The Secret of the Night of Watching and the Future Redemption

A Lesson for Parashat Bo | Part 1

Introduction: The Story of the Exodus for All Generations

Gentlemen, this is Parashat Bo 5786. One of the verses that concludes the account of the Exodus from Egypt in this week's Torah portion – the story of the Exodus appears several times, the commandments of the Exodus, but one of the conclusions, after it states that they left Egypt, just before it says "This is the statute of the Passover," it already states what will be for all generations – the verse concludes as follows:

> "It is a night of watching for the Lord, to bring them out of the land of Egypt; this is that night for the Lord, a watching for all the children of Israel throughout their generations" (Exodus 12:42).

In other words, as we have learned many times on this topic from the verses in Parashat Bo about the Exodus, it is very clear from the parasha, as we see at the beginning of the parasha "so that you may tell in the ears of your son and your son's son," that the parasha is not written as a "historical account." Which actually, for example now when we tell the story at the Seder of the Exodus, we look into Parashat Bo and see what happened.

But in a certain sense, directly, the story itself may have happened, but it was certainly written in a way that it should be part of the continuation of telling the Exodus, of the remembrance of the Exodus, of the commandments of the Exodus, of the practical implications that the Exodus makes in all generations. The story is already written this way, and indeed, the story already happened this way, as the story tells, that why "I have hardened his heart and the heart of his servants"? In order "that I may place these signs of Mine in his midst," "so that you may tell."

And here one must understand the verse very well. The verse is one of the verses that most strongly brings out the point:

1. "A night of watching" – the night was watching for the Lord to bring them out of the land of Egypt. This is first.

2. "For all the children of Israel throughout their generations" – second, it is watching for all the children of Israel throughout their generations.

It was watching for the Lord, and it also becomes watching for all the children of Israel, and not just for all the children of Israel, but throughout their generations. We must understand what is the secret of this verse, what we can make of it.

---

The Words of the Holy Zohar: The Secret of "Leil" and "Lailah"

The Holy Zohar noted an interesting thing. I don't know if this is precise, I need to check, but the Holy Zohar notes that the verse begins with the word "leil shimurim" [night of watching], "leil shimurim hu laHashem" [it is a night of watching for the Lord], and at the end it says "hu halailah hazeh laHashem" [this is that night for the Lord].

It could certainly be that "leil" is in the construct form, that "the night of watching," "leil" is when it stands alone, so perhaps this is simply the plain meaning. But the Zohar thought that here lies a secret.

The Difference Between "Na'ar" and "Na'arah"

And the Zohar says thus, there is a verse "if there be a na'ar [young woman] who is a virgin" (Deuteronomy 22:23). "Na'arah" says the Zohar – further this is a midrash from the Zohar, according to the plain meaning "na'arah" is simply "this is the," "na'arah" is usually written in the Torah most of the time almost without a heh, it is written "na'ar," and we read "na'arah," because the tradition says that here there is a kamatz, we read "na'arah." Sometimes it is written "na'arah" with a heh, the heh is essentially a 'mother of reading,' it is essentially the heh telling us to read it with a kamatz.

But the Zohar says an interesting thing, the Zohar wants to make a drash from this, and the Zohar says that here lies a secret: that "na'ar" is interesting, meaning here is a "na'arah" that we call, and this is written in the Torah the same way as a "na'ar." "Na'ar" means a male, so to speak, a young one, and later she is called "na'arah," meaning she is now like a female.

The Zohar says that there are two states [stages] of every female:

* The first state: she is called "na'ar" without a heh. This means as long as she has no male, as long as she has no union with a male, she is still called in the aspect of "na'ar" without a heh. Interesting, because this is the masculine form, but the point is that the completeness of the female, the completeness of the receiving attributes, is only specifically when she is connected, when she is together with the male. As long as she is only alone, she is as if she is a male by herself. Must she be a thing unto herself? This is a deficiency. Well, this is not a fulfillment, this is a deficiency.

* The second state: when, the moment she receives males, when she becomes united, then she is called na'arah.

The Aspect of "Leil" and the Aspect of "Lailah" in the Holy Shechinah

The Zohar says, this is the same type here. "Leil" means the Shechinah, "lailah" means the Shechinah. This is written in the Zohar, it is written in the Rebbe many times, that which the Torah emphasizes "the Lord your God brought you out of Egypt lailah [at night]" (Deuteronomy 16:1). "Lailah" does not mean 'at night,' yes? It's an interesting verse. It says "He brought you out of Egypt lailah." This language appears several times, yes? Lailah. How does it appear here? "And Zipporah fled lailah," "And Pharaoh arose lailah," "And he called to Moses and Aaron lailah." It also says "the Lord brought the children of Israel out of Egypt lailah." There is a verse in the book of Deuteronomy.

