הלכות ברכות פרק ד'
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) לחץ לפתיחה
If a person forgets to recite grace and remembers before his food becomes digested, he may recite grace in the place where he remembers. If he intentionally [did not recite grace in the place where he ate], he should return to his place and recite grace. Should he recite grace in the place where he remembers, he fulfills his obligation.
Similarly, a person who recites grace while standing or while walking fulfills his obligation. Nevertheless, at the outset, a person should not recite grace or the single blessing which includes the three [blessings of grace] except when he is seated in the place where he ate.
A person who forgets to recite hamotzi should recite the blessing if he remembers before he completes his meal. If he remembers after he completed his meal, he should not recite the blessing.
If they did not leave an old man or a sick person [in the place where they ate], when they depart they are required to recite a blessing after eating. When they return, they must recite a blessing before [beginning to eat again].
A person who changes his place from one corner to another in the same room need not recite another blessing. In contrast, a person who ate on the east side of a fig tree and goes to eat on the west side of the fig tree must recite another blessing.
In this context, the Kessef Mishneh asks why the Rambam did not mention these laws in the context of Chapter 3, Halachot 5-7, which state the rule that the blessing on primary foods includes secondary foods. The Kessef Mishneh answers that those halachot describe a situation where the person has no desire to eat the secondary food in its own right and eats it only because of the primary food. In this halachah, the Rambam is speaking about an instance in which one desires to eat the other foods; nevertheless, they are included in the blessing recited over bread because bread includes all other foods.
The Rishon LeTzion offers a different interpretation, which appears more appropriate to the context in which the laws are discussed. Here, the Rambam is speaking only about the blessing recited after eating. the appetizers2In his Commentary on the Mishnah,Berachot 6:5 (the source for this halachah), the Rambam defines the term פרפרת as לפתן, which is generally translated as "relish." Note the Tur and the Shulchan Aruch (Orach Chayim 176:1), which offer a different interpretation of the term פרפרת. eaten together with bread3This does not refer only to instances when these foods are eaten while placed on bread, but also to times when they are eaten at a meal at which bread is served. - e.g., cooked food or fruit.4Because the main element of a meal is considered to be bread, reciting a blessing upon it - either before or after partaking of it - includes the other foods that are eaten together with it. Reciting a blessing on these foods, however, does not include bread.5The commentaries question why this clause is necessary according to the Rambam's definition of פרפרת. It is obvious that bread would not be considered secondary to any other foods.
Reciting a blessing on cooked grains6Our translation is based on the Rambam's Commentary on the Mishnah (loc. cit.) and on Chapter 3, Halachah 4. includes cooked food.7Since the cooked grains are considered "sustaining food" and have been granted a special blessing which includes (in synopsis) all the blessings of grace, reciting a blessing over them includes other cooked dishes eaten with them.
The Rishon LeTzion emphasizes that this applies to cooked foods that are eaten together with the grains. Otherwise, it would be difficult to understand how the blessing for the grains could cover foods that require other blessings. Note also the Kessef Mishneh, which offers an alternate explanation. Reciting a blessing on cooked food, however, does not include cooked grains.8Since these cooked foods are not as satisfying as grains, the blessing recited over them cannot include grains.
Several commentaries have raised the question that from Berachot 42b, it appears that the Rambam's decision follows the School of Shammai and not the School of Hillel. The clearest resolution of the difficulty is offered by the Rishon LeTzion, who explains that the Rambam's decision is based on the Jerusalem Talmud (Berachot 6:5). When the passage from the Babylonian Talmud is studied in the light of the passage from the Jerusalem Talmud, the Rambam's ruling is no longer difficult.
This relates to a concept frequently discussed by students of the Rambam: Does the Rambam accept the principle that when there is a difference of opinion between the Babylonian Talmud and the Jerusalem Talmud, the Halachah follows the Babylonian Talmud, or not?
The Ra'avad notes that the passage from Pesachim (loc. cit.) mentions only drinking and does not discuss eating, and on that basis protests against the Rambam's equation of the two. From Berachot 42a, however, it appears that similar principles apply with regard to eating. and afterwards changes his mind and [desires to] eat or drink, must recite another blessing2before partaking of the food or drink. He is not, however, required to recite a blessing after the first food or drink. Rather, he is required to recite only a single blessing after he completes eating. although he has not changed his place.3As mentioned in Halachot 3-5, a person who changes his place while eating must recite both a blessing after the food he has eaten previously and a blessing over the food he plans to eat in his new place.
Many authorities do not accept the Rambam's decision with regard to a meal that includes bread. When a person sits down to such a meal, he is considered to have fixed his attention on eating. People frequently become drawn into eating more than they originally intended at such meals. Thus, a person's decision not to continue eating is not considered final, since it is quite possible that he will change his mind and decide to eat again. (See Shulchan Aruch HaRav 179:1).
Based on these principles, the Shulchan Aruch (Orach Chayim 179:1) rules that, although once a person has decided to cease eating or drinking a new blessing is generally required, when partaking of a meal it is not sufficient to make a mental decision, and a person must wash before grace to be considered to have ceased eating. If he did not decide [to cease] eating or drinking and had in mind to continue4eating at a later time - even if he5remained in the place in which he ate originally, and made an interruption for the entire day6The Rambam's terminology appears to be a stylistic exaggeration. If a person waits long enough for the food he has eaten to digest, it would appear that he is required to recite another blessing before beginning to eat again (Kin’at Eliyahu). - he is not required to recite a second blessing.7before partaking of more food or drink.
24. Berachot 59b emphasizes that this blessing is recited only when one drinks in a company. When one drinks alone, this blessing should not be recited, because it praises God for "being good" - i.e., to me - and "doing good" - for others (Shulchan Aruch, Orach Chayim 175:4).25. Tosafot, Berachot (loc. cit.) notes that the Sages instituted this blessing only for different types of wine and not for different types of bread or meat, since wine has two positive qualities: It satisfies a person's appetite and lifts his spirits.26. Rashi, Berachot (loc. cit.), states that this blessing should be recited only when the second type of wine is better than the first. If the first type of wine is better, no blessing should be recited. The commentaries maintain that the Rambam differs and maintains that the blessing should be recited whenever one changes types of wine. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 175:2-3) rules that if one knows that the second type of wine is of a lesser quality than the first, the blessing should not be recited.
When a person took food in his hand and recited a blessing, but [before he could eat it] it fell from his hand and was burned or washed away by a river,5or in any other way became inedible he should take other food and recite another blessing.6i.e., the first blessing is no longer in effect ,and a second blessing must be recited before eating. [This applies] even when the food is of the same species.7The Shulchan Aruch (Orach Chayim 206:6) adds, "and even if the other fruit was before him when he recited the blessing originally." The Ramah (based on the Hagahot Maimoniot) differs, and maintains that if he originally intended to partake of the other fruit as well, it is included in the first blessing and he should eat it without hesitation so that the blessing will not have to be repeated. He should also say, "Blessed be the Name of Him whose glorious kingdom is forever and ever" for the first blessing, so that he will not be considered to have recited a blessing in vain.8See Chapter 1, Halachah 15, which discusses the seriousness of reciting a blessing in vain. See also Hilchot Sh'vuot 12:9-11, where the Rambam discusses related concepts, concluding:
The Torah has adjured us "to fear [His] glorious and awesome name." Included in this fear is that it should not be mentioned in vain. If, because of a slip of the tongue, one mentioned God's name in vain, one should immediately praise and laud... it.
A person may stand over a stream of water, recite a blessing, and drink.9The Jerusalem Talmud (Berachot 6:1) mentions this instance as a contrast to the previous law. Although the water that was before him at the time he recited the blessing is not the water he drinks, this was his original intention.10He knew that the water would continue to flow. When he recited the blessing on the water, his intent was on water from the stream and not on the particular water before him at the time he recited the blessing.
Tosafot differs, and maintains that any food that is eaten as part of a meal - e.g., the foods mentioned by Rashi, meat or fish - is included in this category. Even if they are not eaten with bread, merely at the same meal, they do not require a blessing beforehand or afterward.2The commentaries question whether the Rambam's position follows that of Rashi or Tosafot. The following sentence (which is the Rambam's addition to Berachot, loc. cit.) sheds light on the question. Rather, the blessing hamotzi that is recited in the beginning and the grace recited afterward include everything, because everything is secondary to the meal.3This sentence explains the rationale for this ruling. These foods are not eaten casually during the day, but rather are eaten only as part of a meal, with the intent of satiating one's appetite. Accordingly, they are considered as secondary to bread, which is the primary element of the meal (Shulchan Aruch HaRav 177:1). Accordingly, we follow the ruling mentioned in Chapter 3, Halachah 5, that the blessing on primary foods includes secondary foods.
This explanation appears to indicate that the Rambam followsTosafot's interpretation. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 171:1) also rules accordingly. The Magen Avraham 177:1, however, postulates that it is logical to assume that this ruling applies only when bread is eaten throughout the meal. If only a small amount of bread is eaten at the beginning of a meal, and no bread is eaten while the main course is being eaten, it is questionable whether the blessing over the bread covers these foods.
Foods that are eaten within the meal, but do not come because of the meal,4This refers to fruits and the like, which are not satisfying food and are eaten throughout the day, frequently outside the context of a meal, but at times within the context of a meal. This indicates that they are not necessarily connected with the meal and, therefore, are not included in the blessing hamotzi. Accordingly, they require a blessing before partaking of them, but do not require a blessing afterward.5Since they are eaten within the meal, they also satisfy a person's appetite. Accordingly, they are included in the blessing that is required by the commandment, "When you have eaten and are satiated, you shall bless...."
The Shulchan Aruch (loc. cit.:1,3, based on Rabbenu Asher's commentary on Berachot, loc. cit.) mentions two instances when fruit is included in the blessing hamotzi:
a) When the fruits are eaten on bread itself,b) When one eats a meal of fruit - i.e., the fruit is served to satiate one's appetite.
Foods that are eaten after the meal, whether because of the meal6i.e., foods served to satiate one's appetite or independent of the meal,7fruits, desserts, or drinks require a blessing beforehand and afterward.8Tosafot (Berachot, loc. cit.) states that this law does not apply at present. Our eating habits have changed, and bread is constantly before us during a meal, and it is customary to partake of it at all times.
The Shulchan Aruch (loc. cit.:2) accepts Tosafot's position. The Magen Avraham 177:7 adds that even at large feasts, when it is customary to eat desert without eating bread, a new blessing is not required because, in Talmudic times, bread and the main course were served on a small table, which was then removed, and dessert was served on a new table. Thus, the dessert appeared as a separate meal and required separate blessings. In contrast, at present, desert is served on the same table on which the bread was served. Hence, it is still considered a continuation of the same meal and does not require a separate blessing.
If wine is served to a company in the midst of the meal, each person should recite a blessing by himself, because one's mouth may not be empty to recite Amen. [This blessing] does not include the wine that is drunk after the meal.
YI אידיש לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – פרק ד׳ הלכות ברכות (ברכת המזון), ספר אהבה
—
א. ברכת המזון במקום שאכל
דער רמב״ם זאגט: “כל המברך ברכת המזון או שאר ברכה אחרונה שבין שלש (מעין שלש), צריך לברך אותה במקום שאכל.” “אכל כשהוא עומד, יאכל כשהוא יושב ויברך.” “לא יברך אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל.”
פשט: מען דארף בענטשן (אדער זאגן “על המחיה”) אויף דעם פלאץ וואו מען האט געגעסן. אויב מען איז אוועקגעגאנגען, זאל מען כאטש זיצן בלייבן אויף דעם פלאץ וואו מען האט אויפגעהערט עסן, און דארטן בענטשן. אפילו ווען מען האט געגעסן שטייענדיג, דארף מען זיך אוועקזעצן צו בענטשן. לכתחילה זאל מען זיצן; בדיעבד, אויב מען האט געבענטשט שטייענדיג אדער גייענדיג, איז מען יוצא ידי חובה.
חידושים און הסברות:
1. דער דין פון “במקום שאכל” איז נישט א דין פון כוונה. ביי תפילה דארף מען שטיין אויף איין פלאץ צוליב כוונה, אבער ביי ברכת המזון איז עס אן אנדערע זאך: די ברכה דארף זיך מתייחס זיין אויף די אכילה — זי מוז פארבונדן זיין מיט דעם מקום וואו מען האט געגעסן. דאס איז אנדערש פון קריאת שמע, וואו מען קען גיין בשעת מען זאגט עס.
2. ברכת המזון איז נישט בלויז א “דאנק” פאר הנאת הגרון (דער פיזישער הנאה פון עסן). עס איז א דין פון קביעות סעודה — א סעודה איז א קביעות, און אויף דער קביעות סעודה קומט א בענטשן. דערפאר מוז די ברכה זיין פארבונדן מיט דעם מקום פון דער סעודה. אפילו א קאץ דאנקט דעם אייבערשטן ווען ער עסט — אבער ביי א מענטש איז עס אן אנדערע לעוועל, עס דארף זיין א קביעות.
3. “אכל כשהוא עומד, יאכל כשהוא יושב ויברך” — דער טעם: קביעות סעודה דארף זיין זיצעדיג. [דיגרעסיע: ביי געוויסע חסידישע טישן בענטשט מען שטייענדיג, אבער דער רמב״ם׳ס כלל איז אז לכתחילה זאל מען זיצן.]
—
ב. שכח ברכת המזון — שוגג vs. מזיד
דער רמב״ם: “שכח ברכת המזון” — אויב ער האט פארגעסן צו בענטשן און זיך דערמאנט פאר שיעור עיכול, “מברך במקום שנזכר.” אבער “אם היה מזיד… וקונסין אותו, ויחזור למקומו ויברך.”
פשט: א שוגג (פארגעסן) בענטשט וואו ער האט זיך דערמאנט. א מזיד (באוואוסטזיניג נישט געבענטשט) מוז צוריקגיין צום מקום אכילה — אלס קנס.
חידושים און הסברות:
1. דער חידוש ביי שוגג: פריער האט מען געלערנט אז מען קען בענטשן דארט וואו מען האט אויפגעהערט עסן. דא איז דער חידוש אז ווען עס איז שוין א לאנגע צייט שפעטער און ער איז שוין אויף אן אנדערע פלאץ בכלל, קען ער אויך בענטשן וואו ער האט זיך דערמאנט — ער מוז נישט צוריקפארן.
2. קשיא אויף “מזיד”: ווער רעדט מען צו? אויב ער איז געווען א מזיד — ער האט נישט געוואלט פאלגן די תורה — פארוואס וועט ער יעצט פאלגן? תירוץ: “מזיד” מיינט נישט אז ער איז א רשע. עס מיינט אז ער האט געהאט עפעס א חשבון, עס איז נישט געווען א טעות. יעצט האט ער תשובה געטאן און וויל טון די ריכטיגע זאך — דעמאלטס מוז ער צוריקגיין.
3. דער עיקר פונקט פון דעם קנס: דער קנס איז נישט געמאכט פאר נאכדעם — ער איז געמאכט אז עס זאל נישט געשען. ווען א איד שטייט ביי א סעודה און טראכט אוועקצוגיין אן בענטשן, זאל ער וויסן אז ער וועט מוזן צוריקפארן. דאס איז א preventive מעשה פון חכמים.
4. א מעלה צוריקצוגיין אפילו ביי שוגג? אפילו א שוגג, אויב ער וויל צוריקגיין צום מקום אכילה, איז דאס א מעלה — נאר מען איז נישט מחייב אים.
—
ג. שכח לברך המוציא
דער רמב״ם: “מי שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך” — ווייל המוציא איז דרבנן, און ספק דרבנן לקולא. “שכח לברך המוציא באמצע סעודתו, עד שלא גמר סעודתו, חוזר ומברך.” אבער “אחר שגמר, אינו מברך.”
פשט: ביי א ספק אויף המוציא בענטשט מען נישט נאכאמאל (ספק דרבנן לקולא). אויב מען האט זיכער פארגעסן המוציא און מען האלט נאך אינמיטן סעודה, מאכט מען יעצט המוציא. נאך דער סעודה — נישט מער.
חידושים און הסברות:
1. וואס הייסט “באמצע סעודתו”? אויב ער האלט אינמיטן עסן און ער האט נאך נישט געמאכט א ברכה, איז דאך פשוט אז ער דארף מאכן א ברכה — וואס איז דער חידוש? מעגליכער תירוץ: אפשר מיינט דער רמב״ם אז ער האלט שוין ביי קאמפאט (דעסערט) — ער עסט שוין נישט קיין ברויט מער, אבער ער מאכט המוציא אויף די גאנצע סעודה, ווייל די סעודה איז א סעודה וואס האט ברויט, און ער זאל נישט מאכן א שהכל אויף דעם קאמפאט, נאר א המוציא אויף די גאנצע סעודה.
2. “אחר שגמר אינו מברך” — נאך דער סעודה קען מען שוין נישט מאכן המוציא, ווייל עס איז שוין נישטא אויף וואס צו מאכן די ברכה.
—
ד. שינוי מקום בסעודה — אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר
דער רמב״ם: “אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר” — אדער אפילו “הלך ועבר לדבר עם אשתו על עסקיו” ביי דער טיר (לפתח הבית) — “הואיל ושינה מקומו… צריך לברך למפרע על מה שאכל” (בענטשן), “וחוזר ומברך תחילה המוציא וחוזר ואוכל גמר סעודתו.”
פשט: ווען מען גייט אוועק פון מקום הסעודה (אפילו בלויז צו דער טיר), ווערט די סעודה אפגעבראכן. מען מוז בענטשן אויף וואס מען האט שוין געגעסן, און אויב מען וויל ווייטער עסן, דארף מען נאכאמאל מאכן המוציא.
חידושים און הסברות:
1. “למפרע” טייטשט ברכה אחרונה — דאס הייסט ברכת המזון אויף וואס ער האט שוין געגעסן, נישט א ברכה ראשונה. אוועקגיין מאכט נישט פטור פון ברכת המזון — ער איז נאך אלץ מחויב צו בענטשן אויף וואס ער האט שוין געגעסן.
2. מחלוקת רמב״ם און ראב״ד וועגן “שינה מקומו”: דער ראב״ד טענה׳ט אז “שינה מקומו” מיינט נאר ווען מען גייט צו אן אנדערע הויז. אבער אויב מען בלייבט ביי דער טיר פון דער זעלבער הויז, הייסט עס נישט “שינה מקומו.” דער רמב״ם אבער זאגט אז אפילו ארויסגיין צו דער טיר (לפתח הבית) איז שוין “שינה מקומו.” עס ווערט דיסקוטירט צי “פתח” מיינט פון אינעווייניג אדער פון אינדרויסן פון דער טיר.
3. א יסוד׳דיגער חידוש אין דעם מהות פון א סעודה: פארוואס זאל מען נישט זאגן אז עס איז איין סעודה מיט אן אונטערברעכונג? דער תירוץ: א סעודה איז ווען מ׳זיצט אויף א סעודה — אז דאס איז “די היינטיגע סעודה.” ווען ער גייט אוועק אינמיטן, איז געווארן “אויס סעודה.” דאס איז נישט בלויז אן הפסק, נאר א סיום פון דער סעודה גופא.
4. א מוסר-השכל וועגן “נארמאלע מענטשן”: רוב הלכות זענען געבויט אויף נארמאלע מענטשן וואס זיצן אויף איין זאך. מיר היינטיגע מענטשן זענען “צומישטע” — מיר טוען צוויי זאכן אויף איינמאל, מיר רעדן מיט איינעם און ענטפערן א טעלעפאן אינמיטן. אבער די הלכה רעכנט מיט א מענטש וואס ווען ער גייט אוועק, האט ער טאקע געענדיגט.
5. דער פראקטישער פאל: ווען איינער זיצט ביי א שבת סעודה, קינדער זינגען זמירות, און מ׳רופט אים צו דער טיר — לויט דעם רמב״ם האט ער יעצט געענדיגט זיין סעודה. דער חבר איז נישט מסכים און מיינט אז דאס איז נאך אלץ די זעלבע סעודה.
—
ה. חברים שיצאו — איבערלאזן א שומר
אויב חברים זענען געזעסן צוזאמען עסן און זיי זענען ארויסגעגאנגען (למשל לקראת חתן וכלה), אויב זיי האבן איבערגעלאזט איינעם פון די חברים, דארפן זיי נישט מאכן א פרישע ברכה ווען זיי קומען צוריק. אבער אויב קיינער איז נישט געבליבן — דארף מען מאכן א פרישע ברכה מיט א פרישע המוציא.
חידושים:
1. דער יסוד: ווען איינער בלייבט, האלט ער אן אז די סעודה גייט נאך אן. אפילו דער וואס איז געבליבן האט נישט געקענט מיטשלעפן — מ׳קען נישט זאגן אז די סעודה האט זיך געענדיגט, ווייל “סך הכל בלייבן הייסט נאך אז די סעודה איז אנגעגאנגען.”
—
ו. שינוי מקום ביי פירות און וויין (דער ראב״ד)
דער ראב״ד זאגט: די זעלבע דין גילט נישט נאר ביי א סעודה פון ברויט, נאר אויך ווען מ׳זיצט טרינקען וויין אדער עסן פירות — שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו. ער דארף מאכן א ברכה אחרונה (על העץ, על הגפן) און דערנאך א פרישע ברכה ראשונה.
חידושים:
1. דער ראב״ד׳ס חילוק צווישן אינעווייניג און אינדרויסן: משנה מקומו מפינה לפינה אין דער זעלבער הויז — אינו צריך לברך, ס׳איז די זעלבע סעודה. אבער ארויסגיין פון דער הויז — דאס איז א שינוי מקום.
2. דער דין ביי אינדרויסן — אוכלי מזרחה של תאנה: ווער עס עסט אויף דער מזרח-זייט פון א פייגנבוים און גייט עסן אויף דער מערב-זייט — צריכין לברך. ווייל אינדרויסן איז נישט דא קיין חדרים/צימערן, איז יעדע אנדערע זייט אן אנדערע פלאץ. דאס ווערט אילוסטרירט: אויב מ׳מאכט א בארביקיו און מ׳שרייבט אויף דער אינוויטעישאן “מזרחה של תאנה” — דאס איז א מקום; “מערבה של תאנה” איז אן אנדערע חבורה, אן אנדערע פארטי.
3. דער ראב״ד׳ס השגה — “לא ידע מתחילה לכך”: דער ראב״ד שטימט צו מיט דעם דין, אבער פרעגט: וואס איז אויב דער מענטש האט פון אנהייב געוואוסט אז ער וועט גיין צום אנדערע פלאץ? אויב ער האט געהאט דעת מתחילה, איז עס אפשר אנדערש.
4. א חידוש וועגן “דעת” ביי היינטיגע מענטשן: היינטיגע מענטשן האבן בכלל נישט קיין “דעת” אין דעם זין — מיר טראכטן נישט פון אנהייב וואו מיר וועלן זיין. עס זענען דא מיינונגען אז היינט האט מען יא דעת נאר מ׳דארף אוועקגיין, אבער א צד איז: “אונז האבן קיינמאל נישט קיין דעת, ממילא איז מען פטור בכלל פון די גאנצע זאך.”
—
ז. גמר בלבו שלא לאכול — הפסק בסעודה דורך מחשבה
דער רמ״א זאגט: “גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד, ואחר כך נמלך — אפילו לא שינה מקומו, צריך לברך. ואם לא גמר בלבו, אלא דעתו לחזור ולאכול ולשתות — אפילו פסק כל היום כולו, אין צריך לברך שנייה.”
פשט: ווען א מענטש האט מחליט געווען אין זיין הארץ אז ער האט שוין געענדיגט עסן, און נאכדעם האט ער זיך אנדערש באטראכט — אפילו ער האט נישט געטוישט זיין פלאץ, דארף ער מאכן א נייע ברכה. אבער אויב ער האט נישט מחליט געווען צו ענדיגן, נאר זיין דעת איז נאך צו ווייטער עסן — אפילו עס גייט דורך א גאנצער טאג, דארף ער נישט מאכן א נייע ברכה.
חידושים און הסברות:
1. קשיא אויף “אפילו פסק כל היום כולו”: ווי אזוי א מענטש זיצט ביי א טיש א גאנצן טאג אן עסן? א דוגמא: א מענטש האט געגעסן פרישטאג זיבן אזייגער, ער זיצט ביי דער זעלבער טיש א גאנצן טאג (ווייל ער לערנט), און שפעטער וויל ער ווייטער עסן — דארף ער נישט מאכן א נייע ברכה? תירוץ: דער פשט איז אז ער “האלט אינמיטן” — ער האט נישט מחליט געווען צו ענדיגן, נאר עס האט זיך אוועקגעשלעפט. ער איז געבליבן אויפן זעלבן פלאץ (קיין שינוי מקום), און זיין דעת איז נאך צו ווייטער עסן. אבער דאס איז נאר ביי מענטשן וואס האבן א שכל — ביי זיי איז דא אזא זאך ווי “גמר בלבו.” “היינט מענטשן ווייסן נישט וואס דאס איז.”
—
ח. בואו ונבדיל vs. בואו ונקדש — חילוק צווישן קידוש און הבדלה
דער רמב״ם׳ס הלכה: א גרופע מענטשן זיצן צוזאמען און טרינקען. אויב זיי האבן געזאגט “בואו ונברך” (לאמיר בענטשן) אדער “בואו ונקדש” (לאמיר מאכן קידוש) — דארפן זיי מאכן א נייע ברכה אויף בורא פרי הגפן ווען זיי ווילן ווייטער טרינקען. אבער אויב זיי האבן געזאגט “בואו ונבדיל” (לאמיר מאכן הבדלה) — “אין צריך לחזור ולברך”, זיי דארפן נישט מאכן א נייע ברכה.
פשט: ביי קידוש איז “בואו ונקדש” א הפסק, ביי הבדלה נישט.
חידושים און הסברות:
1. קשיא: פארוואס איז “בואו ונבדיל” אנדערש פון “בואו ונקדש”? ביידע דערמאנען א מצוה וואס מאכט א הפסק!
2. ענטפער (מיט דעם ראב״ד): דער חילוק איז נישט אין דער עצם הפסק, נאר אין דער איסור צו עסן פאר קידוש ווערסעס הבדלה:
– ביי קידוש: ווען עס ווערט שבת, טאר מען נישט ווייטער עסן ביז מען מאכט קידוש — “פורס מפה ומקדש.” “בואו ונקדש” איז א ריכטיגער הפסק, ווייל מען מוז אויפהערן עסן.
– ביי הבדלה: מען מעג ווייטער עסן ביז מען ענדיגט, און ערשט דערנאך מאכט מען הבדלה. “בואו ונבדיל” אסר׳ט נישט אז זיי זאלן ווייטער עסן. אויב מען האט נאר געזאגט “בואו ונבדיל” אבער נאך נישט געמאכט הבדלה, קען מען זיך מיישב זיין: “שפעטער מאכן מיר הבדלה, יעצט מעגן מיר נאך עסן.” דערפאר איז עס נישט קיין הפסק.
3. א צווייטער צוגאנג: אפשר רעדט מען פון א פאל וואו ס׳איז נאך נישט ביינאכט (קודם חשכה). מ׳קען מאכן קידוש שבת פרייטאג נאכמיטאג אבער מ׳דארף נאך נישט. “בואו ונקדש” מאכט אז מ׳ווערט מקבל שבת, וואס מחייב אים אין קידוש — ס׳איז א קבלת שבת פאר די גאנצע חבורה.
4. דער ראב״ד׳ס שיטה: דער ראב״ד איז מחלק: ביי קידוש דארף מען ענעוועי מאכן קידוש ווען עס ווערט ביינאכט, סאו מען זאגט נישט. ביי הבדלה — אויב מען זאגט “בואו ונבדיל” און מען האט געסטאפט צו טרינקען, איז עס א הפסק; אויב נישט — נעמט עס נישט קיין חיוב.
5. נאך א חידוש: “בורא פרי הגפן” ביי הבדלה מיינט נאך נישט אז מען האט אויפגעהערט (ווייל מען מעג נאך עסן), מה שאין כן “בורא פרי הגפן” ביי קידוש — דאס איז טאקע א הפסק, ווייל מען טאר נישט ווייטער עסן אן קידוש.
6. דער ראב״ד׳ס קשיא אויפן רמב״ם — אז עס גייט נישט אן די עצם הפסק — בלייבט שווער.
[דיגרעסיע: דער דין פון “בואו ונקדש” איז א מקור פאר דעם מנהג ליובאוויטש (ביי בחורים): ערב שבת זעצט מען זיך טרינקען (פארבריינגען), און ווען עס קומט שבת זאגט מען קידוש — דאס איז דער ענין פון “בואו ונקדש” אינמיטן א טרינקען.]
—
ט. בירך על הפת פטר כל הפרפרות — הייערארכיע פון ברכות
דער רמב״ם זאגט: “בירך על הפת פטר כל הפרפרות. ובירך על מעשה קדירה פטר את התבשיל. ובירך על התבשיל — [לפי נוסחאות: לא פוטר / פוטר מעשה קדירה].”
פשט: עס איז דא א הייערארכיע פון ברכות: פת (המוציא) פטר׳ט פרפרות (אלעס וואס מ׳עסט מיט/נאכן ברויט); מעשה קדירה (מזונות) פטר׳ט תבשיל (שהכל).
חידושים און הסברות:
1. וואס מיינט “פרפרות”? דער רמב״ם טייטשט פרפרות אז עס מיינט אלעס וואס מ׳עסט נאכן ברויט — “עניטינג וואס מ׳עסט נאכן ברויט.” דער שולחן ערוך טייטשט פרפרות אינגאנצן אנדערש ווי דער רמב״ם.
2. די ריכטונג פון פטר׳ן — איין וועג אדער ביידע וועגן: עס איז א מחלוקת אין נוסחאות הרמב״ם. אין דער אלטער נוסח שטייט “לא פוטר” — אז תבשיל פטר׳ט נישט מעשה קדירה (עס גייט נאר איין וועג, פון חשוב צו ווייניגער חשוב). אין דער נוסח וואס מיר האבן שטייט אז עס גייט ביידע וועגן. ביי פת און פרפרות איז מוסכם אז עס גייט נאר איין וועג — פת פטר׳ט פרפרות אבער נישט פארקערט.
3. די הייערארכיע: פת (המוציא) → פרפרות (אלעס אנדערע); מעשה קדירה (מזונות) → תבשיל (שהכל). די זופ און לאקשן זענען ביידע מעשה קדירה און פטר׳ן זיך איינער דעם צווייטן.
4. דער מנהג vs. דער רמב״ם: דער מנהג העולם איז אז מ׳פטר׳ט קיינמאל נישט קיין ברכה מיט מזונות — מ׳מאכט אלעמאל ספעציפישע ברכות. אבער דער רמב״ם איז משמע אז אויב איינער זעצט זיך עסן א סעודה און מאכט מזונות, מוז ער נישט נאכדעם מאכן נאך ברכות אויף שוואכערע זאכן, ווייל מזונות פטר׳ט א שהכל.
[דיגרעסיע: קריטיק אויף דער עוז והדר אויסגאבע — דער וואס האט געמאכט די פרקים אין דער עוז והדר רמב״ם האט דא א “שוואכערע דזשאב” ווי אין אנדערע פרקים — ער צייכנט נישט געהעריג צו די שולחן ערוך מקורות. דער “רמב״ם ערוך” איז געווענליך מער מדויק.]
—
י. דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה
דער רמב״ם זאגט: “דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינן צריכין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שברכת המוציא שבתחלה וברכת המזון שבסוף פוטרתן הכל” — ווייל “הכל טפילה לסעודה”.
פשט: זאכן וואס מ׳ברענגט אינמיטן סעודה און זיי זענען א חלק פון דער סעודה (מחמת הסעודה), דארפן נישט קיין ברכה ראשונה און נישט קיין ברכה אחרונה, ווייל המוציא און בענטשן פטר׳ט אלעס.
חידושים און הסברות:
1. דאס איז א נייע הלכה אין פארגלייך צו דער פריערדיגער הלכה פון “פת פוטר את הפרפרת.” דער חילוק: פריער האט מען גערעדט פון עיקר וטפל אין א צוזאמענהאנג פון צוויי מאכלים (קרעקער מיט האלווא), דא רעדט מען פון א ברייטערע כלל — די גאנצע סעודה איז דער עיקר, און אלעס וואס קומט אינמיטן איז טפל צו דער סעודה אליין. עס איז “נאך א חלות” פון דעם כלל פון עיקר וטפל, אבער אויף א גרעסערן מאסשטאב.
[דיגרעסיע: ווען מען עסט ברויט מיט אייער און ציבעלע, דארף מען זיך וואשן? למעשה, ווען מען עסט ברויט מאכט מען נישט נאך א באזונדערע ברכה אויף די אנדערע זאכן — דאס איז פשוט.]
[דיגרעסיע: א “פאני” מציאות ביי מאדערנע סעודות: ווען מען עסט א סעודה אן ברויט (ווי אסאך מענטשן טוען היינט), מאכט מען “הונדערטער ברכות” — א באזונדערע ברכה אויף יעדע זאך. למשל, זופ מיט קניידלעך — מאכט מען בורא מיני מזונות אויף די קניידלעך, און רוב מענטשן מאכן נאך א שהכל אויף די זופ. אויף א פלייש טעלער מיט א קוגל פון דער זייט — מאכט מען פינף ברכות אויף איין מאכל. מה שאין כן ווען מען וואשט זיך און מאכט המוציא, איז אלץ א “קביעות סעודה” און די עיקר ברכה פטר׳ט אלעס.]
—
יא. דברים שאינם מחמת הסעודה בתוך הסעודה
דער רמב״ם: “אבל דברים שאינן מחמת הסעודה, אף על פי שהן באין בתוך הסעודה, טעונין ברכה לפניהם” — אבער נישט לאחריהם (לויט איין גירסא).
פשט: א מאכל וואס מ׳עסט בתוך הסעודה אבער ס׳איז נישט א חלק פון דער סעודה — דארף מען מאכן א ברכה לפניהם.
חידושים און הסברות:
1. וואס איז א דוגמא פון “אינו מחמת הסעודה בתוך הסעודה”? צוויי פראקטישע ביישפילן:
– ביי א חתונה — א מוסד שטעלט אוועק א טיש מיט ניסלעך לעבן דער טיר, בעיקר פאר די וואס קומען טאנצן. איינער נעמט פון דארטן אינמיטן זיין סעודה — ער עסט עס בתוך הסעודה, אבער ס׳איז נישט א חלק פון דער סעודה.
– סימני ראש השנה — די מאכלים וואס מ׳ברענגט ראש השנה (תפוח בדבש, רוביא, כרתי, אאז״וו) זענען נישט מחמת הסעודה, נאר לכבוד יום טוב אלס סימנים. דאס איז א פראקטישע נפקא מינה.
—
יב. דברים הבאים לאחר הסעודה
דער רמב״ם: “דברים הבאים לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם.”
פשט: זאכן וואס מ׳ברענגט נאך דער סעודה דארפן ברכה ראשונה און ברכה אחרונה.
חידושים און הסברות:
1. וואס מיינט “לאחר הסעודה”? קאמפאט (דעסערט) איז נישט “לאחר הסעודה” — ס׳איז דער “סוף הסעודה,” א חלק פון דער סעודה. מ׳האט קיינמאל נישט געזען איינער מאכט א ברכה אחרונה אויף קאמפאט, ווייל בענטשן פטר׳ט עס.
2. דער מסקנא: “לאחר הסעודה” מיינט נאכן בענטשן — מ׳האט שוין געבענטשט, און דערנאך עסט מען נאך עפעס. דעמאלט דארף מען ברכה לפניהם ולאחריהם.
3. א קשיא: פארוואס דארף מען א ברכה אחרונה ווען מ׳האט שוין געבענטשט? בענטשן איז דאך א ברכה אחרונה — זאל עס פטר׳ן! תירוץ: בענטשן איז געווען אויף דער סעודה; דאס נייע עסן נאכן בענטשן איז א באזונדערע אכילה וואס דארף זיין אייגענע ברכה אחרונה. דער בענטשן “גייט נישט באקווארדס” — עס קען נישט פטר׳ן עפעס וואס קומט נאכדעם.
4. דער רמ״א׳ס שיטה: ער זאגט אז דער טעם פארוואס מ׳דארף א נייע ברכה איז ווייל דער עסער “וויל זיך נישט מחבר זיין מיט די פריערדיגע” סעודה — ס׳איז א נייע התחלה.
—
יג. פארוואס פת איז עיקר — א יסוד׳דיגע סברא
[דיגרעסיע וואס שטייט אין צוזאמענהאנג מיט דער הלכה פון “פת פוטר כל הפרפרות” און “דברים הבאים מחמת הסעודה”:]
קשיא: אין אונזער קולטור איז די “עיקר” (מעין קורס) די פלייש אדער פיש (פראטין), און די מזונות/סטארטש איז א “סייד דיש.” אבער די הלכה זאגט אלעמאל אז פת איז די עיקר. אויב אין אונזער קולטור איז די עיקר טאקע די פלייש טעלער, און מען וואשט זיך נאר “ביי דער זייט” — וואס איז די ענטפער?
תירוץ/הסבר: פת איז די ביליגסטע זאך וואס קען האלטן סאסייעטי ביים לעבן. אלע אנדערע זאכן (פלייש, פיש) זענען “לאקזשוריס.” ווען ס׳איז נישטא שפע, פאלט מען צוריק אויף פת. ראיה פון יוסף הצדיק — ער האט געטיילט ברויט פאר׳ן עולם. אגריקולטור, שטעט, ציוויליזאציע — אלעס איז געבויט אויף פת. פת איז א “בעיסיק” פונדאמענטאלע זאך.
נאך א ראיה: ביי קרבן פסח האט מען אויך געגעסן מצה (פת) מיט פלייש, און מען האט געמאכט המוציא — נישט א באזונדערע ברכה אויף די פלייש. אויך אין א “פענסי רעסטאראנט” גיט מען אלעמאל ברויט פארדעם — דאס איז א מנהג פון אלעמאל, נישט קיין נייע זאך. דאס ווייזט אז פת האט חשיבות.
—
יד. יין בתוך הסעודה — שבת/יום טוב לעומת ימות החול
דער רמב״ם (בשם הרמ״א/שו״ע): “שבת ויום טוב, או בימות החול שאדם קובע סעודתו על היין… אם בירך על היין שלפני המזון, פוטר את היין ששותה לאחר המזון קודם ברכת המזון. אבל שאר ימים, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין שלאחר המזון.”
פשט: אויף שבת/יום טוב (אדער אנדערע מאמענטן וואס מ׳איז קובע סעודה אויף וויין — נאך הקזת דם, סעודת הודאה, ארויסגיין פון בית האסורים), פטר׳ט די ברכה אויפן וויין פון אנהייב סעודה אלע וויין ביז בענטשן. אבער אויף רגילע טעג, דארף מען מאכן א נייע ברכה אויף וויין וואס מ׳טרינקט שפעטער אין דער סעודה.
חידושים און הסברות:
1. דער יסוד פון דעם חילוק: ביי ברויט איז דא א “סדר סעודה” וואס ווערט קאנטראלירט פון ברויט — אלעס איז איינגעשלאסן. אבער וויין האט א באזונדערע נאטור — “יעדע גלאז וויין איז א באדערפעניש פאר זיך.” נאר ווען מ׳איז קובע סעודה אויף וויין (שבת, יו״ט) ווערט דער וויין א חלק פון דער סעודה-סטרוקטור.
2. דריי סארטן וויין ווערן אונטערשיידן: (1) יין שלפני המזון — ווי קידוש, א טרינק וויין פאר דער סעודה; (2) יין שבתוך המזון — וויין וואס מ׳טרינקט בשעת מעשה; (3) יין שלאחר המזון — וויין נאך דער סעודה אבער פאר בענטשן. דער רמב״ם זאגט אז אפילו אויף שבת/יו״ט, פטר׳ט דער יין שלפני המזון נישט דעם יין שלאחר המזון — נאר דער יין שבתוך המזון פטר׳ט.
3. פראקטישע נקודה וועגן שמיעת ברכות: מ׳דארף ווארטן ביז מ׳שלינגט אראפ איידער מ׳ענטפערט אמן, ווייל מ׳טאר נישט רעדן אינמיטן שלינגען. דער רמב״ם אליין האט דאס געזאגט אין הלכות געזונטהייט. אויב יעדער האט זיין אייגענע כוס, מאכט יעדער זיין אייגענע ברכה ווען ער איז גרייט.
4. אויסנאם — הטוב והמטיב: אויב מ׳ברענגט א נייע וויין (א נייע סארט), מאכט מען “הטוב והמטיב” אפילו אינמיטן סעודה, ווייל דאס איז א באזונדערע ברכה אויף דער חידוש פון א נייע וויין.
—
טו. הטוב והמטיב אויף א נייע וויין
דער רמב״ם: “היו מסובין לשתות יין והביאו להם יין אחר” — אויב מ׳זיצט און טרינקט וויין און מ׳ברענגט א נייע וויין (רויט אנשטאט שווארץ, אדער אלט אנשטאט ניי) — מ׳דארף נישט מאכן א נייע בורא פרי הגפן (ווייל ס׳איז די זעלבע מין), אבער מ׳מאכט “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם הטוב והמטיב”.
