הלכות ברכות פרק ה'
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) לחץ לפתיחה
The hypothesis that the obligation lies on the child is supported by Halachah 16, which states that a child may fulfill the obligation of grace for a person who did not eat to the point of satisfaction (and, therefore, is obligated to recite grace only by Rabbinic decree). Were the Sages to have placed the obligation to educate the child on his father and not on the child himself, the child would not be able to fulfill the mitzvah on behalf of another person.
Nevertheless, it is possible to explain that the Sages placed the obligation on the father. This obligation, however, encompasses the child and, hence, causes him to be considered as obligated in the mitzvah (Likkutei Sichot, Vol. 17). by virtue of Rabbinic decree,10until a child reaches intellectual maturity, the Torah itself places no obligations upon him (Pesachim 116a). in order to educate them to perform mitzvot.
What is the blessing of zimmun? If there were between three and ten participants in a meal, one recites the blessing, saying, "Let us bless Him of whose [bounty] we have eaten."
Everyone responds: "Blessed be He of whose [bounty] we have eaten and by whose goodness we live." The one [reciting the blessing] then repeats: "Blessed be He of whose [bounty] we have eaten and by whose goodness we live."
The others respond: "Blessed be our God of whose [bounty] we have eaten and by whose goodness we live." The one [reciting the blessing] then repeats: "Blessed be our God of whose [bounty] we have eaten and by whose goodness we live." He then begins reciting grace.
If ten people are present, he says, "Let us bless our God in whose abode is joy, of whose bounty we have eaten..." and the others respond, "Blessed be our God in whose abode is joy, of whose bounty we have eaten...." Similarly, whenever a feast is held because of the wedding for twelve months after the wedding, one should include the phrase, "in whose abode is joy."
The Rambam mentions modesty only as a reason why women and servants should not join in a zimmun. Significantly, other authorities explain that it is for reasons of modesty that women should not be counted in a zimmun together with men. there should not be a company that consists of women, servants, and children [together].4Nor should a company consist of two of these three categories. Instead, women may make a zimmun alone,5There is, however, no obligation for them to do so (Shulchan Aruch, Orach Chayim 199:7). Rabbenu Asher considers them as obligated to make azimmun. Nevertheless, even among the Ashkenazic community, most authorities do not accept his ruling. as may servants and as may children. They should not, however, mention God's name.6The mention of God's name causes the recitation of grace to be considered "a holy matter." As stated in Hilchot Tefillah 8:6, prayers of this nature can be recited only when a quorum of ten adult males is present (Kessef Mishneh).
An androgynous7A person who possesses both male and female sexual organs may make a zimmun among his own kind, but should not be included among a zimmun either of men or of women.8since he is not a member of either sex. A tumtum9a person who has flesh covering his genitalia, making it impossible to determine whether he is a male or a female should not be included in a zimmun at all.10He should not be counted among men or women, because we are unsure of his sex. Furthermore, unlike androgynouses a group of tumtumim cannot make a zimmun of their own.
In the case of an androgynous, the doubt is how to define his halachic status properly. Hence, they are considered a separate category. In contrast, a tumtum is either a male or a female, and it is his physical condition that prevents us from determining his sex. Thus, a group of tumtumim may include both males and females, and hence they are not allowed to be counted in a zimmun at all (Kessef Mishneh).
A child11The Magen Avraham 199:6 states that this applies to only one child, but not two or more. who understands Whom is being blessed may be included in a zimmun, although he is merely seven or eight years old.12Rav Yitzchak Alfasi mentions an age of nine or ten. The Beit Yosef (Orach Chayim 199) states that all authorities agree that a child below the age of six may not be counted in a zimmun. He may be counted among either a group of three13to recite the zimmun together with two adult males or a group of ten14to include the mention of God's name together with nine adults for the purpose of zimmun.15The Magen Avraham, loc. cit., explains why such a decision is granted with regard to a zimmun and not with regard to kaddish, barchu, kedushah, and the like. The latter prayers are obligations incumbent on a person each day, and may be fulfilled only with a quorum of adult men. In contrast, since each person may fulfill his obligation to recite grace without a zimmun, leniencies were granted in counting the people included.
Rabbenu Asher and the Ramah (Orach Chayim 199:10) do not accept this distinction, and rule that a child may not be counted in a zimun until he is thirteen years of age and has exhibited signs of physical maturity. A gentile may not be included in a zimmun.16even when we are certain that he will bless God.
In his Commentary on the Mishnah (Berachot 7:1, based on Berachot 47b), the Rambam states that this refers to a gentile who has already made a decision to convert and has been circumcised for that reason. Nevertheless, if he has not immersed himself in the mikveh, he is not considered a Jew, and may not be included in a zimmun.14. This ruling is not accepted by many other authorities, including Rabbenu Yitzchak Alfasi and Rabbenu Asher. Because of the difference of opinion, the Shulchan Aruch (Orach Chayim 197:3) rules that, at the outset, an attempt should be made to follow the Rambam's decision. If, however, the third person does not desire to eat bread, he may be included in the zimmun as long as he partook of ak'zayit of other foods.15. The commentaries note that the Rambam does not quote Berachot 48a (the source for this halachah) exactly. The Talmud states "dipped his food in brine with them." The Rambam's choice of phraseology is particularly difficult since, as the Rambam himself writes in Hilchot Sh'vitat Asor 2:5, brine is generally not eaten alone as a food.16. The commentaries have noted the apparent redundancy in the Rambam's expressions. The Kol ben Levi offers a possible resolution, explaining that, in the opening clause, the Rambam states that these people are not required to make a zimmun. In the final clause, he states that they are not allowed to do so. 17. Tosafot, Berachot 47a, writes that if they have already decided to recite grace, the third person may not be included in azimmun with them. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 197:1) accepts this ruling.18. According to the Rambam's opinion mentioned in the previous halachah, the third person must partake of bread. According to the other opinions mentioned above, if the third person partakes of other foods, the first two may include him in a zimmun.19. Berachot 47a relates that Rav Simai bar Chiyya joined Rav and Shemuel in a meal after the latter had completed eating. They ate another side dish together with him, and then recited the zimmun.20. Note the Be'ur Halachah 197, which states that they are obligated to recite the zimmun.21. He may, however, convey this privilege on another person if he desires (Tosafot, loc. cit.; Shulchan Aruch, Orach Chayim 201:1).
The Shulchan Aruch (loc. cit.) mentions that if a guest is present, he should be given the privilege of reciting thezimmun, so that he will be able to recite a blessing for the host, as mentioned in Chapter 2, Halachah 7.
The Shulchan Aruch (loc. cit.:2) also mentions that a priest who is a Torah sage should be given the privilege of reciting the zimmun. (See Hilchot Klei HaMikdash 4:2 and Hilchot Tefillah 12:18.)
22. Although a sufficient number of people to recite grace with azimmun will remain, each individual is personally obligated to participate in the zimmun and may not recite grace alone.23. Enough people remain in each group to allow them both to recite grace with a zimmun. There is, however, no obligation to separate. If the people desire, they may recite grace in a single group (Ramah, Orach Chayim 193:1).24. Until there are twenty people, separation will prevent - at the very least - the people who separate from reciting grace with God's name.
The Shulchan Aruch (Orach Chayim 193:1, based onBerachot 50a) states that, at a meal attended by many people, if there is a difficulty or inconvenience preventing an individual from participating in the zimmun in which God's name is mentioned, he may recite grace with a zimmun of three.
When seven people partake of bread and three eat vegetables or brine and the like with them, the latter may be included in the zimmun, so that God's name may be mentioned, provided the one reciting the blessings partook of bread. In contrast, should six people partake of bread and four eat vegetables, the latter may not be included. There has to be a distinct majority of people who partook of bread.
When does the above apply? With regard to [a zimmun of] ten. Regarding three, however, they should not recite the zimmun unless each one of them eats a portion of bread the size of an olive.
The sage of the greatest stature among those dining should recite grace, although he arrived at the end of the meal.
If more then ten people are present, they may not separate until [their number reaches] twenty. [The governing principle is that a group may separate only if] the blessing of the zimmun will be the same for both groups if they separate.
Alternatively, the halachah is speaking about three groups that ate on the same table, and one remained from each group (Merchevat HaMishneh), or the three individuals came from different groups, but left their original group inadvertently or because of forces beyond their control (Mishnah Berurah 193:25). from a different group of three2and thus were each personally obligated to participate in a zimmun (Rashi, Berachot 50a) [join together],3even when they themselves do not eat together (loc. cit.). According to the Kessef Mishneh, this applies when they eat together. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 193:5) states that, in either instance, the following law applies. they should not separate [without reciting grace with a zimmun].4Ideally, they should not have separated from their first company. See the Rishon LeTzion; Ramah, Orach Chayim 193:6). After the fact, since they all have still not recited grace and are all obligated to participate in a zimmun, they should do so. If each of them already participated in a zimmun,5i.e., although they desired to continue eating, they responded to thezimmun and listened to the first blessing of grace (Tosafot, Berachot, loc. cit.; Ramah, Orach Chayim 200:1) they may separate. They are not obligated6The Shulchan Aruch (193:5) states, "They cannot..."; i.e., it is forbidden for them to participate in a zimmun again. to participate in a zimmun again,7Even if the latter group of three eat together, since they did not begin their meal with the intention of eating as a company, they are not obligated to recite grace with a zimmun. because a zimmun was already recited including them.8This expression implies a different concept. If a fourth person joined the two remaining in the original group and a zimmun was recited, the obligation of a zimmun is no longer incumbent on the person who left the group. Therefore, a zimmun may not be recited in the new group of three (Shulchan Aruch, Orach Chayim 193:6).
If the three people in the new group eat together as a company, they may recite a zimmun (Mishnah Berurah 193:33).
When three people sit down [together] to eat bread, they may not separate9even though one of the three desires to recite grace before the others, they must recite the zimmun as a group (Mishnah Berurah 193:28). even though each person eats from his own food.10It is the intent to sit down together at a single table that establishes them as a company, and not the fact that they share food.
25. This halachah describes a large feast, at which many people eat at different tables. Nevertheless, they all came together for the same purpose, and thus are considered a single group. (See the Jerusalem Talmud, Berachot 7:5; and Shulchan Aruch HaRav 195:2).
In contrast, in a restaurant, although many people eat in the same room, since they did not come with the intention of eating together, they are considered as a single group. 26. The Rambam is quoting the Mishnah (Berachot 7:5). Rabbenu Asher and the Shulchan Aruch (Orach Chayim 195:1) state that the same principles apply if the feast is held in two separate rooms (or houses), as long as they are not separated by a street.27. Similarly, if a single group is large enough to prevent the words of the blessings from being heard, people should recite the zimmun in smaller groups (Kessef Mishneh; Shulchan Aruch, Orach Chayim 193:1). 28. He must also respond (Berachot 45b; Mishnah Berurah 194:6).29. He fulfills his obligation for zimmun, but not for grace.30. It is only proper that God's name be mentioned when the ten people are in the same room (Berachot, loc. cit.). 31. If, however, two people from a group of three recite grace alone, a zimmun may not be recited (Shulchan Aruch, Orach Chayim 194:1).32. The Ramah (Orach Chayim 194:1) states that this law only applies when the individual has not answered to a zimmun previously. If, however, he answered to the zimmun of a previous group, he may not be included in this zimmun.33. He should respond as usual.34. Zimmun should precede grace. Once a person has recited grace, he can no longer fulfill his obligation for zimmun
.
If there is a single attendant who serves both of these groups, they may join in a single zimmun, even though none of the people in the two groups see each other, provided both groups can clearly hear the words of the person reciting the blessings.
A son may recite grace for his father, a servant for his master, and a woman for her husband - and thus enable the person to fulfill his obligation. Nevertheless, our Sages said, "May a curse come on a person whose wife or children recite grace for him."
If, however, they ate to the point of satisfaction, and thus are obligated according to the Torah itself to recite grace, they cannot fulfill their obligation by [listening to] either a woman, a minor, or a servant. Anyone who is obligated according to the Torah to perform a mitzvah can have his obligation fulfilled only by another person who is also obligated from the Torah [to fulfill this mitzvah] as he is.
YI אידיש לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳
—
הלכה א — נשים ועבדים אין ברכת המזון
דער רמב״ם זאגט: “נשים ועבדים חייבין בברכת המזון, וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שהיא מצות עשה שאין הזמן גרמא, אלא שגם הן אינן חייבות מן התורה, לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן.”
פשט: נשים און עבדים זענען מחויב אין ברכת המזון, אבער ס׳איז א ספק צי דער חיוב איז מדאורייתא אדער מדרבנן. ווייל ס׳איז א מצות עשה שאין הזמן גרמא (נישט צייט-אפהענגיג), וואלטן זיי געדארפט זיין חייב מדאורייתא. אבער פונדעסטוועגן זענען זיי אפשר נישט חייב מדאורייתא, דעריבער קענען זיי נישט מוציא זיין מענער.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס זענען נשים אפשר נישט חייב מדאורייתא? די גמרא ברענגט צוויי טעמים: (א) פרויען קענען נישט בענטשן אויף ארץ, ווייל זיי זענען נישט געווען א חלק פון חלוקת הארץ – יעדער מאן האט באקומען א נחלה, אבער נישט פרויען; (ב) זיי קענען נישט דאנקען אויף ברית ותורה.
2. א שווערע קשיא: ארץ, ברית ותורה זענען דאך א תקנת חכמים צוגעלייגט צו ברכת המזון – וויאזוי קען א דרבנן׳דיגער נוסח פטור׳ן פון א דאורייתא? דער תירוץ: אפשר מיינט מען נישט דעם נוסח אליין, נאר דעם עצם ענין – די תורה זאגט “על הארץ הטובה אשר נתן לך”, און דער גאנצער קאנצעפט פון ברכת המזון איז פארבונדן מיט ארץ. ס׳ווערט אויך דערמאנט אז די נוסח פון ברית ותורה איז אפשר נישט מעכב, אבער דער עיקר ענין פון ברכת המזון שטייט אין תורה אין קאנטעקסט פון ארץ.
3. א חידוש וועגן דעם פארבאנד צווישן ארץ און מזון: ארץ אין ברכת המזון איז נישט א באזונדערע הודאה אויף לאנד – ס׳איז א הודאה אויף א לאנד וואס גיט דיר צו עסן. ווי דער משל: אויב ס׳איז א הונגער און מ׳עסט נאר פאטעטאס, דאנקט מען נישט בלויז אויף “איך האב לאנד” – מ׳דאנקט אויף א לאנד וואס פארזארגט מיט עסן. דעריבער, ווער עס האט נישט א נחלה אין ארץ, האט נישט דעם זעלבן שייכות צו דער הודאה.
4. פראקטישע נפקא מינה – ספק אויב מ׳האט געבענטשט: לויט וואס מיר האבן געלערנט (פרק ד׳), אז מ׳איז מסופק צי מ׳האט געבענטשט, דארף מען איבערבענטשן (ספק דאורייתא לחומרא). צי דארפן נשים אויך איבערבענטשן? מ׳וואלט געקענט זאגן ס׳איז א ספק ספיקא (ספק צי זי האט געבענטשט, ספק צי ס׳איז בכלל דאורייתא), אבער דער רמב״ם האט נישט אויסגענומען נשים פון דער הלכה פון ספק, וואס משמע אז נשים זענען אויך חייב איבערצובענטשן ביי ספק.
5. קטנים: קטנים זענען אנדערש – זיי זענען נאך נישט בני חיוב, נאר מחמת חינוך. דער שיעור פון חינוך ביי ברכות איז “שיודעים למי מברכין” – ווען זיי פארשטייען פאר וועמען מ׳בענטשט. דער רמב״ם ברענגט דאס אין אן אנדער פלאץ.
—
הלכה ב — ברכת הזימון: דריי וואס עסן צוזאמען
דער רמב״ם זאגט: “שלשה שאכלו פת חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון. ואיזו היא ברכת הזימון? אם היו שאכלו משלשה ועד עשרה… נברך שאכלנו משלו, והכל עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.”
פשט: דריי מענטשן וואס האבן געגעסן ברויט צוזאמען זענען מחויב אין זימון פאר ברכת המזון. פון דריי ביז צען איז דער נוסח “נברך שאכלנו משלו”, און אלע ענטפערן “ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.”
חידושים און הסברות:
1. דער עיקר ענין פון זימון: דער יסוד פון זימון איז אז ווען איינער עסט אליין, בענטשט ער אליין. אבער ווען דריי עסן צוזאמען, איז עס שוין א סעודה מיט א צערעמאניע – דעריבער זאל מען בענטשן אויף א שיינע אופן: איינער זאל זיין דער שליח ציבור, זאגן הויך, און אלע ענטפערן אמן. ס׳איז “עסטעטיש” – א שיינע דרך פון הודאה.
2. פארוואס דוקא דריי? ווייל מ׳דארף איינעם וואס זאגט, און צוויי וואס ענטפערן. צוויי מענטשן אליין איז א “חברותא” – דער דריטער מענטש מאכט עס צו א שיעור זימון, א ציבור׳דיגע מציאות.
3. “ובטובו חיינו” – טייטש: א דיסקוסיע וועגן דעם טייטש פון “חיינו” – צי ס׳איז לשון עבר (מיר האבן געלעבט), צי לשון הווה (אונזער לעבן), צי ס׳מיינט “מיר באקומען לעבן פון דעם.” דער מסקנא איז אז “חיינו” מיינט: מיר לעבן פון זיין גוטסקייט – מיר באקומען לעבן פון אים, בלשון הוה. נישט אז מיר האבן געלעבט און זענען שוין טויט.
4. “ברוך שאכלנו משלו” – הסבר: “ברוך” מיינט “געבענטשט” (נישט בלויז “דאנק”). געבענטשט איז דער אייבערשטער וואס מיר עסן פון זיינס – פארבונדן מיט דעם יסוד פון “אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, לה׳ הארץ ומלואה.”
5. נוסח אשכנז – “רבותי נברך” (נטילת רשות): נוסח אשכנז האט צוגעלייגט פאר דעם “נברך” א הקדמה: “רבותי מיר וועלן בענטשן” און דער ענטפער “יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם”. דער מקור דערפון איז נישט גאנץ קלאר – אפשר הגהות מיימוניות, אפשר זוהר.
דער ענין פון נטילת רשות: דאס “רבותי מיר וועלן בענטשן” איז א נטילת רשות – דער מזמן פרעגט כביכול: “זענט איר מסכים אז איך זאל זיין דער מזמן?” דאס איז פאראלעל צו א שליח ציבור וואס דארף זיין אן אדם חשוב מיט א קול נעים, און מ׳בעט רשות פון דעם ציבור. ביי ספרדים איז דאס מער עקספליציט: זיי זאגן “הב לן ונברך” (געב אונז רשות צו בענטשן), דער עולם גיט רשות, און דער מזמן הייבט אן “ברשות, נברך”.
דאס ווערט אויך פארגליכן צו דעם ענין ביי מלאכים וואס בעטן רשות – עס איז א חרדה פאר כבוד שמים, נישט נאר כבוד פון מענטשן. דער מזמן פרעגט: “ווער ביסטו צו מברך זיין את השם?” – דער עולם מוז מסכים זיין.
נאך א חידוש: ביי אשכנז וואו מ׳בענטשט שטיל אליין, איז דער נטילת רשות אביסל ווייניגער רעלעוואנט. אבער ווען דער מזמן בענטשט הויך און דער עולם הערט אויס און ענטפערט אמן – דארט איז דער נטילת רשות זייער באדייטזאם, ווייל דער עולם מוז אויסהערן זיין גאנצע בענטשן.
—
הלכה ג — זימון בעשרה מיט שם
דער רמב״ם זאגט: “היו אוכלין עשרה ולמעלה מעשרה, מברכין בשם” — ביי צען לייגט מען צו דעם שם ה׳: “נברך לאלקינו שאכלנו משלו”, און דער עולם ענטפערט “ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, און דער מזמן זאגט “ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, און דערנאך הייבט ער אן “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם הזן” ביז ער ענדיגט אלע פיר ברכות, “והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה”.
פשט: ביי צען מענטשן ווערט דער נוסח פון זימון העכער – מ׳דערמאנט שם שמים. דער מזמן בענטשט הויך, און דער עולם ענטפערט אמן נאך יעדע ברכה.
חידושים און הסברות:
1. מעלה פון תפילה בציבור: ברכת המזון בעשרה האט א מעלה פון תפילה בציבור – ווען ס׳איז דא אן עדה (צען) קען מען מזכיר זיין שם שמים, אזוי ווי א דבר שבקדושה. דאס העלפט פארשטיין פארוואס עס קומען שפעטער הלכות וועגן אויב איינער גייט אוועק אינמיטן – ווייל עס האט א דין פון ציבור.
—
הלכה ד — בית חתנים: נוסח “שהשמחה במעונו”
דער רמב״ם זאגט: “וכן בבית חתנים” — ביי א סעודה אין בית חתנים זאגט מען “נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו” (ביי צען: “נברך לאלקינו שהשמחה במעונו”). “משעת התחילו להתעסק בצורכי חתנות ונישואין” ביז “שלשים יום אחר הנישואין.” סעודות וואס מ׳מאכט לכבוד די נשיאים (חתן וכלה) — עד שנים עשר חודש.
פשט: אין בית חתנים זאגט מען שהשמחה במעונו ביז 30 טעג סתם. א סעודה וואס ווערט געמאכט ספעציעל לכבוד די newlyweds (ווי שבע ברכות, באזוכן באבע, אאז״וו) קען מען זאגן שהשמחה במעונו ביז א גאנץ יאר.
וואס איז “בית חתנים”? דער רמב״ם דעפינירט: פון ווען מ׳הייבט אן צוגרייטן (די גמרא גיט א משל פון איינוועקן גערשטן פאר ביר — א לאנגע הכנה), ביז 30 טעג נאך דער חתונה. דאס איז ווען מ׳עסט אין דעם בית חתנים (נישט ספעציפיש לכבוד דער חתונה, נאר סתם אין דעם פלאץ).
חידושים און הסברות:
1. פירוש “שהשמחה במעונו” — מערערע פשט׳ן:
(א) ערשטער פשט: מ׳איז דא ביי א שמחה, און מ׳דערמאנט אז די אמת׳דיגע שמחה איז ביים אייבערשטן — “במעונו” (זיין מעון), נישט “במעונינו” (אונזער מעון). מ׳זאגט נישט “דאנק דעם אייבערשטן פאר אונזער שמחה”, נאר מ׳דערמאנט אז די עיקר שמחה איז ביי אים.
(ב) צווייטער פשט (מיט “עוז וחדוה במקומו”): שמחה איז א בריאה פון אייבערשטן — ער האט באשאפן די כח השמחה. “במעונו” איז א וועג צו זאגן אז ער איז דער “בעל הדבר” — שמחה געהערט צו אים, אזוי ווי “אשר ברא ששון ושמחה” אין שבע ברכות.
(ג) דריטער פשט (מיט “מעונה אלקים קדם”): די גאנצע וועלט איז דער אייבערשטער׳ס מעון — מ׳זאגט אז די שמחה איז אין זיין וועלט.
(ד) פשט פון “מעניינא דיומא”: מ׳איז משבח דעם אייבערשטן אויף די פעולה וואס ער טוט יעצט — ער איז משמח חתן וכלה. דער אייבערשטער האט געמאכט אז מענער און פרויען זאלן זיך טרעפן און מאכן שמחה — “אונז זענען אלע מחותנים אין דעם אייבערשטער׳ס האל.”
2. שולחן ערוך׳ס שיטה: דער שולחן ערוך זאגט “ערב כל שמחה ויין” — מ׳זאגט שהשמחה במעונו נאר בשעת משתה, נישט סתם. דער מנהג איז נישט איינגעפירט צו זאגן עס איבער א יאר.
3. ר׳ יונה מנוחה: זיי זענען געווען “צובראכענע אידן.” דער וואס איז צובראכן (סעד) זאל נישט זאגן שהשמחה במעונו, נאר דער וואס איז צופרידן זאל יא זאגן. א פארקערטע סברא ווערט פארגעלייגט: דער וואס איז סעד זאל דווקא זאגן שהשמחה במעונו — “fake it until you make it” — ער פייטסט זיך מיט זיך אליין אבער ער וועט ווערן בשמחה. אבער דער שולחן ערוך זאגט נישט אזוי.
4. סעודות אחר הנשיאין — חיוב זימון: דער רמב״ם זאגט: “וכן סעודות שעושין אותן אחר הנשיאין מחמת הזמן – הכל חייבין בברכת הזימון.” עס ווערט געפרעגט פארוואס דער רמב״ם דארף דאס זאגן — אפשר איז דא אין גמרא א הוה אמינא אז פאר סעודות נאך די נשיאין זאל מען נישט האבן זימון.
5. אונטערשיד צווישן סעודות אין בית חתנים און סעודות מחמת הנישואין: סעודות אין בית חתנים (פון הכנה ביז 30 טעג נאך חתונה) — דארט זאגט מען “שהשמחה במעונו” אין זימון. סעודות מחמת הנישואין (שבע ברכות, ווען דער נייער פאר גייט צו משפחה) — דארט מאכט מען שבע ברכות. פאר אן אבל האט מען צוגעלייגט א ספעציעלע הרחמן, און פאר א חתן האט מען צוגעלייגט שבע ברכות נאכ׳ן בענטשן, און אויך א ספעציעלע נוסח פון ברכת הזימון.
—
הלכה ה — כהן וישראל שאכלו כאחד
דער רמב״ם זאגט: “כהן וישראל שאכלו כאחד – אפילו דער כהן עסט תרומה און דער ישראל עסט חולין – חייבין בזימון.”
פשט: הגם זיי עסן צוויי פארשידענע קאטעגאריעס עסן, ווייל זיי עסן צוזאמען זענען זיי מחויב אין זימון.
חידושים און הסברות:
1. די הוה אמינא: ס׳זאל זיין ווי צוויי מיני סעודות — “א בריסקער וואלט געזאגט אז ס׳איז צוויי אנדערע דינים, ער עסט קודש און ער עסט סתם.”
2. חילוק צווישן דעם און מודר הנאה: ביי מודר הנאה עסן זיי נישט צוזאמען ווייל ער טאר נישט עסן פון זיין עסן – דאס הייסט נישט עסן צוזאמען. אבער דא, דער ישראל טאר נישט עסן תרומה, אבער דער כהן מעג יא עסן חולין – ממילא קען עס הייסן איין סעודה.
3. הגהות מיימוניות — פת עכו״ם: אויב איינער איז מקפיד אויף פת עכו״ם און די אנדערע צוויי נישט, צי קענען זיי מזמן צוזאמען.
4. פראקטישע נפקא מינה: א קלויזענבורגער און א סאטמארער – איינער מעג עסן פון דעם אנדערנ׳ס שחיטה אבער נישט פארקערט. דער כלל: ווי לאנג ס׳איז דא א וועג אז ס׳זאל זיין איין סעודה, איז מען מחויב אין זימון.
—
הלכה ו — נשים, עבדים, וקטנים אין זימון
דער רמב״ם זאגט: “נשים, עבדים, וקטנים חייבין בזימון כחייבין בברכת המזון. אבל נשים, עבדים, וקטנים אין מזמנין עליהם, אבל מזמנין לעצמן.”
פשט: נשים, עבדים, און קטנים זענען מחויב אין זימון פונקט ווי זיי זענען מחויב אין ברכת המזון. אבער מ׳קען זיי נישט צורעכענען צו א מנין פון דריי מיט מענער. צווישן זיך אבער – דריי פרויען, דריי עבדים, אדער דריי קטנים – קענען זיי מאכן זימון.
חידושים און הסברות:
1. א פראקטישע טעות: אסאך מענטשן מיינען אז שבת ביי די סעודה איז זימון א “מענערישע זאך” – אבער נשים זאלן אויך ענטפערן און זיין א חלק פון ברכת הזימון.
2. “חייבות בזימון” מיינט צוויי זאכן: (1) ווען דריי מענער מאכן זימון, זאלן די פרויען אויך הערן דעם בעל המזמן און יוצא זיין; (2) ווען דריי פרויען עסן אליין, זאלן זיי מאכן זימון מיט איין פרוי אלס מזמן.
3. פארוואס קען מען נישט מישן? דער חיוב פון נשים אין זימון איז א ספק (ספק דאורייתא, ספק דרבנן) – מ׳קען נישט צוזאמרעכענען צוויי פארשידענע לעוועלס חיובים. מ׳קען נישט נוצן א ספק חיוב דאורייתא מיט א ודאי חיוב דאורייתא.
4. א קשיא: ברכת הזימון גופא איז דאך זיכער א דרבנן – פארוואס זאל נשים מיט קטנים צוזאמען זיין א פראבלעם? דער תירוץ: דער עיקר פראבלעם איז מיט עבדים – “זיי זענען נישט די בעסטע אידן.”
5. ובארץ לא יזמנו בשם: פארוואס קענען נשים נישט מזמן בשם? ווייל א מנין פון צען ווערט א דבר שבקדושה, און דאס קען מען נישט אוועקשטעלן מיט נשים.
6. דער עיקר פוינט: דריי קטנים אליין, דריי עבדים אליין, דריי נשים אליין – יעדע גרופע קען מאכן זימון. אבער א מיקס פון נשים, עבדים, קטנים צוזאמען – זאלן זיי נישט עסן צוזאמען בכלל (מפני הפריצות).
—
הלכה ז — אנדרוגינוס
דער רמב״ם זאגט: “אנדרוגינוס מזמנין עליו מינו” – ער קען מזמן זיין מיט זיין מין, “אבל לא לנשים ולא לאנשים.”
פשט: אן אנדרוגינוס (ספק זכר ספק נקבה) קען מזמן זיין מיט אנדערע אנדרוגינוסים, אבער נישט מיט מענער און נישט מיט פרויען.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס נישט מיט נשים? אפשר איז ער א איש, און א איש קען נישט מצטרף זיין מיט נשים.
2. פארוואס נישט מיט אנשים? אפשר איז ער א אישה, און א אישה קען נישט מצטרף זיין מיט אנשים.
3. מיט זיין מין: אלע אנדרוגינוסים האבן דעם זעלבן ספק – וואטעווער דין זיי האבן, האבן זיי אלע.
4. דער רמב״ם ברענגט אנדרוגינוס אין פילע הלכות (אויך אין קריאת שמע) – “יעדע הלכה דארף מען וויסן וואס איז אנדרוגינוס.”
—
הלכה ח — טומטום
חידושים:
1. א טומטום קען מען נישט מזמן כלל – פארוואס? ווייל יעדער טומטום איז אנדערש. ביי אנדרוגינוס איז יעדער אנדרוגינוס דער זעלבער ספק. אבער ביי טומטום – יעדער טומטום קען מארגן אויסגעפונען ווערן אז ער איז א זכר אדער א נקבה. “ס׳איז נישט פשט אז יעדער טומטום איז די זעלבע – יעדער טומטום איז אן עקסטערע טומטום.” מ׳קען נישט צוזאמרעכענען צוויי טומטומים ווייל זיי האבן נישט דעם זעלבן ספק.
—
הלכה ט — קטן היודע למי מברכין
דער רמב״ם זאגט: “קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, אפילו הוא בן שבע בן שמונה. מצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה.”
פשט: א קטן וואס ווייסט למי מברכין קען מען צורעכענען צום זימון – אפילו ער איז נאר זיבן אדער אכט יאר אלט – סיי פאר דריי סיי פאר צען.
חידושים און הסברות:
1. חילוק צווישן חינוך ברכות און זימון: פריער האבן מיר געלערנט אז “קטנים אין מזמנין עליהם” – דאס רעדט פון גאר קליינע קינדער. אבער א קטן היודע למי מברכין קען מען שוין יא מצרף זיין. למעשה לערנט מען אויס קליינע קינדער ברכות אן צו ווארטן אויף “יודע למי מברכין” – און דאס קען זיין ריכטיג, ווייל דער דיוק איז: דער חילוק פון יודע למי מברכין איז נאר לגבי מזמנין – צו מ׳קען אים רעכענען פאר זימון. זיין ברכה אן “יודע למי מברכין” איז נישט קיין עכטע ברכה, אבער פאר חינוך לערנט מען אים אויך פריער.
2. “יודע למי מברכין” מיינט: ער פארשטייט “מרא דהאי פיתא” – ווער ס׳נעמט קעיר פון די וועלט.
3. שיטת הרמב״ם vs. רמ״א: דער רמב״ם פסק׳נט ווי פשטות הגמרא – קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, אפילו בן שבע/שמונה, אפילו מיט גדולים. דער רמ״א פסק׳נט אנדערש – מ׳ווארט אויף דרייצן יאר, מ׳רעכנט נישט קינדער.
4. א הסבר פארוואס דער מנהג איז נישט ווי דער רמב״ם: “קיינער איז נישט יודע למי מברכין” – ס׳איז שווער צו עסטאבלישן אז א קינד טאקע ווייסט למי מברכין.
5. לגבי זימון vs. דברים שבקדושה: אין אנדערע זאכן דארף מען זיין צוועלף/דרייצן, אבער לגבי ברכת המזון טרוסט מען שוין אין א בן שבע/שמונה.
—
הלכה י — נכרי אין מזמנין עליו
דער רמב״ם זאגט: “והנכרי אין מזמנין עליו.”
פשט: א נכרי קען מען נישט מצרף זיין צום זימון.
חידושים און הסברות:
1. חילוק צווישן צוויי ענינים: פריער האט מען געלערנט אז אויף א גוי׳ס ברכה מאכט מען נישט אמן. דארט איז דער דין אז אויב מען הערט די גאנצע ברכה קען מען יא ענטפערן. אבער דא איז א באזונדערער חידוש — אפילו אויב א גוי מעג בענטשן פאר זיך, קען ער נישט מצטרף ווערן מיט אונז. “איך קען בענטשן, און ער מעג בענטשן — אבער מיר גייען נישט צוזאמען.” דער חידוש איז נישט וועגן זיין ברכה, נאר וועגן דעם צירוף — אונז מיט אים מאכן נישט קיין ציבור.
—
הלכה יא — אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת
דער רמב״ם זאגט אז מ׳קען נאר מזמן זיין אויף דעם וואס האט געגעסן א כזית פת.
פשט: אלע דריי (אדער צען) דארפן האבן געגעסן כזית פת.
—
הלכה יא (המשך) — שבעה שאכלו פת: צירוף מיט ירק-עסערס פאר “אלקינו”
דער רמב״ם זאגט: אויב זיבן האבן געגעסן פת און דריי האבן געגעסן ירק, קענען זיי זיך מצרף זיין צו זאגן בשם. אבער “ששה שאכלו פת וארבעה ירק, אין מצטרפין, עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר.”
פשט: פאר צען מיט “אלקינו” דארף מען א רוב הניכר פון פת-עסערס — מינדסטנס זיבן פון צען. זעקס אקעגן פיר איז נישט גענוג, כאטש ס׳איז א רוב, ווייל ס׳דארף זיין א “רוב הניכר” — צוויי מער ווי דער מיעוט.
חידושים און הסברות:
1. דער מזמן אליין מוז זיין פון די פת-עסערס, ווייל דער וואס האט נישט געגעסן פת קען נישט געהעריג זאגן ברכת המזון.
2. דער “רוב הניכר” באדייט א רוב פון צוויי מער ווי דער מיעוט (ד.ה. 7 אקעגן 3, נישט 6 אקעגן 4).
3. [דיגרעסיע: מעשה פון דער תורת צבי:] דער זיידע, דער תורת צבי, האט געזאגט אז מ׳בענטשט ווען מ׳האט זיבן עסערס (פאר זימון בשם), און ביי תפילין גענוג זעקס דאווענערס. ער האט געפרעגט פארוואס מ׳זאל נישט אריינכאפן נאך איין עסער — מ׳דארף פאקוסן. ער פלעגט מכבד זיין א איד צו עסן מיט כדי צו האבן דעם מנין.
—
הלכה יב — שנים שאכלו וגמרו: צירוף מיט א דריטן
דער רמב״ם זאגט: “שנים שאכלו וגמרו מלאכול” — ווען צוויי האבן שוין פארטיג געגעסן און א דריטער קומט זיך מצטרף זיין — “אם יכולין לאכול עמו כל שהוא, מצטרפין.”
פשט: אויב די צוויי קענען נאך עסן עפעס מיט דעם דריטן, קענען זיי זיך מצרף זיין פאר זימון.
חידושים און הסברות:
1. וואס מיינט “יכולין”? “יכולין” מיינט נישט אז זיי דארפן בפועל עסן — נאר אז זיי זענען נאך קעיפעבל צו עסן, ד.ה. זיי האבן נאך נישט אינגאנצן פארענדיגט זייער סעודה אויף אזא לעוועל אז זיי קענען שוין גארנישט מער עסן.
2. “גמרו” — וואס איז דער לעוועל? “גמרו מלאכול” מיינט נישט אז זיי זענען פיזיש נישט מסוגל צו עסן, נאר אז זיי האבן באשלאסן אויפצוהערן. אויב זיי האבן נאך נישט אינגאנצן אויפגעגעבן — למשל, דער דעזערט איז נאך נישט געקומען — איז עס נאך “יכולין.”
3. פראקטישע שאלה: ווי שאצט מען צו אויב עמיצער איז “יכול” נאך צו עסן? א מענטש קען כמעט שטענדיג נאך אריינשטופן עפעס. ס׳רעדט זיך נישט פון א משוגע׳נעם איבערגעגעסענעם מצב, נאר פון א נארמאלן מצב וואו מ׳קען נאך עפעס עסן.
4. דער עיקר חידוש — איין סעודה: דער גאנצער יסוד איז אז עס דארף זיין “איין סעודה.” אויב די צוויי הייבן אן א נייע סעודה מיט א נייע ברכה, איז דאס נישט אינטערעסאנט — דאס איז שוין נישט די זעלבע סעודה. אבער אויב זיי עסן נאך א שטיקל אינערהאלב דער זעלבער סעודה (אן א נייע ברכה), דעמאלטס הייסט עס איין ציבור.
5. נאר ביי פת: די גאנצע שאלה איז נאר ווען די צוויי האבן געגעסן פת און דער דריטער עסט נישט פת. אויב אלע דריי עסן פת, איז בכלל נישט קיין שאלה — זיי דארפן סתם מזמן זיין.
6. חילוק צווישן דריי און צען: דער דין פון “יכולין” ארבעט נאר פאר דעם מנין (צען), נישט פאר די גרונט-דריי. פאר דריי מוזן אלע דריי האבן געגעסן פת, ווייל אן דעם איז נישט דא קיין צוויי וואס בעטן אים צו בענטשן — “הבו נברך” / “ברשות” — דער גאנצער ענין פון זימון פעלט.
—
הלכה יג — חכם גדול שבמסובין הוא שיברך
דער רמב״ם זאגט: “חכם גדול שבמסובין הוא שיברך לכולם.”
חידושים און הסברות:
1. כהן vs. חכם: דער רמב״ם דערמאנט נישט דא קיין כהן. פארוואס זאל מען נישט מכבד זיין דעם כהן ווי ביי קריאת התורה? דער ענטפער: דער רמב״ם האלט אז אפילו ביי עליות איז דער חכם גדול עולה ראשון (נישט דער כהן), ווי מען האט געלערנט דרך אגב. אבער אויסערדעם, ביי זימון רעדט מען וועגן דעם וואס גייט בענטשן פאר אלעמען — דאס איז א פונקציע, נישט בלויז א כבוד. א כהן זאל יעדע מאל זיין דער שליח ציבור? דאס מאכט נישט קיין סענס.
—
הלכה יד — שלושה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק
דער רמב״ם זאגט: “שלושה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק” — זיי טארן נישט זיך צוטיילן און בענטשן באזונדער. “ואסור למעלה מעשרה ליחלק עד שיהיה כל אחד ואחד מזמן לעצמו.”
פשט: איינמאל דריי (אדער צען) האבן צוזאמער געגעסן, האבן זיי א חיוב צו מזמן זיין צוזאמען. זיי טארן נישט אוועקגיין און בענטשן יעדער באזונדער.
חידושים און הסברות:
1. א נייער יסוד — חיוב צו מזמן: ביז יעצט האט מען גערעדט אז נאכן עסן דארף מען דאנקען דעם אייבערשטן. דא לייגט דער רמב״ם צו א נייעם חיוב: ס׳איז דא א חיוב צו עסן כדי צו מזמן זיין, און מ׳טאר נישט מבטל זיין דעם זימון. דאס הייסט, דער זימון איז נישט בלויז א הידור — ס׳איז א חוב.
2. פראקטישע נפקא מינה — בענטשן עקסטער: היינט פירן זיך מענטשן אז זיי בענטשן עקסטער (יעדער פאר זיך) אפילו ווען מ׳איז מזמן. לויט דעם רמב״ם, וואס האלט אז עיקר זימון איז “אחד מברך לכולם,” טאר מען דאס נישט טון. אויב מ׳בענטשט עקסטער, איז מען עובר אויף “אין רשאין ליחלק.”
3. דער טענה פון די היינטיגע אחרונים: מענטשן זאגן אז זיי האבן א “ריזן” (סיבה) צו בענטשן עקסטער — ווייל מ׳קען נישט אין זינען האבן ווען יענער בענטשט, מענטשן לייגן נישט קיין כוונה. אבער דאס איז נישט א גילטיגער תירוץ. מ׳איז נישט מחויב צו טראכטן — דער רמב״ם האלט אז “שומע כעונה” ארבעט אן ספעציעלע כוונה. אויב מ׳רעדט זיך איין אז מ׳קען נישט אויסהערן, איז מען עובר אויף דער הלכה.
4. חילוק צווישן זימון און חזרת הש״ץ: ביי שמונה עשרה האט דער רמב״ם געזאגט אז חזרת הש״ץ איז נאר “להוציא את מי שאינו בקי.” אבער ביי ברכת המזון איז דער דין אנדערש — “אחד מברך לכולם” גילט אפילו פאר מי שהוא בקי. דאס איז א פונדאמענטאלער חילוק.
5. נאך דעם “נברך”: איינמאל מ׳האט געמאכט ברכת הזימון (דעם “נברך” טייל), דעמאלטס קען מען בענטשן עקסטער — אבער נאר בדיעבד. דער עיקר דין בלייבט אז איינער זאל בענטשן פאר אלעמען.
—
הלכה יד (המשך) — צוטיילן חבורות
דער רמב״ם זאגט: עשרה טארן זיך צוטיילן אין צוויי גרופעס (יעדע פון פינף), אבער ביז צוואנציג טארן זיך נישט צוטיילן, ווייל א גרופע וועט פארפאסן הזכרת שם שמים. כל זמן שכל חלק וחלק תהיה ברכת זימון שווה — מ׳זאל נישט דאונגרעידן איין גרופע.
פשט: ביי צען מעג מען צוטיילן אין צוויי גרופעס פון פינף, ווייל ביידע האבן זימון. אבער דרייצן מעג מען נישט צוטיילן אין צען און דריי, ווייל די דריי פארלירן הזכרת השם. ערשט ביי צוואנציג מעג מען ווידער צוטיילן.
חידושים:
1. דער פרינציפ איז “זימון הכל שוה” — מ׳טאר נישט צוטיילן אויף אזא אופן אז איין גרופע האט א נידריגערע מדרגה פון זימון ווי די אנדערע. דרייצן מענטשן צוטיילן אין 10 און 3 מיינט אז די 3 פארלירן הזכרת השם — דאס איז א “דאונגרעיד” וואס איז אסור.
—
הלכה טו — שלשה שבאו משלש חבורות
דער רמב״ם זאגט: “שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה — אינן רשאין לחלוק, ווייל זיי זענען שוין מחויב געווארן בזימון. ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהם בחבורה שלו — רשאין לחלוק.”
פשט: דריי מענטשן וואס קומען פון דריי באזונדערע חבורות (וואו יעדע חבורה האט געהאט דריי), אויב מ׳האט נאך נישט מזמן געווען אין זייערע אריגינעלע חבורות — מוזן זיי יעצט מזמן זיין צוזאמען, ווייל זיי זענען שוין מחויב אין זימון. אבער אויב מ׳האט שוין מזמן געווען — מעגן זיי זיך צוטיילן.
חידושים און הסברות:
1. קשיא אויפ׳ן רמב״ם: אויב זיי האבן שוין מזמן געווען אין זייערע אריגינעלע חבורות, פארוואס זאל מען בכלל טראכטן אז זיי דארפן נאכאמאל מזמן? זיי זענען דאך שוין יוצא געווען! אפשר ווייל זיי האבן אנגעהויבן עסן פריש אין א נייע פלאץ מיט נייע מענטשן, זאל מען זאגן אז ס׳איז א נייע אכילה וואס מחייב א נייע זימון?
2. דער ראב״ד׳ס שיטה: דער ראב״ד זאגט “פורח מהם חובת זימון” — אפילו אויב די דריי מענטשן עסן יעצט צוזאמען פריש, זענען זיי פטור פון א נייע זימון. זיין סברא: “לא נועדו יחד תחילה” — זיי האבן זיך נישט צוזאמגעזעצט פון אנהויב אלס א חבורה. פונקט וואס דריי מענטשן טרעפן זיך אין א נייע פלאץ איז נישט “נסעדו יחד” און מחייב נישט זימון.
3. גרויסער חידוש פון דעם ראב״ד — פראקטישע נפקא מינה: אויב דער ראב״ד איז ריכטיג, איז דא א גרויסע היתר פאר אסאך סיטואציעס. למשל, ביי א חתונה וואו מענטשן זאגן “דו קענסט נישט אהיימגיין ביז מ׳בענטשט” — קען מען טענה׳ן “איך בין נישט נועדו תחילה” מיט דער חבורה.
4. יסוד אין זימון — “אכלו כאחד” דארף “נועדו תחילה”: פון דעם ראב״ד לערנט מען אז דער חיוב זימון איז נישט בלויז ווייל דריי מענטשן עסן אין דעם זעלבן פלאץ. ס׳דארף זיין א מסיבין — אז זיי האבן זיך באוואוסטזיניג צוזאמגעזעצט צו עסן צוזאמען. דריי פרעמדע מענטשן אין א “לאנטש רום” וואס עסן נעבן איינער דעם אנדערן זענען לכאורה נישט מחויב אין זימון.
5. רבינו יונה׳ס פירוש: רבינו יונה זאגט אז “מ׳האט שוין מזמן געווען” מיינט אז מ׳האט געזאגט דעם נוסח פון זימון (ברכת “שמחה במעונו” אד״ג), אבער זיי האבן נישט געהערט ברכת המזון גופא. דעריבער דארפן זיי נאך בענטשן (ברכת המזון), אבער זיי דארפן נישט מאכן א נייע זימון.
6. חידוש אין דעם יחס צווישן זימון און ברכת המזון: פון דעם לערנט מען אז ברכת הזימון איז קאנעקטעד צו ברכת המזון, אבער קען שפילן אן עקסטערע ראלע. א מענטש קען שוין יוצא זיין זימון אבער נאך זיין מחויב אין ברכת המזון. דאס הייסט, זימון און ברכת המזון זענען צוויי באזונדערע חיובים — מ׳קען יוצא זיין איינס אן דאס אנדערע.
7. שאלה וועגן שומע כעונה ביי זימון: צו מ׳קען יוצא זיין זימון דורך שומע כעונה אויב מ׳איז נישט פיזיש דארט — למשל דורך טעלעפאן אדער סאטעלייט — בלייבט אלס אן אפענע שאלה: “יעדער איינער זאל פרעגן זיין פוסק.”
—
הלכה טז — שתי חבורות בבית אחד
דער רמב״ם זאגט: “שלושה שאכלו כאחד, אף על פי שאכל כל אחד מהן אורחו משלו — מצטרפין לזימון. שתי חבורות שאוכלות בבית אחד, אם מקצתן רואות אלו את אלו — מצטרפין לזימון אחד. ואם לאו — כל אחת מזמנת לעצמה.”
פשט: (א) אפילו יעדער עסט זיין אייגענע עסן (נישט פון איין בעל הבית), אויב זיי זיצן צוזאמען — מצטרפין לזימון. (ב) צוויי חבורות אין איין הויז — אויב א טייל פון איין חבורה קען זען א טייל פון דער אנדערער — מצטרפין. אויב נישט — יעדע באזונדער.
חידושים און הסברות:
1. “אורחו משלו” — נישט נאר פון איין בעל הבית: דער רמב״ם מאכט קלאר אז זימון איז נישט תלוי אין עסן פון דעם זעלבן מקור. אפילו יעדער ברענגט זיין אייגענע סענדוויטש — אויב זיי זיצן צוזאמען, איז דא זימון.
2. שאלה וועגן רעסטאוראנט: צו מענטשן אין א רעסטאוראנט וואס זיצן ביי באזונדערע טישן דארפן מזמן זיין צוזאמען? פון איין זייט עסן זיי אלע פון דעם זעלבן בעל הבית (דער רעסטאוראנט), פון דער אנדערער זייט זענען זיי נישט “נועדו תחילה” — זיי האבן זיך נישט צוזאמגעזעצט אלס א חבורה. דאס בלייבט א ספק.
3. “מקצתן רואות” — א מינימאלער קשר גענוגט: מ׳דארף נישט אז אלע זאלן זען אלע. גענוג אז א טייל פון איין חבורה זעט א טייל פון דער אנדערער. דאס ווייזט אז א **מינימא
לער קשר** צווישן חבורות איז גענוג צו מצרף זיין.
4. חילוק צווישן “חייב” און “יכול”: אפשר שטייט נישט אז צוויי חבורות וואס זעען זיך זענען מחויב צו מצרף זיין — נאר אז זיי מעגן (רשאין). דאס איז א וויכטיגער חילוק, ספעציעל ווען ביידע חבורות צוזאמען מאכן א מנין (צען) — צו מוז מען זיך מצרף זיין כדי צו האבן הזכרת השם, אדער איז עס נאר א רשות?
—
הלכה טז (המשך) — שמש מצרף
דער רמב״ם זאגט (בשם שמואל): “שמש אחד ביניהם שהולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו — מצטרפין לזימון אחד, אף על פי שאין מקצת אלו רואין מקצת אלו. ובלבד שישמעו שתיהן קול דבר המברך.”
פשט: אויב איין וועיטער/שמש באדינט ביידע חבורות — מצרף זיי, אפילו זיי זעען זיך נישט. אבער ביידע חבורות מוזן קענען הערן דעם מברך.
חידושים און הסברות:
1. דער שמש אלס מצרף: דער שמש שאפט א קשר צווישן די צוויי חבורות אפילו אן זען זיך. דאס איז א שטארקערער כח פון צירוף ווי בלויז “רואות”.
2. “בלבד שישמעו” — הערן איז א באזיס-תנאי: אפילו מיט א שמש, מוז מען קענען הערן דעם מברך. דאס איז פשוט, ווייל מ׳דארף הערן די זימון כדי צו ענטפערן.
3. ראיה פאר רעסטאוראנט: פון דעם דין פון שמש קען מען א ראיה ברענגען אז אין א רעסטאוראנט, וואו איין וועיטער באדינט מערערע טישן, זאל מען קענען מצרף זיין. אבער דאס ווערט אפגעוויזן: אין א רעסטאוראנט איז געווענליך מער ווי איין שמש, און בכלל איז עס נישט קלאר אז מענטשן ביי באזונדערע טישן אין א רעסטאוראנט ווילן אדער דארפן מצרף זיין.
—
הלכה יז — שלושה שאכלו כאחד, יצא אחד מהם לשוק
דער רמב״ם זאגט (באזירט אויף די ברייתא): שלושה שאכלו כאחד, יצא אחד מהם לשוק — קורין לו, כדי שיהא רשאי לענות עמהם, ומזמנין עליו. אבער ער איז נישט יוצא ברכת המזון דורך זייער בענטשן — ער מוז בענטשן פאר זיך אליין.
פשט: ביי דריי וואס האבן צוזאמען געגעסן, אויב איינער גייט אוועק, רופט מען אים צוריק. אזוי לאנג ווי ער הערט, קען מען אים מצטרף זיין פאר זימון, אבער ער איז נישט יוצא ברכת המזון גופא דורך זייער בענטשן — ער מוז בענטשן פאר זיך.
