הלכות ברכות פרק ו'
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) לחץ לפתיחה
The latter decree was also intended to remind the priests to keep their hands ritually pure while partaking of terumah. It was, however, instituted not only for the priests, but for the nation as a whole (even though non-priests may not partake of terumah), so that it would be a universally accepted practice.
Even after the destruction of the Temple, when it was no longer possible to practice ritual purity, this mitzvah was continued in the hope that the Temple will soon be rebuilt, and the priests will resume continue their previous obligations (Shulchan Aruch HaRav 158:1; Mishnah Berurah 158:1). and after partaking of4This washing, referred to asmayim acharonim, is discussed in Halachot 2 and 3. it.This applies even when the bread one eats is not sacred food.5terumah or sacrificial offerings.
Although a person's hands are not dirty,6See the commentary, Halachah 4. nor is he aware that they have contracted any type of ritual impurity,7Note the Rambam's Commentary on the Mishnah (Tohorot 7:8), where the Rambam explains that "'hands are busy' - i.e., frequently touching [objects] - and it is possible that one touched an impure substance without realizing it." See also Chapter 7, Note 17. he should not eat until he washes both his hands. Similarly, before [partaking of] any food dipped8or washed (Mishnah Berurah 158:12). This requirement applies whether one dips food into liquid while eating, or whether it was dipped into liquid beforehand and left undried. If, however, it was dipped in liquid and the liquid dried, there is no need to wash before partaking of it. in liquid,9Liquid in this instance refers to wine, honey, olive oil, milk, dew, and water. It does not include fruit juices or other oils (Shulchan Aruch, Orach Chayim 158:4). one must wash one's hands.10This practice was instituted in respect for the terumah separated from olive oil and wine. It was extended to all liquids because the laws governing the contraction of ritual impurity by liquids are more severe than those involving other foods (Rabbenu Yonah, Levush, Orach Chayim 158:3).
Tosafot, Pesachim 115b, explains that after the destruction of the Temple, the practice of washing before partaking of fruits dipped in liquid was discontinued because we are all ritually impure. Although most authorities do not accept this position, they respect it to the extent that they state that a blessing should not be made before such a washing. In practice, however, there are many who are not precise in washing in these circumstances. There is, nevertheless, one instance when this practice is observed universally. At the Pesach seder, we wash before dipping the karpas in salt water.
The Radbaz (Vol. IV, Responsum 1365) states that although the Rambam requires that we wash before the afternoon and evening services, a blessing should be recited only when washing before the morning service. This opinion is reinforced by the fact that, when counting the hundred blessings recited each day (Hilchot Tefillah 7:14), the Rambam enumerates only one blessing for washing for prayer. - he should recite the following blessing beforehand:4Rabbenu Manoach notes that the Rambam's phraseology implies that the blessing should be recited before washing one's hands. This is also indicated by Chapter 11, Halachah 7, which states:
There is no mitzvah for which the blessing is recited after its fulfillment except the immersion of a convert.
The Shulchan Aruch (Orach Chayim 158:11, based onTosafot, Berachot 51a) states that it is not customary to recite the blessing before washing, lest one's hands be dirty. At present, Ashkenazic custom (see Shulchan Aruch HaRav 158:16; Mishnah Berurah 158:41) is to recite the blessing after washing, but before drying one's hands. "[Blessed are You...] who sanctified us with His commandments and commanded us concerning the washing of hands." 5The word "washing" is not a precise translation of the Hebrew נטילת. Rabbenu Asher (Berachot, Chapter 9) explains that this term was used because in Talmudic times, the utensil with which it was customary to wash one's hands was called נטלא. The Sages phrased the blessing in this manner to emphasize that the mere rinsing of one's hands is insufficient and one must use such a utensil.
This6With the following sentence, the Rambam is explaining why a blessing is recited, despite the fact that this commandment was instituted by the Sages and not by God, Himself. is a Rabbinic mitzvah that we have been commanded by the Torah to follow,7In Chapter 11, Halachah 3, the Rambam interprets the blessing recited over Rabbinic commandments as follows: "who has sanctified us with His commandments and commanded us to follow the instructions of the Sages who commanded us concerning...." as [Deuteronomy 17:11] states: "[Do not stray...] from all the laws that they direct you."8Note the explanation of this proof-text in Hilchot Mamrim 1:1-2. A blessing should not, however, be recited before washing after eating,9Although the Ra'avad protests strongly the Rambam's ruling, it is accepted by the Shulchan Aruch (Orach Chayim 181:7). (The difference between the Ra'avad and the Rambam revolves around the rationale for this washing. See Note 3 below.) for this was instituted only as a protective measure.10as mentioned in the following halachah. (See also Chapter 11, Halachah 4.) This rationale, however, obligates a person to be more careful in the observance of this practice.11for as Chulin 10a states, "Danger is more serious than a prohibition."
1. This washing, referred to as mayim emtzayim, is mentioned in Chulin 105a,b and the Shulchan Aruch (Orach Chayim, Chapter 173). At present, this practice is generally not followed.2. There are no fruits that are eaten as terumah according to Torah law. (It is wine and oil, not grapes and olives, which carry such an obligation.) Therefore, the Sages did not impose an obligation to wash before eating from such food if it was not consecrated (Rabbenu Yonah, Berachot 8).3. The Tur (Orach Chayim 181:1), the Ra'avad, and others offer a different rationale for this washing, quoting Berachot 53a's interpretation of Leviticus 11:44: "'Make yourselves holy,' this refers to the first washing; 'And you shall be holy,' this refers to the second washing." They explain that this washing is necessary as a token of respect to clean one's hands before reciting grace.4. Note Hilchot Melachim 6:13, which mentions other Rabbinic prohibitions that are relaxed in wartime.
See also Shulchan Aruch (Orach Chayim 158:8) which draws parallels to these laws and frees a person in a desert or in another dangerous situation from the obligation to wash his hands.
There is no obligation to wash before partaking of unconsecrated fruit, whether before eating or afterward. [On the contrary,] whoever washes his hands before partaking of fruit is considered among the haughty.
Whenever bread [is eaten] with salt, it is necessary to wash one's hands afterward, lest it contain Sodomite salt or salt that resembles Sodomite salt, and [after eating,] one [inadvertently] pass one's hands over one's eyes and blind them. This - [the possibility of acrid] salt - is the reason why we are obligated to wash after eating.
In an army camp, [the soldiers] are not obligated to wash before eating, because they are involved in the war. They are, however, obligated to wash afterwards because of the danger involved.
A revi'it is significant in this context because immersion in a revi'it of water is enough to restore ritual purity to a utensil according to Torah law. The Rabbis, however, obligated the use of a mikveh of 40 se'ah for all ritual immersions. for each pair of hands.4The Rambam's decision differs from that of the Ra'avad, Rashi, the Rashba, and many other authorities. The other authorities maintain that as long as the vessel from which the water is poured contains a revi'it, two people may have their hands washed from it. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 160:13) accepts the latter view.
Significantly, the Rambam mentions washing the hands only once before partaking of food. In Hilchot Mikveot 11:3, where he mentions the washing of the hands within the context of ritual purity, he mentions the need to wash hands twice: once to purify the hands, and once to wash off the water used to purify them. (See Halachah 10 and commentary.) In these halachot, he makes no mention of a second washing, seeming to imply that it is unnecessary to do so. (Rav Kapach adds that it is customary in certain Yemenite groups to wash only once before meals, and bases this practice on the Rambam's decision.)
The Shulchan Aruch and the Ramah (Orach Chayim 162:2) mention washing the hands two or three times before partaking of a meal. This is the accepted practice in almost all communities at present.
Anything that is considered an intervening substance [and thus invalidates] a ritual immersion5In Hilchot Mikveot 1:12, the Rambam provides this general rule:
Any substance that intervenes [between one's flesh and the water] and disturbs one nullifies the immersion, even if it covers only a minor portion of one's flesh.... Any substance that covers the major portion of one's flesh nullifies the immersion, even though it does not disturb one.
In Chapter 2 of those halachot, the Rambam mentions a long list of particular substances that nullify immersions, including filth, mud, and dough. is also considered an intervening substance with regard to washing hands.6This implies that one should clean one's hands before washing them for this ritual purpose. The Shulchan Aruch (Orach Chayim, 161) discusses the particular laws regarding intervening substances. All liquids that may be included in the measure of a mikveh7This includes substances like ice and snow, which can be used to make up the measure of a mikveh (Hilchot Mikveot 7:3). may be included in the measure of the revi'it [necessary for the washing8Note the Shulchan Aruch and the Ramah (Orach Chayim 160:12), which discuss the use of wine, beer, and fruit juices for washing hands.
5. I.e., whether before a meal or in preparation for prayer.6. The Kessef Mishneh explains that this expression indicates that it is not necessary to wash one's hands a second time (see the commentary on the previous halachah) or to dry them before partaking of the food. When washing one's hands for food, this is required because the water used for the first washing that remains on the hands becomes ritually impure. In contrast, the water that remains on one's hands after immersion in a mikveh is pure. (See Shulchan Aruch, Orach Chayim 159:19.)7. A mikveh must have at least 40 se'ah of water that has flowed into it by natural means. In contemporary measurements, 331 liters according to Shiurei Torah, and 648 liters according to the Chazon Ish.
The Kessef Mishneh notes that this applies only to water that does not emanate from a natural spring. When a person immerses his hands in such a spring, all that is necessary is that there be sufficient water to cover his hands. (See also Hilchot Mikveot 9:8.)
Significantly, Rabbenu Yonah maintains that it is acceptable to immerse one's hands in a mikveh containing even less than 40 se'ah. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 159:14) accepts this view, although the Ramah favors the Rambam's position.
8. The Ra'avad objects to the Rambam's ruling, and maintains that one may immerse one's hands in water poured into a pool in the ground. He supports his position by referring to the immersion of a ba'al keri (see Hilchot Tefillah 4:4-5), which is acceptable even in such pool. (See the Rambam's Commentary on the Mishnah (Mikveot 8:1.) Nevertheless, most authorities accept the Rambam's decision. (See Shulchan Aruch HaRav 159:23; Be'ur Halachah 159.) 9. See Halachot 7-9.10. See Halachot 4 and 10.11. See Halachot 11-12. The Rashba quotes the Halachot Gedolot as explaining that it is necessary to wash with a vessel, because the washing of hands is derived from the sanctification of the priest's hands in the Temple.12. See Halachot 13-14.13. The Beit Yosef (Orach Chayim 160) states that this concept is derived from the laws of the ki'or (the basin in the Temple from which the priests washed their hands). If its water changed color, it could no longer be used.14. E.g., ink or another coloring fell into it.15. It became rusty from a metal container. Note, however, Shulchan Aruch HaRav 160:1 and the Mishnah Berurah 160:22, which state that water that has become murky from mud or dirt is acceptable, because even this is often the color of natural stream water.
If after water was disqualified because of an abnormal color, its color reverts to the norm, it can be used to wash one's hands (Shulchan Aruch HaRav 160:1; Mishnah Berurah 160:5).
16. See Hilchot Rotzeach USh'mirat HaNefesh 11:6-16, which discusseshe prohibition of water left uncovered. This prohibition was enacted out of fear of the possibility that a poisonous snake or the like released venom into the water.17. Avodah Zarah 30b states that washing with such water could be dangerous lest the venom seep into cuts or sores or even through the body's pores. The Tur (Orach Chayim 160) notes that since the presence of poisonous snakes and the like is no longer widespread, the prohibition against drinking - and hence, washing with - such water need not be observed at present. This ruling is accepted by the later authorities.18. The Rambam is implying that the water in a mikveh or in a natural stream remains acceptable for washing although it was used for other tasks (Kessef Mishneh).19. If, however, the bread fell into the water accidentally, the water is not disqualified (Shulchan Aruch HaRav 160:2; Mishnah Berurah 160:8).20. The Ramah (Orach Chayim 160:2) states that even if the baker washed his hands in the water, the water does not become unacceptable. The Turei Zahav (160:3) refutes this ruling. His opinion is accepted by the later authorities. 21. Slightly murky water is acceptable, as mentioned above. The determining factor is whether or not a dog will drink from the water.22. Since a mikveh containing such water is acceptable for the immersion of one's entire body, it is surely acceptable for the immersion of hands, which is only a Rabbinic commandment.23. These hot springs have a high mineral content and are very bitter.24. The Kessef Mishneh interprets this as referring to a stream that was diverted into a trench that does not contain forty se'ah. Although logically, this would be acceptable for the immersion of hands, the Sages forbade using such water, lest one also immerse one's hands in a container of water. Significantly, in his Shulchan Aruch (Orach Chayim 160:7), Rav Yosef Karo adds a further point, that the water was cut off from its source.25. I.e., the washing before partaking of bread.26. I.e., the washing after the meal (see Halachah 17); alternatively, the second pouring of water over one's hands, as mentioned in the commentary on Halachah 4. Note the explanation of the Kessef Mishneh. 27. In both instances, one must pour at least a revi'it of water over one's hands in a single pouring. In the first instance, while the water is being poured one gradually moves one's hands under the water, while in the second instance, one pours hurriedly, but forcefully, over the entire hand at once.28. I.e., several people stand with their hands outstretched, and a person passes in front of them pouring water over their hands.29. Although the water first passes over the hands of one person, it is still acceptable for the person whose hands are held below, because as long as it contains the required quantity and comes in one continuous stream, it does not become impure.
Nevertheless, Shulchan Aruch HaRav 160:16 and the Mishnah Berurah 160:68,72 state that the two people must originally have the intention to wash their hands as one, and must hold their hands close together. Otherwise, it is considered as if the second person washed with the water that was rendered impure by the first person's washing.
30. Note the difference of opinion on this issue between the Rambam and the other Halachic authorities mentioned in the commentary on Halachah 4. of hands].
the water itself - that it not be unacceptable for washing hands,
its measure - that there be a revi'it for each pair of hands,
the container - that one wash from a container,
the individual pouring - that the water come from the power of a person who pours it.
What is implied? Water whose color changes becomes unacceptable whether it is contained [in a pool] in the ground or in a container, or whether it changed because of something that fell into it or because of the place where it is contained.
Similarly, if the water was left uncovered in a manner that causes it to become forbidden to be drunken, it is unacceptable for washing hands.
If one uses the water to wash clean utensils or new ones, it does not becomes unacceptable. Water in which a baker dips crackers is unacceptable. In contrast, water from which [he removes some] to baste the dough when kneading it is acceptable. It is the water that he removes that was used for a task; the water from which he removed it remains acceptable [as before].
[The following rules apply to] the hot springs of Tiberias. In their [natural] place, one may immerse one's hands in them. If, however, one removed them with a container or diverted a stream of them into another place, they may not be used for either the first or the final washing of the hands, because they are not fit for an animal to drink.
Four or five people may wash with a single pouring while they are standing next to each other or with their hands above each other's, provided:
a) they leave space between their hands for the water to enter, and
b) there is enough water in that pouring to provide each one with a revi'it.
In contrast, a sack or a basket10[although] they have been modified - and the holes in them filled with tar to prevent water from flowing out - [although] they have been modified - may not be used to wash hands.11The Bayit Chadash (loc. cit.) explains the difference between these and the former two instances:
The purpose for which a covering of a jug and a wine pouch are made is related to the containing of liquids. Accordingly, although without modification they cannot serve that purpose in a manner acceptable for use in washing hands, once they are modified they are acceptable. In contrast, a sack or a basket is never used to contain liquids. Therefore, even after modification, it is unacceptable. One may not hold water in one's hands and pour it over a colleague's [hands], because one's hands are not a vessel.12See Shulchan Aruch (Orach Chayim 159:6).
Vessels that have been broken to the extent that the laws of ritual impurity no longer apply to them13Hilchot Keilim, Chapters 6, 11, and 19, relates the following general principle: Once a vessel is broken to the point that it can no longer serve its original purpose, it is no longer considered a vessel and can no longer contract ritual impurity.
Chulin 107a mentions that a vessel that is used for containing liquids becomes disqualified when it contains a hole large enough to allow liquids to enter when the vessel is placed within them. may not be used to wash hands, because they are considered to be broken vessels.14In his Kessef Mishneh, Rav Yosef Karo states that the Rambam would consider a vessel acceptable if the hole is on the side and the portion of the vessel below the hole contains more than a revi'it of liquid.
In contrast, in his Beit Yosef (Orach Chayim 159), he explains that the Rambam would disqualify such a utensil because even though it can still contain a sufficient amount of liquid, it is a broken vessel and, as such, unsuitable for use for this mitzvah. In his Shulchan Aruch (Orach Chayim 159:1), he rules that a hole on the side disqualifies a vessel unless one is able to pour water through the hole.
A vessel that cannot contain a revi'it4i.e., is too small to contain this amount of water or a vessel that5is of sufficient size to contain this amount, but at the present time does not contain a revi'it may not be used for the washing of hands.6This refers to pouring the first amount of water over one's hands. According to our custom of pouring water twice (or three times) over our hands, the second pouring need not contain a revi'it. (See Hilchot Mikveot 11:8.)
It is acceptable if a monkey pours water over one's hands.
Before eating, one may wash into a container or onto the ground. After eating, one should wash only into a container. Before eating, one may wash with hot water or with cold water. After eating, one should not wash with hot water - i.e., water that will scald one's hands. It will not [serve the purpose of] removing filth, because one cannot rub one's hands together with it. If the water is merely warm, it may be used for washing after eating.
A person who feeds others need not wash his hands. The person who eats, however, must wash his hands, although another person puts food into his mouth and he does not touch the food at all. Similarly, a person who eats with a fork must wash his hands.
It is forbidden to treat the washing of hands with disdain. Our Sages have authored many commands and warnings about this manner. Even when one has a minimum amount of water to drink, one should wash one's hands with a portion, eat, and drink the remainder.
Similarly, whenever a person washes his hands after eating, he should dry them and then recite grace. One should recite grace directly after washing one's hands. No interruptions should be made. It is even forbidden to drink water after washing one's hands after eating until one recites grace.
YI אידיש לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור — רמב״ם הלכות ברכות פרק ו׳ (הלכות נטילת ידים)
—
הלכה א — כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף
לשון הרמב״ם:
“כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא, דבר זה צריך נטילת ידים תחלה וסוף, אף על פי שהוא פת חולין, ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה.”
פשט:
יעדער וואס עסט פת וואס מ׳מאכט דערויף המוציא, דארף נטילת ידים פאר׳ן עסן (תחלה) און נאכ׳ן עסן (סוף/מים אחרונים), אפילו ס׳איז חולין, אפילו די הענט זענען נישט שמוציג, און אפילו מ׳ווייסט נישט פון קיין טומאה.
חידושים און הסברות:
1) פארוואס שטייט נטילת ידים אין הלכות ברכות און נישט אנדערשוואו:
דער רמב״ם האט הלכות נטילת ידים אריינגעלייגט אין הלכות ברכות (ספר אהבה), ווייל נטילת ידים איז פארבונדן מיט אכילה — פאר׳ן עסן און נאכ׳ן עסן. אויך, ביי עסן איז דא צוויי סארטן נטילת ידים (תחלה און סוף), וואס מאכט עס מער פאסיג דא. דער רמב״ם האט שוין פריער דערמאנט נטילת ידים ביי הלכות תפילה (אלס איינע פון די צען זאכן פאר תפילה — טהרת ידים), אבער דא איז ער מאריך אין אלע פרטי הלכות.
2) צי פת הבאה בכיסנין וואס מ׳איז קובע סעודה דערויף דארף אויך נטילת ידים:
דער רמב״ם זאגט “פת שמברכין עליו המוציא” — צי שליסט דאס אריין פת הבאה בכיסנין ווען מ׳איז קובע סעודה דערויף? דער רמב״ם האט שוין פריער (פרק ג׳) פסק׳נט אז אויב מ׳איז קובע סעודה אויף פת הבאה בכיסנין, מאכט מען המוציא. ממילא, לויט דעם לשון “פת שמברכין עליו המוציא” קען מען אריינלייגן אויך פת הבאה בכיסנין ווען מ׳איז קובע סעודה, ווייל דעמאלט מאכט מען יא המוציא. אבער ס׳בלייבט נישט גאנץ קלאר צי דער רמב״ם מיינט דאס בדווקא אדער נישט.
3) דער יסוד פון נטילת ידים — טומאה אדער נקיות:
א יסוד׳דיגע מחלוקת וואס איז דער גרונט פון נטילת ידים:
– שיטה א׳ — סרך תרומה: די תקנה איז געמאכט געווארן כדי מ׳זאל נישט פארגעסן זיך וואשן ווען מ׳עסט תרומה/קדשים. שלמה המלך האט מתקן געווען נטילת ידים פאר קודש, און שפעטער האבן “הקנאים” (חכמים) מרחיב געווען אויף חולין אויך, כדי מ׳זאל נישט מחלק זיין.
– שיטה ב׳ — נקיות: ס׳איז א ענין פון ריינקייט — ס׳איז נישט שיין אז א מענטש זאל עסן מיט שמוציגע הענט. דער יסוד איז אז “סתם ידים” זענען שמוציג (שניות לטומאה), ווייל הענט זענען תמיד עסקניות — מ׳טאטשט אן אלערליי זאכן.
4) קשיא אויף דער נקיות-שיטה:
אויב דער גרונט איז נאר נקיות פאר׳ן עסן, וואלט נטילת ידים באלאנגט אין הלכות מאכלות אסורות, נישט אין הלכות ברכות. אויך, מ׳דארף נטילת ידים אויך פאר תפילה און קריאת שמע — דאס ווייזט אז ס׳איז נישט נאר א ענין פון עסן-נקיות, נאר א ברייטערער גדר פון טהרה פאר דברים שבקדושה.
תירוץ-כיוון: ביי עסן איז דער ספעציפישער טעם אז מ׳עסט מיט די הענט, און דער שמוץ גייט אריבער אויפ׳ן עסן. ביי תפילה איז עס אן אנדערע הלכה. אבער ביידע זענען געבויט אויף דעם זעלבן יסוד — שלמה המלך׳ס חזקה אז סתם ידים זענען שמוציג.
5) וואס מיינט “סתם ידים שמוציג”:
“שמוציג” מיינט נישט פארשמירט, נאר אז די הענט זענען נישט ריין — מענטשן טאטשן אן אלערליי זאכן, און ברויט (למשל) כאפט זייער גרינג אריין באקטעריע/שמוץ. פאר מענטשן וואס ארבעטן פיזיש איז דאס נאך מער פארשטענדליך.
6) חזקת טומאת ידים — שלמה המלך׳ס תקנה:
שלמה המלך האט מתקן געווען אז סתם ידים האבן דין שניות לטומאה. מדאורייתא איז נישטא אזא זאך ווי טומאת ידים באופן באזונדער — א מענטש איז טמא אדער טהור, אבער נישט נאר די הענט. דאס איז א חידוש פון שלמה המלך. שלמה המלך האט געמאכט די גזירה, און די חכמים האבן צוגעלייגט די “סאלושענס” (ווי אויך ביי עירוב). ס׳איז א מחלוקת צי שלמה המלך האט אויך געגעבן די עצה פון נטילה אדער נאר די גזירה.
—
הלכה א (המשך) — דבר שטיבולו במשקה
לשון הרמב״ם:
“וכן כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים תחילה.”
פשט:
חוץ פת, אויך א זאך וואס מ׳עסט אריינגעטונקט אין א משקה דארף נטילת ידים פאר׳ן עסן.
חידושים:
1) פארוואס דווקא ביי טיבול במשקה — צוויי הסברות:
– לויט דער נקיות-שיטה: ווען עסן איז נאס/פייכט, קלעבט זיך דער שמוץ פון די הענט גרינגער אן.
– לויט דער טומאה-שיטה: משקים זענען מקבל טומאה גרינגער, און ווען דער אוכל איז באנעצט מיט משקה ווערט ער מוכשר לקבל טומאה.
2) מנהג אשכנז vs. מנהג הרמב״ם:
אונזער מנהג (אשכנז) איז נישט צו וואשן אויף דבר שטיבולו במשקה דאס גאנצע יאר, נאר ביי כרפס ביים סדר — און דאס אן א ברכה. דער תוספות איז מסביר אז וויבאלד די הלכה איז נאר משום טומאה (און נישט משום נקיות), און ס׳איז נאך א גזירה, פירט מען זיך נישט דערמיט. אבער לויט דעם רמב״ם, וואס לערנט אז נטילת ידים איז (אויך) משום נקיות, איז דער מנהג זיך צו וואשן אויף כל דבר שטיבולו במשקה, און ממילא מאכט מען אויך א ברכה “על נטילת ידים” ביי אורחץ ביים סדר — נישט ווי דער אשכנז׳ישער מנהג אן א ברכה.
3) “כדי שישאלו התינוקות”:
ביי רמב״ם׳יסטן, וואו מ׳וואשט זיך דאס גאנצע יאר אויף דבר שטיבולו במשקה, איז דאס ביים סדר נישט קיין חידוש פאר די קינדער. מ׳קען אבער די קינדער לערנען אז דאס איז א תקנת חכמים — א חלק פון תורה.
4) פראקטישע ביישפילן: א שטיקל ראל אריינגעלייגט אין זופ, וועדזשטעבלס מיט דיפס — דאס אלעס איז דבר שטיבולו במשקה.
—
הלכה א (המשך) — ברכה אויף נטילת ידים: “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים”
לשון הרמב״ם:
“כל הנוטל ידיו מברך ‘אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים׳ — שהרי זו מצות חכמים, וציוונו בתורה לשמוע מהם, שנאמר ‘לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך׳, ועל פי התורה אנו שומעים להם.”
פשט:
אויף נטילת ידים מאכט מען א ברכה. כאטש ס׳איז א מצוה דרבנן, קען מען זאגן “וציוונו” ווייל די תורה האט אונז געהייסן צו הערן צו חכמים דורך “לא תסור”.
חידושים:
1) קשיא — ווי זאגט מען “וציוונו” אויף א מצוה דרבנן:
דער רמב״ם האט קלאר געזאגט אז נטילת ידים איז א מצוה דרבנן (ער ברענגט נישט קיין פסוק אז ס׳איז דאורייתא). ס׳איז דא שיטות אז ס׳איז דאורייתא פון “והתקדשתם”, אבער דער רמב״ם האלט אז דאס זענען נאר רמזים, און בעיקר איז עס מדרבנן.
2) דער רמב״ם׳ס תירוץ:
ווען מ׳טוט א מצוה דרבנן, איז דער “ציוונו” אינדירעקט — דער אייבערשטער האט אונז געהייסן הערן צו חכמים (“לא תסור”), און חכמים האבן מתקן געווען נטילת ידים. דער רמב״ם אין פרק י״ד איז מסביר: ווען מ׳זאגט “וציוונו על נטילת ידים”, דארף מען אריינטראכטן “כל שציוונו במצוותיו לשמוע על דברי חכמים, שהם ציוונו על נטילת ידים.”
3) א טיפערער פשט אין “אשר קדשנו”:
“אשר קדשנו” מיינט אז מיר ווערן מקודש דורך מצוות. אבער לויט דעם רמב״ם׳ס שיטה, איז די מצוה וואס מ׳טוט נישט “מצות נטילת ידים” אליין — ס׳איז די מצוה לשמוע דברי חכמים, וואס בכלל תקנותם איז נטילת ידים. דאס איז א חידוש אין ווי מ׳פארשטייט דעם מהות פון ברכות אויף מצוות דרבנן.
—
הלכה א (המשך) — מים אחרונים: אין מברכין עליהם
לשון הרמב״ם:
“מים אחרונים — אין מברכין עליהם, שאינו אלא מפני הסכנה.”
פשט:
אויף מים אחרונים מאכט מען נישט קיין ברכה, ווייל דער גרונט איז סכנה (מלח סדומית וואס קען שעדיגן די אויגן), נישט א תקנת חכמים אלס מצוה.
חידושים:
1) סכנה דארף מען נישט קיין ברכה:
ווען עפעס איז מפני הסכנה, זאל מען עס נישט טון ווייל “אזוי שטייט אין תורה”, נאר ווייל ס׳איז א סכנה. סכנה דארף מען נישט פרעגן מער — “שנעל וואש דיך, שנעל ראטעווע דיך פון די סכנה.” דער אייבערשטער וויל “וחיית בהם” — סכנה אליין איז דער דבר ה׳. ס׳פאסט נישט צו מאכן א ברכה אויף עפעס וואס מ׳טוט פון סכנה-גרונט.
[דיגרעסיע: מגיפה-משל:] אז ס׳איז דא א מגיפה, דארף מען נישט אנהייבן זיך מפלפל זיין צי ס׳איז הלכתיש א “מגיפה” (פערציג מענטשן וכו׳) — סכנה איז סכנה, און “הנשאל הרי זה מגונה” ביי סכנה.
2) צוויי לשונות שטימען:
סכנה דארף מען מער נזהר זיין ווי א תקנת חכמים — ווייל סכנה איז א דירעקטערע זאך.
3) מים אחרונים היינט — צי ס׳איז נוגע:
היינט ווייסט מען נישט פון מלח סדומית. דער וואס וואשט זיך מים אחרונים היינט, טוט ער עס נישט מפני הסכנה, נאר ווייל ער מיינט אז אזוי האבן חכמים מתקן געווען. אויב אזוי, איז ער נישט מקיים עס “מפני הסכנה” — ער טוט עס אלס א מענטשליכע הנהגה, נישט אלס א ספעציפישע מצוה פאר א איד.
4) נקיות vs. סכנה — דער חילוק:
פאר׳ן עסן איז דער שמוץ “ממש שמוציג” (מ׳איז געווען אינדרויסן וכו׳), אבער נאכ׳ן עסן איז דער “שמוץ” נאר עסן — ס׳איז נישט ממש שמוציג, ס׳איז א העכערע, איידעלערע לעוועל פון נקיות. דערפאר מאכט סענס אז מ׳נוצט ווייניגער וואסער (מ׳גיסט נישט קיין רביעית).
5) “והתקדשתם” — פארוואס א ברכה אויף מים ראשונים אבער נישט אויף מים אחרונים?
ביי מים ראשונים איז דער שמוץ ממש שמוץ; ביי מים אחרונים איז ס׳נאר עסן — ס׳איז נישט דאס זעלבע לעוועל.
6) לויט קבלה: לויט קבלה איז דא אן ענין אז מים אחרונים זאל זיין ווייניגער וואסער. אבער אפילו בפשטות מאכט עס סענס — דער חילוק איז אין דעם וואסער (וויפיל מ׳נוצט), נישט אין דעם שמוץ.
—
הלכה א (המשך) — מים אמצעיים
לשון הרמב״ם:
מים אמצעיים — רשות. חכמים האבן נאר מתקן געווען פארדעם (מים ראשונים) און נאכדעם (מים אחרונים), אבער נישט אינמיטן.
חידוש:
דער ראב״ד ברענגט אז פריערדיגע גאונים האבן יא געמאכט א ברכה “על הרחיצה” (נישט “על נטילת ידים”) אויף מים אמצעיים — א מחלוקת מיט דעם רמב״ם׳ס שיטה אז ס׳איז בלויז רשות. פראקטיש פירט מען זיך נישט ווי דער ראב״ד.
—
הלכה — נטילת ידים אויף פירות
לשון הרמב״ם:
“פירות של חולין אינו צריך נטילת ידים לא בתחילה ולא בסוף. וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח.”
פשט:
אויף פירות (וואס איז נישט דבר שטיבולו במשקה) דארף מען נישט וואשן הענט — נישט פאר און נישט נאך. ווער עס וואשט הענט אויף פירות ווערט באצייכנט אלס “גס רוח.”
חידושים:
1) פארוואס “גס רוח” און נישט סתם עם הארץ:
עס גייט נישט אום קלינקייט, נאר אז ער מיינט ער טוט א מצוה וואס עקזיסטירט נישט — דאס איז יוהרא (גאוה דורך פרומקייט).
[דיגרעסיע:] היסטאריש איז דאס אפשר געווען א קאנטעקסט פון א חברה וואס האבן זיך געמאכט פרומער ווי דער ראש ישיבה — א “חברה גסי רוח” — און דער רמב״ם רעדט קעגן אזא פענאמען.
2) פירות וואס האבן משקה:
א פרוכט ווי אן אראנדזש וואס גיסט זאפט — צי דאס איז דבר שטיבולו במשקה? דער מסקנא איז אז “דבר שטיבולו במשקה” מיינט עפעס וואס מ׳טובל׳ט אין אן עקסטערנע משקה, נישט דער אייגענער זאפט פון דער פרוכט.
—
הלכה — מים אחרונים: דער טעם און אויף וואס עס גייט
לשון הרמב״ם:
“כל פת שמלח בו” (אדער אין אנדערע גירסאות: “כל אס המלח”) — מ׳דארף מים אחרונים וועגן חשש מלח סדומית, “שמא יש בה מלח סדומית… ויעבר על עיניו ויסמם.” — “חייב אדם ליטול ידיו בסוף כל סעודה מפני המלח.”
פשט:
מלח סדומית קען שעדיגן די אויגן, דעריבער דארף מען וואשן הענט נאך יעדער סעודה.
חידושים:
1) גרויסע מחלוקת אין גירסאות:
“כל פת שמלח בו” מיינט נאר פת (ברויט), אבער “כל אס המלח” מיינט יעדע מאכל וואס האט זאלץ — א גרויסע נפקא מינה. דער ראב״ד האט געהאלטן “כל אס המלח” — אויף אלעס, און דעריבער האלט דער ראב״ד אז מים אחרונים גייט אויך פאר בורא נפשות (נישט נאר נאך ברויט-סעודה).
2) דער רמב״ם׳ס הסבר: אנשטאט צו זאגן אז יעדע מאל וואס מ׳עסט מיט זאלץ דארף מען וואשן, זאגט ער אז יעדע סעודה (וואס געווענליך האט זאלץ) דארף מען וואשן נאכדעם.
—
הלכה — במחנה פטורים מנטילת ידים
לשון הרמב״ם:
“במחנה פטורים מנטילת ידים” — אין מלחמה איז מען פטור פון נטילת ידים (תחילה), ווייל מ׳איז פארנומען מיט מלחמה און מ׳איז נישט מקפיד אויף נקיות.
חידוש:
אבער מים אחרונים — וואס איז מפני הסכנה (מלח סדומית) — דארף מען אפילו במחנה. סכנה טוישט זיך נישט. ווי עס ווערט פארמולירט: “די חכמים קענען באשטיין אז מ׳טוט נישט זייערע תקנות, אבער פליז, שטארב נישט.”
—
הלכה — עד היכן נטילת ידים: “עד הפרק”
לשון הרמב״ם:
“עד היכן נטילת ידים? עד הפרק.”
חידושים:
1) מחלוקת רש״י און רי״ף:
דער רי״ף האלט “עד הפרק” מיינט ביז דער ביין קעגן דער פאלם (דער גאנצער כף יד), און רש״י האלט עס מיינט ביז סוף אצבעותיו (נאר ביז די ענדע פון די פינגער).
2) פראקטיש: מ׳איז מחמיר ווי דער רי״ף, אבער עס ווערט אנגעדייטעט אז די עיקר הלכה איז אפשר ווי רש״י.
3) נפקא מינה פאר יום כיפור / תשעה באב: מ׳איז מקיל אויף נטילת ידים (נאר ביז סוף אצבעות) וועגן חשש רחיצה, וואס שטיצט זיך אויף רש״י׳ס שיטה.
4) שיעור רביעית: לכאורה מאכט א רביעית פאר ביידע הענט מער סענס לויט רש״י׳ס שיטה (קלענערע פלאך), אבער מ׳קען אויך מאכן אויף ביידע שיטות.
—
הלכה — שיעור המים: רביעית
לשון הרמב״ם:
“וכמה שיעור המים? רביעית לכל שתי ידיים.”
פשט:
א רביעית (בערך 3 אונסעס) איז גענוג פאר ביידע הענט. דאס איז דער מינימום; מער איז בעסער אבער נישט מחויב. ווייניגער איז נישט יוצא.
חידוש — אופן הנטילה:
“יש לנוטל ליטול על ידיו מעט מעט עד שיצטבר שיעור… ונוטל רביעית לכל יד ויד כשר.”
מען קען וואשן אויף צוויי אופנים — אדער אויפגיסן די גאנצע רביעית אויף איינמאל, אדער גיסן צוביסלעך ביז עס זאמלט זיך אן א רביעית אויף ביידע הענט. מען קען אויך גיסן א רביעית פאר יעדע האנט באזונדער. דער שיעור רביעית איז א שיעור אין די מים, נישט אין דער גיסונג — מען קען עס צוטיילן אין קלענערע גיסונגען.
—
הלכה — נטילה פאר מערערע מענטשן אויף איינמאל
לשון הרמב״ם:
“נוטלין ארבעה חמשה זה בצד זה, יד זה על גבי יד זה בשטיפה אחת, ובלבד שירפו ידיהם כדי שיבואו בהן המים… ויהיה באותה שטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד.”
פשט:
פיר אדער פינף מענטשן קענען שטעלן זייערע הענט איינער לעבן אנדערן (אדער אפילו איינע אויף די אנדערע) און איינער גיסט אויף אלעמען. נאר מען דארף לאזן א רווח צווישן די הענט אז דאס וואסער זאל קענען דורכקומען, און עס דארף זיין א רביעית פאר יעדן איינעם.
חידוש — דער נארמאלער סדר פון נטילת ידים:
פון דער גאנצער סוגיא זעט מען אז דער נארמאלער סדר פון נטילת ידים איז געווען אז איינער גיסט פאר דעם אנדערן ביידע הענט אויף איינמאל — נישט אז יעדער וואשט זיך אליין. דאס איז דער עיקר אופן, און אליין וואשן איז א בדיעבד. דאס דערקלערט אויך פארוואס מיט א רביעית קען מען אויסקומען — ווען איינער גיסט פאר דעם אנדערן, איז גענוג מיט א רביעית פאר ביידע הענט. ווען א מענטש וואשט אליין, דארף ער מער וואסער ווייל עס איז שווערער.
[דיגרעסיע:] אמאל איז וואסער געווען טייער — מען האט געדארפט שלעפן וואסער יעדן טאג צום הויז. די אלע הלכות וועגן שיעורים זאגן אז אפילו ווען מען שפארט, טאר מען זיך נישט צופיל שפארן.
—
הלכה — חציצה ביי נטילת ידים
לשון הרמב״ם:
דער רמב״ם שיקט צו הלכות טבילה/מקוואות פאר דיני חציצה — אלעס וואס איז א חציצה דארט איז א חציצה ביי נטילת ידים.
חידוש:
דער כלל פון חציצה: רובו ומקפיד איז מדאורייתא; די רבנן האבן גוזר געווען אויף מיעוטו ומקפיד אדער רובו ואינו מקפיד. ביי נטילת ידים גייט עס אויף די גאנצע הענט, אבער מיעוטו ואינו מקפיד איז נישט קיין פראבלעם.
—
הלכה — וכל העולה למדת מקוה עולה לשיעור רביעית
לשון הרמב״ם:
“וכל העולה למדת מקוה עולה לשיעור רביעית.”
פשט:
אלעס וואס מ׳קען מצרף זיין צו ארבעים סאה פאר א מקוה (ווי שניי, אא״וו) קען מען אויך נוצן פאר דער רביעית פון נטילת ידים.
—
הלכה — טבילת ידים אנשטאט נטילת ידים
לשון הרמב״ם:
“כל המטביל ידיו במים מקוה אינו צריך לדבר אחר.” אבער “טבילה במים שאובין שיעור מקוה, אדער במים שאובין שבקרקע — לא עלתה לו, שהרי אין מים שאובין מטהרין את הידים אלא בנטילה.”
פשט:
אויב מ׳האט נישט קיין כלי צו וואשן (למשל אויף א שיף), קען מען אריינטונקען די הענט אין א כשר׳ע מקוה. אבער מים שאובין בקרקע (וואס איז פסול פאר מקוה) העלפט נישט פאר טבילת ידים, ווייל מים שאובין ארבעטן נאר דורך נטילה (גיסן מיט א כלי).
חידושים:
1) דער ראב״ד׳ס קשיא:
דער ראב״ד וואונדערט זיך: וואס הייסט אז מים שאובין טויגן נישט בקרקע? אפילו א בעל קרי — אויב ס׳איז דא ארבעים סאה, אפילו מים שאובין, איז עולה לו טבילת בעל קרי (טבילת עזרא). אויב אזא מקוה העלפט אויף דאורייתא׳דיגע טומאות, פארוואס זאל עס נישט זיין גענוג פאר נטילת ידים? לויט׳ן ראב״ד קען טבילת ידים זיין אפילו אין מים שאובין, כל זמן ס׳איז ארבעים סאה. דער בית יוסף ברענגט דעם מחלוקת רמב״ם און ראב״ד.
2) צוויי סיסטעמען מיט אייגענע הלכות:
טבילת ידים און נטילת ידים זענען צוויי באזונדערע מסגרות מיט זייערע אייגענע דינים. טבילת ידים דארף ארבעים סאה (לויט׳ן ראב״ד אפילו שאובין). נטילת ידים ארבעט מיט שאובין, אבער מ׳דארף מקפיד זיין אויף: כלי, נטילה (גיסן), כח גברא — מ׳קען נישט בלויז אריינטונקען.
3) א מעיין: א מעיין וואס פליסט — לכל הדעות קען מען אריינשטעקן די הענט, אפילו אן ארבעים סאה.
—
הלכה י״ב — פיר תנאים אין נטילת ידים
לשון הרמב״ם:
“כל הנוטל ידיו צריך להזהר בארבעה דברים: במים עצמן, ובשיעור, ובכלי — שיהיו המים שנוטל מהן בכלי, ובנוטל — שיהיו המים באין מכח נוטל.”
פשט:
פיר קאטעגאריעס: (1) די קוואליטעט פון די וואסער, (2) די שיעור (רביעית פאר צוויי הענט), (3) א כלי, (4) כח גברא — איינער זאל גיסן, נישט פון זיך אליין.
—
פיר פסולים אין וואסער (במים עצמן)
לשון הרמב״ם:
“במים ארבעה דברים פוסלין את המים: שינוי מראה, גילוי, עשיית מלאכה בהן, והפסד המונע את הבהמה מלשתות.”
—
1) שינוי מראה
“מים שנשתנו מראיהן, בין שנשתנו בכלי בין בקרקע, בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן — הרי אלו פסולין.”
פשט: וואסער וואס האט זיך געטוישט זייער קאליר איז פסול — סיי אין א כלי סיי בקרקע, סיי ווייל עפעס איז אריינגעפאלן, סיי ווייל דער פלאץ גופא (למשל א רויטע שטיין אונטן) טוישט דעם קאליר.
חידוש — “מחמת מקומן”: מיינט נישט אז עפעס איז אריינגעפאלן, נאר אז דער פלאץ אליין (א מינעראל אין דער ערד) גורם דעם שינוי. ס׳איז א מין נשתנה מראיהן אויך.
—
2) גילוי
“גילוי — אם נתגלו, גילוי אוסר משום השתיה.”
פשט: וואסער וואס איז געלעגן אפן (מגולה) — אין אמאליגע צייטן האט מען מורא געהאט אז א שלאנג האט אריינגעשפיגן גיפט. ס׳איז א סכנה, נישט שמוציגקייט. ווייל מ׳קען עס נישט טרינקען, איז עס נישט חשוב גענוג פאר נטילה.
חידוש: דער רמב״ם רעדט פון הלכות גילוי אין הלכות רוצח ושמירת הנפש. היינטיגע צייטן, ווען מ׳האט נישט קיין חשש פון שלאנגען, איז מען נישט מקפיד אויף גילוי.
—
3) עשיית מלאכה
“כל מים שנעשית בהן מלאכה — פסולין.”
פשט: וואסער וואס מ׳האט שוין גענוצט פאר א מלאכה (אפגעוואשן כלים, אריינגעטונקט טייג, אא״וו) איז פסול פאר נטילת ידים.
חידוש — פארוואס: אין אמאליגע צייטן איז וואסער געווען טייער, מ׳האט געדארפט שלעפן. מענטשן האבן געוואלט ריסייקלען וואסער. אבער אזעלכע וואסער איז שוין נישט ריין/חשוב גענוג פאר נטילה.
חידוש — מים שהנחתום מטבל בהם את הכוכין: דער בעקער׳ס וואסער וואס ער טונקט אריין די בייגלעך/קוקיס פאר׳ן באקן — איז פסול, ווייל נעשה בהן מלאכה. אבער וואסער וואס מ׳האלט אינמיטן נעמען א חפינה דערפון (מלא חפניו) כדי אויסצוגיסן אויף טייג — די איבעריגע וואסער אין שיסל בלייבט כשר. ווייל נאר די וואסער וואס ער האט ארויסגענומען איז געווארן גענוצט פאר מלאכה, אבער דאס ארויסנעמען אליין מאכט נישט די גאנצע שיסל פסול.
—
4) נפסלו משתיית הכלב
“כל מים שנפסלו משתיית הכלב — כגון שנעשו מרים, או מלוחים, או עכורים, או ריחן רע — בכלים פסולין לנטילת ידים, אבל בקרקעות מטבילין בהן את הידים.”
פשט: וואסער וואס איז אזוי קאליע אז א הונט וואלט עס נישט געטרונקען (ביטער, זאלציג, שמוציג, שלעכטע ריח) — אין כלים איז פסול פאר נטילה, אבער בקרקע קען מען טובל׳ן די הענט.
חידוש — פארוואס דער חילוק צווישן כלים און קרקע: טבילה (בקרקע) העלפט אלעמאל, אפילו ווען ס׳איז ווייניגער חשוב׳ע וואסער. ביי טבילה איז מען ארומגערינגלט מיט וואסער (ווי א סווימינג פול), דאס איז א שטערקערע רייניגונג. ביי נטילה (גיסן פון א כלי) דארף מען א העכערע מדרגה פון חשיבות.
חידוש — חמי טבריה: דער רמב״ם ברענגט חמי טבריה (הייסע קוועלן מיט גפרית און זאלץ). במקומו — בקרקע — מטבילין בו את הידים. אבער אויב מ׳נעמט עס ארויס אין א כלי — “אין נוטלין בו לא ראשונים ולא אחרונים.” נישט מים ראשונים און נישט מים אחרונים.
חידוש — ערשטע מאל מים אחרונים: דאס איז דער ערשטער פלאץ וואו דער רמב״ם ברענגט אריין מים אחרונים ביי פסולי מים. ער איז מדייק אז אלע אנדערע פסולים (שינוי מראה, גילוי, עשיית מלאכה) זענען כשר פאר מים אחרונים — נאר חמי טבריה אין א כלי איז פסול אפילו פאר מים אחרונים. דאס איז נישט גאנץ קלאר פארוואס.
חידוש — גילוי ביי מים אחרונים: גילוי איז א חשש סכנה (נישט א ענין פון חשיבות), דערפאר איז עס אפשר א באזונדערע קאטעגאריע. שינוי מראה איז אפשר נישט פסול פאר מים אחרונים, ווייל מים אחרונים דארף נישט אזוי פיל חשיבות.
—
הלכה — דיני כלי לנטילת ידים
לשון הרמב״ם:
“אין נוטלין לידים לא מדפנות הכלים, ולא בשולי המרחץ, ולא בחרסים, ולא במגופת החבית.”
פשט:
מען קען נישט וואשן הענט פון: (1) די ווענט פון א כלי וואו וואסער זאמלט זיך אן; (2) די אנכאפערס (“שולי המרחץ”) פון א גרויסע כלי חרס וואו עס קען זיך אנזאמלען א רביעית — אבער דאס הייסט נישט א כלי; (3) צעבראכענע שארבעלעך; (4) דער דעקל פון א חבית — אפילו ער פאסט אריין א רביעית, איז עס נישט קיין כלי.
חידוש:
אויב מען האט ספעציעל גענומען דעם דעקל (מגופת החבית) און עס מתקן געווען אז עס זאל שטיין אליינס און פונקציאנירן ווי א כלי — דעמאלט נוטלין ממנו לידים.
—
הלכה — חמת מים, שק וקופה
לשון הרמב״ם:
“חמת מים שנתקנה להיות כלי נוטלין ממנה לידים. אבל שק וקופה אף על פי שנתקנה אין נוטלין ממנה לידים.”
פשט:
א חמת (א זאק פון לעדער/עור) וואס מען האט מתקן געווען צו נוצן ווי א כלי — יא. אבער א שק אדער קופה — אפילו מען האט עס מתקן געווען אז וואסער זאל זיך נישט ארויסרינען — איז עס נישט דער מין כלי וואס טויג פאר נטילה.
—
הלכה — חפנים זענען נישט קיין כלי
לשון הרמב״ם:
“ולא יטול ידו בחפניו — אין חפניו כלי.”
פשט:
א מענטש קען נישט אנפילן זיינע הענט מיט וואסער און גיסן אויף יענעמ׳ס הענט — הענט זענען נישט קיין כלי.
—
הלכה — כלי שנשבר / כלי שאינו מחזיק רביעית
לשון הרמב״ם:
“כלי שנשבר אינו כלי… כל הכלים נוטלין מהם לידים אפילו כלי גללים וכלי אדמה ובלבד שיהיו שלמים ואינם שבורים.”
“כלי שאינו מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים — אפילו ער גיסט צוויי מאל.”
פשט:
א צובראכענער כלי איז נישט קיין כלי. אלע מינים כלים טויגן — אפילו כלי גללים און כלי אדמה — נאר זיי מוזן זיין גאנץ.
חידוש:
דאס איז א באזונדערער חידוש — מען האט שוין געלערנט אז דער שיעור רביעית אין מים קען גיין “מעט מעט.” אבער דער כלי אליין מוז מחזיק זיין א רביעית. דאס הייסט: די רביעית איז נישט נאר א שיעור אין די מים, נאר אויך א שיעור אין דער כלי. עס דארף זיין א חשוב׳ע כלי וואס האלט א רביעית.
—
הלכה — דער נותן: ווער גיסט
לשון הרמב״ם:
“הכל כשרין ליטול לידים אפילו חרש שוטה וקטן.” דער רמב״ם זאגט אויך אז אפילו א קוף קען גיסן — ווייל עס דארף נישט זיין א בר דעת.
חידוש — דער ראב״ד חולק:
אין דער גמרא שטייט אז עס דארף זיין כח אדם. א קוף איז נישט “בכלל תורת אדם.” לשונו: “הייתי אומר שקוף אינו בכלל תורת אדם ולא רצה הקב״ה שיטול אדם ידיו מן הקוף.” חרש שוטה וקטן איז נישט קיין פראבלעם ווייל זיי זענען א מענטש — “יש להם מעשה ואין להם מחשבה.” דער ראב״ד האט נישט געוואלט אריינלערנען א ראיה אז א קוף איז א מענטש.
—
הלכה — ווען מען האט נישט א צווייטן צו גיסן
לשון הרמב״ם:
“ואם אין שם אחר, מניח הכלי במרפק ויוצק על ידו… או נוטל ידו אחת ויוצק בזו על זו.”
פשט:
אויב מען האט נישט א צווייטן, לייגט מען דעם כלי צווישן די קניען (אדער מרפק) און רוקט עס מיט׳ן פיס אז עס זאל גיסן. אדער מען וואשט איין האנט און דערנאך גיסט מיט יענער אויף דער צווייטער.
חידוש:
דאס איז א בדיעבד — לכתחילה איז דער נארמאלער וועג אז איינער גיסט פאר דעם אנדערן.
—
הלכה — שוקת (טראג פאר בהמות) און כח גברא
לשון הרמב״ם:
“הניח ידו בשוקת ועברו המים ושטפו את ידו, לא עלתה לו נטילה, שאין כאן נתינה על ידו” — אבער “אם היה ידו קרובה לשפיכת הדלי עד שתגיע המים שוותה על ידו מכח נתינתו של אדם” — איז עס כשר.
פשט:
א שוקת איז א לאנגע וואסער-רינע וואו מען גיסט אריין וואסער (ווי רבקה האט געטאן — “ותדלה ותשק את הגמלים”) און דאס וואסער רינט דורך. אויב איינער לייגט אריין זיין האנט אינמיטן פון דער שוקת און דאס וואסער שטראמט דורך — איז עס נישט גילטיג ווייל עס פעלט “נתינה על ידו” (כח גברא). אבער נאענט צום אנהייב וואו דער מענטש גיסט אריין — איז עס כשר ווייל דאס וואסער קומט נאך פון כח נתינתו של אדם.
חידוש:
א פראקטישע שאלה וועגן אויטאמאטישע סינקס (אן-טאטש סינקס): ווען א מענטש לייגט אריין זיין האנט און דאס אקטיווירט דעם וואסער, איז דאס אפשר דומה צום “גלגל” — דער מענטש איז גורם דעם וואסער צו רינען דורך זיין פעולה. דאס דארף מען נאך אויסטראכטן צי עס איז גענוג “כח גברא.”
—
[דיגרעסיע: נטילת ידים פון א סינק/קראן]
א לענגערע דיסקוסיע וועגן צי מען קען זיך וואשן נטילת ידים פון א סינק (קראן):
שאלה 1 — כח אדם: צי דער וואס דרייט אויף דעם קראן הייסט אז ער גיסט מיט כח אדם? דער טענה איז אז יא — פונקט ווי לענין שבת, עפענען א סוויטש הייסט א מעשה פון דעם מענטש (מען צינדט אן א פייער). אויב אזוי, פארוואס זאל עפענען א קראן נישט הייסן כח אדם?
שאלה 2 — כלי: דאס איז דער עיקר פראבלעם — א סינק איז נישט קיין כלי. מען דארף א כלי פאר נטילת ידים. וואו איז דער כלי ביי א סינק? ערגעץ אין דער סיסטעם איז דא א כלי (א באהעלטער, א טאנק), אבער צי דאס ציילט — איז א שאלה.
פארגלייך צום כיור אין בית המקדש: דער כיור אין מקדש איז אויך געווען אזוי אז דער כהן האט געעפנט א קראן און וואסער האט זיך געגאסן. אבער דער כיור איז געווען א גרויסע כלי. דאס איז אנדערש פון א מאדערנע סינק.
שאלה 3 — ניכח: אויב מערערע מענטשן שטייען אין א ליין און דער קראן איז שוין אפען — צי הייסט עס אז איינער גיסט פאר זיי, אדער עס גייט פון זיך אליין?