"Lailah" the Kabbalists interpret, not meaning at night, at night, at nighttime, that should be simply the plain meaning. The night took them out. What does the night mean? Rather it is the attribute of night. It says in the Gemara the attribute of night. The attribute of night, this is the Shechinah. The Shechinah took the Jews out of Egypt.

But the Shechinah has two states:

1. The aspect of "leil": The first aspect, the first state, the state before the union, this is called "leil." It is not yet "lailah," it is still "leil," it is still a half.

2. The aspect of "shimurim": When after there has been a union, it is called "shimurim." Shimurim is from the language of "and his father watched the matter" (Genesis 37:11), she waits. Usually shamur, shamur means zachor v'shamor [remember and guard]. Shamor is at night and zachor is by day. Shamor means she is guarded or she is protected. Why is she called by the name shamur? Because she needs to be protected from the kelipot, because she is guarded for her husband, guarded for her husband, guarded matzah.

So here he says thus, that "shimurim" implies that she is still waiting. She is not yet united, she is indeed guarded, she is designated for her husband, she is already ready to unite with her husband, but she is not yet. She is shimurim for Hashem, for Yud-Kei-Vav-Kei, to the name Havayah, the Tiferet.

---

The Secret of Union: The Inclusion of the Female Within the Male

Later however she becomes "this is that night." Interesting, suddenly it says "hazeh" [this]. This means, it fits with what we say, that "lailah" is when there is already a male present. This means, "lailah" is more feminine language than "leil" perhaps. But when we have said that here there is like a paradox [contradiction]: when she becomes connected with the male, when there is a union, then she is called "lailah," and then, says the Zohar, she is called "halailah hazeh laHashem" [this night for the Lord].

This is the "night of watching for all the children of Israel throughout their generations," that the generations need to be a greater level, need to make a union, which then will be "hazeh" [this - masculine]. Then the night will not be called feminine language, even though then she is first a female, but then she will be called masculine. Why? Because the Zohar says here a principle:

> "In a place where there is a male, she is not called except female" [meaning, she is included in him].

This means, for example, so to speak, a parable: if one enters a house where there is a male, where there is good shalom bayit [domestic harmony], there is a union, one does not praise the wife by herself. If one praises the wife by herself, usually, certainly the wife does very much, "praise Him Zion and Egypt" (Psalms 87:4 - by way of expression), but when there is a place of a male, he arranges, he, so to speak, controls, he gives the form to the whole thing, one praises the male, and in this the female is included, because this is the whole point of the female, that she should be included with the male.

So [So], when there is a weak male, a weak union, then one speaks only of the male, and automatically in this the female is included. This is the secret, that for example we say that there is the name Havayah and the name Adnut:

* The name Havayah points to the male.

* The name Adnut points to the female.

And automatically "what is not written is read," we read, we don't say only the name Adnut, and we need to have in mind that in the name Adnut lies the name Havayah. This is the secret, this is written in all the books, yes? One needs to have in mind that when one says Adnut, one doesn't mean only Adnut, Adnut also simply means "my Lord." Who is my Lord? My Lord is the Havayah. But when one says... Abraham our father said thus, but when it is further together, one no longer needs to say this, that this is included in this, when one only needs to say the closeness, and in this the name Adnut is already included. This is the meaning of elevation, this is the meaning that there is a proper union, a proper union is in this manner.

"This is My God" – The Complete Redemption

Regarding this, when it will be "this is that night for the Lord," the female does not need to be mentioned at all. The Zohar says on this it is written "This is my God and I will glorify Him" (Exodus 15:2), this is "zot" [this - feminine] and "zeh" [this - masculine]. "Zot" is her and "zeh" is him. "This is my God and I will glorify Him" – this the Jews said when there was the completion with the Exodus in Parashat Beshalach. They mention only the "zeh," they don't speak of the "zot." This is already after it has become "watching for all the children of Israel throughout their generations."

Thus far the words of the Holy Zohar here in Parashat Bo on this parasha. You understand yourselves. And the Zohar says on this we are also waiting. As it is written in the Zohar, on this the Jews wait, "watching for the Lord throughout their generations." Yes, meaning, that for generations, in the future to come, the future to come means today, yes, we are still waiting, we are still waiting "throughout their generations." On this it is written "And it shall be said on that day, behold this is our God, we have waited for Him" (Isaiah 25:9), all for this "zeh," not only for the "zot." And on this we ask "as in the days of your going out from the land of Egypt I will show him wonders" (Micah 7:15), that it should be like your going out from the land of Egypt, but not the first level of the Exodus, but the second level, the "watching for all the children of Israel throughout their generations," this is "behold this is our God," this is what we wait for.