חידושים און הסברות:
1. דער „שוק” מיינט נישט ער איז אוועקגעגאנגען ווייט — ער איז נאר ביי דער טיר. ער קען נאך הערן. ער איז משתתף אין זימון (ענטפערט „ברוך שאכלנו משלו”), אבער ער פאקוסט נישט אויף דער גאנצער ברכת המזון, דעריבער מוז ער בענטשן אליין.
—
הלכה יז (המשך) — עשרה שאכלו, יצא אחד מהם
פשט: ביי צען וואס האבן צוזאמען געגעסן (וואו מען דערמאנט השם אין זימון), אויב איינער גייט אוועק, קען מען אים נישט מצטרף זיין ביז ער קומט צוריק און זעצט זיך אויף זיין פלאץ.
חידושים און הסברות:
1. דער חילוק צווישן דריי און צען: ביי צען דערמאנט מען דעם נאמען פון הקב״ה, און דאס פאדערט כבוד — מען קען נישט שרייען פון דער ווייטנס מיט השם׳ס נאמען. דעריבער מוז ער ממש צוריקקומען צו זיין פלאץ.
2. פראקטישע ביישפילן: ביי א שמחה שטייט איינער ביי דער טיר און שמועסט, אדער ער גייט צופירן שיך — ער קען נישט מיטזינגען/מיטשרייען דעם נאמען פון דערווייטנס.
—
הלכה יח — שנים שאכלו, כל אחד מברך לעצמו
דער רמב״ם זאגט: “שנים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו.”
פשט: צוויי מענטשן וואס עסן צוזאמען — יעדער בענטשט אליין, ווייל ס׳איז נישטא קיין זימון פאר צוויי.
—
הלכה יט — קדם ובירך לעצמו: איינער האט געבענטשט פאר׳ן זימון
חידושים און הסברות:
1. אויב איינער פון דריי האט שוין געבענטשט פאר׳ן זימון: די אנדערע צוויי קענען אים נאך אלץ נוצן פאר זימון (ער ענטפערט „ברוך שאכלנו משלו”), אבער ער אליין האט פארלוירן מצות זימון — „אין זימון למפרע.” ער קען נישט צוריקקריגן וואס ער האט פארפעלט.
2. וויכטיגער יסוד: דאס איז דער טעם פארוואס מען טאר לכתחילה נישט בענטשן פאר׳ן זימון — ווייל מען קען נישט מאכן זימון נאכדעם. מען זאל נישט טראכטן „וואס איז דער חילוק ווען איך בענטש?” — דער חילוק איז אז זימון למפרע עקזיסטירט נישט.
—
הלכה כ — אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע
דער רמב״ם זאגט: “אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע — היודע מברך, והשני שומע ויוצא. בן מברך לאביו, עבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה — מוציאין ידי חובתן. אבל אמרו חכמים: תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו.”
פשט: ווען צוויי עסן צוזאמען (אן זימון), אויב איינער קען נישט בענטשן, קען דער צווייטער בענטשן בקול רם און דער ערשטער איז יוצא דורך הערן. א זון, א קנעכט, אדער א פרוי קענען מוציא זיין דעם טאטן/בעל הבית/מאן. אבער חז״ל זאגן א קללה אויף איינעם וואס דארף זיך באנוצן דערמיט.
חידושים און הסברות:
1. וואס הייסט „יודע”? נישט סתם איינער וואס קען ליינען פון א סידור — א „יודע” מיינט א תלמיד חכם וואס ווייסט וואס מען דארף זאגן און וויאזוי מען קען בענטשן. איינער וואס ליינט פון סידור הייסט נאך אלץ „יודע.”
2. פראקטישע נפקא מינה: אויב איינער האט אן אנדערע נוסח, אדער ער וויל יוצא זיין מיט כוונות וואס ער אליין האט נישט — קען ער יוצא זיין פון דעם צווייטן? יא, אויב מען קען נישט אליין, מעג מען יוצא זיין פון א צווייטן, אבער לכתחילה אן זימון איז עס נישט אויסגעהאלטן.
3. „תבא מארה” — די קללה: „די קללה איז שוין געקומען” — עס איז א גרויסע בושה אז דיין ווייב קען און דו קענסט נישט. א מענטש זאל זיך אויסלערנען אליין. דערפון קען מען לערנען אז דער טאטע דארף זיין דער פוסק אין שטוב — עס קען נישט זיין אז נאר די פרוי ווייסט די הלכות.
4. [דיגרעסיע: דאווענען על דעת הצדיקים:] דאס קאנצעפט פון „דאווענען על דעת הצדיקים” (זאגן ווערטער על דעת הבעש״ט, רשב״י וכו׳) איז אן אנדערע זאך לגמרי — דארט זאגסטו אליין די ווערטער און ווילסט אז דער צדיק זאל זיין דער „יודע.” אבער מען קען נישט ממש יוצא זיין פון רשב״י. דאס איז א „פארקערטע” אנווענדונג פון דעם דין.
—
השגת הראב״ד — אשה/קטן מוציא: נאר ווען דער חיוב איז דרבנן
דער ראב״ד׳ס ווערטער: די הלכה אז א פרוי, קטן, אדער עבד קען מוציא זיין א מאן, איז נאר ווען דער מאן האט אויך נאר געגעסן א כזית (נישט כדי שביעה), אזוי אז זיין חיוב ברכת המזון איז אויך נאר מדרבנן — ווי דער חיוב פון דער פרוי/קטן. אבער אויב ער האט געגעסן כדי שביעה, איז ער מחוייב מדאורייתא, און א פרוי/קטן (וואס זענען נאר מחוייב מדרבנן) קענען אים נישט מוציא זיין — „שכל החייב בדבר מן התורה אינו יוצא אלא מן החייב באותו דבר מן התורה כמותו.”
חידושים און הסברות:
1. דער יסוד פון דער ראב״ד: מען קען נאר מוציא זיין ווען ביידע זענען אויף דער זעלבער מדרגה פון חיוב. א דרבנן קען נישט מוציא זיין א דאורייתא.
2. שומע כעונה vs. שליחות: צי שומע כעונה מיינט „אזוי ווי דו האסט עס אליין געזאגט” (וואס וואלט געמיינט אז עס מאכט נישט אויס ווער זאגט), אדער צי עס איז א מין „מוציא זיין” וואו דער זאגער מוז זיין כשר דערצו? דער ראב״ד נעמט קלאר אן אז עס איז א דין פון מוציא זיין, נישט פשוט „ווי דו האסט עס אליין געזאגט.” אפילו מיט שומע כעונה, אויב דער „זאגער” איז נישט א כשר׳ער זאגער (נישט בר חיובא), איז עס ווי „א מויל וואס קען נישט נעמען די שליחות.”
3. דער ראב״ד׳ס שיטה אין כזית: דער ראב״ד האלט אז ברכת המזון איז מדאורייתא אפילו אויף א כזית (נישט נאר כדי שביעה). לויט דעם, קען א פרוי/קטן קיינמאל נישט מוציא זיין א מאן, ווייל דער מאן איז אלעמאל מחוייב מדאורייתא.
4. קשיא אויף דער ראב״ד: אויב א פרוי קען קיינמאל נישט מוציא זיין, וואס טוט מען מיט דער ברייתא „בן מברך לאביו, אשה מברכת לבעלה”? דער ראב״ד ענטפערט אז „מברכת” מיינט נישט מוציא זיין — עס מיינט זי זאגט די ווערטער (מכריזה), און ער חזר׳ט נאך, ווי „בני כפרים” וואס מ׳זאגט זיי די ווערטער און זיי חזר׳ן נאך. דאס איז א גאנץ אנדערע פירוש אין דער ברייתא.
—
הלכה כא — הנכנס אצל אחרים ומצאן שמברכין
דער ראב״ד זאגט אז ווער עס קומט אריין צו אנדערע און טרעפט זיי ביים בענטשן, “אינו יכול לומר עמהם ‘שאכלנו משלו׳ לפי שלא אכל” — ער קען נישט זאגן “שאכלנו משלו” ווייל ער האט נישט געגעסן. אנשטאט דעם זאל ער זאגן “ברוך ומבורך”. אויב ער איז אריינגעקומען נאכדעם ווי זיי האבן שוין געזאגט “נברך” און ער הערט נאר “ברוך שאכלנו משלו”, זאל ער ענטפערן “אמן”.
פשט: דער ראב״ד׳ס שיטה איז אז מ׳טאר נישט זאגן “שאכלנו משלו” ווען מ׳האט נישט געגעסן, ווייל דאס וואלט געווען א ליגנט. מ׳דארף אבער נישט איגנארירן דעם זימון — מ׳זאל ענטפערן אויף א וועג וואס איז אמת׳דיג.
חידושים און הסברות:
1. דער יסוד פון נישט זאגן שקר אפילו אין נוסח ברכה: דער ראב״ד׳ס חשש איז אז אפילו אין אזא “קלייניגקייט” ווי דער נוסח פון זימון, טאר מען נישט זאגן עפעס וואס איז נישט אמת. “שאכלנו משלו” אינקלודירט דעם רעדנער אין דער גרופע וואס האט געגעסן, און אויב ער האט נישט געגעסן, איז דאס נישט ריכטיג.
2. א פארשלאג — “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו”: מ׳קען טעאָרעטיש זאגן “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו” (געלויבט איז ער וואס ער און זיינע חברים האבן געגעסן פון זיינס) — אזוי וואלט מען מיטגעמאכט מיט׳ן זימון אָן צו זאגן א שקר. דאס ווערט פארגליכן צו דער גמרא׳ס סגנון ווי “ברוך שאכל יהודה וחבריו משלו.”
3. דער ברייטערער יסוד — מ׳טאר זיך נישט אפזונדערן פון דער ציבור: פון דער אנדערער זייט, מ׳טאר זיך נישט וויסנדיג אפטיילן פון כלל ישראל — “מ׳טאר זיך נישט וויסנדיג מאכן אז יודן לייגן זייער חלק, איך האב נישט געגעסן, איז דאס נישט מיין חלק.” דער באלאנס איז: מ׳דארף טרעפן א וועג צו זיין מיט׳ן ציבור, אבער אויף אן אמת׳דיגן אופן.
4. פארגלייך צו אנדערע ציבור-תפילות (קדושה, קדיש): פארוואס טרעפט מען נישט דעם זעלבן פראבלעם ביי אנדערע ציבור-זאכן, ווי ווען מ׳קומט אריין אין בית המדרש און דער עולם דאוונט? דארט זאגט מען מיט “אמן יהא שמיה רבא” אדער “קדוש קדוש קדוש” — ס׳איז נישט דא קיין שקר-פראבלעם, ווייל מ׳זאגט נישט עפעס וואס איז פאקטיש נישט אמת. דער אונטערשיד איז אז ביי זימון זאגט מען ספעציפיש “שאכלנו” — א פאקטישע אויסזאגע וואס קען זיין נישט אמת.
5. מנהג מיטצוזאגן מיט׳ן עולם: ווען מ׳קומט אריין אין בית המדרש און דער עולם זאגט קידוש אדער אנדערע זאכן, זאגט מען מיט. דער כלל איז “גייט מיט דער עולם” — אבער דאס איז נאר ווען ס׳איז נישט דא קיין שקר-פראבלעם.
6. שיטת הראב״ד אין ברכת המזון דאורייתא: דער ראב״ד האלט אז ברכת המזון איז דאורייתא אפילו ווען מ׳האט נישט געגעסן א שיעור שביעה — דאס איז א מחלוקת מיט שיטת הגאונים. דער ראב״ד׳ס שיטה איז אז מ׳קען נישט צוזאמענלייגן ברכת המזון מיט ברכת הזימון אויף דעם אופן ווי דער רמב״ם מיינט, ווייל לויט דעם ראב״ד איז ברכת המזון אליין שוין דאורייתא.
תמלול מלא 📝
שיעור רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ – נשים ועבדים אין ברכת המזון, וברכת הזימון
הקדמה והכרזות
אונז לערנען רמב״ם, הלכות ברכות, פרק ה׳ אין ספר אהבה. אונז האבן נעכטן געלערנט אין רמב״ם אז ס׳איז דא א ברכה פון “ברוך הטוב והמטיב”, וואס מ׳מאכט ווען ס׳איז גוט און ס׳ווערט נאך בעסער.
וויל איך קודם באגריסן דעם ספאנסאר, דער “ברכה לראש משביר”, דער ספאנסאר פון די שיעורים, הרב החסיד אוהב תורה ר׳ יואל וועלצבערגער, פאר׳ן ספאנסארן די שיעורים און פאר׳ן אייביג שטיצן אונזערע פעולות פון תורה וחסד. און איך וויל דערמאנען אז דער גאנצער עולם איז געלאדנט צו דזשוינען און גיין בעקבותיו פון ר׳ יואל. די קומענדיגע טעג גייט פארקומען א גרויסע קאמפיין פאר בית מדרשו פון ר׳ יצחק, ער זאל קענען ווייטער מרביץ תורה זיין מיט זיינע קלארע, בהירות׳דיגע שיעורים וואס העלפט און באלייכט אזויפיל מענטשן, און ס׳וועט מאכן אונזערע שיעורים זאלן קענען אנגיין בעזרת השם, און דער רמב״ם שיעור וואס דער עולם האט אזא הנאה דערפון.
און איך מוז צולייגן אז ס׳וועט זיין נאך א גרויסע סיום דאנערשטאג ביינאכט, וועלן מיר די נעקסטע דאנערשטאג שיקן די פרטים, אזוי אז דער עולם זאל ארויסקוקן דערצו.
רקע – וואס מיר האבן ביז איצט געלערנט אין פרק ה׳
זאגט דער רמב״ם אזוי: אין דעם פרק, אונז האבן שוין געלערנט עיקר מצות ברכת המזון, די סדר פון “זן”, “ארץ”, “ירושלים”, און אזוי ווייטער. און נאכדעם האבן מיר געלערנט וואס זענען די סארטן לחם, און וואס פטר׳ט, און אזוי ווייטער, אויף וועלכע זאכן דארף מען מאכן אן עקסטערע ברכה אדער ס׳איז נכלל אין די סעודה.
יעצט גייען מיר לערנען בעיקר, קודם ווער איז מחויב אין ברכת המזון, דאס איז די ערשטע, אבער נאכדעם בעיקר גייען מיר לערנען וועגן די מצוה פון זימון. דאס איז אז ווען מענטשן עסן צוזאמען, בענטשן זיי צוזאמען.
הלכה א – נשים ועבדים אין ברכת המזון
דער רמב״ם׳ס לשון
זאגט דער רמב״ם אזוי: “נשים ועבדים חייבין בברכת המזון”. דאס איז זיכער אז נשים ועבדים דארפן בענטשן. זאגט ער אבער, דער רמב״ם, דו זאלסט וויסן אז ס׳איז נישט זיכער צו זיי זענען מחויב אין ברכת המזון מדאורייתא אדער מדרבנן. זאגט דער רמב״ם אזוי: “וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה”. לכאורה וואלטן זיי ווען געדארפט זיין חייב מן התורה, “לפי שהיא מצות עשה שאין הזמן גרמא”, ס׳איז נישט א מצות עשה שהזמן גרמא, ס׳איז א מצוה וואס א מעשה פון עסן איז גורם. און פארוואס זאלן זיי נישט דארפן דאנקען דעם אייבערשטן אזויווי יעדער? אה, “אלא שגם הן אינן חייבות מן התורה, לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן”. אלא שגם הן אינן חייבות מן התורה. א מינוט, פארוואס זענען זיי נישט חייב מן התורה?
הסבר הספק – פארוואס זענען נשים אפשר נישט חייב מדאורייתא?
זאגן די מפרשי הרמב״ם, ברענגט די גמרא אזוי, אדער ווייל פרויען קענען נישט בענטשן אויף ארץ, ווייל זיי זענען נישט געווען א חלק פון חלוקת הארץ. חלוקת הארץ האט מען צעטיילט פאר די מענער, יעדער מאן פון די אידן וואס זענען אריין האט באקומען א נחלה. און פרויען קענען נישט דאנקען אויף ברית ותורה.
קשיא: ווי קען א דרבנן׳דיגער נוסח פטור׳ן פון א דאורייתא?
ס׳איז זייער אן אינטערעסאנטע זאך, זייער א שווערע זאך צו פארשטיין אויבנאויף, ווייל ארץ, ברית ותורה, איז א תקנת חכמים צוצולייגן צו ברכת המזון. סאו וויאזוי זאלן זיי קענען ווערן פטור פון ברכת המזון וועגן א דרבנן׳דיגע, וועגן זיי זענען נישט מחויב מיט די דרבנן? ס׳קען זיין, איך האב געטראכט אז מ׳רעדט דא איינער חייב און איינער נישט חייב, מ׳מיינט צו זאגן די גאנצע נוסח. אבער ס׳איז שווער.
דיסקוסיע: דער פארבאנד צווישן ארץ און ברכת המזון
Speaker 1: ניין, איך וועל דיר זאגן אזוי, ס׳קען זיין דו ביסט גערעכט לכאורה אז מ׳האט געלערנט און גע׳טענה׳ט אז אונזער נוסח פון די רמב״ם איז דא משמעות מער ענג. און ס׳איז דא אן ענין אז די נוסח פון ברית ותורה איז אפשר נישט מעכב, און אויב מ׳האט פארגעסן דארף מען נישט איבערגיין, און אזוי ווייטער. אבער נאך אלץ, האבן זיי גערעדט וועגן דעם אז די צירוף ברכת המזון איז נאך אלץ א מתנה אחת איז געגעבן פאר די מענער. רייט, אגב, די נוסח איז אפשר נישט מעכב, דו ביסט גערעכט, די נוסח איז אפשר פון די רבנן. אבער די איידיע פון ברכת המזון שטייט דאך אין די תורה אז ס׳איז אויף די ארץ און די ברית איז א פארט פון די ארץ. און ס׳העפנטס טו בי אז ס׳איז זייער גוט צו שטימען אין די פסוקים, “ארץ אשר נשבע”, פאר די מענער האט ער געגעבן די ארץ. ער האט געגעבן פאר די פרויען אויך, אבער פון דעם אליינס קען מען פארשטיין, משום ווייל זיי זענען נישט בעלי בתים, זי זיצט אויף דעם לאנד.
Speaker 2: אקעי, ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל איך וואלט נאך אלץ געקענט זאגן אז די עצם דאנקען דעם אייבערשטן “שכוח פאר׳ן מיר געבן ברויט” איז א דאורייתא פאר פרויען אויך. אפשר די שאלה איז די נוסח הברכה, ווייל זיי האבן… ניין, מ׳זעט אבער אז די שאלה איז די דאורייתא. די שאלה איז, די נוסח פון ארץ איז מדאורייתא. “על הארץ הטובה אשר נתן לך”, ס׳איז ארץ. אדער די ארץ שנושאים ונותנים בה, און אויך די ברית האט זיך קאנעקטעד אין די ארץ, ווייל די ברית, אין די זכות פון ברית באקומט מען די ארץ, עפעס אזוי האבן מיר געלערנט. רייט, ס׳האט עפעס צו טון. אבער ס׳איז דאך אוודאי אז די ברכה איז אויף די מזון. ס׳איז אפילו ווען מ׳בענטשט ארץ, האסטו זייער גוט געזאגט. למשל, ס׳איז דא א הונגער, חס ושלום, ס׳איז דא א הונגער און מ׳האט נישט קיין ברויט, מ׳עסט פאטעטאס, גייט מען נישט דאנקען דעם אייבערשטן אויף “עט ליעסט האב איך לאנד”, אויף ארץ אליין. ס׳איז די ברכה אויף א לאנד וואס גיט דיר צו עסן.
Speaker 1: פילי, דו האסט געוואלט אויך אין גלות, אבער ארץ דאנקט מען אין די קאנטעקסט אז איך בין צופרידן, איך האב א הכרת הטוב אז איך האב וואס צו עסן, און איך האב א לאנד וואס גיט מיר עסן. אזוי ווי איך האב נעכטן געזאגט, אז איינער וואס האט נישט א לאנד האט נישט וואס צו עסן, יא, ווייל ער האט נישט קיין שטיקל נחלה וואו ער קען איינזייען. יא, דאס איז קלאר.
חידוש: די דינאמיק פון א סעודה און ווער פירט
איך מיין אז, איך לערן אז די אלע זאכן זענען נאכדעם וואס ס׳איז א סעודה. לאמיר טראכטן, א סעודה געווענליך ווערט געפירט דורך איינער. די ברכת המזון פירט דאך איינער, אזוי ווי מיר לערנען דאך יעצט זימון, רייט? און דער פירער איז אוודאי מסתמא אין א נארמאלע הויז דער טאטע, דער מאן, דער בעל הבית, איך ווייס, ער פירט די סעודה, און די ווייב קען זיין זי הערט אויס. סאו דו פארשטייסט אז ס׳מאכט סענס, און ס׳איז אביסל בעקווארדס. מיר לוקן פון די ריזן פארוואס לכתחילה זאל מען מוציא זיין, זי איז אויך מחויב, און ער איז אויך מחויב. אבער צו מוציא זיין חייב את חבירו…
הסבר: פארוואס קענען נשים נישט מוציא זיין מענער אפילו אויב ס׳איז דאורייתא
Speaker 2: אה, איך האב דיר געוואלט זאגן, אוודאי אויף צו געבן די הלכה אז איין מצווה איז א גורם די אנדערע חובות פארשטיי איך זייער גוט. מ׳קען אפילו זאגן אז אפילו ווען ס׳וואלט געווען א דאורייתא, אבער די חלק פון ארץ און ברית ותורה, זיי זענען נישט קיין בני חיוב אין דעם, זיי קענען נישט זאגן בשם הגדול. דאס קען איך זייער גוט פארשטיין. אז זיי קענען נישט מוציא זיין ידי חובתן אפילו ווען ס׳וואלט געווען א דאורייתא וואלט עס אויך געווען א פראבלעם, ווייל ווי קענסטו דאנקען אויף ארץ, ברית ותורה, און נאך מוציא זיין יענעם ווען ס׳איז נישט דיין הכרת הטוב?
נפקא מינה: ספק אויב מ׳האט געבענטשט
אבער איך זאג דיר אן אינטערעסאנטע זאך. מיר האבן נעכטן געלערנט, אויב איינער איז מסופק אויב ער האט געזאגט ברכת המזון, דארף ער איבערבענטשן ווייל ס׳איז א ספק דאורייתא. נשים ועבדים וועלן אויך דארפן איבערבענטשן. ווייל לויט די חשבון פון וואס דו וועסט קענען זאגן אז ס׳איז א ספק ספיקא, יא, ווייל ס׳איז א ספק צו זיי האבן געבענטשט, און אפילו אויב נישט, איז א ספק צו ס׳איז ממש א ספק דאורייתא. איך מיין, ס׳איז גענוג א ספק דאורייתא צו מחמיר זיין אין די איין מציאות, די גדרי חובתם. ווייל דער רמב״ם האט נישט געזאגט ביי ספק אז נשים ועבדים זענען פטור ביי ספק. ער וואלט עס נישט געמוזט זאגן, אבער איך וואלט געזאגט אז נשים ועבדים זענען חייב אפילו ביי ספק. וואס הייסט, זיי זענען דאך מחויב דאורייתא, נאר זיי האבן נישט די ספק דאורייתא.
קטנים – א קורצע הערה
Speaker 1: אבער הקטנים, זייער גוט. דאס איז די נקודה פון נשים ועבדים, דו ביסט גערעכט אז אוודאי נשים ועבדים זענען מסתמא דאורייתא. אבער א קטן, קטנים איז אנדערש. זיי זענען נאך נישט מחויב אין די מצוות, זיי זענען נאך נישט מחויב אין די ברכות המצוות, מיט די ברכות הנהנין, מיט די מצוות חינוך. זיי זענען טאקע נישט… ביי וועלכע שיעור ווען זיי קענען טועם זיין אויף אנדערע ברכות וואס האט ער יא געזאגט?
Speaker 2: יא. אה, ס׳שטייט אין אן אנדערע פלאץ ברענגט ער… וואו שטייט עס? ווען ער קען טועם זיין פאר׳ן דגן? ס׳שטייט אויף… ניין, ניין. ס׳שטייט אויף מצה? אויף ברכות האבן מיר געלערנט אז די… די שיעור איז שיודעים בו מברכין.
Speaker 1: אה, יודעים בו מברכין, יא. דער רמב״ם ברענגט עס נישט דא?
Speaker 2: ער זאגט עס נישט דא ערגעץ? ערגעץ? אה, יא, יודעים בו מברכין. ער גייט עס ברענגען. האלט אים אין זין.
הלכה ב – ברכת הזימון
דער עיקר ענין פון זימון
יעצט גייט דער רמב״ם אונז זאגן די הלכה פון ברכת הזימון. איך מיין אז אונז פארפאסן די עיקר ברכת הזימון, ווייל די עיקר פון ברכת הזימון איז אז דער מזמן איז דער וואס בענטשט הויך און אלע אנדערע הערן אויס. ביי אונז אין דערהיים פירט מען זיך אזוי, איך ווייס נישט פארוואס. אבער על פי רוב איז עס געווארן נאר אזא כיבוד אז ער לאדענט איין, און ממילא דער עולם פארשטייט נישט אזוי שטארק. אבער די ענין פון ברכת הזימון, על פי פשטות איז א הלכה אז ווען איינער עסט אליין, האט ער א חיוב און ער דארף אליין בענטשן. ווען צוויי מענטשן עסן צוזאמען, וועלן מיר שפעטער זען די הלכה. ווען דריי מענטשן עסן צוזאמען, איז עס שוין אזא שטיקל סעודה, ס׳איז שוין א צערעמאניע, ס׳איז שוין א זאך. ממילא זאל מען מאכן די בענטשן אויף א שיינע וועג. אז וואס? אז איינער זאל לאדענען דעם עולם, און ער זאל ווערן דער שליח ציבור, און זאגן הויך און יעדער איינער זאל זאגן אמן. דאס איז א שיינע… איך מיין אז ס׳איז פשוט שיין. ס׳איז עסטעטיש. ס׳איז שיין. איינער, אלע הערן אים אויס, און ער זאגט שיין, און ער לאדענט זיי, און זיי ענטפערן… קודם רבותי, איז דא א מצוה אריבערצוגיין… יא.
דער רמב״ם׳ס לשון
זאגט דער רמב״ם, “שלשה שאכלו פת…” אקעי, “אכלו פת” איז ברויט, אזויווי מיר האבן געלערנט, “…חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון.” פאר ברכת המזון דארפן זיי זאגן… זאגט דער רמב״ם, ער גיבט ס׳איז דער נאמען “ברכת הזימון”. ס׳איז נישט קיין שם ומלכות, ס׳איז א נוסח. “ואיזו היא ברכת הזימון? אם היו שאכלו משלשה ועד עשרה…” וואס איז די ברכה? זאגט ער, ס׳איז דא אין דעם, ווענדט זיך אין די אמאונט פון מענטשן וואס עסן. אבער פון דריי ביז צען, ווייניגער ווי דריי איז נישטא קיין זימון. פון דריי איז דא זימון. וואס זאגט מען? “נברך שאכלנו משלו”.
פארוואס דוקא דריי?
פארוואס דריי? לכאורה דריי, ווייל איינער זאגט, און צוויי ענטפערן. זיי זאגן “נברך”. און ס׳איז נישט קיין חברותא, ס׳איז נישט קיין שליח ציבור, ס׳איז צוויי מענטשן. אויב מ׳וויל מאכן די חילוק פון א שיעור דחברותא איז דער דריטער מענטש. ס׳איז שוין א שיעור זימון. איך אלע ליסענערס, ענק מאכן די זימון. ענק זאגן מיר, אונז זאגן “נברך”, און אונז זאגן זיי “נברך”, און זיי ענטפערן “ברוך”. און אוודאי זאגן זיי אונז “נברך”, ווייל זיי מאכן אונז לערנען די שיעור.
ווי אזוי מ׳מאכט דעם זימון
שוין, “אנו עונים אחריו כשאומרים בשלשה, מברך אחד מהם, ער הייבט אן מיט די ברכת הזימון, ואומר”. דער רבי זאגט נישט “אחד מהם”, כאילו די אנדערע בלייבן שטיין, דער שליח ציבור. ניין, ס׳איז נאר דריי מענטשן, מ׳האלט אינמיטן א שיעור היינט, און ער האט דריי מענטשן, ער האט א שווער מיט זיין זון, און זיין טאטע האט צוויי בחורים, מ׳האלט שוין דארט.
“נברך שאכלנו משלו”. “והכל עונים ברוך שאכלנו משלו”.
הסבר: “ברוך שאכלנו משלו”
“ברוך שאכלנו משלו” – יישר כח, באשעפער, וואס מ׳האט געגעסן פון זיינס. ברוך איז געלויבט אדער געבענטשט. ברוך איז געלויבט. ברוך איז געבענטשט אויף אידיש. יישר כח מיינט מ׳דאנקט. אבער ס׳איז אויך נישט דאנק, ס׳איז נישט הודאה. ברוך איז געבענטשט. געבענטשט איז דער אייבערשטער וואס אונז עסן פון זיינס. ווייל ער איז דער בעל הבית פון די ענין פון אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, לה׳ הארץ ומלואה, און אונז האבן די רעכט צו הנאה האבן דערפון נאך א ברכה.
דיסקוסיע: “ובטובו חיינו” – וואס איז דער טייטש?
“ובטובו חיינו”. און מיט זיין גוט האבן מיר געלעבט. חיינו אדער חיינו? דער רבי זאגט חיינו, דער רבי פונקטלט נישט. דער רבי זאגט צוויי יו״ד׳ן, אשר חיינו. חיינו איז בלשון הווה, אונז לעבן. ניין, חיינו איז טייטש אונזער לעבן. נישט ובטובו אונז לעבן. חיינו לעבן אונז? ניין, מ׳מיינט צו זאגן… איך ווייס נישט, חיינו האבן מיר געלעבט. חיינו לעבן אונז. ניין, חיינו איז לשון עבר, ובטובו חיינו, ובטובו אנו חיים. חיינו איז אונזער לעבן. ניין, איך מיין אז חיינו איז לשון עבר. איך מיין אז חיינו… מיר וועלן מוזן פרעגן דעם דאקטער קינד וואס איז טייטש חיינו. איך וואלט געטייטשט חיינו איז אונז באקומען לעבן פון דעם, נישט אז מיר האבן געלעבט און זענען יעצט טויט. איך מיין, איך לעב דאך ברוך השם נאך אלץ. אזוי וואלט איך געטראכט.
נוסח אשכנז – “רבותי נברך”
אונז נוסח אשכנז האבן צוגעלייגט, נאך פאר די “נברך שאכלנו משלו” האבן מיר צוגעלייגט די “רבותי נברך”. יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא.
וואס איז די איינס? אין אידיש, וואס איז די מקור דערפון? די הגהות מיימוניות זאגט דא עפעס אויפן פלאץ? איך ווייס נישט. אקעי, איך וואלט אים געוואלט דאס דער…
פירוש “חיינו” אין ברכת הזימון
Speaker 1: רבים זאגן “חיינו”, און רבים זאגן אן די פינטעלע נישט. רבים זאגן צוויי יודן, אשר חיינו.
וואס איז דער טייטש פון “חיינו”? “חיינו” איז בלשון הוה, אונז לעבן.
וואס איז דער טייטש פון “חיינו”? “חיינו” איז טייטש אונזער לעבן. נישט אז מיר האבן געלעבט. “חיינו” האבן מיר געלעבט? ניין. “חיינו” לעבן מיר.
ניין, איך מיין אז “חיינו” איז בלשון הוה. מ׳זאגט דאך “אני חיים” אדער “חייני”.
ניין, איך מיין אז “חיינו” איז נישט אז מיר האבן געלעבט. איך מיין אז “חיינו” איז אז מיר באקומען לעבן.
רייט, מיר האבן דאך… איך דארף פרעגן מיין דאקטאר.
וואס איז דער טייטש “חיינו”? איך וואלט געטייטשט “חיינו” — אונז באקומען לעבן פון אים. נישט אז מיר האבן געלעבט און מיר זענען יעצט טויט. איך מיין אז מיר לעבן דאך ביי השם נאך אלץ. אזוי וואלט איך געטייטשט.
נוסח אשכנז: “רבותי מיר וועלן בענטשן” — נטילת רשות
Speaker 1: אונז נוסח אשכנז האבן צוגעלייגט, נאך פאר די “נברך אלהינו”, האבן מיר צוגעלייגט די “רבותי מיר וועלן בענטשן”. “יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם”.
ס׳איז אינטערעסאנט אין אידיש, וואס איז דער מקור דערפון? די הגהות מיימוניות זאגט דא עפעס אן א פלאץ? איך ווייס נישט.
אקעי, אבער דאס איז די זימון פון די רמב״ם. לאמיר זען. די “נברך” איז זיכער די עיקר נוסח. דאס איז די ברכה.
די “רבותי מיר וועלן בענטשן” איז אינטערעסאנט, דאס איז אזא זימון צו די ברכת הזימון. ס׳איז ממש איינלאדענען צו וואס מ׳זאגט נאך פאר ברכת הזימון.
פון וואו קומט דאס טאקע? ס׳איז נישט קיין חובה. וואס איז די “רבותי” סיטואציע? פון וואו קומט דאס? איך ווייס נישט.
Speaker 2: אה, ער ברענגט דא פון אונטן, אונזער מנהג איז טאקע צו טון די זאך, די “יהי שם”.
אה, ס׳איז א זוהר. ס׳איז נישט קיין זוהר. נישט קלאר. ס׳האט עפעס מיט די זוהר, אבער…
דו ביסט גערעכט לכאורה, ס׳איז א רשות אויף די רשות. ס׳איז מזמן צו די… יא, ס׳איז אינטערעסאנט.
דיסקוסיע: פארוואס דארף מען נטילת רשות פאר ברכת הזימון?
Speaker 1: קען זיין אז ס׳האט צו טון מיט די שאלה, אז ווער האט דיר געגעבן די רעכט צו זיין די מזמן? די “רבותי” איז כביכול, איר זענט מסכים אז איך זאל זיין די בענטשער?
אה, “רבותי מיר וועלן בענטשן”. און זיי זאגן, “שוין, יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם”. יא, לאמיר אייביג בענטשן.
און ער זאגט, “נברך”, ער באשטייט דעמאלט דארט אכטע. אה, איך זענען מסכים, איך זענען מסכים, איך זאגן “יישר כוח”.
Speaker 2: דער ספרד מאכן עס קלאר, אז זיי מאכן “הב לן ונברך”. אבער זיי זיין דאס מיינט, אז עכט, אין די נוסח, דארף מען נישט ווערן מחובר מיט ברכת הזימון. נאר א מענטש קען זיך געבן א רוף אן.
רבותי, ער איז א סעודת רשות. רבותי, איר ווילן בענטשן? עס איז א לשון שאלה. איר ווילן בענטשן מיט מיר? איך בין גרייט שוין צו בענטשן. איר ווילן הערן מיין בענטשן?
Speaker 1: דער לאזענער מאכט אסאך סענס. אויך ביים דאווענען, ביידעוועי, מאכט סענס דער מתערב׳ער זיין, ווייל דער גאנץ עולם הערט אים אויס. און ס׳קען טאקע גיין אויף די נערוון, אויב יענער האט א קול וואס א גרידזשעט.
ס׳מיינט נישט דער ענדיגן דעם “ארבעה שנכנסו בדעת”, ס׳מיינט נישט דער ענדיגן דעם שטיקל. ס׳מיינט דער זאגן א גאנצע צייט און דער עולם הערט אויס.
סאו דא אויך האט מען א נטילת רשות. ביי אונז, וואס מ׳לאזט נאר איין און מ׳בענטשט אליין, איז דער גאנצער נטילת רשות אזא אביסל א אינטערעסאנטע זאך. אבער אז איך גיי בענטשן און גיין מיטזאגן מיט מיר אן איין… אבער אפילו אויך אים, ס׳איז דא א גאר אסאך גרעסערע מקום פאר׳ן נטילת רשות, און גיין אויסצוהערן מיין גאנצער בענטשן און ווערן ענטפערן מיט מיר…
Speaker 2: ס׳איז נישט נאר וועגן דעם. ס׳איז דער אז ער האט א שלעכטן נוסח, און ס׳איז גרידזשעט. אדער ס׳איז דאך אזוי מען זאגט מען זאגט, ביי די מלאכים בעטן א רשות. ס׳איז די חרדה פאר כבוד שמים, נישט נאר פאר די כבוד פון די מענטשן.
Speaker 1: אבער עס פאסט נישט… איז דאך ביידע זאכן.
Speaker 2: אבער עס פאסט נישט אז איך… אבער עס פאר א שליח ציבור דארף מען עס זיין אדם חשוב, און מען זאל פאר איינעם ס׳האט א קול נעים. ביידע דארף…
אפילו ביי די שליח ציבור איז דא א ענין פון בעטן רשות, און שטאט מען זאגט נישט אין די וועלט אריין, ווער ביסטו? ווער ביסטו צו מברך זיין את השם? דער גאנצער עולם איז מסכים, זאל מיך איר בעטן? אקעי.
Speaker 1: סאו, הספרדים מאכן עס אביסל מער נארמאל, זיי זאגן טאקע, “הב לן ונברך”, געב מיך רשות צו “הב לן ונברך”, און זיי געבן קול די רשות, זאגן “שמים”, וואס מיינט מען געט א רשות, און דער דאקטער הייבט אן “ברשות, נברך”.
הלכה ה — זימון בעשרה מיט שם
Speaker 1: והיכי דמי, די עקל עולם, די אנדערע צוויי ענטפערן, “ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, און ער ענטפערט “ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, ואחר כך, מסכיל ווער דער מסכיל, דער מזמן. זאגט “ברוך ה׳ אלקינו מלך העולם הזן”, עד שהוא גומר ארבע ברכות, ביז ער ענדיגט נאך “הטוב והמטיב”.
איך מיין, אנטשולדיגט, אלע פיר ברכות. יא, יא, יא. גומר, יא. והן עונין, יא, “הטוב והמטיב” לכל, אלע פיר ברכות. והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה. אויסער וואס מ׳הערט, זאגט מען אויך אמן. דאס איז די נוסח ביי דריי, דריי ביז זיבן.
היו אוכלין עשרה ולמעלה מעשרה, מברכין בשם. דעמאלטס לייגט מען צו די שם שמים, וואס איז שוין א מער חשוב׳ע זאך, ווייל מ׳האט געלערנט אז ווען ס׳איז דא אן עדה קען מען שוין מזכיר זיין שם שמים, ס׳איז שוין דא אן ענין פון תפילה בציבור אזוי ווי. מאכט מען אזא פיצי תפילה בציבור.
ס׳איז אינטערעסאנט, יא, א ברכת המזון ווען ס׳איז דא צען איז אזא, ס׳האט א געוויסע נכוח, א געוויסע פונקט.
Speaker 2: ניין, ס׳איז אזוי ווי א דבר שבקדושה. די חילוק איז נאר מ׳זאגט די שם.
Speaker 1: ניין, ממילא קומט שוין אסאך צו הלכות פון אויב מ׳איז אוועקגעגאנגען אינמיטן… מ׳קען ווייטער רעדן וועגן דעם.
ניין, איך זאג, ווען דו טראכסט אז ס׳איז אן ענין פון תפילה בציבור, ס׳איז אזא מיני תפילה בציבור, פארשטייט מען אזעלכע הלכות וואס גייט נאכקומען.
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, המברך אומר, ווען ס׳איז דא פון צען און ווייטער, זאגט ער “נברך לאלקינו”, ער לייגט צו “אלקינו”, “שאכלנו משלו”. און די עולם ענטפערט אויך, “ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, און ער בענטשט.
זאגט דער רמב״ם, וכן בבית חתנים, אויב דאס איז א געהעריגע בענטשן, א רעגולער בענטשן. ס׳איז דא נאך נוסחאות, וועלן מיר נאך זען אז מ׳האט צוגעלייגט… ס׳איז דא נאך נוסחאות, ווען מ׳איז אין א בית חתנים.
און מיר וועלן נאך לערנען אז פאר אן אבל האט מען צוגעלייגט עפעס א הרחמן, און פאר א חתן האט מען צוגעלייגט א שטיקל ביי ברכת המזון, ביי די זיבן ברכות.
Speaker 2: ניין, דו רעדסט פון די ברכות, א חתן האט מען אויך צוגעלייגט, מ׳מאכט דאך זיבן ברכות.
Speaker 1: אה, די חתן האט מען צוגעלייגט אויך ברכות נאכ׳ן בענטשן. אבער שיין, דער חתן באקומט אויך א ספעציעלע נוסח פון ברכת הזימון.
הלכה ו — נוסח בבית חתנים: “שהשמחה במעונו”
דעפיניציע פון “בית חתנים”
Speaker 1: אזוי, סעודה בבית חתנים. זאגט ער, וואס טייטש בית חתנים? טייטש בית חתנים איז, איך מיין די עברי טייטש איז אז מ׳פלעגט בויען א פלאץ וואו צו מאכן די סעודת החתונה, א טענט. אבער איך מיין אז דער נאמען איז שוין געווארן אזוי. א פלאץ וואס איז לכבוד שמחת החתונה.
זאגט אונז דער רמב״ם, פון ווען הייסט עס א סעודה בבית החתונה? “משעת התחילו להתעסק בצורכי חתנות ונישואין”. פון ווען מ׳הייבט זיך אן אפגעבן, אנגרייטן… איך מיין, די גמרא זאגט ווען מ׳הייבט אן איינוועקן די בארלי, די גערשטן צו מאכן ביר. ס׳איז א לאנגע הכנה. מ׳רעדט דא נישט פון א פלוצלינגדיגע הכנה, נאר א לאנגע הכנה.
“ולאכול עד שלשים יום אחר הנישואין”. פון ווען מ׳הייבט אן אנגרייטן די חתונה ביז דרייסיג טעג נאך די חתונה, אויב מ׳עסט דארטן, און מ׳זאגט נישט אז ס׳איז לכבוד די חתונה, אבער ווען מ׳עסט בבית חתנים, דעמאלטס איז עס…
נוסח הזימון בבית חתנים
Speaker 1: “נברך… שהשמחה במעונו”. זאגט מען אזוי, “נברך” לייגט מען צו, “נברך”, לאמיר בענטשן דעם אייבערשטן, “שהשמחה במעונו”, וואס די שמחה איז במעונו של הקדוש ברוך הוא.
איך וויל נאר זאגן וואס די טייטש איז, אביסל א שווערע טייטש, נישט ווי איך האב אלעמאל מסביר געווען.
דיסקוסיע: פירוש “שהשמחה במעונו”
Speaker 1: “שהשמחה במעונו” — איך האב אלעמאל געטראכט אז דאס איז צו זאגן וואס איך האב געזאגט. איך מיין די פשוט׳ע פשט, די בעסטע פשט איז, אז דאס איז א שמחה׳דיגע פלאץ, וואס איז א בית חתנים, מ׳איז ביזי מיט שמחת חתנים, בענטשט מען, מ׳געדענקט א גאנצע צייט אז די עיקר שמחה איז ביים אייבערשטן.
אונז קענען האבן די מידת השמחה, באט “עוז וחדוה במקומו”, אדער די מידת השמחה, איך ווייס נישט וואס דאס מיינט, אז די מידות וואס אונז האבן זענען מרמז קעגן די ספירות פון אייבערשטן, אדער וואטעווער ס׳איז, אז…
Speaker 2: ניין, ווייל “שהשמחה במעוני” אדער “שהשמחה במעונו” פון אייבערשטן? אונז זענען מיר דא אין א זאל.
Speaker 1: ניין, “שהשמחה שלנו” איז פון די “שמחה שבמעונו”, אדער איז די “שמחה שבמעונו”.
די פוינט איז נישט צו זאגן… “שהשמחה במעונו” איז א שווערע לשון, ווייל מ׳וואלט געקענט דאנקען דעם אייבערשטן אויף׳ן געבן א שמחה אין אונזער מעון. מ׳זאגט דאס נישט. מ׳זאגט, “במעונו”.
הער מיין פשט. אונז זענען מיר דא ביי א שמחה, און מ׳דערמאנט דעם אייבערשטן וואס די אמת׳דיגע שמחה איז ביי אים, “במעונו”, נישט “במעונינו”.
Speaker 2: די אנדערע פשט איז אז “במעונו” — ס׳שטייט אין די ספרים טאקע “במעונו”, נישט “במעונינו”. אדער ער האט געזאגט אז דער וואס האט מחבר געווען ברכת הזימון האט נישט אזוי מקפיד געווען אויף עברית, ער האט געשריבן “חיינו” אנשטאט “חיינו”.
Speaker 1: ניין. א שיינע וועג פון זאגן, אזוי ווי מ׳זאגט אין אנדערע פלעצער, “אשר ברא ששון ושמחה”.
דער אייבערשטער גיבט שמחה. אזוי ווי “גליא הכורת דינא”. “אשר ברא ששון ושמחה”. שמחה איז זיינס.
איין וועג פון זאגן אז זאכן זענען זיינס איז ווען ס׳שטייט “עוז וחדוה במקומו”. נאר ווען אונז פרייען זיך איז אסאך אזא פיקע. ס׳איז נישט לייכט מיט עפערט. דער אייבערשטער האט זיך באשאפן די כח השמחה.
Speaker 2: זייער גוט. שמחה איז א בריאה פון אייבערשטן. איינע פון די זאכן וואס ער האט געמאכט. ס׳איז נישט שייך ביי מעונה. דער אייבערשטער גיבט אונז אביסל דערפון. מ׳דארף אפילו נישט זאגן אזוי.
ס׳איז א וועג פון זאגן, “במעונו” איז א וועג פון דרשנ׳ען פסוקים אסאך מאל. “להודות ולהלל לפניו”. מ׳קען זאגן אז איין טייטש איז אזוי ווי, ביי די אייבערשטער פירט מען זיך מיט הודו והלל. אבער נאך א וועג פון טייטשן אין אנדערע פלעצער וואס שטייט אזעלכע זאכן, מיינט עס אזא הקדמה.
ס׳איז א שיינע וועג פון זאגן אז “שהוא בעל הדבר”, ער האט עס געמאכט, ס׳איז אין זיין הוד. וואס הייסט במעונו? ס׳איז אין זיין? איך ווייס נישט פונקטליך וואס טייטש מעונה.
Speaker 1: “מעון אלקים קדם”, דארט וואו דער אייבערשטער איז. “מעונה אלקים קדם”, די גאנצע וועלט איז דער אייבערשטער׳ס מעון. ס׳איז אזא דרשה צו זאגן ביי סוף חתונה, ווען מ׳וויל אראפקלאפן די געמיטער.
Speaker 2: אדער ווייל דער אייבערשטער האט געמאכט שמחה.
Speaker 1: ניין, ער זאגט די אנדערע פשט איז ווייל ווען ס׳שטייט אין די גמרא “עשרה ברא”, “עשרה ברא”, “עשרה ברא”, שמחה, קומט אויס אז דער חתן באקומט יעצט שמחה.
יעדע מאל, וויאזוי גייט די ענין פון מזכיר זיין “מענה”, “זמן”, “חדוה”? מ׳רעדט יעדע מאל, מ׳איז משבח די אייבערשטער אויף די מידה, אויף די פעולה וואס ער טוט יעצט.
וואס טוט דער אייבערשטער יעצט? ער איז משמח. כדי די תפילה זאל זיין רעלעווענט, זאל זיין מענינא דיומא.
דער אמת איז אז די איידיע פון חתונה האט דאך דער אייבערשטער געמאכט. דער אייבערשטער איז דאך מחבר. דער אייבערשטער האט געמאכט אז מענער און פרויען זאלן זיך טרעפן איינער דעם צווייטן און מאכן שמחה. סאו אונז זענען דא אלע מחותנים אין די אייבערשטער׳ס האל. דער אייבערשטער האט געמאכט מענער און געמאכט פרויען און געמאכט שמחה.
סעודות מחמת הנישואין
Speaker 1: זאגט ער ווייטער, “וכן סדר השמחה אחר הנישואין, מתחיל באשר הוא יצר, שכבר אמרת במעונו ישמחו”. אויב איז אין די בית החתנים דא א סעודה, זאגט מען “אלקינו מי שאכלנו משלו”, און אזוי ענטפערט מען “ברוך אלקינו מי שאכלנו משלו”.
און איז דער רבי חיים, אונז האבן געלערנט, ביי בית חתנים מאכט מען פון מצורכן נישואין ביז 30 טעג. דאס איז אבער ווען ס׳איז נישט לכבוד די נישואין, נאר ס׳איז סתם די בית חתנים.
אבער סיי וועלכע סעודות וואס מען מאכט אחר הנישואין, מחמת הנישואין, מען מאכט א שבע ברכות, אדער דער נייער קאפל גייט צו זייער באבע און מען מאכט א גרויסער לכבוד די נולי וועט. עד שנים עשר חודש.
סעודות לכבוד חתן וכלה – עד מתי אומרים שהשמחה במעונו
זאגט דער רמב״ם, און מיר האבן געלערנט, אין בית חתנים מאכט מען פון מצורכי נשיאים ביז דרייסיג טעג. דאס איז אבער ווען ס׳איז נישט לכבוד די נשיאים, נאר ס׳איז סתם אין די בית חתנים. אבער סיי וועלכע סעודה וואס מ׳מאכט אחר הנשיאים מחמת הנשיאים, מ׳מאכט א שבע ברכות, אדער די נייע קאפל גייט צו זייער באבע און מ׳מאכט א גרויסע לכבוד די נייע, די newlywed, עד שנים עשר חודש, ביז א יאר קען מען מאכן שהשמחה במעונו.
דער מנהג היום – נישט איבער א יאר
זייער גוט. איך מיין אז ס׳איז נישט איינגעפירט אז ס׳איז ביי אונז צו טון איבער א יאר. איך האב געזען אז מענטשן פירן זיך אזוי, און אזוי שטייט אין שולחן ערוך, אז וואס מיינט ער, ערב כל שמחה ויין, אבער נישט קיין מעון אלא בשעת משתה.
אה, ס׳איז געווען אזוי ווי ר׳ יונה מנוחה, זיי זענען געווען צובראכענע אידן. נאר דער וואס איז צובראכן, ער איז אנגעצויגן, דער וואס איז סעד, ווען א קאפל קומט, ער הייבט אן צו טראכטן וויפיל ס׳האט אים געקאסט די חתונה, דער זאל נישט מאכן. איינער וואס איז יא צופרידן, ער זאל יא זאגן.
דיסקוסיע: פארקערטע סברא – “fake it until you make it”
Speaker 1: איך וואלט געזאגט פארקערט, איינער וואס איז צופרידן, ס׳איז נישט קיין חילוק וואס דו זאגסט, אבער איינער וואס איז סעד, fake it until you make it, זאג שהשמחה במעונו, דו פייטסט זיך מיט זיך אליין, אבער דו וועסט ווערן בשמחה.
Speaker 2: אבער די שולחן ערוך זאגט נישט אזוי פאר דעם וואס איז שוין פרייליך. ניין, ער זאגט אז וויבאלד ערב כל שמחה, מיינט דאס אז מ׳פירט זיך נישט צו זאגן שהשמחה במעונו. נו נו, איך גיי עס וועלן דארפן אפענטפערן. מ׳האט אן ענין עכשיו צו קריגן מיט די שולחן ערוך.
סעודות אחר הנשיאין – חיוב זימון
זאגט דער רמב״ם ווייטער, וכן סעודות שעושין אותן אחר הנשיאין מחמת הזמן, יא, הכל חייבין בברכת הזימון.
פארוואס זאגט ער דאס דא? אפשר איז דא אין די גמרא עפעס א הוה אמינא אז פאר סאם ריזען זאלן זיי נישט האבן קיין זמן אדער וואס.
כהן וישראל שאכלו כאחד – תרומה וחולין
זאגט דער רמב״ם, כהן וישראלי שאכלו כאחד, אפילו צוויי מענטשן האבן געגעסן צוויי קאטעגאריעס פון עסן, די כהן און די ישראלי האבן געגעסן צוזאמען, און זיי האבן געגעסן תרומה און חולין. זאלסטו זאגן אז ס׳איז אזוי ווי צוויי מיני סעודות, ווייל זיי האבן געגעסן צוויי אנדערע מיני זאכן. אז א בריסקער וואלט געזאגט אז ס׳איז דאך צוויי אנדערע דינים, ער עסט קודש און ער עסט סתם היז ברעקפעסט. יא, חייבין בזימון, ווייל זיי עסן צוזאמען.
