטו עס געזאגט, נישט קיין חילוק וועלכע ווערטער דו זאגסט. אבער מ׳זעט יא, ס׳איז דא לשונות וואס ארבעטן, “הרי את מקודשת” ארבעט, “הרי את נשואה לי” ארבעט נישט, וואטעווער, ס׳איז די ראנג לשון.
Speaker 2:
אקעי, זייער גוט.
הלכה כ״ד (המשך) — איסור לרוץ ולדלג בשבת
לימוד הפסוק “אם תשיב משבת רגלך”
Speaker 1:
זאגט דער פסוק פון “אם תשיב משבת רגלך”, ממש יעדע ווארט טייטשט מען אויס און מ׳לערנט אפ דערפון. ס׳איז אזוי, אונז האבן שוין אויסגעלערנט איין פשט פון “מעשות דרכיך”, אז מ׳טאר נישט גיין מחוץ לתחום. דאס איז די “להלוך” צו גיין, האבן מיר אונז געלערנט פון “להלוך במחפצך” אדער “אם תשיב משבת רגלך”, צוריקהאלטן די פיס אין שבת פון גיין. אבער די פיס פון גיין. יא, מ׳האט דוקא גערעדט פון די לשון פון “מהלך”. אבער מ׳לערנט אויס נאך עפעס פון די פיס, אז אויסער די איסור פון גיין לשם מלאכה מאתן, ניין, פון די לשון “דרך”. ניין, ס׳קען זיין אז “מעשות דרכיך” האבן מיר שוין ארויסגעלערנט אז מ׳טאר נישט גיין צו די תחום. אבער “מעשות דרכיך” מיינט נאך עפעס, אז מ׳טאר נישט לויפן.
דער רמב״ם׳ס לשון
וואס לערנען מיר ארויס אזוי? “ואסור לרוץ ולדלג בשבת”. צוויי מיני וועגן פון לויפן שנעל: מ׳קען דורך אסאך קליינע טריט אבער זייער שנעל, אדער קען מען מאכן זייער גרויסע טריט, יא? שנאמר “מעשות דרכיך”, זאלסטו זיך צוריקהאלטן פון גיין דיינע וועגן. וואס הייסט? “שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול”. שבת זאלסטו נאר גיין די רואיגע מין וועג פון וואקן, נישט ווי די וועג פון וואקן פון לויפן.
קשיא: “הילוכך בחול” איז דאך אויך נישט געווענליך לויפן
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל “הילוכך בחול” איז דאך אויך נישט געווענליך “לרוץ ולדלג”. אבער “לרוץ ולדלג” איז א וואכעדיגע געלויפעכץ, א געלויפעכץ פון דאגה, פון משא ומתן, ער דארף עפעס כאפן, ער דארף עפעס טון. שבת איז רואיג, מען דארף נישט אין ערגעץ לויפן.
דער רמב״ם׳ס הסבר: דער איסור איז נישט אנשטרענגונג, נאר אופן ההליכה
זאגט דער רמב״ם, אבער ס׳מיינט נישט צו זאגן אז מען טאר נישט וואקן אסאך. ס׳מיינט די אופן וויאזוי מען לויפט זאל נישט זיין באופן ריצה ודילוג, אבער א מענטש מעג וואקן אפילו אויב ער שטרענגט זיך זייער אן מיט דעם וואקן. וירד אדם, א מענטש וויל אראפגיין טרינקען וואסער פון א לעיק, פון א קוואל וואסער, ער דארף פארדעם קריכן זייער ווייט. וירד אדם, באר, רחיצה, חמה, אפילו אין מי עממי, אפילו ער דארף האקן מי עממי, ומטפס, ער דארף קריכן און אראפגיין און טרינקען, ומטפס ועולה, און קריכן נאכאמאל אויף די וועג ארויף, די אלע זאכן מעג מען טון.
Speaker 2:
ס׳הייסט, דער איסור איז נישט צו גיין ווייט? הגם חוץ לתחום טאר מען נישט גיין, אבער א באר איז א היכא תמצא וואס אלס פתחא דתחום מעג ער גיין, אפילו ס׳איז שווער. ס׳איז נישט קיין איסור צו גיין אין א שווערע שפאציר, דער איסור איז צו לויפן.
Speaker 1:
ער זאגט אויך אז בעיסיקלי מדלג זיין און מטפס זיין איז נישט די זעלבע זאך. א מענטש וואס… מען קען זאגן אז מטפס זיין איז א מין וועג…
Speaker 2:
יא, ווייל א מענטש קריכט אויף א בארג, ס׳איז א מין וועג פון… ס׳איז אויך נישט קיין נארמאלע וואקן.
Speaker 1:
אמת, ער דארף קריכן ווייל ער קריכט אויף א בארג. יא. אבער ער מיינט צו זאגן אז ס׳איז נישט די ווארט “וואקן מיט אנשטרענגונג”, ווייל וואקן מיט אנשטרענגונג איז אויך די אריינגיין אין די מערה. ס׳איז די אופן ההליכה פון לויפן. דער רמב״ם גייט עס מער מסביר זיין.
פארוואס לויפט א מענטש? משא ומתן vs. דבר מצוה
פארוואס לויפט א מענטש? ער דארף כאפן די באס. שבת כאפט מען נישט קיין באס. ער דארף כאפן נישט משא ומתן. אבער באלד וועלן מיר זען, אין שיעור לערנען מען לויפט. דאס גייט באלד זיין. פאר א דבר מצוה האט מען מתיר געווען.
הלכה כ״ד (המשך) — איסור להרבות בשיחה בטלה בשבת
דער רמב״ם׳ס לשון
Speaker 1:
סאו, מ׳האט צוגעלייגט פון דעם פסוק האט מען געזאגט די עצם זאך וואס ס׳מיינט עוסק זיין אין משא ומתן בשבת, האט מען צוגעלייגט וואקן אזוי ווי אין די וואכן. און מ׳האט צוגעלייגט נאך עפעס, רעדן אזוי ווי אין די וואכן. נישט רעדן וועגן משא ומתן, נאר די וועג וויאזוי מ׳רעדט. וואס איז להרבות בשיחה בטלה בשבת? מ׳טאר נישט מרבה זיין מיט שיחה בטלה בשבת. שנאמר “ודבר דבר”, שלא יהא דיבורך של חול כדיבורך של שבת. דיין רעדן בשבת זאל נישט זיין אזויווי דיין רעדן בשבת. וואס טייטש? אז ס׳זאל נישט האבן קיין ריבוי דברים בטלים.
חילוק פון דעם פריערדיגן “ודבר דבר”
ס׳גייט זיך אויסקלארן מאכן די חילוק פון די פסוק פריער וואס מ׳האט געברענגט “ודבר דבר”, וואס מ׳האט געברענגט “ודבר דבר” בהמשך צו “ממצוא חפצך”. דבר שאינו של חול. יעצט רעדט מען שוין נישט נאר דיבור אויף ביזנעס, נאר סתם צו רעדן פאר פאן און פאר וואסער. איז דא א שיעור וויפיל מען מעג רעדן שבת? ווייל ער זאגט נישט וויפיל. דאס קען נישט זיין קיין איסור גמור, ווייל אמאל שטייט מרבה זיין, ווען א מענטש דארף עס האבן פאר וויכטיג, ווייסטו, ער דארף פארברענגען מיט זיין קינד, איז דא זייער אסאך שיחה בטילה, אויך נישט קיין ריבוי.
Speaker 2:
דאס איז נישט שיחה בטילה, דאס איז בכלל א מצוה.
Speaker 1:
דא איז ער רעדט פון עפעס א סארט שיחה בטילה וואס מ׳איז בכלל מתיר, אמת? וואכנ׳ס, ווייל ס׳איז דיבורים של חול כאילו, און די וואכנ׳ס מעג מען, אבער שבת מעג מען נישט. ס׳איז זייער נישט קלאר וואס דאס מיינט, אבער ס׳הייסט, ס׳איז אזא ווי מיעוט. די איידיע איז, לויט וויפיל ס׳שמועסט אין די וואכן, זאל ער שמועסן ווייניגער.
ביאור: ס׳איז נישט אבאוט די טאפיקס, נאר די ריבוי
אן די ווערטער “להרבות בשיחה בטילה”, וואלט מען געזאגט “שלא יהא דיבורך של חול”, כאילו וואלט מען געזאגט עפעס די טאפיקס זאלן נישט זיין טאפיקס פון אין די וואכן. אבער מ׳זעט נישט אזא זאך. ס׳איז נישט פשט אז שבת טאר מען נישט רעדן וועגן קארס אדער וועגן רעסיפיס. אבער יענץ איז שיחה בטילה. אבער שיחה בטילה טאר מען נישט. איך מיין צו זאגן, ס׳איז נישט דא אן איסור פון רעדן וועגן נישט-שבת׳דיגע זאכן. רעדן וועגן רבי׳ס אדער וועגן קארס, ביידע איז שיחה בטילה וואס מ׳טאר נישט האבן אז ס׳איז א ריבוי פון רעדן צו סאך.
Speaker 2:
רעדן וועגן רבי׳ס איז א מצוה.
Speaker 1:
אדער איז עס א מצוה, אדער איז עס א מצוה צו רעדן לשון הרע אויף זיי. איינע פון די צוויי.
Speaker 2:
אבער דו ווייסט נישט אז ס׳איז א קבלה אין ראפשיץ אז מ׳דארף נישט פאר׳ן דאווענען רעדן אויף צוררי צדיקים?
Speaker 1:
עניוועיס, איך זאג נישט אזוי, ס׳איז זייער וויכטיג, חובה על הקהל לדאוס את גדוליו, איך ווייס נישט זיין לשון.
Speaker 2:
ניין, ניין, איך ווייס וואס דו ווילסט זאגן, אבער וואס איך מיין צו זאגן איז אז ס׳איז נישט אבאוט די טאפיקס, ס׳איז אבאוט די ריבוי שיחה בטילה. ס׳איז א ריבוי, אויך די איסור איז די ריבוי.
דער רמב״ם האט נישט געגעבן קיין שיעור
Speaker 1:
ער ברענגט דא פון די גמרא, אביסל מעג מען, אביסל מעג מען, אבער אסאך טאר מען נישט. סאו, עט סאם פוינט דארף מען סטאפן די שמועס. איך ווייס נישט ווען ס׳איז אסאך.
דער רמ״א׳ס היתר: אויב איינער האט הנאה
און דער רמ״א שטייט א היתר אז אויב איינער ענדזשויט עס דוקא, איז דאס אן עונג שבת. אינטערעסאנט. ווייל כאילו די קענסט זיין ריבוי שיחה בטילה, אזוי אויך די היתר איז עונג שבת. דאס רעדט זיך פון א מענטש, אז א נארמאלער עדאלט ענדזשויט נישט עכט צו רעדן שטותים. ווייסטו, אמאל אין די וואכן דארף ער… ער רעדט שטותים און נאכדעם פילט ער פאני אבאוט איט, יא. אפילו בשעת מעשה.
Speaker 2:
איך הער. צער אחר, אפילו ער האט הנאה בשעת מעשה, אבער צער איז אים נאכדעם.
שייכות צו פריערדיגע הלכות: ליינען בשטרי הדיוטות
Speaker 1:
אבער איך זע, ער צייכנט צו אז אין פריערדיגע פרק האבן מיר געלערנט וועגן ליינען בשטרי הדיוטות בשבת. דאס איז טאקע געווען די איסור פון מוחק, אבער נאר מיר איז געשטאנען די לשון אז מ׳טאר נישט ליינען אפילו בכתובים, גזירה שמא יטה.
Speaker 2:
יא, אקעי, ער דארף טראכטן צו… בשעת בית המדרש.
Speaker 1:
רייט, סאו שבת איז דא צוויי איסורים, די איסור פון רעדן אדער אפילו ליינען זאכן בשעת ווען דער עולם לערנט.
Speaker 2:
אינטערעסאנט, דארטן האט ער עס אריינגעברענגט גראדע גלייך נאכ׳ן רעדן וועגן די איסור פון מוחק.
Speaker 1:
יא, אקעי, אבער נאכ׳ן רעדן וועגן שרייבן, שטותים, האט ער געזאגט וואס מ׳טאר נישט רעדן דברים בטלים, דברים בטלים.
פארוואס איז שיחה בטלה אסור? שביתה, נישט נאר לערנען
Speaker 2:
אבער איך האב פארשטאנען אז דער רמב״ם האט שוין געזאגט אז שבת איז א צייט פון לערנען.
Speaker 1:
ס׳איז נישט קלאר. ס׳זעט אויס, מיר, איך וואלט געמיינט, מן הסתם אוודאי ביסטו גערעכט אז שבת איז א צייט פון לערנען, אדער אפילו נישט רעדן, רעדן צדיקים, רוב צדיקים, עפעס. אבער פון דא זעט עס אויס מער פון די נושא פון די שביתה פון שבת. ס׳האט צוטון מיט די אנדערשקייט פון שבת. שבת זאל זיין רואיג. ס׳זעט אויס סאמהאו שיחה בטלה איז נישט רואיג. ס׳האט צוטון מיט די שביתה, אזויווי תשב, יא? תשב, תשבות, ממצוא חפצך ודבר דבר. טו נישט אזויפיל. שיחה בטלה איז א שטיקל סארט עבודה. איך ווייס נישט פארוואס ס׳איז א מלאכה. ס׳איז נישט קיין מלאכה ממש, אבער אזויווי גיין צו די ארבעט איז א סארט מלאכה, איז שמועסן שטותים איז אויך א סארט מלאכה. איך האב קיינמאל נישט פארשטאנען, וואס טוען די אלע מענטשן וואס זייער דזשאב איז צו מאכן פאדקעסטס און רעדן פאר איין אווענט? שבת איז ער דאך פטור, ער דארף נישט מאכן קיין פאדקעסט.
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל דא שטייט אז וואס מ׳האט הנאה מעג מען. נארמאלערהייט, זיין הנאה איז פון די רבי. ס׳איז טאקע דא א נארמאלער מענטש וואס האט די ערשטע צען מינוט הנאה, און נאכדעם האט ער שוין צופיל געפלאפלט. דער מענטש וואס רעדט א שעה, ער דארף א שעה.
ס׳איז שווער, און וועגן דעם האט דער רמב״ם געלאזט אזוי אפן. אויך, דער רמב״ם האט עס נישט געקעפט, ער האט נישט געזאגט, איך ווייס נישט, א האלבע שעה, ס׳איז נישט קיין אמאונט. אבער ס׳זעט מיר אויס פון די קאנטעקסט אז ס׳איז א טרחה, ס׳איז אביסל אזויווי נישט קיין מנוחה. וואס איז די מנוחה? רעד נישט צופיל. אונז טראכט מיר אפשר איז נישט רעדן צופיל.
נאכאמאל: שביתה, נישט נאר לערנען
אבער אפילו דא קען אויך זיין אז ס׳איז קאנעקטעד מיט דעם וואס דער רמב״ם האט שוין געזאגט אז שבת איז א צייט פון לערנען. ס׳איז נישט קלאר. ס׳זעט אויס, מיר, איך וואלט געמיינט, מן הסתם אוודאי ביסטו גערעכט אז שבת איז א צייט פון לערנען, אדער אפילו נישט רעדן, רעדן צדיקים, רוב צדיקים, עפעס. אבער פון דא זעט עס אויס מער פון די נושא פון די שביתה פון שבת. ס׳האט צוטון מיט די אנדערשקייט פון שבת. שבת זאל זיין רואיג. ס׳זעט אויס סאמהאו שיחה בטלה איז נישט רואיג. ס׳האט צוטון מיט די שביתה, אזויווי תשב, יא? תשב, תשבות, ממצוא חפצך ודבר דבר. טו נישט אזויפיל. שיחה בטלה איז א שטיקל סארט עבודה. איך ווייס נישט פארוואס ס׳איז א מלאכה. ס׳איז נישט קיין מלאכה ממש, אבער אזויווי גיין צו די ארבעט איז א סארט מלאכה, איז שמועסן שטותים איז אויך א סארט מלאכה. איך האב קיינמאל נישט פארשטאנען, וואס טוען די אלע מענטשן וואס זייער דזשאב איז צו מאכן פאדקעסטס און רעדן פאר איין אווענט? שבת איז ער דאך פטור, ער דארף נישט מאכן קיין פאדקעסט.
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל דא שטייט אז וואס מ׳האט הנאה מעג מען. נארמאלערהייט, זיין הנאה איז פון די רבי. ס׳איז טאקע דא א נארמאלער מענטש וואס האט די ערשטע צען מינוט הנאה, און נאכדעם האט ער שוין צופיל געפלאפלט. דער מענטש וואס רעדט א שעה, ער דארף א שעה.
ס׳איז שווער, און וועגן דעם האט דער רמב״ם געלאזט אזוי אפן. אויך, דער רמב״ם האט עס נישט געקעפט, ער האט נישט געזאגט, איך ווייס נישט, א האלבע שעה, ס׳איז נישט קיין אמאונט. אבער ס׳זעט מיר אויס פון די קאנטעקסט אז ס׳איז א טרחה, ס׳איז אביסל אזויווי נישט קיין מנוחה. וואס איז די מנוחה? רעד נישט צופיל. אונז טראכט מיר אפשר איז נישט רעדן צופיל.
מסקנא: מ׳דארף נישט קוקן אזוי
ס׳מיינט אז שבת זענען מיר עכט לימיטעד מיט וואס מ׳קען רעדן, יא? אויב ס׳איז אינטערעסאנט איז דאך עס לכאורה מעשה און מעשה, אדער דברי תורה, און אלע זאכן דברים בטלים. מ׳דארף נישט קוקן אזוי.
דער רמב״ם אין פירוש המשניות: פינף סארטן דיבורים
דער רמב״ם אין פירוש המשניות, נאך נאך, ער איז דאך זייער מאריך אביסל וועגן די נושא פון דיבור, יא? דו געדענקסט דאך די פינף סארט דיבורים: מצוות, עבירות, און נתרים, און משנאים. דער רמב״ם איז געווען זייער אינטערעסירט בפרט אין די נושא אז רוב מענטשן זענען
הלכה ז-ח: דברים המותרים בשבת לצורך מצוה
הלכה ז — המשך: דיבורים בטלים בשבת
Speaker 1:
אויב איז עס אינטערעסאנט, איז עס א חסידישע מעשה און מופת, אדער דברי תורה, און אלע אנדערע זאכן איז דברים בטלים. קען זיין אז מ׳דארף זיין א געוויסע עדזש צו קוקן אזוי. דער רמב״ם איז אין פירוש המשניות נאך נאך עד דעת, ער איז מאריך אביסל וועגן די נושא פון דיבור, יא. איך געדענק דארט איז דא פינף סארט דיבורים: מצוות און עבירות און נדרים און לשון הרע. דער רמב״ם איז געווען זייער אינטערעסירט בכלל אין די נושא אז רוב מענטשן רעדן צופיל שטותים. סאו שבת איז אביסל ווייניגער שטותים, נו? שוין, איז פשוט.
מיין גוט. סאו ווען איז מותר די אלע זאכן? יא. איך טראכט אויך צו די חיוב איז אפשר טאקע נאר פאר מענער, פאר ערוואקסענע. מ׳קען זאגן קינדער און פרויען, קינדער יא, זייער אלע שיחה איז שיחה בטלה, ווייל זיי זענען נישט עוסק אין מעשי מרכבה, זיי זענען נישט עוסק אין תורה. יעדער איינער האט זיין דרגא. יעדער איינער האט זיין סיטואציע. איינער וואס רעדט אסאך, איז שבת אביסל ווייניגער.
מקור פון ירושלמי — רבי שמעון בר יוחאי און זיין מאמע
זיי ברענגען צו אז אין ירושלמי שטייט אז רבי שמעון בר יוחאי האט געזען זיין מאמע רעדן שבת. אבער ס׳שטייט נישט רעדן, “מרבה בדיבור”, רעדן צופיל. “שתוקי שבתא יומא”. ער וואלט געזאגט אז איינמאל ס׳ווערט איר א טרחה זאל זי סטאפן. אה, זייער גוט. דו זעסט אז ס׳איז אויך פאר פרויען. פאר א פרוי.
Speaker 2:
ניין, אבער דארטן זעסטו, לויט די פרוי איז רבי, איז עס שוין א זאך אפילו פאר א פרוי.
Speaker 1:
דאס איז די מקור פאר שרייען “שבת”. ווען דארף מען שרייען “שבת”? נישט ווען מ׳זעט א איד פארן שבת, ער שטייט נישט דא. ווען מ׳זעט א איד רעדט צופיל שטותים שבת, “שבת!”
Speaker 2:
ניין, ער האט חס ושלום נישט געשריגן אויף זיין מאמע. ער האט נישט געשריגן אויף זיין מאמע.
Speaker 1:
ניין, ער האט געזאגט זייער שיין, “מאמי, לאמיר רעדן שבת.” לאמיר זאגן אז ס׳איז גוט שבת. דארט שטייט די לשון, “שתוקי שבתא יומא”. ער האט נישט געשריגן חס ושלום, ס׳איז נישט ריכטיג. ער האט געזאגט שיין שבת. ער האט געזאגט שבת. ס׳איז נישט קיין ענין.
ס׳קען זיין אז די ווארט איז, וועגן די מאמע פון רבי שמעון בר יוחאי האט דאך זיכער געווען א מלומדת צדקת, וואס האט יא געוואוסט צו לערנען. זי האט געקענט אריינלייגן א פינף-זעקס שעה שבת נאכמיטאג ביי דברי תורה, זאכן וואס זענען נוגע פאר פרויען. שטייט יא, “דער יום טוב איז געגעבן פאר פרויען”. אקעי, לאמיר לערנען ווייטער. און דאס רעדן שוין כמעט צוויבטל.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
ניין, אבער ער האט זיכער נישט געשריגן. ער האט געזאגט “שבת היום”, מ׳האט געדענקט אז ער רעדט, אבער נישט צופיל.
דיגרעסיע: שיחה ביי דער סעודה
“מותר לרוץ בשבת לדברי מצוה.” ניין, איך זאג עס פאר א סיבה, ווייל איך בין אן אויפגעברויזטער. ס׳איז דא מענטשן וואס טארן נישט שמועסן ביי די סעודה. א סעודה איז אויך א חלק פון די סעודה אז יעדער זאל פילן פרי זיך צו עפענען דאס מויל. אויב ס׳איז דא א געוויסע אנגעצויגנקייט ביים טיש, דאס הייסט אז ס׳איז דברים בטלים. דאס הייסט אז מענטשן זאלן האבן אן איינגענעמקייט.
Speaker 2:
יא.
הלכה ח — מותר לרוץ בשבת לדברי מצוה
Speaker 1:
“מותר לרוץ בשבת לדברי מצוה.” מ׳האט געשמועסט אז מ׳טאר נישט לויפן אין שבת. גייט ער יעצט אריין רעדן די דעטאלן פון די איסור. זאגט ער, דאס וואס מ׳האט געזאגט אז מ׳טאר נישט לויפן אין שבת, דאס איז נישט פאר א דבר מצוה, אבער פאר א דבר מצוה מעג מען לויפן אין שבת. כגון, שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש.
ס׳טייטש, לויפן אין שבת איז נישט די איסור סתם ווייל ס׳איז א טירחא, ווייל ווען מ׳גייט צו א דבר מצוה, אפילו אויב ס׳איז א טירחא, אבער ס׳איז דא אפשר א שמחה של מצוה, דעריבער מעג מען.
דאס להעיר, די גאנצע סיבה איז בעצם אופנים וואס מ׳מעג יא לויפן אדער רעדן אדער טון איינע פון די זאכן וואס מ׳האט גערעדט אז ס׳איז נישט שבת׳דיג. ווען ס׳איז א מצוה איז עס יא שבת׳דיג.
Speaker 2:
ניין, איך מיין צו זאגן אז מ׳קען עס זאגן אזוי: רעדן אסאך איז א טירחא, לויפן אסאך איז א טירחא, אבער ביידע איז נאר אסור ווען ס׳איז לבטלה. ביידע זאכן, ווען ס׳איז פאר א גוטע צוועק, קוקט עס שוין נישט אן א מענטש ווי א טירחא.
Speaker 1:
אקעי, מעיבי. און מעיבי איז עס ווייל א מצוה איז גובר אויף די ענין פון די שמועסן.
Speaker 2:
יא, אמת. אסאך איסורי דרבנן זענען נישט גוזר במקום מצוה. כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש.
חשבונות של מצוה
Speaker 1:
און וואס נאך מעג מען טון? מחשב חשבונות של מצוה. מיר האבן געלערנט אז מ׳טאר נישט מאכן קיין חשבונות בשבת ויום טוב, אדער, דא איז אויך געווען “ודבר דבר”. יא, אבער לחשוב חשבונות של מצוה. אויך האבן מיר געלערנט אז מ׳טאר נישט מאכן מדידות, טשעקן וויפיל זאכן וועגן. דאס איז געווען אין די פריערדיגע פרק כ״ג. אבער אין מדידה של מצוה מעסט מען, כגון מקוה, לידע אם יש בה שיעור. א מקוה צו וויסן אויב ס׳איז דא א שיעור. ס׳מיינט אז מ׳לערנט הלכות מקוה, אדער אז ס׳איז נוגע פאר תפילה שבת. מ׳דארף טשעקן די מקוה, זען צו זי איז כשר. אויב א בגד ליידער מקבל טומאה, די זאכן דארף מען אויך טון מדידה, אבער געווענליכע מדידה טאר מען נישט טון וועגן שמא יכתוב, שמא ימחוק. אבער דאס מעג מען, ווייל ביי מקוה מצוה האבן חכמים נישט גוזר געווען.
דיסקוסיע: וואו ליגט דער איסור פון חשבונות?
Speaker 2:
יא, איך וויל נאר זאגן, ס׳איז דא דאך לכאורה צוויי איסורים, סיי אויף חשבונות, און סיי וויבאלד מ׳רעדט וועגן פוסקין צדקה, די נעקסטע שטיקל, ס׳קען זיין א איסור פון משא ומתן, וואס איז שמא יכתוב אדער ימחוק. און דא רעדט מען לכאורה נאר פון די רוסף און שמועסן. דארף מען פארשטיין ווי איז געגאנגען די חשש אז ער גייט שרייבן. קען זיין אז ווען ס׳איז א מצוה איז יענץ אויך מותר, אזוי ווי מ׳זעט אז אסאך זאכן איז מותר לצורך מצוה. אדער קען זיין לצורך מצוה פירט מען זיך נישט צו שרייבן, ווייל מ׳נעמט א מקוה, ס׳איז שוין כשר. מ׳דארף פארשטיין.
Speaker 1:
איך מיין די ווארט איז, קוקן אין כ״ג י״ח י״ט, דער רמב״ם האט א זייער אינטערעסאנטע לשון. ביידע מאל ווען ער רעדט וועגן שמא יכתוב און שמא ימחוק פון כתיבה און חשבונות, זאגט ער “שלא יהיה כחול, מחשבותיו בשבת כמחשבי חול”. ס׳איז עפעס, דו זעסט אז דער רמב״ם האט אפילו ביי די שמא יכתוב און שמא ימחוק האט ער אויך געטראכט אז ס׳איז אן ענין פון עשיית חפצים, דו זעסט? ביי ביידע מאל, זאגט ער נאכאמאל… איך האב געטראכט אז ער מיינט צו זאגן אז אויב ער גייט זיך פירן וואכעדיג, קען ער שוין ארויסנעמען זיין פען, ווייל ער פילט זיך שוין וואכעדיג. און דו ווילסט טענה׳ן אז ווען ער רעדט פון צדקה פילט ער זיך נישט וואכעדיג. אפשר אזוי.
אפשר האט דער רמב״ם געהאלטן, ער איז געווען מסופק וואו צו לייגן די חשבונות של מצוה, צו אין שמא יכתוב, שמא ימחוק, אדער ס׳איז וואס איז דאך זייער נאנט, יא, מאכן חשבונות. ס׳קען זיין מאכן חשבונות אפשר, אבער איך מיין נישט אז ס׳איז אן איסור פון דיבור, ווייל ער קען אפילו מאכן די חשבונות אין זיין קאפ. לאמיר זאגן אז ער זאגט עס ארויס פון זיין מויל, אבער ס׳איז נישט אן ענין פון א שמועס. ווען א מענטש ציילט, יא, ער שטייט און ער מאכט אין זיין קאפ די חשבונות פון די סייז פון זיינע פעלדער, וויפיל ער גייט מאכן, ס׳איז נישט קיין ענין פון שמועסן, ס׳איז אן ענין פון… אבער ס׳איז מער ווי הרהור. ווען א מענטש מאכט א חשבון, לאמיר זאגן ער דארף עס זאגן ווייל אזוי וועט ער עס געדענקען, אבער ס׳איז נישט עפעס וואס ער דארף טון אין א קאמיוניקעישאן מיט א צווייטן, ס׳איז נישט קיין שמועס, ס׳איז נישט קיין משא ומתן, ס׳איז א חשבון. אבער ס׳איז אויך נישט קיין הרהור, ס׳איז מער ווי הרהור, ס׳איז א חשבון.
סאו, ער האט עס אריינגעלייגט אין שמא יכתוב, אבער ער האט אויך געזאגט “שיהא כחול”, דו זעסט, ביי ביידע מאל האט ער געזאגט. מילא, וחשבונות של מצוה, דער שם יחיד איז אויך נאר א דרבנן וואס איז במקום מצוה.
Speaker 2:
אקעי. ס׳איז טאקע אינטערעסאנט, ווייל די אנדערע איסורים וואס דער רמב״ם האט געזאגט, די אלע איסורי דרבנן האט ער נישט געזאגט אז מען מעג במקום מצוה, נאר די “עשיית חפציך”, ווייל די ענין איז די חפץ של איסור.
פוסקים צדקה לעניים
Speaker 1:
אקעי. ווי פוסקים צדקה. פוסקים צדקה לעניים, מיר האבן נעכטן געלערנט אז מ׳טאר נישט געבן קיין מתנה שבת, ווייל ס׳איז אן ענין פון מקח וממכר, ס׳איז א מין פינאנציעלע חליפות. דא איז אויך, דא וואלט געווען לכאורה אן ענין פון מקח וממכר, אבער דאך פוסקים מיינט נאר מ׳זאגט צו. אבער וויבאלד ס׳איז צדקה איז דא די זאך פון אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, אזוי ווי מ׳וואלט אים יעצט מקנה געווען.
Speaker 2:
רייט. ס׳איז קען זיין ביידע. די צוויי זאכן זענען קאנעקטעד. מ׳טאר נישט מקנה זיין, אבער ס׳איז זייער גוט. אזוי צו אזוי, מ׳טאר נישט מקנה זיין, אבער געבן צדקה לעניים מעג מען יא.
דיסקוסיע: פארקויפן עליות שבת
Speaker 1:
רייט. איך האב געזען אין די פריערדיגע, ס׳איז דא א מחלוקת אין די אחרונים וועגן פארקויפן די עליות שבת. ס׳איז לכאורה מקח וממכר. ס׳איז דא וואס זאגן אז ס׳איז נישט קיין עכטע מקח וממכר, מ׳קען נישט גיין אין בית דין אויף דעם. אפשר יא? אדער קען מען זאגן אז דא איז דא די היתר אז לצורך מצוה מעג מען. אבער דאס איז דאך תלוי אין די חקירה, צו לצורך מצוה איז אויך מותר ממש מקח וממכר. מיר רעדן נאר אז די נושא פון דיבור איז מותר.
ס׳איז דא שולן וואס מ׳פירט זיך צו זאגן, מ׳זאגט נישט דאלארס, מ׳זאגט הונדערט טויזנט, צען טויזנט. וואס העלפט עס? ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל מ׳קען אמת׳דיג זען א מקום צו אסר׳ן דאס פארקויפן עליות, ווייל ס׳איז אסאך מער ווי צוזאגן צדקה לעניים, ווייל ס׳איז אזויווי מ׳פארקויפט א פראדוקט. מ׳פארקויפט צדקה, זאגט מען ער געבט צדקה. דא ער קויפט שישי, ער קויפט עס, ס׳איז ממש מקח וממכר. אבער מ׳זעט אז מנהג ישראל איז אז אפילו דארטן איז מען מקיל. איך ווייס אז טאקע דארט האט מען געזאגט אן אנדערע לשון, איך ווייס.
Speaker 2:
יא, אבער די לשון איז נאר א נושא פון דיבור. פארקערט, ס׳איז א קונדל וואס אונז זאגן, די לשון איז בכלל נישט די פראבלעם. דו קענסט רעדן פון דאלארס וויפיל דו ווילסט לצורך מצוה. די פראבלעם איז די פארקויפן. אויף דעם העלפט נישט אז דו זאגסט טויזנט אנשטאט דאלאר. און די קשיא איז דאך אויך שפעטער, ווען מ׳מאכט די מי שברך, “בעבור שינדב” אזויפיל און אזויפיל, די לשון איז דאך ממש פוסק זיין. יא, דאס איז זיכער מותר. אבער ס׳איז צדקה לעניים. אבער ס׳איז דאך פאר א שול. ס׳איז א שול, ס׳איז נישט פאר אן עני. ס׳איז א שטיקל סטרעטש צו זאגן אז ס׳איז א מצוה.
Speaker 1:
יא. פרעגסט א קשיא. הקדש. אבער הקדש איז נישט מותר. ס׳טרעפט זיך אז ס׳איז יא א שול, און מ׳דארף אים יעצט מקדיש זיין צו עפעס. אקעי, איך מיין די נעקסטע שטיקל גייט אפשר רעדן וועגן א שול. “והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות…” ניין, מ׳דארף א כח. יא, אבער נישט אויף צו דאווענען, נאר לאמיר זען. “ואפילו… מ׳מעג גיין סיי ווי עוסק זיין אין עסקי רבים.” ס׳הייסט, הגם משא ומתן איז אסור, וועט א מענטש טראכטן אז גיין טרעפן פאליטישאנס, רעדן וועגן די שטאט, רעדן וועגן פאליטיקס, איז אסור. אבער מ׳מעג גיין, צו די פאליטישע ראלי איז אין א בית המדרש, אין א בית הכנסת, און ס׳רעדט זיך וועגן דער רבי אדער יענער רבי, אדער ס׳רעדט זיך וועגן גוים, דער פאליטישאן און יענער פאליטישאן, אויב איז עס אפילו אין טרטיאות, ס׳טרעפט זיך נישט אין גוים, אפילו אין טעאטערס אדער אין פאלאצן פון גוים וואו מ׳דארף גיין, לפקח על עסקי רבים בשבת, צו עוסק זיין אין עסקי רבים. הגם אז ס׳איז דא אויך די ענין פון א וואכעדיגקייט, יא, מ׳רעדט וועגן, לאמיר זאגן, מ׳רעדט וועגן ביזנעס, אבער אז מ׳איז שוין געגאנגען לצורך רבים, די קהילה איז געגאנגען, מ׳מעג גיין.
עסקי רבים
ס׳קען זיין אפילו מלאכה, מ׳גייט פיקסן די גאס, איך ווייס נישט וואס. מ׳גייט מאכן אן אסיפה שבת וועגן, איך ווייס נישט, וועגן סעיפטי פון דרייווער אינמיטן די וואך. הגם ס׳איז נישט קיין שבת׳דיגע זאך, אבער ס׳איז אן ענין פון עסקי רבים. וואטעווער ס׳איז, איך ווייס נישט. לפקח מיינט נישט פשוט, דער ועד העיר קען זיך טרעפן, דער פלענינג באורד מעג זיך טרעפן שבת אין בית המדרש. דארט טרעפן זיך די אידן ביי שלש סעודות, זיי רעדן וויאזוי מ׳גייט בעסער מאכן די מקוה, איך ווייס נישט וואס, וואטעווער. מקוה איז דאך ממילא א מצוה, אבער לצורך רבים, אפילו סתם, די טרעפיק לייטס זאלן ארבעטן בעסער, נאך זאכן.
מ׳האט געלערנט נעכטן אז מ׳איז נישט מקדש בשבת, וואס ס׳איז אויך דא אן ענין פון קנין. אבער מ׳מעג יא רעדן שידוכים. אבער דא רעדט מען בעסער מאכן די בורות. אבער ס׳איז מער נאנט קאנעקטעד. יא? אסור לקדש, אסור ליתן להקדיש, אבער מותר. אסור לחשב חשבונות, אסור לדבר במקח וממכר, אבער אזעלכע סארט קנינים אדער אזעלכע סארט שמועסן מעג מען יא.
משדכין על התינוקות
“ומשדכין על התינוקות לארס”, מ׳מעג, די לשון איז עפעס אינטערסאנט. “משדכין על התינוקות לארס”. איז דא תינוקות? משדכין מיינט רעדן. יא, אזוי ווי מקדש בלא שידוכין, איז דאך דא אן ענין פון א שידוך, ס׳איז דאך א הסכמה. ניין, איך מיין, דא, לויט די לשונות, דא די לשון אזוי ווי דו זאגסט, די לשון וואס מיר האבן געזען, ווי איך האב געזאגט, שטייט אין רבנו אברהם בן הרמב״ם “מקדש בלשון דיכא”, דיכא מיינט שמועסן, אפשמועסן.
הלכה כד (המשך) – משדכין על התינוקת לארסה, ביקור חולים וניחום אבלים בשבת
פירוש “משדכין על התינוקת לארסה”
Speaker 1:
דער לשון איז עפעס אינטערעסאנט. “משדכין על התינוקת לארסה”. דער טאטע גייט אין שול און ער זאגט אז עס איז א תינוקת אין בית דין. ניין, נישט עס איז א תינוקת. “משדכין” מיינט רעדן.
“משדכין” מיינט רעדן? יא, אזוי ווי “מקדש בלשון שידוך”. וואס איז א שידוך? וואס אונז רופן א שידוך? א שידוך מיינט אן הסכמה? ניין, איך מיין אז דא, לדעת פון די שונות, דא דער לשון, אזוי ווי די זעלבע זאך דער לשון וואס אונז האבן געזען, ווי איך האב געזאגט, עס שטייט אין מראה הפנים אז מען איז מקדש בלשון שידוך, “שידוך” מיינט שמועסן. מען מעג שמועסן, אפשמועסן אז מען גייט חתונה האבן, מען גייט מארס זיין, מקדש זיין.
סאו “משדכין”, איך מיין אז די ווארט “משדכין” גייט אויף די אלע זאכן נאכדעם. מען מעג מאכן פלענער, עוסק זיין צווישן מענטשן. סתם אזוי מעג מען זיך צוזאמענזעצן אפאר עסקנים, איך ווייס, “על התינוקת לארסה”, צוזאמשטעלן א שידוך, ווייל א תינוק. ער מעג עוסק זיין ווייל א תינוק ללמדו ספר, ער מעג אויסשמועסן שבת מיט א מלמד וואס זאל לערנען מיט דעם קינד. אדער אפילו ללמדו אומנות, ער מעג רעדן מיט איינעם וועגן אויסלערנען זיין זון קאמפיוטערס, וואס איז א וואכעדיגע זאך. דאס קומט אריין אין דעם ענין ווייל א חוב על האב ללמד את בנו אומנות.
דאס איז א מצוה, פשוט די מצוה פון א טאטע פאר זיין קינד איז אים אויסצולערנען סיי ספר, דאס הייסט תורה, און סיי צו געבן א פאך.
מבקרים חולים ומנחמים אבלים – צער בשבת
Speaker 1:
און מבקרים חולים ומנחמים אבלים. שבת טאר מען נישט עוסק זיין אין זאכן וואס איז צער. אונז האבן דאס שוין געהאט קלאר? אונז האבן עס נאכנישט געהאט קלאר, אבער אונז ווייסן שוין אז מען טאר נישט… א שבת האט מען מבטל געווען, אונז האבן געלערנט אין הלכות תפילה, א שבת איז מען נישט עוסק אין צרות. שבת איז מען נישט עוסק… דער רב שטעלט זיך נישט אויף שבת צו פארציילן אלע צרות וואס איז דא אויף דער וועלט, מען זאל מתפלל זיין אויף דעם, ווייל דאס וועט אריינברענגען אין צער. אבער דאס מיינט נישט אז די מצוות פון חסד איז נאך אלץ דא. מבקרים חולים, מען דארף יא גיין מבקר זיין א חולה, און מען איז יא מנחם אן אבל. אפילו שבת, דער אבל זיצט נישט שבעה, מען מאכט נישט קיין אבילות בפרהסיא שבת, אבער מען מעג טרייסטן. מען זעט אז ער איז א צובראכענער איד, טרייסט מען אים.
דיון: אבילות בשבת
Speaker 2:
ווער זאגט אז מען זיצט נישט שבעה שבת?
Speaker 1:
מ׳זיצט, מ׳שפירט זיך נישט מנהגי אבילות בפרהסיא. אבער זיצן שבעה זיצט מען יא. דאס הייסט אז ס׳איז אן אבל. מ׳גייט אים זען אין דער היים, מ׳איז אים מנחם. איך האב נאך קיינמאל נישט געזען איינער זאל מנחם אבלים זיין שבת, ווייל ס׳איז דא א טעקסט פון ניחום אבלים, מ׳זאגט נישט קיין “מקום”. מ׳זאגט עס נישט שבת. אבער דא זעט מען אז יא, אבער דער מענטש איז באבילות, שבת איז נאך אלץ א סעד שבת.
איך מיין אז ניחום אבלים דא מיינט נישט די מצוה אז מ׳גייט אזוי זאגן “המקום ינחם אתכם”. קיינער איז נאך נישט געווארן געטרייסט פון דעם אין די היסטאריע פון טרייסטן אבלים. דאס איז א מצוה, אבער דער עיקר איז דאס זיין דארטן. על כל פנים, איך מיין אז ס׳איז א חיזוק פאר מענטשן – איך האב נישט גערעדט מיט אסאך אבלים – אז ער איז נישט אליין אין זיינע ימי אבלות. יעדער איינער וואס האט א קשר מיט אים קומט אריבער. אבער דא ניחום אבלים מוז עס שוין נישט מיינען די צורה אז מ׳זיצט נידריג. ניין, ניחום אבלים קען אויך מיינען ער רעדט צו א צעבראכענעם מענטש, איך טרייסט א מענטש וואס איז טרויעריג. שבת איז ער אויך טרויעריג, און אויב מ׳קומט צו אים שבת טוט מען די מצוה פון ניחום אבלים.