Until here [So ad kan] are the words of the Zohar, the words of the commentators on the Zohar. I won't repeat more of what is written, but you understand yourselves.

---

Divine Service in Practice

Ah, so here I want to arrive, and it's just a hint, it is written that whoever learns Zohar, whoever has vitality in this, is already itself an action, whoever knows what all these concepts mean to him. So I want to say what it means, one thing that the Baal Shem Tov and other Chassidic books, already a little before the Baal Shem Tov, have explained a little what this means. What is the practical implication? What is the meaning of this? Or what is the effect of this? Perhaps the meaning is the thing itself, what is the effect of this in this world, in the way of service.

So it is written, the Ramak explains in Sefer Gerushin, it is also written in the Arizal a little in discourses that mention the same matter, and I forgot to look here in Pri Etz Chaim on Pesach, he also mentioned this matter. Also in the Zohar, and not only in the Holy Zohar, in Pri Etz Chaim on Chanukah an interesting thing is mentioned. They all say there the point, an interesting point, they are all built on this Zohar in truth, and perhaps more Zohar, but this is certainly one of the great sources, and it is also built on a Mechilta. It is written in the Mechilta...

Chapter 2: A New Song – The Secret of the Masculine Redemption

Between "Shirah Chadashah" and "Shir Chadash"

But a salvation that is to come after which there is no subjugation, therefore it is written in masculine form. He brings a verse from Jeremiah (30:6), it is written: "Ask now and see whether a male gives birth," the future redemption is called a birth of a male, "for now I have seen every man with his hands on his loins like a woman in labor..." Male, this is the language of the future.

And they bring – I don't see here the language of the Mechilta, but others who bring it, bring on this – it is written in the future "Sing to the Lord a new song [shir chadash]" (Psalms 96:1), it doesn't say "shirah chadashah" [new song - feminine], but "shir chadash" [new song - masculine].

And there are those who are precise in the Passover Haggadah, when we say "and we will say before Him a new song for our redemption and for the salvation of our souls," there are those whose versions say "shirah chadashah," and there are those who say "shir chadash." And many have said that one should say "shir chadash," because it is written in the Midrash that in the future there will be a "shir chadash."

What is "shir chadash"? In masculine form. In masculine form means that after it there is no exile, this is the meaning of "shir chadash." This is the language in the Mechilta.

And the Mechilta the Kabbalists have brought, already in Pri Etz Chaim on the festival of Pesach, and apparently the Arizal, the Ramak, they all mean this Midrash, they connect it to this Zohar, to this topic. But we already see in the Midrash that it is very important, that there was a deficiency in the Exodus, or all the redemptions that were, all the songs that were, that they are still in the aspect of female.

And this also lies hinted already in the Exodus, but "this night is watching for the children of Israel throughout their generations" (Exodus 12:42), this "throughout their generations" is "as in the days of your going out" (Micah 7:15), this is in the future, that which still needs to be accomplished, this means truly the level of male.

And the simple meaning is simply, that male always points to a stronger level, a stronger, more powerful, more successful. And this is apparently the simple meaning of the Midrash that it will be in masculine form.

Women in Egypt and in Past Redemptions

The Arizal in Pri Etz Chaim on Chanukah says on this, all redemptions were through a female. The Chanukah [discourse] says that the Exodus for example was through Pharaoh's daughter: "Pharaoh's daughter to describe you" (Chronicles I 4:18), "Pharaoh's daughter... whom Mered took" – this is Judah (Megillah 13a). She began the whole cycle of taking the Jews out of Egypt, saving Moses, and later there is Yocheved and Miriam.

We say that women are obligated in Chanukah candles, women are obligated in the four cups, "they too were in that miracle" (Shabbat 23a). Rashi always tries to explain that not only were "they too in that miracle," but they made the miracle.

* There was at Chanukah, there was the miracle of Judith and the daughter of the Hasmoneans who made the miracle.

* There was at Purim, Esther.

All redemptions are perhaps aspects – there it says that it is the aspect of Hod, the aspect of female – and therefore it has no permanence. Because the aspect of female has no permanence, the aspect of male has permanence. This is the thing that is written in the Zohar and is written in all those places.