פארוואס נישט? דער חילוק צווישן כהן וישראל און מודר הנאה
פארוואס נישט? טראכט. ער זאגט אז א הייליגער רב דא, איך ווייס שוין פארוואס ער זאגט עס, אז ס׳גייט דיר בעקווארדס. דער איד טאר נישט עסן תרומה, אבער דער כהן מעג עסן חולין, סאו זיי עסן נאך אלץ צוזאמען. גראדע דער כהן האט זיך זיין אייגענע זאך וואס דו מעגסט נישט עסן. אקעי. פארשטיי איך נישט.
אה, ער זאגט אז למשל ס׳איז דא א הלכה מיט מודר הנאה וואס עסן איינער לעבן די אנדערע קען מען נישט זאגן, ווייל זיי עסן נישט צוזאמען. פארוואס? ער טאר נישט עסן פון זיין עסן. דאס הייסט נישט עסן צוזאמען. דא, הגם יעדער איינער עסט זיך זיין אייגנס, אבער ס׳קען דאך הייסן א סעודה ווי מ׳עסט צוזאמען. דאס זאגט די גמרא. די גמרא זאגט דאס. די גמרא זאגט דאס. כהן, דער זר קען נישט עסן מיט די כהן, אבער דער כהן קען יא עסן מיט אים. אה, ממילא הייסט עס ווי איין סעודה. זייער גוט.
נפקא מינה: פת עכו״ם, קלויזענבורג און סאטמאר
נשים. אה, ס׳איז גוט צו וויסן. ס׳טייטש למשל אז… איך זע די הגהות מיימוניות למשל טראכט קלערט וועגן אויב איינער עסט פת עכו״ם, איינער איז מקפיד אויף פת עכו״ם און די אנדערע צוויי זענען נישט מקפיד אויף פת עכו״ם צו זיי קענען האבן מזומן זיין צוזאמען, ווייל… הערסט? יא, אבער איך זע נישט דאס איז אונזערע. אבער איך טראכט, וואס טוט זיך ווען ס׳איז אזא מין מצב אז ער קען עסן פון אים, אבער ער קען נישט? טייטש, א קלויזענבורגער און א סאטמארער מעג עסן פון די קלויזענבורגער שחיטה, אדער פון די אייער פון די קלויזענבורגער… ווי לאנג ס׳איז דא א וועג אז ס׳זאל זיין איין סעודה, איז מען מחויב אין זימון.
נשים, עבדים, וקטנים – חיוב זימון
גייען מיר ווייטער. נשים, עבדים, וקטנים זענען אויך חייבין בזימון כחייבין בברכת המזון. פונקט ווי זיי זענען מחויב אין ברכת המזון, זענען זיי אויך מחויב אין זימון. ס׳טייטש, אז אויב ס׳איז דא… ס׳איז דא א גוטע טעות וואס מענטשן מיינען אסאך מאל אז שבת ביי די סעודה איז א מענערישע זאך, אבער נשים זאלן אויך ענטפערן און זיין א חלק פון די ברכת הזימון.
אין מזמנין עליהם – אבל מזמנין לעצמן
זאגט דער רמב״ם אז ער איז מער מסביר וואס איז דער זימון וואס נשים, עבדים, וקטנים? ער זאגט אז נשים, עבדים, וקטנים אין מזמנין עליהם. ס׳טייטש, אויב ס׳איז דא איין מאן מיט צוויי נשים אדער פארקערט, אדער א עבד קטן, מ׳קען זיי נישט נוצן פאר דריי, מ׳קען נישט מזמן זיין בעסד אויף זיי, אבער מזמנין לעצמן. ס׳טייטש, אבער צווישן זיך, דריי פרויען עסן צוזאמען אדער דריי קטנים עסן צוזאמען, קענען זיי מאכן ברכת הזימון. דאס איז דער סיין. זיי דארפן מאכן ברכת הזימון. ס׳איז דאך דא א סיין, זיי דארפן מאכן ברכת הזימון.
דאס הייסט אזוי, דעם שולחן ערוך׳ס לשון “חייבות בזימון” מיינט אזוי, מיינט אז זיי דארפן, אז ווען ס׳איז דא דריי מענער און זיי, זאלן זיי זיין דארטן און אויך הערן דעם בעל המזמן און יוצא זיין די בענטשן מיט אים און אזוי ווייטער, זיי זאלן זיין א חלק דערפון. אויב זענען זיי דריי פרויען, זאלן זיי געהעריג מאכן זימון, אז איין פרוי זאל זיין די מזמן. אבער אויב איז דא דרייען נאר פון מענער און פרויען, זאל מען נישט מאכן, קען מען נישט מאכן ברכת הזימון.
פארוואס קען מען נישט מישן? ספק חיוב דאורייתא
פשטות איז די ריזען די זעלבע זאך וואס מיר האבן געלערנט פריער, ווייל די חיוב פון נשים אין זימון איז א ספק, כולי עלמא די חיוב איז נישט די זעלבע ווי אנשים, און מ׳קען נישט צוזאמרעכענען צוויי לעוועלס חיובים. דו קענסט נישט נוצן א יוצא חיוב דאורייתא, א יוצא חיוב דאורייתא מיט א ספק חיוב דאורייתא, מ׳קען נישט מוציא זיין, מ׳קען נישט נוצן די זימון, כביכול דו נוצט איר צו משלים זיין דיין זימון. דאס קענסטו נישט טון.
דיסקוסיע: נשים מיט קטנים? עבדים מיט קטנים?
Speaker 1: ס׳איז אביסל אינטערעסאנט, ביי ברכת הזימון זעלבסט איז דאך זיכער א דרבנן. איך מיין, נשים מיט קטנים צוזאמען איז א פראבלעם?
Speaker 2: ניין, כל שכן.
Speaker 1: איך מיין, די עבדים מאכט די פראבלעם.
Speaker 2: ובארץ לא יזמנו בשם. פארוואס זאל מען נישט זאגן בשם? אה, פשוט, ווייל א מנין, א דבר שבקדושה, זאל מען נישט, די דין פון צען ווערט א דבר שבקדושה, א קביעות פאר א… אבער פארוואס קען נישט זיין נשים מיט קטנים? וואס איז די פראבלעם? איך מיין, סיריעסלי, מ׳קען נישט טראסטן נשים מיט קטנים? איך פארשטיי, די עבדים, זיי זענען די וואס גייען דא מאכן די פראבלעם, ווייל זיי זענען נישט די בעסטע אידן.
Speaker 1: ער מיינט אזוי, די עבדים מיט די קטנים. עבדים מיט קטנים אדער עבדים מיט נשים? אויב עבדים…
Speaker 2: דער אמת איז פשוט. מ׳דארף נישט אריינלייגן. ניין, דער פוינט איז וואס ער זאגט דא איז אז דריי קטנים אליינס קענען מאכן א זימון, דריי עבדים אליינס קענען מאכן א זימון, דריי נשים אליינס קענען מאכן א זימון. נישט א באנטש פון נשים, עבדים, קטנים צוזאמען אז זיי זאלן נישט מאכן קיין זימון. זיי זאלן דערווייל נישט עסן צוזאמען בכלל, דאס איז וואס ער מיינט צו זאגן, רייט? דאס איז די גאנצע זאך.
אנדרוגינוס – מזמנין עליו מינו
אקעי, אנדרוגינוס. וואס איז מיין טעם? דער אנדרוגינוס, וואס ער איז? א ספק זכר, ספק זכר ספק נקבה. איז וואס איז מיט אים? יא? אנדרוגינוס. ס׳איז אינטערעסאנט אז דער רמב״ם ברענגט דא נאכאמאל אנדרוגינוס. ס׳איז געברענגט ווי אין ברכות, קריאת שמע. ס׳איז אינטערעסאנט, יעדע הלכה דארף מען וויסן וואס איז אנדרוגינוס. ניין, דו ווייסט שוין אז אנדרוגינוס… קוק וואס ס׳גייט דא.
יא, אנדרוגינוס מזמנין עליו מינו, ער קען מזמן זיין על מינו, ווייל אלע וואס זענען זיין מין זענען… האבן אויך א דין זכר, זענען ביידע… נישט א דין זכר. וואטעווער דין ער איז, אונז ווייסן נישט. וואטעווער ספק איז, דארף ער אויך מאכן מזמן על זכר ווען ער קען.
ווייל איינער מזמן, אבער ער קען נישט מזמן זיין לא לנשים ולא לאנשים. רש״י איז ספק. יא, נישט לנשים, הגם דריי נשים קענען, ווייל אפשר איז ער א איש, וואס ער קען נישט מצטרף זיין מיט נשים. נישט מיט צוויי נשים, ווייל ער איז דאך אן אנדרוגינוס, איז אפשר איז ער א אישה, רייט?
טומטום – אין מזמנין כלל
א טומטום איינער מזמן כלל? פארוואס נישט? ווייל יעדער טומטום איז אנדערש. טומטום איז נישט די זעלבע פראבלעם יעדע טומטום. ווייל יעדער טומטום קען דאך זיין אז ער איז א זכר אדער א נקבה. ס׳זאל מארגן אויסגעפינען. סאו ס׳איז נישט פשט אז יעדער טומטום איז די זעלבע, פאר וואטעווער די הלכה איז אין א טומטום, איז אלע טומטומען שוין די זעלבע טומטום. ניין, יעדער טומטום איז אן עקסטערע טומטום, פארשטייסט? ס׳איז נישט די זעלבע זאך.
קטן היודע למי מברכין – מזמנין עליו
קטן, זאגט דער רמב״ם ווייטער. סאו פריער האבן מיר געלערנט, לכאורה דאס איז א חילוק אין די תוספות האבן מיר געלערנט. אונז האבן מיר געלערנט… מ׳דארף מחנך זיין א קטן, זאגט דער רמב״ם, אין וועלכע עידזש? אונז האבן מיר געלערנט אז א קטן קען מען נישט מזמן זיין אליין. יעצט גייען מיר לערנען אז ס׳איז דא יא א קטן וואס מ׳קען יא מזמן זיין עליו. שטימט? קטן היודע למי מברכין.
דיסקוסיע: חילוק בין חינוך ברכות וחינוך זימון
Speaker 1: אבער פארוואס זאגט ער נישט אויף די עצם מצוה פון ברכה א סתירה מיט די למי מברכין? ס׳איז נישט קיין סתירה מיט׳ן מזמן זיין. רייט. ס׳קען זיין אז… ס׳קען זיין… אהא, ס׳איז נישט קיין פראבלעם. וואס גייט געשען? ער גייט טרייען? זאל ער טרייען.
Speaker 2: ס׳קען זיין, עקזעקטלי, ס׳קען זיין אז אז… ס׳איז דא נוגע. דאן זאל מען אים נישט טראסטן, אז זיין בענטשן הייסט האט נישט א דין ברכת המזון, אזוי אז מ׳זאל קענען נעמען מיט די למי מברכין צום זימון. ס׳קען זיין, עקזעקטלי, ס׳קען זיין אז פאר חינוך איז א… מ׳לערנט אים, מ׳איז אים מחנך אזוי. למעשה, מ׳לערנט אויס זייער קליינע קינדער צו מאכן ברכות, און מ׳ווארט נישט אז זיי זאלן וויסן למי מברכין. און ס׳קען זיין אז ס׳איז ריכטיג. ניין, ס׳קען זיין אז ס׳איז ריכטיג. אויב די דיוק וואס אונז מאכן יעצט איז ריכטיג, איז עס ריכטיג. דער חילוק פון יודע למי מברכין איז נאר, מ׳זמנין, קען אים נישט רעכענען. זיין ברכה איז נישט קיין עכטע ברכה, ווייל ער ווייסט נישט וואס ער זאגט.
Speaker 1: איך קען מיינען די טאטעס ווייסן יודע למי מברכין? איך מיין, מרא דהאי פיתא, ווער ס׳נעמט קעיר פון די וועלט.
Speaker 2: אקעי.
אפילו בן שבע בן שמונה – מצטרף למנין שלשה ועשרה
קטן היודע למי מברכין, מזמנין עליו. קען מען אים שוין נוצן צו זימון, סתם אין א חבורה פון קטנים? יא? ניין, אפילו פון גדולים. פון קטנים איז אוודאי.
דאס האבן מיר יעצט געלערנט, יא? ער איז מצטרף, זאגט דער רמ״א. ואף על פי, יא, זאגט דער רמ״א, ער איז מצטרף. אה, דאס הייסט, דאס וואס מיר האבן געלערנט “קטנים אין מזמנין עליהם”, איז גאר קליינע קינדער. קטן היודע למי מברכין קען מען שוין יא מזמן זיין עליו. אפילו ער איז א בן שבע אדער א בן שמונה, פאר ער איז נאך קליין, זיבן אדער אכט. דאס הייסט אז יודע למי מברכין מיינט גאנץ א קלוג אינגל, נישט קיין פיר-יעריגער קען שוין אויך טייטשן די בענטשן. ניין, אוודאי, אוודאי מיינט עס נישט יודע למי מברכין. דער רמב״ם זאגט אפילו ער איז א בן שבע בן שמונה. ס׳קען זיין אז ער דארף זיין געווענליך צוועלף. ער האט א קליינע הבנה פון למי מברכין, אבער ער קען שוין האבן עפעס א הבנה. ער איז מצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה לזמן עליו. ער קען אויך זיין א חלק פון די… דאס הייסט, הגם אין אנדערע זאכן האבן מיר געלערנט, לדברים שבקדושה דארף מען זיין צוועלף, לגבי זימון דרייצן. לגבי ברכת המזון טראסט מען אונז שוין אין א בן שבע בן שמונה.
שיטת הרמב״ם vs. שיטת הרמ״א
זייער גוט. דאס איז די שיטת הרמב״ם, וואס אזוי שטייט פשטות אין די גמרא, אז קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. אזוי פסק׳נט טאקע דער רמב״ם. דער רמ״א פסק׳נט אנדערש, ער פסק׳נט אז מ׳ווארט יא אויף די דרייצן יאר, מ׳האט נאך נישט געזען אז מ׳זאל רעכענען די קינדער. אויב איינער פירט זיך מנהגי המחבר אדער מנהגי הרמב״ם, איז אוודאי קען ער רעכענען די קטנים היודעים למי מברכין. מ׳קען זאגן אז די ריזען פארוואס מ׳פירט זיך נישט אזוי איז ווייל קיינער איז נישט יודע למי מברכין. סאו א גדול איז דער מחייב, ער האט עפעס. סאו דער רמב״ם, דער רמב״ם טרייט אוועקצושטעלן א באנטש פון קטנים וואס זענען יודעים למי מברכין. נישט יעדער איינער האלט אז מ׳קען דאס אוועקשטעלן. ער פאלגט אבער די גמרא. די פשטות׳דיגע גמרא איז אזוי ווי דער רמב״ם.
נכרי – אין מזמנין עליו
זאגט דער רמב״ם ווייטער, והנכרי אין מזמנין עליו. א נכרי קען מען נישט מצרף זיין. הגם מיר האבן געלערנט פריער אז א גוי׳ס ברכה מאכט נישט קיין אמן דערויף. האמיר געלערנט אז דו ווילסט טענה׳ן אז ווען ער הערט די גאנצע ברכה קען ער יא, א גוי מעג בענטשן, אבער קען מען זימון? אונז מיט אים גייען נישט צוזאמען. ניין, ער מעג בענטשן. דאס איז דאך דער חידוש. נישט דאס האב איך דיר געזאגט, נאר נאך איין זאך. זאגט דער רמב״ם אז איינער…
הלכה: אין נכרי מצטרף עמהן
פאלט ער דאך איין מיט די גמרא, די פשט איז א גמרא אזויווי דער רמב״ם.
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “ואין נכרי מצטרף עמהן”. א נכרי קען מען נישט מצרף זיין. הגם מיר האבן געלערנט פריער אז א גוי׳ס ברכה מאכט מען נישט קיין אמן דערויף, האבן מיר געלערנט אז דא וועסטו טענה׳ן אז ווען מ׳הערט די גאנצע ברכה קען מען… יא, א גוי מעג בענטשן, אבער קען מען זיך מצרף זיין? אונז מיט אים גייען נישט צוזאמען. איך קען בענטשן, און ער מעג בענטשן. דאס איז דאך דער חידוש, נישט אז מ׳זאל זאגן אז א נכרי איז אין… יא, זאגט דער רמב״ם ווייטער, “אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ומעלה”. די מזמנים דארפן האבן געגעסן צוזאמען א שיעור כזית פת ומעלה.
הלכה: שבעה שאכלו פת — צירוף מיט ירק-עסערס פאר “אלקינו”
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “שבעה שאכלו פת”. סא, די עיקר הלכה איז אז אלע יודן, די אלע דריי מענטשן אדער אלע צען מענטשן אויב מ׳וויל זינגען אלקינו, זאלן אלע האבן געגעסן א כזית פת. אויב אלע האבן געגעסן א כזית, איז אליבא דכולי עלמא. מאכט זיך אבער אמאל אז על פי רוב זיבן מענטשן האבן געגעסן פת, און נאך דריי האבן נישט געגעסן פת. ס׳איז דא צען מענטשן, אבער נישט אלע צען האבן געגעסן פת, נאר זיבן. דריי האבן נאר געגעסן עפעס, זיי זענען געווען א חלק פון די סעודה, זיי האבן געגעסן אבער זיי האבן נישט געגעסן די פת. קענען זיי זיך מצטרף זיין צו די זיבן און בשם? קענען זיי בענטשן בשם? ס׳האט זיך א מנין. זאגט אבער דער רמב״ם, דער וואס וועט בענטשן דארף זיין מאוכלי הפת, ווייל דער וואס האט נישט געגעסן איז נישט גענוג געצוואונגען זיך מוסר נפש זיין, ער קען נישט געהעריג זאגן די ברכת המזון.
זאגט דער רמב״ם, דאס איז נאר ווען ס׳איז דא גאנצע זיבן וואס האבן געגעסן פת. אבער “ששה שאכלו פת וארבעה ירק, אין מצטרפין”. זעקס האבן געגעסן פת און פיר… ס׳דארף זיין מער ווי א רוב. זעקס איז טאקע א רוב אקעגן פיר, אבער ס׳דארף זיין אריבער דעם מונקר, ווערט עס גערופן, זאגן די פוסקים. ס׳דארף זיין א שטערקערע רוב פון צוויי מער. איז “ששה שאכלו פת וארבעה ירק, אין מצטרפין, עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר”. אה, רוב הניכר ווערט עס גערופן. “עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר”, פון צוויי מער.
מעשה: דער תורת צבי און די זיבן עסערס
אונזער זיידע דער תורת צבי האט געזאגט אז מ׳בענטשט ווען מ׳האט זיבן עסערס, און ביי תפילין גענוג זעקס דאווענערס. פארוואס זאל מען נישט אריינכאפן נאך איין עסער? מ׳דארף פאקוסן. ווי קען מען מכבד זיין א איד? נאך א איד. דער האט גענומען זיין זון ביים עסן.
אה, יא, יא. נאך א איד וואלט געגעסן, סתם אן קיין קשר. יא, ס׳איז א גרויסע ענין דאס.
הלכה: שנים שאכלו וגמרו — צירוף מיט א דריטן
זאגט דער רמ״א ווייטער, “שנים שאכלו וגמרו מלאכול”, צוויי מענטשן האבן געגעסן און זיי האבן שוין געענדיגט. אבער אויף דריי קען מען נישט זאגן אז צוויי מענטשן האבן געגעסן כזית און דער דריטער האט נישט געגעסן. ס׳דארף עט ליעסט זיין דריי מענטשן וואס האבן געגעסן. לערנט די הלכה? די הלכה ארבעט נאר פאר די מנין, ס׳ארבעט נישט פאר די דריי וואס מ׳דארף. פארוואס? ווייל ער האט נישט דא קיין צוויי וואס בעטן אים צו בענטשן פאר זיי. ער מוז זאגן “הבו נברך”, ער מוז זאגן “ברשות”. ס׳איז נישט דא קיין גאנצע ענין פון זימון.
יעצט איז דא נאך א וועג ווי אזוי מ׳קען מאכן זימון. וואס איז טאמער צוויי מענטשן האבן געגעסן וגמרו מלאכול, און א דריטער איז געקומען זיך מצטרף זיין סוף פון זיי, ווען זיי האבן שוין געענדיגט עסן, און ער קומט צום רעבישן טיש. “אם יכולין לאכול עמו כל שהוא”, אויב די צוויי עסן נאך עפעס, “מצטרפין”, אבער אויב זיי עסן נישט מיט אים די פת.
דיסקוסיע: וואס מיינט “יכולין”?
Speaker 1: וואס הייסט “יכולין”? וואס קומט אריין “יכולין” אויב זיי עסן נישט?
Speaker 2: אה, ניין, “אילו היו מביאין להם, היו יכולין”.
Speaker 1: אה, און למעשה דארפן זיי נישט?
Speaker 2: דאס הייסט, אויב האבן זיי נאך נישט געענדיגט די סעודה אויף אזא לעוועל אז זיי קענען שוין גארנישט מער עסן, זיי זענען נאך קעיפעבל אויף עסן, הייסט עס קען נאך הייסן ווי א שטיקל איין ציבור.
Speaker 1: און דעמאלטס דארפן זיי עסן אדער דארפן נישט עסן?
Speaker 2: נישט אוי, ניין, “יכולין לאכול עמו”, זיי דארפן בכלל נישט עסן. ס׳דארף נאך זיין אזא סארט “יכולין”.
Speaker 1: אבער ווי אזוי גייט מען יעצט שאצן צו איך בין איבערגעפילט? א מענטש איז קיינמאל נישט, א מענטש קען אייביג אריינשטופן נאך א פיקל, אזא מין חלה.
Speaker 2: ניין, א פיקל יא, אבער נישט א…
Speaker 1: אה, אפילו משהו.
Speaker 2: ניין, נישט א משהו. עפעס, ער איז נישט משוגע איבערגעגעסן און… ווי אזוי גייט א מענטש שאצן? ס׳איז אן אינטערעסאנטע הלכה.
Speaker 1: אה… יכולין. מיר זענען געווען אויפ׳ן טראק אז “יכולין” דארפסטו פראוון, עס עפעס. פראווסט עפעס, “יכולין”.
Speaker 2: ניין, ס׳איז א דין אז די סעודה איז נאך נישט געענדיגט. ס׳מיינט צו זאגן אז זיי האבן נישט אינגאנצן אויפגעגעבן צו עסן.
Speaker 1: ס׳מיינט צו זאגן אויב זיי זענען… יא, לכאורה די ווארט איז… איך מיין אזוי. א מענטש וואס זיצט ביים סעודה, אמאל קומט נאך צו איינער, און מ׳זיצט אביסל.
Speaker 2: אפשר אלץ וואס ס׳איז נאכנישט געקומען די דעזערט. אבער אויב זיי האבן שוין אינגאנצן געענדיגט, אפשר דאס איז די ווארט. אבער ס׳איז פאני די “יכולין”. איך האב אויך געטראכט אז “יכולין” מיינט אז דו זאלסט טון.
Speaker 1: אקעי.
Speaker 2: איך פארשטיי אז דער שולחן ערוך וואלט געקענט זאגן…
Speaker 1: ניין, “אף על פי שלא אכלו”.
Speaker 2: יא, לכאורה די ווארט איז… אפשר דאס צווייטע נאמען, אזוי קען מיר זאגן. זיי דארפן סיי… אויב זיי האבן געענדיגט די סעודה, איינער יכול נאכל עוד, האבן זיך געענדיגט, אפילו אויב זיי גייען זעצן נאכאמאל עסן, אבער זיי דארפן מאכן נאך א ברכה. זיי זענען נישט די זעלבע סעודה פון אים. בכלל, אויב זיי האבן עס נאכנישט געענדיגט, אונז זיי געבן עסן מיט אים עפעס א פיקל, אזוי דא שטאר… ס׳איז דארפן גאמרו מלכה. גאמרו איז אויף א לעוועל. אבער… עפעס אזוי מוז מיר זאגן. גאמרו מלכה, פאסט. עס מיר נישט עסן מיט אים פאסט. אויב עס עסן מיט אים פאסט, אויב עס עסט מיט אים פאסט אוודאי… אזוי, דער מענטש קומט יעצט און ער זאגט, אה, קום, לאמיר מאכן אים פאר מיר זומען צוזאמען. אויב זיי קענסט זיין אזוי ווי נעמען משכניות זיין, אויב זיי גייען מיטעסן מיט אים אביסל, דעמאלטס הייסט עס איין סעודה. איך ווייסט שוין יחולה לכם מיין יחולה, אבער ס׳מוז נישט זיין. ניין ס׳מוז יאס זיין, אבער יחולה יחדים נישט אויך איז אייער חולם. סאוי ווי דער דריטער מענטש קומט יעצט אן ער עסט, אבער זיי האבן שוין געענדיגט זייער סעודה. זאגט דער רמב, איך האב דיך א עצה, וויסט אים ברכת סלמאן? ניין, ניין, איך זאג אז ס׳איז אויך מיט נישט מסכים, ווייל די רמב׳ איז געווען א ביזל מיטהעסן דעמאלט קען מצר ומאים. די חולים איז אויך קענסט עס טון ווערסט א חיוב וואס איז א חיוב ברוך סלמן. ניו א רעסטישקע א חיוב. איך וועלן איז א טענאי אז אויב זיי הייבן א נייע סיודא, איז נישט אינטערסאנט. אויב זיי הייבן א נייע סיודא, איך זעה דאך. אבער אויב זיי עסן נאר א שטיקל וואס זיי קענען נישט, העלפט איז נישט! די דארף זען אז מען געקענט, אדער נישט אז עס איז עס היפסיק.
Speaker 1: אקעי. איך הער, אויך עס איז אכולי גאסע און נישט. איך מיר זאגן אויב זיי קענען נישט און זיי, און אויך כוודם זיך וואוויקטן זיך אריין. די חודם מיינט אז זיי האלטן דערבארט, און כוודם מיינט נישט אז זיי קענען א געצן דעם ריין.
Speaker 2: ניין, איך זאג אז דער רמב׳ נישט דער וואס וואס הייסט מיט יוצא צום נייע סעודה? עס הייסט נישט אז ער עכילה גאסע, עס הייסט אז עס קעמט שוין די סעודה, ער האט געמאכט א נייע פרעס. אבער עס קען זאר נאר אז מ׳זיז יאגורט, ס׳איז גענוג מיט דעם, ווייל למעשה דער דרייווען צוזאמען געעסן פאס.
Speaker 1: נישט פת. אויב מען עסט פת הייבט זיך נישט אן די שאלה. די שאלה איז נאר ווען זיי עסן עפעס אנדערש. אויב דריי מענטשן עסן צוזאמען פת, וואס גייט מיך אן? זיי דארפן מאכן נאך א מוסד. אבער דער שער רחמים קומט נישט די מוסד. ס׳איז א חלק פון א סעודה, אזויווי זיי זאלן פריער געלערנט אז אלעס איז דאך פטור וועגן די פת.
Speaker 2: נאך אמאל, נאר אויב זיי קענען. אויב זיי קענען נישט, איז די חסרון נישט געענדיגט.
Speaker 1: יא. זייער גוט.
הלכה: חכם גדול שבמסובין הוא שיברך
ווער פון די מענטשן בענטשט? האבן מיר פריער גערעדט וועגן דעם, אז מען דארף רשות. חכם גדול שבמסובין הוא שיברך לכולם, ואף הוא לא יברך אלא לאחרים, אפילו ער זאגט מיר נאכדעם. דאס הייסט, דער דריטער איז גאר א חכם. יעצט נישט נאר וואס ער איז מצטרף אים אן אויב מען קען, נאר ער דארף אויך, ער בענטשט נאך פאר אויך.
דיסקוסיע: פארוואס דערמאנט דער רמב״ם נישט א כהן?
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל דער רמב״ם זאגט עס נישט דא וועגן א כהן.
Speaker 1: דו האסט געזאגט אין… ווי האט ער געזאגט אין… מכבד זיין א כהן.
Speaker 2: ער האט נישט געזאגט. ער האט נישט געזאגט. אפילו אין… אפילו אין די עליות.
Speaker 1: יא, דו מיינסט צו זאגן ביי קריאת התורה. ביי קריאת התורה שטייט… פירט מען זיך מכבד צו זיין א כהן. אבער וואס קומט עס דא אריין? פארוואס זאל נישט מכבד זיין דעם כהן? פארוואס איז דא ענין פון כבוד? פארוואס זאל מען יא געבן פאר דעם?
Speaker 2: דער רמב״ם האלט אמת׳דיג אז די זעלבע ווי דער כהן איז עולה ראשון. אה, דער רמב״ם האלט אמת׳דיג אז דער חכם גדול איז עולה ראשון, אפילו ביי עליות. האבן מיר דאך געלערנט דרך אגב. און אויך איז עס זייער אנדערש, ווייל דא רעדט מען דאך אז נאר דער וואס גייט בענטשן. ס׳איז דא אזא זאך אז מען זאל מכבד זיין א כהן, אבער מיט… וויאזוי הייסט עס? ס׳איז דא א גמרא וועגן דעם וואס מען זאל מכבד זיין א כהן. אבער איך זאג אז ס׳מאכט נישט קיין סענס. א כהן, יעדע מאל וועט א כהן זיין דער שליח ציבור? וואס האט עס צו טון? מען טוט דריי עליות, גיבט מען דעם כהן די ערשטע. אדער דריי קוראים, וויאזוי דער רמב״ם רופט עס.
הלכה: שלושה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק
אקעי, יעצט גייען מיר עס לערנען, אז וואס? אז וויבאלד ס׳איז דא א חיוב זימון, און פשט איז, פארט פון די חיוב איז אז מען טאר זיך נישט צעטיילן. איינמאל די חכמים האבן מתקן געווען די ברכה, דארף מען עס טון. דריי זיך נישט ארויס דערפון. און מאך זיכער אז דו האסט דריי ווען דו קענסט. דאס איז אינטערעסאנט, ווייל ביז יעצט האבן מיר עס נישט געהאט. ביז יעצט איז עס געווען אזוי ווי א מענטש עסט, און נאכן עסן דארף מען דאנקען דעם אייבערשטן. דא לייגט ער צו אז ס׳איז דא א חיוב צו עסן כדי צו זימון׳ען. ס׳איז דא א חיוב צו מזמן זיין צוזאמען. אז איינמאל ס׳איז דא דריי מענטשן זאל מען נישט מבטל זיין די זימון.
דער רמב״ם זאגט “שלושה שאכלו כאחד אין רשאין לחלוק”, זיי טארן נישט זיך צוטיילן און גיין יעדער איינער זיין וועג און בענטשן עקסטער. דאס הייסט אז זיי האבן נישט קיין רעכט, זיי מעגן זיך נישט צוטיילן און ענדיגן עסן עקסטער און בענטשן עקסטער. דאס מיינט אז זיי טארן נישט בענטשן עקסטער. דאס הייסט, למעשה וויאזוי היינט פירן זיך מענטשן אז זיי בענטשן עקסטער אפילו ווען מ׳איז מזמן, אויב דער רמב״ם איז גערעכט, טאר מען דאס נישט טון לויט די הלכה.
איינמאל זיי מאכן ברכת הזימון, דאן קענסטו בענטשן עקסטער. לאמיר זאגן קלאר: אויב זימון איז די טייטש אז איינער בענטשט פאר יעדן, מ׳לייגט אויך צו די הזמנה, אבער אויב דאס איז די טייטש, און דו בענטשט עקסטער, האלטסטו אז דו האסט עפעס א ריזן ווייל דו האסט זיך איינגערעדט אז מ׳דארף אין זינען האבן ווען יענער בענטשט, און מ׳קען נישט אין זינען האבן ווייל מענטשן לייגן נישט קיין מיונים, און מיר זענען נישט מחויב צו טראכטן וויאזוי דאס ארבעט – אזוי זאגן די היינטיגע אחרונים – דעמאלטס ביסטו עובר אויף די הלכה, דו זאגסט אז דו האסט א ריזן, אבער דו ביסט עובר. חוץ אויב דו זאגסט אז ניין, ס׳איז נישט ריכטיג די דיוק וואס די זאגן, מיר האבן געלערנט אין רמב״ם אז עיקר זימון איז אז אחד מברך. ס׳איז צוויי זאכן.
ניין, ס׳איז זיכער אז דער רמב״ם איז אחד מברך. אבער “אין רשאין לחלוק”, מיר נישט מיינען אז מ׳קען פארפאסן די “בורא עולם שלו”, די עקסטערע שטיקל ברכה. אבער נאכדעם, ס׳איז נישט ווייניגער ווען יעדער איינער… אוודאי איז עס ווייניגער. דאס אז איינער בענטשט פאר אן אנדערן איז גרינגער צו מאכן פארן עולם. ניין, ס׳איז נישט גרינגער צו מאכן, ס׳איז א שאלה פון כבוד אוודאי. ס׳איז נישט אין די כבוד די זאך. אזוי ווי תפילה בציבור, אזוי ווי יעדע זאך. פארשטייסט וואס איך זאג דיר? ס׳איז נישט קיין זאך. מיר זאגן נישט אז ביי שמונה עשרה, א תפילת עמידה, האבן מיר געלערנט אז דער רמב״ם האט געזאגט אז די תפילת החזן איז נאר להוציא את מי שאינו בקי. אבער ס׳שטייט נישט דא די זאך פון מי שאינו בקי. ברכת המזון איז אפילו מי שהוא בקי.
“ואסור למעלה מעשרה לחלוק עד שיהיה כל אחד ואחד מזמן לעצמו”. דאס הייסט, אויב ס׳איז דא א היתר נישט צו אויסהערן ברכת המזון פון די מזמן… איז עס אודאי בלית ברירה. דו זאגסט איך האב נישט קיין חשק צו זיין, ווייל איך האב אביסל נערוון אז איך גיי נישט אויסהערן. אדער דו זאגסט אז מען איז נישט מסכים מיט די הלכה, מען איז בכלל נישט מסכים מיט די זאך אז דאס איז וויאזוי צו טון.
הלכה ה (המשך) — דינים פון צוטיילן חבורות
אזוי איז די הלכה.
מעשרה ולמעלה, איינער שוין חולק. די איינציגסטע היתר נישט אויסצוהערן ברכת המזון פון די מזמן איז אדער בלית ברירה, דו זאגסט איך קען נישט יוצא זיין ווייל איך האב עפעס אזוינע נערווען אז איך גיי נישט אויסהערן, אדער דו זאגסט אז דו ביסט נישט מסכים מיט די הלכה, דו ביסט בכלל נישט מסכים מיט די זאך אז דאס איז די זימון. אקעי, קען זיין.
וכן ארבעה וחמשה טארן זיך נישט צוטיילן אין א וועג אז ס׳זאל נישט בלייבן קיין זימון. ששה יש להם לחלוק, אבער עשרה זעץ מעגן זיך צוטיילן אין צוויי און מאכן צוויי ברכת הזימון. אבער עשרה, ביז צען, טארן זיך ווייטער נישט צוטיילן, ווייל מ׳וועט פארפאסן די זימון מיט הזכרת שם שמים.
עד שיעשו ר׳ קענען זיך ווייטער מאכן צוויי חלקים. כל זמן שכל חלק וחלק תהיה ברכת זימון לכל חלק וחלק, וזימון הכל שוה, זיי זאלן אלץ האבן די זעלבע סארט ברכת הזימון. ער זאגט אז ווען ס׳איז דא דרייצן, זאל מען נישט צוטיילן עקסטערע דריי, ווייל למעשה די דריי גייען פארפאסן, זיי גייען דאונגרעידן, זיי גייען נישט האבן די הזכרת השם.
הלכה ו — שלשה שבאו משלש חבורות
וואס זאגט ער ווייטער? שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה, דריי מענטשן זענען יעצט געקומען פון דריי אנדערע חבורות, און ביי זיי אינדערהיים איז געווען זימון, איז דעמאלטס טארן זיי נישט. פארוואס? זיי זענען שוין מחויב געווארן אין זימון. זיי האבן שוין געגעסן בזימון. הגם אז יעצט ווען זיי זענען זיך צוזאמגעקומען דריי, וואלטן זיי זיך נישט סתם צוזאמגעזעצט אפשר קולי, אבער יעצט מוזן זיי יא, ווייל זיי זענען שוין מחויב געווארן בזימון. יעצט אז ער קומט צו א נייע פלאץ, דארף ער יוצא זיין זיין זימון פון פריער. די פריערדיגע איז געווען אן עוול, יא.
וואס האסטו פריער געשטאנען, איינער רשאי לחלוק? אפשר מיינט ער צו זאגן משלשה ויותר, ער איז געקומען פון א חבורה פון פיר, אדער פון א חבורה פון פינף, און די פיר זענען אוועקגעגאנגען. אפשר.
ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהם בחבורה שלו, איז רשאין לחלוק, מעגן זיך יא צוטיילן. ס׳איז שוין אויסגעגאנגען די בענטשן דארט.
קשיא: פארוואס זאל מען טראכטן אז זיי דארפן נאכאמאל מזמן?
וואס איז די שאלה? פארוואס זאל מען טראכטן אנדערש? זיי זענען דאך שוין יעדער יוצא געווען. טאקע א גוטע שאלה. ס׳איז נישט אפילו אויב זיי האבן געגעסן נאך, אדער וואס? אבער זימון האט ער שוין יוצא געווען. ער דארף מער נישט בענטשן אליינס. די זימון, די ענין פון בענטשן בציבור כהלכה, האט ער שוין יוצא געווען.
פארוואס זאל מען נישט זאגן אז ס׳האט זיך אנגעהויבן א נייע אכילה, ווייל מ׳האט זיך שוין געבענטשט פאר דעם, און יעצט זענען זיי געגאנגען צו אן אנדערע פלאץ, געטראפן מיט נייע מענטשן. פארוואס זאל מען נישט זאגן אז ס׳האט זיך אנגעהויבן א נייע אכילה, און מ׳דארף מאכן א נייע זימון? ער איז דאך שוין קיין זימון נישט אליינס.
איך ווייס נישט, איך קען נישט זאגן אז דער ראב״ד איז… דער ראב״ד איז א גרויסער ראשון. איך ווייס נישט וואס ער זאגט.
דער ראב״ד׳ס שיטה: פורח מהם חובת זימון
אזוי זאגט דער ראב״ד. דער ראב״ד זאגט אז אפילו זיי האבן געגעסן נאכדעם נאך עקסטער, נישט פארגעסן, “פורח מהם חובת זימון, פורח זימון מהם”. דער ראב״ד זאגט אזוי ווי אונזער קשיא, אז אויב זיי האבן זיך יעצט געטראפן אין א נייע פלאץ, דריי נייע מענטשן, און אנגעהויבן עסן פריש, וואס איז די הוה אמינא אז זיי זאלן נישט זיין מחויב? די פריערדיגע זימון איז שוין אוועקגעפלויגן.
ניין, דער ראב״ד זאגט אז זיי זענען פטור. “אפילו אכלו שלשתן, ואפילו אם אחד מהשלשה לא נסעד עמהם יחד בתחילה”. די זימון, טענה׳ט דער ראב״ד, דארף זיך צאמקומען. דאס וואס מיר זאגן אז יעצט, דאס קומט שפעטער, דאס איז נאר ווען מ׳איז ממשיך א פריערדיגע חיוב. אבער די דריי מענטשן וואס זיי טרעפן זיך צוזאמען, טענה׳ט דער ראב״ד, דאס איז נישט דריי מענטשן וואס האבן זיך יעצט געזעצט צו א סעודה. ס׳האבן זיך פונקט געטראפן דריי מענטשן ביי אן אנדערע פלאץ. דאס הייסט נישט “נסעדו יחד”, דארף מען נישט.
נפקא מינה פון דעם ראב״ד: חתונות און אנדערע סיטואציעס
פון דעם ראב״ד קען מען לערנען אז… איך ווייס נישט, מ׳דארף טשעקן וואס גייט דאס ארויף. איז דאס מדובר אויף א גמרא?
איך וויל דיר נאר זאגן אזוי. וואס איז די פראבלעם? דריי מענטשן זיצן דא, יעדער איינער פון זיי קומט פון אן אנדערע חבורה וואו ער האט שוין געגעסן. זיי קומען יעצט דא און זיי גייען דא עסן ברויט צוזאמען. זיי האבן שוין פארדעם אנגעהויבן די סעודה, מ׳האט שוין מזמן געווען אויף זיי, און זיי האבן שוין יוצא געווען בעצם ברכת המזון.
וואס הייסט מ׳האט מזמן געווען אויף זיי? זיי האבן שוין געהערט ברכת המזון? זיי האבן שוין געהערט. זימון אליינס, דיין סעודה, דיין חבורה האט שוין געמאכט. ס׳איז שוין געווען א זימון.
איך ווייס נישט ווער זאגט. ארבעט אויך די סעליולער? ארבעט אויך די סאטעלייט? אז די מזמן איז מוציא די מענטשן אין אן אנדערע הויז? ער איז שוין גארנישט אנגעשטעקט.
דיסקוסיע: שומע כעונה ביי זימון
נאכאמאל, די זימון איז א חיוב אויף די חבורה. דיין חבורה האט שוין געמאכט, ס׳איז שוין געווען א זימון. אבער זימון איז און מען הערט און מען זאגט אפילו אמן. יא, נישט די סדר, אבער מיר נישט. וויאזוי בין איך מוציא איינער וואס האט עס נישט געהערט? בכלל מוז איך נישט קיין חובת ציבור, א חובה אויף דיין עסן, אויף דיין זאטקייט. קענסט יוצא זיין מיט דעם וואס איינער זאגט נאכן זימון, און דו הערסט, און דו מאכסט אמן, ביסטו יוצא? אייז די שאלה, בין איך עניוועי יוצא מיט שומע כעונה? אקעי, מיר וועלן זען באלד צו צוויי מענטשן קענען הערן איינער פון די אנדערע. איך ווייס נישט, עס איז נישט קלאר די הלכה. יעדער איינער זאל פרעגן זיין פוסק.
רבינו יונה׳ס פירוש
אקעי, לאמיר נאר גיין ווייטער. די גוים און די אומות העולם זענען אונז געווען צומישט. זיי זענען נישט די ערשטע וואס זענען געווען צומישט. נאר אלע אידן פאר זיי זענען אויך געווען צומישט, און זיי האבן עס געפרואווט צו טון ביידע. און די גרויסע חילוק צווישן אונז און זיי איז אז זיי האבן געטון זייער מעקסימום צו ווערן אויסגעמישט. אה, און אונז אויך, מיר טוען אונזער מעקסימום. די שאלה איז וואס איז אונזער מעקסימום. אונזער לעבן איז, מיר קענען, די תורה איז זייער גרויס, און איבעראל קען מען גראבן, און דארף מען זיך רוקן ווייטער.
א חידוש אבער, לויט די ראב״ד, אויב איך האב גוט פארשטאנען וואס איך זע פון די ראב״ד, אז פשט איז די ראב״ד זאגט אז די דריי מענטשן יעצט האבן זיי נישט קיין נייע חיוב. אפילו זיי עסן יעצט צוזאמען, ווייל לא הועילו עד יחד תחילה, קומט אויס א גרויסע היתר פאר אסאך מאל. אסאך מאל קומט א מענטש צו א חתונה, איך ווייס, און ער זאגט, “יעצט קענסטו נישט אהיימגיין ביז מ׳בענטשט.” ס׳איז דא מענטשן וואס זענען נערוועז וועגן דעם, ווייל ער האט זיך מחייב געווען זימון. זאגט ער, “איך בין נישט נועדו תחילה.” אקעי, ס׳איז פשוט, דו גייסט צו א חתונה, וואס זאל איך דיר הייבן? דאס איז נישט נועדו תחילה. אבער לאמיר זאגן, א מענטש עסט פונקט צוזאמען. מיר האבן געלערנט פריער, אדער מיר האבן נישט געלערנט, דו געדענקסט מיר האבן פריער געלערנט אז ס׳איז דא א הלכה פון מסיבין לאכול. לכאורה, זימון, דער חיוב זימון איז נאר ש״אכלו כאחד”. דא האבן מיר געלערנט אז “אכלו כאחד” איז פשט, ס׳מוז זיין אז זיי האבן זיך צוזאמגעזעצט צו עסן צו א סיבה צוזאמען. נישט פונקט דריי מענטשן זיצן אין א לאנטש רום און זיי עסן נעבן די צווייטע, איינער די צווייטע, דארפן נישט לכאורה זימון. וואס שטייט דא געזאגט? ס׳דארף זיין עפעס א נועדו תחילה, יא, עפעס א מסיבין, עפעס א סיטואציע, אזוי זעט עס אויס. פון דעם זאגט די ראב״ד אז די דריי מענטשן די נייע פלאץ זענען בכלל פטור, ווייל זיי האבן שוין יוצא געווען די פריערדיגע, אבער זיי דארפן נישט ווייטער נאכאמאל מאכן.
רבינו יונה זאגט טאקע אזוי, אז ס׳שטייט אז מ׳האט שוין מזמן געווען, ס׳שטייט אז מ׳האט געזאגט די ברכה פון “שמחה במעונו” אדער וואס ס׳איז, “בורא שהכל נברא לכבודו”, אבער זיי האבן נישט געהערט ברכת המזון. סאו דארפן זיי, מיט ברכת המזון זענען זיי נאך מחויב, דארפן זיי עקסטער בענטשן, אבער זיי דארפן נישט מאכן א מזומן צווישן די דריי מענטשן. לאמיר זאגן א חידוש: אפילו ווען ס׳זענען דריי מענטשן וואס דו זאגסט אז אפשר, ווייל איך ווער דאך מחויב אין ברכת המזון, זאל איך דאך אויך ווערן מחויב מיט א פרישע זימון. זאגט ער, “ניין, אויב דו ביסט שוין יוצא געווען זימון, אפילו אויב דו דארפסט נאך זאגן ברכת המזון, די זימון ביסטו שוין יוצא, און די ברכת המזון דארפסטו נאך יוצא זיין.” און ער ווערט שוין יא מחויב, אבער ער ווערט אויסגעבוטערט, ער ווערט אויסגעבוטערט, ער ווערט אויסגעבוטערט, ער האט נישט געהערט ברכת המזון, ער דארף יא מאכן א נייע זימון. זיי האבן זיך נאך נישט מחייב געווען אין ברכת הזימון. אבער האט מען זיי געדארפט זאגן, “קענען מיר עסן צוזאמען און מאכן ברכת הזימון?” יא. אקעי. שלושה שאכלו כאחד. אבער איך מיין דער חידוש פון דעם איז אז ברכת הזימון איז טאקע קאנעקטעד צו ברכת המזון, אבער עס קען אויך שפילן אן עקסטערע ראל. דאס הייסט, איך בין נאך אלץ מחויב אין ברכת המזון, אבער די ברכת הזימון האב איך שוין יוצא געווען אין ברכת המזון.
הלכה ז — שתי חבורות בבית אחד
דארט זעט מען זיכער. איך ווייס נישט צו דאס איז דער חידוש, אבער מ׳זעט עס דארט זיכער. זאגט דער רמב״ם ווייטער, א ברכת הזימון איז דאך אפאר מענטשן צוזאמען. הייבט זיך אן די שאלות פון וואס מיינט צוזאמען. ס׳קענען זיין זיבן מענטשן זיצן ביי איין טיש, אבער וואס טוט זיך ווען ס׳איז צוויי טישן, און אזעלכע זאכן. זאגט דער רמב״ם, “שתי חבורות שאוכלות בבית אחד, אם מקצתן רואות אלו את אלו” – די צוויי טישן זענען איין טייל… די הלכה וואס מ׳קען זען. האסטו געלערנט? אבער איך האלט שוין טיף אין וואס מ׳דארף. האסטו געלערנט דאס? דו דארפסט האלטן קאפ גלייך. איך האלט קאפ גלייך.
“שלושה שאכלו כאחד, אף על פי שאכל כל אחד מהן אורחו משלו” – דער רמב״ם זאגט אז דאס אז מענטשן דארפן בענטשן בזימון איז נישט נאר ווען זיי עסן פון די זעלבע בעל הבית, נאר אפילו אויב יעדער איינער נעמט זיך ארויס זיין סענדוויטש, אבער זיי זעצן זיך צוזאמען, דאס איז מזמן. ס׳קען דאך זיין אז דריי פרעמדע מענטשן אין א רעסטאראנט… אקעי, מ׳דארף טראכטן. פרעגט ער, “אורחים של אכסניא” – דריי מענטשן זיצן נעבן דיר אויף א טיש, לאמיר זאגן די נעקסטע טיש, גייען זיי בענטשן אין די זעלבע צייט? אפשר יא, אפשר זאל מען עס מאכן ווי איין גרויסע זאך. איך פיל עפעס אז ס׳מיינט נישט דאס. אקעי. האבן מיר פריער געזען אין משנה למלך ווי ער פרעגט. “יושבי”, יא, יא. קען זיין די דיוק איז אז זיי האבן זיך געזעצט עסן. ניין, איך מיין אז ס׳גייט מיט די זעלבע הלכה פון מסובין וואס מיר האבן געלערנט פריער. אזוי וואלט איך געטראכט.
דין “רואות אלו את אלו”
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “שתי חבורות שאוכלות בבית אחד” – צוויי חבורות עסן אין איין הויז. אפשר פון דא קען מען זען אז מ׳קען יא צוזאמשטעלן זאכן וואס זענען נישט קיין עקסטערע חבורות. דא זעט מען אז אפשר יא, אפשר בין איך ראנג. צוויי חבורות עסן אין איין הויז, דאס הייסט אז זיי זענען צוויי אנדערע חבורות, אבער אויב איז די צימער אזוי אויסגעשטעלט אז “מקצתן רואות אלו את אלו” – נישט אז אלע צען און צען דארפן זיך זען, נאר אז א חלק קען זען, אבער ווי לאנג א חלק וואס זיי קענען זיך זען, דאס הייסט אז די טישן זענען אזוי געמאכט אין אזא וועג, איז “מצטרפין לזימון אחד”. קענען זיי זאגן אז אין א וועג הייסט עס ווי איין חבורה. אבער ווען מ׳קען זיך נישט זען, אייל מ׳דאמל לעצמה, אייל מ׳דאמל לעצמה. ס׳איז א ראיה אויף אזוי ווי דו זאגסט, אבער ווען מ׳זעהט זיך, אפילו הגם איך בין מיין גרופ, דו ביזט דיין גרופ, אבער ס׳ווערט עפעס א שטיקל קשר איז דא.
דיסקוסיע: חייב אדער יכול?
דא איז עס אנדערש ווי דו זאגסט, דא איז דאך קלאר צוויי חבורות. ס׳איז צוויי חבורות, מ׳קען זאגן ס׳איז א ראיה אנדערש, אז ס׳איז נישט ממש יצאו לכל. ס׳איז גענוג א מינימאל קשר, ווען צוויי מענטשן זיצן איינער לעבן די אנדערע. אבער ס׳קען אויך זיין, ס׳קען אויך זיין אז ס׳איז דא א חילוק פון חייב און יכול. ס׳שטייט נישט דא אז ער איז מחויב צו מאכן איין זימון. הייסט, ס׳קען אפילו זיין למשל אויב די צוויי חבורות נאר צוזאמען האבן זיי א מנין, איך ווייס שוין ווי זיי מעגן זיך נישט מחלק זיין. מחלק זיין איז ווען דו ביסט פארט פון די חבורה. ווענדט זיך דאך אין די שאלה ווי שטארק דארף מען טרייען צו זיין בעשרת השם. ס׳קען זיין אז דאס וואס שטייט, אויב מ׳וויל, אויב מ׳וויל מצרף זיין איינער, אז זיי זאלן זאגן פאר נישט פאר יעדער, קען מען, אבער ס׳שטייט נישט אז מ׳איז מחויב. איך וויל טייטשן, אזוי גייט די ספרה זאגט דאס, איך האב נישט קיין קלארע ראיה.