פשט: ווייל ס׳איז א בעסערע וויין, מאכט מען הטוב והמטיב — “הטוב” אויף דעם פריערדיגן גוטן וויין, “והמטיב” אויף דעם נייעם וואס מאכט נאך בעסער.
חידושים און הסברות:
1. הטוב והמטיב ווערט דערקלערט ווי א ברכה אויף שפע — נישט ווי רוב ברכות וואו מ׳דאנקט פאר א באזיש באדערפעניש (הונגער → ברויט), נאר דא האט מען שוין געהאט וויין, און ס׳קומט נאך בעסער. “ס׳איז גוט, און ס׳זאל זיין נאך בעסער.”
2. חידוש בנוגע טייטש פון “מטיב”: “מטיב” מיינט בעיקר “טוט גוט פאר אנדערע.” דער כלל איז: אויף א בשורה טובה פאר זיך אליין זאגט מען שהחיינו; אויף עפעס וואס איז אויך פאר אנדערע זאגט מען הטוב והמטיב. ביי וויין — וויאזוי איז עס פאר יענעם? ווייל אז א איד טרינקט וויין ווערט ער א בעסערער חבר מיט אנדערע אידן. דערפאר קען מען נאר מאכן הטוב והמטיב ווען מ׳זיצט מיט אנדערע מענטשן — אזוי ווי דער רמב״ם זאגט.
—
טז. מ׳מאכט נישט א ברכה ביז דער אוכל איז פאר דיר
דער רמב״ם: “אין מברכין על האוכל מכל האוכלין ולא על המשקה מכל המשקין עד שיבוא לפניו.” און אויב מ׳האט יא געמאכט א ברכה פריער — “צריך לחזור ולברך” — מ׳דארף נאכאמאל מאכן א ברכה.
פשט: דאס איז אזוי ווי עובר לעשייתן — די ברכה דארף זיין סמוך צו די מעשה.
חידושים און הסברות:
1. יסוד׳דיגער חידוש וועגן מהות פון ברכות הנהנין: א ברכה איז נישט סתם א געלעגנהייט צו דאנקען דעם אייבערשטן. ס׳איז א נטילת רשות — מ׳בעט רשות צו עסן די זאך. דערצו איז דא אן ענין פון חלות — “חל שמו של שמים על העשייה” — דער שם שמים ווערט חל אויף דעם מעשה. דערפאר מוז דער אוכל זיין פאר דיר — כדי דער שם זאל חל זיין אויף עפעס. (דער קאמארנער ווערט דערמאנט אלס מקור פאר דעם יסוד.)
2. ברכה לבטלה מיינט לויט דעם: דו ברענגסט דעם אייבערשטנ׳ס נאמען אויף גארנישט — דער שם הענגט אין דער לופט אן א חפצא צו זיין חל אויף.
—
יז. ווען דער אוכל איז פארלוירן געגאנגען נאך דער ברכה
דער רמב״ם: אויב מ׳האט געמאכט א ברכה אויף אן אוכל, און דערנאך איז דער אוכל פארלוירן געגאנגען (פארברענט, אוועקגעשוואומען אין א כוואליע), דארף מען נעמען אן אנדערן אוכל און מאכן א פרישע ברכה — אפילו ס׳איז די זעלבע מין. און אויף דער ערשטער ברכה וואס איז געבליבן אן א חפצא, “צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” — כדי שלא יהא שם שמים לבטלה.
פשט: ווייל דער אוכל אויף וואס מ׳האט געמאכט די ברכה איז נישטא מער, איז די ברכה געווארן לבטלה, און מ׳זאגט ברוך שם כבוד מלכותו.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס דארף מען א נייע ברכה אויפ׳ן צווייטן אוכל: אפילו ס׳איז די זעלבע מין, איז דער נייער אוכל א נייע זאך — ווייל א ברכה איז א נטילת רשות אויף דעם ספעציפישן חפצא, נישט אויף דער מין בכלל. דאס שטימט זייער גוט מיט דער שיטה אז א ברכה איז נטילת רשות.
2. צוויי פשט׳ן אין “ברוך שם כבוד מלכותו”:
– פשט א (פיוס/מחילה): “ברוך שם כבוד מלכותו” איז א מין בקשת מחילה — מ׳בעט איבער דעם אייבערשטן פאר וואס ס׳האט אויסגעזען ווי א זלזול אין זיין נאמען. אזוי ווי ביי דער כהן גדול אין בית המקדש וואו מ׳האט געזאגט ברוך שם נאך הזכרת השם.
– פשט ב (שבח על הזכרת השם עצמו): “ברוך שם כבוד מלכותו” איז א שבח אויף דער הזכרת השם אליין — אפילו ווען דער שם איז נישט חל געווארן אויף קיין חפצא, קען מען כל הפחות מאכן אז דער שם זאל חל זיין אויף זיך אליין — א שבח אויף דעם בלויזן דערמאנען פון דעם הייליגן נאמען. דאס “פאנגט אויף” (קעטשט) דעם שם אז ער זאל נישט הענגען אין דער לופט. דער הדגשה איז אויף דעם ווארט “שם” — “געלויבט איז זיין נאמען.”
– דיסקוסיע צווישן די צוויי פשט׳ן: קעגן פשט ב ווערט געפרעגט: דער עיקר פראבלעם איז דאך נישט נאר דער “שם” אליין, נאר דער גאנצער “בורא פרי הגפן” — מ׳האט געזאגט א שבח אויף בריאה וואס איז נישט געשען. קעגן פשט א ווערט געפרעגט: וואו זעט מען אז ברוך שם איז משבח דעם שם? ס׳ווערט געענטפערט: ביי דער כהן גדול אין בית המקדש, פארוואס האבן די כהנים ארום געזאגט ברוך שם? ווייל ס׳איז דא א שבח וואס קומט אויף הזכרת השם אליין, אפילו אן א ספעציפישע סיבה. ברוך שם כבוד מלכותו איז א באזונדערער שבח אויף דעם בלויזן פאקט אז מ׳האט דערמאנט דעם שם.
—
יח. מאכן א ברכה ביי א לויפנדע וואסער (אמת המים)
דער רמב״ם: “העומד על אמת המים ומברך ושותה” — איינער וואס שטייט ביי א סטריעם (לויפנדע וואסער), מאכט א ברכה און טרינקט — “אף על פי שהמים שבאו לפניו בשעת הברכה אינן המים ששתה” — כאטש די וואסער וואס איז געווען פאר אים בשעת ברכה איז נישט די וואסער וואס ער טרינקט — “לא נתכוון מתחילה” אלא לשתות, ס׳איז גוט, ווייל דאס איז די נאטור פון די וואסער.
פשט: ביי א לויפנדע וואסער, כאטש די פיזישע וואסער וואס איז געווען דא בשעת ברכה איז שוין אוועק, איז די ברכה גילטיג ווייל ער האט בדעת געהאט צו טרינקען פון דעם סטריעם.
חידושים און הסברות:
1. [דיגרעסיע: פילאסאפישער פונקט (הערקליטוס) — “א מענטש גייט נישט אריין צוויי מאל אין די זעלבע וואסער” — ביי א לויפנדע וואסער איז די וואסער וואס מ׳האט געמאכט די ברכה אויף שוין אוועק.]
2. צוויי מהלכים פארוואס ס׳איז כשר:
– מהלך א: “לכך נתכוון מתחילה” — ווען ער האט געמאכט די ברכה, האט ער בדעת געהאט צו טרינקען די וואסער ווא
וואס וועט אנקומען לעבן אים אין דער מינוט ווען ער טרינקט. ס׳איז די נאטור פון א סטריעם — מ׳ווייסט אז נייע וואסער קומט.
– מהלך ב: מ׳קען זאגן אז דער גאנצער סטריעם איז ווי איין גרויסע כלי וואסער — אלעס איז איין וואסער. אבער דער ערשטער מהלך איז מער פשוט, ווייל פיזיש איז עס טאקע נישט די זעלבע וואסער.
3. פראקטישע נפקא מינה: אויב מהלך א ארבעט (לכך נתכוון), דאן קען מען אויך מאכן א ברכה ווען מ׳זעט א סערווער ברענגט שוין דעם עסן — ווייל “רוב בתוכו” (ס׳קומט שוין). אבער דער חילוק איז: ביי אמת המים שטייט מען לעבן דעם מקור, מה שאין כן ביי א סערווער האט דער אוכל נאך נישט געהערט צו דיר און איז נישט לעבן דיר.
4. [דיגרעסיע: פראקטישע שאלה וועגן מאכן א ברכה ביי א water fountain — ווען דריקט מען דעם קנעפל, פאר אדער נאך דער ברכה? ס׳איז דאך ווי אמת המים — די וואסער וואס פליסט ארויס בשעת ברכה איז נישט די וואסער וואס מ׳טרינקט.]
5. [דיגרעסיע: ברכה אויף נטילת ידים ביי א באטן/שאוער אין מקוה — מענטשן מאכן א ברכה פאר זיי דרייען אויף דעם וואסער. די שאלה איז צי דאס דרייען פון דעם באטן (אדער פאונטיין) איז שוין א “עובדא דמים” — א מעשה מיט וואסער — ווייל ס׳שפריצט וואסער ווען מ׳דריקט דעם באטן. דאס ווערט פארגליכן צום אלטן מנהג וואו מ׳האט געדארפט אנצינדן א פייער (רייסע) און ווארטן ביז דאס וואסער פליסט, און ערשט דאן מאכן א ברכה. דער מסקנא איז אז דער פאונטיין/באטן איז שוין א עובדא דמים, ענלעך צו נעמען א לעפל — ס׳איז דער אנהייב פון דער מעשה.]
תמלול מלא 📝
פרק ד׳ הלכות ברכות – ברכת המזון במקום שאכל, שינוי מקום, ושכחת ברכות
הקדמה – קמפיין פאר די בית המדרש
רבותי, מיר לערנען מיט פרק ד׳ פון הלכות ברכות. יא, ס׳איז נאך אינמיטן הלכות ברכות, ברכת המזון, אין ספר אהבה.
די טעג הייבט זיך אן בעזרת השם די גרויסע קאמפיין פאר אונזער מוסד, פאר די בית המדרש וואו אונז לערנען יעצט, די בית המדרש פון מיין ידיד און שותף הרב הגאון רבי יצחק לאווי, וואס איינער פון זיינע פראדזשעקטס איז אונזער שיעור רמב״ם, און ער האט נאך שיעורים און נאך אופנים וויאזוי ער איז מפיץ תורה. די מעין ספאנסער פון אונזער שיעור איז הרב הנגיד רבי יואל ווערצבערגער, און ער זוכט נאך פארטנערס, אונז זוכן נאך פארטנערס וואס זאלן העלפן אנגיין די מקום תורה.
זאגט דער הייליגער רמב״ם, יא, אז יעדער איינער זאל זיך משתתף זיין. ווער ס׳לערנט איז מחויב, ס׳איז נישט קיין היתר. אזוי ווי מ׳דארף מאכן ברכת המזון במקום שאכל, במקום וואס מ׳עסט דארף מען עסן, אזוי אויך במקום וואס מ׳לערנט דארף מען צאלן פאר די בית המדרש. איך האב געברענגט וואס דער רמב״ם זאגט אז רבי יצחק, מ׳קען מקיל זיין, ער זוכט צו טרעפן א כחא דהיתרא. איך זאג אז ס׳איז נישטא קיין היתר. מ׳דארף זיין זייער קערפאל, יעדער איינער זאל זיין זייער קערפאל, אנלעסס מ׳האט א קלארע היתר פון א לאקאל דיין.
הלכה א – ברכת המזון צריך לברך במקום שאכל
זאגט דער רמב״ם: “כל המברך ברכת המזון, או שאר ברכה אחרונה שבין שלש, צריך לברך אותה במקום שאכל.”
יעדער איינער וואס מאכט די ברכת המזון, אדער די קורצע ווערסיע פון ברכת המזון, דאס וואס אונז קענען אלס “על המחיה”, ברכה אחרונה מעין שלש, ער דארף עס עסן דארטן אין די פלאץ וואו מ׳האט געגעסן. ער דארף בענטשן אין די פלאץ וואו מ׳האט געגעסן. יא, אויף די פלאץ וואו מ׳האט געגעסן.
“ואם הלך, יושב במקום שיפסיק” – אויב ער גייט, זאל ער זיך סטאפן אויף די פלאץ וואו ער האט געענדיגט עסן, ביי די לעצטע פלאץ וואו ער האט געגעסן, און דארטן זאל ער מאכן א ברכה. מ׳קען נישט, ער זאל נישט גיין ווייטער און בענטשן.
דיסקוסיע: פארוואס דארף מען בענטשן במקום שאכל?
למשל, ביי תפילה האבן מיר געזען אז מ׳דארף שטיין אויף איין פלאץ, ביי קריאת שמע האט מען יא געקענט גיין, אויך נישט ביי פסוקי דזמרא.
ס׳איז נישט קלאר צו ס׳איז וועגן די כוונה, ס׳איז נישט וועגן די שעת ברכת המזון. ס׳איז אן אנדערע זאך. די ברכה דארף זיין אויף די מקום אכילה. ס׳איז אן אנדערע זאך. ברכה מען עסט א סעודה? אה, ס׳איז נישט א דין אז אין די צייט וואס דו עסט זאלסטו נישט וואקן. אויב דו האסט איין רום און דו וואקסט אהין און אהער, ווייס איך נישט. די הלכה דא איז אז מען דארף מאכן די ברכה במקום וואו ער האט געגעסן. אזוי איז די ברכה זיך מתייחס אויף די אכילה וואס דו האסט פארדעם געוואקט.
Speaker 2: אינטערעסאנט. ס׳איז דאך א קביעות, מ׳רעדט פון א סעודה יעצט.
Speaker 1: ניין, מ׳רעדט פון א סעודה, און איך נעם אן. דא האט ער געענדיגט עסן. יא, ער גייט אוועק ווייטער, ער איז אוועק, ס׳איז שוין נישט פארט פון די… ס׳איז אן הלכה, מ׳דארף פארשטיין. מ׳לערנט עס ארויס פון א פסוק.
Speaker 2: פארוואס דארף איך פארשטיין? פארוואס ביי קריאת שמע בין איך אקעי מיט דעם אזוי?
Speaker 1: דו זאגסט קריאת שמע נישט אויפ׳ן וועג? איך פארשטיי נישט די פראבלעם. יעצט אז ס׳איז א סעודה…
Speaker 2: ניין, ניין, ניין. די עיקר איז א סעודה.
Speaker 1: דו האלטסט אין איין זאגן אז מ׳דארף דאנקען דעם אייבערשטן אויף דעם וואס דו האסט געגעסן.
Speaker 2: ניין, ס׳האלט נאך נישט דערביי. ס׳איז זייער בייסיק צו דאנקען דעם אייבערשטן. דאנקען דעם אייבערשטן איז בייסיק. יעדער איינער קען דאנקען דעם אייבערשטן. אפילו א קאץ דאנקט דעם אייבערשטן ווען ער עסט. א טאל מענטש, ס׳דארף צו זיין ווי א קביעות. ס׳איז אן אנדערע לעוועל. ס׳איז א סעודה, און אויף די סוף פון די סעודה קומט א בענטשן. דו קענסט אפילו זאגן אזוי: די סעודה איז די קביעות, און אויף די קביעות סעודה קומט א בענטשן. נישט נאר אויף די עסן, די הנאת הגרון. ס׳איז נאך מער פון דעם.
ממילא, אפילו דו האסט יא געגעסן גייענדיג, זאלסטו כאטש סטאפן און בענטשן. “אכל כשהוא עומד, יאכל כשהוא יושב ויברך” – נישט אז ער זאל עס טון די זעלבע וועג ווי ער האט געטון די אכילה.
Speaker 1: וואס איז די פשט פון דעם?
Speaker 2: ווייל קביעות סעודה דארף זיין זיצעדיג. ס׳איז דא קולטורן וואו מ׳עסט שטייענדיג, וואו מ׳איז נישט מקפיד אויף נישט עסן שטייענדיג. איך ווייס נישט, איך האב געפארן אין פלעצער אויף די עירפארטס…
Speaker 1: אה, ביי אזעלכע איווענטס.
Speaker 2: אקעי, און אפילו דעמאלטס דארף מען זיך אוועקזעצן אויף צו בענטשן, אזוי שטייט דא אין רמב״ם. חוץ ביי די רבי׳ס טיש, דארט פירט מען זיך צו בענטשן שטייענדיג, די גרויסע חסידים. יא, דעמאלטס ווייס איך נישט.
אקעי, געב מיר א מינוט, איך וועל אנפילן מיין סודה פריער. אקעי, יא, מ׳דארף זיך אוועקזעצן.
הלכה ב – שכח ברכת המזון: שוגג vs. מזיד
ווייטער, “שכח ברכת המזון” – א מענטש האט געענדיגט עסן און האט פארגעסן צו בענטשן, און ער איז זיך דערמאנט נאך פאר שיעור עיכול המזון. אזויווי מיר האבן פריער געלערנט אז ברכת המזון דארף מען טון נאך פאר די עסן ווערט פארדייעט. מ׳דארף זיך דערמאנען אין די צייט. כל זמן ס׳איז נאך געווען אין שיעור עיכול המזון, “מברך במקום שנזכר” – ער זאל בענטשן אין דעם פלאץ וואו ער האט זיך דערמאנט.
יא, דער חידוש איז, בענטשן דארף מען נישט נאר… מיר האבן געלערנט פריער די הלכה אז ער קען בענטשן דארט ווי ער האט געסטאפט עסן. דא איז עס שוין א לאנגע צייט שפעטער, ער איז שוין אויף אן אנדערע פלאץ בכלל.
פריער האבן מיר געלערנט וועגן נתעכל המזון, אז סתם אז ער האט פארגעסן צו בענטשן ביז ווען ער דארף באלד בענטשן. דא לערנט מען אז ער האט נישט נאר פארגעסן, ער איז אויך אוועקגעגאנגען. זאגט דער רמב״ם אז ער קען בענטשן פון דארט ווי ער האט זיך דערמאנט, ער מוז נישט צוריקפארן צו וואו ער איז געווען פריער ביים עסן.
אבער במקום ובזמן שנזכר. ביז דערווייל האבן מיר שוין געלערנט, אבער יעצט לערנען מיר אזוי: ואם הויא מזיד, אויב ער האט נישט געבענטשט נישט ווייל ער האט פארגעסן, נאר סתם האט ער נישט געבענטשט, איז דעמאלטס איז ער נאך אלץ מחוייב, וקונסין אותו אזוי ויחזור למקומו ויברך, ער דארף צוריקגיין. גיי אהיים צוריק און בענטש. דאס איז סתם א קנס, די חכמים האבן נישט ליב געהאט אז מענטשן זאלן אוועקגיין אויפשטיין פון טיש אן בענטשן.
דיסקוסיע: די שאלה פון מזיד – פארוואס וועט ער יעצט פאלגן?
אבער די הלכה איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ווען מ׳זאגט דא אזוי, אזוי זאלן די עלטערן מחנך זיין זייערע זון וואס איז א מזיד, קען איך נאך פארשטיין. אבער אויב רעדסטו דא צו אן adult, ער איז געווען א מזיד, יא? ווען ער האט געענדיגט עסן איז ער געווען אין א מצב אז ער האט נישט געוואלט פאלגן די תורה. פארוואס גייט ער יעצט פאלגן די תורה? פארוואס גייט ער יעצט פאלגן? ער האט תשובה געטאן אינצווישן?
Speaker 2: מיינסטו צו זאגן אז ער האט נישט פארגעסן, ער האט געוואוסט, און ס׳איז אים נישט אנגעגאנגען? און יעצט האט ער תשובה געטאן און ער וויל שוין יא טון די ריכטיגע מצוה, זאל ער צוריקגיין למקומו ויברך.
Speaker 1: מזיד מיינט נישט אז ער איז געווען א רשע. מזיד מיינט נישט א טעות, עפעס אנדערש איז געווען, ער האט געהאט עפעס א חשבון.
Speaker 2: ס׳איז שוין אן עונש. זאגסטו יעצט אז וואס, אלס קנס דארפסטו צוריקגיין? און אויב גייט ער נאר בענטשן דא?
Speaker 1: ניין, די פוינט פון די קנס איז אז מזיד זאלסטו געדענקען פאר די אנדערע מאל.
Speaker 2: ניין, די פוינט פון די קנס איז אז דו זאלסט וויסן אז אויב דו גייסט אוועק פון טיש… איך מיין אז די פוינט פון אזעלכע קנסות איז אז ס׳זאל נישט געשען, נישט אז ס׳זאל געשען. מ׳רעדט נישט פון נאכדעם. די חכמים זאגן פאר א איד, שטייט א איד ביי א סעודה, ער האלט ביים אויפשטיין, ער טראכט צו ער זאל אויפשטיין, ער טראכט, “איך וועל שוין צוריקקומען, איך וועל שוין…” זאגן די חכמים, “אהא, געדענק, אז אויב דו שטייסט אויף במזיד, וועסטו מוזן צוריקפארן דא צו בענטשן, און דאס ווילסטו נישט.”
אבער אויב ער איז עובר, איז ער עובר. דו פארשטייסט? איך זאג, ס׳קען זיין אז ס׳איז מער געמאכט אז מענטשן זאלן מורא האבן, און מענטשן זאלן טאקע בענטשן גלייך. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך.
Speaker 1: יא, נאר נאכאמאל, דו קענסט זאגן אזוי: ס׳איז דא היינט א מצוה פון בענטשן אויף די פלאץ וואו מ׳האט געגעסן. סא דער מענטש וואס האט פארגעסן און זיך דערמאנט, אויך אויב וויל ער צוריקגיין, ער קען צוריקגיין דארט וואו ער האט געגעסן, ס׳איז א מעלה. ס׳איז נישט קיין מעלה?
Speaker 2: פארוואס זאגסטו אז ס׳איז נישט קיין מעלה? ס׳איז יא א מעלה, נאר מ׳איז נישט מחייב.
Speaker 1: אה, אדרבה, ס׳איז נישט קיין מעלה?
Speaker 2: ס׳איז יא א מעלה, נאר מ׳איז נישט מחייב. קען ער זאגן “איך האב שוין געגעסן, איך בין שוין נישט הונגעריג”.
לכתחילה ובדיעבד
רגע, “דחיינו וברך”. דאס האבן מיר פריער געלערנט אז מען בענטשט שטייענדיג אדער וואקענדיג, איז עס נאר לכתחילה. בדיעבד יוצא ידי חובתו. אבער לכתחילה נישט. לכתחילה איז “לא יברך אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל”. ער האט שוין צוויי מאל געזאגט די זעלבע זאך. אקעי. דאס איז לכתחילה. בדיעבד איז מען יוצא אלע וועגן, נאר מען ווייסט אז עס איז דא א קנס אז ער מוז אהיימגיין.
הלכה ג – שכח לברך המוציא
יעצט גייען מיר לערנען נאך עפעס אן אנדערע הלכה. ס׳הייסט, ס׳איז נישט קאנעקטעד צו דעם. ס׳איז נאר קאנעקטעד מיט דעם אז יעצט רעדט מען איינער האט פארגעסן צו בענטשן. וואס איז אויב איינער האט פארגעסן צו מאכן המוציא? יא?
“מי שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, אם אינו מן התורה.” א ברכת המוציא איז נישט קיין ברכה מן התורה. ספק דרבנן לאזט מען נישט מחמיר זיין. ספק דאורייתא דארף מען מחמיר זיין.
“שכח לברך המוציא”, דא רעדט ער נישט פון א ספק, ער האט פארגעסן, ער ווייסט אז ער האט פארגעסן. ער האט פארגעסן צו מאכן המוציא פארן עסן, און יעצט האלט ער אינמיטן די סעודה. “באמצע סעודתו, עד שלא גמר סעודתו”, איידער ער האט געענדיגט עסן, “חוזר ומברך”, מאכט ער דעמאלטס המוציא. ער זאגט נישט צו ער דארף דעמאלטס עסן לכבוד דעם נאך א שטיקל ברויט. קען זיין ער מאכט דעמאלטס די ברכה אויף די סעודה, און די סעודה איז ברויט.
דיסקוסיע: וואס הייסט “באמצע סעודתו”?
Speaker 1: וואס הייסט “באמצע סעודתו”? “עד שלא גמר סעודתו”? יא, יעצט האלט ער ביי די קאמפאט, איך ווייס נישט וואס. אבער נישט פאלש ווען ער זאגט “המוציא לחם מן הארץ”, ווייל די סעודה איז א סעודה וואס האט ברויט. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט די תירוץ.
“אבל אחר שגמר, אינו מברך.”
Speaker 2: אבער לכאורה איז דאס דאך פשוט. אויב איז דאס דאך פשוט, ער האלט אינמיטן עסן, ער האט נאך נישט געמאכט די ברכה.
Speaker 1: ניין, איך זאג דיר, אפשר “נזכר אחר שגמר” מיינט נישט… מיינט… ער עסט נאך עניטינג, אבער ער זאל נישט יעצט מאכן א שהכל אויף די קאמפאט, נאר ער זאל מאכן א המוציא לחם, ווייל ער מאכט די ברכה אויף די גאנצע סעודה. קען זיין. ס׳איז נישט קלאר, קען זיין. ס׳איז דא וועגן דעם חקירות. מ׳רעדט וועגן דעם, יא. ס׳איז דא רבנים וואס רעדן וועגן דעם.
Speaker 2: יא. נישט קלאר, ווייל לכאורה איז פשוט, אויב זאגן מיר אז ער גייט יעצט עסן נאך א שטיקל ברויט, האט ער דאך נאך נישט געמאכט די ברכה.
Speaker 1: יא, ס׳איז נישט קיין קשיא פון ספק. ס׳מוז זיין אז די גמרא רעדט פון עפעס אנדערש. מ׳דארף פארשטיין פון וואס מ׳רעדט. פשוט אז מ׳קען נישט עסן אן א ברכה ווייל ער האט פארגעסן, ס׳איז דאך נישט קיין וועג.
הלכה ד – אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר
יעצט קען מען לערנען וואס איז געשען טאמער מ׳האט געמאכט א ברעק אינמיטן די סעודה. יא, קומט קומט לערנען. אוכל בבית זה, ופסק סעודתו והלך לבית אחר, אוי, אוי, אוי, יא, ער איז אוועקגעגאנגען פון די הויז ווי ער עסט די סעודה, ער איז געגאנגען צו אן אנדערע הויז. גייט מען יעצט לערנען וועגן מ׳איז מפסיק אינמיטן, יא.
זעסט, סאו די אלע הלכות זענען הלכות סעודה. יעצט האבן מיר געלערנט אז לכתחילה דארף מען בענטשן ממקום הסעודה. יעצט איז דא דאך הלכות וואס איז לכאורה געבויט נאר אויף דעם. ווייל אז מ׳דארף בענטשן ממקום הסעודה, דארף מען וויסן ווען הערט זיך אויף די סעודה, ווען ווערט עס א נייע סעודה. דאס איז לכאורה די…
סאו א מענטש האט געגעסן און ער איז געגאנגען צו אן אנדערע הויז, פסק סעודתו והלך לבית אחר, אן אנדערע שטוב, אוכל, אדער אפילו נישט געגאנגען צו אן אנדערע הויז, נאר אין זיין הויז, “והלך ועבר לדבר עם אשתו על עסקיו”, ער איז געגאנגען צו די ווינקל שמועסן, ער איז ארויסגעגאנגען פון זיין הויז. ער איז ארויסגעגאנגען לפתח הבית. פתח מיינט נישט די ווינקל, פתח מיינט אינדרויסן פון די טיר. ער איז ארויסגעגאנגען פון די הויז, אפילו ער איז נישט געגאנגען לבית אחר.
אבער הואיל ושינה מקומו, דאס הייסט שינה מקומו, ווייל ער איז אוועקגעגאנגען, אויף דעם טענה׳ט זיך דער רמב״ם מיט די ראב״ד, אז שינה מקומו מיינט נאר מ׳איז געגאנגען אין אן אנדערע הויז, אבער אויב מ׳איז געבליבן ביי די טיר, הייסט עס נישט אז מ׳איז ממש אוועקגעגאנגען. אה, אפשר דער רמב״ם מיינט יא, פתח מיינט ס׳שטייט פון אינעווייניג, און איך האב געמיינט אז פתח מיינט אזוי ווי… ניין, ס׳קען זיין אפילו פון אינדרויסן, אבער ס׳קען זיין אז דער רמב״ם זאגט אז אפילו אינדרויסן פון די טיר, מ׳איז נישט געגאנגען צו אן אנדערע פלאץ, יא.
הואיל ושינה מקומו, ווען ער קומט צוריק צריך לברך למפרע על מה שאכל, ער דארף מאכן א ברכה נאכאמאל אויף וואס ער האט געגעסן. ער דארף מאכן א בענטשן. למפרע מיינט, וואס הייסט למפרע? ער דארף בענטשן, וחוזר ומברך תחילה המוציא וחוזר ואוכל גמר סעודתו.
יא, למפרע טייטשט ברכה אחרונה. דארף מען בענטשן, ווייל עס האט זיך יעצט געענדיגט. א סעודה האט זיך געענדיגט. דו ווילסט נאך א סעודה? דארף מען נאך אמאל מאכן א המוציא.
Speaker 2: אבער ער איז פטור אז ער מאכט א ברכת המזון?
Speaker 1: יא. האסט געגעסן יעצט. אוועקגיין מאכט נישט פטור פון ברכת המזון.
הלכה: שינוי מקום בסעודה — המשך
Speaker 1: אקעי, ער איז ארויס גלייך ארויס פון די היים, אפילו ער איז נישט געגאנגען לבית אחר. אבער הואיל ושינה מקומו, דאס איז א שינוי מקום, וועל איך שוין אוועקנעמען. אויף דעם טאקע קריגט זיך דער רמ״א, אז שינוי מקום מיינט נאר אז מ׳איז געגאנגען אין אן אנדער הויז, אבער אויב מ׳איז געבליבן ביי די טיר הייסט עס נישט אז ער האט ממש אוועקגעגאנגען.
Speaker 2: אה, ס׳הייסט דער רמ״א מיינט יא, פתח שטייט פון אינעווייניג, איך האב געמיינט אז פתח מיינט אינדרויסן.
Speaker 1: ס׳איז קיין… אפילו פון אינדרויסן, אבער ס׳איז קיין… דער רמ״א זאגט אפילו אינדרויסן פון די טיר, דו מוזט גיין נאך צו אן אנדערע פלאץ. יא.
דין למפרע — ברכה אחרונה וברכה ראשונה
Speaker 1: הואיל ושינה מקומו, ווען ער קומט צוריק, צריך לברך למפרע על מה שאכל, דארף ער מאכן א ברכה נאכאמאל אויף וואס ער האט געגעסן. הייסט ער דארף מאכן א בענטשן. ער דארף מאכן… למפרע מיינט… וואס הייסט למפרע? ער דארף ווען בענטשן, וחוזר ומברך המוציא ואוכל כפי גמר סעודתו. יא, למפרע טייטשט ברכה אחרונה. ער דארף בענטשן, האט ער שוין יעצט געענדיגט, די סעודה האט זיך געענדיגט.
פארוואס דארף ער נאך א סעודה? פארוואס דארף ער מאכן נאכאמאל המוציא?
אבער ער איז למפרע, ער מאכט א ברכת המזון. יא, וואס ער האט געגעסן יעצט, אוועקגיין מאכט נישט פטור פון ברכת המזון.
חידוש: מהות הסעודה — ווען מ׳זיצט אויף א סעודה
Speaker 1: פארוואס איז נישט איין לאנגע קביעות סעודה וואס האט געהאט אן הפסק? ס׳איז אינטערעסאנט אזוי. א סעודה איז ווען מ׳זיצט אויף א סעודה. א סעודה פון א מענטש, אז דאס איז די היינטיגע סעודה. און ער גייט אוועק אינמיטן, איז געווארן אויס.
וואס איז אינטערעסאנט, ווייל אונז זענען מיר צומישטע מענטשן, אונז הערן א גאנצע צוואנציק זאכן, אונז הייבן נישט אן צו פארשטיין. רוב הלכות זענען געבויט אויף נארמאלע מענטשן וואס זיצן אויף איין זאך. יעצט רעדט ער מיט זיין חבר, יעצט איז ער נישט אינמיטן א סעודה, ער האט געענדיגט די סעודה. אוודאי דארף ער בענטשן, מ׳בענטשט דאך פאר מ׳גייט אוועק. אבער דו ווילסט עסן נאכאמאל, מאכסטו א נייע סעודה. ס׳איז זייער פשוט, איך בין נישט מסכים.
דער פראקטישער פאל: א מורה הוראה אינמיטן סעודה
Speaker 1: איך בין א מורה הוראה, א איד קומט אינמיטן די סעודה, און מ׳רופט מיך, “טאטי, איינער איז ביי די טיר, גיי ארויס פאר א רגע ענטפער אים.” יא, די פשט איז, איך האב יעצט געענדיגט מיין סעודה. איך האלט אינמיטן א שבת סעודה, מיינע קינדער זיצן דארט, מ׳זינגט זמירות, אינמיטן המוציא לחם, איך האב געלייגט מיין הוט אויף די זמירות און איך בין געגאנגען צום טיר. יא.
ס׳רעדט זיך פון אזא אופן אז די סעודה גייט אן, און אויב איינער גייט ארויס איז כוסס מיין סעודה. און די סעודה גייט אן, ווייל ער לאזט איבער מענטשן.
דיגרעסיע: היינטיגע מענטשן טוען צוויי זאכן אויף איינמאל
Speaker 1: איין מינוט, די נעקסטע הלכה שטייט… און ווען די סעודה גייט אן און דער… אז דער סעודה מיט אים צום, ווייל דארט… די ביזשט איז דאס איז. א מענטש עסט אליין, און די מינוט ער איז אוועג געגאנגען אין איפשטאט אז דער סעודה האט זיך געענדיגט, און ער האט געקומען צוריק איפשטאט אז עס הייבט זיך אן א נייע סעודה, און זאל ער עקטן אקורדינגלי און בענטשן און נאכאמאל אנהייבן. איך בין אויך די א צערידע טיפערי אזוי ווי פאר דעם זאגן דער עסט אז דער רמב״ם האט זייער א שיינע איידיע. מ׳זיצט יעצט, גייסט ארויס, האסט גענדיגט זעצן.
אונז זענען בלאפערס, אונז רעדן אונז דיגענען אונז צו זיך אז זיי האלטן אינמיטן זאכן ווען זיי האבן שוין לאנג געסטארטן, מיט שוין מער געווענטש. אונז טוען צוויי זאכן אויף איינמאל א גאנצע סטאטיע. אינמיטן רעדן מיט א מענטש, ער פאר קומט א פאון קאל, רעדט ער מיט א צווייטע מענטש. העלא, איך רעד יעצט מיט דיך. יענער וויל רעדן מיט דיר. נא פראבלעם, זאלסט מיינער דאס נישט דאך. זאל עס קומען שפעטער.
אונז האלטן אינמיטן רעדן דא צו די עולם, לאמיר זיין נישט שטער. די וועלבע זאכן, זיי לערנען רבים און מענטש אויף קאל, מע דארפן צו טאקען. יא, עס זענען רבים חברים שהיושב מלכה. אה, עס האבן דערמאנט. יא, דער רב איז נישט מסכים מיט אייך.
הלכה: חברים שיצאו — דין איבערלאזן א שומר
Speaker 1: דארכער דער רב טאקע זאגט אז לפזח ביתו כושר נעמען די קוגם. אזוי עס איז גענוג א גרויסע הפסקה, מען זאל דארפן אנהייבן. פון אנהייב איז ערזאך נאר געבליבן ביי די הויז.
זאגט דער רב און ווייטער, וואס טוט זיך אן אנדערע ענליכע פאל, אבער אמנישט. חברים זענען געזעצן צוזאמען עסן, און זיי זענען ארויסגעגאנגען.
Speaker 2: צוויינט, פארוואס זאגט ער, דא ליקן עסן חתן חברים?
Speaker 1: סתם איז דער גמרא איבעסטען אזא פאל. עס איז געוואס געגאנגען אביסל, אבער… איך ווייס פארוואס, מען גייט נישט ארויס פון מיטן אסיהו, דער אין דער וועלט ער עמד. קאל עול, פריערן האט ער געהאט א דינגען מיט קאלע לחברים, דבר רימה, און יעצט האט ער איינס. די אלע חברים. איך רעדן, ער דערויסט דאך די גאנצע חברים. דא א חבורה זיצט עסן, עס קומט אז עס גייט דאך א חתן קאלע. וואס דער מענער? מען גייט ארויס, מען מונגט יתלי חילוקח, איך ווייס שוואס.
דין ווען איינער בלייבט — די סעודה גייט אן
Speaker 1: ער איז אימער נישט האבן זאגט נוחלה, אויב זיי האבן איבערגעלאזט איינעם פון די חברים… אז עס טארפעסט א אלטע חורא, אזא קראנקע. אפילו אלע עמר זענען מיוחייב צו גיין ציך חתן מקלה. אקעי. אבער וויינערמיר אינו האבן איבערגעלאזט מענטשן וואס זענען נישט געווען קירגעוניג. דאס ווייסער עס איז דו קייט ארבעט. ווייל די צוויי מענטשן האבן אנגעהאלטן אז די סעודה גייט אן.
ליבא רוחם בברח שניא. אים לא יניחי השם אדם, איז ווייטער צוריק צו די הלכה, אים יצחק, שם יוצר, זיי זאגן אין חולה איז א חידוש, אויב א חלק מענטש איז געבליבן אינעם רבי, זיכער אז דער סעודה גייט נאך אן. אפילו ער האט נישט געקענט אים שלעפן, וואס דו קענסט זאגן? די סעודה האט זיך געענדיגט, מיט די סעודה האט מען נישט געקענט נעמען דעם מענטש. אבער ס׳איז אבער נישט אזוי, ווייל סך הכל בלייבן הייסט נאך אז די סעודה איז אנגעגאנגען.
אבער אויב קיינער איז נישט געבליבן, דארף מען זיין א פרישע ברכה מיט א פרישע המוציא.
שוין, דאס איז וואס שטייט אין שולחן ערוך הלכות ברכת המזון.
הלכה: שינוי מקום ביי פירות און וויין — דער ראב״ד
Speaker 1: וכן, זאגט דער ראב״ד, די זעלבע זאך איז נישט נאר ווען מען עסט א סעודה פון ברויט. מ׳האט געגעבן א מסיבה און מ׳האט זיך צוזאמגעזעצט צו טרינקען וויין אדער עסן פירות. איז יעצט די שאלה וועגן די ברכה פון נאכדעם, על העץ אדער על הגפן.
איז די הלכה, שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו, האט ער געסטאפט די עסן, ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל, ער דארף מאכן א נאכברכה ווען ער דערמאנט זיך, און נאכדעם דארף ער מאכן א פרישע ברכה על מה שהוא צריך לאכול, אויף וואס ער גייט עסן ווייטער.
אדער לכתחילה פאר ער גייט ארויס פון די הויז דארף ער בענטשן, און ער גייט ארויס און ער קומט צוריק, וואשט מען זיך נאכאמאל נישט, מ׳וואשט זיך און מ׳מאכט המוציא.
דער ראב״ד׳ס חילוק: אינעווייניג און אינדרויסן
Speaker 1: זאגט דער ראב״ד, משנה מקומו, דאס איז ווען ער גייט ארויס פון די הויז. אבער אויב ער בלייבט אין די זעלבע הויז, נאר משנה מקומו מפינה לפינה, ער טוישט פלאץ, אינו צריך לברך, ער דארף נישט מאכן א פרישע ברכה, ס׳איז נישט קיין פראבלעם, ס׳איז די זעלבע סעודה. פון איין ווינקל צו די צווייטע ווינקל.
Speaker 2: יא, דעמאלטס איז נישט געווען קיין טישן לכאורה, ער רעדט מ׳זיצט אזוי אויף בענקלעך אדער אויף מסיבין, ס׳הייסט א פינה.
Speaker 1: אבער יא, אינדרויסן…
דין אוכלי מזרחה של תאנה
Speaker 1: אבל… אויך אן אל״ף, נישט אן עי״ן. אוכלי מזרחה של תאנה, די געסטן אויף די מזרח זייט פון א תאנה פייגנבוים, ובאו לאכול ממערבה, ער גייט יעצט עסן אויף די מערב זייט פון די פייגנבוים, צריכין לברך, ווייל אינדרויסן איז נישט דא קיין חדרים, איז נישט דא קיין צימער, סאו ער גייט איז outside, סאו אויף די אנדערע זייט איז אן אנדערע פלאץ.
סאו דער ראב״ד׳ס סימן איז, לאמיר זאגן מ׳מאכט א פארטי און ס׳איז דא ביימער, און מ׳זאגט דו גייסט זיצן מזרחה של תאנה. זייער גוט. אונז מאכן א פארטי, אונז מאכן א בארביקיו, ס׳איז דא פייגנביימער. וואו גייט עס זיין? מ׳שרייבט אויף די אינוויטעישאן, מזרחה של תאנה. דארט איז א מקום. גייסט צו מערבה של תאנה, דאס איז אן אנדערע חבורה, דאס איז אן אנדערע פארטי.