מסקנא: דער עולם פירט זיך שטארק אז מען דארף א טעפל (כוס) ביי דער סינק. דאס איז דער סימן פון אן אידישע קיך — א גוי וואשט אויך הענט אבער האט נישט קיין טעפל, ווייל ער פארשטייט נישט אז מען דארף א כלי.
[דיגרעסיע — טעפל vs. סינק און “דיסקאנעקט” פון שכל הישר:] מענטשן זענען אזוי צוגעוואוינט צום טעפל אז עס ווערט א “גזירת הכתוב” אפגעטיילט פון שכל הישר. א דוגמא פון קאוויד — מענטשן האבן זיך פארזאמלט און געוואשן מים אחרונים (וועגן חשש סכנה פון מלח סדומית) אין א צייט ווען דער אמת׳ער סכנה איז געווען צוזאמענקומען מיט מענטשן. דאס ווייזט ווי מענטשן האבן “דיסקאנעקטעד” הלכה פון רעאליטעט. מען דארף זען צי דער טעפל איז טאקע א דין ממש אדער א חומרא.
—
הלכה — ספק בנטילת ידים
לשון הרמב״ם:
ספק אויב מען האט געטאן מלאכה מיט דעם וואסער, ספק אין רביעית, ספק אויב דאס וואסער איז טהור אדער טמא — “ספיקא טהור, שכל ספק שבטהרת ידים טהור.”
פשט:
אלע ספיקות אין נטילת ידים ווערן פסק׳נט לקולא — טהור.
חידושים:
**1)
1) נישט בלויז ספיקא דרבנן לקולא:
לכאורה איז דאס פשוט א ספיקא דרבנן לקולא. אבער עס זעט אויס אז דער רמב״ם מיינט א ספעציעלן דין — אן עקסטערע קולא אין טהרת ידים, נישט בלויז דער כלל פון ספיקא דרבנן.
2) דער ראב״ד חולק:
“אמר אברהם, ובכל זה, אם יש לו מים אחרים יטול ידיו… ואם אין לו מים אחרים יטול ידיו במים אלו, להוציא עצמו מן הספק.” דער ראב״ד מיינט: יא, הלכתית ביסטו טהור, אבער פראקטיש — אויב דו האסט אנדערע וואסער, וואש זיך מיט יענע, “להוציא עצמו מן הספק.”
3) דער חילוק צווישן רמב״ם און ראב״ד:
דער רמב״ם האלט אז ווען חז״ל האבן פסק׳נט “כל ספק בטהרת ידים טהור,” איז דאס א גמור׳ע פסק — דו ביסט שוין נישט אין קיין ספק, די הלכה האט דיך ארויסגענומען. דער ראב״ד קוקט מער פראקטיש: יא, די הלכה האט דיך ארויסגענומען, אבער דו ביסט נאך אין א ספק ריאליטעט — אויב עס איז גרינג ארויסצוגיין פון ספק, דארף מען. דער כסף משנה ברענגט א ראיה פון דער גמרא אז דער ראב״ד האט א טעות.
—
הלכה — חילוקים צווישן מים ראשונים און מים אחרונים
1) ריכטונג פון די הענט
מים ראשונים — “צריך שיגביה ידיו למעלה” — די הענט זאלן זיין אויף ארויף, כדי “שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו” — דאס וואסער זאל נישט אריינרינען אין אן אומגעוואשענעם טייל פון דער האנט, דארט שמוציג ווערן, און צוריקרינען אויפן ריינעם טייל.
מים אחרונים — “שישפיל ידיו למטה” — אויף אראפ, “כדי שיצא כל כח המלח שעל ידיו” — דאס מלח זאל אראפרינען און נישט צוריקקומען אויף די הענט.
חידוש: היינט, ווען מען גיסט אסאך וואסער, איז דער דין פון חוץ לפרק פראקטיש ווייניקער נוגע. אבער דער דין בלייבט ווייל “ידיעת המסקנא” — דאס וואס מען ווייסט אז עס קען שמוציג ווערן — איז אויך נישט קיין ודאי, נאר א חשש.
2) על גבי כלי אדער קרקע
מים ראשונים — “נטולין בין על גבי כלי בין על גבי קרקע.” מים אחרונים — “אין נוטלין אלא על גבי כלי” — מען זאל נאכדעם אויסגיסן אין א ספעציפישן ארט, ווייל מען וויל נישט אז דאס מלח (אדער רוח רעה, ווי די גמרא זאגט) זאל זיך ארומוואלגערן אויף דער ערד.
3) טעמפעראטור
מים ראשונים — “בין בחמין בין בצונן.” מים אחרונים — נישט מיט חמין.
חידוש (רמ״א): דער איסור פון חמין ביי מים אחרונים איז נישט וועגן טעמפעראטור כשלעצמה, נאר וועגן באקוועמליכקייט — אויב דאס וואסער איז אזוי הייס אז מען קען זיך נישט אפרייבן די הענט (מען ברענט זיך אפ), איז עס נישט גוט. אבער אביסל וואַרעם — יא.
—
הלכה — שמירת ידים שחרית: נטילה איינמאל פאר׳ן גאנצן טאג
לשון הרמב״ם:
“נוטל ידיו שחרית ומשמרן לכל היום, והן לצורך אכילה, ליטול ידיו לכל אכילה ואכילה” — אויב א מענטש וואשט זיך צופרי און היט אפ זיינע הענט, קען ער זיך פארלאזן אויף דעם פאר׳ן גאנצן טאג. אבער אויב ער איז מסיח דעת, דארף ער זיך וואשן פאר יעדער אכילה.
פשט:
צופרי ווערן די הענט שמוציג פון שלאפן (מען האט אנגערירט פלעצער ביינאכט). איינמאל מען וואשט זיך, קען מען מאכן א “תנאי” אז היינט בלייבט מען ריין — סיי פאר אכילה סיי פאר תפילה.
חידוש:
דער רמב״ם מיינט אז דער היתר איז נאר פאר איינער וואס איז נזהר ממש — ער פארגעסט נישט. אבער אויב ער איז מסיח דעת, דארף ער וואשן פאר יעדער אכילה באזונדער.
—
הלכה — לוט ידיו (צודעקן די הענט)
לשון הרמב״ם:
“לוט ידיו במפה, אוכל ושותה… אפילו שלא נטל ידיו” — מען קען עסן מיט א מאפע/הענטשקע אן נטילת ידים.
פשט:
ווייל דער טעם פון נטילה איז אז שמוציגע הענט זאלן נישט אנרירן דאס עסן — אויב א מאפע שיידט אפ, איז עס גענוג.
חידוש:
דער רמב״ם האלט אז דער היתר פון לוט ידיו איז נאר פאר אוכלי תרומה (וואס זענען נזהרים). פאר א נארמאלן מענטש טרוסט מען נישט — ער וועט ערגעצוואו פארגעסן און עסן מיט זיינע שמוציגע הענט.
—
הלכה — מאכיל לאחרים
לשון הרמב״ם:
“מאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים” — דער וואס גיט צו עסן דארף זיך נישט וואשן. “אבל האוכל צריכה נטילת ידים, אפילו אינו נוגע במאכל אלא אחר נותן לתוך פיו” — דער עסער דארף זיך וואשן אפילו ער רירט נישט אן דאס עסן.
חידוש — א שווערע קשיא:
אויב דער טעם פון נטילת ידים איז ריינקייט — אז שמוציגע הענט זאלן נישט מאכן קאליע דאס עסן — פארוואס דארף דער אוכל זיך וואשן ווען ער רירט נישט אן דאס עסן? דאס מאל איז דאך דער מאכל דער עיקר, נישט דער עסער! עס ווערט אויפגעברענגט אז מען האט נישט א תירוץ אויף דעם.
א פראקטישע סברא ווערט צוגעגעבן: א מענטש וואס עסט מיט א גאפל, ווען ער האט שוועריקייטן, וואַרפט ער אוועק דעם גאפל און עסט מיט די הענט — דעריבער טרוסט מען נישט.
—
הלכה — אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו
לשון הרמב״ם:
“אסור להאכיל מי שאין נטל ידיו, אפילו הוא נותן לתוך פיו.”
פשט:
מען טאר נישט פיטערן איינעם וואס האט זיך נישט געוואשן, אפילו מען לייגט אים דאס עסן אין מויל אריין — ווייל נטילת ידים איז א דין אויפן אוכל (עסער), נישט בלויז אויפן מאכל.
—
הלכה — אסור לזלזל בנטילת ידים / מעשה רבי עקיבא
לשון הרמב״ם:
“אסור לזלזל בנטילת ידים. וציוו הרבה חכמים על נטילת ידים והחזירו על הדבר. עד כדי כך שאפילו אין לו מים אלא כדי שתיה” — זאל ער נעמען אביסל פון דעם זיך צו וואשן, “ואחר כך אוכל ושותה מה שנשאר.”
פשט:
אפילו ווען מען האט נאר וואסער צום טרינקען, דארף מען אביסל אפנעמען פאר נטילת ידים.
חידושים:
1) מקור — מעשה רבי עקיבא:
רבי עקיבא איז געווען אין בית האסורים, זיין תלמיד רבי יהושע הגרסי האט אים געבראכט אביסל וואסער. רבי עקיבא האט געוואלט זיך וואשן די הענט דערפון. מען האט אים געזאגט: דו האסט נישט גענוג צו טרינקען! ער האט געענטפערט: “מוטב אמות מיתת עצמי ואל אעבור על דברי חברי.”
2) חידוש אין פשט פון “דברי חברי”:
דער לשון “על דברי חברי” (נישט “על דברי חכמים” אדער “על ההלכה”) ווייזט אז רבי עקיבא איז אפשר נישט געווען מחויב אין נטילת ידים (ער האט נישט געדארפט עסן). ער האט עס געטאן ווייל “חברי” — די מנהיגי חכמים, שלמה המלך — האבן אזוי געהייסן. דאס איז א מדת חסידות, נישט א חיוב. די “חברים” זענען די חכמים וואס האבן מתקן געווען נטילת ידים לחולין, וואס איז געווען בערך אין דער תקופה פון רבי עקיבא.
3) דער רמב״ם פארשטייט קלאר אז ס׳איז נישט פיקוח נפש געווען:
דער מענטש וואלט נישט געשטארבן — ער וואלט געווען הונגעריג יענעם טאג, און אלס אן אלטער מענטש איז דאס שווער, אבער ס׳איז נישט לעבנס-געפאר. דערפאר קען מען פון דא זען ווי וויכטיג נטילת ידים איז — אז רבי עקיבא האט זיך מוסר נפש געווען דערפאר אפילו אן א שטרענגע חיוב.
4) קשיא פון בית יוסף — פארוואס דער שולחן ערוך פסק׳נט נישט ווי דער רמב״ם:
דער בית יוסף האלט אז דאס איז בלויז א חומרא פון רבי עקיבא, נישט א הלכה פאר יעדן. מ׳קען אפילו זאגן אז דאס איז געווען דער גאנצער חידוש פון נטילת ידים לחולין — מ׳דארף מחזק זיין די נייע גזירה, אבער א רגיל׳ער יוד דארף נישט אזוי ווייט גיין.
5) דער רמב״ם האלט אז יעדער יוד קען זיין אין בחינה פון רבי עקיבא:
דערפאר פסק׳נט ער דאס אלס הלכה פאר אלעמען, נישט בלויז אלס מעשה פון א יחיד. דער רמב״ם איז א “תלמיד פון רבי שמעון בר יוחאי” (תלמיד פון רבי עקיבא), און אסאך זאכן אין רמב״ם שטימען מיט דעם זוהר — עס זענען דא ספרים וואס ווייזן אן די שטארקע קאנעקשאן צווישן תורת הרמב״ם און תורת רשב״י.
6) דער רמב״ם׳ס מעטאדע — מעשיות אלס הלכה:
דער רמב״ם האט אפטמאל גענומען מעשיות פון גמרא און פארשטאנען אז זיי זענען הלכה למעשה. מ׳קען טענה׳ן פארקערט — אז אויב אזוי, קען מען זאגן אז אסאך רמב״ם׳ס זענען “נאר מעשיות.” אבער דער רמב״ם האט נישט געשריבן א הלכה אז מ׳דארף זיך ממש מצער זיין — ער זאגט נישט וויפיל מ׳דארף ליידן. ער באנוצט דעם מעשה בלויז צו ווייזן די חשיבות פון נטילת ידים. אויך פארשטייט דער רמב״ם אז “מיתה עצמה” (אין דער מעשה) איז א גוזמא. אפילו אויף א מצוה דארף מען נאר אוועקגעבן שליש מממונו — סאו ס׳איז נישט פשוט אז ס׳איז א חיוב גמור, נאר א ווייזונג פון חשיבות.
—
הלכה — ניגוב ידים נאך נטילת ידים
לשון הרמב״ם:
“צריך אדם ליטול ידיו” — נאכ׳ן וואשן דארף מען אפווישן די הענט. “וכל האוכל בלא ניגוב ידיו הרי זה כאוכל לחם טמא.”
פשט:
מ׳קען נישט בלייבן מיט נאסע הענט נאך נטילה — מ׳מוז זיי אפווישן. ווער עס עסט אן אפווישן איז כאילו ער עסט טמא׳דיגע ברויט.
חידושים:
1) פארבינדונג מיט דעם דין פון צוריקפליסנדע וואסער:
דער דין פון ניגוב שטימט גוט מיט דעם פריערדיגן דין אז וואסער זאל נישט צוריק טראפן אויף די הענט — ווייל אויב מ׳ווישט אפ גלייך, איז דאס ממילא נישט א פראבלעם.
2) “טמא” מיינט דא עקלדיג:
דאס וואָרט “טמא” מיינט נישט אייביג טומאה אין דעם טעכנישן זין — דא מיינט עס עקלדיג, ווייל עסן מיט נאסע הענט מאכט דאס עסן נאס און אומאנגענעם. “כאילו טמא.”
—
הלכה — ניגוב ביי מים אחרונים
לשון הרמב״ם:
“כל הנוטל ידיו אחרונות” — אויך ביי מים אחרונים דארף מען מנגב זיין.
חידוש:
אויך ביי מים אחרונים, וואו מ׳דארף נישט קיין כלי, דארף מען אבער ווישן די הענט — מ׳דארף נישט בענטשן מיט שמוציגע אדער נאסע הענט.
—
הלכה — תיכף לנטילה ברכה (מים אחרונים גלייך פאר בענטשן)
לשון הרמב״ם:
“ותיכף לנטילת ידים מתחילין בברכת המזון, שלא יפסיק בין הנטילה והברכה.”
פשט:
גלייך נאך מים אחרונים זאל מען אנהייבן בענטשן, אן קיין הפסק דערצווישן.
חידושים:
1) קיין “על נהרות” אדער “שיר המעלות” נאך מים אחרונים:
דער רמב״ם מיינט אז מ׳זאל נישט זאגן קיין פסוקים (ווי “על נהרות בבל” אדער “שיר המעלות”) צווישן מים אחרונים און בענטשן. אויב מ׳וויל זיי זאגן, זאל מען עס זאגן פאר מים אחרונים. ערשט דערנאך מאכן מים אחרונים, און גלייך בענטשן.
2) דער טעם:
דער גאנצער צוועק פון מים אחרונים איז צו בענטשן מיט ריינע הענט — ממילא זאל עס זיין גלייך איינס נאכ׳ן אנדערן, אן קיין הפסק. דאס איז דער פשוט׳ער פשט אין דעם רמב״ם.
—
עד כאן פרק ו׳ פון הלכות ברכות.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות ברכות פרק ו׳ – הלכות נטילת ידים
פתיחה והכרזות
איינס צוויי דריי. רבותי, מיר לערנען רמב״ם הלכות ברכות פרק ו׳. מיר גייען לערנען הלכות נטילת ידים אין ספר אהבה.
פאר מיר לערנען ווייטער דארף מען מזכיר זיין לשבח די חשוב׳ע ספאנסער פון אונזער שיעור, דער גרויסער תומך תורה הרב רבי יואל ווערצבערגער.
און יעצט ספעציעל לכבוד די טעג פון די קאמפיין וואס קומט יעצט, ווילן מיר אונז דערמאנען און בעטן אלע מקשיבים זיי זאלן זיך אנרופן ווארעם. מיר ווערן פארטנערס אין די קאמפיין לטובת די בית המדרש אהל למחשבה, די בית המדרש פון ידידי הרב הגאון רבי יצחק, און די בית המדרש וואו אונז לערנען די שיעור.
נאך אויב איינער וויל זיך באשטעטיגן העלפן, ארויסהעלפן מאכן א טיעם, אדער ארויסהעלפן אויפן כללי, קען ער זיך ווענדן צו אונז, צו מיר, צו איינער פון די גבאים. נישט צו מיר, זיי גייען צו איינער פון רבי יצחק׳ס אנדערע גבאים. רבי יואל איז דער גבאי, ער איז דער רבי.
אויכעט, מ׳האט מפיץ זיין די שיעור. אויב דו ווייסט פון א חבר וואס וואלט געשעפט הנאה געהאט פון אזא יוניק שיעור, ברוך השם אז מענטשן האבן זייער הנאה, און מ׳זאל נישט רעדן פון וואס איך האב נישט געהערט ביז היינט.
זאגט דער רבי יצחק, פאר יעדער איד איז א חיוב ללמוד תורה. ס׳איז א… ווען מענטשן האבן נישט קיין צייט צו לערנען, אדער פאר לערנען אליין, איז דאך מען זיכער יוצא מיט׳ן שיקן ווייטער די שיעור וואס ער האט געהערט. זאגט דער רבי יצחק, פאר מיר איז אלעס א חיוב, איך ווייס וואס די אלע זאכן זענען אזא מצוה. וויאזוי? איך מאך אלעס איבער די זאך א חיוב. מ׳איז מיר מחייב צו שיקן די שיעור ווייטער, צו אנבאטן ס׳זאל האבן. מ׳קען טרעפן א העטער. אויב מ׳מאכט הלכות, אויב מ׳האט געלייגט אויף טערה, איז אזוי. אויב פיר מענטשן האבן עס אנגעהויבן קוקן, און זיי האבן אנגעהויבן לערנען, און אויב זיי האבן געסטאפט. מ׳קען נישט זיין אזוי מיט אידן. מ׳דארף פארשטיין באופן כללי, מען זאל מפיץ זיין אונזער שיעור. ס׳וועט אונז מאכן לערנען בעסער, און ס׳וועט מזכה זיין נאך אידן.
הקדמה: פארוואס שטייען הלכות נטילת ידים אין הלכות ברכות
זייער גוט. אונז לערנען יעצט הלכות נטילת ידים, וואס דער רמב״ם האט עס אריינגעלייגט אין הלכות ברכות ידים און ברכת המזון, ווייל פאר׳ן עסן, עס האט שוין נישט אידן קאנעקטעד צו ברכת המזון, עס איז צו אכילה, אבער איר מען האט מאר פון אסמכתא. דא אידן כאילו הלכות ברכות. בלד קענט זיין הלכות ברכות פון אנדערע ברכות, נייע?
מיך איז געווארד א אינטערעסאנטע זאך, ווייל אונז האבן שוין געהאט בעט שאין הלכות און תהילת ידים… און זיין שוין ר׳ אפילו דערמאנט דער ברוך אשר מצוות עשה מן התורה, נטילת ידים פריער אין הלכות קריאת שמע דאכט זיך, יא, ווען מ׳איז געשטאנען וועגן אויפשטיין אז מ׳זאל וואשן הענט פאר׳ן ליינען קריאת שמע און אזוי ווייטער, אדער פאר׳ן דאווענען? אה, פאר׳ן דאווענען איז אויפגעשטאנען אז איינע פון די צען זאכן וואס מ׳דארף האבן בשעת תפילה איז טהרת ידים.
אבער פון דא איז דער רמב״ם מאריך, ס׳קען זיין אז ביי עסן איז עס וויכטיגער, און ס׳קען זיין אז ביי עסן איז דא צוויי נטילת ידים, ס׳איז דא נטילת ידים פאר׳ן עסן, און ס׳איז דא אן עקסטערע סארט נטילת ידים פון נאכ׳ן עסן, ממילא האט מען דא אריינגעלייגט די אלע פרטי הלכות פון הלכות נטילת ידים.
הלכה א: כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף
לשון הרמב״ם
זאגט דער רמב״ם, “כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא”, יעדער איינער וואס עסט די פת וואס אונז האבן שוין געלערנט אין פרק ד׳ דאכט זיך, וואס טייטש פת? פת איז עפעס וואס מ׳מאכט צורת פת פון חמשת מיני דגן, ווען מ׳מאכט המוציא, “דבר זה צריך נטילת ידים תחלה וסוף”, דארף מען נטילת ידים פאר׳ן עסן, און סוף נאכ׳ן עסן פאר׳ן בענטשן.
דיון: צי פת הבאה בכיסנין וואס מ׳איז קובע סעודה דערויף דארף אויך נטילת ידים
Speaker 1: איך האב פון דיר א שאלה, אויב איינער עסט פת הבאה בכיסנין און ער איז קובע אויף דעם סעודה, דארף ער אויך נטילת ידים? דער רמב״ם זאגט נאר אויב מ׳מאכט המוציא.
Speaker 2: ניין, איך פרעג דיך, וואס הייסט פת? ער מיינט אויך דאס? ס׳קען זיין אז מ׳מאכט דערויף ברכת המזון, אבער זיכער נישט קיין המוציא.
Speaker 1: ניין, אוודאי מאכט מען… וואס האבן מיר געלערנט צוויי פרקים צוריק? נאכאמאל, וואס האבן מיר געלערנט וועגן פת? פת הבאה בכיסנין, אויב איז מען קובע סעודה…
Speaker 2: יא, דאס האבן מיר דאך געלערנט דריי פרקים צוריק, סארי, רייט? מ׳מאכט מזונות, “ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא”, אויב מאכט מען קביעות סעודה מאכט מען המוציא.
Speaker 1: נו, דאס הייסט פת, איך פרעג, ס׳הייסט נאך אלץ פת? דער רמב״ם, ווען ער שרייבט פת, מיינט ער יענץ אויך? ער זאגט נישט נאר פת, ער זאגט “הפת שמברכין עליו המוציא”, סאו ס׳קען זיין אז ער מיינט טאקע דיין דין.
Speaker 2: איך פרעג דיך צו ס׳איז משמע אז מ׳קען עס אריינלייגן אין ביידע וועגן. איך ווייס נישט וואס איז די טייטש. ס׳קען זיין אז איינמאל ס׳הייסט נישט קיין פת, אויך נישט קיין קביעות סעודה, און ממילא הייסט עס נישט עפעס וואס מ׳דארף פאר דעם האבן א גרויסן געטועכץ פון דעם. ס׳איז גוט פון דעם וואס איז יא קביעות סעודה.
דאס הייסט, אין אנדערע ווערטער, איז דא אזא “פאני” סארט פת, וואס ער איז א פת שאין קובעין עליו סעודה, מברכין עליו המוציא. אקעי, שפעטער גייט מען זען אביסל מער קלאר אויף וואס מ׳דארף. ער גייט ברענגען דא פירות און אנדערע זאכן.
Speaker 2: יא, אבער דאס שטייט נישט דארט. איך האב געקוקט אביסל פארדעם. לאמיר זען צו ער זאגט עפעס פת שמברכין עליו המוציא. איך בין נייגעריג צו ס׳שטייט דא. איך זע עס נישט, נישט קלאר. פארשטייסט? מ׳דארף מדייק זיין.
אף על פי שהוא פת חולין
יא, זאגט דער רמב״ם, “אף על פי שהוא פת חולין”. דער “ארידזשינעל”, דער עיקר מצוה פון נטילת ידים איז געווען ווען מ׳האט בעיקר געדארפט אכטונג געבן אויף טומאה וטהרה און אויף ריינקייט, ווען ס׳איז געווען געלט אין תרומה און אין קדשים. זאגט דער רמב״ם, אפילו ס׳איז א פת חולין, איז אויך דא א מצוה פון נטילת ידים, א חיוב פון נטילת ידים.
אף על פי שאין ידיו מלוכלכות
זאגט דער רמב״ם, “אף על פי שאין ידיו מלוכלכות”. דער עיקר דין, דער רמב״ם אין אנדערע פלעצער איז מסביר אז דער דין נטילת ידים איז א גדר פון טהרה. היות די הענט איז עפעס וואס איז אייביג עסקניות, מענטשן טוען אייביג זאכן מיט די הענט, און נקיות איז אזא וויכטיגע זאך, ס׳איז אזוי וויכטיג און חשוב פאר׳ן מענטש, “ספעציעל” פאר׳ן דאווענען, פאר׳ן טון סיי וועלכע דבר שבקדושה, ממילא איז דא א מצוה פון נטילת ידים.
זאגט יעצט דער רמב״ם, “אף על פי שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה”. די עיקר מצוה איז כדי צו זיין נקי, אבער איינמאל מ׳האט געמאכט די מצוה, האט מען עס געמאכט באופן לא פלוג. יעדער איינער דארף זיך וואשן די הענט, אפילו ער ווייסט נישט אז די הענט זיינע זענען טמא.
דער יסוד פון חזקת סתם ידים
די וועג וויאזוי דאס צו זאגן איז אז ס׳איז דא א חזקה אויף הענט אז זיי זענען סתם ידים. סתם ידים הייסט נישט אז דו ווייסט אז ס׳איז שמוציג. אויב דו ווייסט אז ס׳איז שמוציג איז א ודאי אויף תרומה דארף מען, און מ׳וועט באלד זען אז אפשר אויך אויף חולין אויך.
ווייל די גזירה, דאס מיינט אז שלמה המלך האט געמאכט א גזירה אויף ידים, אז אלע ידים, סתם ידים, הייסן שניות לטומאה. דאס איז א חידוש, על פי הלכה, מעיקר הדין מדאורייתא איז נישטא אזא זאך ווי טומאת ידים. ס׳איז דא א מענטש איז טמא, ס׳איז דא א מענטש איז נישט טמא. ס׳איז דא א פסוק וואס איז אביסל משמעות, אבער אין לעבן איז נישטא אזא זאך. א סתם הענט, וויבאלד ער טאטשט אן אנדערע זאכן, האט ער דין שני לטומאה. אבער דאס איז בפשטות נאר די חכמים זאכן געווען לכבוד דעם, נאר אין יום טוב.
תקנת שלמה המלך און תקנת הקנאים
און נטילת ידים, דאס איז שלמה המלך׳ס תקנה. און נטילת ידים איז טאקע, ווייל שלמה המלך האט נישט געברענגט די סאלושענס. אויך ביי עירוב האט שלמה המלך געמאכט די גזירה, און די חכמים האבן צוגעלייגט די סאלושענס. קען מען זאגן ביידע. ווייל ס׳איז דאך אויך נטילת ידים, וועלן מיר באלד זען אז ס׳איז דא נטילת ידים. איך מיין אז שלמה המלך האט טאקע אויך די עצה. איך ווייס נישט צו ער האט טאקע געגעבן די עצה.
אבער על כל פנים, דאס איז זיכער אז שלמה המלך האט נאר געמאכט לקודש. שפעטער די קנאים האבן געזאגט אז אפילו ווען מ׳עסט חולין זאל מען האבן די זעלבע דין. ביי קודש איז געווען דער דין אז אפילו דו ווייסט נישט אז ס׳איז שמוציג, דו ווייסט נישט אז ס׳איז טמא, וואשט מען די הענט. האט מען געמאכט א תקנה, וויבאלד די גזירה איז געווען אז מ׳זאל נישט מחלק זיין, אז ווען דער זעלבער כהן עסט אמאל, אדער נישט כהן דייקא, א ישראל עסט אמאל חולין אמאל קודש, באופן מותר, ממילא זאגט מען אז אפילו ווען ער עסט חולין זאל ער זיך וואשן כדי ער זאל האבן א שמירה פאר קודש. אפילו ווען ס׳איז שוין מחולל די קודש, דארף ער זיך וואשן, ווייל מ׳האט געמאכט איינמאל א גזירה אויף חולין.
דיון: וואס איז דער טעם פון נטילת ידים – סרך תרומה אדער נקיות
דאס איז נאך א שאלה. ס׳איז דא א שיטה אין די גמרא וואס זאגט אז פאר וואס איז דא די תקנה וואס די חכמים האבן שפעטער געמאכט אז אפילו ווען מ׳עסט חולין זאל מען מאכן נטילת ידים? איז דא וואס האבן געזאגט אז ס׳איז משום סרך תרומה, אז אפשר וועט ער עסן תרומה. הגם מיר פארשטייען נישט, א ישראל עסט נישט קיינמאל קיין תרומה, ס׳איז זייער פארניצט צו פארשטיין דאס. א ישראל איז דא א מעשה שני, עפעס וואס מ׳דארף האבן טהרה. נו, און מ׳עסט נישט קודש. איך מיין, דו דארפסט וויסן אביסל די הלכה.
און דער רמב״ם ברענגט אין אנדערע פלעצער נאך, און אין די גמרא איז משמע אז ס׳איז דא אן אנדערע שיטה וואס זאגט אז ס׳איז נאר אזויווי דו האסט פריער געזאגט, אז ס׳איז נישט וועגן סרך תרומה, נאר סתם א ענין פון נקיות. ס׳איז נישט קיין שיינע זאך אז א מענטש זאל עסן שמוציגע עסן, ער זאל עסן די שמוץ.
על כל פנים, וויבאלד אונז האבן א חזקה – דאס איז דאך געווען שלמה המלך׳ס תקנה – וויבאלד מ׳האט געמאכט א חזקה אז די הענט זענען שמוציג, אפילו דו ווייסט נישט, ס׳קען זיין אז דו האסט געטאטשט און דו האסט נישט געכאפט, איז ממילא דארף מען זיך רייניגן די הענט פאר מ׳וואשט, פאר מ׳עסט, כדי מ׳זאל נישט עסן שמוץ.
דאס איז די פשוט׳ע זאך. איך וואלט נישט געזאגט אזוי. לויט ווי דו זאגסט, וואלט געווען מער אז ס׳באלאנגט אין הלכות איסורי אכילה, מאכלות אסורות. מ׳מאכט אזא גדר אז מ׳זאל נישט עסן קיין שמוציגע זאכן. זאכן אדער קיין נישט גוטע זאכן מיט דיינע הענט. אבער איך וואלט נישט געזאגט אזוי, ווייל מ׳איז דאך אויך מחויב פאר א קריאת שמע און פאר א תפילה. ס׳איז דאך אזא ענין אז א מענטש זאל האבן ריינע הענט ביי יעדע דבר שבקדושה.
Speaker 2: די דבר שבקדושה זאכן… ווייל דו גייסט עסן א סעודה… ווייל ס׳איז עקלדיג צו עסן שמוץ. קוק אין רמב״ם, ער זאגט דעם לשון הרמב״ם.
Speaker 1: אבער אויב אזוי וואלט הלכות נטילת ידים באלאנגט אינגאנצן אין הלכות מאכלות אסורות. ס׳באלאנגט דאך, ס׳באלאנגט דאך נישט קיין דין אין הלכות מאכלות, נישט קיין דברים אסורים. ס׳איז נישט שמוץ.
Speaker 2: אבער ס׳איז א גדר אין מאכלות אסורות. ס׳איז עפעס וואס מ׳וויל נישט דו זאלסט עסן.
Speaker 1: זייער גוט, אוודאי ווילסטו זיך נישט צומאכן מיט דעם עסן. ווייל דו עסט דאך מיט דיינע הענט אויכעט. אויב מ׳זאל נעמען עסן נישט מיט די הענט, האט מען נישט די פראבלעם. די גאפל איז יא, אבער מיט די הענט, אויב מ׳דעקט זיך צו די הענט, דארף מען דאך נישט נטילת ידים. דו עסט עסן מיט די הענט, ס׳גייט גיין די שמוץ פון די הענט אויף דאס עסן. די תפילה איז אנדערע זאכן. ווען מ׳עסט דארף מען זיין ריין. אבער ס׳איז אלעס געבויט אויף די זעלבע חזקה אז הענט באופן כללי, אונז טראסט אז סתם ידים זענען שמוציג.
וואס מיינט עס? איך ווייס נישט. איך זע נישט אז סתם ידים זענען שמוציג. סאו מ׳דארף פרעגן. דאס איז אנדערע שאלות, ס׳וועט נאך אן הלכה קומען צו.
וואס מיינט “סתם ידים שמוציג”
וואס מיינט סתם ידים שמוציג? שמוציג מיינט נישט אז ס׳איז פארשמירט. אבער אונזערע מענטשן זענען דאך אויך געווארן מער סענסיטיוו. שמוציג מיינט אז דיינע הענט זענען נישט ריין. אז דו וואלסט נישט אנגעכאפט ברויט, ווייל ברויט כאפט זייער גרינג אריין עני באקטעריע, עני זאך וואס דו האסט אויף דיינע הענט. ס׳שטייט נישט באקטעריע, ס׳שטייט שמוץ.
נאכאמאל, אויב מ׳האט ממש קלין באופן אזוי ווי דו זאגסט אז מ׳איז נישט מוציא דעת, ביסטו גערעכט. אבער א מענטש וואס ארבעט, ער דרייט זיך קלין אין שטוב, ברוך השם, דער אייבערשטער מאכט דו ביסט א בן יששכר. ביי די זבולונים, אדער די מענטשן וואס ארבעטן פיזיש, אדער די מענטשן וואס ארבעטן אין שטוב, מאכט זיך, מ׳ווערט אפט שמוציג, און נטילת ידים מאכט סענס.
אקעי, דאס איז די הכרעה פון די הלכה אז מ׳דארף זיך וואשן די הענט. נאר מ׳האט מיר געזאגט אז די תקנה פון שלמה המלך איז די עיקר אז מ׳זאל טראכטן אז געווענליך הענט זענען שמוציג. די שאלה איז נאר לגבי וואס דארף מען חושש זיין צו דעם. די רבנים, שפעטערדיגע רבנים, האבן געזאגט אז מ׳דארף חושש זיין סתם צו עסן אויכעט.
דא שטייט למשל אז פאר תפילה איז נאך מער בעיסיק. די הלכה פון תפילה דארף האבן נטילת ידים. ס׳איז געבויט אויך אויף די זעלבע הלכה פון טומאת ידים, אבער איך ווייס נישט אויב ס׳איז נישט געווען פריער. איך ווייס נישט, ס׳איז אן אנדערע הלכה.
הלכה א (המשך): וכן כל דבר שטיבולו במשקה
גיי מיר ווייטער. “וכן כל דבר שטיבולו במשקה”, א זאך וואס מ׳עסט איינגעטונקען אין משקים, “צריך נטילת ידים תחילה”. חוץ די ברויט, אויך עפעס וואס מ׳עסט באויפן וואס איז אן אוכל ומשקה צוזאמען, צריכים נטילת ידים תחילה. איך מיין ווייל דעמאלטס קלעבט זיך גרינגער אן אדער וואס? ס׳איז אזא סארט זאך.
דאס קענסטו זאגן אויב מ׳טראכט פון די ענין פון… יא, אויב מ׳טראכט פון די ענין פון ריינקייט. אדער אויב מ׳טראכט פון די ענין פון טומאה, ווייל ס׳איז מקבל טומאה דעמאלטס.
פרק ו: נטילת ידים — דבר שטיבולו במשקה, ברכה על נטילת ידים, מים אחרונים, ומים אמצעיים
הלכה א (המשך) — דבר שטיבולו במשקה: מנהג הרמב״ם לעומת מנהג אשכנז
Speaker 1:
אבער איך זאג, אויב די ענין פון ריינקייט, קען עס זיין געבליבן א פרי — דו עסט עס, דו לייגסט אריין די פרי אין די מויל, דו עסט עס. נאכדעם פון די טבילה במשקה, דיין האנט קלאטשקעט זיך אין נאסעקייט, און ס׳קען זיין א גרעבערע שמוציג.
למעשה, אונזער מנהג איז נישט צו מאכן, נישט צו וואשן זיך די הענט אויף דבר שטיבולו במשקה, נאר ביי כרפס ביים סדר אן א ברכה. פארוואס מאכט מען אן א ברכה? ווייל אונז פירן זיך שוין גאנץ יאר נישט צו מאכן א ברכה. בעצם דארף מען מאכן א ברכה אויך.
און די תוספות האט געזאגט אז די ריזען איז, וויבאלד די הלכה איז נאר משום טומאה — דאס הייסט זיי האבן נישט מסכים געווען מיט די וואס האבן געקענט דאס אויך לערנען משום נקיות. אפשר די נטילת ידים אליינס האט אויך… יא, אבער דאס איז שוין נאך א גזירה. האט די תוספות געזאגט אז מ׳פירט זיך נישט עס צו טון.
אבער מדין הרמב״ם, ווייסט וואס איז די מנהג הרמב״ם? מנהג הרמב״ם איז זיך צו וואשן אויף כל דבר שטיבולו במשקה, און ממילא מנהג הרמב״ם איז אויך צו מאכן על נטילת ידים ביי אורחץ ביים סדר. ס׳איז נישט צו זאגן אז נטילת ידים איז נאר א שיטת תוספות וואס רוב אשכנז׳ישע אידן פירן זיך.
און כדי שלא ישאלו התינוקות, דארף מען אפשר נישט זאגן. די רמב״ם׳יסטן, זייערע קינדער רמב״ם׳יסטן, זיי דארפן קיין זאכן נישט פרעגן. אפשר איינמאל א יאר זאל מען פארציילן פאר די קינדער דאס איז א תקנת חכמים פון דבר שטבולו במשקה. סתם א גוטע זאך, סתם א חלק פון די תורה.
אדער קען מען לערנען אנדערע הלכות? וואס הייסט אנדערע הלכות? דו טוסט דאך דאס עניוועיס, ס׳לערנט זיך אויס פאר די קינדער. מ׳קען זאגן פאר די קינדער אז ס׳איז יא דא א שיטה פון דבר שטבולו במשקה. ס׳איז נישט קיין שיטה, ס׳איז א דין, ס׳איז א תקנת חכמים. ס׳איז דא וואס לערנען אז היינט איז עס נישט נוגע, היינט פירט מען זיך נישט דערמיט. לכל הדעות איז דא אזא תקנה.
איך האב געזען אסאך ערליכע אידן וואס זענען מקפיד אויף דעם שוין. טבילה במשקה? יא, אוודאי.
דיסקוסיע: וואס מיינט טבילה במשקה למעשה?
Speaker 2:
וואס מיינט דאס טבילה במשקה? למשל, איינער עסט א… איך ווייס נישט, מ׳עסט א… אויב מ׳טונקט עס איין, יא. מ׳רעדט דאך פון ערליכע אידן. אדער מ׳טונקט א וועדזשטעבל אין א זופ, אזוי אז מ׳עסט דאס אזא זאך, יא.
Speaker 1:
ניין, אבער וואס דאס האט צו טון מיט נטילת ידים?
Speaker 2:
ניין, אז איינער עסט… מ׳לייגט אריין א שטיקל חלה אין די…
Speaker 1:
אקעי, חלה האט ער זיך געוואשן עניוועיס.
Speaker 2:
מ׳לייגט אריין א שטיקל ראל אין די זופ, עסט ער דאס, איז עס א דבר שטבולו במשקה. אדער עניטינג, אדער מענטשן מאכן אזא פלעטער און מ׳לייגט אריין דיפס מיט וועדזשטעבלס, איך ווייס.
הלכה ב — ברכה על נטילת ידים: “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים”
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “כל הנוטל ידיו”, איינער וואס וואשט זיך, “ביין” — זאגט דער רמב״ם, פארוואס וואשן מיר זיך? אונז רעדן דא אינמיטן הלכות ברכות, רעדן מיר לאכילה, אבער פריער האבן מיר געלערנט קריאת שמע און תפילה. אויף די אלע איז דא א ברכה תחילה, “אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים”.
מ׳האט שוין אויסגערעכנט פריער די… אזוי מאכט ער די ברכה? ער האט דאך געזאגט פריער אז ס׳איז א רשות. “מצות חכמים היא” — ס׳ווערט גלייך שווער אויפ׳ן רמב״ם. דער רמב״ם האט דאך נישט געברענגט דא א פסוק אז ס׳איז א דאורייתא זיך צו וואשן.
ס׳איז דא שיטות אז ס׳איז א דאורייתא, און מ׳לערנט עס ארויס פון…
Speaker 2:
ניין, דאס האבן מיר יעצט געלערנט, אז לכל הדעות איז עס מדרבנן.
Speaker 1:
יא, דער רמב״ם זאגט קלאר, אבער די גמרא האט דא א שיטה אז “והתקדשתם” אדער אנדערע זאכן, אבער ס׳איז מער רמזים. אבער די מצוה איז בעיקר א מצוה דרבנן.
קשיא: וויאזוי זאגט מען “אשר קדשנו במצוותיו” אויף א מצוה דרבנן?
און אויב אזוי, וויאזוי קען מען זאגן “אשר קדשנו במצוותיו”? זאגט ער, “שהרי זו מצות חכמים, וציוונו בתורה לשמוע מהם, שנאמר ‘לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך׳, ועל פי התורה אנו שומעים להם”.
פשט איז, ווען איינער טוט א מצוה דרבנן, געבט ער דעם כבוד פאר די תורה. פארוואס טוט ער די מצוות דרבנן? ווייל ער טוט די אייבערשטער׳ס מצוות, ער וויל מקדש ווערן מיט די אייבערשטער׳ס מצוות.
יא, די רמב״ם שפעטער, האב איך געדענקט, איז מסביר אין אנדערע ווערטער. יא, אין פרק י״ד איז די רמב״ם מסביר אז ווען מ׳זאגט “אשר קדשנו במצוותיו וציונו על נטילת ידים”, דארף מען אריינטראכטן אין קאפ “כל שציונו במצוותיו לשמוע על דברי חכמים, שהם ציוונו על נטילת ידים”. נישט אז “ציונו” דירעקט איז נישט ריכטיג, “ציונו” אינדירעקט. די אייבערשטער׳ס ציווי גייט אמת׳דיג אויף די מצוה פון “לא תסור”, על פי התורה, זאגט די רמב״ם דא.
חידוש: די מצוה איז לשמוע דברי חכמים, נישט נטילת ידים אליין
און איך זאג אויך די עפעקט, “אשר קדשנו” מיינט אז מיר זענען אנדערש און מיר זענען… לויט די רמב״ם מיינט די מצוה דא. איך זאג, אבער די נטילת ידים, אפילו ס׳איז א דרבנן, איז אבער אויך דא נעמען די קדושה, ווייל נטילה איז וועגן… אזוי ווי דו זאגסט, דא נעמען א ליניע פון נקיות.
אבער לויט ווי די רמב״ם לערנט, מ׳קען טאקע לערנען אנדערש, אז לויט ווי די רמב״ם לערנט, איז די מצוה וואס איז דא איז נישט מצות נטילת ידים, ס׳איז די מצוה לשמוע דברי חכמים, וואס בכלל תקנותם איז מצות נטילת ידים.
הלכה ב (המשך) — מים אחרונים: אין מברכין עליהם שאינו אלא מפני הסכנה
Speaker 1:
מים אחרונים, ער האט געזאגט תחילה וסוף, מ׳וואשט זיך פאר׳ן עסן און נאכ׳ן עסן. די מים אחרונים, ער האט געזאגט סוף, די מים סופיים, אין מברכין עליהם, שאינו אלא מפני הסכנה. ווייל מים אחרונים איז געמאכט געווארן מפני הסכנה, אזויווי די גמרא זאגט אז ס׳איז דא עפעס א געוויסע זאלץ סדומית וואס דרייט זיך ארום ביי עסן, און ס׳איז א סכנה אויב מ׳לייגט עס אויף די אויגן.
די רמב״ם גייט עס זאגן, מילא דארף מען זיך וואשן, אבער קיין ברכה מאכן מיר נישט, ווייל וואס איז די מצוה? ס׳איז וועגן סכנה.
חידוש: פארוואס מאכט מען נישט קיין ברכה אויף מים אחרונים — סכנה דארף מען נישט פרעגן
אה, איך האב זייער א גוטע פשט. ווייל אזוי, אז ווען א מענטש געבט זיך אכטונג וועגן סכנה, זאל ער עס נישט טון ווייל אזוי שטייט אין די תורה, נאר ווייל ס׳איז א סכנה.
Speaker 2:
איך הער.
Speaker 1:
ווייל אויב נישט, הייבט זיך אן אזוי, איך ווייס, לאמיר זאגן אז ס׳איז דא א גרויסע מגיפה אויף די וועלט, מענטשן שטארבן פון עפעס א מגיפה וואס ברענגט די לונגען זאלן פלאצן, און מ׳זאגט מ׳זאל זייער שטארק אכטונג געבן, הייבט מען אן זיך מפלפל זיין, ס׳זאל זיין א דין מגיפה, צו א מגיפה דארף זיין פערציג מענטשן, און אזוי ווייטער. ווייל סכנה איז פאר זיי א הכנה צו טון די דבר ה׳, אבער דא איז סכנה אליין די דבר ה׳.
די אייבערשטער וויל “וחיית בהם”. איינער וואס איז מנאץ סכנה, ווייל ער מאכט נישט יעצט קיין ברכה. ער זאגט נישט אז ער וואשט זיך וועגן דער אויבערשטער האט געהייסן, ער וואשט זיך וועגן ס׳איז א סכנה. סכנה דארף מען נישט פרעגן מער. און דעם שטייט “הנשאל הרי זה מגונה” ביי א סכנה. סכנה דארף מען זיין… ס׳איז גענוג סכנה און נישט דא מער. סכנה איז די ערגסטע זאך, און דארפסטו יעצט טראכטן מיט א ברכה? שנעל וואש דיך, שנעל ראטעווע דיך פון די סכנה.
דיסקוסיע: סכנה דארף מען מער נזהר זיין ווי א תקנת חכמים
Speaker 2:
און לפי זה, איך וועל דיר פירן, וואס איז דיין פשט?
Speaker 1:
ניין, ניין, לפי וואס איך האב געזאגט, במילא דארף מען נאך מער נזהר זיין, נישט ווייניגער נזהר זיין ווייל ס׳איז א סכנה. לויט דעם פשט שטימט זייער גוט די צוויי לשונות, אז א סכנה דארף מען מער נזהר זיין ווי א תקנת חכמים.
Speaker 2:
מען דארף טראכטן, ווייל לויט וויאזוי דו האסט געזאגט, איז די גאנצע זאך סכנה, און דאס איז נאר א סך א גרעסערע סכנה.
Speaker 1:
די גאנצע זאך איז א סכנה ווייל דו גייסט עסן שמוץ וואס איז נישט געזונט פאר דיר, ס׳איז נישט גוט פאר דיר. ס׳איז ממש מער א דירעקטע סכנה. אבער ס׳איז די זעלבע קאטעגאריע.
Speaker 2:
נקיות מיט סכנה איז נישט די זעלבע זאך. נקיות איז אן איידלקייט, אבער דאס איז נאך א סך א גרעסערע סכנה.
Speaker 1:
יא, שמוץ, דו שטארבסט נישט. איך מיין, אז דוד המלך עליו השלום האבן די חכמים פארשטאנען אז ס׳איז ממש א סכנה.
מים אחרונים היינט — צי ס׳איז נוגע
מען דארף וויסן היינט, דער וואס וואשט זיך מים אחרונים היינט, דארף מען לכאורה די נאכט מער נישט, ווייל מ׳ווייסט נישט פון מלח סדומית. אבער ווייסט וואס מאכט אזוי? ס׳שטייט נישט נאר אזוי, ס׳איז נישט איך זאג אזוי, ס׳שטייט נישט נאר אזוי אז מ׳דארף נישט.
דער וואס וואשט זיך יא, טוט ער עס נישט מפני הסכנה, ער טוט עס סתם ווייל ער מיינט אז אזוי האבן די חכמים מתקן געווען. און טאקע מפני הסכנה בלייבט עס א תקנה אפילו שלום מפני הסכנה, אבער מ׳דארף שוין מאכן א ברכה.
Speaker 2:
אה, לכאורה נישט מאכן א ברכה.
Speaker 1:
איך זאג אפילו ער זאל מאכן א ברכה, איך וואלט נישט געזאגט אז ער זאל מאכן א ברכה, אבער איך וועל דיר דאס אריינברענגען אין מים אחרונים.
מ׳קען אויך זאגן, איך פארשטיי, ווייל דו ווייסט נישט פון די סכנה, איז שוין איינער מתיר מיט די סכנה, טוסטו עס נישט וועגן “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” על סכנה. דו טוסט עס נישט ווייל ס׳איז א סכנה, ס׳איז אזוי ווי אן עצה טובה. דו טוסט עס אלס א יומען ביאינג, נישט אלס א איד. דו ביסט נישט מיוחד מיט דעם אז דו וואשט דיך מים אחרונים.
Speaker 2:
אכן, אכן.
Speaker 1:
אין מים אחרונים, אפילו ס׳שטימט, אפילו ער זאגט אז ס׳איז נקיות, אבער איינער וואס איז נישט קיין איד, ער איז נישט אזוי הייליג, פירט זיך נישט אזוי. אונז זענען מקפיד אויף נקיות, אבער די וועלט איז נישט אזוי מקפיד אויף נקיות. ס׳איז א העכערע לעוועל אין נקיות. אבער די נקיות וואס דו טוסט עס איז בעצם א נקיות פון חכמים.
Speaker 2:
איך הער.
Speaker 1:
ס׳איז נישט אזוי ווייט אזוי אז דער וואס טוט עס היינט טוט ער עס נישט, ס׳איז שוין מער נישט קיין סכנה.
Speaker 2:
ניין, איך בין מסכים מיט דיר.
דיסקוסיע: פארוואס וואשט מען מים אחרונים היינט — נקיות אדער סכנה?
Speaker 1:
אבער דער אמת איז, נאכאמאל, פארוואס דער וואס וואשט זיך מים אחרונים היינט, פארוואס וואשט ער זיך מים אחרונים? איז אדער משום נקיות, דאס איז די חילוק. דאס מאכט גראדע סענס, ווייל ביים עסן ווערט מען יא שמוציג אביסל די הענט. הגם דאס איז נישט שמוץ, ס׳איז עסן, ס׳איז נישט אזוי ווי פארן עסן וואס איז שמוציג.
Speaker 2:
דערפאר זאג איך דאך די חילוק. אויב איז מיר געווארן עכט שמוציג, העלפט נישט די ביסל מים אחרונים וואס אונז טוען. מ׳גיסט נישט קיין רביעית.
Speaker 1:
ניין, אבער מ׳דארף יא טון. העלאו, אויב איז מיר שמוציג, דארף מען זיך גיין וואשן. אונז טוען מיר עפעס אזוי האלב וועגס.
Speaker 2:
איך ווייס שווער איז אונז.
Speaker 1:
איך זאג דאך וואס די הלכה איז. ווייל מיר רעדן וואס מענטשן טוען אין דערהיים.
Speaker 2:
וואס די נקודה איז, אז אויב מים אחרונים, פארוואס איז מים אחרונים?
Speaker 1:
איך בין נאר מסביר. אפילו מ׳וועט זאגן אז מים אחרונים איז משום נקיות, אויך איז דאך דא “והתקדשתם והייתם קדושים”, צוויי טעג מרור איז ווי מים אחרונים. פון דעם זאגט די גמרא, אויב אזוי איז עס נישט דא קיין מעלה צו וואשן זיך האלב וועגס. “והתקדשתם” איז א געוויסע נקיות, דו קענסט בענטשן מיט ריינע הענט.
פרעג איך דיך, אויב אזוי, פארוואס מאכט מען א ברכה? ס׳איז דאך די זעלבע זאך ווי מים אחרונים.
Speaker 2:
די חילוק איז אז ס׳איז נישט שמוץ, ס׳איז דאך עסן. ס׳איז נישט פשוט אז ס׳איז שמוציג. ס׳איז נישט אזוי ווי ס׳איז געגאנגען אינדרויסן, איך ווייס וואו.
Speaker 1:
ס׳איז א חילוק, ס׳איז נישט קיין סתירה. ס׳איז נאך אן איידעלערע לעוועל פון… אז ס׳איז ממש ריין. ס׳איז נישט קיין סתירה. וואס מ׳טוט היינט מאכט יא סענס, ווייל מ׳מאכט ווייניגער, ווייל ס׳איז נישט אזא ממש א שמוץ, אבער ס׳איז א וואש-אפ. ס׳איז נישט אזא פראבלעם, פארשטייסט?
לויט קבלה איז דא אן ענין אז ס׳זאל זיין ווייניגער. פשוט, אפילו פשוט׳ע פשט, ס׳איז דאך א פאני תורה יענץ, ווייל יענץ מיינט די חילוק איז די שמוץ. פארשטייסטו וואס איך זאג? די חילוק איז די וואסער, נישט די חילוק איז די שמוץ. די חילוק איז די וואסער, נישט די חילוק וויפיל וואסער מ׳נוצט. אבער לויט חסידות איז דא אן ענין אין דעם. ס׳איז נישט קיין סתירה.
למעשה, געווענליך דער וואס איז מקפיד אויף מים אחרונים האט ריינע הענט ווען זיי בענטשן. ס׳איז נישט קיין אפגעפרעגטע זאך.
הלכה ג — מים אמצעיים (נטילה צווישן תבשיל לתבשיל)
Speaker 1:
שוין. זאגט דער רמ״א ווייטער, וואס איז מיט נטילת ידים? נישט פאר מ׳הייבט אן די גאנצע סעודה, נאר אויב א מענטש וויל מחמיר זיין, ער וויל מאכן נטילת מים אמצעיים רופט מען עס, נטילת ידים מיינט טפל לטפל, צווישן צוויי פארטס פון די סעודה. איז רשות. אויף דעם איז נישט דא קיין מצוה. ווייל חכמים האבן נאר מתקן געווען פארדעם און נאכדעם, אבער זיי האבן נישט מתקן געווען אינמיטן.
אזוי גייט דער הייליגער ראב״ד, זאגט טאקע, אז די פריערדיגע גאונים האבן יא געמאכט א ברכה על הרחיצה.
הלכות נטילת ידים: מים אמצעים, נטילה על פירות, מים אחרונים, ושיעורי נטילה
הלכה: מים אמצעים — נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל
אבער אויב א מענטש וויל מחמיר זיין, ער וויל מאכן נטילת מים אמצעים, רופט מען עס, נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל, צווישן צוויי פארטס פון די סעודה, איז רשות. אויף דעם איז נישט דא קיין מצוה, ווייל די חכמים האבן נאר מתקן געווען פארדעם און נאכדעם, זיי האבן נישט מתקן געווען אינמיטן.