Speaker 2:
מ׳זאגט אז מ׳זאגט נישט.
Speaker 1:
מענטשן ווייסן, ס׳איז נישט איינגעפירט, איך ווייס נישט פארוואס. איך מיין, ס׳איז דא פלעצער וואו שבת קומען אבלים אין שול און מ׳זאגט “המקום ינחם” – מער נישט קריטישע פלעצער.
Speaker 2:
אבער דו ווייסט וועגן דעם?
Speaker 1:
נו, אבער איך מיין צו זאגן אז דער ניחום אבלים פון שבת מוז נישט זיין דאס זאגן, אבער די ניחום אבלים איז נישט דאס. ס׳קומט אריין א מענטש וואס איז אינמיטן ימי אבלו, ביסט אים מקרב און ביסט אים משמח, דאס איז דער אופן פון ניחום אבלים בשבת. ווייל שבת איז דאך דא א מנהג אז מ׳מאכט נישט באופנים פון אבילות, אבער ער איז טרויעריג און דו טוסט די מצוה פון מנחם אבלים.
ס׳איז דער זעלבער ניחום אבלים שבת, ס׳מיינט נישט עפעס אנדערש ווי די גאנצע וואך, חוץ פון דעם וואס… ניין, לאמיך מיך בעסער מסביר זיין. א מענטש קען אדער ער האט עפעס א חבר וואס איז זייער אנגעזעצט לעצטנס, ער קען גיין פארברענגען מיט אים, אדער ער קען גיין צו עפעס א שבעה הויז מנחם זיין איינעם וואס זיין שוועסטער איז נפטר געווארן. די ערשטע איז א מצוה דאורייתא, דאס הייסט עכט ניחום אבלים, טרייסטן א מענטש וואס איז טרויעריג. די צווייטע איז א מנהג, א מנהג אז נאכדעם וואס א מענטש איז אן אבל טוט מען אזא צורה׳ס א מנהג. סאו אפילו אויב מ׳טוט נישט די צורה׳ס א מנהג פון ניחום אבלים, אבער ס׳איז דא עפעס וואס הייסט מצות חסד.
דיון: מנהג vs. מצוה דאורייתא
Speaker 2:
אבער דאס איז גענוי אויף דעם קום איך זיך צו קריגן. קודם כל, איך ווייס נישט וואס דו מיינסט, ס׳איז נישט קיין מנהג צו גיין זיצן ביים אבל. ס׳איז א סאושעל זאך, ס׳איז מנחם, אזוי איז מנחם, ס׳איז א סדר. ס׳איז נישט אנגעפרעגט, די מענטשן קומען. סאו זיי קומען, און ווען ניחום אבלים מיינט יענץ, ס׳מיינט נישט די אנדערע זאך וואס דו זאגסט. באמת, אלע ניחום אבלים מיינט דאס וואס דו זאגסט אין די ערשטע קעיס. פאר דעם קומט מען, כדי אים צו פארזארגן, מ׳איז מיט אים. אבער ס׳איז דא אסאך מענטשן, ס׳ווערט שוין עפעס אזא סדר, ס׳איז אזוי. מען זאגט עפעס א פסוק ווייל ס׳שטייט אין צעטל, מ׳מוז נישט זאגן דעם, מ׳איז יוצא אן זאגן דעם פסוק אויכעט, נישט די ווארט. אבער די עיקר ניחום אבלים, דאס הייסט די נארמאלע ניחום, גייט אן שבת אויכעט. אבלים זיצן נישט, דו זאגסט אז מ׳זאגט נישט שבעה שבת, דאס איז נישט אמת, שבת פירט מען זיך נישט מנהגי אבילות, שבת איז דוחה כל די… אבער דו זאגסט אבילות בפרהסיא, ער זיצט נישט אויף א קליינע בענקל, אבער ס׳איז נישט קיין חילוק, מ׳קומט אריין און מ׳זאגט אים “המקום ינחם”, פונקט אזוי ווי אין די וואכן.
און דו זאגסט אז ס׳איז דא פלעצער וואס ס׳איז דא ממש אזא מנהג אז שבת אין שול, ווען די אבלים קומען אין שול, זאגט מען “המקום ינחם”. איך מיין ס׳שטייט אפילו געברענגט אין די שולחן ערוך אדער אין די ספרי המנהגים. אונז מיינען, אזויווי דו זאגסט, אונז מיינען אז ניחום אבלים איז עפעס א פארמאלע זאך, אז אויב ער זיצט נישט קען איך נישט מאכן ניחום אבלים. מ׳קען זייער גוט. דו ווייסט אז איינער זיצט שבעה, קענסטו צוגיין צו אים שבת, און מ׳איז אים יוצא. ער זאל זיך זיין העפי אויכעט, אויכעט נישט.
Speaker 1:
אין די זעלבע צייט וויל איך אויך זאגן, אז ווען מ׳זאגט נישט די ספעציפישע פסוק, און מ׳איז סתם נייס צו אים ווייל מ׳ווייסט אז ער איז יעצט אין ימי אבלו, האט מען אויך יוצא געווען ניחום אבלים. ווייל די פשט פון ניחום אבלים מיינט נישט צו זאגן א געוויסע פסוק, ס׳מיינט טרייסטן א מענטש וואס איז אן אבל. ס׳מיינט נישט טרייסטן, ס׳מיינט יא צו גיין צו זיין הויז, און איך ווייס נישט וואטעווער מ׳טוט.
דיגרעסיע: פארמאליטעט vs. רעאליטעט פון ניחום אבלים
Speaker 1:
איך האב עפעס א זייטיגע אדזשענדע. אסאך מאל איז דא א מענטש איז געשטארבן, און ער האט זייער א נאנטע חבר, וואס איז ממש זיין נאנטסטע חבר, קיינער קוקט אים נישט אן. ער האט עפעס א שוועסטער וואס איז געקומען צופארן פון ארץ ישראל, ווייל דאס איז די הלכה. סאו ענליך אריינצונעמען די מנהג הלכה, די שוועסטער איז אן אבל, און דער חבר איז נישט. אבער אז איינער גייט טרייסטן דעם חבר, גייט ער טון די מצוות ניחום אבלים מדאורייתא נאך מער ווי ער טרייסט די שוועסטער וואס איז נישט באמת טרויעריג. אבער דאס איז נישט נוגע, דאס איז די דינים אויף אבלים.
Speaker 2:
אבער וואס איז דא טרויעריג?
Speaker 1:
עניוועיס, פארוואס זאל ער זיין טרויעריג? דו פארשטייסט וואס איך מיין ארויסצוברענגען, צו ארויסנעמען פון די פארמעליטי צו די ריעליטי פון די… זייטס געזונט, ווייטער.
Speaker 2:
אמת, אמת. דא שטייט דאס אויך, אבער וואס זאג איך? יא.
ביקור חולים בשבת – “שבת היא מלזעוק”
Speaker 1:
ווייטער זאגט דער רמב״ם יעצט, מען גייט מבקר חולה זיין בשבת, טוט ער די מצוה. אבער געווענליך ווען מען גייט מבקר חולה זיין אינמיטן דער וואך, וואס וואלט דער מענטש געטון? ער וואלט מתפלל געווען מיט דעם חולה, אדער ער וואלט אים אויסגעהערט די דעטאלן פון זיינע צרות, דאס איז דער אופן. אבער שבת איז יא דא אן ענין מען זאל נישט עוסק זיין בשאלת צרכים בשבת, זאל מען טון די מצוה אנדערש. “וכן המבקר את החולה אומר לו שבת היא מלזעוק, שבת איז נישט קיין טאג וואס מען שרייט, ורפואה קרובה לבוא, די ישועה גייט שוין קומען”. ס׳דארף זיין אן אופן פון די צורה פון ביקור חולים זאל אויסקוקן אנדערש אין שבת. איך וואלט געזאגט אז ס׳איז אויך מער אזא רעקאמענדאציע, ווייל אויב דער חולה איז יא איינער וואס וויינט יעצט און ער שרייט און דו דארפסט אים אויסהערן, די מצוה פון ביקור חולים גייט דאך זיין אים צו… דא קען מען אויך צוקומען צו די פארמאליטעט. ס׳איז דא א פארמאלע וועג וויאזוי מען גייט געווענליך, מען וואלט געזאגט א קאפיטל תהלים, מען וואלט געבעטן די לאנגע תפילה פון רפואה, און יעצט זאגט מען די קורצע נוסח שבת היא מלזעוק. אויב דו ווילסט זאגן נישט פארמאל, קענסטו דאס איבערטייטשן אויף די ברייטערע שמועס. די שמועס שבת גייט מער בדרך חיזוק, שבת שרייט מען נישט, שבת וועט קומען א רפואה, אנשטאט פון “אוי, רבונו של עולם, העלף שוין”. דו קענסט עס זאגן, אויף ביידע קען ארבעטן די זעלבע זאך.
מיר האבן שוין געלערנט, אזויווי דו זאגסט, מיר האבן שוין געלערנט אין הלכות תפילה די הלכה אז מען שרייט נישט שבת. פארדעם טאקע די מי שברך וואס מען מאכט אין בית המדרש, נאכדעם זאגט מען נאך שבת היא מלזעוק. ס׳איז אביסל פאני, ווייל ס׳מיינט מען זאגט נישט קיין מי שברך, מען זאגט נאר שבת היא מלזעוק. דער בעל התניא טאקע לאזט אויס די גאנצע נוסח מי שברך “מי שברך אבותינו יברך את החולה”, און ער זאגט גלייך שבת היא מלזעוק, ווייל די לאנגע נוסח איז טאקע צועק צו זיין. פארשטייט זיך, אויב איז דא א חולה שיש בו סכנה, האבן מיר געלערנט מעג מען יא דאווענען שבת.
דיון: תפילה על החולה
Speaker 2:
און ווייטער, וואס נאך טוט מען? דארפסט וויסן אז ס׳שטימט מיט די רמב״ם אין הלכות תלמוד תורה, איך ווייס נישט וועגן זאגן א פסוק על החולה.
Speaker 1:
אה, ס׳איז נישט… אונז רעדן דא פון תפילה, אונז רעדן דא פון תפילה.
מכינים לדבר מצוה – צרכי כלה וצרכי מת
Speaker 1:
מכינים לכתחילה, מיר האבן פריער געלערנט אז מ׳טאר נישט גיין ביי די עק פון די תחומין שבת כדי צו קענען גלייך מוצאי שבת אויסגעזיין אין וואכעדיגע זאכן. אבער מען מעג יא, למשל, א חתן אדער א כלה, איז ער מחכה אז די כלה׳ס קלייד זאל אנקומען, א ליסקיין מת, לא ולא ארון ותכריכין. ואומר לו, מען מעג זאגן פאר אן ארבעטער אדער פאר וועם, לך למקום פלוני.
Speaker 2:
“לו” מיינט פאר א גוי? אויב מען טוט עס דורך א גוי?
Speaker 1:
איך מיין מען זאגט איינער פאר׳ן צווייטן, מארגן, דער רעדט פון מארגן. אדער מען מעג טון די דבר של חול פאר א כלה אדער פאר א מת, או להביא תוספות משם, או להביא מקום פלוני, או להביא תוספות מנה, או להביא מסיים. אבער רבי אומר, שלא יזכיר לו סכום מקח. ס׳טייטש, מ׳האט מתיר געווען לדבר מצוה, אבער אויך נאך אלץ זאל מען… אה, דאס איז עס, נישט זאגן סכום מקח. ס׳בלייבט יא מער אסור, עפעס אזא זאך. נישט קיין נאמבער, קויף פאר צוויי הונדערט דאלער. איך מיין אז פאר דעם איז דער מנהג פון ביים פארקויפן די עליות זאגט מען נישט די מהלך. ער זאגט צען טויזנט אנשטאט טויזנט, ווייל ער זאגט נישט סכום מקח. אבער ווען מ׳פוסק׳נט על צדקה רעדט מען יא זיכער יא סכום, ווייל מען זאגט, פלוני האט געגעבן טויזנט דאלער פאר׳ן אפיעל. און דארטן זאגט מען נישט שלא יזכיר לו ערך.
סיום – “חפציך אסורים אבל חפצי שמים מותרים”
Speaker 1:
ער זאגט אז דער רמב״ם, דער סיום, איז אויף די אלע זאכן וואס מען האט יעצט געלערנט. שכל אלו וכיוצא בהן, די אלע זאכן, אפילו לרוץ לדבר מצוה, באר וכיוצא בו, די אלע זאכן, איז מצוה אים, שנאמר “עשות חפציך”. חפציך, דאס איז וואס דיר גלוסט זיך, אסורים, אבל חפצי שמים, דאס איז ענינים חפצי שמים, מותרים.
איך זע דא ער ברענגט אראפ, אז דער שפעטער… ס׳איז דא א שאלה, וויאזוי איז מען מנחם אבלים בשבת? דארף מען זאגן אזא ענליכע זאך, אזוי ווי “שבת היא מלנחם”, עפעס אזא זאך. און דער דרכי שלום זאגט אז מ׳פירט זיך אז מ׳איז נישט מנחם אבלים בשבת ביי אונז. עניוועי, ס׳איז דא וואס שטייט.
נו, מיר פליען, אבער די יסוד איז די זעלבע זאך. וואס איז די פשט פון די היתר “עשות חפציך”? קען מען ווייטער לערנען אויף אונזערע ביידע וועגן. ס׳איז נישט מכריע, ס׳איז נאר א דיוק אין די פסוק. אבער ס׳איז אינטערעסאנט, די חז״ל האבן דא מתיר געווען, אבער ס׳איז נאך דא די קליינע הגבלות פון נישט זאגן די סכום, אדער נאר זאגן “שבת היא מלזעוק” ווערסעס ממש מיטקרעכצן.
דיגרעסיע: חיזוק בשבת vs. אינמיטן וואך
Speaker 1:
אבער ס׳זעט מיר אויס פון די ענין פון חולה, אז אינמיטן די וואך זאל מען נישט גיין מיט די ערד פון “שבת היא מלזעוק”, ווייל ס׳איז דא מענטשן וואס ווען איינער איז טרויעריג זאגט מען, ס׳גייט זיין גוט. איך זאג דערצו אז ס׳איז א מורא׳דיגע, און מ׳זאגט אז ס׳איז שנעלע מעשה ר׳ אלימלך בידערמאן, ווייל מ׳וויל נישט די צייט זאל אריינקומען, דאס איז גוט פאר שבת. אבער אינמיטן די וואך דארף מען הערן זיין צייט, אריינלייגן אין זיין צייט. נאכאמאל, די ריזען פארוואס מענטשן זאגן חיזוק איז ווייל זיי, ער איז נישט מחדש דיר, ער פרעגט זיך אליינס, ער איז שווער צו זיין מיט צייט, זאגט ער חיזוק, פארשטייסט? ער פושט שנעל אוועק דארט. אמת, א שבת איז אמת, א שבת וויל מען זיך נישט מתייאש זיין, זאגט מען טאקע אזוי. אבער די וואך איז דאך ווי דו זאגסט, ס׳איז יא א מצוה זיך מתייאש צו זיין געציילט.
פרק כ״ד, הלכה י״ב — טעמי איסור טלטול/מוקצה (המשך)
דער רמב״ם׳ס דריי טעמים פאר איסור טלטול
Speaker 1:
ווייל חכמים האבן נישט געוואלט אז שבת זאל אויסקוקן ווי די וואכן. און די נביאים, און די רמב״ם איז מסביר, ער לייגט אפילו צו, ווייל ס׳איז דא אפילו א דענדזשער פון דעם. ווייל שבת טוט מען דאך נישט קיין מלאכה, מ׳גייט דאך נישט אין די ארבעט, וועט א מענטש זאגן, “אה, היינט איז א גוטע טאג צו ארגאנייזן מיין געראדזש.” וועט ער יעדע שבת צו זיין ביזי, וואקער איז דא ווי סאסעק בוי, און די תורה שטייט דאך “למען ינוח”, סאו ער וועט נישט האבן קיין מנוחה שבת.
“למען ינוח” — טעם, נישט מצוה
אבער נאכאמאל, די גאנצע שטיקל פון “למען ינוח” פעלט עכט נישט אויס, ווייל ער האט שוין גענוג געזאגט אז ס׳איז א קל וחומר פון “ודבר דבר”. רייט, אבער איך מיין אז די נביא אליינס איז “למען ינוח”. פארוואס זאגט ער עס דא דוקא? פארוואס זאגט ער נישט אלס א הסבר פאר די נביא גלייך ווען ער זאגט, די “למען ינוח” גייט אויך ארויף אויף דיבור און הליכה אויכעט? אפשר ווען דיבור איז נישט נוגע. איך וויל דיר זאגן אז ס׳איז הארבער נאך ווי דיבור און הליכה. ווייל דיבור וועט נישט מאכן “שלא ינוח”, אבער אויב ער וועט זיך מטלטל זיין וועט ער אינגאנצן נישט נאך זיין. ס׳קען זיין אז דיבור איז אויכעט ווייל ס׳איז אזויווי א סייג פאר “למען ינוח”, אבער ס׳איז נאך ווייטער. און דא ביסטו דאך אפילו נענטער, ס׳איז ממש “למען ינוח”.
איך וואלט געזאגט אפשר א מהלך אזוי: אז ס׳שטייט אין די תורה “למען ינוח”. סאו איינער וועט זאגן, “למען ינוח”? ממילא טאר מען נישט מטלטל זיין. וועט איינער פרעגן, איז דען נישט אמת אז “למען ינוח” גייט נאר אויף די ל״ט מלאכות? פארוואס אלע אנדערע זאכן טאר מען נישט? וועט ער זאגן, “ניין, דו זעסט דאך אז די נביאים האבן גע׳אסר׳ט מער ווי די ל״ט מלאכות פאר די סיבה, ווייל ס׳זאל אויסקוקן שבת׳דיג.” ממילא זעסטו אז “למען ינוח” איז מער ברייט ווי די ל״ט מלאכות.
רייט, אבער ס׳איז נאך אלץ נישט דאורייתא. “למען ינוח” מיינט נאך נישט אז ס׳איז אן איסור דאורייתא. ס׳איז נאך אלץ נישט קיין דאורייתא. “למען ינוח” פון די תורה גייט נאר אויף די ל״ט מלאכות. אבער דו זעסט אז די תורה וויל אז מ׳זאל רוען, די סיבה פארוואס די ל״ט מלאכות איז אסור איז ווייל מ׳זאל האבן מנוחה. סאו די מעשה איז נישט אסור מדאורייתא, אבער די טעם הדבר איז דאורייתא. די ציור הדבר איז אז די תורה וויל אז שבת זאל זיין אן אנדער מין טאג. און דו זעסט אז אפילו אז ישעיה הנביא האט אזוי אפגעלערנט דעם פסוק, ישעיה הנביא האט פארשטאנען אז “למען ינוח” איז נישט נאר די קארגע מינינג פון די ל״ט מלאכות, ער האט צוגעלייגט דיבור און אנדערע זאכן אז ס׳זאל נישט אויסקוקן, מ׳זאל זען אז די מנוחה, די מנוחה זאל זיין וויזיבל. איז אוודאי קען מען צולייגן די טלטול אויכעט. מ׳דארף שוין נישט קיין… איך ווייס נישט פארוואס ער זאגט דאס ווארט “וויזיבל”. איך ווייס נישט וואו עס שטייט. מ׳נעמט צו שלושה. איך מיין נישט דוקא דאס ווארט “וויזיבל”, אבער…
דיסקוסיע: “למען ינוח” — טעם פאר מוקצה, נישט פאר שבות
Speaker 2:
דער רמב״ם זאגט שפעטער שבות וניקיריס, אבער דאס איז נאך א זאך.
Speaker 1:
דו שטעלסט… איך האלט נאך ביי די ערשטע טעם. איך מיין אז יא, מ׳דארף אבער נאר דערמאנען אז מיר געדענקען, מיר האבן גערעדט אנהייב הלכות שבת, דער רמב״ם, וואס דער רמב״ם האט געשריבן אז “תשבותו” איז טייטש אז ער זאל נישט טון די אלע טרחות, נישט מבטל זיין די שביתה. און דער רמב״ם האט געזאגט אז דאס איז טייטש שביתה. זעט מען פון רמב״ם אז ניין, שביתה איז אוודאי א כלליות׳דיגע שביתה, אבער ס׳איז מער דומה למלאכה אדער עין מלאכה. “למען ינוח” איז א טעם פאר איסור מוקצה, נישט פאר איסור שבות. טאקע “למען ינוח” איז א צוויי… ערשטע זאך, ערשטע חילוק פון רמב״ם און רמב״ן. און די צווייטע חילוק איז אז דער רמב״ם זאגט נישט אז ס׳איז א מצוה צו מנוחה זיין שבת. שביתה איז טאקע א מצוה, און אפשר דא אזוי ווי די רבנן׳ס הייסן שבות, איז א חיוב פון יענץ. אבער “למען ינוח” איז נישט א מצוה, נאר ס׳איז די טעם. דאס הייסט, די תורה וויל אז מ׳זאל רוען שבת. הגם די תורה האט נישט געהייסן רוען שבת, אויב איינער טרעפט עפעס א וועג, איז ער נישט עובר אויף די תורה, אבער מ׳זעט אז די כוונה, די טעם, איז “למען ינוח”. און וועגן דעם טעם האבן די נביאים און די חכמים צוגעלייגט די איסור טלטול. שטימט?
דער צווייטער טעם — יבוא לעשות מלאכה
“ועוד,” זאגט דער רמב״ם, “איז דא נאך א טעם פאר די איסור טלטול. אז כשיבקרו ויטלטלו כלים שמלאכתן לאיסור,” ער גייט אינספעקטן און רירן די כלים שמלאכתן לאיסור, ער איז זייער נאנט, אלס חלק פון די אינספעקשאן, ער וויל טשעקן צו די וואטעווער, צו די דריל ארבעט, גייט ער עס שנעל געבן א צינד אן. ערשט ער איז עס עוסק בהם הרבה, יבוא לעשות מלאכה.
דער דריטער טעם — שביתה ניכרת לכל אדם
“ועוד,” זאגט דער רמב״ם א דריטע טעם, “שמא יצא בו אחד מבעלי אומניות שהן בטלין כל ימיהם.” ס׳איז דא מענטשן, א חלק פון די פאלק, זענען נישט קיין בעלי אומניות און זענען בטלין כל ימיהם, “כגון הטיילין ויושבי קרנות,” וואס דער רמב״ם זאגט אז זיי זענען מתענגים כל ימיהם. די איינציגסטע שווערע עבודה וואס זיי האבן איז דארטן אין ספר נשים וואס די טיילין ויושבי קרנות דארפן טון יעדן טאג. “שכל ימיהם אינם עושים מלאכה,” זיי טוען גארנישט. “ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים,” אויב וואלט מען ווען געמעגט מהלכך בדבר ובטלטול כמו בשאר ימים, נמצא שלא שבת שביתה ניכרת”. מ׳האט נישט געזען אויף אים אז ער איז שובת. די שווערע ארבעטערס זעט מען אז זיי טוען נישט ארבעטן שבת, אבער דער ערליכער איד, דער חשוב׳ער תלמיד חכם, מ׳גייט נישט זען אויף אים קיין שביתה. לפיכך שביתה מדבור ומעילה היא שביתה השוה לכל אדם. האבן די חכמים געזאגט אז ס׳מוז אויך זיין א שביתה וואס מ׳זעט ביי יעדן איינעם.
אין אנדערע ווערטער, ער זאגט דאך אויך אז ס׳איז דא אן איסור ביי די בעל מלאכה. יא, ער האט אן אנדערע טעם. אבער דער רמב״ם לייגט צו א דריטע טעם, אז ס׳איז דא א מענטש וואס טוט מלאכה א גאנצע וואך. אוודאי באמת איז שבת אנדערש, אבער מ׳דארף אז שבת זאל זיין אנדערש ווי א גאנצע וואך. אויב איינער וואס איז א כולל יונגערמאן, ער טוט נאך מצוות אויך אין שבת, ער האט נישט, מ׳דערקענט נישט קיין שום חילוק צווישן שבת און א גאנצע וואך. פארוואס דארף זיין שביתה ניכרת? אויך ווייל ס׳שטייט “למען ינוח”. ער זאגט נישט פארוואס, אבער ס׳איז עפעס פשוט אז שבת איז אנדערש ווי א גאנצע וואך. ס׳קען נישט זיין אז שבת איז בעיסיקלי די זעלבע. איי, ס׳פרעגט זיך א קשיא, וואס וועט זיין מיט די מענטשן וואס ארבעטן נישט? ווייסטו וואס איז חפץ זייער עבודה? סאו, אין טלטול איז בעצם די עיקר שבת ביי די מענטשן וואס ארבעטן נישט, ווייל דאס איז די גאנצע חילוק אז ער טוט שבת אנדערש ווי א גאנצע וואך.
אזוי ווי איך האב געזאגט מיין פריינד אמאל, ער האט געזאגט, “וויאזוי ווייסטו אז ס׳איז דא א חילוק צווישן שבת און יום טוב?” שבת לייגט מען אריין די קאווע אין די הייסע וואסער, און יום טוב לייגט מען אריין די הייסע וואסער אין די קאווע. דאס איז די ניכר. סאו, אויב מ׳טוט נישט קיין מלאכה, איז דאס די עיקר. אבער האסטו געזען זייער קלאר אז די אלע דריי טעמים זענען נישט נאר אויף מוקצה, נאר אויך אויף “להלך ולדבר”.
די אלע דריי טעמים גייען אויף אלעס וואס די חכמים האבן צוגעלייגט
סאו, ער קומט נאך צוריק צו ישעיה, אז ישעיה האט געהאט די אלע דריי זאכן אין מיינד. אפשר די צווייטע איז נישט קלאר, “ממצוא חפצך”, אבער ס׳קען זיין, ווייל די ערשטע און די לעצטע זענען נוגע אויף אלע, און די מיטלסטע איז דווקא אויף טלטול, איז אביסל שווער די סדר הרמב״ם. פארדעם שטימט עס ווייל ער זאגט, “לכאורה וויל ער זאגן אזוי, אז דאס איז אלעס נאך א זאך וואס איז בעצם בכלל דברי ישעיה, הגם ס׳שטייט נישט דארט ‘לטלטל׳, אבער די חכמים האבן פארשטאנען אז דאס איז אויך אזוי געווען.
“נהגו שלא לטלטל” — דרגות לדרגות
ער זאגט, “ומדברים אלו נהגו שלא לטלטל…” האבן זיי גערעדט. איך מיין “נהגו שלא לטלטל” מיינט ער צו זאגן אזוי, ווייל אין טלטול איז געווען דרגות לדרגות. קודם האט מען געהאט גע׳אסר׳ט אלעס. די רמב״ם זאגט אז ס׳איז נוגע, דאס מיינט די גאנצע נושא פון טלטול, און אין טלטול איז דא אפאר פעיזעס. די גאנצע נושא פון טלטול הייבט זיך אן מיט דעם.
דיסקוסיע: וואס מיינט “נוגע”?
Speaker 2:
די רמב״ם זאגט נוגע, ביידע. לאמיר אין א מינוט רעדן וועגן דעם. ווען די רמב״ם זאגט ביי נחמיה האט מען גע׳אסר׳ט אלעס… ווארט, ווארט, ס׳שטייט אזוי, “חזרו והתירו”. די רמב״ם זאגט עס נישט, אבער ס׳קען זיין אז ער זאגט דאס ווארט “נוגע” צוליב ס׳טרעפט זיך פון יענץ. ווארט מיר א סעקונדע.
Speaker 1:
איך וואלט געזאגט אז “נוגע” איז טייטש אז ס׳שטייט נישט. ס׳איז נישט ממש א ראיה, ס׳איז א סברא. ס׳איז נישט אז ס׳שטייט דא טלטול. ביי די רמב״ם דארף מען זיך געדענקען אז ס׳איז א גרויסע חילוק פון א זאך וואס מ׳קען רעדן פון ריח הדברים, וואס די רמב״ן נעמט דאס ערנסט. ביי די רמב״ם שטייט אבער דאך. אז ס׳איז נוגע, איז טייטש, דאס מאכט מיר טראכטן אז מ׳דארף מאכן אזא זאך. ס׳איז נישט קיין מקור אין מיר דאס. ס׳איז וועגן די סברא, ס׳קומט נוגע, לאפוקי אזוי ווי מיר זעען מפני מה, ס׳איז נישט קיין מקור. ס׳איז נאר אזוי ווי א נגיעה, ס׳איז דא א הרהור, אזוי ווי יגיע מסע, אזוי זאל מען זאגן מריח.
דער כלל פון טלטול — “כלים הצריך להם”
“ואסרוהו לטלטל אלא כלים הצריך להם”, וואס דאס איז זייער וויכטיג. אזוי ווי די רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא א איסור צו מטלטל זיין, די כלל פון טלטול איז אז מ׳איז נישט מטלטל קיין שום כלי נאר וואס מ׳דארף שבת. נישט נאר אז ס׳איז דא א ליסט פון זאכן וואס נישט, נאר דו בעצם האסט א ליסט פון זאכן וואס דו מעגסט יא, “דבר הצריך להם”. מיר וועלן זען אין די נעקסטע פרק מער קלאר. דאס דארף זיין די לעצטע דריי טעמים איז ממש אינטערעסאנט, די לשון פון די רמב״ם און די וועג ווי ער שטעלט עס אוועק.
השגת הראב״ד — טעם פון גמרא
זאגט די ראב״ד אז ס׳איז דא נאך א ריזן, און ס׳שטייט אין די גמרא בפירוש אז טלטול איז “לצורך הצעה”, אז טלטול איז א גדר פאר הוצאה. זאגט די ראב״ד, אין די גמרא שטייט דאס, און די מגיד משנה און אלע מפרשים דא וויצן זיך אז די רמב״ם האט… די מגיד משנה איז, “רבינו כתב כאן טעמים נכונים”, די רמב״ם האט געשריבן דא זייער שיינע טעמים, “מדעתו ולא נזכרו בגמרא”. וויאזוי האט די רמב״ם געמאכט א גאנצע שיינע מעשה וועגן טלטול, און אין די גמרא שטייט נישט גארנישט? און די ראב״ד ברענגט שוין וואס ס׳שטייט יא אין די גמרא.
תירוץ המגיד משנה — נחמיה׳ס תקנה איז בטל
די מגיד משנה טענה׳ט וואס דו האסט געוואלט זאגן, אז דאס וואס שטייט אין די גמרא וועגן טלטול, דאס איז נאר ווען נחמיה׳ס איז געווען די אריגינעלע תקנה. אבער בעצם איז דאס שוין בטל, ווייל מ׳האט שוין געטוישט. ממילא מוז מען זאגן אז די רמב״ם האט געגעבן א נייע טעם פאר טלטול, וואס האט מער מיט די ברייטערע איידיע פון שבת, “למען ינוח”. די אלע טעמים וואס ער זאגט. און ס׳איז זיכער אז ס׳קומט ארויס פון דעם פסוק, ווייל דאס איז דער נושא פון דעם פרק, די צורכי חפציך, ודבר דבר וכו׳.
סאו בעיסיקלי, איך מיין אז די אלע דריי טעמים זענען אזוי נוגע אויף אלעס וואס די חכמים האבן צוגעלייגט.
דיסקוסיע: פארוואס ברענגט דער רמב״ם טעמים?
Speaker 2:
וואס הייסט די חכמים האבן צוגעלייגט?
Speaker 1:
אויף די אלעס וואס פון ישעיה און ווייטער. יא, יא.
Speaker 2:
יא. ס׳איז אינטערעסאנט אז דער רמב״ם האט די איידיע אז מ׳קען אמאל זאגן זיינע אייגענע טעמים. בכלל, פארוואס דארף ער זאגן טעמים? ער קען דאך פלעין זאגן אז די חכמים לאזן נישט.
Speaker 1:
ס׳האט צו טון מיט דעם אז דער רמב״ם וויל בעצם אז זיין ספר זאל זיין געבויט אויף די חומש, ער ברענגט אויף יעדע זאך די פסוק. דא טאקע האט ער נאר א פסוק פון נביא, אבער סאמהאו איט העלפס אלסאו. און ס׳איז גריינדע אינטערעסאנט, ווייל דער רמב״ם איז נישט געוואוינט צו ברענגען א פסוק פון נביאים צו מאכן א מקור פאר אן איסור. אבער דא מאכט ער עס כאילו אז ישעיה הנביא האט שוין א קאמיוניקעישאן מיט די תורה. ישעיה הנביא קומט נאכדעם וואס ס׳שטייט “למען ינוח” און די שבותים הנזכרים. דהיינו, ווען א נביא זאגט עפעס א נייע זאך וואס שטייט בכלל נישט אין די תורה, וואלט עס דער רמב״ם נישט געברענגט דא. אבער ישעיה רעדט דאך פון דא די איסור שבת, און ישעיה הנביא טראכט שוין אויך פון די “למען ינוח”. כאילו דער רמב״ם לייגט אריין דא אז ישעיה איז דער חכם וואס טראכט פון די אלע זאכן.
Speaker 2:
ישעיה איז פשוט איינער פון די מקורות. אינטערעסאנט.
—
Speaker 1:
אקעי, עד כאן פרק כ״ד. מיר זענען אין פרק כ״ה.
EN English לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur – Rambam Hilchos Shabbos Chapter 24
General Introduction to the Chapter
Rambam: “There are things that are forbidden on Shabbos even though they are not similar to melachah and do not lead to melachah”
Explanation: Until now (chapters 1–23) the Rambam has gone through all 39 melachos d’Oraisa, and also the Rabbinic prohibitions that are connected to each specific melachah — either because they are domeh l’melachah (it looks similar to a melachah, people will get confused), or because they mevi lidei melachah (when one does this, one comes to do an actual melachah). Now begins a new category: things that are forbidden mid’Rabanan but not connected to any specific melachah of the 39.
Chidushim:
1. Distinction between “domeh l’melachah” and “mevi lidei melachah”: “Mevi lidei melachah” means that the same person who does this will come to do a melachah (for example, if you let him do medicine — he comes to grind spices). “Domeh l’melachah” means that the action itself is not a melachah, but it looks similar — either to other people, or to the person himself — and this can lead to a zilzul (degradation) of the prohibition of melachah. In practice there is no nafka minah between them — they are two reasons for Rabbinic prohibitions.
—
Halachah 1 — Things Forbidden Because of “V’daber Davar” / “Mimtzo Cheftzecha”
A. The Source and the General Rule
Rambam: “There are things that are forbidden on Shabbos even though they are not similar to melachah and do not lead to melachah… Why were they forbidden? As it says ‘If you restrain your foot on Shabbos from doing your affairs on My holy day… and honor it by not doing your ways, from finding your affairs and speaking words.’ Therefore it is forbidden for a person to go about his affairs on Shabbos or even to speak about them.”
Explanation: Chazal interpreted the verse in Yeshayah (58:13): a person may not be involved in his mundane matters on Shabbos, not even speak about them.
Chidushim:
1. Distinction between this prohibition and masa u’matan (from previous chapters): Masa u’matan — actually selling/buying — is forbidden as a branch of melachas ksivah (“lest he write”), because business transactions are directly connected with writing. Here we are speaking of merely talking about business plans, “brainstorming” — which is not domeh l’melachah, not mevi lidei melachah, not connected with writing. This is a new category of Rabbinic prohibition, based on the verse in Yeshayah.
2. Distinction between this and “cheshbonos she’tzarich limsos”: In previous chapters it is forbidden to make calculations (of past or future) because this is domeh l’melachah — when one makes a calculation, one usually writes. Here we are speaking of even less than a calculation — just talking about future business plans, which has no connection to writing.
3. The status of this verse — d’Oraisa or d’Rabanan? The verse is from Yeshayah HaNavi — divrei kabalah. According to the Rambam, a verse from Nevi’im/Kesuvim is d’Rabanan, not d’Oraisa. The Rambam holds very extremely that a navi cannot even be decisive in a halachah. The language “ne’esru” by the Rambam shows that the Rabbanan forbade it, and the verse is only the source/asmachta. Yeshayah HaNavi himself did not say a “lashon issur” — he speaks about the holiness of Shabbos, but not “lo sa’aseh.”
4. Three approaches regarding the relationship between Yeshayah’s words and the prohibition: (1) The Chachamim later forbade it based on this verse; (2) Yeshayah himself is the “chacham” who forbade it; (3) Yeshayah gave the general idea, and Chazal later specified what this means practically — for example, “Shabbos raglecha” means going to look at business, “v’daber davar” means actually speaking.
5. The structure of the Rambam: He begins with the source (the verse) and the general rule (“forbidden to go about his affairs… or even to speak about them”), which is essentially a peirush of the verse — not yet a practical halachah. Only afterwards does he go into practical examples. The language “lehalech b’chafatzav” does not yet mean actually going/walking — it means being involved in his matters, just as “v’halachta bidrachav” doesn’t mean physically going, but rather a metaphor/simile.
B. Examples of Forbidden Speech
Rambam: Examples: speaking with a partner about what we will sell tomorrow, what we will buy, how we will build a house, which merchandise we will bring to a certain place. “All this and similar things are forbidden, as it says v’daber davar. Speech is forbidden, thought is permitted.”
Explanation: Speaking about business plans is forbidden, but thinking about business is permitted l’chatchilah.
Chidushim:
1. “Dibur assur, hirhurim mutarim” — what does this mean? The Rambam focuses on the word “v’daber davar” — the verse says specifically dibur, not machshavah. Therefore: thinking about business is permitted l’chatchilah. This is not because we cannot force a person not to think (because there are hirhurrim that are forbidden in Torah), but because the verse excludes it — “assur” and “mutar” are technical halachic terms: assur = forbidden mid’Rabanan, mutar = completely permitted. It may be that there is a midas chasidus not to be meharher, but from the basic din it is permitted.
2. The minimum “asiyah” of Shabbos is dibur: The boundary of what Chazal forbade in this category goes until dibur (and also halachah — going to inspect property, which is even more asiyah). But machshavah is already further than what was forbidden.
3. When does a conversation become a “chefetz”? Just chatting about a business matter — without any commitment — is not forbidden. For example, asking “what do you think about this?” without intention to make a deal, is permitted. But when it becomes somewhat of an agreement — “you’re really going to come” — it is already forbidden.
4. A kula: Even when one does speak about things, if it is “just talk” without any binding force — because most people talk this way without seriousness — it is not forbidden. It depends on whether the person is one who acts seriously.
C. “Assur l’adam lifkod ginosaiv u’sdosav”
Rambam: “It is forbidden for a person to inspect his gardens and fields on Shabbos to see what they need or how their fruits are, for this is walking to do his affairs.”
Explanation: One may not go inspect/check out one’s gardens and fields on Shabbos to see what they need or how the fruits are.
Chidushim:
1. “Lifkod” = to check/inspect: Not a permanent possession, but a temporary visit, like “pakod yifkod eschem” — a language of remembering/visiting from time to time. The distinction: someone who looks all the time is not “poked” — “poked” is when he remembers once in a while that he needs to go check.
2. Distinction between going to inspect (forbidden) and just strolling to look at how beautiful it is (permitted).
3. Story of a certain chassid (Yerushalmi and Bavli): A chassid went walking on Shabbos in his vineyard, saw a breach in the fence that needs to be fixed. He thought “motzaei Shabbos I will fix it,” caught himself that he thought on Shabbos about fixing, and decided never to fix it. Hakadosh Baruch Hu made a miracle — a sycamore (tree) grew and closed the breach, and from this he had parnassah his whole life. This is a midas chasidus, not a din. The chassid wanted to retroactively nullify the sin — if he will never fix it, retroactively there was no chashivah la’asos chafatzav.
—
Halachah 2 — Machshich Al HaTechum
Rambam: “Similarly it is forbidden for a person to go out on Shabbos to the end of the techum and stand there until it gets dark in order to be close to doing his affairs on motzaei Shabbos… When does this apply? When he waits at the techum to do something that is forbidden to do on Shabbos. But if he waits to do something that is permitted to do on Shabbos — this is permitted.”
Explanation: One may not go on Shabbos to the end of techum Shabbos and wait there until motzaei Shabbos in order to be close to doing one’s weekday matters. But this is only when he is preparing for something that is forbidden on Shabbos; if he is preparing for something that is permitted on Shabbos, he may.
Chidushim:
1. The rule of “machshich al hatechum”: He goes together with the sun, waits until it gets dark at the end of techum Shabbos. The prohibition is only when he is preparing for something that is forbidden on Shabbos (like cutting attached things, hiring workers). But if he goes to the techum because he wants to go soon after Shabbos to a melaveh malkah at the Rebbe’s — this is permitted, because he is not preparing for a chilul Shabbos.
2. Gemara’s examples: “We do not wait at the techum to bring attached fruits” (issur d’Oraisa) “or to hire workers” (issur d’Rabanan) — both are forbidden. “But we wait to guard fruits” — permitted, because guarding is permitted on Shabbos itself.
3. Machshichin to bring an animal and detached fruits — permitted: Because he doesn’t need to go himself outside the techum; he calls the animal and it comes by itself. Even if the animal is outside the techum — permitted, because the person does nothing physical.
4. Techum Shabbos and animals: Why is this not a problem of shvisas behemto? Techum Shabbos is not from the 39 melachos — it is a “geder l’atzmo,” therefore we did not learn that one must make an animal rest from techumin. This is different from “mechamar” (which is a geder on hotza’ah, one of the 39 melachos). If he himself would have had to go outside the techum to bring the animal, it would be forbidden even erev Shabbos, because he must do something that is chilul Shabbos.
The Boundary of “Hachanah” — Must Be a Noticeable Action
Chidushim:
1. Going outside the techum for detached fruits — permitted: The Rambam says: “If there were partitions there it would be permitted to bring them on Shabbos.” The heter is based on a special sevara — even though he goes outside the techum (which is forbidden), nevertheless, essentially what he is going to do is not a melachah. Because if they were within the techum or within his domain, he could pick up detached fruits. The prohibition of hachanah does not depend on him doing something forbidden, but on the action itself being a melachah-like thing.