Speaker 2: איך ווייס אז דו ביסט שוין מסכים.
דער ראב״ד׳ס השגה: לא ידע מתחילה לכך
Speaker 1: אומר הראב״ד, אלעס איז אמת. סך הכל וואס דער ראב״ד האט געזאגט איז אמת. זאגט דער ראב״ד, אמר אברהם, אלעס איז אמת, נאר ווי איז לא ידע מתחילה לכך? זאגט ער, אויב א מענטש האט יא געוואוסט אז ער גייט גיין צו די אנדערע זייט, אונז האבן, היינטיגע מענטשן האבן אן אנדערע נוסח, אונז האבן נישט קיין דעת. די גאנצע קאנצעפט פון דעת הייבט זיך נישט אן. ס׳איז דא וואס זאגן אז היינט האבן מענטשן יא דעת, נאר מ׳דארף אוועקגיין. איך זאג אנדערש, אונז האבן קיינמאל נישט קיין דעת, ממילא איז מען פטור בכלל פון די גאנצע זאך.
הלכה: בירך על הפת פטר כל הפרפרות — עיקר וטפל
Speaker 1: אקעי, סאו לאמיר אריינגיין ווייטער. “בירך על הפת”, וואו בין איך דא? ס׳איז זייער אינטערעסאנט, די הלכה גייט אריין אויך אין הלכות סעודה. סאו, מאכט מען אמאל אזוי לערנען עיקר און טפל.
Speaker 2: ניין, אבער ס׳איז הלכות סעודה.
Speaker 1: “בירך על הפת פטר כל הפרפרות”, איז ער מיט דעם פטר׳ט ער אלע פרפרות.
וואס טייטשט די עיקר ווארט פרפרות?
Speaker 2: דו ווילסט טשעקן?
Speaker 1: ניין, ווייל דער פת איז חשוב׳ער. זייער גוט.
מעשה קדירה און תבשיל
Speaker 1: די זעלבע זאך, “ובירך על מעשה קדירה, אויב ער האט געמאכט א ברכה אויף א מזונות׳דיגע גריס, פטר את התבשיל”, ווייל מזונות איז חשוב׳ער ווי א שהכל. “ובירך על התבשיל, אם אין עמו מעשה קדירה”.
אה, סאו מזונות מיט א שהכל קענען זיך פטר׳ן איינער דעם צווייטן. אבער די פת און פרפרות, מ׳קען נישט מוציא זיין פת מיט א עץ אדער מיט א אדמה.
און די רמב״ם זאגט אז ביידע גייט ביידע וועגן, יא?
Speaker 2: סיי אזוי שטייט אין די נוסח.
Speaker 1: ניין, א קדירה און תבשיל גייט ביידע וועגן, אבער פת און פרפראות גייט נישט ביידע וועגן.
Speaker 2: ניין, גוט, אין די אלטע רמב״ם שטייט לוי פוטר. דארפן וויסן.
דיסקוסיע: וואס שטייט אין די נוסחאות
Speaker 1: אה, לוי פוטר מעשה קדירה? אז ס׳גייט נאר איין וועג אויכעט, אז די מעשה קדירה איז חשוב׳ער. און דא אין די נוסח וואס אונז האבן שטייט אז ס׳גייט ביידע וועגן.
איך זע די קצות המשנה. אדער די מפרשים קריגן זיך טאקע וויאזוי מ׳לערנט אין די רמב״ם צו, אז פת און פרפראות, אז די חשוב׳ע, די פרפראות איז מוסכם, אז די חשוב׳ע פוטר׳ט די ווייניגער חשוב׳ע, און די ווייניגער חשוב׳ע פוטר׳ט נישט די… סיי לענין פת, סיי לענין מעשה קדירה. אז ס׳איז דא א הייערארקי, ס׳איז דא פת, ס׳איז דא זאכן וואס מ׳עסט מיט די פת, און דא מעשה קדירה, און נאכדעם איז דא תבשיל. קוק, די זופ איז ווייניגער חשוב ווי די לאקשן דערפון. אדער ניין, די זופ און לאקשן זענען די זעלבע חשוב, מעשה קדירה, און זיי פטר׳ן זיך איינער דעם צווייטן.
סיי גוט, אבער ס׳איז אלעס תלוי אין די סוגיא פון די גמרא, און וויאזוי פסק׳נט די קצות המשנה, און וויאזוי פסק׳נט מען להלכה.
וואס שטייט אין שולחן ערוך
Speaker 1: וואס שטייט אין שולחן ערוך?
Speaker 2: יא, קוק אין שולחן ערוך איז דא גארנישט. ער צייכנט נישט געהעריג צו. דער וואס האט געמאכט די פרקים אין די עוז והדר רמב״ם האט געמאכט א שוואכערע דזשאב ווי אנדערע פרקים.
Speaker 1: שאוט אוט.
Speaker 2: ניין, איך זאג די שאוט אוט איז אז אמאל מאכן זיי גוט און אמאל מאכן זיי נישט גוט, און מ׳קען זען, ס׳מאכט זיך א פרק אזוי און א פרק אזוי.
Speaker 1: אקעי.
Speaker 2: און קען קוקן דא, לאמיר זען שנעלער, ער ברענגט יא געווענליך מדויק. און דא שטייט, וויאזוי הייסט עס, די רמב״ם ערוך איז געווענליך מער מדויק, און ער שרייבט אז וואס? ברכת מעשה תבשיל ומעשה קדירה איז פוטר את התבשיל. ס׳שטייט נישט אין די שולחן ערוך די הלכה, ברענגט ער.
דער מנהג העולם
Speaker 2: דער מנהג, זיכער, דער עולם ווייסט וואס דער מנהג איז. דער מנהג איז אז אונז פטר׳ן קיינמאל נישט קיין אדם מזונות. דער רמב״ם איז משמע, לפחות דעות, לפחות איז דער רמב״ם משמע אז אויב איינער זעצט זיך עסן א סעודה און מאכט מזונות, מוז ער נישט נאכדעם מאכן נאך ברכות אויף שוואכערע זאכן, ווייל א מסכתא רייסט דאך א מזונות.
וואס מיינט פרפרות
Speaker 2: א קוק קוק וואס ער זאגט אזוי פרפראות, דער שולחן ערוך טייטשט פרפראות אינגאנצן אנדערש ווי דער רמב״ם. דער רמב״ם זאגט פרפראות מיינט עניטינג וואס מ׳עסט נאכן ברויט.
דיון וועגן ברכות אויף פארשידענע מאכלים אין א סעודה
Speaker 1: אקעי, אבער ס׳איז זיכער אז די הלכה מיינט עס אלעס. אקעי, לאמיר צוריקגיין. וואס הייסט, דו האסט א ספק אז ווען מ׳עסט ברויט מיט אייער און ציבעלע וואשט מען זיך? פשוט, דארף מען זיך וואשן און מאכן א בורא מיני מזונות?
נאכאמאל, ס׳איז אפשר א שאלה, אבער למעשה, הלכה למעשה, ווען מ׳עסט ברויט מאכט מען נאך א ברכה? ניין, ניין, ניין. ס׳איז אוודאי די הלכה איז. אבער די הלכה, מ׳דארף טראכטן וועגן דעם.
איך וויל טראכטן, איך האב נישט יעצט קיין צייט, אבער איך וויל אריינקוקן וועגן דעם מער. אז למשל, אונז האבן זיך דא אוועקגערוקט צוריק צו אונזער ריאליטי, אסאך מאל מ׳עסט א פערל אדער אזא זאך, אסאך מאל איז דא אין דעם א מזונות, א מה שאין כן דא איז דא א זאך, און נאכדעם מאכט מען נאך פאר זיי א באנטש ברכות.
ס׳איז זייער פאני, ווייל ס׳זעט אויס אז דא האסטו א זאך קביעות סעודה, וואס דעמאלטס מאכט מען א ברכה אויף די עיקר. ס׳לעגט זיך אויס פאני אז ווייל דו עסט נישט קיין ברויט, במילא מאכט מען הונדערטער ברכות, פשוט הונדערטער.
קוק, איך וואלט געמיינט צו זאגן אז נאכאמאל, ווען מ׳עסט זופ מיט לאקשן אדער מיט קניידלעך מאכט מען א בורא מיני מזונות, אבער רוב מענטשן מאכן נאך עקסטער א שהכל אויף די זופ. לכאורה דארף מען טראכטן, ווייל די קניידל איז דאך אן עקסטערע זאך, ס׳איז נישט אזוי ווי ס׳איז… מ׳לייגט צו, ס׳איז נישט פשוט אז ס׳הייסט אזוי ווי א גרויסע קעץ, ווען ס׳קאכט מיט דעם ווערט עס א מזונות.
אבער ס׳איז זיכער עפעס פאני, איין מאכל מאכט מען פינף ברכות. ס׳איז אזוי ווי די פלייש טעלער, איז דא א קניידל פון די זייט, איז אלץ א קביעות סעודה, און אויב די עיקר איז געווענליך די קוגל, די מזונות׳דיגע זאך, איז ברוך על מה שאין כן דא, פוטר׳סטו פרפרת. ס׳דארף זיין די הלכה.
סברא: די עיקר זאך זאל פטר׳ן די אנדערע
ס׳מאכט סענס, אין מיין קאפ מאכט סענס אז מ׳זאל וועלן, אפילו ווען מ׳וואשט זיך נישט און מ׳מאכט נישט קיין המוציא, זאל זיין אזא הלכה אז די עיקר זאך וואס מ׳עסט זאל פטר׳ן די… די עיקר איז דאס וואס די בעל הבית׳טע רופט אן די מעין דיש, אדער איינער האט נישט ליב די פלייש און עסט די קוגל בעיקר.
Speaker 2: יא, דאס פארשטיי איך. דער עיקר ענטפערט לויט דער מענטש.
קשיא: סתירה צווישן מציאות און הלכה וועגן וואס איז עיקר
Speaker 1: אבער לויט וואס איז אפישעל, איז דא א גרויסע מחלוקת צווישן די ריאליטי און אונזער הלכה. אין אונזער ריאליטי, געווענליך די סטארטש, די מזונות, מאכט מען אויף א סייד דיש, און די פראטין, די פלייש אדער די פיש, אזא זאך מאכט מען די עיקר. און די הלכה זאגט אלעמאל פארקערט, אז די פת איז די עיקר.
און מ׳דארף טאקע וויסן, אויב אין אונזער קולטור איז די עיקר טאקע די מעין קורס, וואס איז די פלייש טעלער, און ס׳העפפענס טו בי אז די סדר איז אז מ׳וואשט זיך פארדעם אויף ברויט, איך ווייס נישט וואס ס׳איז די ענטפער אויף דעם. ווייל די עיקר וואס דער מענטש דא וויל עסן איז די פלייש.
אבער איך ווייס נישט צו ווי אנדערש דאס איז אמת׳דיג, ווייל טראכט אמאל, מ׳האט געגעסן די קרבן פסח, אמאל פלעגט מען עסן ווייניגער פלייש, געוואנדן.
Speaker 2: דאס איז אמת, אונז עסן מיר זייער אסאך פלייש און אזעלכע זאכן, אמאל איז נישט געווען אזויפיל פלייש.
Speaker 1: מ׳האט נישט געגעסן ווייניגער מאל פלייש, אבער ווען מ׳האט געגעסן האט מען געגעסן אסאך פלייש, ווייל ס׳איז געווען א מתנה.
Speaker 2: רייט, סאו ווען מ׳האט געגעסן פלייש, האט מען זיך געווען בערך אזוי פיל אין סטים, מ׳האט זיך געוואשן און געגעסן אביסל מצה און געגעסן אן עוף פון קרבן פסח, רייט? סאו דעמאלטס אויך האט מען געמאכט א המוציא, מ׳האט נישט געמאכט קיין ברכה אויף די פלייש. סאו דו זעסט אז דער סדר מאכט עפעס סענס.
אויך טיילווייז, דו גייסט אין א פענסי רעסטאראנט, מ׳געבט דיר אלעמאל ברויט פארדעם, נאכדעם געבט מען די פלייש.
Speaker 1: איי, וואס טוט די ברויט? איך ווייס, די ברויט איז בטל, כאילו דו טראכסט, ס׳איז א סטעיק רעסטאראנט, מ׳געבט דיר ברויט.
Speaker 2: יא, באט למעשה, מ׳זעט אז אלעמאל איז אזוי געווען די מנהג, ס׳איז נישט קיין נייע מנהג. סאו עפעס דארף מען פארשטיין, פארוואס מאכט מען א ברכה אויף די פת? דו זעסט דאך אלטס אז די פת האט חשיבות.
תירוץ: פת איז די פונדאמענטאלע זאך וואס האלט סאסייעטי ביים לעבן
איך טראכט אפשר ווייל פת, מענטשן ארבעטן אויף דעם זייער אסאך. איך מיין אז אלע אנדערע זאכן אויסער פת איז א לאקזשורי. פת איז די ביליגסטע זאך וואס קען האלטן סאסייעטי ביים לעבן. ווען ס׳איז נישטא די גאנצע שפע, מ׳מאכט זיך צו צום פת. פת איז די… וואס האט יוסף געטיילט? ער האט געטיילט ברויט פאר׳ן עולם.
אלע אנדערע זאכן זענען זאכן לאקזשוריס, זאכן צום… ברוך השם, אונז האבן מיר היינט אזא גרויסע שפע, מיר קענען אפארדן פלייש און בעסערע זאכן וואס האט מעלות. אבער ווען א מענטש הייבט אן ווערן נערוועז וואס ער גייט עסן, פיילט מען אוועק אסאך פת.
Speaker 1: יא, איך זאג, פת איז סיוויליזעישאן איז געמאכט, אגריקולטור איז געמאכט אויף פת, ס׳איז זייער א בעיסיק זאך. אונזער וועג וויאזוי אונז לעבן מיר, שטעט זענען געמאכט געווארן וועגן ס׳איז געווען פת.
Speaker 2: רייט, סאו פת איז א בעיסיק זאך, ס׳איז גערעכט.
Speaker 1: אפשר איז מער געשמאק אפשר, אדער ער זעט אז ער ווערט מער צמאות. ס׳איז נישט אז די וועלט האט זיך נישט געטוישט, ווייל דו ווייסט דאך פון ליובאוויטש, מ׳עסט ווייניגער פאס ווי מ׳פלעגט אמאל. דאס הייסט, מ׳דארף מדייק זיין.
א קיצור, מ׳דארף עס רעכענען וועגן דעם מער.
גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד — הלכה פון הפסק בסעודה
איך וועל זאגן נאך וואס, וואס איז א מקום לעיין דא. זאגט דער רמ״א ווייטער, “גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד”. מ׳האט געלערנט וויאזוי מ׳ענדיגט זיך די סעודה. ווייטער, וויאזוי מ׳ענדיגט זיך די סעודה. צוריק צו די נושא, וויאזוי מ׳ענדיגט זיך די סעודה.
די איין הלכה פון די קינוח סעודה, פרעגט שוין אז לכאורה קומט עס נישט דא אריין, אבער אונז פארשטייען אז דאס האט לכאורה צו טון מיט דעם אז ס׳איז נישט א חסידה. אבער מ׳גייט צוריק צו די נושא פון וויאזוי מ׳איז מפסיק די סעודה, רייט?
Speaker 2: יא.
רמ״א: גמר בלבו שלא לאכול ולשתות
Speaker 1: זאגט דער רמ״א, “גמר בלבו”, ער האט אפגעמאכט אז ער האט שוין געענדיגט עסן. “גמר בלבו מלאכול ולשתות”, ער האט געענדיגט אין זיין הארץ פון עסן און טרינקען. “ואחר כך נמלך”, נאכדעם האט ער זיך מיישב געווען אז ער וויל יא נאך עסן און טרינקען. “אפילו לא שינה מקומו”, אפילו ער האט נישט אוועקגעגאנגען פון זיין פלאץ אזויווי מ׳האט פריער געלערנט, ער איז נאך אויף די זעלבע פלאץ, אבער ווייל ער האט מחליט געווען ביי זיך, האט ער שוין געענדיגט זיין סעודה, דארף ער נאכאמאל מאכן א ברכה.
“ואם לא גמר בלבו”, אויב האט ער אבער נישט מחליט געווען, “אלא דעתו לחזור ולאכול ולשתות”, ווי לאנג א מענטש איז נאך אין זיין מצב רוח, אין זיין דעת, אין זיין לב, אז ער האלט נאך אינמיטן די סעודה, “אפילו פסק כל היום כולו”, אפילו ס׳גייט דורך א לאנגע צייט, “אין צריך לברך שנייה”.
דארט זאגט ער, אפילו ער האט זיך שוין נתעכל, לכאורה יא, אפילו ס׳איז שוין געווארן פארדייעט, אבער ווי לאנג ער זיצט נאך ביי די סעודה… איך ווייס נישט.
קשיא: וואס מיינט “אפילו פסק כל היום כולו”?
ס׳מאכט זיך לכאורה נישט אזא עכטע הפסק כל היום כולו אינמיטן א סעודה. אבער ס׳איז א הפסק כל היום כולו, די גאנצע צייט לכאורה.
Speaker 2: אה, הפסק מיינט ער האט געסטאפט, און צוואנציק שעה שפעטער קומט ער צוריק?
Speaker 1: ניין, יעדן טאג איז דאך אזוי. יעדן טאג, דו עסט דאך נישט דארט.
Speaker 2: דארט מיינט ער האלט אינמיטן.
Speaker 1: אבער אינמיטן די סעודה, און דערנאך קומט ער…
Speaker 2: ניין, ער האלט אינמיטן די סעודה, און ס׳איז נאר געווארן זייער לאנג אוועקגעשלעפט. ס׳איז געווען א שינוי, ער האט געדארפט אוועקפארן. אבער ער קומט צוריק גלייך צו די סעודה.
Speaker 1: ער האט נישט געטוישט קיין שינוי מקום.
Speaker 2: ער האט נישט געטוישט קיין שינוי מקום, ער איז געבליבן זיצן אויפן זעלבן פלאץ. שינוי מקום איז עניוועי פסול. ער איז געבליבן זיצן אויפן זעלבן פלאץ.
דיון: פארשטאנד פון “פסק כל היום כולו”
Speaker 1: דערנאך זאגט ער א וויכטיגע הלכה, אז דאס איז נאר מענטשן וואס האבן א שכל וואס איז דא אזא זאך ביי זיי “גמר בלבו”. היינט מענטשן ווייסן נישט וואס דאס איז. אבער ער רעדט פון קריטיקירן מענטשהייט. אבער איך וויל פארשטיין דא פשט.
ער האט געגעסן זיבן אזייגער צופרי א שטיקל ברויט, און ער זיצט ביי די טיש א גאנצן טאג און עסט נישט, און זיבן, ער האט נישט געוואוסט דערפון, ער האט נישט געוואוסט אזא פסוק, אז איך זיץ אין מיין טיש אינדערפרי און איך ווייס אז מארגן… איך שפעטער… אבער ער זיסט מיר דאר… עס איז שוין פארגעסן?
Speaker 2: אז ער האט אריינער אין א דביקות פאר א גאנצן טאג, און ער האט זיך צוריקגעבן א חפה. עס איז נישט דא גראכט איר.
Speaker 1: יא, אבער עס קען מיר נישט זיין, א נישטע… דא אירסטע הלגאי די חסיד גאוואוסט ביי ליבו. שטיי נישט, איך זיץ יעצט, איך האב געסן פרישטאג, איך זיץ גרייט ביי די זעלבע טיש, ווייל איך לערנען א גאנצע טאג, און מארגן א חסן סופר, דארף איך נישט מאכן א ברכת המזון אין צווישן זיך. איך קען נישט זיין.
בואו ונבדיל vs. בואו ונקדש — חילוק צווישן קידוש און הבדלה
Speaker 2: סאו דריי מבדזר, הוי שותן, א גרופע פון מענטשן זיצט זאמען אין טרינקען. ועמרי, בויער נברא בחת המזון, אויב בויער נקזש קידוש.
מקור פאר מנהג ליובאוויטש
סאו דא זעט מען אז ס׳איז א מקור פאר דעם מנהג פון דער חסידי ליבאוויטש, און ביי בחורים אין ליבאוויטש, אז בער פאר א קידוש, אויף פאר׳ן טאג הייבט מען זעצט מען זיך טרינקען, ווייל עס קומען שבת זאלן זאגן קידוש. קידוש אינגען, יא? ער האט נישט געטרינקען, ער האט אנגעהויבן טרינקען פאר שבת, רייט?
אדער בויער נברא בחת המזון, טרינקען מיר נישט ווייטער, אטשי וואכע, און א קאטשי. סאווי זאך די זאך איז לכאורה ביי עסן אויך עס, און נישט דארף געטרינקען. דאך אמאל, בחת המזון, דאכן מיט אייביג.
ווען מענטשן עסן, פון מיר האבן גיין בענטשן, אבער עס דארפן אויך בענטשן, און עס דארפן מאכן קידוש. ווען א חנמיש, עס איז אין זלכאי דברא כתוב באובן. וועמען רציה לעכזא ועליסטעס קודם שוואכע, כאטשי עט נישט איינעם ראשעים.
הלכה: בואו ונבדיל vs. בואו ונקדש
כאטשיילע טאר נישט, פארוואס עס דארפן זיך בענטשן, אדער עס דארף מאכן קידוש. אדער עס דארף מאכן קידוש, און עס דארף זאגן.
Speaker 1: ניין, דאס דארפן מען. דאס דארט צוויי הלכות דאך קידוש. ס׳איז געווארן א הפסק פון זיין סעודה. מילא מוז ער מאכן נאכאמאל אויפער הגפון.
יעצט א נייע זאך, וויבאלד ער האט געזאגט ער דארף זאך בענטשן, אדער ער דארף מאכן קידוש, וואס איז געווארן שבת. ווייל ער דארף בעתים דער עס טון, אבער עס איז צוויי הלכות, אינדערפענדענט הלכות.
אבער אויב ער וויסט נישט איינע צו א גרויסן וואריאנט, זאג איך, דער זאל חלילה וחס נישט זיין א גרויסע סכנה׳לע. עס קען נאך מאכן א כוס, עס קען נישט מאכן נאך א כוס קידוש.
אבער למעשה, בואו ונבדיל, אויב האבן זיי געזאגט “לאמיר גיין מאכן הבדלה”, “אין צריך לחזור ולברך”. אויפצו מאכן קידוש און אויף בענטשן, איז פשט אז זיי האבן געענדיגט די סעודה מיטן דערמאנען די מצוה.
קשיא: פארוואס איז בואו ונבדיל אנדערש?
ווען מען דערמאנט די מצוה אז מען דארף מאכן הבדלה, פארוואס דארף מען נישט לחזור ולברך? וואס איז אנדערש בואו ונבדיל?
Speaker 2: אפשר איז נישטא קיין איסור צו עסן פאר הבדלה? ס׳איז יא דא א איסור צו עסן פאר קידוש?
Speaker 1: אה, “בואו ונאכל אוצרות של בשר ודגים”, בואו ונבדיל אסר׳ט נישט? פארוואס?
Speaker 2: אבער ס׳שטייט דאך אין רמב״ם אז מ׳זאל נישט עסן פאר הבדלה.
Speaker 1: אמת. סאו וואס איז די חילוק?
איך ווייס נישט פארוואס. אפילו זיי האבן געזאגט בואו ונבדיל, ווי לאנג זיי האבן נאך נישט געבענטשט, מעגן זיי נאך יא עסן? ס׳איז נישט צו זיי מעגן, ס׳איז צו זיי האבן מסיח געווען דעת פון זייער סעודה. דאס איז די ערשטע זאך. און אויב יא, פארוואס איז נישטא קיין צורך לחזור ולברך? פארוואס נישט?
וועלן מיר זען. זעט אויס דאס איז טאקע די ווארט, אז בואו ונבדיל אסר׳ט נישט אז זיי זאלן מעגן ווייטער עסן.
תירוץ: חילוק בין איסור עסן פאר קידוש און פאר הבדלה
סאו, אויב ער איז טאקע געגאנגען מאכן הבדלה, ווי געדיינק, איז עס טאקע א הפסק. אבער אויב ער האט נאר געזאגט בואו ונבדיל, קען ער זיך מיישב זיין “ווייסטו וואס, ס׳איז שפעטער בואו ונבדיל, יעצט מעגן מיר נאך עסן”. פונקט ווי מיר האבן געזאגט ביי בואו ונאכל, דאס טאר מען נישט.
סאו ס׳איז א חילוק, דאס איז קלאר. נישט נאר דאס, די חילוק איז דא נישט א דין אז דו שטערסט די ברכת המזון, נאר ס׳איז א דין אין די איסור פון עסן פאר הבדלה ווערסעס די דין פון עסן פאר קידוש.
דער ראב״ד׳ס שיטה
דער ראב״ד איז טאקע מחלק. דו זעסט, דער ראב״ד איז אלעמאל אויף אונדזער זייט. ווען דו פארשטייסט נישט די רמב״ם, קומט דער ראב״ד און ער זאגט דיר “רבינו בדברים אלו שגה, איך פארשטיי אים נישט”.
דער ראב״ד זאגט אז ביי קידוש דארף מען דאך עניוועיס מאכן קידוש ווען ס׳ווערט ביינאכט, סאו מ׳זאגט נישט. הבדלה זאגט דער ראב״ד, ער פארשטייט, אויב מ׳זאגט, איז פשט אז זיי האבן געסטאפט צו טרינקען, אויב זיי האבן נישט, נעמט עס נישט קיין חיוב. סאו ס׳איז דא א חילוק.
Speaker 2: יא, אה, דאס איז אן אמת׳דיגער חילוק. ביי קידוש, אויב מ׳האט מענטשן געזעצט ביי א סעודה ערב שבת, און ס׳איז געווארן ביינאכט, דארף ער דאך פוסק זיין, פורס מפה ומקדש, ער טאר נישט ווייטער עסן ביז ער מאכט קידוש. מה שאין כן ביי הבדלה איז די הלכה אז ער מעג ווייטער עסן ביז ווי לאנג ער ענדיגט עסן און ער מאכט הבדלה. סא אפשר דאס איז די reason פאר די רמב״ם.
Speaker 1: יא, דא האב איך פארשטאנען די רמב״ם.
Speaker 2: אה, ס׳הייסט אז ער זאגט בורא פרי הגפן, מיינט נאך נישט… מה שאין כן בורא פרי הגפן ביי קידוש, איז טאקע יעצט.
Speaker 1: וואס איז די חילוק?
Speaker 2: אבער ס׳איז ווייטער שווער די ראב״ד׳ס קשיא. דער ראב״ד זאגט אז ס׳גייט נישט אן די עצם אפסיק זיין.
Speaker 1: ניין, פארוואס איז די רמב״ם גיין?
הלכה: חילוק בין קידוש להבדלה בנוגע הפסק בסעודה
Speaker 1: יא, אה, דאס איז אן אמת׳ער חילוק. ביי קידוש, אויב א מענטש איז געזעסן ביי א סעודת ערב שבת און ס׳איז געווארן ביינאכט, דארף ער דאך פורס מפה ומקדש. ער טאר נישט ווייטער עסן ביז ער מאכט קידוש. מה שאין כן ביי הבדלה איז די הלכה אז ער מעג ווייטער עסן ביז ווי לאנג ער ענדיגט עסן און ער מאכט הבדלה.
סאו, אפשר דאס איז די ריזן פון דער רמב״ם? יא, אזוי האב איך פארשטאנען דער רמב״ם. אה, ס׳הייסט ער זאגט “בואו ונבדיל” מיינט נאך נישט, מה שאין כן “בואו ונקדש” איז גלייך א הפסק בסעודה, און מ׳זאגט אויף קידוש, ס׳איז וויבאלד אז יעדער איינער ווייסט אז פאר קידוש טאר מען נישט עסן, איז משום עובדא דסעודה, איז עס א מין גילוי דעת שוין אז מען איז מפסיק געווען שוין. עפעס אזוי, ממילא דארף ער שוין טאקע מאכן קידוש, ס׳איז שוין געקומען א צייט פון קידוש. אבער הבדלה ווייסט ער דאך נישט, סאו איז ממילא מעג מען, עפעס אזוי.
אבער סתם אזוי, אפשר רעדט מען אז ס׳איז נאך נישט געווארן ביינאכט, נאך קודם חשכה. מ׳דארף נאך נישט מאכן קידוש, מ׳קען מאכן קידוש, מ׳מעג מאכן קידוש שבת פרייטאג נאכמיטאג, אבער מ׳דארף נאך נישט מאכן קידוש. סאו ממילא, “בואו ונקדש” מאכט אז דו זאלסט ווערן כולו מחויב בקידוש, ווייל דו ביסט מקבל שבת, אדער דו זאגסט פאר די גאנצע מקדש. פארשטייסטו וואס איך זאג?
Speaker 2: אקעי.
דיון: “בואו ונבדיל” איז נישט מחייב
Speaker 1: נעמען מיר נאך איין הלכה. “ניבו אים הבדיל, ניבו לא אים הבדיל”, אזוי שטייט דארטן די לשון, נאכ׳ן זאגן “בואו ונבדיל”, אז ס׳איז נאך נישט מחייב.
הלכה: הטוב והמטיב אויף א נייע וויין
Speaker 1: היו מסובין לשתות יין, אויב מענטשן זיצן און טרינקען וויין, והביאו להם יין אחר, זיי האבן מחליט געווען פאר א נייע וויין, והביאו להם יין אחר, זיי האבן געברענגט אן אנדערע וויין, גויס אוסן אדום, למשל זיי האבן געטרונקען רויטע וויין, האבן זיי געברענגט שווארצע וויין, או ישן והביאו חדש.
איז דער רמב״ם פסק׳נט אז ער דארף נישט מאכן א ברכה, “אינו מברך עליו ברכה אחרונה”, ווייל ס׳איז די זעלבע סארט, איז ער יוצא מיט די פריערדיגע בורא פרי הגפן. אבער ס׳איז דאך א בעסערע וויין, דארף ער מאכן א נייע ברכה, און ער דארף מאכן א ברכה, “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם הטוב והמטיב”, וואס טוט גוט. איך מיין, הטוב והמטיב אין דעם קאנטעקסט מיינט אז ס׳איז געווען ביז יעצט גוט מיט די פריערדיגע וויין, יעצט מטיב, וואס ס׳מאכט נאך בעסער מיט די נייע וויין.
שטומט?
Speaker 2: איך הער. ס׳האט וועגן דעם פארשידענע הלכות, אבער יא.
Speaker 1: זייער גוט. איז דאס איז עד כאן האבן מיר געלערנט וועגן הפסק. יא? יעצט גייען מיר לערנען אביסל וועגן ווען מ׳מאכט די ברכה.
Speaker 2: לכאורה דארף מען מאכן א הפסק.
Speaker 1: אקעי.
דיון: פשט פון הטוב והמטיב
Speaker 2: הטוב והמטיב איז גאר א גוטע.
Speaker 1: ניין, הטוב והמטיב זעט מיר אויס אזוי ווי “עוד יותר טוב”, דער באקאנטער ניגון. ס׳איז גוט, און ס׳זאל זיין נאך און נאך גוט. הטוב, ס׳איז שוין געווען גוט, והמטיב. זייער אסאך מאל ברכות זענען אזוי ווי ס׳איז יענע דעספערעישאן, ס׳איז יענע צרה, ס׳איז מיר געגעבן. איך בין געווען הונגעריג, האב איך מיר געגעבן ברויט. דא איז דאך אן ענין, א ייחודיג׳ע זאך, איך האב דאך שוין געהאט וויין. ס׳איז א ברכה אויף שפע. הטוב והמטיב, ס׳איז גוט און ס׳זאל זיין נאך בעסער.
Speaker 2: פארוואס זאגסטו נישט פשט? איך וויל זאגן צוויי חידושים אויב דו ווילסט הערן.
Speaker 1: יא.
Speaker 2: איך האב אסאך חידושים, אונז זאגן נישט אלע אונזערע חידושים יעדע מאל אויף די רמב״ם.
Speaker 1: גיב נישט ארויס.
Speaker 2: אונז לערנען רמב״ם, אמאל קומט אריין א חידוש, אבער באמת אויף יעדע שטיקל אין רמב״ם קען מען זיך זאגן א גאנצע שיעור. אונז לערנען דאך פרק א טאג.
חידוש: מטיב איז פאר אנדערע
Speaker 2: הטוב והמטיב, קודם כל די טייטש, קודם כל מטיב איז טייטש פאר אן אנדערן. יא? די הלכה איז דאך אזוי ווי ביי א… די הלכה איז דאך, בשורה טובה אויף עפעס וואס איז פאר זיך אליין זאגט מען שהחיינו. אויב ס׳איז פאר יענעם אויך זאגט מען הטוב והמטיב, רייט? אזוי איז די כלל, און מ׳גייט זען שפעטער לכאורה אין ברכות די שבח.
סא וויין, וויאזוי איז וויין פאר יענעם? די תירוץ איז, אז א איד טרינקט וויין ווערט ער א בעסערע חבר מיט אנדערע אידן.
Speaker 1: אונז האבן מיר געזאגט, אונז האבן מיר געפאסט אז מ׳קען נאר מאכן הטוב והמטיב ווען מ׳זיצט מיט אנדערע מענטשן, וואס דאס איז דאך היום מסיבה. די רמב״ם זאגט דאך דאס.
Speaker 2: איך האב א חבר ר׳ יצחק, ער זאגט אייביג, ווען איך זאג אזאך א תורה זאגט ער, “זייער גוט פאר שלש סעודות.”
הלכה: מ׳מאכט נישט א ברכה ביז דער אוכל איז פאר דיר
Speaker 1: זאגט די רמב״ם, “אין מברכין על האוכל”, און נישט ווייל שלש סעודות איז א שלעכטע זאך, פארקערט, ווייל דאס איז א מין תורה וואס קומט פאר א רבים. סא היינט ל״ג בעומר קען מען זאגן אזאך א תורה.
זאגט די רמב״ם, “אין מברכין על האוכל מכל האוכלין ולא על המשקה מכל המשקין עד שיבוא לפניו”. מ׳קען נישט מאכן א ברכה פאר די עסן איז אין פראנט פון דיר. דאס איז אזוי ווי עובר לעשייתן. סא למשל מ׳סערווירט, און ער מאכט א המוציא, און מ׳גייט אים שוין ברענגען ברויט, רוב בתוכו, מ׳גייט אים שוין ברענגען.
און אויב האט מען יא געמאכט א ברכה, אפילו איבער די אוכל, ווען ברכת הנהנין לפניהם, צריך לחזור ולברך, דארף מען נאכאמאל מאכן א ברכה. ס׳דארף זיין זייער ניכר אז די ברכה איז אויף די זאך. א ברכה איז נישט סתם נאך א געלעגנהייט צו דאנקען דעם אייבערשטן. ס׳איז א ברכה אויף די זאך, ס׳איז זייער מחובר צו די זאך.
חידוש: ברכה איז נטילת רשות וחלות השם
Speaker 1: מ׳דארף זען, אונז האבן שוין גערעדט, אקעי, מ׳וועט שוין רעדן וועגן שפעטער אויך, אבער דו האלטסט אין איין פרעגן, דאס איז ווי די קשיא. א ברכה דארף מען פשוט דאנקען דעם אייבערשטן. איך קען איך יעצט זאגן “ברוך פרי הגפן”? ס׳איז דאך אמת, דער אייבערשטער מאכט דאך פרי הגפן.
אבער ס׳זעט אויס מער, א ברכה איז א נטילת רשות אויף עסן די זאך. ס׳איז נאך א ענין אז ס׳איז א חלות, אזוי ווי “חל שמו של שמים על העשייה”. ס׳ווערט חל. פארדעם א ברכה לבטלה פשוט אז דו ברענגסט דעם אייבערשטנס נאמען אויף גארנישט. דו פארשטייסט וואס איך זאג? ס׳איז א גדר, און די קאמארנער רעדט וועגן דעם, אנדערע.
הלכה: ווען דער אוכל איז פארלוירן געגאנגען נאך דער ברכה
Speaker 1: שלא נטל אוכל לברך עליו. וואס געשעט אין אן אנדער פאל ווען ער האט עס יא געהאט ווען ער האט געמאכט די ברכה, אבער למעשה עפעס איז געשען אינמיטן די ברכה, פון זיין גרויס קדושה, אזוי ווי ס׳שטייט אין די קאמארנער, איז די עסן פארברענט געווארן אין זיין האנט, אושפזין דנורא. אדער ס׳איז פלוצים געקומען א כוואליע, ער האט געגעסן לעבן די וואסער.
אקעי. דארף ער נעמען אן אנדערן און מברך עליו, ער דארף מאכן א פרישע ברכה. נישט נאר פריער ווען מ׳האט געזאגט “צריך לחזור ולברך”, נישט געווען עפעס א ענין פון עפעס א קנס. אפילו ווען דו האסט געמאכט די ברכה האסטו עס געהאט, און ס׳איז געווען א ריכטיגע ברכה בשעתו. אבער למעשה וואס דו ברענגסט איר איז א נייע זאך, אפילו ס׳איז די זעלבע מין. ס׳איז א נייע זאך, ווייל דו דארפסט… איך מיין, נטילת רשות שטימט זייער פשוט אויב גייט מען מיט די שיטה.
זאגט ווייטער דער רמב״ם, אבער למעשה קומט דאך יעצט אויס אז די פריערדיגע ברכה איז געווען אויף גארנישט, ווייל דו האסט נישט הנאה געהאט פון די זאך. זאגט דער רמב״ם, “צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה”. “ברוך שם כבוד מלכותו” – געבענטשט איז די כבוד מלכות פון דעם אייבערשטן. מ׳ברענגט זייער שטארק ארויס די כבוד מלכות, צוויי נעמען פון כבוד מלכות.
דיון: פשט פון “ברוך שם כבוד מלכותו”
Speaker 1: מיר זעט אויס ווי “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” איז א מין פיוס פאר׳ן אייבערשטן. אזוי ווי מ׳בעט איבער דעם אייבערשטן. אדער סיי ווען וואס ס׳האט אויסגעקוקט ווי ס׳איז דא א זלזול אין די נאמען פון דעם אייבערשטן, וואס מ׳האט מזלזל געווען, אזוי ווי דו בעטסט איבער דעם אייבערשטן, אדער דו בעטסט איבער דעם אייבערשטן פאר די עולם, כדי אז די מענטשן ארום זאלן באקומען צוריק די ערנסטקייט פאר די נאמען פון דעם אייבערשטן.
איז ווי דעת איז אסאך מער פשוט, אז די פראבלעם אז א ברכה לבטלה פשוט אז דו האסט געזאגט, אז מ׳זאגט נישט אן השם, נישט א פראבלעם. מ׳האט מזכיר געווען השם אויף גארנישט. אויף וואס איז געווען די שם? אויף אן עפל. וואו איז די עפל? די עפל איז נישטא. נו, און מ׳האט געזאגט “ברוך שם”? הער אויס, הער אויס. איז די שם כאילו געהאנגען אין די לופט. מ׳האט געזאגט א ברכה אויף גארנישט.
“ברוך שם” מיינט דאך “איך דאנק אויף הזכרת השם”. ס׳מאכט אז די הזכרת השם איז משובח, “שם כבוד מלכותו”. אפשר איז די הדגשה אויף די “שם”. “ברוך” – געלויבט איז זיין שמו. ווען דו זאגסט כאילו מ׳קען דאך אנהייבן זאגן, כאילו, אפשר איז עס צו טיף, אבער כאילו מ׳קען דאך אנהייבן זאגן “ברוך אתה השם”. “ברוך שם כבוד מלכותו” – געלויבט איז זיין הייליג נאמען. סאו ס׳מאכט אז די ברכה איז אזויווי א קעטש, ס׳מאכט אז די ברכה זאל נישט הענגען אין די לופט, ס׳זאל חל זיין אויף עפעס. איך מיין אז מיין פשט איז א גראדערע פשט.
Speaker 2: יא, אבער מיין פשט איז די אמת׳ע פשט. ווייל אינצווישן האט ער דאך געזאגט “בורא פרי הגפן”, ווייל דאס איז די פראבלעם, נישט די “שם כבוד מלכותו”. אוודאי איז די שם מלכותו געווארן מחולל, אבער די שם מלכותו איז געווארן מחולל דורך זאגן “בורא פרי הגפן” און גארנישט טון.
Speaker 1: זייער גוט, די רמב״ם איז אזוי ווי… ס׳איז געסקיפט. לאזט מען דעם “בורא פרי הגפן”, דער “בורא פרי הגפן” איז טאקע געווען אזויווי א מיסטעיק, אבער איך זע נישט אז די שם ווערט משובח. איבערדעם, איבערדעם.