The Order of the Ramak: Torah and Redemption

What is the meaning of this? So we have a piece from the Baal Shem Tov, it is brought in 'Toldot' several times. The Baal Shem Tov said, and the Baal Shem Tov connected another piece from the Arizal to this, I believe that before this it was not connected.

That here the miracle of male and female, this we have discussed, is written in the Midrash, is written in the Zohar, is written in the Ramak. The Ramak says that therefore we see at the Exodus – this is already a piece of meaning that we can have to understand – we see that at the Exodus there was:

1. First the Exodus, first the redemption.

2. Afterward the Torah, afterward was the giving of the Torah.

This means, the aspect of female means redemption, the aspect of Shechinah, we were taken out of Egypt. Later we arrived at the giving of the Torah, Tiferet, Shavuot, this is "I am the Lord your God." Therefore it did not have permanence, with this the tablets were broken and so forth.

But in the future we already have a Torah. So in the future there will be the aspect of male before the female, the aspect of Torah before the redemption. Redemption through Torah, redemption through Torah is a thing that has permanence.

So we already have a certain thing that we know what it is, we know a little what redemption means: faith you can say, redemption, Torah, knowledge – already a few more words.

The Innovation of the Baal Shem Tov: The Exile of the Female's Knowledge

The Baal Shem Tov explained, connected another piece from the Arizal. The Arizal learned at length regarding the Egyptian exile in Shaar HaKavanot on Pesach and in Shaar HaPesukim here in these parshiot, that the Egyptian exile was an exile of knowledge.

Everyone who has ever learned 'Maor Einayim,' and he brings from the Baal Shem Tov, the Baal Shem Tov was very passionate about this topic of the exile of knowledge. Yes, there is also another thing called the exile of speech, which we discussed a week or two ago, also coming from the Zohar in Vaera. But there is besides that which there is the topic of the exile of speech – the exile of speech is also dependent on the exile of the Shechinah, as we have learned, Shechinah means "the mirror of speech" as opposed to "voice" which is Z"A [Zeir Anpin], this we learned about last week or two weeks ago, I don't remember anymore.

But here there is a topic called the exile of knowledge. The Arizal has lengthy discussions about this, that the knowledge, this was the deficiency, Pharaoh had a hold on the level of knowledge, and when the knowledge was damaged, it goes back entirely to the whole parasha of Shovavim, the whole topic of the sin of emission from the mind which comes from knowledge, etc. etc. etc., everyone who has learned has already spoken about this on other occasions, the topic of knowledge that the Arizal explained.

עכשיו, הבעל שם טוב – זה מאוד מעניין, אני חושב שאין אולי ברור, צריך לבדוק טוב יותר את המפרשים שחשבו על דברים כאלה, אני חושב שיש ממש ראיה ברורה לגישה הזו – אבל זה פשט, זה לכאורה פשט שהבעל שם טוב מכניס בכתבי האריז"ל, פשט קבלי טכני, מה שהוא אומר.

ונדמה לי שכאן יש כמו הסתירה: אתה אומר שיש גלות השכינה, דעת היא הדעת, פרטות הדעת שהאריז"ל מדבר עליה היא תמיד הדעת של הזכר. אז מה ההיכי תמצא?

נראה שהבעל שם טוב הבין שצריך להבין שהנושא העיקרי של יציאת מצרים, הנושא העיקרי של גלות מצרים לא היה – או לפחות הגאולה, אולי היה גלות, אבל הגאולה לא כל כך פעלה על תיקון מדרגת הזכר.

אגב, אין תיקון שלא על ידי זכר, את זה צריך להבין טכנית בקבלה, אחרת מתבלבלים. אבל הריז'ינער הבין שאם יגידו שמדובר בגלות הדיבור, מדובר בגלות השכינה, אבל הבעל שם טוב עשה עקימה, שמה שכתוב דעת, הכוונה דעת הדיבור, דעת הנוק' [הנוקבא], הוא קורא לזה, דעת הנקבה.

וזה בוודאי בנוי על כל המדרשים, כל המקורות שלמדנו עכשיו, שאמרנו שכתוב מפורש בזוהר, כתוב במדרש, כתוב במפרשים, שיציאת מצרים הייתה רק מדרגה של בחינת נוק'.

באמת זו לא סתירה, כמו שאמרנו טכנית, כמו שהרמ"ק מסביר כאן, בוודאי יציאת מצרים גם הגיעה לזכר. אבל הנקודה היא שזה היה העיקר, זו השאלה מה העיקר. השאלה היא, אפשר לומר איך זה מתחיל, כן? לומד איך זה מתחיל.