אבער די הייליגע ראב״ד זאגט טאקע, ניין, אויף די עדה וואס האבן געווען… דאס איז געווען די גמרא מחלוקת, זאגט די ראב״ד אז מ׳קען יא מאכן א ברכה “על רחיצת ידים”. די פריערדיגע גאונים האבן יא געמאכט א ברכה “על רחיצת ידים”? אבער זיי האבן נישט געוואשן נטילת ידים, זיי האבן געזאגט רחיצת ידים. דארף מען מאכן א ברכה. מים אחרונים דארף מען נישט, ווייל דעמאלטס איז שוין צוריק נאר משום סכנה.
סאו אויב איינער עסט טשולנט, איך ווייס נישט פארוואס ער עסט נישט מיט א לעפל, און ער ווערט שמוציג, לויט די שיטה פון די ראב״ד דארף מען מאכן א ברכה. אויב איינער עסט פיש מיט די הענט, יא, זייער גוט, פארדעם די חסידים עסן פיש מיט די הענט, דעמאלטס איז ער מחיוב, אבער ער מאכט נישט קיין ברכה. סאו ער דארף מאכן א ברכה בין תבשיל לתבשיל. אויך איז דא אן אנדערע זאך, ס׳איז דא א מין… וואס איז איינער פון נקיות, יא. רצה נוטל, רצה אינו נוטל. און אזוי זאגט די הייליגע ראב״ד. פארוואס פירט זיך קיינער נישט אזוי ווי די ראב״ד? ווייל ער ווייסט נישט אזוי, די ראב״ד זאגט אז מ׳זאל מאכן “על רחיצת ידים”.
הלכה ג: נטילת ידים על פירות — “הרי זה מגסי הרוח”
שוין, זאגט די רמב״ם, פירות, דאס אלעס וואס מ׳האט גערעדט איז געווען וועגן פת. זאגט די רמב״ם, פירות של חולין, אינו צריך נטילת ידים לא בתחילה ולא בסוף. וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח.
אבער ער רעדט דאך פון פירות וואס איז נישט קיין פירות וואס איז דבר שטיבולו במשקה. אבער אויב מ׳עסט פירות וואס איז אויך אזוי ווי “ידיו שרויות במשקה”, א מענטש שניידט אויף אן אראנדזש, ס׳גיסט זיך די זאפט, ער האט דאך דא משקה, און מ׳דארף וויסן וואס דבר שטיבולו במשקה איז. אויב האט ער פשט אז ער עסט אוכל און משקה אויף אמאל, איז דאך לכאורה דא אן ענין פון משקה. אן עקסטערע משקה? ווען עפעס וואס מ׳טובל׳ט אין א משקה, אקעי.
דיסקוסיע: פארוואס איז נוטל ידיו על פירות א “גס רוח”?
זאגט די רמב״ם, פירות של חולין אינו צריך נטילת ידים לא בתחילה ולא בסוף. וכל הנוטל ידיו לפירות, איז פשט אז ער מאכט א חומרא, ער ווייזט אז ער איז פרומער ווי ער דארף, הרי זה מגסי הרוח. א בעל גאוה? אה, גוט. זייער אכטונג געבן. מ׳טאר נישט זיין קיין בעל גאוה. וואס איז זייער וויכטיג, נישט זיין פרומער פון קיין צווייטער איד. וואס ערשטנס ווערט דערמאנט אסאך מאל נישט לכל חילוקי דעות אין רמב״ם, מ׳טאר נישט זיין קיין גס רוח. רבותי, שטארק אכטונג געבן, נישט זיין נוטל ידיו על פירות. יא, איך בין נישט מקבל אז ער דארף נישט זיין א גס רוח. איך ווייס נישט. אקעי. ס׳איז דא איינער וואס זאגט אז יענער איז א גס רוח. אויך טאר מען נישט זיין א גס רוח.
סאו יעצט גייען מיר לערנען די הלכות פון מים אחרונים. דו ביסט נישט מסכים אז דו גייסט דיך פירן נישט קיין גס רוח? סאו דו גייסט דיך פירן יא? ניין, דו ביסט א חשוב׳ער איד. וואס איז טאקע פשט? פארוואס איז נוטל ידיו על פירות… ס׳מיינט זיכער נישט ווייל ער איז א מער קלינער מענטש. מ׳מיינט דאך ווען ער נוטל ידיו על פירות ווייל ער מיינט אז ער טוט א מצוה, ער מאכט נישט קיין ברכה, אבער ער מיינט אז ער טוט דא א מצוה. און פארוואס איז ער א גס רוח? מ׳קען זאגן אז ער איז אן עם הארץ, מ׳קען זאגן אז ער… אקעי, איך ווייס נישט. ס׳איז אן ענין פון יוהרא, זעט אויס.
מ׳דארף וויסן, ביי אזא מין הלכה, ס׳קען זיין אז ס׳איז געווען איינער וואס האט געהאט אזא מנהג, און למעשה האט מען געזאגט אזא יושב, מ׳דארף נישט. ס׳איז אפשר די קאנטעקסט פון די זאך וואס איז יוהרא. געווענליך די זאך איז געווען אז ס׳איז געווען עפעס א קאלט, עפעס א חברה, וואס זיי האבן זיך געמאכט דארטן חברה גסי רוח. ס׳איז געווען עפעס אזא קאוד נאמען פאר די פרומע וואס האבן געפירט דארטן די רבנות, עפעס א רב צדיק, עפעס א חברה. נאר אסאך מאל דארף מען נישט אפילו טראכטן, ווייל די תנאים זענען אויך געווען ראש ישיבות, און ס׳האט זיך געמאכט דארטן חברה וואס האבן געוואלט זיין פרומער ווי די ראש ישיבה. איז קען זיין אז ער איז פון די גסי רוח פון יענע און יענע טיש, וואס זיי ווייסן פון וועם איך מיין דארטן. מ׳דארף וויסן, וועגן דעם שטימט דארטן פונקט די ציור אז ער איז א גס רוח.
הלכה ד: מים אחרונים — “כל פת שמלח בו” / “כל אס המלח”
זאגט דער רמב״ם, וואו מ׳מאכט מים אחרונים? זאגט דער רמב״ם, “כל אס המלח”, אלעס וואס מ׳עסט מיט זאלץ. אה, דיין גירסא איז א בעסערע גירסא, “כל פת שמלח בו”. דא, אבער “אס המלח” איז די לשון א… ניין, דו מיינסט די גירסא. דאס איז מאכל. “כל פת שמלח בו”, יעדע פת וואס האט אין זיך אינוואלווד מלח. דאס איז די לשון פון די רמב״ם. יא, אבער אין אנדערע גירסאות איז “כל אס המלח”, אלע עסן וואס קען האבן אין זיך זאלץ. ניין, ס׳איז דא א גרויסע חילוק. “כל פת” מיינט נאר פת. און “כל אס המלח” מיינט אויף עניטינג. פארשטאנען? עניטינג. אויף דעם איז דער ראב״ד דאך מים אחרונים פאר מאכן בורא נפשות. דער ראב״ד איז מחולק טאקע אויף די נקודה. דער ראב״ד האט געהאלטן אז “כל אס המלח” קומט אויס… אה, דער ראב״ד האט געהאט א גרעסערע קול פאס און ער איז מוחה אויף דעם? ניין, פארקערט. קוק, קענסטו זען, יא. וואס איז ער קעגן די מעשה אין גמרא אז מ׳דארף זיך וואשן אויף יעדע זאך?
נאכאמאל, זאגט דער רמב״ם קודם. ריעד, ווי העוו טו ריעד די רמב״ם מאר. מיר הייבן אן צו רעדן וועגן דעם רמב״ם פאר מיר ליינען פאר דעם רמב״ם. איך קען נישט גיין צווישן די ראדס.
“כל אס המלח”, אלעס וואס מ׳עסט וואס האט מלח, לכאורה, צוליב די מים אחרונים, דארף מען אויך דאך וואשן מים אחרונים, “שמא יש בה מלח סדומית”. אפשר איז דא מלח סדומית. סדום, דו ווייסט, סדום זענען געווען רשעים, זיי האבן נישט געלאזט מענטשן געבן הכנסת אורחים, זיי האבן געשטערט אידישע סידות, אדער אידישע סידות, זיי האבן געשטערט אידישע סידות. דארף מען זיך וואשן מים אחרונים. זיי זענען איינגעזאלצן געווארן. “או מלח” — אדער דארף מען דאך… “כתבה כתבה מלח סדומית”, יא, אדער… עס קען מאכן פראבלעמס פאר די אויגן. “ויעבר על עיניו ויסמם”, עס וועט אים ווייטון אין זיינע אויגן, עס וועט אים בלינד מאכן. איך זאג דיר די עברי טייטש. עס מאכט וויינען, עס איז א לאגע וואס מאכט וויינען. די זאלץ פאר די אויגן מאכט וויינען. “לפיכך חייב אדם ליטול ידיו בסוף כל סעודה מפני המלח”.
סא דער רמב״ם זאגט כאילו, בעצם יעדע זאך וואס מ׳עסט מיט זאלץ, אדער וואס עס קומט זאלץ, וואלט מען געדארפט וואשן די הענט וועגן די חשש פון די דענדזשערעס זאלץ. ממילא זאגט ער, אנשטאט צו זאגן אז יעדע מאל וואס מ׳וואשט זיך די הענט זאל מען וואשן מיט זאלץ, זאגט ער, יעדע מאל וואס מ׳עסט א סעודה, וואס געווענליך אין א סעודה קומט זאלץ, זאל מען זיך וואשן די הענט. דאס איז די הסבר פון דעם רמב״ם.
סא דער ראב״ד קריגט, וואס וויל ער לערנען? סא דער ראב״ד זאגט, איך ווייס נישט וואס דער ראב״ד זאגט, אז ער דארף לערנען די גמרא און ער זעט א חילוק אין די… איך ווייס נישט. איך ווייס נישט וואס דער ראב״ד זאגט. אין די גרייז פארשטיי איך, מ׳דארף לערנען די גמרא. און איך ווייס נישט פראקטיש צו ס׳קומט אויס א נפקא מינה. איך זע נישט אז ס׳קומט אויס א נפקא מינה פראקטיש. שטייט דאך אזוי? יא. זייער גוט.
איך ווייס שוין כאטש ווער דער רבי צו אישה דא איז.
מים אחרונים במחנה — אפילו במלחמה איז מים אחרונים חובה
ווייטער, זאגט דער רמב״ם, “עד היכן נטילת ידים?” און “נזיר חייב לנטור את עצמו מן המלך”. זאגט דער רמב״ם, “במחנה”, ווען מ׳גייט ארויס אין מלחמה און מ׳געפינט זיך אין די… וואס רופט מען “במחנה”? אין קעמפ, יא, “פטורים מנטילת ידים”, תחילה מ׳איז פטור פון נטילת ידים, “לפי שאין טרודין במלחמה, והם אינם מקפידים על הנקיות”. אינטערעסאנט. א גאנצע מלחמה איז דאך ווי ס׳שטייט דארט “והיה מחניך קדוש”. אבער אלעס איז טאקע אזוי, אז מ׳דארף זיך היטן. מ׳איז מקיל, מ׳איז מקיל. אבער “מכללם אתה למד” אז מ׳דארף. אבער “בחיוב מן הסכנה”, דער מלח סדומית דארף מען אוודאי נאך מער מקפיד זיין. איך מיין נאך מער, אבער פונקט אזוי, מן הסכנה. סכנה טוישט זיך נישט.
זאגט ער ווייטער, “עד היכן נטילת ידים?” יא. סאו עד כאן, דאס איז… אה, מיין מחנה העלפט נישט, ווייל אפילו אין די מחנה האסטו נישט קיין טרחה, אז ס׳איז נישט קיין ענין צו שטארבן פון די מלח סדומית. סאו דאס דארף מען טון אפילו במחנה, וואס די חכמים זאגן, “אונז קענען באשטיין צו דו טוסט נישט אונזערע תקנות, אבער פליז, שטארב נישט.”
הלכה ה: עד היכן נטילת ידים — “עד הפרק”
“עד היכן נטילת ידים? עד הפרק.” אקעי, דאס מיינט וויפיל אין די האנט, ביז וואו אין די האנט? ביז דער פרק מיינט דער ביין וואס איז קעגן די פאלם מיט די גרעסערע האנט, יא. לכאורה, אונז האבן געלערנט שוין פריער אז ס׳איז דא א מחלוקת וועגן דעם. ס׳איז דא וואס זאגן אז “עד הפרק” איז טייטש ביז דא, ביז די ענדע פון די אצבעות, און ס׳איז דא וואס זאגן אז ס׳מיינט ביז דא. אונז פירן זיך מחמיר זיין, אבער ס׳איז א מחלוקת ראשונים. וועגן דעם, אויף יום כיפור אדער תשעה באב, איז מען מחמיר אויף נטילת ידים, און מ׳איז מקיל כביכול אויף נטילת ידים, ווייל אונז האבן מורא פון די חשש רחיצה. יא, ס׳איז נישט קלאר. עס זעט אויס אז די עיקרא הלכה, אפשר איז אז ס׳מיינט ביז סוף אצבעותיו, אבער ער ברענגט אז דער רי״ף האט געזאגט, די מחלוקת רש״י און דער רי״ף שטייט דא, דער רי״ף האט געזאגט אז ס׳מיינט ביז די ענדע פון די זרוע, ביז די פאלם, און רש״י האט געזאגט אז ס׳מיינט ביז סוף אצבעותיו.
לכאורה, די אלע הלכות וואס מיר גייען לערנען שפעטער אז א רביעית איז גענוג, מאכט עס אסאך מער סענס אז מ׳רעדט פון רש״י׳ס שיטה, וואס איז אסאך קלענער. אבער אקעי, ס׳קאסט נישט קיין געלט, קען מען מאכן אויף ביידע.
שיעור המים — רביעית לכל שתי ידיים
יא. וכמה שיעור המים? רביעית לכל שתי ידיים, א רביעית פאר אלע צוויי הענט. א רביעית איז בערך דריי אונסעס, און דריי אונסעס איז גענוג פאר צוויי גאנצע הענט. שטימט? דאס איז די מינימום שיעור. אז איינער מאכט מער, איז דאס מער קלין, אבער דאס איז די שיעור. ווייניגער פון דעם איז נישט יוצא.
אויב מ׳נוצט אזוי ווייניג וואסער, אבער מ׳ווישט זיך גלייך נאכדעם אפ, העלפט עס? אודאי. באלד וועלן מיר זען אז מ׳איז נישט צו פארנומען.
דיני חציצה בנטילת ידים
זאגט ער, וואס טוט זיך וועגן אויב דו האסט עפעס א חציצה אויף די הענט? זאגט דער רמב״ם, פאר דין חציצה, קוק אריין אין הלכות טבילה און הלכות מקוואות אדער אין אנדערע פלעצער פון דער רמב״ם, און דארטן איז דאס מסביר באריכות, וואס ער גייט נישט דא איבערברענגען. אלעס וואס איז דארט א חציצה איז א חציצה אין נטילת ידיים, למשל, עפעס וואס באלאנגט נישט דארטן, און אזוי ווייטער.
זייער גוט. דער כלל פון הלכות חציצה איז וואס שטייט אין די גמרא: רובו ומקפיד איז מדאורייתא, און די רבנן האבן גוזר געווען אויף מיעוטו ומקפיד, אדער רובו ואינו מקפיד. לכאורה, ביי נטילת ידיים גייט עס אויף די גאנצע הענט, אבער מיעוטו ואינו מקפיד איז נישט קיין פראבלעם. דאס איז דער כלל.
וואס עולה למדת מקוה עולה לשיעור רביעית
זאגט דער רמב״ם ווייטער, וכל העולה למדת מקוה, אלעס וואס מ׳קען מיט דעם מצרף זיין צו די שיעור מקוה, למשל מ׳מיינט ארבעים סאה, אנצוקומען צו די שיעור ארבעים סאה, עולה לשיעור רביעית. אויב ווילסטו וויסן וויאזוי מ׳קען מצרף זיין, דו האסט צו ווייניג וואסער, קענסטו צוגיסן אביסל שניי, אזעלכע סארט זאכן, ס׳איז דא פאטענטן אין הלכות מקוה. יעצט קענען אונז לערנען, מיר האבן יעצט געלערנט אז מ׳האט נטילת ידים. יעצט איז דא, ס׳איז אויך דא אזא זאך וואס הייסט טבילת ידים. טבילת ידים איז די טייטש אז מ׳טובל׳ט זיך די הענט אין א מקוה. אנשטאט פון זיך וואשן די הענט מיט די שיעור וואס מיר האבן יעצט געלערנט, א שיעור רביעית, קען מען זיך טובל׳ן די הענט אין א מקוה.
וואס איז די חילוק? קען מען שוין זען די חילוק. איינער וואס איז אין א מקוה, ער האט שוין גערייניגט זיינע הענט דורכ׳ן טובל׳ן. ער דארף נישט האבן קיין כלי, ער דארף נישט האבן קיין כשר׳ע כלי. אויב איינער גייט אין די מקוה, ער דארף נישט האבן קיין כשר׳ע כלי. אויב איינער גייט אין די מקוה, ער דארף נישט האבן קיין כשר׳ע כלי.
טבילת ידים און נטילת ידים — די פיר תנאים און פסולים אין וואסער
טבילת ידים vs. נטילת ידים
יעצט, זאגט דער ראב״ד ווייטער, יעצט גייען מיר לערנען, מיר האבן יעצט געלערנט אז ס׳איז דא נטילת ידים. יעצט איז דא, ס׳איז דא נאך אזא זאך וואס הייסט טבילת ידים. טבילת ידים איז די טייטש אז מ׳טובל׳ט זיך די הענט אין א מקוה. אנשטאט פון זיך וואשן די הענט מיט די שיעור וואס מיר האבן יעצט געלערנט א שיעור וויאזוי, קען מען זיך טובל׳ן די הענט אין א מקוה.
וואס איז די חילוק? קען מען שוין זען די חילוק. כל המטביל ידיו במים מקוה אינו צריך לדבר אחר, ער האט שוין גערייניגט זיינע הענט דורכ׳ן טובל׳ן. זייער גוט. אויב איינער האט נישט קיין כשר׳ע, אויב איינער גייט אין א שיף, איך ווייס וואס, ער טרעפט נישט קיין טעפל, איך ווייס וואס, ער זאל גיין אין מקוה און איינטונקען די הענט.
אבער דעמאלטס דארף ער זיין מקפיד אז ס׳זאל זיין א כשר׳ע מקוה. אה, ס׳איז נאר טאקע אויב ס׳איז א כשר׳ע מקוה. אבל טבילה במים שאובין שיעור מקוה, אדער במים שאובין שבקרקע, וואס דאס איז נישט כשר, וואס איז מים שאובין, לא עלתה לו, ער האט גארנישט אויפגעטון. שהרי אין מים שאובין מטהרין את הידים אלא בנטילה. ס׳איז דא א דין אז נטילת ידים געווענליך איז מיט נטילה. נטילה מיינט נעמען מיט א כלי. און דא, א דין מקוה האט עס נישט, און דו טונקסט עס איין שוין נישט באופן וויאזוי די חז״ל האבן מתקן געווען נטילת ידים, ס׳דארף זיין גיסן אויף די הענט. זאגט ער, דו קענסט זאגן צוויי.
דער ראב״ד׳ס קשיא
און דא קומט דער ראב״ד און ער וואונדערט זיך, און ער זאגט, וואס הייסט אז מים שאובין טויגן נישט בקרקע? ער זאגט, אפילו א בעל קרי, אויב ס׳איז דא ארבעים סאה, אפילו אויב ס׳איז מים שאובין, איז ער עולה לו טבילת בעל קרי. סאו וואס איז פשט אז ס׳זאל זיין א מקוה וואס איז העלפט אויף דאורייתא׳ס, וואס זאל נישט זיין גענוג עפעס אזא מקוה וואס איז גענוג פאר טבילת עזרא?
צוויי באזונדערע סיסטעמען
אבער דאס איז זיכער קלאר אז ס׳איז דא צוויי זאכן, טבילת ידים און נטילת ידים, און זיי האבן זייער אייגענע הלכות. טבילת ידים דארף זיין ארבעים סאה, לויט׳ן ראב״ד קען עס אפילו זיין שאובין. און נטילת ידים דארף זיין, ס׳ארבעט טאקע מיט שאובין, און ס׳ארבעט טאקע מיט זאכן וואס זענען פסול פאר א מקוה, אבער מ׳דארף זיין מקפיד זיין אויף די הלכות פון יעצט, אז ס׳זאל זיין א כלי, ס׳זאל זיין נטילה, ס׳זאל זיין מיט כח, דו קענסט נישט איינטונקען די שיעור, ס׳דארף זיין ארויפגעגאסן אויף די הענט.
א מעיין
זאגט דער ראב״ד ווייטער, כל הנוטל ידיו, נטילת ידים האט פיר תנאים, צריך להזהר בארבעה דברים, מ׳דארף מקפיד זיין אויף פיר זאכן. במים עצמן, אז ס׳איז דא זאכן אז די קוואליטי פון די וואסער, און א מים אויב איינער פאלט אריין א טראפ, דארף מען וויסן אז למעשה איז דא א מחלוקת, דער בית יוסף ברענגט די מחלוקת הרמב״ם והראב״ד צו מ׳דארף ארבעים סאה בקרקע. מים שאובים, ס׳דארף זיין נישט שאובים, אבער א מעיין וואס ס׳פליסט די וואסער איז לכל הדעות קען מען אריינשטעקן די הענט. אפילו ס׳איז נישט קיין ארבעים סאה, אפילו ס׳איז נישט קיין ארבעים סאה, אפילו… ס׳ליגט אין א פלאץ, אויב ס׳לויפט קען מען אריינשטעקן די הענט און ס׳איז כשר.
הלכה ז — די פיר תנאים אין נטילת ידים
זייער גוט. זאגט דער רמב״ם ווייטער, די פיר זאכן דארף מען אכטונג געבן אין נטילת ידים. במים עצמן, מען דארף קוקן אויף די וואסער, אז די וואסער זאל נישט זיין די מין וואסער שלא יפסלו נטילת ידים, וואס ער גייט אויסרעכענען. און די אלע זאכן גייט ער אויסרעכענען מער אין דעטאלן. ובשיעור, די שיעור פון וויפיל וואסער האט ער שוין געזאגט, אז ס׳זאל זיין רביעית פאר צוויי הענט צוזאמען. דאס איז נישט קיין סאך וואסער. ובכלי, שיהיו המים שנוטל מהן בכלי, מ׳זאל גיסן די וואסער דורך א כלי דוקא. ובנוטל, שיהיו המים באין מכח נוטל, אז איינער זאל עס גיסן, ס׳זאל נישט ווערן געגאסן פון זיך אליין.
הלכה ח — פיר פסולים אין וואסער
זאגט דער רמב״ם, במים ארבעה דברים פוסלין את המים, פיר זאכן. ער האט אנגעהויבן מיט פיר זאכן, ער זאגט אין מים איז דא פיר תנאים יעצט.
שינוי מראה
שינוי מראה, עפעס וואס טוישט די קאליר פון די וואסער פאסל׳ט.
גילוי
גילוי, אויב די וואסער איז געווען בגילוי. אמאליגע צייטן איז מען מער מקפיד געווען אויף גילוי, אז ס׳איז געליגן אפן, און ממילא האט געקענט א שלאנג אריינשפייען אדער אזעלכע זאכן, ס׳ווערט שמוציג. נישט שמוציג, ס׳ווערט אסור צו טרינקען, ס׳ווערט א סכנה, ס׳ווערט נישט שמוציג. וויבאלד מ׳קען עס נישט טרינקען, איז עס נישט מכובד׳דיג, ס׳איז נישט קיין גוטע וואסער.
עשיית מלאכה
עשיית מלאכה בהן, אדער וואסער וואס מ׳האט געטון דערמיט א מלאכה פאסל׳ט עס.
נפסלו משתיית הבהמה
והפסד המונע את הבהמה מלשתות, וואסער וואס איז געווארן קאליע אזוי ווייט אז א בהמה וואלט עס נישט געטרונקען, קען מען אויך נישט נוצן פאר די הענט. ער גייט די אלע זאכן אויסרעכענען.
פרטים אין שינוי מראה
כיצד? מים שנשתנו מראיהן, וואסער וואס האט זיך געטוישט זייער קאליר, בין שנשתנו בכלי, אדער ס׳איז דא אין א קרקע, ס׳איז דא א קליינע לעיק אדער א קליינע זאמלונג פון וואסער וואס האט זיך געטוישט די קאליר, ס׳זעט אויס נישט די ריכטיגע קאליר. ס׳איז נישט קיין חילוק פארוואס ס׳האט זיך געטוישט, בין מחמת דבר שנפל לתוכן, בין מחמת מקומן. מחמת מקומן איז אן אינטערעסאנטע זאך. ס׳איז דאך דא א לעיק וואס איז אויף א מין מינעראל, וועט מען זאגן אז ס׳איז נשתנה מראיהן פון וואסער, הרי אלו פסולין. יא, ס׳איז דא דאך זאכן בקרקע, אז ס׳זעט נישט אויס די רעגולער קאליר, ווייל אונטער דעם איז דא א רויטע שטיין אדער א שטיין וואס איז געווען א רויטע… ניין, דאס איז א שטיין רויטע, ער מיינט נישט אונטער דעם. ער מיינט זאכן אקטועל, אז נישט פשוט אז ס׳איז אריינגעפאלן עפעס, נאר אין די פלאץ איז די וואסער עפעס פון צוערשט. הרי אלו פסולין. ס׳איז א מין נשתנה מראיהן. ס׳איז נישט דא זייער אסאך אזעלכע זאכן. אוודאי, די וואסער דארף האבן די קאליר, אויב דו לייגסט עס אין א גלאז און ס׳איז פסול איז עס די וואסער.
פרטים אין גילוי
יא. וכן על גילוי, זאגט ער, אם נתגלו, גילוי אוסר משום השתיה. אונז גייען מיר לערנען ווי די רמב״ם האט געזאגט אין הלכות גילוי. וואס? דער רמב״ם האט נישט שוין אויסגעלערנט הלכות גילוי? ניין, ער האט נישט אויסגעלערנט. אלעס וואס ער איז… ער גייט נישט די זארגענומען, וואס איך דער דער עושר. ער זאגט אז מלכות רצח רעדט דער רמב״ם אויף וועגן מיין גליון. ער וועט טרונקען מיין גליון. רצח שמורת נפש, לכאורה יא. איך טראג עס נישט. אבער עס האט אלעס וואס פסיד מאכט עס שטועה, וואס דער רמב״ם רעכנט אויס אין אנדערע פלעצער, ווי א מענטש דארף זיך היטן זיין וואסער פון די שלענג. אה, עס איז נישט געריגע הלכות. כיסודם, איז דארף נישט דאך א חששי אז דער שלאנק גייט אריין שפייען מיט זיין גיפט אינדער וואסער, ער איז נפט דור אין דעם תלותי דים. און היינטיגע צייטן שטייט אינדערויסט אז אונז האבן נישט קיין מורא פון דעם אונזער שלענגע טונות, און ער איז נישט אויבער וויילא, איז מיר אויך נישט מקפיד אויף די ליצודים פאר דעם. פארשטייסט, איך בלס נאך נישט מקפיד אויף די סכנה.
הלכה ט — עשיית מלאכה
זאגט דער רמב״ם אין ווייטער, כל מים שנעשית בהן מלאכה. די דריטע פון די פיר זאכן איז געווען וואסער, וואס מ׳האט געארבעט דערמיט. מילי איז געווארן אויס די חשיבות, נשי שבחן ווערט וואסער, קומט א דעם פון וואסער, סעוועטש וואסער, וואס מ׳גיסט ארויס צו פסילים אין תלותי דים.
פארוואס איז עשיית מלאכה פוסל?
כיצד. מיינים שטייט איז פשטות דער פשטות, אז עס ווערט שמוציג. און עס איז נישט קיינער גזירת הכתר, וואס עס ארבעט מער. מען עמ׳ זעדן שפעטער… יא. אביסל שמוציג. עפעס שמוציג. אויב עס איסט א ביסל שמוציג, יא. עס איז נישט נישט טענים ארויסא. פריער איז קיינער ארויסא, אדער מיינים איז וואסמיר דערמיטי גרין. עס איז נישט געווארן שמוציג. עס איז וויז עס איז שוין די דירy עס איז נישט גערהייבן ביים קיין צייט.
די אלע הלכות זענען זייער שטארק רעלעווענט. אונז האבן די סינגס, אין די אמאל׳יגע צייטן איז וואסער געווען א טייערע זאך, מ׳האט געדארפט שלעפן וואסער. ממילא זוכן זיך מענטשן צו שפארן. איז דא הלכות אז דו קענסט נישט נוצן עני וואסער. למשל, קודם כל מים שאובים. א מענטש, וועגן דעם האב איך געטראכט פון די ווארט מים שאובים. א מענטש ברענגט אריין וואסער, און ער וויל ווי מער אויסנוצן די וואסער, ער וויל עס ריסייקלען. סאו ער וואשט כלים, ער ברויך עושה שורו בו ביום פטור, אדער ער האט נאס געמאכט זיין ברויט, וכיוצא בזה. אבער עס איז שוין גענוצט, אבער ס׳איז לכאורה נאך גוטע וואסער. ס׳איז נישט גוט, פאר מקוה איז עס נישט גוט. אפילו ס׳איז נישט אין א כלי, ס׳איז אריינגעלייגט אין א דבר שמקבל טומאה, קען זיין וואס, איך ווייס נישט וואס. ס׳איז צוליב נטילת ידים, ווייל די וואסער איז שוין געווארן גענוצט, און מ׳דארף נוצן פרישע וואסער. ס׳איז שוין נישט ריין, ס׳איז שוין שמוציג.
מים שהדיח בהן כלים
אזוי אויך, די זעלבע זאך איז דאך ביי כלים, מ׳האט אפגעוואשן כלים, מ׳דארף האבן כלים וואס זענען שוין געווען ריין, אדער וואס זענען ניי, וועגן דעם זענען זיי ריין. אויב איז פסול, די וואסער איז בכלל נישט וואסער איז ריין.
מים שהנחתום מטבל בהם את הכוכין
אבל מים שהנחתום מטבל בהם את הכוכין, א וואסער וואס די בעקער טינקט אריין איר טייג, איר, לאמיר זאגן, די קוקיס וואס ווערן נאס, ס׳איז דא אזא מין זאך, מ׳זעט עס אין די שטעטלעך, די וואסער וואס ער טינקט אריין די קוקי פאר ער לייגט עס אריין אין די אויוון, די בייגל, א בייגל לייגט מען אין די… איז פסול, ווייל די וואסער איז געווארן איינגעטינקען, ס׳איז געווארן גענוצט, נעשה בהן מלאכה.
אבער וואסער וואס מ׳האלט אינמיטן נעמען א חפינה דערפון, מ׳נעמט א מלא חפניו, מ׳פילט אן די הענט מיט וואסער אויסצוגיסן אויף די טייג, איז כשירה. פארוואס? ווייל ער האט טאקע גענומען אביסל וואסער, אבער נאר די וואסער וואס ער האט גענומען, מיט יענע וואסער טוט ער א מלאכה, ער גיסט עס אויס אויף די טייג אדער וואס. אבער למים שחופן מהם, דאס מאכט נישט די גאנצע שיסל פון וואסער אז ס׳זאל הייסן נעשה בהן מלאכה ווייל מ׳האט ארויסגענומען דערפון. הרי הן כשירות.
הלכה י — נפסלו משתיית הכלב
די נעקסטע זאך איז געווען נפסלו, אז ס׳איז געווארן קליא. זאגט די רמב״ם, כל מים שנפסלו משתיית הכלב, ס׳איז געווארן אזוי קליא אז אפילו א כלב וואלט נישט געטרונקען. כגון וואס איז געווארן ביטער, אדער איז געווארן זאלציג, או ס׳איז געווארן עכורים, שמוציג. אה, ס׳איז א ביטערע פשט, ס׳איז נישט געטוישט די קאליר, ס׳איז געטוישט די טעם. ממילא וועט אפילו א כלב עס נישט וועלן. או ריחן רע, אדער ס׳האט באקומען א שלעכטע ריח, אזוי ווייט אז א כלב וואלט נישט געטרונקען, איז אזוי, איז דא א הלכה. אויב ליגט די וואסער אין כלים איז פסול לנטילת ידים. אבער בקרקעות איז כשר אפילו ווען מ׳קען איינטינקען די הענט.
דיסקוסיע: פארוואס דער חילוק צווישן כלים און קרקע?
מ׳גייט נישט טון נטילה, מ׳גייט טון טבילה, רייט? דאס איז די חידוש.
וואס איז טאקע די פשט? פארוואס? וואס איז די פשט אז דא איז די הלכה אזוי און דא איז די הלכה אזוי? ס׳איז נישט אזוי, ס׳איז געלעגן אין די חשיבות פון די וואסער. ס׳איז ווייניגער, ס׳איז אלעס לעוועלס, יעדע זאך איז א ספעקטרום. אקעי, וועגן דעם קומט ארויס אזא הלכה. געדענקט זיך, טבילה העלפט אלעמאל, אפילו ווען ס׳איז ווייניגער. ס׳איז מער וואסער, סאו ס׳איז מער ווייניגער, נישט געפערליך.
אזוי ווי דו טאנצט אריין אין א סווימינג פול, דו ביסט ארומגערינגלט, דו ביסט ווייניגער געווען איינס מיט די וואסער, אדער אין א שאוער, אדער צו ס׳איז נישט ארום קיין קאפ פון יענע וואסער, רייט?
חמי טבריה
און ער גייט אריין ווייטער. ער ברענגט דאך א גוטע זאך פון חמי טבריה. חמי טבריה איז אזוי, חמי טבריה האט א גרויסע, ס׳איז מים פון גפרית, גפרית ומלח, איז במקומו מטבילין בו את הידים, וואס איז אזוי ווי די הלכה פון בקרקעות. זייער אינטערעסאנט. קיינער וועט נישט זאגן אז חמי טבריה איז עקלדיג, ווייל ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳איז א יוניק וואסער וואס מ׳גייט דארטן אריין. אבל אויב איינער נעמט עס אין א באטל, ער נעמט עס אין א באטל, איז טאקע איינער נוטל מן הכלי או שואב ממנה למקום אחר, ער נעמט עס ערגעץ אנדערש, ער נעמט א פייפ פון דארטן און ער האט געצויגן וואסער, אין נוטלין בו לא ראשונים ולא אחרונים. נישט מים ראשונים, נישט נטילת ידים, און אפילו מים אחרונים, אלע הלכות פון מים אחרונים וואס ער זאגט אויף מים אחרונים.
דיסקוסיע: ערשטע מאל מים אחרונים
ניין, ס׳האט אויסגעקוקט די… אינטערעסאנט. ערשטע מאל, איז דאס גילוי אוסר אויך. וועלכע נישט, אלס חשש. נשתנו מראיו, אפשר נישט, וועגן ס׳איז נישט קיין מצוה, ס׳איז א חשיבות. עפעס וואס דארף זיין חשיבות.
דא איז די ערשטע מאל וואס ער ברענגט אז מים אחרונים איז, ער איז דאך מדייק אז אלע אנדערע זאכן זענען יא כשר פאר מים אחרונים, נאר דאס נישט. נישט קלאר.
הלכה י״ד — שיעור וואסער און אופן פון גיסן
הלכה י״ד, די שיעור פון וואסער. זייער גוט. דאס איז דאך געווען נאך איינע פון די זאכן. דער רמב״ם האט געזאגט ס׳דארף זיין מים עצמן, האבן מיר שוין געלערנט, און יעצט גייט מען לערנען די שיעור. ניין, ער האט שוין פריער געזאגט די שיעור. עפעס איז נישט קלאר. ניין, די לעצטע זאך איז נישט ממש די שיעור, ס׳איז די אופן וויאזוי מ׳גיסט די וואסער. לאמיר זען. יא, און יעצט רעדט ער פון די שיעור. אבער יא, איך ווייס נישט.
ניין, ער זאגט אז ס׳איז דא די שיעור א׳, אבער ס׳איז נישט אזוי פשוט. די שיעור איז דאך נאר אז מ׳איז זייער קארג, אבער ס׳איז דאך פשוט אז ס׳איז רביעית פאר צוויי הענט. יעצט איז די אופן וויאזוי מ׳גיסט עס. ער האט דאך שוין פריער געזאגט אז ס׳איז דא א שיעור רביעית, צוויי מאל, איך ווייס נישט פונקטליך וואס, טאקע אין די כלי איז דא צוויי מאל. און יעצט זאגט ער אזאך א כלל, פרטים אין די שיעור. ער זאגט וויאזוי מ׳גיסט עס.
דיני נטילת ידים: שיעור רביעית, כלים, והנותן
שיעור רביעית ואופן הנטילה
Speaker 1: לאמיר זען. ניין, די לעצטע רעדט ער פון די שיעור. ניין, ער זאגט אז ס׳איז דא די שיעור, אבער די שיעור האט אן אופן. ס׳איז זייער פשוט, דו ווייסט אז ס׳איז א רביעית פאר צוויי הענט. יעצט איז דא די אופן וויאזוי ער גיסט עס.
ס׳איז דא די פרטים פון שיעור. פרטים, דו האסט מיר געפרעגט אז ס׳איז דא א שיעור רביעית, צוויי מאל, פארוואס שטייט דא צוויי מאל? אה, יעצט זאגט ער סך הכל פרטים פון די שיעור, וויאזוי מען רעכנט די שיעור. יא.
יש לנוטל ליטול על ידיו מעט מעט עד שיצטבר שיעור. מען קען טון צוביי אופנים, מען קען געבן א גיס די גאנצע זאך, אדער קען מען עס גיסן צוביסלעך און ס׳זאל זיך אויסגאסן א רביעית אויף די ביידע הענט. ונוטל רביעית לכל יד ויד, כשר. זעט אויס אז לכתחילה איז בעסער די מעט מעט עד שיצטבר שיעור.
נטילה פאר מערערע מענטשן אויף איינמאל
יעצט ווילן מיר וויסן וואס טוט זיך ווען איינער האט א גרויסע כלי און ער וויל אפוואשן ווי מער מענטשן מיט די זעלבע גיס. ס׳איז דא פיר פינף מענטשן שטעלן זיך איינער לעבן צווייטן און לייגן זייערע הענט, און איינער גיסט. איז נוטלין ארבעה חמשה זה בצד זה, פיר אדער פינף מענטשן קענען זיך וואשן איינער לעבן די אנדערע, יד זה על גבי יד זה. מ׳קען אפילו לייגן איין האנט אויף די אנדערע בשטיפה אחת, ובלבד שירפו ידיהם כדי שיבואו בהן המים. מ׳קען נישט זיין טייט איין האנט אויף די אנדערע, מ׳דארף האבן א רווח צווישן. סאו, ווי לאנג ס׳איז דא גענוג וואסער, ויהיה באותה שטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד.
דיני כלים לנטילת ידים
כלים פסולים
יעצט גייען מיר זען אביסל מער וועגן די כלי, דינים אין די כלי. זאגט דער רמב״ם, אין נוטלין לידים לא מדפנות הכלים, מ׳וואשט זיך נישט די הענט נישט מיט די וואסער וואס ליגט אין די דפנות פון א כלי, ולא בשולי המרחץ. וואס איז א מרחץ? כלי חרס גדול וואס ביי די זייט האט אנכאפערס. די אנכאפערס, דארטן קען זיך אליין אנזאמלען א רביעית וואסער. אבער אין כלי זה הייסט נישט קיין כלי. ס׳איז א ווירד וועג פון… דו קענסט טאקע האלטן וואסער אזוי, אבער ס׳איז נישט קיין מכובד׳יגע וועג פון גיסן מיט דעם.
ולא בחרסים, סתם צעבראכענע שארבעלעך. ולא במגופת החבית, די דעקל פון די חבית. איינער האט א גרויסן דעקל וואס פאסט אריין רביעית, און נאך אלץ איז עס נישט קיין כלי. נישט דאס הייסט א כלי.
אויב האט ער ספעציעל גענומען די דעקל און ער האט עס געמאכט “אינטו” א כלי וואס מען קען נוצן געהעריג. ער זאגט אז ער מיינט אז ער האט געמאכט אז מען קען שטיין אויף אליינס, נישט האלטן, ווען עס איז רונדיג, איך ווייס וואס, מען קען עס נישט געהעריג… דעמאלטס נוטלין ממנו לידים, קען מען יא וואשן מיט דעם.
חמת מים, שק וקופה
זאגט דער רמ״א, “וכן חמת מים שנתקנה להיות כלי, נוטלין ממנה לידים”. א פלעשל, חמת מים, סתם א שכמה… ביי… ביי… ביי… נו, וואס איז דאס? ביי הגה. יא, ער זאגט אז חמת מיינט א זאק, נישט קיין… א זאק פון אור, שנתקנה, וואס מען האט עס מתקן געווען אז מען זאל קענען עס נוצן פאר א טעפל, נוטלין ממנו לידים.
אבל שק וקופה, אבער א זאק אדער א קופה, אף על פי שנתקנה, אין נוטלין ממנה לידים. דאס הייסט, עס איז נישט א מין כלי וואס מען וואשט דערמיט. אפילו ער האט עס געמאכט אז עס זאל זיך נישט די וואסער ארויסרינען, און ס׳איז אזא זאך וואס ער האט געמאכט פאר וואסער בעצם, אזויווי דאס ברענגט פון הגה. די שק וקופה איז סתם א זעקל, דארט איז עס נישט.
חפנים זענען נישט קיין כלי
זאגט דער רמ״א, “ולא יטול ידו בחפניו”, ווייל א מענטש קען נישט אנפילן זיין הענט מיט וואסער און ארויפגיסן אויף יענעמ׳ס הענט. “אין חפניו כלי”. דיינע חפנים, דיינע הענט, איז נישט א כלי.
כלי שנשבר
“וכלי שנשבר, מה דינו?” וואס טוט זיך מיט א כלי וואס האט זיך צובראכן? א שבירה מיט אריכות וואס איז מיט זייער טומאה, אזא שבירה וואס מאכט עס אויס כלי.
“כלי שנשבר אינו כלי”. אויב עס איז צובראכן, איז עס שוין נישט קיין כלי. אויב הייסט עס נאך א כלי, נוצט מען עס. אויב הייסט עס נישט קיין כלי, נוצט מען עס נישט פאר נטילת ידים.
זאגט ער, וועלכע מין כלי? זאגט דער רמ״א, “כל הכלים נוטלין מהם לידים, אפילו כלי גללים וכלי אדמה, ובלבד שיהיו שלמים”. זיי דארפן זיין גאנץ, “ואינם שבורים”.
כלי שאינו מחזיק רביעית
“כלי שאינו מחזיק רביעית, לא שאינו מחזיק רביעית”. “אין נוטלין ממנו לידים”, אפילו ער טוט עס אין צוויי מאל. לכאורה, דאס איז דער חידוש. ס׳איז נישט קיין כלי. ס׳איז א חסרון אין די כלי, פונקט ווי ס׳איז דא א חסרון אין די רביעית. די רביעית אליינס קען גיין סלאולי, אבער די כלי דארף זיין… די שיעור רביעית איז א שיעור אין די מים. יעצט זאגט מען אז די רביעית איז אויך א שיעור אין די כלי. עס דארף זיין א חשוב׳ע כלי וואס פאסט אריין א רביעית.
דיני הנותן — ווער גיסט
יעצט גייען מיר לערנען וועגן דער נוטל, ווער איז דער וואס גיסט אויף די הענט פון דער וואס וואשט זיך. זאגט דער רמ״א, “הכל כשרין ליטול לידים, אפילו חרש שוטה וקטן” קען זיין דער גיסער.
ווען מען האט נישט א צווייטן צו גיסן
וואס טוט זיך ווען א מענטש האט נישט א צווייטער וואס זאל גיסן אויף אים. ואם אין שם אחר, מניח הכלי במרפק, לייגט ער די כלי צווישן זיינע קניען, ויוצק על ידו. ער גיסט אזוי, מיט זיין פיס רוקט ער די כלי אז ס׳זאל אויסרינען, ס׳זאל גיסן אויף זיין האנט. אוי, ער האט א חפץ על ידו וירצה להדיח, ער זאל רוקן די חפץ, או נוטל ידו אחת ויוצק בזו על זו, אז ער קען מיט איין האנט וואשן די אנדערע האנט, וכן הוא יוצק בראשונה על השניה. פארוואס ווילן מיר ברענגען דעם רמב״ם?
דער נארמאלער סדר פון נטילה
ס׳זעט אויס פון די גאנצע זאך, דאס איז אלץ א משנה, ס׳זעט אויס פון די גאנצע זאך אז די נארמאלע סדר אין הלכות ידיים איז אז איינער וואשט פאר די צווייטע ביידע הענט אויף איינמאל. אזוי זעט אויס דא, איך האב נישט געוואוסט פון דעם ביז היינט. אזוי זעט אויס, די נארמאלע סדר איז אז איינער וואשט פאר די צווייטע ביידע הענט אויף איינמאל.
מ׳מיינט מיט סדר וואס מ׳האט געטוהן, ס׳איז געווען א ברעטל. יעצט אויב איינער האט א גרויסע שפע פון וואסער, און איינער וויל גיסן אז ס׳זאל זיין איין רביעית זאל קומען אויף ביידע הענט, גיסט ער אן פונקט א רביעית און ער גיסט עס אויף יענעמ׳ס הענט. ווען א מענטש גיסט אליין, ער דארף האבן מער אז ס׳זאל זיין גענוג נאס יעדע האנט. ס׳איז שווערער. ס׳מאכט סענס.
Speaker 2: ניין, אמאל איז וואסער געווען טייער.
Speaker 1: די יוסח הדעת פון וואס מ׳נוצט א טאג, שטעל דיר פאר מ׳האט געדארפט יעדן טאג שלעפן אזא מאס וואסער צו א הויז. מ׳האט זיך געשפארט. די אלע הלכות זענען דיר צו זאגן אז אפילו דו שפארסט דיר, זאלסטו זיך נישט צופיל שפארן אזוי קדומות.
Speaker 2: ניין, גוט, איך הער.
מחלוקת רמב״ם וראב״ד: קוף כנותן
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, והכוח יכול להיות. ער זאגט אז בדיעבד קען מען גיסן מיט איין האנט נאכדעם אויף די צווייטע האנט, נאר ס׳איז נישט לכתחילה. לכתחילה איז בעסיקלי, די נארמאלע וועג איז אז איינער גיסט פאר די אנדערע, נאר נאך א וועג.
זאגט דער רמב״ם ווייטער, דאס וואס מ׳זאגט אז ס׳דארף זיין א נותן, איינער געבט, מיינט נישט אז ס׳דארף זיין א בר דעת וואס גיסט. ואפילו חרש שוטה וקטן, אפילו א קוף, וואס האט זיכער נישט קיין דין שליח, קיין שום דין, נוטל ידיו, ס׳איז א מאשין וואס קען אנגיסן.
אויף דעם זאגט דער הייליגער רמב״ם… דער הייליגער ראב״ד איז מחולק. דער ראב״ד זאגט אז ס׳איז טאקע א לאו משנה, וואס וועגט איבער די רמב״ם, אבער אין די גמרא שטייט אז ס׳דארף זיין א כח אדם, און אין איינע פון די משניות זאגט ער, אדער די גמרא האט פארשטאנען אז ס׳איז א מחלוקת און גייט מיט די אנדערע שיטה, וכו׳.
זאגט דער רמב״ם, די לשון הראב״ד, “הייתי אומר שקוף אינו בכלל תורת אדם, ולא רצה הקב״ה שיטול אדם ידיו מן הקוף.” ער האט נישט געוואלט קיין ראיה אריינלערנען אז א קוף איז א מענטש. ער האט נישט געוואלט קיין ראיה אז א קוף איז א מענטש. ער האט נישט געלערנט קיין דארווין.
ממילא, חרש שוטה וקטן איז נישט קיין פראבלעם, ווייל זיי זענען א מענטש. אין די גמרא שטייט “יש להם מעשה ואין להם מחשבה”. דאס איז א מעשה, דאס איז נישט קיין וואס נישט קיין וואסער פון נאטור. מען דארף האבן נייע וואסער.
דיסקוסיע: נטילה פון א סינק/קראן
שאלת כח אדם
Speaker 2: ווייל היינטיגע צייטן האט מען אריינגעבויט אזעלכע קויפן ביי מענטשן אין זייער קיטשן, אזא קוי וואס גיסט ארויס וואסער, וואס הייסט א סינק. א קראן. און א סינק, יא. דארף מען דייקא זיין.
Speaker 1: ניין, ס׳איז נישט קיין גזירה. ס׳איז אפילו בעסער.
Speaker 2: ניין, ס׳איז אפילו בעסער.
Speaker 1: איך טענה, איך ווייס נישט.
Speaker 2: ניין, איך טענה׳ס ווייל דער מענטש איז דער וואס עפנט עס.
Speaker 1: אבער איך זאג אז מיכל הבוחר דארף זיין א עדות הכי, וואס הייסט נישט קיין מעשה, אבער ער גיסט.
Speaker 2: יא, אבער ניין. עפנט אויף די סינק, דו זעסט ער גיסט.
Speaker 1: דער רבי האט געטענה׳ט אז א סינק דארף אפשר הייסן אז דער וואס דרייט די קראן הייסט אז ער טוט. איך מיין אז ער קען זיין גערעכט, ווייל לענין שבת וואס דו האסט געזאגט אז דאס הייסט א מעשה פון… איך האב געווען יעדע זאך קומען. עפענען א סוויטש הייסט א כח אדם, ווייל דו צינדסט אן א פייער. סאו פארוואס זאל עס נישט זיין? פארוואס זאל עס נישט זיין ווען דו עפנסט אויף די סינק?
שאלת כלי
אבער וואס מ׳דארף פארשטיין, און וואס איך האב געוואלט לענגער רעדן איז אז א סינק איז נישט גוט ווייל ס׳איז נישט קיין כלי. די סינק דארף זיין א כלי. אבער דאס וואס איך האב געזאגט אז וואס איך האב פארשטאנען, און וואס מ׳האט מיר אנגעזאגט אויף די סינק איז נישט גוט. מ׳האט מיר געזאגט אז די כלי קומט ארויס וואסער יעדן מאל אין קראן. ערגעץ האסטו א קליין קובל.
Speaker 2: איך מיין, אויב ס׳איז נישט קיין כלי, קען מען נעמען פון דעם א מקוה?
Speaker 1: לכאורה איז עס א כלי. איז די כלי משובן? יעדער איינער איז מסכים. וואו איז די כלי פונקטליך? ערגעץ איז דא א כלי. ס׳איז א זאך וואס מ׳דארף פארשטיין. איך ווייס נישט. די וועלט פירט זיך זייער שטארק.
Speaker 2: ניין, זעסט, וויאזוי זעט מען אזא הויז איז א אידישע הויז? עפעס איז דא א טעפל ביי די סינק, ביי די וואשקעסל. א נארמאלע גוי וואשט אויך די הענט היינט, אבער ער האט נישט קיין טעפל, ווייל ער פארשטייט נישט אז מ׳דארף א טעפל.
סאו, אין די אלע הלכות, אויב טראכט מען פלעין פאר ריינקייט, קען זיין אז ס׳איז ריינער ווען מ׳וואשט אן א טעפל. די טעפל איז אויסגעשמירט…
Speaker 1: יא, אקעי, אפשר לאמיר שוין נישט מאכן זיך. מען לאזט די וואסער רינען פון זיך אליין און אזוי…
Speaker 2: ניין, דיין הענט רירט גארנישט צו.
Speaker 1: ווייל על פי הלכה איז יא מקפיד אז ס׳זאל זיין א כח אדם וואס גיסט. און לויט די ראב״ד מאכט עס אסאך סענס.
Speaker 2: ניין, אבער כח איז אן אנדערע פראבלעם. איך זע נישט אז כח, דער מענטש מאכט אויף די סינק, איז זיין כח. די שאלה איז אפשר מער וואס איז א כלי אדער אזא זאך איז די שאלה.
פארגלייך צום כיור אין בית המקדש
Speaker 1: איך בין מסכים, אז די כיור האט מען דאך אויך, דער כהן האט געעפנט די קראן און ס׳האט זיך געגאסן. ס׳איז נישט פשוט אז ס׳האט א גאנצע צייט געשטאנען און געגאסן.
Speaker 2: מיט א טעפל. נישט אריינגאסן אין א טעפל. יא, די כיור איז נישט געווען קיין טעפלעך.
Speaker 1: וואס מאכט עס אראפרינען? די גרעוויטי. אבער די כיור איז געווען א גרויסע כלי.
Speaker 2: איך גיי אריינגיין אין דעם שטאט, זאג דאס זיין א דין ביי א כיור אז דער כהן דארף עפענען די קראן פאר די פארשע?
Speaker 1: יא דער איז א וואדער, אבער דער שאלה נקודה זאלסט סקומען פון א כלה, איינער זאגט געווען א חילוק איז… אויב א באנטשונגען היינעם שטייען אין די ליין און דער קראן איז אפען… איז נישט קיין פראבלעם, דאס איז ניכח איינער גיסט, אדער עס גייט פון זיך אליין?
Speaker 2: זאגט דער רבים אזוי, השוקת, השוקת…
Speaker 1: ניין, מ׳דארף אפגעדענקען די אלע הלכות אונז לערנען אונז…
דיגרעסיע: טעפל, סינק, און דיסקאנעקט פון שכל הישר
איך וויל דאס ארויסברענגען, ווייל אונז זענען צוגעוואוינט אז א איד האט עפעס א מאדעלע וועג וועג ווען זיך וואשן מיט א טעפל, א גוי וואשט איך פלענען די סינק, און עס האט עפעס א גזירת הכתב, די אלע הלכות פון כלים, ווער ס׳קוקט לערנט ביז א פשוט׳ע זאכן, אנדערש איז שמוצירונג, אנדערש איז נישט קיין וועג. דא איז געווארן אז עפעס איז ממש א גזירת הכתב אין לעבן פון דעם ערנט, איז די תורה געווארן אזוי עקסטערע זאך אפגעטיילט פון די שכל הישר פון לעבן.