2. “Hachanah” must be noticeable: We see that “mechin” must be when he does something noticeable — he goes to a place that is “not Shabbos-like”, he does something that one sees is for motzaei Shabbos. But just doing something at home so that it will be ready motzaei Shabbos — we don’t expand the prohibition that far. The main distinction: one must see in his action that he is doing something weekday-like, something that relates to chol.
—
Halachah 2 (Continued) — Saying to His Friend: “To Such and Such Place I Am Going Tomorrow”
Rambam: It is permitted to say to his friend “to such and such place I am going tomorrow” — because “if there were burganin they would go there on Shabbos.”
Explanation: One may say that he is going tomorrow to another city, because going is essentially permitted on Shabbos — it is only an incidental reason (techum) that makes it forbidden.
Chidushim:
1. The same principle as detached fruits: Just as by fruits — if there were partitions he could carry, so too here — if there were burganin he could go. He is not saying that he is going to do a melachah, he is only saying that he is going to go — and going is permitted on Shabbos.
2. Question on the boundary of “burganin”: One could say such a sevara on almost any melachah — for example, when I go to dig motzaei Shabbos, if it would already be dug one could go! Answer: The distinction is that going is essentially not a melachah — it is a davar hamutar b’Shabbos, only it happened that techum Shabbos forbade it. But digging is a melachah essentially. The principle: what I seek is not to go in a forbidden manner, but to go — which is permitted.
3. Distinction between going and driving: If someone says “I am going to drive with my car motzaei Shabbos” — this would be forbidden, because driving with a car is a melachah, and he is speaking about doing a melachah. But “I am going home” — going home one may also on Shabbos, he happens to be going home with his car, but he did not speak about the melachah.
—
Halachah 2 (Continued) — “Hanir’eh shetaamod imi la’erev” vs. “Heyeh nachon li la’erev”
Rambam: It is permitted to say “does it seem that you will stand with me in the evening?” but he should not say to him “be ready for me in the evening.”
Explanation: When he asks in the language of a question without saying about what — permitted. When he commands him to be ready — forbidden.
Chidushim:
1. The fundamental principle — hirhurim mutarim, dibur assur: When he chats with someone, even though in his head he has that at the meeting he will speak business — “u’vlibo lev klum” — he did not speak. He speaks about things that one may do on Shabbos.
2. “Heyeh nachon” = making an appointment: When he says “heyeh nachon li la’erev”, he is now doing a chefetz — he is making an appointment, he is doing something that has to do with his business. One of the things that a person must do when he does business is make appointments — and this he has now done on Shabbos.
3. The Beis Yosef’s explanation: “Heyeh nachon” means “be ready to work”. The distinction: “hanir’eh shetaamod imi” is lashon hamishta’me’a litrei anpin — it could be that they are going to meet for pizza. But “heyeh nachon li” is a language that one says only about business/work — like “heyeh nachon li baboker” (Shemos 19:15), “u’l’Yishmael” (Bereishis 17:20).
4. The distinction in a deeper way (Har HaMoriah): The speech that is forbidden on Shabbos is primarily speech that does something — speech that is po’el. When he says “hanir’eh shetaamod imi”, even though in both their minds an appointment happened, but in the speech itself no appointment happened. When he says “heyeh nachon li” — the speech itself did something.
5. Two separate heterim from this verse: (a) When one does not say clearly (the speech itself is not explicit about a prohibition) — even though the speaker knows very well in his head what he means. (b) When one speaks about something that is not clear that it is a prohibition — one can do it in a permitted manner.
6. Philosophy of language — words vs. intention: One could say that whatever brings out the hirhurim — you have “said” it. But we see in halachah that words have a formal meaning: “harei at mekudeshes” works, “harei at nesu’ah li” doesn’t work — it’s “the wrong lashon.” So too by Shabbos-speech: the formal words determine, not just the intention.
The Custom of the World — “Pictures” and “Not Spoken About on Shabbos”
Chidushim:
1. Lashon hamishta’me’a litrei anpin has a place: The custom to say “pictures” instead of “money” has a foundation — because hirhurim mutarim, and if the speech itself does not say clearly “money”, he is not transgressing “v’daber davar” even when everyone knows what he means.
2. But with a limit: When someone actually does business — “I am selling you the house for nine hundred thousand pictures” — he has actually done a ma’aseh mekach u’memkar on Shabbos, and the code word doesn’t help. But when it is more of a conversation in lashon hamishta’me’a litrei anpin, he has not transgressed a clear “v’daber davar”.
3. Another chidush: We don’t say that every expression of a hirhurim with words is already “v’daber davar”. Only when in the speech itself — without the hirhurim — there already lie words of chol, then it is forbidden. But if the speech itself is neutral, and only the hirhurim make it into business — it remains within the category of hirhurim which is permitted.
—
Halachah 7 (A) — Prohibition to Run and Jump on Shabbos
Rambam: “And it is forbidden to run and jump on Shabbos, as it says from doing your ways — that your walking on Shabbos should not be like your walking on a weekday.”
Explanation: Two types of fast walking are forbidden: ritzah (many small quick steps) and dilugg (large jumping steps). Shabbos walking should be calm, not like weekday walking.
Chidushim:
1. “Hiluchecha b’chol” — during the week one also doesn’t usually run! The answer: “larutz u’ldaleg” is a weekday running — from worry, from business, he needs to catch something. Shabbos is calm, one doesn’t need to run anywhere.
2. The prohibition is not to go far or with exertion: The Rambam brings: “A person may descend to a hot bathing spring, even in Mei Amami, and climb and ascend” — a person may crawl down to a water spring, even though he must crawl very hard, and afterwards crawl back up. The prohibition is only the manner of going (running/jumping), not the difficulty of going.
3. Distinction between medaleg and metapes: Metapes (climbing on a mountain) is also not normal walking, but it is permitted — because it is not “ritzah v’dilugg” as a manner of walking, but rather a necessary exertion of the terrain.
—
Halachah 7 (B) — Prohibition to Increase Idle Talk on Shabbos
Rambam: “And it is forbidden to increase idle talk on Shabbos, as it says v’daber davar — that your speech of Shabbos should not be like your speech of a weekday.”
Explanation: One may not increase idle talk on Shabbos. The speech on Shabbos should be different from weekday speech.
Chidushim:
1. Distinction from the previous “v’daber davar”: Earlier we learned “v’daber davar” in continuation of “mimtzo cheftzecha” — speech about business. Now we learn a separate halachah: not only business talk, but just idle talk — talking for fun, for nothing — is also limited.
2. It is not a complete prohibition, but a prohibition of excess: The Rambam says “l’harbos” — a little one may, but too much one may not. The Rambam has not given any measure (not half an hour, not an hour). It remains open.
3. What is “sichah betelah”? It is not about the topics — one may speak about cars, about recipes, about what one wants. The prohibition is the quantity — too much idle chatter. Speaking about Rebbes or about cars — both are sichah betelah when it is excessive.
4. Rema’s heter: If someone has pleasure from the conversation, it is oneg Shabbos and permitted. This makes the boundary very subjective.
5. Why is sichah betelah forbidden on Shabbos? It has to do with shevitah/menuchah, not with learning. Sichah betelah is somewhat “tirchah” — it is not calm. Just as going to work is a type of melachah, talking nonsense is also a type of melachah — not melachah actually, but it disturbs the menuchah of Shabbos. The source is “tishbos” — “mimtzo cheftzecha v’daber davar” — don’t do so much.
6. Connection to learning: The Rambam already said earlier that Shabbos is a time of learning, but from here it appears that the prohibition of sichah betelah stems more from the topic of shevitah — the difference and calmness of Shabbos — not specifically because one must learn instead.
7. Connection to previous halachos: In a previous chapter the Rambam spoke about reading shtarei hedyotos on Shabbos (prohibition of mochek/lest he erase), and there also mentioned that one may not speak devarim betelim. But there it is brought in the context of writing-prohibitions, and here it is a separate halachah of shevitah.
Source from Yerushalmi — Rabbi Shimon bar Yochai and His Mother
Rabbi Shimon bar Yochai saw his mother “increasing in speech” on Shabbos, and he said “shtuki Shabbata yoma” — “Mother, it is Shabbos.”
Chidushim:
1. From this Yerushalmi we see that the prohibition of too much talking applies also to women. We answer that the mother of Rashbi was a learned righteous woman who could learn, and she could put in hours in divrei Torah — so for her the standard is higher.
2. This is the source for the custom to shout “Shabbos!” — not when one sees a Jew driving on Shabbos, but when one sees a Jew talking too much nonsense on Shabbos.
[Digression: At a Shabbos seudah one must also let people feel free to open their mouth — pleasantness at the table is also part of oneg Shabbos.]
—
Halachah 8 — Permitted to Run on Shabbos for Matters of Mitzvah
Rambam: “It is permitted to run on Shabbos for matters of mitzvah, such as running to the synagogue or to the study hall.”
Explanation: Although we learned that one may not run on Shabbos, for a davar mitzvah one may.
Chidushim:
1. The principle is that running on Shabbos is not forbidden simply because it is tirchah — because when one goes to a davar mitzvah, even if it is tirchah, there is a simchah shel mitzvah that makes it Shabbos-like. The rule: both — talking a lot and running a lot — are only forbidden when it is for nothing. When it is for a good purpose, it doesn’t look to a person like tirchah. Many Rabbinic prohibitions are not decreed in a place of mitzvah.
—
Halachah 8 (Continued) — Calculations of Mitzvah
Rambam: “Calculating calculations of mitzvah”
Explanation: Although one may not make calculations on Shabbos (chapter 23), for a mitzvah one may — such as measuring a mikveh to know if there is the measure, or checking a garment whether it is mekabel tumah.
Chidushim:
1. Where lies the prohibition of calculations? There are apparently two prohibitions — (1) calculations (lest he write/erase), (2) speech/business. By calculations of mitzvah — how does the heter of mitzvah help on the concern of lest he write?
2. The Rambam’s language in 23:18-19: Both times when the Rambam speaks about lest he write and lest he erase, he says “shelo yihyeh k’chol, machshevosav b’Shabbos k’machshevei chol” — we see that the Rambam even by lest he write/erase also thought that it is a matter of asiyas chafatzim (not just a technical decree). The explanation is: if a person conducts himself weekday-like, he can already take out his pen because he feels weekday-like. But when he speaks about tzedakah he doesn’t feel weekday-like — therefore there is the heter.
3. Calculation is not speech: A calculation is not a conversation — it is not communication with another, it is not business. But it is also more than hirhurim — when a person counts in his head or says it out to remember, it is a special category. The Rambam put it in lest he write, but also said “sheyiheh k’chol.” By mitzvah it is only d’Rabanan which falls away in a place of mitzvah.
—
Halachah 8 (Continued) — Allocating Tzedakah to the Poor
Rambam: “Allocating tzedakah to the poor”
Explanation: Although one may not give gifts on Shabbos (matter of business / financial exchanges), one may pledge tzedakah.
Chidushim:
1. “Poskin” means only to pledge (not actually to give). But since it is tzedakah, there is the rule of “amirah l’gavoha k’mesirah l’hedyot” — a pledge for tzedakah is as if one would now be makneh it to him. Both prohibitions (speech and kinyan) are connected, but both fall away for the need of mitzvah.
2. Selling aliyos on Shabbos: There is a dispute among Acharonim about selling aliyos on Shabbos. It is apparently actual business — one sells a “product” (shishi, maftir). It is much more than pledging tzedakah to the poor, because by tzedakah one “gives”, but by aliyos one “buys”. The custom that one doesn’t say “dollars” but rather “one hundred thousand, ten thousand” — this doesn’t really help, because the language is not the problem at all — one may speak of dollars for the need of mitzvah. The problem is the kinyan/sale itself. But we see that the custom of Israel is lenient even there.
3. By a mi sheberach — “in merit of pledging” such and such — is actually pledging, and this is certainly permitted. But it is for a shul, not for a poor person — it is somewhat of a stretch to call it “tzedakah to the poor.”
—
Halachah 8 (Continued) — Public Affairs
Rambam: “And going to synagogues and study halls… to oversee public affairs on Shabbos” — one may go even to tratiyos (theaters) or palaces of gentiles if it is for the need of public affairs.
Explanation: Although business is forbidden, and it is a weekday thing to speak about politics or city matters, one may be involved in public affairs on Shabbos.
Chidushim:
1. “Lifkod” doesn’t mean only to pray — it means that the city council can meet, the planning board may meet on Shabbos in the study hall. Examples: speaking about how to improve the mikveh, making traffic lights work better, safety matters — even just community needs that are not directly a mitzvah. It can even be melachah-planning (going to fix the street, making a meeting about safety). The heter is because it is for the need of the many.
—
Halachah 8 (Continued) — Arranging Matches for Children, and for a Child to Learn Torah and to Learn a Trade
Rambam: “And arranging matches for children, and for a child to teach him Torah and to teach him a trade”
Explanation: One may speak about shidduchim on Shabbos, and discuss Torah learning or a profession for a child.
Chidushim:
1. Language of “tinokos”: “Meshadchin” means speaking (not being mekadesh). This is like the concept “mekadesh b’lo shidduchim” — shidduch is an agreement, a discussion. Rabbeinu Avraham ben HaRambam writes “mekadesh b’lashon dicha” — “dicha” means to chat/discuss.
2. To teach him a trade — even weekday things: One may speak on Shabbos with someone about teaching a child computers (a secular thing), because it is a obligation on the father to teach his son a trade — this is a mitzvah of a father for his child, whether Torah or a profession.
—
Halachah 8 (Continued) — Visiting the Sick and Comforting Mourners
Rambam: “And visiting the sick and comforting mourners… and similarly one who visits the sick says to him ‘It is Shabbos from crying out and healing is soon to come’”
Explanation: On Shabbos one may visit the sick and comfort mourners. By visiting the sick one says a special formula: “It is Shabbos from crying out and healing is soon to come.”
Chidushim:
1. Nichum aveilim on Shabbos — what does it mean? On Shabbos one does not conduct mourning practices publicly (one does not sit on a low bench), but Shabbos counts toward shivah, and the person is still a mourner. The Darkei Moshe (Darkei Shalom) says that by us we conduct that we do not comfort mourners on Shabbos. But it says in Shulchan Aruch / books of customs that on Shabbos in shul when mourners come one says “HaMakom yenachem.”
2. Formal formula vs. real comfort: A distinction between (a) the formal custom — saying “HaMakom yenachem eschem” — and (b) the essential mitzvah — being with the person, being mekarev to him, being mesame’ach him. On Shabbos, even without the formal formula, one is yotzei nichum aveilim by being there and giving chizuk. “No one has ever been comforted from this [formula] in the history of comforting mourners” — the essential thing is being there.
3. [Digression: Nichum aveilim — formality vs. reality:] Often a person dies, and his closest friend is not considered a “mourner” (he is not from the relatives who sit shivah), but he is more sad than the sister who flew in from Eretz Yisrael. Whoever goes to comfort the friend does **the
mitzvah of nichum aveilim mid’Oraisa** more than at the formal shivah. The point: one must go out from the formality to the reality of chesed.
4. Bikur cholim on Shabbos — “Shabbos hi miliz’ok”: During the week one would pray with the sick person, listen to his troubles. On Shabbos the manner is different — one says “Shabbos hi miliz’ok u’refuah kerovah lavo.” This is understood on two levels:
– Formally: Instead of the long mi sheberach formula one says only the short formula. The Ba’al HaTanya actually leaves out the entire long formula “mi sheberach avoseinu” and says immediately “Shabbos hi miliz’ok,” because the long formula is actually crying out.
– Broader: The entire conversation on Shabbos goes more in the way of chizuk — instead of groaning together, one gives chizuk that it will be good.
– A sick person who is in danger: By danger one may indeed pray on Shabbos (already learned in Hilchos Tefillah).
5. [Digression: Chizuk during the week:] The “Shabbos hi miliz’ok” approach is only good for Shabbos. During the week, when someone is sad, one should not immediately jump to “it’s going to be good” — this is a “quick ma’aseh Rabbi Elimelech Biderman” that pushes away the pain. During the week one must listen, enter into his pain, be with him in his time. People who say chizuk immediately do it because they themselves cannot bear the pain — they push it away for themselves, not for the other person.
—
Halachah 8 (Continued) — Preparing for a Mitzvah Matter, That He Should Not Mention the Sum of Purchase
Rambam: One may go on Shabbos to the end of techum in order to prepare mitzvah needs — for a bride, for a deceased (casket and shrouds). “And he says to him go to such and such place… or to bring him additions from there.” But Rebbi says: that he should not mention to him the sum of purchase. For all these and similar things… your affairs are forbidden but Heavenly affairs are permitted.
Explanation: For a davar mitzvah one may speak about weekday needs, but one should not mention a specific sum of money. The source is from the verse “asos cheftzecha” — your affairs are forbidden, but Heavenly affairs are permitted.
Chidushim:
1. That he should not mention the sum of purchase — practical nafka minah: From this stems the custom when selling aliyos in shul — one does not say the true price, one says “ten thousand” instead of “one thousand,” because one does not say the sum of purchase. However when pledging for tzedakah one does say a sum (“so-and-so gave one thousand dollars for the appeal”) — there one does not say “that he should not mention value.”
2. “Cheftzecha asurim aval cheftzei Shamayim mutarim”: This is the foundation for all the heterim that we have learned — shidduchim, bikur cholim, nichum aveilim, needs of a bride, needs of a deceased. But even within cheftzei Shamayim small limitations remain (not to say the sum, to say “Shabbos hi miliz’ok” instead of groaning) — there remains a Shabbos manner even by permitted things.
—
Halachah 12 — Reasons for the Prohibition of Muktzeh/Tiltul
Rambam: The Rambam brings three reasons for the prohibition of tiltul on Shabbos: (1) “Lema’an yanuach” — so that it should not be like a weekday, that Shabbos should not look like a weekday, and one should have rest; (2) “When they inspect and handle vessels whose work is for prohibition… he will come to do melachah” — when one handles vessels of melachah one can come to do melachah; (3) “Lest one of the craftsmen who are idle all their days go out with it… it turns out that he did not rest a noticeable rest” — people who don’t work (idlers and loiterers) also need to have a noticeable shevitah.
Explanation: The Rambam gives three separate reasons why the Chachamim forbade tiltul, and rules that one may only be metateil “kelim hatzarich lahem” — only vessels that one needs for Shabbos.
Chidushim:
1. “Lema’an yanuach” as a Reason, Not as a Mitzvah in Itself — Distinction Between Rambam and Ramban
A fundamental distinction between Rambam and Ramban. By the Ramban “lema’an yanuach” is a mitzvah in itself — one is obligated mid’Oraisa to rest on Shabbos (this is the foundation of the Ramban’s approach that “tishbosu” is an aseh of menuchah). By the Rambam however “lema’an yanuach” is not a mitzvah, but a reason — the Torah wants that one should rest on Shabbos, but this is the *reason* why the 39 melachos are forbidden, not a separate mitzvah. This means: the action is not forbidden mid’Oraisa (more than the 39 melachos), but the reason for the matter is d’Oraisa — the Torah’s intention is that Shabbos should be a different type of day. If someone finds a way not to rest without doing melachah, he is not transgressing the Torah, but we see that the intention of Torah is “lema’an yanuach”.
Therefore: By the Rambam shevitah (from “tishbosu”) is a mitzvah — this goes on shevusin that are domeh l’melachah or ein melachah (as he wrote at the beginning of Hilchos Shabbos). But “lema’an yanuach” is a separate thing — this is the reason for the prohibition of muktzeh, not for the prohibition of shevus. This is two distinctions between Rambam and Ramban: (a) “lema’an yanuach” is a reason, not a mitzvah; (b) shevitah (tishbosu) goes on shevusin, not on muktzeh.
2. Yeshayah HaNavi’s Broader Understanding of “Lema’an Yanuach”
Yeshayah HaNavi understood that “lema’an yanuach” is broader than just the 39 melachos. Yeshayah added speech, walking, and other things — he saw that the menuchah must be noticeable/visible. From this the Chachamim can also add tiltul. The kal vachomer goes like this: if Yeshayah already forbade speech (which is further from melachah), then tiltul — which is closer to actually “lema’an yanuach” because it makes one have no rest at all — is certainly also forbidden.
3. The Third Reason — Shevitah Nikheres for Everyone
The Rambam’s third reason is that there must be a shevitah hashavah l’chol adam. For a hard worker Shabbos is noticeable because he doesn’t work. But a talmid chacham or a kollel young man who does mitzvos also on Shabbos — by him tiltul is essentially the main shevitah, because this is the entire distinction between Shabbos and a weekday. Without a tiltul-prohibition one would not recognize at all by him that it is Shabbos. [The joke is brought: “How do you know that there is a distinction between Shabbos and Yom Tov? On Shabbos one puts the coffee into the hot water, and on Yom Tov one puts the hot water into the coffee — this is the noticeable difference.”]
4. All Three Reasons Apply to More Than Just Muktzeh
All three reasons are relevant not only to tiltul/muktzeh, but also to “lehalech u’ldaber” — to everything that the Chachamim added from Yeshayah and further.
5. The Meaning of “Nogea” — The Rambam’s Language
The Rambam says that from Yeshayah’s words tiltul is “nogea” (not “muchach” or “mefurash”). This is explained that it is not actually a proof, but a sevara — it is like a “touching”, a “hint”, a “scent of the matter”. By the Rambam there is a great distinction between something that one can speak of “rei’ach hadevarim” (which the Ramban takes seriously as a source) and an actual proof. The Rambam means: this makes me think that one must make such a takanah, but it is not a formal source.
6. Ra’avad’s Hasagah — Reason from the Gemara
The Ra’avad criticizes the Rambam and brings that in the Gemara it says explicitly that tiltul is “l’tzorech hatza’ah” — a fence/seyag for hotza’ah (carrying in reshus harabim). The Ra’avad asks: Why did the Rambam think up new reasons when it already says in the Gemara?
7. Maggid Mishneh’s Answer
The Maggid Mishneh says: “Rabbeinu kasav kan te’amim nechonim mida’ato v’lo nizkeru baGemara” — the Rambam wrote here good reasons from his own mind. The answer is: what it says in the Gemara about “l’tzorech hatza’ah” was only Nechemiah’s original takanah, which was already nullified (because they later changed and returned it). Therefore one needs a new reason for the prohibition of tiltul as it is today — and the Rambam gives the new reason that connects with the broader idea of Shabbos, “lema’an yanuach”.
8. Why the Rambam Brings Reasons at All
Why does the Rambam need to say reasons at all? He can just rule that the Chachamim forbade it! The answer: The Rambam wants his book to be built on Chumash — he brings on each thing a verse. Here he only has a verse from a navi (Yeshayah), but he makes it that Yeshayah HaNavi has a communication with the Torah — Yeshayah comes after it says “lema’an yanuach” and the mentioned shevusin, and he expands it. This is interesting because the Rambam is not accustomed to bring a verse from Nevi’im as a source for a prohibition — but here he does it because Yeshayah speaks about Shabbos-prohibitions that are already included in the Torah. If a navi would say something completely new that is not at all in the Torah, the Rambam would not bring it. But Yeshayah also thinks from “lema’an yanuach” — as if the Rambam sets up Yeshayah as the chacham who thinks of all these things.
9. The Rule of Tiltul
The Rambam rules: “V’asruhu l’taltel ela kelim hatzarich lahem” — the foundation of tiltul is that one may not be metateil any vessel, only what one needs for Shabbos. This means: it is not a list of forbidden things, but the opposite — a list of permitted things (davar hatzarich lahem), and everything else is forbidden. This will be further expanded in chapter 25.
📝 Full Transcript
Rambam Hilchos Shabbos Chapter 24 — Things That Are Forbidden That Are Not Similar to Melacha and Do Not Lead to Melacha
Introduction to the Shiur
Good, we are learning Rambam Hilchos Shabbos, the 24th chapter, Chapter 24. Before we go and learn this Rambam, I want to thank all those who support our shiur, and who spread the shiur among their friends, lehagdil Torah ulehaadirah, and first and foremost for the main sponsor of this shiur, our friend, the well-known supporter of Torah, Rabbi Uri Englander, may he live, may Hashem his God be with him, may the merit come in Heaven completely, and may we merit leharchiv gevulei hakedusha, to spread more Torah in Israel.
General Introduction to the Chapter — A New Category of Rabbinic Prohibitions
Yes, we have learned, we are holding in the 24th chapter, we have already learned all 39 melachos, and we have even already learned all the rabbinic prohibitions that are connected to the 39 melachos. That means, on Shabbos there are many Torah prohibitions, there are also many rabbinic prohibitions. Many of the rabbinic prohibitions are directly connected to a certain Torah prohibition. Especially after the Rambam has done the job, because in Maseches Shabbos it’s not clear, there are many rabbinic prohibitions where it doesn’t say which melacha it’s from, but the Rambam has done the work of attributing very many things that are forbidden to a specific thing. One may not, I know, do a… what’s it called, fix a bubble, because it’s a gezeira of boneh or of makeh bepatish. But one may here things… ah, yes, it’s from the Torah, excuse me. Okay, there is, or one makes a hole in a vessel, because it’s a… it’s not called building, but it’s a rabbinic building, and so forth.
But now, now the Rambam is going to begin a new category of things that are rabbinically forbidden, but not connected to one of the 39 melachos, but rather more generally rabbinically forbidden. For example, we learned yesterday that buying and selling, doing business, doing commerce, is forbidden on Shabbos as something connected to writing, “lest he come to write.” But what about types of business that have nothing to do with writing? It’s just somehow being involved in the business, it has nothing to do with writing, for example. So there are still things that are rabbinically forbidden, but for other reasons, not because of a branch of the melacha of writing, but for other reasons that the Rambam is going to enumerate here in this chapter and in the next chapters.
Discussion: The Distinction Between “Domeh Lemelacha” and “Mevi Lidei Melacha”
Speaker 1: You say the word “connected,” presumably because you want to include two other ways. The first is what is actually a gezeira for a melacha, because when one does that, he may come to do a melacha. And the other is apparently also because eventually it will come to a melacha, but because it’s similar to a melacha. Presumably because people will get confused. Not simply something that one does that is close to a melacha, but… sorry, the first type of things is things that when one does them one comes to do a melacha. The second type of things is things that people will get confused with a melacha. That’s how one would apparently have to learn.
Speaker 2: So, in other words, it’s a gezeira and a fence, just as the Sages made a fence for the Torah, it’s a fence for the 39 melachos. Now one can learn things that are not a fence for the 39 melachos, but let’s see what yes. It could be that these parts are also a fence, but it’s a fence for a different aspect of Shabbos.
Halacha 1 — The General Prohibition: “Asos Chaftzecha” and “Vedaber Davar”
The Rambam says as follows, “There are things” — until now the Rambam has said by each one of the rabbinic melachos that it’s forbidden for one of two reasons, either because it’s similar to a melacha, or because it leads to a melacha. But there are things that are forbidden even though they don’t have both these categories. “There are things that are forbidden on Shabbos even though” — they don’t have one of the two categories that makes them forbidden, which we’ve been taught until now. “Even though they are not similar to melacha” — it’s not similar to melacha, “and they don’t lead to melacha”.
Discussion: The Distinction Between “Mevi Lidei Melacha” and “Domeh Lemelacha”
Speaker 1: I mean what you’re saying is correct. “Mevi lidei melacha” means that the person who does this will also do that. That is, if we let him do healing, he will come to grind spices. And the other thing is that it looks similar, not that he’s going to do it. There’s no concern at all that he’s going to do it, but another person sees him, it looks to him like one is doing a melacha, or it has some similarity to the melacha, not that he’s going to do it directly now.
Speaker 2: It could even be that the same person will get confused, but not because the things are like a melacha. It could be it’s not a melacha at all, just as doing healing is not a melacha, but usually during the week when one does that, it comes to a melacha, so they forbade it. “Domeh lemelacha” can mean just as… “Mevi lidei melacha” means to say, maybe the person will do the melacha on Shabbos. “Domeh lemelacha” means eventually, or another person will do a melacha, or there will be a degradation of the prohibition of melacha. Because one does it, it looks similar. Like a practical difference that one can understand how there’s a distinction, but there’s no distinction, in practice there’s no distinction, it’s just two reasons. But the Rambam in practice there are things that are neither this nor that, and also forbidden.
Speaker 1: Yes, the word “forbidden” means the Sages forbade. The Gemara regarding Shabbos is exempt, okay.
The Source of This Prohibition — The Verse in Yeshayahu
He says here as follows, because it says, there’s a verse about this. He says as follows, it’s a rabbinic prohibition. The rabbinic prohibition the Sages took from a verse. The Sages saw such a verse, in the prophet, in Yeshayahu it says as follows, the Torah speaks about Shabbos, and the verse ends with blessings, the prophet ends with blessings for those who keep Shabbos. But what is the language? He says as follows, “Im tashiv miShabbos raglecha”, you will restrain on Shabbos your feet, or your habits, “asos chaftzecha beyom kodshi”, you will restrain from doing your affairs on the holy day. And later in the verse it says again a similar “beyom kodshi”, on the holy day which is holy to the Almighty. And the next verse continues, “Vechibadetoh”, you will honor the Shabbos, how? “Me’asos derachecha”, by refraining from doing your ways, from doing your things, “Mimtzo cheftzecha”, from finding your affairs, it already says “doing” what you need, here it means to become from speaking, to refrain from certain speech.
The Explanation of the Verse — Prohibition of Walking and Speaking About One’s Affairs
So the Sages properly explained the verse and said as follows, therefore, here they saw as follows, it is forbidden for a person to walk in his affairs on Shabbos, a person may not go about his affairs. It doesn’t mean physically going about his affairs, it means being involved, going in the way that leads to what he’s seeking now in his affairs, and what he desires. Chefetz means to desire, or does that mean a thing? A chefetz is lent to me. Yes, a chefetz. A thing that one desires. A thing that a person has acquired. A person should not go about his matters on Shabbos, and not only that, but even to speak about them, even not to speak about his matters, which is stated “vedaber davar”.
So he explains, such as speaking with his partner what he will sell tomorrow or what he will buy. For example, speaking with his partner about the future of their business. Or speaking with… not necessarily in the business, but “how he will build this house”, how one will build such and such a house, “and with what merchandise he will go to a certain place”, what it’s worthwhile for him to do business in such and such a place. All this and similar things are forbidden.
Discussion: The Distinction Between This Prohibition and Buying and Selling
It’s actually all these things that are a bit similar to what we learned about buying and selling, but even if it’s not in the category of buying and selling, it’s not something that… buying and selling means selling, here it means speaking about commerce. But by selling we also had a bit more than actually selling. But buying and selling one can say is something that when a person is involved in that he will write, because it’s really connected. This is more planning, matters that have to do with his business. It’s not similar, it’s not similar to melacha, it’s not something where he’s going to earn money.
Speaker 1: What about like calculating accounts that need to be carried, whether of the past or of the future?
Speaker 2: Accounts of the future is very similar to what’s written here “with what merchandise he will go.” But that is actually an account, which is why it’s similar to melacha, because when he makes the account one writes. But here we’re speaking more, even when it’s much less than that. It’s not actually an account, a plan that one is going to do, but one is brainstorming, one is speaking about something future in the business. Yes?
Speaker 1: Okay.
Speaking Is Forbidden, Thinking Is Permitted
All this and similar things are forbidden, these things, and similar things are forbidden, as it says “vedaber davar”. Interesting that he focuses on the “davar” word immediately. Speaking is forbidden. That is, one should refrain from “vedaber davar”. From speaking about what? About your affairs. You should not walk, your walking on Shabbos should not be like on a weekday, you should not go as it were about your affairs, and also not speak about them, as it says “vedaber davar” which refers back to your affairs. Okay.
So he explains, the prohibition here is on speaking. Speaking is forbidden, but thinking is permitted. A person may think. I don’t know if the word is limiting, but one cannot prevent a person from thinking his thoughts, from thinking about his future. The prohibition is on speech.
Speaker 1: Permitted lechatchila, truly. Yes.
Speaker 2: So, it’s not as you say that thinking is permitted because one cannot force a person. One can, there are thoughts that are forbidden in the Torah. Yes, but thinking is permitted means that it’s fine, it’s good.
Discussion: Why Does It Say “Thinking Is Permitted” Here?
Speaker 1: Yes, good. The prohibition is on speech. Forbidden and permitted are technical terms in Hilchos Shabbos. In Hilchos Shabbos, forbidden means rabbinically forbidden, and permitted means completely permitted. Right.
Speaker 2: Someone wants to say that there’s a measure of piety that one should not think, one should not contemplate, but what it says… as if, he comes to limit piety. It doesn’t mean about thoughts, it means in practice. Yes. Yes, it could be, but it’s a bit funny why he puts it in here.
But he means to say, one learns from this also the permission, that it says specifically speech, not thought. I mean what he means to say is that the minimum action of Shabbos is speech. It says, he’s going to say, going by the boundaries of the places to look at the properties is more action. The smallest type of action of Shabbos is speech. One would have thought that one may not even think, but that’s already more than what was forbidden. The forbidden things are however until after speech, going and coming and speech.
Now we’re holding at bringing the verse. It says in the verse, it doesn’t say “vechashov chaftzecha,” it says “vedaber davar”. So already.
So now the Rambam is going to say further what else one may not do. I mean that it’s more with the words of “tashbos raglecha”, not going with the feet, or “asos derachecha”, not doing actions that are weekday matters. So apparently, first one learned the source, both the source and also the idea, and now one goes in practically. That what it said “forbidden to walk in his affairs”, but that was essentially the explanation of the verse and not any halacha. What does “to walk in his affairs” mean? He doesn’t know anything yet. He’s going to tell us various examples of this.
Discussion: The Status of This Verse — Torah Law or Rabbinic?
Speaker 1: One must mention, you spoke about this yesterday, that there’s a verse, if so it’s apparently from the Torah. But the Rambam holds that even Prophets and Writings is essentially rabbinic. It could be that it’s a decree of Yeshayahu the prophet, there’s no difference. A verse from the words of a prophet, divrei kabbalah, according to the Rambam, I mean according to most, almost always a verse from divrei kabbalah is rabbinic, yes? Except sometimes there are Rishonim who learn differently. There are places where one finds that it’s more stringent because it’s in the Prophets, but by the Rambam he certainly holds very extremely that a prophet cannot even decide a halacha, it doesn’t come from the prophet. I mean the Rambam says this very clearly in his language, because he says “ne’esru”. “Ne’esru” means he, when he says “ne’esru” afterwards it says what he means, the Rabbis forbade it. Why did the Rabbis forbid it? Because they found a verse. It’s a rabbinic prohibition.
One can even say more than that. “Ne’esru” — the Rabbis, one of the Rabbis was called Yeshayahu the prophet, and he forbade it. Here it says that he forbade it.
Speaker 2:
No, it looks like later “ne’esru because it says”, one of the Sages saw the verse in Yeshayahu, but the verse says that Yeshayahu didn’t say an explicit prohibition. Yeshayahu also didn’t say an explicit prohibition, yes, later he says a blessing about it, he doesn’t say a language of prohibition. The Sages made a language of prohibition. Yeshayahu also doesn’t say “lo ta’aseh,” even by muktzeh.
Speaker 1:
“And from where were they forbidden”? This means like they saw in the verse that this is how Shabbos should look, but perhaps not in the form of a prohibition. Yeshayahu the prophet simply said a prohibition. Yeshayahu, part of his prophetic words there he speaks about the holiness of Shabbos.
It could be, I’m just saying, the Sages later forbade it based on the verse. Or it could be that Yeshayahu is the Sage who forbade it. Or it could be a third thing in between, that all Yeshayahu gives the idea that on Shabbos there must be “mimtzo cheftzecha,” so there are things that are forbidden, which are like a fence for this. Or that there was a decree based on this later. There are certainly things that Yeshayahu didn’t say everything, but…
It could also be that Yeshayahu said more general words. For example, “lalechet bechaftzecha” he means “la’asok bechaftzecha.” Later the Sages explained more what this means. “Vedaber davar” means actually speaking, “Shabbos raglecha” means going to look at the business. It’s really explained.
When the verse is read, one will see that it’s a language of a verse that says that one may not go on Shabbos. It doesn’t mean walking, it means going to be involved in my business.
Speaker 2:
Yes, but I mean also, as long as he says “it is forbidden for a person to walk in his affairs on Shabbos”, he hasn’t yet begun to say the prohibition of going. “To walk in his affairs on Shabbos” is really the same language as “to be involved in his affairs on Shabbos.” Now he’s going to say what the “to walk” means, because the “to walk” here doesn’t yet mean walking, it means being involved. Just as “to walk in a good way” doesn’t mean walking, it means being involved in something.
Speaker 1:
Exactly, it’s certain that there are verses of tradition in us to walk on the paths that the good ones have walked, you know? “Vehadarta pnei zaken,” “vehalakhta bidrachav,” that’s a thing. But yes, actually, it’s a parable, yes, or less than a parable, it’s called an image, right? An image, a simile. Yes.
Halacha 1 (Continued) — “It Is Forbidden for a Person to Inspect His Gardens and Fields on Shabbos”
Speaker 1:
Good, what is the prohibition of going to be involved in his affairs on Shabbos? “It is forbidden for a person to inspect”. “To inspect” means to visit. To visit means from time to time. Well, an inspection, well, to inspect his affairs. “To inspect,” “inspection after inspection,” yes. The periodic thing. A person who has a business, has a field, from time to time he goes to visit.
Laws of Shabbos Chapter 24 – Preparation from Shabbos to Weekday, Speech on Shabbos, and “Vedaber Davar”
It’s a time to time thing, it can be on a regular basis, but pekida (inspection) is checking, right? But checking at a certain time. If someone looks at something the whole time, he’s not poked. Poked means when he remembers that he needs to once in a while, minimum once a year, maximum, he must go be poked. It says in this week’s parsha, “yifkod es kol adam”, “yifkod Hashem”. The Almighty is a checker person. Ah, you know what, chayav misa. No, also Rishonim, “yifkod”, yes. It says “lifkod”. “Yifkod kol basar”, “im kifkudas kol basar”, yes. This we just discussed in Berachos. Pekida is a language of remembrance, like “pakod yifkod eschem”, Zichronos. And here too is the language, it means to check out, as you say, it’s implied from this that before you didn’t, but simply it doesn’t mean to visit exactly, it means more like to check. “To check” in English is a good word for us.
“It is forbidden for a person to inspect his gardens and fields on Shabbos”, to go check out, but not to stroll around looking at how beautiful it is. To go like an inspector goes down to inspect a place on Shabbos. “Inspect” is perhaps a good word, okay. “In order to see what they need or how their fruits are”, to check what the field needs or how the fruits turned out. “For this is walking to do his affairs”, this is literally the translation of the word, this is walking, he goes to do his affairs, to do, to know how his affairs are, to know what he has to do.
And seemingly, just to do would have been an unsustainable thing. Someone who is contemplating on Shabbos, may one just like that… Someone makes a big Shabbos meal, may he go look around in the kitchen? It means to do things that one does.
Story of a Certain Chassid
Speaker 1:
It’s interesting, he brings here on the side a story, it says in the Yerushalmi and in the Bavli, that there was a certain chassid who went walking on Shabbos in his vineyard, and he saw something, a fence of the vineyard, a part of the gate. A vineyard has a fence, yes? It says in Yeshaya too. He saw a gate that needed to be fixed, so he thought, “Okay, motzaei Shabbos I’ll fix it.” Then he caught himself, “Oh, I thought on Shabbos to fix, I’ll never fix it.” This is already a midas chassidus, it’s not a prohibition on such a thing.
Speaker 2:
No, he didn’t mean from now to do, he wanted to make backwards that it was never a sin. The sin only took away from you to fix it, so retroactively he didn’t have any sin. I thought it was like a fine, like someone who does a melacha on Shabbos may not have benefit.
Speaker 1:
And the Almighty made a miracle, there came some sycamore, some sort of plant, and grew there exactly and made the gate, and from that he had sustenance his whole life from it. Because he was concerned about opinions, but opinions is not according to halacha, but from there you see that there is a prohibition to go check the vineyard on Shabbos what it needs, and the like.
Halacha 2 — Waiting at the Techum
Speaker 1:
Right. And similarly it is forbidden for a person to go out on Shabbos to the end of the techum. A person may not go on Shabbos until… Here we’re talking he’s not going to his field, just, he has somewhere he needs to go motzaei Shabbos, to travel somewhere, to deliver something, so he goes already on Shabbos as much as he can. That is, on Shabbos one may not go out from the techum, but within the techum he wants to go the maximum that he can, and stand there until it gets dark, and wait there, in order that he should be close to do his affairs on motzaei Shabbos, so it should be close to do what he has to do motzaei Shabbos. And since he is found walking on Shabbos to do his affairs, because he goes in order to be able to do his affairs, he goes in order to be able to do what he has to do.
The Principle: Under What Circumstances
Speaker 1:
The Rambam says a very important principle, these words are said, yes, these words are said, when he waits at the techum, when this is only when he went, this is called machshich al hatechum, he went before it becomes night, that means he went together, he waited together with the sun, the sun goes away, it gets dark, he waited along, he went there where it gets dark until the Shabbos techum, to do something that is forbidden to do on Shabbos, because then he prepared for something that is forbidden. But if he waits to do something that is permitted to do on Shabbos, even if he goes out from the techum to do it, he went to look at the end of the techum because he wants to soon go try a melaveh malka at the Rebbe’s, this is permitted. Even though one may not go out outside the techum, but he didn’t now go out for a forbidden thing, the prohibition is going out when he does it.
It’s not like guarding, he’s not going to check, for example earlier we said he goes to plant, let’s say he wants to go plant, the prohibition is sowing, that he doesn’t do. But he goes just because he needs to guard there, he’s a guard, he needs to make sure that they don’t steal during Shabbos too, he’s a guard, it’s forbidden to do on Shabbos, so that he may go, even he goes, interesting, a gabbai goes out outside the techum, so that doesn’t mean that he goes out outside the techum, that’s not a melacha that he saw.
Right, right. Or going out, it happens to be that it doesn’t happen here, but interesting, it’s only a hypothetical that he could do the thing. Aha, the Gemara brings the Gemara.
Examples from the Gemara
Speaker 1:
One may not wait at the techum to bring attached fruits. One may not go to the techum erev Shabbos before motzaei Shabbos, before it gets dark before motzaei Shabbos, to bring attached fruits, to go cut and bring fruits that are still attached, or to hire workers, or hire workers. Because these are, to bring attached fruits is a Torah prohibition, or even to hire workers is only rabbinic, this is forbidden.