Speaker 2: אבער די רמב״ם זאגט נישט אז דאס איז בכלל די פשט. ער זאגט, “כדי שלא יהא שם שמים לבטלה”. דארט איז נישט קיין ענין פון “כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה”. אבער די רמב״ם זאגט, עובדים טוען נישט אין יעדע ברכה. אזויווי דו זאגסט זייער גוט, די כהן גדול, פארוואס נישט נאר דעמאלטס? אבער דארט האט די כהן גדול געזאגט נאכדעם, און ער בעט פאר מחילה וכפרה.
פארוואס דארפן די פשוט׳ע כהנים ארום, פארוואס דארפן זיי זאגן “ברוך שם”? ווייל דו זאגסט דאך אז “ברוך שם” איז א שבח על הזכרת השם. ס׳איז דא, ברוב עם כלליות זענען מזכיר השם על הפירות, על הדבר. אבער ס׳איז דא א זאך, דא א שבח וואס קומט אויף הזכרת השם אליין.
Speaker 1: אבער דארט דארף מען נישט פונקט נאכדעם וואס מ׳האט געמעסט אויף א ברכה. נישט געמעסט אויף, ווייל די ברכה האט ער געזאגט, ווייל די שם איז געבליבן הענגען. אז ער האט יעצט מזכיר געווען את השם, ס׳טוט נישט גארנישט די שם, ס׳איז נישטא קיין פירות. קען איך על כל פנים זאגן א שבח על הזכרת השם עצמו. ס׳איז דא א שבח פון הזכרת השם עצמו.
כאילו, לאמיר זאגן, איך האב געזאגט, שטעל דיך פאר איינער וויל אויסלערנען די שם הוי״ה, דארף ער אים זאגן “ברוך השם”, ווייל עס קען דיך חס ושלום דערמאנען די שם. זאגט ער “ברוך השם” כמעט חתום, אזוי ווי די זעסט פאר דיר. דו קענסט גארדלען אז דו זעסט עס פאר דיר, און כולו אין בית המקדש וועט מען אזוי זאגן. ס׳איז זייער א גוטע פשט.
הלכה: מאכן א ברכה ביי א לויפנדע וואסער (אמת המים)
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, “העומד על אמת המים ומברך ושותה, אדם יכול לעמוד…” אה, א נייע הלכה, א נייע וואסער. אה, זאגט דער רמב״ם, “אדם יכול לעמוד…” דו דארפסט מברר זיין די ברכה אויף… יא, און זעה וואס ס׳לייגט. יא, ווען דו שטייסט ביי וואסער און האסט געלערנט… איז א גרויסע פלא אז די וואסער וואס דו גייסט טרינקען איז אויך נישט די וואסער אויף וואס דו האסט געמאכט די ברכה.
זייער גוט, ווייל אזוי ווי הערקליטוס, וויאזוי האט ער געהייסן, דער פילאסאף האט געזאגט, א מענטש גייט נישט אריין צוויי מאל אין די זעלבע וואסער. יא, ווייל א לויפנדע וואסער, א גרויסע וואסער לויפט. “אמת המים” מיינט א סטריעם, א וואסער וואס לויפט.
און ער מאכט א ברכה, “אף על פי שהמים שבאו לפניו בשעת הברכה אינן המים ששתה”, די וואסער וואס ער טרינקט יעצט איז נישט די וואסער אויף וואס ער האט געמאכט די ברכה. אבער אונז זאגן אזוי, “לא נתכוון מתחילה”, דאס איז דאך די נאטור פון די וואסער. ווען ער האט געמאכט די ברכה, האט ער עס געזאגט פאר די וואסער וואס ער גייט טרינקען אין די מינוט ווען עס גייט אנקומען לעבן אים.
דיון: פארוואס איז די ברכה גילטיג ביי אמת המים
Speaker 2: אה, אינטערעסאנט. אן אנדערע מהלך וואלט מען געקענט זאגן אזוי ווי אלעס איז איין גרויסע וואסער. אזוי ווי איין ריזיגע שיסל, אזוי ווי איין גרויסע וואסער. אבער אפשר, אפשר ביסטו גערעכט, ווייל איך טראכט אז אויב די סברא ארבעט, דאן קען איך ווייטער זאגן, איך האב א סערווער, איך זעה אז ער ברענגט שוין, קען איך שוין, ווייל “לכך נתכוון מתחילה” איז דאך א וועג.
אבער דארטן האט עס נאך נישט געהערט צו דיר, אבער ס׳איז נישט געווען לעבן אים. דא ביסטו געווען לעבן דעם. כאילו, האסט ביידע. לעבן דעם, סיי די זאך וואס דו זאגסט, אז ס׳איז נישט געווען איין… ביי “אמת המים”, איך ווייס נישט, טאקע, ער זאגט נישט קלאר ווייל ס׳איז די זעלבע וואסער. איך וואלט געקענט זאגן ווייל ס׳איז איין גרויסע וואסער, אבער דאס איז שוין מער פילאסאפישע שאלה. ווייל דו נעמסט עס ארויס פון א קאפ, און ס׳איז נישט די זעלבע וואסער.
אקעי. קענסט זאגן אז ס׳לייגט שוין אין א קאפ. אבער דו דארפסט קודם מן הארץ. איך געדענק, מענטשן, ס׳איז דא א “water fountain”, יא? אפשר חסיד׳ישע אידן טרינקען נישט פון א “water fountain”, נאר מיט א קאפ. אבער ס׳שטייט נישט אז מ׳דארף טרינקען מיט א קאפ. דו שטעלסט זיך צו די “water fountain”, דו דארפסט טרינקען. סאו ווען הייבסטו אן צו מאכן די ברכה? דו האסט א “button”, יא? איך האב שוין געזען מענטשן אין אקווא פארק, די טענט אן קודם, אבער ס׳פעלט נישט דא קיין עבודה זרה. ס׳איז נאר א water fountain וואס דו גייסט דריקן.
שטעל דיר פאר, איך געדענק אונזער חדר אין אויסלאנד, מ׳האט געדארפט אנצינדן די וואסער און מאכן די ברכה אויף די וואסער וואס פליסט, אבער ס׳פילט נישט אויס א כלי. א שעה די וואסער. דו קענסט זאגן דאס איז א fountain וואס איז אן עבודה זרה. דו וועסט שוין נאך אויך נעמען די לעפל.
Speaker 1: ס׳איז נישט קיין לעפל, ס׳איז א fountain. ער שפריצט אריין אין די מויל. קענסט די fountain נישט אויף די מויל? איך זאג, אבער איך זאג די fountain דארף זיין מער אזויווי נאר.
דיגרעסיע: ברכה אויף באטן/פאונטיין אין מקוה
Speaker 1: סאו ווען הייבט זיך אן צו מאכן די ברכה? ס׳איז דא א באטן, יא? איך האב געזען מענטשן אין מקוה, זיי טוען אן קודם די וואסער… אבער ס׳פעלט נישט דא קיין עובדא דמים. ס׳איז נאר א באטן וואס דו גייסט דריקן. שטעל דיר פאר, איך געדענק אונזער זיידע אין אויסלאנד, האט מען געדארפט אנצינדן די רייסע און נאכדעם מאכן די ברכה אויף די וואסער וואס פליסט. אבער ס׳פעלט נישט דא אזא זאך. א שעה די וואסער… מ׳קען זאגן אז דאס איז א… א פאונטען, לאמיר עסן. דו דארפסט נאך אויך נעמען די לעפל…
Speaker 2: איך זאג די פאונטען נישט. איך זאג, אבער איך זאג די פאונטען דארף זיין מער אזויווי נעמען די לעפל נאכן… און נעמען. און נעמען.
Speaker 1: דו ביסט גערעכט. לכאורה דארף מען נישט. אבער מ׳קען זאגן אז דאס איז די עובדא דמים. מיין פאונטען איז א עובדא דמים. ס׳איז שפריץ וואסער. מ׳גייט א פרעס די באטן, שפריץ וואסער.
הלכה: דברים הבאים בתוך הסעודה ומחמת הסעודה
Speaker 1: אקעי. ביז יעצט האבן מיר געלערנט הלכות הפסק, אזויווי הפסק. יעצט גייען מיר לערנען וואס טוט זיך וועגן… אויף וועלכע עסן דארף מען נישט מאכן אן עקסטרע ברכה.
זאגט דער רמב״ם, “ודברים הבאים בתוך הסעודה”. מיר האבן שוין געלערנט אין א געוויסע זין פריער. דאס איז זייער אינטערעסאנט. פריער, וואס איז די חילוק פון די הלכה פון פריער? דו האסט דאך שוין געלערנט פריער אז פת פוטר את הפרפרת. יעצט קומט א נייע הלכה פון “דברים הבאים מחמת הסעודה”. ס׳איז א פשוט א גרעסערע הלכה. דו ביסט מסכים? מיר וועלן זען. יא? ס׳איז לכאורה נאך א כלל פון די כלל פון עיקר וטפל, אבער ס׳איז פשוט אן אנדערע חלות דערפון.
“דברים הבאים מחמת הסעודה והם מחמת הסעודה בתוך הסעודה” – די צייט ווען מ׳געבט זיי איז עס אינמיטן די סעודה, און די סיבה פארוואס מ׳געבט עס איז עס א חלק פון די סעודה, למשל א חלק פון די מיעל – “אינן צריכין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שברכת המוציא שבתחלה וברכת המזון שבסוף פוטרתן הכל”. פארוואס? ווייל “הכל טפילה לסעודה”. אלעס איז א טפל צו די גרויסע סעודה. אזויווי דו האסט געזאגט, ס׳איז דא א טפל אזויווי אין די קרעקער וואו די האלץ, ס׳איז דא א עיקר און א טפל, און דא איז די סעודה.
הלכה: דברים שאינם מחמת הסעודה בתוך הסעודה
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, “ודברים הבאים לאחר הסעודה” – וואס טוט זיך אבער מיט עסן וואס מ׳ברענגט נאך די סעודה? “אבל דברים שאינן מחמת הסעודה, אף על פי שהן באין בתוך הסעודה” – א זאך וואס מ׳ברענגט, אבער ס׳איז נישט מחמת הסעודה, ס׳איז נישט א חלק פון די סעודה, נאר ס׳איז פשוט א גאסט, איינער ברענגט עפעס א מאכל, און די גאנצע איז יא בתוך הסעודה, די צייט ווען מ׳עסט עס איז בתוך הסעודה, אבער ס׳איז עפעס וואס באלאנגט נישט דארטן – “טעונין ברכה לפניהם”. איינער טעון ברכה לאחריהם.
דיסקוסיע: וואס איז א דוגמא פון “אינו מחמת הסעודה בתוך הסעודה”?
Speaker 2: ווייס איך נישט וואס דו רעדסט פון דעם. וואס איז דא א זאך וואס מ׳ברענגט בתוך הסעודה וואס איז נישט מחמת הסעודה?
Speaker 1: למשל, א מענטש מאכט א חתונה, און א מוסד ברענגט א גאנצע טיש מיט ניסלעך, און ס׳ליגט ביי די זייט לעבן די טיר. איך ווייס נישט, קיינער דארף נישט יעצט עכט ניסלעך אינמיטן די סעודה. ס׳איז געמאכט בעיקר פאר די וואס קומען טאנצן, אדער עפעס אזאנס, זאלן קענען עפעס נאשן. איינער נעמט פון דארטן אינמיטן די סעודה. ער וועט עס עסן בתוך הסעודה, אבער ס׳איז נישט מחמת הסעודה. שטימט?
Speaker 2: איך קען עס פרעגן, איך זע אז דו האסט…
Speaker 1: אדער אפשר איז דאס נוגע אונזערע זאכן וואס מ׳ברענגט ראש השנה אלס א גוטע סימן. סימנים. ס׳איז נישט מחמת הסעודה, ס׳איז לכבוד היום טוב ראש השנה. ס׳איז נישט א חלק פון סעודה געווענליך. אקעי. זייער גוט.
הלכה: דברים הבאים לאחר הסעודה
Speaker 1: אבער הדברים הבאים לאחר הסעודה איז זאכן וואס מ׳ברענגט נאך די סעודה, אזוי ווי א נאכשפייז, ביי מחמת הסעודה, ביי שלחן ערוך מחמת הסעודה. דעמאלט איז דאך נישט קיין חילוק. ס׳איז יא א קאמפאט, ס׳איז א סעודה. אבער היות אז ס׳איז לאחר הסעודה, איז טעון ברכה לפניהם ולאחריהם, ווייל דאס האט א נאמען פון א זאך וואס איז לאחר הסעודה.
דיסקוסיע: וואס מיינט “לאחר הסעודה”?
Speaker 2: דארף זיין, ווייל איך וואלט געזאגט קאמפאט איז נישט א לאחר הסעודה, דאס איז די סוף הסעודה.
Speaker 1: אפשר אינו חנם. מיר דארפן עפעס מער ווי דעם. מיר דארפן עפעס נאך א לעוועל, נאכן בענטשן.
Speaker 2: ביי דעם זאגט ער ברכה לפניהם ולאחריהם. נישט… בענטשן קען דאך זיכער פטר׳ן אויף די קאמפאט.
Speaker 1: האסטו אמאל געזען איינער מאכן א נאך-ברכה אויף זיין קאמפאט?
Speaker 2: אה, וואס איז די אידן וואס מאכן א עטליכע זאכן, דארף מען זען צו ס׳איז ריכטיג.
Speaker 1: אבער איך וואלט געזאגט אז מ׳רעדט דאך לאחר הסעודה כפשוטו. לכאורה וואלט דאס נישט געווען שייך. אויב עפעס וואלט מען געזאגט אז מ׳זאל מאכן א נאך-ברכה נאכן בענטשן, דאס איז דאך ווייטער נישט שייך, ווייל ער קען נישט יעצט מאכן א נאך-ברכה דרבנן. ער איז שוין יוצא געווען. דאס וואלט געמאכט קאמפליצירט.
Speaker 2: ניין, ס׳וואלט געמאכט, שטעל דיך פאר ער מאכט א בורא נפשות אינמיטן די סעודה, לכאורה וואלט עס נישט געטויגט, ווייל ער האט מיט דעם אזוי ווי שוין געבענטשט, עפעס אזוי ווי. ער וואלט אפשר געמאכט א…
Speaker 1: לכאורה, ער מיינט דאס פשוטו כמשמעו, ער מיינט דאס נאכן בענטשן אפשר. סאו ס׳קען זיין אז מ׳רעדט פון עפעס מער ווי קאמפאט. ער רעדט פון נאכן בענטשן, מ׳האט שוין געבענטשט.
דיסקוסיע: פארוואס דארף מען ברכה לאחריהם נאכן בענטשן?
Speaker 2: אבער פארוואס זאל מען לאחריהם דארפן ווען מ׳האט שוין געבענטשט? פארוואס זאל עס טון? ס׳קען גיין באקווארדס די ברכה?
Speaker 1: פארוואס נישט? נישט די בענטשן גייט גיין באקווארדס. אבער ווען איינער עסט אן עיקר און שפעטער האט ער זיך מיישב געווען צו עסן א טפל, ער האט נישט געדארפט מאכן א ברכה? ער האט דאך שוין געבענטשט.
Speaker 2: איי, דו זאגסט בענטשן איז אזוי ווי א קריעת הסעודה, האבן מיר געלערנט פריער?
Speaker 1: ניין, ער האט שוין געדאנקט דעם אייבערשטן לאחר המזון. דאס איז דאך די נאטור פון מזון.
Speaker 2: איך הער, איך הער. אפשר טאקע וועגן דעם, נאר טאקע וועגן דעם דארף ער מאכן. דיין סברה ארבעט נישט.
Speaker 1: ניין, איך זאג, איז די לאחר המזון פשוט נישט פאר די ריזן, אבער דער רמ״א זאגט אזוי ווי דו זאגסט. ער זאגט די הלכה. די סיבה פונעם רמ״א איז אן אנדערע סיבה, ער זאגט אז ער וויל זיך נישט מחבר זיין מיט די פריערדיגע. דאס איז קלאר, די פשטות איז געווען אביסל קאנפיוזינג וועגן דעם. אקעי, אקעי, לאמיר זען דעם רמ״א.
הלכה: יין בתוך הסעודה – שבת/יום טוב לעומת ימות החול
Speaker 1: “שבת ויום טוב”, דער רמ״א גייט דא רעדן פון טעג וואס מ׳מאכט גרעסערע סעודות. “שבת ויום טוב”,
Speaker 2: ניין, ער רעדט ספעציפיש ווען מ׳טרינקט וויין.
Speaker 1: אה, דעמאלטס ווען וויין איז וויכטיג.
Speaker 2: אוודאי, טעג וואס מ׳טרינקט מער וויין.
Speaker 1: “שבת ויום טוב, או בימות החול שאדם אינו קובע סעודתו על היין, שבת ויום טוב, או בימות החול שאדם אינו קובע סעודתו על היין.” שבת און יום טוב איז דאך דא א מצוה פון מאכן קידוש און טרינקן יין און ווערן פרייליך. “או לאחר הקזת דם, עושין סעודה, ואז יש ענין לשתות כדי להחזיר לו דם.” אדער ווען איינער איז ארויס פון א מערכה וואס מ׳סעלעברעיט, א סעודת הודאה.
Speaker 2: אזויווי גארנישט, א סעודת הודאה איז נישט פארשטענדליך פארוואס מ׳איז קובע סעודה.
Speaker 1: אבער אין א מערכה, ס׳איז נישט פארשטענדליך, מ׳איז ארויס פון בית האסורים. “בשעת שיוצא מן המערכה”,
Speaker 2: אה, ס׳איז די זעלבע זאך ווי הקזת דם, אז ער זאל צוריקקומען די כח.
Speaker 1: “וכן כל כיוצא בזה, שדרך לקבוע סעודתו על היין, אז אם בירך על היין שלפני המזון, ובירך בורא פרי הגפן בתחילת הסעודה, פוטר את היין ששותה לאחר המזון קודם ברכת המזון.” אלע וויין וואס מ׳טרינקט אין די סעודה ביז ברכת המזון איז גע׳פטר׳ט מיט די וויין וואס מ׳האט געטרונקען פאר די סעודה, אנהייב סעודה.
Speaker 2: אזויווי יעדן שבת, אזוי איז די…
Speaker 1: אפילו לאחר המזון, אפילו ער… מ׳טרינקט בתוך הסעודה פשוט. ניין, אבער אפילו סוף סעודה א פרישע גלעזל וויין, אויסער אויב מ׳ברענגט אים א נייע בעכער, א נייע וויין, וואס דאס מאכט עס אזוי ווי הטוב והמטיב.
“אבל שאר ימים, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין שלאחר המזון.” אנדערע טעג, וואס ס׳איז נישט קיין קביעות על היין, ווען מ׳ברענגט וויין נאך די סעודה, ס׳קומט עפעס אזא סדר אמאל, מ׳ברענגט א גלאז וויין צו עפעס, מאכט מען נאך א ברכה, ווייל ס׳איז נישט קיין חלק פון די סעודה, ס׳קומט נישט צוזאמען מיט די סעודה. דאס איז לכאורה די נקודה. יא.
Speaker 2: סעודה נישט קיין וויין צו די ביצים.
Speaker 1: אזוי זעט מען אויס. יא. רייט?
דיסקוסיע: דער חילוק צווישן ברויט און וויין
Speaker 1: אבער דער רמב״ם זאגט אז דאס איז דווקא די יין שתוך כלי. אנדערע טעג, ברויט, איז דא א סדר סעודה וואס ווערט קאנטראלט פון ברויט, וואו איר נעמט נישט שטאט מען מאכן נאכאמאל א ברכה. אבער וויין איז עפעס אזא… יעדע גלאז וויין איז א דארף פאר זיך. סאו דא האסט דאך קביעות אז א יין. וואלעמען מען זיך געווענליך קען מען יוצא זיין איינער מיט׳ן צווייטן סברכה. אבער וואלעמען האבן זיך געווענען. כול אחת דעכרד, שאין ביתה בליהו פני, שיאנו הכל אחר אכד. נישט יעדער איינער האט פונקט דעמאלט די…
דיסקוסיע: שמיעת ברכות אינמיטן עסן
Speaker 2: מען טאר נישט רעדן אינמיטן עסן.
Speaker 1: דער רמב״י האבן געזאגט די הלכה אין הלכות׳ געזונטהייט. די גמראה מרקבונים האלט איך מיטן שלינגען, מיילער האט עס נישט קענען ענטפערן אן מיין, איז דער אופן אזוי מען טוט עס איז מ׳דארף ווארטן ביז מ׳איז ערווענטלעבן, עס טארט די שלינגען אראפ, און מאך אליין די ברכה. און אויב איינער האט געגעבן א מחה, אויב פראדער א גפון פאר יעדער, איינער האנטל מיטן שלינגען, איך קען עס נישט קענען זאגן אן מיין, עס איז נישט קיין סדר. און די ברכה פאטעט נישט די יען של לאחר המזון.
דיסקוסיע: דריי סארטן וויין – לפני, בתוך, לאחר המזון
Speaker 2: אבער ער האט עס שוין געזאגט, ווייל ער רעדט אים שער היימים.
Speaker 1: יא יא, נאך ער האט שוין געזאגט,
Speaker 2: ניין, ער מיינט אפילו ייערש בתוך המזון.
Speaker 1: פרייטאג, ער וועגן ייערש לפני המזון. דא דריי יען, דא ייערש לפני המזון, האט ער געוועזן קיין קידוש, קודם מיר געט מען א טרינק וויין, נאכטן האט מען עס נישט עס נישט די ייערש בתוך המזון, נאר ייערש לאחר המזון. דא רעדט ער פון די ייערש בתוך המזון, אז ער פאטעט נישט די יען שלאחר המזון. עד קען פירק תלעד. געוואלדיג.
EN English לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur – Chapter 4, Laws of Blessings (Birkat HaMazon), Book of Love
—
A. Birkat HaMazon in the Place Where One Ate
The Rambam says: “Anyone who recites Birkat HaMazon or any other final blessing among the three (Me’ein Shalosh), must recite it in the place where he ate.” “If he ate while standing, he should sit and recite the blessing.” “He should only recite the blessing while sitting and in the place where he ate.”
Simple meaning: One must bentch (or say “Al HaMichya”) in the place where one ate. If one has left, one should at least remain sitting in the place where one stopped eating, and bentch there. Even if one ate standing, one must sit down to bentch. L’chatchila one should sit; b’dieved, if one bentched standing or walking, one has fulfilled the obligation.
Novel insights and explanations:
1. The law of “in the place where one ate” is not a law of kavana (concentration). By prayer one must stand in one place because of kavana, but by Birkat HaMazon it is something else: the blessing must relate to the eating — it must be connected to the place where one ate. This is different from Kriat Shema, where one can walk while saying it.
2. Birkat HaMazon is not merely a “thank you” for hana’at hagaron (the physical pleasure of eating). It is a law of keviyut seuda — a meal is a keviyut, and upon the keviyut seuda comes a bentching. Therefore the blessing must be connected to the place of the meal. Even a cat thanks the Almighty when it eats — but by a person it is a different level, it must be a keviyut.
3. “If he ate while standing, he should sit and recite the blessing” — the reason: keviyut seuda must be while sitting. [Digression: At certain Chassidic tischen one bentches standing, but the Rambam’s rule is that l’chatchila one should sit.]
—
B. Forgot Birkat HaMazon — Shogeg vs. Meizid
The Rambam: “Forgot Birkat HaMazon” — if he forgot to bentch and remembered before shi’ur ikul, “he recites the blessing in the place where he remembered.” But “if he was meizid… they penalize him, and he must return to his place and recite the blessing.”
Simple meaning: A shogeg (forgot) bentches where he remembered. A meizid (deliberately did not bentch) must return to the place of eating — as a penalty.
Novel insights and explanations:
1. The novelty by shogeg: Earlier we learned that one can bentch where one stopped eating. Here the novelty is that when it is already a long time later and he is already in a completely different place, he can also bentch where he remembered — he does not have to go back.
2. Question on “meizid”: Who are we talking to? If he was a meizid — he did not want to follow the Torah — why will he follow now? Answer: “Meizid” does not mean he is a rasha. It means he had some calculation, it was not an error. Now he has done teshuva and wants to do the right thing — then he must return.
3. The main point of the penalty: The penalty is not made for afterward — it is made so that it should not happen. When a Jew stands at a meal and thinks to leave without bentching, he should know that he will have to go back. This is a preventive measure of the Chachamim.
4. A virtue to return even by shogeg? Even a shogeg, if he wants to return to the place of eating, this is a virtue — but one is not obligated.
—
C. Forgot to Recite HaMotzi
The Rambam: “One who is in doubt whether he recited HaMotzi or not, does not recite it again” — because HaMotzi is d’Rabbanan, and safek d’Rabbanan l’kula. “If he forgot to recite HaMotzi in the middle of his meal, before he finished his meal, he recites it again.” But “after he finished, he does not recite it.”
Simple meaning: By a doubt about HaMotzi one does not bentch again (safek d’Rabbanan l’kula). If one definitely forgot HaMotzi and is still in the middle of the meal, one makes HaMotzi now. After the meal — no longer.
Novel insights and explanations:
1. What does “in the middle of his meal” mean? If he is in the middle of eating and he has not yet made a blessing, isn’t it obvious that he must make a blessing — what is the novelty? Possible answer: Perhaps the Rambam means that he is already at dessert — he is no longer eating bread, but he makes HaMotzi on the entire meal, because the meal is a meal that has bread, and he should not make a Shehakol on the dessert, but rather a HaMotzi on the entire meal.
2. “After he finished he does not recite it” — after the meal one can no longer make HaMotzi, because there is nothing left on which to make the blessing.
—
D. Change of Place During a Meal — Eating in One House and Stopping His Meal and Going to Another House
The Rambam: “One who eats in one house and stops his meal and goes to another house” — or even “goes and crosses over to speak with his wife about his affairs” by the door (at the entrance of the house) — “since he changed his place… he must recite a blessing retroactively on what he ate” (bentch), “and recite HaMotzi again at the beginning and eat again to finish his meal.”
Simple meaning: When one leaves the place of the meal (even just to the door), the meal is interrupted. One must bentch on what one has already eaten, and if one wants to continue eating, one must make HaMotzi again.
Novel insights and explanations:
1. “Retroactively” means a final blessing — that is, Birkat HaMazon on what he has already eaten, not an initial blessing. Leaving does not exempt from Birkat HaMazon — he is still obligated to bentch on what he has already eaten.
2. Dispute between Rambam and Ra’avad regarding “changed his place”: The Ra’avad argues that “changed his place” means only when one goes to a different house. But if one remains at the door of the same house, it is not called “changed his place.” The Rambam however says that even going out to the door (at the entrance of the house) is already “changed his place.” It is discussed whether “entrance” means from inside or from outside the door.
3. A fundamental novelty in the nature of a meal: Why shouldn’t we say it is one meal with an interruption? The answer: A meal is when one sits at a meal — that this is “today’s meal.” When he leaves in the middle, it has become “the meal is over.” This is not just a hefsek, but an end to the meal itself.
4. A mussar lesson about “normal people”: Most laws are built on normal people who sit at one thing. We contemporary people are “mixed up” — we do two things at once, we speak with one person and answer a phone in the middle. But the halacha reckons with a person who when he leaves, has truly finished.
5. The practical case: When someone sits at a Shabbat meal, children are singing zemirot, and he is called to the door — according to the Rambam he has now finished his meal. The friend does not agree and thinks it is still the same meal.
—
E. Friends Who Left — Leaving a Guard
If friends were sitting together eating and they went out (for example to greet a bride and groom), if they left one of the friends, they do not need to make a new blessing when they return. But if no one remained — one must make a new blessing with a new HaMotzi.
Novel insights:
1. The principle: When one remains, he maintains that the meal is still going on. Even though the one who remained could not drag along — one cannot say that the meal has ended, because “after all, remaining means that the meal is still ongoing.”
—
F. Change of Place by Fruits and Wine (The Ra’avad)
The Ra’avad says: The same law applies not only by a meal of bread, but also when one sits drinking wine or eating fruits — anyone who changes his place has stopped his eating. He must make a final blessing (Al Ha’etz, Al HaGafen) and then a new initial blessing.
Novel insights:
1. The Ra’avad’s distinction between inside and outside: Changing place from corner to corner in the same house — one does not need to recite a blessing, it is the same meal. But going out of the house — that is a change of place.
2. The law outside — those who eat on the east side of a fig tree: One who eats on the east side of a fig tree and goes to eat on the west side — must recite a blessing. Because outside there are no rooms/chambers, each different side is a different place. This is illustrated: if one makes a barbecue and writes on the invitation “east side of the fig tree” — that is one place; “west side of the fig tree” is a different group, a different party.
3. The Ra’avad’s objection — “did not know from the beginning”: The Ra’avad agrees with the law, but asks: what if the person knew from the beginning that he would go to the other place? If he had da’at from the beginning, it is perhaps different.
4. A novelty about “da’at” by contemporary people: Contemporary people do not have any “da’at” in this sense — we do not think from the beginning where we will be. There are opinions that today one does have da’at but must leave, but one side is: “We never have any da’at, so one is exempt from the whole thing altogether.”
—
G. Decided in His Heart Not to Eat — Interruption in a Meal Through Thought
The Rama says: “If he decided in his heart not to eat or drink anymore, and afterward changed his mind — even if he did not change his place, he must recite a blessing. But if he did not decide in his heart, but his intention is to return and eat and drink — even if he stopped the entire day, he does not need to recite a second blessing.”
Simple meaning: When a person has decided in his heart that he has finished eating, and afterward he reconsidered — even if he did not change his place, he must make a new blessing. But if he did not decide to finish, but his da’at is still to continue eating — even if it goes through an entire day, he does not need to make a new blessing.
Novel insights and explanations:
1. Question on “even if he stopped the entire day”: How does a person sit at a table an entire day without eating? An example: A person ate breakfast at seven o’clock, he sits at the same table the entire day (because he is learning), and later he wants to continue eating — does he not need to make a new blessing? Answer: The simple meaning is that he “is in the middle” — he did not decide to finish, but it dragged on. He remained in the same place (no change of place), and his da’at is still to continue eating. But this is only by people who have sense — by them there is such a thing as “decided in his heart.” “Today’s people don’t know what that is.”
—
H. Come Let Us Make Havdala vs. Come Let Us Make Kiddush — Distinction Between Kiddush and Havdala
The Rambam’s law: A group of people sit together and drink. If they said “Come let us bentch” or “Come let us make Kiddush” — they must make a new blessing on Borei Pri HaGafen when they want to continue drinking. But if they said “Come let us make Havdala” — “they do not need to recite again,” they do not need to make a new blessing.
Simple meaning: By Kiddush “Come let us make Kiddush” is a hefsek, by Havdala not.
Novel insights and explanations:
1. Question: Why is “Come let us make Havdala” different from “Come let us make Kiddush”? Both mention a mitzva that makes a hefsek!
2. Answer (with the Ra’avad): The distinction is not in the essence of the hefsek, but in the prohibition to eat before Kiddush versus Havdala:
– By Kiddush: When Shabbat arrives, one may not continue eating until one makes Kiddush — “spread a cloth and make Kiddush.” “Come let us make Kiddush” is a real hefsek, because one must stop eating.
– By Havdala: One may continue eating until one finishes, and only then does one make Havdala. “Come let us make Havdala” does not prohibit them from continuing to eat. If one has only said “Come let us make Havdala” but has not yet made Havdala, one can reconcile: “Later we will make Havdala, now we can still eat.” Therefore it is not a hefsek.
3. A second approach: Perhaps we are speaking of a case where it is not yet night (before dark). One can make Kiddush Shabbat Friday afternoon but does not yet have to. “Come let us make Kiddush” makes one accept Shabbat, which obligates him in Kiddush — it is a kabbalat Shabbat for the entire group.
4. The Ra’avad’s position: The Ra’avad distinguishes: By Kiddush one must make Kiddush anyway when it becomes night, whether one says so or not. By Havdala — if one says “Come let us make Havdala” and one has stopped drinking, it is a hefsek; if not — it does not create an obligation.
5. Another novelty: “Borei Pri HaGafen” by Havdala does not yet mean one has stopped (because one may still eat), unlike “Borei Pri HaGafen” by Kiddush — that is indeed a hefsek, because one may not continue eating without Kiddush.
6. The Ra’avad’s question on the Rambam — if it is not about the essence of the hefsek — remains difficult.
[Digression: The law of “Come let us make Kiddush” is a source for the Lubavitch custom (by bachurim): Erev Shabbat one sits drinking (farbrengen), and when Shabbat arrives one says Kiddush — this is the concept of “Come let us make Kiddush” in the middle of drinking.]
—
I. Recited a Blessing on Bread Exempts All Side Dishes — Hierarchy of Blessings
The Rambam says: “If he recited a blessing on bread, he exempts all side dishes. And if he recited a blessing on ma’aseh kedeira, he exempts the cooked dish. And if he recited a blessing on the cooked dish — [according to versions: does not exempt / exempts ma’aseh kedeira].”
Simple meaning: There is a hierarchy of blessings: bread (HaMotzi) exempts side dishes (everything one eats with/after bread); ma’aseh kedeira (mezonot) exempts tavshil (Shehakol).
Novel insights and explanations:
1. What does “side dishes” mean? The Rambam interprets side dishes to mean everything one eats after bread — “anything one eats after bread.” The Shulchan Aruch interprets side dishes completely differently from the Rambam.
2. The direction of exemption — one way or both ways: There is a dispute in the versions of the Rambam. In the old version it says “does not exempt” — that tavshil does not exempt ma’aseh kedeira (it only goes one way, from important to less important). In the version we have it says it goes both ways. By bread and side dishes it is agreed that it only goes one way — bread exempts side dishes but not vice versa.
3. The hierarchy: Bread (HaMotzi) → side dishes (everything else); ma’aseh kedeira (mezonot) → tavshil (Shehakol). Soup and noodles are both ma’aseh kedeira and exempt each other.
4. The custom vs. the Rambam: The custom of the world is that one never exempts any blessing with mezonot — one always makes specific blessings. But the Rambam implies that if one sits to eat a meal and makes mezonot, one does not need to make additional blessings afterward on weaker things, because mezonot exempts a Shehakol.
[Digression: Criticism of the Oz VeHadar edition — the one who made the chapters in the Oz VeHadar Rambam has here a “weaker job” than in other chapters — he does not properly mark the Shulchan Aruch sources. The “Rambam Aruch” is usually more precise.]
—
J. Things That Come During the Meal Because of the Meal
The Rambam says: “Things that come because of the meal during the meal do not require a blessing before them or after them, for the blessing of HaMotzi at the beginning and Birkat HaMazon at the end exempt them all” — because “everything is secondary to the meal.”
Simple meaning: Things that are brought in the middle of the meal and they are part of the meal (because of the meal), do not need an initial blessing or a final blessing, because HaMotzi and bentching exempt everything.
Novel insights and explanations:
1. This is a new law compared to the previous law of “bread exempts side dishes.” The distinction: Earlier we spoke of ikar and tafel in the context of two foods (cracker with halva), here we speak of a broader principle — the entire meal is the ikar, and everything that comes in the middle is tafel to the meal itself. It is “another application” of the principle of ikar and tafel, but on a larger scale.
[Digression: When one eats bread with eggs and onions, must one wash? In practice, when one eats bread one does not make another separate blessing on the other things — this is obvious.]
[Digression: A “funny” situation by modern meals: When one eats a meal without bread (as many people do today), one makes “hundreds of blessings” — a separate blessing on each thing. For example, soup with kneidlach — one makes Borei Minei Mezonot on the kneidlach, and most people make another Shehakol on the soup. On a meat plate with a kugel on the side — one makes five blessings on one dish. Unlike when one washes and makes HaMotzi, everything is a “keviyut seuda” and the main blessing exempts everything.]
—
K. Things That Are Not Because of the Meal During the Meal
The Rambam: “But things that are not because of the meal, even though they come during the meal, require a blessing before them” — but not after them (according to one version).
Simple meaning: A food that one eats during the meal but it is not part of the meal — one must make a blessing before it.
Novel insights and explanations:
1. What is an example of “not because of the meal during the meal”? Two practical examples:
– At a wedding — an institution sets up a table with nuts next to the door, mainly for those who come to dance. Someone takes from there in the middle of his meal — he eats it during the meal, but it is not part of the meal.
– Simanim of Rosh Hashana — the foods that are brought on Rosh Hashana (apple with honey, rubia, karti, etc.) are not because of the meal, but in honor of Yom Tov as simanim. This is a practical difference.
—
L. Things That Come After the Meal
The Rambam: “Things that come after the meal require a blessing before them and after them.”
Simple meaning: Things that are brought after the meal need an initial blessing and a final blessing.
Novel insights and explanations:
1. What does “after the meal” mean? Dessert is not “after the meal” — it is the “end of the meal,” part of the meal. One has never seen anyone make a final blessing on dessert, because bentching exempts it.
2. The conclusion: “After the meal” means after bentching — one has already bentched, and then one eats something else. Then one needs a blessing before it and after it.
3. A question: Why does one need a final blessing when one has already bentched? Bentching is a final blessing — it should exempt! Answer: Bentching was on the meal; the new eating after bentching is a separate eating that needs its own final blessing. The bentching “does not go backwards” — it cannot exempt something that comes afterward.
4. The Rama’s position: He says that the reason one needs a new blessing is because the eater “does not want to connect himself to the previous” meal — it is a new beginning.
—
M. Why Bread Is the Main Thing — A Fundamental Reasoning
[Digression that stands in connection with the law of “bread exempts all side dishes” and “things that come because of the meal”:]
Question: In our culture the “main thing” (main course) is the meat or fish (protein), and the mezonot/starch is a “side dish.” But the halacha always says that bread is the main thing. If in our culture the main thing is indeed the meat plate, and one washes only “on the side” — what is the answer?
Answer/explanation: Bread is the cheapest thing that can keep society alive. All other things (meat, fish) are “luxuries.” When there is no abundance, one falls back on bread. Proof from Yosef HaTzaddik — he distributed bread to the world. Agriculture, cities, civilization — everything is built on bread. Bread is a “basic” fundamental thing.
Another proof: By Korban Pesach one also ate matza (bread) with meat, and one made HaMotzi — not a separate blessing on the meat. Also in a “fancy restaurant” one always gives bread first — this is a custom from always, not a new thing. This shows that bread has importance.
—
N. Wine During the Meal — Shabbat/Yom Tov Versus Weekdays
The Rambam (in the name of the Rama/Shulchan Aruch): “Shabbat and Yom Tov, or on weekdays when a person establishes his meal on wine… if he recited a blessing on the wine before the meal, it exempts the wine he drinks after the meal before Birkat HaMazon. But on other days, he must recite a blessing again at the beginning on the wine after the meal.”
Simple meaning: On Shabbat/Yom Tov (or other moments when one establishes a meal on wine — after bloodletting, a thanksgiving meal, leaving prison), the blessing on the wine at the beginning of the meal exempts all wine until bentching. But on regular days, one must make a new blessing on wine that one drinks later in the meal.
Novel insights and explanations:
1. The principle of this distinction: By bread there is a “meal order” that is controlled by bread — everything is included. But wine has a special nature — “each glass of wine is a need in itself.” Only when one establishes a meal on wine (Shabbat, Yom Tov) does the wine become part of the meal structure.
2. Three types of wine are distinguished: (1) Wine before the meal — like Kiddush, a drink of wine before the meal; (2) Wine during the meal — wine that one drinks during the act; (3) Wine after the meal — wine after the meal but before bentching. The Rambam says that even on Shabbat/Yom Tov, the wine before the meal does not exempt the wine after the meal — only the wine during the meal exempts.
3. Practical point about hearing blessings: One must wait until one swallows before answering Amen, because one may not speak in the middle of swallowing. The Rambam himself said this in the laws of health. If everyone has his own cup, each one makes his own blessing when he is ready.
4. Exception — HaTov VeHaMeitiv: If one brings a new wine (a new type), one makes “HaTov VeHaMeitiv” even in the middle of the meal, because this is a special blessing on the novelty of a new wine.
—
O. HaTov VeHaMeitiv on a New Wine
The Rambam: “If they were sitting to drink wine and they brought them another wine” — if one is sitting and drinking wine and they bring a new wine (red instead of white, or old instead of new) — one does not need to make a new Borei Pri HaGafen (because it is the same species), but one makes “Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who is good and does good.”
Simple meaning: Because it is a better wine, one makes HaTov VeHaMeitiv — “HaTov” on the previous good wine, “VeHaMeitiv” on the new one that makes it even better.
Novel insights and explanations:
1. HaTov VeHaMeitiv is explained as a blessing on abundance — not like most blessings where one thanks for a basic need (hunger → bread), but here one already had wine, and something even better comes. “It is good, and may it be even better.”
2. Novelty regarding the meaning of “Meitiv”: “Meitiv” primarily means “does good for others.” The rule is: on good news for oneself one says Shehecheyanu; on something that is also for others one says HaTov VeHaMeitiv. By wine — how is it for others? Because when a Jew drinks wine he becomes a better friend with other Jews. Therefore one can only make HaTov VeHaMeitiv when sitting with other people — as the Rambam says.
—
P. One Does Not Make a Blessing Until the Food Is Before You
The Rambam: “One does not recite a blessing on food from any foods or on drink from any drinks until it comes before him.” And if one did make a blessing earlier — “he must recite it again” — one must make a blessing again.