א דיגמה פון דעם האב איך, איך האב געווענען אמאל ביי קאוויד, ממש אין די טעג ווען דער עולם איז געווען זייער, ווען אלע דאקטוירן האבן געזאגט מען זאל זיך אכטן געבן פון זייער מענטשן צו זאמען, האבן מענטשן זיך פארזאמעלט און זיי האבן זיך געוואשן מימל חרונים. מימל חרונים, מיט די חתך חשש, חשש סכנה, וואס איז אמאל געווען, און דוו וואשט עס עהרליך, איז די זעלבע צייט, די פאלקס איז נישט א סכנה וואס איז יעצט. פון שטאט אז אונז האבן זייער דיסקאנעקטעד.
סאוי, א טעפל איז געווארן זייער שטארק אזוי אנגענומען. מען דארף זען צו עס איז טאקע א חומרא, צו עס איז טאקע א דין ממש. איך זאג, איך בין נישט מסכים מיט זיך אז עס איז שמוציג. א געמענדליך, א טעפל איז קליען, איך מיין זייער. איך מיין זייער שמוציג. מען עפנט דעם סינק און מען וואשט זיך אפ, און ס׳איז אלעס קלין, ס׳האט גארנישט. און אין די היינטיגע מאדערנע פלעצער, אין א פיראפל.
הלכות נטילת ידים – חלק ו
הלכה: שוקת – דין נטילה ממים זורמים
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
“השוקת שדולה האדם בידו או בגלגל ונותן לתוכה, והמים נמשכין ממנה באמה והולכין ומשקין הירקות או הבהמה, והניח ידיו בשוקת ועברו המים ושטפו על ידיו – לא עלתה לו נטילה, שהרי אין כאן נותן על ידיו.”
ווער ס׳ווייסט וואס א שוקת מיינט, דארטן ביי מרים… רבקה, יא. ווען מ׳גיסט אריין וואסער אין א וואנע פון וואו בהמות עסן, ס׳איז א זאך וואס ס׳רינט וואסער. ס׳הייבט זיך אן אז אנפאנג פון די לאנגע… א שוקת קען זיין א לאנגע סטריעם ווי די וואסער לויפט, אבער אנפאנג דארף איינער טון א פעולה אריינצוגיסן דארטן וואסער, אדער עס קאנעקטן צו א סטריעם. “ותדלה ותשק את הגמלים”, זי האט געשעפט מיט א גלגל, מיט א רעדל, און זי האט אריינגעגאסן דורך די רעדל, זי האט געמאכט אז די וואסער זאל אנהייבן אריינרינען אין די שוקת. “והמים משוכים ממנה באמה”, די וואסער רינט אין די אמה, מיינט די לאנגע סטריעם, “אמת המים”, “והולכין ומשקין את הירקות ואת הבהמה”.
און וואס טוט זיך? א מענטש איז געגאנגען, “הניח ידו בשוקת”, ער האט אריינגעלייגט זיין האנט אין די שוקת, און די וואסער האט אנגעוואשן זיין האנט. “ועברו המים”, די וואסער איז דורכגעגאנגען, “ושטפו את ידו”, און האט אנגעוואשן זיין האנט, “לא עלתה לו נטילה”. פארוואס? “שאין כאן נתינה על ידו”. דא איז נישט געווען אונז האבן געהאט א דין, איינע פון די פיר דינים, אז מ׳איז געווען נוטל על גבי כלי. דארט איז נישטא קיין גברא, נאר ס׳לויפט פון זיך אליין.
דאס איז דער רמב״ם דן אויף ווען עס שטייט אינמיטן פון די שוקת. אבער אויב עס שטייט אויבן דארטן ווי דער מענטש גיסט אריין די וואסער אינעם אנפאנג פון די שוקת, אדער ווי דער גלגל גיסט אריין אינעם אנפאנג פון די שוקת, “אם היה ידו קרובה לשפיכת הדלי עד שתגיע המים, שוותה על ידו מכח נתינתו של אדם, עלתה לו נטילה”.
דיסקוסיע: שאלה אויף אויטאמאטישע סינקס
איך וויל פארשטיין, דער רמב״ם וואלט לכאורה געזאגט ביי גלגל אויכעט, ביי די סוף, “אם היה ידו קרובה לגלגל” איז אויכעט גענוג. ניין, איך טראכט פון דא, אויב למשל… גלגל איז א זאך וואס א מענטש מאכט, דער מענטש דרייט עס. ניין, אבער איך טראכט צו אונזערע סינקס, למשל לאמיר טאקע זאגן אן אויטאמאטיק סינק, אבער ער איז גורם מיט׳ן לייגן זיין האנט דארט, איז שוין דאך אזויווי דער גלגל. דארף מען טראכטן שוין.
הלכה: מים שנסתפק לו – ספק בנטילת ידים
אקעי. מים שנסתפק לו, ער האט א ספק אין נטילת ידים. מיר האבן פריער געלערנט אז וואסער וואס מ׳האט געטון דערמיט מלאכה איז מענטש רעיל אין נטילת ידים. אויב מ׳האט א ספק צו מ׳האט געמאכט מיט דעם מלאכה צו נישט, איז אזוי. אדער א צווייטע ספק, ספק אין רביעית. אדער א ספק אין מים טהורים ונטמאים, אויב די וואסער איז טהור אדער טמא. ספיקא טהור. פארוואס? די אלע זאכן, ספק נטל ידיו ספק לא נטל, ספק צו ער האט זיך געוואשן די הענט, ער האט א ספק צו ער האט זיך געוואשן די הענט, די אלע זאכן איז ספיקא טהור, “שכל ספק שבטהרת ידים טהור”. לכאורה איז עס פשוט א ספיקא דרבנן. אבער ס׳זעט אויס אז ס׳איז דא א דין עקסטער אז אין דינים פון טהרת ידים דארף מען נישט מאכן.
מחלוקת רמב״ם און ראב״ד
זייער גוט. זאגט דער הייליגער ראב״ד, “אמר אברהם, ובכל זה, אם יש לו מים אחרים יטול ידיו”. אה, דאס איז ממש אונזער שאלה, צו טרעפן וואסער. “ואם אין לו מים אחרים, יטול ידיו במים אלו”. ער זאגט, אויב דו האסט אנדערע וואסער, גיי וואש דיך. “להוציא עצמו מן הספק”. זייער גוט.
יעצט גייען מיר לערנען אפאר הלכות וואס זענען אנדערש מים ראשונים און מים אחרונים. דאס איז די קאנעקשן פון די הלכה, איך ווייס נישט. דער רמב״ם האט נישט געזאגט אז אויב ער האט אנדערע וואסער דארף ער. דער רמב״ם האט געהאלטן אז ס׳איז טהור, זאגט מען נישט “הוציא עצמך מן הספק”. די הלכה האט שוין ארויסגענומען דיר פון ספק. דער ראב״ד זאגט, “אמת, די הלכה האט דיר ארויסגענומען, אבער דו ביסט נאך אין א ספק, איז נישט מיקל גענוג פאר דיר”.
רייט, ס׳איז דא א לומד׳ישע חקירה, אז דער ראב״ד קוקט עס מער פראקטיש. יא, דו ביסט אין א ספק, אבער דו האסט אן איזי וועג ארויס פון ספק. דער רמב״ם האט געזאגט, חז״ל האבן אונז גע׳פסק׳נט אז כל ספק איז טהור.
רייט, ס׳איז דא, ער ברענגט אז די כסף משנה איז נישט מסכים, ער ברענגט א ראיה פון די גמרא אז דער ראב״ד האט א טעות. אויב מ׳דארף טראכטן וועגן די סוגיא. ס׳איז א באופן כללי א סוגיא פון ספיקות, אז מ׳דארף טראכטן, אדער אפשר איז דא א ספק אין די רבנים, אויב ס׳איז גרינג ארויסצוגיין, אפשר דארף מען?
קען זיין אז די ספק, ס׳איז דאך ידיעת המסקנא איז דאך אויך נישט קיין ודאי, ס׳איז דאך א חשש. די ספק אין די ספק, יא, דאס קען זיין די סברא.
הלכה: חילוקים צווישן מים ראשונים און מים אחרונים
חילוק א: ריכטונג פון די הענט
מים ראשונים, זאגט דער רמ״א יעצט, ובזה וואשט זיך מים ראשונים ובזה וואשט זיך מים אחרונים, די צורת הוואשן. זאגט דער רמ״א, מים ראשונים, נאכדעם וואס מ׳וואשט זיך, נישט נאר ביים זיך וואשן, צריך שיגביה ידיו למעלה, די הענט זאלן זיין אויף ארויף. פארוואס? אז די וואסער זאל נישט אריינרינען, שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו, ווייל אויב מ׳וועט וואשן אויף אראפ, האט מען מורא אז די וואסער ווי ביי די פארט פון די גב, ביי די פארט פון די הענט וואס מ׳האט נישט גוט געוואשן, אבער ס׳איז דארטן אריינגערינען וואסער, די וואסער דארטן גייט ווערן שמוציג, ווייל מ׳האט נישט גענוג געגאסן עס צו וואשן. די וואסער דארטן ווערט שמוציג, און ס׳פאלט צוריק אריין אין די ריינע פלאץ, ויחזור ויטמא את הידים.
דאס איז אינטערעסאנט. צווישן אונז, די האנט וואס מ׳וואשט זיך איז דאך אסאך וואסער, ס׳איז נישט נוגע. ניין, אבער איך זאג, ווייל די דין אין חוץ לפרק איז דאך אויך נאר ווייל ידיעת המסקנא איז א… ס׳איז נישט דא קיין ריזן די הענט זאלן ווערן שמוציג. אביסל איז עס שמוציג.
אבער דאס איז ראשונים. אחרונים דארף מען טון פונקט פארקערט, שישפיל ידיו למטה, אז ווען ער גיסט זאל עס גיסן אויף אראפ, כדי שיצא כל כח המלח שעל ידיו, אויב איז דא מלח אויף זיינע הענט, זאל עס ארויסרינען, ס׳זאל נישט אריינגיין צוריק העכער אויף זיינע הענט.
חילוק ב: על גבי כלי אדער קרקע
צווייטע חילוק איז, מים ראשונים נטולין בין על גבי כלי בין על גבי קרקע. מ׳קען אויך גיסן אויף א כלי, ווייל ס׳איז גארנישט, די כלי קען מען נאכדעם געבן א וויש אפ, ס׳איז נישט אזוי שמוציג. אבער אחרונים, אין נוטלין על גבי קרקע, טוט מען נישט נאר על גבי כלי, אה, נאר על גבי כלי, וואס מ׳זאל נאכדעם אויסגיסן אין א ספעציפישע פלאץ, ווייל דו ווילסט נישט די מלח זאל זיך ארומוואלגערן, ס׳זאל פארפעסטיגן די ערד אונטער דיין… עפעס אזוי. יא, אין די גמרא שטייט דאך אז ס׳איז דא א רוח רעה ווען מ׳לייגט עס אויף די קרקע.
חילוק ג: טעמפעראטור
ווייטער, מים ראשונים, בין בחמין בין בצונן, קען מען וואשן מיט ווארעמע וואסער אדער מיט קאלטע וואסער. מים אחרונים קען מען נישט וואשן מיט ווארעמע וואסער, דארף זיין קאלטע וואסער. זאגט דער רמ״א, וואס הייסט וואסערע הייסע וואסער קען מען נישט? אויב ס׳איז אזוי הייס אז די הענט בריט זיך אפ, איז נישט גוט צו וואשן. נישט איינער ווערט נישט אזוי הייס, איינער וויל פאשן ווייל ער איז נישט באקוועם מיט די וואסער, און ער גיבט זיך א ברי אפ. ס׳דארף זיין וואסער וואס ער קען זיך מיט דעם אפרייבן, אבער אויב ס׳איז נאר אביסל ווארעם קען מען יא זיך וואשן מיט די וואסער. ס׳איז נישטא קיין דין אין די טעמפעראטור, ס׳איז א דין אין די באקוועמליכקייט.
הלכה: נוטל ידיו שחרית ומשמרן לכל היום
זאגט יעצט דער רמב״ם א נייע חידוש׳דיגע הלכה, די לעצטע הלכה. דער דין אז מ׳דארף זיך וואשן די הענט איז וועגן מ׳טראכט אז דא דארטן טאטשטו אן מיאוס׳ע זאכן. אבער אויב א מענטש האלט קאפ און ער רירט נישט אן מיאוס׳ע זאכן, איז אזוי: נוטל ידיו שחרית. צופרי דארף א מענטש זיך וואשן די הענט, ווייל ביינאכט… ער איז נישט געוואוינט צו שלאפן אין פידזשאמעס געווענליך, און ביינאכט רירט מען אן פלעצער און ס׳ווערט שמוציג. אבער איינמאל דו האסט אפגעוואשן צופרי, צופרי האט נאך א מענטש א כח זיך צו זיין דן זיינע הענט. זייער גוט. משמרן לכל היום, ער קען זיך מאכן ווי א תנאי אז היינט גייט ער זיין ריין. והן לצורך אכילה, ליטול ידיו לכל אכילה ואכילה. דאס איז די חידוש וואס דער רמב״ם זאגט, אז מ׳דארף יא נטילת ידים. דער רמב״ם איז נישט מסכים מיט דעם. ער פארגעסט נישט פון די זאך אז ער וועט אפטשן זיינע הענט. אבער אויב ער איז מסיח דעת, אויב ער וועט מסיח דעת זיין, דארף ער ליטול ידיו לכל אכילה ואכילה, און דאס איז אן עקסטערע זאך. אנדערע וועט ער לאכילה ולתפילה. דאס איז די זאך. זייער גוט.
הלכה: לוט ידיו – עסן מיט א מאפע
ווייטער, נאך א וועג ארויס פון קענען זיך וואשן, אז די וואשן איז דאך אן ענין פארן עסן, כדי די שמוציגע הענט זאלן נישט מאכן קאליע די עסן. אבער אויב א מענטש נעמט ארום זיינע הענט מיט א שמאטע, לוט ידיו, א מענטש קען מיט א הענטשקע עסן. לוט איז ווי א… מ׳זאל זאגן א מאפע. צודעקן. מ׳קען צודעקן זיינע הענט ביי מאפע מיט א טישטוך, מיט א הענטשקע, וואטעווער, אויך מעג מען פשוט עסן פת. אוכל ושותה וטובל ומשקה, אפילו שלא נטל ידיו, אפילו ער האט זיך נישט געוואשן, ווייל דא די ריינע מאפע רירט אן די הענט, נישט די הענט.
זאגט דער רמב״ם אזוי: מאכיל לאחרים, איינער גיבט צו עסן פאר אנדערע מענטשן. דער רמב״ם איז נישט מסכים מיט די היתר. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז נאר פאר אוכלי תרומה העלפט עס. אה, ווייל ער זאגט, אן אוכל תרומה איז א נזהר. א נארמאלער מענטש טראסטן אונז נישט, ער גייט ערגעצוואו פארגעסן און עסן מיט זיינע שמוציגע הענט.
הלכה: מאכיל לאחרים – דער עסער דארף זיך וואשן
אבער אויב איינער גיבט צו עסן פאר אנדערע מענטשן, אינו צריך נטילת ידים. אבער דער אוכל, אויב ער איז נזהר אז ער זאל נישט אנרירן דעם מאכל, דארף ער זיך נישט וואשן די הענט.
אבער דער אוכל, דער וואס עסט, איז צריכה נטילת ידים, אפילו אינו נוגע במאכל אלא אחר יום אכילה. דער דין פון נטילת ידים איז א דין אויף די עסערס. ס׳איז זייער אינטערעסאנט. מ׳דארף וויסן ווי ס׳שטימט מיט די טעם פון די רמב״ם אז ס׳איז פשוט א ריינקייט.
דיסקוסיע: קשיא אויף דעם דין
וואס איז פארקערט לכאורה? דער מאכל איז דאך די עיקר, דו ווילסט נישט אז די עסן זאל ווערן שמוציג פון עפעס. וואס ווילסטו פון די אוכל אזוי שטארק? איך הער. איך ווייס נישט. דו פרעגסט א גוטע שאלה, איך ווייס נישט די תירוץ.
והאוכל, אבער דער וואס עסט, אפילו ער טאטשט נישט, ווי א דין אוכל במגריפה, ער עסט מיט א גאפל, און מ׳האט דער מענטש עסט מיט א גאפל, פארוואס ווילסטו אז ער זאל זיך וואשן די הענט?
יא, דאס מאכט עיז פארשטיי איך. דער פארקערטער, דער וואס איז א שיינע איד מיט זיין פלייש, באט אויב זעט ער אז ער גייט זיך שווערן צום די גאפל, גייט ער געבן א ווארף אוועק די גאפל און שנעל מסדר זיין זיינע הענט. יא, אזוי טוען מענטשן אסאך מאל. ס׳איז דער מנהג. יא.
הלכה: אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו
איז דער ווייטער, אסור להאכיל, מ׳טאר נישט געבן צו עסן פאר מי שאין נטל ידיו, אפילו הוא נותן לתוך פיו. פארוואס? וואס איז די נפקא מינה? אפילו דו לייגסט עס אים, דו געסט אים, דו פיטערסט אים די מאכל, און ער האט זיך נישט געוואשן די הענט, ס׳העלפט נישט. ס׳איז א דין אויף די אוכל. איי גוט.
הלכה: אסור לזלזל בנטילת ידים – מעשה רבי עקיבא
איז ער זאגט יעצט דער רמב״ם אז ער גייט ענדיגן מיט די כלליות׳דיגע דין פון נטילת ידים. ער זאגט, אסור לזלזל בנטילת ידים. וציוו הרבה, פארשידענע ציווים ציוו חכמים, די חכמים האבן געהייסן על נטילת ידים והחזירו על הדבר. עד כדי כך, אז אפילו אין לו מים אלא כדי שתיה, אז אפילו א מענטש האט נאר אביסל וואסער, זאל ער אביסל נעמען פון די אפגעקארגטע וואסער, זאל ער אביסל אראפנעמען זיך צו וואשן די הענט, ואחר כך אוכל ושותה מה שנשאר, און ער טרינקט וויפיל ס׳איז געבליבן. מ׳מוז זיך אביסל וואשן.
דאס קומט פון די מעשה פון רבי עקיבא וואס איז געווען אין בית האסורים, און ס׳איז געקומען צו אים זיין תלמיד רבי יהושע הגרסי, און ער האט אים אויסגעשמועסט ער זאל אים קויפן אביסל וואסער, און ס׳איז געקומען צו רבי עקיבא, ער האט געזאגט אז ער גייט זיך וואשן, האט ער געזאגט, “איי, איך האב נישט וואס צו טרינקען.” האט ער געזאגט, “מוטב אמות מיתת עצמי ואל אעבור על דברי חברי.” דאס איז די לשון פון די גמרא, אז ער האט מוסר נפש געווען.
דיסקוסיע: פשט אין “דברי חברי”
ער האט יא געדארפט טרינקען צו וואשן די הענט, ער האט נישט געדארפט עסן. ניין, ניין, די ווארט איז געווען “על דברי חברי”. ס׳טאטש אז אפילו ער איז נישט געווען מחויב אין נטילת ידים, ער האט נישט געדארפט עסן. ער איז נישט געווען מחויב, פארוואס איז ער געווען מחויב? ער איז נישט געווען מחויב. ער האט געזאגט “על דברי חברי”. וואס האט ער געטאן וועגן נטילת ידים? די חברים, מנהיגי חכמים. שלמה המלך. ניין, רבי עקיבא, ווייל די נטילת ידים די חילוק איז געווען בזמן רבי עקיבא, אפשר בערך דעמאלטס.
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, דער רמב״ם האט גע׳פסק׳נט פון די גמרא, אז ממילא לערנט מען זיך, ס׳איז קלאר אז דער רמב״ם האט פארשטאנען קלאר אז ס׳איז נישט קיין פיקוח נפש. מ׳האט נישט געמיינט צו זאגן אז ער וואלט געשטארבן. ער וואלט געווען הונגעריג יענעם טאג, ער איז געווען אן אלטער מענטש, ס׳איז שווער פאר אים צו זיין הונגעריג, אבער דער רמב״ם האט פארשטאנען אז ער וואלט איבערגעלעבט דעם טאג.
פרק ו׳ פון הלכות ברכות — המשך: רבי עקיבא און נטילת ידים, ניגוב ידים, און מים אחרונים
הלכה ב׳ (המשך) — רבי עקיבא אין בית האסורים: די חשיבות פון נטילת ידים
דאס טייטשט אז אפילו ער איז נישט געווען מחויב אין נטילת ידים, האט ער געוואלט זיין מחויב. פארוואס זאל ער נישט זיין מחויב? ער האט געוואלט זיין מחויב.
און דאס איז “על דברי חבירה”. ווער זענען די חברים? די חברים זענען די חכמים. שלמה המלך. ניין, רבי עקיבא, ווייל די נטילת ידים לחולין איז געווען בזמן רבי עקיבא, אפשר בערך דעמאלטס.
דער רמב״ם׳ס פסק און די קשיא פון בית יוסף
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, דער רמב״ם האט גע׳פסק׳נט פון די גמרא. אזוי אז מילא לערנען מיר זיך אפ פון דא אז דער רמב״ם האט פארשטאנען קלאר אז ס׳איז נישט קיין פיקוח נפש, דער מענטש וואלט נישט געשטארבן. ער וואלט געווען הונגעריג יענעם טאג, אן אלטער מענטש, ס׳איז שווער פאר אים צו זיין הונגעריג. אבער דער רמב״ם פארשטייט קלאר, און ממילא פארשטייט דער רמב״ם אז פון דא זעט מען ווי וויכטיג נטילת ידים איז, אפילו איינער האט נישט בצמצום.
דאס איז טאקע די הייליגע קשיא פון די הייליגע בית יוסף, און דער פתחי יוסף וואס זיין שולחן ערוך פסק׳נט נישט ווי דער רמב״ם. ווייל ער זאגט אז ס׳איז א חומרא פון רבי עקיבא. און נישט נאר דעם, מ׳קען אפילו זאגן אז דאס איז געווען די גאנצע חידוש פון נטילת ידים לחולין, וואס דעמאלטס איז נתקן געווארן. מ׳דארף מחזק זיין די גזירה, אבער אן אנדערע יוד דארף נישט. ס׳איז נישט א דבר רגיל ביהודה.
דער רמב״ם אלס תלמיד פון רבי שמעון בר יוחאי
אין ישיבה האט מען אפילו געלערנט אויף ל״ג בעומר, אז מ׳זעט מען פון דא אז דער רמב״ם האט געהאלטן אז יעדער יוד קען זיין אין בחינה פון רבי עקיבא. וועגן דעם איז דער רמב״ם געווען א תלמיד פון רבי שמעון בר יוחאי, און ווי באקאנט איז די תורה פון דער רמב״ם שטארק נאנט קאנעקטעד מיט די תורה פון רבי שמעון. וועגן דעם איז דא ספרים וואס ווייזן אן אז אסאך זאכן וואס שטייט אין רמב״ם שטימט מיט זוהר, אדער אסאך זאכן וואס שטייט אין זוהר שטימט מיט רמב״ם. סאו ער טראכט דא אז דער רמב״ם איז א תלמיד פון רבי עקיבא.
דער רמב״ם׳ס מעטאדע: מעשיות אלס הלכה
זייער גוט. יא, דער רמב״ם האט אסאך מאל געטון אזעלכע זאכן אין חיים. ער האט גענומען מעשיות פון די גמרא און פארשטאנען אז דאס איז א הלכה. מ׳קען זאגן פארקערט, מ׳קען זאגן אז אויב אזוי קען מען זאגן אז אסאך רמב״ם׳ס זענען נאר מעשיות. אבער דער רמב״ם… אה, וואס איך וויל זאגן, דער רמב״ם האט דאך נישט געשריבן א הלכה אז מ׳דארף זיך זייער שטארק מצער זיין. ער זאגט נישט וויפיל. ער זאגט נאר באופן… יא, ער גייט נישט אריין אין די… דער רמב״ם האט דאך אויך פארשטאנען יענע מעשה, אז דאס וואס שטייט “מיתה עצמה” איז א גוזמא. אפילו אויף א מצוה דארף מען אוועקגעבן שליש מממונו. א מענטש האט נאר אביסל וואסער, און ס׳איז פאר אים זייער חשוב, איך ווייס נישט צו ס׳איז א חיוב גמור. אבער ער זאגט עס אלס צו ווייזן די חשיבות פון נטילת ידים.
הלכה כ׳ — ניגוב ידים נאך נטילה
דער רמב״ם ווייטער, “צריך אדם ליטול ידיו”. נאכ׳ן וואשן די הענט זאל מען אפווישן די הענט, מ׳קען נישט בלייבן מיט די נאסע הענט. “צריך אדם” איז זייער וויכטיג, ספעציעל מיט דעם וואס מיר האבן געלערנט אז ס׳זאל נישט קיין וואסער טראפן צוריק אראפ, ווייל מ׳ווישט דאך עס אפ. יא, נאכאמאל, פריערדיגע נטילת ידים, די ריינקייט ווערט ביי מיר נאס אויפגעווישט. “וכל האוכל בלא ניגוב ידיו הרי זה כאוכל לחם טמא”, אזויווי מ׳האט געגעסן לחם טמא. ס׳איז נישט געשמאק, ס׳איז עקלדיג. ס׳איז עקלדיג צו עסן מיט נאסע הענט, אז די זאכן ווערן נאס. טמא מיינט עקלדיג אסאך מאל, טמא מיינט נישט אייביג… כאילו אוכל טמא. טמא, טמא, דאס איז כאילו טמא.
ניגוב ביי מים אחרונים
זאגט דער רמב״ם, די זעלבע זאך אויך ביי מים אחרונים. “כל הנוטל ידיו אחרונות”, די זעלבע זאך, מ׳דארף מנגב זיין. דער עכו״ם דארף אויך ווישן זיינע הענט. ער דארף נישט קיין כלי, אבער ער דארף אויך ווישן זיינע הענט. ער דארף אויך נישט בענטשן מיט שמוציגע הענט.
הלכה כ׳ (המשך) — תיכף לנטילה ברכה: קיין הפסק צווישן מים אחרונים און בענטשן
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “ותיכף לנטילת ידים”, גלייך נאך מים אחרונים, “מתחילין בברכת המזון, שלא יפסיק בין הנטילה והברכה”. מ׳זאל נישט מפסיק זיין מיט קיין אנדערע זאך. ס׳איז לשון הרמב״ם, ער זאגט אז מ׳זאל נישט זאגן קיין “על נהרות” אדער קיין “שיר המעלות”. מ׳זאל עס זאגן פאר מים אחרונים. דו ווילסט מים, מאך שוין די מים אחרונים וואסער, און גלייך בענטשן. די חלק פון מים אחרונים איז צו בענטשן מיט די קלינע הענט, סאו ממילא זאל עס זיין גלייך. אזוי מיינט ער, דאס איז דער פשוט׳ער פשט.
—
עד כאן הלכות פרק ו׳, סארי, עד כאן פרק ו׳.
EN English לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur — Rambam Hilchos Berachos Chapter 6 (Laws of Washing Hands)
—
Halacha 1 — Anyone Who Eats Bread Over Which Hamotzi Is Recited Requires Washing Hands Before and After
The Rambam’s Language:
“Anyone who eats bread over which Hamotzi is recited, this requires washing hands before and after, even though it is ordinary bread (chullin), and even though his hands are not dirty and he knows of no impurity.”
Simple Meaning:
Anyone who eats bread over which Hamotzi is recited needs to wash hands before eating (techilah) and after eating (sof/mayim acharonim), even if it’s chullin, even if the hands aren’t dirty, and even if there’s no known tumah.
Novel Points and Explanations:
1) Why is washing hands in Hilchos Berachos and not elsewhere:
The Rambam placed the laws of washing hands in Hilchos Berachos (Sefer Ahavah), because washing hands is connected to eating — before eating and after eating. Also, by eating there are two types of washing (techilah and sof), which makes it more fitting here. The Rambam already mentioned washing hands in Hilchos Tefillah (as one of the ten things for prayer — taharat yadayim), but here he elaborates on all the details of the laws.
2) Whether pas haba’ah bekisnin over which one establishes a meal also requires washing hands:
The Rambam says “bread over which Hamotzi is recited” — does this include pas haba’ah bekisnin when one establishes a meal over it? The Rambam already ruled earlier (Chapter 3) that if one establishes a meal on pas haba’ah bekisnin, one recites Hamotzi. Therefore, according to the language “bread over which Hamotzi is recited,” one could include pas haba’ah bekisnin when establishing a meal, because then one does recite Hamotzi. But it’s not entirely clear whether the Rambam means this specifically or not.
3) The foundation of washing hands — tumah or cleanliness:
A fundamental dispute about the reason for washing hands:
– Opinion A — Safeguard for Terumah: The enactment was made so that one wouldn’t forget to wash when eating terumah/kodashim. Shlomo Hamelech enacted washing hands for kodesh, and later “the zealots” (Chachamim) expanded it to chullin as well, so there wouldn’t be a distinction.
– Opinion B — Cleanliness: It’s a matter of cleanliness — it’s not proper for a person to eat with dirty hands. The foundation is that “stam yadayim” (ordinary hands) are dirty (shniyos letumah), because hands are always busy — one touches all kinds of things.
4) Question on the cleanliness opinion:
If the reason is only cleanliness for eating, washing hands would belong in Hilchos Ma’achalos Asuros, not in Hilchos Berachos. Also, one needs washing hands also for prayer and Krias Shema — this shows it’s not just a matter of eating-cleanliness, but a broader concept of tahara for dvarim shebikdusha.
Answer-direction: By eating, the specific reason is that one eats with the hands, and the dirt transfers to the food. By prayer it’s a different law. But both are built on the same foundation — Shlomo Hamelech’s chazakah that stam yadayim are dirty.
5) What does “stam yadayim dirty” mean:
“Dirty” doesn’t mean smeared, but that the hands aren’t clean — people touch all kinds of things, and bread (for example) very easily absorbs bacteria/dirt. For people who work physically this is even more understandable.
6) Chazakas tumas yadayim — Shlomo Hamelech’s enactment:
Shlomo Hamelech enacted that stam yadayim have the status of shniyos letumah. From the Torah there’s no such thing as tumas yadayim specifically — a person is tamei or tahor, but not just the hands. This is a novelty from Shlomo Hamelech. Shlomo Hamelech made the decree, and the Chachamim added the “solutions” (as also with eruv). There’s a dispute whether Shlomo Hamelech also gave the solution of washing or only the decree.
—
Halacha 1 (Continued) — Something Dipped in Liquid
The Rambam’s Language:
“And similarly, anything whose dipping is in liquid requires washing hands first.”
Simple Meaning:
Besides bread, also something that one eats dipped in liquid requires washing hands before eating.
Novel Points:
1) Why specifically by dipping in liquid — two explanations:
– According to the cleanliness opinion: When food is wet/moist, the dirt from the hands sticks more easily.
– According to the tumah opinion: Liquids are more susceptible to tumah, and when the food is moistened with liquid it becomes prepared to receive tumah.
2) Ashkenazic custom vs. the Rambam’s custom:
Our custom (Ashkenaz) is not to wash on davar shetibbulo bemashkeh all year, only on karpas at the Seder — and that without a berachah. The Tosafos explains that since the law is only because of tumah (and not because of cleanliness), and it’s still a decree, we don’t follow it. But according to the Rambam, who learns that washing hands is (also) because of cleanliness, the custom is to wash on all davar shetibbulo bemashkeh, and therefore one also makes a berachah “al netilas yadayim” on urchatz at the Seder — unlike the Ashkenazic custom without a berachah.
3) “So that the children will ask”:
By Rambam followers, who wash all year on davar shetibbulo bemashkeh, this isn’t a novelty for the children at the Seder. But one can teach the children that this is a takanas Chachamim — a part of Torah.
4) Practical examples: A piece of radish placed in soup, vegetables with dips — all this is davar shetibbulo bemashkeh.
—
Halacha 1 (Continued) — Berachah on Washing Hands: “Asher Kidshanu Bemitzvosav Vetzivanu Al Netilas Yadayim”
The Rambam’s Language:
“Anyone who washes hands recites ‘asher kidshanu bemitzvosav vetzivanu al netilas yadayim’ — for this is a mitzvah of the Chachamim, and He commanded us in the Torah to listen to them, as it says ‘lo tasur min hadavar asher yagidu lecha’, and according to the Torah we listen to them.”
Simple Meaning:
On washing hands one makes a berachah. Although it’s a mitzvah derabbanan, one can say “vetzivanu” because the Torah commanded us to listen to the Chachamim through “lo tasur.”
Novel Points:
1) Question — how does one say “vetzivanu” on a mitzvah derabbanan:
The Rambam clearly said that washing hands is a mitzvah derabbanan (he doesn’t bring any verse that it’s from the Torah). There are opinions that it’s from the Torah from “vehiskadishtem,” but the Rambam holds that these are only hints, and fundamentally it’s derabbanan.
2) The Rambam’s answer:
When one performs a mitzvah derabbanan, the “tzivanu” is indirect — Hashem commanded us to listen to the Chachamim (“lo tasur”), and the Chachamim enacted washing hands. The Rambam in Chapter 14 explains: when one says “vetzivanu al netilas yadayim,” one must think “all that He commanded us in His mitzvos to listen to the words of the Chachamim, who commanded us on washing hands.”
3) A deeper understanding of “asher kidshanu”:
“Asher kidshanu” means that we become sanctified through mitzvos. But according to the Rambam’s approach, the mitzvah that one performs is not “the mitzvah of washing hands” itself — it’s the mitzvah to listen to the words of the Chachamim, which includes in their enactments washing hands. This is a novelty in how one understands the essence of berachos on mitzvos derabbanan.
—
Halacha 1 (Continued) — Mayim Acharonim: No Berachah Is Made on Them
The Rambam’s Language:
“Mayim acharonim — no berachah is made on them, for it is only because of danger.”
Simple Meaning:
On mayim acharonim one doesn’t make a berachah, because the reason is danger (Sodomite salt that can harm the eyes), not a takanas Chachamim as a mitzvah.
Novel Points:
1) Danger doesn’t require a berachah:
When something is because of danger, one shouldn’t do it because “so it says in the Torah,” but because it’s a danger. Danger doesn’t need further questions — “quickly wash yourself, quickly save yourself from the danger.” Hashem wants “vechai bahem” — danger itself is the word of Hashem. It’s not fitting to make a berachah on something one does from a danger-reason.
[Digression: Epidemic example:] If there’s an epidemic, one doesn’t need to start analyzing whether it’s halachically an “epidemic” (forty people etc.) — danger is danger, and “one who is asked is disgraceful” regarding danger.
2) Two languages agree:
One must be more careful with danger than with a takanas Chachamim — because danger is a more direct matter.
3) Mayim acharonim today — whether it’s relevant:
Today we don’t know of Sodomite salt. One who washes mayim acharonim today doesn’t do it because of danger, but because he thinks that’s how the Chachamim enacted. If so, he’s not fulfilling it “because of danger” — he’s doing it as a human practice, not as a specific mitzvah for a Jew.
4) Cleanliness vs. danger — the difference:
Before eating, the dirt is “really dirty” (one was outside etc.), but after eating the “dirt” is only food — it’s not really dirty, it’s a higher, more refined level of cleanliness. Therefore it makes sense that one uses less water (one doesn’t pour a revi’is).
5) “Vehiskadishtem” — why a berachah on mayim rishonim but not on mayim acharonim?
By mayim rishonim the dirt is really dirt; by mayim acharonim it’s only food — it’s not the same level.
6) According to Kabbalah: According to Kabbalah there’s a concept that mayim acharonim should be less water. But even in the simple sense it makes sense — the difference is in the water (how much one uses), not in the dirt.
—
Halacha 1 (Continued) — Mayim Emtza’im
The Rambam’s Language:
Mayim emtza’im — optional. The Chachamim only enacted beforehand (mayim rishonim) and afterward (mayim acharonim), but not in the middle.
Novel Point:
The Ra’avad brings that earlier Geonim did make a berachah “al harechitzah” (not “al netilas yadayim”) on mayim emtza’im — a dispute with the Rambam’s opinion that it’s only optional. Practically we don’t follow the Ra’avad.
—
Halacha — Washing Hands on Fruits
The Rambam’s Language:
“Fruits of chullin don’t require washing hands neither before nor after. And anyone who washes hands for fruits is among the arrogant.”
Simple Meaning:
On fruits (that aren’t davar shetibbulo bemashkeh) one doesn’t need to wash hands — not before and not after. Whoever washes hands on fruits is characterized as “arrogant.”
Novel Points:
1) Why “arrogant” and not simply ignorant:
It’s not about pettiness, but that he thinks he’s performing a mitzvah that doesn’t exist — this is presumptuousness (pride through piety).
[Digression:] Historically this was perhaps a context of a group who made themselves more pious than the Rosh Yeshiva — a “group of arrogant ones” — and the Rambam speaks against such a phenomenon.
2) Fruits that have liquid:
A fruit like an orange that drips juice — is this davar shetibbulo bemashkeh? The conclusion is that “davar shetibbulo bemashkeh” means something that one dips in an external liquid, not the fruit’s own juice.
—
Halacha — Mayim Acharonim: The Reason and What It Applies To
The Rambam’s Language:
“All bread that has salt in it” (or in other versions: “all food with salt”) — one needs mayim acharonim because of concern for Sodomite salt, “lest there be Sodomite salt in it… and it pass over his eyes and blind him.” — “A person is obligated to wash his hands at the end of every meal because of the salt.”
Simple Meaning:
Sodomite salt can harm the eyes, therefore one must wash hands after every meal.
Novel Points:
1) Great dispute in versions:
“All bread that has salt in it” means only bread, but “all food with salt” means any food that has salt — a great practical difference. The Ra’avad held “all food with salt” — on everything, and therefore the Ra’avad holds that mayim acharonim also applies for Borei Nefashos (not only after a bread-meal).
2) The Rambam’s explanation: Instead of saying that every time one eats with salt one must wash, he says that every meal (which usually has salt) one must wash afterward.
—
Halacha — In a Military Camp Exempt from Washing Hands
The Rambam’s Language:
“In a military camp exempt from washing hands” — in war one is exempt from washing hands (techilah), because one is occupied with war and isn’t particular about cleanliness.
Novel Point:
But mayim acharonim — which is because of danger (Sodomite salt) — one needs even in a military camp. Danger doesn’t change. As it’s formulated: “The Chachamim can accept that one doesn’t follow their enactments, but please, don’t die.”
—
Halacha — How Far to Wash Hands: “Until the Joint”
The Rambam’s Language:
“How far does washing hands extend? Until the joint.”
Novel Points:
1) Dispute between Rashi and Rif:
The Rif holds “until the joint” means until the bone opposite the palm (the entire palm), and Rashi holds it means until the end of his fingers (only until the end of the fingers).
2) Practically: We’re stringent like the Rif, but it’s indicated that the main law is perhaps like Rashi.
3) Practical difference for Yom Kippur / Tisha B’Av: We’re lenient on washing hands (only until the end of the fingers) because of concern for washing, which is supported by Rashi’s opinion.
4) The measure of a revi’is: Seemingly a revi’is for both hands makes more sense according to Rashi’s opinion (smaller area), but one can manage with both opinions.
—
Halacha — The Measure of Water: A Revi’is
The Rambam’s Language:
“And what is the measure of water? A revi’is for both hands.”
Simple Meaning:
A revi’is (about 3 ounces) is enough for both hands. This is the minimum; more is better but not obligatory. Less doesn’t fulfill the obligation.
Novel Point — Method of Washing:
“The washer may pour on his hands little by little until the measure accumulates… and one who pours a revi’is on each hand is valid.”
One can wash in two ways — either pour the entire revi’is at once, or pour little by little until a revi’is accumulates on both hands. One can also pour a revi’is for each hand separately. The measure of a revi’is is a measure in the water, not in the pouring — one can divide it into smaller pourings.
—
Halacha — Washing for Several People at Once
The Rambam’s Language:
“Four or five wash side by side, hand upon hand in one pouring, provided they loosen their hands so that the water can reach them… and there should be in that pouring a revi’is for each one.”
Simple Meaning:
Four or five people can place their hands next to each other (or even one on top of the other) and one person pours on everyone. But one must leave space between the hands so the water can get through, and there must be a revi’is for each person.
Novel Point — The Normal Order of Washing Hands:
From the entire sugya we see that the normal order of washing hands was that one person pours for another both hands at once — not that each person washes himself. This is the main method, and washing oneself is bedieved. This also explains why one can manage with a revi’is — when one person pours for another, a revi’is is enough for both hands. When a person washes himself, he needs more water because it’s harder.
[Digression:] In the past water was expensive — one had to carry water every day to the house. All these laws about measures say that even when one saves, one mustn’t save too much.
—
Halacha — Chatzitzah by Washing Hands
The Rambam’s Language:
The Rambam refers to Hilchos Tevilah/Mikvaos for the laws of chatzitzah — everything that is a chatzitzah there is a chatzitzah by washing hands.
Novel Point:
The principle of chatzitzah: rubo umakpid is from the Torah; the Rabbanan decreed on mi’uto umakpid or rubo ve’eino makpid. By washing hands it applies to the entire hands, but mi’uto ve’eino makpid is not a problem.
—
Halacha — Anything That Reaches the Measure of a Mikveh Reaches the Measure of a Revi’is
The Rambam’s Language:
“And anything that reaches the measure of a mikveh reaches the measure of a revi’is.”
Simple Meaning:
Everything that can be combined for forty se’ah for a mikveh (like snow, etc.) can also be used for the revi’is of washing hands.
—
Halacha — Immersing Hands Instead of Washing Hands
The Rambam’s Language:
“Anyone who immerses his hands in a mikveh doesn’t need anything else.” But “Immersion in drawn water the measure of a mikveh, or in drawn water in the ground — doesn’t count for him, for drawn water doesn’t purify the hands except through pouring.”
Simple Meaning:
If one doesn’t have a vessel to wash (for example on a ship), one can dip the hands in a valid mikveh. But drawn water in the ground (which is invalid for a mikveh) doesn’t help for immersing hands, because drawn water only works through washing (pouring with a vessel).
Novel Points:
1) The Ra’avad’s question:
The Ra’avad wonders: What does it mean that drawn water doesn’t work in the ground? Even a ba’al keri — if there are forty se’ah, even drawn water, it counts for immersion of a ba’al keri (immersion of Ezra). If such a mikveh helps for Torah-level impurities, why shouldn’t it be enough for washing hands? According to the Ra’avad, immersing hands can be even in drawn water, as long as there are forty se’ah. The Beis Yosef brings this dispute between the Rambam and Ra’avad.
2) Two systems with their own laws:
Immersing hands and washing hands are two separate frameworks with their own laws. Immersing hands requires forty se’ah (according to the Ra’avad even drawn). Washing hands works with drawn water, but one must be particular about: a vessel, washing (pouring), human power — one can’t just dip.
3) A spring: A flowing spring — according to all opinions one can put in the hands, even without forty se’ah.
—
Halacha 12 — Four Conditions in Washing Hands
The Rambam’s Language:
“Anyone who washes hands must be careful about four things: the water itself, and the measure, and the vessel — that the water he washes from should be in a vessel, and the washer — that the water should come from the power of the washer.”
Simple Meaning:
Four categories: (1) the quality of the water, (2) the measure (a revi’is for two hands), (3) a vessel, (4) human power — someone should pour, not by itself.
—
Four Invalidations in Water (Bamayim Atzman)
The Rambam’s Language:
“In water, four things invalidate the water: change of appearance, exposure, work done with them, and deterioration that prevents an animal from drinking.”
—
1) Change of Appearance
“Water whose appearance has changed, whether it changed in a vessel or in the ground, whether from something that fell into it or from its place — this is invalid.”
Simple Meaning: Water that has changed its color is invalid — whether in a vessel or in the ground, whether because something fell in, or because the place itself (for example a red stone underneath) changes the color.
Novel Point — “from its place”: Means not that something fell in, but that the place itself (a mineral in the earth) causes the change. It’s also a type of change of appearance.
—
2) Exposure
“Exposure — if they were exposed, exposure prohibits because of drinking.”
Simple Meaning: Water that was left uncovered (meguleh) — in ancient times there was fear that a snake injected poison. It’s a danger, not dirtiness. Because one can’t drink it, it’s not important enough for washing.
Novel Point: The Rambam speaks of the laws of exposure in Hilchos Rotze’ach Ushemiras Hanefesh. In modern times, when we don’t have concern for snakes, we’re not particular about exposure.
—
3) Work Done
“All water with which work was done — is invalid.”
Simple Meaning: Water that was already used for work (washed dishes, dipped dough, etc.) is invalid for washing hands.
Novel Point — Why: In ancient times water was expensive, one had to carry it. People wanted to recycle water. But such water is no longer clean/important enough for washing.
Novel Point — Water in which the baker dips the cookies: The baker’s water in which he dips the bagels/cookies before baking — is invalid, because work was done with it. But water that one holds while taking a handful from it (melo chofnav) to pour on dough — the remaining water in the bowl remains valid. Because only the water he took out was used for work, but the taking out itself doesn’t invalidate the entire bowl.
—
4) Unfit for a Dog to Drink
“All water that became unfit for a dog to drink — such as that became bitter, or salty, or murky, or has a bad smell — in vessels is invalid for washing hands, but in the ground one may immerse the hands in them.”
Simple Meaning: Water that is so bad that a dog wouldn’t drink it (bitter, salty, dirty, bad smell) — in vessels is invalid for washing, but in the ground one can immerse the hands.
Novel Point — Why the difference between vessels and ground: Immersion (in the ground) always helps, even when it’s less important water. By immersion one is surrounded by water (like a swimming pool), this is a stronger purification. By washing (pouring from a vessel) one needs a higher level of importance.
Novel Point — Hot springs of Tiberias: The Rambam brings the hot springs of Tiberias (hot springs with sulfur and salt). In its place — in the ground — one may immerse the hands in it. But if one takes it out into a vessel — “one doesn’t wash with it neither first nor last.” Not mayim rishonim and not mayim acharonim.
Novel Point — First time mayim acharonim: This is the first place where the Rambam brings in mayim acharonim regarding invalidations of water. He’s precise that all other invalidations (change of appearance, exposure, work done) are valid for mayim acharonim — only hot springs of Tiberias in a vessel is invalid even for mayim acharonim. This isn’t entirely clear why.
Novel Point — Exposure by mayim acharonim: Exposure is a concern for danger (not a matter of importance), therefore it’s perhaps a separate category. Change of appearance is perhaps not invalid for mayim acharonim, because mayim acharonim don’t need so much importance.
—
Halacha — Laws of Vessels for Washing Hands
The Rambam’s Language:
“One doesn’t wash hands from the walls of vessels, nor from the edges of the bathhouse, nor from potsherds, nor from the stopper of a barrel.”
Simple Meaning:
One can’t wash hands from: (1) the walls of a vessel where water collects; (2) the holders (“edges of the bathhouse”) of a large earthenware vessel where a revi’is can collect — but this isn’t called a vessel; (3) broken shards; (4) the lid of a barrel — even if it holds a revi’is, it’s not a vessel.
Novel Point:
If one specifically took the lid (stopper of the barrel) and fixed it so it would stand alone and function like a vessel — then one may wash from it.
—
Halacha — Water Skin, Sack and Basket
The Rambam’s Language:
“A water skin that was fixed to be a vessel, one may wash from it. But a sack and basket, even though it was fixed, one doesn’t wash from it.”
Simple Meaning:
A skin (a bag of leather/hide) that one fixed to use like a vessel — yes. But a sack or basket — even if one fixed it so water wouldn’t leak out — it’s not the type of vessel that’s valid for washing.
—
Halacha — Hands Are Not a Vessel
The Rambam’s Language:
“And one shouldn’t wash his hand with his cupped hands — cupped hands are not a vessel.”
Simple Meaning:
A person can’t fill his hands with water and pour on someone else’s hands — hands are not a vessel.
—
Halacha — A Broken Vessel / A Vessel That Doesn’t Hold a Revi’is
The Rambam’s Language:
“A broken vessel is not a vessel… All vessels one may wash from them even vessels of dung and earthenware vessels, provided they are whole and not broken.”
“A vessel that doesn’t hold a revi’is, one doesn’t wash from it — even if he pours twice.”
Simple Meaning:
A broken vessel is not a vessel. All types of vessels are valid — even vessels of dung and earthenware vessels — but they must be whole.
Novel Point:
This is a special novelty — we already learned that the measure of a revi’is in water can go “little by little.” But the vessel itself must hold a revi’is. This means: the revi’is is not only a measure in the water, but also a measure in the vessel. It must be an important vessel that holds a revi’is.
—
Halacha — The Giver: Who Pours
The Rambam’s Language:
“Everyone is valid to pour for hands, even a deaf-mute, imbecile and minor.” The Rambam also says that even a monkey can pour — because it doesn’t need to be someone with understanding.
Novel Point — The Ra’avad Disagrees:
In the Gemara it says it must be human power. A monkey is not “included in the category of human.” His language: “I would say that a monkey is not included in the category of human and the Holy One Blessed Be He didn’t want a person to wash his hands from a monkey.” A deaf-mute, imbecile and minor is not a problem because they are human — “they have action but don’t have thought.” The Ra’avad didn’t want to learn a proof that a monkey is a person.
—
Halacha — When One Doesn’t Have Another to Pour
The Rambam’s Language:
“And if there’s no one else, he places the vessel on his elbow and pours on his hand… or he washes one hand and pours with it on the other.”
Simple Meaning:
If one doesn’t have another person, one places the vessel between the knees (or elbow) and moves it with the foot so it will pour. Or one washes one hand and then pours with that one on the second.
Novel Point:
This is bedieved — ideally the normal way is that one person pours for another.
—
Halacha — Trough (for Animals) and Human Power
The Rambam’s Language:
“If he placed his hand in a trough and water passed and washed over his hand, it doesn’t count as washing, for there’s no giving on his hand” — but “if his hand was close to the pouring of the bucket so that the water reaches his hand equally from the power of the person’s giving” — it’s valid.
Simple Meaning:
A trough is a long water channel where one pours in water (as Rivkah did — “and she drew and gave drink to the camels”) and the water flows through. If someone puts in his hand in the middle of the trough and the water streams through — it’s not valid because it lacks “giving on his hand” (human power). But close to the beginning where the person pours in — it’s valid because the water still comes from the power of the person’s giving.
Novel Point:
A practical question about automatic sinks (touchless sinks): When a person puts in his hand and that activates the water, this is perhaps similar to the “wheel” — the person causes the water to flow through his action. This needs to be thought through whether it’s enough “human power.”
—
[Digression: Washing Hands from a Sink/Faucet]
A longer discussion about whether one can wash hands from a sink (faucet):
Question 1 — Human power: Does the one who turns on the faucet mean he’s pouring with human power? The argument is yes — just like regarding Shabbos, opening a switch means an action of the person (one lights a fire). If so, why shouldn’t opening a faucet be called human power?
Question 2 — Vessel: This is the main problem — a sink is not a vessel. One needs a vessel for washing hands. Where is the vessel by a sink? Somewhere in the system there’s a vessel (a container, a tank), but whether that counts — is a question.
Comparison to the kiyor in the Beis Hamikdash: The kiyor in the Temple was also such that the kohen opened a faucet and water poured. But the kiyor was a large vessel. This is different from a modern sink.
Question 3 — Direct: If several people are standing in line and the faucet is already open — does it mean one is pouring for them, or it’s going by itself?
Conclusion: People strongly follow that one needs a cup by the sink. This is the sign of a Jewish kitchen — a non-Jew also washes hands but doesn’t have a cup, because he doesn’t understand that one needs a vessel.
[Digression — Cup vs. sink and “disconnect” from common sense:] People are so accustomed to the cup that it becomes a “decree of Scripture” separated from common sense. An example from COVID —
[Digression — Cup vs. sink and “disconnect” from common sense:] People are so accustomed to the cup that it becomes a “decree of Scripture” separated from common sense. An example from COVID — people gathered and washed mayim acharonim (because of concern for danger from Sodomite salt) at a time when the real danger was gathering with people. This shows how people have “disconnected” halacha from reality. One must see whether the cup is really a law or a stringency.
—
Halacha — Doubt in Washing Hands
The Rambam’s Language:
A doubt whether one did work with the water, a doubt about a revi’is, a doubt whether the water is pure or impure — “the doubt is pure, for every doubt in purity of hands is pure.”
Simple Meaning:
All doubts in washing hands are ruled leniently — pure.
Novel Points:
1) Not just a rabbinic doubt ruled leniently:
Seemingly this is simply a rabbinic doubt ruled leniently. But it appears that the Rambam means a special law — an extra leniency in purity of hands, not just the principle of rabbinic doubt.
2) The Ra’avad disagrees:
“Avraham said, and in all this, if he has other water he should wash his hands… and if he doesn’t have other water he should wash his hands with this water, to remove himself from the doubt.” The Ra’avad means: yes, halachically you’re pure, but practically — if you have other water, wash with that, “to remove yourself from the doubt.”
3) The difference between Rambam and Ra’avad:
The Rambam holds that when Chazal ruled “every doubt in purity of hands is pure,” this is a complete ruling — you’re already not in any doubt, the law has removed you. The Ra’avad looks more practically: yes, the law has removed you, but you’re still in a doubt reality — if it’s easy to get out of doubt, one should. The Kesef Mishneh brings a proof from the Gemara that the Ra’avad has an error.
—
Halacha — Differences Between Mayim Rishonim and Mayim Acharonim
1) Direction of the Hands
Mayim rishonim — “must raise his hands upward” — the hands should be up, so that “the water won’t go outside the joint and return and become impure” — the water shouldn’t flow into an unwashed part of the hand, become dirty there, and flow back onto the clean part.
Mayim acharonim — “should lower his hands downward” — downward, “so that all the power of the salt on his hands will exit” — the salt should flow down and not return to the hands.
Novel Point: Today, when one pours a lot of water, the law of outside the joint is practically less relevant. But the law remains because “knowledge of the conclusion” — what one knows that it can become dirty — is also not a certainty, but a concern.
2) Over a Vessel or Ground
Mayim rishonim — “are washed either over a vessel or over the ground.” Mayim acharonim — “are only washed over a vessel” — so that one can afterward pour it in a specific place, because one doesn’t want the salt (or ruach ra’ah, as the Gemara says) to roll around on the ground.