* זה מתחיל, אם זה מתחיל עם נקבה, אז יש חיסרון בזה, כי אז הנקבה היא כלי שואלת, זה על דרך בחינתה.

* מתחיל עם הזכר, אז יש לזה יותר קיום.

זה החלק הטכני. עד כאן טכנית.

ההשלכה המעשית: אמונה מול התבוננות

הבעל שם טוב אמר שממילא, גלות הדעת, או גאולת הדעת, שהייתה ביציאת מצרים, הייתה בעיקר גאולת דעת הנוק', דעת של השכינה, דעת של הדיבור, ועל זה זה לא דבר שיש בו קיום.

זה לאו דווקא מה שהוא מתכוון לומר, מה שאנחנו צריכים לעבוד עליו היום, כמו שלמדנו בשבוע שעבר את המכתב של הבעל שם טוב, כן? איך מביאים משיח? איך מביאים את הגאולה? גאולה פרטית, כן? גאולה פרטית היא גם הרי מעין והכנה וצירוף הקטן ביותר של כל הגאולות הפרטיות היא הגאולה הכללית.

איך מביאים את הגאולה הפרטית קודם כל? על ידי התבוננות בדרכי ה', מה שהבעל שם טוב לימד אותנו, כמו שהוא אומר "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" (משלי ה, טז). הוא אומר, הוא מסביר שהגאולה לעתיד תהיה על ידי בחינה של דעת דדכורא, דעת של הזכר. זו המדרגה שחסרה לנו, ואנחנו קונים אותה גם על ידי התבוננות ביציאת מצרים, אבל זה כשכבר יש לה קיום.

אז מה ההבדל? מה ההבדל? הבעל שם טוב אומר לשון כזו, וזה ממש מחובר, אין שום ספק שהוא מתכוון לאותה בחינה ואותם לשונות כתובים על שניהם ב'תולדות' ובמקורות האחרים.

* דעת דנוקבא פירושו שיודעים דברים. דנוקבא פירושו אמונה. מה פירוש בחינת אמונה? או שהם יכולים לומר כמו שלמדנו פעם מהזוהר בוירא רעיא מהימנא, בחינת אמונה ודעת כללות. כן, אמונה, אחת המשמעויות של אמונה היא דעת כללי, לא דעת פרטי שאתה יודע...

זה החלק השלישי של השיעור. החלק הזה עוסק בהבדלים העמוקים בין "דעת דנוקבא" (אמונה שבאה והולכת, חידוש העולם) ו"דעת דדכורא" (ידיעה ברורה, ראיית האלוקות בכל פרט), ואיך יציאת מצרים היא היסוד לאמונה.

---

פרק ג': דעת דדכורא ודעת דנוקבא – סוד חידוש העולם

המדרגה של דעת כללי ופרטי

מגיד שיעור:

רק שבינתיים אני יכול לומר כך: אני מקבל מהם, זה גם משהו. איך משהו עובד? אחד אומר כך: דיברנו הרבה פעמים על ההבדל של "על הכלל כולו ממש הכל ניתנו דבריו יצאו", לומר שהכל זה הקב"ה. ואפשר... כל אחד מאמין באופן כללי, כמעט אפילו אתאיסט [מאמין] באופן כללי, וזה משהו.

אבל לומר על זה [שזו התכלית], זו כבר מדרגה פנימית, זה כבר אומר "מדרגות" דברים. בוודאי, הם לא מתכוונים לשלילה [שלא צריך את האמונה הפשוטה], הם יגידו – וזה צריך לזכור – שכשאומרים שיש מדרגת "אמונה" שהיא מדרגה קטנה יותר מ"דעת" (כי דעת גדול יותר), זה לא אומר שמי שיש לו דעת אין לו אמונה. אלא להיפך, זה ההבדל: "העיקר תמן נקבא" – כשאדם יש לו דעת, כבר בכלל מסייע אמונה. בוודאי יש לו גם את האמונה הכללית, זה לא החידוש. החידוש הוא: יש לו גם את האמונה הפרטית, ודעת פרטית כבר גובר על דעת.

דעת דנוקבא: סוד חידוש העולם

הלשון של הבעל שם טוב היא על הנקודה שנקראת "דעת דדכורא" ו"דעת דנוקבא". הוא אומר ממש שדעת דנוקבא פירושו חידוש העולם.