Simple meaning: This is like over la’asiyatan — the blessing must be adjacent to the act.
Novel insights and explanations:
1. Fundamental novelty about the nature of blessings of enjoyment: A blessing is not just an opportunity to thank the Almighty. It is a taking permission — one asks permission to eat the thing. Additionally there is a concept of chalut — “the Name of Heaven becomes effective on the act” — the Name of Heaven becomes effective on the act. Therefore the food must be before you — so that the Name can be effective on something. (The Komarner is mentioned as a source for this principle.)
2. Blessing in vain means according to this: You bring the Almighty’s Name on nothing — the Name hangs in the air without an object to be effective on.
—
Q. When the Food Is Lost After the Blessing
The Rambam: If one made a blessing on a food, and then the food was lost (burned, swept away in a wave), one must take another food and make a new blessing — even if it is the same species. And on the first blessing that remained without an object, “one must say Baruch Shem Kevod Malchuto L’olam Va’ed” — so that the Name of Heaven should not be in vain.
Simple meaning: Because the food on which one made the blessing no longer exists, the blessing has become in vain, and one says Baruch Shem Kevod Malchuto.
Novel insights and explanations:
1. Why does one need a new blessing on the second food: Even if it is the same species, the new food is a new thing — because a blessing is taking permission on that specific object, not on the species in general. This fits very well with the position that a blessing is taking permission.
2. Two interpretations of “Baruch Shem Kevod Malchuto”:
– Interpretation A (appeasement/forgiveness): “Baruch Shem Kevod Malchuto” is a kind of request for forgiveness — one asks the Almighty for what appeared to be a disrespect of His Name. Like by the Kohen Gadol in the Beit HaMikdash where one said Baruch Shem after mentioning the Name.
– Interpretation B (praise on the mention of the Name itself): “Baruch Shem Kevod Malchuto” is a praise on the mention of the Name itself — even when the Name did not become effective on any object, one can at least make the Name effective on itself — a praise on the mere mention of the Holy Name. This “catches” the Name so it should not hang in the air. The emphasis is on the word “Shem” — “Blessed is His Name.”
– Discussion between the two interpretations: Against interpretation B it is asked: The main problem is not just the “Name” itself, but the entire “Borei Pri HaGafen” — one said a praise on a creation that did not happen. Against interpretation A it is asked: Where do we see that Baruch Shem praises the Name? It is answered: By the Kohen Gadol in the Beit HaMikdash, why did the Kohanim around say Baruch Shem? Because there is a praise that comes on the mention of the Name itself, even without a specific reason. Baruch Shem Kevod Malchuto is a special praise on the mere fact that one mentioned the Name.
—
R. Making a Blessing by Running Water (A Stream)
The Rambam: “One who stands by a stream and recites a blessing and drinks” — someone who stands by a stream (running water), makes a blessing and drinks — “even though the water that came before him at the time of the blessing is not the water he drank” — although the water that was before him at the time of the blessing is not the water he drinks — “he did not intend from the beginning” except to drink, it is good, because this is the nature of the water.
Simple meaning: By running water, although the physical water that was there at the time of the blessing is already gone, the blessing is valid because he had in mind to drink from the stream.
Novel insights and explanations:
1. [Digression: Philosophical point (Heraclitus) — “A person does not enter the same water twice” — by running water the water on which one made the blessing is already gone.]
2. Two approaches why it is valid:
– Approach A: “This is what he intended from the beginning” — when he made the blessing, he had in mind to drink the water that will arrive next to him at the moment when he drinks. It is the nature of a stream — one knows that new water comes.
– Approach B: One can say that the entire stream is like one large vessel of water — everything is one water. But the first approach is more straightforward, because physically it is indeed not the same water.
3. Practical difference: If approach A works (he intended), then one can also make a blessing when one sees a server already bringing the food — because “most is within it” (it is already coming). But the distinction is: By a stream one stands next to the source, whereas by a server the food has not yet belonged to you and is not next to you.
4. [Digression: Practical question about making a blessing by a water fountain — when does one press the button, before or after the blessing? It is like a stream — the water that flows out at the time of the blessing is not the water one drinks.]
5. [Digression: Blessing on netilat yadayim by a button/shower in a mikveh — people make a blessing before they turn on the water. The question is whether turning on the button (or fountain) is already an “act of water” — an act with water — because water sprays when one presses the button. This is compared to the old custom where one had to light a fire (match) and wait until the water flows, and only then make a blessing. The conclusion is that the fountain/button is already an act of water, similar to taking a ladle — it is the beginning of the act.]
📝 Full Transcript
Chapter 4, Laws of Blessings – Birkat HaMazon at the Place of Eating, Change of Location, and Forgetting Blessings
Introduction – Campaign for the Beit Midrash
Rabbosai, we are learning Chapter 4 of the Laws of Blessings. Yes, we’re still in the middle of the Laws of Blessings, Birkat HaMazon, in Sefer Ahavah.
These days, with God’s help, the big campaign is beginning for our institution, for the beit midrash where we’re learning now, the beit midrash of my friend and partner, the Rav HaGaon Rabbi Yitzchak Lavi, one of whose projects is our Rambam shiur, and he has other shiurim and other ways in which he spreads Torah. The main sponsor of our shiur is the Rav HaNagid Rabbi Yoel Wertzberger, and he’s looking for partners, we’re looking for partners who will help support this place of Torah.
The holy Rambam says, yes, that everyone should participate. Whoever learns is obligated, it’s not a heter. Just as one must recite Birkat HaMazon at the place where one ate, at the place where one eats one must eat, so too at the place where one learns one must pay for the beit midrash. I brought what the Rambam says that Rabbi Yitzchak, one can be lenient, he seeks to find a koach d’hetera. I say there is no heter. One must be very careful, everyone should be very careful, unless one has a clear heter from a local dayan.
Law 1 – Birkat HaMazon Must Be Recited at the Place Where One Ate
The Rambam says: “Anyone who recites Birkat HaMazon, or any other final blessing from the three, must recite it at the place where he ate.”
Everyone who makes Birkat HaMazon, or the short version of Birkat HaMazon, what we call “Al HaMichya,” the final blessing me’ein shalosh, he must eat it there in the place where he ate. He must bentch in the place where he ate. Yes, at the place where he ate.
“And if he left, he should sit at the place where he stopped” – if he goes, he should stop at the place where he finished eating, at the last place where he ate, and there he should make a blessing. One cannot, he should not go further and bentch.
Discussion: Why Must One Bentch at the Place Where One Ate?
For example, by prayer we saw that one must stand in one place, by Kriat Shema one could indeed walk, also not by Pesukei D’Zimra.
It’s not clear if it’s about kavana, it’s not about the time of Birkat HaMazon. It’s something else. The blessing must be on the place of eating. It’s something else. A blessing when one eats a meal? Ah, it’s not a law that during the time you’re eating you shouldn’t walk. If you have one room and you walk here and there, I don’t know. The law here is that one must make the blessing at the place where he ate. This is how the blessing relates to the eating that you did before you walked.
Speaker 2: Interesting. It’s a keviyut, we’re talking about a meal now.
Speaker 1: No, we’re talking about a meal, and I assume. Here he finished eating. Yes, he goes away further, he’s gone, it’s no longer part of the… It’s a law, one must understand. One learns it from a verse.
Speaker 2: Why must I understand? Why by Kriat Shema am I okay with this?
Speaker 1: You say Kriat Shema not on the way? I don’t understand the problem. Now if it’s a meal…
Speaker 2: No, no, no. The main thing is a meal.
Speaker 1: You hold in saying that one must thank the Almighty for what you ate.
Speaker 2: No, it’s not yet at that point. It’s very basic to thank the Almighty. Thanking the Almighty is basic. Everyone can thank the Almighty. Even a cat thanks the Almighty when it eats. A normal person, it must be like a keviyut. It’s a different level. It’s a meal, and at the end of the meal comes a bentching. You can even say it like this: the meal is the keviyut, and on the keviyut meal comes a bentching. Not just on the eating, the hana’at hagaron. It’s more than that.
Therefore, even if you ate while walking, you should at least stop and bentch. “If he ate while standing, he should eat while sitting and bless” – not that he should do it the same way he did the eating.
Speaker 1: What’s the meaning of this?
Speaker 2: Because keviyut seuda must be sitting. There are cultures where one eats standing, where one is not particular about not eating standing. I don’t know, I’ve traveled to places at airports…
Speaker 1: Ah, at such events.
Speaker 2: Okay, and even then one must sit down to bentch, as it says here in the Rambam. Except at the Rebbe’s tisch, there one conducts oneself to bentch standing, the great Chassidim. Yes, then I don’t know.
Okay, give me a minute, I’ll fill my seuda earlier. Okay, yes, one must sit down.
Law 2 – Forgot Birkat HaMazon: Shogeg vs. Meizid
Further, “forgot Birkat HaMazon” – a person finished eating and forgot to bentch, and he remembered after the shiur ikul hamazon. Just as we learned earlier that Birkat HaMazon must be done before the food is digested. One must remember in time. As long as it’s still within the shiur ikul hamazon, “he blesses at the place where he remembered” – he should bentch at the place where he remembered.
Yes, the chiddush is, bentching one must not only… We learned earlier the law that he can bentch where he stopped eating. Here it’s already a long time later, he’s already at a different place entirely.
Earlier we learned about nit’achel hamazon, that simply if he forgot to bentch until when he must soon bentch. Here one learns that he not only forgot, he also went away. The Rambam says that he can bentch from where he remembered, he doesn’t have to go back to where he was earlier when eating.
But at the place and time where he remembered. Until now we’ve already learned, but now we learn this: And if it was meizid, if he didn’t bentch not because he forgot, but simply he didn’t bentch, then he is still obligated, and they penalize him and he must return to his place and bless, he must go back. Go home and bentch. This is simply a knas, the Chachamim didn’t like that people should leave the table without bentching.
Discussion: The Question of Meizid – Why Will He Listen Now?
But the law is very interesting, because when it says here like this, that parents should educate their son who is a meizid, I can still understand. But if you’re speaking here to an adult, he was a meizid, yes? When he finished eating he was in a state where he didn’t want to follow the Torah. Why will he now follow the Torah? Why will he now follow? Did he do teshuva in the meantime?
Speaker 2: You mean to say that he didn’t forget, he knew, and it didn’t matter to him? And now he did teshuva and he wants to do the right mitzvah, he should go back to his place and bless.
Speaker 1: Meizid doesn’t mean he was a rasha. Meizid doesn’t mean a mistake, something else was going on, he had some calculation.
Speaker 2: It’s already a punishment. You’re saying now that what, as a knas you must go back? And if he just bentches here?
Speaker 1: No, the point of the knas is that meizid you should remember for the next time.
Speaker 2: No, the point of the knas is that you should know that if you leave the table… I mean that the point of such penalties is that it shouldn’t happen, not that it should happen. We’re not talking about afterwards. The Chachamim say to a Jew, a Jew stands at a meal, he’s about to get up, he thinks whether he should get up, he thinks, “I’ll come back, I’ll…” The Chachamim say, “Aha, remember, if you get up b’meizid, you’ll have to go back there to bentch, and you don’t want that.”
But if he transgresses, he transgresses. You understand? I’m saying, it could be that it’s made more so that people should be afraid, and people should indeed bentch immediately. It’s an interesting thing.
Speaker 1: Yes, but again, you can say like this: there’s today a mitzvah of bentching at the place where one ate. So the person who forgot and remembered, even if he wants to go back, he can go back to where he ate, it’s a ma’alah. Isn’t it a ma’alah?
Speaker 2: Why do you say it’s not a ma’alah? It is a ma’alah, but one is not obligated.
Speaker 1: Ah, on the contrary, isn’t it a ma’alah?
Speaker 2: It is a ma’alah, but one is not obligated. Can he say “I already ate, I’m no longer hungry”?
L’chatchila and B’dieved
Wait, “he sat and blessed.” This we learned earlier that one bentches standing or walking, it’s only l’chatchila. B’dieved yotzei yedei chovato. But l’chatchila not. L’chatchila is “he should only bless when sitting and at the place where he ate”. He already said the same thing twice. Okay. This is l’chatchila. B’dieved one is yotzei all ways, but one knows that there’s a knas that he must go home.
Law 3 – Forgot to Bless HaMotzi
Now we’re going to learn something else. That is, it’s not connected to this. It’s only connected with the fact that now we’re talking about someone who forgot to bentch. What if someone forgot to make HaMotzi? Yes?
“One who is in doubt whether he blessed HaMotzi or didn’t bless, he doesn’t go back and bless, if it’s not from the Torah.” A blessing of HaMotzi is not a blessing from the Torah. Safek d’rabbanan we don’t be stringent. Safek d’oraita one must be stringent.
“Forgot to bless HaMotzi”, here he’s not talking about a doubt, he forgot, he knows he forgot. He forgot to make HaMotzi before eating, and now he’s in the middle of the meal. “In the middle of his meal, before he finished his meal”, before he finished eating, “he goes back and blesses”, then he makes HaMotzi. He doesn’t say whether he must then eat in honor of this another piece of bread. It could be he makes then the blessing on the meal, and the meal is bread.
Discussion: What Does “In the Middle of His Meal” Mean?
Speaker 1: What does “in the middle of his meal” mean? “Before he finished his meal”? Yes, now he’s at the compote, I don’t know what. But it’s not false when he says “HaMotzi lechem min ha’aretz,” because the meal is a meal that has bread. I don’t know, I don’t know the answer.
“But after he finished, he doesn’t bless.”
Speaker 2: But l’khaora this is obvious. If this is obvious, he’s in the middle of eating, he hasn’t yet made the blessing.
Speaker 1: No, I’m telling you, perhaps “remembered after he finished” means not… means… he’s still eating anything, but he shouldn’t now make a shehakol on the compote, rather he should make a HaMotzi lechem, because he makes the blessing on the entire meal. Could be. It’s not clear, could be. There are about this chakirot. One talks about this, yes. There are rabbis who talk about this.
Speaker 2: Yes. Not clear, because l’khaora it’s simple, if we say that he’s going to eat now another piece of bread, he hasn’t yet made the blessing.
Speaker 1: Yes, it’s not a question from safek. It must be that the Gemara is talking about something else. One must understand what we’re talking about. Simply that one can’t eat without a blessing because he forgot, that’s not a way.
Law 4 – Eating in One House and Stopped His Meal and Went to Another House
Now one can learn what happened if one made a break in the middle of the meal. Yes, come come learn. Eating in this house, and stopped his meal and went to another house, oy, oy, oy, yes, he went away from the house where he’s eating the meal, he went to another house. We’re now going to learn about interrupting in the middle, yes.
See, so all these laws are laws of a meal. Now we learned that l’chatchila one must bentch from the place of the meal. Now there are laws that are l’khaora built only on this. Because if one must bentch from the place of the meal, one must know when the meal ends, when it becomes a new meal. This is l’khaora the…
So a person ate and he went to another house, stopped his meal and went to another house, another room, eating, or even didn’t go to another house, but in his house, “and went and passed to speak with his wife about his affairs”, he went to the corner to talk, he went out from his house. He went out to the entrance of the house. Petach doesn’t mean the corner, petach means outside the door. He went out from the house, even if he didn’t go to another house.
But since he changed his place, this is called changed his place, because he went away, on this the Rambam argues with the Ra’avad, that changed his place only means one went to another house, but if one remained by the door, it doesn’t mean that one really went away. Ah, perhaps the Rambam means yes, petach means it stands from inside, and I meant that petach means like… No, it could be even from outside, but it could be that the Rambam says that even outside the door, one didn’t go to another place, yes.
Since he changed his place, when he comes back he must bless l’mafre’a on what he ate, he must make a blessing again on what he ate. He must make a bentching. L’mafre’a means, what does l’mafre’a mean? He must bentch, and he goes back and blesses first HaMotzi and goes back and eats to finish his meal.
Yes, l’mafre’a means a final blessing. One must bentch, because it has now ended. A meal has ended. You want another meal? One must again make a HaMotzi.
Speaker 2: But is he exempt from making Birkat HaMazon?
Speaker 1: Yes. You ate now. Going away doesn’t exempt from Birkat HaMazon.
Law: Change of Place in a Meal — Continuation
Speaker 1: Okay, he went out right out from the home, even if he didn’t go to another house. But since he changed his place, this is a change of place, I’ll already take away. On this indeed the Rama argues, that change of place only means that one went to another house, but if one remained by the door it doesn’t mean that he really went away.
Speaker 2: Ah, that means the Rama means yes, petach stands from inside, I meant that petach means outside.
Speaker 1: It’s no… even from outside, but it’s no… the Rama says even outside the door, you must go further to another place. Yes.
The Law of L’mafre’a — Final Blessing and Initial Blessing
Speaker 1: Since he changed his place, when he comes back, he must bless l’mafre’a on what he ate, he must make a blessing again on what he ate. That means he must make a bentching. He must make… l’mafre’a means… what does l’mafre’a mean? He must when bentch, and he goes back and blesses HaMotzi and eats according to finishing his meal. Yes, l’mafre’a means a final blessing. He must bentch, he has now finished, the meal has finished.
Why does he need another meal? Why must he make HaMotzi again?
But he is l’mafre’a, he makes a Birkat HaMazon. Yes, what he ate now, going away doesn’t exempt from Birkat HaMazon.
Chiddush: The Nature of a Meal — When One Sits at a Meal
Speaker 1: Why isn’t it one long keviyut seuda that had an interruption? It’s interesting like this. A meal is when one sits at a meal. A person’s meal, that this is today’s meal. And he goes away in the middle, it’s finished.
What’s interesting, because we are mixed-up people, we hear a whole twenty things, we don’t begin to understand. Most laws are built on normal people who sit at one thing. Now he’s talking with his friend, now he’s not in the middle of a meal, he finished the meal. Obviously he must bentch, one bentches before one goes away. But you want to eat again, you make a new meal. It’s very simple, I don’t agree.
The Practical Case: A Moreh Hora’ah in the Middle of a Meal
Speaker 1: I’m a moreh hora’ah, a Jew comes in the middle of the meal, and they call me, “Tatty, someone is at the door, go out for a moment answer him.” Yes, the simple meaning is, I’ve now finished my meal. I’m in the middle of a Shabbat meal, my children are sitting there, we’re singing zemirot, in the middle of HaMotzi lechem, I put my hat on the zemirot and I went to the door. Yes.
We’re talking about such a manner that the meal continues, and if someone goes out it ends my meal. And the meal continues, because he leaves over people.
Digression: Today’s People Do Two Things at Once
Speaker 1: One minute, the next law says… and when the meal continues and the… that the meal with him too, because there… the point is this is. A person eats alone, and the minute he went away somewhere that the meal has ended, and he came back somewhere that a new meal begins, and he should act accordingly and bentch and again begin. I’m also very confused like this as before they say the eater that the Rambam has a very nice idea. One sits now, goes out, finished sitting.
We are bluffers, we talk we think we’re in the middle of things when we’ve long started, with no longer accustomed. We do two things at once a whole story. In the middle of talking with a person, he before comes a phone call, he talks with a second person. Hello, I’m talking with you now. That one wants to talk with you. No problem, shouldn’t mine that not. It should come later.
English Translation
We’re holding in the middle of speaking here to the audience, let’s not be disturbed. The things that they learn, many people on the phone, we need to be precise. Yes, there are many friends who are sitting. Ah, they mentioned. Yes, the Rav doesn’t agree with you.
Halacha: Chaverim She’yatzu — The Law of Leaving a Guardian
Speaker 1: Therefore the Rav actually says that if he left his house, he needs to make a new bracha. So it’s a big enough interruption that one should need to start over. From the beginning, the reason is only if he remained at the house.
The Rav says further, what happens in another similar case, but different. Friends were sitting together eating, and they went out.
Speaker 2: Wait, why does he say, here they’re eating together as friends?
Speaker 1: The Gemara is simply discussing such a case. Something happened a bit, but… I know why, one doesn’t go out in the middle of a meal, that’s the way of the world. Of course, earlier he had an event with all the friends, something happened, and now he has one. All the friends. I’m saying, he went out with all the friends. Here a group is sitting eating, it happens that there’s a wedding. What do people do? They go out, they go to participate in the simcha, I don’t know what.
The Law When One Remains — The Meal Continues
Speaker 1: He is not… the halacha says, if they left one of the friends… that he should guard the old group, an elderly or sick person. Even if everyone is obligated to go to the wedding. Okay. But if they left people who weren’t invited. That means it’s not their obligation. Because the two people maintained that the meal continues.
The heart rests in the house. They didn’t abandon the place. And further back to the halacha, and Yitzchak, there they say in the illness is a novelty, if some people remained in the house, certainly the meal is still going on. Even if he couldn’t drag himself, what can you say? The meal ended, with the meal one couldn’t take the person. But it’s not so, because after all, remaining means that the meal is still ongoing.
But if no one remained, one needs a fresh bracha with a fresh hamotzi.
So, that’s what it says in Shulchan Aruch, laws of Birkat Hamazon.
Halacha: Shinui Makom by Fruits and Wine — The Ra’avad
Speaker 1: And so, says the Ra’avad, the same thing is not only when one eats a meal of bread. One made a gathering and sat together to drink wine or eat fruits. Now the question is about the bracha afterwards, al ha’etz or al hagefen.
The halacha is, whoever changes his place has stopped his eating, and therefore he blesses retroactively on what he ate, he must make an after-bracha when he remembers, and afterwards he must make a fresh bracha on what he needs to eat, on what he’s going to eat further.
Or ideally before he leaves the house he should bentch, and he goes out and comes back, one doesn’t wash again, one washes and makes hamotzi.
The Ra’avad’s Distinction: Inside and Outside
Speaker 1: The Ra’avad says, changing place, that’s when he goes out of the house. But if he remains in the same house, only changes place from corner to corner, he doesn’t need to bless, he doesn’t need to make a fresh bracha, it’s not a problem, it’s the same meal. From one corner to the second corner.
Speaker 2: Yes, back then there weren’t any tables apparently, he’s talking about sitting on benches or reclining, that’s called a corner.
Speaker 1: But yes, outside…
The Law of Eating on the East Side of a Fig Tree
Speaker 1: But… also with an alef, not an ayin. Those eating on the east side of a fig tree, the guests on the east side of a fig tree, and they came to eat on the west side, he’s now going to eat on the west side of the fig tree, they need to bless, because outside there are no rooms, there are no chambers, so wherever he goes is outside, so on the other side is a different place.
So the Ra’avad’s sign is, let’s say one makes a party and there are trees, and one says you’re going to sit on the east side of the fig tree. Very good. We’re making a party, we’re making a barbecue, there are fig trees. Where will it be? One writes on the invitation, east side of the fig tree. That’s a place. You go to the west side of the fig tree, that’s a different group, that’s a different party.
Speaker 2: I know you already agree.
The Ra’avad’s Objection: He Didn’t Know Initially
Speaker 1: The Ra’avad says, everything is true. Everything that the Ra’avad said is true. The Ra’avad says, Avraham said, everything is true, but how is “he didn’t know initially”? He says, if a person did know that he’s going to go to the other side, we have, today’s people have a different version, we don’t have any da’at. The whole concept of da’at doesn’t begin. There are those who say that today people do have da’at, but one must leave. I say differently, we never have da’at, therefore one is exempt altogether from the whole thing.
Halacha: Blessed on the Bread Exempts All Side Dishes — Primary and Secondary
Speaker 1: Okay, so let’s go further. “Blessed on the bread”, where am I here? It’s very interesting, the halacha goes into laws of meals as well. So, sometimes one learns this way about primary and secondary.
Speaker 2: No, but it’s laws of meals.
Speaker 1: “Blessed on the bread exempts all side dishes”, so with that he exempts all side dishes.
What does the main word “parpara’ot” mean?
Speaker 2: You want to check?
Speaker 1: No, because the bread is more important. Very good.
Ma’aseh Kedeira and Tavshil
Speaker 1: The same thing, “and blessed on ma’aseh kedeira, if he made a bracha on a mezonot grain dish, exempts the tavshil”, because mezonot is more important than a shehakol. “And blessed on the tavshil, if there’s no ma’aseh kedeira with it”.
Ah, so mezonot with a shehakol can exempt each other. But bread and side dishes, one cannot exempt bread with an etz or with an adama.
And the Rambam says that both go both ways, yes?
Speaker 2: That’s how it appears in the text.
Speaker 1: No, kedeira and tavshil goes both ways, but bread and side dishes doesn’t go both ways.
Speaker 2: No, well, in the old Rambam it says it doesn’t exempt. Need to know.
Discussion: What’s Written in the Texts
Speaker 1: Ah, it doesn’t exempt ma’aseh kedeira? That it only goes one way also, that the ma’aseh kedeira is more important. And here in the text that we have it says that it goes both ways.
I see the Ktzot Hamishna. Or the commentators actually argue about how to learn in the Rambam, that bread and side dishes, that the important one, the side dishes it’s agreed, that the important one exempts the less important one, and the less important one doesn’t exempt the… both regarding bread, and regarding ma’aseh kedeira. That there’s a hierarchy, there’s bread, there are things that one eats with the bread, and here ma’aseh kedeira, and after that there’s tavshil. Look, the soup is less important than the noodles in it. Or no, the soup and noodles are equally important, ma’aseh kedeira, and they exempt each other.
Anyway, but it all depends on the sugya of the Gemara, and how the Ktzot Hamishna rules, and how one rules in halacha.
What’s Written in Shulchan Aruch
Speaker 1: What’s written in Shulchan Aruch?
Speaker 2: Yes, look in Shulchan Aruch there’s nothing. He doesn’t reference properly. Whoever made the chapters in the Oz Vehadar Rambam did a weaker job than other chapters.
Speaker 1: Shout out.
Speaker 2: No, I’m saying the shout out is that sometimes they do well and sometimes they don’t do well, and one can see, a chapter turns out one way and a chapter another way.
Speaker 1: Okay.
Speaker 2: And one can look here, let’s see quickly, he does bring it usually precisely. And here it says, what does it say, the Rambam Aruch is usually more precise, and he writes that what? The bracha of ma’aseh tavshil and ma’aseh kedeira exempts the tavshil. It doesn’t say in the Shulchan Aruch this halacha, he brings.
The Custom of the World
Speaker 2: The custom, certainly, people know what the custom is. The custom is that we never exempt any person from mezonot. The Rambam implies, at least opinions, at least the Rambam implies that if someone sits down to eat a meal and makes mezonot, he doesn’t need to make more brachot afterwards on weaker things, because a meal certainly tears away mezonot.
What Parpara’ot Means
Speaker 2: Look what he says about parpara’ot, the Shulchan Aruch translates parpara’ot completely differently than the Rambam. The Rambam says parpara’ot means anything that one eats after bread.
Discussion About Brachot on Different Foods in a Meal
Speaker 1: Okay, but it’s certain that the halacha means all of it. Okay, let’s go back. What do you mean, you have a doubt that when one eats bread with eggs and onions one washes? Obviously, one must wash and make a borei minei mezonot?
Again, it’s perhaps a question, but in practice, halacha l’ma’aseh, when one eats bread does one make another bracha? No, no, no. It’s certainly the halacha is. But the halacha, one must think about this.
I want to think, I don’t have time now, but I want to look into this more. That for example, we’ve moved back here to our reality, many times one eats a meal or such a thing, many times there’s mezonot in it, unlike here there’s a thing, and afterwards one makes many brachot for them.
It’s very funny, because it seems that here you have a thing of keviyut seuda, which back then one makes a bracha on the primary. It comes out funny that because you’re not eating bread, therefore one makes hundreds of brachot, simply hundreds.
Look, I would have thought to say that again, when one eats soup with noodles or with kneidlach one makes a borei minei mezonot, but most people make an extra shehakol on the soup. Apparently one must think, because the kneidel is an extra thing, it’s not like it’s… one adds, it’s not simple that it’s called like a big pot, when it cooks with it it becomes mezonot.
But it’s certainly something funny, on one food one makes five brachot. It’s like the meat plate, there’s a kneidel on the side, everything is keviyut seuda, and if the primary is usually the kugel, the mezonot thing, then baruch on what’s not here, you exempt the side dish. That should be the halacha.
Logic: The Primary Thing Should Exempt the Others
It makes sense, in my head it makes sense that one should want, even when one doesn’t wash and doesn’t make hamotzi, there should be such a halacha that the primary thing that one eats should exempt the… the primary is what the host calls the main dish, or someone doesn’t like the meat and eats the kugel primarily.
Speaker 2: Yes, I understand that. The primary answers according to the person.
Question: Contradiction Between Reality and Halacha About What’s Primary
Speaker 1: But according to what’s official, there’s a big dispute between reality and our halacha. In our reality, usually the starch, the mezonot, one makes on a side dish, and the protein, the meat or the fish, such a thing one makes the primary. And the halacha always says the opposite, that the bread is the primary.
And one must actually know, if in our culture the primary is actually the main course, which is the meat plate, and it happens to be that the order is that one washes beforehand on bread, I don’t know what the answer to this is. Because the primary that the person here wants to eat is the meat.
But I don’t know how different this is truly, because think once, one ate the korban Pesach, once people used to eat less meat, usually.
Speaker 2: That’s true, we eat much more meat and such things, once there wasn’t so much meat.
Speaker 1: One didn’t eat less times meat, but when one ate one ate a lot of meat, because it was a gift.
Speaker 2: Right, so when one ate meat, one was approximately so full in general, one washed and ate a bit of matza and ate a bird from korban Pesach, right? So back then also one made hamotzi, one didn’t make a bracha on the meat. So you see that the order makes some sense.
Also partially, you go to a fancy restaurant, they always give you bread first, afterwards they give the meat.
Speaker 1: Eh, what does the bread do? I know, the bread is nullified, as if you think, it’s a steak restaurant, they give you bread.
Speaker 2: Yes, but in practice, one sees that it’s always been the custom, it’s not a new custom. So something one must understand, why does one make a bracha on the bread? You see after all that the bread has importance.
Answer: Bread is the Fundamental Thing That Keeps Society Alive
I think perhaps because bread, people work on it very much. I mean that all other things except bread are a luxury. Bread is the cheapest thing that can keep society alive. When there isn’t the whole abundance, one turns to bread. Bread is the… what did Yosef distribute? He distributed bread to the world.
All other things are luxury things, things for… thank God, we have today such great abundance, we can afford meat and better things that have virtues. But when a person starts getting nervous about what he’s going to eat, one falls back on a lot of bread.
Speaker 1: Yes, I’m saying, bread is civilization is made, agriculture is made on bread, it’s a very basic thing. Our way how we live, cities were made because there was bread.
Speaker 2: Right, so bread is a basic thing, it’s correct.
Speaker 1: Perhaps it’s tastier perhaps, or he sees that he becomes more satisfied. It’s not that the world hasn’t changed, because you know from Lubavitch, one eats less bread than one used to. That means, one must be precise.
In short, one must calculate about this more.
Gamar Belibo Shelo Le’echol Velish’tot Od — Law of Interruption in a Meal
I’ll say something else, what’s a place to look into here. The Rema says further, “gamar belibo shelo le’echol velish’tot od”. One learned how the meal ends. Further, how the meal ends. Back to the topic, how the meal ends.
The one halacha of kinuach seuda, one asks already that apparently it doesn’t come in here, but we understand that this apparently has to do with the fact that it’s not a chasida. But one goes back to the topic of how one interrupts the meal, right?
Speaker 2: Yes.
Rema: Gamar Belibo Shelo Le’echol Velish’tot
Speaker 1: The Rema says, “gamar belibo”, he decided that he’s finished eating. “Gamar belibo me’le’echol velish’tot”, he finished in his heart from eating and drinking. “Ve’achar kach nimlach”, afterwards he reconsidered that he does want to eat and drink more. “Afilu lo shina mekomo”, even if he didn’t leave his place as we learned earlier, he’s still in the same place, but because he decided for himself, he’s finished his meal, he needs to make a bracha again.
“Ve’im lo gamar belibo”, but if he didn’t decide, “ela da’ato lachzor vele’echol velish’tot”, as long as a person is still in his state of mind, in his da’at, in his heart, that he’s still in the middle of the meal, “afilu pasak kol hayom kulo”, even if it goes through a long time, “ein tzarich levarech sheniya”.
There he says, even if it’s already digested, apparently yes, even if it’s already been digested, but as long as he’s still sitting at the meal… I don’t know.
Question: What Does “Afilu Pasak Kol Hayom Kulo” Mean?
It doesn’t seem to make such a real interruption of the whole day in the middle of a meal. But it’s an interruption of the whole day, the whole time apparently.
Speaker 2: Ah, interruption means he stopped, and twenty hours later he comes back?
Speaker 1: No, every day is like that. Every day, you don’t eat there.
Speaker 2: There he means he’s holding in the middle.
Speaker 1: But in the middle of the meal, and then he comes…
Speaker 2: No, he’s holding in the middle of the meal, and it just became very drawn out. There was a change, he had to leave. But he comes right back to the meal.
Speaker 1: He didn’t change any shinui makom.
Speaker 2: He didn’t change any shinui makom, he remained sitting in the same place. Shinui makom is anyway invalid. He remained sitting in the same place.
Discussion: Understanding “Pasak Kol Hayom Kulo”
Speaker 1: Then he says an important halacha, that this is only people who have an intellect that there is such a thing by them “gamar belibo”. Today people don’t know what that is. But he’s talking about criticizing humanity. But I want to understand the simple meaning here.
He ate at seven o’clock in the morning a piece of bread, and he sits at the table all day and doesn’t eat, and at seven, he didn’t know about it, he didn’t know such a verse, that I sit at my table in the morning and I know that tomorrow… I later… but he sits there… it’s already forgotten?
Speaker 2: That he entered into a devekut for a whole day, and he returned to a chupa. There’s no thought here.
Speaker 1: Yes, but it can’t be that a person… the first thing the chassid knew in his heart. It doesn’t make sense, I’m sitting now, I ate on Friday, I’m sitting ready at the same table, because I’m learning the whole day, and tomorrow a chassan sofer, don’t I need to make a birkas hamazon in between? It can’t be.
Bou Venivdil vs. Bou Venekadesh — The Distinction Between Kiddush and Havdalah
Speaker 2: So there the Rambam says, behold, a group of people sitting together and drinking. And he says, “bou venivdil birkas hamazon”, if “bou venekadesh kiddush”.
Source for Lubavitch Custom
So here we see that there’s a source for the custom of Lubavitch chassidim, and by bachurim in Lubavitch, that before a kiddush, before the day begins, they sit down to drink, because Shabbos is coming so they’ll say kiddush. Kiddush in the middle, yes? He didn’t drink, he started drinking before Shabbos, right?
Or “bou venivdil birkas hamazon”, we don’t drink further, until the week, and a little. So this thing is apparently by eating also, and one doesn’t need to drink. But sometimes, birkas hamazon, then with always.
When people eat, before we’re going to bentch, but they also need to bentch, and they need to make kiddush. When a person, it’s in such a thing written above. Whoever wants to eat and drink first on the weekday, although it’s not one of the wicked.
Halacha: Bou Venivdil vs. Bou Venekadesh
Although one may not, why do they need to bentch, or they need to make kiddush. Or they need to make kiddush, and they need to say.
Speaker 1: No, that’s what one needs. That’s two halachos regarding kiddush. There’s been an interruption from his meal. At least he must make again on the wine.
Now a new thing, since he said he needs to bentch, or he needs to make kiddush, because it became Shabbos. Because he needs to do both, but they’re two halachos, independent halachos.
But if he doesn’t know which is a greater variant, I say, that there shouldn’t be, God forbid, a great danger. He can still make a cup, he can’t make another cup of kiddush.
But in practice, “bou venivdil”, if they said “let’s go make havdalah”, “it’s not necessary to go back and bless”. To make kiddush and to bentch, the explanation is that they finished the meal by mentioning the mitzvah.
Question: Why is Bou Venivdil Different?
When one mentions the mitzvah that one needs to make havdalah, why doesn’t one need to go back and bless? What’s different about bou venivdil?
Speaker 2: Perhaps there’s no prohibition to eat before havdalah? There is indeed a prohibition to eat before kiddush?
Speaker 1: Ah, “bou venochel otzros shel basar vedagim”, bou venivdil is forbidden? Why?
Speaker 2: But it says in the Rambam that one shouldn’t eat before havdalah.
Speaker 1: True. So what’s the distinction?
I don’t know why. Even if they said bou venivdil, as long as they haven’t yet bentched, may they still eat? It’s not that they may, it’s that they were mesiyach daas from their meal. That’s the first thing. And if yes, why is there no need to go back and bless? Why not?
We’ll see. It appears that this is indeed the point, that bou venivdil doesn’t forbid them from continuing to eat.
Answer: Distinction Between the Prohibition of Eating Before Kiddush and Before Havdalah
So, if he indeed went to make havdalah, as mentioned, it’s indeed an interruption. But if he only said bou venivdil, he can resolve “you know what, it’s late for bou venivdil, now we can still eat”. Just like we said by bou venochel, that one may not.
So there’s a distinction, that’s clear. Not only that, the distinction here isn’t a law that you’re interrupting birkas hamazon, rather it’s a law in the prohibition of eating before havdalah versus the law of eating before kiddush.
The Raavad’s Position
The Raavad is indeed making a distinction. You see, the Raavad is always on our side. When you don’t understand the Rambam, the Raavad comes and he tells you “Rabbeinu bedvarim elu shagah, I don’t understand him”.
The Raavad says that by kiddush one needs anyway to make kiddush when it becomes night, so one doesn’t say. Havdalah, says the Raavad, he understands, if one says, the explanation is that they stopped drinking, if they didn’t, it doesn’t take on an obligation. So there’s a distinction.
Speaker 2: Yes, ah, that’s a true distinction. By kiddush, if people were sitting at a meal on erev Shabbos, and it became night, he must indeed stop, pores mapah umekadesh, he may not continue eating until he makes kiddush. Which is not so by havdalah where the halacha is that he may continue eating until he finishes eating and he makes havdalah. So perhaps that’s the reason for the Rambam.
Speaker 1: Yes, here I understood the Rambam.
Speaker 2: Ah, it means that he says borei pri hagafen, doesn’t yet mean… Which is not so borei pri hagafen by kiddush, is indeed now.
Speaker 1: What’s the distinction?
Speaker 2: But the Raavad’s question is still difficult. The Raavad says that it doesn’t go on the essence of interrupting.
Speaker 1: No, why is the Rambam going?
Halacha: Distinction Between Kiddush and Havdalah Regarding Interruption in a Meal
Speaker 1: Yes, ah, that’s a true distinction. By kiddush, if a person was sitting at a Friday night meal and it became night, he must indeed pores mapah umekadesh. He may not continue eating until he makes kiddush. Which is not so by havdalah where the halacha is that he may continue eating until he finishes eating and he makes havdalah.
So, perhaps that’s the reason of the Rambam? Yes, that’s how I understood the Rambam. Ah, it means he says “bou venivdil” doesn’t yet mean, which is not so “bou venekadesh” is immediately an interruption in the meal, and one says on kiddush, it’s because everyone knows that before kiddush one may not eat, so from the fact of the meal, it’s a kind of revelation of intent already that one was interrupting already. Something like that, therefore he must indeed already make kiddush, the time of kiddush has already come. But havdalah he doesn’t yet know, so therefore one may, something like that.
But just so, perhaps one is speaking that it hasn’t yet become night, still before dark. One doesn’t yet need to make kiddush, one can make kiddush, one may make Shabbos kiddush Friday afternoon, but one doesn’t yet need to make kiddush. So therefore, “bou venekadesh” makes that you should become entirely obligated in kiddush, because you’re accepting Shabbos, or you’re saying before the entire sanctification. Do you understand what I’m saying?
Speaker 2: Okay.
Discussion: “Bou Venivdil” Doesn’t Obligate
Speaker 1: Let’s take another halacha. “Whether he made havdalah, whether he didn’t make havdalah”, so it says there in that language, after saying “bou venivdil”, that it’s still not obligating.
Halacha: Hatov Vehametiv on a New Wine
Speaker 1: “If they were reclining to drink wine”, if people are sitting and drinking wine, “and they brought them another wine”, they decided on a new wine, and they brought them another wine, they brought a different wine, white instead of red, for example they were drinking red wine, they brought white wine, or old and they brought new.
The Rambam rules that he doesn’t need to make a blessing, “he doesn’t bless on it a final blessing”, because it’s the same type, he fulfills with the previous borei pri hagafen. But it’s a better wine, he needs to make a new blessing, and he needs to make a blessing, “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam hatov vehametiv”, who does good. I mean, hatov vehametiv in this context means that it was until now good with the previous wine, now metiv, which makes it even better with the new wine.
Understood?
Speaker 2: I hear. There are various halachos about this, but yes.
Speaker 1: Very good. So until here we’ve learned about interruption. Yes? Now we’re going to learn a bit about when one makes the blessing.
Speaker 2: Apparently one needs to make an interruption.
Speaker 1: Okay.
Discussion: Meaning of Hatov Vehametiv
Speaker 2: Hatov vehametiv is quite good.