3) Temperature
Mayim rishonim — “either with hot or cold.” Mayim acharonim — not with hot.
Novel Point (Rema): The prohibition of hot by mayim acharonim is not about temperature per se, but about convenience — if the water is so hot that one can’t rub the hands (one burns oneself), it’s not good. But a little warm — yes.
—
Halacha — Guarding Hands in the Morning: One Washing for the Entire Day
The Rambam’s Language:
“One washes his hands in the morning and guards them for the entire day, and they are for the purpose of eating, to wash his hands for each and every eating” — if a person washes in the morning and guards his hands, he can rely on this for the entire day. But if he is inattentive, he must wash before each eating.
Simple Meaning:
In the morning the hands become dirty from sleeping (one touched places at night). Once one washes, one can make a “condition” that today one remains clean — both for eating and for prayer.
Novel Point:
The Rambam means that the permission is only for one who is truly careful — he doesn’t forget. But if he is inattentive, he must wash before each eating separately.
—
Halacha — Wrapping His Hands (Covering the Hands)
The Rambam’s Language:
“Wrapped his hands in a cloth, eats and drinks… even though he didn’t wash his hands” — one can eat with a napkin/cloth without washing hands.
Simple Meaning:
Because the reason for washing is that dirty hands shouldn’t touch the food — if a cloth separates, it’s enough.
Novel Point:
The Rambam holds that the permission of wrapping hands is only for those who eat terumah (who are careful). For a normal person we don’t trust — he’ll forget somewhere and eat with his dirty hands.
—
Halacha — Feeding Others
The Rambam’s Language:
“One who feeds others doesn’t need washing hands” — the one who gives food doesn’t need to wash. “But the eater needs washing hands, even if he doesn’t touch the food but another puts it in his mouth” — the eater must wash even if he doesn’t touch the food.
Novel Point — A Difficult Question:
If the reason for washing hands is cleanliness — that dirty hands shouldn’t make the food bad — why must the eater wash when he doesn’t touch the food? The mouth is the main thing, not the eater! It’s brought up that we don’t have an answer to this.
A practical reasoning is added: A person who eats with a fork, when he has difficulty, throws away the fork and eats with his hands — therefore we don’t trust.
—
Halacha — Forbidden to Feed One Who Didn’t Wash Hands
The Rambam’s Language:
“It’s forbidden to feed one who didn’t wash hands, even if he puts it in his mouth.”
Simple Meaning:
One may not feed someone who didn’t wash, even if one puts the food in his mouth — because washing hands is a law on the eater, not only on the food.
—
Halacha — Forbidden to Treat Washing Hands Lightly / The Story of Rabbi Akiva
The Rambam’s Language:
“It’s forbidden to treat washing hands lightly. And many Chachamim commanded about washing hands and emphasized the matter. To such an extent that even if he only has water for drinking” — he should take a little from it to wash, “and afterward eat and drink what remains.”
Simple Meaning:
Even when one only has water to drink, one must take a little for washing hands.
Novel Points:
1) Source — The Story of Rabbi Akiva:
Rabbi Akiva was in prison, his student Rabbi Yehoshua Hagarsi brought him a little water. Rabbi Akiva wanted to wash his hands from it. He was told: you don’t have enough to drink! He answered: “Better I should die my own death than transgress the words of my colleagues.”
2) Novel point in the meaning of “words of my colleagues”:
The language “the words of my colleagues” (not “the words of the Chachamim” or “the halacha”) shows that Rabbi Akiva was perhaps not obligated in washing hands (he didn’t have to eat). He did it because “my colleagues” — the leading Chachamim, Shlomo Hamelech — so commanded. This is a measure of piety, not an obligation. The “colleagues” are the Chachamim who enacted washing hands for chullin, which was approximately in the period of Rabbi Akiva.
3) The Rambam clearly understands it wasn’t life-threatening:
The person wouldn’t have died — he would have been hungry that day, and as an old person this is difficult, but it’s not life-threatening. Therefore one can see from here how important washing hands is — that Rabbi Akiva was self-sacrificing for it even without a strict obligation.
4) Question from the Beis Yosef — why doesn’t the Shulchan Aruch rule like the Rambam:
The Beis Yosef holds that this is only a stringency of Rabbi Akiva, not a law for everyone. One can even say that this was the entire novelty of washing hands for chullin — one must strengthen the new decree, but a regular Jew doesn’t need to go so far.
5) The Rambam holds that every Jew can be in the category of Rabbi Akiva:
Therefore he rules this as law for everyone, not only as a story of an individual. The Rambam is a “student of Rabbi Shimon bar Yochai” (student of Rabbi Akiva), and many things in the Rambam agree with the Zohar — there are books that show the strong connection between the Rambam’s Torah and the Torah of Rashbi.
6) The Rambam’s method — stories as halacha:
The Rambam often took stories from the Gemara and understood that they are practical law. One can argue the opposite — that if so, one can say that many of the Rambam’s rulings are “only stories.” But the Rambam didn’t write a law that one must actually suffer — he doesn’t say how much one must endure. He uses the story only to show the importance of washing hands. Also the Rambam understands that “my own death” (in the story) is an exaggeration. Even for a mitzvah one only needs to give up a third of one’s property — so it’s not simple that it’s a complete obligation, but a demonstration of importance.
—
Halacha — Drying Hands After Washing Hands
The Rambam’s Language:
“A person must wash his hands” — after washing one must dry the hands. “And anyone who eats without drying his hands is as if he eats impure bread.”
Simple Meaning:
One can’t remain with wet hands after washing — one must dry them. Whoever eats without drying is as if he eats impure bread.
Novel Points:
1) Connection to the law of water flowing back:
The law of drying fits well with the previous law that water shouldn’t drip back onto the hands — because if one dries immediately, this is automatically not a problem.
2) “Impure” here means disgusting:
The word “impure” doesn’t always mean tumah in the technical sense — here it means disgusting, because eating with wet hands makes the food wet and unpleasant. “As if impure.”
—
Halacha — Drying by Mayim Acharonim
The Rambam’s Language:
“Anyone who washes hands at the end” — also by mayim acharonim one must dry.
Novel Point:
Also by mayim acharonim, where one doesn’t need a vessel, one must however dry the hands — one mustn’t bentch with dirty or wet hands.
—
Halacha — Immediately After Washing the Berachah (Mayim Acharonim Right Before Bentching)
The Rambam’s Language:
“And immediately after washing hands one begins Birkas Hamazon, so as not to interrupt between the washing and the berachah.”
Simple Meaning:
Right after mayim acharonim one should begin bentching, without any interruption between them.
Novel Points:
1) No “Al Naharos” or “Shir Hama’alos” after mayim acharonim:
The Rambam means that one shouldn’t say any verses (like “Al Naharos Bavel” or “Shir Hama’alos”) between mayim acharonim and bentching. If one wants to say them, one should say them before mayim acharonim. Only afterward do mayim acharonim, and immediately bentch.
2) The reason:
The entire purpose of mayim acharonim is to bentch with clean hands — therefore it should be immediately one after the other, without any interruption. This is the simple meaning in the Rambam.
—
Until here Chapter 6 of Hilchos Berachos.
📝 Full Transcript
Rambam Hilchos Berachos Chapter 6 – Laws of Washing Hands
Opening and Announcements
One, two, three. Rabbosai (gentlemen), we are learning Rambam Hilchos Berachos Chapter 6. We are going to learn the laws of netilas yadayim (washing hands) in Sefer Ahavah.
Before we learn further, we must mention with praise the distinguished sponsor of our shiur, the great supporter of Torah, HaRav Rabbi Yoel Wertzberger.
And now especially in honor of the days of the campaign that is coming now, we want to remind ourselves and ask all listeners that they should call in warmly. We will be partners in the campaign for the benefit of the beis medrash (study hall) Ohel LeMachshava, the beis medrash of my dear friend HaRav HaGaon Rabbi Yitzchak, and the beis medrash where we learn the shiur.
Also, if anyone wants to confirm to help, to help out making a team, or to help out in general, he can turn to us, to me, to one of the gabbaim (administrators). Not to me, they go to one of Rabbi Yitzchak’s other gabbaim. Rabbi Yoel is the gabbai, he is the rabbi.
Also, the shiur is being disseminated. If you know of a friend who would derive pleasure from such a unique shiur, baruch Hashem (thank God) that people have great pleasure, and one shouldn’t speak of what I haven’t heard until today.
Rabbi Yitzchak says, for every Jew there is an obligation to learn Torah. It’s a… when people don’t have time to learn, or to learn on their own, one certainly fulfills the obligation by forwarding the shiur that he heard. Rabbi Yitzchak says, for me everything is an obligation, I know that all these things are such a mitzvah. How? I make everything into an obligation. I am obligated to send the shiur forward, to offer that it should have. One can find a heter (permission). If one makes halachos, if one has placed on the table, it is so. If four people have started watching it, and they have started learning, and if they have stopped. One cannot be that way with Jews. One must understand in a general way, one should disseminate our shiur. It will make us learn better, and it will give merit to other Jews.
Introduction: Why Do the Laws of Netilas Yadayim Appear in Hilchos Berachos
Very good. We are now learning the laws of netilas yadayim, which the Rambam has placed in the laws of berachos (blessings) on hands and birchas hamazon (grace after meals), because for eating, it’s already not connected to Jews regarding birchas hamazon, it’s related to achilah (eating), but we have more than an asmachta (support). Here Jews are as if hilchos berachos. Perhaps it could be hilchos berachos from other berachos, new?
An interesting thing occurred to me, because we already had better laws and tehillas yadayim (praise of hands)… and even already mentioned the blessing asher mitzvos aseh min haTorah (who commanded us with mitzvos from the Torah), netilas yadayim earlier in hilchos krias Shema I think, yes, when it stood regarding getting up that one should wash hands before reading krias Shema and so forth, or before davening? Ah, before davening it stood that one of the ten things that one must have during tefillah (prayer) is tahara yadayim (purity of hands).
But from here the Rambam elaborates, it could be that by eating it is more important, and it could be that by eating there are two netilas yadayim, there is netilas yadayim before eating, and there is an extra type of netilas yadayim after eating, therefore one has placed here all the details of the laws of netilas yadayim.
Halacha 1: Anyone Who Eats Bread Over Which We Recite HaMotzi Requires Netilas Yadayim Before and After
The Language of the Rambam
The Rambam says, “Kol ha’ochel pas shemevarchain alav HaMotzi” (Anyone who eats bread over which we recite HaMotzi), everyone who eats the bread that we already learned in Chapter 4 I think, what does pas mean? Pas is something that one makes in the form of bread from the five species of grain, when one makes HaMotzi, “davar zeh tzarich netilas yadayim techilah v’sof” (this thing requires netilas yadayim at the beginning and end), one needs netilas yadayim before eating, and at the end after eating before bentching (reciting grace after meals).
Discussion: Does Pas Haba’ah B’Kisnin Over Which One Establishes a Meal Also Require Netilas Yadayim
Speaker 1: I have a question for you, if someone eats pas haba’ah b’kisnin (bread that comes in a snack form) and he establishes a meal on it, does he also need netilas yadayim? The Rambam only says if one makes HaMotzi.
Speaker 2: No, I ask you, what does pas mean? Does he also mean that? It could be that one makes birchas hamazon on it, but certainly not HaMotzi.
Speaker 1: No, certainly one makes… what did we learn two chapters ago? Again, what did we learn about pas? Pas haba’ah b’kisnin, if one establishes a meal…
Speaker 2: Yes, that we learned three chapters ago, sorry, right? One makes mezonos, “v’im kava seudaso alav mevarech HaMotzi” (and if he establishes his meal on it he recites HaMotzi), if one makes kevius seudah (establishes a meal) one makes HaMotzi.
Speaker 1: Nu, that means pas, I ask, is it still called pas? The Rambam, when he writes pas, does he mean that too? He doesn’t just say pas, he says “the pas over which we recite HaMotzi,” so it could be that he actually means your law.
Speaker 2: I ask you whether it’s implied that one can include it both ways. I don’t know what the meaning is. It could be that once it’s not called pas, also not kevius seudah, and therefore it’s not called something that one needs to have a great tumult about it. It’s good from that which is indeed kevius seudah.
That means, in other words, there is such a “funny” type of pas, which is a pas that one doesn’t establish a meal on, one recites HaMotzi on it. Okay, later one will see a bit more clearly what one needs. He’s going to bring here fruits and other things.
Speaker 2: Yes, but that’s not written there. I looked a bit before. Let’s see if he says something “pas shemevarchain alav HaMotzi.” I’m curious if it’s written here. I don’t see it, not clearly. You understand? One must be precise.
Even Though It Is Ordinary Bread
Yes, the Rambam says, “af al pi she’hu pas chulin” (even though it is ordinary bread). The “original,” the main mitzvah of netilas yadayim was when one mainly had to pay attention to tumah v’taharah (ritual impurity and purity) and to cleanliness, when there was concern about terumah (priestly portion) and kodashim (holy things). The Rambam says, even if it’s pas chulin (ordinary bread), there is also a mitzvah of netilas yadayim, an obligation of netilas yadayim.
Even Though His Hands Are Not Dirty
The Rambam says, “af al pi she’ein yadav meluchlachos” (even though his hands are not dirty). The main law, the Rambam explains in other places that the law of netilas yadayim is a concept of taharah (purity). Since the hands are something that is always busy, people always do things with their hands, and cleanliness is such an important thing, it’s so important and significant for a person, “especially” for davening, for doing any davar shebikdushah (matter of holiness), therefore there is a mitzvah of netilas yadayim.
Now the Rambam says, “af al pi she’ein yadav meluchlachos v’eino yodea lahen tumah” (even though his hands are not dirty and he doesn’t know of any impurity on them). The main mitzvah is in order to be clean, but once one made the mitzvah, one made it in a manner of lo plug (no distinction). Everyone must wash their hands, even if he doesn’t know that his hands are tamei (ritually impure).
The Foundation of the Presumption of Stam Yadayim
The way to say this is that there is a chazakah (presumption) on hands that they are stam yadayim (ordinary hands). Stam yadayim doesn’t mean that you know it’s dirty. If you know it’s dirty it’s a certainty regarding terumah one needs, and we’ll soon see that perhaps also regarding chulin as well.
Because the gezeirah (decree), this means that Shlomo HaMelech (King Solomon) made a gezeirah on hands, that all hands, stam yadayim, are called shniyos l’tumah (second degree of impurity). This is a chiddush (novel concept), according to halachah, fundamentally from the Torah there is no such thing as tumas yadayim (impurity of hands). There is a person who is tamei, there is a person who is not tamei. There is a verse that is somewhat implied, but in life there is no such thing. Ordinary hands, because they touch other things, have the status of sheni l’tumah (second degree of impurity). But this is simply only the Chachamim (Sages) wanted to honor this, only on Yom Tov (festival).
The Decree of Shlomo HaMelech and the Decree of the Kanna’im
And netilas yadayim, this is Shlomo HaMelech’s takanah (enactment). And netilas yadayim is actually, because Shlomo HaMelech didn’t bring the solutions. Also by eruv Shlomo HaMelech made the gezeirah, and the Chachamim added the solutions. One can say both. Because it’s also netilas yadayim, we’ll soon see that there is netilas yadayim. I think that Shlomo HaMelech actually also had the advice. I don’t know if he actually gave the advice.
But in any case, this is certain that Shlomo HaMelech only made it for kodesh (holy things). Later the kanna’im (zealots) said that even when one eats chulin one should have the same law. By kodesh there was the law that even if you don’t know it’s dirty, you don’t know it’s tamei, one washes the hands. One made a takanah, because the gezeirah was that one shouldn’t distinguish, that when the same kohen (priest) eats sometimes, or not specifically a kohen, a Yisrael (Israelite) eats sometimes chulin sometimes kodesh, in a permitted manner, therefore one says that even when he eats chulin he should wash so that he should have protection for kodesh. Even when the kodesh is already mechuhal (desanctified), he must wash, because once a gezeirah was made on chulin.
Discussion: What Is the Reason for Netilas Yadayim – Serach Terumah or Cleanliness
This is still a question. There is a position in the Gemara that says why is there the takanah that the Chachamim later made that even when one eats chulin one should do netilas yadayim? There are those who said it’s because of serach terumah (extension of terumah), that perhaps he will eat terumah. Although we don’t understand, a Yisrael never eats terumah, it’s very difficult to understand this. A Yisrael has ma’aser sheni (second tithe), something that requires taharah. Nu, and one doesn’t eat kodesh. I mean, you need to know a bit of the halachah.
And the Rambam brings in other places also, and in the Gemara it’s implied that there is another position that says it’s not as you said earlier, that it’s not about serach terumah, but simply a matter of nekiyus (cleanliness). It’s not a nice thing that a person should eat dirty food, he should eat dirt.
In any case, because we have a chazakah – this was Shlomo HaMelech’s takanah – because one made a chazakah that the hands are dirty, even if you don’t know, it could be that you touched and you didn’t catch it, therefore one must clean the hands before one washes, before one eats, so that one shouldn’t eat dirt.
This is the simple thing. I wouldn’t have said so. According to what you say, it would have been more that it belongs in the laws of forbidden foods, ma’achalos asuros (forbidden foods). One makes such a boundary that one shouldn’t eat any dirty things. Things or any not good things with your hands. But I wouldn’t have said so, because one is also obligated for krias Shema and for tefillah. It’s such a matter that a person should have clean hands by every davar shebikdushah.
Speaker 2: The davar shebikdushah things… because you’re going to eat a meal… because it’s disgusting to eat dirt. Look in the Rambam, he says this in the language of the Rambam.
Speaker 1: But if so, the laws of netilas yadayim would belong entirely in the laws of ma’achalos asuros. It belongs, it doesn’t belong to any law in the laws of foods, not any forbidden things. It’s not dirt.
Speaker 2: But it’s a boundary in ma’achalos asuros. It’s something that one doesn’t want you to eat.
Speaker 1: Very good, certainly you don’t want to dirty yourself with the food. Because you also eat with your hands. If one would take food not with the hands, one doesn’t have the problem. The fork is yes, but with the hands, if one covers the hands, one doesn’t need netilas yadayim. You eat food with the hands, the dirt from the hands will go onto the food. Tefillah is other things. When one eats one needs to be clean. But it’s all built on the same chazakah that hands in general, we trust that stam yadayim are dirty.
What does it mean? I don’t know. I don’t see that stam yadayim are dirty. So one must ask. These are other questions, there will be another halachah coming to this.
What Does “Stam Yadayim Dirty” Mean
What does stam yadayim dirty mean? Dirty doesn’t mean it’s smeared. But our people have also become more sensitive. Dirty means that your hands are not clean. That you wouldn’t have touched bread, because bread catches very easily any bacteria, any thing that you have on your hands. It doesn’t say bacteria, it says dirt.
Again, if one has really clean in the way that you say that one is not motzi daas (doesn’t consider), you’re right. But a person who works, he turns around clean in the house, baruch Hashem, the Ribbono Shel Olam (Master of the Universe) makes you a ben Yissachar (scholar). By the Zevuluns, or the people who work physically, or the people who work in the house, it happens, one often becomes dirty, and netilas yadayim makes sense.
Okay, this is the conclusion of the halachah that one must wash the hands. Only I was told that the takanah of Shlomo HaMelech is the main thing that one should think that usually hands are dirty. The question is only regarding what one must be concerned about this. The Rabbis, later Rabbis, said that one must be concerned simply about eating also.
Here it says for example that for tefillah it’s even more basic. The law of tefillah must have netilas yadayim. It’s also built on the same law of tumas yadayim, but I don’t know if it wasn’t earlier. I don’t know, it’s another halachah.
Halacha 1 (Continued): And Similarly Any Thing Whose Dipping Is in Liquid
Let’s go further. “V’chen kol davar shetibbulo b’mashkeh” (And similarly any thing whose dipping is in liquid), a thing that one eats dipped in liquids, “tzarich netilas yadayim techilah” (requires netilas yadayim at the beginning). Besides bread, also something that one eats in a manner that is food and liquid together, require netilas yadayim techilah. I think because then it sticks more easily or what? It’s such a type of thing.
You can say this if one thinks of the matter of… yes, if one thinks of the matter of cleanliness. Or if one thinks of the matter of tumah, because it’s mekabel tumah (receives impurity) then.
Chapter 6: Netilas Yadayim — Davar Shetibbulo B’Mashkeh, Blessing on Netilas Yadayim, Mayim Acharonim, and Mayim Emtza’im
Halacha 1 (Continued) — Davar Shetibbulo B’Mashkeh: The Custom of the Rambam Versus the Ashkenazic Custom
Speaker 1:
But I say, if it’s the matter of cleanliness, it could be a fruit remains – you eat it, you put the fruit in the mouth, you eat it. After the immersion in liquid, your hand gets wet in wetness, and it can be a greater dirt.
In practice, our custom is not to do, not to wash the hands on davar shetibbulo b’mashkeh, except for karpas (vegetable) at the Seder without a blessing. Why does one do without a blessing? Because we already conduct ourselves all year not to make a blessing. Actually one should make a blessing also.
And the Tosafos said that the reason is, because the law is only because of tumah – that means they didn’t agree with those who could also learn it because of nekiyus. Perhaps the netilas yadayim itself also has… yes, but that’s already another gezeirah. Tosafos said that one doesn’t conduct oneself to do it.
But according to the law of the Rambam, you know what the custom of the Rambam is? The custom of the Rambam is to wash on every davar shetibbulo b’mashkeh, and therefore the custom of the Rambam is also to make al netilas yadayim (on washing hands) by urchatz (washing) at the Seder. It’s not to say that netilas yadayim is only a position of Tosafos that most Ashkenazic Jews conduct themselves.
And so that the children shouldn’t ask, perhaps one doesn’t need to say. The Rambam followers, their children are Rambam followers, they don’t need to ask anything. Perhaps once a year one should tell the children this is a takanas Chachamim (enactment of the Sages) of davar shetibbulo b’mashkeh. Simply a good thing, simply a part of the Torah.
Or can one learn other halachos? What does other halachos mean? You do this anyway, it’s learned for the children. One can say to the children that there is indeed a position of davar shetibbulo b’mashkeh. It’s not a position, it’s a law, it’s a takanas Chachamim. There are those who learn that today it’s not relevant, today one doesn’t conduct oneself with it. According to all opinions there is such a takanah.
I’ve seen many ehrliche (upright) Jews who are careful about this already. Immersion in liquid? Yes, certainly.
Discussion: What Does Immersion in Liquid Mean in Practice?
Speaker 2:
What does this immersion in liquid mean? For example, someone eats a… I don’t know, one eats a… if one dips it in, yes. We’re talking about ehrliche Jews. Or one dips a vegetable in soup, so that one eats such a thing, yes.
Speaker 1:
No, but what does that have to do with netilas yadayim?
Speaker 2:
No, if someone eats… one puts in a piece of challah in the…
Speaker 1:
Okay, challah he washed anyway.
Speaker 2:
One puts in a piece of roll in the soup, does he eat that, is it a davar shetibbulo b’mashkeh. Or anything, or people make such a platter and one puts in dips with vegetables, I know.
Halacha 2 — Blessing on Netilas Yadayim: “Asher Kideshanu B’Mitzvosav V’Tzivanu Al Netilas Yadayim”
Speaker 1:
The Rambam says further, “Kol hanotel yadav” (Anyone who washes his hands), someone who washes, “bein” (whether) – the Rambam says, why do we wash? We’re speaking here in the middle of hilchos berachos, we’re speaking for eating, but earlier we learned krias Shema and tefillah. On all of these there is a blessing at the beginning, “asher kideshanu b’mitzvosav v’tzivanu al netilas yadayim” (who sanctified us with His commandments and commanded us concerning washing hands).
One already calculated earlier the… so how does he make the blessing? He said earlier that it’s a reshus (optional). “Mitzvas Chachamim hi” (It’s a commandment of the Sages) – it immediately becomes difficult on the Rambam. The Rambam didn’t bring here a verse that it’s from the Torah to wash.
There are positions that it’s from the Torah, and one learns it from…
Speaker 2:
No, we just learned now, that according to all opinions it’s rabbinic.
Speaker 1:
Yes, the Rambam says clearly, but the Gemara has here a position that “v’hiskadishtem” (and you shall sanctify yourselves) or other things, but they’re more hints. But the mitzvah is mainly a rabbinic mitzvah.
Question: How can one say “asher kidshanu b’mitzvosav” on a rabbinic commandment?
And if so, how can one say “asher kidshanu b’mitzvosav”? He says, “For this is a commandment of the Sages, and He commanded us in the Torah to listen to them, as it says ‘lo tasur min hadavar asher yagidu lach’ (do not turn from the word they tell you), and according to the Torah we listen to them”.
The simple meaning is, when someone does a rabbinic mitzvah, he gives honor to the Torah. Why does he do the rabbinic mitzvos? Because he does the Almighty’s mitzvos, he wants to become sanctified with the Almighty’s mitzvos.
Yes, the Rambam later, I remembered, explains it in other words. Yes, in chapter 14 the Rambam explains that when one says “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al netilas yadayim,” one must think “everything that He commanded us in His mitzvos to listen to the words of the Sages, who commanded us about washing hands”. Not that “tzivanu” directly isn’t correct, “tzivanu” indirectly. The Almighty’s command truly goes on the mitzvah of “lo tasur,” according to the Torah, says the Rambam here.
Innovation: The mitzvah is to listen to the words of the Sages, not hand-washing itself
And I also say the effect, “asher kidshanu” means that we are different and we are… According to the Rambam, that’s what the mitzvah means here. I say, but the hand-washing, even though it’s rabbinic, also takes on holiness, because washing is about… as you say, here we take a line of cleanliness.
But according to how the Rambam learns, one can actually learn differently, that according to how the Rambam learns, the mitzvah that is here is not the mitzvah of washing hands, it’s the mitzvah to listen to the words of the Sages, which among their enactments is the mitzvah of washing hands.
Law 2 (continued) — Mayim acharonim: One does not make a blessing on them because it is only due to danger
Speaker 1:
Mayim acharonim, he said beginning and end, one washes before eating and after eating. The mayim acharonim, he said end, the final water, one does not make a blessing on them, because it is only due to danger. Because mayim acharonim was instituted due to danger, as the Gemara says that there is a certain Sodomite salt that circulates with food, and it’s a danger if one puts it on the eyes.
The Rambam goes to say, fine, one must wash, but we don’t make a blessing, because what is the mitzvah? It’s about danger.
Innovation: Why one doesn’t make a blessing on mayim acharonim — one shouldn’t ask about danger
Ah, I have a very good explanation. Because this way, when a person is careful about danger, he shouldn’t do it because it says so in the Torah, but because it’s a danger.
Speaker 2:
I hear.
Speaker 1:
Because if not, it starts like this, I know, let’s say there’s a great plague in the world, people are dying from some plague that causes the lungs to burst, and they say one should be very careful, one starts to be pilpul, should it be a law of plague, does a plague need forty people, and so on. Because for them danger is a preparation to do the word of Hashem, but here danger itself is the word of Hashem.
The Almighty wants “v’chai bahem” (and you shall live by them). Someone who disregards danger, because he doesn’t make a blessing now. He doesn’t say he’s washing because the Almighty commanded, he washes because it’s a danger. One doesn’t need to ask anymore about danger. And about this it says “hanishal harei zeh meguneh” (one who asks is disgraceful) regarding danger. One must be about danger… It’s enough that it’s danger and nothing more. Danger is the worst thing, and should you now think about a blessing? Quickly wash yourself, quickly save yourself from the danger.
Discussion: One must be more careful about danger than a rabbinic enactment
Speaker 2:
And according to this, I’ll lead you, what is your explanation?
Speaker 1:
No, no, according to what I said, obviously one must be even more careful, not less careful because it’s a danger. According to this explanation, the two expressions fit very well, that one must be more careful about danger than about a rabbinic enactment.
Speaker 2:
One must think, because according to how you said, the whole thing is danger, and this is just a much greater danger.
Speaker 1:
The whole thing is a danger because you’re going to eat dirt that isn’t healthy for you, it’s not good for you. It’s actually more of a direct danger. But it’s the same category.
Speaker 2:
Cleanliness with danger isn’t the same thing. Cleanliness is a refinement, but this is a much greater danger.
Speaker 1:
Yes, dirt, you don’t die. I mean, that King David, peace be upon him, the Sages understood that it’s actually a danger.
Mayim acharonim today — whether it’s relevant
One must know today, one who washes mayim acharonim today, theoretically one doesn’t need to anymore, because we don’t know of Sodomite salt. But you know what makes it so? It doesn’t just say so, it’s not that I say so, it doesn’t just say that one doesn’t need to.
One who does wash, he doesn’t do it because of danger, he does it simply because he thinks that’s how the Sages enacted. And actually even though the danger is gone, it remains an enactment, but one should make a blessing.
Speaker 2:
Ah, theoretically not make a blessing.
Speaker 1:
I say even he should make a blessing, I wouldn’t say he should make a blessing, but I’ll bring this into mayim acharonim.
One can also say, I understand, because you don’t know about the danger, so one is lenient with the danger, you don’t do it because of “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu” about danger. You don’t do it because it’s a danger, it’s like good advice. You do it as a human being, not as a Jew. You’re not special in that you wash mayim acharonim.
Speaker 2:
Indeed, indeed.
Speaker 1:
In mayim acharonim, even if it’s correct, even if he says it’s cleanliness, but someone who isn’t a Jew, he isn’t so holy, doesn’t conduct himself that way. We are particular about cleanliness, but the world isn’t so particular about cleanliness. It’s a higher level of cleanliness. But the cleanliness that you do is essentially a cleanliness of the Sages.
Speaker 2:
I hear.
Speaker 1:
It’s not so far that one who does it today doesn’t do it, it’s no longer a danger.
Speaker 2:
No, I agree with you.
Discussion: Why does one wash mayim acharonim today — cleanliness or danger?
Speaker 1:
But the truth is, again, why does one who washes mayim acharonim today, why does he wash mayim acharonim? Is it because of cleanliness, that’s the distinction. That actually makes sense, because when eating one does get the hands a bit dirty. Although this isn’t dirt, it’s food, it’s not like before eating which is dirty.
Speaker 2:
Therefore I say the distinction. If I’ve become really dirty, the little bit of mayim acharonim that we do doesn’t help. One doesn’t pour a revi’is.
Speaker 1:
No, but one must do it. Hello, if I’m dirty, one must go wash. We do something halfway.
Speaker 2:
I know it’s difficult for us.
Speaker 1:
I’m saying what the halacha is. Because we’re talking about what people do at home.
Speaker 2:
What the point is, that if mayim acharonim, why is mayim acharonim?
Speaker 1:
I’m just explaining. Even if we say that mayim acharonim is because of cleanliness, there’s also “v’hiskadishtem v’heyisem kedoshim” (sanctify yourselves and be holy), two days of maror is like mayim acharonim. From this the Gemara says, if so there’s no advantage to washing halfway. “V’hiskadishtem” is a certain cleanliness, you can bentch with clean hands.
I ask you, if so, why does one make a blessing? It’s the same thing as mayim acharonim.
Speaker 2:
The distinction is that it’s not dirt, it’s food. It’s not simple that it’s dirty. It’s not like one went outside, I don’t know where.
Speaker 1:
It’s a distinction, it’s not a contradiction. It’s an even more refined level of… that it’s completely clean. It’s not a contradiction. What one does today makes sense, because one does less, because it’s not such actual dirt, but it’s a wash-up. It’s not such a problem, understand?
According to Kabbalah there’s a concept that it should be less. Simply, even simple explanation, it’s a pnei Torah thing, because that means the distinction is the dirt. Do you understand what I’m saying? The distinction is the water, not the distinction is the dirt. The distinction is the water, not the distinction how much water one uses. But according to Chassidus there’s a concept in this. It’s not a contradiction.
In practice, usually one who is particular about mayim acharonim has clean hands when they bentch. It’s not a questioned thing.
Law 3 — Mayim emtza’im (washing between dish and dish)
Speaker 1:
Good. The Rema says further, what about washing hands? Not before one begins the whole meal, but if a person wants to be stringent, he wants to do what’s called mayim emtza’im, washing hands means between courses, between two parts of the meal. It’s optional. There’s no mitzvah on this. Because the Sages only enacted before and after, but they didn’t enact in the middle.
So goes the holy Ra’avad, he actually says that the earlier Geonim did make a blessing “al harechitzah.”
Laws of Washing Hands: Mayim emtza’im, washing for fruits, mayim acharonim, and measures of washing
Law: Mayim emtza’im — washing hands between dish and dish
But if a person wants to be stringent, he wants to do what’s called mayim emtza’im, washing hands between dish and dish, between two parts of the meal, it’s optional. There’s no mitzvah on this, because the Sages only enacted before and after, they didn’t enact in the middle.
But the holy Ra’avad actually says, no, about the community that were… this was the Gemara’s dispute, says the Ra’avad that one can make a blessing “al rechitzas yadayim.” The earlier Geonim did make a blessing “al rechitzas yadayim”? But they didn’t wash netilas yadayim, they said rechitzas yadayim. One must make a blessing. Mayim acharonim one doesn’t need to, because then it’s only because of danger.
So if someone eats cholent, I don’t know why he doesn’t eat with a spoon, and he gets dirty, according to the Ra’avad’s position one must make a blessing. If someone eats fish with his hands, yes, very good, before the Chassidim eat fish with their hands, then he’s obligated, but he doesn’t make a blessing. So he must make a blessing between dish and dish. Also there’s another thing, there’s a type… what is one of cleanliness, yes. Ratza notel, ratza eino notel (if he wants he washes, if he wants he doesn’t wash). And so says the holy Ra’avad. Why doesn’t anyone conduct themselves like the Ra’avad? Because he doesn’t know so, the Ra’avad says one should make “al rechitzas yadayim.”
Law 3: Washing hands for fruits — “harei zeh migasei haru’ach”
Good, says the Rambam, fruits, all that we’ve talked about was regarding bread. Says the Rambam, fruits of chulin (non-sacred), one doesn’t need washing hands neither at the beginning nor at the end. And anyone who washes hands for fruits, harei zeh migasei haru’ach (behold this is haughtiness).
But he’s talking about fruits that aren’t fruits that are davar shetibbulo b’mashkeh (something dipped in liquid). But if one eats fruits that are also like “yadav seruyos b’mashkeh” (his hands are soaked in liquid), a person cuts an orange, the juice pours, he has liquid here, and one must know what davar shetibbulo b’mashkeh is. If he has the simple meaning that he’s eating food and liquid at once, theoretically there’s a concept of liquid. An external liquid? When something that one dips in a liquid, okay.
Discussion: Why is washing hands for fruits “gas ru’ach”?
Says the Rambam, fruits of chulin one doesn’t need washing hands neither at the beginning nor at the end. And anyone who washes hands for fruits, the simple meaning is he’s making a stringency, he’s showing he’s more pious than he needs to be, harei zeh migasei haru’ach. A ba’al ga’avah (arrogant person)? Ah, good. Pay very close attention. One may not be a ba’al ga’avah. Which is very important, not to be more pious than any other Jew. Which first of all is mentioned many times not according to all the distinctions of opinions in the Rambam, one may not be a gas ru’ach. Rabbosai, pay strong attention, not to be washing hands for fruits. Yes, I don’t accept that he doesn’t need to be a gas ru’ach. I don’t know. Okay. There’s someone who says that person is a gas ru’ach. Also one may not be a gas ru’ach.
So now we’re going to learn the laws of mayim acharonim. You don’t agree that you’ll conduct yourself not as a gas ru’ach? So you’ll conduct yourself yes? No, you’re a distinguished Jew. What is the simple meaning? Why is washing hands for fruits… It certainly doesn’t mean because he’s a cleaner person. It means when he washes hands for fruits because he thinks he’s doing a mitzvah, he doesn’t make a blessing, but he thinks he’s doing a mitzvah here. And why is he a gas ru’ach? One can say he’s an am ha’aretz, one can say he’s… Okay, I don’t know. It’s a matter of yuhara (presumptuousness), it seems.
One must know, with such a law, it could be that there was someone who had such a custom, and in practice they said such a sitting, one doesn’t need to. It’s perhaps the context of the thing that is yuhara. Usually the thing was that there was some cult, some group, who made themselves a group of gasei ru’ach there. It was some code name for the pious who conducted the rabbinate there, some righteous rabbi, some group. But many times one doesn’t even need to think, because the Tannaim were also heads of yeshivos, and there were groups there who wanted to be more pious than the rosh yeshiva. So it could be he’s from the gasei ru’ach of such and such table, who they know whom I mean there. One must know, about this the picture fits exactly that he’s a gas ru’ach.
Law 4: Mayim acharonim — “kol pas shemelach bo” / “kol es hamelach”
Says the Rambam, where does one do mayim acharonim? Says the Rambam, “kol es hamelach”, everything that one eats with salt. Ah, your version is a better version, “kol pas shemelach bo”. Here, but “es hamelach” is the language of a… No, you mean the version. That’s food. “Kol pas shemelach bo”, every bread that has salt involved in it. That’s the language of the Rambam. Yes, but in other versions it’s “kol es hamelach”, all foods that can have salt in them. No, there’s a big distinction. “Kol pas” means only bread. And “kol es hamelach” means on anything. Understood? Anything. On that the Ra’avad holds mayim acharonim before making borei nefashos. The Ra’avad actually disputes this point. The Ra’avad held that “kol es hamelach” comes out… Ah, the Ra’avad had a greater kol pas and he protests about this? No, the opposite. Look, you can see, yes. What is he against the deed in the Gemara that one must wash for everything?
Again, the Rambam says first. Read, how to read the Rambam more. We start talking about the Rambam before we read the Rambam. I can’t go between the lines.
“Kol es hamelach”, everything one eats that has salt, theoretically, because of mayim acharonim, one must also wash mayim acharonim, “shema yesh bah melach Sedomis”. Perhaps there is Sodomite salt. Sodom, you know, Sodom were wicked, they didn’t let people give hospitality, they disrupted Jewish customs, or Jewish customs, they disrupted Jewish customs. One must wash mayim acharonim. They were salted. “O melach” — or one must… “Kesavah kesavah melach Sedomis”, yes, or… It can make problems for the eyes. “V’ya’avor al einav v’yisamem”, it will hurt his eyes, it will blind him. I’m telling you the Hebrew translation. It makes crying, it’s a substance that makes crying. The salt on the eyes makes crying. “Lefikach chayav adam litol yadav b’sof kol seudah mipnei hamelach.”
So the Rambam says as if, essentially everything one eats with salt, or where salt comes, one would have to wash the hands because of the concern of the dangerous salt. Therefore he says, instead of saying that every time one washes the hands one should wash with salt, he says, every time one eats a meal, which usually in a meal comes salt, one should wash the hands. That’s the explanation of the Rambam.
So the Ra’avad argues, what does he want to learn? So the Ra’avad says, I don’t know what the Ra’avad says, that he must learn the Gemara and he sees a distinction in the… I don’t know. I don’t know what the Ra’avad says. In the graise I understand, one must learn the Gemara. And I don’t know practically if a practical difference comes out. I don’t see that a practical difference comes out. It says so, right? Yes. Very good.
I already know at least who the rabbi to the woman here is.
Mayim acharonim in camp — even in war mayim acharonim is obligatory
Further, the Rambam says, “Until where is netilat yadayim (handwashing)?” and “A nazir is obligated to guard himself from the king.” The Rambam says, “In the camp,” when one goes out to war and finds oneself in the… what do you call “in the camp”? In camp, yes, “they are exempt from netilat yadayim,” initially one is exempt from netilat yadayim, “because they are not troubled in war, and they are not particular about cleanliness.” Interesting. A whole war is indeed as it says there “and your camp shall be holy.” But everything is indeed such that one must be careful. One is lenient, one is lenient. But “from this you learn” that one must. But “in the obligation from danger,” the salt of Sodom one must certainly be even more particular. I mean even more, but exactly the same, from danger. Danger doesn’t change.
He says further, “Until where is netilat yadayim?” Yes. So until here, this is… ah, my camp doesn’t help, because even in the camp you don’t have any trouble, that there’s no matter to die from the salt of Sodom. So this one must do even in the camp, which the Sages say, “We can tolerate that you don’t do our enactments, but please, don’t die.”
Halacha 5: Until Where is Netilat Yadayim — “Until the Joint”
“Until where is netilat yadayim? Until the joint.” Okay, this means how much of the hand, until where on the hand? Until the joint means the bone that is opposite the palm with the larger hand, yes. Apparently, we already learned earlier that there is a dispute about this. There are those who say that “until the joint” means until here, until the end of the fingers, and there are those who say that it means until here. We conduct ourselves stringently, but it’s a dispute among the Rishonim. Regarding this, on Yom Kippur or Tisha B’Av, one is stringent about netilat yadayim, and one is lenient, so to speak, about netilat yadayim, because we have fear of the concern of washing. Yes, it’s not clear. It appears that the essential halacha, perhaps, is that it means until the end of his fingers, but he brings that the Rif said, the dispute between Rashi and the Rif stands here, the Rif said that it means until the end of the arm, until the palm, and Rashi said that it means until the end of his fingers.
Apparently, all these halachot that we will learn later that a revi’it (quarter-log) is enough, makes much more sense that we’re talking about Rashi’s opinion, which is much smaller. But okay, it doesn’t cost any money, one can do both.
The Measure of Water — A Revi’it for Both Hands
Yes. And what is the measure of water? A revi’it for both hands, a revi’it for both hands together. A revi’it is approximately three ounces, and three ounces is enough for two whole hands. Right? This is the minimum measure. If one does more, it’s more clean, but this is the measure. Less than this doesn’t fulfill the obligation.
If one uses so little water, but wipes oneself immediately afterward, does it help? Certainly. Soon we will see that one is not obligated.
Laws of Chatzitza (Interposition) in Netilat Yadayim
He says, what happens if you have some chatzitza (interposition) on the hands? The Rambam says, for the law of chatzitza, look in the laws of immersion and the laws of mikvaot or in other places in the Rambam, and there it is explained at length, which he doesn’t go over here. Everything that is a chatzitza there is a chatzitza in netilat yadayim, for example, something that doesn’t belong there, and so on.
Very good. The principle of the laws of chatzitza is what it says in the Gemara: rubo u’makpid (majority and particular) is from the Torah, and the Rabbis decreed on mi’uto u’makpid (minority and particular), or rubo v’eino makpid (majority and not particular). Apparently, by netilat yadayim it applies to the whole hands, but mi’uto v’eino makpid (minority and not particular) is not a problem. This is the principle.
What Counts Toward the Measure of a Mikveh Counts Toward the Measure of a Revi’it
The Rambam says further, and everything that counts toward the measure of a mikveh, everything that one can combine with to reach the measure of a mikveh, for example, one means forty se’ah, to reach the measure of forty se’ah, counts toward the measure of a revi’it. If you want to know how one can combine, you have too little water, you can add a bit of snow, such sorts of things, there are patents in the laws of mikveh. Now we can learn, we have now learned that one has netilat yadayim. Now there is, there is also such a thing called tevilat yadayim (immersion of hands). Tevilat yadayim means that one immerses one’s hands in a mikveh. Instead of washing one’s hands with the measure that we have now learned, a measure of a revi’it, one can immerse one’s hands in a mikveh.
What is the difference? One can already see the difference. Someone who is in a mikveh, he has already purified his hands through immersion. He doesn’t need to have a vessel, he doesn’t need to have a kosher vessel. If someone goes in the mikveh, he doesn’t need to have a kosher vessel. If someone goes in the mikveh, he doesn’t need to have a kosher vessel.
Tevilat Yadayim and Netilat Yadayim — The Four Conditions and Invalidations in Water
Tevilat Yadayim vs. Netilat Yadayim
Now, the Raavad says further, now we will learn, we have now learned that there is netilat yadayim. Now there is, there is another such thing called tevilat yadayim. Tevilat yadayim means that one immerses one’s hands in a mikveh. Instead of washing one’s hands with the measure that we have now learned, a measure of how, one can immerse one’s hands in a mikveh.
What is the difference? One can already see the difference. Anyone who immerses his hands in mikveh waters doesn’t need anything else, he has already purified his hands through immersion. Very good. If someone doesn’t have kosher, if someone goes on a ship, I don’t know what, he doesn’t find a cup, I don’t know what, he should go in a mikveh and dunk the hands.
But then he must be particular that it should be a kosher mikveh. Ah, it’s only indeed if it’s a kosher mikveh. But immersion in drawn water the measure of a mikveh, or in drawn water on the ground, which is not kosher, which is drawn water, didn’t accomplish for him, he didn’t accomplish anything. For drawn water only purifies the hands through netila. There is a law that netilat yadayim usually is with netila. Netila means taking with a vessel. And here, a law of mikveh it doesn’t have, and you dunk it in not in the manner that the Sages enacted netilat yadayim, it must be poured on the hands. He says, you can say two.
The Raavad’s Question
And here comes the Raavad and he wonders, and he says, what does it mean that drawn water doesn’t work on the ground? He says, even a ba’al keri (one who had a seminal emission), if there are forty se’ah, even if it’s drawn water, it accomplishes for him the immersion of a ba’al keri. So what does it mean that it should be a mikveh that helps for Torah laws, which shouldn’t be enough such a mikveh that is enough for the immersion of Ezra?
Two Separate Systems
But it is certainly clear that there are two things, tevilat yadayim and netilat yadayim, and they have their own halachot. Tevilat yadayim must be forty se’ah, according to the Raavad it can even be drawn. And netilat yadayim must be, it indeed works with drawn, and it indeed works with things that are invalid for a mikveh, but one must be particular about the halachot from now, that it should be a vessel, it should be netila, it should be with force, you can’t dunk the measure, it must be poured on the hands.
A Spring
The Raavad says further, anyone who washes his hands, netilat yadayim has four conditions, must be careful about four things, one must be particular about four things. In the water itself, that there are things that the quality of the water, and water if someone falls in a drop, one must know that in practice there is a dispute, the Beit Yosef brings the dispute between the Rambam and the Raavad whether one needs forty se’ah on the ground. Drawn water, it must not be drawn, but a spring where the water flows, according to all opinions one can stick in the hands. Even if there aren’t forty se’ah, even if there aren’t forty se’ah, even… it’s lying in a place, if it runs one can stick in the hands and it’s kosher.
Halacha 7 — The Four Conditions in Netilat Yadayim
Very good. The Rambam says further, the four things one must pay attention to in netilat yadayim. In the water itself, one must look at the water, that the water should not be the type of water that invalidates netilat yadayim, which he will enumerate. And all these things he will enumerate in more detail. And in the measure, the measure of how much water he already said, that it should be a revi’it for two hands together. This is not a lot of water. And in a vessel, that the water from which one washes should be in a vessel, one should pour the water through a vessel specifically. And in the washer, that the water should come from the power of the washer, that someone should pour it, it shouldn’t be poured by itself.
Halacha 8 — Four Invalidations in Water
The Rambam says, in water four things invalidate the water, four things. He started with four things, he says in water there are four conditions now.
Change of Appearance
Change of appearance, something that changes the color of the water invalidates.
Exposure
Exposure, if the water was exposed. In ancient times one was more particular about exposure, that it was lying open, and therefore a snake could have spit in or such things, it becomes dirty. Not dirty, it becomes forbidden to drink, it becomes a danger, it doesn’t become dirty. Since one can’t drink it, it’s not honorable, it’s not good water.
Performance of Work
Performance of work with them, or water with which one did work invalidates it.
Invalidated from Animal Drinking
And invalidation that prevents the animal from drinking, water that became so repulsive that an animal wouldn’t drink it, one also can’t use for the hands. He will enumerate all these things.
Details in Change of Appearance
How so? Water whose appearance changed, water that changed its color, whether it changed in a vessel, or it’s on the ground, there’s a small lake or a small collection of water that changed the color, it doesn’t look the right color. It makes no difference why it changed, whether from something that fell into it, or from its place. From its place is an interesting thing. There is indeed a lake that is on a type of mineral, will one say that it’s changed appearance from water, these are invalid. Yes, there are indeed things on the ground, that it doesn’t look the regular color, because underneath is a red stone or a stone that was red… No, this is a red stone, he doesn’t mean underneath. He means things actually, that it’s not simply that something fell in, but in the place the water is something from the beginning. These are invalid. It’s a type of changed appearance. There aren’t very many such things. Certainly, the water must have the color, if you put it in a glass and it’s invalid it’s the water.
Details in Exposure
Yes. And likewise regarding exposure, he says, if they were exposed, exposure forbids because of drinking. We will learn as the Rambam said in the laws of exposure. What? Hasn’t the Rambam already taught the laws of exposure? No, he hasn’t taught. Everything that he is… he doesn’t go into it, which I the wealth. He says that laws of murder the Rambam speaks about regarding my exposure. He will drink my exposure. Murder guarding of life, apparently yes. I don’t carry it. But it has everything that invalidates makes it repulsive, which the Rambam enumerates in other places, how a person must guard water from the snake. Ah, it’s not regular halachot. In our times, one doesn’t need to have concern that the snake will go in and spit with its poison in the water, it’s not dependent on that in our times. And in today’s times it turns out that we don’t have fear from this our snakes do, and it’s not above because, we’re also not particular about the laws for this. Understand, I’m still not particular about the danger.
Halacha 9 — Performance of Work
The Rambam says further, All water with which work was done. The third of the four things was water with which one worked. It became without importance, its value becomes water, comes from water, sewage water, which one pours out as invalid in our times.
Why Does Performance of Work Invalidate?
How so. Water stands is simply the simple meaning, that it becomes dirty. And it’s not any decree of the crown, that it works more. One will see later… Yes. A bit dirty. Something dirty. If it’s a bit dirty, yes. It’s not not completely out. Earlier is no one out, or water is what we with it green. It hasn’t become dirty. It’s as it is already the way it’s not raised at any time.
All these halachot are very strongly relevant. We have the sinks, in ancient times water was an expensive thing, one had to carry water. Therefore people seek to save. So there are halachot that you can’t use any water. For example, first of all drawn water. A person, regarding this I thought of the word drawn water. A person brings in water, and he wants to use the water as much as possible, he wants to recycle it. So he washes dishes, he uses it to do his work on that day exempt, or he moistened his bread, and the like. But it’s already used, but it’s apparently still good water. It’s not good, for a mikveh it’s not good. Even if it’s not in a vessel, it’s placed in something that receives impurity, could be what, I don’t know what. It’s because of netilat yadayim, because the water has already become used, and one must use fresh water. It’s already not clean, it’s already dirty.
Water with Which One Rinsed Dishes
Likewise, the same thing is indeed by dishes, one washed off dishes, one must have dishes that were already clean, or that are new, regarding this they are clean. If it’s invalid, the water is generally not water is clean.
Water in Which the Baker Dips the Dough
But water in which the baker dips the dough, water that the baker dips in her dough, her, let’s say, the cookies that become wet, there is such a type of thing, one sees it in the towns, the water that he dips in the cookie before he puts it in the oven, the bagel, a bagel one puts in the… is invalid, because the water became dipped in, it became used, work was done with them.
But water from which one takes a handful, one takes a full handful, one fills the hands with water to pour on the dough, is kosher. Why? Because he indeed took a bit of water, but only the water that he took, with that water he does work, he pours it out on the dough or what. But the water from which he took, this doesn’t make the whole bowl of water that it should be called work was done with them because one took from it. They are kosher.
Halacha 10 — Invalidated from Dog Drinking
The next thing was invalidated, that it became repulsive. The Rambam says, All water that became invalidated from dog drinking, it became so repulsive that even a dog wouldn’t drink. Such as what became bitter, or became salty, or it became murky, dirty. Ah, it’s a bitter interpretation, it’s not changed the color, it’s changed the taste. Therefore even a dog won’t want it. Or its smell is bad, or it got a bad smell, so far that a dog wouldn’t drink, is so, there is a halacha. If the water lies in vessels it’s invalid for netilat yadayim. But on the ground it’s kosher even when one can dip in the hands.
Discussion: Why the Difference Between Vessels and Ground?
One won’t do netila, one will do tevila, right? This is the novelty.
What is indeed the explanation? Why? What is the explanation that here the halacha is so and here the halacha is so? It’s not so, it’s based on the importance of the water. It’s less, everything is levels, each thing is a spectrum. Okay, regarding this comes out such a halacha. Remember, immersion always helps, even when it’s less. It’s more water, so it’s more less, not dangerous.
Just as you jump into a swimming pool, you’re surrounded, you were less one with the water, or in a shower, or if there isn’t around any head of that water, right?
Hot Springs of Tiberias
And he goes in further. He brings indeed a good thing from the hot springs of Tiberias. The hot springs of Tiberias is so, the hot springs of Tiberias has a great, it’s water of sulfur, sulfur and salt, in its place one immerses the hands in it, which is like the halacha of on the ground. Very interesting. No one will say that the hot springs of Tiberias is disgusting, because it’s interesting, it’s a unique water that one goes in there. But if someone takes it in a bottle, he takes it in a bottle, then indeed one washes from the vessel or draws from it to another place, he takes it somewhere else, he takes a pipe from there and he drew water, one doesn’t wash with it neither first nor last. Not first water, not netilat yadayim, and even last water, all the halachot of last water that he says about last water.
Discussion: First Time Last Water
No, it looked out the… Interesting. First time, is this exposure also forbids. Which not, all concern. Changed its appearance, perhaps not, because it’s not a mitzvah, it’s importance. Something that must be importance.
Here is the first time that he brings that last water is, he is indeed precise that all other things are indeed kosher for last water, only this not. Not clear.
Halacha 14 — Measure of Water and Manner of Pouring
Laws of Washing Hands: The Measure of Water, Vessels, and the One Who Pours
Halacha 14, the measure of water. Very good. This was indeed another one of the things. The Rambam said it must be mayim atzman (water itself), we already learned that, and now we’re going to learn the measure. No, he already said the measure earlier. Something isn’t clear. No, the last thing isn’t exactly the measure, it’s the manner in which one pours the water. Let’s see. Yes, and now he speaks about the measure. But yes, I don’t know.
No, he says there is measure A, but it’s not so simple. The measure is only if one is very stingy, but it’s obvious that it’s a revi’it (quarter-log) for two hands. Now is the manner in which one pours it. He already said earlier that there is a measure of a revi’it, twice, I don’t know exactly what, actually in the vessel there is twice. And now he says also a general rule, details in the measure. He says how one pours it.