But one may wait to guard fruits. But one may indeed go down there to guard the fruits, for it is permitted to guard on Shabbos. One may guard fruits on Shabbos. One may even wait to bring an animal and detached fruits. Why? Because he’s not going to ride there on the animal, riding is not permitted, but if the animal, he calls it and it comes. There is a way of bringing the animal in a simple manner, he should call the animal and the animal will come. Even if it is outside the techum, even if the animal is outside the techum and he will need to signal for the animal to come out.
Speaker 2:
On Shabbos may one do this too? An animal may come out outside the techum?
Speaker 1:
No. An animal, if it goes by itself, it can go as much as it wants, but if a person calls it, it is bound to his techum. I don’t know. It seems that he may indeed. He says so. Why is this different? Not clear.
Discussion: Why May One Signal for an Animal Outside the Techum?
Speaker 1:
He says, the animal, he calls it and it comes, even though it is outside the techum. It seems that one may, because the person does nothing. Going outside the techum is not permitted, but signaling for an animal. It seems that it doesn’t have to do with shevitas behemto. Techum Shabbos is perhaps a fence for oneself, it’s not from the 39 melachos. It seems that one may make an animal do this. If he would have had to go himself to bring the animal by hand from outside the techum, one wouldn’t be allowed to go even erev Shabbos, because he must do something that is a desecration of Shabbos of going outside the techum. But here where he only needs to basically signal for the animal, why is this not like a donkey driver and such things that we learned earlier?
Speaker 2:
A donkey driver is when he carries, that’s a fence on carrying, but outside the techum is itself only a weaker prohibition. That one may. One didn’t learn about techumin Shabbos because…
Speaker 1:
Okay. The same thing, fallen fruits one may also, because if there were partitions, even if it is indeed outside the techum, but if there would have been… or even from a karmelis to a reshus hayachid, or whatever. But if there were partitions through their father on Shabbos, which is not really a melacha, even he may not.
It’s interesting the definition, as if it doesn’t have to do with really a prohibition, because he goes on Shabbos, Torah, in melacha.
Laws of Shabbos Chapter 24 – Preparation from Shabbos to Weekday, Speech on Shabbos, and “Vedaber Davar”
Continuation: Going Outside the Techum for Detached Fruits
Speaker 1:
Have you already learned about techumin Shabbos?
Speaker 2:
Okay.
Speaker 1:
Detached fruits went out – one may also, because if there were partitions there, even if it is indeed outside the techum, but if there would have been partitions there, even from a karmelis to a reshus hayachid or reshus harabim, but if there were partitions there, it would be permitted to bring them on Shabbos, which is not really a melacha. Even if he may not.
Innovation: The Definition of This Permission – It’s Not Essentially a Melacha
It’s interesting the definition, as if it doesn’t have to do with really a prohibition, because he goes indeed outside the techum, he won’t go, and even not only a techum, it could be even a Torah prohibition, but still, essentially what I’m going to do is not something that is forbidden on Shabbos, for if they were within the techum or within my domain I would be allowed to pick up detached fruits, so I’m not going to do a melacha. It’s an interesting definition, one must understand it.
Definition of “Preparation” – Must Be a Noticeable Action
Speaker 1:
Yes, and it seems here from all these things too that he must do something that is very noticeable that he is engaged in something for motzaei Shabbos.
Question: Going to a Different Shul to Finish Earlier – Is This Preparation?
Because I was thinking to myself, many times here a person knows where he davens shalosh seudos every week, and this week he needs to fly right after the time, so he goes to a different shul because there they finish earlier. He goes on Shabbos, doesn’t that mean he’s preparing to be able to fly, yes? It’s also like preparing.
Answer: Preparing Must Be When He Goes to a Place That Isn’t Shabbos-Like
But one sees that preparing must also be when he goes to a place where there are the fruits, he goes to a place that isn’t Shabbos-like. Do you understand what I’m saying? If a person should do something at home so it should be ready motzaei Shabbos to do a melacha, we don’t broaden the prohibition that far. That is permitted, that’s for sure. He must also do something that is preparing.
Speaker 2:
Ah, you mean that he makes a techum?
Speaker 1:
One used to also make a techum, but he goes until there. But he does something a little bit, but when he should do something… as I say, I want to finish shalosh seudos earlier so I should be able to do motzaei Shabbos, that he may do.
Example: Going to Sleep to Be Rested
But for example going to sleep, people talk about this, yes, one shouldn’t go to sleep because one wants to be rested motzaei Shabbos, or erev Pesach, I don’t know what, Yom Tov. Then one starts to talk, but I don’t know, not about preparation. There one starts to say preparation, one may not make preparation on Shabbos, yes? Even he doesn’t do anything. That’s not with this preparation. It’s the same law, but one must see in his action that he does something weekday-like, he does something that has relevance.
Example: Going to the Cigarettes
For example, think, let’s say a person, he must grab a cigarette motzaei Shabbos on time. So when it’s still Shabbos, he starts to walk around in his house, so when it’s his mentioned time, he can still grab the cigarettes. There you’ll say, I’m going to the cigarettes. But he goes home, a person may go home. It’s not… these are somewhat open things. I say, one must find the exact definition, but one sees this all the time. Someone goes next to his cigarettes, I don’t want to say next to his phone, and he needs it very importantly. One must think. Clearly, it’s relatively permitted, but one sees enough that the prohibition… and here one sees it’s not yet standing. It’s not in the case, this we’ve already seen.
Example: Saying to His Friend – “To Such-and-Such Place I’m Going Tomorrow”
In general, one sees another example that one may do so. Just like that you can also say the permissions. Ah, a cigarette is certainly forbidden to smoke on Shabbos. Okay, in general, another thing. In general, saying to his friend. A person may indeed say, “To such-and-such place I’m going tomorrow”. I’m going to such-and-such city tomorrow. Suddenly you know that one may not say also not. He’ll catch you with. He’s talking something practical. He’ll make you business. He’ll buy that right.
Why May One Do This? “If There Were Burganin”
Why may one do this? Because one may go to another city, technically. Because, “if there were burganin there, they would walk there on Shabbos”. If there would have been buildings, burganin means guarding, little houses where guards sit. Such a thing would make the Shabbos techum spread out. Because if next to a city there are such small houses close to the city, the Shabbos techum spreads out. So, someone needs to walk to the next nearby city, even if it’s not in the Shabbos techum. But it’s something that we would have had a way that it should be permitted, so it’s not so extremely forbidden. Not only a bit, it’s similar to the previous halacha of if the fruits would have been in a domain he would be allowed to carry, if the city would have been a bit closer he would have been allowed to go. As if he doesn’t say that I’m going to do a melacha, he only says I’m going to go, going is permitted on Shabbos, it just happens that here is too far that city, imagine it wouldn’t have been far.
He Doesn’t Say What Business He’s Going to Do
When he says “to hire workers” he doesn’t say what business he’s going to do, because then it would indeed have been forbidden. He only talks about the walking, and the walking is something that is permitted on Shabbos. It means, he doesn’t say something clearly that techum Shabbos makes it not forbidden, it’s only the steps in the field.
Discussion: Why Does One Say “Because If There Were Burganin”?
Speaker 2:
“Because if there were burganin” means to say, at least there wouldn’t be any problem of techum Shabbos, yes?
Speaker 1:
It means, let’s say, if he says I’m going to travel with my horse, which is rabbinically forbidden, or I’m traveling with my car, which is perhaps forbidden by Torah law, I don’t know, that he certainly wouldn’t be allowed to talk, because if I say I’m going to travel motzaei Shabbos, it means I’m going to do a melacha, one may not talk about doing melachos.
Distinction: Talking About Going vs. Talking About Traveling
One may not say motzaei Shabbos I have a car, so it comes out here. If I say motzaei Shabbos I’m going home, it happens I’m going home with my car, you don’t need to know, you don’t need to talk, I didn’t talk about the melacha. Going home one may indeed on Shabbos too. Ah, even if it’s outside the techum I may indeed arrange, like there where there is an eruv one may. I can even say “because of eruv techumin”, but he doesn’t say. The burganin is simply that it’s already become so you say the distance of the techum.
Question: One Can Say “Because If There Were Burganin” on Every Melacha!
Speaker 2:
No, one must understand not “because if there were burganin”, because one can say it on almost every melacha. When I’m going to go motzaei Shabbos to dig, if it would already have been dug out one would be allowed to go, what’s done here?
Speaker 1:
“Because if there were burganin”, it’s not there.
Answer: Going Is Essentially Permitted, Digging Is Essentially Forbidden
There is something that is indeed permitted. You see that the things that are essentially previous things, that means going is not a melacha, going is permitted. If there would have been burganin they would have been allowed, only it happened that here one forbade. You see that what I’m seeking is not to go in a forbidden manner.
“It Seems That You’ll Stand With Me in the Evening” vs. “Be Ready for Me in the Evening”
Speaker 1:
Further what else one may, it is permitted for a person to say to his friend, for a person may not hire a worker, he already said, yes, he said “to hire workers”. One may not even go to a place that is prepared, a person may chat with someone and say so, “It seems that you’ll stand with me in the evening?” Do you think we can meet tonight? If he doesn’t say about what he’s talking. But he should not say to him “Be ready for me in the evening”, he may not tell him in a manner he commands him.
Distinction: In the Language of a Question vs. In the Language of a Command
When he says it in the manner of a question, in the manner he’s chatting, “What do you think, can we meet tonight?” He doesn’t tell him about what. But when he says it in a manner, “I want to make with you tonight an appointment”, it turns out your affairs on Shabbos, because when he does that, he does something.
Explanation: Thought Is Permitted, Speech Is Forbidden
I would perhaps say it like this: One didn’t forbid thought, one only forbade speech. So when he chats with someone, even in his head he has that at the meeting he’ll talk business, so he has a thought, “and in his heart, heart at all”, he didn’t even speak. He talks, he says things that one may do on Shabbos.
“Be Ready” = Making an Appointment
But when he says, “I want to make an appointment”, he now does an affair. One of the things that a person must do when he does business is make appointments. When he chats off with someone when they’ll meet, he has now done some preparation for something that isn’t Shabbos-like.
Discussion: What is the Difference Between the Different Expressions?
Speaker 1:
The expression “heyei nachon” sounds very weak. I once thought that it simply means to say, “be ready to work.” If you add the one word “to work,” everyone understands why it’s forbidden. The problem is that it says that a little less is also forbidden. This is hard to grasp – what is the difference between what is in question form or what he says “heyei nachon,” something like “hanir’eh” – the simple meaning is you want, perhaps also the reason is to me.
Explanation: “Heyei Nachon” is an Expression of Authority
“Heyei nachon li la’erev” is, I think, there is an authority here, he says it like an authority, like a boss says to his worker. He must agree, but by hint. Good, but he says, do you see how he makes an appointment? He says to his worker, “Tonight, be ready, I need to talk to you.” He has now made an appointment, he has now done something boss-like, he has now done something that has to do with his… he has done his will, as you say. But when he says, “Perhaps you can come tonight?” “Heyei nachon li,” what we’re going to do is work… something is not exactly clear about the difference, I haven’t brought out the example so well, the expression that the Gemara’s world made between the difference of the expressions, I don’t understand it so well.
The Beit Yosef’s Explanation
He says that the Beit Yosef says “vehayei im nachon” means be ready to work. He says, when he says “shetimta demilta” he means it can be a way that people speak. That is, perhaps it is so, if it’s “mishtama litrei apei,” it could be that they’re going to meet to eat pizza. Precisely, you can’t, you won’t meet him for pizza, you’ll meet to do business. Or according to our explanation there is indeed a revelation of intent, whatever you know, but “heyei im nachon” is more an expression that is only said about business, you’re just coming to a meeting. The expression of “heyei im nachon li le’et erev” is truly such an expression, “heyei im nachon li baboker,” “velishma’el achi.”
Speaker 2:
Yes, he says, also a condition, it’s also a condition. There is a halachic ruling. Okay.
Conclusion: The Custom of the World – “Little Pictures” and “Not Spoken About on Shabbat”
Speaker 1:
So, we have discussed here about… if people want to be careful about the laws, they need to know the detailed laws. We see from here that the custom of the world to say “bilderlech” (little pictures) instead of money, or even to say the words “nisht um Shabbos geredt” (not spoken about on Shabbat), is often a funny thing, because often it doesn’t help, but we see that an expression that has two meanings has a place in the prohibition of “vedaber davar.”
Speaker 2:
Yes. Yes, yes, true. Because hirhurim (thoughts) are permitted.
Hirhurim are Permitted Even When Everyone Knows What is Meant
Speaker 1:
Hirhurim are permitted means even in a manner where everyone knows what is being discussed. That is, the bilderlech means money, but he didn’t say money. Okay. But when someone actually makes business, “I’m selling you the house for nine hundred thousand bilderlech,” okay, we’ve closed the deal, he has actually made an act of buying and selling on Shabbat. But when it’s more an expression with two meanings, he hasn’t transgressed a clear “vedaber davar,” only a hirhur.
Speaker 2:
Right. Right. Okay.
Additional Explanation: Hirhur vs. Dibur (Speech)
Speaker 1:
One can perhaps say a bit more. We don’t say that when someone speaks something about hirhur on Shabbat… We can say it this way, hirhur is permitted, but anything that you bring out the hirhur with words, is no longer good, because it’s already “vedaber davar.”
Innovation: Only When the Speech Itself is Forbidden
But I would say no. If in the “vedaber davar” itself, without the hirhur, there are still no words there… even let’s say the person who said “nir’eh shetimta demilta le’et erev,” he made an appointment now, yes? Because in both their thoughts an appointment happened, but in the speech no appointment happened.
Speaker 2:
Right. I think there is such a reasoning, that the speech that is forbidden on Shabbat is primarily speech that does something. That’s how he brings it in Har HaMoriah.
Example: Talking About a Meeting vs. Making an Appointment
Speaker 1:
That is, if I, as you say, if I talk and it becomes a bit of a deal, or you’re actually going to come, but just talking, “What do you think about this?”, it becomes fantasies because you want to talk. Work that isn’t work, that he needs to make more appointments? It becomes for him a certain dream, or a sign that something isn’t happening. I didn’t say that this is the word, because when he says that he says yes, they’ve discussed it, he doesn’t need to… no, but it’s not necessary, because it’s not necessary.
Idle Talk, Walking, and Speech on Shabbat – Laws of Shabbat Chapter 24 (Continued)
Law 24 (Continued) – Clarification in “Speech” About Objects: When Does a Conversation Become a Prohibition?
Speaker 1:
That is, if I, as you say, if I talk and it becomes a bit of an agreement that you’re actually going to come, but just talking like that, “What do you think about this?” It becomes fantasies because you’re talking to someone from Chaim Stein.
“What do you say to a nice beautiful work job? So, you’ll make more appointments?” It becomes in this a certain decision, there lies in this something or a shadow that something will be taken. Someone goes… because he says a foolish student the work, when he says yes, they’ve discussed it, he doesn’t need to… no, it’s not obligatory to me, because it’s not obligatory. He doesn’t want to come, the other one can’t come, or… aha. I’m saying a leniency for myself, I want to say a leniency, that if even one speaks yes about things, if it’s only spoken, not because I spoke must the other one do it. Because we see people can do, very many people do almost all masses, because usually this is only spoken. One must know here exactly everyone. It matters if one is someone who does seriously. Again, even as one speaks only holding still we’re just the first stage, but essentially it’s seriously spoken. It’s spoken, but if it’s just chatted, that’s just chatted. One must know, you don’t know.
Example: Looking for a Ride on Shabbat
But for example, I’m looking for a ride on Shabbat, you’ve perhaps understood Monsey tomorrow, it counts that it’s ten, because if driving, I can say to myself, driving, I’m not talking about starting the car, I’m talking about the driving. Imagine you would have had a way to go to know, you don’t know. That would go the leniency. But here comes in, if a person finds a creative way, that he asks, he makes a conversation, and he asks people, when are you going home from here? He doesn’t say the word driving, and he doesn’t say the word, even in his head he’s now making, he’s now building that tomorrow when he goes inside he should approximately know when the people go how, as long as it’s not said, it remains a way everyone thinks underneath. Maybe.
Two Leniencies in “Vedaber Davar”
And also by me is the other leniency, that other leniency, not about the thought with the other leniency. There are two leniencies that have been learned until now thought, when one doesn’t say clearly, and second said when one says about a thing that it’s not clear that it’s a prohibition, one can do it in a permitted manner. I say, when it’s not clear, even the thought is in back of the whole thing clear, but in the speech itself it hasn’t yet stood clear.
Speaker 2:
Okay, or do you want to say that the previous leniency is also about this? That is, I can say “limtzo chaftzecha ani holech” (I’m going to find my objects), that although he’s going to do it in a forbidden manner, but he hasn’t said it. He said that he’s going to go, it’s not a prohibition to go.
Speaker 1:
Ah, precisely there there isn’t the lack of chefetz (object/desire). I didn’t speak about that. Perhaps that is the reason why it’s a leniency.
Philosophy of Language: Words vs. Intent
It’s interesting, it has to do with how we look at language a bit, and I’m not going to go into philosophy of language now. Because once one could say that whatever brings out the hirhur you’ve said it, no difference which words you say. But we see yes, there are expressions that work, “harei at mekudeshet” (behold you are betrothed) works, “harei at nesu’ah li” (behold you are married to me) doesn’t work, whatever, it’s the right expression.
Speaker 2:
Okay, very good.
Law 24 (Continued) – Prohibition to Run and Jump on Shabbat
Learning the Verse “Im Tashiv MiShabbat Raglecha”
Speaker 1:
The verse says “im tashiv miShabbat raglecha” (if you restrain your foot from Shabbat), literally every word is explained and learned from. It’s like this, we have already learned one meaning of “me’asot derachecha” (from doing your ways), that one may not go outside the techum (boundary). This is the “lalechet” (to go), we learned from “lalechet bechaftzecha” (to go in your desires) or “im tashiv miShabbat raglecha”, holding back the feet on Shabbat from going. But the feet from going. Yes, it specifically spoke about the expression of “walking.” But we learn out something more from the feet, that besides the prohibition of going for the sake of work from here, no, from the expression “derech.” No, it could be that “me’asot derachecha” we have already learned out that one may not go to the techum. But “me’asot derachecha” means something more, that one may not run.
The Rambam’s Language
What do we learn out this way? “Ve’asur larutz uledaleig beShabbat” (And it is forbidden to run and jump on Shabbat). Two types of ways of running fast: one can through many small steps but very fast, or one can make very large steps, yes? Shene’emar “me’asot derachecha”, you should restrain yourself from going your ways. What does this mean? “Shelo yehei hiluchecha beShabbat kehiluchecha bechol” (That your walking on Shabbat should not be like your walking on a weekday). On Shabbat you should only go the calm way of walking, not like the way of walking of running.
Question: “Hiluchecha Bechol” Also Isn’t Usually Running
It’s interesting, because “hiluchecha bechol” also isn’t usually “larutz uledaleig.” But “larutz uledaleig” is a weekday running, a running of worry, of business, he needs to catch something, he needs to do something. Shabbat is calm, one doesn’t need to run anywhere.
The Rambam’s Explanation: The Prohibition Isn’t Exertion, But the Manner of Walking
Says the Rambam, but it doesn’t mean to say that one may not walk a lot. It means the manner how one runs should not be in the manner of running and jumping, but a person may walk even if he exerts himself very much with the walking. Veyeired adam (And a person may descend), a person wants to go down to drink water from a lake, from a spring of water, he needs to crawl very far for this. Veyeired adam, be’er, rechitzah, chamah, afilu ein mei amami, afilu hu dakak mei amami, umtapes (And a person may descend, a well, washing, sun, even if there’s no people’s water, even if he needs to hack people’s water, and climb), he needs to crawl and go down and drink, umtapes ve’oleh (and climb and ascend), and crawl again up the way, all these things one may do.
Speaker 2:
That means, the prohibition isn’t to go far? Although outside the techum one may not go, but a well is a hypothetical case that as an opening of the techum he may go, even if it’s difficult. It’s not a prohibition to go on a difficult walk, the prohibition is to run.
Speaker 1:
He also says that basically being medaleig (jumping) and being metapes (climbing) isn’t the same thing. A person who… one can say that being metapes is a type of way…
Speaker 2:
Yes, because a person climbs on a mountain, it’s a type of way of… it’s also not normal walking.
Speaker 1:
True, he needs to crawl because he’s crawling on a mountain. Yes. But he means to say that it’s not the word “walking with exertion,” because walking with exertion is also entering into the cave. It’s the manner of walking of running. The Rambam is going to explain it more.
Why Does a Person Run? Business vs. A Matter of Mitzvah
Why does a person run? He needs to catch the bus. On Shabbat one doesn’t catch a bus. He doesn’t need to catch business. But soon we’ll see, to a shiur (Torah class) to learn one runs. This will be soon. For a davar mitzvah (matter of mitzvah) they permitted it.
Law 24 (Continued) – Prohibition to Increase Idle Talk on Shabbat
The Rambam’s Language
Speaker 1:
So, it was added from this verse that the essential thing that it means to be engaged in business on Shabbat, it was added walking like on weekdays. And something more was added, speaking like on weekdays. Not speaking about business, but the way how one speaks. What is to increase idle talk on Shabbat? One may not increase idle talk on Shabbat. Shene’emar “vedaber davar” (and speak a word), shelo yehei diburcha shel chol kediburcha shel Shabbat (that your speech of weekday should not be like your speech of Shabbat). Your speaking on Shabbat should not be like your speaking on Shabbat. What does this mean? That there should not be an abundance of idle words.
Difference From the Previous “Vedaber Davar”
It’s going to be clarified the difference from the earlier verse that brought “vedaber davar,” which brought “vedaber davar” in continuation to “mimtzo cheftzecha” (from finding your desires). Speech that is not of weekday. Now we’re already not only speaking about speech about business, but just to speak for fun and for nothing. Is there a measure how much one may speak on Shabbat? Because he doesn’t say how much. This can’t be a complete prohibition, because sometimes it says to increase, when a person needs to have it for important, you know, he needs to spend time with his child, there is very much idle talk, also not any abundance.
Speaker 2:
That’s not idle talk, that’s actually a mitzvah.
Speaker 1:
Here he’s speaking about some sort of idle talk that is generally permitted, true? On weekdays, because it’s speech of weekday as if, and on weekdays one may, but on Shabbat one may not. It’s very unclear what this means, but that means, it’s like a little. The idea is, according to how much one talks on weekdays, he should talk less.
Explanation: It’s Not About the Topics, But the Abundance
Without the words “leharbat besicha beteilah” (to increase idle talk), one would have said “shelo yehei diburcha shel chol,” as if one would have said something the topics should not be topics from weekdays. But we don’t see such a thing. It’s not the simple meaning that on Shabbat one may not speak about cars or about recipes. But that is idle talk. But idle talk one may not. I mean to say, there isn’t a prohibition of speaking about non-Shabbat things. Speaking about rabbis or about cars, both is idle talk that one may not have that it’s an abundance of speaking too much.
Speaker 2:
Speaking about rabbis is a mitzvah.
Speaker 1:
Or is it a mitzvah, or is it a mitzvah to speak lashon hara (evil speech) about them. One of the two.
Speaker 2:
But don’t you know that it’s a tradition in Ropshitz that one must before davening speak about enemies of the righteous?
Speaker 1:
Anyway, I’m not saying so, it’s very important, there’s an obligation on the community to trample its leaders, I don’t know his language.
Speaker 2:
No, no, I know what you want to say, but what I mean to say is that it’s not about the topics, it’s about the abundance of idle talk. It’s an abundance, also the prohibition is the abundance.
The Rambam Didn’t Give Any Measure
Speaker 1:
He brings here from the Gemara, a little one may, a little one may, but a lot one may not. So, at some point one must stop the conversation. I don’t know when it’s a lot.
The Rema’s Leniency: If Someone Has Pleasure
And the Rema has a leniency that if someone enjoys it specifically, this is oneg Shabbat (Shabbat pleasure). Interesting. Because as if you could be abundance of idle talk, so also the leniency is oneg Shabbat. This speaks about a person, that a normal adult doesn’t truly enjoy speaking nonsense. You know, sometimes on weekdays he needs to… he speaks nonsense and afterwards he feels funny about it, yes. Even during the act.
Speaker 2:
I hear. Regret afterwards, even if he has pleasure during the act, but regret is to him afterwards.
Connection to Previous Laws: Reading Secular Documents
Speaker 1:
But I see, he notes that in the previous chapter we learned about reading secular documents on Shabbat. That was actually the prohibition of erasing, but we had the language that one may not read even in Ketuvim (Writings), a decree lest he tilt.
Speaker 2:
Yes, okay, he needs to think to… during the time of the study hall.
Speaker 1:
Right, so on Shabbat there are two prohibitions, the prohibition of speaking or even reading things during the time when the community learns.
Speaker 2:
Interesting, there he brought it in precisely right after speaking about the prohibition of erasing.
Speaker 1:
Yes, okay, but after speaking about writing, nonsense, he said what one may not speak idle words, idle words.
Why is Idle Talk Forbidden? Rest, Not Just Learning
Speaker 2:
But I understood that the Rambam already said that Shabbat is a time of learning.
Speaker 1:
It’s not clear. It seems, we, I would have thought, presumably certainly you’re right that Shabbat is a time of learning, or even not speaking, speaking of righteous people, most righteous people, something. But from here it seems more from the topic of the rest of Shabbat. It has to do with the difference of Shabbat. Shabbat should be calm. It seems somehow idle talk is not calm. It has to do with the rest, like tashev (you shall sit), yes? Tashev, tishbot (you shall rest), from finding your desires and speaking a word. Don’t do so much. Idle talk is a bit of a sort of work. I don’t know why it’s a melacha (work). It’s not an actual melacha, but like going to work is a sort of melacha, so talking nonsense is also a sort of melacha. I never understood, what do all those people do whose job is to make podcasts and talk for one evening? On Shabbat he’s surely exempt, he doesn’t need to make a podcast.
200000
It’s interesting, because here it says that what one has pleasure from is permitted. Normally, his pleasure is from the Rebbe. There is indeed a normal person who has pleasure the first ten minutes, and afterwards he’s already talked too much. The person who speaks for an hour, he needs an hour.
It’s difficult, and because of this the Rambam left it open. Also, the Rambam didn’t grasp it, he didn’t say, I don’t know, a half hour, it’s not an amount. But it seems to me from the context that it’s a burden, it’s somewhat like not rest. What is rest? Don’t speak too much. To us it seems perhaps it’s not speaking too much.
Again: Shabbos Rest, Not Just Learning
But even here it can also be that it’s connected with what the Rambam already said that Shabbos is a time for learning. It’s not clear. It seems, we, I would have thought, presumably certainly you’re right that Shabbos is a time for learning, or even not speaking, speaking tzaddikim, most tzaddikim, something. But from here it seems more from the topic of the rest (shevisa) of Shabbos. It has to do with the difference of Shabbos. Shabbos should be calm. It seems somehow idle talk (sicha betela) is not calm. It has to do with the rest, like “tashev,” yes? Tashev, tishbos, mimtzo cheftzecha vedaber davar. Don’t do so much. Idle talk is a bit of a sort of work. I don’t know why it’s a melacha. It’s not an actual melacha, but just as going to work is a sort of melacha, so talking nonsense is also a sort of melacha. I never understood, what do all those people do whose job is to make podcasts and talk for one evening? On Shabbos he’s exempt, he doesn’t need to make any podcast.
It’s interesting, because here it says that what one has pleasure from is permitted. Normally, his pleasure is from the Rebbe. There is indeed a normal person who has pleasure the first ten minutes, and afterwards he’s already talked too much. The person who speaks for an hour, he needs an hour.
It’s difficult, and because of this the Rambam left it open. Also, the Rambam didn’t grasp it, he didn’t say, I don’t know, a half hour, it’s not an amount. But it seems to me from the context that it’s a burden, it’s somewhat like not rest. What is rest? Don’t speak too much. To us it seems perhaps it’s not speaking too much.
Conclusion: One Shouldn’t Look at It This Way
It means that on Shabbos we are truly limited with what one can speak, yes? If it’s interesting, it’s apparently a story and a story, or words of Torah, and all other things are idle words (devarim betelim). One shouldn’t look at it this way.
The Rambam in Peirush HaMishnayos: Five Types of Speech
The Rambam in Peirush HaMishnayos, again and again, he is very lengthy a bit about the topic of speech, yes? You remember the five types of speech: mitzvos, sins, and vows, and hated ones. The Rambam was very interested particularly in the topic that most people are
Halacha 7-8: Things Permitted on Shabbos for the Sake of a Mitzva
Halacha 7 — Continuation: Idle Talk on Shabbos
Speaker 1:
If it’s interesting, if it’s a Chassidic story and wonder, or words of Torah, and all other things are idle words (devarim betelim). It may be that one needs a certain edge to look at it this way. The Rambam in Peirush HaMishnayos again and again is very knowledgeable, he is lengthy a bit about the topic of speech, yes. I remember there are five types of speech: mitzvos and sins and vows and lashon hara. The Rambam was very interested in general in the topic that most people speak too much nonsense. So on Shabbos is a bit less nonsense, nu? So it’s simple.
Very good. So when are all these things permitted? Yes. I also think the obligation is perhaps only for men, for adults. One can say children and women, children yes, all their talk is idle talk, because they’re not engaged in maasei merkava, they’re not engaged in Torah. Everyone has his level. Everyone has his situation. Someone who speaks a lot, on Shabbos a bit less.
Source from Yerushalmi — Rabbi Shimon bar Yochai and His Mother
They bring that in the Yerushalmi it says that Rabbi Shimon bar Yochai saw his mother speaking on Shabbos. But it doesn’t say speaking, “marbe bedibur,” speaking too much. “Shtuki Shabta yoma.” He would have said that once it becomes a burden for her she should stop. Ah, very good. You see that it’s also for women. For a woman.
Speaker 2:
No, but there you see, according to the woman is a rabbi, it’s already a thing even for a woman.
Speaker 1:
That’s the source for shouting “Shabbos.” When should one shout “Shabbos”? Not when one sees a Jew driving on Shabbos, he’s not standing here. When one sees a Jew speaking too much nonsense on Shabbos, “Shabbos!”
Speaker 2:
No, he didn’t God forbid shout at his mother. He didn’t shout at his mother.
Speaker 1:
No, he said very nicely, “Mommy, let’s speak Shabbos.” Let’s say it’s good Shabbos. There the language is, “shtuki Shabta yoma.” He didn’t shout God forbid, it’s not right. He said nicely Shabbos. He said Shabbos. It’s not a matter.
It may be that the point is, regarding the mother of Rabbi Shimon bar Yochai was certainly a learned righteous woman, who yes knew how to learn. She could have put in five-six hours Shabbos afternoon in words of Torah, things that are relevant for women. It says yes, “Yom Tov is given for women.” Okay, let’s learn further. And this speaking is already almost doubled.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
No, but he certainly didn’t shout. He said “Shabbos hayom,” one remembered that he speaks, but not too much.
Digression: Conversation at the Meal
“One may run on Shabbos for matters of mitzva.” No, I say it for a reason, because I’m an agitated person. There are people who shouldn’t talk at the meal. A meal is also part of the meal that everyone should feel free to open their mouth. If there’s a certain tension at the table, that means it’s idle words. That means people should have pleasantness.
Speaker 2:
Yes.
Halacha 8 — One May Run on Shabbos for Matters of Mitzva
Speaker 1:
“One may run on Shabbos for matters of mitzva.” We discussed that one may not run on Shabbos. Now he goes in to speak the details of the prohibition. He says, what we said that one may not run on Shabbos, that’s not for a matter of mitzva, but for a matter of mitzva one may run on Shabbos. Such as, he may run to the synagogue or to the study hall.
It means, running on Shabbos is not the prohibition simply because it’s a burden, because when one goes to a matter of mitzva, even if it’s a burden, but there’s perhaps a joy of mitzva, therefore one may.
This is to note, the entire reason is essentially ways that one may indeed run or speak or do one of the things that we discussed that it’s not Shabbos-like. When it’s a mitzva it is indeed Shabbos-like.
Speaker 2:
No, I mean to say that one can say it this way: speaking a lot is a burden, running a lot is a burden, but both are only forbidden when it’s for nothing. Both things, when it’s for a good purpose, a person doesn’t look at it as a burden.
Speaker 1:
Okay, in any case. And in any case it’s because a mitzva overrides the matter of the talking.
Speaker 2:
Yes, true. Many rabbinic prohibitions are not decreed in a place of mitzva. Such as he may run to the synagogue or to the study hall.
Calculations of Mitzva
Speaker 1:
And what else may one do? Calculate calculations of mitzva. We learned that one may not make any calculations on Shabbos and Yom Tov, or, here was also “vedaber davar.” Yes, but to think calculations of mitzva. We also learned that one may not make measurements, check how much things weigh. That was in the previous chapter 23. But in measurement of mitzva one measures, such as a mikva, to know if it has the required amount. A mikva to know if there’s a measure. It means that one is learning laws of mikva, or that it’s relevant for prayer on Shabbos. One needs to check the mikva, see if it’s kosher. If a garment unfortunately receives impurity, these things also require measurement, but ordinary measurement one may not do because of lest he write, lest he erase. But this one may, because by mikva mitzva the Sages didn’t decree.
Discussion: Where Lies the Prohibition of Calculations?
Speaker 2:
Yes, I just want to say, there are apparently two prohibitions, both on calculations, and also because we’re speaking about allocating charity, the next piece, it can be a prohibition of business dealings, which is lest he write or erase. And here we’re apparently only speaking about the running and talking. One needs to understand how went the concern that he’ll write. It may be that when it’s a mitzva that too is permitted, just as we see that many things are permitted for the sake of mitzva. Or it may be for the sake of mitzva one doesn’t come to write, because one takes a mikva, it’s already kosher. One needs to understand.
Speaker 1:
I mean the point is, look in 23:18-19, the Rambam has a very interesting language. Both times when he speaks about lest he write and lest he erase from writing and calculations, he says “so that it shouldn’t be like weekday, his thoughts on Shabbos like weekday thoughts.” It’s something, you see that the Rambam even by the lest he write and lest he erase he also thought that it’s a matter of doing one’s affairs, you see? Both times, he says again… I thought that he means to say that if he conducts himself weekday-like, he can already take out his pen, because he feels already weekday-like. And you want to argue that when he speaks of charity he doesn’t feel weekday-like. Perhaps so.
Perhaps the Rambam held, he was in doubt where to place the calculations of mitzva, whether in lest he write, lest he erase, or it’s what is indeed very close, yes, making calculations. It may be making calculations perhaps, but I don’t think it’s a prohibition of speech, because he can even make the calculations in his head. Let’s say he says it out of his mouth, but it’s not a matter of conversation. When a person counts, yes, he stands and he makes in his head the calculations of the size of his fields, how much he’ll make, it’s not a matter of talking, it’s a matter of… But it’s more than thought. When a person makes a calculation, let’s say he needs to say it because that way he’ll remember it, but it’s not something he needs to do in communication with another, it’s not conversation, it’s not business dealings, it’s a calculation. But it’s also not thought, it’s more than thought, it’s a calculation.
So, he placed it in lest he write, but he also said “like weekday,” you see, both times he said. At least, and calculations of mitzva, the unique name is also only rabbinic which is in a place of mitzva.
Speaker 2:
Okay. It’s actually interesting, because the other prohibitions that the Rambam said, all these rabbinic prohibitions he didn’t say that one may in a place of mitzva, only the “doing your affairs,” because the matter is the object of prohibition.
Allocating Charity to the Poor
Speaker 1:
Okay. Like allocating charity. Allocating charity to the poor, we learned yesterday that one may not give any gift on Shabbos, because it’s a matter of commerce, it’s a type of financial exchange. Here too, here would apparently be a matter of commerce, but allocating means only one says to. But because it’s charity there’s the thing of saying to the Most High is like giving to an ordinary person, as if one would now be transferring to him.
Speaker 2:
Right. It can be both. The two things are connected. One may not transfer, but it’s very good. Either way, one may not transfer, but giving charity to the poor one may indeed.
Discussion: Selling Aliyos on Shabbos
Speaker 1:
Right. I saw in the previous, there’s a dispute among the later authorities about selling aliyos on Shabbos. It’s apparently commerce. There are those who say it’s not real commerce, one can’t go to court over it. Perhaps yes? Or one can say that here there’s the leniency that for the sake of mitzva one may. But this is dependent on the inquiry, whether for the sake of mitzva is also actually permitted commerce. We’re only speaking that the topic of speech is permitted.
There are shuls where one conducts oneself to say, one doesn’t say dollars, one says one hundred thousand, ten thousand. What does it help? It’s very interesting, because one can truly see a place to forbid this selling of aliyos, because it’s much more than pledging charity to the poor, because it’s as if one is selling a product. One is selling charity, one says he gives charity. Here he’s buying shishi, he’s buying it, it’s actual commerce. But one sees that the custom of Israel is that even there one is lenient. I know that actually there one said a different language, I know.
Speaker 2:
Yes, but the language is only a topic of speech. On the contrary, it’s a trick that we say, the language is generally not the problem. You can speak of dollars as much as you want for the sake of mitzva. The problem is the selling. On that it doesn’t help that you say thousand instead of dollar. And the question is also later, when one makes the Mi Sheberach, “in merit that he pledged” such and such, the language is actually allocating. Yes, that’s certainly permitted. But it’s charity to the poor. But it’s for a shul. It’s a shul, it’s not for a poor person. It’s a bit of a stretch to say it’s a mitzva.
Speaker 1:
Yes. You’re asking a question. Hekdesh. But hekdesh is not permitted. It happens to be that it’s indeed a shul, and one needs now to consecrate it to something. Okay, I mean the next piece will perhaps speak about a shul. “And one may go to synagogues and study halls…” No, one needs strength. Yes, but not to pray, but let’s see. “And even… one may go either way to be engaged in communal affairs.” That is, although business dealings are forbidden, a person will think that going to meet politicians, speaking about the city, speaking about politics, is forbidden. But one may go, if the political rally is in a study hall, in a synagogue, and it’s speaking about this rabbi or that rabbi, or it’s speaking about gentiles, this politician and that politician, even if it’s in theaters, it doesn’t happen among gentiles, even in theaters or in palaces of gentiles where one must go, to oversee communal affairs on Shabbos, to be engaged in communal affairs. Although there’s also the matter of weekday-like activity, yes, one speaks about, let’s say, one speaks about business, but when one has already gone for the sake of the public, the community has gone, one may go.
Communal Affairs
It can be even melacha, one goes to fix the street, I don’t know what. One goes to make a meeting on Shabbos about, I don’t know, about safety of drivers during the week. Although it’s not a Shabbos-like thing, but it’s a matter of communal affairs. Whatever it is, I don’t know. To oversee doesn’t mean simply, the city council can meet, the planning board may meet on Shabbos in the study hall. There the Jews meet at shalosh seudos, they speak about how they’ll improve the mikva, I don’t know what, whatever. Mikva is anyway a mitzva, but for the sake of the public, even simply, the traffic lights should work better, other things.
We learned yesterday that one doesn’t consecrate on Shabbos, which also has a matter of acquisition. But one may indeed speak of matches. But here one speaks of improving the wells. But it’s more closely connected. Yes? It’s forbidden to consecrate, forbidden to give for consecration, but permitted. It’s forbidden to calculate calculations, forbidden to speak in commerce, but such types of acquisitions or such types of conversations one may indeed.
Arranging Matches for Children
“And one may arrange for children to be betrothed”, one may, the language is somewhat interesting. “One may arrange for children to be betrothed”. Are there children? Arranging means speaking. Yes, just as one consecrates without matchmaking, there is indeed a matter of a match, it’s an agreement. No, I mean, here, according to the languages, here the language as you say, the language that we saw, as I said, it says in Rabbeinu Avraham ben HaRambam “consecrates with language of discussion,” discussion means talking, discussing.
Halacha 24 (Continuation) – Arranging for a Girl to be Betrothed, Visiting the Sick and Comforting Mourners on Shabbos
Explanation of “Arranging for a Girl to be Betrothed”
Speaker 1:
The language is somewhat interesting. “Arranging for a girl to be betrothed”. The father goes to shul and he says that there’s a girl in court. No, not there’s a girl. “Arranging” means speaking.
“Arranging” means speaking? Yes, just as “consecrates with language of matchmaking.” What is a match? What we call a match? A match means an agreement? No, I mean that here, according to the opinions, here the language, just as the same thing the language that we saw, as I said, it says in Mareh HaPanim that one consecrates with language of matchmaking, “matchmaking” means talking. One may talk, discuss that one will have a wedding, one will be betrothed, consecrated.
So “arranging,” I mean that the word “arranging” applies to all the things afterwards. One may make plans, be engaged between people. Just so one may sit together a few activists, I know, “for a girl to be betrothed,” to arrange a match, because a child. He may be engaged because a child to teach him a book, he may discuss on Shabbos with a teacher who should learn with the child. Or even to teach him a craft, he may speak with someone about teaching his son computers, which is a weekday thing. This comes into this matter because there’s an obligation on a father to teach his son a craft.
This is a mitzva, simply the mitzva of a father for his child is to teach him either a book, that is Torah, and also to give a profession.
Visiting the Sick and Comforting Mourners – Distress on Shabbos
Speaker 1:
And visiting the sick and comforting mourners
On Shabbos one may not be occupied with things that involve distress. Have we already had this clear? We haven’t yet had it clear, but we already know that one may not… On Shabbos it was nullified, we learned in Hilchos Tefillah, on Shabbos one does not occupy oneself with troubles. On Shabbos one does not occupy… The Rav does not stand up on Shabbos to recount all the troubles that exist in the world, that one should pray about them, because that will bring in distress. But that doesn’t mean that the mitzvos of chesed are not still there. Visiting the sick, one must indeed go visit a sick person, and one indeed comforts a mourner. Even on Shabbos, the mourner doesn’t sit shiva, one doesn’t perform public mourning practices on Shabbos, but one may comfort. One sees that he is a broken Jew, one comforts him.
Discussion: Mourning on Shabbos
Speaker 2:
Who says one doesn’t sit shiva on Shabbos?