יציאת מצרים הייתה להוציא את הנושא שנקרא חידוש העולם. מה פירוש הדבר? שחידוש העולם פירושו באופן כללי האמונה שלכל יהודי יש, שכל יהודי מאמין או יודע, שהעולם כמו שהוא, הוא דבר שנברא. "דבר נברא". חידוש גדול, חידוש העולם.

העולם הוא דבר נברא, העולם הוא לא דבר שיש לו קיום מעצמו, הוא לא "עומד לנצח". נצח צריך דווקא בזמן, אבל במהות – הוא לא דבר אמיתי [מצד עצמו]. העולם הוא דבר נברא.

יכול להיות מצב שהעולם הוא טיפש, שיגרום להסתרה, שיגרום לגלות השכינה. שכינה, שכנות... "בדבר ה' שמים נבראו", דבר ה', שזה העולם. יכול להיראות בגלות, יכול להיות לא מחובר למקור, ולא מחובר בכלל לדעת.

פרעה והטעות של "קדמות העולם"

כשזה נראה סתם, אפשר לחשוב שהעולם – כמו שהראשונים קראו "קדמות העולם" – כי העניין של קדמות העולם זו לא שאלה [סתם פילוסופיה], זה: העולם הולך להיות נצחי. "קדמות העולם" הוא מתכוון לומר, שהעולם הוא אמיתי, הוא נראה אמיתי. הוא נראה אמיתי.

זה פרעה, זו קליפת עורף, או בחינות דעת ד'נחש, שם אחר כך. פרעה ראה – "אני נראיתי, העולם נראה אמיתי". פרעה אמר, קם בבוקר ואמר: כן, יש עולם ואני חלק מאיתנו. זה פירוש "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג) – זה אנחנו, אמיתי, דבר אמיתי אחד. אני אלוה.

כמה משה [רבינו] פעל ביציאת מצרים, הוא שהעולם לא כל כך אמיתי. הוא דבר נברא! חסר שהכל פעם היה [נברא], שזה כך אפילו כל רגע, אי אפשר כבר טיפה [בלי זה], חסר שיהיה בורא. הוא דבר נברא, חידוש גדול! ואין מספיק הכרת טובה על החידוש הזה.

אמונה בבחינת נקבה: "דבר שיש לו הפסק"

והייחוד, עד כאן ביאה, עד כאן שתי ביאות, תלויים בזה. בביאה... אה, ה' אומר "יודע שלא הופסק". כל בחינת נקבה, בחינת נקבה היא דבר שיש לו הפסק. כמו שאחד מבין שבחינת אמונה – בפרט אם מדברים על ההרגשה של אמונה – הוא יכול להיות אמונה באופן הכי מורגש או באופן הכי מופשט.

אין אמונה [שנשארת], אי אפשר לקרוא לזה "זה" – החלק שלא משתנה. אבל אמונה במובן שזה דבר שאני מרגיש, דבר שהוא דבר בפועל ממש, שאדם יכול לומר "שמע ישראל" – [זה צריך להיות] דבר שלא יופסק. [אבל מצד הטבע] אמונה היא דבר שיש לו הפסק. לפעמים הוא מרגיש כן, לפעמים הוא לא מרגיש. הוא כמו נקבה. לנקבה יש זמן, כן. לפעמים היא כמו נידה, לפעמים היא טהורה. זה הטבע, טבע של הלבנה, הטבע של הלבנה.

אה, יפה מאוד. אומרים בקידוש לבנה: "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם... וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה". דבר יפה מאוד, "חסדך תחדש", הבעל שם טוב אומר שכל יום יש התחדשות. מתוק מאוד. אבל למעשה, זה פירוש "אִישׁ אוֹ רֵעֵהוּ הִפְסִיק" [לשון הפיוט].

התועלת של "בחינת נקבה" (יציאת מצרים)

יציאת מצרים... עכשיו בואו נהיה ברורים, שאפילו אפשר שיהיה דבר ש"יש להפסק" יש גם תועלות גדולות, כן? אנחנו צריכים להכיר טובה. אנחנו צריכים להכיר טובה, קודם כל על זה. זה הפירוש הפשוט הראשון של "זכר ליציאת מצרים". אנחנו מאוד מרוצים מזה, שיכול להיות רגע שיהודי ישמע, יבין, יסתכל שהעולם הוא דבר נברא.

"דבר נברא" פירושו לומר: פותחים את העיניים בבוקר ואומרים "מודה אני לפניך", או אומרים "שמע ישראל", ושם אני אומר: "וואו! יש עולם? זה לא הכל, זה לא הכל. זה דבר נברא. יש עוד אלוה של העולם, כן? זה דבר נברא." זה חידוש גדול.