דין שמש מצרף
“אמר שמואל, שמש אחד ביניהם, שהולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו…” די זעלבע וועיטער סערווט ביידע פון זיי. יא. “מצטרפין לזימון אחד, אף על פי שאין מקצת אלו רואין מקצת אלו.” אפילו זיי זעען נישט, אפילו זיי זעען נישט, זיי זענען אין עקסטערע צימערן, אדער קיינער זעט נישט איינער דעם צווייטן, אבער דער שמש מצרף די צוויי חבורות צו זיין אין איין גרופע. אבער בכל זמן והוא שישמעו שתיהן קול דבר המברך. הערן דארפן זיי דאך יא, ווייל הערן דארפן זיי דאך הערן די זימון. דאס איז פשוט אז מ׳דארף הערן די דבר המברך. סאו דאס דארף מען קענען טון.
דיסקוסיע: ראיה פאר רעסטאוראנט?
אלזא, ס׳איז דא נאך א ראיה אז אין א רעסטאוראנט זאל מען יא קענען, לויט דאס וואס ס׳איז איין שמש וואס באדינט. ניין, ס׳איז מער ווי איין שמש. ביי א רעסטאוראנט הייסט עס אז מ׳עסט אלע פון די זעלבע בעל הבית וואס געבט צו עסן. יא, איך פארשטיי, איך הער. איך פארשטיי פארוואס וויל איך נישט צוזאמשטעלן זייער מאדנע. וואס טוט א מענטש וואס איז אין א רעסטאוראנט, האט מען אמאל געזען אז מ׳עסט צוזאמען? וואס איז א רעסטאוראנט מאכט דאס? איך גיי צו סעודות צוזאמען. אבער ווייל ס׳איז צוויי סעודות צוזאמען. אבער צוויי יארצייט סעודות איז די זעלבע בא אין מיראן. וואס איז דא מענטשן וואס גייען ארויס, און די טעם איז אז זיי גייען צוזאמען אן קיין שום יארצייט?
שלושה שאכלו כאחד – יצא אחד מהם לשוק
Speaker 1: לויט די ספרים, אפילו ס׳איז איין שמש, אבער ס׳איז מער ווי איין שמש. ביי א רעסטאראנט הייסט איך עס פון די זעלבע בעל הבית וואס געבט צו עסן.
Speaker 2: יא, איך פארשטיי. איך הער.
Speaker 1: איך פארשטיי פארוואס וויל איך נישט זיך צוטאפן צו א מאדנע, וואס טוען מענטשן? ביסט קיינמאל געווען אין א רעסטאראנט, האסטו אמאל געזען איינער זאל זיך מזמן זיין? וואס איז דא אזא מאכל? איך רעד נישט אין א רעסטאראנט, איך רעד צו דו גייסט צו יאט צעדער׳ס. דאס איז יאט צעדער׳ס, וואס מאכט מען ברכת המזון. ער וועט דא, וואס איז יאט צעדער׳ס? יאט צעדער׳ס, צו דריי צוזאמען. אבער צוויי יאט צעדער׳ס אין די זעלבע בעל הבית, וואס איז דא מענטשן וואס גייען ארויס א פארפאלק? וואס איז דא אזא מציאות?
וואס איז דאס מאדנע מענטשן? מאדנע מענטשן. איך טראכט, איך ווייס נישט, איך האב נישט געזען. איך גיי יא, איך מיין אז ס׳האט זיך געמאכט, איך גיי, איך זע נישט אז קיינער זאל זיצן דא און ער נעמט די קינדער, און צוויי מענטשן וואס זאגן, אפשר זאגסטו רבותי? איך האב נישט געזען קיינמאל אזא זאך.
Speaker 2: גראדע ס׳סאונדט זייער ישיביש. אין לעיקוואוד האט דיר געפאסט אז ס׳זאל געשען, יא. ס׳איז דא אפשר א ליטווישע ארגאניזאציע, מען קומט אריבער מצטרף זיין. 1-800-BE-METZAREF.
Speaker 1: שוין, וועגן ישבו משיחה בן איה, האב איך געלערנט, יא. שלושה שאכלו, זאגט ער אזוי, שלושה שאכלו, דריי מענטשן וואס האבן געגעסן צוזאמען, יצא אחד מהם לשוק, איינער איז אוועקגעגאנגען צו די זייט. ווען איך האב עס געלערנט האב איך פארשטאנען אז דער שוק מיינט נישט ער איז געגאנגען ווייט אוועק צו די מארקעט, ער איז געגאנגען צו די טיר. קורא לו, רופט מען אים צוריק, קום צוריק, כדי שיהא רשאי לענות עמהם, ער זאל קענען פארשטיין און הערן וואס זיי זאגן, ומזמנין עליו, אפילו ער בלייבט דארטן. ווי לאנג ער הערט. ווי לאנג ער הערט. ואם יצא דעת רבותי, שומע ועונה, אבער ער איז נישט יוצא די ברכת המזון ווייל ער האט נישט געהערט, שומע ועונה, מברך ברכת המזון לעצמו. ער הערט נישט, ער פאוקעסט נישט אויף דעם, ער איז זיך משתתף. ער זאגט די ברוך הוא וברוך שמו, ברוך הוא וברוך שמו, ברוך שאכלנו משלו. זיי קענען אים מצטרף זיין, אבער ער איז נישט יוצא מיט זייער קידוש. ברכת המזון.
עשרה שאכלו ויצא אחד מהם
Speaker 1: אבל עשרה שאכלו ויצא אחד מהם, דאס איז פאר א ברכת זימון פון דריי, אבער מיט צען, אין מזמנין עליו עד שיחזור וישב במקומו, ווייל מען קען נישט שרייען פון די ווייטנס, ווייל ס׳איז דא השם. וואס מ׳זאגט די אייבערשטנ׳ס נאמען דארף מען זיין בכבוד, ס׳איז נישט קיין כבוד אז מ׳איז יענעם מצטרף.
Speaker 2: סאו דו מיינסט דווקא ביי שוק?
Speaker 1: דו ביסט גערעכט, ס׳מיינט לכאורה איך ווייס נישט, ס׳איז געווען א שמחה, ער שטייט ביי די טיר און שמועסט. יא יא, מ׳פירט צו די שיך. ער איז נישט ווייל ער קען נישט זינגען, ער קען נישט שרייען.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: אדער ער שטייט אין יענע שיך, ער איז אין א רעסטוראנט, ער קען שטיין אין מחנה יהודה און שרייען “רבותי, א מנין!” אלע קייען.
שנים שאכלו – כל אחד מברך לעצמו
Speaker 1: “שנים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו”. אה, וואס טוט זיך ווען צוויי מענטשן עסן צוזאמען? ס׳מאכט זיך אזא זאך אויך. איז יעדער מענטש אליין, וואס איז נישטא פאר דעם קיין זימון.
קדם ובירך לעצמו – איינער האט געבענטשט פאר׳ן זימון
Speaker 2: ניין ניין, דו ביסט נישט גוט. נאכאמאל, וואו ביסטו?
Speaker 1: “שלושה שאכלו כאחד, בירך לעצמו” מיינט צו זאגן ער וויל שוין בענטשן, נישט ער גייט מזמן זיין. ער וויל שוין בענטשן.
Speaker 2: און זיי זאגן אים, “פון וואס דער טייטש?”
Speaker 1: ער האט שוין געבענטשט. איינער האט אים… ער האט שוין געבענטשט. ער האט זיך געפישט, ער האט געבענטשט. און יענער מיינט אז ער האט אים אפגעטאן אויף טערקיש. ער האט אים מזמן געווען, אבער זיי קענען אים נוצן אין מזמן זיין.
זיי זענען מוציא די חובת זימון, וויבאלד יוצא זימון איז נישט קיין זימון למפרע. אבער וואס בלייבט מיט זיין חיוב גארנישט? ער איז סטאק, איך מיין ער קען גארנישט טון. ער איז געגאנגען קעגן חז״ל, ער איז געגאנגען “קדם ובירך לעצמו”, ער האט פריער גע׳סטענד׳ט אז מען קען זיי נישט איבערלאזן. איך האב געמוזט, אבער זיי האבן גארנישט פארלוירן, ווייל זיי האבן נאך אלץ די זאך פון צוויי מענטשן וואס בעטן “נברך”.
און וואס האט ער פון דעם? וואס איז די טייטש פון “לא יצאו”? “איין זימון למפרע”, און יעצט וואס? ער האט נישט געהאט מצות זימון. און נעקסטענס, דו זאלסט געדענקען, ער זאגט יעצט אויך פארוואס איך האב פריער געזאגט אז מען טאר נישט אוועקגיין.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: ער מיינט צו זאגן לכתחילה זאלסטו נישט בענטשן פארדעם. דו טראכטסט אז מ׳קען זיך מאכן זימון נאכדעם. ס׳איז נישט קיין חילוק ווען איך בענטש. ניין, מ׳קען נישט.
Speaker 2: אקעי.
אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע
Speaker 1: ער זאגט אז “שנים שאכלו”, צוויי מענטשן וואס עסן, ער רעדט דא וועגן דריי מענטשן וואס מאכן זימון, און דעמאלט וועט דער איינער מברך זיין און יעדער איינער הערט אויס. אבער וואס איז צוויי מענטשן וואס זיצן צוזאמען? “שנים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו”. צוויי מענטשן וואס עסן, דארף יעדער איינער בענטשן אליין פאר זיך. וואס איז אז נישט יעדער איינער ווייסט צו בענטשן? “אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע”. פאר מיר מאכט עס זייער אסאך אויס, ווייל איך האב א קורצע נוסח פון בענטשן. איינער קען בענטשן. איך פרוביר צו האבן געסט צו האבן זימון, אבער ס׳מאכט זיך אז איך האב נישט קיין געסט, אדער מ׳דארף טראכטן וועגן די נשים, צו מ׳קען ציילן די נשים. די אייגענע ווייב קען זיין מקיים מצות זימון, ס׳איז נאר וועגן פריצות. ס׳מאכט נישט קיין סענס אז זיין ווייב זאל זיין א שאלה פון נשים. אבער דאס איז א טענה אויף נשים וקטנים, און פאר שלעסער איז אויך גרייט. אבער על כל פנים, איך האב אן אנדערע נוסח אין בענטשן, ווייל איך מאך עס קורצער געווענליך.
סאו… איינער יודע׳ס, ער קען נאר זאגן וואס שטייט אין סידור, דאס הייסט נישט א יודע. א יודע מיינט איינער וואס איז א תלמיד חכם, ער ווייסט וואס מ׳דארף זאגן, וויאזוי מ׳קען בענטשן, סאו דו הייסט נאך אלס איין יודע.
ממילא איז קלאר, איך פיר זיך אזוי, איך זאג אים א פסק הלכה למעשה. ממילא, אויב איין יודע, ניין, איך זאג אז מ׳מעג, נישט אז מ׳מוז. איך לערן דאך אז אויב איינער ווייסט נישט, מעג מען יא יוצא זיין פון א צווייטן. איך זאג אז בעצם איז נישט אויסגעהאלטן לכתחילה צו מאכן א יוצא זיין ווען מ׳מאכט נישט קיין זימון, אבער אויב מ׳קען נישט, קען מען יא. דעריבער זאג איך אז אויב איינער האט אן אנדערע נוסח, איך וויל לערנען יענעם׳ס נוסח, אדער ער וויל לערנען… ווייסט וואס? ער האט נישט מכוון צו זיין, איך וויל יוצא זיין ברכת המזון מיט כוונות, ער האט נישט קיין כוונות, קען איך יוצא זיין פון יענעם. ס׳איז דאך איין יודע, וואס איז די חידוש?
דיסקוסיע: דאווענען על דעת הצדיקים
Speaker 2: דו רעדסט דאך פון די גאנצע ענין פון דאווענען על דעת הצדיקים. דאס איז איין יודע מיט אן איין יודע. אבער דאס מאל איז די איין יודע דער וואס זאגט בקול רם.
Speaker 1: ניין, די יודע איז מברך, פארקערט, די יודע זאגט און יענער הערט אויס. דער וואס דאוונט על דעת הצדיקים, און ער זאגט אבער די ווערטער על דעת הבעל שם הקדוש, רבי שמעון בר יוחאי, ס׳איז אן אנדערע זאך. דו ביסט נישט יוצא פון יענעם, דו קענסט נישט יוצא זיין פון רבי שמעון בר יוחאי, אפילו… ניין, דארטן ווילן זיי אזוי ווי אז איך זאג די ווערטער, און דו זאלסט זיין די יודע. אה, דאס איז א פארקערטע זאך, יא.
בן מברך לאביו – תבא מארה
Speaker 1: בן מברך לאביו, אה, אנטשולדיגט, בן מברך לאביו, דער זון קען זיין דער וואס זאגט די ברכות פאר׳ן טאטן ווייל דער טאטע קען נישט. עבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה, מוציאין ידי חובתן, מ׳איז יוצא אזוי אויך. מ׳איז יוצא ווען דער טאטע קען נישט. אבער די חכמים האבן געזאגט אזוי, תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו. איך מיין די קללה איז שוין געקומען, נישט תבא. די קללה איז געקומען, ווייל אזא מענטש האט זיך נישט אויסגעלערנט ליינען. איך מיין די ביזיונות וואס דו קענסט האבן אז דיין ווייב קען און דו קענסט נישט, יא, ס׳איז א גרויסע בושה. ממילא, אויב איינער ווייסט וואס איז גוט פאר אים, זאל ער זיך אויסלערנען אליינס. די מארה מיינט צו זאגן אז און טובה מאורות זאל קומען א לעכטיגקייט. היינט מאכט זיך אז ס׳איז דא מענטשן וואס קען לערנען וועגן דעם, איך האב נישט געזען אז די ווייבער לערנען אסאך מאל אויס געוויסע הלכות פראקטישע וואס מ׳לערנט נישט אויס די בחורים אין ישיבה. זאגט ער אזא בחינה פון טובה מאורות, נישט אז אשה עומדת ללמוד הלכות ותשובות, נאר מ׳דארף לערנען אליינס אז די טאטע דארף זיין דער… אה, פון דא קען מען לערנען אז די טאטע דארף זיין דער פוסק אין שטוב, ס׳קען נישט זיין אז די ווייב זאגט.
Speaker 2: אקעי. למעשה איז די אמירה אז ער קען יוצא זיין מיט זיין ווייב. אה, אבער די האסט פריער געזאגט א פראבלעם, ווייל די ווייב איז דאך נאר מחויב מדרבנן. אה, דאס רעדט זיך נאר… יא?
השגת הראב״ד – אשה/קטן מוציא נאר ווען דער חיוב איז דרבנן
Speaker 1: “וויבאלד זיי זענען נישט מחויב אין ברכת המזון מדאורייתא.” דער ראב״ד לייגט צו זייער אן אינטערעסאנטע תנאי, וואס איך האב עס נישט געוואוסט. דער ראב״ד רעדט וועגן דעם. די הלכה וואס מיר האבן יעצט געלערנט אז א קטן קען מוציא זיין א גדול, אדער אן אשה קען מוציא זיין א זכר, איז נאר ווען דער זכר איז אויך נישט קיין מחויב אין ברכת המזון מדאורייתא. דהיינו, זיי האבן געגעסן א שיעור כזית, ווייל אזוי ווי זיי האבן נישט געגעסן שיעור שביעה זענען זיי נישט געווארן אינגאנצן זאט. און דעמאלטס, אזויווי מיר האבן געלערנט אנפאנג פון ברכת המזון, זענען זיי חייב לברך מדברי סופרים. דעמאלטס די דעת פון א כזית איז נאר א חיוב דרבנן. ממילא, ווייל דער חיוב פון דער טאטע איז די זעלבע מין חיוב ווי פון די ווייב אדער פון די קינד, אז ס׳איז א דרבנן, קענען זיי זיך יוצא זיין, קען דער בעל פטור, ווייל ער האט דאך אויך די זעלבע לעוועל בר חיובא, ווייל זיי זענען ביידע מחויב מדרבנן.
אבל למשל אויב איינער האט געגעסן כדי שביעה, וואס דעמאלטס איז ער געווארן חייב ברכת המזון מן התורה, איין אשה או קטן או עבד מוציאין אותו, קענען נישט בענטשן פאר אים און אים מוציא זיין, שכל החייב בדבר מן התורה אינו מוציא את הרבים ידי חובתן אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו. דאס הייסט די הלכה אז מ׳קען מוציא זיין איז נאר אויב מ׳איז אויף ממש די זעלבע לעוועל.
דיסקוסיע: שומע כעונה און די ראב״ד׳ס שיטה
Speaker 1: ס׳איז אינטערעסאנט אז דער ראב״ד נעמט נישט אן אז שומע כעונה איז פשט אז ס׳איז אזויווי דו וואלסט עס אליין געזאגט, נאר ער נעמט אן אז ס׳איז אזויווי דו ביסט מוציא. קלאר אזוי. איך וואלט דא געזאגט א שמע כעונה פלאט אזוי ווי דו האסט עס געזאגט. ס׳קען זיין, אבער ס׳איז נאך אלץ נישט אזוי ווי יענער האט מוציא געווען. איך האב געזאגט אז ס׳איז דא איינער וואס איז מחולק אויף די הלכה אז מ׳קען נישט יוצא זיין פון אן עכו״ם א זאך וואס מ׳איז מחוייב מדאורייתא, קיינער איז נישט מחולק געווען אין דעם. איך קען די למדנות, אבער איך טראכט וויאזוי ארבעט עס, איך זע נישט אז ס׳קען זיין. איך האב עס געזאגט, אבער דיין זאגער, לאמיר זאגן דו האסט געזאגט, אבער דיין זאגער איז נישט קיין כשר׳ע זאגער. ס׳איז טייטש אזוי ווי א מויל וואס קען נישט נעמען די שליחות. אזוי ווי דו טוסט אנשטאט מיר, דו ביסט נישט מחוייב. ס׳הייסט ווי איך האב עס אליין געטאן. איך זע נישט, איך זע נישט.
לאמיר זען וואס די ראב״ד זאגט. די ראב״ד זאגט אן אנדערע זאך. דו פרעגסט מיר, איך בין נישט מאריך אין די הלכה. דא איז א זאך פון יוצא זיין. לאז נישט אלעס אריינקוקן אין אנדערע געדער. וואס איז די זאך פון א שליח? וואס די ראב״ד קריגט זיך דא איז, אז די ראב״ד זאגט אז אויך ווען מ׳עסט נאר א כביצה, אדער אפילו א כזית, איז מען שוין אויך… זאגט ער אז להלכה דארף מען פסק׳ענען… ער קריגט זיך אויף די רמב״ם אויפ׳ן פלאץ.
Speaker 2: ניין, ער זאגט אזוי, אז בעצם זענען זיי ביידע מחוייב אין די זעלבע, ווייל אפילו אויף א כזית זאגט ער, בייסיקלי דו קענסט אים קיינמאל נישט…
Speaker 1: ניין, פארקערט, די ראב״ד טענה׳ט אז ער איז נישט מחולק מיט די רמב״ם. די ראב״ד פסק׳נט אז ביז כזית איז מען מחוייב מדרבנן, און נאכדעם מדאורייתא. די ראב״ד איז פון די וואס האלטן אז מיט א כזית איז מען אויך מחוייב מדאורייתא. ער גייט מיט אן אנדערע שיטה. ממילא קען מען אלעמאל מוציא זיין.
Speaker 2: אה, סארי, סארי, דעמאלט בין איך גערעכט, דעמאלט בין איך גערעכט. מ׳קען קיינמאל נישט.
Speaker 1: נאר אויב אזוי, וואס טוט מען מיט די ברייתא וואס שטייט אז “בני כפרים מכריזין”? זאגט די ראב״ד אז דאס מיינט נישט. וואס מיינט “מכריזין”? ער זאגט די ווערטער, זיי זענען מכריז, זיי זאגן “ברוך”, און ער זאגט “ברוך”, און אזוי ווייטער. דאס רעדט זיך. ס׳רעדט זיך נישט פון זאגן אז איך האב געמאכט א מיסטעיק. די ראב״ד מיינט אז מ׳קען נישט, ווייל די ראב״ד האלט אז יא, ברכת המזון איז דאורייתא אפילו נישט קיין שיעור שביעה. דאס איז א מחלוקת וועלכע שיטה די גאונים פסק׳ענען. דאס איז די זאך.
נכנס אצל אחרים ומצאן מברכין
Speaker 1: זאגט די ראב״ד, “נכנס אצל אחרים ומצאן שהן מברכין ברכת המזון, אינו יכול לומר שאכלנו משלו, שאינו אכל”. אויב ער הערט זאגן “נברך שאכלנו משלו”, און אנדערע מענטשן זאגן “שאכלנו משלו”, זאל ער נישט זאגן “שוין חלום חלמתי ולא ידעתי מה הוא”. ווייל עס איז דאך דא אן ענין פון דער רב׳ן.
דברי הראב״ד: מה יענה מי שלא אכל
Speaker 1:
דאס רעדט זיך נישט פון זייער גוטער, איך האב געמאכט א מיסטעיק. דער ראב״ד מיינט אז מ׳קען נישט, ווייל דער ראב״ד האלט אז יא, ברכת המזון איז דאורייתא אפילו ווען ס׳איז נישט קיין שיעור שביעה. דאס איז א מחלוקת, אן ענין פון שיטת הגאונים והפוסקים, און ער זאגט אזוי סתם אזוי.
זאגט דער ראב״ד, “הנכנס אצל אחרים ומצאן שהן מברכין ברכת המזון, אינו יכול לומר עמהם ‘שאכלנו משלו׳ לפי שלא אכל”. אזוי אויב ער הערט זיי זאגן “נברך שאכלנו משלו”, די אנדערע מענטשן זאגן “שאכלנו משלו”, ער זאל נישט זאגן “שאכלנו משלו”, ווייל ס׳איז דא אפשר אן ענין פון נישט זאגן ליגנט. א שיינע זאך.
סאו זאל ער זאגן עפעס וואס מאכט יא סענס, ער זאל זאגן “ברוך ומבורך”. ס׳איז דא אזא ענין, ווען אונז טוען מיר אזוי, ווען אונז זאגן מיר “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, איז דא אזא מין דין. ס׳איז נאך אן עקסטערע זאך. ווען זיי זאגן “נברך שאכלנו משלו”, זאגט ער “ברוך ומבורך”. אויב איז ער נישט געווען ווען זיי האבן געזאגט “נברך”, ער איז נאר אריינגעקומען ווען זיי האבן געזאגט “ברוך שאכלנו”, זאגט ער “אמן”. זייער גוט. “אמן”. וואס איז די פראבלעם מיט “אמן”? ס׳איז נישט קיין פראבלעם מיט “אמן”.
ער מיינט צו זאגן אז ער זאל עס נישט איגנארירן, אבער ער זאל אויך נישט זאגן “שאכלנו משלו”, ווייל ס׳איז עפעס וואס דו קענסט נישט זאגן. קענסטו דאך זאגן “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו”?
דיון: קען מען זאגן “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו”?
Speaker 1:
איך מיין אזוי. וואס? איך מיין אז די גמרא מיינט וואס צו זאגן איז אז מ׳קען נישט זאגן קיין ליגנט, אויך נישט ביי אזא קלייניגקייט ווי “ברוך שאכלנו משלו”. אזוי ווי די גמרא, ער האט געדארפט זאגן “ברוך שאכל יהודה וחבריו משלו”, יא?
מצד שני, מ׳טאר זיך נישט וויסנדיג מאכן אז יודן לייגן זייער חלק. איך האב נישט געגעסן, איז דאס נישט מיין חלק. איך דארף זיין אפארט, און איך דארף טרעפן א וועג וויאזוי צו זיין אפארט.
אונז האבן נישט געזאגט למשל, אויב א מענטש קומט אן אין בית המדרש און דער עולם דאוונט, אז מ׳זאל מיטזאגן עפעס א געוויסע שטיקל. וואס איז די שאלה? קדושה? ער זאל עפעס מיטזאגן. איך ווייס, “ברוך ומבורך”. איך ווייס נישט וואס. ניין, ס׳איז נישט קיין פראבלעם. ער הערט, ער גייט זאגן “אמן יהא שמיה רבא”, אדער “קדוש קדוש קדוש”. ס׳איז דא שטיקלעך וואס מ׳קען זאגן. אלעס דא, וועלכע זאך טאר מען נישט זאגן צוויי מאל? מ׳רעדט וועגן דעם צו מ׳איז מחויב, אבער פשטות יא. ס׳איז דאך נישט דא די פראבלעם אז מ׳קען נישט זאגן “שאכלנו משלו”, סאו קענסט מיטזאגן אביסל מיט׳ן עולם.
אבער וויאזוי פירט מען זיך אז מ׳גייט אין בית המדרש און מ׳זאגט קידוש, אבער מ׳זאגט מיט דער עולם? איך מיין אז ס׳איז דא א מנהג אז מ׳זאל מיטזאגן מיט׳ן עולם. און ווי דער עולם איז דא גייט מיט דער עולם?
EN English לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur: Rambam Hilchot Berachot Chapter 5
—
Halacha 1 — Women and Slaves in Birkat HaMazon
The Rambam says: “Women and slaves are obligated in Birkat HaMazon, but there is a doubt whether they are obligated min haTorah (biblically) since it is a mitzvat aseh she’ein hazman grama (a positive commandment not bound by time), or whether they are not obligated min haTorah. Therefore, they cannot fulfill the obligation for adult men.”
Explanation: Women and slaves are obligated in Birkat HaMazon, but there’s a doubt whether the obligation is d’oraita (biblical) or d’rabbanan (rabbinic). Since it’s a mitzvat aseh she’ein hazman grama (not time-dependent), they should be obligated d’oraita. But nevertheless, they might not be obligated d’oraita, therefore they cannot be motzi (fulfill the obligation for) men.
Chiddushim and Explanations:
1. Why might women not be obligated d’oraita? The Gemara brings two reasons: (a) Women cannot bentsh on eretz (the Land), because they were not part of chalukot ha’aretz – every man received a nachalah (inheritance), but not women; (b) They cannot give thanks for brit and Torah.
2. A difficult question: Eretz, brit, and Torah are a takkanat chachamim (rabbinic enactment) added to Birkat HaMazon – how can a d’rabbanan text exempt from a d’oraita obligation? The answer: Perhaps it doesn’t mean the text itself, but rather the etzem inyan (essential matter) – the Torah says “al ha’aretz hatovah asher natan lach,” and the entire concept of Birkat HaMazon is connected with eretz. It’s also mentioned that the text of brit and Torah might not be me’akev (indispensable), but the essential concept of Birkat HaMazon stands in the Torah in the context of eretz.
3. A chiddush about the connection between eretz and food: Eretz in Birkat HaMazon is not a separate thanksgiving for land – it’s thanksgiving for a land that gives you food. Like the example: if there’s a famine and you only eat potatoes, you don’t just thank for “I have land” – you thank for a land that provides food. Therefore, whoever doesn’t have a nachalah in eretz doesn’t have the same connection to this thanksgiving.
4. Practical nafka minah – doubt if one bentshted: According to what we learned (Chapter 4), if one is in doubt whether they bentshted, they must bentsh again (safek d’oraita l’chumra). Do women also need to bentsh again? One could say it’s a safek sefeika (double doubt) (doubt whether she bentshted, doubt whether it’s d’oraita at all), but the Rambam did not exclude women from the halacha of safek, which implies that women are also obligated to bentsh again in case of doubt.
5. Ketanim (minors): Ketanim are different – they are not yet bnei chiyuv (obligated), but rather because of chinuch (education). The shiur of chinuch by berachot is “she’yod’im l’mi mevarkhim” – when they understand for Whom they’re blessing. The Rambam brings this elsewhere.
—
Halacha 2 — Birkat HaZimun: Three Who Eat Together
The Rambam says: “Three who ate bread are obligated to recite Birkat HaZimun before Birkat HaMazon. And what is Birkat HaZimun? If those who ate were from three to ten… ‘nevarech she’achalnu mishelo,’ and everyone answers ‘baruch she’achalnu mishelo u’vtuvo chayinu.'”
Explanation: Three people who ate bread together are obligated in zimun before Birkat HaMazon. From three to ten, the text is “nevarech she’achalnu mishelo,” and everyone answers “baruch she’achalnu mishelo u’vtuvo chayinu.”
Chiddushim and Explanations:
1. The essential concept of zimun: The foundation of zimun is that when one eats alone, he bentsht alone. But when three eat together, it’s already a seudah with a ceremony – therefore one should bentsh in a nice manner: one should be the shaliach tzibbur, say it aloud, and everyone answers amen. It’s “aesthetic” – a beautiful way of thanksgiving.
2. Why specifically three? Because you need one who says, and two who answer. Two people alone is a “chavruta” – the third person makes it into a shiur zimun, a public entity.
3. “U’vtuvo chayinu” – translation: A discussion about the translation of “chayinu” – whether it’s past tense (we lived), present tense (our life), or means “we receive life from this.” The conclusion is that “chayinu” means: we live from His goodness – we receive life from Him, in present tense. Not that we lived and are already dead.
4. “Baruch she’achalnu mishelo” – explanation: “Baruch” means “blessed” (not just “thank you”). Blessed is the Almighty from Whose we eat – connected with the foundation of “assur l’adam lehanot min ha’olam hazeh b’lo beracha, laHashem ha’aretz u’mlo’ah.”
5. Nusach Ashkenaz – “rabbotai nevarech” (netilat reshut): Nusach Ashkenaz added before the “nevarech” an introduction: “rabbotai mir vellen bentshn” and the answer “yehi shem Hashem mevorach me’atah v’ad olam”. The source of this is not entirely clear – perhaps Hagahot Maimoniyot, perhaps Zohar.
The concept of netilat reshut: This “rabbotai mir vellen bentshn” is a netilat reshut (requesting permission) – the mezamen asks, as it were: “Do you agree that I should be the mezamen?” This is parallel to a shaliach tzibbur who must be an adam chashuv with a kol na’im, and one requests permission from the tzibbur. By Sephardim this is more explicit: they say “hav lan u’nevarech” (give us permission to bentsh), the olam gives permission, and the mezamen begins “birshut, nevarech”.
This is also compared to the concept by malachim who request permission – it’s a fear for kevod shamayim, not just honor of people. The mezamen asks: “Who are you to be mevarech et Hashem?” – the olam must agree.
Another chiddush: By Ashkenazim where one bentsht quietly alone, the netilat reshut is somewhat less relevant. But when the mezamen bentsht aloud and the olam listens and answers amen – there the netilat reshut is very significant, because the olam must listen to his entire bentshing.
—
Halacha 3 — Zimun of Ten with Shem
The Rambam says: “If ten or more than ten are eating, they bless with Shem (God’s name)” — by ten one adds Hashem’s name: “nevarech l’Elokeinu she’achalnu mishelo,” and the olam answers “baruch Elokeinu she’achalnu mishelo u’vtuvo chayinu,” and the mezamen says “baruch Elokeinu she’achalnu mishelo u’vtuvo chayinu,” and then he begins “baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam hazan” until he finishes all four berachot, “v’hen onin amen achar kol beracha u’veracha.”**
Explanation: By ten people the text of zimun becomes higher – one mentions shem shamayim. The mezamen bentsht aloud, and the olam answers amen after each beracha.
Chiddushim and Explanations:
1. The virtue of tefillah b’tzibbur: Birkat HaMazon with ten has the virtue of tefillah b’tzibbur – when there’s an edah (ten) one can mention shem shamayim, like a davar shebikdusha. This helps understand why later there are halachot about if one leaves in the middle – because it has a din of tzibbur.
—
Halacha 4 — Beit Chatanim: Text “Shehasimcha Bim’ono”
The Rambam says: “And likewise in beit chatanim” — at a meal in beit chatanim one says “nevarech shehasimcha bim’ono she’achalnu mishelo” (by ten: “nevarech l’Elokeinu shehasimcha bim’ono”). “From when they began to engage in the needs of the wedding and marriage” until “thirty days after the marriage.” Meals made in honor of the nesi’im (chatan and kallah) — up to twelve months.**
Explanation: In beit chatanim one says shehasimcha bim’ono until 30 days generally. A meal made specifically in honor of the newlyweds (like sheva berachot, visiting grandma, etc.) one can say shehasimcha bim’ono up to a full year.
What is “beit chatanim”? The Rambam defines: from when one begins preparing (the Gemara gives an example of soaking barley for beer — a long preparation), until 30 days after the wedding. This is when one eats in the beit chatanim (not specifically in honor of the wedding, but just in that place).
Chiddushim and Explanations:
1. Interpretation of “shehasimcha bim’ono” — several explanations:
(a) First explanation: One is at a simcha, and one mentions that the true simcha is with the Almighty — “bim’ono” (His dwelling), not “bim’oneinu” (our dwelling). One doesn’t say “thank the Almighty for our simcha,” but rather mentions that the essential simcha is with Him.
(b) Second explanation (with “oz v’chedva bimkomo”): Simcha is a creation of the Almighty — He created the power of simcha. “Bim’ono” is a way to say that He is the “ba’al hadavar” — simcha belongs to Him, like “asher bara sason v’simcha” in sheva berachot.
(c) Third explanation (with “m’onah Elokim kedem”): The entire world is the Almighty’s dwelling — one says that the simcha is in His world.
(d) Explanation of “m’inyana d’yoma”: One praises the Almighty for the action He does now — He is mesame’ach chatan v’kallah. The Almighty made it so that men and women should meet and make simcha — “we are all mechutanim in the Almighty’s hall.”
2. Shulchan Aruch’s approach: The Shulchan Aruch says “erev kol simcha v’yayin” — one says shehasimcha bim’ono only during a feast, not just so. The custom is not established to say it over a year.
3. Rabbeinu Yonah and Menuchah: They were “broken Jews.” The one who is broken (sad) should not say shehasimcha bim’ono, but the one who is content should say it. An opposite reasoning is proposed: the one who is sad should specifically say shehasimcha bim’ono — “fake it until you make it” — he fights with himself but he will become b’simcha. But the Shulchan Aruch doesn’t say so.
4. Seudot achar hanesi’in — obligation of zimun: The Rambam says: “And likewise meals that they make after the marriage because of the occasion – all are obligated in Birkat HaZimun.” It’s asked why the Rambam needs to say this — perhaps there’s a hava amina in the Gemara that for meals after the marriage one shouldn’t have zimun.
5. Difference between meals in beit chatanim and meals because of the marriage: Meals in beit chatanim (from preparation until 30 days after the wedding) — there one says “shehasimcha bim’ono” in zimun. Meals because of the marriage (sheva berachot, when the new couple goes to family) — there one makes sheva berachot. For an avel one added a special harachaman, and for a chatan one added sheva berachot after bentshing, and also a special text of Birkat HaZimun.
—
Halacha 5 — Kohen and Yisrael Who Ate Together
The Rambam says: “A kohen and a Yisrael who ate together – even if the kohen eats terumah and the Yisrael eats chullin – are obligated in zimun.”
Explanation: Even though they eat two different categories of food, because they eat together they are obligated in zimun.
Chiddushim and Explanations:
1. The hava amina: It should be like two types of meals — “a Brisker would say it’s two different dinim, he eats kodesh and he eats ordinary.”
2. Difference between this and mudar hana’ah: By mudar hana’ah they don’t eat together because he may not eat from his food – that means not eating together. But here, the Yisrael may not eat terumah, but the kohen may eat chullin – therefore it can be called one meal.
3. Hagahot Maimoniyot — pat akum: If one is makpid on pat akum and the other two are not, can they be mezamen together.
4. Practical nafka minah: A Klausenberger and a Satmarer – one may eat from the other’s shechita but not vice versa. The rule: as long as there’s a way for it to be one meal, one is obligated in zimun.
—
Halacha 6 — Women, Slaves, and Minors in Zimun
The Rambam says: “Women, slaves, and minors are obligated in zimun as they are obligated in Birkat HaMazon. But women, slaves, and minors are not mezamen aleihem (counted toward the quorum), but they are mezamen l’atzman (among themselves).”
Explanation: Women, slaves, and minors are obligated in zimun just as they are obligated in Birkat HaMazon. But one cannot count them toward a minyan of three with men. Among themselves, however – three women, three slaves, or three minors – they can make zimun.
Chiddushim and Explanations:
1. A practical mistake: Many people think that on Shabbat at the meal zimun is a “men’s thing” – but women should also answer and be part of Birkat HaZimun.
2. “Obligated in zimun” means two things: (1) When three men make zimun, the women should also hear the ba’al hamezamen and be yotzei; (2) When three women eat alone, they should make zimun with one woman as mezamen.
3. Why can’t one mix? The obligation of women in zimun is a safek (safek d’oraita, safek d’rabbanan) – one cannot combine two different levels of obligations. One cannot use a safek chiyuv d’oraita with a vadai chiyuv d’oraita.
4. A question: Birkat HaZimun itself is certainly d’rabbanan – why should women with ketanim together be a problem? The answer: The main problem is with slaves – “they are not the best Jews.”
5. U’va’aretz lo yezamnu b’shem: Why can’t women be mezamen with Shem? Because a minyan of ten becomes a davar shebikdusha, and this cannot be established with women.
6. The main point: Three ketanim alone, three slaves alone, three women alone – each group can make zimun. But a mix of women, slaves, ketanim together – they should not eat together at all (mipnei hapritzut).
—
Halacha 7 — Androginus
The Rambam says: “An androginus can be mezamen with his kind” – he can be mezamen with his type, “but not with women and not with men.”
Explanation: An androginus (safek male safek female) can be mezamen with other androginuses, but not with men and not with women.
Chiddushim and Explanations:
1. Why not with women? Perhaps he is a man, and a man cannot be mitztaref with women.
2. Why not with men? Perhaps he is a woman, and a woman cannot be mitztaref with men.
3. With his kind: All androginuses have the same safek – whatever din they have, they all have.
4. The Rambam brings androginus in many halachot (also in Kriat Shema) – “every halacha one needs to know what is an androginus.”
—
Halacha 8 — Tumtum
Chiddushim:
1. A tumtum cannot be mezamen at all – why? Because every tumtum is different. By androginus every androginus is the same safek. But by tumtum – every tumtum can tomorrow be discovered to be a male or a female. “It’s not simple that every tumtum is the same – every tumtum is an extra tumtum.” One cannot combine two tumtumim because they don’t have the same safek.
—
Halacha 9 — Katan HaYodea L’mi Mevarkhim
The Rambam says: “A minor who knows l’mi mevarkhim can be mezamen alav, even if he is seven or eight years old. He joins both for the count of three and for the count of ten.”
Explanation: A minor who knows l’mi mevarkhim can be counted for zimun – even if he’s only seven or eight years old – both for three and for ten.
Chiddushim and Explanations:
1. Difference between chinuch of berachot and zimun: Earlier we learned that “ketanim ein mezamnin aleihem” – this speaks of very young children. But a katan hayodea l’mi mevarkhim can already be mitztaref. In practice, one teaches young children berachot without waiting for “yodea l’mi mevarkhim” – and this can be correct, because the distinction is: the difference of yodea l’mi mevarkhim is only regarding mezamnin – whether one can count him for zimun. His beracha without “yodea l’mi mevarkhim” is not a real beracha, but for chinuch one teaches him earlier too.
2. “Yodea l’mi mevarkhim” means: He understands “mara d’hai pita” – who takes care of the world.
3. Shitat HaRambam vs. Rama: The Rambam rules like the simple Gemara – katan hayodea l’mi mevarkhim mezamnin alav, even age seven/eight, even with adults. The Rama rules differently – one waits until thirteen years, one doesn’t count children.
4. An explanation why the custom is not like the Rambam: “No one is yodea l’mi mevarkhim” – it’s difficult to establish that a child truly knows l’mi mevarkhim.
5. Regarding zimun vs. devarim shebikdusha: In other things one must be twelve/thirteen, but regarding Birkat HaMazon one already trusts a seven/eight-year-old.
—
Halacha 10 — A Non-Jew Cannot Be Mezamen Alav
The Rambam says: “And a non-Jew cannot be mezamen alav.”
Explanation: A non-Jew cannot be mitztaref for zimun.
Chiddushim and Explanations:
1. Difference between two concepts: Earlier one learned that on a non-Jew’s beracha one doesn’t say amen. There the din is that if one hears the entire beracha one can answer. But here is a special chiddush — even if a non-Jew may bentsh for himself, he cannot be mitztaref with us. “I can bentsh, and he may bentsh — but we don’t go together.” The chiddush is not about his beracha, but about the tziruf — we with him don’t make a tzibbur.
—
Halacha 11 — One Only Is Mezamen on One Who Ate a Kezayit of Bread
The Rambam says that one can only be mezamen on one who ate a kezayit of bread.
Explanation: All three (or ten) must have eaten a kezayit of bread.
—
Halacha 11 (continued) — Seven Who Ate Bread: Joining with Vegetable-Eaters for “Elokeinu”
The Rambam says: If seven ate bread and three ate vegetables, they can join together to say with Shem. But “six who ate bread and four vegetables, they don’t join, until the bread-eaters are a rov hanikar (recognizable majority).”
Explanation: For ten with “Elokeinu” one needs a rov hanikar of bread-eaters — at least seven of ten. Six against four is not enough, even though it’s a majority, because it must be a “rov hanikar” — two more than the minority.
Chiddushim and Explanations:
1. The mezamen himself must be from the bread-eaters, because one who didn’t eat bread cannot properly say Birkat HaMazon.
2. The “rov hanikar” means a majority of two more than the minority (i.e., 7 against 3, not 6 against 4).
3. [Digression: Story from the Torat Tzvi:] The grandfather, the Torat Tzvi, said that one bentsht when there are seven eaters (for zimun with Shem), and by tefillin six daveners are enough. He asked why shouldn’t one grab another eater — one must focus. He used to honor a Jew to eat in order to have the minyan.
—
Halacha 12 — Two Who Ate and Finished: Joining with a Third
The Rambam says: “Two who ate and finished eating” — when two have already finished eating and a third comes to join — “if they can eat with him anything at all, they join.”
Explanation: If the two can still eat something with the third, they can join for zimun.
Chiddushim and Explanations:
1. What does “yecholim” mean? “Yecholim” doesn’t mean they must actually eat — but that they are still capable of eating, i.e., they haven’t yet completely finished their meal to such a level that they can’t eat anything more.
2. “Gamru” — what is the level? “Gamru me’echol” doesn’t mean they are physically unable to eat, but that they decided to stop. If they haven’t yet completely given up — for example, dessert hasn’t come yet — it’s still “yecholim.”
3. Practical question: How does one assess if someone is “yachol” to still eat? A person can almost always stuff in something more. It’s not talking about a crazy overeaten state, but a normal state where one can still eat something.
4. The main chiddush — one meal: The entire foundation is that it must be “one meal.” If the two begin a new meal with a new beracha, that’s not interesting — that’s already not the same meal. But if they eat another piece within the same meal (without a new beracha), then it’s called one tzibbur.
5. Only by bread: The entire question is only when the two ate bread and the third doesn’t eat bread. If all three eat bread, there’s no question at all — they simply must be mezamen.
6. Difference between three and ten: The din of “yecholim” only works for the minyan (ten), not for the basic three. For three, all three must have eaten bread, because without that there aren’t two who ask him to bentsh — “havu nevarech” / “birshut” — the entire concept of zimun is missing.
—
Halacha 13 — The Greatest Scholar Among Those Reclining Should Bless
The Rambam says: “The greatest scholar among those reclining should bless for everyone.”
Chiddushim and Explanations:
1. Kohen vs. scholar: The Rambam doesn’t mention a kohen here. Why shouldn’t one honor the kohen like by kriat haTorah? The answer: The Rambam holds that even by aliyot the great scholar goes up first (not the kohen), as was learned in passing. But besides that, by zimun we’re talking about who will bentsh for everyone — this is a function, not just an honor. Should a kohen always be the shaliach tzibbur? That doesn’t make sense.
—
Halacha 14 — Three Who Ate Together May Not Divide
The Rambam says: “Three who ate together may not divide” — they may not separate and bentsh separately. “And it’s forbidden for more than ten to divide until each one is mezamen for himself.”
Explanation: Once three (or ten) have eaten together, they have an obligation to be mezamen together. They may not leave and bentsh each separately.
Chiddushim and Explanations:
1. A new foundation — obligation to be mezamen: Until now we talked about that after eating one must thank the Almighty. Here the Rambam adds a new obligation: there’s an obligation to eat in order to be mezamen, and one may not be mevatel the zimun. This means, zimun is not just a hiddur — it’s an obligation.
2. Practical nafka minah — bentshing separately: Today people conduct themselves that they bentsh separately (each for himself) even when one is mezamen. According to the Rambam, who holds that the essence of zimun is “one blesses for everyone,” one may not do this. If one bentsht separately, one transgresses “they may not divide.”
3. The claim of today’s acharonim: People say they have a “reason” to bentsh separately — because one cannot concentrate when the other bentsht, people don’t put in kavana. But this is not a valid answer. One is not obligated to think — the Rambam holds that “shomea k’oneh” works without special kavana. If one talks oneself into not being able to listen, one transgresses the halacha.
4. Difference between zimun and chazarat hashatz: By Shemoneh Esrei the Rambam said that chazarat hashatz is only “l’hotzi et mi she’eino baki.” But by Birkat HaMazon the din is different — “one blesses for everyone” applies even for one who is baki. This is a fundamental difference.
5. After the “nevarech”: Once one has made Birkat HaZimun (the “nevarech” part), then one can bentsh separately — but only b’dieved. The essential din remains that one should bentsh for everyone.
—
Halacha 14 (continued) — Dividing Groups
The Rambam says: Ten may divide into two groups (each of five), but until twenty may not divide, because one group will miss mentioning Shem shamayim. As long as each part will have equal Birkat Zimun — one shouldn’t downgrade one group.
Explanation: By ten one may divide into two groups of five, because both have zimun. But thirteen may not divide into ten and three, because the three lose mentioning Hashem’s name. Only at twenty may one divide again.
Chiddushim:
1. The principle is “zimun hakol shaveh” — one may not divide in such a way that one group has a lower level of zimun than the other. Thirteen people dividing into 10 and 3 means the 3 lose mentioning Hashem’s name — this is a “downgrade” that is forbidden.
—
Halacha 15 — Three Who Came from Three Groups
The Rambam says: “Three people who came from three groups of three each — they may not divide, because they have already become obligated in zimun. But if each one of them already was mezamen in his group — they may divide.”
Explanation: Three people who come from three separate groups (where each group had three), if one hasn’t yet been mezamen in their original groups — they must now be mezamen together, because they are already obligated in zimun. But if one has already been mezamen — they may divide.
Chiddushim and Explanations:
1. Question on the Rambam: If they’ve already been mezamen in their original groups, why should one even think they need to be mezamen again? They’re already yotzei! Perhaps because they began eating fresh in a new place with new people, one should say it’s a new eating that obligates a new zimun?
2. The Raavad’s approach: The Raavad says “porach mehem chovat zimun” — even if the three people are now eating together fresh, they are exempt from a new zimun. His reasoning: “lo no’adu yachad techilah” — they didn’t sit together from the beginning as a group. Just that three people meet in a new place is not “nis’adu yachad” and doesn’t obligate zimun.
3. Great chiddush from the Raavad — practical nafka minah: If the Raavad is correct, there’s a great leniency for many situations. For example, at a wedding where people say “you can’t go home until we bentsh” — one can argue “I’m not no’adu techilah” with the group.
4. Foundation in zimun — “achlu k’echad” requires “no’adu techilah”: From the Raavad one learns that the obligation of zimun is not just because three people eat in the same place. It must be mesibin — that they consciously sat together to eat together. Three strangers in a “lunch room” eating next to each other are apparently not obligated in zimun.
5. Rabbeinu Yonah’s interpretation: Rabbeinu Yonah says that “one has already been mezamen” means one said the text of zimun (the beracha of “simcha bim’ono” etc.), but they didn’t hear Birkat HaMazon itself. Therefore they still need to bentsh (Birkat HaMazon), but they don’t need to make a new zimun.
6. Chiddush in the relationship between zimun and Birkat HaMazon: From this one learns that Birkat HaZimun is connected to Birkat HaMazon, but can play a separate role. A person can already be yotzei zimun but still be obligated in Birkat HaMazon. This means, zimun and Birkat HaMazon are two separate obligations — one can be yotzei one without the other.
7. Question about shomea k’oneh by zimun: Whether one can be yotzei zimun through shomea k’oneh if one is not physically there — for example through telephone or satellite — remains an open question: “Everyone should ask their posek.”
—
Halacha 16 — Two Groups in One House
The Rambam says: “Three who ate together, even though each one ate his own food — they join for zimun. Two groups eating in one house, if some of them see each other — they join for one zimun. And if not — each is mezamen for itself.”
Explanation: (a) Even if each e
ats his own food (not from one host), if they sit together — they join for zimun. (b) Two groups in one house — if part of one group can see part of the other — they join. If not — each separately.
Chiddushim and Explanations:
1. “Orcho mishelo” — not just from one host: The Rambam makes clear that zimun is not dependent on eating from the same source. Even if each brings his own sandwich — if they sit together, there is zimun.
2. Question about a restaurant: Do people in a restaurant sitting at separate tables need to be mezamen together? On one hand they all eat from the same host (the restaurant), on the other hand they are not “no’adu techilah” — they didn’t sit together as a group. This remains a safek.
3. “Miktzatan ro’ot” — a minimal connection suffices: One doesn’t need everyone to see everyone. It’s enough that part of one group sees part of the other. This shows that a minimal connection between groups is enough to join.
4. Difference between “obligated” and “able”: Perhaps it doesn’t say that two groups that see each other are obligated to join — but that they may (are permitted). This is an important difference, especially when both groups together make a minyan (ten) — must one join in order to have mention of Hashem’s name, or is it only optional?
—
Halacha 16 (continued) — A Waiter Joins
The Rambam says (in the name of Shmuel): “One waiter between them who goes and serves from this group to that group — they join for one zimun, even though some of these don’t see some of those. As long as both of them hear the voice of the one blessing.”
Explanation: If one waiter/server serves both groups — he joins them, even if they don’t see each other. But both groups must be able to hear the mevarech.
Chiddushim and Explanations:
1. The waiter as a joiner: The waiter creates a connection between the two groups even without seeing each other. This is a stronger power of joining than just “seeing.”
2. “As long as they hear” — hearing is a basic condition: Even with a waiter, one must be able to hear the mevarech. This is simple, because one must hear the zimun in order to answer.
3. Proof for restaurant: From this din of waiter one can bring a proof that in a restaurant, where one waiter serves multiple tables, one should be able to join. But this is rejected: in a restaurant there’s usually more than one waiter, and anyway it’s not clear that people at separate tables in a restaurant want or need to join.
—
Halacha 17 — Three Who Ate Together, One of Them Left to the Market
The Rambam says (based on the Braita): Three who ate together, one of them left to the market — they call him, so that he may answer with them, and they are mezamen on him. But he is not yotzei Birkat HaMazon through their bentshing — he must bentsh for himself.
Explanation: By three who ate together, if one leaves, they call him back. As long as he hears, one can join him for zimun, but he is not yotzei Birkat HaMazon itself through their bentshing — he must bentsh for himself.
Chiddushim and Explanations:
1. The “market” doesn’t mean he went far away — he’s just at the door. He can still hear. He participates in zimun (answers “baruch she’achalnu mishelo”), but he doesn’t focus on the entire Birkat HaMazon, therefore he must bentsh alone.
—
Halacha 17 (continued) — Ten Who Ate, One of Them Left
Explanation: By ten who ate together (where one mentions Hashem’s name in zimun), if one leaves, one cannot join him until he comes back and sits in his place.
Chiddushim and Explanations:
1. The difference between three and ten: By ten one mentions the name of HaKadosh Baruch Hu, and this requires kavod — one cannot shout from a distance with Hashem’s name. Therefore he must actually return to his place.
2. Practical examples: At a simcha someone stands at the door and talks, or he goes to bring shoes — he cannot sing along/shout Hashem’s name from afar.
—
Halacha 18 — Two Who Ate, Each Blesses for Himself
The Rambam says: “Two who ate, each one blesses for himself.”
Explanation: Two people who eat together — each bentsht alone, because there is no zimun for two.
—
Halacha 19 — One Preceded and Blessed for Himself: One Bentshted Before Zimun
Chiddushim and Explanations:
1. If one of three already bentshted before zimun: the other two can still use him for zimun (he answers “baruch she’achalnu mishelo”), but he himself has lost the mitzvah of zimun — “ein zimun l’mafrei’a.” He cannot get back what he missed.