Speaker 1:
One sits, one doesn’t observe public mourning practices. But sitting shiva one does sit. That means that he is a mourner. One goes to see him at home, one comforts him. I have never yet seen anyone comfort mourners on Shabbos, because there is a text for comforting mourners, one doesn’t say “Hamakom.” One doesn’t say it on Shabbos. But here one sees that yes, but the person is in mourning, Shabbos is still a meal of Shabbos.
I think that comforting mourners here doesn’t mean the mitzvah that one goes to say “Hamakom yenachem eschem.” No one has ever been comforted by that in the history of comforting mourners. That is a mitzvah, but the main thing is being there. In any case, I think it’s a strengthening for people – I haven’t spoken with many mourners – that he is not alone in his days of mourning. Everyone who has a connection with him comes over. But here comforting mourners doesn’t have to mean the form that one sits low. No, comforting mourners can also mean he speaks to a broken person, I comfort a person who is sad. On Shabbos he is also sad, and if one comes to him on Shabbos one does the mitzvah of comforting mourners.
Speaker 2:
It is said that one doesn’t say it.
Speaker 1:
People know, it’s not instituted, I don’t know why. I mean, there are places where on Shabbos mourners come to shul and one says “Hamakom yenachem” – not more critical places.
Speaker 2:
But do you know about this?
Speaker 1:
Well, but I mean to say that the comforting mourners of Shabbos doesn’t have to be the saying, but the comforting mourners is not that. A person comes who is in the midst of his days of mourning, you bring him close and you gladden him, that is the manner of comforting mourners on Shabbos. Because on Shabbos there is indeed a custom that one doesn’t perform mourning practices, but he is sad and you do the mitzvah of comforting mourners.
It’s the same comforting mourners on Shabbos, it doesn’t mean something different than the whole week, except for what… no, let me explain better. A person can either he has some friend who is very depressed lately, he can go spend time with him, or he can go to some shiva house to comfort someone whose sister passed away. The first is a mitzvah d’oraisa, that means true comforting mourners, comforting a person who is sad. The second is a custom, a custom that after a person is a mourner one does such a form of custom. So even if one doesn’t do the form of custom of comforting mourners, but there is something called the mitzvah of chesed.
Discussion: Custom vs. Mitzvah D’oraisa
Speaker 2:
But that’s exactly what I come to argue about. First of all, I don’t know what you mean, it’s not a custom to go sit by the mourner. It’s a social thing, it’s comforting, that’s how one comforts, it’s an order. It’s not asked, the people come. So they come, and when comforting mourners means that, it doesn’t mean the other thing you’re saying. Actually, all comforting mourners means what you’re saying in the first case. That’s why one comes, in order to provide for him, one is with him. But there are many people, it becomes such an order, it’s like that. One says some verse because it’s written on a card, one doesn’t have to say it, one fulfills it without saying that verse also, not the words. But the main comforting mourners, that means the normal comforting, goes on Shabbos also. Mourners don’t sit, you say that one doesn’t say shiva on Shabbos, that’s not true, on Shabbos one doesn’t conduct mourning practices, Shabbos overrides all the… but you say public mourning, he doesn’t sit on a low bench, but there’s no difference, one comes in and says to him “Hamakom yenachem,” exactly like during the week.
And you say that there are places where there is literally such a custom that on Shabbos in shul, when the mourners come to shul, one says “Hamakom yenachem.” I think it’s even brought in the Shulchan Aruch or in the books of customs. We think, as you say, we think that comforting mourners is some formal thing, that if he’s not sitting I can’t do comforting mourners. One can very well. You know that someone is sitting shiva, you can go to him on Shabbos, and one fulfills it. He should be happy also, also not.
Speaker 1:
At the same time I also want to say, that when one doesn’t say the specific verse, and one is simply nice to him because one knows that he is now in his days of mourning, one has also fulfilled comforting mourners. Because the plain meaning of comforting mourners doesn’t mean to say a certain verse, it means to comfort a person who is a mourner. It doesn’t mean comfort, it means indeed to go to his house, and I don’t know whatever one does.
Digression: Formality vs. Reality of Comforting Mourners
Speaker 1:
I have some side agenda. Often there is a person who died, and he had a very close friend, who is literally his closest friend, no one looks at him. He has some sister who came the day before from Eretz Yisrael, because that’s the halacha. So seemingly to accept the custom-law, the sister is a mourner, and the friend is not. But if someone goes to comfort the friend, he will do the mitzvah of comforting mourners d’oraisa even more than he comforts the sister who is not really sad. But that’s not relevant, those are the laws about mourners.
Speaker 2:
But what is there sad?
Speaker 1:
Anyway, why should he be sad? You understand what I mean to bring out, to take out from the formality to the reality of the… be well, continue.
Speaker 2:
True, true. Here it also says this, but what do I say? Yes.
Visiting the sick on Shabbos – “Shabbos hi milizo’ok”
Speaker 1:
Further the Rambam now says, one goes to visit a sick person on Shabbos, he does the mitzvah. But usually when one goes to visit a sick person in the middle of the week, what would the person have done? He would have prayed with the sick person, or he would have listened to the details of his troubles, that’s the manner. But on Shabbos there is indeed a concept that one should not be occupied with asking for needs on Shabbos, one should do the mitzvah differently. “And so one who visits the sick says to him Shabbos hi milizo’ok, Shabbos is not a day that one cries out, u’refuah kerovah lavo, and the healing will soon come.” It must be a manner that the form of visiting the sick should look different on Shabbos. I would say it’s also more of a recommendation, because if the sick person is indeed one who is crying now and he’s screaming and you need to listen to him, the mitzvah of visiting the sick will indeed be to… Here one can also come to the formality. There is a formal way how one usually goes, one would have said a chapter of Tehillim, one would have said the long prayer for healing, and now one says the short version Shabbos hi milizo’ok. If you want to say it not formally, you can translate this into the broader conversation. The conversation on Shabbos goes more in the way of strengthening, on Shabbos one doesn’t cry out, on Shabbos a healing will come, instead of “Oy, Ribono shel Olam, help already.” You can say it, both can work the same thing.
We already learned, as you say, we already learned in Hilchos Tefillah the law that one doesn’t cry out on Shabbos. That’s why indeed the Mi Sheberach that one makes in the beis midrash, afterwards one still says Shabbos hi milizo’ok. It’s a bit funny, because it means one doesn’t say any Mi Sheberach, one only says Shabbos hi milizo’ok. The Baal HaTanya actually leaves out the entire text of Mi Sheberach “Mi sheberach avoseinu yevarech es hacholeh,” and he says immediately Shabbos hi milizo’ok, because the long version is indeed crying out. Of course, if there is a sick person who is in danger, we learned one may indeed pray on Shabbos.
Discussion: Prayer for the sick
Speaker 2:
And further, what else does one do? You should know that it agrees with the Rambam in Hilchos Talmud Torah, I don’t know about saying a verse for the sick person.
Speaker 1:
Ah, it’s not… we’re talking here about prayer, we’re talking here about prayer.
Preparing for a mitzvah – needs of a bride and needs of a deceased
Speaker 1:
One may prepare initially, we learned earlier that one may not go to the edge of the techum on Shabbos in order to be able to go out immediately after Shabbos for weekday matters. But one may indeed, for example, a groom or a bride, he is waiting for the bride’s dress to arrive, or for a deceased person, and an aron and shrouds. And one says to him, one may say to a worker or to whom, go to such and such a place.
Speaker 2:
“To him” means to a non-Jew? If one does it through a non-Jew?
Speaker 1:
I think one says one to the other, tomorrow, he’s talking about tomorrow. Or one may do the weekday matter for a bride or for a deceased, or to bring additions from there, or to bring from such and such a place, or to bring additions of a maneh, or to bring finishers. But Rebbi says, that he should not mention to him the sum of the purchase. It means, one permitted for a mitzvah matter, but also still one should… ah, that’s it, not say the sum of the purchase. It remains indeed more forbidden, some such thing. Not a number, buy for two hundred dollars. I think that’s why the custom when selling the aliyos one doesn’t say the amount. He says ten thousand instead of a thousand, because he doesn’t say the sum of the purchase. But when one decides on tzedakah one indeed certainly speaks of a sum, because one says, so-and-so gave a thousand dollars for the appeal. And there one doesn’t say not to mention value.
Conclusion – “Your affairs are forbidden but Heavenly affairs are permitted”
Speaker 1:
He says that the Rambam, the conclusion, is on all these things that we just learned. All these and similar things, all these things, even to run for a mitzvah matter, a well and similar, all these things, it is a mitzvah for him, as it says “me’asos chaftzecha.” Chaftzecha, that’s what you desire, are forbidden, but chaftzei shamayim, that’s Heavenly matters, are permitted.
I see here he brings down, that later… there is a question, how does one comfort mourners on Shabbos? Must one say a similar thing, like “Shabbos hi milnachem,” some such thing. And the Darchei Shalom says that one conducts that one doesn’t comfort mourners on Shabbos by us. Anyway, there is what it says.
Well, we’re flying, but the foundation is the same thing. What is the plain meaning of the permission “me’asos chaftzecha”? One can learn further on both our ways. It’s not decisive, it’s only a precision in the verse. But it’s interesting, the Chazal permitted here, but there are still the small limitations of not saying the sum, or only saying “Shabbos hi milizo’ok” versus really groaning along.
Digression: Strengthening on Shabbos vs. during the week
Speaker 1:
But it seems to me from the matter of the sick person, that in the middle of the week one should not go with the approach of “Shabbos hi milizo’ok,” because there are people who when someone is sad one says, it will be good. I say to that that it’s terrible, and one says it’s a quick act of Rabbi Elimelech Biderman, because one doesn’t want the time to come in, that’s good for Shabbos. But in the middle of the week one must hear his time, put into his time. Again, the reason why people say strengthening is because they, he doesn’t renew for you, he asks himself, it’s hard for him to be with time, so he says strengthening, understand? He quickly pushes away from there. True, on Shabbos it’s true, on Shabbos one doesn’t want to despair, so one indeed says so. But during the week is indeed as you say, it’s indeed a mitzvah to despair in a measured way.
Chapter 24, Law 12 – Reasons for the prohibition of carrying/muktzeh (continued)
The Rambam’s three reasons for the prohibition of carrying
Speaker 1:
Because the Sages didn’t want Shabbos to look like the weekdays. And the prophets, and the Rambam explains, he even adds, because there is even a danger from this. Because on Shabbos one doesn’t do any melacha, one doesn’t go to work, a person will say, “Ah, today is a good day to organize my garage.” He will be busy every Shabbos, what is there like Sussex Boy, and the Torah says indeed “lema’an yanuach”, so he won’t have any rest on Shabbos.
“Lema’an yanuach” – reason, not mitzvah
But again, the whole piece of “lema’an yanuach” doesn’t really fall out, because he already said enough that it’s a kal vachomer from “vedaber davar”. Right, but I think the prophet itself is “lema’an yanuach.” Why does he say it here specifically? Why doesn’t he say as an explanation for the prophet right when he says, the “lema’an yanuach” also goes up on speech and walking also? Perhaps when speech is not relevant. I want to tell you that it’s harder than speech and walking. Because speech won’t make “she’lo yanuach,” but if he will be carrying he won’t rest at all. It could be that speech is also because it’s like a fence for “lema’an yanuach,” but it’s even further. And here you’re even closer, it’s literally “lema’an yanuach.”
I would say perhaps an approach like this: that it says in the Torah “lema’an yanuach.” So someone will say, “lema’an yanuach”? Obviously one may not carry. Someone will ask, isn’t it true that “lema’an yanuach” only goes on the 39 melachos? Why all other things may one not? He will say, “No, you see that the prophets forbade more than the 39 melachos for the reason, that it should look Shabbos-like.” So you see that “lema’an yanuach” is broader than the 39 melachos.
Right, but it’s still not d’oraisa. “Lema’an yanuach” still doesn’t mean that it’s a prohibition d’oraisa. It’s still not d’oraisa. “Lema’an yanuach” from the Torah only goes on the 39 melachos. But you see that the Torah wants one to rest, the reason why the 39 melachos are forbidden is so that one should have rest. So the act is not forbidden mid’oraisa, but the reason for the matter is d’oraisa. The picture of the matter is that the Torah wants Shabbos to be a different kind of day. And you see that even that Yeshayahu Hanavi learned the verse this way, Yeshayahu Hanavi understood that “lema’an yanuach” is not only the narrow meaning of the 39 melachos, he added speech and other things that it shouldn’t look like, one should see that the rest, the rest should be visible. So certainly one can add carrying also. One doesn’t need any… I don’t know why he says that word “visible.” I don’t know where it says. One accepts three. I don’t mean specifically that word “visible,” but…
Discussion: “Lema’an yanuach” – reason for muktzeh, not for shevus
Speaker 2:
The Rambam says later shevus and nikeris, but that’s another thing.
Speaker 1:
You’re putting… I’m still at the first reason. I think that yes, but one must only mention that we remember, we spoke at the beginning of Hilchos Shabbos, the Rambam, what the Rambam wrote that “tishbosu” means that he should not do all these labors, not nullify the rest. And the Rambam said that this means rest. One sees from the Rambam that no, rest is certainly a general rest, but it’s more similar to melacha or resembling melacha. “Lema’an yanuach” is a reason for the prohibition of muktzeh, not for the prohibition of shevus. Indeed “lema’an yanuach” is a two… first thing, first difference between Rambam and Ramban. And the second difference is that the Rambam doesn’t say that it’s a mitzvah to rest on Shabbos. Rest is indeed a mitzvah, and perhaps here like what the Rabbis call shevus, is an obligation of that. But “lema’an yanuach” is not a mitzvah, rather it’s the reason. That means, the Torah wants one to rest on Shabbos. Although the Torah didn’t command to rest on Shabbos, if someone finds some way, he doesn’t transgress the Torah, but one sees that the intention, the reason, is “lema’an yanuach.” And regarding this reason the prophets and the Sages added the prohibition of carrying. Right?
The second reason – he will come to do melacha
“Furthermore,” says the Rambam, “there is another reason for the prohibition of carrying. That when he will inspect and carry vessels whose work is for prohibition,” he inspects and touches the vessels whose work is for prohibition, he is very close, as part of the inspection, he wants to check the whatever, the drill works, he will quickly give it a turn on. First he is occupied with them a lot, he will come to do melacha.
The third reason – recognizable rest for everyone
English Translation
“And furthermore,” says the Rambam a third reason, “perhaps one of the craftsmen who are idle all their days will go out.” There are people, a portion of the nation, who are not craftsmen and are idle all their days, “such as the idlers and those who sit on street corners,” whom the Rambam says are enjoying themselves all their days. The only hard work they have is there in Sefer Nashim that the idlers and those who sit on street corners must do every day. “For all their days they do no work,” they do nothing. “And if it were permitted to walk and speak and carry as on other days,” if one would be allowed to walk, speak, and carry as on other days, “it would turn out that he did not rest a recognizable rest.” One would not see upon him that he is resting. The hard workers, one sees that they don’t work on Shabbos, but the respectable Jew, the distinguished talmid chacham, one doesn’t see any rest upon him. Therefore, rest from speech and carrying is a rest that is equal for every person. The Sages said that there must also be a rest that is visible by everyone.
In other words, he also says that there is a prohibition for the craftsman. Yes, he has another reason. But the Rambam adds a third reason, that there is a person who does work all week. Certainly in truth Shabbos is different, but one needs Shabbos to be different from the entire week. If someone who is a kollel young man, he also does mitzvos on Shabbos, he doesn’t have, one doesn’t recognize any difference between Shabbos and the entire week. Why must there be a recognizable rest? Also because it says “so that he may rest.” He doesn’t say why, but it’s somehow obvious that Shabbos is different from the entire week. It cannot be that Shabbos is basically the same. Ah, a question arises, what will be with the people who don’t work? Do you know what is the essence of their work? So, in carrying is essentially the main Shabbos for the people who don’t work, because that is the entire difference that he makes Shabbos different from the entire week.
As I once told my friend, he said, “How do you know there’s a difference between Shabbos and Yom Tov?” On Shabbos one puts the coffee into the hot water, and on Yom Tov one puts the hot water into the coffee. That is the recognizable difference. So, if one doesn’t do any work, that is the main thing. But you’ve seen very clearly that all three reasons are not only on muktzeh, but also on “walking and speaking.”
All Three Reasons Apply to Everything the Sages Added
So, he comes back again to Yeshayahu, that Yeshayahu had all three things in mind. Perhaps the second is not clear, “from finding your needs,” but it could be, because the first and the last are relevant to everyone, and the middle one is specifically on carrying, so the Rambam’s order is a bit difficult. Nevertheless it fits because he says, “Apparently he wants to say this, that this is all still one thing that is essentially included in the words of Yeshayahu, although it doesn’t say there ‘to carry,’ but the Sages understood that this was also so.”
“They Practiced Not to Carry” — Levels Upon Levels
He says, “And from these matters they practiced not to carry…” they spoke. I mean “they practiced not to carry” he means to say this, because in carrying there were levels upon levels. First they had forbidden everything. The Rambam says that it is relevant, meaning the entire topic of carrying, and in carrying there are several phases. The entire topic of carrying begins with this.
Discussion: What Does “Relevant” Mean?
Speaker 2:
The Rambam says relevant, both. Let’s talk about this in a minute. When the Rambam says by Nechemiah they forbade everything… wait, wait, it says thus, “they returned and permitted.” The Rambam doesn’t say it, but it could be that he says the word “relevant” because it happens to be from that. Wait me a second.
Speaker 1:
I would say that “relevant” means that it’s not stated. It’s not really a proof, it’s a reasoning. It’s not that carrying is stated here. By the Rambam one must remember that there’s a great difference from something that one can speak of the scent of the matter, which the Ramban takes seriously. By the Rambam however it says. If it’s relevant, it means, this makes me think that one must make such a thing. There’s no source in me for this. It’s about the reasoning, it comes relevant, as opposed to how we see “for what reason,” there’s no source. It’s only like a touch, there’s a thought, like the scent of a journey, so one should say smelling.
The General Rule of Carrying — “Vessels That Are Needed”
“And they forbade carrying except vessels that are needed for them,” which is very important. As the Rambam says that there is a prohibition to carry, the general rule of carrying is that one doesn’t carry any vessel except what one needs on Shabbos. Not only that there is a list of things that are not, but you essentially have a list of things that you may yes, “a thing that is needed for them.” We will see in the next chapter more clearly. This must be the last three reasons is really interesting, the language of the Rambam and the way he sets it out.
The Raavad’s Objection — The Reason from the Gemara
The Raavad says that there is another giant, and it says in the Gemara explicitly that carrying is “for the need of spreading,” that carrying is a fence for hotza’ah. Says the Raavad, in the Gemara it says this, and the Maggid Mishneh and all the commentators here are amazed that the Rambam has… the Maggid Mishneh is, “Our teacher wrote here correct reasons,” the Rambam wrote here very beautiful reasons, “from his own mind and they are not mentioned in the Gemara.” How did the Rambam make an entire beautiful story about carrying, and in the Gemara it doesn’t say anything at all? And the Raavad already brings what it does say in the Gemara.
The Maggid Mishneh’s Answer — Nechemiah’s Enactment Is Nullified
The Maggid Mishneh argues what you wanted to say, that what it says in the Gemara about carrying, that is only when Nechemiah’s was the original enactment. But essentially that is already nullified, because they already changed it. Therefore one must say that the Rambam gave a new reason for carrying, which has more to do with the broader idea of Shabbos, “so that he may rest.” All the reasons that he says. And it is certain that it comes out from this verse, because that is the topic of this chapter, your needs, and speaking a word, etc.
So basically, I mean that all three reasons are so relevant to everything that the Sages added.
Discussion: Why Does the Rambam Bring Reasons?
Speaker 2:
What does it mean the Sages added?
Speaker 1:
To all that from Yeshayahu and further. Yes, yes.
Speaker 2:
Yes. It’s interesting that the Rambam has the idea that one can sometimes say his own reasons. In general, why must he say reasons? He can simply say that the Sages don’t allow.
Speaker 1:
It has to do with the fact that the Rambam essentially wants his book to be built on the Chumash, he brings on each thing the verse. Here indeed he only has a verse from a prophet, but somehow it helps also. And it’s extremely interesting, because the Rambam is not accustomed to bringing a verse from the prophets to make a source for a prohibition. But here he makes it as if Yeshayahu the prophet already has a communication with the Torah. Yeshayahu the prophet comes after it says “so that he may rest” and the mentioned rests. That is, when a prophet says something new that is not included at all in the Torah, the Rambam would not have brought it here. But Yeshayahu speaks from here about the prohibition of Shabbos, and Yeshayahu the prophet also already thinks about the “so that he may rest.” As if the Rambam puts in here that Yeshayahu is the sage who thinks about all these things.
Speaker 2:
Yeshayahu is simply one of the sources. Interesting.
—
Speaker 1:
Okay, until here chapter 24. We are in chapter 25.
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – רמב״ם הלכות שבת פרק כ״ד
הקדמה כללית לפרק
רמב״ם: “יש דברים שהם אסורים בשבת אף על פי שאינן דומין למלאכה ואינן מביאין לידי מלאכה”
פשט: עד עכשיו (פרקים א–כג) עבר הרמב״ם על כל ל״ט מלאכות דאורייתא, וגם על הדרבנן שקשורים לכל מלאכה ספציפית — בין משום שדומה למלאכה (נראה דומה למלאכה, אנשים יתבלבלו), בין משום שמביא לידי מלאכה (כשעושים זאת, באים לעשות מלאכה ממשית). עכשיו מתחילה קטגוריה חדשה: דברים האסורים מדרבנן אך אינם קשורים לאף מלאכה ספציפית מהל״ט.
חידושים:
1. חילוק בין “דומה למלאכה” ל״מביא לידי מלאכה”: “מביא לידי מלאכה” פירושו שאותו אדם שעושה זאת יבוא לעשות מלאכה (למשל, נותנים לו לעשות רפואה — הוא בא לשחיקת סממנים). “דומה למלאכה” פירושו שהמעשה עצמו אינו מלאכה, אך נראה דומה — בין לאחרים בין לאדם עצמו — וזה יכול להביא לזלזול באיסור מלאכה. למעשה אין נפקא מינה ביניהם — שני טעמים לאיסורי דרבנן.
—
הלכה א — דברים האסורים משום “ודבר דבר” / “ממצוא חפצך”
א. המקור והכלל
רמב״ם: “יש דברים שהם אסורים בשבת אף על פי שאינן דומין למלאכה ואינן מביאין לידי מלאכה… מפני מה נאסרו? שנאמר ‘אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי… וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר.’ לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהם.”
פשט: חז״ל פירשו את הפסוק בישעיה (נח, יג): אדם אינו רשאי לעסוק בעניניו החולין בשבת, אפילו לא לדבר עליהם.
חידושים:
1. חילוק בין האיסור כאן למשא ומתן (מפרקים קודמים): משא ומתן — ממש מכירה/קנייה — אסור כסניף של מלאכת כתיבה (“שמא יכתוב”), כי עסקאות מסחריות קשורות ישירות לכתיבה. כאן מדובר רק על דיבור על תכניות עסקיות, “סיעור מוחות” — שאינו דומה למלאכה, אינו מביא לידי מלאכה, אינו קשור לכתיבה. זו קטגוריה חדשה של איסור דרבנן, המבוססת על הפסוק בישעיה.
2. חילוק בין זה ל״חשבונות שצריך למשאות”: בפרקים קודמים אסור לעשות חשבונות (של עבר או עתיד) כי זה דומה למלאכה — כשעושים חשבון, בדרך כלל כותבים. כאן מדובר על אפילו פחות מחשבון — רק דיבור על תכניות עסקיות עתידיות, שאין לו שום קשר לכתיבה.
3. מעמד הפסוק — דאורייתא או דרבנן? הפסוק הוא מישעיה הנביא — דברי קבלה. לפי הרמב״ם פסוק מנביאים/כתובים הוא דרבנן, לא דאורייתא. הרמב״ם סובר בתוקף שנביא אינו יכול אפילו להכריע הלכה. הלשון “נאסרו” אצל הרמב״ם מראה שהרבנן אסרו זאת, והפסוק הוא רק המקור/אסמכתא. ישעיה הנביא עצמו לא אמר “לשון איסור” — הוא מדבר על קדושת השבת, אך לא “לא תעשה.”
4. שלוש גישות ליחס בין דברי ישעיה לאיסור: (1) החכמים מאוחר יותר אסרו זאת על סמך הפסוק; (2) ישעיה עצמו הוא ה״חכם” שאסר זאת; (3) ישעיה נתן את הרעיון הכללי, וחז״ל פירטו מאוחר יותר מה זה אומר למעשה — למשל, “שבת רגלך” פירושו ללכת לראות עסקים, “ודבר דבר” פירושו ממש דיבור.
5. מבנה הרמב״ם: הוא מתחיל במקור (הפסוק) ובכלל (“אסור להלך בחפציו… ואפילו לדבר בהם”), שהוא בעצם פירוש הפסוק — עדיין לא הלכה מעשית. רק אחר כך הוא נכנס לדוגמאות מעשיות. הלשון “להלוך בחפציו” עדיין לא פירושו ממש ללכת/להלך — פירושו לעסוק בעניניו, כמו “והלכת בדרכיו” שאינו פירושו ללכת פיזית, אלא דימוי/השוואה.
ב. דוגמאות לדיבורים אסורים
רמב״ם: דוגמאות: לדבר עם שותף מה ימכרו מחר, מה יקנו, איך יבנו בית, איזו סחורה יובילו למקום מסוים. “כל זה וכיוצא בו אסור, שנאמר ודבר דבר. דיבור אסור, הרהור מותר.”
פשט: לדבר על תכניות עסקיות אסור, אך לחשוב על עסקים מותר לכתחילה.
חידושים:
1. “דיבור אסור, הרהור מותר” — מה פירוש הדבר? הרמב״ם מתבסס על המילה “ודבר דבר” — הפסוק אומר דווקא דיבור, לא מחשבה. לכן: לחשוב על עסקים מותר לכתחילה. זה לא משום שאי אפשר לכפות על אדם שלא לחשוב (כי יש הרהורים שאסורים בתורה), אלא משום שהפסוק ממעט זאת — “אסור” ו״מותר” הם מונחים הלכתיים טכניים: אסור = אסור מדרבנן, מותר = מותר לגמרי. יתכן שיש מידת חסידות שלא להרהר, אך מעיקר הדין מותר.
2. המינימום “עשייה” של שבת הוא דיבור: גבול מה שחז״ל אסרו בקטגוריה זו מגיע עד דיבור (וגם הליכה — ללכת לראות נכסים, שהוא עוד יותר עשייה). אך מחשבה היא כבר רחוקה יותר ממה שנאסר.
3. מתי שיחה הופכת ל״חפץ”? סתם שיחה על ענין עסקי — בלי התחייבות — אינה אסורה. למשל, לשאול “מה דעתך על זה?” בלי כוונה לעשות עסקה, מותר. אך כשזה הופך להסכם קל — “אתה באמת תבוא” — זה כבר אסור.
4. קולא: אפילו כשמדברים כן על דברים, אם זה “רק דיבור” בלי כוח מחייב — כי רוב האנשים מדברים כך בלי רצינות — זה לא אסור. זה תלוי אם האדם הוא כזה שעושה ברצינות.
ג. “אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו”
רמב״ם: “אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו בשבת כדי לראות מה הן צריכין או היאך הן פירותיהן, שהרי זה מהלך לעשות חפציו.”
פשט: אין ללכת לבדוק/לבקר את גנותיו ושדותיו בשבת לראות מה הם צריכים או איך הפירות.
חידושים:
1. “לפקוד” = לבדוק/לבקר: לא ביקור קבוע, אלא ביקור זמני, כמו “פקד יפקוד אתכם” — לשון זכירה/ביקור מזמן לזמן. החילוק: מי שמסתכל כל הזמן אינו “פוקד” — “פוקד” הוא כשהוא נזכר מדי פעם שצריך ללכת לבדוק.
2. חילוק בין ללכת לבדוק (אסור) לסתם לטייל ולהסתכל כמה יפה (מותר).
3. מעשה בחסיד אחד (ירושלמי ובבלי): חסיד הלך לטייל בשבת בכרמו, ראה פרצה בגדר שצריכה תיקון. חשב “במוצאי שבת אתקן זאת,” נזכר שחשב בשבת על תיקון, והחליט לעולם לא לתקן זאת. הקב״ה עשה נס — שקמה (עץ) צמחה וסתמה את הפרצה, ומזה היה לו פרנסה כל החיים. זו מידת חסידות, לא דין. החסיד רצה לבטל למפרע את העבירה — אם לעולם לא יתקן זאת, למפרע לא הייתה חשיבה לעשות חפציו.
—
הלכה ב — מחשיך על התחום
רמב״ם: “וכן אסור לאדם שיצא בשבת עד סוף התחום ויעמוד שם עד שתחשך כדי שיהא קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת… במה דברים אמורים? כשמחשיך על התחום לעשות דבר שאסור לעשותו בשבת. אבל מחשיך לעשות דבר שמותר לעשותו בשבת — הרי זה מותר.”
פשט: אין ללכת בשבת עד סוף תחום שבת ולהמתין שם עד מוצאי שבת כדי להיות קרוב לעשות עניני חול. אך זה רק כשהוא מתכונן לדבר האסור בשבת; אם הוא מתכונן לדבר המותר בשבת, מותר.
חידושים:
1. הכלל “מחשיך על התחום”: הוא הולך עם השמש, ממתין עד שמחשיך בסוף תחום שבת. האיסור הוא רק כשהוא מתכונן לדבר שאסור בשבת (כמו לקצור מחוברים, לשכור פועלים). אך אם הוא הולך לתחום כי רוצה מיד אחרי שבת ללכת לסעודת מלווה מלכה אצל הרבי — זה מותר, כי אינו מתכונן לחילול שבת.
2. דוגמאות הגמרא: “אין מחשיכין על התחום להביא פירות מחוברים” (איסור דאורייתא) “או לשכור פועלים” (איסור דרבנן) — שניהם אסורים. “אבל מחשיכין לשמור פירות” — מותר, כי שמירה מותרת בשבת עצמה.
3. מחשיכין להביא בהמה ופירות תלושים — מותר: כי אינו צריך בעצמו ללכת חוץ לתחום; הוא קורא לבהמה והיא באה מעצמה. אפילו אם הבהמה חוץ לתחום — מותר, כי האדם אינו עושה דבר פיזית.
4. תחום שבת ובהמות: מדוע זה לא בעיה של שביתת בהמתו? תחום שבת אינו מהל״ט מלאכות — זה “גדר לעצמו,” לכן לא למדנו שצריך להשבית בהמה מתחומין. זה שונה מ״מחמר” (שהוא גדר על הוצאה, אחת מהל״ט מלאכות). אם היה צריך בעצמו ללכת חוץ לתחום להביא את הבהמה, היה אסור אפילו ערב שבת, כי הוא צריך לעשות דבר שהוא חילול שבת.
גדר “הכנה” — צריכה להיות פעולה ניכרת
חידושים:
1. יציאה חוץ לתחום לצורך פירות תלושין — מותר: הרמב״ם אומר: “אילו היו שם מחיצות היה מותר להביאן בשבת.” ההיתר מבוסס על סברא מיוחדת — אפילו הוא הולך ממש חוץ לתחום (שאסור), בכל זאת, בעצם מה שהוא הולך לעשות אינו מלאכה. כי אילו היו בתוך התחום או בתוך רשותו, היה יכול להרים פירות תלושין. איסור הכנה אינו תלוי בכך שהוא עושה דבר אסור, אלא בכך שהפעולה עצמה היא דבר מלאכתי.
2. “הכנה” צריכה להיות ניכרת: רואים ש״מכין” צריך להיות כשהוא עושה דבר ניכר — הוא הולך למקום שהוא “לא שבתי”, הוא עושה דבר שרואים שהוא למוצאי שבת. אך סתם לעשות דבר בבית כדי שיהיה מוכן למוצאי שבת — לא מרחיבים את האיסור כל כך. החילוק העיקרי: צריך לראות בפעולתו שהוא עושה דבר חולי, דבר שיש לו שייכות לחול.
—
הלכה ב (המשך) — אמירה לחבירו: “לכך ולכך אני הולך למחר”
רמב״ם: מותר לומר לחבירו “לכך ולכך אני הולך למחר” — כי “אם היו שם בורגנין היו הולכין לשם בשבת.”
פשט: מותר לומר שהולכים מחר לעיר אחרת, כי הליכה מותרת בעצם בשבת — זה רק סיבה מקרית (תחום) שאוסרת זאת.
חידושים:
1. אותו יסוד כמו פירות תלושין: כמו בפירות — אילו היו שם מחיצות היה יכול לשאת, כך גם כאן — אילו היו שם בורגנין היה יכול ללכת. הוא לא אומר שהולך לעשות מלאכה, הוא רק אומר שהולך ללכת — והליכה מותרת בשבת.
2. קושיא על גדר “בורגנין”: אפשר לומר על כמעט כל מלאכה סברא כזו — למשל, כשאני הולך לחפור במוצאי שבת, אם זה היה כבר חפור הייתי יכול ללכת! תירוץ: החילוק הוא שהליכה אינה בעצם מלאכה — זה דבר המותר בשבת, רק שתחום שבת אסר זאת. אך חפירה היא מלאכה בעצם. היסוד: מה שאני מחפש אינו ללכת באופן אסור, אלא ללכת — שמותר.
3. חילוק בין הליכה לנסיעה: אם מישהו אומר “אני הולך לנסוע במכונית במוצאי שבת” — זה היה אסור, כי נסיעה במכונית היא מלאכה, והוא מדבר על עשיית מלאכה. אך “אני הולך הביתה” — ללכת הביתה מותר גם בשבת, רק שהוא הולך הביתה במכוניתו, אך הוא לא דיבר על המלאכה.
—
הלכה ב (המשך) — “הנראה שתעמוד עמי לערב” לעומת “היה נכון לי לערב”
רמב״ם: מותר לומר “הנראה שתעמוד עמי לערב?” אבל לא יאמר לו “היה נכון לי לערב.”
פשט: כשהוא שואל בלשון שאלה בלי לומר על מה — מותר. כשהוא מצווה עליו להיות מוכן — אסור.
חידושים:
1. היסוד העיקרי — הרהור מותר, דיבור אסור: כשהוא משוחח עם מישהו, אפילו בראשו יש לו שבפגישה הוא ילך לדבר עסקים — “ובלבו לב כלום” — הוא לא דיבר. הוא מדבר דברים שמותר לעשות בשבת.
2. “היה נכון” = לקבוע פגישה: כשהוא אומר “היה נכון לי לערב”, הוא עושה עכשיו חפץ — הוא קובע פגישה, הוא עושה דבר שיש לו קשר לעסקיו. אחד הדברים שאדם צריך לעשות כשהוא עושה עסקים הוא לקבוע פגישות — וזה מה שהוא עשה עכשיו בשבת.
3. פירוש בית יוסף: “היה נכון” פירושו “היה מוכן לעבוד”. החילוק: “הנראה שתעמוד עמי” הוא לשון המשתמע לתרי אנפין — יכול להיות שהם הולכים להיפגש לפיצה. אך “היה נכון לי” הוא לשון שאומרים רק על עסקים/עבודה — כמו “היה נכון לי בבוקר” (שמות יט:טו), “ולישמעאל” (בראשית יז:כ).
4. החילוק באופן עמוק יותר (הר המוריה): הדיבור האסור בשבת הוא בעיקר דיבור שעושה משהו — דיבור שפועל. כשהוא אומר “הנראה שתעמוד עמי”, אפילו במחשבת שניהם נעשתה פגישה, אך בדיבור עצמו לא נעשתה פגישה. כשהוא אומר “היה נכון לי” — הדיבור עצמו עשה משהו.
5. שני היתרים מיוחדים מהפסוק: (א) כשלא אומרים בבירור (הדיבור עצמו אינו מפורש על איסור) — אפילו הדובר יודע היטב בראשו מה הוא מתכוון. (ב) כשמדברים על דבר שלא ברור שהוא איסור — אפשר לעשות זאת באופן מותר.
6. פילוסופיה של שפה — מילים לעומת כוונה: אפשר היה לומר שכל מה שמביא לידי ביטוי את ההרהור — אמרת זאת. אך רואים בהלכה שלמילים יש משמעות פורמלית: “הרי את מקודשת” עובד, “הרי את נשואה לי” לא עובד — זה “הלשון הנכון.” כך גם בדיבור שבת: המילים הפורמליות קובעות, לא רק הכוונה.
מנהג העולם — “ציורים” ו״לא דיברנו על שבת”
חידושים:
1. ללשון המשתמע לתרי אנפין יש מקום: המנהג לומר “ציורים” במקום “כסף” יש לו יסוד — כי הרהור מותר, ואם הדיבור עצמו לא אומר בבירור “כסף”, הוא לא עובר על “ודבר דבר” אפילו כשכולם יודעים מה הוא מתכוון.
2. אך עם גבול: כשמישהו עושה ממש עסקאות — “אני מוכר לך את הבית תמורת תשע מאות אלף ציורים” — הוא עשה ממש מעשה מקח וממכר בשבת, וזה לא עוזר מילת הקוד. אך כשזו יותר שיחה בלשון המשתמע לתרי אנפין, הוא לא עבר על “ודבר דבר” ברור.
3. חידוש נוסף: לא אומרים שכל ביטוי של הרהור במילים הוא כבר “ודבר דבר”. רק כשבדיבור עצמו — בלי ההרהור — כבר יש שם מילים של חול, אז זה אסור. אך אם הדיבור עצמו ניטרלי, ורק ההרהור הופך אותו לעסקים — זה נשאר בגדר הרהור שמותר.
—
הלכה ז (א) — איסור לרוץ ולדלג בשבת
רמב״ם: “ואסור לרוץ ולדלג בשבת, שנאמר מעשות דרכיך — שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול.”
פשט: שני סוגי הליכה מהירה אסורים: ריצה (הרבה צעדים קטנים מהירים) ודילוג (צעדים גדולים קופצניים). הליכת שבת צריכה להיות רגועה, לא כהליכת חול.
חידושים:
1. “הילוכך בחול” — בחול גם לא רצים בדרך כלל! התירוץ: “לרוץ ולדלג” הוא ריצה חולית — מדאגה, ממשא ומתן, הוא צריך לתפוס משהו. שבת היא רגועה, לא צריך לרוץ לשום מקום.
2. האיסור אינו ללכת רחוק או במאמץ: הרמב״ם מביא: “וירד אדם באר רחיצה חמה, אפילו במי עממי, ומטפס ועולה” — אדם יכול לרדת זוחל למעיין מים, אפילו הוא צריך לזחול קשה מאוד, ואחר כך לזחול חזרה למעלה. האיסור הוא רק אופן ההליכה (ריצה/קפיצה), לא קושי ההליכה.
3. חילוק בין מדלג למטפס: מטפס (לטפס על הר) גם אינו הליכה רגילה, אך זה מותר — כי זה לא “ריצה ודילוג” כאופן ההליכה, אלא מאמץ נחוץ מהשטח.
—
הלכה ז (ב) — איסור להרבות בשיחה בטלה בשבת
רמב״ם: “ואסור להרבות בשיחה בטלה בשבת, שנאמר ודבר דבר — שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול.”
פשט: אין להר
בות בשיחה בטלה בשבת. הדיבור בשבת צריך להיות שונה מדיבור של חול.
חידושים:
1. חילוק מה״ודבר דבר” הקודם: קודם למדנו “ודבר דבר” בהמשך ל״ממצוא חפצך” — דיבור על עסקים. עכשיו לומדים הלכה נפרדת: לא רק דיבור עסקי, אלא סתם שיחה בטלה — דיבור לשם כיף, לשם כלום — גם מוגבל.
2. זה לא איסור גמור, אלא איסור ריבוי: הרמב״ם אומר “להרבות” — מעט מותר, אך יותר מדי אסור. הרמב״ם לא נתן שיעור (לא חצי שעה, לא שעה). זה נשאר פתוח.
3. מהי “שיחה בטלה”? זה לא על הנושאים — מותר לדבר על מכוניות, על מתכונים, על מה שרוצים. האיסור הוא הכמות — יותר מדי דיבור סתמי. לדבר על רבנים או על מכוניות — שניהם שיחה בטלה כשזה ריבוי.
4. היתר הרמ״א: אם למישהו יש הנאה מהשיחה, זה עונג שבת ומותר. זה הופך את הגבול לסובייקטיבי מאוד.
5. מדוע שיחה בטלה אסורה בשבת? יש לזה קשר לשביתה/מנוחה, לא ללימוד. שיחה בטלה היא קצת “טורח” — זה לא רגוע. כמו שללכת לעבודה הוא סוג של מלאכה, כך לדבר שטויות הוא גם סוג של מלאכה — לא מלאכה ממש, אך זה מפריע למנוחת שבת. המקור הוא “תשבות” — “ממצוא חפצך ודבר דבר” — אל תעשה כל כך הרבה.
6. קשר ללימוד: הרמב״ם כבר אמר קודם ששבת היא זמן של לימוד, אך מכאן נראה שאיסור שיחה בטלה נובע יותר מנושא השביתה — השונות והרוגע של שבת — לא ספציפית כי צריך ללמוד במקום.
7. קשר להלכות קודמות: בפרק קודם דיבר הרמב״ם על קריאה בשטרי הדיוטות בשבת (איסור של מוחק/שמא יטה), וגם שם הזכיר שאין לדבר דברים בטלים. אך שם זה הובא בהקשר של איסורי כתיבה, וכאן זו הלכה נפרדת של שביתה.
מקור מהירושלמי — רבי שמעון בר יוחאי ואמו
רבי שמעון בר יוחאי ראה את אמו “מרבה בדיבור” בשבת, והוא אמר “שתוקי שבתא יומא” — “אמא, זה שבת.”
חידושים:
1. מהירושלמי רואים שאיסור דיבור מרובה חל גם על נשים. עונים שאמו של רשב״י הייתה מלומדת צדקת שיכלה ללמוד, והיא יכלה להשקיע שעות בדברי תורה — כך שעבורה הסטנדרט גבוה יותר.
2. זה המקור למנהג לצעוק “שבת!” — לא כשרואים יהודי נוסע בשבת, אלא כשרואים יהודי מדבר יותר מדי שטויות בשבת.