The Measure of a Revi’it and the Manner of Washing
Speaker 1: Let’s see. No, the last one he speaks about the measure. No, he says there is the measure, but the measure has a manner. It’s very simple, you know it’s a revi’it for two hands. Now there is the manner of how he pours it.
There are the details of the measure. Details, you asked me that there is a measure of a revi’it, twice, why does it say twice? Ah, now he says altogether details of the measure, how one calculates the measure. Yes.
One may wash his hands little by little until the measure accumulates. One can do it in two ways, one can pour in one pouring the whole thing, or one can pour it little by little and a revi’it should be poured out on both hands. And if one pours a revi’it on each hand, it is valid. It appears that ideally it’s better to do little by little until the measure accumulates.
Washing for Several People at Once
Now we want to know what happens when someone has a large vessel and wants to wash several people with the same pouring. There are four or five people standing one next to the other and placing their hands, and one person pours. So four or five people can wash next to each other, four or five people can wash one next to the other, one hand on top of the other hand. One can even place one hand on top of the other in one pouring, as long as they loosen their hands so that the water can reach them. One cannot hold one hand tight on the other, there must be space between them. So, as long as there is enough water, and there should be in that pouring a revi’it for each and every one.
Laws of Vessels for Washing Hands
Invalid Vessels
Now we’re going to see a bit more about the vessel, laws regarding the vessel. The Rambam says, one does not wash hands from the walls of vessels, one doesn’t wash hands with water that lies in the walls of a vessel, nor from the edges of a bathhouse. What is a bathhouse? A large earthenware vessel that has handles on the side. The handles, there can accumulate by itself a revi’it of water. But in this vessel it’s not called a vessel. It’s a strange way of… You can actually hold water that way, but it’s not an honorable way of pouring with it.
Nor with broken pottery, just broken shards. Nor with the lid of a barrel, the lid of the barrel. Someone has a large lid that fits a revi’it, and still it’s not a vessel. That’s not called a vessel.
If he specifically took the lid and made it “into” a vessel that can be used properly. He says he means that he made it so it can stand on its own, not hold, when it’s round, I don’t know what, one can’t properly… then one may wash hands from it, one can indeed wash with it.
Water Skin, Sack and Basket
The Rama says, “And similarly a water skin that was prepared to be a vessel, one may wash hands from it”. A flask, water skin, just a skin… by… by… by… well, what is this? By the Hagaha. Yes, he says that water skin means a sack, not a… a sack of leather, that was prepared, that was fixed so that one could use it as a vessel, one may wash hands from it.
But a sack or basket, but a sack or a basket, even though it was prepared, one does not wash hands from it. That is, it’s not the type of vessel that one washes with. Even if he made it so the water won’t run out, and it’s something he made for water essentially, as this brings from the Hagaha. The sack and basket is just a bag, there it isn’t.
Cupped Hands Are Not a Vessel
The Rama says, “And one should not wash his hand with his cupped hands”, because a person cannot fill his hands with water and pour it on someone else’s hands. “Cupped hands are not a vessel”. Your cupped hands, your hands, are not a vessel.
A Broken Vessel
“And a vessel that broke, what is its law?” What happens with a vessel that broke? A breakage with length regarding tumah (ritual impurity), such a breakage that makes it no longer a vessel.
“A vessel that broke is not a vessel”. If it’s broken, it’s no longer a vessel. If it’s still called a vessel, one uses it. If it’s not called a vessel, one doesn’t use it for washing hands.
He says, which type of vessel? The Rama says, “All vessels may be used for washing hands, even dung vessels and earthenware vessels, as long as they are whole”. They must be whole, “and not broken”.
A Vessel That Doesn’t Hold a Revi’it
“A vessel that doesn’t hold a revi’it, not that it doesn’t hold a revi’it”. “One does not wash hands from it”, even if he does it in two times. Apparently, this is the novelty. It’s not a vessel. It’s a deficiency in the vessel, just as there is a deficiency in the revi’it. The revi’it itself can go slowly, but the vessel must be… the measure of a revi’it is a measure in the water. Now one says that the revi’it is also a measure in the vessel. It must be an important vessel that holds a revi’it.
Laws of the Pourer – Who Pours
Now we’re going to learn about the one who washes, who is the one who pours on the hands of the one who washes. The Rama says, “Everyone is valid to pour for washing hands, even a deaf-mute, imbecile, and minor” can be the pourer.
When One Doesn’t Have Another Person to Pour
What happens when a person doesn’t have another person to pour for him. And if there is no one else, he places the vessel between his knees, he places the vessel between his knees, and pours on his hand. He pours this way, with his foot he pushes the vessel so it should run out, it should pour on his hand. Or, he has an object on his hand and wants to rinse, he should push the object, or he washes one hand and pours with it on the other, that he can with one hand wash the other hand, and so he pours first on the second. Why do we want to bring this Rambam?
The Normal Order of Washing
It appears from the whole thing, this is all a Mishna, it appears from the whole thing that the normal order in the laws of hands is that one person washes for the other both hands at once. So it appears here, I didn’t know about this until today. So it appears, the normal order is that one person washes for the other both hands at once.
One means with the order that was done, there was a board. Now if someone has a great abundance of water, and someone wants to pour so that one revi’it should come on both hands, he pours exactly a revi’it and pours it on the other person’s hands. When a person pours himself, he needs to have more so there should be enough to wet each hand. It’s harder. It makes sense.
Speaker 2: No, once water was expensive.
Speaker 1: The mindset of what one uses a day, imagine one had to schlep such a mass of water to a house every day. One saved. All these laws are to tell you that even if you save, you shouldn’t save too much in such primitive ways.
Speaker 2: No, good, I hear.
Dispute Between Rambam and Raavad: A Monkey as Pourer
Speaker 1: The Rambam says, and the power can be. He says that post facto one can pour with one hand afterwards on the second hand, but it’s not ideal. Ideally, basically, the normal way is that one person pours for the other, but another way.
The Rambam says further, that which is said that there must be a giver, someone gives, doesn’t mean that there must be a person of understanding who pours. And even a deaf-mute, imbecile, and minor, even a monkey, which certainly has no law of agency, no law at all, washes his hands, it’s a machine that can pour.
On this the holy Rambam… the holy Raavad disagrees. The Raavad says that it’s actually a Mishna, which outweighs the Rambam, but in the Gemara it says that there must be human power, and in one of the Mishnayot he says, or the Gemara understood that it’s a dispute and goes with the other opinion, etc.
The Rambam says, the language of the Raavad, “I would say that a monkey is not included in the category of human, and the Holy One Blessed Be He did not want that a person should wash his hands from a monkey.” He didn’t want to learn a proof that a monkey is a person. He didn’t want a proof that a monkey is a person. He didn’t learn any Darwin.
Therefore, a deaf-mute, imbecile, and minor is not a problem, because they are a person. In the Gemara it says “they have action but they don’t have thought”. This is an action, this is not water from nature. One must have new water.
Discussion: Washing from a Sink/Faucet
Question of Human Power
Speaker 2: Because in modern times people have built in such faucets in people’s kitchens, such a faucet that pours out water, which is called a sink. A faucet. And a sink, yes. One must be precise.
Speaker 1: No, it’s not a decree. It’s even better.
Speaker 2: No, it’s even better.
Speaker 1: I argue, I don’t know.
Speaker 2: No, I argue because the person is the one who opens it.
Speaker 1: But I say that the vessel must be a proper vessel, which means not an action, but he pours.
Speaker 2: Yes, but no. Open the sink, you see he pours.
Speaker 1: The Rebbe argued that a sink should perhaps mean that the one who turns the faucet means that he does it. I think he can be right, because regarding Shabbat what you said that this means an action of… I had every thing come. Opening a switch means human power, because you light a fire. So why shouldn’t it be? Why shouldn’t it be when you open the sink?
Question of Vessel
But what one must understand, and what I wanted to speak longer about is that a sink is not good because it’s not a vessel. The sink must be a vessel. But what I said that I understood, and what I was told about the sink is not good. I was told that the vessel comes out water every time in the faucet. Somewhere you have a small container.
Speaker 2: I mean, if it’s not a vessel, can one take from this a mikveh?
Speaker 1: Apparently it’s a vessel. Is the vessel broken? Everyone agrees. Where is the vessel exactly? Somewhere there is a vessel. It’s something one must understand. I don’t know. The world conducts itself very strongly.
Speaker 2: No, see, how does one see such a house is a Jewish house? Something there is a cup by the sink, by the washbasin. A normal gentile also washes hands today, but he doesn’t have a cup, because he doesn’t understand that one needs a cup.
So, in all these laws, if one thinks plainly about cleanliness, it may be that it’s cleaner when one washes without a cup. The cup is smeared…
Speaker 1: Yes, okay, perhaps let’s not make ourselves. One lets the water run by itself and so…
Speaker 2: No, your hands don’t touch anything.
Speaker 1: Because according to halacha one is indeed particular that there should be human power that pours. And according to the Raavad it makes a lot of sense.
Speaker 2: No, but power is a different problem. I don’t see that power, the person opens the sink, is his power. The question is perhaps more what is a vessel or such a thing is the question.
Comparison to the Laver in the Temple
Speaker 1: I agree, that the laver one also, the Kohen opened the faucet and it poured. It’s not simple that it stood the whole time and poured.
Speaker 2: With a cup. Not poured into a cup. Yes, the laver wasn’t cups.
Speaker 1: What makes it run down? Gravity. But the laver was a large vessel.
Speaker 2: I’m going into this city, say this is a law by a laver that the Kohen must open the faucet for the other?
Speaker 1: Yes that is water, but the question point you’ll come from a vessel, someone said there was a distinction is… if someone stands in line and the faucet is open… is not a problem, that is clearly someone pours, or does it go by itself?
Speaker 2: The Rambam says so, the trough, the trough…
Speaker 1: No, one must think through all these laws teach us…
Digression: Cup, Sink, and Disconnect from Common Sense
I want to bring this out, because we are accustomed that a Jew has some model way when washing with a cup, a gentile washes plainly from the sink, and it has some decree of Scripture, all these laws of vessels, whoever looks learns until simple things, otherwise it’s dirty, otherwise it’s not a way. Here it became that something is literally a decree of Scripture in the life of the person, the Torah became such an external thing separated from the common sense of life.
An example of this I have, I was once during Covid, literally in the days when the world was very, when all doctors said one should be careful from very many people together, people gathered and they washed from the same water. From the same water, with the concern of danger, concern of danger, which was once, and you wash it honestly, is the same time, the folk is not a danger which is now. From the state that we have become very disconnected.
So, a cup became very strongly so accepted. One must see if it’s actually a stringency, if it’s actually a law literally. I say, I don’t agree with myself that it’s dirty. Generally, a cup is small, I mean very. I mean very dirty. One opens the sink and one washes off, and everything is clean, it has nothing. And in today’s modern places, in a faucet.
Laws of Washing Hands – Part 6
Law: Trough – Law of Washing from Flowing Water
The Rambam’s Words:
“A trough that a person draws into by hand or with a wheel and pours into it, and the water flows from it in a channel and goes and waters the vegetables or the animals, and he placed his hands in the trough and the water passed and flowed over his hands – the washing did not count for him, for there is no one pouring on his hands.”
Whoever knows what a trough means, there by Miriam… Rebecca, yes. When one pours water into a trough from which animals eat, it’s something that water runs. It begins that the beginning of the long… a trough can be a long stream where the water runs, but at the beginning someone must do an action to pour water there, or connect it to a stream. “And she drew and gave drink to the camels”, she drew with a wheel, with a wheel, and she poured in through the wheel, she made that the water should begin to run into the trough. “And the water flows from it in a channel”, the water runs in the channel, means the long stream, “channel of water”, “and goes and waters the vegetables and the animals”.
And what happens? A person went, “he placed his hand in the trough”, he put his hand in the trough, and the water washed his hand. “And the water passed”, the water passed through, “and flowed over his hand”, and washed his hand, “the washing did not count”. Why? “For there is no pouring on his hand”. Here there wasn’t we had a law, one of the four laws, that one was washing over a vessel. There there is no person, rather it runs by itself.
This is the Rambam judging on when it stands in the middle of the trough. But if it stands above there where the person pours in the water at the beginning of the trough, or where the wheel pours in at the beginning of the trough, “if his hand was close to the pouring of the bucket until the water reaches, placed on his hand from the power of the person’s pouring, the washing counted for him”.
Discussion: Question on Automatic Sinks
I want to understand, the Rambam would apparently say by a wheel also, by the end, “if his hand was close to the wheel” is also enough. No, I think from here, if for example… a wheel is something that a person does, the person turns it. No, but I think about our sinks, for example let’s actually say an automatic sink, but he causes it by placing his hand there, is already like the wheel. One must think already.
Law: Water About Which There is Doubt – Doubt in Washing Hands
Chapter 6 of Hilchos Berachos — Continued: Rabbi Akiva and Netilas Yadayim, Drying the Hands, and Mayim Acharonim
Okay. Mayim shenistapek lo, he has a doubt regarding netilas yadayim. We learned earlier that water with which work was done is invalid for netilas yadayim. If one has a doubt whether work was done with it or not, it’s like this. Or a second doubt, a doubt regarding a revi’is. Or a doubt regarding mayim tehorim and nitma’im, whether the water is tahor or tamei. Sefeika tahor. Why? All these things, safek natal yadav safek lo natal, a doubt whether he washed his hands, he has a doubt whether he washed his hands, all these things are sefeika tahor, “she’kol safek shebe’tahoras yadayim tahor”. Seemingly it’s simply a sefeika d’rabbanan. But it appears that there’s an additional law that in matters of tahoras yadayim one doesn’t need to be stringent.
Dispute Between Rambam and Ra’avad
Very good. Says the holy Ra’avad, “Amar Avraham, u’vechol zeh, im yesh lo mayim acherim yitol yadav”. Ah, this is exactly our question, about finding water. “Ve’im ein lo mayim acherim, yitol yadav be’mayim eilu”. He says, if you have other water, go wash yourself. “Lehotzi atzmo min hasafek”. Very good.
Now we’re going to learn a few halachos that are different between mayim rishonim and mayim acharonim. This is the connection of the halacha, I don’t know. The Rambam didn’t say that if he has other water he must. The Rambam held that it’s tahor, one doesn’t say “hotzi atzm’cha min hasafek”. The halacha has already removed you from doubt. The Ra’avad says, “True, the halacha has removed you, but you’re still in a doubt, so it’s not lenient enough for you.”
Right, there’s a lomdishe chakira, that the Ra’avad looks at it more practically. Yes, you’re in a doubt, but you have an easy way out of the doubt. The Rambam said, Chazal have ruled for us that every doubt is tahor.
Right, there is, he brings that the Kesef Mishneh doesn’t agree, he brings a proof from the Gemara that the Ra’avad is mistaken. If one must think about the sugya. It’s generally a sugya of doubts, that one must think, or perhaps there’s a doubt among the Rabbis, if it’s easy to get out, perhaps one must?
It could be that the doubt, after all the knowledge of the conclusion is also not certain, it’s a concern. The doubt within the doubt, yes, that could be the reasoning.
Halacha: Differences Between Mayim Rishonim and Mayim Acharonim
Difference 1: Direction of the Hands
Mayim rishonim, says the Rema now, with this one washes mayim rishonim and with this one washes mayim acharonim, the manner of washing. Says the Rema, mayim rishonim, after one washes, not only during the washing, tzarich sheyagbi’ah yadav lemala, the hands should be upward. Why? So that the water shouldn’t run in, shelo yetz’u mayim chutz laferek veyachzeru veyitam’u, because if one washes downward, we’re afraid that the water at the back of the hand, at the part of the hand that wasn’t washed well, but water ran in there, the water there becomes dirty, because not enough was poured to wash it. The water there becomes dirty, and it falls back into the clean place, veyachzor veyitamei es hayadayim.
This is interesting. Between us, the hand that one washes has so much water, it’s not relevant. No, but I’m saying, because the law of chutz laferek is also only because knowledge of the conclusion is a… There’s no great reason the hands should become dirty. A little bit it’s dirty.
But that’s for rishonim. For acharonim one must do exactly the opposite, sheyashpil yadav lemata, that when he pours it should pour downward, kedei sheyetzei kol koach hamelach she’al yadav, if there’s salt on his hands, it should run out, it shouldn’t go back up higher on his hands.
Difference 2: On a Vessel or on the Ground
The second difference is, mayim rishonim netulin bein al gabei keli bein al gabei karka. One can also pour on a vessel, because it’s nothing, the vessel can be wiped off afterward, it’s not so dirty. But acharonim, ein notlin al gabei karka, one does only on a vessel, ah, only on a vessel, which should then be poured out in a specific place, because you don’t want the salt to roll around, it should harden the ground under your… something like that. Yes, in the Gemara it says that there’s a ruach ra’ah when one puts it on the ground.
Difference 3: Temperature
Further, mayim rishonim, bein bechamim bein betzonein, one can wash with warm water or with cold water. Mayim acharonim one cannot wash with warm water, it must be cold water. Says the Rema, what does it mean one cannot with hot water? If it’s so hot that the hand burns, it’s not good to wash. Not that one doesn’t get so hot, one wants to stop because he’s not comfortable with the water, and he gives himself a burn. It must be water that he can rub himself with, but if it’s only a little warm one can indeed wash with this water. There’s no law regarding the temperature, it’s a law regarding comfort.
Halacha: Notel Yadav Shacharis U’meshomran Lechol Hayom
Now the Rambam says a new innovative halacha, the last halacha. The law that one must wash the hands is because we think that there one touched disgusting things. But if a person is careful and doesn’t touch disgusting things, it’s like this: Notel yadav shacharis. In the morning a person must wash his hands, because at night… he’s not accustomed to sleeping in pajamas usually, and at night one touches places and it becomes dirty. But once you’ve washed in the morning, in the morning a person still has the strength to be careful with his hands. Very good. Meshomran lechol hayom, he can make like a condition that today he’s going to be clean. Vehin letzoreich achila, litol yadav lechol achila ve’achila. This is the innovation that the Rambam says, that one needs netilas yadayim. The Rambam doesn’t agree with this. He doesn’t forget about the thing that he’ll dirty his hands. But if he’s mesi’ach da’as, if he’ll be mesi’ach da’as, he must litol yadav lechol achila ve’achila, and this is an additional thing. Otherwise he’ll for eating and for prayer. That’s the thing. Very good.
Halacha: Lot Yadav — Eating with a Cloth
Further, another way out of being able to wash, that the washing is an issue for eating, so that the dirty hands shouldn’t make the food disgusting. But if a person wraps his hands with a cloth, lot yadav, a person can eat with a handkerchief. Lot is like a… let’s say a cloth. To cover. One can cover his hands with a cloth with a napkin, with a handkerchief, whatever, one may also simply eat bread. Ochel veshoteh vetovel umashkeh, afilu shelo natal yadav, even if he didn’t wash his hands, because here the clean cloth touches the hands, not the hands.
The Rambam says like this: Ma’achil la’acherim, one who feeds other people. The Rambam doesn’t agree with this leniency. The Rambam says that it only helps for ochlei terumah. Ah, because he says, an ochel terumah is careful. A normal person we don’t trust, he’ll go somewhere forget and eat with his dirty hands.
Halacha: Ma’achil La’acherim — The Eater Must Wash
But if one feeds other people, eino tzarich netilas yadayim. But the ochel, if he’s careful that he shouldn’t touch the food, he doesn’t need to wash his hands.
But the ochel, the one who eats, tzricha netilas yadayim, afilu eino nogei’a bema’achal ela acher yom achila. The law of netilas yadayim is a law on the eaters. It’s very interesting. One must know how it fits with the reason of the Rambam that it’s simply cleanliness.
Discussion: Question on This Law
What’s seemingly wrong? The food is the main thing, you don’t want the food to become dirty from something. What do you want from the eater so strongly? I hear. I don’t know. You’re asking a good question, I don’t know the answer.
Veha’ochel, but the one who eats, even if he doesn’t touch, like a law of ochel bemegareifa, he eats with a fork, and the person eats with a fork, why do you want him to wash his hands?
Yes, that makes sense I understand. The opposite, the one who is a fine Jew with his meat, but if he sees he’s going to have difficulty with the fork, he’ll throw away the fork and quickly fix with his hands. Yes, that’s what people do many times. It’s the custom. Yes.
Halacha: Assur Leha’achil Mi Shelo Natal Yadav
So further, assur leha’achil, one may not feed for mi shelo natal yadav, afilu hu notein letoch piv. Why? What’s the difference? Even if you put it in for him, you feed him, you put the food in his mouth, and he didn’t wash his hands, it doesn’t help. It’s a law on the ochel. Ah good.
Halacha: Assur Lezalzel Binetilas Yadayim — The Story of Rabbi Akiva
So now the Rambam says that he’s going to finish with the general law of netilas yadayim. He says, assur lezalzel binetilas yadayim. Vetzivu harbeh, various commands tzivu chachamim, the sages commanded al netilas yadayim vehechziru al hadavar. Ad kedei kach, that even im ein lo mayim ela kedei shtiya, that even if a person has only a little water, he should take a little from the limited water, he should take down a little to wash his hands, ve’achar kach ochel veshoteh mah shenish’ar, and he drinks what’s left. One must wash a little.
This comes from the story of Rabbi Akiva who was in prison, and his student Rabbi Yehoshua HaGarsi came to him, and he smuggled in that he should buy him a little water, and it came to Rabbi Akiva, he said he’s going to wash, he said, “Ah, I don’t have what to drink.” He said, “Mutav amus misas atzmi ve’al e’evor al divrei chaveirai.” This is the language of the Gemara, that he was moser nefesh.
Discussion: Explanation of “Divrei Chaveirai”
He indeed needed to drink to wash his hands, he didn’t need to eat. No, no, the word was “al divrei chaveirai”. It seems that even if he wasn’t obligated in netilas yadayim, he didn’t need to eat. He wasn’t obligated, why was he obligated? He wasn’t obligated. He said “al divrei chaveirai”. What did he do regarding netilas yadayim? The chaverim, the leaders of the sages. Shlomo HaMelech. No, Rabbi Akiva, because the netilas yadayim the distinction was in the time of Rabbi Akiva, perhaps around that time.
It’s very interesting, the Rambam ruled from this Gemara. So from here we learn, it’s clear that the Rambam understood clearly that it’s not pikuach nefesh. We didn’t mean to say that he would have died. He would have been hungry that day, he was an old man, it’s hard for him to be hungry, but the Rambam understood that he would have survived that day.
Chapter 6 of Hilchos Berachos — Continued: Rabbi Akiva and Netilas Yadayim, Drying the Hands, and Mayim Acharonim
Halacha 2 (Continued) — Rabbi Akiva in Prison: The Importance of Netilas Yadayim
This means that even if he wasn’t obligated in netilas yadayim, he wanted to be obligated. Why shouldn’t he be obligated? He wanted to be obligated.
And this is “al divrei chaveira”. Who are the chaverim? The chaverim are the sages. Shlomo HaMelech. No, Rabbi Akiva, because netilas yadayim for chulin was in the time of Rabbi Akiva, perhaps around that time.
The Rambam’s Ruling and the Question of the Beis Yosef
It’s very interesting, the Rambam ruled from this Gemara. So at least we learn from here that the Rambam understood clearly that it’s not pikuach nefesh, the person wouldn’t have died. He would have been hungry that day, an old man, it’s hard for him to be hungry. But the Rambam understands clearly, and therefore the Rambam understands that from here we see how important netilas yadayim is, even if one doesn’t have exactly enough.
This is actually the holy question of the holy Beis Yosef, and the Pesichei Yosef whose Shulchan Aruch doesn’t rule like the Rambam. Because he says it’s a stringency of Rabbi Akiva. And not only that, one can even say that this was the entire innovation of netilas yadayim for chulin, which was then enacted. One must strengthen the decree, but another Jew doesn’t need to. It’s not a regular thing in Judea.
The Rambam as a Student of Rabbi Shimon Bar Yochai
In yeshiva they even learned on Lag BaOmer, that we see from here that the Rambam held that every Jew can be at the level of Rabbi Akiva. Therefore the Rambam was a student of Rabbi Shimon bar Yochai, and as is known the Torah of the Rambam is strongly closely connected with the Torah of Rabbi Shimon. Therefore there are books that show that many things that are in the Rambam agree with the Zohar, or many things that are in the Zohar agree with the Rambam. So he thinks here that the Rambam is a student of Rabbi Akiva.
The Rambam’s Method: Stories as Halacha
Very good. Yes, the Rambam did such things many times in his life. He took stories from the Gemara and understood that this is a halacha. One can say the opposite, one can say that if so one can say that many Rambams are only stories. But the Rambam… ah, what I want to say, the Rambam didn’t write a halacha that one must suffer very greatly. He doesn’t say how much. He only says in a general way… yes, he doesn’t go into the… The Rambam also understood that story, that what it says “misas atzmi” is an exaggeration. Even for a mitzvah one must give up a third of one’s property. A person has only a little water, and it’s very important to him, I don’t know if it’s a complete obligation. But he says it to show the importance of netilas yadayim.
Halacha 20 — Drying the Hands After Washing
The Rambam further, “Tzarich adam litol yadav”. After washing the hands one should dry the hands, one cannot remain with wet hands. “Tzarich adam” is very important, especially with what we learned that no water should drip back down, because one wipes it off. Yes, again, previous netilas yadayim, the cleanliness becomes wet wiped off by me. “Vechol ha’ochel belo niguv yadav harei zeh ke’ochel lechem tamei”, like one who ate tamei bread. It’s not pleasant, it’s disgusting. It’s disgusting to eat with wet hands, that things become wet. Tamei means disgusting many times, tamei doesn’t always mean… as if eating tamei. Tamei, tamei, this is as if tamei.
Drying by Mayim Acharonim
Says the Rambam, the same thing also by mayim acharonim. “Kol hanotel yadav acharonos”, the same thing, one must dry. The non-Jew must also wipe his hands. He doesn’t need a vessel, but he must also wipe his hands. He also shouldn’t bentch with dirty hands.
Halacha 20 (Continued) — Teichef Lintila Beracha: No Interruption Between Mayim Acharonim and Bentching
Says the Rambam further, “Uteichef lintila yadayim”, immediately after mayim acharonim, “maschilin bebirkas hamazon, shelo yafsik bein hanetila vehaberacha”. One shouldn’t interrupt with anything else. It’s the language of the Rambam, he says that one shouldn’t say “Al Naharos” or “Shir HaMa’alos”. One should say it before mayim acharonim. You want mayim, make the mayim acharonim water already, and immediately bentch. The part of mayim acharonim is to bentch with clean hands, so therefore it should be immediately. That’s what he means, that’s the simple explanation.
—
Until here the laws of chapter 6, sorry, until here chapter 6.
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור — רמב״ם הלכות ברכות פרק ו׳ (הלכות נטילת ידים)
—
הלכה א — כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף
לשון הרמב״ם:
“כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא, דבר זה צריך נטילת ידים תחלה וסוף, אף על פי שהוא פת חולין, ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה.”
פשט:
כל מי שאוכל פת שמברכים עליו המוציא, צריך נטילת ידים לפני האכילה (תחלה) ואחרי האכילה (סוף/מים אחרונים), אפילו זה חולין, אפילו הידיים אינן מלוכלכות, ואפילו אינו יודע על טומאה.
חידושים והסברות:
1) מדוע נמצאת נטילת ידים בהלכות ברכות ולא במקום אחר:
הרמב״ם הכניס הלכות נטילת ידים בהלכות ברכות (ספר אהבה), כי נטילת ידים קשורה לאכילה — לפני האכילה ואחריה. כמו כן, באכילה יש שני סוגי נטילת ידים (תחלה וסוף), מה שהופך זאת למתאים יותר כאן. הרמב״ם כבר הזכיר נטילת ידים בהלכות תפילה (כאחד מעשרת הדברים לתפילה — טהרת ידים), אבל כאן הוא מאריך בכל פרטי ההלכות.
2) האם פת הבאה בכיסנין שקובעים עליו סעודה צריך גם נטילת ידים:
הרמב״ם אומר “פת שמברכין עליו המוציא” — האם זה כולל פת הבאה בכיסנין כשקובעים עליו סעודה? הרמב״ם כבר פסק קודם (פרק ג׳) שאם קובעים סעודה על פת הבאה בכיסנין, מברכים המוציא. ממילא, לפי הלשון “פת שמברכין עליו המוציא” אפשר לכלול גם פת הבאה בכיסנין כשקובעים סעודה, כי אז מברכים אכן המוציא. אבל לא לגמרי ברור אם הרמב״ם מתכוון לזה דווקא או לא.
3) יסוד נטילת ידים — טומאה או נקיות:
מחלוקת יסודית מהו הטעם לנטילת ידים:
– שיטה א׳ — סרך תרומה: התקנה נעשתה כדי שלא לשכוח לרחוץ כשאוכלים תרומה/קדשים. שלמה המלך תיקן נטילת ידים לקודש, ואחר כך “הקנאים” (חכמים) הרחיבו גם לחולין, כדי שלא לחלק.
– שיטה ב׳ — נקיות: זה עניין של ניקיון — לא יאה שאדם יאכל בידיים מלוכלכות. היסוד הוא ש״סתם ידים” מלוכלכות (שניות לטומאה), כי הידיים תמיד עסקניות — נוגעים בכל מיני דברים.
4) קושיא על שיטת הנקיות:
אם הטעם הוא רק ניקיון לפני האכילה, היה צריך שנטילת ידים תהיה בהלכות מאכלות אסורות, לא בהלכות ברכות. כמו כן, צריכים נטילת ידים גם לתפילה וקריאת שמע — זה מראה שזה לא רק עניין של ניקיון-אכילה, אלא גדר רחב יותר של טהרה לדברים שבקדושה.
תירוץ-כיוון: באכילה הטעם הספציפי הוא שאוכלים בידיים, והלכלוך עובר למאכל. בתפילה זו הלכה אחרת. אבל שניהם בנויים על אותו יסוד — חזקת שלמה המלך שסתם ידים מלוכלכות.
5) מה פירוש “סתם ידים מלוכלכות”:
“מלוכלכות” לא אומר מלוכלכות ממש, אלא שהידיים אינן נקיות — אנשים נוגעים בכל מיני דברים, ולחם (למשל) קולט מאוד בקלות חיידקים/לכלוך. לאנשים שעובדים בעבודה פיזית זה עוד יותר מובן.
6) חזקת טומאת ידים — תקנת שלמה המלך:
שלמה המלך תיקן שסתם ידים יש להן דין שניות לטומאה. מדאורייתא אין דבר כזה טומאת ידים באופן מיוחד — אדם טמא או טהור, אבל לא רק הידיים. זה חידוש של שלמה המלך. שלמה המלך עשה את הגזירה, והחכמים הוסיפו את ה״פתרונות” (כמו גם בעירוב). יש מחלוקת אם שלמה המלך גם נתן את העצה של נטילה או רק את הגזירה.
—
הלכה א (המשך) — דבר שטיבולו במשקה
לשון הרמב״ם:
“וכן כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים תחילה.”
פשט:
מלבד פת, גם דבר שאוכלים אותו טבול במשקה צריך נטילת ידים לפני האכילה.
חידושים:
1) מדוע דווקא בטיבול במשקה — שתי הסברות:
– לפי שיטת הנקיות: כשהאוכל רטוב/לח, הלכלוך מהידיים נדבק יותר בקלות.
– לפי שיטת הטומאה: משקים מקבלים טומאה יותר בקלות, וכשהאוכל רטוב במשקה הוא נעשה מוכשר לקבל טומאה.
2) מנהג אשכנז לעומת מנהג הרמב״ם:
המנהג שלנו (אשכנז) הוא לא לרחוץ על דבר שטיבולו במשקה כל השנה, אלא בכרפס בסדר — וזה בלי ברכה. התוספות מסביר שמאחר שההלכה היא רק משום טומאה (ולא משום נקיות), וזו עוד גזירה, לא נוהגים בזה. אבל לפי הרמב״ם, שלומד שנטילת ידים היא (גם) משום נקיות, המנהג הוא לרחוץ על כל דבר שטיבולו במשקה, וממילא מברכים גם ברכה “על נטילת ידים” באורחץ בסדר — לא כמו המנהג האשכנזי בלי ברכה.
3) “כדי שישאלו התינוקות”:
אצל רמב״מיסטים, שרוחצים כל השנה על דבר שטיבולו במשקה, זה לא חידוש לילדים בסדר. אבל אפשר ללמד את הילדים שזו תקנת חכמים — חלק מהתורה.
4) דוגמאות מעשיות: חתיכת גזר טבולה במרק, ירקות עם רטבים — כל זה דבר שטיבולו במשקה.
—
הלכה א (המשך) — ברכה על נטילת ידים: “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים”
לשון הרמב״ם:
“כל הנוטל ידיו מברך ‘אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים׳ — שהרי זו מצות חכמים, וציוונו בתורה לשמוע מהם, שנאמר ‘לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך׳, ועל פי התורה אנו שומעים להם.”
פשט:
על נטילת ידים מברכים ברכה. למרות שזו מצוה דרבנן, אפשר לומר “וציוונו” כי התורה ציוותה אותנו לשמוע לחכמים דרך “לא תסור”.
חידושים:
1) קושיא — איך אומרים “וציוונו” על מצוה דרבנן:
הרמב״ם אמר בבירור שנטילת ידים היא מצוה דרבנן (הוא לא מביא פסוק שזה דאורייתא). יש שיטות שזה דאורייתא מ״והתקדשתם”, אבל הרמב״ם סובר שאלו רק רמזים, ובעיקר זה מדרבנן.
2) תירוץ הרמב״ם:
כשעושים מצוה דרבנן, ה״ציוונו” הוא עקיף — הקב״ה ציווה אותנו לשמוע לחכמים (“לא תסור”), והחכמים תיקנו נטילת ידים. הרמב״ם בפרק י״ד מסביר: כשאומרים “וציוונו על נטילת ידים”, צריך לחשוב “כל שציוונו במצוותיו לשמוע על דברי חכמים, שהם ציוונו על נטילת ידים.”
3) פשט עמוק יותר ב״אשר קדשנו”:
“אשר קדשנו” פירושו שאנו מתקדשים דרך מצוות. אבל לפי שיטת הרמב״ם, המצוה שעושים אינה “מצוות נטילת ידים” עצמה — זו המצוה לשמוע דברי חכמים, שבכלל תקנותיהם היא נטילת ידים. זה חידוש באופן שמבינים את מהות ברכות על מצוות דרבנן.
—
הלכה א (המשך) — מים אחרונים: אין מברכין עליהם
לשון הרמב״ם:
“מים אחרונים — אין מברכין עליהם, שאינו אלא מפני הסכנה.”
פשט:
על מים אחרונים לא מברכים ברכה, כי הטעם הוא סכנה (מלח סדומית שיכול לפגוע בעיניים), לא תקנת חכמים כמצוה.
חידושים:
1) סכנה לא צריכה ברכה:
כשמשהו הוא מפני הסכנה, לא עושים אותו כי “כך כתוב בתורה”, אלא כי זו סכנה. סכנה לא צריכה לשאול יותר — “מהר רחץ, מהר הצל את עצמך מהסכנה.” הקב״ה רוצה “וחיית בהם” — סכנה עצמה היא דבר ה׳. לא מתאים לברך על משהו שעושים מטעם סכנה.
[דיגרסיה: משל מגיפה:] אם יש מגיפה, לא צריך להתחיל להתפלפל אם זו “מגיפה” הלכתית (ארבעים איש וכו׳) — סכנה היא סכנה, ו״הנשאל הרי זה מגונה” בסכנה.
2) שתי לשונות מסכימות:
בסכנה צריך להיזהר יותר מאשר בתקנת חכמים — כי סכנה היא דבר ישיר יותר.
3) מים אחרונים היום — האם זה רלוונטי:
היום לא יודעים על מלח סדומית. מי שרוחץ מים אחרונים היום, הוא לא עושה זאת מפני הסכנה, אלא כי הוא חושב שכך תיקנו חכמים. אם כך, הוא לא מקיים זאת “מפני הסכנה” — הוא עושה זאת כהנהגה אנושית, לא כמצוה ספציפית ליהודי.
4) נקיות לעומת סכנה — ההבדל:
לפני האכילה הלכלוך הוא “ממש מלוכלך” (היו בחוץ וכו׳), אבל אחרי האכילה ה״לכלוך” הוא רק אוכל — זה לא ממש מלוכלך, זו רמה גבוהה יותר, עדינה יותר של ניקיון. לכן הגיוני שמשתמשים בפחות מים (לא שופכים רביעית).
5) “והתקדשתם” — מדוע ברכה על מים ראשונים אבל לא על מים אחרונים?
במים ראשונים הלכלוך הוא ממש לכלוך; במים אחרונים זה רק אוכל — זו לא אותה רמה.
6) לפי הקבלה: לפי הקבלה יש עניין שמים אחרונים יהיו בפחות מים. אבל אפילו בפשטות זה הגיוני — ההבדל הוא במים (כמה משתמשים), לא בלכלוך.
—
הלכה א (המשך) — מים אמצעיים
לשון הרמב״ם:
מים אמצעיים — רשות. חכמים תיקנו רק לפני (מים ראשונים) ואחרי (מים אחרונים), אבל לא באמצע.
חידוש:
הראב״ד מביא שגאונים קודמים ברכו ברכה “על הרחיצה” (לא “על נטילת ידים”) על מים אמצעיים — מחלוקת עם שיטת הרמב״ם שזו רק רשות. למעשה לא נוהגים כראב״ד.
—
הלכה — נטילת ידים על פירות
לשון הרמב״ם:
“פירות של חולין אינו צריך נטילת ידים לא בתחילה ולא בסוף. וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח.”
פשט:
על פירות (שאינם דבר שטיבולו במשקה) לא צריך לרחוץ ידיים — לא לפני ולא אחרי. מי שרוחץ ידיים על פירות מכונה “גס רוח.”
חידושים:
1) מדוע “גס רוח” ולא סתם עם הארץ:
זה לא עניין של בורות, אלא שהוא חושב שהוא עושה מצוה שלא קיימת — זו יוהרא (גאווה דרך חסידות).
[דיגרסיה:] היסטורית זה אולי היה הקשר של חבורה שעשו את עצמם חסידים יותר מראש הישיבה — “חבורת גסי רוח” — והרמב״ם מדבר נגד תופעה כזו.
2) פירות שיש בהם משקה:
פרי כמו תפוז ששופך מיץ — האם זה דבר שטיבולו במשקה? המסקנה היא ש״דבר שטיבולו במשקה” פירושו משהו שטובלים במשקה חיצוני, לא במיץ עצמו של הפרי.
—
הלכה — מים אחרונים: הטעם ועל מה זה חל
לשון הרמב״ם:
“כל פת שמלח בו” (או בגירסאות אחרות: “כל אס המלח”) — צריך מים אחרונים בגלל חשש מלח סדומית, “שמא יש בה מלח סדומית… ויעבר על עיניו ויסמם.” — “חייב אדם ליטול ידיו בסוף כל סעודה מפני המלח.”
פשט:
מלח סדומית יכול לפגוע בעיניים, לכן צריך לרחוץ ידיים אחרי כל סעודה.
חידושים:
1) מחלוקת גדולה בגירסאות:
“כל פת שמלח בו” פירושו רק פת (לחם), אבל “כל אס המלח” פירושו כל מאכל שיש בו מלח — נפקא מינה גדולה. הראב״ד היה גורס “כל אס המלח” — על הכל, ולכן הראב״ד סובר שמים אחרונים חלים גם לבורא נפשות (לא רק אחרי סעודת לחם).
2) הסבר הרמב״ם: במקום לומר שכל פעם שאוכלים עם מלח צריך לרחוץ, הוא אומר שכל סעודה (שבדרך כלל יש בה מלח) צריך לרחוץ אחריה.
—
הלכה — במחנה פטורים מנטילת ידים
לשון הרמב״ם:
“במחנה פטורים מנטילת ידים” — במלחמה פטורים מנטילת ידים (תחילה), כי עסוקים במלחמה ולא מקפידים על ניקיון.
חידוש:
אבל מים אחרונים — שהם מפני הסכנה (מלח סדומית) — צריכים אפילו במחנה. סכנה לא משתנה. כפי שמנוסח: “החכמים יכולים לסבול שלא עושים את תקנותיהם, אבל בבקשה, אל תמות.”
—
הלכה — עד היכן נטילת ידים: “עד הפרק”
לשון הרמב״ם:
“עד היכן נטילת ידים? עד הפרק.”
חידושים:
1) מחלוקת רש״י ורי״ף:
הרי״ף סובר “עד הפרק” פירושו עד המפרק מול כף היד (כל כף היד), ורש״י סובר זה פירושו עד סוף האצבעות (רק עד קצה האצבעות).
2) למעשה: מחמירים כרי״ף, אבל מרומז שעיקר ההלכה אולי כרש״י.
3) נפקא מינה ליום כיפור / תשעה באב: מקילים בנטילת ידים (רק עד סוף האצבעות) בגלל חשש רחיצה, מה שנסמך על שיטת רש״י.
4) שיעור רביעית: לכאורה רביעית לשתי ידיים הגיוני יותר לפי שיטת רש״י (שטח קטן יותר), אבל אפשר לעשות על שתי השיטות.
—
הלכה — שיעור המים: רביעית
לשון הרמב״ם:
“וכמה שיעור המים? רביעית לכל שתי ידיים.”
פשט:
רביעית (בערך 3 אונקיות) מספיקה לשתי הידיים. זה המינימום; יותר עדיף אבל לא חובה. פחות לא יוצאים.
חידוש — אופן הנטילה:
“יש לנוטל ליטול על ידיו מעט מעט עד שיצטבר שיעור… ונוטל רביעית לכל יד ויד כשר.”
אפשר לרחוץ בשני אופנים — או לשפוך את כל הרביעית בבת אחת, או לשפוך מעט מעט עד שמצטבר רביעית על שתי הידיים. אפשר גם לשפוך רביעית לכל יד בנפרד. שיעור הרביעית הוא שיעור במים, לא בשפיכה — אפשר לחלק אותו לשפיכות קטנות יותר.
—
הלכה — נטילה למספר אנשים בבת אחת
לשון הרמב״ם:
“נוטלין ארבעה חמשה זה בצד זה, יד זה על גבי יד זה בשטיפה אחת, ובלבד שירפו ידיהם כדי שיבואו בהן המים… ויהיה באותה שטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד.”
פשט:
ארבעה או חמישה אנשים יכולים להניח את ידיהם זה ליד זה (או אפילו אחד על השני) ואחד שופך על כולם. רק צריך להשאיר רווח בין הידיים שהמים יוכלו לעבור, וצריך להיות רביעית לכל אחד.
חידוש — הסדר הרגיל של נטילת ידים:
מכל הסוגיה רואים שהסדר הרגיל של נטילת ידים היה שאחד שופך לשני על שתי הידיים בבת אחת — לא שכל אחד רוחץ לעצמו. זה האופן העיקרי, ורחיצה עצמית היא בדיעבד. זה גם מסביר למה ברביעית אפשר לצאת — כשאחד שופך לשני, מספיק רביעית לשתי ידיים. כשאדם רוחץ לעצמו, הוא צריך יותר מים כי זה קשה יותר.
[דיגרסיה:] פעם מים היו יקרים — היו צריכים לסחוב מים כל יום לבית. כל ההלכות על שיעורים אומרות שאפילו כשחוסכים, אסור לחסוך יותר מדי.
—
הלכה — חציצה בנטילת ידים
לשון הרמב״ם:
הרמב״ם מפנה להלכות טבילה/מקוואות לדיני חציצה — כל מה שהוא חציצה שם הוא חציצה בנטילת ידים.
חידוש:
כלל החציצה: רובו ומקפיד הוא מדאורייתא; הרבנן גזרו על מיעוטו ומקפיד או רובו ואינו מקפיד. בנטילת ידים זה חל על כל הידיים, אבל מיעוטו ואינו מקפיד אינו בעיה.
—
הלכה — וכל העולה למדת מקוה עולה לשיעור רביעית
לשון הרמב״ם:
“וכל העולה למדת מקוה עולה לשיעור רביעית.”
פשט:
כל מה שאפשר לצרף לארבעים סאה למקוה (כמו שלג, וכו׳) אפשר גם להשתמש בו לרביעית של נטילת ידים.
—
הלכה — טבילת ידים במקום נטילת ידים
לשון הרמב״ם:
“כל המטביל ידיו במים מקוה אינו צריך לדבר אחר.” אבל “טבילה במים שאובין שיעור מקוה, אדער במים שאובין שבקרקע — לא עלתה לו, שהרי אין מים שאובין מטהרין את הידים אלא בנטילה.”
פשט:
אם אין כלי לרחוץ (למשל באונייה), אפשר לטבול את הידיים במקוה כשרה. אבל מים שאובין בקרקע (שפסולים למקוה) לא עוזרים לטבילת ידים, כי מים שאובין עובדים רק דרך נטילה (שפיכה בכלי).
חידושים:
1) קושיית הראב״ד:
הראב״ד תמה: מה פירוש שמים שאובין לא כשרים בקרקע? אפילו בעל קרי — אם יש ארבעים סאה, אפילו מים שאובין, עולה לו טבילת בעל קרי (טבילת עזרא). אם מקוה כזה עוז
ר על טומאות דאורייתא, למה לא יספיק לנטילת ידים? לפי הראב״ד אפשר שטבילת ידים תהיה אפילו במים שאובין, כל זמן שיש ארבעים סאה. בית יוסף מביא את מחלוקת הרמב״ם והראב״ד.
2) שתי מערכות עם הלכות משלהן:
טבילת ידים ונטילת ידים הן שתי מסגרות נפרדות עם דינים משלהן. טבילת ידים צריכה ארבעים סאה (לפי הראב״ד אפילו שאובין). נטילת ידים עובדת עם שאובין, אבל צריך להקפיד על: כלי, נטילה (שפיכה), כח גברא — אי אפשר רק לטבול.
3) מעיין: מעיין שזורם — לכל הדעות אפשר להכניס את הידיים, אפילו בלי ארבעים סאה.
—
הלכה י״ב — ארבעה תנאים בנטילת ידים
לשון הרמב״ם:
“כל הנוטל ידיו צריך להזהר בארבעה דברים: במים עצמן, ובשיעור, ובכלי — שיהיו המים שנוטל מהן בכלי, ובנוטל — שיהיו המים באין מכח נוטל.”
פשט:
ארבע קטגוריות: (1) איכות המים, (2) השיעור (רביעית לשתי ידיים), (3) כלי, (4) כח גברא — שמישהו ישפוך, לא מעצמו.
—
ארבעה פסולים במים (במים עצמן)
לשון הרמב״ם:
“במים ארבעה דברים פוסלין את המים: שינוי מראה, גילוי, עשיית מלאכה בהן, והפסד המונע את הבהמה מלשתות.”
—
1) שינוי מראה
“מים שנשתנו מראיהן, בין שנשתנו בכלי בין בקרקע, בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן — הרי אלו פסולין.”
פשט: מים ששינו את צבעם פסולים — בין בכלי בין בקרקע, בין בגלל שמשהו נפל לתוכם, בין בגלל המקום עצמו (למשל אבן אדומה מתחת) משנה את הצבע.
חידוש — “מחמת מקומן”: פירושו לא שמשהו נפל, אלא שהמקום עצמו (מינרל באדמה) גורם לשינוי. זה גם סוג של נשתנה מראיהן.
—
2) גילוי
“גילוי — אם נתגלו, גילוי אוסר משום השתיה.”
פשט: מים שהיו מונחים פתוחים (מגולה) — בימים קדומים חששו שנחש הזריק בהם ארס. זו סכנה, לא לכלוך. מכיוון שאי אפשר לשתות אותם, הם לא חשובים מספיק לנטילה.
חידוש: הרמב״ם מדבר על הלכות גילוי בהלכות רוצח ושמירת הנפש. בימינו, כשאין חשש מנחשים, לא מקפידים על גילוי.
—
3) עשיית מלאכה
“כל מים שנעשית בהן מלאכה — פסולין.”
פשט: מים שכבר השתמשו בהם למלאכה (שטפו כלים, טבלו בצק, וכו׳) פסולים לנטילת ידים.
חידוש — מדוע: בימים קדומים מים היו יקרים, היו צריכים לסחוב. אנשים רצו למחזר מים. אבל מים כאלה כבר לא נקיים/חשובים מספיק לנטילה.
חידוש — מים שהנחתום מטבל בהם את הכוכין: מי האופה שהוא טובל בהם את העוגיות/ביסקוויטים לפני האפייה — פסולים, כי נעשה בהן מלאכה. אבל מים שמחזיקים תוך כדי שלוקחים חופן מהם (מלא חפניו) כדי לשפוך על בצק — שאר המים בקערה נשארים כשרים. כי רק המים שהוציא נעשו משומשים למלאכה, אבל ההוצאה עצמה לא פוסלת את כל הקערה.
—
4) נפסלו משתיית הכלב
“כל מים שנפסלו משתיית הכלב — כגון שנעשו מרים, או מלוחים, או עכורים, או ריחן רע — בכלים פסולין לנטילת ידים, אבל בקרקעות מטבילין בהן את הידים.”
פשט: מים שהם כל כך גרועים שכלב לא ישתה אותם (מרים, מלוחים, עכורים, ריח רע) — בכלים פסולים לנטילה, אבל בקרקע אפשר לטבול בהם את הידיים.
חידוש — מדוע ההבדל בין כלים וקרקע: טבילה (בקרקע) עוזרת תמיד, אפילו כשהמים פחות חשובים. בטבילה אדם מוקף במים (כמו בריכת שחייה), זו טהרה חזקה יותר. בנטילה (שפיכה מכלי) צריכה רמה גבוהה יותר של חשיבות.
חידוש — חמי טבריה: הרמב״ם מביא חמי טבריה (מעיינות חמים עם גופרית ומלח). במקומו — בקרקע — מטבילין בו את הידים. אבל אם לוקחים אותם לכלי — “אין נוטלין בו לא ראשונים ולא אחרונים.” לא מים ראשונים ולא מים אחרונים.
חידוש — פעם ראשונה מים אחרונים: זה המקום הראשון שהרמב״ם מכניס מים אחרונים בפסולי מים. הוא מדייק שכל שאר הפסולים (שינוי מראה, גילוי, עשיית מלאכה) כשרים למים אחרונים — רק חמי טבריה בכלי פסולים אפילו למים אחרונים. זה לא לגמרי ברור למה.
חידוש — גילוי במים אחרונים: גילוי הוא חשש סכנה (לא עניין של חשיבות), לכן זו אולי קטגוריה מיוחדת. שינוי מראה אולי לא פוסל למים אחרונים, כי מים אחרונים לא צריכים כל כך הרבה חשיבות.
—
הלכה — דיני כלי לנטילת ידים
לשון הרמב״ם:
“אין נוטלין לידים לא מדפנות הכלים, ולא בשולי המרחץ, ולא בחרסים, ולא במגופת החבית.”
פשט:
אי אפשר לרחוץ ידיים מ: (1) דפנות כלי שבהן מצטברים מים; (2) השוליים (“שולי המרחץ”) של כלי חרס גדול שבו יכולה להצטבר רביעית — אבל זה לא נקרא כלי; (3) שברי חרס; (4) מכסה החבית — אפילו הוא מכיל רביעית, זה לא כלי.
חידוש:
אם לקחו במיוחד את המכסה (מגופת החבית) ותיקנו אותו שיעמוד בפני עצמו ויתפקד ככלי — אז נוטלין ממנו לידים.
—
הלכה — חמת מים, שק וקופה
לשון הרמב״ם:
“חמת מים שנתקנה להיות כלי נוטלין ממנה לידים. אבל שק וקופה אף על פי שנתקנה אין נוטלין ממנה לידים.”
פשט:
חמת (שק מעור/עור) שתיקנו אותה לשמש ככלי — כן. אבל שק או קופה — אפילו תיקנו אותם שמים לא יזלו — זה לא סוג הכלי שכשר לנטילה.
—
הלכה — חפניים אינם כלי
לשון הרמב״ם:
“ולא יטול ידו בחפניו — אין חפניו כלי.”
פשט:
אדם לא יכול למלא את ידיו במים ולשפוך על ידי חברו — ידיים אינן כלי.
—
הלכה — כלי שנשבר / כלי שאינו מחזיק רביעית
לשון הרמב״ם:
“כלי שנשבר אינו כלי… כל הכלים נוטלין מהם לידים אפילו כלי גללים וכלי אדמה ובלבד שיהיו שלמים ואינם שבורים.”
“כלי שאינו מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים — אפילו הוא שופך פעמיים.”
פשט:
כלי שבור אינו כלי. כל סוגי הכלים כשרים — אפילו כלי גללים וכלי אדמה — רק שיהיו שלמים.
חידוש:
זה חידוש מיוחד — כבר למדנו ששיעור הרביעית במים יכול להיות “מעט מעט.” אבל הכלי עצמו חייב להחזיק רביעית. כלומר: הרביעית היא לא רק שיעור במים, אלא גם שיעור בכלי. צריך להיות כלי חשוב שמחזיק רביעית.
—
הלכה — הנותן: מי שופך
לשון הרמב״ם:
“הכל כשרין ליטול לידים אפילו חרש שוטה וקטן.” הרמב״ם גם אומר שאפילו קוף יכול לשפוך — כי לא צריך להיות בר דעת.
חידוש — הראב״ד חולק:
בגמרא כתוב שצריך להיות כח אדם. קוף אינו “בכלל תורת אדם.” לשונו: “הייתי אומר שקוף אינו בכלל תורת אדם ולא רצה הקב״ה שיטול אדם ידיו מן הקוף.” חרש שוטה וקטן אינם בעיה כי הם אדם — “יש להם מעשה ואין להם מחשבה.” הראב״ד לא רצה להכניס ראיה שקוף הוא אדם.
—
הלכה — כשאין מי שני לשפוך
לשון הרמב״ם:
“ואם אין שם אחר, מניח הכלי במרפק ויוצק על ידו… או נוטל ידו אחת ויוצק בזו על זו.”
פשט:
אם אין שני, מניחים את הכלי בין הברכיים (או במרפק) ודוחפים אותו ברגל שישפוך. או רוחצים יד אחת ואז שופכים בה על השנייה.
חידוש:
זה בדיעבד — לכתחילה הדרך הרגילה היא שאחד שופך לשני.