והרבה פעמים אנחנו לא שם, הרבה פעמים אנחנו שוכחים, הרבה פעמים "יש להפסק", הרבה פעמים השכינה בבחינת גלות. שהגלות היא בדיבור – אי אפשר לדבר על זה אפילו יודעים את זה, כן? בהעלמה. יודעים מזה ואי אפשר לדבר על זה, מתביישים.

גלות הדיבור: הבושה מאמונה

התועלת השנייה... מה שאנשים מתביישים לדבר, להתפלל בקול, זה אחד. יש הרבה בחינות בזה. הוא יכול להתבייש, או – אני אומר – אנשים פשוטים מתביישים. אנחנו חיים בעולם, אפילו אני לא מדבר על העולם החסידי, העולם החרדי, אבל באמת, אנחנו חיים בעולם שצריך קצת להתבייש לדבר על אמונה. כי חוץ מזה שיש קושיות על זה אולי, זה לא העיקר. העיקר הוא שהחיות, מציאות העולם, העיתון – לא מחזיק מזה.

השבוע מישהו אמר בחדשות על משהו שזה היה "גזירה מן השמים", והרבה אנשים אמרו: "אה, יכול להיות שלפעמים אדם צריך לקחת את האחריות שלו, וזו לא סתירה." אבל אתה רואה ברור, מי שמסתכל בחדשות רואה ברור שזה ממש לפי שיטת החדשות, לפי שיטת העולם הזה, טיפשי לומר "גזירה מן השמים". כאילו, כן, כי הכל אתה שולט. נכון, השיטה האחרת היא בדיוק כזו שטויות – על כן, אנשים יכולים לעשות, הכל לעשות, אפשר הכל לשלוט... נו, יהיה טוב. לא, צריך באמת לשלוט כמה שאפשר, וזו עצמה עבודת הבירור.

אבל אנחנו חיים בעולם שצריך... לא תמיד – לפעמים בבית הכנסת, לא שאני רוצה תמיד לומר, לפעמים בא לך הגל לומר אולי מילה של אמונה. אני לא מדבר על "אמונה" – אמונה לא אומרת לומר "שאני מאמין, אני לא מאמין". אמונה אומרת לומר שאני באמת מחזיק כך! אני רוצה להחזיק שזו מצווה להחזיק כך. כן, זה הבדל גדול, צריך לדבר על זה הרבה זמן.

כשאני אומר אמונה, אני מתכוון שאנשים יגידו בשם עצמם. זה אומר דיבור, כן, לא דיבור [סתם]. כל עוד אומרים אחרי – "כתוב בספרים הקדושים שאמרת פרטים" – זו לא אמונה. את זה אתה אומר אחרי. זה עדיין הדיבור בגלות. הדיבור *לא* בגלות, מה שאומר: אני יכול לדבר לבד, כן, בשם עצמי, אני מחזיק כך. זה בגלות [שאי אפשר לעשות את זה].

הפעולה של משה רבינו: לעשות אמונה "נורמלית"

אז עכשיו, תדמיין שזה היה רק זה, שזה ממש היה חושך מצרים. זה ה"וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ" (שמות י, כא). "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר" (שם כג). משה רבינו פעל כל כך הרבה, התורה פעלה כל כך הרבה, יציאת מצרים פעלה כל כך הרבה, לנצח נצחים לדורות – אני יודע – פעלה שיכול להיות, יכול להיות לפעמים שלא יאכלו, יכול להיות.

הבעל שם טוב אומר בפירוש ש– כולי האי, זו מבט היסטורי – שמה שפעם היה, כך הוא מדמיין לעצמו, פעם היו אפיקורסים יותר גדולים, ופעם היו – כך כתוב ברמב"ם – פעם ממש רוב החכמים אמרו "עולם קדמון", והעולם הוא לא דבר נברא. נגיד כך הוא הבין. והיום לא רואים, רואים שכן, זה דבר נורמלי. בזמנו של הבעל שם טוב זה היה דבר נורמלי, היום כבר חזרנו לזמנים הקודמים, אולי אני כבר טועה שוב חזרה, אני לא יודע, אלה הזמנים בזה.

אבל הבעל שם טוב אומר, מה הפשט? כי זה תיקון של העולם. זה בירור מסוים. הבירור מובן שהוא בדעת עליון, זה לא פשט שה... אבל יש, זו העבודה של צדיקים, של יהודים, של אנשים ששמים בעולם רעיונות מסוימים, שזה נהיה נורמלי. זו עבודה גדולה, את זה צריך לדבר עליו הרבה יותר בהקשר אחר.