[סטייה: בסעודת שבת צריך גם לתת לאנשים להרגיש חופשיים לפתוח את הפה — נעימות ליד השולחן היא גם חלק מעונג שבת.]
—
הלכה ח — מותר לרוץ בשבת לדברי מצווה
רמב״ם: “מותר לרוץ בשבת לדברי מצוה, כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש.”
פשט: למרות שלמדנו שאסור לרוץ בשבת, לדבר מצווה מותר.
חידושים:
1. היסוד הוא שריצה בשבת אינה אסורה סתם כי זה טורח — כי כשהולכים לדבר מצווה, אפילו אם זה טורח, יש שמחה של מצווה שהופכת את זה לשבתי. הכלל: גם — דיבור הרבה וגם ריצה הרבה — אסורים רק כשזה לבטלה. כשזה למטרה טובה, זה לא נראה לאדם כטורח. הרבה איסורי דרבנן לא גוזרים במקום מצווה.
—
הלכה ח (המשך) — חשבונות של מצווה
רמב״ם: “מחשב חשבונות של מצוה”
פשט: למרות שאסור לעשות חשבונות בשבת (פרק כג), למצווה מותר — כגון למדוד מקווה לדעת אם יש את השיעור, או לבדוק בגד אם הוא מקבל טומאה.
חידושים:
1. היכן טמון איסור חשבונות? יש לכאורה שני איסורים — (1) חשבונות (שמא יכתוב/ימחוק), (2) דיבור/משא ומתן. בחשבונות של מצווה — איך ההיתר של מצווה עוזר על החשש של שמא יכתוב?
2. לשון הרמב״ם בכג יח-יט: בשני המקומות שהרמב״ם מדבר על שמא יכתוב ושמא ימחוק, הוא אומר “שלא יהיה כחול, מחשבותיו בשבת כמחשבי חול” — רואים שהרמב״ם גם בשמא יכתוב/ימחוק חשב שיש ענין של עשיית חפצים (לא רק גזירה טכנית). הפשט: אם אדם מתנהג בחוליות, הוא יכול להוציא את העט כי הוא מרגיש חולי. אך כשהוא מדבר על צדקה הוא לא מרגיש חולי — לכן ההיתר.
3. חשבון אינו דיבור: חשבון אינו שיחה — זה לא תקשורת עם אחר, זה לא משא ומתן. אך זה גם יותר מהרהור — כשאדם סופר בראשו או אומר זאת בקול כדי לזכור, זו קטגוריה מיוחדת. הרמב״ם שם זאת בשמא יכתוב, אך גם אמר “שיהא כחול.” במצווה זה רק דרבנן שנופל במקום מצווה.
—
הלכה ח (המשך) — פוסקים צדקה לעניים
רמב״ם: “פוסקים צדקה לעניים”
פשט: למרות שאסור לתת מתנות בשבת (ענין של מקח וממכר / חילופים כספיים), מותר להבטיח צדקה.
חידושים:
1. “פוסקים” פירושו רק להבטיח (לא ממש לתת). אך מכיוון שזו צדקה, יש את הכלל של “אמירה לגבוה כמסירה להדיוט” — הבטחה לצדקה היא כאילו הקנה לו עכשיו. שני האיסורים (דיבור וקנין) קשורים, אך שניהם נופלים לצורך מצווה.
2. מכירת עליות בשבת: יש מחלוקת אחרונים על מכירת עליות בשבת. זה לכאורה ממש מקח וממכר — מוכרים “מוצר” (שישי, מפטיר). זה הרבה יותר מהבטחת צדקה לעניים, כי בצדקה “נותנים”, אך בעליות “קונים”. המנהג שלא אומרים “דולרים” אלא “מאה אלף, עשרת אלפים” — זה לא באמת עוזר, כי הלשון בכלל לא הבעיה — מותר לדבר על דולרים לצורך מצווה. הבעיה היא הקנין/המכירה עצמה. אך רואים שמנהג ישראל מקיל אפילו שם.
3. במי שברך — “בעבור שינדב” כך וכך — זה ממש התחייבות, וזה בוודאי מותר. אך זה לבית כנסת, לא לעני — זה קצת מתיחה לקרוא לזה “צדקה לעניים.”
—
הלכה ח (המשך) — עסקי רבים
רמב״ם: “והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות… לפקח על עסקי רבים בשבת” — מותר ללכת אפילו לטרטיאות (תיאטראות) או ארמונות של גויים אם זה לצורך עסקי רבים.
פשט: למרות שמשא ומתן אסור, וזה דבר חולי לדבר על פוליטיקה או ענייני עיר, מותר לעסוק בעסקי רבים בשבת.
חידושים:
1. “לפקח” פירושו לא רק להתפלל — פירושו שועד העיר יכול להיפגש, ועדת התכנון יכולה להיפגש בשבת בבית המדרש. דוגמאות: לדבר איך לשפר את המקווה, לגרום לרמזורים לעבוד טוב יותר, ענייני בטיחות — אפילו סתם צרכי ציבור שאינם ישירות מצווה. יכול להיות אפילו תכנון מלאכה (ללכת לתקן את הכביש, לעשות אסיפה על בטיחות). ההיתר הוא כי זה לצורך רבים.
—
הלכה ח (המשך) — משדכין על התינוקות לארס, ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות
רמב״ם: “ומשדכין על התינוקות לארס, ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות”
פשט: מותר לדבר שידוכים בשבת, ולדון בלימוד תורה או מקצוע לילד.
חידושים:
1. לשון “תינוקות”: “משדכין” פירושו לדבר (לא לקדש). זה כמו המושג “מקדש בלא שידוכין” — שידוך הוא הסכמה, דיון. רבנו אברהם בן הרמב״ם כותב “מקדש בלשון דיכא” — “דיכא” פירושו שיחה/דיון.
2. ללמדו אומנות — אפילו דברים חוליים: מותר בשבת לדבר עם מישהו על ללמד ילד מחשבים (דבר חולי), כי זו חובה על האב ללמד את בנו אומנות — זו מצווה של אב לבנו, בין ספר (תורה) בין מקצוע.
—
הלכה ח (המשך) — מבקרים חולים ומנחמים אבלים
רמב״ם: “ומבקרים חולים ומנחמים אבלים… וכן המבקר את החולה אומר לו שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא”
פשט: בשבת מותר לבקר חולים ולנחם אבלים. בביקור חולים אומרים נוסח מיוחד: “שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא.”
חידושים:
1. ניחום אבלים בשבת — מה פירושו? בשבת לא נוהגים מנהגי אבלות בפרהסיא (לא יושבים על ספסל נמוך), אך שבת נחשבת לשבעה, והאדם עדיין אבל. הדרכי משה (דרכי שלום) אומר שאצלנו נוהגים שלא מנחמים אבלים בשבת. אך כתוב בשולחן ערוך / ספרי המנהגים שבשבת בבית הכנסת כשאבלים באים אומרים “המקום ינחם.”
2. נוסח פורמלי לעומת ניחום אמיתי: חילוק בין (א) המנהג הפורמלי — לומר “המקום ינחם אתכם” — ו(ב) עיקר המצווה — להיות עם האדם, לקרב אותו, לשמח אותו. בשבת, אפילו בלי הנוסח הפורמלי, יוצאים ידי ניחום אבלים על ידי להיות שם ולתת חיזוק. “אף אחד מעולם לא התנחם מה[נוסח] בהיסטוריה של ניחום אבלים” — העיקר הוא להיות שם.
3. [סטייה: ניחום אבלים — פורמליות לעומת מציאות:] לפעמים מת אדם, וחברו הקרוב ביותר לא נחשב כ״אבל” (הוא לא מהקרובים שיושבים שבעה), אך הוא עצוב יותר מהאחות שטסה מארץ ישראל. מי שהולך לנחם את החבר עושה מצוות ניחום אבלים מדאורייתא יותר מאשר בשבעה הפורמלית. הנקודה: צריך לצאת מהפורמליות למציאות של חסד.
4. ביקור חולים בשבת — “שבת היא מלזעוק”: באמצע השבוע היינו מתפללים עם החולה, מקשיבים לצרותיו. בשבת האופן שונה — אומרים “שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא.” זה מובן בשתי רמות:
– פורמלי: במקום נוסח מי שברך הארוך אומרים רק את הנוסח הקצר. בעל התניא משמיט ממש את כל הנוסח הארוך “מי שברך אבותינו” ואומר מיד “שבת היא מלזעוק,” כי הנוסח הארוך הוא ממש זעקה.
– רחב יותר: כל השיחה בשבת הולכת יותר בדרך חיזוק — במקום להתאונן יחד, נותנים חיזוק שיהיה טוב.
– חולה שיש בו סכנה: בסכנה מותר כן להתפלל בשבת (כבר נלמד בהלכות תפילה).
5. [סטייה: חיזוק באמצע השבוע:] אופן ה״שבת היא מלזעוק” טוב רק לשבת. באמצע השבוע, כשמישהו עצוב, אין לא לקפוץ מיד ל״יהיה בסדר” — זה “מעשה ר׳ אלימלך בידרמן מהיר” שדוחק את הצער הצידה. באמצע השבוע צריך להקשיב, להיכנס לצערו, להיות איתו בזמנו. אנשים שאומרים מיד חיזוק עושים זאת כי הם עצמם לא יכולים לסבול את הצער — הם דוחים אותו הצידה בשבילם, לא בשביל האחר.
—
הלכה ח (המשך) — מכינים לדבר מצווה, שלא יזכיר סכום מקח
רמב״ם: מותר בשבת ללכת לסוף התחום כדי לעשות צרכי מצווה — לכלה, למת (ארון ותכריכין). “ואומר לו לך למקום פלוני… או להביא לו תוספות משם.” אבל רבי אומר: שלא יזכיר לו סכום מקח. שכל אלו וכיוצא בהן… חפציך אסורים אבל חפצי שמים מותרים.
פשט: לדבר מצווה מותר לדבר על צרכים חוליים, אך אין להזכיר סכום כסף ספציפי. המקור הוא מהפסוק “עשות חפציך” — חפציך אסורים, אך חפצי שמים מותרים.
חידושים:
1. שלא יזכיר סכום מקח — נפקא מינה מעשית: מכאן נובע המנהג במכירת עליות בבית הכנסת — לא אומרים את המחיר האמיתי, אומרים “עשרת אלפים” במקום “אלף,” כי לא אומרים סכום מקח. אך בהתחייבות לצדקה אומרים כן סכום (“פלוני נתן אלף דולר לקמפיין”) — שם לא אומרים “שלא יזכיר ערך.”
2. “חפציך אסורים אבל חפצי שמים מותרים”: זה היסוד לכל ההיתרים שלמדנו — שידוכים, ביקור חולים, ניחום אבלים, צרכי כלה, צרכי מת. אך אפילו בתוך חפצי שמים נשארות הגבלות קטנות (לא לומר סכום, לומר “שבת היא מלזעוק” במקום להתאונן) — נשאר אופן שבתי אפילו בדברים מותרים.
—
הלכה יב — טעמי איסור מוקצה/טלטול
רמב״ם: הרמב״ם מביא שלושה טעמים לאיסור טלטול בשבת: (1) “למען ינוח” — כדי שלא יהיה כיום חול, ששבת לא תיראה כיום חול, ושתהיה מנוחה; (2) “כשיבקרו ויטלטלו כלים שמלאכתן לאיסור… יבוא לעשות מלאכה” — כשמטפלים בכלי מלאכה אפשר לבוא לעשות מלאכה; (3) “שמא יצא בו אחד מבעלי אומניות שהן בטלין כל ימיהם… נמצא שלא שבת שביתה ניכרת” — אנשים שלא עובדים (בטלנים ויושבי קרנות) צריכים גם להיות להם שביתה ניכרת.
פשט: הרמב״ם נותן שלוש סיבות נפרדות מדוע חכמים אסרו טלטול, ופוסק שמותר לטלטל רק “כלים הצריך להם” — רק כלים שצריכים לצורך שבת.
חידושים:
1. “למען ינוח” כטעם, לא כמצווה בפני עצמה — חילוק רמב״ם ורמב״ן
חילוק יסודי בין רמב״ם ורמב״ן. אצל רמב״ן “למען ינוח” היא מצווה בפני עצמה — חייבים מדאורייתא לנוח בשבת (זה יסוד שיטת רמב״ן ש״תשבתו” הוא עשה של מנוחה). אצל רמב״ם לעומת זאת “למען ינוח” אינו מצווה, אלא טעם — התורה רוצה שינוחו בשבת, אך זו ה*סיבה* מדוע ל״ט מלאכות אסורות, לא מצווה עצמאית. כלומר: המעשה אינו אסור מדאורייתא (יותר מל״ט מלאכות), אך טעם הדבר הוא דאורייתא — כוונת התורה היא ששבת תהיה סוג אחר של יום. אם מישהו מוצא דרך לא לנוח בלי לעשות מלאכה, הוא לא עובר על התורה, אך רואים שכוונת התורה היא “למען ינוח”.
לכן: אצל הרמב״ם שביתה (מ״תשבתו”) היא מצווה — זה הולך על שבותים שדומים למלאכה או עין מלאכה (כפי שכתב בתחילת הלכות שבת). אך “למען ינוח” הוא דבר נפרד — זה הטעם לאיסור מוקצה, לא לאיסור שבות. אלו שני חילוקים בין רמב״ם ורמב״ן: (א) “למען ינוח” הוא טעם, לא מצווה; (ב) שביתה (תשבתו) הולכת על שבותים, לא על מוקצה.
2. הבנה רחבה יותר של ישעיה הנביא ל״למען ינוח”
ישעיה הנביא הבין ש״למען ינוח” הוא רחב יותר מל״ט מלאכות בלבד. ישעיה הוסיף דיבור, הליכה, ודברים אחרים — הוא ראה שהמנוחה צריכה להיות ניכרת/נראית. מכאן יכולים חכמים גם להוסיף טלטול. הקל וחומר הולך כך: אם ישעיה כבר אסר דיבור (שרחוק יותר ממלאכה), טלטול — שהוא קרוב יותר לממש “למען ינוח” כי זה גורם לכך שאין בכלל מנוחה — בוודאי גם אסור.
3. הטעם השלישי — שביתה ניכרת אצל כולם
הטעם השלישי של הרמב״ם הוא שצריכה להיות שביתה השווה לכל אדם. לעובד כבד שבת ניכרת כי הוא לא עובד. אך תלמיד חכם או בחור כולל שעושה מצוות גם בשבת — אצלו טלטול הוא בעצם עיקר השביתה, כי זה כל החילוק בין שבת ליום חול. בלי איסור טלטול לא היו מזהים אצלו בכלל ששבת. [הבדיחה מובאת: “איך יודעים שיש חילוק בין שבת ליום טוב? בשבת שופכים את הקפה למים החמים, וביום טוב שופכים את המים החמים לקפה — זו הניכרות.”]
4. כל שלושת הטעמים הולכים על יותר מסתם מוקצה
כל שלושת הטעמים רלוונטיים לא רק לטלטול/מוקצה, אלא גם ל״להלך ולדבר” — לכל מה שהחכמים הוסיפו מישעיה והלאה.
5. משמעות “נוגע” — לשון הרמב״ם
הרמב״ם אומר שמדברי ישעיה טלטול “נוגע” (לא “מוכח” או “מפורש”). זה מתפרש שזו לא ממש ראיה, אלא סברא — זה כמו “נגיעה”, “הרהור”, “ריח הדברים”. אצל הרמב״ם יש חילוק גדול בין דבר שאפשר לדבר על “ריח הדברים” (שהרמב״ן לוקח ברצינות כמקור) לבין ראיה ממשית. הרמב”
ם מתכוון: זה גורם לי לחשוב שצריך לעשות תקנה כזו, אך זה לא מקור פורמלי.
6. השגת הראב״ד — טעם מהגמרא
הראב״ד מבקר את הרמב״ם ומביא שבגמרא כתוב בפירוש שטלטול הוא “לצורך הצעה” — גדר/סייג להוצאה (נשיאה ברשות הרבים). הראב״ד שואל: מדוע הרמב״ם המציא טעמים חדשים כשכבר כתוב בגמרא?
7. תירוץ המגיד משנה
המגיד משנה אומר: “רבינו כתב כאן טעמים נכונים מדעתו ולא נזכרו בגמרא” — הרמב״ם כתב טעמים יפים משכלו שלו. התירוץ: מה שכתוב בגמרא על “לצורך הצעה” היה רק תקנתו המקורית של נחמיה, שכבר בטלה (כי שינו והחזירו מאוחר יותר). ממילא צריך טעם חדש לאיסור טלטול כפי שהוא היום — והרמב״ם נותן את הטעם החדש שמתחבר לרעיון הרחב יותר של שבת, “למען ינוח”.
8. מדוע הרמב״ם מביא בכלל טעמים
מדוע הרמב״ם צריך בכלל לומר טעמים? הוא יכול פשוט לפסוק שחכמים אסרו! התירוץ: הרמב״ם רוצה שספרו יהיה בנוי על חומש — הוא מביא על כל דבר פסוק. כאן יש לו רק פסוק מנביא (ישעיה), אך הוא עושה זאת כך שישעיה הנביא יש לו תקשורת עם התורה — ישעיה בא אחרי שכתוב “למען ינוח” והשבותים הנזכרים, והוא מרחיב זאת. זה מעניין כי הרמב״ם לא רגיל להביא פסוק מנביאים כמקור לאיסור — אך כאן הוא עושה זאת כי ישעיה מדבר על איסורי שבת שכבר בכלל בתורה. אם נביא היה אומר משהו חדש לגמרי שלא כתוב בכלל בתורה, הרמב״ם לא היה מביא זאת. אך ישעיה חושב גם מ״למען ינוח” — כאילו הרמב״ם מציב את ישעיה כחכם שחושב על כל הדברים האלה.
9. הכלל של טלטול
הרמב״ם פוסק: “ואסרוהו לטלטל אלא כלים הצריך להם” — יסוד הטלטול הוא שאסור לטלטל שום כלי, רק מה שצריכים לצורך שבת. כלומר: זו לא רשימה של דברים אסורים, אלא להפך — רשימה של דברים מותרים (דבר הצריך להם), וכל השאר אסור. זה יורחב בהמשך בפרק כה.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות שבת פרק כ״ד — דברים האסורים שאינם דומים ומביאים למלאכה
הקדמה לשיעור
טוב, אנחנו לומדים רמב״ם הלכות שבת, הפרק ה-24, פרק כ״ד. לפני שנלמד את הרמב״ם, אני רוצה להודות לכל אלו שתומכים בשיעור שלנו, ושמפיצים את השיעור בין חבריהם, להגדיל תורה ולהאדירה, ובראש ובראשונה לספונסר הראשי של השיעור, ידידנו, תומך התורה הידוע, הרב אורי אנגלנדר הי״ו, ה׳ אלוקיו עמו, הזכות תבוא בשמים בשלמות, ונזכה להרחיב גבולי הקדושה, להפיץ עוד תורה בישראל.
הקדמה כללית לפרק — קטגוריה חדשה של איסורי דרבנן
כן, למדנו, אנחנו נמצאים בפרק ה-24, כבר למדנו את כל ל״ט מלאכות, ואפילו כבר למדנו את כל הדרבנן שמחוברים לל״ט מלאכות. זה אומר כך, בשבת יש הרבה דאורייתא, יש גם הרבה דרבנן. הרבה מהדרבנן מחוברים ישירות למלאכה מסוימת מהתורה. במיוחד אחרי שהרמב״ם עשה את העבודה, כי במסכת שבת לא ברור, יש הרבה דרבנן שלא כתוב מאיזו מלאכה הם, אבל הרמב״ם עשה את העבודה של לשייך הרבה מאוד דברים שאסורים למלאכה ספציפית. אסור, אני יודע, לעשות… איך אומרים, לתקן בובה, כי זה גדר של בונה או של מכה בפטיש. אבל יש דברים… אה, כן, זה מדאורייתא, סליחה. אוקיי, יש, או עושים חור בכלי, כי זה… זה לא נקרא בנין, אבל זה בנין דרבנן, וכדומה.
אבל עכשיו, עכשיו הרמב״ם מתחיל קטגוריה חדשה של דברים שאסורים מדרבנן, אבל לא מחוברים לאחת מל״ט מלאכות, אלא יותר באופן כללי אסורים מדרבנן. למשל, למדנו אתמול שמשא ומתן, לעשות עסקים, לעשות מסחר, אסור בשבת כמחובר לכתיבה, “פן שמא יכתוב”. אבל מה עם סוגי עסקים שאין להם שום קשר לכתיבה? זה סתם להיות עסוק בעסק, אין לזה קשר לכתיבה, למשל. אז בכל זאת יש דברים שאסורים מדרבנן, אבל מסיבות אחרות, לא בגלל שזה ענף במלאכת כתיבה, אלא מסיבות אחרות שהרמב״ם הולך למנות כאן בפרק הזה ובפרקים הבאים.
דיון: ההבדל בין “דומה למלאכה” ל״מביא לידי מלאכה”
דובר 1: אתה אומר את המילה מחובר, כנראה כי אתה רוצה לכלול שתי דרכים אחרות. האחת היא ממש גדר למלאכה, כי כשעושים את זה, שמא יבוא לידי מלאכה. והשנייה היא לכאורה גם כי בסוף יבוא למלאכה, אבל כי זה דומה למלאכה. כנראה כי אנשים יתבלבלו. לא פשוט דבר שעושים שהוא קרוב למלאכה, אלא… סליחה, הסוג הראשון של דברים הוא דברים שכשעושים אותם מגיעים לעשות מלאכה. הסוג השני של דברים הוא דברים שאנשים יתבלבלו עם מלאכה. כך לכאורה היה צריך ללמוד.
דובר 2: אז במילים אחרות, זה גדר וסייג, כמו שחכמים עשו סייג לתורה, זה סייג לל״ט מלאכות. עכשיו אפשר ללמוד דברים שאינם סייג לל״ט מלאכות, אלא בואו נראה מה כן. יכול להיות שהחלק הזה הוא גם סייג, אבל זה סייג לענין אחר של שבת.
הלכה א — האיסור הכללי: “עשות חפציך” ו״ודבר דבר”
אומר הרמב״ם כך, “יש דברים” — עד עכשיו הרמב״ם בכל אחת מהמלאכות דרבנן אמר שזה אסור מאחת משתי סיבות, או כי זה דומה למלאכה, או כי זה מביא לידי מלאכה. אבל יש דברים שאסורים אפילו אם אין להם את שתי הקטגוריות האלה. “יש דברים שהם אסורים בשבת אף על פי” — אין להם אחת משתי הקטגוריות שגורמות להם להיות אסורים, שזה מה שלימדו אותנו עד עכשיו. “אף על פי שאינן דומין למלאכה” — זה לא דומה למלאכה, “ואינן מביאין לידי מלאכה”.
דיון: ההבדל בין “מביא לידי מלאכה” ל״דומה למלאכה”
דובר 1: אני חושב שמה שאתה אומר נכון. “מביא לידי מלאכה” פירושו שהאדם שעושה את זה יעשה גם את זה. כלומר, אם נתיר לו לעשות רפואה, הוא יגיע לשחיקת סממנים. והדבר השני הוא שזה נראה דומה, לא שהוא הולך לעשות את זה. אין שום חשש שהוא הולך לעשות את זה, אבל אדם אחר רואה אותו, זה נראה לו כמו שעושים מלאכה, או שיש לזה איזו דמיון למלאכה, לא שהוא הולך לעשות את זה ישירות עכשיו.
דובר 2: זה יכול אפילו להיות שאותו אדם יתבלבל, אבל לא בגלל שהדברים דומים למלאכה. יכול להיות שזה בכלל לא מלאכה, כמו שעשיית רפואה אינה מלאכה, אבל בדרך כלל בימי החול כשעושים את זה, זה מגיע למלאכה, לכן אסרו את זה. “דומה למלאכה” יכול לומר כמו… “מביא לידי מלאכה” פירושו לומר, יכול להיות שהאדם יעשה בשבת את המלאכה. “דומה למלאכה” פירושו בסופו של דבר, או שאדם אחר יעשה מלאכה, או שיהיה זלזול באיסור מלאכה. כי עושים את זה, זה נראה דומה. כמו נפקא מינה שאפשר להבין איך יש הבדל, אבל אין הבדל, למעשה אין הבדל, זה רק שני טעמים. אבל הרמב״ם למעשה יש דברים שאינם זה ולא זה, וגם אסורים.
דובר 1: כן, המילה “אסור” פירושה שחכמים אסרו. בגמרא בשביל שבת זה פטור, אוקיי.
המקור לאיסור הזה — הפסוק בישעיה
הוא אומר כאן כך, משום שנאמר, יש פסוק על זה. הוא אומר כך, זה איסור דרבנן. את האיסור דרבנן חכמים לקחו מפסוק. חכמים ראו פסוק כזה, בנביא, בישעיה כתוב כך, התורה מדברת על שבת, והפסוק מסתיים בברכות, הנביא מסיים בברכות למי ששומר שבת. אבל מה הלשון? הוא אומר כך, “אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ”, תחזיר בשבת את רגליך, או את הרגליך, “עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי”, תחזיק מלעשות את חפציך ביום הקדוש. ומאוחר יותר בפסוק כתוב שוב דבר דומה “בְּיוֹם קָדְשִׁי”, ביום הקדוש שהוא קדוש לקב״ה. והפסוק הבא כתוב עוד, “וְכִבַּדְתּוֹ”, תכבד את השבת, איך? “מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ”, על ידי שתימנע מלעשות את דרכיך, מלעשות את הדברים שלך, “מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ”, מלמצוא את חפציך, כבר כתוב “עשות” שאתה צריך, אז כאן זה בא מלשון דיבור, להימנע מדיבורים מסוימים.
הפירוש של הפסוק — איסור הליכה ודיבור בחפציו
חז״ל פירשו היטב את הפסוק ואמרו כך, לפיכך, כאן הם ראו כך, אסור לאדם להלך בחפציו בשבת, אדם לא רשאי ללכת בחפציו. זה לא אומר ללכת פיזית בחפציו, זה אומר להיות עסוק, ללכת בדרך שמובילה למה שהוא מחפש עכשיו בחפציו, ומה שהוא חפץ. חפץ פירושו לחפוץ, או זה אומר דבר? חפץ נשמע לי. כן, חפץ. דבר שחפצים בו. דבר שאדם רוצה. אדם לא צריך ללכת בענייניו בשבת, ולא רק זה, אלא אפילו לדבר בהם, אפילו לא לדבר על ענייניו, וזה מה שכתוב “ודבר דבר”.
אז הוא מסביר, כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה. למשל, לדבר עם שותפו על העתיד של העסק שלהם. או לדבר עם… לא דווקא בעסק, אלא “היכי יבנה בית זה”, איך בונים את הבית הזה והזה, “ובאיזו סחורה יוליך למקום פלוני”, איזה סחורה כדאי לו לעשות במקום פלוני. כל זה וכיוצא בו אסור.
דיון: ההבדל בין האיסור הזה למשא ומתן
זה בעצם כל הדברים שהם קצת דומים למה שלמדנו משא ומתן, אבל אפילו אם זה לא בגדר משא ומתן, זה לא משהו ש… משא ומתן פירושו למכור, כאן זה אומר לדבר על מסחר. אבל במכירה היה לנו גם קצת יותר ממש מכירה. אבל משא ומתן אפשר לומר הוא משהו שכשאדם עסוק בזה הוא הולך לכתוב, כי זה ממש מחובר. זה יותר תכנון, עניינים שקשורים לעסק שלו. זה לא דומה, זה לא דומה למלאכה, זה לא משהו שהוא הולך להרוויח כסף.
דובר 1: מה עם לחשוב חשבונות שצריך למשאות, בין של עבר בין של עתיד?
דובר 2: חשבונות של עתיד זה מאוד דומה למה שכתוב כאן “באיזו סחורה יוליך”. אבל זה ממש חשבון, וזה בזה דומה למלאכה, כי כשעושים את החשבון כותבים. אבל כאן מדברים יותר, אפילו כשזה הרבה פחות מזה. זה לא ממש חשבון, תכנית שהולכים לעשות, אלא עושים סיעור מוחות, מדברים על משהו עתידי בעסק. כן?
דובר 1: אוקיי.
דיבור אסור, הרהור מותר
כל זה וכיוצא בו אסור, הדברים האלה, וכיוצא בו אסור, שנאמר “ודבר דבר”. מעניין שהוא מתמקד במילת “דבר” מיד. דיבור אסור. כלומר, צריך להימנע מ“ודבר דבר”. מלדבר על מה? על החפצים שלך. לא תהלך, תהא הליכתך בשבת שלא כבחול, לא תלך כביכול בחפציך, וגם לא תדבר עליהם, כמו שכתוב “ודבר דבר” שחוזר על החפציך. אוקיי.
אז הוא מסביר, האיסור כאן הוא על דיבור. דיבור אסור, והרהור מותר. לחשוב אדם רשאי. אני לא יודע אם המילה ממעטת, אבל אי אפשר למנוע מאדם לחשוב את מחשבותיו, לחשוב על העתיד שלו. האיסור הוא על דיבור.
דובר 1: מותר לכתחילה, אמת. כן.
דובר 2: אז זה לא כמו שאתה אומר שהרהור מותר כי אי אפשר לכפות על אדם. אפשר, יש הרהורים שאסורים בתורה. כן, אבל הרהור מותר פירושו שזה בסדר, זה טוב.
דיון: למה כתוב “הרהור מותר” כאן?
דובר 1: כן, טוב. האיסור הוא על דיבור. אסור ומותר הם מונחים טכניים בהלכות שבת. בהלכות שבת, אסור פירושו אסור מדרבנן, ומותר פירושו מותר לגמרי. נכון.
דובר 2: מישהו רוצה לומר שיש מידת חסידות שלא להרהר, לא לחשוב, אבל מה שכתוב… כאילו, הוא בא לממעט חסידות. זה לא מתכוון למחשבות, זה מתכוון למעשה. כן. כן, יכול להיות, אבל זה קצת מוזר למה הוא שם את זה כאן.
אבל הוא מתכוון לומר, לומדים מזה גם את ההיתר, שאומרים דווקא דיבור, לא הרהור. אני חושב שמה שהוא מתכוון לומר הוא שהמינימום של עשייה בשבת הוא דיבור. כתוב, הוא הולך לומר, ללכת ליד הגבולות של המקומות כדי להסתכל על הנכסים זה יותר עשייה. הסוג הקטן ביותר של עשייה בשבת הוא דיבור. מישהו היה חושב שאסור אפילו לחשוב, אבל זה כבר יותר ממה שאסרו. הדברים האסורים הם עד דיבור, הליכה ובאה ודיבור.
עכשיו אנחנו נמצאים בהבאת הפסוק. כתוב בפסוק, לא כתוב “וחשוב חפציך”, כתוב “ודבר דבר”. אז בסדר.
עכשיו הרמב״ם הולך לומר עוד מה אסור. אני חושב שזה יותר עם המילים של “תשבות רגליך”, לא ללכת עם הרגליים, או “עשות דרכיך”, לא לעשות פעולות שהן עניינים של חול. אז לכאורה, קודם למדנו את המקור, גם את המקור וגם את הרעיון, ועכשיו נכנסים לפרקטי. כי זה שאמר “אסור להלך בחפציו”, אבל זה היה בעצם פירוש הפסוק ולא הלכה. מה פירוש “להלך בחפציו”? הוא עדיין לא יודע כלום. הוא הולך לומר לנו דוגמאות שונות לזה.
דיון: המעמד של הפסוק — דאורייתא או דרבנן?
דובר 1: צריך להזכיר, דיברת על זה אתמול, שיש פסוק, אם כך זה לכאורה דאורייתא. אבל הרמב״ם סובר שאפילו נביאים וכתובים זה בעצם דרבנן. יכול להיות שזו תקנה של ישעיה הנביא, אין הבדל. פסוק מדברי נביא, דברי קבלה, זה הרמב״ם, אני חושב לפי רוב, כמעט תמיד פסוק מדברי קבלה הוא דרבנן, כן? חוץ מפעם פעם יש ראשונים שלומדים אחרת. יש מקומות שמוצאים שזה יותר חמור כי זה כתוב בנביאים, אבל אצל הרמב״ם הוא בטוח מאוד קיצוני שנביא לא יכול אפילו להכריע הלכה, לא יכול מהנביא. אני חושב שהרמב״ם אומר את זה מאוד ברור בלשונו, כי הוא אומר נשבעתי
איסור “עשות חפציך” בשבת — מקור, פשט, והלכות מעשיות
הלכה א (המשך) — מקור האיסור: דאורייתא או דרבנן?
דובר 1:
לא לצאת עם הרגל, או “עשות דרכיך”, לא לעשות פעולות שהן עניינים של חול ביום טוב.
אני אגיד לך, קודם אני אקרא את המקור, כמו המקור גם את הרעיון, ועכשיו אתן את הרמב״ם פרקטית. כי מה שאמרת “אסור לילך בחפציו” בנוי על פירוש הפסוק, מה פירוש “לילך בחפציו”? אנחנו עדיין לא יודעים בדיוק מה זה אומר. נראה דינים שונים שבאים מזה.
אבל התכוונתי לומר לך, שמה שדיברנו אתמול, שזה פסוק, אבל זה לכאורה דרבנן. אבל הרמב״ם סובר שאפילו נביאים וכתובים זה יודעים דרבנן, יכול להיות שזו תקנה של ישעיה הנביא, אין הבדל. פסוק מדברי נביאים, דברי קבלה, זה לפי הרמב״ם, אני חושב לפי רוב, כמעט תמיד פסוק מדברי קבלה הוא דרבנן, כן? חוץ מפעם פעם יש ראשונים שלומדים אחרת. יש מקומות שמוצאים שזה יותר חמור כי זה כתוב בנביאים. אבל אצל הרמב״ם הוא בטוח מאוד קיצוני, שנביא לא יכול אפילו להכריע הלכה, לא בא מהנביא.
אני חושב שהרמב״ם אומר את זה מאוד ברור בלשונו, כי הוא אומר “נאסרו”. “נאסרו” פירושו, כשהוא אומר “נאסרו” אחר כך כתוב מה הוא מתכוון, הרבנן אסרו את זה. למה הרבנן אסרו את זה? כי הם מצאו פסוק. זה איסור דרבנן.
אפשר אפילו לומר יותר מזה. “נאסרו” — הרבנן, אחד מהרבנן נקרא ישעיה הנביא, והוא אסר את זה. כאן כתוב שהוא אסר את זה.
דובר 2:
לא, זה נראה כמו מאוחר יותר “נאסרו משום שנאמר”, אחד מהחכמים ראה את הפסוק בישעיה, אבל הפסוק כתוב שישעיה לא אמר בפירוש איסור. ישעיה גם לא אמר בפירוש איסור, כן, מאוחר יותר הוא אומר ברכה על זה, הוא לא אומר לשון איסור. החכמים עשו לשון איסור. ישעיה גם לא אומר “לא תעשה”, אפילו במוקצה.
דובר 1:
“ומנין שנאסרו”? זה אומר איך הם ראו בפסוק שכך צריכה שבת להיראות, אבל אולי לא בתורת איסור. ישעיה הנביא אמר בסך הכל איסור. ישעיה, חלק מדברי נבואתו שם הוא מדבר על קדושת השבת.
יכול להיות, אני רק אומר, החכמים מאוחר יותר אסרו את זה בהסתמך על הפסוק. או יכול להיות שישעיה הוא החכם שאסר את זה. או יכול להיות דבר שלישי באמצע, שכולו ישעיה נותן הוא את הרעיון שצריך להיות בשבת “ממצוא חפצך”, אז יש דברים שאסורים, שהם כמו גדר לזה. או שהייתה תקנה מבוססת על זה מאוחר יותר. בטוח יש דברים שישעיה לא דיבר על הכל, אבל…
יכול גם להיות שישעיה אמר מילים יותר כלליות. למשל, “להלוך בחפציך” הוא מתכוון “לעסוק בחפציך”. מאוחר יותר חז״ל פירשו יותר מה זה אומר. “ודבר דבר” פירושו ממש לדבר, “שבת רגלך” פירושו ללכת להסתכל על העסק. זה ממש מפורש.
כשהפסוק הולך לקרוא, הוא יראה שזו לשון של פסוק שאומר שאסור ללכת בשבת. זה לא אומר ללכת, זה אומר ללכת להיות עסוק בעסק שלי.
דובר 2:
כן, אבל אני חושב גם, כל עוד הוא אומר “אסור לאדם להלוך בחפציו בשבת”, הוא עדיין לא התחיל לומר את האיסור של הליכה. “להלוך בחפציו בשבת” זה ממש אותה לשון כמו “לעסוק בחפציו בשבת”. עכשיו הוא הולך לומר מה ה״להלוך” אומר, כי ה״להלוך” כאן עדיין לא אומר ללכת, זה אומר להיות עסוק. כמו “ללכת בדרך טובה” לא אומר ללכת, זה אומר להיות עסוק במשהו.
דובר 1:
דווקא, בטוח שיש פסוקי קבלה שאומרים לנו לטייל בדרכים שהטובים הלכו, אתה יודע? “והדרת פני זקן”, “והלכת בדרכיו”, זה דבר. אבל כן, דווקא, זה משל, כן, או פחות ממשל, קוראים לזה דימוי, נכון? תמונה, דימוי. כן.
הלכה א (המשך) — “אסור לאדם לפקוד גינותיו ושדותיו בשבת”
דובר 1:
אז מה האיסור של ללכת להיות עסוק בחפציו בשבת? “אסור לאדם לפקוד”. “לפקוד” פירושו לבקר. לבקר פירושו מזמן לזמן. נו, פקידה, נו, פוקד את חפציו. “לפקוד”, “פקידה לפקידה”, כן. הדבר הזמני. אדם שיש לו עסק, יש לו שדה, מזמן לזמן הוא הולך לבקר.
זה זמן לזמן, יכול להיות באופן קבוע, אבל פקידה זה בדיקה, נכון? אבל בדיקה בזמן מסוים. אם מישהו מסתכל כל הזמן על משהו, הוא לא פוקד. פוקד פירושו כשהוא זוכר שהוא צריך once in a while, מינימום פעם בשנה, מקסימום, הוא חייב ללכת לפקוד. כתוב בפרשת השבוע, “יפקוד את כל אדם”, “יפקוד ה׳”. הקב״ה הוא בודק. אה, אתה יודע מה, חייב מיתה. לא, גם ראשונים, “יפקוד”, כן. כתוב “לפקוד”. “יפקוד כל בשר”, “אם כפקודת כל בשר”, כן. על זה דיברנו עכשיו בברכות. פקידה היא לשון זכירה, כמו “פקד יפקוד אתכם”, זכרונות. וכאן גם הלשון, פירושו לבדוק, כמו שאתה אומר, משמע מזה שקודם לא היה, אבל פשוטו פירושו לא לבקר בדיוק, פירושו יותר כמו לבדוק. “לבדוק” באנגלית היא מילה טובה בשבילנו.
“אסור לאדם לפקוד גינותיו ושדותיו בשבת”, ללכת לבדוק, אבל לא להסתובב ולהסתכל כמה יפה זה. ללכת כמו שמפקח יורד לפקח על מקום בשבת. “לפקח” אולי מילה טובה, אוקיי. “כדי לראות מה הן צריכין או היאך הן פירותיהן”, לבדוק מה השדה צריך או איך הפירות הצליחו. “שהרי זה מהלך לעשות חפציו”, זה ממש הפירוש של המילה, זה מהלך, הוא הולך לעשות חפציו, לעשות, לדעת איך החפצים שלו, לדעת מה יש לו לעשות.
ולכאורה, סתם לעשות היה דבר שלא מתקבל. מי שמתעסק בשבת, מותר סתם ככה… מי שעושה סעודה גדולה בשבת, מותר לו ללכת להסתכל במטבח? פירושו לעשות דברים שעושים אותם.
מעשה בחסיד אחד
דובר 1:
מעניין, הוא מביא כאן בצד מעשה, כתוב בירושלמי ובבבלי, שהיה חסיד אחד שהלך לטייל בשבת בכרמו, וראה משהו גדר של הכרם, חלק מהשער. לכרם יש גדר, כן? כתוב גם בישעיהו. הוא ראה שער שצריך לתקן אותו, חשב, “אוקיי, במוצאי שבת אתקן אותו.” נזכר, “אוי, חשבתי בשבת לתקן, לעולם לא אתקן אותו.” זו כבר מידת חסידות, אין איסור על דבר כזה.
דובר 2:
לא, הוא לא התכוון לעשות עכשיו, הוא רצה לעשות בזה למפרע שלעולם לא הייתה עבירה. העבירה רק גרמה לך לא לתקן את זה, אז למפרע לא הייתה לו עבירה. חשבתי שזה כמו קנס, כמו מי שעושה מלאכה בשבת אסור לו ליהנות.
דובר 1:
והקב״ה עשה נס, צמח שם איזה שיקמא, איזה סוג צמח, וצמח שם בדיוק ותיקן את השער, ומזה היה לו פרנסה כל החיים. כי הוא היה מסתבר על דעות, אבל דעות זה כבר לא להלכה, אבל משם רואים שיש איסור ללכת לבדוק את הכרם בשבת מה הוא צריך, וכדומה.
הלכה ב — מחשיך על התחום
דובר 1:
נכון. וכן אסור לאדם שיוציא בשבת עד סוף התחום. אדם לא יכול ללכת בשבת עד… כאן מדובר שהוא לא הולך לשדה שלו, סתם, יש לו משהו שהוא צריך ללכת במוצאי שבת, לנסוע לאיזשהו מקום, לחלק משהו, הולך כבר בשבת כמה שהוא יכול. כלומר, בשבת אסור לצאת מהתחום, אבל בתוך התחום הוא רוצה ללכת את המקסימום שהוא יכול, ויעמוד שם עד שתחשך, ולחכות שם, כדי שיהא קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת, שיהיה קרוב לעשות מה שיש לו לעשות במוצאי שבת. והואיל שהרי נמצא הולך בשבת לעשות חפציו, כי הוא הולך כדי שיוכל לעשות חפציו, הוא הולך כדי שיוכל לעשות מה שיש לו לעשות.