2. Important foundation: This is the reason why one may not l’chatchilah bentsh before zimun — because one cannot make zimun afterward. One shouldn’t think “what’s the difference when I bentsh?” — the difference is that zimun l’mafrei’a doesn’t exist.
—
Halacha 20 — If One Knows and One Doesn’t Know
The Rambam says: “If one knows and one doesn’t know — the one who knows blesses, and the second listens and is yotzei. A son blesses for his father, a slave blesses for his master, and a woman blesses for her husband — they fulfill their obligation. But the Sages said: May a curse come upon one whose wife and children bless for him.”
Explanation: When two eat together (without zimun), if one cannot bentsh, the second can bentsh aloud and the first is yotzei through hearing. A son, a slave, or a wife can be motzi the father/master/husband. But Chazal say a curse on one who must rely on this.
Chiddushim and Explanations:
1. What does “yodea” mean? Not just someone who can read from a siddur — a “yodea” means a talmid chacham who knows what one must say and how one can bentsh. One who reads from a siddur is still called “yodea.”
2. Practical nafka minah: If one has a different nusach, or he wants to be yotzei with kavanot that he himself doesn’t have — can he be yotzei from the second? Yes, if one cannot himself, one may be yotzei from another, but l’chatchilah without zimun it’s not proper.
3. “May a curse come” — the curse: “The curse has already come” — it’s a great shame that your wife can and you cannot. A person should learn himself. From this one can learn that the father must be the posek in the house — it cannot be that only the wife knows the halachot.
4. [Digression: Davening al da’at hatzaddikim:] The concept of “davening al da’at hatzaddikim” (saying words al da’at the Baal Shem Tov, Rashbi, etc.) is something entirely different — there you say the words yourself and want the tzaddik to be the “yodea.” But one cannot actually be yotzei from Rashbi. This is a “reversed” application of this din.
—
Hasagat HaRaavad — Woman/Minor Being Motzi: Only When the Obligation is D’Rabbanan
The Raavad’s words: The halacha that a woman, minor, or slave can be motzi a man, is only when the man also only ate a kezayit (not kedei sevia), so that his obligation of Birkat HaMazon is also only d’rabbanan — like the obligation of the woman/minor. But if he ate kedei sevia, he is obligated d’oraita, and a woman/minor (who are only obligated d’rabbanan) cannot be motzi him — “for anyone obligated in something min haTorah can only be yotzei from one obligated in that thing min haTorah like him.”
Chiddushim and Explanations:
1. The Raavad’s foundation: One can only be motzi when both are on the same level of obligation. A d’rabbanan cannot be motzi a d’oraita.
2. Shomea k’oneh vs. shlichut: Is shomea k’oneh “as if you said it yourself” (which would mean it doesn’t matter who says it), or is it a type of “being motzi” where the speaker must be qualified for it? The Raavad clearly assumes it’s a din of being motzi, not simply “as if you said it yourself.” Even with shomea k’oneh, if the “speaker” is not a qualified speaker (not bar chiyuva), it’s like “a mouth that cannot take the agency.”
3. The Raavad’s approach to kezayit: The Raavad holds that Birkat HaMazon is d’oraita even on a kezayit (not just kedei sevia). According to this, a woman/minor can never be motzi a man, because the man is always obligated d’oraita.
4. Question on the Raavad: If a woman can never be motzi, what do we do with the Braita “a son blesses for his father, a woman blesses for her husband”? The Raavad answers that “blesses” doesn’t mean being motzi — it means she says the words (announces), and he repeats, like “children of villages” where one says the words to them and they repeat. This is a completely different interpretation of the Braita.
—
Halacha 21 — One Who Enters to Others and Finds Them Blessing
The Raavad says that whoever comes in to others and finds them bentshing, “he cannot say with them ‘she’achalnu mishelo’ since he didn’t eat” — he cannot say “she’achalnu mishelo” because he didn’t eat. Instead he should say “baruch u’mevorach”. If he came in after they already said “nevarech” and he only hears “baruch she’achalnu mishelo,” he should answer “amen”.
Explanation: The Raavad’s approach is that one may not say “she’achalnu mishelo” when one didn’t eat, because that would be a lie. But one shouldn’t ignore the zimun — one should answer in a way that is truthful.
Chiddushim and Explanations:
1. The foundation of not saying falsehood even in the text of a beracha: The Raavad’s concern is that even in such a “small thing” as the text of zimun, one may not say something that is not true. “She’achalnu mishelo” includes the speaker in the group that ate, and if he didn’t eat, this is not correct.
2. A suggestion — “baruch she’achal hu va’chaveirav mishelo”: One could theoretically say “baruch she’achal hu va’chaveirav mishelo” (blessed is He that he and his friends ate from His) — this way one would participate in the zimun without saying a falsehood. This is compared to the Gemara’s style like “baruch she’achal Yehuda va’chaveirav mishelo.”
3. The broader foundation — one may not knowingly separate from the tzibbur: On the other hand, one may not knowingly separate oneself from Klal Yisrael — “one may not knowingly make it known that Jews are putting in their share, I didn’t eat, so this is not my share.” The balance is: one must find a way to be with the tzibbur, but in a truthful manner.
4. Comparison to other tzibbur-tefilot (kedusha, kaddish): Why don’t we encounter the same problem by other tzibbur things, like when one enters a beit midrash and the olam is davening? There one says with them “amen yehei shmei rabba” or “kadosh kadosh kadosh” — there’s no falsehood problem, because one isn’t saying something that is factually untrue. The difference is that by zimun one says specifically “she’achalnu” — a factual statement that can be untrue.
5. Custom to say along with the olam: When one enters a beit midrash and the olam says kiddush or other things, one says along. The rule is “go with the olam” — but this is only when there’s no falsehood problem.
6. Shitat HaRaavad on Birkat HaMazon d’oraita: The Raavad holds that Birkat HaMazon is d’oraita even when one didn’t eat a shiur sevia — this is a dispute with the approach of the Geonim. The Raavad’s approach is that one cannot combine Birkat HaMazon with Birkat HaZimun in the way the Rambam means, because according to the Raavad, Birkat HaMazon itself is already d’oraita.
📝 Full Transcript
Rambam Shiur: Laws of Blessings, Chapter 5 – Women and Slaves in Birkat HaMazon and Birkat HaZimun
Introduction and Announcements
We are learning Rambam, Laws of Blessings, Chapter 5 in Sefer Ahava. Yesterday we learned in the Rambam that there is a blessing of “Baruch HaTov VeHaMeitiv,” which one makes when things are good and they get even better.
I want to first greet the sponsor, the “bracha l’rosh mashbir,” the sponsor of the shiurim, the Rav, the chassid, lover of Torah, Rabbi Yoel Weltzberger, for sponsoring the shiurim and for constantly supporting our activities of Torah and chesed. And I want to remind everyone that the entire community is invited to join and go in his footsteps, following Rabbi Yoel. In the coming days there will be a major campaign for the Beit Midrash of Rabbi Yitzchak, so he can continue to be marbitz Torah with his clear, illuminating shiurim that help and enlighten so many people, and it will enable our shiurim to continue with God’s help, and the Rambam shiur that the community has such pleasure from.
And I must add that there will be another great siyum Thursday night, we will send the details next Thursday, so the community should look forward to it.
Background – What We Have Learned Until Now in Chapter 5
The Rambam says as follows: In this chapter, we have already learned the essential mitzvah of Birkat HaMazon, the order of “Zan,” “Eretz,” “Yerushalayim,” and so forth. And after that we learned what are the types of bread, and what exempts, and so on, on which things one must make an extra blessing or it is included in the meal.
Now we are going to learn primarily, first who is obligated in Birkat HaMazon, that is the first thing, but after that primarily we are going to learn about the mitzvah of zimun. This is that when people eat together, they bentch together.
Law 1 – Women and Slaves in Birkat HaMazon
The Rambam’s Language
The Rambam says as follows: “Women and slaves are obligated in Birkat HaMazon.” It is certain that women and slaves must bentch. But the Rambam says, you should know that it is not certain whether they are obligated in Birkat HaMazon from the Torah or rabbinically. The Rambam says as follows: “And there is a doubt in the matter whether they are obligated from the Torah.” Seemingly they should have been obligated from the Torah, “because it is a positive commandment that is not time-bound,” it is not a positive time-bound commandment, it is a mitzvah that the act of eating causes. And why shouldn’t they have to thank the Almighty just like everyone else? Ah, “except that they also are not obligated from the Torah, therefore they do not fulfill the obligation for adults.” Except that they also are not obligated from the Torah. Wait a minute, why aren’t they obligated from the Torah?
Explanation of the Doubt – Why Are Women Perhaps Not Obligated from the Torah?
The commentators on the Rambam say, the Gemara brings it this way, either because women cannot bentch on the land, because they were not part of the division of the land. The division of the land was distributed to the men, each man of the Jews who entered received an inheritance. And women cannot give thanks on brit and Torah.
Question: How Can a Rabbinic Text Exempt from a Torah Obligation?
It is a very interesting thing, very difficult to understand at first glance, because Eretz, Brit and Torah, is an enactment of the Sages to add to Birkat HaMazon. So how could they become exempt from Birkat HaMazon because of something rabbinic, because they are not obligated in the rabbinic parts? It could be, I thought that here we’re talking about one being obligated and one not being obligated, meaning to say the entire text. But it’s difficult.
Discussion: The Connection Between the Land and Birkat HaMazon
Speaker 1: No, I’ll tell you this way, it could be you’re right seemingly that we have learned and argued that our text from the Rambam has a more narrow implication. And there is an issue that the text of Brit and Torah is perhaps not essential, and if one forgot one doesn’t have to repeat it, and so forth. But still, they spoke about the fact that the combination of Birkat HaMazon is still one gift that was given to the men. Right, by the way, the text is perhaps not essential, you’re right, the text is perhaps from the Rabbis. But the idea of Birkat HaMazon stands in the Torah that it is on the land and the brit is a part of the land. And it happens to be that it fits very well with the verses, “the land which He swore,” for the men He gave the land. He gave it to the women too, but from this itself one can understand, because they are not homeowners, she sits on the land.
Speaker 2: Okay, it’s an interesting thing, because I would still be able to say that the essence of thanking the Almighty “thank you for giving us bread” is a Torah obligation for women too. Perhaps the question is the text of the blessing, because they have… No, but we see that the question is the Torah obligation. The question is, the text of Eretz is from the Torah. “On the good land which He gave you,” it’s land. Or the land that one inherits and possesses, and also the brit is connected to the land, because the brit, in the merit of the brit one receives the land, something like that we learned. Right, it has something to do with it. But it is certainly that the blessing is on the food. It’s even when one bentches on Eretz, you said it very well. For example, there is a famine, God forbid, there is a famine and there is no bread, one eats potatoes, one doesn’t go thank the Almighty “at least I have land,” on land alone. The blessing is on land that gives you food.
Speaker 1: Really, you wanted also in exile, but one thanks for Eretz in the context that I am satisfied, I have gratitude that I have what to eat, and I have a land that gives me food. As I said yesterday, that one who doesn’t have land doesn’t have what to eat, yes, because he doesn’t have a piece of inheritance where he can plant. Yes, that is clear.
Innovation: The Dynamic of a Meal and Who Leads
I mean that, I learn that all these things are after there is a meal. Let’s think, a meal is usually led by one person. Birkat HaMazon is led by one person, as we are learning now about zimun, right? And the leader is certainly presumably in a normal home the father, the husband, the homeowner, I don’t know, he leads the meal, and the wife can be that she listens. So you understand that it makes sense, and it’s a bit backwards. We look from the beginning why ideally should one fulfill the obligation for another, she is also obligated, and he is also obligated. But to fulfill the obligation for one’s fellow…
Explanation: Why Women Cannot Fulfill the Obligation for Men Even If It’s from the Torah
Speaker 2: Ah, I wanted to tell you, certainly regarding giving the law that one mitzvah causes the other obligations I understand very well. One can even say that even if it were from the Torah, but the part of Eretz and Brit and Torah, they are not obligated in this, they cannot say it in the name of the great one. This I can understand very well. That they cannot fulfill the obligation even if it were from the Torah it would also be a problem, because how can you give thanks for Eretz, Brit and Torah, and also fulfill the obligation for another when it’s not your gratitude?
Practical Difference: Doubt If One Has Bentched
But I’ll tell you an interesting thing. We learned yesterday, if someone is in doubt whether he said Birkat HaMazon, he must bentch again because it’s a doubt about a Torah obligation. Women and slaves will also have to bentch again. Because according to the calculation of what you could say that it’s a double doubt, yes, because there’s a doubt whether they bentched, and even if not, there’s a doubt whether it’s really a doubt about a Torah obligation. I mean, it’s enough of a Torah doubt to be stringent in this one reality, the parameters of their obligation. Because the Rambam didn’t say regarding doubt that women and slaves are exempt in case of doubt. He wouldn’t have had to say it, but I would say that women and slaves are obligated even in case of doubt. Meaning, they are obligated from the Torah, they just don’t have the Torah doubt.
Minors – A Brief Note
Speaker 1: But regarding minors, very good. That is the point about women and slaves, you’re right that certainly women and slaves are presumably from the Torah. But a minor, minors are different. They are not yet obligated in the mitzvot, they are not yet obligated in the blessings of mitzvot, with the blessings of enjoyment, with the mitzvot of chinuch. They are really not… At what age when they can taste regarding other blessings, what did he say?
Speaker 2: Yes. Ah, it’s stated in another place he brings… Where does it say? When he can taste regarding grain? It’s stated on… No, no. It’s stated on matzah? On blessings we learned that the… The age is when they know about Him they bless.
Speaker 1: Ah, when they know about Him they bless, yes. The Rambam doesn’t bring it here?
Speaker 2: He doesn’t say it here somewhere? Somewhere? Ah, yes, when they know about Him they bless. He’s going to bring it. Hold him in mind.
Law 2 – Birkat HaZimun
The Essential Matter of Zimun
Now the Rambam is going to tell us the law of Birkat HaZimun. I mean that we miss the essence of Birkat HaZimun, because the essence of Birkat HaZimun is that the mezamen is the one who bentches out loud and everyone else listens. At our homes we conduct ourselves this way, I don’t know why. But usually it has become just such an honor that he invites, and therefore the community doesn’t understand it so strongly. But the matter of Birkat HaZimun, according to the simple understanding is a law that when one eats alone, he has an obligation and he must bentch alone. When two people eat together, we will see the law later. When three people eat together, it’s already a bit of a meal, it’s already a ceremony, it’s already something. Therefore one should make the bentching in a nice way. So what? That one should invite the community, and he should become the prayer leader, and say it out loud and each one should say Amen. This is a nice… I mean it’s simply beautiful. It’s aesthetic. It’s beautiful. One person, everyone listens to him, and he says it nicely, and he invites them, and they answer… First, gentlemen, there is a mitzvah to go over… Yes.
The Rambam’s Language
The Rambam says, “Three who ate bread…” Okay, “ate bread” is bread, as we learned, “…are obligated to bless Birkat HaZimun before Birkat HaMazon.” Before Birkat HaMazon they must say… The Rambam says, he gives it the name “Birkat HaZimun.” It’s not a name and kingship, it’s a text. “And what is Birkat HaZimun? If those who ate were from three to ten…” What is the blessing? He says, there is in this, it depends on the number of people who eat. But from three to ten, less than three there is no zimun. From three there is zimun. What does one say? “Let us bless Him from Whose we have eaten.”
Why Specifically Three?
Why three? Seemingly three, because one says, and two answer. They say “let us bless.” And it’s not a study partnership, it’s not a prayer leader, it’s two people. If one wants to make the distinction of a measure of a study partnership, the third person is it. It’s already a measure of zimun. I, all listeners, you make the zimun. You say to us, we say “let us bless,” and we say they “let us bless,” and they answer “Blessed.” And certainly they say to us “let us bless,” because they make us learn the shiur.
How One Makes the Zimun
So, “they answer after him when they say with three, one of them blesses, he begins with Birkat HaZimun, and says”. The Rambam doesn’t say “one of them,” as if the others remain standing, the prayer leader. No, it’s just three people, we’re in the middle of a shiur today, and he has three people, he has a father-in-law with his son, and his father has two young men, we’re already there.
“Let us bless Him from Whose we have eaten.” “And everyone answers Blessed is He from Whose we have eaten.”
Explanation: “Blessed is He from Whose we have eaten”
“Blessed is He from Whose we have eaten” – thank you, Creator, that we ate from His. Baruch is praised or blessed. Baruch is praised. Baruch is blessed in Yiddish. Thank you means we give thanks. But it’s also not thanks, it’s not acknowledgment. Baruch is blessed. Blessed is the Almighty that we eat from His. Because He is the master of the matter that it is forbidden for a person to benefit from this world without a blessing, the earth and its fullness belong to God, and we have the right to benefit from it after a blessing.
Discussion: “And in His goodness we live” – What Is the Translation?
“And in His goodness we live.” And with His goodness we have lived. Chayinu or chayinu? The Rambam says chayinu, the Rambam doesn’t punctuate. The Rambam says two yuds, that we live. Chayinu is in present tense, we live. No, chayinu means our life. Not “and in His goodness we live.” Chayinu is it means our life. Not “and in His goodness” we live. Chayinu, do we live? No, it means to say… I don’t know, chayinu we have lived. Chayinu we live. No, chayinu is past tense, “and in His goodness we have lived,” “and in His goodness we live.” Chayinu is our life. No, I mean that chayinu is past tense. I mean that chayinu… We will have to ask Dr. Kind what chayinu means. I would translate chayinu as we receive life from this, not that we have lived and are now dead. I mean, I still live, thank God. That’s how I would think.
Nusach Ashkenaz – “Gentlemen, let us bless”
Our Ashkenazic custom has added, before the “let us bless Him from Whose we have eaten” we have added the “Gentlemen, let us bless.” May His great name be blessed forever and ever.
What is this? In Yiddish, what is the source for this? Do the Hagahot Maimoniyot say something here on this place? I don’t know. Okay, I would have wanted that the…
Explanation of “Chayinu” in Birkat HaZimun
Speaker 1: Many say “chayinu,” and many say without the dot. Many say two yuds, that we live.
What is the translation of “chayinu”? “Chayinu” is in present tense, we live.
What is the translation of “chayinu”? “Chayinu” means our life. Not that we have lived. “Chayinu” have we lived? No. “Chayinu” we live.
No, I mean that “chayinu” is in present tense. One says “I live” or “my life.”
No, I mean that “chayinu” is not that we have lived. I mean that “chayinu” is that we receive life.
Right, we have… I need to ask my doctor.
What is the translation of “chayinu”? I would translate “chayinu” — we receive life from Him. Not that we have lived and we are now dead. I mean that we still live, thank God. That’s how I would translate it.
Nusach Ashkenaz: “Gentlemen, we will bentch” — Taking Permission
Speaker 1: Our Ashkenazic custom has added, before the “let us bless our God,” we have added the “Gentlemen, we will bentch.” “May the name of God be blessed from now and forever.”
It’s interesting in Yiddish, what is the source for this? Do the Hagahot Maimoniyot say something here in this place? I don’t know.
Okay, but this is the zimun of the Rambam. Let’s see. The “let us bless” is certainly the essential text. That is the blessing.
The “Gentlemen, we will bentch” is interesting, this is such an invitation to Birkat HaZimun. It’s really inviting to what one says before Birkat HaZimun.
Where does this actually come from? It’s not an obligation. What is the “Gentlemen” situation? Where does this come from? I don’t know.
Speaker 2: Ah, he brings here from below, our custom is indeed to do this thing, the “May the name.”
Ah, it’s a Zohar. It’s not a Zohar. Not clear. It has something to do with the Zohar, but…
You’re right seemingly, it’s permission for the permission. It’s inviting to the… Yes, it’s interesting.
Discussion: Why Does One Need to Take Permission Before Birkat HaZimun?
Speaker 1: It could be that it has to do with the question, who gave you the right to be the mezamen? The “Gentlemen” is as if, do you agree that I should be the one who bentches?
Ah, “Gentlemen, we will bentch.” And they say, “Sure, may the name of God be blessed from now and forever.” Yes, let us always bless.
And he says, “let us bless,” he then stands there eighth. Ah, I agree, I agree, I say “well done.”
Speaker 2: The Sephardim make it clear, that they make “give us and we will bless.” But they mean this, that really, in the text, one doesn’t have to become connected with Birkat HaZimun. But a person can give himself a call.
Gentlemen, it is a voluntary meal. Gentlemen, do you want to bentch? It’s a language of question. Do you want to bentch with me? I am ready to bentch. Do you want to hear my bentching?
Speaker 1: The latter makes a lot of sense. Also by davening, by the way, it makes sense to be the one who leads, because the entire community listens to him. And it can really get on one’s nerves, if that person has a voice that grates.
It doesn’t mean to finish the “four who entered with intention,” it doesn’t mean to finish the piece. It means to say the whole time and the community listens.
So here too one has taking permission. By us, where one just invites and bentches alone, the entire taking permission is a bit of an interesting thing. But if I’m going to bentch and going to say it with me together… But even also him, there is a much greater place for taking permission, and going to listen to my entire bentching and answering with me…
Speaker 2: It’s not just about that. It’s that he has a bad text, and it grates. Or it’s like they say, by the angels one asks permission. It’s the awe before the honor of Heaven, not just for the honor of the people.
Speaker 1: But it doesn’t fit… It’s both things.
Speaker 2: But it doesn’t fit that I… But for a prayer leader one must be an important person, and one should for someone who has a pleasant voice. Both are necessary…
Even by the shaliach tzibbur (prayer leader) there’s a concept of asking permission, and one doesn’t just say into the world, who are you? Who are you to be mevarech (bless) the Name? The entire olam (world) agrees, should I ask them? Okay.
Speaker 1: So, the Sephardim make it a bit more normal, they actually say, “hav lan venvarech”, give me permission to “hav lan venvarech”, and they give out loud the permission, they say “shamayim”, which means one gives permission, and the doctor begins “birshut, nevarech”.
Halacha 5 — Zimun with Ten with Hashem’s Name
Speaker 1: Veheichi dami, the entire olam, the other two answer, “Baruch she’achalnu mishelo uvtuvo chayinu”, and he answers “Baruch she’achalnu mishelo uvtuvo chayinu”, ve’achar kach, continues whoever continues, the mezamen. He says “Baruch Hashem Elokeinu melech ha’olam hazan”, ad shehu gomer arba berachot, until he finishes after “Hatov vehametiv”.
I mean, excuse me, all four berachot. Yes, yes, yes. Gomer, yes. Vehen onin, yes, “Hatov vehametiv” lechol, all four berachot. Vehen onin amen achar kol beracha uveracha. Besides what one hears, one also says amen. This is the nusach by three, three to seven.
Hayu ochlin asara ulema’ala me’asara, mevarchin beshem. Then one adds the shem shamayim, which is already a more chashuv (important) thing, because we’ve learned that when there’s an edah (congregation) one can already be mazkir (mention) shem shamayim, there’s already a concept of tefillah betzibbur (communal prayer) like. One makes like a mini tefillah betzibbur.
It’s interesting, yes, a birkat hamazon when there are ten is like, it has a certain koach (power), a certain point.
Speaker 2: No, it’s like a davar shebekedusha (matter of sanctity). The difference is only that one says the Name.
Speaker 1: No, automatically comes along many halachot of if one left in the middle… One can talk more about this.
No, I’m saying, when you think that it’s a concept of tefillah betzibbur, it’s like a mini tefillah betzibbur, one understands such halachot that will come later.
Speaker 1: Says the Rambam, hamvarech omer, when there are ten and more, he says “nevarech lElokeinu”, he adds “Elokeinu”, “she’achalnu mishelo”. And the olam also answers, “Baruch Elokeinu she’achalnu mishelo uvtuvo chayinu”, and he benches.
Says the Rambam, vechen bebeit chatanim, if this is a proper benching, a regular benching. There are other nuscha’ot, we’ll still see that one added… There are other nuscha’ot, when one is in a beit chatanim (house of grooms).
And we’ll still learn that for a mourner one added some harachaman, and for a chatan (groom) one added a piece by birkat hamazon, by the seven berachot.
Speaker 2: No, you’re talking about the berachot, a chatan one also added, one makes sheva berachot (seven blessings).
Speaker 1: Ah, the chatan one also added berachot after benching. But fine, the chatan also gets a special nusach of birkat hazimun.
Halacha 6 — Nusach in Beit Chatanim: “Shehashimcha Bime’ono”
Definition of “Beit Chatanim”
Speaker 1: So, seudah bebeit chatanim. He says, what does beit chatanim mean? Beit chatanim means, I mean the Hebrew translation is that one used to build a place where to make the seudat hachatuna (wedding feast), a tent. But I mean that the name has already become like that. A place that is in honor of simchat hachatuna (wedding celebration).
The Rambam tells us, from when is it called a seudah bebeit hachatuna? “Mish’at hetchilu lehit’aseik betzorchei chatanot venisu’in”. From when one begins to occupy oneself, to prepare… I mean, the Gemara says when one begins to soak the barley, the grains to make beer. It’s a long preparation. We’re not talking here about a sudden preparation, but a long preparation.
“Vele’echol ad sheloshim yom achar hanisu’in”. From when one begins to prepare the wedding until thirty days after the wedding, if one eats there, and one doesn’t say that it’s in honor of the wedding, but when one eats bebeit chatanim, then it is…
Nusach Hazimun in Beit Chatanim
Speaker 1: “Nevarech… shehashimcha bime’ono”. One says like this, “nevarech” one adds, “nevarech”, let us bless the Almighty, “shehashimcha bime’ono”, that the simcha is bime’ono shel Hakadosh Baruch Hu.
I just want to say what the translation is, a bit of a difficult translation, not like I’ve always explained.
Discussion: Explanation of “Shehashimcha Bime’ono”
Speaker 1: “Shehashimcha bime’ono” — I always thought that this is to say what I said. I mean the simple peshat, the best peshat is, that this is a joyous place, which is a beit chatanim, one is busy with simchat chatanim, one benches, one remembers the whole time that the main simcha is by the Almighty.
We can have the middat hashimcha, but “oz vechedva bimkomo”, or the middat hashimcha, I don’t know what that means, that the middot that we have are remez (hint) toward the sefirot of the Almighty, or whatever it is, that…
Speaker 2: No, because “shehashimcha bime’oni” or “shehashimcha bime’ono” of the Almighty? We are here in a hall.
Speaker 1: No, “shehashimcha shelanu” is from the “simcha shebime’ono”, or is the “simcha shebime’ono”.
The point is not to say… “shehashimcha bime’ono” is a difficult lashon (language), because one could have thanked the Almighty for giving simcha in our me’on (dwelling). One doesn’t say that. One says, “bime’ono”.
Hear my peshat. We are here at a simcha, and one reminds the Almighty that the true simcha is by Him, “bime’ono”, not “bime’oneinu”.
Speaker 2: The other peshat is that “bime’ono” — it says in the sefarim actually “bime’ono”, not “bime’oneinu”. Or he said that the one who was mechabeir (composed) birkat hazimun wasn’t so careful about Hebrew, he wrote “chayinu” instead of “chayeinu”.
Speaker 1: No. A nice way of saying, like one says in other places, “asher bara sason vesimcha”.
The Almighty gives simcha. Like “galya hakhoret dina”. “Asher bara sason vesimcha”. Simcha is His.
One way of saying that things are His is when it says “oz vechedva bimkomo”. But when we rejoice it’s such a feat. It’s not easy with effort. The Almighty created for Himself the koach hashimcha (power of joy).
Speaker 2: Very good. Simcha is a creation of the Almighty. One of the things that He made. It’s not relevant by me’ona. The Almighty gives us a bit of it. One doesn’t even need to say it like that.
It’s a way of saying, “bime’ono” is a way of darshen’ing (expounding) pesukim many times. “Lehodot ulhalel lefanav”. One can say that one translation is like, by the Almighty one conducts oneself with hodu vehalel. But another way of translating in other places where such things are written, means such an introduction.
It’s a nice way of saying that “shehu ba’al hadavar”, He made it, it’s in His possession. What does bime’ono mean? It’s in His? I don’t know exactly what me’ona translates to.
Speaker 1: “Me’on Elokim kedem”, there where the Almighty is. “Me’ona Elokim kedem”, the entire world is the Almighty’s me’on. It’s such a derasha to say at the end of a wedding, when one wants to bring down the emotions.
Speaker 2: Or because the Almighty made simcha.
Speaker 1: No, he says the other peshat is because when it says in the Gemara “asara bara”, “asara bara”, “asara bara”, simcha, it comes out that the chatan receives now simcha.
Every time, how does the matter of being mazkir “me’ona”, “zman”, “chedva” go? One speaks every time, one praises the Almighty for the midda, for the pe’ula (action) that He does now.
What does the Almighty do now? He is mesamei’ach (brings joy). In order that the tefillah should be relevant, should be me’inyana deyoma (relevant to the day).
The truth is that the idea of chatuna the Almighty made. The Almighty is mechabeir (joins). The Almighty made that men and women should meet each other and make simcha. So we are all here, all the mechutanim in the Almighty’s hall. The Almighty made men and made women and made simcha.
Seudot Because of the Nisu’in
Speaker 1: He says further, “Vechen seder hasimcha achar hanisu’in, matchil be’asher hu yatzar, shekvar amarta bime’ono yismechu”. If in the beit hachatanim there’s a seudah, one says “Elokeinu mi she’achalnu mishelo”, and so one answers “Baruch Elokeinu mi she’achalnu mishelo”.
And it’s the Rav Chaim, we learned, by beit chatanim one makes from tzorchei nisu’in until 30 days. But this is when it’s not in honor of the nisu’in, but it’s just the beit chatanim.
But any seudot that one makes achar hanisu’in, because of the nisu’in, one makes a sheva berachot, or the new couple goes to their grandmother and one makes a big one in honor of the newly, the newlywed, ad shneim asar chodesh, until a year one can make shehashimcha bime’ono.
The Custom Today – Not Over a Year
Very good. I mean that it’s not implemented that it’s by us to do over a year. I saw that people conduct themselves like this, and so it says in Shulchan Aruch, that what does he mean, erev kol simcha veyayin, but not any me’on except at the time of mishteh.
Ah, it was like Rav Yonah menucha, they were broken Jews. But the one who is broken, he is drawn, the one who is sad, when a couple comes, he begins to think how much the wedding cost him, he shouldn’t make. One who is yes satisfied, he should yes say.
Discussion: Opposite Reasoning – “Fake it Until You Make It”
Speaker 1: I would say the opposite, one who is satisfied, it makes no difference what you say, but one who is sad, fake it until you make it, say shehashimcha bime’ono, you fight with yourself, but you’ll become besimcha.
Speaker 2: But the Shulchan Aruch doesn’t say so for the one who is already happy. No, he says that since erev kol simcha, does that mean that one doesn’t conduct oneself to say shehashimcha bime’ono. Nu nu, I go it will need to answer. One has a matter now to fight with the Shulchan Aruch.
Seudot After the Nisu’in – Obligation of Zimun
The Rambam says further, vechen seudot she’osin otan achar hanisu’in mechmat hazman, yes, hakol chayavin bebirkat hazimun.
Why does he say this here? Perhaps there is in the Gemara some hava amina that for some reason they shouldn’t have any zimun or what.
Kohen and Yisrael Who Ate Together – Teruma and Chullin
The Rambam says, kohen veyisraeli she’achlu ke’echad, even two people ate two categories of food, the kohen and the yisraeli ate together, and they ate teruma and chullin. You should say that it’s like two types of seudot, because they ate two different types of things. If a Brisker would say that it’s two different dinim, he eats kodesh and he eats just his breakfast. Yes, chayavin bezimun, because they eat together.
Why Not? The Difference Between Kohen and Yisrael and Mudar Hana’a
Why not? Think. He says that a holy rav here, I already know why he says it, that it goes backwards for you. The Jew may not eat teruma, but the kohen may eat chullin, so they still eat together. Specifically the kohen has his own thing that you may not eat. Okay. I don’t understand.
Ah, he says that for example there’s a halacha with mudar hana’a who eat one next to the other one can’t say, because they don’t eat together. Why? He may not eat from his food. That doesn’t mean eating together. Here, although each one eats his own, but it can still mean a seudah like one eats together. This the Gemara says. The Gemara says this. The Gemara says this. Kohen, the zar can’t eat with the kohen, but the kohen can yes eat with him. Ah, automatically it means like one seudah. Very good.
Practical Application: Pat Akum, Klausenburg and Satmar
Women. Ah, it’s good to know. It means for example that… I see the Hagahot Maimoniyot for example thinks considers about if one eats pat akum, one is careful about pat akum and the other two are not careful about pat akum if they can have zimun together, because… You hear? Yes, but I don’t see this is ours. But I think, what happens when there’s such a type of situation that he can eat from him, but he can’t? Means, a Klausenburger and a Satmarer may eat from the Klausenburger shechita, or from the eggs of the Klausenburger… As long as there’s a way that it should be one seudah, one is obligated in zimun.
Women, Slaves, and Minors – Obligation of Zimun
Let’s go further. Nashim, avadim, uketanim are also chayavin bezimun kechayavin bebirkat hamazon. Just like they are obligated in birkat hamazon, they are also obligated in zimun. It means, that if there is… There’s a good mistake that people think many times that Shabbat by the seudah is a men’s thing, but women should also answer and be a part of the birkat hazimun.
Ein Mezamnin Aleihem – But Mezamnin Le’atzman
The Rambam says that he is more explaining what is the zimun that women, slaves, minors? He says that nashim, avadim, uketanim ein mezamnin aleihem. It means, if there’s one man with two women or vice versa, or a slave minor, one can’t use them for three, one can’t be mezamen based on them, aval mezamnin le’atzman. It means, but among themselves, three women eat together or three minors eat together, they can make birkat hazimun. This is the point. They must make birkat hazimun. There is a point, they must make birkat hazimun.
This means like this, the Shulchan Aruch’s lashon “chayavot bezimun” means like this, means that they must, that when there are three men and them, they should be there and also hear the ba’al hamezamen and be yotzei the benching with him and so on, they should be a part of it. If they are three women, they should properly make zimun, that one woman should be the mezamen. But if there are only three of men and women, one shouldn’t make, one can’t make birkat hazimun.
Why Can’t One Mix? Safek Chiyuv De’oraita
The simple reason is the same thing that we learned earlier, because the obligation of women in zimun is a safek (doubt), everyone the obligation is not the same as men, and one can’t add together two levels of obligations. You can’t use a yotzei chiyuv de’oraita, a yotzei chiyuv de’oraita with a safek chiyuv de’oraita, one can’t be motzi, one can’t use the zimun, as if you use her to complete your zimun. You can’t do that.
Discussion: Women with Minors? Slaves with Minors?
Speaker 1: It’s a bit interesting, by birkat hazimun itself is certainly a derabbanan. I mean, women with minors together is a problem?
Speaker 2: No, kal vachomer.
Speaker 1: I mean, the slaves make the problem.
Speaker 2: Uva’aretz lo yezamnu beshem. Why shouldn’t one say beshem? Ah, simple, because a minyan, a davar shebekedusha, one shouldn’t, the din of ten becomes a davar shebekedusha, a fixed thing for a… But why can’t there be women with minors? What’s the problem? I mean, seriously, one can’t trust women with minors? I understand, the slaves, they are the ones who go here make the problem, because they are not the best Jews.
Speaker 1: He means like this, the slaves with the minors. Slaves with minors or slaves with women? If slaves…
Speaker 2: The truth is simple. One doesn’t need to put in. No, the point is what he says here is that three minors alone can make a zimun, three slaves alone can make a zimun, three women alone can make a zimun. Not a bunch of women, slaves, minors together that they shouldn’t make any zimun. They shouldn’t meanwhile eat together at all, that’s what he means to say, right? That’s the whole thing.
Androginus – Mezamnin Alav Mino
Okay, androginus. What is my reason? The androginus, what is he? A safek zachar, safek zachar safek nekeva. So what is with him? Yes? Androginus. It’s interesting that the Rambam brings here again androginus. It’s brought like in Berachot, kriat shema. It’s interesting, every halacha one needs to know what is androginus. No, you already know that androginus… Look what’s going on here.
Yes, androginus mezamnin alav mino, he can be mezamen al mino, because all who are his type are… also have a din zachar, are both… not a din zachar. Whatever din he is, we don’t know. Whatever safek is, he must also make mezamen al zachar when he can.
Because one mezamen, but he can’t be mezamen lo lenashim velo la’anashim. Rashi is safek. Yes, not lenashim, although three women can, because perhaps he is an ish, that he can’t be mitztaref with women. Not with two women, because he is an androginus, so perhaps he is an isha, right?
Tumtum – Ein Mezamnin Klal
A tumtum one mezamen klal? Why not? Because every tumtum is different. Tumtum is not the same problem every tumtum. Because every tumtum can be that he is a zachar or a nekeva. It should tomorrow be discovered. So it’s not peshat that every tumtum is the same, for whatever the halacha is in a tumtum, are all tumtumim already the same tumtum. No, every tumtum is an extra tumtum, you understand? It’s not the same thing.
Katan Hayodei’a Lemi Mevarchin – Mezamnin Alav
Katan, the Rambam says further. So earlier we learned, apparently this is a chiluk in the Tosafot we learned. We learned… One must be mechanech a katan, says the Rambam, at which age? We learned that a katan one can’t be mezamen alone. Now we’re going to learn that there is yes a katan that one can yes be mezamen alav. Right? Katan hayodei’a lemi mevarchin.
Discussion: Difference Between Chinuch Berachot and Chinuch Zimun
English Translation
Speaker 1: But why doesn’t he say a contradiction with the essential mitzvah of blessing from the “knows Whom he is blessing”? It’s not a contradiction with the zimun itself. Right. It could be that… It could be… Aha, it’s not a problem. What’s going to happen? He’s going to err? Let him err.
Speaker 2: It could be, exactly, it could be that… there’s relevance. Then one shouldn’t trust that his bentching doesn’t have the status of Birkat HaMazon, so that one could count him with the “knows Whom he is blessing” for zimun. It could be, exactly, it could be that for chinuch (education) it’s a… one teaches him, one educates him this way. In practice, one teaches very small children to make berachot (blessings), and one doesn’t wait until they know “Whom they are blessing.” And it could be that it’s correct. No, it could be that it’s correct. If the distinction we’re making now is correct, then it’s correct. The difference of “knows Whom he is blessing” is only, for zimun, one can’t count him. His berachah isn’t a real berachah, because he doesn’t know what he’s saying.
Speaker 1: I can think the fathers know “Whom they are blessing”? I mean, “mara dehai pita,” who takes care of the world.
Speaker 2: Okay.
Even a Seven or Eight Year Old – Joins the Count of Three and Thirteen
“A minor who knows Whom he is blessing, we make zimun over him.” Can one already use him for zimun, just in a group of minors? Yes? No, even with adults. With minors it’s certainly so.
This we’ve now learned, yes? He joins, says the Rema. And even though, yes, says the Rema, he joins. Ah, that means, what we learned “minors we don’t make zimun over them,” is referring to very small children. A minor who knows Whom he is blessing, one can already make zimun over him. Even if he is seven or eight years old, before he’s still young, seven or eight. That means that “knows Whom he is blessing” means quite a smart boy, not that a four-year-old can already translate the bentching. No, certainly, certainly it doesn’t mean knows Whom he is blessing. The Rambam says even if he is seven or eight years old. It could be that he needs to be normally twelve. He has a small understanding of Whom he is blessing, but he can already have some understanding. “He joins both for the count of three and for the count of ten to make zimun over him.” He can also be part of the… That is, although in other matters we’ve learned, for devarim shebikedushah (matters of sanctity) one needs to be twelve, regarding zimun thirteen. Regarding Birkat HaMazon we trust us already in a seven or eight year old.
The Position of the Rambam vs. the Position of the Rema
Very good. This is the position of the Rambam, which is how it stands simply in the Gemara, that a minor who knows Whom he is blessing, we make zimun over him. So indeed rules the Rambam. The Rema rules differently, he rules that one does wait for the thirteen years, we haven’t yet seen that one should count the children. If someone follows the customs of the Mechaber or the customs of the Rambam, certainly he can count the minors who know Whom they are blessing. One can say that the reason we don’t follow this way is because no one knows Whom he is blessing. Either an adult is obligated, he has something. Or the Rambam, the Rambam tries to establish a bentching of minors who know Whom they are blessing. Not everyone holds that one can establish this. But he follows the Gemara. The simple Gemara is like the Rambam.
A Non-Jew – We Don’t Make Zimun Over Him
The Rambam says further, “and a non-Jew, we don’t make zimun over him.” A non-Jew cannot be joined. Although we learned earlier that on a gentile’s blessing one doesn’t say amen. Did we learn that you want to argue that when he hears the entire blessing he can… yes, a gentile may bentch, but can one make zimun? We and he don’t go together. No, he may bentch. That’s the novelty. Not that I told you, but another thing. The Rambam says that one…
Law: A Non-Jew Doesn’t Join With Them
He indeed agrees with the Gemara, the simple meaning is a Gemara like the Rambam.
The Rambam says further, “and a non-Jew doesn’t join with them.” A non-Jew cannot be joined. Although we learned earlier that on a gentile’s blessing one doesn’t say amen, we learned that here you’ll argue that when one hears the entire blessing one can… yes, a gentile may bentch, but can one join? We and he don’t go together. I can bentch, and he may bentch. That’s the novelty, not that one should say that a non-Jew is in… Yes, the Rambam says further, “we only make zimun over one who ate a kezayit (olive-size) of bread and more.” Those making zimun need to have eaten together a measure of a kezayit of bread and more.
Law: Seven Who Ate Bread — Joining with Vegetable-Eaters for “Elokeinu”
The Rambam says further, “seven who ate bread.” So, the essential law is that all Jews, all three people or all ten people if one wants to say “Elokeinu,” should all have eaten a kezayit of bread. If all ate a kezayit, it’s according to everyone. But it sometimes happens that the majority, seven people ate bread, and another three didn’t eat bread. There are ten people, but not all ten ate bread, only seven. Three only ate something, they were part of the meal, they ate but they didn’t eat the bread. Can they join with the seven and with the Name? Can they bentch with the Name? There’s a minyan. But the Rambam says, the one who will bentch must be from the bread-eaters, because the one who didn’t eat isn’t sufficiently obligated to exert himself, he can’t properly say the Birkat HaMazon.
The Rambam says, this is only when there are a full seven who ate bread. But “six who ate bread and four vegetables, they don’t join.” Six ate bread and four… It needs to be more than a majority. Six is indeed a majority against four, but it needs to be over the number, it’s called, say the poskim. It needs to be a stronger majority of two more. So “six who ate bread and four vegetables, they don’t join, until the bread-eaters are a noticeable majority.” Ah, “noticeable majority” it’s called. “Until the bread-eaters are a noticeable majority,” of two more.
Story: The Torat Tzvi and the Seven Eaters
Our grandfather the Torat Tzvi said that one bentches when one has seven eaters, and for tefillin enough six daveners. Why shouldn’t one grab another eater? One must focus. How can one honor a Jew? Another Jew. He took his son at the meal.
Ah, yes, yes. Another Jew would have eaten, just without any connection. Yes, it’s a great matter this.
Law: Two Who Ate and Finished — Joining with a Third
The Rema says further, “two who ate and finished eating,” two people ate and they’ve already finished. But for three one can’t say that two people ate a kezayit and the third didn’t eat. There must at least be three people who ate. Do you understand the law? The law only works for the minyan, it doesn’t work for the three that are required. Why? Because he doesn’t have here two who ask him to bentch for them. He must say “havu nevarech,” he must say “birshut.” There’s no whole concept of zimun.
Now there’s another way how one can make zimun. What if two people ate and finished eating, and a third came to join them at their end, when they’ve already finished eating, and he comes to the rebbe’s table. “If they can eat with him anything,” if the two eat something more, “they join,” but if they don’t eat with him the bread.
Discussion: What Does “Can” Mean?
Speaker 1: What does “can” mean? What comes in “can” if they don’t eat?
Speaker 2: Ah, no, “if they were to bring to them, they could.”
Speaker 1: Ah, and in practice they don’t need to?
Speaker 2: That means, if they haven’t yet finished the meal on such a level that they can’t eat anything more, they’re still capable of eating, it means it can still be called like somewhat one group.
Speaker 1: And then do they need to eat or don’t need to eat?
Speaker 2: Not oh, no, “can eat with him,” they don’t need to eat at all. It still needs to be such a sort of “can.”
Speaker 1: But how does one now assess if I’m overfilled? A person is never, a person can always stuff in another piece, such a kind of challah.
Speaker 2: No, a piece yes, but not a…
Speaker 1: Ah, even a bit.
Speaker 2: No, not a bit. Something, he’s not crazily overeaten and… How does a person assess? It’s an interesting law.
Speaker 1: Ah… can. We were on the track that “can” you need to prove, eat something. You prove something, “can.”
Speaker 2: No, it’s a law that the meal isn’t yet finished. It means to say that they haven’t completely given up eating.
Speaker 1: It means to say if they are… yes, apparently the word is… I mean so. A person who sits at the meal, sometimes another one comes, and one sits a bit.
Speaker 2: Perhaps as long as the dessert hasn’t yet come. But if they’ve already completely finished, perhaps that’s the word. But it’s facing the “can.” I also thought that “can” means that you should do.
Speaker 1: Okay.
Speaker 2: I understand that the Shulchan Aruch could have said…
Speaker 1: No, “even though they didn’t eat.”
Speaker 2: Yes, apparently the word is… perhaps the second name, so we can say. They need either… if they finished the meal, one can still eat more, they’ve finished, even if they’re going to sit again to eat, but they need to make another blessing. They’re not the same meal as him. In general, if they haven’t yet finished, and they give him to eat with him something a piece, so here it stands… It’s they need to have finished eating. Finished is on a level. But… something like this we must say. Finished eating, fits. Eat with him fits. If eat with him fits, if eat with him fits certainly… So, the person comes now and he says, ah, come, let’s make him for us we’ll zimun together. If they can be like taking neighbors, if they’re going to eat with him a bit, then it means one meal. I know already you’ll say to me my you’ll say, but it must be. No it must be yes, but you’ll say together not also is your say. Like the third person comes now and he eats, but they’ve already finished their meal. Says the Rambam, I have advice for you, do you know Birkat HaMazon? No, no, I say that it’s also not in agreement, because the Rambam was a bit eating with him then can join. The sick also you can do it becomes an obligation what is an obligation Birkat HaMazon. Now a bit an obligation. I want is a condition that if they start a new meal, it’s not interesting. If they start a new meal, I see indeed. But if they eat only a piece that they can’t, it doesn’t help! You need to see that one could, or not that it’s an interruption.
Speaker 1: Okay. I hear, also it’s the whole street and not. I’ll say if they can’t and they, and also before themselves they push themselves in. The before means they hold there, and before doesn’t mean that they can eat the whole thing.
Speaker 2: No, I say that the Rambam not the what what means goes out to the new meal? It doesn’t mean that he’s overeaten, it means that the meal is coming, he made a new break. But it can only be that they eat yogurt, it’s enough with that, because in practice the three ate together bread.
Speaker 1: Not bread. If one eats bread the question doesn’t begin. The question is only when they eat something else. If three people eat bread together, what concerns me? They need to make another institution. But the third person doesn’t come the institution. It’s part of a meal, like they should have learned earlier that everything is indeed exempt because of the bread.
Speaker 2: Again, only if they can. If they can’t, the meal isn’t finished.
Speaker 1: Yes. Very good.
Law: The Greatest Scholar Among Those Reclining Should Bless
Who among the people bentches? We spoke earlier about this, that one needs permission. “The greatest scholar among those reclining, he should bless for all, and even he shouldn’t bless except after others,” even he says after me. That means, the third is quite a scholar. Now not only that he joins him if one can, but he also, he bentches also for also.
Discussion: Why Doesn’t the Rambam Mention a Kohen?
It’s interesting, because the Rambam doesn’t say it here about a Kohen.
Speaker 1: You said in… how did he say in… honoring a Kohen.
Speaker 2: He didn’t say. He didn’t say. Even in… even in the aliyot.
Speaker 1: Yes, you mean to say by the Torah reading. By the Torah reading it stands… one follows to honor a Kohen. But what comes in here? Why shouldn’t one honor the Kohen? Why is there a concept of honor? Why should one give for this?
Speaker 2: The Rambam truly holds that the same as the Kohen goes up first. Ah, the Rambam truly holds that the greatest scholar goes up first, even by aliyot. We indeed learned this by the way. And also it’s very different, because here we’re speaking that only the one who will bentch. There’s such a thing that one should honor a Kohen, but with… how does it mean? There’s a Gemara about this that one should honor a Kohen. But I say it doesn’t make sense. A Kohen, every time will a Kohen be the prayer leader? What does it have to do? One does three aliyot, one gives the Kohen the first. Or three readers, as the Rambam calls it.
Law: Three Who Ate Together May Not Divide
Okay, now we’re going to learn, that what? That since there’s an obligation of zimun, and the simple meaning is, part of the obligation is that one may not divide. Once the Sages instituted the blessing, one must do it. Three don’t get out of it. And make sure you have three when you can. This is interesting, because until now we didn’t have this. Until now it was like a person eats, and after eating one must thank the Almighty. Here he adds that there’s an obligation to eat in order to make zimun. There’s an obligation to make zimun together. That once there are three people one shouldn’t nullify the zimun.
The Rambam says “three who ate together are not permitted to divide,” they may not divide and each go his way and bentch separately. That means they have no right, they may not divide and finish eating separately and bentch separately. This means they may not bentch separately. That is, in practice how today people conduct themselves that they bentch separately even when one makes zimun, if the Rambam is correct, one may not do this according to the law.
Once they make the blessing of zimun, then you can bentch separately. Let’s say clearly: if zimun means that one bentches for everyone, one also adds the invitation, but if that’s the meaning, and you bentch separately, you hold that you have some reason because you convinced yourself that one must have in mind when the other bentches, and one can’t have in mind because people don’t pay attention, and we’re not obligated to think how this works – so say today’s later authorities – then you’re transgressing the law, you say you have a reason, but you’re transgressing. Unless you say that no, it’s not correct the distinction they say, we learned in the Rambam that the essence of zimun is that one blesses. It’s two things.
No, it’s certain that the Rambam is one blesses. But “they’re not permitted to divide,” we don’t mean that one can miss the “Blessed is He Whose world,” the separate piece of blessing. But afterwards, it’s not less when each one… certainly it’s less. That one bentches for another is easier to do for the people. No, it’s not easier to do, it’s a question of honor certainly. It’s not in the honor the thing. Like prayer in public, like everything. Do you understand what I’m saying to you? It’s not a thing. We don’t say that by Shemoneh Esrei, the Amidah prayer, we learned that the Rambam said that the prayer of the cantor is only to fulfill the obligation of one who isn’t expert. But it doesn’t stand here the thing of one who isn’t expert. Birkat HaMazon is even one who is expert.
“And it’s forbidden for more than ten to divide until each and every one makes zimun for himself.” That means, if there’s a permission not to listen to the Birkat HaMazon from the one making zimun… it’s certainly without choice. You say I have no desire to be, because I have a bit of nerves that I won’t listen. Or you say that one doesn’t agree with the law, one doesn’t agree at all with the thing that this is how to do.
Law 5 (Continued) — Laws of Dividing Groups
So is the law.
From ten and up, one already divides. The only permission not to listen to the Birkat HaMazon from the one making zimun is either without choice, you say I can’t fulfill because I have such nerves that I won’t listen, or you say that you don’t agree with the law, you don’t agree at all with the thing that this is the zimun. Okay, could be.
English Translation
And similarly four and five may not divide themselves in such a way that there would be no zimun. Six may divide, but ten may divide into two and make two birchat hazimun. But ten, up to ten, may not divide further, because they would miss the zimun with mentioning God’s name.
Up to twenty they can further divide into two parts. As long as each and every part will have birchat zimun for each and every part, and the zimun of all is equal, they should all have the same type of birchat hazimun. He says that when there are thirteen, one should not separate out three, because in practice the three will miss out, they will downgrade, they won’t have the mention of God’s name.