—
הלכה — שוקת (שוקת לבהמות) וכח גברא
לשון הרמב״ם:
“הניח ידו בשוקת ועברו המים ושטפו את ידו, לא עלתה לו נטילה, שאין כאן נתינה על ידו” — אבל “אם היה ידו קרובה לשפיכת הדלי עד שתגיע המים שוותה על ידו מכח נתינתו של אדם” — זה כשר.
פשט:
שוקת היא תעלת מים ארוכה שבה שופכים מים (כמו שרבקה עשתה — “ותדלה ותשק את הגמלים”) והמים זורמים דרכה. אם מישהו מכניס את ידו באמצע השוקת והמים זורמים דרכה — זה לא תקף כי חסר “נתינה על ידו” (כח גברא). אבל קרוב להתחלה שבה האדם שופך — זה כשר כי המים עדיין באים מכח נתינתו של אדם.
חידוש:
שאלה מעשית על כיורים אוטומטיים (כיורים ללא מגע): כשאדם מכניס את ידו וזה מפעיל את המים, זה אולי דומה ל״גלגל” — האדם גורם למים לזרום דרך פעולתו. צריך עדיין לחשוב אם זה מספיק “כח גברא.”
—
[דיגרסיה: נטילת ידים מכיור/ברז]
דיון ארוך יותר האם אפשר לרחוץ נטילת ידים מכיור (ברז):
שאלה 1 — כח אדם: האם מי שפותח את הברז פירושו שהוא שופך בכח אדם? הטענה היא שכן — בדיוק כמו לעניין שבת, פתיחת מתג היא מעשה של האדם (מדליק אש). אם כך, למה פתיחת ברז לא תיחשב כח אדם?
שאלה 2 — כלי: זו הבעיה העיקרית — כיור אינו כלי. צריך כלי לנטילת ידים. איפה הכלי בכיור? איפה שהוא במערכת יש כלי (מיכל, טנק), אבל האם זה נחשב — זו שאלה.
השוואה לכיור במקדש: הכיור במקדש גם היה כך שהכהן פתח ברז ומים נשפכו. אבל הכיור היה כלי גדול. זה שונה מכיור מודרני.
שאלה 3 — ניכח: אם כמה אנשים עומדים בתור והברז כבר פתוח — האם זה אומר שמישהו שופך עליהם, או שזה זורם מעצמו?
מסקנה: הציבור נוהג מאוד שצריך כוס (כלי) ליד הכיור. זה הסימן של מטבח יהודי — גוי גם רוחץ ידיים אבל אין לו כוס, כי הוא לא מבין שצריך כלי.
[דיגרסיה — כוס לעומת כיור ו״ניתוק” משכל הישר:] אנשים כל כך רגילים לכוס שזה הופך ל״גזירת הכתוב” מנותק משכל הישר. דוגמה מקורונה — אנשים התאספו ורחצו מים אחרונים (בגלל חשש סכנה ממלח סדומית) בזמן שהסכנה האמיתית הייתה להתאסף עם אנשים. זה מראה איך אנשים “ניתקו” הלכה ממציאות. צריך לראות אם הכוס הוא באמת דין ממש או חומרה.
—
הלכה — ספק בנטילת ידים
לשון הרמב״ם:
ספק אם עשו מלאכה במים, ספק ברביעית, ספק אם המים טהורים או טמאים — “ספיקא טהור, שכל ספק שבטהרת ידים טהור.”
פשט:
כל הספקות בנטילת ידים נפסקים לקולא — טהור.
חידושים:
1) לא רק ספיקא דרבנן לקולא:
לכאורה זה פשוט ספיקא דרבנן לקולא. אבל נראה שהרמב״ם מתכוון לדין מיוחד — קולא נוספת בטהרת ידים, לא רק הכלל של ספיקא דרבנן.
2) הראב״ד חולק:
“אמר אברהם, ובכל זה, אם יש לו מים אחרים יטול ידיו… ואם אין לו מים אחרים יטול ידיו במים אלו, להוציא עצמו מן הספק.” הראב״ד מתכוון: כן, הלכתית אתה טהור, אבל למעשה — אם יש לך מים אחרים, רחץ בהם, “להוציא עצמו מן הספק.”
3) ההבדל בין רמב״ם וראב״ד:
הרמב״ם סובר שכשחז״ל פסקו “כל ספק בטהרת ידים טהור,” זו פסיקה גמורה — אתה כבר לא בספק, ההלכה הוציאה אותך. הראב״ד מסתכל יותר מעשית: כן, ההלכה הוציאה אותך, אבל אתה עדיין בספק מציאותי — אם קל לצאת מהספק, צריך. הכסף משנה מביא ראיה מהגמרא שהראב״ד טועה.
—
הלכה — הבדלים בין מים ראשונים ומים אחרונים
1) כיוון הידיים
מים ראשונים — “צריך שיגביה ידיו למעלה” — הידיים יהיו כלפי מעלה, כדי “שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו” — שהמים לא יזרמו לחלק לא רחוץ של היד, יתלכלכו שם, ויחזרו לחלק הנקי.
מים אחרונים — “שישפיל ידיו למטה” — כלפי מטה, “כדי שיצא כל כח המלח שעל ידיו” — שהמלח יזרום למטה ולא יחזור על הידיים.
חידוש: היום, כששופכים הרבה מים, הדין של חוץ לפרק פחות רלוונטי למעשה. אבל הדין נשאר כי “ידיעת המסקנא” — מה שיודעים שזה יכול להתלכלך — גם לא ודאי, אלא חשש.
2) על גבי כלי או קרקע
מים ראשונים — “נטולין בין על גבי כלי בין על גבי קרקע.” מים אחרונים — “אין נוטלין אלא על גבי כלי” — כדי לשפוך אחר כך במקום ספציפי, כי לא רוצים שהמלח (או רוח רעה, כמו שהגמרא אומרת) יתגלגל על הקרקע.
3) טמפרטורה
מים ראשונים — “בין בחמין בין בצונן.” מים אחרונים — לא בחמין.
חידוש (רמ״א): האיסור של חמין במים אחרונים אינו בגלל הטמפרטורה כשלעצמה, אלא בגלל נוחות — אם המים כל כך חמים שאי אפשר לשפשף את הידיים (נכווים), זה לא טוב. אבל מעט חמים — כן.
—
הלכה — שמירת ידים שחרית: נטילה אחת לכל היום
לשון הרמב״ם:
“נוטל ידיו שחרית ומשמרן לכל היום, והן לצורך אכילה, ליטול ידיו לכל אכילה ואכילה” — אם אדם רוחץ בבוקר ושומר על ידיו, הוא יכול לסמוך על זה לכל היום. אבל אם הוא מסיח דעת, צריך לרחוץ לפני כל אכילה.
פשט:
בבוקר הידיים מתלכלכות משינה (נגעו במקומות בלילה). ברגע שרוחצים, אפשר לעשות “תנאי” שהיום נשארים נקיים — בין לאכילה בין לתפילה.
חידוש:
הרמב״ם מתכוון שההיתר הוא רק למי שנזהר ממש — הוא לא שוכח. אבל אם הוא מסיח דעת, צריך לרחוץ לפני כל אכילה בנפרד.
—
הלכה — לוט ידיו (כיסוי הידיים)
לשון הרמב״ם:
“לוט ידיו במפה, אוכל ושותה… אפילו שלא נטל ידיו” — אפשר לאכול עם מפית/כפפות בלי נטילת ידים.
פשט:
מכיוון שהטעם לנטילה הוא שידיים מלוכלכות לא יגעו באוכל — אם מפית מפרידה, זה מספיק.
חידוש:
הרמב״ם סובר שההיתר של לוט ידיו הוא רק לאוכלי תרומה (שנזהרים). לאדם רגיל לא סומכים — הוא ישכח איפה שהוא ויאכל בידיים המלוכלכות.
—
הלכה — מאכיל לאחרים
לשון הרמב״ם:
“מאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים” — מי שנותן לאכול לא צריך לרחוץ. “אבל האוכל צריכה נטילת ידים, אפילו אינו נוגע במאכל אלא אחר נותן לתוך פיו” — האוכל צריך לרחוץ אפילו הוא לא נוגע באוכל.
חידוש — קושיא קשה:
אם הטעם לנטילת ידים הוא ניקיון — שידיים מלוכלכות לא יקלקלו את האוכל — למה האוכל צריך לרחוץ כשהוא לא נוגע באוכל? הרי הפה הוא העיקר, לא האוכל! מעלים שאין תירוץ לזה.
סברה מעשית מוצעת: אדם שאוכל במזלג, כשיש לו קשיים, הוא זורק את המזלג ואוכל בידיים — לכן לא סומכים.
—
הלכה — אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו
לשון הרמב״ם:
“אסור להאכיל מי שאין נטל ידיו, אפילו הוא נותן לתוך פיו.”
פשט:
אסור להאכיל מי שלא רחץ ידיים, אפילו מכניסים לו את האוכל לפה — כי נטילת ידים היא דין על האוכל (האוכל), לא רק על המאכל.
—
הלכה — אסור לזלזל בנטילת ידים / מעשה רבי עקיבא
לשון הרמב״ם:
“אסור לזלזל בנטילת ידים. וציוו הרבה חכמים על נטילת ידים והחזירו על הדבר. עד כדי כך שאפילו אין לו מים אלא כדי שתיה” — יקח מעט מזה לרחוץ, “ואחר כך אוכל ושותה מה שנשאר.”
פשט:
אפילו כשיש רק מים לשתייה, צריך לקחת מעט לנטילת ידים.
חידושים:
1) מקור — מעשה רבי עקיבא:
רבי עקיבא היה בבית האסורים, תלמידו רבי יהושע הגרסי הביא לו מעט מים. רבי עקיבא רצה לרחוץ בהם את ידיו. אמרו לו: אין לך מספיק לשתות
! הוא ענה: “מוטב אמות מיתת עצמי ואל אעבור על דברי חברי.”
2) חידוש בפשט של “דברי חברי”:
הלשון “על דברי חברי” (לא “על דברי חכמים” או “על ההלכה”) מראה שרבי עקיבא אולי לא היה מחויב בנטילת ידים (הוא לא היה צריך לאכול). הוא עשה זאת כי “חברי” — מנהיגי החכמים, שלמה המלך — כך ציוו. זו מידת חסידות, לא חיוב. ה״חברים” הם החכמים שתיקנו נטילת ידים לחולין, שהיה בערך בתקופת רבי עקיבא.
3) הרמב״ם מבין בבירור שזה לא היה פיקוח נפש:
האדם לא היה מת — הוא היה רעב באותו יום, וכאדם זקן זה קשה, אבל זו לא סכנת חיים. לכן אפשר לראות מכאן כמה חשובה נטילת ידים — שרבי עקיבא היה מוסר נפש על זה אפילו בלי חיוב מחמיר.
4) קושיית בית יוסף — מדוע השולחן ערוך לא פוסק כרמב״ם:
בית יוסף סובר שזו רק חומרה של רבי עקיבא, לא הלכה לכל אחד. אפשר אפילו לומר שזה היה כל החידוש של נטילת ידים לחולין — צריך לחזק את הגזירה החדשה, אבל יהודי רגיל לא צריך ללכת כל כך רחוק.
5) הרמב״ם סובר שכל יהודי יכול להיות בבחינת רבי עקיבא:
לכן הוא פוסק זאת כהלכה לכולם, לא רק כמעשה של יחיד. הרמב״ם הוא “תלמיד של רבי שמעון בר יוחאי” (תלמיד של רבי עקיבא), והרבה דברים ברמב״ם מתאימים לזוהר — יש ספרים שמראים את הקשר החזק בין תורת הרמב״ם ותורת רשב״י.
6) שיטת הרמב״ם — מעשיות כהלכה:
הרמב״ם לעתים קרובות לקח מעשיות מהגמרא והבין שהן הלכה למעשה. אפשר לטעון להיפך — שאם כך, אפשר לומר שהרבה רמב״מים הם “רק מעשיות.” אבל הרמב״ם לא כתב הלכה שצריך ממש להצטער — הוא לא אומר כמה צריך לסבול. הוא משתמש במעשה רק כדי להראות את חשיבות נטילת ידים. גם הרמב״ם מבין ש״מיתה עצמה” (במעשה) היא גוזמא. אפילו על מצוה צריך רק לתת שליש ממונו — אז לא פשוט שזה חיוב גמור, אלא הראיה של חשיבות.
—
הלכה — ניגוב ידים אחרי נטילת ידים
לשון הרמב״ם:
“צריך אדם ליטול ידיו” — אחרי הרחיצה צריך לנגב את הידיים. “וכל האוכל בלא ניגוב ידיו הרי זה כאוכל לחם טמא.”
פשט:
אי אפשר להישאר עם ידיים רטובות אחרי נטילה — צריך לנגב אותן. מי שאוכל בלי ניגוב הוא כאילו אוכל לחם טמא.
חידושים:
1) קשר לדין של מים חוזרים:
דין הניגוב מתאים היטב לדין הקודם שמים לא יחזרו על הידיים — כי אם מנגבים מיד, זה ממילא לא בעיה.
2) “טמא” פירושו כאן מגעיל:
המילה “טמא” לא תמיד אומרת טומאה במובן הטכני — כאן זה אומר מגעיל, כי אכילה בידיים רטובות הופכת את האוכל לרטוב ולא נעים. “כאילו טמא.”
—
הלכה — ניגוב במים אחרונים
לשון הרמב״ם:
“כל הנוטל ידיו אחרונות” — גם במים אחרונים צריך לנגב.
חידוש:
גם במים אחרונים, שבהם לא צריך כלי, צריך בכל זאת לנגב את הידיים — אסור לברך בידיים מלוכלכות או רטובות.
—
הלכה — תיכף לנטילה ברכה (מים אחרונים מיד לפני ברכת המזון)
לשון הרמב״ם:
“ותיכף לנטילת ידים מתחילין בברכת המזון, שלא יפסיק בין הנטילה והברכה.”
פשט:
מיד אחרי מים אחרונים צריך להתחיל לברך, בלי הפסק ביניהם.
חידושים:
1) לא “על נהרות” או “שיר המעלות” אחרי מים אחרונים:
הרמב״ם מתכוון שלא לומר פסוקים (כמו “על נהרות בבל” או “שיר המעלות”) בין מים אחרונים לברכת המזון. אם רוצים לומר אותם, יאמרו לפני מים אחרונים. רק אחר כך לעשות מים אחרונים, ומיד לברך.
2) הטעם:
כל מטרת מים אחרונים היא לברך בידיים נקיות — ממילא זה צריך להיות אחד אחרי השני, בלי הפסק. זה הפשט הפשוט ברמב״ם.
—
עד כאן פרק ו׳ מהלכות ברכות.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות ברכות פרק ו׳ – הלכות נטילת ידים
פתיחה והכרזות
אחת שתיים שלוש. רבותי, אנחנו לומדים רמב״ם הלכות ברכות פרק ו׳. אנחנו הולכים ללמוד הלכות נטילת ידים בספר אהבה.
לפני שנמשיך ללמוד צריך להזכיר לשבח את הספונסר החשוב של השיעור שלנו, תומך התורה הגדול הרב רבי יואל ורצברגר.
ועכשיו במיוחד לכבוד ימי הקמפיין שמגיע עכשיו, רוצים אנחנו להזכיר ולבקש מכל המאזינים שיתקשרו חמים. אנחנו נהיה שותפים בקמפיין לטובת בית המדרש אוהל למחשבה, בית המדרש של ידידי הרב הגאון רבי יצחק, ובית המדרש שבו אנחנו לומדים את השיעור.
עוד אם מישהו רוצה להתחייב לעזור, לסייע לעשות צוות, או לסייע בכלל, יכול לפנות אלינו, אליי, לאחד מהגבאים. לא אליי, הם הולכים לאחד מהגבאים האחרים של רבי יצחק. רבי יואל הוא הגבאי, הוא הרבי.
גם מפיצים את השיעור. אם אתה יודע על חבר שהיה נהנה מאוד משיעור כזה ייחודי, ברוך השם שאנשים נהנים מאוד, ולא לדבר על מה שאני לא שמעתי עד היום.
אומר רבי יצחק, לכל יהודי יש חיוב ללמוד תורה. זה… כשלאנשים אין זמן ללמוד, או ללמוד לבד, בוודאי יוצאים בשליחת השיעור הלאה שהוא שמע. אומר רבי יצחק, בשבילי הכל חיוב, אני יודע שכל הדברים האלה הם מצווה כזו. איך? אני עושה מהכל חיוב. מחייבים אותי לשלוח את השיעור הלאה, להציע שיהיה. אפשר למצוא היתר. אם עושים הלכות, אם שמים על תורה, זה כך. אם ארבעה אנשים התחילו לראות, והם התחילו ללמוד, ואם הם הפסיקו. אי אפשר להיות כך עם יהודים. צריך להבין באופן כללי, שיפיצו את השיעור שלנו. זה יגרום לנו ללמוד טוב יותר, וזה יזכה עוד יהודים.
הקדמה: למה עומדות הלכות נטילת ידים בהלכות ברכות
טוב מאוד. אנחנו לומדים עכשיו הלכות נטילת ידים, שהרמב״ם הכניס אותן בהלכות ברכות ידים וברכת המזון, כי לפני האכילה, זה כבר לא מחובר לברכת המזון, זה לאכילה, אבל יש יותר מאסמכתא. כאן כאילו הלכות ברכות. אולי יכול להיות הלכות ברכות מברכות אחרות, נכון?
נעשה לי דבר מעניין, כי כבר היה לנו קודם הלכות ונטילת ידים… והוא אפילו הזכיר את ברוך אשר מצוות עשה מן התורה, נטילת ידים קודם בהלכות קריאת שמע נדמה לי, כן, כשעמדנו על קימה שצריך לרחוץ ידיים לפני קריאת שמע וכן הלאה, או לפני התפילה? אה, לפני התפילה עמד שאחד מעשרת הדברים שצריך להיות בשעת תפילה הוא טהרת ידיים.
אבל מכאן הרמב״ם מאריך, יכול להיות שבאכילה זה יותר חשוב, ויכול להיות שבאכילה יש שתי נטילות ידיים, יש נטילת ידיים לפני האכילה, ויש סוג נוסף של נטילת ידיים אחרי האכילה, ממילא הכניסו כאן את כל פרטי ההלכות של הלכות נטילת ידים.
הלכה א: כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף
לשון הרמב״ם
אומר הרמב״ם, “כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא”, כל מי שאוכל את הפת שכבר למדנו בפרק ד׳ נדמה לי, מה זה פת? פת זה משהו שעושים צורת פת מחמשת מיני דגן, כשעושים המוציא, “דבר זה צריך נטילת ידים תחלה וסוף”, צריך נטילת ידיים לפני האכילה, וסוף אחרי האכילה לפני הברכה.
דיון: האם פת הבאה בכיסנין שקובעים עליו סעודה צריך גם נטילת ידיים
דובר 1: יש לי ממך שאלה, אם מישהו אוכל פת הבאה בכיסנין והוא קובע עליו סעודה, האם הוא צריך גם נטילת ידיים? הרמב״ם אומר רק אם עושים המוציא.
דובר 2: לא, אני שואל אותך, מה זה פת? הוא מתכוון גם לזה? יכול להיות שעושים עליו ברכת המזון, אבל בוודאי לא המוציא.
דובר 1: לא, בוודאי עושים… מה למדנו שני פרקים אחורה? שוב, מה למדנו על פת? פת הבאה בכיסנין, אם קובעים סעודה…
דובר 2: כן, זה למדנו שלושה פרקים אחורה, סליחה, נכון? עושים מזונות, “ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא”, אם עושים קביעות סעודה עושים המוציא.
דובר 1: נו, זה נקרא פת, אני שואל, זה עדיין נקרא פת? הרמב״ם, כשהוא כותב פת, הוא מתכוון גם לזה? הוא לא אומר רק פת, הוא אומר “הפת שמברכין עליו המוציא”, אז יכול להיות שהוא מתכוון דווקא לדין שלך.
דובר 2: אני שואל אותך האם משמע שאפשר להכניס את זה בשני הכיוונים. אני לא יודע מה הפירוש. יכול להיות שפעם זה לא נקרא פת, גם לא קביעות סעודה, וממילא זה לא נקרא משהו שצריך לפני זה להיות טרחה גדולה מזה. זה טוב מזה שכן קביעות סעודה.
זאת אומרת, במילים אחרות, יש סוג “מוזר” של פת, שהוא פת שאין קובעין עליו סעודה, מברכין עליו המוציא. אוקיי, אחר כך נראה קצת יותר ברור על מה צריך. הוא הולך להביא כאן פירות ודברים אחרים.
דובר 2: כן, אבל זה לא כתוב שם. הסתכלתי קצת קודם. בוא נראה האם הוא אומר משהו פת שמברכין עליו המוציא. אני סקרן האם זה כתוב כאן. אני לא רואה את זה, לא ברור. מבין? צריך להיות מדייק.
אף על פי שהוא פת חולין
כן, אומר הרמב״ם, “אף על פי שהוא פת חולין”. המקורי, עיקר המצווה של נטילת ידיים היה כשבעיקר היו צריכים לשים לב לטומאה וטהרה ולניקיון, כשהיה נוגע לתרומה ולקדשים. אומר הרמב״ם, אפילו זה פת חולין, יש גם מצווה של נטילת ידיים, חיוב של נטילת ידיים.
אף על פי שאין ידיו מלוכלכות
אומר הרמב״ם, “אף על פי שאין ידיו מלוכלכות”. עיקר הדין, הרמב״ם במקומות אחרים מסביר שהדין של נטילת ידיים הוא גדר של טהרה. מאחר והידיים הם משהו שתמיד עסקניות, אנשים תמיד עושים דברים עם הידיים, וניקיון הוא דבר כל כך חשוב, זה כל כך חשוב ונכבד לאדם, במיוחד לתפילה, לעשות כל דבר שבקדושה, ממילא יש מצווה של נטילת ידיים.
אומר עכשיו הרמב״ם, “אף על פי שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה”. עיקר המצווה היא כדי להיות נקי, אבל פעם שעשו את המצווה, עשו אותה באופן לא פלוג. כל אחד צריך לרחוץ את הידיים, אפילו הוא לא יודע שהידיים שלו טמאות.
היסוד של חזקת סתם ידים
הדרך איך לומר את זה היא שיש חזקה על ידיים שהן סתם ידיים. סתם ידיים זה לא אומר שאתה יודע שזה מלוכלך. אם אתה יודע שזה מלוכלך זה ודאי על תרומה צריך, ונראה מיד שאולי גם על חולין גם.
כי הגזירה, זה אומר ששלמה המלך עשה גזירה על ידיים, שכל הידיים, סתם ידיים, נקראות שניות לטומאה. זה חידוש, על פי ההלכה, מעיקר הדין מדאורייתא אין דבר כזה טומאת ידיים. יש אדם שהוא טמא, יש אדם שהוא לא טמא. יש פסוק שקצת משמעות, אבל בחיים אין דבר כזה. סתם ידיים, מכיוון שהן נוגעות בדברים אחרים, יש להן דין שני לטומאה. אבל זה בפשטות רק חכמים רצו לכבוד זה, רק ביום טוב.
תקנת שלמה המלך ותקנת הקנאים
ונטילת ידיים, זו תקנת שלמה המלך. ונטילת ידיים היא דווקא, כי שלמה המלך לא הביא את הפתרונות. גם בעירוב שלמה המלך עשה את הגזירה, והחכמים הוסיפו את הפתרונות. אפשר לומר את שניהם. כי זה גם נטילת ידיים, נראה מיד שיש נטילת ידיים. אני חושב ששלמה המלך גם נתן את העצה. אני לא יודע אם הוא באמת נתן את העצה.
אבל על כל פנים, זה בוודאי ששלמה המלך רק עשה לקודש. אחר כך הקנאים אמרו שאפילו כשאוכלים חולין יהיה אותו דין. בקודש היה הדין שאפילו אתה לא יודע שזה מלוכלך, אתה לא יודע שזה טמא, רוחצים את הידיים. עשו תקנה, מכיוון שהגזירה הייתה שלא לחלק, שכאשר אותו כהן אוכל פעם, או לא כהן דווקא, ישראל אוכל פעם חולין פעם קודש, באופן מותר, ממילא אומרים שאפילו כשהוא אוכל חולין ירחץ כדי שיהיה לו שמירה לקודש. אפילו כשכבר מחולל הקודש, צריך לרחוץ, כי עשו פעם גזירה על חולין.
דיון: מה הטעם של נטילת ידיים – סרך תרומה או ניקיון
זו עוד שאלה. יש שיטה בגמרא שאומרת למה יש את התקנה שהחכמים עשו אחר כך שאפילו כשאוכלים חולין יעשו נטילת ידיים? יש מי שאמרו שזה משום סרך תרומה, שאולי יאכל תרומה. אף על פי שאנחנו לא מבינים, ישראל לא אוכל לעולם תרומה, זה מאוד קשה להבין את זה. ישראל יש מעשר שני, משהו שצריך להיות טהרה. נו, ולא אוכלים קודש. אני מתכוון, אתה צריך לדעת קצת את ההלכה.
והרמב״ם מביא במקומות אחרים עוד, ובגמרא משמע שיש שיטה אחרת שאומרת שזה לא בגלל סרך תרומה, אלא סתם ענין של ניקיון. זה לא דבר יפה שאדם יאכל אוכל מלוכלך, שיאכל את הלכלוך.
על כל פנים, מכיוון שיש לנו חזקה – זו הייתה תקנת שלמה המלך – מכיוון שעשו חזקה שהידיים מלוכלכות, אפילו אתה לא יודע, יכול להיות שנגעת ולא תפסת, ממילא צריך לנקות את הידיים לפני שרוחצים, לפני שאוכלים, כדי שלא לאכול לכלוך.
זה הדבר הפשוט. אני לא הייתי אומר כך. לפי מה שאתה אומר, היה יותר שזה שייך להלכות איסורי אכילה, מאכלות אסורות. עושים גדר כזה שלא לאכול דברים מלוכלכים. דברים או דברים לא טובים עם הידיים שלך. אבל אני לא הייתי אומר כך, כי הרי גם מחויבים לקריאת שמע ולתפילה. זה ענין שאדם יהיו לו ידיים נקיות בכל דבר שבקדושה.
דובר 2: דברים שבקדושה… כי אתה הולך לאכול סעודה… כי זה מגעיל לאכול לכלוך. תסתכל ברמב״ם, הוא אומר את לשון הרמב״ם.
דובר 1: אבל אם כך הלכות נטילת ידיים היו שייכות לגמרי להלכות מאכלות אסורות. זה שייך, זה לא שייך לשום דין בהלכות מאכלות, לא דברים אסורים. זה לא לכלוך.
דובר 2: אבל זה גדר במאכלות אסורות. זה משהו שלא רוצים שתאכל.
דובר 1: טוב מאוד, בוודאי לא רוצה להתלכלך עם האוכל. כי אתה אוכל גם עם הידיים שלך. אם היו אוכלים אוכל לא עם הידיים, לא היה את הבעיה. המזלג כן, אבל עם הידיים, אם מכסים את הידיים, לא צריך נטילת ידיים. אתה אוכל אוכל עם הידיים, הלכלוך מהידיים עובר לאוכל. התפילה היא דברים אחרים. כשאוכלים צריך להיות נקי. אבל הכל בנוי על אותה חזקה שידיים באופן כללי, אנחנו סומכים שסתם ידיים מלוכלכות.
מה זה אומר? אני לא יודע. אני לא רואה שסתם ידיים מלוכלכות. אז צריך לשאול. זה שאלות אחרות, עוד תבוא הלכה לזה.
מה זה אומר “סתם ידיים מלוכלכות”
מה זה אומר סתם ידיים מלוכלכות? מלוכלך לא אומר שזה מרוח. אבל האנשים שלנו גם נעשו יותר רגישים. מלוכלך אומר שהידיים שלך לא נקיות. שלא היית תופס לחם, כי לחם קולט מאוד בקלות כל חיידק, כל דבר שיש לך על הידיים שלך. לא כתוב חיידקים, כתוב לכלוך.
שוב, אם נקי לגמרי באופן כמו שאתה אומר שלא מוציא דעת, אתה צודק. אבל אדם שעובד, הוא מסתובב נקי בבית, ברוך השם, הקב״ה עושה אתה בן יששכר. אצל הזבולונים, או האנשים שעובדים פיזית, או האנשים שעובדים בבית, קורה, נעשים לעתים קרובות מלוכלכים, ונטילת ידיים הגיונית.
אוקיי, זו ההכרעה של ההלכה שצריך לרחוץ את הידיים. רק אמרו לי שהתקנה של שלמה המלך היא העיקר שצריך לחשוב שבדרך כלל ידיים מלוכלכות. השאלה היא רק לגבי מה צריך לחשוש לזה. הרבנים, רבנים מאוחרים יותר, אמרו שצריך לחשוש סתם לאכילה גם.
כאן כתוב למשל שלתפילה זה עוד יותר בסיסי. ההלכה של תפילה צריך להיות נטילת ידיים. זה בנוי גם על אותה הלכה של טומאת ידיים, אבל אני לא יודע אם זה לא היה קודם. אני לא יודע, זו הלכה אחרת.
הלכה א (המשך): וכן כל דבר שטיבולו במשקה
נמשיך הלאה. “וכן כל דבר שטיבולו במשקה”, דבר שאוכלים טבול במשקים, “צריך נטילת ידים תחילה”. מלבד הלחם, גם משהו שאוכלים באופן שהוא אוכל ומשקה ביחד, צריכים נטילת ידים תחילה. אני מתכוון כי אז נדבק יותר בקלות או מה? זה סוג כזה של דבר.
זה אתה יכול לומר אם חושבים על הענין של… כן, אם חושבים על הענין של ניקיון. או אם חושבים על הענין של טומאה, כי זה מקבל טומאה אז.
פרק ו: נטילת ידיים — דבר שטיבולו במשקה, ברכה על נטילת ידיים, מים אחרונים, ומים אמצעיים
הלכה א (המשך) — דבר שטיבולו במשקה: מנהג הרמב״ם לעומת מנהג אשכנז
דובר 1:
אבל אני אומר, אם הענין של ניקיון, יכול להיות פרי נשאר – אתה אוכל אותו, אתה שם את הפרי בפה, אתה אוכל אותו. אחרי הטבילה במשקה, היד שלך נרטבת בלחות, ויכול להיות לכלוך גדול יותר.
למעשה, המנהג שלנו הוא לא לעשות, לא לרחוץ את הידיים על דבר שטיבולו במשקה, אלא בכרפס בסדר בלי ברכה. למה עושים בלי ברכה? כי אנחנו מתנהגים כבר כל השנה לא לעשות ברכה. בעצם צריך לעשות ברכה גם.
והתוספות אמרו שהסיבה היא, מכיוון שההלכה היא רק משום טומאה – זאת אומרת הם לא הסכימו עם אלה שיכלו ללמוד את זה גם משום ניקיון. אולי נטילת ידיים עצמה גם… כן, אבל זו כבר גזירה נוספת. אמרו התוספות שלא נוהגים לעשות את זה.
אבל מדין הרמב״ם, יודע מה המנהג של הרמב״ם? מנהג הרמב״ם הוא לרחוץ על כל דבר שטיבולו במשקה, וממילא מנהג הרמב״ם הוא גם לעשות על נטילת ידיים באורחץ בסדר. זה לא לומר שנטילת ידיים היא רק שיטת תוספות שרוב יהודים אשכנזים נוהגים.
וכדי שלא ישאלו התינוקות, אולי לא צריך לומר. הרמב״מיסטים, הילדים שלהם רמב״מיסטים, הם לא צריכים לשאול דברים. אולי פעם בשנה יספרו לילדים זו תקנת חכמים של דבר שטבולו במשקה. סתם דבר טוב, סתם חלק מהתורה.
או אפשר ללמוד הלכות אחרות? מה זה אומר הלכות אחרות? אתה עושה את זה בכל מקרה, זה מתלמד לילדים. אפשר לומר לילדים שיש כן שיטה של דבר שטבולו במשקה. זו לא שיטה, זה דין, זו תקנת חכמים. יש מי שלומדים שהיום זה לא נוגע, היום לא נוהגים בזה. לכל הדעות יש תקנה כזו.
ראיתי הרבה יהודים ישרים שמקפידים על זה כבר. טבילה במשקה? כן, בוודאי.
דיסקוסיה: מה זה אומר טבילה במשקה למעשה?
דובר 2:
מה זה אומר טבילה במשקה? למשל, מישהו אוכל… אני לא יודע, אוכלים… אם טובלים את זה, כן. מדברים על יהודים ישרים. או טובלים ירק במרק, כך שאוכלים את זה דבר כזה, כן.
דובר 1:
לא, אבל מה זה קשור לנטילת ידיים?
דובר 2:
לא, שמישהו אוכל… שמים חתיכת חלה ב…
דובר 1:
אוקיי, חלה הוא רחץ בכל מקרה.
דובר 2:
שמים חתיכת רול במרק, אוכל את זה, זה דבר שטיבולו במשקה. או כל דבר, או אנשים עושים צלחת כזו ושמים טבילות עם ירקות, אני יודע.
הלכה ב — ברכה על נטילת ידיים: “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים”
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, “כל הנוטל ידיו”, מי שרוחץ, “בין” — אומר הרמב״ם, למה אנחנו רוחצים? אנחנו מדברים כאן באמצע הלכות ברכות, מדברים לאכילה, אבל קודם למדנו קריאת שמע ותפילה. על כל אלה יש ברכה תחילה, “אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים”.
כבר חישבו קודם את… אז הוא עושה את הברכה? הוא אמר קודם שזו רשות. “מצות חכמים היא” — זה מיד נעשה קשה על הרמב״ם. הרמב״ם לא הביא כאן פסוק שזה דאורייתא לרחוץ.
יש שיטות שזה דאורייתא, ולומדים את זה מ…
דובר 2:
לא, זה למדנו עכשיו, שלכל הדעות זה מדרבנן.
דובר 1:
כן, הרמב״ם אומר ברור, אבל בגמרא יש שיטה ש״והתקדשתם” או דברים אחרים, אבל זה יותר רמזים. אבל המצווה היא בעיקר מצווה דרבנן.
תרגום לעברית
קושיא: איך אומרים “אשר קדשנו במצוותיו” על מצוה דרבנן?
ואם כך, איך אפשר לומר “אשר קדשנו במצוותיו”? אומר הוא, “שהרי זו מצוות חכמים, וציוונו בתורה לשמוע מהם, שנאמר ‘לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך׳, ועל פי התורה אנו שומעים להם”.
הפשט הוא, כשאדם עושה מצוה דרבנן, הוא נותן כבוד לתורה. מדוע הוא עושה את מצוות דרבנן? כי הוא עושה את מצוות הקב״ה, הוא רוצה להתקדש במצוות הקב״ה.
כן, הרמב״ם מאוחר יותר, אני זוכר, מסביר במילים אחרות. כן, בפרק י״ד הרמב״ם מסביר שכאשר אומרים “אשר קדשנו במצוותיו וציונו על נטילת ידים”, צריך לכוון “כל שציונו במצוותיו לשמוע על דברי חכמים, שהם ציוונו על נטילת ידים”. לא ש״ציונו” ישירות אינו נכון, “ציונו” בעקיפין. ציווי הקב״ה הולך באמת על מצוות “לא תסור”, על פי התורה, אומר הרמב״ם כאן.
חידוש: המצווה היא לשמוע דברי חכמים, לא נטילת ידים עצמה
ואני אומר גם את ההשפעה, “אשר קדשנו” פירושו שאנחנו שונים ואנחנו… לפי הרמב״ם זו המצווה כאן. אני אומר, אבל נטילת הידים, אף שהיא דרבנן, היא בכל זאת גם כאן לוקחת את הקדושה, כי נטילה היא על… כמו שאתה אומר, כאן לוקחים קו של נקיות.
אבל לפי מה שהרמב״ם לומד, אפשר ללמוד אחרת, שלפי מה שהרמב״ם לומד, המצווה שיש כאן היא לא מצוות נטילת ידים, זו המצווה לשמוע דברי חכמים, שבכלל תקנותיהם היא מצוות נטילת ידים.
הלכה ב (המשך) — מים אחרונים: אין מברכין עליהם שאינו אלא מפני הסכנה
דובר 1:
מים אחרונים, הוא אמר תחילה וסוף, נוטלים לפני האכילה ואחרי האכילה. המים אחרונים, הוא אמר סוף, המים הסופיים, אין מברכין עליהם, שאינו אלא מפני הסכנה. כי מים אחרונים נעשו מפני הסכנה, כמו שהגמרא אומרת שיש משהו מלח סדומית מסוים שמסתובב באוכל, ויש סכנה אם שמים אותו על העיניים.
הרמב״ם הולך לומר, מילא צריך ליטול, אבל ברכה אנחנו לא עושים, כי מה המצווה? זה בגלל סכנה.
חידוש: למה לא עושים ברכה על מים אחרונים — סכנה לא צריך לשאול
אה, יש לי פשט טוב מאוד. כי כך, כשאדם נזהר מסכנה, שלא יעשה זאת כי כך כתוב בתורה, אלא כי יש סכנה.
דובר 2:
אני שומע.
דובר 1:
כי אם לא, מתחיל ככה, אני יודע, נניח שיש מגיפה גדולה בעולם, אנשים מתים ממגיפה שגורמת לריאות להתפוצץ, ואומרים שצריך להיזהר מאוד, מתחילים להתפלפל, שיהיה דין מגיפה, האם מגיפה צריכה להיות ארבעים איש, וכן הלאה. כי סכנה היא עבורם הכנה לעשות את דבר ה׳, אבל כאן סכנה עצמה היא דבר ה׳.
הקב״ה רוצה “וחי בהם”. מי שמזלזל בסכנה, כי הוא לא עושה עכשיו ברכה. הוא לא אומר שהוא נוטל בגלל שהקב״ה ציווה, הוא נוטל כי יש סכנה. סכנה לא צריך לשאול יותר. ועל זה כתוב “הנשאל הרי זה מגונה” בסכנה. סכנה צריך להיות… מספיק סכנה ואין יותר. סכנה היא הדבר הגרוע ביותר, ועכשיו אתה צריך לחשוב עם ברכה? מהר ליטול, מהר להינצל מהסכנה.
דיון: סכנה צריך להיות יותר נזהר ממנה מתקנת חכמים
דובר 2:
ולפי זה, אני אוביל אותך, מה הפשט שלך?
דובר 1:
לא, לא, לפי מה שאמרתי, ממילא צריך להיות עוד יותר נזהר, לא פחות נזהר כי זו סכנה. לפי הפשט הזה מסתדר מאוד שתי הלשונות, שסכנה צריך להיות יותר נזהר ממנה מתקנת חכמים.
דובר 2:
צריך לחשוב, כי לפי איך שאמרת, כל העניין הוא סכנה, וזה רק הרבה יותר סכנה גדולה.
דובר 1:
כל העניין הוא סכנה כי אתה הולך לאכול לכלוך שלא בריא לך, זה לא טוב לך. זו ממש סכנה יותר ישירה. אבל זו אותה קטגוריה.
דובר 2:
נקיות עם סכנה זה לא אותו דבר. נקיות היא עדינות, אבל זה עוד הרבה יותר סכנה גדולה.
דובר 1:
כן, לכלוך, אתה לא מת. אני מתכוון, שדוד המלך עליו השלום החכמים הבינו שזו ממש סכנה.
מים אחרונים היום — האם זה נוגע
צריך לדעת היום, מי שנוטל מים אחרונים היום, לכאורה לא צריך יותר, כי לא יודעים על מלח סדומית. אבל יודע מה עושה כך? לא כתוב רק כך, זה לא אני אומר כך, לא כתוב רק כך שלא צריך.
מי שנוטל כן, הוא עושה זאת לא מפני הסכנה, הוא עושה זאת סתם כי הוא חושב שכך החכמים תיקנו. ואכן מפני הסכנה זה נשאר תקנה אפילו שלא מפני הסכנה, אבל צריך כבר לעשות ברכה.
דובר 2:
אה, לכאורה לא לעשות ברכה.
דובר 1:
אני אומר אפילו הוא יעשה ברכה, אני לא הייתי אומר שהוא יעשה ברכה, אבל אני אביא לך את זה למים אחרונים.
אפשר גם לומר, אני מבין, כי אתה לא יודע על הסכנה, כבר מישהו מתיר עם הסכנה, אתה עושה זאת לא בגלל “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” על סכנה. אתה עושה זאת לא כי יש סכנה, זה כמו עצה טובה. אתה עושה זאת כאדם, לא כיהודי. אתה לא מיוחד בזה שאתה נוטל מים אחרונים.
דובר 2:
אכן, אכן.
דובר 1:
במים אחרונים, אפילו זה נכון, אפילו הוא אומר שזו נקיות, אבל מי שאינו יהודי, הוא לא כל כך קדוש, לא מתנהג כך. אנחנו מקפידים על נקיות, אבל העולם לא כל כך מקפיד על נקיות. זו רמה גבוהה יותר בנקיות. אבל הנקיות שאתה עושה היא בעצם נקיות של חכמים.
דובר 2:
אני שומע.
דובר 1:
זה לא כל כך רחוק שמי שעושה זאת היום עושה זאת לא, זה כבר לא סכנה יותר.
דובר 2:
לא, אני מסכים איתך.
דיון: למה נוטלים מים אחרונים היום — נקיות או סכנה?
דובר 1:
אבל האמת היא, שוב, למה מי שנוטל מים אחרונים היום, למה הוא נוטל מים אחרונים? האם משום נקיות, זה החילוק. זה דווקא הגיוני, כי באכילה אכן מתלכלכים קצת הידיים. אם כי זה לא לכלוך, זה אוכל, זה לא כמו לפני האכילה שזה מלוכלך.
דובר 2:
לכן אני אומר דווקא את החילוק. אם נעשיתי ממש מלוכלך, לא עוזר הקצת מים אחרונים שאנחנו עושים. לא שופכים רביעית.
דובר 1:
לא, אבל צריך כן לעשות. הלו, אם אני מלוכלך, צריך ללכת ליטול. אנחנו עושים משהו כזה באמצע הדרך.
דובר 2:
אני יודע שקשה לנו.
דובר 1:
אני אומר דווקא מה ההלכה היא. כי אנחנו מדברים על מה שאנשים עושים בבית.
דובר 2:
מה הנקודה היא, שאם מים אחרונים, למה זה מים אחרונים?
דובר 1:
אני רק מסביר. אפילו נאמר שמים אחרונים הם משום נקיות, גם יש דווקא “והתקדשתם והייתם קדושים”, שני ימים מרור הוא כמו מים אחרונים. מזה אומרת הגמרא, אם כך אין כאן מעלה ליטול באמצע הדרך. “והתקדשתם” היא נקיות מסוימת, אתה יכול לברך בידיים נקיות.
אני שואל אותך, אם כך, למה עושים ברכה? זה דווקא אותו דבר כמו מים אחרונים.
דובר 2:
החילוק הוא שזה לא לכלוך, זה דווקא אוכל. זה לא פשוט שזה מלוכלך. זה לא כמו שהלך בחוץ, אני יודע איפה.
דובר 1:
זה חילוק, זו לא סתירה. זו עוד רמה יותר עדינה של… שזה ממש נקי. זו לא סתירה. מה שעושים היום הגיוני, כי עושים פחות, כי זה לא ממש לכלוך, אבל זה שטיפה. זו לא בעיה, מבין?
לפי קבלה יש ענין שיהיה פחות. פשוט, אפילו פשט פשוט, זה דווקא פני תורה ההוא, כי ההוא מתכוון שהחילוק הוא הלכלוך. מבין מה אני אומר? החילוק הוא המים, לא החילוק הוא הלכלוך. החילוק הוא המים, לא החילוק כמה מים משתמשים. אבל לפי חסידות יש ענין בזה. זו לא סתירה.
למעשה, בדרך כלל מי שמקפיד על מים אחרונים יש לו ידיים נקיות כשהם מברכים. זו לא שאלה מובנת מאליה.
הלכה ג — מים אמצעיים (נטילה בין תבשיל לתבשיל)
דובר 1:
טוב. אומר הרמ״א הלאה, מה עם נטילת ידים? לא לפני שמתחילים את כל הסעודה, אלא אם אדם רוצה להחמיר, הוא רוצה לעשות נטילת מים אמצעיים קוראים לזה, נטילת ידים פירושה טפל לטפל, בין שני חלקים של הסעודה. זו רשות. על זה אין מצווה. כי חכמים רק תיקנו לפני ואחרי, אבל הם לא תיקנו באמצע.
כך הולך הראב״ד הקדוש, אומר דווקא, שהגאונים הראשונים אכן עשו ברכה על הרחיצה.
הלכות נטילת ידים: מים אמצעים, נטילה על פירות, מים אחרונים, ושיעורי נטילה
הלכה: מים אמצעים — נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל
אבל אם אדם רוצה להחמיר, הוא רוצה לעשות נטילת מים אמצעיים, קוראים לזה, נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל, בין שני חלקים של הסעודה, זו רשות. על זה אין מצווה, כי החכמים רק תיקנו לפני ואחרי, הם לא תיקנו באמצע.
אבל הראב״ד הקדוש אומר דווקא, לא, על העדה שהיו… זו הייתה מחלוקת הגמרא, אומר הראב״ד שאפשר כן לעשות ברכה “על רחיצת ידים”. הגאונים הראשונים אכן עשו ברכה “על רחיצת ידים”? אבל הם לא נטלו נטילת ידים, הם אמרו רחיצת ידים. צריך לעשות ברכה. מים אחרונים לא צריך, כי אז זה חוזר רק משום סכנה.
אז אם מישהו אוכל צ׳ולנט, אני לא יודע למה הוא לא אוכל עם כף, והוא מתלכלך, לפי השיטה של הראב״ד צריך לעשות ברכה. אם מישהו אוכל דג בידיים, כן, טוב מאוד, לפני שהחסידים אוכלים דג בידיים, אז הוא מחויב, אבל הוא לא עושה ברכה. אז הוא צריך לעשות ברכה בין תבשיל לתבשיל. גם יש דבר אחר, יש מין… מה שהוא אחד מנקיות, כן. רצה נוטל, רצה אינו נוטל. וכך אומר הראב״ד הקדוש. למה אף אחד לא מתנהג כמו הראב״ד? כי הוא לא יודע כך, הראב״ד אומר שצריך לעשות “על רחיצת ידים”.
הלכה ג: נטילת ידים על פירות — “הרי זה מגסי הרוח”
טוב, אומר הרמב״ם, פירות, כל זה שדיברנו היה על פת. אומר הרמב״ם, פירות של חולין, אינו צריך נטילת ידים לא בתחילה ולא בסוף. וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח.
אבל הוא מדבר דווקא על פירות שאינם דבר שטיבולו במשקה. אבל אם אוכלים פירות שהם גם כמו “ידיו שרויות במשקה”, אדם חותך תפוז, נשפך המיץ, יש לו דווקא משקה, וצריך לדעת מה זה דבר שטיבולו במשקה. אם הפשט שלו שהוא אוכל אוכל ומשקה ביחד, הרי לכאורה יש כאן ענין של משקה. משקה חיצוני? כשמשהו שטובלים במשקה, בסדר.
דיון: למה נוטל ידיו על פירות הוא “גס רוח”?
אומר הרמב״ם, פירות של חולין אינו צריך נטילת ידים לא בתחילה ולא בסוף. וכל הנוטל ידיו לפירות, הפשט שהוא עושה חומרא, הוא מראה שהוא יותר דתי ממה שצריך, הרי זה מגסי הרוח. בעל גאווה? אה, טוב. להיזהר מאוד. אסור להיות בעל גאווה. מה שחשוב מאוד, לא להיות יותר דתי מיהודי אחר. מה שראשית כל נזכר הרבה פעמים לא לכל חילוקי דעות ברמב״ם, אסור להיות גס רוח. רבותי, להיזהר מאוד, לא להיות נוטל ידיו על פירות. כן, אני לא מקבל שהוא צריך לא להיות גס רוח. אני לא יודע. בסדר. יש מישהו שאומר שפלוני הוא גס רוח. גם אסור להיות גס רוח.
אז עכשיו הולכים ללמוד את ההלכות של מים אחרונים. אתה לא מסכים שאתה הולך להתנהג לא גס רוח? אז אתה הולך להתנהג כן? לא, אתה יהודי חשוב. מה הפשט באמת? למה נוטל ידיו על פירות… זה בוודאי לא פירושו כי הוא אדם יותר נקי. הכוונה דווקא כשהוא נוטל ידיו על פירות כי הוא חושב שהוא עושה מצווה, הוא לא עושה ברכה, אבל הוא חושב שהוא עושה כאן מצווה. ולמה הוא גס רוח? אפשר לומר שהוא עם הארץ, אפשר לומר שהוא… בסדר, אני לא יודע. זה ענין של יוהרא, נראה.
צריך לדעת, במין הלכה כזו, יכול להיות שהיה מישהו שהיה לו מנהג כזה, ולמעשה אמרו יושב כזה, לא צריך. אולי זה ההקשר של הדבר שהוא יוהרא. בדרך כלל הדבר היה שהיה איזה קולט, איזו חבורה, שהם עשו שם חבורה גסי רוח. היה איזה שם קוד לדתיים שניהלו שם את הרבנות, איזה רב צדיק, איזו חבורה. אבל הרבה פעמים לא צריך אפילו לחשוב, כי התנאים גם היו ראשי ישיבות, ונעשתה שם חבורה שרצו להיות יותר דתיים מראש הישיבה. יכול להיות שהוא מהגסי רוח של פלוני ופלוני שולחן, שהם יודעים על מי אני מתכוון שם. צריך לדעת, על זה מתאים שם בדיוק התמונה שהוא גס רוח.
הלכה ד: מים אחרונים — “כל פת שמלח בו” / “כל אס המלח”
אומר הרמב״ם, איפה עושים מים אחרונים? אומר הרמב״ם, “כל אס המלח”, כל מה שאוכלים עם מלח. אה, הגירסה שלך היא גירסה טובה יותר, “כל פת שמלח בו”. כאן, אבל “אס המלח” הוא הלשון של… לא, אתה מתכוון לגירסה. זה מאכל. “כל פת שמלח בו”, כל פת שיש בו מעורב מלח. זו הלשון של הרמב״ם. כן, אבל בגירסאות אחרות יש “כל אס המלח”, כל אוכל שיכול להיות בו מלח. לא, יש חילוק גדול. “כל פת” פירושו רק פת. ו“כל אס המלח” פירושו על הכל. מבין? הכל. על זה הראב״ד דווקא מים אחרונים לפני עשיית בורא נפשות. הראב״ד חולק דווקא על הנקודה. הראב״ד סבר ש“כל אס המלח” יוצא… אה, הראב״ד היה לו קול פס גדול יותר והוא מוחה על זה? לא, להיפך. תראה, אתה יכול לראות, כן. מה הוא נגד המעשה בגמרא שצריך ליטול על כל דבר?
שוב, אומר הרמב״ם קודם. קרא, איך לקרוא את הרמב״ם יותר. אנחנו מתחילים לדבר על הרמב״ם לפני שאנחנו קוראים את הרמב״ם. אני לא יכול ללכת בין השורות.
“כל אס המלח”, כל מה שאוכלים שיש בו מלח, לכאורה, בגלל המים אחרונים, צריך גם דווקא ליטול מים אחרונים, “שמא יש בה מלח סדומית”. אולי יש מלח סדומית. סדום, אתה יודע, סדום היו רשעים, הם לא נתנו לאנשים לעשות הכנסת אורחים, הם הפריעו למידות יהודיות, או למידות יהודיות, הם הפריעו למידות יהודיות. צריך ליטול מים אחרונים. הם הומלחו. “או מלח” — או צריך דווקא… “כתבה כתבה מלח סדומית”, כן, או… זה יכול לעשות בעיות לעיניים. “ויעבר על עיניו ויסמם”, זה יכאיב לו בעיניו, זה יעוור אותו. אני אומר לך את התרגום לעברית. זה גורם לבכי, זה לוגיה שגורמת לבכי. המלח על העיניים גורם לבכי. “לפיכך חייב אדם ליטול ידיו בסוף כל סעודה מפני המלח”.
אז הרמב״ם אומר כאילו, בעצם כל דבר שאוכלים עם מלח, או שבא מלח, היינו צריכים ליטול את הידיים בגלל החשש של המלח המסוכן. ממילא אומר הוא, במקום לומר שכל פעם שנוטלים את הידיים צריך ליטול עם מלח, אומר הוא, כל פעם שאוכלים סעודה, שבדרך כלל בסעודה בא מלח, צריך ליטול את הידיים. זו ההסבר של הרמב״ם.
אז הראב״ד מקשה, מה הוא רוצה ללמוד? אז הראב״ד אומר, אני לא יודע מה הראב״ד אומר, שהוא צריך ללמוד את הגמרא והוא רואה חילוק ב… אני לא יודע. אני לא יודע מה הראב״ד אומר. בגדול אני מבין, צריך ללמוד את הגמרא. ואני לא יודע מעשית אם יוצא נפקא מינה. אני לא רואה שיוצא נפקא מינה מעשית. כתוב כך? כן. טוב מאוד.
אני כבר יודע לפחות מי הרבי לאישה כאן.
מים אחרונים במחנה — אפילו במלחמה מים אחרונים חובה
המשך הלכות ברכות
ממשיך אומר הרמב״ם, “עד היכן נטילת ידים?” ו“נזיר חייב לנטור את עצמו מן המלך”. אומר הרמב״ם, “במחנה”, כשיוצאים למלחמה ונמצאים ב… מה קורין “במחנה”? במחנה, כן, “פטורים מנטילת ידים”, בתחילה פטורים מנטילת ידים, “לפי שאין טרודין במלחמה, והם אינם מקפידים על הנקיות”. מעניין. כל מלחמה היא הרי כמו שכתוב שם “והיה מחניך קדוש”. אבל הכל אכן כך, שצריכים להיזהר. מקילים, מקילים. אבל “מכללם אתה למד” שצריך. אבל “בחיוב מן הסכנה”, מלח סדומית צריך בוודאי להיות מקפיד עוד יותר. אני מתכוון עוד יותר, אבל בדיוק כך, מן הסכנה. סכנה לא משתנה.