הכלל: במה דברים אמורים
דובר 1:
אומר הרמב״ם כלל מאוד חשוב, במה דברים אמורים, כן, במה דברים אמורים, בשמחשיך על התחום, כשזה רק כשהוא הלך, זה נקרא מחשיך על התחום, הוא הלך לפני שנעשה לילה, כלומר הוא הלך ביחד, הוא חיכה ביחד עם השמש, השמש יורדת, מחשיך, הוא חיכה, הוא הלך לשם שמחשיך עד תחום שבת, לעשות דבר שאסור לעשותו בשבת, כי אז הוא התכונן למשהו שאסור. אבל מחשיך לעשות דבר שמותר לעשותו בשבת, אפילו אם הוא הולך לצאת מהתחום לעשות את זה, הוא הלך להסתכל בסוף התחום כי הוא רוצה מיד ללכת לנסות מלווה מלכה אצל הרבי, הרי זה מותר. אפילו שאסור לצאת חוץ לתחום, אבל הוא לא יצא עכשיו לדבר אסור, האיסור הוא יוצא כשהוא עושה את זה.
זה לא כמו שמירה, הוא לא הולך לבדוק, למשל קודם אמרנו שהוא הולך לנטוע, נניח שהוא רוצה ללכת לנטוע, האיסור הוא זריעה, את זה הוא לא עושה. אבל הוא הולך סתם כי הוא צריך לשמור שם, הוא שומר, הוא צריך לוודא שלא גונבים במהלך השבת גם, הוא שומר איסור לעשות בשבת, אז את זה הוא יכול ללכת, אפילו הוא הולך, מעניין, גבאי יוצא חוץ לתחום, אז זה לא אומר שהוא יוצא חוץ לתחום, זו לא מלאכה שהוא עשה.
נכון, נכון. או לצאת, במקרה זה לא קורה כאן, אבל מעניין, זה רק היכי תמצא שיוכל לעשות את הדבר. אהה, הגמרא מביאה את הגמרא.
דוגמאות מהגמרא
דובר 1:
אין מחשיכין על התחום להביא פירות מחוברים. אסור ללכת לתחום ערב שבת לפני מוצאי שבת, לפני שמחשיך לפני מוצאי שבת, להביא פירות מחוברים, ללכת לחתוך ולהביא פירות שעדיין מחוברים, או לשכור פועלים, או לשכור פועלים. כי אלה, להביא פירות מחוברים זה איסור דאורייתא, או אפילו לשכור פועלים זה רק דרבנן, זה אסור.
אבל מחשיכין לשמור פירות. אבל מותר כן לרדת לשם לשמור את הפירות, שהרי מותר לשמור בשבת. מותר לשמור פירות בשבת. מותר אפילו מחשיכין להביא בהמה ופירות תלושים. למה? כי הוא לא הולך להיכנס שם לרכוב על הבהמה, לרכוב אסור, אבל אם הבהמה קורא לה והיא באה. יש דרך להביא את הבהמה באופן סתם, שיקרא לבהמה והבהמה תבוא. אפילו אם היא חוץ לתחום, אפילו אם הבהמה חוץ לתחום והוא צריך לקרוא לבהמה לצאת.
דובר 2:
בשבת מותר לעשות את זה? בהמה יכולה לצאת חוץ לתחום?
דובר 1:
לא. בהמה, אם היא הולכת לבד, היא יכולה ללכת כמה שהיא רוצה, אבל אם אדם קורא לה, היא קשורה לתחום שלו. אני לא יודע. נראה שהוא יכול כן. הוא אומר כך. למה זה שונה? לא ברור.
דיון: למה מותר לקרוא לבהמה חוץ לתחום?
דובר 1:
הוא אומר, “שהבהמה קורא לה והיא באה, אפילו שהיא חוץ לתחום”. נראה שמותר, כי האדם לא עושה כלום. לצאת חוץ לתחום אסור, אבל לקרוא לבהמה. נראה שאין זה קשור לשביתת בהמתו. תחום שבת אולי הוא גדר לעצמו, זה לא מהל״ט מלאכות. נראה שאת זה מותר לגרום לבהמה לעשות. אם הוא היה צריך ללכת בעצמו להביא את הבהמה בידיים מחוץ לתחום, לא היה מותר ללכת אפילו ערב שבת, כי הוא חייב לעשות משהו שהוא חילול שבת של ללכת חוץ לתחום. אבל כאן שהוא צריך רק בסך הכל לקרוא לבהמה, למה זה לא כמו מחמר ודברים כאלה שלמדנו קודם?
דובר 2:
מחמר זה כשהוא נושא, זה גדר על הוצאה, אבל חוץ לתחום זה עצמו רק איסור חלש יותר. את זה מותר. לא למדנו על תחומין שבת כי…
דובר 1:
אוקיי. אותו דבר, פירות הנושרין מותר גם, כי אילו היו שם מחיצות, אפילו אם זה כן מחוץ לתחום, אבל אם היו… או אפילו מכרמלית לרשות היחיד, או מה שזה לא יהיה. אבל אילו היו שם מחיצות על ידי אביהם בשבת, שזה לא ממש מלאכה, אפילו הוא לא יכול.
מעניין הגדר, כאילו אין זה קשור ממש לאיסור, כי הוא הולך בשבת תורה אין מלאכה.
הלכות שבת פרק כ״ד – הכנה משבת לחול, דיבור בשבת, ו״ודבר דבר”
המשך: יציאה חוץ לתחום לצורך פירות תלושין
דובר 1:
כבר למדת על תחומין שבת?
דובר 2:
אוקיי.
דובר 1:
ויצאו בזחלי פירות תלושין – מותר גם, כי אילו היו שם מחיצות, אפילו אם זה כן מחוץ לתחום, אבל אם היו שם מחיצות, אפילו מכרמלית לרשות היחיד או רשות הרבים, אבל אילו היו שם מחיצות, היה מותר להביאן בשבת, שזה לא ממש מלאכה. אפילו אם הוא לא יכול.
חידוש: הגדר של ההיתר – זה לא בעצם מלאכה
מעניין הגדר, כאילו אין זה קשור ממש לאיסור, כי הוא הולך ממש מחוץ לתחום, הוא לא הולך ללכת, ואפילו לא רק תחום, יכול להיות אפילו איסור רצועה, אבל בכל זאת, בעצם מה שאני הולך לעשות אינו דבר שאסור בשבת, שאילו היו בתוך התחום או בתוך רשותי הייתי יכול להרים פירות תלושין, אז אני לא הולך לעשות מלאכה. זו הגדרה מעניינת, צריך להבין אותה.
גדר “הכנה” – חייב להיות פעולה ניכרת
דובר 1:
כן, ונראה כאן מכל הדברים האלה גם שהוא צריך לעשות משהו שניכר מאוד שהוא עוסק במשהו למוצאי שבת.
שאלה: ללכת לבית כנסת אחר כדי לסיים מוקדם יותר – האם זו הכנה?
כי חשבתי לעצמי, הרבה פעמים כאן יודע אדם איפה הוא מתפלל שלוש סעודות כל שבוע, והשבוע הוא צריך לטוס מיד אחרי הזמן, אז הוא הולך לבית כנסת אחר כי שם מסיימים מוקדם יותר. הוא הולך בשבת, פירוש שהוא מתכונן כדי שיוכל לטוס, נכון? זה גם כמו מכין.
תירוץ: מכין צריך להיות כשהוא הולך למקום שאינו שבתי
אבל רואים שמכין צריך להיות גם כשהוא הולך למקום שיש שם את הפירות, הוא הולך למקום שאינו שבתי. מבין מה אני אומר? שאדם יעשה משהו בבית כדי שיהיה מוכן במוצאי שבת לעשות מלאכה, לא מרחיבים את האיסור כל כך רחוק. זה מותר, זה בטוח. הוא צריך גם לעשות משהו שהוא מכין.
דובר 2:
אה, אתה מתכוון שהוא עושה את התחום?
דובר 1:
היו נוהגים גם לעשות את התחום, אבל הוא הולך עד שם. אבל הוא עושה משהו קצת דבר מועט, אבל כשהוא יעשה משהו… כמו שאני אומר, אני רוצה לסיים מוקדם יותר שלוש סעודות כדי שאוכל לעשות במוצאי שבת, את זה הוא יכול לעשות.
דוגמה: ללכת לישון כדי להיות נח
אבל למשל ללכת לישון, אנשים מדברים על זה, כן, שלא ללכת לישון כי רוצים להיות נחים במוצאי שבת, או ערב פסח, אני יודע מה, יום טוב. אז מתחילים לדבר, אבל אני לא יודע, לא על הכנה. שם מתחילים לומר הכנה, אסור לעשות הכנה בשבת, כן? אפילו הוא לא עושה שום דבר. זה לא עם ההכנה הזו. זה אותו דין, אבל צריך לראות בפעולתו שהוא עושה משהו שבועי, הוא עושה משהו שיש לו שייכות.
דוגמה: ללכת לסיגריות
למשל, תחשוב, נניח אדם, הוא חייב לתפוס סיגריה במוצאי שבת בזמנו. אז כשעדיין שבת, הוא מתחיל להסתובב בבית שלו, שכשיגיע הזמן שלו, יוכל עוד לתפוס את הסיגריה. שם תאמר, אני הולך לסיגריות. אבל הוא הולך הביתה, אדם יכול ללכת הביתה. זה לא… אלה דברים פתוחים. אני אומר, צריך למצוא את הגדר המדויק, אבל רואים את זה כל הזמן. מישהו הולך ליד הסיגריות שלו, אני לא רוצה לומר ליד הטלפון שלו, והוא צריך את זה מאוד חשוב. צריך לחשוב. ברור, זה בוודאי מותר, אבל רואים מספיק שהאיסור… וכאן רואים שזה עדיין לא עומד. זה לא במקרים האלה, את זה כבר ראינו.
דוגמה: אמירה לחברו – “לכך פלוני אני הולך למחר”
בכלל, רואים עוד דוגמה שמותר כך. סתם כך אפשר גם לומר את ההיתרים. אה, סיגריה בטוח אסור לעשן בשבת. אוקיי, בכלל, עוד דבר. בכלל, אמירה לחברו. אדם יכול כן לומר, “לכך פלוני אני הולך למחר”. אני הולך לעיר פלונית מחר. פתאום יודע שאסור לומר גם לא. הוא יתפוס אותך עם. הוא מדבר משהו מעשי. הוא הולך לעשות אותך עסקים. הוא הולך לקנות את זה נכון.
למה מותר לעשות את זה? “אם היו שם בורגנין”
למה מותר לעשות את זה? כי מותר ללכת לעיר אחרת, טכנית. כי, “אם היו שם בורגנין, היו הולכין לשם בשבת”. אם היו בניינים, בורגנין פירושו שמירה, בתים קטנים שהשומרים יושבים. דבר כזה היה גורם לתחום שבת להתרחב. כי אם ליד עיר יש בתים קטנים כאלה קרוב לעיר, מתרחב תחום שבת. אז, מישהו צריך ללכת לעיר הסמוכה הבאה, אפילו אם זה לא בתחום שבת. אבל זה משהו שהיה אופן שיהיה מותר, אז זה לא כל כך אסור לגמרי. לא רק קצת, זה דומה להלכה הקודמת שאם הפירות היו ברשות היה יכול לשאת, אם העיר הייתה קצת יותר קרוב היה יכול ללכת. כאילו הוא לא אומר שאני הולך לעשות מלאכה, הוא רק אומר אני הולך ללכת, ללכת מותר בשבת, במקרה קורה שכאן זה רחוק מדי אותה עיר, תדמיין שלא היה רחוק.
הוא לא אומר איזה עסק הוא הולך לעשות
כשהוא אומר “לשכור פועלים” הוא לא אומר איזה עסק הוא הולך לעשות, כי אז היה כן אסור. הוא מדבר רק על ההליכה, וההליכה היא משהו שמותר בשבת. פירוש, הוא לא אומר משהו ברור שתחום שבת לא עושה את זה אסור, זה רק הצעדים בשדה.
דיון: למה אומרים “משום היו שם בורגנין”?
דובר 2:
“משום היו שם בורגנין” פירושו לומר, מילא לא הייתה בעיה של תחום שבת, כן?
דובר 1:
פירוש, נניח, אם הוא אומר אני הולך לנסוע עם הסוס שלי, שזה אסור מדרבנן, או אני נוסע עם המכונית שלי, שזה אולי אסור מדאורייתא, אני לא יודע, את זה בוודאי לא היה יכול לומר, כי אם אני אומר אני הולך לנסוע במוצאי שבת, פירוש אני הולך לעשות מלאכה, אסור לדבר על עשיית מלאכות.
חילוק: לדבר על הליכה vs. לדבר על נסיעה
אסור לומר במוצאי שבת יש לי מכונית, אז יוצא כאן. אם אני אומר במוצאי שבת אני הולך הביתה, במקרה אני הולך הביתה עם המכונית שלי, אתה לא צריך לדעת, אתה לא צריך לדבר, אני לא דיברתי על המלאכה. ללכת הביתה מותר גם בשבת. אה, אפילו אם זה חוץ לתחום אני יכול לקבוע, כמו שם שיש עירוב מותר. אני יכול אפילו לומר “משום עירוב תחומין”, אבל הוא לא אומר. הבורגנין הפשט שזה כבר נעשה כך שאתה אומר מרחק מהתחום.
קושיא: אפשר לומר “משום היו שם בורגנין” על כל מלאכה!
דובר 2:
לא, צריך להבין לא “משום היו שם בורגנין”, כי אפשר לומר את זה על כמעט כל מלאכה. כשאני הולך לחפור במוצאי שבת, אם זה כבר היה חפור היה מותר ללכת, מה עומד כאן עשוי?
דובר 1:
“משום היו שם בורגנין”, אין כאן.
תירוץ: הליכה בעצמה מותרת, חפירה בעצמה אסורה
יש כאן משהו שהוא מותר. אתה רואה שהדברים שהם בעצם דברים מרוחקים, כלומר הליכה אינה מלאכה, הליכה מותרת. אם היו בורגנין היו יכולים, רק נעשה שכאן אסרו. אתה רואה שמה שאני מחפש הוא לא ללכת באופן אסור.
“הנראה שתעמוד עמי לערב” vs. “היה נכון לי לערב”
דובר 1:
עוד מה שמותר, מותר לאדם לומר לחבירו, אדם לא יכול לשכור פועל, הוא כבר אמר, כן, הוא אמר “לשכור פועלים”. אסור אפילו ללכת למקום שמוכן אדם יכול לשוחח עם מישהו ולומר כך, “הנראה שתעמוד עמי לערב?” אתה חושב שאפשר להיפגש הלילה? אם הוא לא אומר על מה הוא מדבר. אבל לא יאמר לו “היה נכון לי לערב”, הוא לא יכול לומר לו באופן שהוא מצווה עליו.
חילוק: בלשון שאלה vs. בלשון ציווי
כשהוא אומר את זה באופן שאלה, באופן שהוא משוחח, “מה אתה חושב, אפשר להיפגש הלילה?” הוא לא אומר לו על מה. אבל כשהוא אומר את זה באופן, “אני רוצה לעשות איתך הלילה פגישה”, יוצא חפצך בשבת, כי כשהוא עושה את זה, הוא עושה משהו.
ביאור: הרהור מותר, דיבור אסור
הייתי אולי אומר את זה כך: לא אסרו הרהור, רק אסרו דיבור. אז כשהוא משוחח עם מישהו, אפילו בראשו יש לו שבפגישה הוא הולך לדבר עסקים, יש לו מחשבה, “ובלבו לב כלום”, הוא אפילו לא דיבר. הוא מדבר, הוא אומר דברים שמותר לעשות בשבת.
“היה נכון” = לעשות פגישה
אבל כשהוא אומר, “אני רוצה לעשות פגישה”, הוא עושה עכשיו חפץ. אחד הדברים שאדם צריך לעשות כשהוא עושה עסקים זה לעשות פגישות. כשהוא משוחח עם מישהו מתי הולכים להיפגש, הוא עכשיו עשה איזושהי הכנה למשהו שאינו שבתי.
דיון: מה ההבדל בין הלשונות?
דובר 1:
הלשון “היה נכון” נשמע מעט מאוד. פעם חשבתי שזה אומר פשוט “היה מוכן לעבוד”. אם מוסיפים את המילה האחת “לעבוד”, כולם מבינים למה זה אסור. הבעיה היא שכתוב שגם קצת פחות אסור. זה קשה להבין מה ההבדל בין מה שהוא בלשון שאלה או מה שהוא אומר “היה נכון”, משהו כמו “הנראה” הפשט הוא שאתה רוצה, אולי גם הטעם הוא לי.
פירוש: “היה נכון” הוא לשון של סמכות
“היה נכון לי לערב” הוא, לדעתי, יש כאן סמכותי, הוא אומר את זה כסמכות, כמו שבוס אומר לעובד שלו. הוא צריך להסכים, אבל ברמז. טוב, אבל הוא אומר, אתה רואה איך הוא קובע פגישה? הוא אומר לעובד שלו, “הלילה, היה מוכן, אני צריך לדבר איתך.” הוא עכשיו קבע פגישה, הוא עשה עכשיו משהו בוסי, הוא עשה עכשיו משהו שקשור ל… הוא עשה את חפצו, כמו שאתה אומר. אבל כשהוא אומר, “אולי תוכל לבוא היום?” “היה נכון לי”, מה שהולכים לעשות זה לעבוד… משהו לא ברור בדיוק ההבדל, לא הוצאתי כך את הדוגמה, הלשון שעולם הגמרא עשה בין ההבדל של הלשונות, אצלי אני לא מבין את זה כל כך טוב.
פירוש הבית יוסף
הוא אומר שהבית יוסף אומר “והיה אם נכון” מכוון היה מוכן לעבוד. הוא אומר, כשהוא אומר “שתימתא דמילתא” מכוון יכול להיות אופן איך אנשים מדברים. כלומר, אולי זה כך, אם זה משתמע לתרי אפי, יכול להיות שהם הולכים להיפגש כדי לאכול פיצה. דווקא, אתה לא יכול אותו, לא תפגוש אותו על פיצה, תיפגש לעשות עסקים. או לפי המנהיג שלנו הרי יש כאן גילוי דעת, מה שאתה יודע, אבל “היה אם נכון” הוא יותר לשון שאומרים רק על עסקים, רק בא לפגישה. הלשון של “היה אם נכון לי לעת ערב” הוא לשון באמת כך, “היה אם נכון לי בבוקר”, “ולישמעאל אחיך”.
דובר 2:
כן, אומר הוא, גם תנאי, זה גם תנאי. יש כאן פסק הלכה. אוקיי.
מסקנה: מנהג העולם – “בילדערלעך” ו״לא מדברים על שבת”
דובר 1:
אז, דיברנו כאן על… אם אנשים רוצים להקפיד על ההלכות, הם צריכים לדעת את פרטי ההלכות. רואים מכאן שמנהג העולם לומר במקום כסף “בילדערלעך”, או אפילו לומר את המילים “לא מדברים על שבת”, זה דבר מצחיק הרבה פעמים, כי הרבה פעמים זה לא עוזר, אבל רואים שלשון המשתמע לתרי אנפין יש לו מקום באיסור של “ודבר דבר”.
דובר 2:
כן. כן, כן, אמת. כי הרהור מותר.
הרהור מותר אפילו כשכולם יודעים למה מתכוונים
דובר 1:
הרהור מותר מכוון אפילו באופן שכל אחד יודע על מה מדברים. כלומר, הבילדערלעך מכוון כסף, אבל הוא לא אמר כסף. אוקיי. אבל כשאחד עושה ממש עסקים, “אני מוכר לך את הבית תמורת תשע מאות אלף בילדערלעך”, אוקיי, סגרנו את העסקה, הוא ממש עשה מעשה מקח וממכר בשבת. אבל כשזה יותר לשון המשתמע לתרי אנפין, הוא לא עבר על “ודבר דבר” ברור, אלא על הרהור.
דובר 2:
נכון. נכון. אוקיי.
ביאור נוסף: הרהור מול דיבור
דובר 1:
אפשר לומר קצת יותר. לא אומרים שכשאחד מדבר משהו על הרהור בשבת… אפשר לומר את זה כך, הרהור מותר, אבל כל דבר שאתה מוציא את ההרהור במילים, כבר לא טוב, כי זה כבר “ודבר דבר”.
חידוש: רק כשהדיבור עצמו אסור
אבל הייתי אומר לא. אם ב״ודבר דבר” עצמו, בלי ההרהור, עדיין לא מונחות שם מילים… אפילו נניח האדם שאמר “נראה שתימתא דמילתא לעת ערב”, הוא קבע פגישה עכשיו, כן? כי בשניהם במחשבה נעשתה פגישה, אבל בדיבור לא נעשתה פגישה.
דובר 2:
נכון. אני חושב שיש סברא כזו, שהדיבור שאסור בשבת הוא בעיקר דיבור שעושה משהו. כך הוא מביא את זה להר המוריה.
דוגמה: לשוחח על פגישה מול לקבוע פגישה
דובר 1:
כלומר, אם אני, כמו שאתה אומר, אם אני משוחח וזה כבר נעשה קצת עסק, או שאתה כבר באמת הולך לבוא, אבל סתם אם אני משוחח, “מה אתה חושב על זה?”, זה נעשה פנטזיות כי אתה רוצה לדבר. עבודה שאינה עבודה, שהוא צריך כבר לקבוע עוד פגישות? זה נעשה לו חלום מסוים, או סימן שמשהו לא יהיה. לא אמרתי שזה הדבר, כי כשהוא אומר שהוא אומר כן, הם השתכנעו, הוא כבר לא צריך… לא, אבל זה לא מוכרח, כי זה לא מוכרח.
שיחה בטלה, הליכה, ודיבור בשבת — הלכות שבת פרק כ״ד (המשך)
הלכה כ״ד (המשך) — בירור ב״דיבור” על חפצים: מתי שיחה נעשית איסור?
דובר 1:
כלומר, אם אני, כמו שאתה אומר, אם אני משוחח וזה כבר נעשה קצת הסכם שאתה כבר באמת הולך לבוא, אבל סתם כך לשוחח, “מה אתה חושב על זה?” זה נעשה פנטזיות כי אתה מדבר לאחד מחיים שטיין.
“מה אתה אומר על עבודה יפה של חרישת עבודה? אז, אתה תקבע עוד פגישות?” זה נעשה בזה החלטה מסוימת, מונח בזה משהו או צל שמשהו יילקח. אחד הולך… כי הוא אומר תלמיד טיפש את העבודה, כשהוא אומר כן, הם השתכנעו, הוא כבר לא צריך… לא, זה לא מחייב אותי, כי זה לא מחייב. הוא לא רוצה לבוא, ההוא לא יכול לבוא, או… אהא. אני אומר לעצמי קולא, אני רוצה לומר קולא, שאם אפילו מדברים כן על דברים, אם זה רק נאמר, לא כי אני דיברתי חייב ההוא לעשות את זה. כי רואים חושבים לעשות אנשים, הרבה מאוד אנשים עושים כמעט כל המסות, כי רוב הפעמים זה רק נאמר. צריך לדעת כאן בדיוק כל אחד. תלוי אם אתה אחד שעושה ברצינות. שוב, אפילו איך שמדברים רק אותו מחזיקים עוד אנחנו בשלב הראשון, אבל בעצם זה נאמר ברצינות. זה נאמר, אבל אם זה סתם שוחחו, זה סתם שוחחו. צריך לדעת, לא יודע.
דוגמה: מחפש טרמפ בשבת
אבל למשל, אני מחפש טרמפ בשבת, זה אולי הפריע למונסי מחר, זה נחשב שזה עשר, כי אם לנסוע, אני צריך לומר לעצמי, לנסוע, אני לא מדבר על להדליק את המכונית, אני מדבר על הנסיעה. תדמיין היית יכול ללכת לויסן, לא יודע. זה היה הולך ההיתר. אבל כאן נכנס, אם אדם מוצא דרך יצירתית, שהוא שואל, הוא עושה שיחה, והוא שואל אנשים, מתי אתה הולך הביתה מכאן? הוא לא אומר את המילה לנסוע, והוא לא אומר את המילה, אפילו בראש שלו הוא עושה עכשיו, הוא בונה עכשיו על שמחר כשהוא ילך לפנים יהיה לו בערך ידיעה מתי העולם הולך איך, כל עוד זה לא נאמר, זה נשאר דרך כל אחד הרהור אונטרים. אולי.
שני היתרים ב״ודבר דבר”
וגם אצלי יש ההיתר השני, ההיתר השני ההוא, לא על ההרהור עם ההיתר השני. יש שני היתרים שלמדנו עד עכשיו הרהור, כשלא אומרים ברור, ועוד שני שנאמר כשאומרים על דבר שלא ברור שזה איסור, אפשר לעשות את זה באופן מותר. אני אומר, כשזה לא ברור, אפילו ההרהור בעומק של הכל ברור, אבל בדיבור עצמו זה עדיין לא עמד ברור.
דובר 2:
אוקיי, או שאתה רוצה לומר שההיתר הקודם הוא גם על זה? כלומר, אני יכול לומר “למצוא חפציך אני הולך”, שאף על פי שהוא הולך כן לעשות את זה באופן איסור, אבל הוא לא אמר את זה. הוא אמר שהוא הולך ללכת, זה לא איסור ללכת.
דובר 1:
אה, דווקא שם אין את החיסרון של חפץ. לא דיברתי על זה. אולי זה הסיבה למה זה היתר.
פילוסופיה של שפה: מילים מול כוונה
זה מעניין, יש לזה קשר לאיך אנחנו מסתכלים על שפה קצת, ואני לא אכנס עכשיו לפילוסופיה של שפה. כי פעם אפשר יהיה לומר שכל מה שמוציא את ההרהור אמרת את זה, אין הבדל אילו מילים אתה אומר. אבל רואים כן, יש לשונות שעובדים, “הרי את מקודשת” עובד, “הרי את נשואה לי” לא עובד, מה שלא יהיה, זה הלשון הנכון.
דובר 2:
אוקיי, יפה מאוד.
הלכה כ״ד (המשך) — איסור לרוץ ולדלג בשבת
לימוד הפסוק “אם תשיב משבת רגלך”
דובר 1:
אומר הפסוק “אם תשיב משבת רגלך”, ממש כל מילה מתרגמים ולומדים ממנה. זה כך, אנחנו כבר למדנו פירוש אחד של “מעשות דרכיך”, שאסור ללכת חוץ לתחום. זה ה״ללכת”, ללכת, למדנו מ“ללכת במחפצך” או “אם תשיב משבת רגלך”, לעצור את הרגל בשבת מללכת. אבל הרגל מללכת. כן, דיברו דווקא מהלשון של “מהלך”. אבל לומדים עוד משהו מהרגל, שמלבד האיסור ללכת לשם מלאכה מאתן, לא, מהלשון “דרך”. לא, יכול להיות ש“מעשות דרכיך” כבר למדנו שאסור ללכת לתחום. אבל “מעשות דרכיך” מכוון עוד משהו, שאסור לרוץ.
לשון הרמב״ם
מה לומדים כך? “ואסור לרוץ ולדלג בשבת”. שני מיני דרכים של ריצה מהירה: אפשר דרך הרבה צעדים קטנים אבל מהר מאוד, או אפשר לעשות צעדים גדולים מאוד, כן? שנאמר “מעשות דרכיך”, שתעצור מללכת בדרכיך. מה זה אומר? “שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול”. בשבת תלך רק את הדרך השקטה של הליכה, לא כמו הדרך של הליכה של ריצה.
קושיה: “הילוכך בחול” הרי גם לא בדרך כלל לרוץ
זה מעניין, כי “הילוכך בחול” הרי גם לא בדרך כלל “לרוץ ולדלג”. אבל “לרוץ ולדלג” הוא ריצה של יום חול, ריצה של דאגה, של משא ומתן, הוא צריך לתפוס משהו, הוא צריך לעשות משהו. שבת הוא שקט, לא צריך לרוץ לשום מקום.
הסבר הרמב״ם: האיסור אינו מאמץ, אלא אופן ההליכה
אומר הרמב״ם, אבל זה לא אומר שאסור ללכת הרבה. זה מכוון שהאופן איך רצים לא יהיה באופן ריצה ודילוג, אבל אדם יכול ללכת אפילו אם הוא מתאמץ מאוד בהליכה. וירד אדם, אדם רוצה לרדת לשתות מים מאגם, ממעיין מים, הוא צריך לשם לטפס מאוד רחוק. וירד אדם, באר, רחיצה, חמה, אפילו אין מי עממי, אפילו הוא צריך להכות מי עממי, ומטפס, הוא צריך לטפס ולרדת ולשתות, ומטפס ועולה, ולטפס שוב את הדרך למעלה, כל הדברים האלה מותר לעשות.
דובר 2:
כלומר, האיסור אינו ללכת רחוק? אף על פי שחוץ לתחום אסור ללכת, אבל באר הוא היכא תמצא שכל פתחא דתחום מותר לו ללכת, אפילו זה קשה. אין איסור ללכת בטיול קשה, האיסור הוא לרוץ.
דובר 1:
הוא אומר גם שבעיקרון מדלג להיות ומטפס להיות זה לא אותו דבר. אדם ש… אפשר לומר שמטפס להיות הוא מין דרך…
דובר 2:
כן, כי אדם מטפס על הר, זה מין דרך של… זה גם לא הליכה רגילה.
דובר 1:
אמת, הוא צריך לטפס כי הוא מטפס על הר. כן. אבל הוא מתכוון לומר שזה לא המילה “ללכת במאמץ”, כי ללכת במאמץ זה גם הכניסה למערה. זה אופן ההליכה של ריצה. הרמב״ם הולך להסביר את זה יותר.
למה אדם רץ? משא ומתן מול דבר מצווה
למה אדם רץ? הוא צריך לתפוס את האוטובוס. בשבת לא תופסים אוטובוס. הוא צריך לתפוס לא משא ומתן. אבל מיד נראה, בשיעור לימוד רצים. זה יהיה מיד. לדבר מצווה התירו.
הלכה כ״ד (המשך) — איסור להרבות בשיחה בטלה בשבת
לשון הרמב״ם
דובר 1:
אז, הוסיפו מהפסוק אמרו את עצם הדבר שזה אומר לעסוק במשא ומתן בשבת, הוסיפו ללכת כמו בימי החול. והוסיפו עוד משהו, לדבר כמו בימי החול. לא לדבר על משא ומתן, אלא הדרך איך מדברים. מה זה להרבות בשיחה בטלה בשבת? אסור להרבות בשיחה בטלה בשבת. שנאמר “ודבר דבר”, שלא יהא דיבורך של חול כדיבורך של שבת. הדיבור שלך בשבת לא יהיה כמו הדיבור שלך בשבת. מה זה אומר? שלא יהיה ריבוי דברים בטלים.
הבדל מה״ודבר דבר” הקודם
צריך להתברר ההבדל מהפסוק קודם שהבאנו “ודבר דבר”, שהבאנו “ודבר דבר” בהמשך ל“ממצוא חפצך”. דבר שאינו של חול. עכשיו מדברים כבר לא רק דיבור על עסקים, אלא סתם לדבר בשביל הכיף ובשביל מה. האם יש שיעור כמה מותר לדבר בשבת? כי הוא לא אומר כמה. זה לא יכול להיות איסור גמור, כי לפעמים כתוב להרבות, כשאדם צריך את זה למשהו חשוב, אתה יודע, הוא צריך לבלות עם הילד שלו, יש הרבה מאוד שיחה בטלה, גם לא ריבוי.
דובר 2:
זה לא שיחה בטלה, זה בכלל מצווה.
דובר 1:
כאן הוא מדבר על סוג של שיחה בטלה שבכלל מותר, אמת? בימי החול, כי זה דיבורים של חול כאילו, ובימי החול מותר, אבל בשבת אסור. זה מאוד לא ברור מה זה אומר, אבל כלומר, זה כמו מיעוט. הרעיון הוא, לפי כמה שמשוחח בימי החול, ישוחח פחות.
ביאור: זה לא על הנושאים, אלא על הריבוי
בלי המילים “להרבות בשיחה בטלה”, היו אומרים “שלא יהא דיבורך של חול”, כאילו היו אומרים משהו שהנושאים לא יהיו נושאים מימי החול. אבל לא רואים דבר כזה. זה לא פשט ששבת אסור לדבר על מכוניות או על מתכונים. אבל זה שיחה בטלה. אבל שיחה בטלה אסור. אני מתכוון לומר, אין איסור לדבר על דברים שאינם שבתיים. לדבר על רבנים או על מכוניות, שניהם שיחה בטלה שאסור שיהיה ריבוי של דיבור יותר מדי.
דובר 2:
לדבר על רבנים זו מצווה.
דובר 1:
או שזו מצווה, או שזו מצווה לדבר לשון הרע עליהם. אחד מהשניים.
דובר 2:
אבל אתה לא יודע שיש קבלה בראפשיץ שצריך לא לפני התפילה לדבר על צוררי צדיקים?
דובר 1:
בכל מקרה, אני לא אומר כך, זה מאוד חשוב, חובה על הקהל לדעוס את גדוליו, אני לא יודע את הלשון שלו.
דובר 2:
לא, לא, אני יודע מה אתה רוצה לומר, אבל מה שאני מתכוון לומר הוא שזה לא על הנושאים, זה על הריבוי שיחה בטלה. זה ריבוי, גם האיסור הוא הריבוי.
הרמב״ם לא נתן שיעור
דובר 1:
הוא מביא כאן מהגמרא, קצת מותר, קצת מותר, אבל הרבה אסור. אז, בשלב מסוים צריך לעצור את השיחה. אני לא יודע מתי זה הרבה.
היתר הרמ״א: אם לאחד יש הנאה
והרמ״א כותב היתר שאם אחד נהנה מזה דווקא, זה עונג שבת. מעניין. כי כאילו זה יכול להיות ריבוי שיחה בטלה, כך גם ההיתר הוא עונג שבת. זה מדבר על אדם, שמבוגר רגיל לא נהנה באמת לדבר שטויות. אתה יודע, לפעמים בימי החול הוא צריך… הוא מדבר שטויות ואחר כך הוא מרגיש מצחיק על זה, כן. אפילו בשעת מעשה.
דובר 2:
אני שומע. צער אחר, אפילו יש לו הנאה בשעת מעשה, אבל צער לו אחר כך.
קשר להלכות קודמות: קריאה בשטרי הדיוטות
דובר 1:
אבל אני רואה, הוא מציין שבפרק הקודם למדנו על קריאה בשטרי הדיוטות בשבת. זה באמת היה האיסור של מוחק, אבל רק לנו עמדה הלשון שאסור לקרוא אפילו בכתובים, גזירה שמא יטה.
דובר 2:
כן, אוקיי, הוא צריך לחשוב ל… בשעת בית המדרש.
דובר 1:
נכון, אז בשבת יש שני איסורים, האיסור לדבר או אפילו לקרוא דברים בשעה שהעולם לומד.
דובר 2:
מעניין, שם הוא הביא את זה דווקא מיד אחרי הדיבור על האיסור של מוחק.
דובר 1:
כן, אוקיי, אבל אחרי הדיבור על כתיבה, שטויות, הוא אמר מה אסור לדבר דברים בטלים, דברים בטלים.
למה שיחה בטלה אסורה? שביתה, לא רק לימוד
דובר 2:
אבל הבנתי שהרמב״ם כבר אמר ששבת הוא זמן של לימוד.
דובר 1:
זה לא ברור. נראה, אני, הייתי חושב, מן הסתם בוודאי אתה צודק ששבת הוא זמן של לימוד, או אפילו לא לדבר, לדבר צדיקים, רוב צדיקים, משהו. אבל מכאן נראה יותר מהנושא של השביתה של שבת. יש לזה קשר לשוני של שבת. שבת יהיה שקט. נראה איכשהו שיחה בטלה אינה שקטה. יש לזה קשר לשביתה, כמו תשב, כן? תשב, תשבות, ממצוא חפצך ודבר דבר. אל תעשה כל כך הרבה. שיחה בטלה היא קצת סוג של עבודה. אני לא יודע למה זו מלאכה. זו לא מלאכה ממש, אבל כמו שללכת לעבודה היא סוג של מלאכה, לשוחח שטויות זה גם סוג של מלאכה. מעולם לא הבנתי, מה עושים כל האנשים שהעבודה שלהם היא לעשות פודקאסטים ולדבר למשך ערב שלם? בשבת הוא פטור, הוא לא צריך לעשות פודקאסט.
זה מעניין, כי כאן כתוב שמה שיש בו הנאה מותר. בדרך כלל, ההנאה שלו היא מהרבי. יש אמנם אדם רגיל שיש לו הנאה בעשר הדקות הראשונות, ואחר כך הוא כבר דיבר יותר מדי. האדם שמדבר שעה, הוא צריך שעה.
זה קשה, ובגלל זה הרמב״ם השאיר את זה פתוח. גם הרמב״ם לא תפס את זה, הוא לא אמר, איני יודע, חצי שעה, אין זה כמות. אבל נראה לי מההקשר שזה טורח, זה קצת כמו לא מנוחה. מהי המנוחה? לא לדבר יותר מדי. ואנחנו חושבים אולי שזה לא לדבר יותר מדי.
שוב: שביתה, לא רק ללמוד
אבל אפילו כאן יכול להיות שזה קשור למה שהרמב״ם כבר אמר ששבת היא זמן של לימוד. זה לא ברור. נראה, אני, הייתי אומר, מן הסתם בוודאי אתה צודק ששבת היא זמן של לימוד, או אפילו לא לדבר, לדבר צדיקים, רוב צדיקים, משהו. אבל מכאן נראה יותר מהנושא של השביתה של שבת. זה קשור לשונות של שבת. שבת צריכה להיות רגועה. נראה איכשהו ששיחה בטלה אינה רגועה. זה קשור לשביתה, כמו תשב, כן? תשב, תשבות, ממצוא חפצך ודבר דבר. לא לעשות כל כך הרבה. שיחה בטלה היא קצת סוג של עבודה. אני לא יודע למה זו מלאכה. זו לא ממש מלאכה, אבל כמו ללכת לעבודה זה סוג של מלאכה, כך לדבר שטויות זה גם סוג של מלאכה. מעולם לא הבנתי, מה עושים כל האנשים שהעבודה שלהם היא לעשות פודקאסטים ולדבר ערב שלם? בשבת הוא פטור, הוא לא צריך לעשות פודקאסט.
זה מעניין, כי כאן כתוב שמה שיש בו הנאה מותר. בדרך כלל, ההנאה שלו היא מהרבי. יש אמנם אדם רגיל שיש לו הנאה בעשר הדקות הראשונות, ואחר כך הוא כבר דיבר יותר מדי. האדם שמדבר שעה, הוא צריך שעה.
זה קשה, ובגלל זה הרמב״ם השאיר את זה פתוח. גם הרמב״ם לא תפס את זה, הוא לא אמר, איני יודע, חצי שעה, אין זה כמות. אבל נראה לי מההקשר שזה טורח, זה קצת כמו לא מנוחה. מהי המנוחה? לא לדבר יותר מדי. ואנחנו חושבים אולי שזה לא לדבר יותר מדי.
מסקנה: אין לראות כך
זה אומר ששבת אנחנו ממש מוגבלים במה שאפשר לדבר, כן? אם זה מעניין זה לכאורה מעשה ומעשה, או דברי תורה, וכל השאר דברים בטלים. אין לראות כך.
הרמב״ם בפירוש המשניות: חמישה סוגי דיבורים
הרמב״ם בפירוש המשניות, עוד ועוד, הוא מאריך קצת בנושא של דיבור, כן? אתה זוכר את חמשת סוגי הדיבורים: מצוות, עבירות, ומותרים, ושנואים. הרמב״ם היה מאוד מעוניין בפרט בנושא שרוב האנשים
הלכה ז-ח: דברים המותרים בשבת לצורך מצוה
הלכה ז — המשך: דיבורים בטלים בשבת
דובר 1:
אם זה מעניין, זה מעשה חסידית ומופת, או דברי תורה, וכל שאר הדברים זה דברים בטלים. יכול להיות שצריך להיות קצה מסוים כדי לראות כך. הרמב״ם בפירוש המשניות עוד ועוד עד דעת, הוא מאריך קצת בנושא של דיבור, כן. אני זוכר שם יש חמישה סוגי דיבורים: מצוות ועבירות ונדרים ולשון הרע. הרמב״ם היה מאוד מעוניין בכלל בנושא שרוב האנשים מדברים יותר מדי שטויות. אז בשבת קצת פחות שטויות, נו? כבר, זה פשוט.
טוב מאוד. אז מתי מותר כל הדברים האלה? כן. אני חושב גם שהחיוב הוא אולי רק לגברים, למבוגרים. אפשר לומר ילדים ונשים, ילדים כן, כל השיחה שלהם היא שיחה בטלה, כי הם לא עוסקים במעשה מרכבה, הם לא עוסקים בתורה. לכל אחד יש את המדרגה שלו. לכל אחד יש את המצב שלו. מי שמדבר הרבה, בשבת קצת פחות.
מקור מהירושלמי — רבי שמעון בר יוחאי ואמו
הם מביאים שבירושלמי כתוב שרבי שמעון בר יוחאי ראה את אמו מדברת בשבת. אבל לא כתוב מדברת, “מרבה בדיבור”, מדברת יותר מדי. “שתוקי שבתא יומא”. הוא היה אומר שברגע שזה נעשה לה לטורח שתפסיק. אה, טוב מאוד. אתה רואה שזה גם לנשים. לאישה.
דובר 2:
לא, אבל שם אתה רואה, לפי האישה היא רבי, זה כבר דבר אפילו לאישה.
דובר 1:
זה המקור לצעוק “שבת”. מתי צריך לצעוק “שבת”? לא כשרואים יהודי נוסע בשבת, הוא לא עומד כאן. כשרואים יהודי מדבר יותר מדי שטויות בשבת, “שבת!”
דובר 2:
לא, הוא חס ושלום לא צעק על אמו. הוא לא צעק על אמו.
דובר 1:
לא, הוא אמר יפה מאוד, “אמא, בואי נדבר בשבת.” בואו נגיד שזה שבת טוב. שם כתוב הלשון, “שתוקי שבתא יומא”. הוא לא צעק חס ושלום, זה לא נכון. הוא אמר יפה בשבת. הוא אמר שבת. אין זה ענין.