Halacha 6 — Three Who Came from Three Groups
What does he say further? Three people who came from three groups of three each, three people have now come from three other groups, and at home there was zimun, then they may not. Why? They have already become obligated in zimun. They have already eaten with zimun. Even though now when they have come together as three, they wouldn’t have just sat together perhaps casually, but now they must, because they have already become obligated in zimun. Now when he comes to a new place, he must fulfill his zimun from before. The previous one was incomplete, yes.
What did you say before, that one is permitted to divide? Perhaps he means from three or more, he came from a group of four, or from a group of five, and the four left. Perhaps.
And if each one of them has already made zimun in his group, they are permitted to divide, they may indeed divide. The bentching there is already done.
Question: Why Would One Think They Need to Make Zimun Again?
What is the question? Why would one think otherwise? They have each already fulfilled their obligation. Actually a good question. It’s not even if they ate more, or what? But zimun he has already fulfilled. He doesn’t need to bentch again by himself. The zimun, the matter of bentching in public according to halacha, he has already fulfilled.
Why wouldn’t one say that a new eating has begun, because one has already bentched before this, and now they have gone to another place, met with new people. Why wouldn’t one say that a new eating has begun, and one must make a new zimun? He is no longer obligated in zimun by himself.
I don’t know, I can’t say that the Raavad is… the Raavad is a great Rishon. I don’t know what he says.
The Raavad’s Position: The Obligation of Zimun Flies Away from Them
This is what the Raavad says. The Raavad says that even if they ate afterwards more, not forgotten, “the obligation of zimun flies away from them, zimun flies away from them”. The Raavad says like our question, that if they have now met in a new place, three new people, and began eating fresh, what is the assumption that they should not be obligated? The previous zimun has already flown away.
No, the Raavad says they are exempt. “Even if the three of them ate, and even if one of the three did not eat together with them at the beginning”. The zimun, the Raavad argues, must come together. What we say now, this comes later, this is only when one is continuing a previous obligation. But the three people who meet together, the Raavad argues, this is not three people who have now sat down to a meal. It’s just that three people happened to meet at another place. This doesn’t mean “they ate together”, one doesn’t need to.
Practical Application from the Raavad: Weddings and Other Situations
From this Raavad one can learn that… I don’t know, one needs to check what this leads to. Is this discussing a Gemara?
I just want to tell you this. What is the problem? Three people are sitting here, each one of them comes from another group where he has already eaten. They come here now and they will eat bread together. They have already begun the meal before, zimun was already made for them, and they have already fulfilled birchat hamazon in essence.
What does it mean zimun was made for them? They have already heard birchat hamazon? They have already heard. Zimun itself, your meal, your group has already done it. There was already a zimun.
I don’t know who says. Does the cell phone also work? Does the satellite also work? That the mezamen can be motzi the people in another house? He’s not connected at all.
Discussion: Shomea K’oneh by Zimun
Again, zimun is an obligation on the group. Your group has already done it, there was already a zimun. But zimun is that one hears and one says even amen. Yes, not the order, but we don’t. How can I be motzi someone who hasn’t heard? In general I don’t need any communal obligation, an obligation on your eating, on your satiation. Can you fulfill your obligation with someone else saying after zimun, and you hear, and you answer amen, are you yotzei? That’s the question, am I anyway yotzei with shomea k’oneh? Okay, we’ll soon see if two people can hear from one another. I don’t know, the halacha is not clear. Each person should ask his posek.
Rabbeinu Yonah’s Explanation
Okay, let’s just continue. The nations and the peoples of the world were mixed up with us. They weren’t the first who were mixed up. But all Jews before them were also mixed up, and they tried to do both. And the great difference between us and them is that they did their maximum to become mixed up. Ah, and us too, we do our maximum. The question is what is our maximum. Our life is, we can, the Torah is very great, and everywhere one can dig, and one must move further.
A novelty however, according to the Raavad, if I have understood well what I see from the Raavad, that the simple meaning is the Raavad says that the three people now have no new obligation. Even if they eat now together, because they were not gathered together initially, it comes out a great leniency for many times. Many times a person comes to a wedding, I know, and he says, “Now you can’t go home until we bentch.” There are people who are nervous about this, because he has become obligated in zimun. He says, “I was not gathered initially.” Okay, it’s simple, you go to a wedding, what should I tell you? This is not gathered initially. But let’s say, a person eats just together. We learned before, or we didn’t learn, do you remember we learned before that there is a halacha of mesabin le’echol. Apparently, zimun, the obligation of zimun is only when “they ate as one”. Here we learned that “they ate as one” means, it must be that they sat down together to eat for a reason together. Not just three people sitting in a lunch room and they eat next to each other, one next to the other, they don’t need zimun apparently. What is stated here? There must be some gathering initially, yes, some mesabin, some situation, so it seems. From this the Raavad says that the three people in the new place are completely exempt, because they have already fulfilled the previous one, but they don’t need to do it again.
Rabbeinu Yonah indeed says so, that it says that zimun was already made, it says that the blessing of “simcha bim’ono” or whatever it is, “borei shehakol nivra lichvodo” was said, but they didn’t hear birchat hamazon. So they must, with birchat hamazon they are still obligated, they must bentch more, but they don’t need to make a mezuman among the three people. Let’s say a novelty: even when there are three people that you say perhaps, because I am indeed obligated in birchat hamazon, should I also become obligated with a fresh zimun. He says, “No, if you have already fulfilled zimun, even if you still need to say birchat hamazon, the zimun you have already fulfilled, and the birchat hamazon you still need to fulfill.” And he indeed becomes obligated, but he becomes exempted, he becomes exempted, he becomes exempted, he hasn’t heard birchat hamazon, he must indeed make a new zimun. They haven’t yet become obligated in birchat hazimun. But should one have said to them, “Can we eat together and make birchat hazimun?” Yes. Okay. Three who ate as one. But I think the novelty of this is that birchat hazimun is indeed connected to birchat hamazon, but it can also play a separate role. That is, I am still obligated in birchat hamazon, but the birchat hazimun I have already fulfilled in birchat hamazon.
Halacha 7 — Two Groups in One House
There one certainly sees. I don’t know if this is the novelty, but one certainly sees it there. The Rambam says further, a birchat hazimun is indeed several people together. The questions begin of what “together” means. There can be seven people sitting at one table, but what happens when there are two tables, and such things. The Rambam says, “Two groups that are eating in one house, if some of them see each other” – the two tables are one part… the halacha that one can see. Have you learned? But I’m already deep in what one needs. Have you learned this? You need to keep your head straight. I’m keeping my head straight.
“Three who ate as one, even though each one of them ate his own meal” – the Rambam says that when people need to bentch with zimun is not only when they eat from the same host, but even if each one takes out his sandwich, but they sit together, this is mezamen. It could be that three strange people in a restaurant… Okay, one needs to think. He asks, “guests of an inn” – three people sitting next to you at a table, let’s say the next table, will they bentch at the same time? Perhaps yes, perhaps one should make it like one big thing. I feel somehow that it doesn’t mean that. Okay. We saw before in Mishneh LaMelech how he asks. “Those sitting”, yes, yes. It could be the inference is that they sat down to eat. No, I mean it goes with the same halacha of mesubin that we learned before. That’s what I would have thought.
The Law of “Seeing Each Other”
The Rambam says further, “Two groups that are eating in one house” – two groups eating in one house. Perhaps from here one can see that one can indeed combine things that are not separate groups. Here one sees that perhaps yes, perhaps I’m wrong. Two groups eating in one house, that means they are two different groups, but if the room is arranged such that “some of them see each other” – not that all ten and ten need to see each other, but that a part can see, but as long as a part that they can see each other, that means the tables are made in such a way, then “they combine for one zimun”. They can say that in a way it’s like one group. But when they can’t see each other, each one for itself, each one for itself. It’s a proof for what you say, but when they see each other, even though I am my group, you are your group, but there becomes somewhat of a connection.
Discussion: Obligated or Permitted?
Here it’s different from what you say, here it’s clearly two groups. It’s two groups, one can say it’s a proof otherwise, that it’s not really completely separate. A minimal connection is enough, when two people sit one next to the other. But it could also be, it could also be that there’s a distinction between obligated and permitted. It doesn’t say here that he is obligated to make one zimun. That is, it could even be for example if the two groups together only have a minyan, I already know how they may not divide. To divide is when you are still part of the group. The question arises how much one must try to be with ten for God’s name. It could be that what it says, if one wants, if one wants to combine someone, that they should say for not for each one, one can, but it doesn’t say that one is obligated. I want to explain, this is what the sefer says, I don’t have a clear proof.
The Law of a Waiter Combining
“Shmuel said, one waiter between them, who goes and serves from this group to that group…” The same waiter serves both of them. Yes. “They combine for one zimun, even though some of these don’t see some of those.” Even if they don’t see, even if they don’t see, they are in separate rooms, or no one sees the other, but the waiter combines the two groups to be in one group. But at all times and it is that both of them hear the voice of the one blessing. They must indeed hear, because they must indeed hear the zimun. It’s obvious that one must hear the one blessing. So this one must be able to do.
Discussion: Proof for Restaurant?
So, there’s another proof that in a restaurant one should indeed be able to, according to what there is one waiter who serves. No, there’s more than one waiter. In a restaurant it means that everyone eats from the same host who gives food. Yes, I understand, I hear. I understand why I don’t want to combine their madness. What does a person do who is in a restaurant, have you ever seen that people eat together? What does a restaurant do? I go to meals together. But because it’s two meals together. But two yahrzeit meals is the same thing. What is there people who go out, and the reason is that they go together without any yahrzeit?
Three Who Ate as One – One of Them Went Out to the Market
Speaker 1: According to the sefarim, even if it’s one waiter, but it’s more than one waiter. In a restaurant it means I eat from the same host who gives food.
Speaker 2: Yes, I understand. I hear.
Speaker 1: I understand why I don’t want to connect to madness, what do people do? Have you ever been in a restaurant, have you ever seen someone make zimun? What is such a thing? I’m not talking about a restaurant, I’m talking about you go to Yat Cedar’s. That’s Yat Cedar’s, what does one do birchat hamazon. He’ll be here, what is Yat Cedar’s? Yat Cedar’s, to three together. But two Yat Cedar’s in the same host, what is there people who go out for fun? What is such a thing?
What is this madness people? Madness people. I think, I don’t know, I haven’t seen. I go yes, I mean it happened, I go, I don’t see that anyone should sit here and he takes the children, and two people who say, perhaps you say rabotai? I have never seen such a thing.
Speaker 2: It actually sounds very yeshivish. In Lakewood it would fit that it should happen, yes. There’s perhaps a Lithuanian organization, one comes over to be metzaref. 1-800-BE-METZAREF.
Speaker 1: Okay, regarding sitting from the conversation of ben iyeh, I learned, yes. Three who ate, he says so, three who ate, three people who ate together, one of them went out to the market, one went to the side. When I learned it I understood that the market doesn’t mean he went far away to the market, he went to the door. Call him, call him back, come back, so that he will be permitted to answer with them, he should be able to understand and hear what they say, and they make zimun for him, even if he stays there. As long as he hears. As long as he hears. And if he went out with the intention of rabotai, hearing and answering, but he is not yotzei the birchat hamazon because he didn’t hear, hearing and answering, he blesses birchat hamazon for himself. He doesn’t hear, he doesn’t focus on that, he participates. He says the baruch hu uvaruch shemo, baruch hu uvaruch shemo, baruch she’achalnu mishelo. They can combine him, but he is not yotzei with their kiddush. Birchat hamazon.
Ten Who Ate and One of Them Went Out
Speaker 1: But ten who ate and one of them went out, this is for a birchat zimun of three, but with ten, they don’t make zimun for him until he returns and sits in his place, because one can’t shout from the distance, because there is God’s name. When one says God’s name it must be with respect, it’s not respectful that one combines the other.
Speaker 2: So you mean specifically by market?
Speaker 1: You’re right, it means apparently I don’t know, it was a celebration, he’s standing by the door and talking. Yes yes, one brings to the shoes. He’s not because he can’t sing, he can’t shout.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: Or he’s standing in those shoes, he’s in a restaurant, he can stand in Machane Yehuda and shout “Rabotai, a minyan!” Everyone answers.
Two Who Ate – Each One Blesses for Himself
Speaker 1: “Two who ate, each and every one blesses for himself”. Ah, what happens when two people eat together? Such a thing also happens. Then each person alone, because there is no zimun for this.
He Preceded and Blessed for Himself – One Bentched Before the Zimun
Speaker 2: No no, you’re not right. Again, where are you?
Speaker 1: “Three who ate as one, blessed for himself” means to say he wants to bentch already, not he’s going to make zimun. He wants to bentch already.
Speaker 2: And they tell him, “What’s the meaning?”
Speaker 1: He already bentched. One has… he already bentched. He rushed, he bentched. And the other thinks he did it to him in Turkish. He made zimun for him, but they can use him in making zimun.
They fulfill the obligation of zimun, because yotzei zimun is not zimun retroactively. But what remains with his obligation – nothing? He is stuck, I mean he can’t do anything. He went against Chazal, he went “kadam uverach le’atzmo”, he stood firm earlier that one cannot rely on them. I had to, but they haven’t lost anything, because they still have the thing of two people who say “nevarech”.
And what does he have from this? What is the meaning of “lo yatz’u”? “Ein zimun lemafre’a”, and now what? He didn’t have the mitzvah of zimun. And next, you should remember, he now also says why I said earlier that one may not leave.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: He means to say lechatchilah you shouldn’t bentch beforehand. You think one can make zimun afterwards. It makes no difference when I bentch. No, one cannot.
Speaker 2: Okay.
If One Knows and One Doesn’t Know
Speaker 1: He says that “shnayim she’achlu”, two people who eat, he’s talking here about three people who make zimun, and then one will be mevarech and each one listens. But what is two people sitting together? “Shnayim she’achlu, kol echad ve’echad mevarech le’atzmo”. Two people who eat, each one must bentch alone for himself. What if not everyone knows how to bentch? “Im hayah echad yodei’a ve’echad eino yodei’a”. For me it makes a very big difference, because I have a short version of bentching. One knows how to bentch. I try to have a guest to have zimun, but it happens that I don’t have a guest, or one must think about the women, whether one can count the women. One’s own wife can be mekayem the mitzvah of zimun, it’s only about immodesty. It doesn’t make sense that his wife should be a question of women. But this is an argument about women and minors, and for slaves it’s also ready. But in any case, I have a different version in bentching, because I make it shorter usually.
So… one who knows, he can only say what’s written in the siddur, that’s not called a yodei’a. A yodei’a means someone who is a talmid chacham, he knows what one must say, how one can bentch, so you’re still called a yodei’a.
Therefore it’s clear, I conduct myself this way, I tell him a psak halachah lema’aseh. Therefore, if one knows, no, I say that one may, not that one must. I’m learning that if one doesn’t know, one may indeed be yotzei from another. I say that essentially it’s not proper lechatchilah to make a yotzei when one doesn’t make zimun, but if one cannot, one may. Therefore I say that if someone has a different version, I want to learn that one’s version, or he wants to learn… you know what? He doesn’t have kavanah, I want to be yotzei birkat hamazon with kavanot, he doesn’t have kavanot, can I be yotzei from him. It’s one yodei’a, what’s the chiddush?
Discussion: Davening Al Da’at HaTzaddikim
Speaker 2: You’re talking about the whole matter of davening al da’at hatzaddikim. That’s one yodei’a with one who doesn’t know. But this time the yodei’a is the one who says it out loud.
Speaker 1: No, the yodei’a is mevarech, on the contrary, the yodei’a says and the other listens. The one who davens al da’at hatzaddikim, and he says the words al da’at haBaal Shem HaKadosh, Rabbi Shimon bar Yochai, it’s a different thing. You’re not yotzei from him, you can’t be yotzei from Rabbi Shimon bar Yochai, even… no, there they want it as if I say the words, and you should be the yodei’a. Ah, that’s a reversed thing, yes.
A Son Blesses for His Father – May a Curse Come
Speaker 1: Ben mevarech le’aviv, ah, excuse me, ben mevarech le’aviv, the son can be the one who says the blessings for the father because the father cannot. Eved mevarech lerabo, ve’ishah mevarechet leva’alah, motzi’in yedei chovatan, one is yotzei this way also. One is yotzei when the father cannot. But the Chachamim said this, tavo me’erah lemi she’ishto uvanav mevarchin lo. I mean the curse has already come, not tavo. The curse has come, because such a person didn’t learn to read. I mean the embarrassments that you can have that your wife knows and you don’t, yes, it’s a great shame. Therefore, if someone knows what’s good for him, he should learn it himself. The me’erah means to say that and tovah me’orot should come a brightness. Today it happens that there are people who can learn about this, I haven’t seen that the women learn out many times certain practical halachot that aren’t taught to the boys in yeshiva. He says such an aspect of tovah me’orot, not that ishah omedet lilmod halachot uteshuvot, but one must learn oneself that the father must be the… ah, from here one can learn that the father must be the posek in the house, it can’t be that the wife says.
Speaker 2: Okay. Lema’aseh is the statement that he can be yotzei with his wife. Ah, but you said earlier a problem, because the wife is only mechuyav miderabbanan. Ah, this only speaks… yes?
The Raavad’s Objection – A Woman/Minor Can Only Be Motzi When the Obligation is Derabbanan
Speaker 1: “Because they are not mechuyav in birkat hamazon mide’oraita.” The Raavad adds a very interesting condition, which I didn’t know. The Raavad speaks about this. The halachah that we just learned that a katan can be motzi a gadol, or a woman can be motzi a male, is only when the male is also not mechuyav in birkat hamazon mide’oraita. That is, they ate a shiur kezayit, because just as they didn’t eat shiur sevi’ah they didn’t become completely satisfied. And then, as we learned at the beginning of birkat hamazon, they are chayav levarech midivrei sofrim. Then the obligation of a kezayit is only a chiyuv derabbanan. Therefore, because the obligation of the father is the same type of obligation as that of the wife or of the child, that it’s derabbanan, they can be yotzei, the husband can be patur, because he also has the same level of chiyuv, because they are both mechuyav miderabbanan.
But for example if someone ate kedei sevi’ah, which then he became chayav birkat hamazon min haTorah, ein ishah o katan o eved motzi’in oto, they cannot bentch for him and be motzi him, shekol hachayav badavar min haTorah eino motzi et harabbim yedei chovatan ela hachayav be’oto davar min haTorah kamotoh. That means the halachah that one can be motzi is only if one is on exactly the same level.
Discussion: Shome’a Ke’oneh and the Raavad’s Position
Speaker 1: It’s interesting that the Raavad doesn’t accept that shome’a ke’oneh means simply that it’s as if you said it yourself, but he accepts that it’s as if you are being motzi. Clear like this. I would have said here a shome’a ke’oneh simply as if you said it. It could be, but it’s still not like the other one was motzi. I said that there is someone who argues on the halachah that one cannot be yotzei from a non-Jew something that one is mechuyav mide’oraita, no one argued about that. I know the lomdut, but I think how it works, I don’t see that it can be. I said it, but your saying, let’s say you said it, but your saying is not a kosher saying. It means like a mouth that cannot accept the agency. Just as you do instead of me, you’re not mechuyav. It means like I did it myself. I don’t see, I don’t see.
Let’s see what the Raavad says. The Raavad says something else. You’re asking me, I’m not being lengthy in the halachah. Here is a matter of being yotzei. Don’t look at everything in other terms. What is the matter of an agent? What the Raavad is arguing here is, that the Raavad says that even when one eats only a kebeitzah, or even a kezayit, one is already also… he says that lehalachah one must rule… he’s arguing with the Rambam on the spot.
Speaker 2: No, he says this, that essentially they are both mechuyav in the same thing, because even on a kezayit he says, basically you can never…
Speaker 1: No, on the contrary, the Raavad’s argument is that he doesn’t disagree with the Rambam. The Raavad rules that until a kezayit one is mechuyav miderabbanan, and afterwards mide’oraita. The Raavad is from those who hold that with a kezayit one is also mechuyav mide’oraita. He goes with a different position. Therefore one can always be motzi.
Speaker 2: Ah, sorry, sorry, then I’m right, then I’m right. One can never.
Speaker 1: But if so, what does one do with the Baraita that says “benei kefarim machrizin”? The Raavad says that’s not what it means. What does “machrizin” mean? He says the words, they are machriz, they say “baruch”, and he says “baruch”, and so on. That’s what it’s talking about. It’s not talking about saying that I made a mistake. The Raavad means that one cannot, because the Raavad holds that yes, birkat hamazon is de’oraita even without a shiur sevi’ah. This is a dispute which position the Geonim rule. That’s the thing.
One Who Enters Among Others and Finds Them Blessing
Speaker 1: The Raavad says, “nichnass etzel acherim umatz’an shehem mevarchin birkat hamazon, eino yachol lomar she’achalnu mishelo, she’eino achal”. If he hears them say “nevarech she’achalnu mishelo”, and other people say “she’achalnu mishelo”, he should not say “I already dreamed a dream and didn’t know what it was”. Because there is indeed a matter of the Rabbis.
The Words of the Raavad: What Should One Who Didn’t Eat Answer
Speaker 1:
This isn’t talking about very good, I made a mistake. The Raavad means that one cannot, because the Raavad holds that yes, birkat hamazon is de’oraita even when it’s not a shiur sevi’ah. This is a dispute, a matter of the position of the Geonim and Poskim, and he says it just like that.
The Raavad says, “hanichnass etzel acherim umatz’an shehem mevarchin birkat hamazon, eino yachol lomar imahem ‘she’achalnu mishelo’ lefi shelo achal”. So if he hears them say “nevarech she’achalnu mishelo”, the other people say “she’achalnu mishelo”, he should not say “she’achalnu mishelo”, because there is perhaps a matter of not saying a lie. A nice thing.
So he should say something that does make sense, he should say “baruch umvorach”. There is such a thing, when we do, when we say “baruch shem kevod malchuto le’olam va’ed”, there is such a type of law. It’s another extra thing. When they say “nevarech she’achalnu mishelo”, he says “baruch umvorach”. If he wasn’t there when they said “nevarech”, he only came in when they said “baruch she’achalnu”, he says “amen”. Very good. “Amen”. What’s the problem with “amen”? There’s no problem with “amen”.
He means to say that he shouldn’t ignore it, but he also shouldn’t say “she’achalnu mishelo”, because it’s something you can’t say. Can you say “baruch she’achal hu vachaveriv mishelo”?
Discussion: Can One Say “Baruch She’achal Hu Vachaveriv Mishelo”?
Speaker 1:
I mean so. What? I mean that the Gemara means to say that one cannot say a lie, even not by such a small thing as “baruch she’achalnu mishelo”. Like the Gemara, he should have said “baruch she’achal Yehudah vachaveriv mishelo”, yes?
On the other hand, one may not knowingly make Jews lay down their portion. I didn’t eat, so that’s not my portion. I must be separate, and I must find a way how to be separate.
We haven’t said for example, if a person comes into the beit midrash and the community is davening, that one should say along some certain piece. What’s the question? Kedushah? He should say something along. I know, “baruch umvorach”. I don’t know what. No, it’s not a problem. He hears, he’ll go say “amen yehei shemei rabba”, or “kadosh kadosh kadosh”. There are pieces that one can say. Everything here, which thing may one not say twice? We’re talking about this whether one is mechuyav, but simply yes. There isn’t the problem that one cannot say “she’achalnu mishelo”, so you can say along a bit with the community.
But how does one conduct oneself when one goes into the beit midrash and they’re saying kiddush, but one says with the community? I mean that there is a custom that one should say along with the community. And as the community is there, one goes with the community?
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳
—
הלכה א — נשים ועבדים בברכת המזון
הרמב״ם אומר: “נשים ועבדים חייבין בברכת המזון, וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שהיא מצות עשה שאין הזמן גרמא, אלא שגם הן אינן חייבות מן התורה, לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן.”
פשט: נשים ועבדים חייבים בברכת המזון, אבל יש ספק אם החיוב הוא מדאורייתא או מדרבנן. מכיוון שזו מצות עשה שאין הזמן גרמא (לא תלויה בזמן), היו צריכות להיות חייבות מדאורייתא. אבל אולי אינן חייבות מדאורייתא, ולכן אינן יכולות להוציא גברים.
חידושים והסברות:
1. מדוע נשים אולי אינן חייבות מדאורייתא? הגמרא מביאה שני טעמים: (א) נשים אינן יכולות לברך על ארץ, כי לא היו חלק מחלוקת הארץ – כל גבר קיבל נחלה, אבל לא נשים; (ב) אינן יכולות להודות על ברית ותורה.
2. קושיא קשה: ארץ, ברית ותורה הם תקנת חכמים שנוספה לברכת המזון – כיצד נוסח דרבנן יכול לפטור מדאורייתא? התירוץ: אולי אין הכוונה לנוסח עצמו, אלא לעצם הענין – התורה אומרת “על הארץ הטובה אשר נתן לך”, וכל הקונספט של ברכת המזון קשור לארץ. גם מוזכר שנוסח ברית ותורה אולי אינו מעכב, אבל עיקר הענין של ברכת המזון עומד בתורה בהקשר של ארץ.
3. חידוש על הקשר בין ארץ ומזון: ארץ בברכת המזון אינה הודאה נפרדת על קרקע – זו הודאה על ארץ שנותנת לך לאכול. כמו המשל: אם יש רעב ואוכלים רק תפוחי אדמה, אין מודים רק על “יש לי קרקע” – מודים על ארץ שמפרנסת במזון. לכן, מי שאין לו נחלה בארץ, אין לו את אותו שייכות להודאה.
4. נפקא מינה מעשית – ספק אם בירך: לפי מה שלמדנו (פרק ד׳), אם יש ספק אם בירך, צריך לברך שוב (ספק דאורייתא לחומרא). האם נשים גם צריכות לברך שוב? אפשר היה לומר שזה ספק ספיקא (ספק אם בירכה, ספק אם זה בכלל דאורייתא), אבל הרמב״ם לא הוציא נשים מהלכת הספק, משמע שנשים גם חייבות לברך שוב בספק.
5. קטנים: קטנים שונים – הם עדיין אינם בני חיוב, אלא מחמת חינוך. השיעור של חינוך בברכות הוא “שיודעים למי מברכין” – כשהם מבינים למי מברכים. הרמב״ם מביא זאת במקום אחר.
—
הלכה ב — ברכת הזימון: שלושה שאכלו יחד
הרמב״ם אומר: “שלשה שאכלו פת חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון. ואיזו היא ברכת הזימון? אם היו שאכלו משלשה ועד עשרה… נברך שאכלנו משלו, והכל עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.”
פשט: שלושה אנשים שאכלו לחם יחד חייבים בזימון לפני ברכת המזון. משלושה עד עשרה הנוסח הוא “נברך שאכלנו משלו”, והכל עונים “ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.”
חידושים והסברות:
1. עיקר ענין הזימון: יסוד הזימון הוא שכאשר אחד אוכל לבדו, הוא מברך לבדו. אבל כאשר שלושה אוכלים יחד, זו כבר סעודה עם טקס – לכן יש לברך בצורה יפה: אחד יהיה שליח ציבור, יאמר בקול רם, והכל יענו אמן. זה “אסתטי” – דרך יפה של הודיה.
2. מדוע דווקא שלושה? כי צריך אחד שאומר, ושניים שעונים. שני אנשים לבד זה “חברותא” – האדם השלישי הופך את זה לשיעור זימון, מציאות ציבורית.
3. “ובטובו חיינו” – פירוש: דיון על פירוש “חיינו” – האם זה לשון עבר (חיינו), לשון הווה (חיינו), או שמשמעותו “אנו מקבלים חיים מזה.” המסקנה היא ש״חיינו” משמעותו: אנו חיים מטובו – אנו מקבלים חיים ממנו, בלשון הווה. לא שחיינו וכבר מתנו.
4. “ברוך שאכלנו משלו” – הסבר: “ברוך” משמעותו “מבורך” (לא רק “תודה”). מבורך הוא הקב״ה שאנו אוכלים משלו – קשור ליסוד של “אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, לה׳ הארץ ומלואה.”
5. נוסח אשכנז – “רבותי נברך” (נטילת רשות): נוסח אשכנז הוסיף לפני ה״נברך” הקדמה: “רבותי נברך” והתשובה “יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם”. המקור לכך אינו לגמרי ברור – אולי הגהות מיימוניות, אולי זוהר.
ענין נטילת רשות: ה״רבותי נברך” הוא נטילת רשות – המזמן שואל כביכול: “האם אתם מסכימים שאני אהיה המזמן?” זה מקביל לשליח ציבור שצריך להיות אדם חשוב עם קול נעים, ומבקשים רשות מהציבור. אצל ספרדים זה יותר מפורש: הם אומרים “הב לן ונברך” (תן לנו רשות לברך), הציבור נותן רשות, והמזמן מתחיל “ברשות, נברך”.
זה גם מושווה לענין אצל מלאכים שמבקשים רשות – זו חרדה לכבוד שמים, לא רק כבוד של אנשים. המזמן שואל: “מי אתה לברך את השם?” – הציבור צריך להסכים.
חידוש נוסף: אצל אשכנז שמברכים בשקט לעצמם, נטילת הרשות פחות רלוונטית. אבל כאשר המזמן מברך בקול רם והציבור שומע ועונה אמן – שם נטילת הרשות משמעותית מאוד, כי הציבור צריך לשמוע את כל ברכתו.
—
הלכה ג — זימון בעשרה עם שם
הרמב״ם אומר: “היו אוכלין עשרה ולמעלה מעשרה, מברכין בשם” — בעשרה מוסיפים את שם ה׳: “נברך לאלקינו שאכלנו משלו”, והציבור עונה “ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, והמזמן אומר “ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, ואחר כך מתחיל “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם הזן” עד שמסיים את כל ארבע הברכות, “והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה”.**
פשט: בעשרה אנשים נוסח הזימון גבוה יותר – מזכירים שם שמים. המזמן מברך בקול רם, והציבור עונה אמן אחרי כל ברכה.
חידושים והסברות:
1. מעלת תפילה בציבור: ברכת המזון בעשרה יש לה מעלה של תפילה בציבור – כאשר יש עדה (עשרה) אפשר להזכיר שם שמים, כמו דבר שבקדושה. זה עוזר להבין מדוע יש מאוחר יותר הלכות על אם אחד הולך באמצע – כי יש לזה דין של ציבור.
—
הלכה ד — בית חתנים: נוסח “שהשמחה במעונו”
הרמב״ם אומר: “וכן בבית חתנים” — בסעודה בבית חתנים אומרים “נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו” (בעשרה: “נברך לאלקינו שהשמחה במעונו”). “משעת התחילו להתעסק בצורכי חתנות ונישואין” עד “שלשים יום אחר הנישואין.” סעודות שעושים לכבוד החתן והכלה — עד שנים עשר חודש.**
פשט: בבית חתנים אומרים שהשמחה במעונו עד 30 יום בסתם. סעודה שנעשית במיוחד לכבוד הזוג החדש (כמו שבע ברכות, ביקור אצל סבתא, וכו׳) אפשר לומר שהשמחה במעונו עד שנה שלמה.
מהו “בית חתנים”? הרמב״ם מגדיר: מאז שמתחילים להכין (הגמרא נותנת משל של השריית שעורים לבירה — הכנה ארוכה), עד 30 יום אחרי החתונה. זה כאשר אוכלים בבית חתנים (לא במיוחד לכבוד החתונה, אלא סתם במקום הזה).
חידושים והסברות:
1. פירוש “שהשמחה במעונו” — מספר פירושים:
(א) פירוש ראשון: נמצאים בשמחה, ומזכירים שהשמחה האמיתית היא אצל הקב״ה — “במעונו” (מעונו), לא “במעונינו” (מעוננו). לא אומרים “תודה לקב״ה על שמחתנו”, אלא מזכירים שעיקר השמחה היא אצלו.
(ב) פירוש שני (עם “עוז וחדוה במקומו”): שמחה היא בריאה של הקב״ה — הוא ברא את כוח השמחה. “במעונו” הוא דרך לומר שהוא “בעל הדבר” — שמחה שייכת לו, כמו “אשר ברא ששון ושמחה” בשבע ברכות.
(ג) פירוש שלישי (עם “מעונה אלקים קדם”): כל העולם הוא מעון הקב״ה — אומרים שהשמחה היא בעולמו.
(ד) פירוש של “מעניינא דיומא”: משבחים את הקב״ה על הפעולה שהוא עושה עכשיו — הוא משמח חתן וכלה. הקב״ה עשה שגברים ונשים יפגשו ויעשו שמחה — “כולנו מחותנים באולם של הקב״ה.”
2. שיטת השולחן ערוך: השולחן ערוך אומר “ערב כל שמחה ויין” — אומרים שהשמחה במעונו רק בשעת משתה, לא סתם. המנהג לא נהוג לומר זאת במשך שנה.
3. רבינו יונה ומנוחה: הם היו “יהודים שבורים.” מי שהוא שבור (עצוב) לא יאמר שהשמחה במעונו, אלא מי שהוא מרוצה כן יאמר. סברא הפוכה מוצעת: מי שעצוב דווקא יאמר שהשמחה במעונו — “fake it until you make it” — הוא נלחם עם עצמו אבל יהיה בשמחה. אבל השולחן ערוך לא אומר כך.
4. סעודות אחר הנישואין — חיוב זימון: הרמב״ם אומר: “וכן סעודות שעושין אותן אחר הנשיאין מחמת הזמן – הכל חייבין בברכת הזימון.” נשאלת השאלה מדוע הרמב״ם צריך לומר זאת — אולי יש בגמרא הווה אמינא שלסעודות אחרי הנישואין לא יהיה זימון.
5. הבדל בין סעודות בבית חתנים וסעודות מחמת הנישואין: סעודות בבית חתנים (מהכנה עד 30 יום אחרי החתונה) — שם אומרים “שהשמחה במעונו” בזימון. סעודות מחמת הנישואין (שבע ברכות, כאשר הזוג החדש הולך למשפחה) — שם עושים שבע ברכות. לאבל הוסיפו הרחמן מיוחד, ולחתן הוסיפו שבע ברכות אחרי הבנטשן, וגם נוסח מיוחד של ברכת הזימון.
—
הלכה ה — כהן וישראל שאכלו כאחד
הרמב״ם אומר: “כהן וישראל שאכלו כאחד – אפילו הכהן אוכל תרומה והישראל אוכל חולין – חייבין בזימון.”
פשט: למרות שהם אוכלים שתי קטגוריות שונות של מזון, מכיוון שהם אוכלים יחד הם חייבים בזימון.
חידושים והסברות:
1. ההווה אמינא: שיהיה כמו שני מיני סעודות — “בריסקר היה אומר שאלו שני דינים שונים, הוא אוכל קודש והוא אוכל סתם.”
2. חילוק בין זה למודר הנאה: במודר הנאה לא אוכלים יחד כי אסור לו לאכול מהמזון שלו – זה אומר שלא אוכלים יחד. אבל כאן, הישראל אסור לאכול תרומה, אבל הכהן מותר לאכול חולין – ממילא זה יכול להיקרא סעודה אחת.
3. הגהות מיימוניות — פת עכו״ם: אם אחד מקפיד על פת עכו״ם והשניים האחרים לא, האם יכולים לזמן יחד.
4. נפקא מינה מעשית: קלויזנבורגר וסאטמרי – אחד מותר לאכול מהשחיטה של השני אבל לא להיפך. הכלל: כל עוד יש דרך שתהיה סעודה אחת, חייבים בזימון.
—
הלכה ו — נשים, עבדים, וקטנים בזימון
הרמב״ם אומר: “נשים, עבדים, וקטנים חייבין בזימון כחייבין בברכת המזון. אבל נשים, עבדים, וקטנים אין מזמנין עליהם, אבל מזמנין לעצמן.”
פשט: נשים, עבדים, וקטנים חייבים בזימון בדיוק כמו שהם חייבים בברכת המזון. אבל אי אפשר לצרפם למניין של שלושה עם גברים. ביניהם לבין עצמם — שלוש נשים, שלושה עבדים, או שלושה קטנים — יכולים לעשות זימון.
חידושים והסברות:
1. טעות מעשית: הרבה אנשים חושבים ששבת בסעודה זימון הוא “דבר גברי” – אבל נשים גם צריכות לענות ולהיות חלק מברכת הזימון.
2. “חייבות בזימון” משמעותו שני דברים: (1) כאשר שלושה גברים עושים זימון, הנשים גם ישמעו את בעל המזמן ויצאו; (2) כאשר שלוש נשים אוכלות לבד, יעשו זימון עם אישה אחת כמזמנת.
3. מדוע אי אפשר לערבב? חיוב הנשים בזימון הוא ספק (ספק דאורייתא, ספק דרבנן) – אי אפשר לצרף שתי רמות שונות של חיובים. אי אפשר להשתמש בספק חיוב דאורייתא עם חיוב דאורייתא ודאי.
4. קושיא: ברכת הזימון עצמה היא בוודאי דרבנן – מדוע נשים עם קטנים יחד יהיה בעיה? התירוץ: הבעיה העיקרית היא עם עבדים – “הם לא היהודים הטובים ביותר.”
5. ובארץ לא יזמנו בשם: מדוע נשים לא יכולות לזמן בשם? כי מניין של עשרה הופך לדבר שבקדושה, וזה אי אפשר לעשות עם נשים.
6. העיקר: שלושה קטנים לבד, שלושה עבדים לבד, שלוש נשים לבד – כל קבוצה יכולה לעשות זימון. אבל תערובת של נשים, עבדים, קטנים יחד – לא יאכלו יחד כלל (מפני הפריצות).
—
הלכה ז — אנדרוגינוס
הרמב״ם אומר: “אנדרוגינוס מזמנין עליו מינו” – הוא יכול לזמן עם מינו, “אבל לא לנשים ולא לאנשים.”**
פשט: אנדרוגינוס (ספק זכר ספק נקבה) יכול לזמן עם אנדרוגינוסים אחרים, אבל לא עם גברים ולא עם נשים.
חידושים והסברות:
1. מדוע לא עם נשים? אולי הוא איש, ואיש לא יכול להצטרף עם נשים.
2. מדוע לא עם אנשים? אולי הוא אישה, ואישה לא יכולה להצטרף עם אנשים.
3. עם מינו: כל האנדרוגינוסים יש להם את אותו ספק – מה שהדין שלהם, כולם כך.
4. הרמב״ם מביא אנדרוגינוס בהרבה הלכות (גם בקריאת שמע) – “בכל הלכה צריך לדעת מהו אנדרוגינוס.”
—
הלכה ח — טומטום
חידושים:
1. טומטום אי אפשר לזמן כלל – מדוע? כי כל טומטום שונה. באנדרוגינוס כל אנדרוגינוס הוא אותו ספק. אבל בטומטום – כל טומטום יכול מחר להתגלות שהוא זכר או נקבה. “לא פשוט שכל טומטום זהה – כל טומטום הוא טומטום נפרד.” אי אפשר לצרף שני טומטומים כי אין להם את אותו ספק.
—
הלכה ט — קטן היודע למי מברכין
הרמב״ם אומר: “קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, אפילו הוא בן שבע בן שמונה. מצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה.”
פשט: קטן שיודע למי מברכין אפשר לצרפו לזימון – אפילו הוא רק בן שבע או שמונה – בין לשלושה בין לעשרה.
חידושים והסברות:
1. חילוק בין חינוך ברכות וזימון: קודם למדנו ש״קטנים אין מזמנין עליהם” – זה מדבר על ילדים קטנים לגמרי. אבל קטן היודע למי מברכין כבר אפשר לצרפו. למעשה מלמדים ילדים קטנים ברכות מבלי לחכות ל״יודע למי מברכין” – וזה יכול להיות נכון, כי הדיוק הוא: החילוק של יודע למי מברכין הוא רק לגבי מזמנין – אם אפשר לספור אותו לזימון. ברכתו בלי “יודע למי מברכין” אינה ברכה אמיתית, אבל לחינוך מלמדים אותו גם קודם.
2. “יודע למי מברכין” משמעותו: הוא מבין “מרא דהאי פיתא” – מי שדואג לעולם.
3. שיטת הרמב״ם לעומת רמ״א: הרמב״ם פוסק כפשטות הגמרא – קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, אפילו בן שבע/שמונה, אפילו עם גדולים. הרמ״א פוסק אחרת – ממתינים לשלוש עשרה שנה, לא סופרים ילדים.
4. הסבר מדוע המנהג אינו כרמב״ם: “אף אחד לא יודע למי מברכין” – קשה לקבוע שילד באמת יודע למי מברכין.
5. לגבי זימון לעומת דברים שבקדושה: בדברים אחרים צריך להיות בן שתים עשרה/שלוש עשרה, אבל לגבי ברכת המזון כבר סומכים על בן שבע/שמונה.
—
הלכה י — נכרי אין מזמנין עליו
הרמב״ם אומר: “והנכרי אין מזמנין עליו.”
פשט: נכרי אי אפשר לצרפו לזימון.
חידושים והסברות:
1. חילוק בין שני ענינים: קודם למדנו שעל ברכת גוי לא עונים אמן. שם הדין הוא שאם שומעים את כל הברכה אפשר לענות. אבל כאן יש חידוש מיוחד — אפילו אם גוי מותר לברך לעצמו, הוא לא יכול להצטרף איתנו. “אני יכול לברך, והוא מותר לברך — אבל אנחנו לא הולכים יחד.” החידוש אינו על ברכתו, אלא על הצירוף — אנחנו איתו לא עושים ציבור.
—
הלכה יא — אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת
הרמב״ם אומר שאפשר לזמן רק על מי שאכל כזית פת.
פשט: כל השלושה (או עשרה) צריכים לאכול כזית פת.
—
הלכה יא
הלכה יא (המשך) — שבעה שאכלו פת: צירוף עם אוכלי ירק ל״אלקינו”
הרמב״ם אומר: אם שבעה אכלו פת ושלושה אכלו ירק, יכולים להצטרף לומר בשם. אבל “ששה שאכלו פת וארבעה ירק, אין מצטרפין, עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר.”**
פשט: לעשרה עם “אלקינו” צריך רוב ניכר של אוכלי פת — לפחות שבעה מעשרה. שישה כנגד ארבעה אינו מספיק, למרות שזה רוב, כי צריך להיות “רוב ניכר” — שניים יותר מהמיעוט.
חידושים והסברות:
1. המזמן עצמו חייב להיות מאוכלי הפת, כי מי שלא אכל פת אינו יכול לומר כראוי ברכת המזון.
2. ה״רוב ניכר” משמעותו רוב של שניים יותר מהמיעוט (כלומר 7 כנגד 3, לא 6 כנגד 4).
3. [סיפור מהתורת צבי:] הסבא, התורת צבי, אמר שמברכים כשיש שבעה אוכלים (לזימון בשם), ובתפילין מספיק שישה מתפללים. הוא שאל מדוע לא לתפוס עוד אוכל אחד — צריך להתמקד. הוא נהג לכבד יהודי לאכול כדי להשלים את המניין.
—
הלכה יב — שנים שאכלו וגמרו: צירוף עם שלישי
הרמב״ם אומר: “שנים שאכלו וגמרו מלאכול” — כאשר שניים כבר סיימו לאכול ושלישי בא להצטרף — “אם יכולין לאכול עמו כל שהוא, מצטרפין.”**
פשט: אם השניים עדיין יכולים לאכול משהו עם השלישי, יכולים להצטרף לזימון.
חידושים והסברות:
1. מה משמעות “יכולין”? “יכולין” אינו אומר שהם צריכים לאכול בפועל — אלא שהם עדיין מסוגלים לאכול, כלומר הם עדיין לא סיימו לגמרי את סעודתם ברמה שאינם יכולים לאכול יותר כלל.
2. “גמרו” — מהי הרמה? “גמרו מלאכול” אינו אומר שהם פיזית לא מסוגלים לאכול, אלא שהם החליטו להפסיק. אם הם עדיין לא ויתרו לגמרי — למשל, הקינוח עדיין לא הגיע — זה עדיין “יכולין.”
3. שאלה מעשית: כיצד מעריכים אם מישהו “יכול” עוד לאכול? אדם כמעט תמיד יכול עוד לדחוף משהו. לא מדובר במצב משוגע של אכילת יתר, אלא במצב רגיל שבו אפשר עוד לאכול משהו.
4. החידוש העיקרי — סעודה אחת: כל היסוד הוא שצריכה להיות “סעודה אחת.” אם השניים מתחילים סעודה חדשה עם ברכה חדשה, זה לא מעניין — זו כבר לא אותה סעודה. אבל אם הם אוכלים עוד קצת בתוך אותה סעודה (בלי ברכה חדשה), אז זה נקרא ציבור אחד.
5. רק בפת: כל השאלה היא רק כאשר השניים אכלו פת והשלישי לא אוכל פת. אם כל השלושה אוכלים פת, אין בכלל שאלה — הם פשוט צריכים לזמן.
6. חילוק בין שלושה לעשרה: דין “יכולין” עובד רק למניין (עשרה), לא לשלושה הבסיסיים. לשלושה כל השלושה חייבים לאכול פת, כי בלי זה אין שניים שמבקשים ממנו לברך — “הבו נברך” / “ברשות” — כל ענין הזימון חסר.
—
הלכה יג — חכם גדול שבמסובין הוא שיברך
הרמב״ם אומר: “חכם גדול שבמסובין הוא שיברך לכולם.”
חידושים והסברות:
1. כהן לעומת חכם: הרמב״ם לא מזכיר כאן כהן. מדוע לא לכבד את הכהן כמו בקריאת התורה? התשובה: הרמב״ם סובר שאפילו בעליות החכם הגדול עולה ראשון (לא הכהן), כפי שלמדנו דרך אגב. אבל מלבד זאת, בזימון מדובר במי שיברך עבור כולם — זו תפקיד, לא רק כבוד. כהן יהיה כל פעם שליח ציבור? זה לא הגיוני.
—
הלכה יד — שלושה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק
הרמב״ם אומר: “שלושה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק” — אסור להם להתחלק ולברך בנפרד. “ואסור למעלה מעשרה ליחלק עד שיהיה כל אחד ואחד מזמן לעצמו.”**
פשט: ברגע ששלושה (או עשרה) אכלו יחד, יש להם חיוב לזמן יחד. אסור להם ללכת ולברך כל אחד בנפרד.
חידושים והסברות:
1. יסוד חדש — חיוב לזמן: עד עכשיו דיברנו שאחרי אכילה צריך להודות לקב״ה. כאן הרמב״ם מוסיף חיוב חדש: יש חיוב לאכול כדי לזמן, ואסור לבטל את הזימון. כלומר, הזימון אינו רק הידור — זו חובה.
2. נפקא מינה מעשית — בנטשן בנפרד: כיום אנשים נוהגים לברך בנפרד (כל אחד לעצמו) אפילו כשמזמנים. לפי הרמב״ם, שסובר שעיקר זימון הוא “אחד מברך לכולם,” אסור לעשות כך. אם מברכים בנפרד, עוברים על “אין רשאין ליחלק.”
3. הטענה של האחרונים של היום: אנשים אומרים שיש להם “סיבה” לברך בנפרד — כי אי אפשר לכוון כשהשני מברך, אנשים לא שמים כוונה. אבל זו לא תירוץ תקף. אין חובה לחשוב — הרמב״ם סובר ש״שומע כעונה” עובד בלי כוונה מיוחדת. אם משכנעים את עצמם שאי אפשר לשמוע, עוברים על ההלכה.
4. חילוק בין זימון לחזרת הש״ץ: בשמונה עשרה הרמב״ם אמר שחזרת הש״ץ היא רק “להוציא את מי שאינו בקי.” אבל בברכת המזון הדין שונה — “אחד מברך לכולם” תקף אפילו למי שהוא בקי. זה חילוק יסודי.
5. אחרי ה״נברך”: ברגע שעשו ברכת הזימון (החלק של “נברך”), אז אפשר לברך בנפרד — אבל רק בדיעבד. הדין העיקרי נשאר שאחד יברך עבור כולם.
—
הלכה יד (המשך) — חלוקת חבורות
הרמב״ם אומר: עשרה מותרים להתחלק לשתי קבוצות (כל אחת של חמישה), אבל עד עשרים אסור להתחלק, כי קבוצה אחת תפסיד הזכרת שם שמים. כל זמן שכל חלק וחלק תהיה ברכת זימון שווה — לא להוריד רמה של קבוצה אחת.**
פשט: בעשרה מותר להתחלק לשתי קבוצות של חמישה, כי לשתיהן יש זימון. אבל שלוש עשרה אסור להתחלק לעשרה ושלושה, כי השלושה מפסידים הזכרת השם. רק בעשרים מותר שוב להתחלק.
חידושים:
1. העיקרון הוא “זימון הכל שווה” — אסור להתחלק באופן שקבוצה אחת תהיה ברמה נמוכה יותר של זימון מהשנייה. שלוש עשרה אנשים להתחלק ל-10 ו-3 משמעותו שה-3 מפסידים הזכרת השם — זו “הורדת רמה” שאסורה.
—
הלכה טו — שלשה שבאו משלש חבורות
הרמב״ם אומר: “שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה — אינן רשאין לחלוק, כי הם כבר נתחייבו בזימון. ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהם בחבורה שלו — רשאין לחלוק.”
פשט: שלושה אנשים שבאים משלוש חבורות נפרדות (שכל חבורה הייתה בת שלושה), אם עדיין לא זימנו בחבורות המקוריות שלהם — חייבים לזמן עכשיו יחד, כי הם כבר חייבים בזימון. אבל אם כבר זימנו — מותרים להתחלק.
חידושים והסברות:
1. קושיא על הרמב״ם: אם הם כבר זימנו בחבורות המקוריות שלהם, מדוע בכלל לחשוב שהם צריכים לזמן שוב? הם כבר יצאו! אולי כי הם התחילו לאכול מחדש במקום חדש עם אנשים חדשים, נאמר שזו אכילה חדשה שמחייבת זימון חדש?
2. שיטת הראב״ד: הראב״ד אומר “פורח מהם חובת זימון” — אפילו אם שלושת האנשים אוכלים עכשיו יחד מחדש, הם פטורים מזימון חדש. סברתו: “לא נועדו יחד תחילה” — הם לא התכנסו מלכתחילה כחבורה. עצם זה ששלושה אנשים נפגשים במקום חדש אינו “נועדו יחד” ואינו מחייב זימון.
3. חידוש גדול מהראב״ד — נפקא מינה מעשית: אם הראב״ד צודק, יש היתר גדול להרבה מצבים. למשל, בחתונה שאנשים אומרים “אתה לא יכול ללכת הביתה עד שמברכים” — אפשר לטעון “אני לא נועדתי תחילה” עם החבורה.
4. יסוד בזימון — “אכלו כאחד” צריך “נועדו תחילה”: מהראב״ד לומדים שחיוב הזימון אינו רק כי שלושה אנשים אוכלים באותו מקום. צריך להיות מסובין — שהם התכנסו במודע לאכול יחד. שלושה אנשים זרים ב״חדר אוכל” שאוכלים זה ליד זה לכאורה אינם חייבים בזימון.
5. פירוש רבינו יונה: רבינו יונה אומר ש״כבר זימנו” משמעותו שאמרו את נוסח הזימון (ברכת “שמחה במעונו” וכדומה), אבל לא שמעו ברכת המזון עצמה. לכן הם עדיין צריכים לברך (ברכת המזון), אבל אינם צריכים לעשות זימון חדש.
6. חידוש ביחס בין זימון וברכת המזון: מכאן לומדים שברכת הזימון קשורה לברכת המזון, אבל יכולה למלא תפקיד נפרד. אדם יכול כבר לצאת זימון אבל עדיין להיות חייב בברכת המזון. כלומר, זימון וברכת המזון הם שני חיובים נפרדים — אפשר לצאת אחד בלי השני.
7. שאלה על שומע כעונה בזימון: האם אפשר לצאת זימון דרך שומע כעונה אם לא נמצאים פיזית שם — למשל דרך טלפון או לוויין — נשארת שאלה פתוחה: “כל אחד ישאל את הפוסק שלו.”
—
הלכה טז — שתי חבורות בבית אחד
הרמב״ם אומר: “שלושה שאכלו כאחד, אף על פי שאכל כל אחד מהן אורחו משלו — מצטרפין לזימון. שתי חבורות שאוכלות בבית אחד, אם מקצתן רואות אלו את אלו — מצטרפין לזימון אחד. ואם לאו — כל אחת מזמנת לעצמה.”