Speaker 1: No, hatov vehametiv appears to me like “od yoser tov”, the well-known tune. It’s good, and it should be more and more good. Hatov, it was already good, vehametiv. Very often blessings are like there’s that desperation, there’s that trouble, it was given to me. I was hungry, I was given bread. Here is indeed a concept, a unique thing, I already had wine. It’s a blessing on abundance. Hatov vehametiv, it’s good and it should be even better.
Speaker 2: Why don’t you say the simple meaning? I want to say two novelties if you want to hear.
Speaker 1: Yes.
Speaker 2: I have many novelties, we don’t say all our novelties every time on the Rambam.
Speaker 1: Don’t give away.
Speaker 2: We’re learning Rambam, sometimes a novelty comes in, but truly on every piece in the Rambam one can say an entire lecture. We’re learning a chapter a day.
Novelty: Metiv is for Others
Speaker 2: Hatov vehametiv, first of all the translation, first of all metiv means for another. Yes? The halacha is indeed like by a… The halacha is indeed, good news on something that’s for oneself alone one says shehecheyanu. If it’s for the other also one says hatov vehametiv, right? That’s the rule, and one will see later apparently in Brachos the praise.
So wine, how is wine for the other? The answer is, that when a Jew drinks wine he becomes a better friend with other Jews.
Speaker 1: We said, we established that one can only make hatov vehametiv when one sits with other people, which is indeed a gathering. The Rambam says this.
Speaker 2: I have a friend Rabbi Yitzchak, he always says, when I say such a Torah he says, “Very good for shalosh seudos.”
Halacha: One Doesn’t Make a Blessing Until the Food is Before You
Speaker 1: The Rambam says, “One doesn’t bless on the food”, and not because shalosh seudos is a bad thing, on the contrary, because this is a kind of Torah that comes before the public. So today Lag BaOmer one can say such a Torah.
The Rambam says, “One doesn’t bless on the food from all the foods nor on the drink from all the drinks until it comes before him”. One can’t make a blessing before the food is in front of you. This is like over la’asiyasan. So for example one is serving, and he makes hamotzi, and they’re going to bring him bread, most likely, they’re going to bring him.
And if one did make a blessing, even over the food, when the blessing is before them, one must go back and bless, one must make a blessing again. It must be very clear that the blessing is on the thing. A blessing isn’t just another opportunity to thank the Almighty. It’s a blessing on the thing, it’s very connected to the thing.
Novelty: A Blessing is Taking Permission and Bringing Down the Name
Speaker 1: One must see, we’ve already spoken, okay, we’ll speak about later also, but you keep asking questions, this is like the question. A blessing one must simply thank the Almighty. Can I now say “baruch pri hagafen”? It’s indeed true, the Almighty makes pri hagafen.
But it appears more, a blessing is a taking of permission to eat the thing. There’s another concept that it’s a bringing down, like “chal shemo shel shamayim al ha’asiyah”. It becomes brought down. Therefore a blessing in vain simply that you bring the Almighty’s name on nothing. Do you understand what I’m saying? It’s a definition, and the Komarna speaks about this, others.
Halacha: When the Food is Lost After the Blessing
Speaker 1: That he didn’t take food to bless on it. What happens in another case when he did have it when he made the blessing, but in practice something happened in the middle of the blessing, from his great holiness, as it says in the Komarna, the food burned in his hand, guests of fire. Or suddenly a wave came, he was eating by the water.
Okay. He must take another and bless on it, he must make a fresh blessing. Not only earlier when we said “one must go back and bless”, it wasn’t some concept of some penalty. Even when you made the blessing you had it, and it was a proper blessing at its time. But in practice what you’re bringing now is a new thing, even if it’s the same type. It’s a new thing, because you need… I mean, taking permission fits very simply if one goes with this approach.
The Rambam says further, but in practice it now comes out that the previous blessing was on nothing, because you didn’t have benefit from the thing. The Rambam says, “One must say baruch shem kevod malchuso le’olam va’ed on the first blessing”. “Baruch shem kevod malchuso” – blessed is the honor of the kingdom of the Almighty. One brings out very strongly the honor of the kingdom, two names of honor of the kingdom.
Discussion: Meaning of “Baruch Shem Kevod Malchuso”
Speaker 1: It appears to me like “baruch shem kevod malchuso le’olam va’ed” is a kind of appeasement for the Almighty. Like one is asking over from the Almighty. Or whenever it looked like there was a degradation in the name of the Almighty, that one degraded, like you’re asking over from the Almighty, or you’re asking over from the Almighty for the world, so that the people around should receive back the seriousness for the name of the Almighty.
So my view is much simpler, that the problem of a blessing in vain simply that you said, that one doesn’t say a Name, not a problem. One mentioned the Name on nothing. On what was the Name? On an apple. Where is the apple? The apple isn’t there. So, and one said “baruch shem”? Listen, listen. So the Name is as if hanging in the air. One said a blessing on nothing.
“Baruch shem” means indeed “I thank for the mention of the Name”. It makes that the mention of the Name is praiseworthy, “shem kevod malchuso”. Perhaps the emphasis is on the “shem”. “Baruch” – praised is His name. When you say as if one can indeed begin to say, as if, perhaps it’s too deep, but as if one can indeed begin to say “baruch atah Hashem”. “Baruch shem kevod malchuso” – praised is His holy name. So it makes that the blessing is like a catch, it makes that the blessing shouldn’t hang in the air, it should be brought down on something. I mean that my simple meaning is a more straightforward simple meaning.
Speaker 2: Yes, but my simple meaning is the true simple meaning. Because meanwhile he indeed said “borei pri hagafen”, because that’s the problem, not the “shem kevod malchuso”. Certainly the shem malchuso was desecrated, but the shem malchuso was desecrated through saying “borei pri hagafen” and doing nothing.
Speaker 1: Very good, the Rambam is like… It’s skipped. Let’s leave the “borei pri hagafen”, the “borei pri hagafen” was indeed like a mistake, but I don’t see that the Name becomes praised. Moreover, moreover.
Speaker 2: But the Rambam doesn’t say that this is the simple meaning at all. He says, “so that the Name of Heaven shouldn’t be in vain”. There isn’t any concept of “so that one shouldn’t take out the Name of Heaven in vain”. But the Rambam says, servants don’t do in every blessing. As you say very well, the Kohen Gadol, why not only then? But there the Kohen Gadol said afterwards, and he asks for forgiveness and atonement.
Why do the simple kohanim around, why do they need to say “baruch shem”? Because you’re indeed saying that “baruch shem” is a praise on the mention of the Name. There is, in the multitude of people generally they mention the Name on the fruits, on the thing. But there is a thing, here a praise that comes on the mention of the Name itself.
Speaker 1: But there one doesn’t need exactly after what one messed up on a blessing. Not messed up on, because the blessing he said, because the Name remained hanging. That he now mentioned the Name, the Name doesn’t do anything, there’s no fruit. Can I in any case say a praise on the mention of the Name itself. There is a praise of the mention of the Name itself.
As if, let’s say, I said, imagine someone wants to teach the Name of Havayah, he needs to say to him “baruch Hashem”, because it can God forbid remind you of the Name. He says “baruch Hashem” almost sealed, like you see before you. You can argue that you see it before you, and entirely in the Beis Hamikdash they would say so. It’s a very good simple meaning.
Halacha: Making a Blessing by Running Water (Amas Hamayim)
Speaker 1: The Rambam says further, “One who stands on running water and blesses and drinks, a person can stand…” Ah, a new halacha, new water. Ah, the Rambam says, “A person can stand…” You need to clarify the blessing on… Yes, and see what it places. Yes, when you stand by water and have learned… It’s a great wonder that the water that you’re going to drink is also not the water on which you made the blessing.
Very good, because like Heraclitus, what was his name, the philosopher said, a person doesn’t go into the same water twice. Yes, because running water, great water flows. “Amas hamayim” means a stream, water that flows.
And he makes a blessing, “even though the water that came before him at the time of the blessing is not the water that he drank”, the water that he’s drinking now is not the water on which he made the blessing. But we say so, “he didn’t intend from the beginning”, this is indeed the nature of the water. When he made the blessing, he said it for the water that he’s going to drink in the minute when it will come to him.
Discussion: Why is the Blessing Valid by Amas Hamayim
Speaker 2: Ah, interesting. Another approach one could say is that everything is one big water. Like one huge bowl, like one big water. But perhaps, perhaps you’re right, because I think that if this reasoning (sevara) works, then I can go further and say, I have a waiter, I see that he’s already bringing, can I already, because “lekach nitkaven matchila” (he intended this from the beginning) is indeed a way.
But there it didn’t yet belong to you, but it wasn’t near him. Here you were near it. As if, you have both. Near it, both the thing you’re saying, that it wasn’t one… By “amas hamayim” (measuring the water), I don’t know, actually, he doesn’t say clearly because it’s the same water. I could say because it’s one big water, but that’s already more of a philosophical question. Because you take it out from a cup, and it’s not the same water.
Okay. You can say that it’s already in a cup. But you need first from the ground. I remember, people, there’s a water fountain, yes? Perhaps Chassidic Jews don’t drink from a water fountain, but with a cup. But it doesn’t say that one must drink with a cup. You stand by the water fountain, you need to drink. So when do you begin to make the blessing? You have a button, yes? I’ve already seen people in a water park, they turn it on first, but there’s no idolatry missing here. It’s just a water fountain that you go press.
Imagine, I remember our cheder (religious school) abroad, one had to turn on the water and make the blessing on the water that flows, but it doesn’t fill up a vessel. A moment the water. You can say this is a fountain that is idolatry. You’ll also still take the spoon.
Speaker 1: It’s not a spoon, it’s a fountain. It sprays into the mouth. Can’t you put the fountain on the mouth? I say, but I say the fountain must be more like just.
Digression: Blessing on Button/Fountain in Mikvah
Speaker 1: So when does one begin to make the blessing? There’s a button, yes? I’ve seen people in the mikvah (ritual bath), they turn on the water first… But there’s no act of blood missing here. It’s just a button that you’re going to press. Imagine, I remember our grandfather abroad, one had to turn on the faucet and then make the blessing on the water that flows. But there’s no such thing missing here. A moment the water… One can say that this is a… a fountain, let’s say. You also still need to take the spoon…
Speaker 2: I don’t say the fountain. I say, but I say the fountain must be more like taking the spoon after… And taking. And taking.
Speaker 1: You’re right. Seemingly one doesn’t need to. But one can say that this is the act of blood. My fountain is an act of blood. It’s spraying water. One goes and presses the button, water sprays.
Law: Things That Come During the Meal and Because of the Meal
Speaker 1: Okay. Until now we’ve learned the laws of interruption (hefsek), like interruption. Now we’re going to learn what happens regarding… on which foods one doesn’t need to make an extra blessing.
Says the Rambam, “Devarim haba’im betoch haseudah” (things that come during the meal). We’ve already learned in a certain sense earlier. This is very interesting. Earlier, what’s the difference of the law from earlier? You’ve already learned earlier that bread exempts the side dishes (pas poter es haparperes). Now comes a new law of “devarim haba’im mechamas haseudah” (things that come because of the meal). It’s simply a greater law. Do you agree? We’ll see. Yes? It’s seemingly another principle of the principle of primary and secondary (ikar v’tafel), but it’s simply a different application of it.
“Devarim haba’im mechamas haseudah vehem mechamas haseudah betoch haseudah” – the time when they’re given is in the middle of the meal, and the reason why they’re given is they’re a part of the meal, for example a part of the meal – “einan tzrichin bracha lo lifneihem velo l’acharihem, shebirkas hamotzi shebatchila uvirkas hamazon shebsof potartan hakol” (they don’t require a blessing before them or after them, for the blessing of hamotzi at the beginning and birkas hamazon at the end exempts everything). Why? Because “hakol tefilah laseudah” (everything is secondary to the meal). Everything is secondary to the big meal. As you said, there’s a secondary like in the crackers where the wood, there’s a primary and secondary, an ikar and tafel, and here is the meal.
Law: Things That Are Not Because of the Meal During the Meal
Speaker 1: Says the Rambam, “Devarim haba’im l’achar haseudah” (things that come after the meal) – but what happens with food that’s brought after the meal? “Aval devarim she’einan mechamas haseudah, af al pi shehen ba’in betoch haseudah” – a thing that’s brought, but it’s not because of the meal, it’s not a part of the meal, but it’s simply a guest, someone brings some food, and the whole thing is yes during the meal, the time when one eats it is during the meal, but it’s something that doesn’t belong there – “te’unin bracha lifneihem” (requires a blessing before them). One requires a blessing after them.
Discussion: What Is an Example of “Not Because of the Meal During the Meal”?
Speaker 2: I don’t know what you’re talking about. What is there a thing that’s brought during the meal that’s not because of the meal?
Speaker 1: For example, a person makes a wedding, and an institution brings a whole table with nuts, and it’s placed on the side near the door. I don’t know, no one really needs nuts now in the middle of the meal. It’s made mainly for those who come to dance, or something like that, so they can snack on something. Someone takes from there in the middle of the meal. He’ll eat it during the meal, but it’s not because of the meal. Right?
Speaker 2: I can ask it, I see that you have…
Speaker 1: Or perhaps this is relevant to our things that are brought on Rosh Hashanah as a good sign. Simanim (symbolic foods). It’s not because of the meal, it’s in honor of the holiday of Rosh Hashanah. It’s not a part of the meal usually. Okay. Very good.
Law: Things That Come After the Meal
Speaker 1: But things that come after the meal are things that are brought after the meal, like a dessert, by because of the meal, by the Shulchan Aruch because of the meal. Then there’s no difference. It is indeed a compote, it’s a meal. But since it’s after the meal, it requires a blessing before them and after them, because this has the name of a thing that is after the meal.
Discussion: What Does “After the Meal” Mean?
Speaker 2: It must be, because I would have said compote is not after the meal, that’s the end of the meal.
Speaker 1: Perhaps it’s not for nothing. We need something more than that. We need something another level, after bentching (grace after meals).
Speaker 2: By this he says a blessing before them and after them. Not… bentching can certainly exempt the compote.
Speaker 1: Have you ever seen someone make an after-blessing on their compote?
Speaker 2: Ah, what are the Jews who do several things, one must see if it’s correct.
Speaker 1: But I would say that one is talking about after the meal literally. Seemingly this wouldn’t be relevant. If something one would say that one should make an after-blessing after bentching, that’s further not relevant, because he can’t now make a rabbinic after-blessing. He was already fulfilled. That would make it complicated.
Speaker 2: No, it would make, imagine he makes a borei nefashos (after-blessing) in the middle of the meal, seemingly it wouldn’t be good, because he has with this as if already bentched, something like that. He would perhaps make a…
Speaker 1: Seemingly, he means this literally as it sounds, he means this after bentching perhaps. So it could be that one is talking about something more than compote. He’s talking about after bentching, one has already bentched.
Discussion: Why Does One Need a Blessing After Them After Bentching?
Speaker 2: But why should one need after them when one has already bentched? Why should it do? Can the blessing go backwards?
Speaker 1: Why not? Not the bentching will go backwards. But when someone eats a primary food and later he settled down to eat a secondary, didn’t he have to make a blessing? He already bentched.
Speaker 2: Ah, you’re saying bentching is like a tearing of the meal, did we learn earlier?
Speaker 1: No, he already thanked the Almighty after the meal. That’s the nature of food.
Speaker 2: I hear, I hear. Perhaps indeed because of this, but indeed because of this he must make. Your reasoning doesn’t work.
Speaker 1: No, I say, is the after the meal simply not for the reasons, but the Rema says as you say. He says the law. The reason of the Rema is another reason, he says that he doesn’t want to connect himself with the previous one. That’s clear, the simple understanding was a bit confusing about this. Okay, okay, let’s see the Rema.
Law: Wine During the Meal – Shabbos/Yom Tov Versus Weekdays
Speaker 1: “Shabbos v’Yom Tov” (Sabbath and holidays), the Rema is going to talk here about days when one makes bigger meals. “Shabbos v’Yom Tov”,
Speaker 2: No, he’s talking specifically when one drinks wine.
Speaker 1: Ah, then when wine is important.
Speaker 2: Certainly, days when one drinks more wine.
Speaker 1: “Shabbos v’Yom Tov, o bimos hachol she’adam eino kovei’a seudaso al hayayin, Shabbos v’Yom Tov, o bimos hachol she’adam eino kovei’a seudaso al hayayin.” (Sabbath and holidays, or on weekdays when a person doesn’t establish his meal on wine.) Shabbos and Yom Tov there’s a mitzvah of making kiddush and drinking wine and becoming joyful. “O l’achar hakazas dam, osin seudah, v’az yesh inyan lishtot kedei lehachzir lo dam.” (Or after bloodletting, they make a meal, and then there’s a reason to drink in order to restore his blood.) Or when someone comes out from a battle that’s celebrated, a thanksgiving meal.
Speaker 2: Like nothing, a thanksgiving meal is not understandable why one establishes a meal.
Speaker 1: But in a battle, it’s not understandable, one comes out from prison. “Bish’as sheyotzei min hama’aracha” (At the time he leaves the battle),
Speaker 2: Ah, it’s the same thing as bloodletting, that he should regain his strength.
Speaker 1: “V’chen kol kayotzei bazeh, shedarech likvoa seudaso al hayayin, az im beirach al hayayin shelif’nei hamazon, uveirach borei pri hagafen bitchilas haseudah, poter es hayayin sheshoseh l’achar hamazon kodem birkas hamazon.” (And so all similar cases, where it’s customary to establish his meal on wine, then if he blessed on the wine before the meal, and blessed borei pri hagafen at the beginning of the meal, it exempts the wine that he drinks after the meal before birkas hamazon.) All wine that one drinks in the meal until birkas hamazon is exempted with the wine that one drank before the meal, beginning of the meal.
Speaker 2: Like every Shabbos, so is the…
Speaker 1: Even after the meal, even he… one drinks during the meal simply. No, but even end of meal a fresh glass of wine, except if one brings him a new cup, a new wine, which makes it like hatov v’hameitiv (the blessing for new wine).
“Aval she’ar yamim, tzarich lachzor ul’vareich bitchilah al hayayin shel’achar hamazon.” (But other days, one needs to return and bless at the beginning on the wine after the meal.) Other days, where there’s no establishing on wine, when one brings wine after the meal, such an order sometimes comes, one brings a glass of wine for something, one makes another blessing, because it’s not a part of the meal, it doesn’t come together with the meal. That’s seemingly the point. Yes.
Speaker 2: Meal not wine to the eggs.
Speaker 1: So it seems. Yes. Right?
Discussion: The Difference Between Bread and Wine
Speaker 1: But the Rambam says that this is specifically the wine during the meal. Other days, bread, there’s a meal order that’s controlled by bread, where you don’t take place one makes again a blessing. But wine is something such… every glass of wine is a thing by itself. So here you have establishing on wine. When one is accustomed one can be fulfilled one with the other with a blessing. But when one is accustomed. Each one separately, that there’s no house between them, that it’s not all one after one. Not everyone has exactly then the…
Discussion: Hearing Blessings in the Middle of Eating
Speaker 2: One may not speak in the middle of eating.
Speaker 1: The Rambam said the law in the laws of health. The Gemara holds I’m with swallowing, my mouth can’t answer amen, so the way one does it is one must wait until one is awake, the swallowing goes down, and make the blessing yourself. And if someone gave a gift, if everyone gets a cup for everyone, someone is handling swallowing, I can’t say amen, it’s not an order. And the blessing doesn’t exempt the wine after the meal.
Discussion: Three Types of Wine – Before, During, After the Meal
Speaker 2: But he already said it, because he’s talking about other days.
Speaker 1: Yes yes, but he already said,
Speaker 2: No, he means even wine during the meal.
Speaker 1: Friday, he about wine before the meal. Here three wines, here wine before the meal, he was no kiddush, before we get one drinks wine, then one doesn’t eat not the wine during the meal, but wine after the meal. Here he’s talking about the wine during the meal, that it doesn’t exempt the wine after the meal. One can be fulfilled. Wonderful.
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום של שיעור – פרק ד׳ הלכות ברכות (ברכת המזון), ספר אהבה
—
א. ברכת המזון במקום שאכל
הרמב״ם אומר: “כל המברך ברכת המזון או שאר ברכה אחרונה שבין שלש (מעין שלש), צריך לברך אותה במקום שאכל.” “אכל כשהוא עומד, יאכל כשהוא יושב ויברך.” “לא יברך אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל.”
פשט: צריך לברך (או לומר “על המחיה”) במקום שאכל. אם הלך, לפחות ישב במקום שהפסיק לאכול, ושם יברך. אפילו כשאכל בעמידה, צריך לשבת כדי לברך. לכתחילה ישב; בדיעבד, אם בירך בעמידה או בהילוך, יצא ידי חובה.
חידושים והסברות:
1. הדין של “במקום שאכל” אינו דין של כוונה. בתפילה צריך לעמוד במקום אחד בגלל כוונה, אבל בברכת המזון זה דבר אחר: הברכה צריכה להתייחס לאכילה — היא חייבת להיות קשורה למקום שאכל. זה שונה מקריאת שמע, שאפשר ללכת בזמן שאומרים אותה.
2. ברכת המזון אינה רק “תודה” על הנאת הגרון (ההנאה הפיזית מאכילה). זה דין של קביעות סעודה — סעודה היא קביעות, ועל קביעות הסעודה באה ברכה. לכן הברכה חייבת להיות קשורה למקום הסעודה. אפילו חתול מודה להקב״ה כשהוא אוכל — אבל אצל אדם זו רמה אחרת, זה צריך להיות קביעות.
3. “אכל כשהוא עומד, יאכל כשהוא יושב ויברך” — הטעם: קביעות סעודה צריכה להיות בישיבה. [דיגרסיה: בטישים חסידיים מסוימים מברכים בעמידה, אבל הכלל של הרמב״ם הוא שלכתחילה ישב.]
—
ב. שכח ברכת המזון — שוגג vs. מזיד
הרמב״ם: “שכח ברכת המזון” — אם שכח לברך ונזכר לפני שיעור עיכול, “מברך במקום שנזכר.” אבל “אם היה מזיד… וקונסין אותו, ויחזור למקומו ויברך.”
פשט: שוגג (שכח) מברך היכן שנזכר. מזיד (במודע לא בירך) חייב לחזור למקום האכילה — כקנס.
חידושים והסברות:
1. החידוש בשוגג: קודם למדנו שאפשר לברך היכן שהפסיק לאכול. כאן החידוש הוא שכאשר כבר עבר זמן רב והוא כבר במקום אחר לגמרי, יכול גם לברך היכן שנזכר — אינו צריך לחזור.
2. קושיא על “מזיד”: למי מדברים? אם היה מזיד — הוא לא רצה לציית לתורה — למה יציית עכשיו? תירוץ: “מזיד” לא אומר שהוא רשע. זה אומר שהיה לו איזה חשבון, זו לא הייתה טעות. עכשיו עשה תשובה ורוצה לעשות את הדבר הנכון — אז חייב לחזור.
3. עיקר הנקודה של הקנס: הקנס לא נעשה בשביל אחר כך — הוא נעשה כדי שלא יקרה. כשיהודי עומד בסעודה וחושב ללכת בלי לברך, ידע שיצטרך לחזור. זה מעשה מונע של חכמים.
4. מעלה לחזור אפילו בשוגג? אפילו שוגג, אם רוצה לחזור למקום האכילה, זו מעלה — רק שאין מחייבים אותו.
—
ג. שכח לברך המוציא
הרמב״ם: “מי שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך” — כי המוציא הוא דרבנן, וספק דרבנן לקולא. “שכח לברך המוציא באמצע סעודתו, עד שלא גמר סעודתו, חוזר ומברך.” אבל “אחר שגמר, אינו מברך.”
פשט: בספק על המוציא אין מברכים שוב (ספק דרבנן לקולא). אם בוודאי שכח המוציא והוא עדיין באמצע הסעודה, מברך עכשיו המוציא. אחרי הסעודה — לא עוד.
חידושים והסברות:
1. מה זה “באמצע סעודתו”? אם הוא באמצע האכילה ועדיין לא עשה ברכה, הרי פשוט שצריך לעשות ברכה — מה החידוש? תירוץ אפשרי: אולי הרמב״ם מתכוון שהוא כבר בקומפוט (קינוח) — הוא כבר לא אוכל לחם, אבל הוא מברך המוציא על כל הסעודה, כי הסעודה היא סעודה שיש בה לחם, והוא לא יעשה שהכל על הקומפוט, אלא המוציא על כל הסעודה.
2. “אחר שגמר אינו מברך” — אחרי הסעודה כבר לא יכול לעשות המוציא, כי אין על מה לעשות את הברכה.
—
ד. שינוי מקום בסעודה — אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר
הרמב״ם: “אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר” — או אפילו “הלך ועבר לדבר עם אשתו על עסקיו” ליד הדלת (לפתח הבית) — “הואיל ושינה מקומו… צריך לברך למפרע על מה שאכל” (לברך), “וחוזר ומברך תחילה המוציא וחוזר ואוכל גמר סעודתו.”
פשט: כשהולכים ממקום הסעודה (אפילו רק לדלת), הסעודה מופסקת. צריך לברך על מה שכבר אכל, ואם רוצה להמשיך לאכול, צריך שוב לעשות המוציא.
חידושים והסברות:
1. “למפרע” פירושו ברכה אחרונה — כלומר ברכת המזון על מה שכבר אכל, לא ברכה ראשונה. הליכה לא פוטרת מברכת המזון — הוא עדיין חייב לברך על מה שכבר אכל.
2. מחלוקת רמב״ם וראב״ד לגבי “שינה מקומו”: הראב״ד טוען ש״שינה מקומו” פירושו רק כשהולכים לבית אחר. אבל אם נשארים ליד הדלת של אותו בית, זה לא נקרא “שינה מקומו.” הרמב״ם אבל אומר שאפילו יציאה לדלת (לפתח הבית) היא כבר “שינה מקומו.” נדון האם “פתח” פירושו מבפנים או מבחוץ לדלת.
3. חידוש יסודי במהות של סעודה: למה לא נאמר שזו סעודה אחת עם הפסקה? התירוץ: סעודה היא כשיושבים על סעודה — שזו “הסעודה של היום.” כשהוא הולך באמצע, נעשה “סוף סעודה.” זה לא רק הפסק, אלא סיום של הסעודה עצמה.
4. מוסר השכל לגבי “אנשים רגילים”: רוב ההלכות בנויות על אנשים רגילים שיושבים על דבר אחד. אנחנו האנשים של היום “מעורבבים” — אנחנו עושים שני דברים בבת אחת, אנחנו מדברים עם מישהו ועונים לטלפון באמצע. אבל ההלכה מתחשבת באדם שכשהוא הולך, הוא באמת סיים.
5. המקרה המעשי: כשמישהו יושב בסעודת שבת, ילדים שרים זמירות, וקוראים לו לדלת — לפי הרמב״ם הוא עכשיו סיים את סעודתו. החבר לא מסכים וסובר שזו עדיין אותה סעודה.
—
ה. חברים שיצאו — השארת שומר
אם חברים ישבו יחד לאכול והם יצאו (למשל לקראת חתן וכלה), אם השאירו אחד מהחברים, אינם צריכים לעשות ברכה חדשה כשחוזרים. אבל אם אף אחד לא נשאר — צריך לעשות ברכה חדשה עם המוציא חדש.
חידושים:
1. היסוד: כשאחד נשאר, הוא מחזיק שהסעודה עדיין ממשיכה. אפילו מי שנשאר לא יכול היה לסחוב — אי אפשר לומר שהסעודה הסתיימה, כי “בסך הכל להישאר אומר שהסעודה עדיין מתקיימת.”
—
ו. שינוי מקום בפירות ויין (הראב״ד)
הראב״ד אומר: אותו דין חל לא רק בסעודת לחם, אלא גם כשיושבים לשתות יין או לאכול פירות — שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו. הוא צריך לעשות ברכה אחרונה (על העץ, על הגפן) ואחר כך ברכה ראשונה חדשה.
חידושים:
1. חילוק הראב״ד בין פנים לחוץ: משנה מקומו מפינה לפינה באותו בית — אינו צריך לברך, זו אותה סעודה. אבל יציאה מהבית — זה שינוי מקום.
2. הדין בחוץ — אוכלי מזרחה של תאנה: מי שאוכל בצד המזרחי של עץ תאנה והולך לאכול בצד המערבי — צריכין לברך. כי בחוץ אין חדרים/חללים, כל צד אחר הוא מקום אחר. זה מומחש: אם עושים ברביקיו וכותבים בהזמנה “מזרחה של תאנה” — זה מקום; “מערבה של תאנה” זו חבורה אחרת, מסיבה אחרת.
3. השגת הראב״ד — “לא ידע מתחילה לכך”: הראב״ד מסכים עם הדין, אבל שואל: מה אם האדם ידע מההתחלה שילך למקום האחר? אם היה לו דעת מתחילה, אולי זה שונה.
4. חידוש לגבי “דעת” באנשי היום: אנשי היום בכלל אין להם “דעת” במובן הזה — אנחנו לא חושבים מההתחלה היכן נהיה. יש דעות שהיום יש דעת רק צריך ללכת, אבל צד אחד הוא: “לנו אין לעולם דעת, ממילא פטור בכלל מכל הדבר.”
—
ז. גמר בלבו שלא לאכול — הפסק בסעודה דרך מחשבה
הרמ״א אומר: “גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד, ואחר כך נמלך — אפילו לא שינה מקומו, צריך לברך. ואם לא גמר בלבו, אלא דעתו לחזור ולאכול ולשתות — אפילו פסק כל היום כולו, אין צריך לברך שנייה.”
פשט: כשאדם החליט בליבו שסיים לאכול, ואחר כך התחרט — אפילו לא שינה את מקומו, צריך לעשות ברכה חדשה. אבל אם לא החליט לסיים, אלא דעתו עדיין להמשיך לאכול — אפילו עובר יום שלם, אינו צריך לעשות ברכה חדשה.
חידושים והסברות:
1. קושיא על “אפילו פסק כל היום כולו”: איך אדם יושב ליד שולחן יום שלם בלי לאכול? דוגמה: אדם אכל בבוקר שבע, הוא יושב ליד אותו שולחן כל היום (כי הוא לומד), ומאוחר יותר רוצה להמשיך לאכול — האם אינו צריך לעשות ברכה חדשה? תירוץ: הפשט הוא שהוא “ממשיך באמצע” — הוא לא החליט לסיים, אלא זה התארך. הוא נשאר באותו מקום (אין שינוי מקום), ודעתו עדיין להמשיך לאכול. אבל זה רק באנשים שיש להם שכל — אצלם יש דבר כזה “גמר בלבו.” “אנשי היום לא יודעים מה זה.”
—
ח. בואו ונבדיל vs. בואו ונקדש — חילוק בין קידוש להבדלה
הלכת הרמב״ם: קבוצת אנשים יושבים יחד ושותים. אם אמרו “בואו ונברך” (בואו נברך) או “בואו ונקדש” (בואו נעשה קידוש) — צריכים לעשות ברכה חדשה על בורא פרי הגפן כשרוצים להמשיך לשתות. אבל אם אמרו “בואו ונבדיל” (בואו נעשה הבדלה) — “אין צריך לחזור ולברך”, הם אינם צריכים לעשות ברכה חדשה.
פשט: בקידוש “בואו ונקדש” הוא הפסק, בהבדלה לא.
חידושים והסברות:
1. קושיא: למה “בואו ונבדיל” שונה מ״בואו ונקדש”? שניהם מזכירים מצוה שעושה הפסק!
2. תשובה (עם הראב״ד): החילוק הוא לא בעצם ההפסק, אלא באיסור לאכול לפני קידוש לעומת הבדלה:
– בקידוש: כשנכנס שבת, אסור להמשיך לאכול עד שעושים קידוש — “פורס מפה ומקדש.” “בואו ונקדש” הוא הפסק אמיתי, כי חייבים להפסיק לאכול.
– בהבדלה: מותר להמשיך לאכול עד שמסיימים, ורק אחר כך עושים הבדלה. “בואו ונבדיל” לא אוסר להמשיך לאכול. אם רק אמרו “בואו ונבדיל” אבל עדיין לא עשו הבדלה, אפשר להתפשר: “מאוחר יותר נעשה הבדלה, עכשיו אפשר עדיין לאכול.” לכן זה לא הפסק.
3. גישה שנייה: אולי מדברים על מקרה שעדיין לא לילה (קודם חשכה). אפשר לעשות קידוש שבת ביום שישי אחר הצהריים אבל עדיין לא חייבים. “בואו ונקדש” גורם לקבל שבת, מה שמחייב בקידוש — זו קבלת שבת לכל החבורה.
4. שיטת הראב״ד: הראב״ד מחלק: בקידוש צריך בכל מקרה לעשות קידוש כשנכנס הלילה, בין אם אומרים ובין אם לא. בהבדלה — אם אומרים “בואו ונבדיל” והפסיקו לשתות, זה הפסק; אם לא — זה לא לוקח חיוב.
5. חידוש נוסף: “בורא פרי הגפן” בהבדלה עדיין לא אומר שהפסיקו (כי מותר עדיין לאכול), מה שאין כן “בורא פרי הגפן” בקידוש — זה באמת הפסק, כי אסור להמשיך לאכול בלי קידוש.
6. קושיית הראב״ד על הרמב״ם — אם זה לא קשור לעצם ההפסק — נשאר קשה.
[דיגרסיה: דין “בואו ונקדש” הוא מקור למנהג ליובאוויטש (אצל בחורים): ערב שבת יושבים לשתות (פארברענגען), וכשנכנס שבת אומרים קידוש — זה הענין של “בואו ונקדש” באמצע שתייה.]
—
ט. בירך על הפת פטר כל הפרפרות — היררכיה של ברכות
הרמב״ם אומר: “בירך על הפת פטר כל הפרפרות. ובירך על מעשה קדירה פטר את התבשיל. ובירך על התבשיל — [לפי נוסחאות: לא פוטר / פוטר מעשה קדירה].”
פשט: יש היררכיה של ברכות: פת (המוציא) פוטר פרפרות (כל מה שאוכלים עם/אחרי הלחם); מעשה קדירה (מזונות) פוטר תבשיל (שהכל).
חידושים והסברות:
1. מה זה “פרפרות”? הרמב״ם מפרש פרפרות שזה אומר כל מה שאוכלים אחרי הלחם — “כל מה שאוכלים אחרי הלחם.” השולחן ערוך מפרש פרפרות לגמרי אחרת מהרמב״ם.
2. כיוון הפטור — כיוון אחד או שני כיוונים: יש מחלוקת בנוסחאות הרמב״ם. בנוסח הישן כתוב “לא פוטר” — שתבשיל לא פוטר מעשה קדירה (זה הולך רק כיוון אחד, מחשוב לפחות חשוב). בנוסח שיש לנו כתוב שזה הולך לשני הכיוונים. בפת ופרפרות מוסכם שזה הולך רק כיוון אחד — פת פוטר פרפרות אבל לא להיפך.
3. ההיררכיה: פת (המוציא) → פרפרות (כל השאר); מעשה קדירה (מזונות) → תבשיל (שהכל). המרק והאטריות שניהם מעשה קדירה ופוטרים זה את זה.
4. המנהג vs. הרמב״ם: מנהג העולם הוא שלעולם לא פוטרים ברכה עם מזונות — תמיד עושים ברכות ספציפיות. אבל הרמב״ם משמע שאם מישהו יושב לאכול סעודה ומברך מזונות, אינו צריך אחר כך לעשות עוד ברכות על דברים חלשים יותר, כי מזונות פוטר שהכל.
[דיגרסיה: ביקורת על מהדורת עוז והדר — מי שעשה את הפרקים בעוז והדר רמב״ם עשה כאן “עבודה חלשה יותר” מאשר בפרקים אחרים — הוא לא מסמן כראוי את מקורות השולחן ערוך. ה״רמב״ם ערוך” בדרך כלל מדויק יותר.]
—
י. דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה
הרמב״ם אומר: “דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינן צריכין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שברכת המוציא שבתחלה וברכת המזון שבסוף פוטרתן הכל” — כי “הכל טפילה לסעודה”.
פשט: דברים שמביאים באמצע הסעודה והם חלק מהסעודה (מחמת הסעודה), אינם צריכים ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, כי המוציא וברכת המזון פוטרים הכל.
חידושים והסברות:
1. זו הלכה חדשה בהשוואה להלכה הקודמת של “פת פוטר את הפרפרת.” החילוק: קודם דיברנו על עיקר וטפל בהקשר של שני מאכלים (קרקר עם חלווה), כאן מדברים על כלל רחב יותר — כל הסעודה היא העיקר, וכל מה שבא באמצע הוא טפל לסעודה עצמה. זו “חלות נוספת” של הכלל של עיקר וטפל, אבל בקנה מידה גדול יותר.
[דיגרסיה: כשאוכלים לחם עם ביצה ובצל, האם צריך ליטול ידיים? למעשה, כשאוכלים לחם לא עושים ברכה נפרדת על הדברים האחרים — זה פשוט.]
[דיגרסיה: מציאות “מצחיקה” בסעודות מודרניות: כשאוכלים סעודה בלי לחם (כמו שהרבה אנשים עושים היום), עושים “מאות ברכות” — ברכה נפרדת על כל דבר. למשל, מרק עם כופתאות — מברכים בורא מיני מזונות על הכופתאות, ורוב האנשים מברכים עוד שהכל על המרק. על צלחת בשר עם קוגל מהצד — עושים חמש ברכות על מאכל אחד. מה שאין כן כשנוטלים ידיים ומברכים המוציא, הכל “קביעות סעודה” והברכה העיקרית פוטרת הכל.]
—
יא. דברים שאינם מחמת הסעודה בתוך הסעודה
הרמב״ם: “אבל דברים שאינן מחמת הסעודה, אף על פי שהן באין בתוך הסעודה, טעונין ברכה לפניהם” — אבל לא לאחריהם (לפי גירסה אחת).
פשט: מאכל שאוכלים בתוך הסעודה אבל הוא לא חלק מהסעודה — צריך לעשות ברכה לפניהם.
חידושים והסברות:
1. מה זו דוגמה ל״אינו מחמת הסעודה בתוך הסעודה”? שתי דוגמאות מעשיות:
– בחתונה — מוסד מניח שולחן עם אגוזים ליד הדלת, בעיקר למי שבאים לרקוד. מישהו לוקח משם באמצע סעודתו — הוא אוכל זאת בתוך הסעודה, אב
ל זה לא חלק מהסעודה.
– סימני ראש השנה — המאכלים שמביאים בראש השנה (תפוח בדבש, רוביא, כרתי, וכו׳) אינם מחמת הסעודה, אלא לכבוד יום טוב כסימנים. זו נפקא מינה מעשית.
—
יב. דברים הבאים לאחר הסעודה
הרמב״ם: “דברים הבאים לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם.”
פשט: דברים שמביאים אחרי הסעודה צריכים ברכה ראשונה וברכה אחרונה.
חידושים והסברות:
1. מה זה “לאחר הסעודה”? קומפוט (קינוח) אינו “לאחר הסעודה” — זה “סוף הסעודה,” חלק מהסעודה. מעולם לא ראינו מישהו עושה ברכה אחרונה על קומפוט, כי ברכת המזון פוטרת אותו.
2. המסקנה: “לאחר הסעודה” פירושו אחרי ברכת המזון — כבר בירכו, ואחר כך אוכלים עוד משהו. אז צריך ברכה לפניהם ולאחריהם.
3. קושיא: למה צריך ברכה אחרונה כשכבר בירכו? ברכת המזון היא ברכה אחרונה — תפטור! תירוץ: ברכת המזון הייתה על הסעודה; האכילה החדשה אחרי ברכת המזון היא אכילה נפרדת שצריכה ברכה אחרונה משלה. ברכת המזון “לא הולכת אחורה” — היא לא יכולה לפטור משהו שבא אחריה.
4. שיטת הרמ״א: הוא אומר שהטעם שצריך ברכה חדשה הוא כי האוכל “לא רוצה להתחבר” לסעודה הקודמת — זו התחלה חדשה.
—
יג. למה פת הוא עיקר — סברא יסודית
[דיגרסיה העומדת בקשר להלכה של “פת פוטר כל הפרפרות” ו״דברים הבאים מחמת הסעודה”:]
קושיא: בתרבות שלנו ה״עיקר” (המנה העיקרית) הוא הבשר או הדג (חלבון), והמזונות/עמילן הוא “תוספת.” אבל ההלכה אומרת תמיד שפת הוא העיקר. אם בתרבות שלנו העיקר הוא באמת צלחת הבשר, ונוטלים ידיים רק “בצד” — מה התשובה?
תירוץ/הסבר: פת הוא הדבר הזול ביותר שיכול לשמור על החברה בחיים. כל שאר הדברים (בשר, דג) הם “מותרות.” כשאין שפע, חוזרים לפת. ראיה מיוסף הצדיק — הוא חילק לחם לעולם. חקלאות, ערים, ציוויליזציה — הכל בנוי על פת. פת הוא דבר “בסיסי” יסודי.
ראיה נוספת: בקרבן פסח גם אכלו מצה (פת) עם בשר, ועשו המוציא — לא ברכה נפרדת על הבשר. גם ב״מסעדה יוקרתית” תמיד נותנים לחם לפני — זה מנהג מתמיד, לא דבר חדש. זה מראה שלפת יש חשיבות.