יכול להיות שהמילה היא, לגבי אמו של רבי שמעון בר יוחאי היתה בוודאי מלומדת צדקת, שכן ידעה ללמוד. היא יכלה להשקיע חמש-שש שעות בשבת אחר הצהריים בדברי תורה, דברים שנוגעים לנשים. כתוב כן, “יום טוב ניתן לנשים”. אוקיי, בואו נלמד הלאה. וזה כבר כמעט מדבר בעצמו.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
לא, אבל הוא בוודאי לא צעק. הוא אמר “שבת היום”, נזכרו שהוא מדבר, אבל לא יותר מדי.
סטייה: שיחה בסעודה
“מותר לרוץ בשבת לדברי מצוה.” לא, אני אומר את זה מסיבה, כי אני נסער. יש אנשים שאסור להם לשוחח בסעודה. סעודה היא גם חלק מהסעודה שכל אחד ירגיש חופשי לפתוח את הפה. אם יש מתיחות מסוימת ליד השולחן, זה אומר שזה דברים בטלים. זה אומר שאנשים צריכים להרגיש נוח.
דובר 2:
כן.
הלכה ח — מותר לרוץ בשבת לדברי מצוה
דובר 1:
“מותר לרוץ בשבת לדברי מצוה.” דיברנו שאסור לרוץ בשבת. הוא נכנס עכשיו לדבר על הפרטים של האיסור. הוא אומר, מה שאמרנו שאסור לרוץ בשבת, זה לא לדבר מצוה, אבל לדבר מצוה מותר לרוץ בשבת. כגון, שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש.
זה אומר, לרוץ בשבת אינו האיסור סתם כי זה טורח, כי כשהולכים לדבר מצוה, אפילו אם זה טורח, אבל יש אולי שמחה של מצוה, לכן מותר.
זה להעיר, כל הסיבה היא בעצם אופנים שמותר כן לרוץ או לדבר או לעשות אחד מהדברים שדיברנו שזה לא שבתי. כשזו מצוה זה כן שבתי.
דובר 2:
לא, אני מתכוון לומר שאפשר לומר כך: לדבר הרבה זה טורח, לרוץ הרבה זה טורח, אבל שניהם אסור רק כשזה לבטלה. שני הדברים, כשזה למטרה טובה, זה כבר לא נראה לאדם כטורח.
דובר 1:
אוקיי, מעניין. ומעניין זה כי מצוה גוברת על הענין של השיחה.
דובר 2:
כן, אמת. הרבה איסורי דרבנן אין גוזרים במקום מצוה. כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש.
חשבונות של מצוה
דובר 1:
ומה עוד מותר לעשות? מחשב חשבונות של מצוה. למדנו שאסור לעשות חשבונות בשבת ויום טוב, או, כאן היה גם “ודבר דבר”. כן, אבל לחשוב חשבונות של מצוה. גם למדנו שאסור לעשות מדידות, לבדוק כמה דברים. זה היה בפרק הקודם כ״ג. אבל במדידה של מצוה מודדים, כגון מקוה, לידע אם יש בה שיעור. מקווה כדי לדעת אם יש בה שיעור. זה אומר שלומדים הלכות מקווה, או שזה נוגע לתפילה בשבת. צריך לבדוק את המקווה, לראות אם היא כשרה. או בגד לידע אם מקבל טומאה, הדברים האלה צריך גם לעשות מדידה, אבל מדידה רגילה אסור לעשות בגלל שמא יכתוב, שמא ימחוק. אבל זה מותר, כי במקווה מצוה לא גזרו חכמים.
דיון: היכן טמון האיסור של חשבונות?
דובר 2:
כן, אני רק רוצה לומר, יש כאן לכאורה שני איסורים, הן על חשבונות, והן מכיוון שמדברים על פוסקין צדקה, החלק הבא, יכול להיות איסור של משא ומתן, שזה שמא יכתוב או ימחוק. וכאן מדברים לכאורה רק על הריצה והשיחה. צריך להבין איך הלך החשש שהוא ילך לכתוב. יכול להיות שכשזו מצוה גם זה מותר, כמו שרואים שהרבה דברים מותרים לצורך מצוה. או יכול להיות לצורך מצוה לא מתנהגים לכתוב, כי לוקחים מקווה, היא כבר כשרה. צריך להבין.
דובר 1:
אני מתכוון שהמילה היא, תסתכל בכ״ג י״ח י״ט, לרמב״ם יש לשון מאוד מעניינת. בשני המקרים כשהוא מדבר על שמא יכתוב ושמא ימחוק מכתיבה וחשבונות, הוא אומר “שלא יהיה כחול, מחשבותיו בשבת כמחשבי חול”. זה משהו, אתה רואה שהרמב״ם אפילו בשמא יכתוב ושמא ימחוק הוא גם חשב שזה ענין של עשיית חפצים, אתה רואה? בשני המקרים, הוא אומר שוב… חשבתי שהוא מתכוון לומר שאם הוא מתנהג בחול, הוא יכול להוציא את העט שלו, כי הוא מרגיש כבר בחול. ואתה רוצה לטעון שכשהוא מדבר על צדקה הוא לא מרגיש בחול. אולי כך.
אולי הרמב״ם סבר, הוא היה מסופק איפה לשים את החשבונות של מצוה, אם בשמא יכתוב, שמא ימחוק, או זה מה שהוא מאוד קרוב, כן, לעשות חשבונות. יכול להיות לעשות חשבונות אולי, אבל אני לא חושב שזה איסור של דיבור, כי הוא יכול אפילו לעשות את החשבונות בראשו. בואו נגיד שהוא אומר את זה מהפה שלו, אבל זה לא ענין של שיחה. כשאדם סופר, כן, הוא עומד והוא עושה בראשו את החשבונות של גודל השדות שלו, כמה הוא יעשה, זה לא ענין של שיחה, זה ענין של… אבל זה יותר מהרהור. כשאדם עושה חשבון, בואו נגיד הוא צריך לומר את זה כי כך הוא יזכור, אבל זה לא משהו שהוא צריך לעשות בתקשורת עם שני, זו לא שיחה, זה לא משא ומתן, זה חשבון. אבל זה גם לא הרהור, זה יותר מהרהור, זה חשבון.
אז, הוא שם את זה בשמא יכתוב, אבל הוא גם אמר “שיהא כחול”, אתה רואה, בשני המקרים הוא אמר. מילא, וחשבונות של מצוה, השם יחיד הוא גם רק דרבנן שהוא במקום מצוה.
דובר 2:
אוקיי. זה באמת מעניין, כי שאר האיסורים שהרמב״ם אמר, כל איסורי דרבנן האלה הוא לא אמר שמותר במקום מצוה, רק ה״עשיית חפציך”, כי הענין הוא החפץ של איסור.
פוסקים צדקה לעניים
דובר 1:
אוקיי. כגון פוסקים צדקה. פוסקים צדקה לעניים, למדנו אתמול שאסור לתת מתנה בשבת, כי זה ענין של מקח וממכר, זה מין חילופים פיננסיים. כאן גם, כאן היה לכאורה ענין של מקח וממכר, אבל פוסקים אומר רק שאומרים. אבל מכיוון שזו צדקה יש את הדבר של אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, כאילו היה מקנה לו עכשיו.
דובר 2:
נכון. יכול להיות שניהם. שני הדברים קשורים. אסור להקנות, אבל זה טוב מאוד. ככה או ככה, אסור להקנות, אבל לתת צדקה לעניים מותר כן.
דיון: מכירת עליות בשבת
דובר 1:
נכון. ראיתי בקודם, יש מחלוקת באחרונים לגבי מכירת העליות בשבת. זה לכאורה מקח וממכר. יש שאומרים שזה לא מקח וממכר אמיתי, אי אפשר ללכת לבית דין על זה. אולי כן? או אפשר לומר שכאן יש את ההיתר שלצורך מצוה מותר. אבל זה תלוי בחקירה, אם לצורך מצוה מותר גם ממש מקח וממכר. אנחנו מדברים רק שהנושא של דיבור מותר.
יש בתי כנסת שמתנהגים לומר, לא אומרים דולרים, אומרים מאה אלף, עשרת אלפים. מה זה עוזר? זה מאוד מעניין, כי אפשר באמת לראות מקום לאסור את מכירת העליות, כי זה הרבה יותר מלהבטיח צדקה לעניים, כי זה כאילו מוכרים מוצר. מוכרים צדקה, אומרים שהוא נותן צדקה. כאן הוא קונה שישי, הוא קונה את זה, זה ממש מקח וממכר. אבל רואים שמנהג ישראל הוא שאפילו שם מקילים. אני יודע שבאמת שם אמרו לשון אחרת, אני יודע.
דובר 2:
כן, אבל הלשון היא רק נושא של דיבור. להיפך, זה קונדס שאנחנו אומרים, הלשון בכלל לא הבעיה. אתה יכול לדבר על דולרים כמה שאתה רוצה לצורך מצוה. הבעיה היא המכירה. על זה לא עוזר שאתה אומר אלף במקום דולר. והשאלה היא גם אחר כך, כשעושים את המי שברך, “בעבור שינדב” כך וכך, הלשון היא ממש לפסוק. כן, זה בוודאי מותר. אבל זו צדקה לעניים. אבל זה לבית כנסת. זה בית כנסת, זה לא לעני. זה קצת מתיחה לומר שזו מצוה.
דובר 1:
כן. שואל קושיה. הקדש. אבל הקדש אינו מותר. מזדמן שזה כן בית כנסת, וצריך עכשיו להקדישו למשהו. אוקיי, אני מתכוון שהחלק הבא אולי ידבר על בית כנסת. “והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות…” לא, צריך כוח. כן, אבל לא כדי להתפלל, אלא בואו נראה. “ואפילו… מותר ללכת בין לעסוק בעסקי רבים.” זה אומר, למרות שמשא ומתן אסור, אדם יחשוב שללכת לפגוש פוליטיקאים, לדבר על העיר, לדבר על פוליטיקה, אסור. אבל מותר ללכת, אם העצרת הפוליטית היא בבית מדרש, בבית כנסת, ומדברים על הרב הזה או אותו רב, או מדברים על גויים, הפוליטיקאי הזה ואותו פוליטיקאי, אם זה אפילו בטרטיאות, זה לא אצל גויים, אפילו בתיאטראות או בארמונות של גויים שצריך ללכת, לפקח על עסקי רבים בשבת, לעסוק בעסקי רבים. למרות שיש גם את הענין של חולניות, כן, מדברים על, בואו נגיד, מדברים על עסקים, אבל כשכבר הלכו לצורך רבים, הקהילה הלכה, מותר ללכת.
עסקי רבים
יכול להיות אפילו מלאכה, הולכים לתקן את הרחוב, אני לא יודע מה. הולכים לעשות אסיפה בשבת על, אני לא יודע, על בטיחות של נהגים באמצע השבוע. למרות שזה לא דבר שבתי, אבל זה ענין של עסקי רבים. מה שזה לא יהיה, אני לא יודע. לפקח לא אומר פשוט, הועד העיר יכול להיפגש, ועדת התכנון יכולה להיפגש בשבת בבית המדרש. שם נפגשים היהודים בשלוש סעודות, הם מדברים איך ישפרו את המקווה, אני לא יודע מה, מה שזה לא יהיה. מקווה היא ממילא מצוה, אבל לצורך רבים, אפילו סתם, שהרמזורים יעבדו טוב יותר, דברים אחרים.
למדנו אתמול שאין מקדישים בשבת, שיש גם בזה ענין של קנין. אבל מותר כן לדבר שידוכים. אבל כאן מדברים על לשפר את הבורות. אבל זה יותר קרוב מחובר. כן? אסור לקדש, אסור ליתן להקדיש, אבל מותר. אסור לחשב חשבונות, אסור לדבר במקח וממכר, אבל סוג כזה של קניינים או סוג כזה של שיחות מותר כן.
משדכין על התינוקות
“ומשדכין על התינוקות לארס”, מותר, הלשון היא משהו מעניין. “משדכין על התינוקות לארס”. יש תינוקות? משדכין אומר לדבר. כן, כמו מקדש בלא שידוכין, יש ענין של שידוך, זו הסכמה. לא, אני מתכוון, כאן, לפי הלשונות, כאן הלשון כמו שאתה אומר, הלשון שראינו, כמו שאמרתי, כתוב ברבנו אברהם בן הרמב״ם “מקדש בלשון דיכא”, דיכא אומר לשוחח, לדבר.
הלכה כד (המשך) – משדכין על התינוקת לארסה, ביקור חולים וניחום אבלים בשבת
פירוש “משדכין על התינוקת לארסה”
דובר 1:
הלשון היא משהו מעניין. “משדכין על התינוקת לארסה”. האב הולך לבית הכנסת והוא אומר שיש תינוקת בבית דין. לא, לא שיש תינוקת. “משדכין” אומר לדבר.
“משדכין” אומר לדבר? כן, כמו “מקדש בלשון שידוך”. מה זה שידוך? מה שאנחנו קוראים שידוך? שידוך אומר הסכמה? לא, אני מתכוון שכאן, לדעת השונות, כאן הלשון, כמו אותו דבר הלשון שראינו, כמו שאמרתי, כתוב במראה הפנים שמקדש בלשון שידוך, “שידוך” אומר לשוחח. מותר לשוחח, לדבר שהולכים להתחתן, הולכים להתארס, להתקדש.
אז “משדכין”, אני מתכוון שהמילה “משדכין” הולכת על כל הדברים אחר כך. מותר לעשות תכניות, לעסוק בין אנשים. סתם כך מותר להתיישב כמה עסקנים, אני יודע, “על התינוקת לארסה”, להכין שידוך, כי תינוק. הוא יכול לעסוק כי תינוק ללמדו ספר, הוא יכול לדבר בשבת עם מלמד שילמד עם הילד. או אפילו ללמדו אומנות, הוא יכול לדבר עם מישהו על ללמד את בנו מחשבים, שזה דבר חולני. זה נכנס לענין הזה כי חובה על האב ללמד את בנו אומנות.
זו מצוה, פשוט המצוה של אב לבנו היא ללמדו הן ספר, זה אומר תורה, והן לתת מקצוע.
מבקרים חולים ומנחמים אבלים – צער בשבת
דובר 1:
ומבקרים חולים ומנחמים אבלים
ומבקרים חולים ומנחמים אבלים. בשבת אין לעסוק בדברים שהם צער. האם כבר היה לנו זה ברור? עדיין לא היה לנו זה ברור, אבל אנחנו כבר יודעים שאסור… בשבת היו מבטלים, למדנו בהלכות תפילה, בשבת אין עוסקים בצרות. בשבת אין עוסקים… הרב לא עומד בשבת לספר את כל הצרות שיש בעולם, שיתפללו על כך, כי זה יכניס צער. אבל זה לא אומר שמצוות החסד אינן עדיין קיימות. מבקרים חולים, צריך כן ללכת לבקר חולה, וכן מנחמים אבל. אפילו בשבת, האבל אינו יושב שבעה, אין עושים אבילות בפרהסיא בשבת, אבל מותר לנחם. רואים שהוא יהודי שבור, מנחמים אותו.
דיון: אבילות בשבת
דובר 2:
מי אומר שלא יושבים שבעה בשבת?
דובר 1:
יושבים, לא נוהגים מנהגי אבילות בפרהסיא. אבל שבעה יושבים כן. כלומר שהוא אבל. הולכים לראותו בבית, מנחמים אותו. מעולם לא ראיתי מישהו שמנחם אבלים בשבת, כי יש נוסח של ניחום אבלים, לא אומרים “המקום”. לא אומרים זאת בשבת. אבל כאן רואים שכן, אבל האדם באבילות, שבת היא עדיין סעודת שבת.
אני חושב שניחום אבלים כאן לא מתכוון למצווה שהולכים לומר “המקום ינחם אתכם”. אף אחד מעולם לא התנחם מזה בהיסטוריה של ניחום אבלים. זו מצווה, אבל העיקר הוא להיות שם. על כל פנים, אני חושב שזה חיזוק לאנשים – לא דיברתי עם הרבה אבלים – שהוא לא לבד בימי אבלו. כל מי שיש לו קשר איתו בא. אבל כאן ניחום אבלים לא חייב להיות בצורה שיושבים נמוך. לא, ניחום אבלים יכול גם להיות שמדבר עם אדם שבור, אני מנחם אדם שעצוב. בשבת הוא גם עצוב, ואם באים אליו בשבת עושים מצוות ניחום אבלים.
דובר 2:
אומרים שלא אומרים.
דובר 1:
אנשים יודעים, זה לא נהוג, אני לא יודע למה. כלומר, יש מקומות שבשבת אבלים באים לבית הכנסת ואומרים “המקום ינחם” – לא במקומות קריטיים יותר.
דובר 2:
אבל אתה יודע על זה?
דובר 1:
נו, אבל אני רוצה לומר שניחום אבלים של שבת לא חייב להיות האמירה, אבל ניחום אבלים זה לא זה. נכנס אדם שנמצא בתוך ימי אבלו, מקרבים אותו ומשמחים אותו, זה האופן של ניחום אבלים בשבת. כי בשבת יש מנהג שלא עושים באופנים של אבילות, אבל הוא עצוב ואתה עושה מצוות מנחם אבלים.
זה אותו ניחום אבלים בשבת, זה לא אומר משהו אחר מכל השבוע, חוץ מזה ש… לא, תן לי להסביר טוב יותר. אדם יכול או שיש לו חבר שמאוד מדוכא לאחרונה, הוא יכול ללכת לבלות איתו, או שהוא יכול ללכת לבית שבעה לנחם מישהו שאחותו נפטרה. הראשון הוא מצווה דאורייתא, כלומר ממש ניחום אבלים, לנחם אדם שעצוב. השני הוא מנהג, מנהג שאחרי שאדם הוא אבל עושים מנהג בצורה כזו. אז אפילו אם לא עושים את המנהג בצורה של ניחום אבלים, אבל יש משהו שנקרא מצוות חסד.
דיון: מנהג לעומת מצווה דאורייתא
דובר 2:
אבל זה בדיוק על זה אני בא להתווכח. קודם כל, אני לא יודע מה אתה מתכוון, זה לא מנהג ללכת לשבת אצל האבל. זה דבר חברתי, זה מנחם, כך מנחמים, זה סדר. זה לא נשאל, האנשים באים. אז הם באים, וכשניחום אבלים מתכוון לזה, זה לא מתכוון לדבר האחר שאתה אומר. באמת, כל ניחום אבלים מתכוון למה שאתה אומר במקרה הראשון. לשם כך באים, כדי לדאוג לו, להיות איתו. אבל יש הרבה אנשים, זה כבר נעשה סדר כזה, זה ככה. אומרים פסוק כלשהו כי כתוב בפתק, לא חייבים לומר את זה, יוצאים גם בלי לומר את הפסוק. אבל העיקר ניחום אבלים, כלומר הניחום הרגיל, הולך גם בשבת. אבלים לא יושבים, אתה אומר שלא אומרים שבעה בשבת, זה לא נכון, בשבת לא נוהגים מנהגי אבילות, שבת דוחה את כל ה… אבל אתה אומר אבילות בפרהסיא, הוא לא יושב על ספסל נמוך, אבל אין הבדל, נכנסים ואומרים לו “המקום ינחם”, בדיוק כמו בימי השבוע.
ואתה אומר שיש מקומות שיש ממש מנהג כזה שבשבת בבית הכנסת, כשהאבלים באים לבית הכנסת, אומרים “המקום ינחם”. אני חושב שזה אפילו מובא בשולחן ערוך או בספרי המנהגים. אנחנו חושבים, כמו שאתה אומר, אנחנו חושבים שניחום אבלים הוא דבר פורמלי, שאם הוא לא יושב אני לא יכול לעשות ניחום אבלים. אפשר מאוד. אתה יודע שמישהו יושב שבעה, אתה יכול ללכת אליו בשבת, ויוצאים ידי חובה. שהוא יהיה שמח גם כן, גם לא.
דובר 1:
באותו זמן אני גם רוצה לומר, שכשלא אומרים את הפסוק הספציפי, ורק נחמדים אליו כי יודעים שהוא עכשיו בימי אבלו, גם יצאו ידי חובת ניחום אבלים. כי הפשט של ניחום אבלים לא אומר לומר פסוק מסוים, זה אומר לנחם אדם שהוא אבל. זה לא אומר לנחם, זה אומר כן ללכת לביתו, ואני לא יודע מה עושים.
דיגרסיה: פורמליות לעומת מציאות של ניחום אבלים
דובר 1:
יש לי איזו אג׳נדה צדדית. הרבה פעמים יש אדם שמת, ויש לו חבר מאוד קרוב, שהוא ממש החבר הכי קרוב שלו, אף אחד לא מסתכל עליו. יש לו אחות שבאה מארץ ישראל, כי זו ההלכה. אז כאילו לקבל את מנהג ההלכה, האחות היא אבל, והחבר לא. אבל אם מישהו הולך לנחם את החבר, הוא עושה את מצוות ניחום אבלים מדאורייתא יותר מאשר הוא מנחם את האחות שלא באמת עצובה. אבל זה לא נוגע, אלו הדינים על אבלים.
דובר 2:
אבל מה יש עצוב?
דובר 1:
בכל מקרה, למה הוא יהיה עצוב? אתה מבין מה אני רוצה להוציא, להוציא מהפורמליות למציאות של ה… להתראות, הלאה.
דובר 2:
אמת, אמת. כאן כתוב זה גם, אבל מה אני אומר? כן.
ביקור חולים בשבת – “שבת היא מלזעוק”
דובר 1:
הלאה אומר הרמב״ם עכשיו, הולכים לבקר חולה בשבת, עושה את המצווה. אבל בדרך כלל כשהולכים לבקר חולה באמצע השבוע, מה האדם היה עושה? הוא היה מתפלל עם החולה, או הוא היה מקשיב לפרטים של צרותיו, זה האופן. אבל בשבת יש ענין שלא לעסוק בשאלת צרכים בשבת, שיעשו את המצווה אחרת. “וכן המבקר את החולה אומר לו שבת היא מלזעוק, שבת היא לא יום שצועקים, ורפואה קרובה לבוא, הישועה כבר תבוא”. צריך להיות אופן של הצורה של ביקור חולים שייראה אחרת בשבת. הייתי אומר שזו גם יותר המלצה, כי אם החולה הוא כן מי שבוכה עכשיו והוא צועק ואתה צריך להקשיב לו, מצוות ביקור חולים תהיה להיות איתו… כאן אפשר גם להגיע לפורמליות. יש דרך פורמלית איך הולכים בדרך כלל, היו אומרים פרק תהלים, היו מבקשים את התפילה הארוכה של רפואה, ועכשיו אומרים את הנוסח הקצר שבת היא מלזעוק. אם אתה רוצה לומר לא פורמלי, אתה יכול לתרגם את זה לשיחה רחבה יותר. השיחה בשבת הולכת יותר בדרך חיזוק, בשבת לא צועקים, בשבת תבוא רפואה, במקום “אוי, ריבונו של עולם, עזור כבר”. אתה יכול לומר את זה, על שניהם יכול לעבוד אותו דבר.
כבר למדנו, כמו שאתה אומר, כבר למדנו בהלכות תפילה את ההלכה שלא צועקים בשבת. לכן דווקא המי שברך שעושים בבית המדרש, אחר כך אומרים עוד שבת היא מלזעוק. זה קצת מצחיק, כי זה אומר שלא אומרים מי שברך, אומרים רק שבת היא מלזעוק. בעל התניא דווקא משמיט את כל נוסח המי שברך “מי שברך אבותינו יברך את החולה”, והוא אומר מיד שבת היא מלזעוק, כי הנוסח הארוך הוא דווקא צעקה. מובן מאליו, אם יש חולה שיש בו סכנה, למדנו שמותר כן להתפלל בשבת.
דיון: תפילה על החולה
דובר 2:
ועוד, מה עוד עושים? צריך לדעת שזה מסתדר עם הרמב״ם בהלכות תלמוד תורה, אני לא יודע על לומר פסוק על החולה.
דובר 1:
אה, זה לא… אנחנו מדברים כאן על תפילה, אנחנו מדברים כאן על תפילה.
מכינים לדבר מצווה – צרכי כלה וצרכי מת
דובר 1:
מכינים לכתחילה, למדנו קודם שאסור ללכת בקצה התחומין בשבת כדי שיוכלו מיד במוצאי שבת לצאת לעניינים של חול. אבל מותר כן, למשל, חתן או כלה, הוא מחכה ששמלת הכלה תגיע, ליסקיין מת, לא ולא ארון ותכריכין. ואומר לו, מותר לומר לפועל או למי, לך למקום פלוני.
דובר 2:
“לו” מתכוון לגוי? אם עושים את זה דרך גוי?
דובר 1:
אני חושב שאומרים אחד לשני, מחר, זה מדבר על מחר. או מותר לעשות את הדבר של חול בשביל כלה או בשביל מת, או להביא תוספות משם, או להביא מקום פלוני, או להביא תוספות מנה, או להביא מסיים. אבל רבי אומר, שלא יזכיר לו סכום מקח. כלומר, התירו לדבר מצווה, אבל גם עדיין צריך… אה, זה זה, לא לומר סכום מקח. זה נשאר כן יותר אסור, משהו כזה. לא מספר, קנה במאתיים דולר. אני חושב שלכן המנהג במכירת העליות לא אומרים את הסכום. הוא אומר עשרת אלפים במקום אלף, כי הוא לא אומר סכום מקח. אבל כשפוסקים על צדקה מדברים כן בוודאי סכום, כי אומרים, פלוני נתן אלף דולר לאפיל. ושם לא אומרים שלא יזכיר לו ערך.
סיום – “חפציך אסורים אבל חפצי שמים מותרים”
דובר 1:
הוא אומר שהרמב״ם, הסיום, הוא על כל הדברים שלמדנו עכשיו. שכל אלו וכיוצא בהן, כל הדברים האלה, אפילו לרוץ לדבר מצווה, באר וכיוצא בו, כל הדברים האלה, איז מצוה אים, שנאמר “עשות חפציך”. חפציך, זה מה שאתה רוצה, אסורים, אבל חפצי שמים, אלו ענייני חפצי שמים, מותרים.
אני רואה כאן הוא מביא, שהמאוחר יותר… יש שאלה, איך מנחמים אבלים בשבת? צריך לומר משהו דומה, כמו “שבת היא מלנחם”, משהו כזה. והדרכי שלום אומר שנוהגים שלא מנחמים אבלים בשבת אצלנו. בכל מקרה, יש מה שכתוב.
נו, אנחנו טסים, אבל היסוד הוא אותו דבר. מה הפשט של ההיתר “עשות חפציך”? אפשר ללמוד הלאה על שני הדרכים שלנו. זה לא מכריע, זה רק דיוק בפסוק. אבל זה מעניין, חז״ל התירו כאן, אבל עדיין יש את ההגבלות הקטנות של לא לומר את הסכום, או רק לומר “שבת היא מלזעוק” לעומת ממש להתייפח.
דיגרסיה: חיזוק בשבת לעומת באמצע השבוע
דובר 1:
אבל נראה לי מענין החולה, שבאמצע השבוע לא צריך ללכת עם הגישה של “שבת היא מלזעוק”, כי יש אנשים שכשמישהו עצוב אומרים, יהיה טוב. אני אומר לזה שזה נורא, ואומרים שזה מעשה מהיר של רבי אלימלך בידרמן, כי לא רוצים שהזמן ייכנס, זה טוב לשבת. אבל באמצע השבוע צריך לשמוע את הזמן שלו, להיכנס לזמן שלו. שוב, הסיבה שאנשים אומרים חיזוק היא כי הם, הוא לא מחדש לך, הוא שואל את עצמו, קשה לו להיות עם הזמן, אז הוא אומר חיזוק, מבין? הוא מתרחק משם מהר. אמת, בשבת אמת, בשבת לא רוצים להתייאש, אז אומרים דווקא כך. אבל בשבוע הרי כמו שאתה אומר, זו כן מצווה להתייאש בצורה מדודה.
פרק כ״ד, הלכה י״ב — טעמי איסור טלטול/מוקצה (המשך)
שלושת הטעמים של הרמב״ם לאיסור טלטול
דובר 1:
כי חכמים לא רצו ששבת תיראה כמו ימי החול. והנביאים, והרמב״ם מסביר, הוא אפילו מוסיף, כי יש אפילו סכנה בזה. כי בשבת לא עושים מלאכה, לא הולכים לעבודה, אז אדם יאמר, “אה, היום יום טוב לארגן את המוסך שלי.” הוא יהיה כל שבת עסוק, ערני יש כמו ססקס בוי, והתורה אומרת “למען ינוח”, אז לא תהיה לו מנוחה בשבת.
“למען ינוח” — טעם, לא מצווה
אבל שוב, כל החלק של “למען ינוח” לא חסר ממש, כי הוא כבר אמר מספיק שיש קל וחומר מ“ודבר דבר”. נכון, אבל אני חושב שהנביא עצמו הוא “למען ינוח”. למה הוא אומר את זה כאן דווקא? למה הוא לא אומר את זה כהסבר לנביא מיד כשהוא אומר, ה״למען ינוח” עולה גם על דיבור והליכה? אולי כשדיבור לא נוגע. אני רוצה לומר לך שזה יותר קשה מדיבור והליכה. כי דיבור לא יעשה “שלא ינוח”, אבל אם הוא יטלטל הוא בכלל לא ינוח. יכול להיות שדיבור הוא גם כי זה כמו סייג ל״למען ינוח”, אבל זה עוד יותר רחוק. וכאן אתה דווקא אפילו יותר קרוב, זה ממש “למען ינוח”.
הייתי אומר אולי מהלך כך: שכתוב בתורה “למען ינוח”. אז מישהו יאמר, “למען ינוח”? ממילא אסור לטלטל. מישהו ישאל, האם לא נכון ש״למען ינוח” הולך רק על ל״ט מלאכות? למה כל שאר הדברים אסורים? הוא יאמר, “לא, אתה רואה שהנביאים אסרו יותר מל״ט מלאכות מהסיבה, שייראה שבתי.” ממילא אתה רואה ש״למען ינוח” הוא יותר רחב מל״ט מלאכות.
נכון, אבל זה עדיין לא דאורייתא. “למען ינוח” עדיין לא אומר שזה איסור דאורייתא. זה עדיין לא דאורייתא. “למען ינוח” מהתורה הולך רק על ל״ט מלאכות. אבל אתה רואה שהתורה רוצה שינוחו, הסיבה של״ט מלאכות אסורות היא כדי שתהיה מנוחה. אז המעשה לא אסור מדאורייתא, אבל טעם הדבר הוא דאורייתא. הציור הדבר הוא שהתורה רוצה ששבת תהיה יום אחר. ואתה רואה שאפילו שישעיהו הנביא למד כך את הפסוק, ישעיהו הנביא הבין ש״למען ינוח” הוא לא רק המשמעות הצרה של ל״ט מלאכות, הוא הוסיף דיבור ודברים אחרים שלא ייראה, שיראו את המנוחה, המנוחה תהיה נראית. אז בוודאי אפשר להוסיף את הטלטול גם כן. לא צריך כבר… אני לא יודע למה הוא אומר את המילה “נראית”. אני לא יודע איפה זה כתוב. לוקחים עד שלושה. אני לא מתכוון דווקא למילה “נראית”, אבל…
דיסקוסיה: “למען ינוח” — טעם למוקצה, לא לשבות
דובר 2:
הרמב״ם אומר אחר כך שבות וניקיריס, אבל זה עוד דבר.
דובר 1:
אתה שואל… אני עדיין בטעם הראשון. אני חושב שכן, אבל צריך רק להזכיר שאנחנו זוכרים, דיברנו בתחילת הלכות שבת, הרמב״ם, מה הרמב״ם כתב ש“תשבותו” פירושו שלא יעשה את כל הטרחות, לא לבטל את השביתה. והרמב״ם אמר שזה פירוש שביתה. רואים מהרמב״ם שלא, שביתה היא בוודאי שביתה כללית, אבל זה יותר דומה למלאכה או עין מלאכה. “למען ינוח” הוא טעם לאיסור מוקצה, לא לאיסור שבות. דווקא “למען ינוח” הוא שני… דבר ראשון, חילוק ראשון של רמב״ם ורמב״ן. והחילוק השני הוא שהרמב״ם לא אומר שיש מצווה למנוח בשבת. שביתה היא דווקא מצווה, ואולי כאן כמו שהרבנן קוראים שבות, יש חיוב של זה. אבל “למען ינוח” לא מצווה, אלא זה הטעם. כלומר, התורה רוצה שינוחו בשבת. אף על פי שהתורה לא ציוותה למנוח בשבת, אם מישהו מוצא דרך כלשהי, הוא לא עובר על התורה, אבל רואים שהכוונה, הטעם, הוא “למען ינוח”. ובגלל הטעם הזה הנביאים והחכמים הוסיפו את איסור הטלטול. מסכים?
הטעם השני — יבוא לעשות מלאכה
“ועוד,” אומר הרמב״ם, “יש עוד טעם לאיסור הטלטול. אז כשיבקרו ויטלטלו כלים שמלאכתן לאיסור,” הוא הולך לבדוק ולגעת בכלים שמלאכתן לאיסור, הוא מאוד קרוב, כחלק מהבדיקה, הוא רוצה לבדוק את המה שזה לא יהיה, את המקדחה עובדת, הוא ילך להדליק אותה מהר. תחילה הוא עוסק בהם הרבה, יבוא לעשות מלאכה.
הטעם השלישי — שביתה ניכרת לכל אדם
תרגום לעברית
“ועוד,” אומר הרמב״ם טעם שלישי, “שמא יצא בו אחד מבעלי אומניות שהן בטלין כל ימיהם.” יש אנשים, חלק מהעם, שאינם בעלי אומניות והם בטלין כל ימיהם, “כגון הטיילין ויושבי קרנות,” שהרמב״ם אומר שהם מתענגים כל ימיהם. העבודה הקשה היחידה שיש להם היא שם בספר נשים שהטיילין ויושבי קרנות צריכים לעשות כל יום. “שכל ימיהם אינם עושים מלאכה,” הם לא עושים כלום. “ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים,” אם היו יכולים להלך בדבר ובטלטול כמו בשאר ימים, “נמצא שלא שבת שביתה ניכרת”. לא רואים עליו שהוא שובת. את העובדים הקשים רואים שהם לא עובדים בשבת, אבל היהודי הישר, תלמיד החכם החשוב, לא רואים עליו שום שביתה. לפיכך שביתה מדבור ומהילוך היא שביתה השוה לכל אדם. לכן אמרו חכמים שצריכה להיות גם שביתה שרואים אצל כל אחד.
במילים אחרות, הוא אומר הרי שיש איסור אצל בעל המלאכה. כן, יש לו טעם אחר. אבל הרמב״ם מוסיף טעם שלישי, שיש אדם שעושה מלאכה כל השבוע. בוודאי באמת שבת שונה, אבל צריך ששבת תהיה שונה מכל השבוע. אם מישהו שהוא אברך בכולל, הוא עושה עוד מצוות גם בשבת, אין לו, לא מכירים שום הבדל בין שבת לכל השבוע. למה צריכה להיות שביתה ניכרת? גם משום שכתוב “למען ינוח”. הוא לא אומר למה, אבל זה משהו פשוט ששבת שונה מכל השבוע. לא יכול להיות ששבת היא בעצם אותו דבר. אה, נשאלת שאלה, מה יהיה עם האנשים שלא עובדים? אתה יודע מה חפץ העבודה שלהם? אז, טלטול הוא בעצם עיקר השבת אצל האנשים שלא עובדים, כי זה כל ההבדל שהוא עושה שבת אחרת מכל השבוע.
כמו שאמרתי לחבר שלי פעם, הוא אמר, “איך אתה יודע שיש הבדל בין שבת ליום טוב?” בשבת שמים את הקפה למים החמים, וביום טוב שמים את המים החמים לקפה. זה הניכר. אז, אם לא עושים שום מלאכה, זה העיקר. אבל ראית מאוד ברור ששלושת הטעמים האלה הם לא רק על מוקצה, אלא גם על “להלך ולדבר”.
שלושת הטעמים הללו הולכים על כל מה שהוסיפו חכמים
אז, הוא חוזר שוב לישעיהו, שישעיהו היו לו שלושת הדברים האלה בראש. אולי השני לא ברור, “ממצוא חפצך”, אבל יכול להיות, כי הראשון והאחרון נוגעים לכולם, והאמצעי הוא דווקא על טלטול, אז קצת קשה סדר הרמב״ם. לכן זה מסתדר כי הוא אומר, “לכאורה הוא רוצה לומר כך, שזה הכל עוד דבר שהוא בעצם בכלל דברי ישעיהו, אף על פי שלא כתוב שם ‘לטלטל׳, אבל חכמים הבינו שזה גם כן היה כך.
“נהגו שלא לטלטל” — דרגות לדרגות
הוא אומר, “ומדברים אלו נהגו שלא לטלטל…” הם דיברו. אני מתכוון “נהגו שלא לטלטל” הוא מתכוון לומר כך, כי בטלטול היו דרגות לדרגות. בתחילה אסרו הכל. הרמב״ם אומר שזה נוגע, זה אומר כל הנושא של טלטול, ובטלטול יש כמה שלבים. כל הנושא של טלטול מתחיל מזה.
דיון: מה פירוש “נוגע”?
דובר 2:
הרמב״ם אומר נוגע, שניהם. בוא נדבר על זה בעוד דקה. כשהרמב״ם אומר שבנחמיה אסרו הכל… רגע, רגע, כתוב כך, “חזרו והתירו”. הרמב״ם לא אומר את זה, אבל יכול להיות שהוא אומר את המילה “נוגע” בגלל שזה קשור לזה. חכה לי שנייה.
דובר 1:
הייתי אומר ש״נוגע” פירושו שלא כתוב. זה לא ממש ראיה, זו סברא. זה לא שכתוב כאן טלטול. אצל הרמב״ם צריך לזכור שיש הבדל גדול מדבר שאפשר לדבר מריח הדברים, שהרמב״ן לוקח את זה ברצינות. אבל אצל הרמב״ם כתוב הרי. אם זה נוגע, פירושו, זה גורם לי לחשוב שצריך לעשות דבר כזה. אין שום מקור בי לזה. זה על הסברא, זה בא נוגע, להוציא כמו שאנו רואים מפני מה, אין שום מקור. זה רק כמו נגיעה, יש הרהור, כמו יגיע מסע, כך צריך לומר מריח.
הכלל של טלטול — “כלים הצריך להם”
“ואסרוהו לטלטל אלא כלים הצריך להם”, וזה מאוד חשוב. כמו שהרמב״ם אומר שיש איסור לטלטל, הכלל של טלטול הוא שלא מטלטלים שום כלי אלא מה שצריך בשבת. לא רק שיש רשימה של דברים שלא, אלא יש לך בעצם רשימה של דברים שאתה יכול כן, “דבר הצריך להם”. נראה בפרק הבא יותר ברור. זה צריך להיות שלושת הטעמים האחרונים זה ממש מעניין, לשון הרמב״ם והדרך שהוא מציג את זה.
השגת הראב״ד — טעם מהגמרא
אומר הראב״ד שיש עוד טעם, וכתוב בגמרא בפירוש שטלטול הוא “לצורך הצעה”, שטלטול הוא גדר להוצאה. אומר הראב״ד, בגמרא כתוב זה, והמגיד משנה וכל המפרשים כאן תמהים שהרמב״ם… המגיד משנה הוא, “רבינו כתב כאן טעמים נכונים”, הרמב״ם כתב כאן טעמים יפים מאוד, “מדעתו ולא נזכרו בגמרא”. איך הרמב״ם עשה כל מעשה יפה על טלטול, ובגמרא לא כתוב כלום? והראב״ד מביא כבר מה שכתוב כן בגמרא.
תירוץ המגיד משנה — תקנת נחמיה בטלה
המגיד משנה טוען מה שרצית לומר, שמה שכתוב בגמרא על טלטול, זה רק כשתקנת נחמיה הייתה התקנה המקורית. אבל בעצם זה כבר בטל, כי כבר שינו. ממילא צריך לומר שהרמב״ם נתן טעם חדש לטלטול, שיש לו יותר קשר לרעיון הרחב יותר של שבת, “למען ינוח”. כל הטעמים שהוא אומר. ובוודאי שזה יוצא מהפסוק, כי זה הנושא של הפרק, ממצוא חפצך, ודבר דבר וכו׳.
אז בעצם, אני מתכוון ששלושת הטעמים האלה כך נוגעים לכל מה שהוסיפו חכמים.
דיון: למה מביא הרמב״ם טעמים?
דובר 2:
מה זאת אומרת חכמים הוסיפו?
דובר 1:
על כל מה שמישעיהו והלאה. כן, כן.
דובר 2:
כן. זה מעניין שלרמב״ם יש את הרעיון שאפשר לפעמים לומר טעמים משלו. בכלל, למה הוא צריך לומר טעמים? הוא יכול פשוט לומר שחכמים לא מתירים.
דובר 1:
זה קשור לכך שהרמב״ם רוצה בעצם שספרו יהיה בנוי על החומש, הוא מביא על כל דבר את הפסוק. כאן דווקא יש לו רק פסוק מנביא, אבל איכשהו זה עוזר גם כן. וזה מעניין מאוד, כי הרמב״ם לא רגיל להביא פסוק מנביאים כדי לעשות מקור לאיסור. אבל כאן הוא עושה את זה כאילו ישעיהו הנביא כבר יש לו תקשורת עם התורה. ישעיהו הנביא בא אחרי שכתוב “למען ינוח” והשבותים הנזכרים. כלומר, כשנביא אומר משהו דבר חדש שבכלל לא כתוב בתורה, הרמב״ם לא היה מביא את זה כאן. אבל ישעיהו מדבר הרי מכאן על איסור שבת, וישעיהו הנביא חושב כבר גם על ה״למען ינוח”. כאילו הרמב״ם מכניס כאן שישעיהו הוא החכם שחושב על כל הדברים האלה.
דובר 2:
ישעיהו הוא פשוט אחד המקורות. מעניין.
—
דובר 1:
אוקיי, עד כאן פרק כ״ד. אנחנו בפרק כ״ה.