פשט: (א) אפילו כל אחד אוכל את המזון שלו (לא מבעל בית אחד), אם הם יושבים יחד — מצטרפין לזימון. (ב) שתי חבורות בבית אחד — אם חלק מחבורה אחת יכול לראות חלק מהשנייה — מצטרפין. אם לא — כל אחת בנפרד.
חידושים והסברות:
1. “אורחו משלו” — לא רק מבעל בית אחד: הרמב״ם מבהיר שזימון אינו תלוי באכילה מאותו מקור. אפילו כל אחד מביא את הכריך שלו — אם הם יושבים יחד, יש זימון.
2. שאלה על מסעדה: האם אנשים במסעדה שיושבים בשולחנות נפרדים צריכים לזמן יחד? מצד אחד כולם אוכלים מאותו בעל בית (המסעדה), מהצד השני הם לא “נועדו תחילה” — הם לא התכנסו כחבורה. זה נשאר ספק.
3. “מקצתן רואות” — קשר מינימלי מספיק: לא צריך שכולם יראו את כולם. מספיק שחלק מחבורה אחת רואה חלק מהשנייה. זה מראה שקשר מינימלי בין חבורות מספיק לצירוף.
4. חילוק בין “חייב” ל״יכול”: אולי לא נאמר ששתי חבורות שרואות זו את זו חייבות להצטרף — אלא שמותרות (רשאות). זה חילוק חשוב, במיוחד כאשר שתי החבורות יחד עושות מניין (עשרה) — האם חייבים להצטרף כדי להזכיר השם, או שזו רק רשות?
—
הלכה טז (המשך) — שמש מצרף
הרמב״ם אומר (בשם שמואל): “שמש אחד ביניהם שהולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו — מצטרפין לזימון אחד, אף על פי שאין מקצת אלו רואין מקצת אלו. ובלבד שישמעו שתיהן קול דבר המברך.”
פשט: אם מלצר/שמש אחד משרת את שתי החבורות — מצרף אותן, אפילו הן לא רואות זו את זו. אבל שתי החבורות חייבות לשמוע את המברך.
חידושים והסברות:
1. השמש כמצרף: השמש יוצר קשר בין שתי החבורות אפילו בלי ראייה. זה כוח חזק יותר של צירוף מאשר רק “רואות”.
2. “בלבד שישמעו” — שמיעה היא תנאי בסיס: אפילו עם שמש, חייבים לשמוע את המברך. זה פשוט, כי צריך לשמוע את הזימון כדי לענות.
3. ראיה למסעדה: מדין השמש אפשר להביא ראיה שבמסעדה, שמלצר אחד משרת מספר שולחנות, אפשר להצטרף. אבל זה נדחה: במסעדה בדרך כלל יש יותר משמש אחד, ובכלל לא ברור שאנשים בשולחנות נפרדים במסעדה רוצים או צריכים להצטרף.
—
הלכה יז — שלושה שאכלו כאחד, יצא אחד מהם לשוק
הרמב״ם אומר (מבוסס על הברייתא): שלושה שאכלו כאחד, יצא אחד מהם לשוק — קורין לו, כדי שיהא רשאי לענות עמהם, ומזמנין עליו. אבל הוא לא יוצא ברכת המזון דרך ברכתם — הוא חייב לברך בעצמו.
פשט: בשלושה שאכלו יחד, אם אחד הולך, קוראים לו בחזרה. כל עוד הוא שומע, אפשר לצרפו לזימון, אבל הוא לא יוצא ברכת המזון עצמה דרך ברכתם — הוא חייב לברך בעצמו.
חידושים והסברות:
1. ה״שוק” אינו אומר שהוא הלך רחוק — הוא רק ליד הדלת. הוא עדיין יכול לשמוע. הוא משתתף בזימון (עונה “ברוך שאכלנו משלו”), אבל הוא לא מתמקד בכל ברכת המזון, לכן חייב לברך בעצמו.
—
הלכה יז (המשך) — עשרה שאכלו, יצא אחד מהם
פשט: בעשרה שאכלו יחד (שמזכירים השם בזימון), אם אחד הולך, אי אפשר לצרפו עד שיחזור וישב במקומו.
חידושים והסברות:
1. החילוק בין שלושה לעשרה: בעשרה מזכירים את שם הקב״ה, וזה דורש כבוד — אי אפשר לצעוק מרחוק עם שם השם. לכן הוא חייב ממש לחזור למקומו.
2. דוגמאות מעשיות: בשמחה עומד אחד ליד הדלת ומשוחח, או הוא הולך להביא נעליים — הוא לא יכול לשיר/לצעוק את השם מרחוק.
—
הלכה יח — שנים שאכלו, כל אחד מברך לעצמו
הרמב״ם אומר: “שנים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו.”
פשט: שני אנשים שאוכלים יחד — כל אחד מברך בעצמו, כי אין זימון לשניים.
—
הלכה יט — קדם ובירך לעצמו: אחד בירך לפני הזימון
חידושים והסברות:
1. אם אחד משלושה כבר בירך לפני הזימון: השניים האחרים עדיין יכולים להשתמש בו לזימון (הוא עונה “ברוך שאכלנו משלו”), אבל הוא עצמו איבד מצוות זימון — “אין זימון למפרע.” הוא לא יכול לקבל בחזרה מה שהפסיד.
2. יסוד חשוב: זו הסיבה שלכתחילה אסור לברך לפני הזימון — כי אי אפשר לעשות זימון אחר כך. לא צריך לחשוב “מה ההבדל מתי אני מברך?” — ההבדל הוא שזימון למפרע לא קיים.
—
הלכה כ — אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע
הרמב״ם אומר: “אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע — היודע מברך, והשני שומע ויוצא. בן מברך לאביו, עבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה — מוציאין ידי חובתן. אבל אמרו חכמים: תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו.”
פשט: כאשר שניים אוכלים יחד (בלי זימון), אם אחד לא יודע לברך, השני יכול לברך בקול רם והראשון יוצא בשמיעה. בן, עבד, או אישה יכולים להוציא את האב/בעל הבית/בעל. אבל חז״ל אומרים קללה על מי שצריך להשתמש בזה.
חידושים והסברות:
1. מה משמעות “יודע”? לא סתם מישהו שיכול לקרוא מסידור — “יודע” משמעותו תלמיד חכם שיודע מה צריך לומר וכיצד לברך. מי שקורא מסידור עדיין נקרא “יודע.”
2. נפקא מינה מעשית: אם למישהו יש נוסח אחר, או שהוא רוצה לצאת בכוונות שאין לו בעצמו — האם הוא יכול לצאת מהשני? כן, אם אינו יכול בעצמו, מותר לצאת מאחר, אבל לכתחילה בלי זימון זה לא מומלץ.
3. “תבא מארה” — הקללה: “הקללה כבר באה” — זו בושה גדולה שאשתך יודעת ואתה לא יודע. אדם צריך ללמוד בעצמו. מכאן אפשר ללמוד שהאב צריך להיות הפוסק בבית — לא יכול להיות שרק האישה יודעת את ההלכות.
4. [סיפור: להתפלל על דעת הצדיקים:] הקונספט של “להתפלל על דעת הצדיקים” (לומר מילים על דעת הבעש״ט, רשב״י וכו׳) הוא דבר אחר לגמרי — שם אתה אומר בעצמך את המילים ורוצה שהצדיק יהיה ה״יודע.” אבל אי אפשר ממש לצאת מרשב״י. זו יישום “הפוך” של הדין הזה.
—
השגת הראב״ד — אישה/קטן מוציא: רק כשהחיוב דרבנן
דברי הראב״ד: ההלכה שאישה, קטן, או עבד יכולים להוציא גבר, היא רק כאשר הגבר גם אכל רק כזית (לא כדי שביעה), כך שחיובו בברכת המזון גם הוא רק מדרבנן — כמו חיוב האישה/קטן. אבל אם הוא אכל כדי שביעה, הוא חייב מדאורייתא, ואישה/קטן (שחייבים רק מדרבנן) לא יכולים להוציא
אותו — “שכל החייב בדבר מן התורה אינו יוצא אלא מן החייב באותו דבר מן התורה כמותו.”
חידושים והסברות:
1. יסוד הראב״ד: אפשר להוציא רק כאשר שניהם באותה רמת חיוב. דרבנן לא יכול להוציא דאורייתא.
2. שומע כעונה לעומת שליחות: האם שומע כעונה משמעותו “כאילו אתה אמרת זאת בעצמך” (שהיה אומר שלא משנה מי אומר), או שזה סוג של “הוצאה” שהאומר חייב להיות כשר לכך? הראב״ד מניח בבירור שזה דין של הוצאה, לא פשוט “כאילו אמרת זאת בעצמך.” אפילו עם שומע כעונה, אם ה״אומר” אינו אומר כשר (לא בר חיובא), זה כמו “פה שלא יכול לקבל את השליחות.”
3. שיטת הראב״ד בכזית: הראב״ד סובר שברכת המזון היא מדאורייתא אפילו על כזית (לא רק כדי שביעה). לפי זה, אישה/קטן לעולם לא יכולים להוציא גבר, כי הגבר תמיד חייב מדאורייתא.
4. קושיא על הראב״ד: אם אישה לעולם לא יכולה להוציא, מה עושים עם הברייתא “בן מברך לאביו, אשה מברכת לבעלה”? הראב״ד עונה ש״מברכת” אינו אומר להוציא — זה אומר שהיא אומרת את המילים (מכריזה), והוא חוזר, כמו “בני כפרים” שאומרים להם את המילים והם חוזרים. זה פירוש שונה לגמרי בברייתא.
—
הלכה כא — הנכנס אצל אחרים ומצאן שמברכין
הראב״ד אומר שמי שנכנס אצל אחרים ומוצא אותם מברכים, “אינו יכול לומר עמהם ‘שאכלנו משלו׳ לפי שלא אכל” — הוא לא יכול לומר “שאכלנו משלו” כי הוא לא אכל. במקום זה יאמר “ברוך ומבורך”. אם הוא נכנס אחרי שכבר אמרו “נברך” והוא שומע רק “ברוך שאכלנו משלו”, יענה “אמן”.**
פשט: שיטת הראב״ד היא שאסור לומר “שאכלנו משלו” כאשר לא אכלת, כי זה יהיה שקר. אבל לא צריך להתעלם מהזימון — צריך לענות בדרך שהיא אמיתית.
חידושים והסברות:
1. היסוד של לא לומר שקר אפילו בנוסח ברכה: החשש של הראב״ד הוא שאפילו ב״דבר קטן” כמו נוסח הזימון, אסור לומר משהו שאינו אמת. “שאכלנו משלו” כולל את הדובר בקבוצה שאכלה, ואם הוא לא אכל, זה לא נכון.
2. הצעה — “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו”: אפשר תיאורטית לומר “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו” (ברוך הוא שהוא וחבריו אכלו משלו) — כך היינו משתתפים בזימון בלי לומר שקר. זה מושווה לסגנון הגמרא כמו “ברוך שאכל יהודה וחבריו משלו.”
3. היסוד הרחב יותר — אסור להתבדל מהציבור: מהצד השני, אסור להתבדל במודע מכלל ישראל — “אסור להראות במודע שיהודים שמים את חלקם, אני לא אכלתי, אז זה לא החלק שלי.” האיזון הוא: צריך למצוא דרך להיות עם הציבור, אבל בדרך אמיתית.
4. השוואה לתפילות ציבור אחרות (קדושה, קדיש): מדוע לא נתקלים באותה בעיה בדברי ציבור אחרים, כמו כשנכנסים לבית המדרש והציבור מתפלל? שם אומרים עם “אמן יהא שמיה רבא” או “קדוש קדוש קדוש” — אין בעיית שקר, כי לא אומרים משהו שהוא עובדתית לא נכון. ההבדל הוא שבזימון אומרים במיוחד “שאכלנו” — הצהרה עובדתית שיכולה להיות לא נכונה.
5. מנהג לומר עם הציבור: כשנכנסים לבית המדרש והציבור אומר קידוש או דברים אחרים, אומרים עמהם. הכלל הוא “לך עם הציבור” — אבל זה רק כאשר אין בעיית שקר.
6. שיטת הראב״ד בברכת המזון דאורייתא: הראב״ד סובר שברכת המזון היא דאורייתא אפילו כאשר לא אכלו שיעור שביעה — זו מחלוקת עם שיטת הגאונים. שיטת הראב״ד היא שאי אפשר לשלב ברכת המזון עם ברכת הזימון באופן שהרמב״ם מתכוון, כי לפי הראב״ד ברכת המזון עצמה כבר דאורייתא.
תמלול מלא 📝
שיעור רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ – נשים ועבדים בברכת המזון, וברכת הזימון
הקדמה והכרזות
אנחנו לומדים רמב״ם, הלכות ברכות, פרק ה׳ בספר אהבה. למדנו אתמול ברמב״ם שיש ברכה של “ברוך הטוב והמטיב”, שמברכים כשיש טוב והוא נעשה עוד יותר טוב.
רוצה אני קודם לברך את הספונסר, ה״ברכה לראש משביר”, ספונסר השיעורים, הרב החסיד אוהב תורה ר׳ יואל וועלצבערגר, על שמממן את השיעורים ועל שתומך תמיד בפעולותינו של תורה וחסד. ורוצה אני להזכיר שכל העולם מוזמן להצטרף וללכת בעקבותיו של ר׳ יואל. בימים הקרובים יתקיים קמפיין גדול עבור בית מדרשו של ר׳ יצחק, שיוכל להמשיך להרביץ תורה עם שיעוריו הברורים והבהירים שעוזרים ומאירים לכל כך הרבה אנשים, וזה יאפשר לשיעורים שלנו להמשיך בעזרת השם, ושיעור הרמב״ם שהעולם נהנה ממנו כל כך.
ואני חייב להוסיף שיהיה עוד סיום גדול ביום חמישי בלילה, נשלח את הפרטים ביום חמישי הבא, כך שהעולם יצפה לכך.
רקע – מה שלמדנו עד עכשיו בפרק ה׳
אומר הרמב״ם כך: בפרק זה, כבר למדנו עיקר מצוות ברכת המזון, הסדר של “זן”, “ארץ”, “ירושלים”, וכן הלאה. ואחר כך למדנו מהם סוגי הלחם, ומה פוטר, וכן הלאה, על אילו דברים צריך לברך ברכה נוספת או שזה נכלל בסעודה.
עכשיו נלמד בעיקר, קודם מי חייב בברכת המזון, זה הראשון, אבל אחר כך בעיקר נלמד על מצוות הזימון. זה שכאשר אנשים אוכלים ביחד, הם מברכים ביחד.
הלכה א – נשים ועבדים בברכת המזון
לשון הרמב״ם
אומר הרמב״ם כך: “נשים ועבדים חייבין בברכת המזון”. זה ברור שנשים ועבדים צריכים לברך. אומר הוא אבל, הרמב״ם, שתדע שאין זה ברור אם הם חייבים בברכת המזון מדאורייתא או מדרבנן. אומר הרמב״ם כך: “וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה”. לכאורה היו צריכים להיות חייבים מן התורה, “לפי שהיא מצות עשה שאין הזמן גרמא”, זה לא מצוות עשה שהזמן גרמא, זו מצווה שמעשה האכילה גורם. ולמה לא יצטרכו להודות להקב״ה כמו כולם? אה, “אלא שגם הן אינן חייבות מן התורה, לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן”. אלא שגם הן אינן חייבות מן התורה. רגע, למה הן לא חייבות מן התורה?
הסבר הספק – למה נשים אולי לא חייבות מדאורייתא?
אומרים מפרשי הרמב״ם, מביאה הגמרא כך, או משום שנשים לא יכולות לברך על ארץ, כי הן לא היו חלק מחלוקת הארץ. חלוקת הארץ חולקה לגברים, כל גבר מהיהודים שנכנסו קיבל נחלה. ונשים לא יכולות להודות על ברית ותורה.
קושיא: איך יכול נוסח דרבנן לפטור מדאורייתא?
זה דבר מאוד מעניין, דבר מאוד קשה להבין במבט ראשון, כי ארץ, ברית ותורה, זו תקנת חכמים להוסיף לברכת המזון. אז איך יכולות להיפטר מברכת המזון בגלל דרבנן, בגלל שהן לא מחויבות בדרבנן? יכול להיות, חשבתי שמדברים כאן אחד חייב ואחד לא חייב, מתכוונים לומר את כל הנוסח. אבל זה קשה.
דיון: הקשר בין ארץ וברכת המזון
דובר 1: לא, אני אגיד לך כך, יכול להיות שאתה צודק לכאורה שלמדנו וטענו שהנוסח שלנו מהרמב״ם יש בו משמעות יותר צרה. ויש ענין שהנוסח של ברית ותורה אולי לא מעכב, ואם שכחו לא צריך לחזור, וכן הלאה. אבל בכל זאת, דיברו על כך שהצירוף של ברכת המזון הוא בכל זאת מתנה אחת שניתנה לגברים. נכון, אגב, הנוסח אולי לא מעכב, אתה צודק, הנוסח אולי מדרבנן. אבל הרעיון של ברכת המזון עומד בתורה שזה על הארץ והברית היא חלק מהארץ. וזה מתאים להיות שזה מאוד מתאים לפסוקים, “ארץ אשר נשבע”, לגברים נתן את הארץ. הוא נתן גם לנשים, אבל מזה עצמו אפשר להבין, משום שהן לא בעלי בתים, היא יושבת על הקרקע.
דובר 2: בסדר, זה דבר מעניין, כי הייתי עדיין יכול לומר שעצם להודות להקב״ה “תודה שנתת לנו לחם” זה דאורייתא לנשים גם. אולי השאלה היא נוסח הברכה, כי הן… לא, אבל רואים שהשאלה היא הדאורייתא. השאלה היא, הנוסח של ארץ הוא מדאורייתא. “על הארץ הטובה אשר נתן לך”, זה ארץ. או הארץ שנושאים ונותנים בה, וגם הברית מתחברת לארץ, כי הברית, בזכות הברית מקבלים את הארץ, משהו כזה למדנו. נכון, יש לזה קשר. אבל זה בוודאי שהברכה היא על המזון. זה אפילו כשמברכים ארץ, אמרת מאוד יפה. למשל, יש רעב, חס ושלום, יש רעב ואין לחם, אוכלים תפוחי אדמה, לא הולכים להודות להקב״ה על “לפחות יש לי קרקע”, על ארץ לבד. הברכה היא על קרקע שנותנת לך לאכול.
דובר 1: אבל, אתה רצית גם בגלות, אבל ארץ מודים בהקשר שאני מרוצה, יש לי הכרת הטוב שיש לי מה לאכול, ויש לי קרקע שנותנת לי אוכל. כמו שאמרתי אתמול, שמי שאין לו קרקע אין לו מה לאכול, כן, כי אין לו חתיכת נחלה שיכול לזרוע. כן, זה ברור.
חידוש: הדינמיקה של סעודה ומי מנהל
אני חושב ש, אני לומד שכל הדברים האלה הם אחרי שזו סעודה. בוא נחשוב, סעודה בדרך כלל מנוהלת על ידי אחד. ברכת המזון מנהל אחד, כמו שאנחנו לומדים עכשיו זימון, נכון? והמנהל הוא בוודאי כנראה בבית רגיל האבא, הבעל, בעל הבית, אני יודע, הוא מנהל את הסעודה, והאישה יכול להיות שהיא שומעת. אז אתה מבין שזה הגיוני, וזה קצת הפוך. אנחנו מסתכלים מהסיבה למה לכתחילה צריך להוציא, היא גם מחויבת, והוא גם מחויב. אבל להוציא חייב את חברו…
הסבר: למה נשים לא יכולות להוציא גברים אפילו אם זה דאורייתא
דובר 2: אה, רציתי לומר לך, בוודאי על לתת את ההלכה שמצווה אחת גורמת לחובות האחרות אני מבין מאוד טוב. אפשר אפילו לומר שאפילו אם זה היה דאורייתא, אבל החלק של ארץ וברית ותורה, הן לא בנות חיוב בזה, הן לא יכולות לומר בשם הגדול. זה אני יכול להבין מאוד טוב. שהן לא יכולות להוציא ידי חובתן אפילו אם זה היה דאורייתא זה גם היה בעיה, כי איך אפשר להודות על ארץ, ברית ותורה, ועוד להוציא את האחר כשזו לא ההכרת הטוב שלך?
נפקא מינה: ספק אם בירך
אבל אני אומר לך דבר מעניין. למדנו אתמול, אם אחד מסופק אם אמר ברכת המזון, צריך לברך שוב כי זה ספק דאורייתא. נשים ועבדים גם יצטרכו לברך שוב. כי לפי החשבון של מה שתוכל לומר שזה ספק ספיקא, כן, כי זה ספק אם ברכו, ואפילו אם לא, זה ספק אם זה ממש ספק דאורייתא. אני חושב, זה מספיק ספק דאורייתא להחמיר במציאות אחת, גדרי חובתם. כי הרמב״ם לא אמר בספק שנשים ועבדים פטורות בספק. הוא לא היה צריך לומר זאת, אבל הייתי אומר שנשים ועבדים חייבות אפילו בספק. כלומר, הן מחויבות דאורייתא, רק שאין להן את הספק דאורייתא.
קטנים – הערה קצרה
דובר 1: אבל הקטנים, יפה מאוד. זו הנקודה של נשים ועבדים, אתה צודק שבוודאי נשים ועבדים כנראה דאורייתא. אבל קטן, קטנים זה אחרת. הם עדיין לא מחויבים במצוות, הם עדיין לא מחויבים בברכות המצוות, עם ברכות הנהנין, עם מצוות חינוך. הם באמת לא… באיזה שיעור כשהם יכולים לטעום על ברכות אחרות מה הוא כן אמר?
דובר 2: כן. אה, כתוב במקום אחר מביא הוא… איפה כתוב? כשהוא יכול לטעום את הדגן? כתוב על… לא, לא. כתוב על מצה? על ברכות למדנו שה… השיעור הוא שיודעים בו מברכין.
דובר 1: אה, יודעים בו מברכין, כן. הרמב״ם לא מביא זאת כאן?
דובר 2: הוא לא אומר זאת כאן איפשהו? איפשהו? אה, כן, יודעים בו מברכין. הוא הולך להביא זאת. תחכה לו.
הלכה ב – ברכת הזימון
עיקר ענין הזימון
עכשיו הולך הרמב״ם לומר לנו את הלכת ברכת הזימון. אני חושב שאנחנו מפספסים את עיקר ברכת הזימון, כי עיקר ברכת הזימון הוא שהמזמן הוא זה שמברך בקול רם וכל האחרים שומעים. אצלנו בבית נוהגים כך, אני לא יודע למה. אבל בדרך כלל זה נעשה רק כבוד שהוא מזמן, וממילא העולם לא מבין כל כך חזק. אבל הענין של ברכת הזימון, על פי פשוטו היא הלכה שכאשר אחד אוכל לבד, יש לו חיוב והוא צריך לברך לבד. כאשר שני אנשים אוכלים ביחד, נראה מאוחר יותר את ההלכה. כאשר שלושה אנשים אוכלים ביחד, זו כבר סעודה, זו כבר טקס, זה כבר דבר. ממילא צריך לעשות את הברכה בצורה יפה. אז מה? שאחד יזמן את העולם, והוא יהיה שליח ציבור, ויאמר בקול רם וכל אחד יאמר אמן. זה יפה… אני חושב שזה פשוט יפה. זה אסתטי. זה יפה. אחד, כולם שומעים אותו, והוא אומר יפה, והוא מזמן אותם, והם עונים… קודם רבותי, יש מצווה לעבור… כן.
לשון הרמב״ם
אומר הרמב״ם, “שלשה שאכלו פת…” בסדר, “אכלו פת” זה לחם, כמו שלמדנו, “…חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון.” לפני ברכת המזון צריכים לומר… אומר הרמב״ם, הוא נותן את השם “ברכת הזימון”. זה לא שם ומלכות, זה נוסח. “ואיזו היא ברכת הזימון? אם היו שאכלו משלשה ועד עשרה…” מהי הברכה? אומר הוא, יש בזה, תלוי בכמות האנשים שאוכלים. אבל משלושה עד עשרה, פחות משלושה אין זימון. משלושה יש זימון. מה אומרים? “נברך שאכלנו משלו”.
למה דווקא שלושה?
למה שלושה? לכאורה שלושה, כי אחד אומר, ושניים עונים. הם אומרים “נברך”. וזה לא חברותא, זה לא שליח ציבור, זה שני אנשים. אם רוצים לעשות את החילוק של שיעור דחברותא זה האדם השלישי. זה כבר שיעור זימון. אני כל המאזינים, אתם עושים את הזימון. אתם אומרים לי, אנחנו אומרים “נברך”, ואנחנו אומרים הם “נברך”, והם עונים “ברוך”. ובוודאי הם אומרים לנו “נברך”, כי הם גורמים לנו ללמוד את השיעור.
איך עושים את הזימון
אז, “והם עונים אחריו כשאומרים בשלשה, מברך אחד מהם, הוא מתחיל עם ברכת הזימון, ואומר”. הרבי לא אומר “אחד מהם”, כאילו האחרים נשארים עומדים, שליח הציבור. לא, זה רק שלושה אנשים, מחזיקים באמצע שיעור היום, ויש לו שלושה אנשים, יש לו חתן עם בנו, ולאביו יש שני בחורים, מחזיקים שם.
“נברך שאכלנו משלו”. “והכל עונים ברוך שאכלנו משלו”.
הסבר: “ברוך שאכלנו משלו”
“ברוך שאכלנו משלו” – יישר כוח, בורא עולם, שאכלנו משלו. ברוך זה מהולל או מבורך. ברוך זה מהולל. ברוך זה מבורך ביידיש. יישר כוח פירושו תודה. אבל זה גם לא תודה, זה לא הודאה. ברוך זה מבורך. מבורך הוא הקב״ה שאנחנו אוכלים משלו. כי הוא בעל הבית של הענין של אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, לה׳ הארץ ומלואה, ויש לנו זכות ליהנות מזה אחרי ברכה.
דיון: “ובטובו חיינו” – מה הפירוש?
“ובטובו חיינו”. ובטובו חיינו. חיינו או חיינו? הרבי אומר חיינו, הרבי לא מנקד. הרבי אומר שני יודים, אשר חיינו. חיינו זה בלשון הווה, אנחנו חיים. לא, חיינו זה פירושו חיינו. לא ובטובו אנחנו חיים. חיינו חיינו אנחנו? לא, מתכוונים לומר… אני לא יודע, חיינו חיינו. חיינו חיים אנחנו. לא, חיינו זה לשון עבר, ובטובו חיינו, ובטובו אנו חיים. חיינו זה חיינו. לא, אני חושב שחיינו זה לשון עבר. אני חושב שחיינו… נצטרך לשאול את הדוקטור קינד מה פירוש חיינו. הייתי מתרגם חיינו זה קיבלנו חיים מזה, לא שחיינו ועכשיו אנחנו מתים. אני חושב, אני חי ברוך השם עדיין. כך הייתי חושב.
נוסח אשכנז – “רבותי נברך”
נוסח אשכנז שלנו הוסיף, עוד לפני “נברך שאכלנו משלו” הוספנו את “רבותי נברך”. יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא.
מה זה? ביידיש, מה המקור לזה? ההגהות מיימוניות אומרת כאן משהו במקום? אני לא יודע. בסדר, הייתי רוצה שהוא…
פירוש “חיינו” בברכת הזימון
דובר 1: רבים אומרים “חיינו”, ורבים אומרים בלי הנקודה. רבים אומרים שני יודים, אשר חיינו.
מה הפירוש של “חיינו”? “חיינו” זה בלשון הווה, אנחנו חיים.
מה הפירוש של “חיינו”? “חיינו” פירושו חיינו. לא שחיינו. “חיינו” חיינו? לא. “חיינו” חיים אנחנו.
לא, אני חושב ש״חיינו” זה בלשון הווה. אומרים “אני חיים” או “חייני”.
לא, אני חושב ש״חיינו” זה לא שחיינו. אני חושב ש״חיינו” זה שאנחנו מקבלים חיים.
נכון, יש לנו… אני צריך לשאול את הדוקטור שלי.
מה הפירוש “חיינו”? הייתי מתרגם “חיינו” — אנחנו מקבלים חיים ממנו. לא שחיינו ואנחנו עכשיו מתים. אני חושב שאנחנו חיים ברוך השם עדיין. כך הייתי מתרגם.
נוסח אשכנז: “רבותי נברך” — נטילת רשות
דובר 1: נוסח אשכנז שלנו הוסיף, עוד לפני “נברך אלהינו”, הוספנו את “רבותי נברך”. “יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם”.
זה מעניין ביידיש, מה המקור לזה? ההגהות מיימוניות אומרת כאן משהו במקום? אני לא יודע.
בסדר, אבל זה הזימון של הרמב״ם. בוא נראה. ה״נברך” זה בוודאי עיקר הנוסח. זו הברכה.
ה״רבותי נברך” זה מעניין, זה זימון לברכת הזימון. זה ממש הזמנה למה שאומרים עוד לפני ברכת הזימון.
מאיפה זה בא באמת? זה לא חובה. מה המצב של “רבותי”? מאיפה זה בא? אני לא יודע.
דובר 2: אה, הוא מביא כאן מלמטה, המנהג שלנו הוא באמת לעשות את הדבר הזה, ה״יהי שם”.
אה, זה זוהר. זה לא זוהר. לא ברור. יש לזה קשר לזוהר, אבל…
אתה צודק לכאורה, זו רשות על הרשות. זה מזמן ל… כן, זה מעניין.
דיון: למה צריך נטילת רשות לפני ברכת הזימון?
דובר 1: יכול להיות שיש לזה קשר לשאלה, מי נתן לך את הזכות להיות המזמן? ה״רבותי” זה כביכול, אתם מסכימים שאני אהיה המברך?
אה, “רבותי נברך”. והם אומרים, “טוב, יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם”. כן, בוא נברך תמיד.
והוא אומר, “נברך”, הוא מאשר אז שם. אה, אני מסכים, אני מסכים, אני אומר “יישר כוח”.
דובר 2: הספרדים עושים את זה ברור, שהם עושים “הב לן ונברך”. אבל הם מתכוונים לזה, שבאמת, בנוסח, לא צריך להתחבר לברכת הזימון. אלא אדם יכול לקרוא לעצמו.
רבותי, זו סעודת רשות. רבותי, אתם רוצים לברך? זו לשון שאלה. אתם רוצים לברך איתי? אני מוכן כבר לברך. אתם רוצים לשמוע את הברכה שלי?
דובר 1: זה הגיוני מאוד. גם בתפילה, אגב, הגיוני להתערב, כי כל העולם שומע אותו. וזה יכול באמת להעצבן, אם לזה יש קול שמרגיז.
זה לא אומר לסיים את “ארבעה שנכנסו בדעת”, זה לא אומר לסיים את החלק. זה אומר לומר כל הזמן והעולם שומע.
אז גם כאן יש נטילת רשות. אצלנו, שרק מזמנים ומברכים לבד, כל נטילת הרשות היא קצת דבר מעניין. אבל אם אני הולך לברך ולומר איתי… אבל אפילו גם אותו, יש הרבה יותר מקום לנטילת רשות, ולשמוע את כל הברכה שלי ולענות איתי…
דובר 2: זה לא רק על זה. זה שיש לו נוסח רע, וזה מרגיז. או שזה כמו שאומרים, אצל המלאכים מבקשים רשות. זו החרדה לכבוד שמים, לא רק לכבוד האנשים.
דובר 1: אבל זה לא מתאים… זה שני דברים.
דובר 2: אבל זה לא מתאים שאני… אבל לשליח ציבור צריך להיות אדם חשוב, וצריך שיהיה למישהו קול נעים. שניהם צריך…
אפילו אצל השליח ציבור יש ענין של בקשת רשות, ועומדים ולא אומרים לתוך העולם, מי אתה? מי אתה לברך את השם? כל העולם מסכים, שיבקשו ממני? אוקיי.
דובר 1: אז, הספרדים עושים את זה קצת יותר נורמלי, הם אומרים ממש, “הב לן ונברך”, תן לי רשות “הב לן ונברך”, והם נותנים בקול את הרשות, אומרים “שמים”, שמשמעותו שנותנים רשות, והמברך מתחיל “ברשות, נברך”.
הלכה ה — זימון בעשרה עם שם
דובר 1: והיכי דמי, כל העולם, השניים האחרים עונים, “ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, והוא עונה “ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, ואחר כך, מסיים מי שמסיים, המזמן. אומר “ברוך ה׳ אלקינו מלך העולם הזן”, עד שהוא גומר ארבע ברכות, עד שמסיים גם את “הטוב והמטיב”.
אני מתכוון, סליחה, כל ארבע הברכות. כן, כן, כן. גומר, כן. והן עונין, כן, “הטוב והמטיב” לכל, כל ארבע הברכות. והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה. מלבד מה ששומעים, אומרים גם אמן. זה הנוסח אצל שלושה, שלושה עד שבעה.
היו אוכלין עשרה ולמעלה מעשרה, מברכין בשם. אז מוסיפים את שם שמים, שזה כבר דבר יותר חשוב, כי למדנו שכאשר יש עדה אפשר כבר להזכיר שם שמים, יש כבר ענין של תפילה בציבור כביכול. עושים כמו מיני תפילה בציבור.
זה מעניין, כן, ברכת המזון כשיש עשרה זה כזה, יש לזה נוכח מסוים, נקודה מסוימת.
דובר 2: לא, זה כמו דבר שבקדושה. ההבדל הוא רק שאומרים את השם.
דובר 1: לא, ממילא באים הרבה הלכות אם הלכו באמצע… אפשר להמשיך לדבר על זה.
לא, אני אומר, כשחושבים שזה ענין של תפילה בציבור, זה מעין תפילה בציבור, מבינים הלכות כאלה שיבואו אחר כך.
דובר 1: אומר הרמב״ם, המברך אומר, כשיש מעשרה ומעלה, הוא אומר “נברך לאלקינו”, הוא מוסיף “אלקינו”, “שאכלנו משלו”. והעולם עונה גם, “ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, והוא מברך.
אומר הרמב״ם, וכן בבית חתנים, אם זו ברכה ראויה, ברכה רגילה. יש עוד נוסחאות, נראה עוד שהוסיפו… יש עוד נוסחאות, כשנמצאים בבית חתנים.
ונלמד עוד שלאבל הוסיפו איזה הרחמן, ולחתן הוסיפו קצת בברכת המזון, בשבע ברכות.
דובר 2: לא, אתה מדבר על הברכות, לחתן גם הוסיפו, עושים שבע ברכות.
דובר 1: אה, לחתן הוסיפו גם ברכות אחרי הבנטשן. אבל טוב, החתן מקבל גם נוסח מיוחד של ברכת הזימון.
הלכה ו — נוסח בבית חתנים: “שהשמחה במעונו”
הגדרת “בית חתנים”
דובר 1: אז, סעודה בבית חתנים. אומר הוא, מה פירוש בית חתנים? פירוש בית חתנים הוא, אני מתכוון התרגום העברי הוא שהיו בונים מקום לעשות את סעודת החתונה, אוהל. אבל אני מתכוון שהשם כבר נעשה כך. מקום שהוא לכבוד שמחת החתונה.
אומר לנו הרמב״ם, מאימתי נקרא זה סעודה בבית החתונה? “משעת התחילו להתעסק בצורכי חתנות ונישואין”. מאימתי מתחילים להתעסק, להכין… אני מתכוון, הגמרא אומרת כשמתחילים להשרות את השעורים, השעורים לעשות בירה. זו הכנה ארוכה. מדברים כאן לא על הכנה פתאומית, אלא הכנה ארוכה.
“ולאכול עד שלשים יום אחר הנישואין”. מאימתי מתחילים להכין את החתונה עד שלושים יום אחרי החתונה, אם אוכלים שם, ולא אומרים שזה לכבוד החתונה, אבל כשאוכלים בבית חתנים, אז זה…
נוסח הזימון בבית חתנים
דובר 1: “נברך… שהשמחה במעונו”. אומרים כך, “נברך” מוסיפים, “נברך”, נברך את הקב״ה, “שהשמחה במעונו”, שהשמחה היא במעונו של הקדוש ברוך הוא.
אני רק רוצה לומר מה הפירוש, קצת פירוש קשה, לא כמו שתמיד הסברתי.
דיון: פירוש “שהשמחה במעונו”
דובר 1: “שהשמחה במעונו” — תמיד חשבתי שזה לומר מה שאמרתי. אני מתכוון הפשט הפשוט, הפשט הטוב ביותר הוא, שזה מקום שמח, שהוא בית חתנים, עסוקים בשמחת חתנים, מברכים, זוכרים כל הזמן שעיקר השמחה היא אצל הקב״ה.
אנחנו יכולים להיות בעלי מידת השמחה, אבל “עוז וחדוה במקומו”, או מידת השמחה, אני לא יודע מה זה אומר, שהמידות שיש לנו רומזות כנגד הספירות של הקב״ה, או מה שזה לא יהיה, ש…
דובר 2: לא, כי “שהשמחה במעוני” או “שהשמחה במעונו” של הקב״ה? אנחנו נמצאים כאן באולם.
דובר 1: לא, “שהשמחה שלנו” היא מה״שמחה שבמעונו”, או היא ה״שמחה שבמעונו”.
הנקודה היא לא לומר… “שהשמחה במעונו” היא לשון קשה, כי היו יכולים להודות לקב״ה על נתינת שמחה במעוננו. לא אומרים את זה. אומרים, “במעונו”.
שמע את הפשט שלי. אנחנו נמצאים כאן בשמחה, ומזכירים את הקב״ה שהשמחה האמיתית היא אצלו, “במעונו”, לא “במעוננו”.
דובר 2: הפשט האחר הוא ש״במעונו” — עומד בספרים ממש “במעונו”, לא “במעוננו”. או שהוא אמר שמי שחיבר את ברכת הזימון לא היה כל כך מקפיד על עברית, הוא כתב “חיינו” במקום “חיינו”.
דובר 1: לא. דרך יפה לומר, כמו שאומרים במקומות אחרים, “אשר ברא ששון ושמחה”.
הקב״ה נותן שמחה. כמו “גליא הכורת דינא”. “אשר ברא ששון ושמחה”. שמחה היא שלו.
דרך אחת לומר שדברים הם שלו היא כשכתוב “עוז וחדוה במקומו”. אבל כשאנחנו שמחים זה כל כך פיקי. זה לא קל עם אפרט. הקב״ה ברא את כוח השמחה.
דובר 2: טוב מאוד. שמחה היא בריאה של הקב״ה. אחד הדברים שהוא עשה. זה לא שייך למעונה. הקב״ה נותן לנו קצת מזה. אפילו לא צריך לומר כך.
זו דרך לומר, “במעונו” היא דרך לדרוש פסוקים הרבה פעמים. “להודות ולהלל לפניו”. אפשר לומר שפירוש אחד הוא כמו, אצל הקב״ה מתנהגים בהודו והלל. אבל דרך נוספת לפרש במקומות אחרים שכתוב דברים כאלה, פירושו הקדמה כזו.
זו דרך יפה לומר ש״שהוא בעל הדבר”, הוא עשה את זה, זה בהודו. מה פירוש במעונו? זה בשלו? אני לא יודע בדיוק מה פירוש מעונה.
דובר 1: “מעון אלקים קדם”, שם שהקב״ה נמצא. “מעונה אלקים קדם”, כל העולם הוא מעונו של הקב״ה. זו דרשה כזו לומר בסוף חתונה, כשרוצים להוריד את הרוחות.
דובר 2: או כי הקב״ה עשה שמחה.
דובר 1: לא, הוא אומר הפשט האחר הוא כי כשכתוב בגמרא “עשרה ברא”, “עשרה ברא”, “עשרה ברא”, שמחה, יוצא שהחתן מקבל עכשיו שמחה.
כל פעם, איך הולך הענין של הזכרת “מענה”, “זמן”, “חדוה”? מדברים כל פעם, משבחים את הקב״ה על המידה, על הפעולה שהוא עושה עכשיו.
מה עושה הקב״ה עכשיו? הוא משמח. כדי שהתפילה תהיה רלוונטית, תהיה מעניינא דיומא.
האמת היא שהרעיון של חתונה הקב״ה עשה. הקב״ה הוא מחבר. הקב״ה עשה שגברים ונשים יפגשו זה את זה ויעשו שמחה. אז אנחנו נמצאים כאן כל המחותנים באולם של הקב״ה. הקב״ה עשה גברים ועשה נשים ועשה שמחה.
סעודות מחמת הנישואין
דובר 1: אומר הוא הלאה, “וכן סדר השמחה אחר הנישואין, מתחיל באשר הוא יצר, שכבר אמרת במעונו ישמחו”. אם בבית החתנים יש סעודה, אומרים “אלקינו מי שאכלנו משלו”, וכך עונים “ברוך אלקינו מי שאכלנו משלו”.
והרב חיים, למדנו, בבית חתנים עושים מצורכי נישואין עד 30 יום. אבל זה כשזה לא לכבוד הנישואין, אלא זה סתם בית חתנים.
אבל כל סעודות שעושים אחר הנישואין, מחמת הנישואין, עושים שבע ברכות, או הזוג החדש הולך לסבתא שלהם ועושים גדול לכבוד החדשים, ה-newlywed, עד שנים עשר חודש.
סעודות לכבוד חתן וכלה – עד מתי אומרים שהשמחה במעונו
אומר הרמב״ם, ולמדנו, בבית חתנים עושים מצורכי נישואין עד שלושים יום. אבל זה כשזה לא לכבוד הנישואין, אלא זה סתם בבית חתנים. אבל כל סעודה שעושים אחר הנישואין מחמת הנישואין, עושים שבע ברכות, או הזוג החדש הולך לסבתא שלהם ועושים גדול לכבוד החדשים, ה-newlywed, עד שנים עשר חודש, עד שנה אפשר לעשות שהשמחה במעונו.
המנהג היום – לא יותר משנה
טוב מאוד. אני מתכוון שזה לא מקובל שזה אצלנו לעשות יותר משנה. ראיתי שאנשים מתנהגים כך, וכך כתוב בשולחן ערוך, שמה פירושו, ערב כל שמחה ויין, אבל לא מעון אלא בשעת משתה.
אה, זה היה כמו ר׳ יונה מנוחה, הם היו יהודים שבורים. אבל מי ששבור, הוא מדוכא, מי שעצוב, כשזוג בא, הוא מתחיל לחשוב כמה עלתה לו החתונה, הוא לא יעשה. מי שכן מרוצה, הוא כן יאמר.
דיון: סברא הפוכה – “fake it until you make it”
דובר 1: הייתי אומר להיפך, מי שמרוצה, אין הבדל מה אתה אומר, אבל מי שעצוב, fake it until you make it, אמור שהשמחה במעונו, אתה נלחם עם עצמך, אבל תהיה בשמחה.
דובר 2: אבל השולחן ערוך לא אומר כך למי שכבר שמח. לא, הוא אומר שמאחר שערב כל שמחה, פירוש שלא מתנהגים לומר שהשמחה במעונו. נו נו, אני הולך שיצטרכו לענות. יש לנו ענין עכשיו להתווכח עם השולחן ערוך.
סעודות אחר הנישואין – חיוב זימון
אומר הרמב״ם הלאה, וכן סעודות שעושין אותן אחר הנישואין מחמת הזמן, כן, הכל חייבין בברכת הזימון.
למה הוא אומר את זה כאן? אולי יש בגמרא איזו הווה אמינא שמסיבות מסוימות לא יהיה להם זימון או משהו.
כהן וישראל שאכלו כאחד – תרומה וחולין
אומר הרמב״ם, כהן וישראלי שאכלו כאחד, אפילו שני אנשים אכלו שתי קטגוריות של אוכל, הכהן והישראלי אכלו ביחד, והם אכלו תרומה וחולין. תאמר שזה כמו שני מיני סעודות, כי הם אכלו שני מיני דברים שונים. שבריסקר היה אומר שזה שני דינים שונים, הוא אוכל קודש והוא אוכל סתם היז ברקפסט. כן, חייבין בזימון, כי הם אוכלים ביחד.
למה לא? ההבדל בין כהן וישראל ומודר הנאה
למה לא? תחשוב. הוא אומר שרב קדוש כאן, אני כבר יודע למה הוא אומר את זה, שזה הולך לך אחורה. היהודי אסור לאכול תרומה, אבל הכהן מותר לאכול חולין, אז הם אוכלים עדיין הכל ביחד. דווקא לכהן יש את הדבר שלו שאתה לא יכול לאכול. אוקיי. לא מבין.
אה, הוא אומר שלמשל יש הלכה עם מודר הנאה שאוכלים אחד ליד השני לא אפשר לומר, כי הם לא אוכלים ביחד. למה? הוא אסור לאכול מהאוכל שלו. זה לא נקרא אוכלים ביחד. כאן, אף על פי שכל אחד אוכל את שלו, אבל זה יכול להיקרא סעודה כמו שאוכלים ביחד. זה אומרת הגמרא. הגמרא אומרת את זה. הגמרא אומרת את זה. כהן, הזר לא יכול לאכול עם הכהן, אבל הכהן כן יכול לאכול איתו. אה, ממילא זה נקרא כמו סעודה אחת. טוב מאוד.
נפקא מינה: פת עכו״ם, קלויזנבורג וסאטמר
נשים. אה, טוב לדעת. זה אומר למשל ש… אני רואה שהגהות מיימוניות למשל חושב מהרהר על אם אחד אוכל פת עכו״ם, אחד מקפיד על פת עכו״ם והשניים האחרים לא מקפידים על פת עכו״ם האם הם יכולים להיות מזומנים ביחד, כי… שומע? כן, אבל אני רואה שזה לא שלנו. אבל אני חושב, מה קורה כשיש מצב כזה שהוא יכול לאכול ממנו, אבל הוא לא יכול? פירוש, קלויזנבורגר וסאטמרער מותר לאכול מהשחיטה של קלויזנבורג, או מהביצים של קלויזנבורג… כל עוד יש דרך שזה יהיה סעודה אחת, חייבים בזימון.
נשים, עבדים, וקטנים – חיוב זימון
הולכים הלאה. נשים, עבדים, וקטנים גם חייבין בזימון כחייבין בברכת המזון. בדיוק כמו שהם חייבים בברכת המזון, הם גם חייבים בזימון. זה אומר, שאם יש… יש טעות טובה שאנשים חושבים הרבה פעמים ששבת בסעודה זה דבר גברי, אבל נשים צריכות גם לענות ולהיות חלק מברכת הזימון.
אין מזמנין עליהם – אבל מזמנין לעצמן
אומר הרמב״ם שהוא יותר מסביר מהו הזימון של נשים, עבדים, וקטנים? הוא אומר שנשים, עבדים, וקטנים אין מזמנין עליהם. זה אומר, אם יש איש אחד עם שתי נשים או להיפך, או עבד קטן, לא אפשר להשתמש בהם לשלושה, לא אפשר לזמן בגללם, אבל מזמנין לעצמן. זה אומר, אבל ביניהם, שלוש נשים אוכלות ביחד או שלושה קטנים אוכלים ביחד, הם יכולים לעשות ברכת הזימון. זה הסיין. הם צריכים לעשות ברכת הזימון. יש סיין, הם צריכים לעשות ברכת הזימון.
זה אומר כך, לשון השולחן ערוך “חייבות בזימון” פירושו כך, פירושו שהן צריכות, שכשיש שלושה גברים והן, שהן יהיו שם וגם ישמעו את בעל המזמן ויצאו את הבנטשן איתו וכן הלאה, שהן יהיו חלק מזה. אם הן שלוש נשים, שיעשו כראוי זימון, שאישה אחת תהיה המזמנת. אבל אם יש רק שלושה מגברים ונשים, לא יעשו, לא אפשר לעשות ברכת הזימון.
למה לא אפשר לערב? ספק חיוב דאורייתא
פשוט שהסיבה היא אותו דבר שלמדנו קודם, כי החיוב של נשים בזימון הוא ספק, כולי עלמא החיוב הוא לא אותו דבר כמו אנשים, ולא אפשר לצרף שתי רמות חיובים. אתה לא יכול להשתמש ביוצא חיוב דאורייתא, יוצא חיוב דאורייתא עם ספק חיוב דאורייתא, לא אפשר להוציא, לא אפשר להשתמש בזימון, כביכול אתה משתמש בה להשלים את הזימון שלך. זה אתה לא יכול לעשות.
דיון: נשים עם קטנים? עבדים עם קטנים?
דובר 1: זה קצת מעניין, בברכת הזימון עצמה זה בטוח דרבנן. אני מתכוון, נשים עם קטנים ביחד זו בעיה?
דובר 2: לא, כל שכן.
דובר 1: אני מתכוון, העבדים עושים את הבעיה.
דובר 2: ובארץ לא יזמנו בשם. למה לא יאמרו בשם? אה, פשוט, כי מניין, דבר שבקדושה, לא, הדין של עשרה נעשה דבר שבקדושה, קביעות ל… אבל למה לא יכול להיות נשים עם קטנים? מה הבעיה? אני מתכוון, ברצינות, לא אפשר לסמוך על נשים עם קטנים? אני מבין, העבדים, הם אלה שהולכים כאן לעשות את הבעיה, כי הם לא היהודים הכי טובים.
דובר 1: הוא מתכוון כך, העבדים עם הקטנים. עבדים עם קטנים או עבדים עם נשים? אם עבדים…
דובר 2: האמת היא פשוטה. לא צריך להכניס. לא, הנקודה היא מה שהוא אומר כאן היא ששלושה קטנים לבדם יכולים לעשות זימון, שלושה עבדים לבדם יכולים לעשות זימון, שלוש נשים לבדן יכולות לעשות זימון. לא תערובת של נשים, עבדים, קטנים ביחד שהם לא יעשו שום זימון. הם לא יאכלו ביחד בכלל בינתיים, זה מה שהוא מתכוון לומר, נכון? זה כל העניין.
אנדרוגינוס – מזמנין עליו מינו
אוקיי, אנדרוגינוס. מה הטעם שלי? האנדרוגינוס, מה הוא? ספק זכר, ספק זכר ספק נקבה. אז מה איתו? כן? אנדרוגינוס. זה מעניין שהרמב״ם מביא כאן שוב אנדרוגינוס. זה מובא כמו בברכות, קריאת שמע. זה מעניין, בכל הלכה צריך לדעת מהו אנדרוגינוס. לא, אתה כבר יודע שאנדרוגינוס… תראה מה הולך כאן.
כן, אנדרוגינוס מזמנין עליו מינו, הוא יכול לזמן על מינו, כי כל מי שהם מינו הם… יש להם גם דין זכר, שניהם… לא דין זכר. איזה דין שהוא, אנחנו לא יודעים. איזה ספק שזה, הוא צריך גם לעשות מזמן על זכר כשהוא יכול.
כי אחד מזמן, אבל הוא לא יכול לזמן לא לנשים ולא לאנשים. רש״י הוא ספק. כן, לא לנשים, אף על פי ששלוש נשים יכולות, כי אולי הוא איש, שהוא לא יכול להצטרף עם נשים. לא עם שתי נשים, כי הוא אנדרוגינוס, אז אולי הוא אישה, נכון?
טומטום – אין מזמנין כלל
טומטום אחד מזמן כלל? למה לא? כי כל טומטום הוא אחר. טומטום זו לא אותה בעיה כל טומטום. כי כל טומטום יכול להיות שהוא זכר או נקבה. זה יתגלה מחר. אז זה לא פשט שכל טומטום הוא אותו דבר, לכל מה שההלכה היא בטומטום, כל הטומטומים כבר אותו טומטום. לא, כל טומטום הוא טומטום נוסף, מבין? זה לא אותו דבר.
קטן היודע למי מברכין – מזמנין עליו
קטן, אומר הרמב״ם הלאה. אז קודם למדנו, לכאורה זה חילוק בתוספות למדנו. למדנו… צריך לחנך קטן, אומר הרמב״ם, באיזה גיל? למדנו שקטן לא אפשר לזמן לבדו. עכשיו נלמד שיש כן קטן שאפשר כן לזמן עליו. מסכים? קטן היודע למי מברכין.