אומר הוא הלאה, “עד היכן נטילת ידים?” כן. אז עד כאן, זה… אה, המחנה שלי לא עוזר, כי אפילו במחנה אין לך טרחה, שאין זה ענין למות ממלח סדומית. אז זה צריך לעשות אפילו במחנה, שהחכמים אומרים, “אנחנו יכולים להסכים שאתה לא עושה את תקנותינו, אבל בבקשה, אל תמות.”
הלכה ה: עד היכן נטילת ידים — “עד הפרק”
“עד היכן נטילת ידים? עד הפרק.” אוקיי, זה אומר כמה ביד, עד איפה ביד? עד הפרק פירושו העצם שנגד כף היד עם היד הגדולה יותר, כן. לכאורה, אנחנו למדנו כבר קודם שיש מחלוקת על זה. יש מי שאומרים ש״עד הפרק” פירושו עד כאן, עד סוף האצבעות, ויש מי שאומרים שזה אומר עד כאן. אנחנו נוהגים להחמיר, אבל זו מחלוקת ראשונים. לגבי זה, ביום כיפור או תשעה באב, מחמירים על נטילת ידים, ומקילים כביכול על נטילת ידים, כי אנחנו חוששים לחשש רחיצה. כן, זה לא ברור. נראה שעיקר ההלכה, אולי היא שזה אומר עד סוף אצבעותיו, אבל הוא מביא שהרי״ף אמר, מחלוקת רש״י והרי״ף עומדת כאן, הרי״ף אמר שזה אומר עד סוף הזרוע, עד כף היד, ורש״י אמר שזה אומר עד סוף אצבעותיו.
לכאורה, כל ההלכות האלה שנלמד מאוחר יותר שרביעית מספיקה, הרבה יותר הגיוני שמדברים על שיטת רש״י, שהיא הרבה יותר קטנה. אבל אוקיי, זה לא עולה כסף, אפשר לעשות על שניהם.
שיעור המים — רביעית לכל שתי ידיים
כן. וכמה שיעור המים? רביעית לכל שתי ידיים, רביעית לשתי הידיים. רביעית היא בערך שלוש אונקיות, ושלוש אונקיות מספיקות לשתי ידיים שלמות. נכון? זה השיעור המינימלי. אם מישהו עושה יותר, זה יותר נקי, אבל זה השיעור. פחות מזה לא יוצא.
אם משתמשים במעט כל כך מים, אבל מנגבים מיד אחר כך, זה עוזר? בוודאי. מיד נראה שלא צריך להתעסק.
דיני חציצה בנטילת ידים
אומר הוא, מה קורה לגבי אם יש איזו חציצה על הידיים? אומר הרמב״ם, לגבי דין חציצה, עיין בהלכות טבילה והלכות מקוואות או במקומות אחרים של הרמב״ם, ושם זה מוסבר בארוכה, שהוא לא הולך להביא זאת כאן. כל מה שהוא שם חציצה הוא חציצה בנטילת ידיים, למשל, משהו שלא שייך שם, וכן הלאה.
טוב מאוד. הכלל של הלכות חציצה הוא מה שכתוב בגמרא: רובו ומקפיד הוא מדאורייתא, והרבנן גזרו על מיעוטו ומקפיד, או רובו ואינו מקפיד. לכאורה, בנטילת ידיים זה הולך על כל הידיים, אבל מיעוטו ואינו מקפיד אינו בעיה. זה הכלל.
מה שעולה למדת מקוה עולה לשיעור רביעית
אומר הרמב״ם הלאה, וכל העולה למדת מקוה, כל מה שאפשר לצרף עמו לשיעור מקוה, למשל מתכוונים לארבעים סאה, להגיע לשיעור ארבעים סאה, עולה לשיעור רביעית. אם רוצה לדעת איך אפשר לצרף, יש לך מעט מדי מים, אתה יכול לשפוך קצת שלג, דברים כאלה, יש פטנטים בהלכות מקוה. עכשיו נוכל ללמוד, למדנו עכשיו שיש נטילת ידיים. עכשיו יש, יש גם דבר כזה שנקרא טבילת ידיים. טבילת ידיים פירושה שטובלים את הידיים במקוה. במקום לרחוץ את הידיים עם השיעור שלמדנו עכשיו, שיעור רביעית, אפשר לטבול את הידיים במקוה.
מה ההבדל? אפשר כבר לראות את ההבדל. מי שנמצא במקוה, הוא כבר ניקה את ידיו על ידי הטבילה. הוא לא צריך כלי, הוא לא צריך כלי כשר. אם מישהו הולך למקוה, הוא לא צריך כלי כשר. אם מישהו הולך למקוה, הוא לא צריך כלי כשר.
טבילת ידים ונטילת ידים — ארבעת התנאים והפסולים במים
טבילת ידים לעומת נטילת ידים
עכשיו, אומר הראב״ד הלאה, עכשיו נלמד, למדנו עכשיו שיש נטילת ידיים. עכשיו יש, יש עוד דבר כזה שנקרא טבילת ידיים. טבילת ידיים פירושה שטובלים את הידיים במקוה. במקום לרחוץ את הידיים עם השיעור שלמדנו עכשיו שיעור איך, אפשר לטבול את הידיים במקוה.
מה ההבדל? אפשר כבר לראות את ההבדל. כל המטביל ידיו במים מקוה אינו צריך לדבר אחר, הוא כבר ניקה את ידיו על ידי הטבילה. טוב מאוד. אם למישהו אין כשר, אם מישהו הולך בספינה, אני יודע מה, הוא לא מוצא כוס, אני יודע מה, שילך למקוה וישקע את הידיים.
אבל אז הוא צריך להקפיד שיהיה מקוה כשר. אה, זה רק אכן אם זה מקוה כשר. אבל טבילה במים שאובין שיעור מקוה, או במים שאובין שבקרקע, שזה לא כשר, שזה מים שאובין, לא עלתה לו, הוא לא עשה כלום. שהרי אין מים שאובין מטהרין את הידים אלא בנטילה. יש דין שנטילת ידיים בדרך כלל היא בנטילה. נטילה פירושה נטילה בכלי. וכאן, דין מקוה אין לו, ואתה טובל אותו לא באופן שחז״ל תיקנו נטילת ידיים, צריך להיות שפיכה על הידיים. אומר הוא, אתה יכול לומר שניים.
קושיית הראב״ד
וכאן בא הראב״ד והוא תמה, והוא אומר, מה פירוש שמים שאובין לא כשרים בקרקע? הוא אומר, אפילו בעל קרי, אם יש ארבעים סאה, אפילו אם זה מים שאובין, עולה לו טבילת בעל קרי. אז מה הפשט שיהיה מקוה שעוזר לדאורייתא, שלא יהיה מספיק איזה מקוה כזה שמספיק לטבילת עזרא?
שני מערכות נפרדות
אבל זה בוודאי ברור שיש שני דברים, טבילת ידיים ונטילת ידיים, ויש להם הלכות משלהם. טבילת ידיים צריכה להיות ארבעים סאה, לפי הראב״ד יכול להיות אפילו שאובין. ונטילת ידיים צריכה להיות, זה עובד אכן עם שאובין, וזה עובד אכן עם דברים שפסולים למקוה, אבל צריך להקפיד על ההלכות של עכשיו, שיהיה כלי, שיהיה נטילה, שיהיה בכוח, אתה לא יכול לטבול את השיעור, צריך להיות נשפך על הידיים.
מעיין
אומר הראב״ד הלאה, כל הנוטל ידיו, נטילת ידיים יש לה ארבעה תנאים, צריך להזהר בארבעה דברים, צריך להקפיד על ארבעה דברים. במים עצמן, שיש דברים שהאיכות של המים, ומים אם מישהו נופל טיפה, צריך לדעת שלמעשה יש מחלוקת, הבית יוסף מביא את מחלוקת הרמב״ם והראב״ד האם צריך ארבעים סאה בקרקע. מים שאובים, צריך להיות לא שאובים, אבל מעיין שזורמים המים לכל הדעות אפשר לתחוב את הידיים. אפילו אין ארבעים סאה, אפילו אין ארבעים סאה, אפילו… זה נמצא במקום, אם זה זורם אפשר לתחוב את הידיים וזה כשר.
הלכה ז — ארבעת התנאים בנטילת ידים
טוב מאוד. אומר הרמב״ם הלאה, ארבעת הדברים צריך לשים לב בנטילת ידיים. במים עצמן, צריך להסתכל על המים, שהמים לא יהיו מסוג המים שלא יפסלו נטילת ידים, שהוא הולך למנות. וכל הדברים האלה הוא הולך למנות יותר בפרטים. ובשיעור, השיעור של כמה מים הוא כבר אמר, שיהיה רביעית לשתי ידיים ביחד. זה לא הרבה מים. ובכלי, שיהיו המים שנוטל מהן בכלי, שישפכו את המים דרך כלי דווקא. ובנוטל, שיהיו המים באין מכח נוטל, שמישהו ישפוך אותם, שלא יישפכו מעצמם.
הלכה ח — ארבעה פסולים במים
אומר הרמב״ם, במים ארבעה דברים פוסלין את המים, ארבעה דברים. הוא התחיל עם ארבעה דברים, הוא אומר במים יש ארבעה תנאים עכשיו.
שינוי מראה
שינוי מראה, משהו שמשנה את צבע המים פוסל.
גילוי
גילוי, אם המים היו בגילוי. בימים קדומים היו מקפידים יותר על גילוי, שזה היה מונח פתוח, וממילא נחש יכול היה לירוק או דברים כאלה, זה נעשה מלוכלך. לא מלוכלך, זה נעשה אסור לשתות, זה נעשה סכנה, זה לא נעשה מלוכלך. מאחר ואי אפשר לשתות אותו, זה לא מכובד, זה לא מים טובים.
עשיית מלאכה
עשיית מלאכה בהן, או מים שעשו בהם מלאכה פוסל אותם.
נפסלו משתיית הבהמה
והפסד המונע את הבהמה מלשתות, מים שנעשו קלוקלים כל כך שאפילו בהמה לא הייתה שותה אותם, גם לא אפשר להשתמש בהם לידיים. הוא הולך למנות את כל הדברים האלה.
פרטים בשינוי מראה
כיצד? מים שנשתנו מראיהן, מים ששינו את צבעם, בין שנשתנו בכלי, או שיש בקרקע, יש אגם קטן או אוסף קטן של מים ששינה את הצבע, זה לא נראה הצבע הנכון. אין הבדל למה זה השתנה, בין מחמת דבר שנפל לתוכן, בין מחמת מקומן. מחמת מקומן זה דבר מעניין. הרי יש אגם שנמצא על סוג מינרל, האם נאמר שזה נשתנה מראיהן של מים, הרי אלו פסולין. כן, יש דברים בקרקע, שזה לא נראה הצבע הרגיל, כי מתחת לזה יש אבן אדומה או אבן שהייתה אדומה… לא, זו אבן אדומה, הוא לא מתכוון למתחת לזה. הוא מתכוון לדברים ממשיים, שלא פשוט שנפל משהו, אלא במקום המים הם משהו מלכתחילה. הרי אלו פסולין. זה סוג של נשתנה מראיהן. אין הרבה דברים כאלה. בוודאי, המים צריכים להיות בצבע, אם אתה שם אותם בכוס וזה פסול זה המים.
פרטים בגילוי
כן. וכן על גילוי, אומר הוא, אם נתגלו, גילוי אוסר משום השתיה. אנחנו נלמד כמו שהרמב״ם אמר בהלכות גילוי. מה? הרמב״ם לא למד כבר הלכות גילוי? לא, הוא לא למד. כל מה שהוא… הוא לא הולך להתעסק, מה העושר. הוא אומר שמלכות רוצח מדבר הרמב״ם על לגבי גילוי שלי. הוא ישתה גילוי שלי. רוצח שמירת נפש, לכאורה כן. אני לא נושא את זה. אבל יש את כל מה שפוסל עושה שתייה, שהרמב״ם מונה במקומות אחרים, איך אדם צריך להיזהר מהמים מהנחש. אה, זה לא הלכות רגילות. כיסודם, האם לא צריך חשש שהנחש הולך להיכנס ולירוק עם הארס שלו לתוך המים, הוא תלוי בדין. ובימינו כתוב שאין לנו חשש מזה הנחשים שלנו, והוא לא עובר וויילא, אז גם לא מקפידים על הליצודים בגלל זה. מובן, אני בכל זאת לא מקפיד על הסכנה.
הלכה ט — עשיית מלאכה
אומר הרמב״ם הלאה, כל מים שנעשית בהן מלאכה. השלישי מארבעת הדברים היה מים, שעבדו בהם. מילי נעשה ביטול החשיבות, נשי שבחן נעשה מים, בא דעם של מים, סביץ׳ מים, ששופכים לפסולים בתלותי דין.
למה עשיית מלאכה פוסלת?
כיצד. מיינים עומד זה פשטות הפשטות, שזה נעשה מלוכלך. וזה לא גזירת הכתר, שזה עובד יותר. רואים מאוחר יותר… כן. קצת מלוכלך. משהו מלוכלך. אם זה קצת מלוכלך, כן. זה לא לא טענים החוצה. קודם זה קיינער החוצה, או מיינים זה מה שמדי גרין. זה לא נעשה מלוכלך. זה כמו שזה כבר הדירy זה לא גרהייבן בשום זמן.
כל ההלכות האלה מאוד רלוונטיות. יש לנו את הכיורים, בימים קדומים מים היו דבר יקר, היו צריכים לסחוב מים. ממילא אנשים מחפשים לחסוך. אז יש הלכות שאי אפשר להשתמש בכל מים. למשל, קודם כל מים שאובים. אדם, לגבי זה חשבתי על המילה מים שאובים. אדם מביא מים, והוא רוצה לנצל כמה שיותר את המים, הוא רוצה למחזר אותם. אז הוא שוטף כלים, הוא צריך עושה שורו בו ביום פטור, או הוא הרטיב את הלחם שלו, וכיוצא בזה. אבל זה כבר משומש, אבל זה לכאורה עדיין מים טובים. זה לא טוב, למקוה זה לא טוב. אפילו זה לא בכלי, זה הונח בדבר שמקבל טומאה, יכול להיות מה, אני לא יודע מה. זה בגלל נטילת ידיים, כי המים כבר נעשו משומשים, וצריך להשתמש במים טריים. זה כבר לא נקי, זה כבר מלוכלך.
מים שהדיח בהן כלים
כך גם, אותו דבר הוא אצל כלים, שטפו כלים, צריך להיות כלים שכבר היו נקיים, או שהם חדשים, לכן הם נקיים. אם זה פסול, המים בכלל לא מים הם נקיים.
מים שהנחתום מטבל בהם את הככין
אבל מים שהנחתום מטבל בהם את הככין, מים שהאופה טובל בהם את הבצק שלו, את, נניח, העוגיות שנעשות רטובות, יש דבר כזה, רואים את זה בשטעטלעך, המים שהוא טובל את העוגייה לפני שהוא שם אותה לתוך התנור, הבייגל, בייגל שמים את ה… הוא פסול, כי המים נעשו טבולים, זה נעשה משומש, נעשה בהן מלאכה.
אבל מים שמחזיקים בתוך לקיחת חופן מהם, לוקחים מלא חפניו, ממלאים את הידיים במים לשפוך על הבצק, הוא כשר. למה? כי הוא אכן לקח קצת מים, אבל רק המים שהוא לקח, עם אותם מים הוא עושה מלאכה, הוא שופך אותם על הבצק או מה. אבל למים שחופן מהם, זה לא עושה את כל הקערה של מים שיקראו נעשה בהן מלאכה כי הוציאו מהם. הרי הן כשירות.
הלכה י — נפסלו משתיית הכלב
הדבר הבא היה נפסלו, שזה נעשה קלוקל. אומר הרמב״ם, כל מים שנפסלו משתיית הכלב, נעשה כל כך קלוקל שאפילו כלב לא היה שותה. כגון מה שנעשה מר, או נעשה מלוח, או נעשה עכורים, מלוכלך. אה, זה פשט מר, זה לא השתנה הצבע, זה השתנה הטעם. ממילא אפילו כלב לא ירצה את זה. או ריחן רע, או קיבל ריח רע, עד כדי כך שכלב לא היה שותה, אז כך, יש הלכה. אם נמצאים המים בכלים הוא פסול לנטילת ידים. אבל בקרקעות הוא כשר אפילו כשאפשר לטבול את הידיים.
דיון: למה ההבדל בין כלים לקרקע?
לא הולכים לעשות נטילה, הולכים לעשות טבילה, נכון? זה החידוש.
מה באמת הפשט? למה? מה הפשט שכאן ההלכה כך וכאן ההלכה כך? זה לא כך, זה תלוי בחשיבות של המים. זה פחות, הכל רמות, כל דבר הוא ספקטרום. אוקיי, לכן יוצא הלכה כזאת. זכרו, טבילה עוזרת תמיד, אפילו כשזה פחות. יש יותר מים, אז זה יותר פחות, לא מסוכן.
כמו שאתה קופץ לתוך בריכת שחייה, אתה מוקף, אתה פחות היית אחד עם המים, או במקלחת, או שאין סביב ראש של אותם מים, נכון?
חמי טבריה
והוא נכנס הלאה. הוא מביא דבר טוב מחמי טבריה. חמי טבריה הוא כך, חמי טבריה יש גדול, זה מים של גפרית, גפרית ומלח, הוא במקומו מטבילין בו את הידים, שזה כמו ההלכה של בקרקעות. מאוד מעניין. אף אחד לא יאמר שחמי טבריה הוא מגעיל, כי זה מעניין, זה מים ייחודיים שהולכים לשם פנימה. אבל אם מישהו לוקח אותו בבקבוק, הוא לוקח אותו בבקבוק, הוא אכן אחד נוטל מן הכלי או שואב ממנה למקום אחר, הוא לוקח אותו למקום אחר, הוא לוקח צינור משם והוא משך מים, אין נוטלין בו לא ראשונים ולא אחרונים. לא מים ראשונים, לא נטילת ידיים, ואפילו מים אחרונים, כל הלכות של מים אחרונים שהוא אומר על מים אחרונים.
דיון: פעם ראשונה מים אחרונים
לא, זה הסתכל על… מעניין. פעם ראשונה, האם גילוי אוסר גם. איזה לא, כל חשש. נשתנו מראיו, אולי לא, כי זה לא מצווה, זו חשיבות. משהו שצריך להיות חשיבות.
כאן זו הפעם הראשונה שהוא מביא שמים אחרונים הוא, הוא מדייק שכל הדברים האחרים כן כשרים למים אחרונים, רק זה לא. לא ברור.
הלכה י״ד — שיעור מים ואופן השפיכה
הלכה י״ד, השיעור של מים
זה מצוין. זה היה עוד אחד מהדברים. הרמב״ם אמר שצריך להיות מים עצמן, כבר למדנו, ועכשיו הולכים ללמוד את השיעור. לא, הוא כבר אמר קודם את השיעור. משהו לא ברור. לא, הדבר האחרון הוא לא ממש השיעור, זה האופן איך יוצקים את המים. בואו נראה. כן, ועכשיו הוא מדבר על השיעור. אבל כן, אני לא יודע.
לא, הוא אומר שיש את השיעור א׳, אבל זה לא כל כך פשוט. השיעור הוא רק אם מאוד מצמצמים, אבל זה פשוט שזה רביעית לשתי ידיים. עכשיו זה האופן איך יוצקים אותו. הוא כבר אמר קודם שיש שיעור רביעית, פעמיים, אני לא יודע בדיוק מה, ממש בכלי יש פעמיים. ועכשיו הוא אומר כלל כזה, פרטים בשיעור. הוא אומר איך יוצקים אותו.
דיני נטילת ידים: שיעור רביעית, כלים, והנותן
שיעור רביעית ואופן הנטילה
דובר 1: בואו נראה. לא, האחרון הוא מדבר על השיעור. לא, הוא אומר שיש את השיעור, אבל לשיעור יש אופן. זה מאוד פשוט, אתה יודע שזה רביעית לשתי ידיים. עכשיו יש את האופן איך הוא יוצק אותו.
יש את הפרטים של שיעור. פרטים, שאלת אותי שיש שיעור רביעית, פעמיים, למה כתוב כאן פעמיים? אה, עכשיו הוא אומר בסך הכל פרטים של השיעור, איך מחשבים את השיעור. כן.
יש ליטול על ידיו מעט מעט עד שיצטבר שיעור. אפשר לעשות בשני אופנים, אפשר לתת יציקה אחת של כל הדבר, או אפשר לשפוך אותו לאט לאט ושיישפך רביעית על שתי הידיים. ונוטל רביעית לכל יד ויד, כשר. נראה שלכתחילה עדיף מעט מעט עד שיצטבר שיעור.
נטילה לכמה אנשים בבת אחת
עכשיו אנחנו רוצים לדעת מה קורה כשלאחד יש כלי גדול והוא רוצה לרחוץ כמה אנשים באותה יציקה. יש ארבעה חמישה אנשים עומדים אחד ליד השני ומניחים את ידיהם, ואחד יוצק. אז נוטלין ארבעה חמשה זה בצד זה, ארבעה או חמישה אנשים יכולים לרחוץ אחד ליד השני, יד זה על גבי יד זה. אפשר אפילו להניח יד אחת על השנייה בשטיפה אחת, ובלבד שירפו ידיהם כדי שיבואו בהן המים. אי אפשר להיות צמוד יד אחת על השנייה, צריך להיות רווח ביניהם. אז, כל עוד יש מספיק מים, ויהיה באותה שטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד.
דיני כלים לנטילת ידים
כלים פסולים
עכשיו נראה קצת יותר על הכלי, דינים בכלי. אומר הרמב״ם, אין נוטלין לידים לא מדפנות הכלים, לא רוחצים את הידיים לא עם המים שנמצא בדפנות של כלי, ולא בשולי המרחץ. מה זה מרחץ? כלי חרס גדול שבצד יש לו ידיות. הידיות, שם יכול להצטבר מעצמו רביעית מים. אבל בכלי זה לא נקרא כלי. זו דרך מוזרה של… אתה יכול ממש להחזיק מים כך, אבל זו לא דרך מכובדת של יציקה עם זה.
ולא בחרסים, סתם שברי חרס שבורים. ולא במגופת החבית, המכסה של החבית. למישהו יש מכסה גדול שנכנס בו רביעית, ובכל זאת זה לא כלי. זה לא נקרא כלי.
אם הוא לקח במיוחד את המכסה והוא עשה אותו “לתוך” כלי שאפשר להשתמש בו כראוי. הוא אומר שהוא מתכוון שהוא עשה שאפשר לעמוד על עצמו, לא להחזיק, כשהוא עגול, אני יודע מה, אי אפשר כראוי… אז נוטלין ממנו לידים, אפשר כן לרחוץ עם זה.
חמת מים, שק וקופה
אומר הרמ״א, “וכן חמת מים שנתקנה להיות כלי, נוטלין ממנה לידים”. בקבוק, חמת מים, סתם שקמה… אצל… אצל… אצל… נו, מה זה? אצל הגה. כן, הוא אומר שחמת פירושו שק, לא… שק של עור, שנתקנה, שתיקנו אותו שאפשר להשתמש בו לכלי, נוטלין ממנו לידים.
אבל שק וקופה, אבל שק או קופה, אף על פי שנתקנה, אין נוטלין ממנה לידים. כלומר, זה לא סוג כלי שרוחצים איתו. אפילו הוא עשה אותו שהמים לא יזלו החוצה, וזה דבר שהוא עשה למים בעצם, כמו שמביא מהגה. השק וקופה זה סתם שקית, שם זה לא.
חפנים אינם כלי
אומר הרמ״א, “ולא יטול ידו בחפניו”, כי אדם לא יכול למלא את ידיו במים ולשפוך על ידיו של השני. “אין חפניו כלי”. החפנים שלך, הידיים שלך, זה לא כלי.
כלי שנשבר
“וכלי שנשבר, מה דינו?” מה קורה עם כלי שנשבר? שבירה בארוכות שיש לה טומאה, שבירה כזו שמוציאה אותו מכלל כלי.
“כלי שנשבר אינו כלי”. אם הוא שבור, זה כבר לא כלי. אם זה עדיין נקרא כלי, משתמשים בו. אם זה לא נקרא כלי, לא משתמשים בו לנטילת ידים.
אומר, איזה סוג כלי? אומר הרמ״א, “כל הכלים נוטלין מהם לידים, אפילו כלי גללים וכלי אדמה, ובלבד שיהיו שלמים”. הם צריכים להיות שלמים, “ואינם שבורים”.
כלי שאינו מחזיק רביעית
“כלי שאינו מחזיק רביעית, לא שאינו מחזיק רביעית”. “אין נוטלין ממנו לידים”, אפילו הוא עושה זאת בשני פעמים. לכאורה, זה החידוש. זה לא כלי. יש חיסרון בכלי, בדיוק כמו שיש חיסרון ברביעית. הרביעית עצמה יכולה ללכת לאט, אבל הכלי צריך להיות… שיעור רביעית הוא שיעור במים. עכשיו אומרים שהרביעית היא גם שיעור בכלי. צריך להיות כלי חשוב שנכנס בו רביעית.
דיני הנותן — מי יוצק
עכשיו נלמד על הנוטל, מי הוא זה שיוצק על הידיים של מי שרוחץ. אומר הרמ״א, “הכל כשרין ליטול לידים, אפילו חרש שוטה וקטן” יכול להיות היוצק.
כשאין מי שיצוק
מה קורה כשלאדם אין שני שיצוק עליו. ואם אין שם אחר, מניח הכלי במרפק, מניח את הכלי בין ברכיו, ויוצק על ידו. הוא יוצק כך, עם רגלו הוא דוחף את הכלי שיזלוף, שיצוק על ידו. או, יש לו חפץ על ידו וירצה להדיח, שירצה לדחוף את החפץ, או נוטל ידו אחת ויוצק בזו על זו, שהוא יכול ביד אחת לרחוץ את היד השנייה, וכן הוא יוצק בראשונה על השניה. למה אנחנו רוצים להביא את הרמב״ם?
הסדר הרגיל של נטילה
נראה מכל הדבר, זה הכל משנה, נראה מכל הדבר שהסדר הרגיל בהלכות ידיים הוא שאחד רוחץ לשני את שתי הידיים בבת אחת. כך נראה כאן, לא ידעתי על זה עד היום. כך נראה, הסדר הרגיל הוא שאחד רוחץ לשני את שתי הידיים בבת אחת.
מתכוונים לסדר שעשו, היה קערה. עכשיו אם לאחד יש שפע גדולה של מים, ואחד רוצה לשפוך שתהיה רביעית אחת שתבוא על שתי הידיים, הוא יוצק בדיוק רביעית והוא יוצק אותה על ידיו של השני. כשאדם יוצק בעצמו, הוא צריך להיות יותר שיהיה מספיק רטוב לכל יד. זה יותר קשה. זה הגיוני.
דובר 2: לא, פעם מים היו יקרים.
דובר 1: השימוש היומיומי של מה שמשתמשים ביום, תדמיין היה צריך כל יום לסחוב כזו כמות מים לבית. חסכו. כל ההלכות האלה הן לומר לך שאפילו אתה חוסך, לא תחסוך יותר מדי כל כך קדומות.
דובר 2: לא, טוב, אני שומע.
מחלוקת רמב״ם וראב״ד: קוף כנותן
דובר 1: אומר הרמב״ם, והכוח יכול להיות. הוא אומר שבדיעבד אפשר לשפוך ביד אחת אחר כך על היד השנייה, רק זה לא לכתחילה. לכתחילה בעיקרון, הדרך הרגילה היא שאחד יוצק לשני, רק דרך אחרת.
אומר הרמב״ם הלאה, מה שאומרים שצריך להיות נותן, אחד נותן, לא פירושו שצריך להיות בר דעת שיוצק. ואפילו חרש שוטה וקטן, אפילו קוף, שבוודאי אין לו דין שליח, שום דין, נוטל ידיו, זו מכונה שיכולה לשפוך.
על זה אומר הרמב״ם הקדוש… הראב״ד הקדוש חולק. הראב״ד אומר שזו אמנם משנה, ששוקלת יותר מהרמב״ם, אבל בגמרא כתוב שצריך להיות כח אדם, ובאחת המשניות הוא אומר, או שהגמרא הבינה שיש מחלוקת והולכת עם השיטה האחרת, וכו׳.
אומר הרמב״ם, לשון הראב״ד, “הייתי אומר שקוף אינו בכלל תורת אדם, ולא רצה הקב״ה שיטול אדם ידיו מן הקוף.” הוא לא רצה ראיה ללמוד שקוף הוא אדם. הוא לא רצה ראיה שקוף הוא אדם. הוא לא למד דרווין.
ממילא, חרש שוטה וקטן אין בעיה, כי הם אדם. בגמרא כתוב “יש להם מעשה ואין להם מחשבה”. זה מעשה, זה לא מה שלא מים מהטבע. צריך להיות מים חדשים.
דיון: נטילה מברז/כיור
שאלת כח אדם
דובר 2: כי בימינו בנו כאלה קופים אצל אנשים במטבח שלהם, קוף כזה שיוצק מים, שנקרא כיור. ברז. וכיור, כן. צריך להיות מדויק.
דובר 1: לא, זו לא גזירה. זה אפילו יותר טוב.
דובר 2: לא, זה אפילו יותר טוב.
דובר 1: אני טוען, אני לא יודע.
דובר 2: לא, אני טוען כי האדם הוא זה שפותח אותו.
דובר 1: אבל אני אומר שמיכל הבוחר צריך להיות עדות הכי, שפירושו לא מעשה, אבל הוא יוצק.
דובר 2: כן, אבל לא. פותח את הכיור, אתה רואה הוא יוצק.
דובר 1: הרבי טען שכיור צריך אולי להיחשב שמי שמסובב את הברז נחשב שהוא עושה. אני חושב שהוא יכול להיות צודק, כי לענין שבת שאמרת שזה נחשב מעשה של… הייתי כל דבר בא. פתיחת מתג נחשב כח אדם, כי אתה מדליק אש. אז למה לא יהיה? למה לא יהיה כשאתה פותח את הכיור?
שאלת כלי
אבל מה שצריך להבין, ומה שרציתי לדבר יותר זה שכיור לא טוב כי זה לא כלי. הכיור צריך להיות כלי. אבל מה שאמרתי שמה שהבנתי, ומה שאמרו לי על הכיור לא טוב. אמרו לי שהכלי יוצא מים כל פעם מהברז. איפשהו יש לך קובל קטן.
דובר 2: אני מתכוון, אם זה לא כלי, אפשר לקחת מזה מקוה?
דובר 1: לכאורה זה כלי. האם הכלי משובח? כולם מסכימים. איפה הכלי בדיוק? איפשהו יש כלי. זה דבר שצריך להבין. אני לא יודע. העולם מתנהל מאוד חזק.
דובר 2: לא, תראה, איך רואים שבית כזה הוא בית יהודי? משהו יש קערה ליד הכיור, ליד הכיור. גוי רגיל רוחץ גם הידיים היום, אבל אין לו קערה, כי הוא לא מבין שצריך קערה.
אז, בכל ההלכות האלה, אם חושבים פשוט על ניקיון, יכול להיות שזה יותר נקי כשרוחצים בלי קערה. הקערה מלוכלכת…
דובר 1: כן, אוקיי, אולי בואו כבר לא נעשה את זה. מניחים את המים לזרום מעצמם וכך…
דובר 2: לא, הידיים שלך לא נוגעות בכלום.
דובר 1: כי על פי הלכה כן מקפידים שיהיה כח אדם שיוצק. ולפי הראב״ד זה הרבה הגיון.
דובר 2: לא, אבל כח זו בעיה אחרת. אני לא רואה שכח, האדם פותח את הכיור, זה הכח שלו. השאלה היא אולי יותר מה זה כלי או דבר כזה זו השאלה.
השוואה לכיור בבית המקדש
דובר 1: אני מסכים, שהכיור הרי גם, הכהן פתח את הברז וזה נשפך. לא פשוט שזה עמד כל הזמן ונשפך.
דובר 2: עם קערה. לא שפך לתוך קערה. כן, הכיור לא היו קערות.
דובר 1: מה גורם לזה לרדת? הכבידה. אבל הכיור היה כלי גדול.
דובר 2: אני אכנס לעיר הזו, תגיד שזה דין אצל כיור שהכהן צריך לפתוח את הברז לשני?
דובר 1: כן זה ודאי, אבל השאלה נקודה תבוא מכלה, אחד אמר היה חילוק… אם ברכו היינם עומדים בתור והברז פתוח… אין בעיה, זה ברור אחד יוצק, או שזה הולך מעצמו?
דובר 2: אומר הרבים כך, השוקת, השוקת…
דובר 1: לא, צריך לחשוב על כל ההלכות האלה שלמדנו אותנו…
דיגרסיה: קערה, כיור, וניתוק מהשכל הישר
אני רוצה להוציא את זה, כי אנחנו רגילים שליהודי יש איזו דרך מודרנית כשרוחצים עם קערה, גוי רוחץ פשוט מהכיור, ויש איזו גזירת הכתוב, כל ההלכות האלה של כלים, מי שמסתכל לומד עד דברים פשוטים, אחרת זה שמוציגרונג, אחרת זה לא דרך. כאן נעשה שמשהו הוא ממש גזירת הכתוב בחיים של הדבר, התורה נעשתה דבר כל כך חיצוני מנותק מהשכל הישר של חיים.
דוגמה לזה יש לי, גרתי פעם בקוביד, ממש בימים שהעולם היה מאוד, כשכל הרופאים אמרו שצריך להיזהר מאוד מאנשים ביחד, אנשים התאספו והם רחצו מים אחרונים. מים אחרונים, עם החשש חשש, חשש סכנה, שהיה פעם, ואתה רוחץ אותו בכנות, באותו זמן, העם לא סכנה שיש עכשיו. במקום שאנחנו מאוד מנותקים.
אז, קערה נעשתה מאוד חזק כך מקובלת. צריך לראות האם זו באמת חומרא, או שזה באמת דין ממש. אני אומר, אני לא מסכים עם עצמי שזה מלוכלך. בדרך כלל, קערה קטנה, אני מתכוון מאוד. אני מתכוון מאוד מלוכלך. פותחים את הכיור ורוחצים, והכל נקי, אין כלום. ובמקומות המודרניים של היום, בפיראפל.
הלכות נטילת ידים – חלק ו
הלכה: שוקת – דין נטילה ממים זורמים
דברי הרמב״ם:
“השוקת שדולה האדם בידו או בגלגל ונותן לתוכה, והמים נמשכין ממנה באמה והולכין ומשקין הירקות או הבהמה, והניח ידיו בשוקת ועברו המים ושטפו על ידיו – לא עלתה לו נטילה, שהרי אין כאן נותן על ידיו.”
מי שיודע מה שוקת פירושו, שם אצל מרים… רבקה, כן. כששופכים מים לתוך שוקת שממנה בהמות שותות, זה דבר שמים זורמים. מתחיל שבתחילת האורך… שוקת יכולה להיות זרם ארוך שהמים זורמים, אבל בהתחלה צריך אחד לעשות פעולה לשפוך שם מים, או לחבר אותו לזרם. “ותדלה ותשק את הגמלים”, היא שאבה בגלגל, בגלגל, והיא שפכה דרך הגלגל, היא עשתה שהמים יתחילו לזרום לתוך השוקת. “והמים נמשכין ממנה באמה”, המים זורמים באמה, פירושו הזרם הארוך, “אמת המים”, “והולכין ומשקין את הירקות ואת הבהמה”.
ומה קורה? אדם הלך, “הניח ידו בשוקת”, הוא הניח את ידו בשוקת, והמים רחצו את ידו. “ועברו המים”, המים עברו, “ושטפו את ידו”, ורחצו את ידו, “לא עלתה לו נטילה”. למה? “שאין כאן נתינה על ידו”. כאן לא היה לנו היה דין, אחד מארבעת הדינים, שהיה נוטל על גבי כלי. שם אין גברא, אלא זה זורם מעצמו.
זה הרמב״ם דן על כשעומד באמצע השוקת. אבל אם עומד למעלה שם שהאדם שופך את המים בתחילת השוקת, או שהגלגל שופך בתחילת השוקת, “אם היה ידו קרובה לשפיכת הדלי עד שתגיע המים, שוותה על ידו מכח נתינתו של אדם, עלתה לו נטילה”.
דיון: שאלה על כיורים אוטומטיים
אני רוצה להבין, הרמב״ם היה לכאורה אומר אצל גלגל גם, אצל הסוף, “אם היה ידו קרובה לגלגל” זה גם מספיק. לא, אני חושב מכאן, אם למשל… גלגל הוא דבר שאדם עושה, האדם מסובב אותו. לא, אבל אני חושב על הכיורים שלנו, למשל בואו נגיד ממש כיור אוטומטי, אבל הוא גורם בהנחת ידו שם, זה כבר כמו הגלגל. צריך לחשוב כבר.
הלכה: מים שנסתפק לו – ספק בנטילת ידים
פרק ו׳ מהלכות ברכות — המשך: רבי עקיבא ונטילת ידים, ניגוב ידים, ומים אחרונים
הלכה ב׳ (המשך) — ספיקות בנטילת ידים
אוקיי. מים שנסתפק לו, יש לו ספק בנטילת ידים. למדנו קודם שמים שעשו בהם מלאכה פסולים לנטילת ידים. אם יש ספק אם עשו במים אלו מלאכה או לא, הרי זה כך. או ספק שני, ספק ברביעית. או ספק במים טהורים וטמאים, אם המים טהורים או טמאים. ספיקא טהור. מדוע? כל הדברים הללו, ספק נטל ידיו ספק לא נטל, ספק אם רחץ את ידיו, יש לו ספק אם רחץ את ידיו, כל הדברים הללו הם ספיקא טהור, “שכל ספק שבטהרת ידים טהור”. לכאורה זה פשוט ספק דרבנן. אבל נראה שיש כאן דין נוסף שבדיני טהרת ידים אין צריך לחוש.
מחלוקת רמב״ם וראב״ד
טוב מאוד. אומר הראב״ד הקדוש, “אמר אברהם, ובכל זה, אם יש לו מים אחרים יטול ידיו”. אה, זו בדיוק שאלתנו, למצוא מים. “ואם אין לו מים אחרים, יטול ידיו במים אלו”. הוא אומר, אם יש לך מים אחרים, לך רחץ. “להוציא עצמו מן הספק”. טוב מאוד.
עכשיו נלמד כמה הלכות שונות בין מים ראשונים למים אחרונים. זה הקשר של ההלכה, איני יודע. הרמב״ם לא אמר שאם יש לו מים אחרים צריך. הרמב״ם סבר שהוא טהור, אין אומרים “הוצא עצמך מן הספק”. ההלכה כבר הוציאה אותך מהספק. הראב״ד אומר, “אמת, ההלכה הוציאה אותך, אבל אתה עדיין בספק, אז לא מספיק קל לך”.
נכון, יש כאן חקירה לימודית, שהראב״ד מסתכל על זה יותר מעשית. כן, אתה בספק, אבל יש לך דרך קלה לצאת מהספק. הרמב״ם אמר, חז״ל פסקו לנו שכל ספק הוא טהור.
נכון, יש, הוא מביא שהכסף משנה אינו מסכים, הוא מביא ראיה מהגמרא שהראב״ד טועה. אם צריך לחשוב על הסוגיא. זו באופן כללי סוגיא של ספיקות, שצריך לחשוב, או אולי יש ספק בדברי רבנן, אם קל לצאת, אולי צריך?
יכול להיות שהספק, הרי ידיעת המסקנא גם אינה ודאית, הרי זה חשש. הספק בספק, כן, זו יכולה להיות הסברא.
הלכה: הבדלים בין מים ראשונים למים אחרונים
הבדל א׳: כיוון הידיים
מים ראשונים, אומר הרמ״א עכשיו, בזה רוחצים מים ראשונים ובזה רוחצים מים אחרונים, צורת הרחיצה. אומר הרמ״א, מים ראשונים, לאחר שרוחצים, לא רק בעת הרחיצה, צריך שיגביה ידיו למעלה, הידיים יהיו למעלה. מדוע? שהמים לא יזלו, שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו, כי אם ירחצו כלפי מטה, חוששים שהמים בחלק האחורי של היד, בחלק הידיים שלא רחצו היטב, אבל זלגו שם מים, המים שם יהיו מלוכלכים, כי לא שפכו מספיק לרחוץ אותם. המים שם נעשים מלוכלכים, והם חוזרים למקום הנקי, ויחזור ויטמא את הידים.
זה מעניין. בינינו, היד שרוחצים היא הרבה מים, זה לא נוגע. לא, אבל אני אומר, כי הדין בחוץ לפרק הוא גם רק בגלל שידיעת המסקנא היא… אין סיכון גדול שהידיים יתלכלכו. מעט הן מלוכלכות.
אבל זה ראשונים. אחרונים צריך לעשות בדיוק להיפך, שישפיל ידיו למטה, שכאשר שופכים ישפכו כלפי מטה, כדי שיצא כל כח המלח שעל ידיו, אם יש מלח על ידיו, שיזלוג, שלא יחזור גבוה יותר על ידיו.
הבדל ב׳: על גבי כלי או קרקע
הבדל שני הוא, מים ראשונים נטולין בין על גבי כלי בין על גבי קרקע. אפשר גם לשפוך על כלי, כי זה לא כלום, הכלי אפשר אחר כך לנגב, זה לא כל כך מלוכלך. אבל אחרונים, אין נוטלין על גבי קרקע, עושים רק על גבי כלי, אה, רק על גבי כלי, שאחר כך ישפכו במקום מסוים, כי לא רוצים שהמלח יתגלגל, שיחזק את האדמה מתחת ל… משהו כזה. כן, בגמרא כתוב שיש רוח רעה כשמניחים זאת על הקרקע.
הבדל ג׳: טמפרטורה
עוד, מים ראשונים, בין בחמין בין בצונן, אפשר לרחוץ במים חמים או במים קרים. מים אחרונים אי אפשר לרחוץ במים חמים, צריכים להיות מים קרים. אומר הרמ״א, מה זה אומר שמים חמים אי אפשר? אם הם כל כך חמים שהידיים נכוות, לא טוב לרחוץ. לא מישהו לא נכווה כל כך, מישהו רוצה לפסוק כי לא נוח לו עם המים, והוא נותן לעצמו כוויה. צריכים להיות מים שהוא יכול להתנגב בהם, אבל אם הם רק מעט חמים אפשר כן לרחוץ במים אלו. אין דין בטמפרטורה, יש דין בנוחות.
הלכה: נוטל ידיו שחרית ומשמרן לכל היום
אומר עכשיו הרמב״ם חידוש הלכתי חדש, ההלכה האחרונה. הדין שצריך לרחוץ את הידיים הוא משום שחושבים שם נגעו בדברים מאוסים. אבל אם אדם שומר ואינו נוגע בדברים מאוסים, הרי זה כך: נוטל ידיו שחרית. בבוקר צריך אדם לרחוץ את ידיו, כי בלילה… הוא לא רגיל לישון בפיג׳מה בדרך כלל, ובלילה נוגעים במקומות וזה מתלכלך. אבל ברגע שרחצת בבוקר, בבוקר עדיין יש לאדם כוח להיות דן את ידיו. טוב מאוד. ומשמרן לכל היום, הוא יכול לעשות כמו תנאי שהיום הוא יהיה נקי. והן לצורך אכילה, ליטול ידיו לכל אכילה ואכילה. זה החידוש שהרמב״ם אומר, שצריך כן נטילת ידים. הרמב״ם אינו מסכים עם זה. הוא לא שוכח מהדבר שהוא יזהר בידיו. אבל אם הוא מסיח דעת, אם הוא יהיה מסיח דעת, צריך ליטול ידיו לכל אכילה ואכילה, וזה דבר נוסף. אחרת יהיה לאכילה ולתפילה. זה הדבר. טוב מאוד.
הלכה: לוט ידיו – אכילה עם מפה
עוד, דרך נוספת לצאת מהצורך לרחוץ, שהרי הרחיצה היא ענין לאכילה, כדי שהידיים המלוכלכות לא יכלכלו את האוכל. אבל אם אדם עוטף את ידיו במטלית, לוט ידיו, אדם יכול לאכול עם מטפחת. לוט הוא כמו… נאמר מפה. לכסות. אפשר לכסות את ידיו במפה עם מפית, עם מטפחת, מה שתרצה, גם מותר פשוט לאכול פת. אוכל ושותה וטובל ומשקה, אפילו שלא נטל ידיו, אפילו לא רחץ, כי כאן המפה הנקייה נוגעת בידיים, לא הידיים.
אומר הרמב״ם כך: מאכיל לאחרים, מישהו נותן לאכול לאנשים אחרים. הרמב״ם אינו מסכים עם ההיתר. הרמב״ם אומר שזה רק לאוכלי תרומה עוזר. אה, כי הוא אומר, אוכל תרומה הוא נזהר. אדם רגיל אין אנו סומכים עליו, הוא ילך איפשהו ישכח ויאכל בידיו המלוכלכות.
הלכה: מאכיל לאחרים – האוכל צריך לרחוץ
אבל אם מישהו נותן לאכול לאנשים אחרים, אינו צריך נטילת ידים. אבל האוכל, אם הוא נזהר שלא לגעת באוכל, אינו צריך לרחוץ את הידיים.
אבל האוכל, מי שאוכל, צריך נטילת ידים, אפילו אינו נוגע במאכל אלא אחר נותן לו. דין נטילת ידים הוא דין על האוכלים. זה מאוד מעניין. צריך לדעת איך זה מתאים לטעם של הרמב״ם שזה פשוט ניקיון.
דיון: קושיא על הדין
מה הפוך לכאורה? האוכל הוא העיקר, אתה לא רוצה שהאוכל יתלכלך ממשהו. מה אתה רוצה מהאוכל כל כך? אני שומע. אני לא יודע. אתה שואל שאלה טובה, אני לא יודע התירוץ.
והאוכל, אבל מי שאוכל, אפילו הוא לא נוגע, כמו דין אוכל במגריפה, הוא אוכל עם מזלג, והאדם אוכל עם מזלג, למה אתה רוצה שהוא ירחץ את הידיים?
כן, זה הופך אז אני מבין. ההפוך, מי שהוא יהודי יפה עם הבשר שלו, אבל אם הוא רואה שהוא יתקשה עם המזלג, הוא יזרוק את המזלג ומהר יסדר את ידיו. כן, כך אנשים עושים הרבה פעמים. זה המנהג. כן.
הלכה: אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו
והלאה, אסור להאכיל, אסור לתת לאכול למי שלא נטל ידיו, אפילו הוא נותן לתוך פיו. למה? מה ההבדל? אפילו אתה מכניס לו, אתה מאכיל אותו, אתה מכניס לו את האוכל לפה, והוא לא רחץ את הידיים, זה לא עוזר. זה דין על האוכל. אה טוב.
הלכה: אסור לזלזל בנטילת ידים – מעשה רבי עקיבא
אומר עכשיו הרמב״ם שהוא יסיים עם הדין הכללי של נטילת ידים. הוא אומר, אסור לזלזל בנטילת ידים. וציוו חכמים הרבה, ציוויים שונים ציוו חכמים, החכמים ציוו על נטילת ידים והחמירו על הדבר. עד כדי כך, שאפילו אין לו מים אלא כדי שתייה, שאפילו אדם יש לו רק מעט מים, יקח מעט מהמים המצומצמים, יקח מעט לרחוץ את הידיים, ואחר כך אוכל ושותה מה שנשאר, והוא שותה כמה שנשאר. צריך לרחוץ מעט.
זה בא ממעשה רבי עקיבא שהיה בבית האסורים, ובא אליו תלמידו רבי יהושע הגרסי, והוא סיפר לו שיקנה לו מעט מים, ובא לרבי עקיבא, הוא אמר שהוא ירחץ, הוא אמר, “אה, אין לי מה לשתות.” הוא אמר, “מוטב אמות מיתת עצמי ואל אעבור על דברי חברי.” זו לשון הגמרא, שהוא היה מוסר נפש.
דיון: פירוש ב״דברי חברי”
הוא כן היה צריך לשתות כדי לרחוץ את הידיים, הוא לא היה צריך לאכול. לא, לא, המילה הייתה “על דברי חברי”. נראה שאפילו הוא לא היה מחויב בנטילת ידים, הוא לא היה צריך לאכול. הוא לא היה מחויב, למה הוא היה מחויב? הוא לא היה מחויב. הוא אמר “על דברי חברי”. מה הוא עשה בגלל נטילת ידים? החברים, מנהיגי חכמים. שלמה המלך. לא, רבי עקיבא, כי נטילת ידים ההבדל היה בזמן רבי עקיבא, אולי בערך אז.
זה מאוד מעניין, הרמב״ם פסק מהגמרא, אז ממילא לומדים, ברור שהרמב״ם הבין בבירור שזה לא פיקוח נפש. לא התכוונו לומר שהוא היה מת. הוא היה רעב באותו יום, הוא היה אדם זקן, קשה לו להיות רעב, אבל הרמב״ם הבין שהוא היה שורד את היום.
פרק ו׳ מהלכות ברכות — המשך: רבי עקיבא ונטילת ידים, ניגוב ידים, ומים אחרונים
הלכה ב׳ (המשך) — רבי עקיבא בבית האסורים: חשיבות נטילת ידים
זה אומר שאפילו הוא לא היה מחויב בנטילת ידים, הוא רצה להיות מחויב. למה הוא לא יהיה מחויב? הוא רצה להיות מחויב.
וזה “על דברי חברי”. מי הם החברים? החברים הם החכמים. שלמה המלך. לא, רבי עקיבא, כי נטילת ידים לחולין הייתה בזמן רבי עקיבא, אולי בערך אז.
פסק הרמב״ם וקושיית בית יוסף
זה מאוד מעניין, הרמב״ם פסק מהגמרא. אז מילא נלמד מכאן שהרמב״ם הבין בבירור שזה לא פיקוח נפש, האדם לא היה מת. הוא היה רעב באותו יום, אדם זקן, קשה לו להיות רעב. אבל הרמב״ם מבין בבירור, וממילא מבין הרמב״ם שמכאן רואים כמה חשובה נטילת ידים, אפילו למי שאין לו בצמצום.
זו דווקא הקושיא הקדושה של בית יוסף הקדוש, והפתחי תשובה ששולחנו ערוך לא פוסק כרמב״ם. כי הוא אומר שזו חומרא של רבי עקיבא. ולא רק זאת, אפשר אפילו לומר שזה היה כל החידוש של נטילת ידים לחולין, שאז נתקן. צריך לחזק את הגזירה, אבל יהודי אחר לא צריך. זה לא דבר רגיל ביהודה.
הרמב״ם כתלמיד של רבי שמעון בר יוחאי
בישיבה אפילו למדו בל״ג בעומר, שרואים מכאן שהרמב״ם סבר שכל יהודי יכול להיות בבחינת רבי עקיבא. לכן הרמב״ם היה תלמיד של רבי שמעון בר יוחאי, וכידוע תורת הרמב״ם קשורה מאוד לתורת רבי שמעון. לכן יש ספרים שמראים שהרבה דברים שכתובים ברמב״ם מתאימים לזוהר, או הרבה דברים שכתובים בזוהר מתאימים לרמב״ם. אז הוא חושב כאן שהרמב״ם הוא תלמיד של רבי עקיבא.
שיטת הרמב״ם: מעשיות כהלכה
טוב מאוד. כן, הרמב״ם עשה הרבה פעמים דברים כאלה בחיים. הוא לקח מעשיות מהגמרא והבין שזו הלכה. אפשר לומר להיפך, אפשר לומר שאם כך אפשר לומר שהרבה רמב״מים הם רק מעשיות. אבל הרמב״ם… אה, מה שאני רוצה לומר, הרמב״ם לא כתב הלכה שצריך להצטער מאוד. הוא לא אומר כמה. הוא אומר רק באופן… כן, הוא לא נכנס ל… הרמב״ם גם הבין את אותו מעשה, שמה שכתוב “מיתת עצמי” זו גוזמא. אפילו על מצווה צריך לתת שליש ממונו. אדם יש לו רק מעט מים, וזה חשוב לו מאוד, אני לא יודע אם זה חיוב גמור. אבל הוא אומר זאת כדי להראות את חשיבות נטילת ידים.
הלכה כ׳ — ניגוב ידיים לאחר נטילה
הרמב״ם הלאה, “צריך אדם לנגב ידיו”. אחרי רחיצת הידיים צריך לנגב את הידיים, אי אפשר להישאר עם הידיים רטובות. “צריך אדם” זה מאוד חשוב, במיוחד עם מה שלמדנו שלא יטפו מים חזרה, כי מנגבים את זה. כן, שוב, נטילת ידים קודמת, הניקיון נמחק אצלי ברטיבות. “וכל האוכל בלא ניגוב ידיו הרי זה כאוכל לחם טמא”, כמו שאכל לחם טמא. זה לא טעים, זה מגעיל. זה מגעיל לאכול עם ידיים רטובות, שהדברים נעשים רטובים. טמא פירושו מגעיל הרבה פעמים, טמא לא תמיד פירושו… כאילו אוכל טמא. טמא, טמא, זה כאילו טמא.
ניגוב במים אחרונים
אומר הרמב״ם, אותו דבר גם במים אחרונים. “כל הנוטל ידיו אחרונות”, אותו דבר, צריך לנגב. הנכרי גם צריך לנגב את ידיו. הוא לא צריך כלי, אבל הוא גם צריך לנגב את ידיו. הוא גם לא צריך לברך עם ידיים מלוכלכות.
הלכה כ׳ (המשך) — תיכף לנטילה ברכה: אין הפסק בין מים אחרונים לברכת המזון
אומר הרמב״ם הלאה, “ותיכף לנטילת ידים”, מיד אחרי מים אחרונים, “מתחילין בברכת המזון, שלא יפסיק בין הנטילה והברכה”. לא להפסיק בשום דבר אחר. זו לשון הרמב״ם, הוא אומר שלא לומר “על נהרות” או “שיר המעלות”. יאמרו זאת לפני מים אחרונים. אתה רוצה מים, עשה כבר את מים אחרונים, ומיד ברך. חלק ממים אחרונים הוא לברך עם ידיים נקיות, אז ממילא יהיה מיד. כך הוא מתכוון, זה הפשט הפשוט.
—
עד כאן הלכות פרק ו׳, סליחה, עד כאן פרק ו׳.