—
יד. יין בתוך הסעודה — שבת/יום טוב לעומת ימות החול
הרמב״ם (בשם הרמ״א/שו״ע): “שבת ויום טוב, או בימות החול שאדם קובע סעודתו על היין… אם בירך על היין שלפני המזון, פוטר את היין ששותה לאחר המזון קודם ברכת המזון. אבל שאר ימים, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין שלאחר המזון.”
פשט: בשבת/יום טוב (או רגעים אחרים שקובעים סעודה על יין — אחרי הקזת דם, סעודת הודאה, יציאה מבית האסורים), הברכה על היין מתחילת הסעודה פוטרת כל יין עד ברכת המזון. אבל בימים רגילים, צריך לעשות ברכה חדשה על יין ששותים מאוחר יותר בסעודה.
חידושים והסברות:
1. יסוד החילוק: בלחם יש “סדר סעודה” שנשלט על ידי לחם — הכל כלול. אבל ליין יש טבע מיוחד — “כל כוס יין היא צורך בפני עצמו.” רק כשקובעים סעודה על יין (שבת, יו״ט) היין הופך לחלק ממבנה הסעודה.
2. שלושה סוגי יין מובחנים: (1) יין שלפני המזון — כמו קידוש, משקה יין לפני הסעודה; (2) יין שבתוך המזון — יין ששותים בזמן המעשה; (3) יין שלאחר המזון — יין אחרי הסעודה אבל לפני ברכת המזון. הרמב״ם אומר שאפילו בשבת/יו״ט, היין שלפני המזון לא פוטר את היין שלאחר המזון — רק היין שבתוך המזון פוטר.
3. נקודה מעשית לגבי שמיעת ברכות: צריך לחכות עד שבולעים לפני שעונים אמן, כי אסור לדבר באמצע בליעה. הרמב״ם עצמו אמר זאת בהלכות בריאות. אם לכל אחד יש כוס משלו, כל אחד עושה ברכה משלו כשהוא מוכן.
4. חריג — הטוב והמטיב: אם מביאים יין חדש (סוג חדש), עושים “הטוב והמטיב” אפילו באמצע הסעודה, כי זו ברכה מיוחדת על החידוש של יין חדש.
—
טו. הטוב והמטיב על יין חדש
הרמב״ם: “היו מסובין לשתות יין והביאו להם יין אחר” — אם יושבים ושותים יין ומביאים יין חדש (אדום במקום שחור, או ישן במקום חדש) — אין צריך לעשות בורא פרי הגפן חדש (כי זה אותו מין), אבל עושים “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם הטוב והמטיב”.
פשט: כי זה יין טוב יותר, עושים הטוב והמטיב — “הטוב” על היין הטוב הקודם, “והמטיב” על החדש שעושה עוד יותר טוב.
חידושים והסברות:
1. הטוב והמטיב מוסבר כברכה על שפע — לא כמו רוב הברכות שבהן מודים על צורך בסיסי (רעב → לחם), אלא כאן כבר היה יין, ובא עוד יותר טוב. “זה טוב, ושיהיה עוד יותר טוב.”
2. חידוש בנוגע לפירוש “מטיב”: “מטיב” פירושו בעיקר “עושה טוב לאחרים.” הכלל הוא: על בשורה טובה לעצמו אומרים שהחיינו; על משהו שהוא גם לאחרים אומרים הטוב והמטיב. ביין — איך זה לאחר? כי כשיהודי שותה יין הוא נעשה חבר טוב יותר עם יהודים אחרים. לכן אפשר לעשות הטוב והמטיב רק כשיושבים עם אנשים אחרים — כמו שהרמב״ם אומר.
—
טז. אין מברכים עד שהאוכל לפניך
הרמב״ם: “אין מברכין על האוכל מכל האוכלין ולא על המשקה מכל המשקין עד שיבוא לפניו.” ואם כן עשה ברכה קודם — “צריך לחזור ולברך” — צריך לעשות ברכה שוב.
פשט: זה כמו עובר לעשייתן — הברכה צריכה להיות סמוכה למעשה.
חידושים והסברות:
1. חידוש יסודי במהות ברכות הנהנין: ברכה אינה סתם הזדמנות להודות להקב״ה. זו נטילת רשות — מבקשים רשות לאכול את הדבר. לכך יש ענין של חלות — “חל שמו של שמים על העשייה” — שם שמים נעשה חל על המעשה. לכן האוכל חייב להיות לפניך — כדי שהשם יהיה חל על משהו. (הקומרנא מוזכר כמקור ליסוד הזה.)
2. ברכה לבטלה פירושה לפי זה: אתה מביא את שם ה׳ על כלום — השם תלוי באוויר בלי חפצא להיות חל עליו.
—
יז. כשהאוכל אבד אחרי הברכה
הרמב״ם: אם עשה ברכה על אוכל, ואחר כך האוכל אבד (נשרף, נסחף בגל), צריך לקחת אוכל אחר ולעשות ברכה חדשה — אפילו זה אותו מין. ועל הברכה הראשונה שנשארה בלי חפצא, “צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” — כדי שלא יהא שם שמים לבטלה.
פשט: כי האוכל שעליו עשה את הברכה אינו עוד, הברכה נעשתה לבטלה, ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו.
חידושים והסברות:
1. למה צריך ברכה חדשה על האוכל השני: אפילו זה אותו מין, האוכל החדש הוא דבר חדש — כי ברכה היא נטילת רשות על החפצא הספציפי הזה, לא על המין בכלל. זה מתאים מאוד לשיטה שברכה היא נטילת רשות.
2. שני פירושים ב״ברוך שם כבוד מלכותו”:
– פירוש א (פיוס/מחילה): “ברוך שם כבוד מלכותו” הוא סוג של בקשת מחילה — מבקשים מהקב״ה על מה שנראה כזלזול בשמו. כמו אצל הכהן גדול בבית המקדש שאמרו ברוך שם אחרי הזכרת השם.
– פירוש ב (שבח על הזכרת השם עצמו): “ברוך שם כבוד מלכותו” הוא שבח על הזכרת השם עצמו — אפילו כשהשם לא נעשה חל על שום חפצא, אפשר לפחות לעשות שהשם יהיה חל על עצמו — שבח על עצם הזכרת השם הקדוש. זה “תופס” את השם שלא יהיה תלוי באוויר. ההדגשה היא על המילה “שם” — “ברוך שמו.”
– דיון בין שני הפירושים: נגד פירוש ב נשאלת השאלה: הבעיה העיקרית היא לא רק ה״שם” עצמו, אלא כל ה״בורא פרי הגפן” — אמרנו שבח על בריאה שלא קרתה. נגד פירוש א נשאלת השאלה: היכן רואים שברוך שם משבח את השם? נענה: אצל הכהן גדול בבית המקדש, למה הכהנים מסביב אמרו ברוך שם? כי יש שבח שבא על הזכרת השם עצמו, אפילו בלי סיבה ספציפית. ברוך שם כבוד מלכותו הוא שבח מיוחד על עצם העובדה שהזכירו את השם.
—
יח. עשיית ברכה ליד מים זורמים (אמת המים)
הרמב״ם: “העומד על אמת המים ומברך ושותה” — מישהו שעומד ליד נחל (מים זורמים), מברך ושותה — “אף על פי שהמים שבאו לפניו בשעת הברכה אינן המים ששתה” — אף על פי שהמים שהיו לפניו בשעת הברכה אינם המים ששותה — “לא נתכוון מתחילה” אלא לשתות, זה טוב, כי זה טבע המים.
פשט: במים זורמים, אף על פי שהמים הפיזיים שהיו כאן בשעת הברכה כבר הלכו, הברכה תקפה כי היה בדעתו לשתות מהנחל.
חידושים והסברות:
1. [דיגרסיה: נקודה פילוסופית (הרקליטוס) — “אדם לא נכנס פעמיים לאותם מים” — במים זורמים המים שעשה עליהם את הברכה כבר הלכו.]
2. שתי דרכים למה זה כשר:
– דרך א: “לכך נתכוון מתחילה” — כשעשה את הברכה, היה בדעתו לשתות את המים שיגיעו אליו ברגע ששותה. זה טבע הנחל — יודעים שמים חדשים באים.
– דרך ב: אפשר לומר שכל הנחל הוא כמו כלי מים אחד גדול — הכל מים אחד. אבל הדרך הראשונה יותר פשוטה, כי פיזית זה באמת לא אותם מים.
3. נפקא מינה מעשית: אם דרך א עובדת (לכך נתכוון), אז אפשר גם לעשות ברכה כשרואים מלצר כבר מביא את האוכל — כי “רוב בתוכו” (זה כבר בא). אבל החילוק הוא: באמת המים עומדים ליד המקור, מה שאין כן אצל מלצר האוכל עדיין לא שייך לך ואינו לידך.
4. [דיגרסיה: שאלה מעשית לגבי עשיית ברכה ליד מזרקת מים — מתי לוחצים על הכפתור, לפני או אחרי הברכה? זה כמו אמת המים — המים שזורמים בשעת הברכה אינם המים ששותים.]
5. [דיגרסיה: ברכה על נטילת ידיים ליד ברז/מקלחת במקווה — אנשים מברכים לפני שפותחים את המים. השאלה היא האם פתיחת הברז (או המזרקה) היא כבר “עובדא דמים” — מעשה עם מים — כי ניתזים מים כשלוחצים על הברז. זה מושווה למנהג הישן שהיו צריכים להדליק אש (פרימוס) ולחכות עד שהמים זורמים, ורק אז לברך. המסקנה היא שהמזרקה/ברז הוא כבר עובדא דמים, דומה ללקיחת כף — זו התחלת המעשה.]
תמלול מלא 📝
פרק ד׳ הלכות ברכות – ברכת המזון במקום שאכל, שינוי מקום, ושכחת ברכות
הקדמה – קמפיין עבור בית המדרש
רבותי, אנחנו לומדים את פרק ד׳ מהלכות ברכות. כן, זה עדיין באמצע הלכות ברכות, ברכת המזון, בספר אהבה.
בימים אלה מתחיל בעזרת השם הקמפיין הגדול עבור המוסד שלנו, עבור בית המדרש שבו אנחנו לומדים עכשיו, בית המדרש של ידידי ושותפי הרב הגאון רבי יצחק לאווי, שאחד מהפרויקטים שלו הוא שיעור הרמב״ם שלנו, ויש לו עוד שיעורים ועוד דרכים שבהן הוא מפיץ תורה. נותן החסות העיקרי של השיעור שלנו הוא הרב הנגיד רבי יואל ורצברגר, והוא מחפש עוד שותפים, אנחנו מחפשים עוד שותפים שיעזרו להמשיך את מקום התורה.
אומר הרמב״ם הקדוש, כן, שכל אחד צריך להשתתף. מי שלומד חייב, זה לא היתר. כמו שצריך לעשות ברכת המזון במקום שאכל, במקום שאוכלים צריך לאכול, כך גם במקום שלומדים צריך לשלם עבור בית המדרש. הבאתי מה שהרמב״ם אומר שרבי יצחק, אפשר להקל, הוא מחפש למצוא כוחא דהיתרא. אני אומר שאין שום היתר. צריך להיות מאוד זהיר, כל אחד צריך להיות מאוד זהיר, אלא אם כן יש לו היתר ברור מדין מקומי.
הלכה א – ברכת המזון צריך לברך במקום שאכל
אומר הרמב״ם: “כל המברך ברכת המזון, או שאר ברכה אחרונה שבין שלש, צריך לברך אותה במקום שאכל.”
כל מי שעושה את ברכת המזון, או את הגרסה הקצרה של ברכת המזון, מה שאנחנו קוראים “על המחיה”, ברכה אחרונה מעין שלש, הוא צריך לאכול אותה שם במקום שאכל. הוא צריך לברך במקום שאכל. כן, במקום שאכל.
“ואם הלך, יושב במקום שיפסיק” – אם הוא הולך, ישב במקום שהפסיק, במקום האחרון שבו אכל, ושם יעשה ברכה. אי אפשר, הוא לא ילך הלאה ויברך.
דיון: מדוע צריך לברך במקום שאכל?
למשל, בתפילה ראינו שצריך לעמוד במקום אחד, בקריאת שמע אפשר היה ללכת, גם לא בפסוקי דזמרא.
לא ברור אם זה בגלל הכוונה, זה לא בגלל שעת ברכת המזון. זה דבר אחר. הברכה צריכה להיות על מקום האכילה. זה דבר אחר. ברכה אוכלים סעודה? אה, זה לא דין שבזמן שאתה אוכל לא תלך. אם יש לך חדר אחד ואתה הולך הנה והנה, אני לא יודע. ההלכה כאן היא שצריך לעשות את הברכה במקום שאכל. כך הברכה מתייחסת לאכילה שהלכת קודם.
דובר 2: מעניין. זה קביעות, מדברים על סעודה עכשיו.
דובר 1: לא, מדברים על סעודה, ואני מניח. כאן הוא סיים לאכול. כן, הוא הולך הלאה, הוא הלך, זה כבר לא חלק מה… זו הלכה, צריך להבין. לומדים את זה מפסוק.
דובר 2: למה אני צריך להבין? למה בקריאת שמע אני בסדר עם זה?
דובר 1: אתה אומר קריאת שמע לא בדרך? אני לא מבין את הבעיה. עכשיו אם זו סעודה…
דובר 2: לא, לא, לא. העיקר זו סעודה.
דובר 1: אתה חושב שצריך להודות להקב״ה על מה שאכלת.
דובר 2: לא, זה עדיין לא מגיע לשם. זה מאוד בסיסי להודות להקב״ה. להודות להקב״ה זה בסיסי. כל אחד יכול להודות להקב״ה. אפילו חתול מודה להקב״ה כשהוא אוכל. אדם, זה צריך להיות כמו קביעות. זו רמה אחרת. זו סעודה, ובסוף הסעודה בא ברכת המזון. אתה יכול אפילו לומר כך: הסעודה היא הקביעות, ועל הקביעות סעודה בא ברכת המזון. לא רק על האכילה, הנאת הגרון. זה יותר מזה.
ממילא, אפילו אכלת כן בהליכה, לפחות תעצור ותברך. “אכל כשהוא עומד, ישב ויברך” – לא שיעשה את זה באותה דרך שעשה את האכילה.
דובר 1: מה הפשט בזה?
דובר 2: כי קביעות סעודה צריכה להיות בישיבה. יש תרבויות שאוכלים בעמידה, שלא מקפידים על לא לאכול בעמידה. אני לא יודע, נסעתי במקומות בשדות תעופה…
דובר 1: אה, באירועים כאלה.
דובר 2: בסדר, וגם אז צריך לשבת כדי לברך, כך כתוב כאן ברמב״ם. חוץ מבטיש של הרבי, שם נוהגים לברך בעמידה, החסידים הגדולים. כן, אז אני לא יודע.
בסדר, תן לי רגע, אני אמלא את הסעודה שלי קודם. בסדר, כן, צריך לשבת.
הלכה ב – שכח ברכת המזון: שוגג לעומת מזיד
הלאה, “שכח ברכת המזון” – אדם סיים לאכול ושכח לברך, והוא נזכר עדיין לפני שיעור עיכול המזון. כמו שלמדנו קודם שברכת המזון צריך לעשות לפני שהאוכל מתעכל. צריך להיזכר בזמן. כל זמן שעדיין היה בשיעור עיכול המזון, “מברך במקום שנזכר” – יברך במקום שנזכר.
כן, החידוש הוא, לברך צריך לא רק… למדנו קודם את ההלכה שהוא יכול לברך שם שהפסיק לאכול. כאן זה כבר זמן רב אחר כך, הוא כבר במקום אחר לגמרי.
קודם למדנו על נתעכל המזון, שסתם אם שכח לברך עד שצריך לברך בקרוב. כאן לומדים שהוא לא רק שכח, הוא גם הלך. אומר הרמב״ם שהוא יכול לברך משם שנזכר, הוא לא צריך לחזור למקום שהיה קודם באכילה.
אבל במקום ובזמן שנזכר. עד עכשיו כבר למדנו, אבל עכשיו לומדים כך: ואם היה מזיד, אם הוא לא בירך לא כי שכח, אלא סתם לא בירך, אז הוא עדיין חייב, וקונסין אותו שיחזור למקומו ויברך, הוא צריך לחזור. לך הביתה בחזרה ותברך. זה סתם קנס, החכמים לא אהבו שאנשים יקומו מהשולחן בלי לברך.
דיון: השאלה של מזיד – למה הוא יציית עכשיו?
אבל ההלכה מאוד מעניינת, כי כשאומרים כאן כך, שכך ההורים יחנכו את בנם שהוא מזיד, אני עוד יכול להבין. אבל אם מדברים כאן למבוגר, הוא היה מזיד, כן? כשהוא סיים לאכול הוא היה במצב שלא רצה לציית לתורה. למה הוא יציית עכשיו לתורה? למה הוא יציית עכשיו? הוא עשה תשובה בינתיים?
דובר 2: אתה מתכוון לומר שהוא לא שכח, הוא ידע, וזה לא היה חשוב לו? ועכשיו הוא עשה תשובה והוא רוצה כן לעשות את המצווה הנכונה, שיחזור למקומו ויברך.
דובר 1: מזיד לא אומר שהוא היה רשע. מזיד לא אומר טעות, משהו אחר היה, היה לו איזה חשבון.
דובר 2: זה כבר עונש. אתה אומר עכשיו שמה, כקנס אתה צריך לחזור? ואם הוא רק יברך כאן?
דובר 1: לא, הנקודה של הקנס היא שמזיד תזכור לפעם הבאה.
דובר 2: לא, הנקודה של הקנס היא שאתה תדע שאם אתה תקום מהשולחן… אני מתכוון שהנקודה של קנסות כאלה היא שזה לא יקרה, לא שזה יקרה. לא מדברים על אחר כך. החכמים אומרים ליהודי, יהודי עומד בסעודה, הוא עומד לקום, הוא חושב אם לקום, הוא חושב, “אני אחזור, אני…” אומרים החכמים, “אהא, זכור, שאם אתה תקום במזיד, תצטרך לחזור הנה לברך, ואתה לא רוצה את זה.”
אבל אם הוא עובר, הוא עובר. אתה מבין? אני אומר, יכול להיות שזה יותר נעשה שאנשים יפחדו, ואנשים יברכו מיד. זה דבר מעניין.
דובר 1: כן, אבל שוב, אתה יכול לומר כך: יש היום מצווה לברך במקום שאכל. אז האדם ששכח ונזכר, גם אם הוא רוצה לחזור, הוא יכול לחזור למקום שאכל, זו מעלה. זו לא מעלה?
דובר 2: למה אתה אומר שזו לא מעלה? זו כן מעלה, אבל לא חייבים.
דובר 1: אה, אדרבה, זו לא מעלה?
דובר 2: זו כן מעלה, אבל לא חייבים. הוא יכול לומר “אני כבר אכלתי, אני כבר לא רעב”.
לכתחילה ובדיעבד
רגע, “דהיינו ויברך”. את זה למדנו קודם שמברכים בעמידה או בהליכה, זה רק לכתחילה. בדיעבד יוצא ידי חובתו. אבל לכתחילה לא. לכתחילה “לא יברך אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל”. הוא כבר אמר פעמיים את אותו דבר. בסדר. זה לכתחילה. בדיעבד יוצאים בכל הדרכים, אבל יודעים שיש קנס שהוא צריך לחזור הביתה.
הלכה ג – שכח לברך המוציא
עכשיו נלמד עוד משהו הלכה אחרת. כלומר, זה לא קשור לזה. זה רק קשור לכך שעכשיו מדברים מישהו ששכח לברך. מה אם מישהו שכח לעשות המוציא? כן?
“מי שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, שאינו מן התורה.” ברכת המוציא אינה ברכה מן התורה. ספק דרבנן לא מחמירים. ספק דאורייתא צריך להחמיר.
“שכח לברך המוציא”, כאן הוא לא מדבר על ספק, הוא שכח, הוא יודע שהוא שכח. הוא שכח לעשות המוציא לפני האכילה, ועכשיו הוא באמצע הסעודה. “באמצע סעודתו, עד שלא גמר סעודתו”, לפני שסיים לאכול, “חוזר ומברך”, אז הוא עושה המוציא. הוא לא אומר אם הוא צריך אז לאכול לכבוד זה עוד חתיכת לחם. יכול להיות הוא עושה אז את הברכה על הסעודה, והסעודה היא לחם.
דיון: מה זה “באמצע סעודתו”?
דובר 1: מה זה “באמצע סעודתו”? “עד שלא גמר סעודתו”? כן, עכשיו הוא בקומפוט, אני לא יודע מה. אבל לא שקר כשהוא אומר “המוציא לחם מן הארץ”, כי הסעודה היא סעודה שיש בה לחם. אני לא יודע, אני לא יודע את התירוץ.
“אבל אחר שגמר, אינו מברך.”
דובר 2: אבל לכאורה זה פשוט. אם זה פשוט, הוא באמצע אכילה, הוא עדיין לא עשה את הברכה.
דובר 1: לא, אני אומר לך, אולי “נזכר אחר שגמר” לא אומר… אומר… הוא אוכל עוד משהו, אבל הוא לא יעשה עכשיו שהכל על הקומפוט, אלא יעשה המוציא לחם, כי הוא עושה את הברכה על כל הסעודה. יכול להיות. לא ברור, יכול להיות. יש על זה חקירות. מדברים על זה, כן. יש רבנים שמדברים על זה.
דובר 2: כן. לא ברור, כי לכאורה פשוט, אם נאמר שהוא הולך לאכול עכשיו עוד חתיכת לחם, הוא עדיין לא עשה את הברכה.
דובר 1: כן, זו לא קושיה מספק. זה חייב להיות שהגמרא מדברת על משהו אחר. צריך להבין על מה מדברים. פשוט שאי אפשר לאכול בלי ברכה כי שכח, זו לא דרך.
הלכה ד – אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר
עכשיו אפשר ללמוד מה קרה אם עשו הפסקה באמצע הסעודה. כן, בוא נלמד. אוכל בבית זה, ופסק סעודתו והלך לבית אחר, אוי, אוי, אוי, כן, הוא הלך מהבית שבו הוא אוכל את הסעודה, הוא הלך לבית אחר. נלמד עכשיו על מפסיק באמצע, כן.
רואים, אז כל ההלכות האלה הן הלכות סעודה. עכשיו למדנו שלכתחילה צריך לברך ממקום הסעודה. עכשיו יש הלכות שלכאורה בנויות רק על זה. כי אם צריך לברך ממקום הסעודה, צריך לדעת מתי נגמרת הסעודה, מתי זו נעשית סעודה חדשה. זה לכאורה ה…
אז אדם אכל והוא הלך לבית אחר, פסק סעודתו והלך לבית אחר, בית אחר, אוכל, או אפילו לא הלך לבית אחר, אלא בביתו, “והלך ועבר לדבר עם אשתו על עסקיו”, הוא הלך לפינה לדבר, הוא יצא מביתו. הוא יצא לפתח הבית. פתח לא אומר הפינה, פתח אומר בחוץ מהדלת. הוא יצא מהבית, אפילו הוא לא הלך לבית אחר.
אבל הואיל ושינה מקומו, זה נקרא שינה מקומו, כי הוא הלך, על זה מתווכח הרמב״ם עם הראב״ד, ששינה מקומו אומר רק שהלך לבית אחר, אבל אם נשאר ליד הדלת, זה לא אומר שהוא ממש הלך. אה, אולי הרמב״ם מתכוון כן, פתח אומר שעומד מבפנים, ואני חשבתי שפתח אומר כמו… לא, יכול להיות אפילו מבחוץ, אבל יכול להיות שהרמב״ם אומר שאפילו בחוץ מהדלת, לא הלך למקום אחר, כן.
הואיל ושינה מקומו, כשהוא חוזר צריך לברך למפרע על מה שאכל, הוא צריך לעשות ברכה שוב על מה שאכל. הוא צריך לעשות ברכת המזון. למפרע אומר, מה זה למפרע? הוא צריך לברך, וחוזר ומברך תחילה המוציא וחוזר ואוכל גמר סעודתו.
כן, למפרע אומר ברכה אחרונה. צריך לברך, כי זה עכשיו נגמר. סעודה נגמרה. אתה רוצה עוד סעודה? צריך שוב לעשות המוציא.
דובר 2: אבל הוא פטור שהוא עושה ברכת המזון?
דובר 1: כן. אכלת עכשיו. ללכת לא פוטר מברכת המזון.
הלכה: שינוי מקום בסעודה — המשך
דובר 1: בסדר, הוא יצא מיד מהבית, אפילו הוא לא הלך לבית אחר. אבל הואיל ושינה מקומו, זה שינוי מקום, אני כבר אסיר. על זה דווקא מתווכח הרמ״א, ששינוי מקום אומר רק שהלך לבית אחר, אבל אם נשאר ליד הדלת זה לא אומר שהוא ממש הלך.
דובר 2: אה, כלומר הרמ״א מתכוון כן, פתח עומד מבפנים, אני חשבתי שפתח אומר בחוץ.
דובר 1: זה לא… אפילו מבחוץ, אבל זה לא… הרמ״א אומר אפילו בחוץ מהדלת, אתה צריך ללכת עוד למקום אחר. כן.
דין למפרע — ברכה אחרונה וברכה ראשונה
דובר 1: הואיל ושינה מקומו, כשהוא חוזר, צריך לברך למפרע על מה שאכל, הוא צריך לעשות ברכה שוב על מה שאכל. כלומר הוא צריך לעשות ברכת המזון. הוא צריך לעשות… למפרע אומר… מה זה למפרע? הוא צריך לברך, וחוזר ומברך המוציא ואוכל כפי גמר סעודתו. כן, למפרע אומר ברכה אחרונה. הוא צריך לברך, הוא כבר עכשיו סיים, הסעודה נגמרה.
למה הוא צריך עוד סעודה? למה הוא צריך לעשות שוב המוציא?
אבל הוא למפרע, הוא עושה ברכת המזון. כן, מה שאכל עכשיו, ללכת לא פוטר מברכת המזון.
חידוש: מהות הסעודה — כשיושבים על סעודה
דובר 1: למה זו לא קביעות סעודה אחת ארוכה שהייתה בה הפסקה? זה מעניין כך. סעודה היא כשיושבים על סעודה. סעודה של אדם, שזו הסעודה של היום. והוא הולך באמצע, זה נגמר.
מה שמעניין, כי אנחנו אנשים מבולבלים, אנחנו שומעים עשרים דברים, אנחנו לא מתחילים להבין. רוב ההלכות בנויות על אנשים רגילים שיושבים על דבר אחד. עכשיו הוא מדבר עם חברו, עכשיו הוא לא באמצע סעודה, הוא סיים את הסעודה. בוודאי צריך לברך, מברכים לפני שהולכים. אבל אתה רוצה לאכול שוב, אתה עושה סעודה חדשה. זה מאוד פשוט, אני לא מסכים.
המקרה המעשי: מורה הוראה באמצע סעודה
דובר 1: אני מורה הוראה, יהודי בא באמצע הסעודה, וקוראים לי, “אבא, מישהו בדלת, צא לרגע ענה לו.” כן, הפשט הוא, אני עכשיו סיימתי את הסעודה שלי. אני באמצע סעודת שבת, הילדים שלי יושבים שם, שרים זמירות, באמצע המוציא לחם, הנחתי את הכובע שלי על הזמירות והלכתי לדלת. כן.
מדברים על אופן כזה שהסעודה ממשיכה, ואם אחד יוצא זו עדיין הסעודה שלי. והסעודה ממשיכה, כי הוא משאיר אנשים.
סטייה: אנשים היום עושים שני דברים בבת אחת
דובר 1: רגע, ההלכה הבאה כתובה… וכשהסעודה ממשיכה וה… שהסעודה איתו, כי שם… הבעיה היא זו. אדם אוכל לבד, וברגע שהוא הלך למקום אחר שהסעודה נגמרה, והוא חזר למקום אחר שמתחילה סעודה חדשה, וישתדל בהתאם ויברך ושוב יתחיל. אני גם מסכים לטיעון כמו שאומר הרמב״ם שיש לו רעיון יפה מאוד. יושבים עכשיו, יוצאים, סיימתם לשבת.
אנחנו בלופרים, אנחנו מדברים אנחנו חושבים שאנחנו באמצע דברים כשכבר מזמן התחלנו, כבר לא רוצים יותר. אנחנו עושים שני דברים בבת אחת כל הסיפור. באמצע שיחה עם אדם, לפתע מגיעה שיחת טלפון, הוא מדבר עם אדם שני. הלו, אני מדבר עכשיו איתך. ההוא רוצה לדבר איתך. אין בעיה, שזה לא יפריע לי. שזה יבוא מאוחר יותר.
תרגום לעברית
אנחנו מדברים כאן לעולם, בואו לא נפריע. הדברים האלה, הם מלמדים רבים ואנשים בקול, צריך לתקן. כן, יש רבים חברים שהיושב מלכה. אה, הזכירו. כן, הרב לא מסכים איתכם.
הלכה: חברים שיצאו — דין השארת שומר
דובר 1: לכן הרב אכן אומר שלפזח ביתו כדאי לקחת את הקוגם. אז יש הפסקה גדולה מספיק, שצריך להתחיל. מההתחלה הוא רק נשאר בבית.
אומר הרב והלאה, מה קורה במקרה דומה אחר, אבל שונה. חברים ישבו יחד לאכול, והם יצאו.
דובר 2: תיכף, למה הוא אומר, כאן לאכול חתן חברים?
דובר 1: סתם הגמרא מביאה מקרה כזה. משהו קרה קצת, אבל… אני יודע למה, לא יוצאים באמצע הסעודה, בעולם הוא עומד. כל עול, קודם היה לו דין עם כל החברים, דבר רימה, ועכשיו יש לו אחד. כל החברים. אני מדבר, הוא מזכיר את כל החברים. כאן חבורה יושבת לאכול, קורה שיש חתן כלה. מה האנשים? יוצאים, מצטרפים לחילוק, אני יודע מה.
דין כשאחד נשאר — הסעודה נמשכת
דובר 1: הוא תמיד לא אומר נוחלה, אם הם השאירו אחד מהחברים… שצריך זקן, חולה כזה. אפילו כולם חייבים ללכת לחתן כלה. בסדר. אבל לפחות הם השאירו אנשים שלא היו מעורבים. זה אומר שיש כאן עבודה. כי שני האנשים האלה החזיקו שהסעודה נמשכת.
ליבא רוחם בברח שניא. אם לא יניח השם אדם, זה חוזר להלכה, אם יצחק, שם יוצר, הם אומרים בחולה זה חידוש, אם חלק מהאנשים נשאר בבית, בטוח שהסעודה עדיין נמשכת. אפילו הוא לא יכול היה לסחוב אותו, מה אתה יכול לומר? הסעודה הסתיימה, עם הסעודה לא יכלו לקחת את האדם. אבל זה לא כך, כי סך הכל להישאר אומר עדיין שהסעודה נמשכת.
אבל אם אף אחד לא נשאר, צריך ברכה חדשה עם המוציא חדש.
נו, זה מה שכתוב בשולחן ערוך הלכות ברכת המזון.
הלכה: שינוי מקום בפירות ויין — הראב״ד
דובר 1: וכן, אומר הראב״ד, אותו דבר הוא לא רק כשאוכלים סעודה של לחם. עשו מסיבה והתיישבו לשתות יין או לאכול פירות. עכשיו השאלה על הברכה שלאחר מכן, על העץ או על הגפן.
וההלכה, כל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו, הוא הפסיק את האכילה, ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל, הוא צריך לעשות ברכה אחרונה כשהוא נזכר, ואחר כך צריך לעשות ברכה חדשה על מה שהוא צריך לאכול, על מה שהוא הולך לאכול הלאה.
או לכתחילה לפני שהוא יוצא מהבית צריך לברך, והוא יוצא והוא חוזר, לא נוטלים ידיים שוב, נוטלים ידיים ועושים המוציא.
חילוק הראב״ד: בפנים ובחוץ
דובר 1: אומר הראב״ד, משנה מקומו, זה כשהוא יוצא מהבית. אבל אם הוא נשאר באותו בית, רק משנה מקומו מפינה לפינה, הוא מחליף מקום, אינו צריך לברך, הוא לא צריך לעשות ברכה חדשה, אין בעיה, זו אותה סעודה. מפינה אחת לפינה השנייה.
דובר 2: כן, אז לא היו שולחנות לכאורה, הוא מדבר שיושבים כך על ספסלים או על מסיבין, זה נקרא פינה.
דובר 1: אבל כן, בחוץ…
דין אוכלי מזרחה של תאנה
דובר 1: אבל… גם עם אל״ף, לא עם עי״ן. אוכלי מזרחה של תאנה, האוכלים בצד המזרחי של עץ תאנה, ובאו לאכול ממערבה, הוא הולך עכשיו לאכול בצד המערבי של עץ התאנה, צריכין לברך, כי בחוץ אין חדרים, אין חדר, אז הוא הולך ל-outside, אז בצד השני זה מקום אחר.
אז הסימן של הראב״ד הוא, נגיד עושים מסיבה ויש עצים, ואומרים אתה הולך לשבת מזרחה של תאנה. טוב מאוד. אנחנו עושים מסיבה, אנחנו עושים ברביקיו, יש עצי תאנה. איפה זה יהיה? כותבים על ההזמנה, מזרחה של תאנה. שם זה מקום. הולך למערבה של תאנה, זו חבורה אחרת, זו מסיבה אחרת.
דובר 2: אני יודע שאתה כבר מסכים.
השגת הראב״ד: לא ידע מתחילה לכך
דובר 1: אומר הראב״ד, הכל אמת. סך הכל מה שהראב״ד אמר הוא אמת. אומר הראב״ד, אמר אברהם, הכל אמת, אבל איך הוא לא ידע מתחילה לכך? הוא אומר, אם אדם כן ידע שהוא הולך ללכת לצד השני, אנחנו, אנשים של היום יש להם נוסח אחר, אנחנו אין לנו דעת. כל הקונספט של דעת לא מתחיל. יש מי שאומרים שהיום לאנשים כן יש דעת, אבל צריך ללכת. אני אומר אחרת, אנחנו אף פעם אין לנו דעת, ממילא פטורים בכלל מכל הדבר הזה.
הלכה: בירך על הפת פטר כל הפרפרות — עיקר וטפל
דובר 1: בסדר, אז בואו נכנס הלאה. “בירך על הפת”, איפה אני כאן? זה מאוד מעניין, ההלכה נכנסת גם להלכות סעודה. אז, עושים לפעמים ללמוד כך עיקר וטפל.
דובר 2: לא, אבל זה הלכות סעודה.
דובר 1: “בירך על הפת פטר כל הפרפרות”, אז בזה הוא פוטר את כל הפרפרות.
מה פירוש המילה פרפרות?
דובר 2: אתה רוצה לבדוק?
דובר 1: לא, כי הפת חשוב יותר. טוב מאוד.
מעשה קדירה ותבשיל
דובר 1: אותו דבר, “ובירך על מעשה קדירה, אם הוא עשה ברכה על גריסים של מזונות, פטר את התבשיל”, כי מזונות חשוב יותר משהכל. “ובירך על התבשיל, אם אין עמו מעשה קדירה”.
אה, אז מזונות עם שהכל יכולים לפטור אחד את השני. אבל הפת והפרפרות, אי אפשר להוציא פת עם העץ או עם האדמה.
והרמב״ם אומר ששניהם הולכים לשני הכיוונים, כן?
דובר 2: כך כתוב בנוסח.
דובר 1: לא, קדירה ותבשיל הולכים לשני הכיוונים, אבל פת ופרפרות לא הולכים לשני הכיוונים.
דובר 2: לא, טוב, ברמב״ם הישן כתוב לוי פוטר. צריך לדעת.
דיון: מה כתוב בנוסחאות
דובר 1: אה, לוי פוטר מעשה קדירה? שזה הולך רק לכיוון אחד גם, שמעשה קדירה חשוב יותר. וכאן בנוסח שיש לנו כתוב שזה הולך לשני הכיוונים.
אני רואה את קצות המשנה. או שהמפרשים מתווכחים איך לומדים ברמב״ם, שפת ופרפרות, שהחשוב, הפרפרות מוסכם, שהחשוב פוטר את הפחות חשוב, והפחות חשוב לא פוטר את… בין לעניין פת, בין לעניין מעשה קדירה. שיש היררכיה, יש פת, יש דברים שאוכלים עם הפת, וכאן מעשה קדירה, ואחר כך יש תבשיל. תראה, המרק פחות חשוב מהאטריות שבו. או לא, המרק והאטריות הם באותה חשיבות, מעשה קדירה, והם פוטרים אחד את השני.
בסדר, אבל הכל תלוי בסוגיא של הגמרא, ואיך פוסקים קצות המשנה, ואיך פוסקים להלכה.
מה כתוב בשולחן ערוך
דובר 1: מה כתוב בשולחן ערוך?
דובר 2: כן, תראה בשולחן ערוך אין כלום. הוא לא מסמן כראוי. מי שעשה את הפרקים בעוז והדר רמב״ם עשה עבודה חלשה יותר מפרקים אחרים.
דובר 1: שאוט אאוט.
דובר 2: לא, אני אומר ה-shout out הוא שלפעמים הם עושים טוב ולפעמים הם לא עושים טוב, ואפשר לראות, נעשה פרק כך ופרק כך.
דובר 1: בסדר.
דובר 2: ואפשר להסתכל כאן, בואו נראה מהר, הוא מביא כן בדרך כלל מדויק. וכאן כתוב, איך קוראים לזה, הרמב״ם ערוך בדרך כלל יותר מדויק, והוא כותב שמה? ברכת מעשה תבשיל ומעשה קדירה פוטר את התבשיל. לא כתוב בשולחן ערוך ההלכה, הוא מביא.
המנהג העולם
דובר 2: המנהג, בטוח, העולם יודע מה המנהג. המנהג הוא שאנחנו אף פעם לא פוטרים אדם מזונות. הרמב״ם משמע, לפחות דעות, לפחות הרמב״ם משמע שאם אחד יושב לאכול סעודה ועושה מזונות, הוא לא צריך אחר כך לעשות עוד ברכות על דברים חלשים יותר, כי מזונות פוטר מזונות.
מה פירוש פרפרות
דובר 2: תראה מה הוא אומר כך פרפרות, השולחן ערוך מתרגם פרפרות לגמרי אחרת מהרמב״ם. הרמב״ם אומר פרפרות פירושו כל דבר שאוכלים אחרי הלחם.
דיון על ברכות על מאכלים שונים בסעודה
דובר 1: בסדר, אבל בטוח שההלכה מתכוונת לכל זה. בסדר, בואו נחזור. מה זאת אומרת, יש לך ספק שכשאוכלים לחם עם ביצה ובצל נוטלים ידיים? פשוט, צריך ליטול ידיים ולעשות בורא מיני מזונות?
שוב, זו אולי שאלה, אבל למעשה, הלכה למעשה, כשאוכלים לחם עושים עוד ברכה? לא, לא, לא. בוודאי זו ההלכה. אבל ההלכה, צריך לחשוב על זה.
אני רוצה לחשוב, אין לי עכשיו זמן, אבל אני רוצה להסתכל על זה יותר. שלמשל, אנחנו כאן חזרנו למציאות שלנו, הרבה פעמים אוכלים פירל או דבר כזה, הרבה פעמים יש בזה מזונות, מה שאין כן כאן יש דבר, ואחר כך עושים עליהם עוד ברכות.
זה מאוד מצחיק, כי נראה שכאן יש לך דבר קביעות סעודה, שאז עושים ברכה על העיקר. נראה מצחיק שכיון שאתה לא אוכל לחם, ממילא עושים מאות ברכות, פשוט מאות.
תראה, הייתי חושב לומר ששוב, כשאוכלים מרק עם אטריות או עם כנידלך עושים בורא מיני מזונות, אבל רוב האנשים עושים עוד נוסף שהכל על המרק. לכאורה צריך לחשוב, כי הכנידל הוא דבר נוסף, זה לא כמו ש… מוסיפים, זה לא פשוט שזה נקרא כמו קדרה גדולה, כשזה מתבשל עם זה זה נעשה מזונות.
אבל בטוח משהו מצחיק, מאכל אחד עושים חמש ברכות. זה כמו צלחת הבשר, יש כנידל מהצד, הכל קביעות סעודה, ואם העיקר הוא בדרך כלל הקוגל, הדבר של מזונות, אז ברוך על מה שאין כן כאן, פוטר פרפרת. זו צריכה להיות ההלכה.
סברא: הדבר העיקרי צריך לפטור את האחר
זה הגיוני, בראש שלי הגיוני שצריך לרצות, אפילו כשלא נוטלים ידיים ולא עושים המוציא, שתהיה הלכה כזו שהדבר העיקרי שאוכלים יפטור את… העיקר הוא מה שבעל הבית קורא למנה העיקרית, או שמישהו לא אוהב את הבשר ואוכל את הקוגל בעיקר.
דובר 2: כן, זה אני מבין. העיקר משתנה לפי האדם.