דיון: חילוק בין חינוך ברכות וחינוך זימון
תרגום לעברית
דובר 1: אבל למה הוא לא אומר על עצם המצווה של ברכה סתירה עם ה״למי מברכין”? אין זו סתירה עם הזימון. נכון. יכול להיות ש… יכול להיות… אהה, אין בעיה. מה יקרה? הוא יבכה? שיבכה.
דובר 2: יכול להיות, בדיוק, יכול להיות ש… יש בזה נוגע. אז אל יסמכו עליו, שהברכה שלו לא נחשבת כברכת המזון, כך שאפשר יהיה לצרף אותו עם ה״למי מברכין” לזימון. יכול להיות, בדיוק, יכול להיות שלעניין חינוך זה… מלמדים אותו, מחנכים אותו כך. למעשה, מלמדים ילדים קטנים מאוד לברך ברכות, ולא ממתינים עד שידעו למי מברכין. ויכול להיות שזה נכון. כן, יכול להיות שזה נכון. אם הדיוק שאנו עושים עכשיו נכון, אז זה נכון. החילוק של יודע למי מברכין הוא רק, מזמנין, אי אפשר לספור אותו. הברכה שלו אינה ברכה אמיתית, כי הוא לא יודע מה הוא אומר.
דובר 1: אני יכול לחשוב שהאבות יודעים למי מברכין? אני מתכוון, מרא דהאי פיתא, מי שדואג לעולם.
דובר 2: אוקיי.
אפילו בן שבע בן שמונה – מצטרף למנין שלושה ועשרה
קטן היודע למי מברכין, מזמנין עליו. האם אפשר כבר להשתמש בו לזימון, סתם בחבורה של קטנים? כן? לא, אפילו של גדולים. של קטנים בוודאי.
זה למדנו עכשיו, כן? הוא מצטרף, אומר הרמ״א. ואף על פי, כן, אומר הרמ״א, הוא מצטרף. אה, כלומר, מה שלמדנו “קטנים אין מזמנין עליהם”, זה ילדים קטנים ממש. קטן היודע למי מברכין אפשר כבר כן לזמן עליו. אפילו הוא בן שבע או בן שמונה, כי הוא עדיין קטן, שבע או שמונה. כלומר שיודע למי מברכין פירושו ילד חכם מאוד, לא ילד בן ארבע שכבר יכול גם לתרגם את הברכה. לא, בוודאי, בוודאי לא פירושו יודע למי מברכין. הרמב״ם אומר אפילו הוא בן שבע בן שמונה. יכול להיות שהוא צריך להיות בדרך כלל שתים עשרה. יש לו הבנה קטנה של למי מברכין, אבל הוא כבר יכול להיות לו איזו הבנה. הוא מצטרף בין למנין שלושה בין למנין עשרה לזמן עליו. הוא יכול גם להיות חלק מה… כלומר, אף על פי שבדברים אחרים למדנו, לדברים שבקדושה צריך להיות שתים עשרה, לגבי זימון שלוש עשרה. לגבי ברכת המזון סומכים עלינו כבר בבן שבע בן שמונה.
שיטת הרמב״ם vs. שיטת הרמ״א
יפה מאוד. זו שיטת הרמב״ם, כפי שכך עומד פשוטו בגמרא, שקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. כך פוסק אכן הרמב״ם. הרמ״א פוסק אחרת, הוא פוסק שממתינים כן עד שלוש עשרה שנה, לא ראינו עדיין שסופרים את הילדים. אם מישהו נוהג כמנהגי המחבר או מנהגי הרמב״ם, בוודאי שהוא יכול לספור את הקטנים היודעים למי מברכין. אפשר לומר שהסיבה שלא נוהגים כך היא משום שאף אחד אינו יודע למי מברכין. או שגדול הוא המחויב, יש לו משהו. או שהרמב״ם, הרמב״ם מנסה להקים ברכת זימון של קטנים שיודעים למי מברכין. לא כולם סוברים שאפשר להקים זאת. אבל הוא הולך אחר הגמרא. הפשט של הגמרא הוא כמו הרמב״ם.
נכרי – אין מזמנין עליו
אומר הרמב״ם הלאה, והנכרי אין מזמנין עליו. נכרי אי אפשר לצרף אותו. אף על פי שלמדנו קודם שעל ברכת גוי לא עונים אמן. למדנו שתרצה לטעון שכאשר הוא שומע את כל הברכה יכול כן, גוי רשאי לברך, אבל האם אפשר לזמן? אנחנו איתו לא הולכים ביחד. לא, הוא רשאי לברך. זה הרי החידוש. לא זה אמרתי לך, אלא עוד דבר. אומר הרמב״ם שמישהו…
הלכה: אין נכרי מצטרף עמהן
הוא מסכים עם הגמרא, הפשט הוא גמרא כמו הרמב״ם.
אומר הרמב״ם הלאה, “ואין נכרי מצטרף עמהן”. נכרי אי אפשר לצרף אותו. אף על פי שלמדנו קודם שעל ברכת גוי לא עונים אמן, למדנו שכאן תטען שכאשר שומעים את כל הברכה אפשר… כן, גוי רשאי לברך, אבל האם אפשר להצטרף? אנחנו איתו לא הולכים ביחד. אני יכול לברך, והוא רשאי לברך. זה הרי החידוש, לא שנאמר שנכרי הוא אין… כן, אומר הרמב״ם הלאה, “אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ומעלה”. המזמנים צריכים לאכול ביחד שיעור כזית פת ומעלה.
הלכה: שבעה שאכלו פת — צירוף עם אוכלי ירק ל״אלוקינו”
אומר הרמב״ם הלאה, “שבעה שאכלו פת”. אז, עיקר ההלכה היא שכל היהודים, כל שלושת האנשים או כל עשרת האנשים אם רוצים לומר אלוקינו, שכולם יאכלו כזית פת. אם כולם אכלו כזית, זה לכולי עלמא. אבל קורה לפעמים שעל פי רוב שבעה אנשים אכלו פת, ועוד שלושה לא אכלו פת. יש עשרה אנשים, אבל לא כל עשרה אכלו פת, אלא שבעה. שלושה רק אכלו משהו, הם היו חלק מהסעודה, הם אכלו אבל הם לא אכלו את הפת. האם הם יכולים להצטרף לשבעה ולברך בשם? האם הם יכולים לברך בשם? יש מנין. אבל אומר הרמב״ם, מי שיברך צריך להיות מאוכלי הפת, כי מי שלא אכל אינו מחויב מספיק להתמסר, הוא לא יכול לומר כראוי את ברכת המזון.
אומר הרמב״ם, זה רק כאשר יש שבעה שלמים שאכלו פת. אבל “ששה שאכלו פת וארבעה ירק, אין מצטרפין”. שישה אכלו פת וארבעה… צריך להיות יותר מרוב. שישה זה אכן רוב כנגד ארבעה, אבל צריך להיות מעבר למספר, נקרא, אומרים הפוסקים. צריך להיות רוב חזק יותר של שניים יותר. אז “ששה שאכלו פת וארבעה ירק, אין מצטרפין, עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר”. אה, רוב הניכר נקרא. “עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר”, של שניים יותר.
מעשה: התורת צבי והשבעה אוכלים
זקננו התורת צבי אמר שמברכים כאשר יש שבעה אוכלים, ובתפילין מספיק שישה מתפללים. למה לא לתפוס עוד אוכל אחד? צריך להתמקד. איך אפשר לכבד יהודי? עוד יהודי. הוא לקח את בנו בסעודה.
אה, כן, כן. עוד יהודי היה אוכל, סתם בלי שום קשר. כן, זה עניין גדול.
הלכה: שניים שאכלו וגמרו — צירוף עם שלישי
אומר הרמ״א הלאה, “שנים שאכלו וגמרו מלאכול”, שני אנשים אכלו והם כבר סיימו. אבל על שלושה אי אפשר לומר ששני אנשים אכלו כזית והשלישי לא אכל. צריך לפחות להיות שלושה אנשים שאכלו. מבין את ההלכה? ההלכה עובדת רק למנין, זה לא עובד לשלושה שצריך. למה? כי אין לו כאן שניים שמבקשים ממנו לברך עבורם. הוא חייב לומר “הבו נברך”, הוא חייב לומר “ברשות”. אין כאן כל עניין של זימון.
עכשיו יש עוד דרך איך אפשר לעשות זימון. מה אם שני אנשים אכלו וגמרו מלאכול, ושלישי בא להצטרף אליהם בסוף, כשהם כבר סיימו לאכול, והוא בא לשולחן הרבי. “אם יכולין לאכול עמו כל שהוא”, אם השניים אוכלים עוד משהו, “מצטרפין”, אבל אם הם לא אוכלים איתו את הפת.
דיון: מה פירוש “יכולין”?
דובר 1: מה פירוש “יכולין”? מה נכנס “יכולין” אם הם לא אוכלים?
דובר 2: אה, לא, “אילו היו מביאין להם, היו יכולין”.
דובר 1: אה, ולמעשה הם לא צריכים?
דובר 2: כלומר, אם הם עדיין לא סיימו את הסעודה ברמה כזו שהם כבר לא יכולים לאכול יותר כלום, הם עדיין מסוגלים לאכול, פירושו שזה עדיין יכול להיקרא כמו קצת ציבור אחד.
דובר 1: ואז הם צריכים לאכול או לא צריכים לאכול?
דובר 2: לא אה, לא, “יכולין לאכול עמו”, הם בכלל לא צריכים לאכול. צריך עדיין להיות סוג של “יכולין”.
דובר 1: אבל איך הולכים עכשיו להעריך אם אני מלא? אדם הוא אף פעם לא, אדם תמיד יכול לדחוף עוד חתיכה, איזה חלה.
דובר 2: לא, חתיכה כן, אבל לא…
דובר 1: אה, אפילו משהו.
דובר 2: לא, לא משהו. משהו, הוא לא מלא לגמרי ו… איך הולך אדם להעריך? זו הלכה מעניינת.
דובר 1: אה… יכולין. היינו על המסלול ש״יכולין” צריך להוכיח, לאכול משהו. מוכיח משהו, “יכולין”.
דובר 2: לא, זה דין שהסעודה עדיין לא הסתיימה. פירושו שהם לא ויתרו לגמרי על האכילה.
דובר 1: פירושו אם הם… כן, לכאורה המילה היא… אני מתכוון כך. אדם שיושב בסעודה, לפעמים מגיע עוד אחד, ויושבים קצת.
דובר 2: אולי כל עוד עדיין לא הגיע הקינוח. אבל אם הם כבר סיימו לגמרי, אולי זו המילה. אבל זה תלוי ב״יכולין”. גם אני חשבתי ש״יכולין” פירושו שצריך לעשות.
דובר 1: אוקיי.
דובר 2: אני מבין שהשולחן ערוך היה יכול לומר…
דובר 1: לא, “אף על פי שלא אכלו”.
דובר 2: כן, לכאורה המילה היא… אולי השם השני, כך נוכל לומר. הם צריכים או… אם הם סיימו את הסעודה, אחד יכול עוד, סיימו, אפילו אם הם הולכים לשבת שוב לאכול, אבל הם צריכים לעשות עוד ברכה. הם לא אותה סעודה שלו. בכלל, אם הם עדיין לא סיימו, ונותנים להם לאכול איתו משהו חתיכה, אז כאן עומד… צריך גמרו מלאכול. גמרו זה ברמה. אבל… משהו כך צריך לומר. גמרו מלאכול, מתאים. לא אוכלים איתו מתאים. אם אוכלים איתו מתאים, אם אוכלים איתו מתאים בוודאי… כך, האדם בא עכשיו והוא אומר, אה, בוא, בואו נעשה לו בשבילי שנזמן ביחד. אם אתם יכולים להיות כמו להיות שכנים, אם אתם הולכים לאכול איתו קצת, אז זה נקרא סעודה אחת. אני יודע כבר יכולה לכם פירושו יכולה, אבל זה לא חייב להיות. לא זה חייב להיות, אבל יכולה יחדיו לא גם זה יכולה שלכם. כמו שהאדם השלישי בא עכשיו והוא אוכל, אבל הם כבר סיימו את הסעודה שלהם. אומר הרמב״ם, יש לי עצה, תדע ברכת המזון? לא, לא, אני אומר שזה גם לא מסכים, כי הרמב״ם היה קצת אוכלים אז יכול ומצטרפים. היכולים זה גם יכול לעשות זה נהיה חיוב שזה חיוב ברכת המזון. לא שאריות חיוב. אני רוצה זה תנאי שאם הם מתחילים סעודה חדשה, זה לא מעניין. אם הם מתחילים סעודה חדשה, אני רואה זאת. אבל אם הם אוכלים רק חתיכה שהם יכולים לא, זה לא עוזר! צריך לראות שיכלו, או לא שזה הפסיק.
דובר 1: אוקיי. אני שומע, גם זה יכולין ולא. אני אומר אם הם לא יכולים והם, וגם מכוונים להתחיל. היכולים פירושו שהם ממשיכים, ויכולים לא פירושו שהם יכולים לאכול את הדבר.
דובר 2: לא, אני אומר שהרמב״ם לא מה שפירושו יוצא לסעודה חדשה? זה לא פירושו שהוא יכול לאכול, זה פירושו שזה כבר הסעודה, הוא עשה ברכה חדשה. אבל יכול להיות רק שאוכלים יוגורט, זה מספיק עם זה, כי למעשה השלושה אכלו ביחד פת.
דובר 1: לא פת. אם אוכלים פת לא מתחילה השאלה. השאלה היא רק כאשר הם אוכלים משהו אחר. אם שלושה אנשים אוכלים ביחד פת, מה אכפת לי? הם צריכים לעשות עוד ברכה. אבל השולחן ערוך לא בא לברכה. זה חלק מסעודה, כמו שלמדנו קודם שהכל פטור בגלל הפת.
דובר 2: שוב, רק אם הם יכולים. אם הם לא יכולים, הסעודה לא הסתיימה.
דובר 1: כן. יפה מאוד.
הלכה: חכם גדול שבמסובין הוא שיברך
מי מהאנשים מברך? דיברנו על זה קודם, שצריך רשות. חכם גדול שבמסובין הוא שיברך לכולם, ואף הוא לא יברך אלא לאחר, אפילו הוא אומר אחריהם. כלומר, השלישי הוא חכם. עכשיו לא רק שהוא מצטרף אותו אם אפשר, אלא הוא גם צריך, הוא מברך גם עבורם.
דיון: למה הרמב״ם לא מזכיר כהן?
זה מעניין, כי הרמב״ם לא אומר זאת כאן לגבי כהן.
דובר 1: אמרת ב… איך הוא אמר ב… לכבד כהן.
דובר 2: הוא לא אמר. הוא לא אמר. אפילו ב… אפילו בעליות.
דובר 1: כן, אתה מתכוון בקריאת התורה. בקריאת התורה כתוב… נוהגים לכבד כהן. אבל מה זה נכנס כאן? למה לא לכבד את הכהן? למה יש עניין של כבוד? למה צריך לתת לו?
דובר 2: הרמב״ם סובר באמת שכמו שהכהן עולה ראשון. אה, הרמב״ם סובר באמת שהחכם גדול עולה ראשון, אפילו בעליות. למדנו זאת דרך אגב. וגם זה מאוד שונה, כי כאן מדברים רק על מי שהולך לברך. יש דבר כזה שצריך לכבד כהן, אבל עם… איך זה נקרא? יש גמרא על זה שצריך לכבד כהן. אבל אני אומר שזה לא הגיוני. כהן, כל פעם כהן יהיה שליח ציבור? מה זה קשור? עושים שלוש עליות, נותנים לכהן את הראשונה. או שלושה קוראים, כמו שהרמב״ם קורא לזה.
הלכה: שלושה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק
אוקיי, עכשיו הולכים ללמוד, מה? שמכיוון שיש חיוב זימון, ופשוט, חלק מהחיוב הוא שאסור להתפצל. ברגע שהחכמים תיקנו את הברכה, צריך לעשות אותה. שלושה לא יוצאים מזה. ותוודא שיש לך שלושה כשאתה יכול. זה מעניין, כי עד עכשיו לא היה לנו את זה. עד עכשיו זה היה כמו שאדם אוכל, ואחרי האכילה צריך להודות לקב״ה. כאן הוא מוסיף שיש חיוב לאכול כדי לזמן. יש חיוב לזמן ביחד. שברגע שיש שלושה אנשים אסור לבטל את הזימון.
הרמב״ם אומר “שלושה שאכלו כאחד אין רשאין לחלוק”, הם אסורים להתפצל וללכת כל אחד לדרכו ולברך בנפרד. כלומר שאין להם זכות, הם לא רשאים להתפצל ולסיים לאכול בנפרד ולברך בנפרד. זה אומר שהם אסורים לברך בנפרד. כלומר, למעשה איך אנשים נוהגים היום שהם מברכים בנפרד אפילו כשמזמנים, אם הרמב״ם צודק, אסור לעשות זאת לפי ההלכה.
ברגע שהם עושים ברכת הזימון, אז אתה יכול לברך בנפרד. בוא נאמר בבירור: אם זימון פירושו שאחד מברך עבור כולם, מוסיפים גם את ההזמנה, אבל אם זה הפירוש, ואתה מברך בנפרד, אתה סובר שיש לך סיבה כי אתה שכנעת את עצמך שצריך לכוון כשהשני מברך, ואי אפשר לכוון כי אנשים לא שמים לב, ואנחנו לא מחויבים לחשוב איך זה עובד – כך אומרים האחרונים של היום – אז אתה עובר על ההלכה, אתה אומר שיש לך סיבה, אבל אתה עובר. אלא אם כן אתה אומר שלא, לא נכון הדיוק שהם אומרים, למדנו ברמב״ם שעיקר זימון הוא שאחד מברך. זה שני דברים.
לא, בטוח שהרמב״ם הוא אחד מברך. אבל “אין רשאין לחלוק”, לא פירושו שאפשר לפספס את “ברוך אלוקינו שאכלנו משלו”, החלק הנוסף של הברכה. אבל אחר כך, זה לא פחות כשכל אחד… בוודאי זה פחות. זה שאחד מברך עבור אחר זה יותר קל לעשות לעולם. לא, זה לא יותר קל לעשות, זה שאלה של כבוד בוודאי. זה לא הכבוד העניין. כמו תפילה בציבור, כמו כל דבר. מבין מה אני אומר לך? זה לא דבר. אנחנו לא אומרים שבשמונה עשרה, תפילת עמידה, למדנו שהרמב״ם אמר שתפילת החזן היא רק להוציא את מי שאינו בקי. אבל לא כתוב כאן הדבר של מי שאינו בקי. ברכת המזון היא אפילו מי שהוא בקי.
“ואסור למעלה מעשרה לחלוק עד שיהיה כל אחד ואחד מזמן לעצמו”. כלומר, אם יש היתר לא לשמוע ברכת המזון מהמזמן… זה בוודאי באין ברירה. אתה אומר אין לי חשק להיות, כי יש לי קצת עצבים שאני לא אשמע. או שאתה אומר שלא מסכים עם ההלכה, בכלל לא מסכים עם הדבר שזה איך לעשות.
הלכה ה (המשך) — דינים של התפצלות חבורות
כך ההלכה.
מעשרה ולמעלה, אחד כבר חולק. ההיתר היחיד לא לשמוע ברכת המזון מהמזמן הוא או באין ברירה, אתה אומר אני לא יכול לצאת כי יש לי עצבים כאלה שאני לא אשמע, או שאתה אומר שאתה לא מסכים עם ההלכה, אתה בכלל לא מסכים עם הדבר שזה הזימון. אוקיי, יכול להיות.
תרגום לעברית
וכן ארבעה וחמישה אינם רשאים להתחלק באופן שלא יישאר זימון. ששה יש להם לחלוק, אבל עשרה יכולים להתחלק לשניים ולעשות שתי ברכות הזימון. אבל עשרה, עד עשרה, אינם רשאים להתחלק יותר, כי יפסידו את הזימון עם הזכרת שם שמים.
עד שיעשו יכולים להתחלק לשני חלקים. כל זמן שכל חלק וחלק תהיה ברכת זימון לכל חלק וחלק, וזימון הכל שוה, שיהיה להם לכולם אותו סוג ברכת הזימון. הוא אומר שכאשר יש שלושה עשר, לא יתחלקו שלושה נוספים, כי למעשה השלושה יפסידו, הם ירדו בדרגה, לא תהיה להם הזכרת השם.
הלכה ו — שלשה שבאו משלש חבורות
מה הוא אומר הלאה? שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה, שלושה אנשים באו עכשיו משלוש חבורות אחרות, ואצלם בבית היה זימון, אז אז הם אינם רשאים. למה? הם כבר נתחייבו בזימון. הם כבר אכלו בזימון. אף על פי שעכשיו כשהם נפגשו שלושה, אולי לא היו מתיישבים סתם ביחד אולי בקלות, אבל עכשיו הם חייבים כן, כי הם כבר נתחייבו בזימון. עכשיו כשהוא בא למקום חדש, הוא צריך לצאת את הזימון שלו מקודם. הקודם היה עוול, כן.
מה אמרת קודם, אחד רשאי לחלוק? אולי הוא מתכוון לומר משלושה ויותר, הוא בא מחבורה של ארבעה, או מחבורה של חמישה, והארבעה הלכו. אולי.
ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהם בחבורה שלו, רשאין לחלוק, יכולים כן להתחלק. כבר יצאו את הבנטשינג שם.
קושיא: למה לחשוב שהם צריכים לזמן שוב?
מה השאלה? למה לחשוב אחרת? הם כבר יצאו כל אחד. באמת שאלה טובה. זה לא אפילו אם הם אכלו עוד, או מה? אבל זימון הם כבר יצאו. הם לא צריכים לברך עוד לבד. הזימון, הענין של לברך בציבור כהלכה, הם כבר יצאו.
למה לא לומר שהתחילה אכילה חדשה, כי כבר בירכו לפני כן, ועכשיו הם הלכו למקום אחר, נפגשו עם אנשים חדשים. למה לא לומר שהתחילה אכילה חדשה, וצריכים לעשות זימון חדש? הוא כבר לא זימון לבד.
אני לא יודע, אני לא יכול לומר שהראב״ד… הראב״ד הוא ראשון גדול. אני לא יודע מה הוא אומר.
שיטת הראב״ד: פורח מהם חובת זימון
כך אומר הראב״ד. הראב״ד אומר שאפילו הם אכלו אחר כך עוד, לא שכחו, “פורח מהם חובת זימון, פורח זימון מהם”. הראב״ד אומר כמו הקושיא שלנו, שאם הם נפגשו עכשיו במקום חדש, שלושה אנשים חדשים, והתחילו לאכול מחדש, מה ההווה אמינא שהם לא יהיו חייבים? הזימון הקודם כבר עף.
לא, הראב״ד אומר שהם פטורים. “אפילו אכלו שלשתן, ואפילו אם אחד מהשלשה לא נסעד עמהם יחד בתחילה”. הזימון, טוען הראב״ד, צריך להתכנס. מה שאנו אומרים שעכשיו, זה בא אחר כך, זה רק כשממשיכים חיוב קודם. אבל השלושה אנשים שהם נפגשים ביחד, טוען הראב״ד, זה לא שלושה אנשים שישבו עכשיו לסעודה. פשוט נפגשו שלושה אנשים במקום אחר. זה לא נקרא “נסעדו יחד”, לא צריכים.
נפקא מינה מהראב״ד: חתונות ומצבים אחרים
מהראב״ד אפשר ללמוד ש… אני לא יודע, צריך לבדוק לאן זה מגיע. האם זה מדובר על גמרא?
אני רק רוצה להגיד לך כך. מה הבעיה? שלושה אנשים יושבים כאן, כל אחד מהם בא מחבורה אחרת שבה הוא כבר אכל. הם באים עכשיו לכאן והם הולכים לאכול לחם ביחד. הם כבר התחילו קודם לכן את הסעודה, כבר זימנו עליהם, והם כבר יצאו בעצם ברכת המזון.
מה זה אומר שזימנו עליהם? הם כבר שמעו ברכת המזון? הם כבר שמעו. זימון עצמו, הסעודה שלך, החבורה שלך כבר עשתה. כבר היה זימון.
אני לא יודע מי אומר. האם גם הסלולרי עובד? האם גם הלוויין עובד? שהמזמן מוציא את האנשים בבית אחר? הוא כבר בכלל לא מחובר.
דיון: שומע כעונה בזימון
שוב, הזימון הוא חיוב על החבורה. החבורה שלך כבר עשתה, כבר היה זימון. אבל זימון הוא שאדם שומע ואומר אפילו אמן. כן, לא הסדר, אבל אנחנו לא. איך אני מוציא מישהו שלא שמע? בכלל אני לא צריך שום חובת ציבור, חובה על האכילה שלך, על השובע שלך. האם אפשר לצאת עם מה שאחד אומר אחרי הזימון, ואתה שומע, ואתה עונה אמן, אתה יוצא? זו השאלה, האם אני בכל מקרה יוצא עם שומע כעונה? אוקיי, נראה בקרוב האם שני אנשים יכולים לשמוע אחד מהשני. אני לא יודע, זה לא ברור ההלכה. כל אחד ישאל את הפוסק שלו.
פירוש רבינו יונה
אוקיי, בואו נמשיך הלאה. הגויים ואומות העולם היו מעורבבים אצלנו. הם לא הראשונים שהיו מעורבבים. אלא כל היהודים לפניהם גם היו מעורבבים, והם ניסו לעשות את שניהם. והחילוק הגדול בינינו לבינם הוא שהם עשו את המקסימום שלהם להיות מעורבבים. אה, וגם אנחנו, אנחנו עושים את המקסימום שלנו. השאלה היא מה המקסימום שלנו. החיים שלנו הם, אנחנו יכולים, התורה גדולה מאוד, ובכל מקום אפשר לחפור, וצריך להתקדם הלאה.
חידוש אבל, לפי הראב״ד, אם הבנתי נכון מה שאני רואה מהראב״ד, שהפשט הוא שהראב״ד אומר שהשלושה אנשים עכשיו אין להם חיוב חדש. אפילו הם אוכלים עכשיו ביחד, כי לא נועדו יחד תחילה, יוצא היתר גדול להרבה פעמים. הרבה פעמים בא אדם לחתונה, אני יודע, והוא אומר, “עכשיו אתה לא יכול ללכת הביתה עד שמברכים.” יש אנשים שעצבניים מזה, כי הוא נתחייב בזימון. הוא אומר, “אני לא נועדתי תחילה.” אוקיי, זה פשוט, אתה הולך לחתונה, מה אני אגיד לך? זה לא נועדו תחילה. אבל בואו נגיד, אדם אוכל פשוט ביחד. למדנו קודם, או לא למדנו, אתה זוכר שלמדנו קודם שיש הלכה של מסיבין לאכול. לכאורה, זימון, חיוב הזימון הוא רק ש״אכלו כאחד”. כאן למדנו ש״אכלו כאחד” הוא פשט, זה חייב להיות שהם התיישבו לאכול לסיבה ביחד. לא פשוט שלושה אנשים יושבים בחדר אוכל והם אוכלים אחד ליד השני, אחד ליד השני, לכאורה לא צריכים זימון. מה כתוב כאן? צריך להיות משהו של נועדו תחילה, כן, משהו של מסיבין, משהו של מצב, כך זה נראה. מזה אומר הראב״ד שהשלושה אנשים במקום החדש בכלל פטורים, כי הם כבר יצאו את הקודם, אבל הם לא צריכים עוד פעם לזמן.
רבינו יונה אומר באמת כך, שכתוב שכבר זימנו, כתוב שאמרו את הברכה של “שמחה במעונו” או מה שזה, “ברוך שהכל נהיה בדברו”, אבל הם לא שמעו ברכת המזון. אז הם צריכים, עם ברכת המזון הם עדיין חייבים, צריכים עוד לברך, אבל הם לא צריכים לעשות מזומן בין השלושה אנשים. בואו נגיד חידוש: אפילו כשיש שלושה אנשים שאתה אומר שאולי, כי אני הרי מתחייב בברכת המזון, אז אולי גם אתחייב בזימון חדש. הוא אומר, “לא, אם אתה כבר יצאת זימון, אפילו אם אתה צריך עוד לומר ברכת המזון, את הזימון אתה כבר יצאת, ואת ברכת המזון אתה צריך עוד לצאת.” והוא נעשה כן חייב, אבל הוא נעשה מבולבל, הוא נעשה מבולבל, הוא נעשה מבולבל, הוא לא שמע ברכת המזון, הוא צריך כן לעשות זימון חדש. הם עדיין לא נתחייבו בברכת הזימון. אבל האם היו צריכים לומר, “האם נוכל לאכול ביחד ולעשות ברכת הזימון?” כן. אוקיי. שלושה שאכלו כאחד. אבל אני חושב שהחידוש מזה הוא שברכת הזימון באמת מחוברת לברכת המזון, אבל היא יכולה גם למלא תפקיד נוסף. כלומר, אני עדיין חייב בברכת המזון, אבל את ברכת הזימון כבר יצאתי בברכת המזון.
הלכה ז — שתי חבורות בבית אחד
שם רואים בוודאי. אני לא יודע אם זה החידוש, אבל רואים את זה שם בוודאי. אומר הרמב״ם הלאה, ברכת הזימון היא הרי כמה אנשים ביחד. מתחילות השאלות של מה זה אומר ביחד. יכולים להיות שבעה אנשים יושבים ליד שולחן אחד, אבל מה קורה כשיש שני שולחנות, ודברים כאלה. אומר הרמב״ם, “שתי חבורות שאוכלות בבית אחד, אם מקצתן רואות אלו את אלו” – שני השולחנות הם חלק אחד… ההלכה שאפשר לראות. למדת? אבל אני כבר עמוק במה שצריך. למדת את זה? אתה צריך להחזיק ראש ישר. אני מחזיק ראש ישר.
“שלושה שאכלו כאחד, אף על פי שאכל כל אחד מהן אורחו משלו” – הרמב״ם אומר שזה שאנשים צריכים לברך בזימון זה לא רק כשהם אוכלים מאותו בעל הבית, אלא אפילו אם כל אחד מוציא את הסנדוויץ׳ שלו, אבל הם יושבים ביחד, זה מזמן. יכול להיות ששלושה אנשים זרים במסעדה… אוקיי, צריך לחשוב. הוא שואל, “אורחים של אכסניא” – שלושה אנשים יושבים לידך ליד שולחן, בואו נגיד השולחן הבא, האם הם יברכו באותו זמן? אולי כן, אולי צריך לעשות את זה כמו דבר גדול אחד. אני מרגיש משהו שזה לא מתכוון לזה. אוקיי. ראינו קודם במשנה למלך איך הוא שואל. “יושבי”, כן, כן. יכול להיות שהדיוק הוא שהם ישבו לאכול. לא, אני חושב שזה הולך עם אותה הלכה של מסובין שלמדנו קודם. כך הייתי חושב.
דין “רואות אלו את אלו”
אומר הרמב״ם הלאה, “שתי חבורות שאוכלות בבית אחד” – שתי חבורות אוכלות בבית אחד. אולי מכאן אפשר לראות שאפשר כן לצרף דברים שאינם חבורות נוספות. כאן רואים שאולי כן, אולי אני טועה. שתי חבורות אוכלות בבית אחד, כלומר שהן שתי חבורות אחרות, אבל אם החדר מסודר כך ש“מקצתן רואות אלו את אלו” – לא שכל עשרה ועשרה צריכים לראות, אלא שחלק יכול לראות, אבל כל עוד חלק שהם יכולים לראות זה את זה, כלומר שהשולחנות עשויים כך באופן כזה, “מצטרפין לזימון אחד”. יכולים לומר שבאופן מסוים זה נחשב כמו חבורה אחת. אבל כשלא יכולים לראות, כל אחד מזמן לעצמו, כל אחד מזמן לעצמו. זו ראיה על כמו שאתה אומר, אבל כשרואים, אף על פי שאני הקבוצה שלי, אתה הקבוצה שלך, אבל נעשה משהו קצת קשר שיש.
דיון: חייב או יכול?
כאן זה אחרת ממה שאתה אומר, כאן הרי ברור שתי חבורות. זה שתי חבורות, אפשר לומר שזו ראיה אחרת, שזה לא ממש יצאו לכל. מספיק קשר מינימלי, כששני אנשים יושבים אחד ליד השני. אבל יכול גם להיות, יכול גם להיות שיש חילוק של חייב ויכול. לא כתוב כאן שהוא חייב לעשות זימון אחד. כלומר, יכול אפילו להיות למשל אם שתי החבורות רק ביחד יש להם מנין, אני כבר יודע איך הם לא יכולים להתחלק. להתחלק זה כשאתה עדיין חלק מהחבורה. מסתובב הרי בשאלה כמה חזק צריך לנסות להיות בעשרת השם. יכול להיות שמה שכתוב, אם רוצים, אם רוצים לצרף אחד, שהם יאמרו לא לכל אחד, אפשר, אבל לא כתוב שחייבים. אני רוצה לתרגם, כך הספר אומר את זה, אין לי ראיה ברורה.
דין שמש מצרף
“אמר שמואל, שמש אחד ביניהם, שהולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו…” אותו מלצר משרת את שניהם. כן. “מצטרפין לזימון אחד, אף על פי שאין מקצת אלו רואין מקצת אלו.” אפילו הם לא רואים, אפילו הם לא רואים, הם בחדרים נוספים, או אף אחד לא רואה אחד את השני, אבל השמש מצרף את שתי החבורות להיות בקבוצה אחת. אבל בכל זמן והוא שישמעו שתיהן קול דבר המברך. לשמוע הם צריכים כן, כי לשמוע הם צריכים לשמוע את הזימון. זה פשוט שצריך לשמוע את דבר המברך. אז את זה צריך לדעת לעשות.
דיון: ראיה למסעדה?
אז, יש עוד ראיה שבמסעדה צריך כן לדעת, לפי מה שיש מלצר אחד שמשרת. לא, יש יותר ממלצר אחד. במסעדה זה אומר שאוכלים כולם מאותו בעל הבית שנותן לאכול. כן, אני מבין, אני שומע. אני מבין למה אני לא רוצה לצרף את השיגעון שלהם. מה עושה אדם שנמצא במסעדה, האם ראית פעם שאוכלים ביחד? מה מסעדה עושה את זה? אני הולך לסעודות ביחד. אבל כי זה שתי סעודות ביחד. אבל שתי סעודות יארצייט זה אותו בית מדרש. מה יש אנשים שיוצאים, והטעם הוא שהם הולכים ביחד בלי שום יארצייט?
שלושה שאכלו כאחד – יצא אחד מהם לשוק
דובר 1: לפי הספרים, אפילו יש מלצר אחד, אבל יש יותר ממלצר אחד. במסעדה זה אומר שאני אוכל מאותו בעל הבית שנותן לאכול.
דובר 2: כן, אני מבין. אני שומע.
דובר 1: אני מבין למה אני לא רוצה להצטרף לשיגעון, מה עושים אנשים? היית פעם במסעדה, ראית פעם שמישהו מזמן? מה יש כזה דבר? אני לא מדבר במסעדה, אני מדבר שאתה הולך ליאט צדר׳ס. זה יאט צדר׳ס, מה עושים ברכת המזון. הוא יהיה כאן, מה זה יאט צדר׳ס? יאט צדר׳ס, שלושה ביחד. אבל שני יאט צדר׳ס באותו בעל הבית, מה יש אנשים שיוצאים לבלות? מה יש כזו מציאות?
מה זה אנשים משוגעים? אנשים משוגעים. אני חושב, אני לא יודע, לא ראיתי. אני הולך כן, אני חושב שזה קרה, אני הולך, אני לא רואה שאף אחד יושב כאן והוא לוקח את הילדים, ושני אנשים שאומרים, אולי אתה אומר רבותי? לא ראיתי מעולם דבר כזה.
דובר 2: דווקא זה נשמע מאוד ישיבתי. בלייקווד היה לך מתאים שזה יקרה, כן. יש אולי ארגון ליטאי, באים להצטרף. 1-800-BE-METZAREF.
דובר 1: טוב, לגבי ישבו משיחה בן איה, למדתי, כן. שלושה שאכלו, הוא אומר כך, שלושה שאכלו, שלושה אנשים שאכלו ביחד, יצא אחד מהם לשוק, אחד הלך הצידה. כשלמדתי את זה הבנתי שהשוק לא אומר שהוא הלך רחוק לשוק, הוא הלך לדלת. קורא לו, קוראים לו בחזרה, בוא בחזרה, כדי שיהא רשאי לענות עמהם, שהוא יוכל להבין ולשמוע מה הם אומרים, ומזמנין עליו, אפילו הוא נשאר שם. כל עוד הוא שומע. כל עוד הוא שומע. ואם יצא דעת רבותי, שומע ועונה, אבל הוא לא יוצא את ברכת המזון כי הוא לא שמע, שומע ועונה, מברך ברכת המזון לעצמו. הוא לא שומע, הוא לא מתמקד בזה, הוא משתתף. הוא אומר את ברוך הוא וברוך שמו, ברוך הוא וברוך שמו, ברוך שאכלנו משלו. הם יכולים לצרף אותו, אבל הוא לא יוצא עם הקידוש שלהם. ברכת המזון.
עשרה שאכלו ויצא אחד מהם
דובר 1: אבל עשרה שאכלו ויצא אחד מהם, זה לברכת זימון של שלושה, אבל עם עשרה, אין מזמנין עליו עד שיחזור וישב במקומו, כי אי אפשר לצעוק מהמרחק, כי יש את השם. כשאומרים את שם ה׳ צריך להיות בכבוד, אין זה כבוד שמצרפים את ההוא.
דובר 2: אז אתה מתכוון דווקא בשוק?
דובר 1: אתה צודק, זה לכאורה אני לא יודע, זו היתה שמחה, הוא עומד ליד הדלת ומדבר. כן כן, מביאים את הנעליים. הוא לא כי הוא לא יכול לשיר, הוא לא יכול לצעוק.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: או שהוא עומד באותן נעליים, הוא במסעדה, הוא יכול לעמוד במחנה יהודה ולצעוק “רבותי, מנין!” כולם עונים.
שנים שאכלו – כל אחד מברך לעצמו
דובר 1: “שנים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו”. אה, מה קורה כששני אנשים אוכלים ביחד? קורה גם דבר כזה. אז כל אדם לבד, כי אין לזה זימון.
קדם ובירך לעצמו – אחד בירך לפני הזימון
דובר 2: לא לא, אתה לא טוב. שוב, איפה אתה?
דובר 1: “שלושה שאכלו כאחד, בירך לעצמו” כלומר הוא רוצה כבר לברך, לא שהוא הולך לזמן. הוא רוצה כבר לברך.
דובר 2: והם אומרים לו, “מה הפשט?”
דובר 1: הוא כבר בירך. אחד… הוא כבר בירך. הוא טעה, הוא בירך. וההוא חושב שהוא עשה לו בטורקית. הוא זימן אותו, אבל הם יכולים להשתמש בו בזימון.
הם יוצאים ידי חובת זימון, מפני שיוצא זימון אינו זימון למפרע. אבל מה נשאר עם חיובו? כלום? הוא תקוע, כלומר הוא לא יכול לעשות כלום. הוא הלך נגד חז״ל, הוא הלך “קדם ובירך לעצמו”, הוא הודה מראש שאי אפשר להשאיר אותם. הייתי חייב, אבל הם לא הפסידו כלום, כי יש להם עדיין את הדבר של שני אנשים שמבקשים “נברך”.
ומה יש לו מזה? מה המשמעות של “לא יצאו”? “אין זימון למפרע”, ועכשיו מה? לא היתה לו מצוות זימון. ובנוסף, תזכור, הוא אומר עכשיו גם למה אמרתי קודם שאסור ללכת.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: הוא מתכוון לומר שלכתחילה לא צריך לברך לפני כן. אתה חושב שאפשר לעשות זימון אחר כך. אין הבדל מתי אני מברך. לא, אי אפשר.
דובר 2: אוקיי.
אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע
דובר 1: הוא אומר ש“שנים שאכלו”, שני אנשים שאוכלים, הוא מדבר כאן על שלושה אנשים שעושים זימון, ואז האחד מברך וכל אחד שומע. אבל מה זה שני אנשים שיושבים ביחד? “שנים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו”. שני אנשים שאוכלים, כל אחד צריך לברך לבד בפני עצמו. מה אם לא כל אחד יודע לברך? “אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע”. בשבילי זה עושה הרבה הבדל, כי יש לי נוסח קצר של ברכת המזון. אחד יודע לברך. אני מנסה להביא אורח כדי לעשות זימון, אבל קורה שאין לי אורח, או צריך לחשוב על הנשים, האם אפשר לספור את הנשים. האישה עצמה יכולה לקיים מצוות זימון, זה רק בגלל פריצות. אין זה הגיוני שאשתו תהיה שאלה של נשים. אבל זו טענה על נשים וקטנים, ולשלכסר גם מוכן. אבל בכל אופן, יש לי נוסח אחר בברכת המזון, כי אני עושה את זה קצר יותר בדרך כלל.
אז… אחד יודע, הוא יכול רק לומר מה שכתוב בסידור, זה לא נקרא יודע. יודע פירושו מי שהוא תלמיד חכם, הוא יודע מה צריך לומר, איך אפשר לברך, אז אתה נקרא עדיין יודע.
ממילא ברור, אני נוהג כך, אני אומר לו פסק הלכה למעשה. ממילא, אם יודע, לא, אני אומר שמותר, לא שחייבים. אני לומד שאם אחד לא יודע, מותר כן לצאת מהשני. אני אומר שבעצם לא מומלץ לכתחילה לעשות יוצא כשלא עושים זימון, אבל אם אי אפשר, אפשר כן. לכן אני אומר שאם לאחד יש נוסח אחר, אני רוצה ללמוד את הנוסח של האחר, או הוא רוצה ללמוד… יודע מה? הוא לא מכוון להיות, אני רוצה לצאת ברכת המזון עם כוונות, הוא אין לו כוונות, האם אני יכול לצאת מהאחר. זה יודע, מה החידוש?
דיון: להתפלל על דעת הצדיקים
דובר 2: אתה מדבר על כל הענין של להתפלל על דעת הצדיקים. זה יודע עם לא יודע. אבל הפעם היודע הוא זה שאומר בקול רם.
דובר 1: לא, היודע מברך, להיפך, היודע אומר והאחר שומע. מי שמתפלל על דעת הצדיקים, והוא אומר אבל את המילים על דעת הבעל שם הקדוש, רבי שמעון בר יוחאי, זה דבר אחר. אתה לא יוצא מהאחר, אתה לא יכול לצאת מרבי שמעון בר יוחאי, אפילו… לא, שם הם רוצים כאילו אני אומר את המילים, ואתה תהיה היודע. אה, זה דבר הפוך, כן.
בן מברך לאביו – תבא מארה
דובר 1: בן מברך לאביו, אה, סליחה, בן מברך לאביו, הבן יכול להיות זה שאומר את הברכות עבור האב כי האב לא יכול. עבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה, מוציאין ידי חובתן, יוצאים כך גם. יוצאים כשהאב לא יכול. אבל החכמים אמרו כך, תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו. כלומר הקללה כבר באה, לא תבא. הקללה באה, כי אדם כזה לא למד לקרוא. כלומר הבושות שיכולות להיות לך שאשתך יודעת ואתה לא יודע, כן, זו בושה גדולה. ממילא, אם מישהו יודע מה טוב לו, שילמד בעצמו. המארה פירושה שובמקום טובה מאורות תבוא אפלה. היום קורה שיש אנשים שיכולים ללמוד על זה, לא ראיתי שהנשים לומדות הרבה פעמים הלכות מסוימות מעשיות שלא מלמדים את הבחורים בישיבה. הוא אומר בחינה כזו של טובה מאורות, לא שאשה עומדת ללמוד הלכות ותשובות, אלא צריך ללמוד בעצמו שהאב צריך להיות ה… אה, מכאן אפשר ללמוד שהאב צריך להיות הפוסק בבית, לא יכול להיות שהאישה אומרת.
דובר 2: אוקיי. למעשה האמירה היא שהוא יכול לצאת עם אשתו. אה, אבל אמרת קודם בעיה, כי האישה מחויבת רק מדרבנן. אה, זה מדבר רק… כן?
השגת הראב״ד – אשה/קטן מוציא רק כשהחיוב דרבנן
דובר 1: “מפני שהן אינן מחויבות בברכת המזון מדאורייתא.” הראב״ד מוסיף תנאי מעניין מאוד, שלא ידעתי. הראב״ד מדבר על זה. ההלכה שלמדנו עכשיו שקטן יכול להוציא גדול, או אשה יכולה להוציא זכר, היא רק כשהזכר גם אינו מחויב בברכת המזון מדאורייתא. דהיינו, הם אכלו שיעור כזית, כי כיון שלא אכלו שיעור שביעה הם לא נעשו שבעים לגמרי. ואז, כמו שלמדנו בתחילת ברכת המזון, הם חייבים לברך מדברי סופרים. אז הדעת של כזית היא רק חיוב דרבנן. ממילא, מכיון שהחיוב של האב הוא אותו סוג חיוב כמו של האישה או של הילד, שזה דרבנן, הם יכולים לצאת, הבעל יכול להיפטר, כי יש לו גם את אותה רמת בר חיובא, כי שניהם מחויבים מדרבנן.
אבל למשל אם אחד אכל כדי שביעה, שאז הוא נעשה חייב ברכת המזון מן התורה, אין אשה או קטן או עבד מוציאין אותו, לא יכולים לברך עבורו ולהוציאו, שכל החייב בדבר מן התורה אינו מוציא את הרבים ידי חובתן אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו. כלומר ההלכה שאפשר להוציא היא רק אם נמצאים באותה רמה ממש.
דיון: שומע כעונה ושיטת הראב״ד
דובר 1: מעניין שהראב״ד לא מקבל ששומע כעונה פירושו כאילו אמרת זאת בעצמך, אלא הוא מקבל שזה כאילו אתה יוצא. ברור כך. הייתי אומר כאן שומע כעונה פשוט כאילו אמרת זאת. יכול להיות, אבל זה עדיין לא כמו שהאחר הוציא. אמרתי שיש מי שחולק על ההלכה שאי אפשר לצאת מגוי דבר שמחויבים בו מדאורייתא, אף אחד לא חלק על זה. אני מכיר את הלמדנות, אבל אני חושב איך זה עובד, אני לא רואה שזה יכול להיות. אמרתי זאת, אבל האמירה שלך, נניח אמרת, אבל האמירה שלך אינה אמירה כשרה. המשמעות היא כמו פה שלא יכול לקבל את השליחות. כיון שאתה עושה במקומי, אתה לא מחויב. המשמעות היא כאילו עשיתי זאת בעצמי. אני לא רואה, אני לא רואה.
בוא נראה מה הראב״ד אומר. הראב״ד אומר דבר אחר. אתה שואל אותי, אני לא מאריך בהלכה. כאן יש דבר של יוצא. אל תכניס הכל למסגרות אחרות. מה הדבר של שליח? מה שהראב״ד מתווכח כאן הוא, שהראב״ד אומר שגם כשאוכלים רק כביצה, או אפילו כזית, כבר גם… הוא אומר שלהלכה צריך לפסוק… הוא מתווכח עם הרמב״ם על המקום.
דובר 2: לא, הוא אומר כך, שבעצם שניהם מחויבים באותו דבר, כי אפילו על כזית הוא אומר, בעיקרון אתה לא יכול לעולם…
דובר 1: לא, להיפך, טענת הראב״ד היא שהוא לא חולק עם הרמב״ם. הראב״ד פוסק שעד כזית מחויבים מדרבנן, ואחר כך מדאורייתא. הראב״ד הוא מאלה שסוברים שעם כזית גם מחויבים מדאורייתא. הוא הולך עם שיטה אחרת. ממילא אפשר תמיד להוציא.
דובר 2: אה, סליחה, סליחה, אז אני צודק, אז אני צודק. אי אפשר לעולם.
דובר 1: אבל אם כך, מה עושים עם הברייתא שכתוב ש“בני כפרים מכריזין”? אומר הראב״ד שזה לא מתכוון. מה פירוש “מכריזין”? הוא אומר את המילים, הם מכריזים, הם אומרים “ברוך”, והוא אומר “ברוך”, וכן הלאה. זה מדובר. לא מדובר על לומר שעשיתי טעות. הראב״ד מתכוון שאי אפשר, כי הראב״ד סובר שכן, ברכת המזון היא דאורייתא אפילו בלי שיעור שביעה. זו מחלוקת איזו שיטה הגאונים פוסקים. זה הדבר.
נכנס אצל אחרים ומצאן מברכין
דובר 1: אומר הראב״ד, “נכנס אצל אחרים ומצאן שהן מברכין ברכת המזון, אינו יכול לומר שאכלנו משלו, שאינו אכל”. אם הוא שומע אותם אומרים “נברך שאכלנו משלו”, ואנשים אחרים אומרים “שאכלנו משלו”, הוא לא צריך לומר “חלום חלמתי ולא ידעתי מה הוא”. כי יש כאן ענין של הרב.
דברי הראב״ד: מה יענה מי שלא אכל
דובר 1:
לא מדובר על טוב מאוד, עשיתי טעות. הראב״ד מתכוון שאי אפשר, כי הראב״ד סובר שכן, ברכת המזון היא דאורייתא אפילו כשאין שיעור שביעה. זו מחלוקת, ענין של שיטת הגאונים והפוסקים, והוא אומר כך סתם.
אומר הראב״ד, “הנכנס אצל אחרים ומצאן שהן מברכין ברכת המזון, אינו יכול לומר עמהם ‘שאכלנו משלו׳ לפי שלא אכל”. אז אם הוא שומע אותם אומרים “נברך שאכלנו משלו”, האנשים האחרים אומרים “שאכלנו משלו”, הוא לא צריך לומר “שאכלנו משלו”, כי יש כאן אולי ענין של לא לומר שקר. דבר יפה.
אז הוא צריך לומר משהו שכן הגיוני, הוא צריך לומר “ברוך ומבורך”. יש ענין כזה, כשאנחנו עושים כך, כשאנחנו אומרים “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, יש דין כזה. זה עוד דבר נוסף. כשהם אומרים “נברך שאכלנו משלו”, הוא אומר “ברוך ומבורך”. אם הוא לא היה כשהם אמרו “נברך”, הוא רק נכנס כשהם אמרו “ברוך שאכלנו”, הוא אומר “אמן”. טוב מאוד. “אמן”. מה הבעיה עם “אמן”? אין בעיה עם “אמן”.
הוא מתכוון לומר שהוא לא צריך להתעלם מזה, אבל הוא גם לא צריך לומר “שאכלנו משלו”, כי זה משהו שאתה לא יכול לומר. האם אתה יכול לומר “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו”?
דיון: האם אפשר לומר “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו”?
דובר 1:
אני מתכוון כך. מה? אני מתכוון שהגמרא מתכוונת לומר שאי אפשר לומר שקר, גם לא בדבר קטן כמו “ברוך שאכלנו משלו”. כמו שהגמרא, הוא היה צריך לומר “ברוך שאכל יהודה וחבריו משלו”, כן?
מצד שני, אסור להפריד את עצמך במודע מהיהודים. לא אכלתי, זה לא החלק שלי. אני צריך להיות נפרד, ואני צריך למצוא דרך איך להיות נפרד.
אנחנו לא אמרנו למשל, אם אדם בא לבית המדרש והציבור מתפלל, שצריך לומר איתם חלק מסוים. מה השאלה? קדושה? הוא צריך לומר משהו איתם. אני יודע, “ברוך ומבורך”. אני לא יודע מה. לא, אין בעיה. הוא שומע, הוא הולך לומר “אמן יהא שמיה רבא”, או “קדוש קדוש קדוש”. יש חלקים שאפשר לומר. הכל כאן, איזה דבר אסור לומר פעמיים? מדברים על זה האם מחויבים, אבל פשוט כן. אין כאן הבעיה שאי אפשר לומר “שאכלנו משלו”, אז אפשר לומר קצת עם הציבור.
אבל איך נוהגים כשהולכים לבית המדרש ואומרים קידוש, אבל אומרים עם הציבור? אני מתכוון שיש מנהג לומר עם הציבור. ואיך הציבור נמצא הולכים עם הציבור?