קושיא: סתירה בין המציאות וההלכה על מה שהוא עיקר
דובר 1: אבל לפי מה שהוא רשמי, יש מחלוקת גדולה בין המציאות וההלכה שלנו. במציאות שלנו, בדרך כלל העמילן, המזונות, עושים על צלחת צד, והחלבון, הבשר או הדג, דבר כזה עושים העיקר. וההלכה אומרת תמיד להיפך, שהפת הוא העיקר.
וצריך באמת לדעת, אם בתרבות שלנו העיקר באמת הוא המנה העיקרית, שהיא צלחת הבשר, וקורה להיות שהסדר הוא שנוטלים ידיים לפני כן על לחם, אני לא יודע מה התשובה על זה. כי העיקר שהאדם כאן רוצה לאכול הוא הבשר.
אבל אני לא יודע עד כמה זה אחרת באמת, כי תחשוב פעם, אכלו את קרבן פסח, פעם היו אוכלים פחות בשר, בדרך כלל.
דובר 2: זה נכון, אנחנו אוכלים הרבה מאוד בשר ודברים כאלה, פעם לא היה כל כך הרבה בשר.
דובר 1: לא אכלו פחות פעמים בשר, אבל כשאכלו אכלו הרבה בשר, כי זו הייתה מתנה.
דובר 2: נכון, אז כשאכלו בשר, היו בערך כל כך הרבה בסטים, נטלו ידיים ואכלו קצת מצה ואכלו עוף מקרבן פסח, נכון? אז גם אז עשו המוציא, לא עשו ברכה על הבשר. אז אתה רואה שהסדר עושה איזה שהוא סנס.
גם חלקית, אתה הולך למסעדה יוקרתית, נותנים לך תמיד לחם לפני כן, אחר כך נותנים את הבשר.
דובר 1: אה, מה עושה הלחם? אני יודע, הלחם בטל, כאילו אתה חושב, זו מסעדת סטייק, נותנים לך לחם.
דובר 2: כן, אבל למעשה, רואים שתמיד כך היה המנהג, זה לא מנהג חדש. אז משהו צריך להבין, למה עושים ברכה על הפת? אתה רואה בכל זאת שלפת יש חשיבות.
תירוץ: פת הוא הדבר הבסיסי שמחזיק את החברה בחיים
אני חושב אולי כי פת, אנשים עובדים על זה הרבה מאוד. אני מתכוון שכל שאר הדברים מלבד פת הם מותרות. פת הוא הדבר הזול ביותר שיכול להחזיק חברה בחיים. כשאין את כל השפע, מתכוננים לפת. פת הוא ה… מה יוסף חילק? הוא חילק לחם לעולם.
כל שאר הדברים הם דברים מותרות, דברים ל… ברוך השם, יש לנו היום שפע כל כך גדול, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו בשר ודברים טובים יותר שיש להם מעלות. אבל כשאדם מתחיל להיות עצבני מה הוא הולך לאכול, מפילים הרבה פת.
דובר 1: כן, אני אומר, פת הוא ציוויליזציה נעשתה, חקלאות נעשתה על פת, זה דבר מאוד בסיסי. הדרך שלנו איך אנחנו חיים, ערים נעשו בגלל שהיה פת.
דובר 2: נכון, אז פת הוא דבר בסיסי, זה צודק.
דובר 1: אולי יותר טעים אולי, או הוא רואה שהוא נעשה יותר צמא. זה לא שהעולם לא השתנה, כי אתה יודע מליובאוויטש, אוכלים פחות פת ממה שהיו אוכלים פעם. זאת אומרת, צריך להיות מדויק.
בקיצור, צריך לחשב על זה יותר.
גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד — הלכה של הפסק בסעודה
אני אגיד עוד מה, מה שיש מקום לעיין כאן. אומר הרמ״א הלאה, “גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד”. למדנו איך מסתיימת הסעודה. הלאה, איך מסתיימת הסעודה. חזרה לנושא, איך מסתיימת הסעודה.
ההלכה האחת של קינוח סעודה, שואל כבר שלכאורה זה לא בא כאן, אבל אנחנו מבינים שזה לכאורה קשור לזה שזה לא חסידה. אבל חוזרים לנושא של איך מפסיקים את הסעודה, נכון?
דובר 2: כן.
רמ״א: גמר בלבו שלא לאכול ולשתות
דובר 1: אומר הרמ״א, “גמר בלבו”, הוא החליט שהוא כבר סיים לאכול. “גמר בלבו מלאכול ולשתות”, הוא סיים בליבו מלאכול ולשתות. “ואחר כך נמלך”, אחר כך הוא התיישב שהוא כן רוצה עוד לאכול ולשתות. “אפילו לא שינה מקומו”, אפילו הוא לא הלך ממקומו כמו שלמדנו קודם, הוא עדיין באותו מקום, אבל כיון שהוא החליט אצלו, הוא כבר סיים את סעודתו, הוא צריך שוב לעשות ברכה.
“ואם לא גמר בלבו”, אם הוא אבל לא החליט, “אלא דעתו לחזור ולאכול ולשתות”, כל עוד אדם עדיין במצב הרוח שלו, בדעתו, בליבו, שהוא עדיין באמצע הסעודה, “אפילו פסק כל היום כולו”, אפילו זה עובר זמן ארוך, “אין צריך לברך שנייה”.
שם הוא אומר, אפילו הוא כבר התעכל, לכאורה כן, אפילו זה כבר התעכל, אבל כל עוד הוא יושב עוד בסעודה… אני לא יודע.
קושיא: מה פירוש “אפילו פסק כל היום כולו”?
זה לכאורה לא נעשה הפסק כל היום כולו כל כך אמיתי באמצע סעודה. אבל זה הפסק כל היום כולו, כל הזמן לכאורה.
דובר 2: אה, הפסק פירושו הוא הפסיק, ועשרים שעה אחר כך הוא חוזר?
דובר 1: לא, כל יום זה כך. כל יום, אתה לא אוכל שם.
דובר 2: שם הוא מתכוון שהוא מחזיק באמצע.
דובר 1: אבל באמצע הסעודה, ואחר כך הוא בא…
דובר 2: לא, הוא מחזיק באמצע הסעודה, וזה רק נעשה ארוך מאוד. היה שינוי, הוא היה צריך לנסוע. אבל הוא חוזר מיד לסעודה.
דובר 1: הוא לא שינה שינוי מקום.
דובר 2: הוא לא שינה שינוי מקום, הוא נשאר יושב באותו מקום. שינוי מקום זה בכל מקרה פסול. הוא נשאר יושב באותו מקום.
דיון: הבנת “פסק כל היום כולו”
דובר 1: אחר כך הוא אומר הלכה חשובה, שזה רק אנשים שיש להם שכל שיש אצלם דבר כזה “גמר בלבו”. אנשים היום לא יודעים מה זה. אבל הוא מדבר על ביקורת האנושות. אבל אני רוצה להבין כאן פשט.
הוא אכל שבע בבוקר חתיכת לחם, והוא יושב ליד השולחן כל היום ולא אוכל, ושבע, הוא לא ידע מזה, הוא לא ידע פסוק כזה, שאני יושב בשולחן שלי בבוקר ואני יודע שמחר… אני מאוחר יותר… אבל הוא יושב שם… זה כבר נשכח?
דובר 2: שהוא נכנס לדבקות יום שלם, והוא חזר לחופה. אין כאן מחשבה.
דובר 1: כן, אבל זה לא יכול להיות, שלא… הנה ההלכה הראשונה שהחסיד ידע בליבו. עומד לא, אני יושב עכשיו, אכלתי ביום שישי, אני יושב מוכן ליד אותו שולחן, כי אני לומד כל היום, ומחר חתן סופר, האם אני לא צריך לעשות ברכת המזון בינתיים? אני לא יכול להיות.
בואו ונבדיל לעומת בואו ונקדש — הבדל בין קידוש להבדלה
דובר 2: אז שלושה מבדזר, הוי שותן, קבוצה של אנשים יושבת ביחד ושותה. ואומרים, בואו ונברך ברכת המזון, או בואו ונקדש קידוש.
מקור למנהג ליובאוויטש
אז כאן רואים שיש מקור למנהג של חסידי ליובאוויטש, ואצל בחורים בליובאוויטש, שכאשר לפני קידוש, לפני היום מתחילים יושבים שותים, כי מגיע שבת יאמרו קידוש. קידוש אכן, כן? הוא לא שתה, הוא התחיל לשתות לפני שבת, נכון?
או בואו ונברך ברכת המזון, שותים אנחנו לא יותר, אחרי השבוע, וקצת. אז כזה הדבר הוא לכאורה באכילה גם כן, ולא צריך לשתות. אבל פעם, ברכת המזון, אז עם תמיד.
כשאנשים אוכלים, אנחנו צריכים ללכת לברך, אבל הם צריכים גם לברך, והם צריכים לעשות קידוש. כשחמישי, זה בכזה דבר כתוב באופן. למי שרוצה לאכול ולישתס קודם שבוע, כאטשי את לא אחד ראשים.
הלכה: בואו ונבדיל לעומת בואו ונקדש
כאטשילה אסור, למה הם צריכים לברך, או הם צריכים לעשות קידוש. או הם צריכים לעשות קידוש, והם צריכים לומר.
דובר 1: לא, זה צריכים. זה שתי הלכות אז קידוש. נעשה הפסק מסעודתו. מילא הוא חייב לעשות שוב על הגפן.
עכשיו דבר חדש, מכיוון שהוא אמר שהוא צריך לברך, או שהוא צריך לעשות קידוש, מה שנעשה שבת. כי הוא צריך בעתים לעשות זאת, אבל זה שתי הלכות, הלכות עצמאיות.
אבל אם הוא לא יודע איזו מבין השתיים, אני אומר, שלא יהיה חלילה וחס סכנה גדולה. הוא יכול עוד לעשות כוס, הוא לא יכול לעשות עוד כוס קידוש.
אבל למעשה, בואו ונבדיל, אם אמרו “בואו נעשה הבדלה”, “אין צריך לחזור ולברך”. לעשות קידוש ולברך, הפשט שהם סיימו את הסעודה עם הזכרת המצווה.
קושיה: מדוע בואו ונבדיל שונה?
כשמזכירים את המצווה שצריכים לעשות הבדלה, למה לא צריכים לחזור ולברך? מה שונה בואו ונבדיל?
דובר 2: אולי אין איסור לאכול לפני הבדלה? יש כן איסור לאכול לפני קידוש?
דובר 1: אה, “בואו ונאכל אוצרות של בשר ודגים”, בואו ונבדיל אסור לא? למה?
דובר 2: אבל כתוב ברמב״ם שלא לאכול לפני הבדלה.
דובר 1: אמת. אז מה ההבדל?
אני לא יודע למה. אפילו הם אמרו בואו ונבדיל, כל עוד הם עוד לא בירכו, האם הם יכולים עוד לאכול? זה לא שהם יכולים, זה שהם הסיחו דעת מסעודתם. זה הדבר הראשון. ואם כן, למה אין צורך לחזור ולברך? למה לא?
נראה. נראה שזו באמת המילה, שבואו ונבדיל לא אוסר שהם יכולים להמשיך לאכול.
תירוץ: הבדל בין איסור אכילה לפני קידוש ולפני הבדלה
אז, אם הוא באמת הלך לעשות הבדלה, כמובן, זה באמת הפסק. אבל אם הוא רק אמר בואו ונבדיל, הוא יכול להתיישב “אתה יודע מה, מאוחר בואו ונבדיל, עכשיו אנחנו יכולים עוד לאכול”. בדיוק כמו שאמרנו אצל בואו ונאכל, זה אסור.
אז יש הבדל, זה ברור. לא רק זה, ההבדל כאן הוא לא דין שאתה מפסיק את ברכת המזון, אלא יש דין באיסור של אכילה לפני הבדלה לעומת הדין של אכילה לפני קידוש.
שיטת הראב״ד
הראב״ד באמת מחלק. אתה רואה, הראב״ד תמיד בצד שלנו. כשאתה לא מבין את הרמב״ם, בא הראב״ד והוא אומר לך “רבינו בדברים אלו שגה, אני לא מבין אותו”.
הראב״ד אומר שבקידוש צריכים ממילא לעשות קידוש כשנעשה לילה, אז לא אומרים. הבדלה אומר הראב״ד, הוא מבין, אם אומרים, הפשט שהם הפסיקו לשתות, אם לא, זה לא מחייב. אז יש הבדל.
דובר 2: כן, אה, זה הבדל אמיתי. בקידוש, אם ישבו אנשים בסעודה ערב שבת, ונעשה לילה, הוא צריך להיות פוסק, פורס מפה ומקדש, הוא לא יכול להמשיך לאכול עד שיעשה קידוש. מה שאין כן בהבדלה ההלכה שהוא יכול להמשיך לאכול עד שיסיים לאכול ויעשה הבדלה. אז אולי זו הסיבה לרמב״ם.
דובר 1: כן, כאן הבנתי את הרמב״ם.
דובר 2: אה, זה אומר שהוא אומר בורא פרי הגפן, לא אומר עדיין… מה שאין כן בורא פרי הגפן בקידוש, זה באמת עכשיו.
דובר 1: מה ההבדל?
דובר 2: אבל עדיין קשה קושיית הראב״ד. הראב״ד אומר שזה לא קשור לעצם להפסיק.
דובר 1: לא, למה הרמב״ם הולך?
הלכה: הבדל בין קידוש להבדלה בנוגע להפסק בסעודה
דובר 1: כן, אה, זה הבדל אמיתי. בקידוש, אם אדם ישב בסעודת ערב שבת ונעשה לילה, הוא צריך פורס מפה ומקדש. הוא לא יכול להמשיך לאכול עד שיעשה קידוש. מה שאין כן בהבדלה ההלכה שהוא יכול להמשיך לאכול עד שיסיים לאכול ויעשה הבדלה.
אז, אולי זו הסיבה של הרמב״ם? כן, כך הבנתי את הרמב״ם. אה, זה אומר שהוא אומר “בואו ונבדיל” לא אומר עדיין, מה שאין כן “בואו ונקדש” זה מיד הפסק בסעודה, וכשאומרים על קידוש, זה מכיוון שכל אחד יודע שלפני קידוש אסור לאכול, אז בגלל עובדא דסעודה, זה סוג של גילוי דעת שכבר הפסיק. משהו כזה, ממילא הוא צריך כבר באמת לעשות קידוש, כבר הגיע זמן הקידוש. אבל הבדלה הוא לא יודע, אז ממילא אפשר, משהו כזה.
אבל סתם כך, אולי מדברים שעדיין לא נעשה לילה, עוד לפני חשיכה. עדיין לא צריכים לעשות קידוש, אפשר לעשות קידוש, מותר לעשות קידוש שבת ביום שישי אחר הצהריים, אבל עדיין לא צריכים לעשות קידוש. אז ממילא, “בואו ונקדש” גורם שתהיה כולך מחויב בקידוש, כי אתה מקבל שבת, או אתה אומר לכל המקדש. מבין מה אני אומר?
דובר 2: אוקיי.
דיון: “בואו ונבדיל” אינו מחייב
דובר 1: ניקח עוד הלכה אחת. “ניבו אים הבדיל, ניבו לא אים הבדיל”, כך כתוב שם הלשון, אחרי שאמרו “בואו ונבדיל”, שעדיין לא מחייב.
הלכה: הטוב והמטיב על יין חדש
דובר 1: היו מסובין לשתות יין, אם אנשים יושבים ושותים יין, והביאו להם יין אחר, הם החליפו ליין חדש, והביאו להם יין אחר, הם הביאו יין אחר, לבן מאדום, למשל הם שתו יין אדום, הביאו יין שחור, או ישן והביאו חדש.
אז הרמב״ם פוסק שהוא לא צריך לעשות ברכה, “אינו מברך עליו ברכה אחרונה”, כי זה אותו סוג, הוא יוצא עם בורא פרי הגפן הקודם. אבל זה יין טוב יותר, צריך לעשות ברכה חדשה, והוא צריך לעשות ברכה, “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם הטוב והמטיב”, שעושה טוב. אני מתכוון, הטוב והמטיב בהקשר הזה אומר שהיה עד עכשיו טוב עם היין הקודם, עכשיו מטיב, שעושה עוד יותר טוב עם היין החדש.
מסכים?
דובר 2: אני שומע. יש על זה הלכות שונות, אבל כן.
דובר 1: מצוין. אז זה עד כאן למדנו על הפסק. כן? עכשיו נלמד קצת על מתי עושים את הברכה.
דובר 2: לכאורה צריכים לעשות הפסק.
דובר 1: אוקיי.
דיון: פשט של הטוב והמטיב
דובר 2: הטוב והמטיב זה ממש טוב.
דובר 1: לא, הטוב והמטיב נראה לי כמו “עוד יותר טוב”, הניגון המפורסם. זה טוב, ושיהיה עוד ועוד טוב. הטוב, זה כבר היה טוב, והמטיב. הרבה פעמים ברכות הן כמו אותו ייאוש, אותה צרה, ניתן לי. הייתי רעב, ניתן לי לחם. כאן זה ענין, דבר ייחודי, כבר היה לי יין. זו ברכה על שפע. הטוב והמטיב, זה טוב ושיהיה עוד יותר טוב.
דובר 2: למה אתה לא אומר פשט? אני רוצה לומר שני חידושים אם אתה רוצה לשמוע.
דובר 1: כן.
דובר 2: יש לי הרבה חידושים, אנחנו לא אומרים את כל החידושים שלנו בכל פעם על הרמב״ם.
דובר 1: אל תגלה.
דובר 2: אנחנו לומדים רמב״ם, לפעמים נכנס חידוש, אבל באמת על כל חלק ברמב״ם אפשר לומר שיעור שלם. אנחנו לומדים פרק ביום.
חידוש: מטיב הוא לאחרים
דובר 2: הטוב והמטיב, קודם כל הפירוש, קודם כל מטיב פירושו לאחר. כן? ההלכה היא כמו ב… ההלכה היא, בשורה טובה על משהו שהוא לעצמו אומרים שהחיינו. אם זה גם לאחר אומרים הטוב והמטיב, נכון? כך הכלל, ונראה מאוחר יותר לכאורה בברכות השבח.
אז יין, איך יין הוא לאחר? התירוץ הוא, שיהודי שותה יין הוא נעשה חבר טוב יותר עם יהודים אחרים.
דובר 1: אנחנו אמרנו, אנחנו פסקנו שאפשר לעשות הטוב והמטיב רק כשיושבים עם אנשים אחרים, שזה היו מסובין. הרמב״ם אומר זאת.
דובר 2: יש לי חבר ר׳ יצחק, הוא אומר תמיד, כשאני אומר תורה כזו הוא אומר, “מצוין לשלוש סעודות.”
הלכה: לא מברכים על האוכל עד שיבוא לפניו
דובר 1: אומר הרמב״ם, “אין מברכין על האוכל”, ולא כי שלוש סעודות זה דבר רע, להיפך, כי זו תורה שבאה בפני רבים. אז היום ל״ג בעומר אפשר לומר תורה כזו.
אומר הרמב״ם, “אין מברכין על האוכל מכל האוכלין ולא על המשקה מכל המשקין עד שיבוא לפניו”. לא אפשר לעשות ברכה לפני שהאוכל לפניך. זה כמו עובר לעשייתן. אז למשל מגישים, והוא עושה המוציא, והולכים כבר להביא לו לחם, רוב בתוכו, הולכים כבר להביא.
ואם כן עשה ברכה, אפילו על האוכל, כשברכת הנהנין לפניהם, צריך לחזור ולברך, צריכים לעשות שוב ברכה. זה צריך להיות מאוד ניכר שהברכה היא על הדבר. ברכה היא לא סתם עוד הזדמנות להודות לקב״ה. זו ברכה על הדבר, זה מאוד מחובר לדבר.
חידוש: ברכה היא נטילת רשות וחלות השם
דובר 1: צריכים לראות, כבר דיברנו, אוקיי, נדבר על זה גם מאוחר יותר, אבל אתה ממשיך לשאול, זו כמו השאלה. ברכה צריכים פשוט להודות לקב״ה. האם אני יכול עכשיו לומר “ברוך פרי הגפן”? זה אמת, הקב״ה עושה פרי הגפן.
אבל נראה יותר, ברכה היא נטילת רשות לאכול את הדבר. יש עוד ענין שזה חלות, כמו “חל שמו של שמים על העשייה”. נעשה חל. לכן ברכה לבטלה פשוט שאתה מביא את שם הקב״ה על כלום. מבין מה אני אומר? זה גדר, והקאמרנר מדבר על זה, ואחרים.
הלכה: כשהאוכל אבד אחרי הברכה
דובר 1: שלא נטל אוכל לברך עליו. מה קורה במקרה אחר כשהוא כן היה לו כשעשה את הברכה, אבל למעשה משהו קרה באמצע הברכה, מרוב קדושתו, כמו שכתוב בקאמרנר, האוכל נשרף בידו, אושפיזין דנורא. או פתאום בא גל, הוא אכל ליד המים.
אוקיי. צריך לקחת אחר ומברך עליו, הוא צריך לעשות ברכה חדשה. לא רק קודם כשאמרנו “צריך לחזור ולברך”, לא היה משהו ענין של איזה קנס. אפילו כשעשית את הברכה היה לך, והיתה ברכה נכונה בשעתה. אבל למעשה מה שאתה מביא זה דבר חדש, אפילו זה אותו מין. זה דבר חדש, כי אתה צריך… אני מתכוון, נטילת רשות מסתדר מאוד פשוט אם הולכים עם השיטה.
אומר הלאה הרמב״ם, אבל למעשה יוצא עכשיו שהברכה הקודמת היתה על כלום, כי לא היתה לך הנאה מהדבר. אומר הרמב״ם, “צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה”. “ברוך שם כבוד מלכותו” – מבורך כבוד מלכות של הקב״ה. מביאים מאוד חזק את כבוד המלכות, שני שמות של כבוד מלכות.
דיון: פשט של “ברוך שם כבוד מלכותו”
דובר 1: נראה לי ש״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” הוא סוג של פיוס לקב״ה. כמו שמבקשים מהקב״ה. או בכל מקרה שנראה כאילו יש זלזול בשם של הקב״ה, שזלזלו, כמו שאתה מבקש מהקב״ה, או שאתה מבקש מהקב״ה בשביל העולם, כדי שהאנשים מסביב יקבלו בחזרה את הרצינות לשם של הקב״ה.
אז לדעתי זה הרבה יותר פשוט, שהבעיה של ברכה לבטלה פשוט שאמרת, שלא אומרים את השם, לא בעיה. הזכירו את השם על כלום. על מה היה השם? על תפוח. איפה התפוח? התפוח אינו. נו, ואמרו “ברוך שם”? הפסק, הפסק. אז השם כאילו תלוי באוויר. אמרו ברכה על כלום.
“ברוך שם” אומר “אני מודה על הזכרת השם”. זה עושה שהזכרת השם היא משובחת, “שם כבוד מלכותו”. אולי ההדגשה על ה״שם”. “ברוך” – מבורך שמו. כשאתה אומר כאילו אפשר להתחיל לומר, כאילו, אולי זה עמוק מדי, אבל כאילו אפשר להתחיל לומר “ברוך אתה השם”. “ברוך שם כבוד מלכותו” – מבורך שמו הקדוש. אז זה עושה שהברכה היא כמו תפיסה, זה עושה שהברכה לא תהיה תלויה באוויר, שתהיה חל על משהו. אני מתכוון שהפשט שלי הוא פשט יותר ישיר.
דובר 2: כן, אבל הפשט שלי הוא הפשט האמיתי. כי בינתיים הוא אמר “בורא פרי הגפן”, כי זו הבעיה, לא ה״שם כבוד מלכותו”. בוודאי השם מלכותו נעשה מחולל, אבל השם מלכותו נעשה מחולל דרך אמירת “בורא פרי הגפן” ולא עשיית כלום.
דובר 1: מצוין, הרמב״ם הוא כמו… זה דולג. עוזבים את ה״בורא פרי הגפן”, ה״בורא פרי הגפן” היה באמת כמו טעות, אבל אני לא רואה שהשם נעשה משובח. מעבר לזה, מעבר לזה.
דובר 2: אבל הרמב״ם לא אומר שזה בכלל הפשט. הוא אומר, “כדי שלא יהא שם שמים לבטלה”. שם אין ענין של “כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה”. אבל הרמב״ם אומר, עובדים לא עושים בכל ברכה. כמו שאתה אומר מצוין, הכהן גדול, למה לא רק אז? אבל שם הכהן גדול אמר אחר כך, והוא מבקש מחילה וכפרה.
למה הכהנים הפשוטים מסביב, למה הם צריכים לומר “ברוך שם”? כי אתה אומר ש״ברוך שם” הוא שבח על הזכרת השם. יש, ברוב עם כללית מזכירים השם על הפירות, על הדבר. אבל יש דבר, כאן שבח שבא על הזכרת השם עצמה.
דובר 1: אבל שם לא צריכים בדיוק אחרי שטעו בברכה. לא טעו ב, כי הברכה הוא אמר, כי השם נשאר תלוי. שהוא עכשיו הזכיר את השם, לא עושה כלום השם, אין פירות. האם אני יכול על כל פנים לומר שבח על הזכרת השם עצמו. יש שבח של הזכרת השם עצמו.
כאילו, נניח, אמרתי, תדמיין מישהו רוצה ללמוד את שם הוי״ה, צריך לומר לו “ברוך השם”, כי זה יכול חס ושלום להזכיר את השם. אומר “ברוך השם” כמעט חותם, כמו שאתה רואה לפניך. אתה יכול לטעון שאתה רואה זאת לפניך, וכולו בבית המקדש יאמרו כך. זה פשט מאוד טוב.
הלכה: עשיית ברכה ליד מים זורמים (אמת המים)
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, “העומד על אמת המים ומברך ושותה, אדם יכול לעמוד…” אה, הלכה חדשה, מים חדשים. אה, אומר הרמב״ם, “אדם יכול לעמוד…” אתה צריך לברר את הברכה על… כן, וראה מה זה מוסיף. כן, כשאתה עומד ליד מים ולמדת… זה פלא גדול שהמים שאתה הולך לשתות הם גם לא המים שעליהם עשית את הברכה.
מצוין, כי כמו הרקליטוס, איך קראו לו, הפילוסוף אמר, אדם לא נכנס פעמיים לאותם מים. כן, כי מים זורמים, מים גדולים זורמים. “אמת המים” פירושו נחל, מים שזורמים.
והוא עושה ברכה, “אף על פי שהמים שבאו לפניו בשעת הברכה אינן המים ששתה”, המים שהוא שותה עכשיו הם לא המים שעליהם עשה את הברכה. אבל אנחנו אומרים כך, “לא נתכוון מתחילה”, זה הטבע של המים. כשעשה את הברכה, אמר זאת למים שהוא הולך לשתות ברגע שיגיעו אליו.
דיון: מדוע הברכה תקפה באמת המים
תרגום לעברית
דובר 2: אה, מעניין. מהלך אחר היה אפשר לומר כך שהכל הוא מים גדולים אחד. כמו קערה ענקית אחת, כמו מים גדולים אחד. אבל אולי, אולי אתה צודק, כי אני חושב שאם הסברא עובדת, אז אני יכול להמשיך לומר, יש לי מלצר, אני רואה שהוא כבר מביא, אני יכול כבר, כי “לכך נתכוון מתחילה” הוא דרך.
אבל שם זה עדיין לא היה שייך לך, אבל זה לא היה לידו. כאן היית ליד זה. כאילו, יש לך את שניהם. ליד זה, גם את הדבר שאתה אומר, שזה לא היה אחד… ב״אמת המים”, אני לא יודע, באמת, הוא לא אומר בבירור כי זה אותם מים. הייתי יכול לומר כי זה מים גדולים אחד, אבל זו כבר שאלה פילוסופית יותר. כי אתה לוקח את זה מכוס, וזה לא אותם מים.
אוקיי. אתה יכול לומר שזה כבר נמצא בכוס. אבל אתה צריך קודם מן הארץ. אני זוכר, אנשים, יש “water fountain”, כן? אולי חסידים לא שותים מ”water fountain”, אלא בכוס. אבל לא כתוב שצריך לשתות בכוס. אתה ניגש ל”water fountain”, אתה צריך לשתות. אז מתי אתה מתחיל לברך? יש לך כפתור, כן? כבר ראיתי אנשים באקווה פארק, הם מדליקים קודם, אבל אין כאן עבודה זרה. זה רק water fountain שאתה הולך ללחוץ.
תאר לעצמך, אני זוכר את החדר שלנו בחוץ לארץ, היינו צריכים להדליק את המים ולברך על המים שזורמים, אבל זה לא ממלא כלי. שעה המים. אתה יכול לומר שזה מזרקה שהיא עבודה זרה. אתה תיקח עוד גם את הכפית.
דובר 1: זה לא כפית, זה מזרקה. היא מזליפה לתוך הפה. אתה לא יכול את המזרקה על הפה? אני אומר, אבל אני אומר שהמזרקה צריכה להיות יותר כמו רק.
דיגרסיה: ברכה על כפתור/מזרקה במקוה
דובר 1: אז מתי מתחילים לברך? יש כפתור, כן? ראיתי אנשים במקוה, הם מדליקים קודם את המים… אבל אין כאן עובדא דמים. זה רק כפתור שאתה הולך ללחוץ. תאר לעצמך, אני זוכר את סבא שלנו בחוץ לארץ, היו צריכים להדליק את הברז ואחר כך לברך על המים שזורמים. אבל אין כאן דבר כזה. שעה המים… אפשר לומר שזה… מזרקה, נאמר. אתה צריך עוד גם לקחת את הכפית…
דובר 2: אני אומר לא המזרקה. אני אומר, אבל אני אומר שהמזרקה צריכה להיות יותר כמו לקחת את הכפית אחר כך… ולקחת. ולקחת.
דובר 1: אתה צודק. לכאורה לא צריך. אבל אפשר לומר שזו העובדא דמים. המזרקה שלי היא עובדא דמים. זה מזליף מים. הולכים ולוחצים על הכפתור, מזליף מים.
הלכה: דברים הבאים בתוך הסעודה ומחמת הסעודה
דובר 1: אוקיי. עד עכשיו למדנו הלכות הפסק, כמו הפסק. עכשיו נלמד מה קורה לגבי… על איזה אוכל לא צריך לברך ברכה נוספת.
אומר הרמב״ם, “ודברים הבאים בתוך הסעודה”. כבר למדנו במובן מסוים קודם. זה מאוד מעניין. קודם, מה ההבדל של ההלכה מקודם? הרי כבר למדת קודם שפת פוטר את הפרפרת. עכשיו באה הלכה חדשה של “דברים הבאים מחמת הסעודה”. זו פשוט הלכה גדולה יותר. אתה מסכים? נראה. כן? זה לכאורה עוד כלל מהכלל של עיקר וטפל, אבל זה פשוט חלות אחרת שלו.
“דברים הבאים מחמת הסעודה והם מחמת הסעודה בתוך הסעודה” – הזמן שנותנים אותם הוא באמצע הסעודה, והסיבה שנותנים את זה היא שזה חלק מהסעודה, למשל חלק מהארוחה – “אינן צריכין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שברכת המוציא שבתחלה וברכת המזון שבסוף פוטרתן הכל”. למה? כי “הכל טפילה לסעודה”. הכל הוא טפל לסעודה הגדולה. כמו שאמרת, יש טפל כמו בקרקר עם החמאה, יש עיקר וטפל, וכאן היא הסעודה.
הלכה: דברים שאינם מחמת הסעודה בתוך הסעודה
דובר 1: אומר הרמב״ם, “ודברים הבאים לאחר הסעודה” – אבל מה קורה עם אוכל שמביאים אחרי הסעודה? “אבל דברים שאינן מחמת הסעודה, אף על פי שהן באין בתוך הסעודה” – דבר שמביאים, אבל זה לא מחמת הסעודה, זה לא חלק מהסעודה, אלא זה פשוט אורח, מישהו מביא איזה מאכל, והכל כן בתוך הסעודה, הזמן שאוכלים את זה הוא בתוך הסעודה, אבל זה משהו שלא שייך שם – “טעונין ברכה לפניהם”. ומישהו טעון ברכה לאחריהם.
דיון: מה היא דוגמה ל״אינו מחמת הסעודה בתוך הסעודה”?
דובר 2: לא יודע על מה אתה מדבר. מה יש דבר שמביאים בתוך הסעודה שאינו מחמת הסעודה?
דובר 1: למשל, אדם עושה חתונה, ומוסד מביא שולחן שלם עם אגוזים, וזה מונח בצד ליד הדלת. אני לא יודע, אף אחד לא צריך עכשיו ממש אגוזים באמצע הסעודה. זה נעשה בעיקר למי שבאים לרקוד, או משהו כזה, שיוכלו לנשנש משהו. ומישהו לוקח משם באמצע הסעודה. הוא יאכל את זה בתוך הסעודה, אבל זה לא מחמת הסעודה. נכון?
דובר 2: אני יכול לשאול, אני רואה שיש לך…
דובר 1: או אולי זה נוגע לדברים שלנו שמביאים בראש השנה כסימן טוב. סימנים. זה לא מחמת הסעודה, זה לכבוד יום טוב ראש השנה. זה לא חלק מסעודה רגילה. אוקיי. טוב מאוד.
הלכה: דברים הבאים לאחר הסעודה
דובר 1: אבל הדברים הבאים לאחר הסעודה הם דברים שמביאים אחרי הסעודה, כמו קינוח, גם מחמת הסעודה, גם בשולחן ערוך מחמת הסעודה. אז אין הבדל. זה כן קומפוט, זה סעודה. אבל מאחר שזה לאחר הסעודה, הוא טעון ברכה לפניהם ולאחריהם, כי יש לזה שם של דבר שהוא לאחר הסעודה.
דיון: מה פירוש “לאחר הסעודה”?
דובר 2: צריך להיות, כי הייתי אומר שקומפוט הוא לא לאחר הסעודה, זה סוף הסעודה.
דובר 1: אולי אינו חינם. אנחנו צריכים משהו יותר מזה. אנחנו צריכים משהו עוד רמה, אחרי הבנטשינג.
דובר 2: בזה הוא אומר ברכה לפניהם ולאחריהם. לא… בנטשינג יכול בוודאי לפטור על הקומפוט.
דובר 1: ראית פעם מישהו עושה ברכה אחרונה על הקומפוט שלו?
דובר 2: אה, מה עם היהודים שעושים כמה דברים, צריך לראות אם זה נכון.
דובר 1: אבל הייתי אומר שמדברים כאן לאחר הסעודה כפשוטו. לכאורה זה לא היה שייך. אם משהו היו אומרים שצריך לעשות ברכה אחרונה אחרי הבנטשינג, זה ממש לא שייך, כי הוא לא יכול עכשיו לעשות ברכה אחרונה דרבנן. הוא כבר יצא. זה היה עושה את זה מסובך.
דובר 2: לא, זה היה עושה, תאר לעצמך הוא עושה בורא נפשות באמצע הסעודה, לכאורה זה לא היה טוב, כי הוא עשה בזה כאילו כבר בנטש, משהו כזה. הוא היה אולי עושה…
דובר 1: לכאורה, הוא מתכוון לזה פשוטו כמשמעו, הוא מתכוון לזה אחרי הבנטשינג אולי. אז יכול להיות שמדברים על משהו יותר מקומפוט. הוא מדבר על אחרי הבנטשינג, כבר בנטשו.
דיון: למה צריך ברכה לאחריהם אחרי הבנטשינג?
דובר 2: אבל למה צריך לאחריהם כשכבר בנטשו? למה זה צריך? הברכה יכולה ללכת אחורה?
דובר 1: למה לא? לא הבנטשינג הולך אחורה. אבל כשמישהו אוכל עיקר ואחר כך הוא התיישב לאכול טפל, הוא לא היה צריך לברך? הוא כבר בנטש.
דובר 2: אה, אתה אומר שבנטשינג הוא כמו סיום הסעודה, למדנו קודם?
דובר 1: לא, הוא כבר הודה להקב״ה לאחר המזון. זה הטבע של מזון.
דובר 2: אני שומע, אני שומע. אולי באמת בגלל זה, רק באמת בגלל זה צריך לעשות. הסברא שלך לא עובדת.
דובר 1: לא, אני אומר, האם לאחר המזון פשוט לא בשביל הסיבות, אבל הרמ״א אומר כמו שאתה אומר. הוא אומר את ההלכה. הסיבה של הרמ״א היא סיבה אחרת, הוא אומר שהוא לא רוצה להתחבר עם הקודם. זה ברור, הפשט היה קצת מבלבל לגבי זה. אוקיי, אוקיי, בוא נראה את הרמ״א.
הלכה: יין בתוך הסעודה – שבת/יום טוב לעומת ימות החול
דובר 1: “שבת ויום טוב”, הרמ״א הולך כאן לדבר על ימים שעושים סעודות גדולות יותר. “שבת ויום טוב”,
דובר 2: לא, הוא מדבר ספציפית כששותים יין.
דובר 1: אה, אז כשיין הוא חשוב.
דובר 2: בוודאי, ימים ששותים יותר יין.
דובר 1: “שבת ויום טוב, או בימות החול שאדם אינו קובע סעודתו על היין, שבת ויום טוב, או בימות החול שאדם אינו קובע סעודתו על היין.” שבת ויום טוב יש כאן מצוה של לעשות קידוש ולשתות יין ולהיות שמח. “או לאחר הקזת דם, עושין סעודה, ואז יש ענין לשתות כדי להחזיר לו דם.” או כשמישהו יצא ממערכה שחוגגים, סעודת הודאה.
דובר 2: כמו כלום, סעודת הודאה לא מובן למה קובעים סעודה.
דובר 1: אבל במערכה, זה לא מובן, יצאו מבית האסורים. “בשעת שיוצא מן המערכה”,
דובר 2: אה, זה אותו דבר כמו הקזת דם, שיחזיר את הכוח.
דובר 1: “וכן כל כיוצא בזה, שדרך לקבוע סעודתו על היין, אז אם בירך על היין שלפני המזון, ובירך בורא פרי הגפן בתחילת הסעודה, פוטר את היין ששותה לאחר המזון קודם ברכת המזון.” כל יין ששותים בסעודה עד ברכת המזון נפטר עם היין ששתו לפני הסעודה, תחילת סעודה.
דובר 2: כמו כל שבת, אז זה…
דובר 1: אפילו לאחר המזון, אפילו הוא… שותים בתוך הסעודה פשוט. לא, אבל אפילו סוף סעודה כוס יין חדש, אלא אם כן מביאים לו בקבוק חדש, יין חדש, שזה עושה את זה כמו הטוב והמטיב.
“אבל שאר ימים, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין שלאחר המזון.” ימים אחרים, שאין קביעות על היין, כשמביאים יין אחרי הסעודה, בא איזה סדר כזה לפעמים, מביאים כוס יין למשהו, עושים עוד ברכה, כי זה לא חלק מהסעודה, זה לא בא ביחד עם הסעודה. זו לכאורה הנקודה. כן.
דובר 2: סעודה לא יין עם הביצים.
דובר 1: כך זה נראה. כן. נכון?
דיון: ההבדל בין לחם ליין
דובר 1: אבל הרמב״ם אומר שזה דווקא היין שבתוך כלי. ימים אחרים, לחם, יש סדר סעודה שנשלט על ידי לחם, שבו לא צריך לברך שוב. אבל יין הוא משהו כזה… כל כוס יין היא דבר בפני עצמו. אז כאן יש קביעות על יין. כשרגילים אפשר לצאת אחד עם השני בברכה. אבל כשהתרגלו. כל אחת דעכרד, שאין ביתה בליהו פני, שיאנו הכל אחר אכד. לא כל אחד יש בדיוק אז את…
דיון: שמיעת ברכות באמצע אכילה
דובר 2: אסור לדבר באמצע אכילה.
דובר 1: הרמב״ם אמר את ההלכה בהלכות בריאות. הגמרא מרקבונים מחזיק אני בבליעה, הפה לא יכול לענות אמן, אז האופן איך עושים את זה הוא צריך לחכות עד שסיים, זה מחכה לבליעה לרדת, ועושה בעצמו את הברכה. ואם מישהו נתן מחאה, אם מחלק גפן לכל אחד, מישהו מחזיק בבליעה, אני לא יכול לומר אמן, אין סדר. והברכה לא פוטרת את היין של לאחר המזון.
דיון: שלושה סוגי יין – לפני, בתוך, לאחר המזון
דובר 2: אבל הוא כבר אמר את זה, כי הוא מדבר על שאר הימים.
דובר 1: כן כן, אחר כך הוא כבר אמר,
דובר 2: לא, הוא מתכוון אפילו יין בתוך המזון.
דובר 1: בסדר, הוא על יין לפני המזון. כאן שלושה יינות, כאן יין לפני המזון, הוא עשה קידוש, קודם שאוכלים שותים יין, אחר כך לא אוכלים את היין בתוך המזון, אלא יין לאחר המזון. כאן הוא מדבר על היין בתוך המזון, שהוא לא פוטר את היין שלאחר המזון. עד כאן פירק תלעד. נפלא.