העבודה של הרבי'ם, העבודה של צדיק, העבודה של כל יהודי, היא לעשות דברים מסוימים שיהיו נורמליים. משה רבינו עשה מספיק נורמלי שיהודי תופס דקה טובה, והוא אומר שהעולם הוא דבר נברא – יכול לעבוד, זה אפשרי. נכון, מחר הוא שכח. בשביל זה יש דבר שאינו נקבה, יש עוד דבר שאינו נקבה, צריך להתחזק כסדר באמונה, צריך להתחזק כסדר – זו עוד בחינה של נקבה, אבל יש לה לפחות, זה יותר טוב מגלות, הרבה יותר טוב מגלות, זה לבד רווח יותר טוב מגלות. זו בחינת נקבה, זו הבחינה של יציאת מצרים.

דעת דדכורא: "על צבאותם" – הצבא של אותיות

הבעל שם טוב שאומר, בחינת דעת... התחינה היא שכל אות – זה ממש הגבול של כתיבתו – שכל אות שיהודי התפלל, הוא רואה בה עולמות מתוקנים, הוא רואה בה עולמות, נשמות, אלוקות, הוא רואה בה בדיוק. אני מפרש בכל אות, אני מפרש בדיוק, כן?

באופן כללי להאמין בכל, אני מאמין – מתוק. כך אומר הרמ"א "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד", צריך לדעת בכל אות לומר פשט, בכל אות לראות פשט אלוקי, לראות מה המשמעות של זה.

אבל כל הנושא של הטובה שהשם, שהקב"ה עשה את כל העולם, "וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב", כולל השעות שזה לא טוב לאדם, על זה אומרים "יוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם". הרי כתוב "וְכָל צְבָאָם", הרי כתוב השבוע "הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם" (שמות יב, נא).

כבר אמרתי על זה את הפשט של זה, ש"על צבאותם" פירושו שצבא – צבא גם אומר שכל דבר, כל פרט עומד על מקומו, זה הגיוני. אות ס', זו ה"צבא אות", אות ס' בצבא של אותיות, יש עוד משמעויות בזה, אבל הצבא, צבא השם הוא הצבא של אותיות. זה אומר שכל נקודה, כל אות, כל דבר, כל חלק יש לו משמעות. זה לא סתם באופן כללי צריך להאמין שהכל עושה הקב"ה. לא, אני יכול לספר לך את הסיפור, תן לי לספר לך. הכל עושה הקב"ה זה דבר אחד, אני אספר לך.

"אוֹתוֹתַי אֵלֶּה" (שמות י, א) – הקב"ה עשה עשר מכות, זו כבר ממש השגה. זה אומר "בעשרה מאמרות נברא העולם", "ולא במאמר אחד יכול להבראות"? אפשר שתהיה אמונה כללית, אפשר להאמין שהקב"ה עושה הכל, אבל "ליתן שכר לצדיקים ולפרע מן הרשעים" – צדיק, השכר והפרעון האמיתיים, המדרגה האמיתית לצדיקים ורשעים היא מי שיכול לומר עשר מכות, הוא יכול לומר עשרה מאמרות, הוא יכול לומר בדיוק מה כל דבר הוא, מה הפשט של זה.

זו בחינת זכר, זו בחינת דעת. כל אחד יודע שדעת היא דבר שנשאר, כן? מה ההבדל בין אמונה לדעת? שהוא יכול אפילו לומר הרגשות – הרגשות שהיא סוג של אמונה, הולכת ובאה. אבל כשאדם יודע משהו, הוא מבין את זה, הוא יכול לשכוח, יכול להיות לא במחשבה שלו, אבל הוא לא יכול לחשוב אחרת. הוא יכול לשכוח את זה גם, זו שכחה תמידית, זו הבחינה של שבירת הלוחות. אבל לימוד האמת הוא יכול אפילו לומר בנשמתו נשאר לנצח, בדעת המופשט שלו, בגוף שלו, שהוא כבר לא יסחב את עצמו.

פרק ד: ההבדל בין אמונה לדעת – "לראות ולא רק להאמין"

כולם יודעים שדעת היא דבר שנשאר

כולם יודעים שדעת היא דבר שנשאר, כן? זהו ההבדל בין אמונה לדעת. אפשר אפילו לומר ש"רגשות", שהם סוג של אמונה, באים והולכים. אבל כשאדם יודע משהו, הוא מבין אותו – הוא אמנם יכול לשכוח אותו, יכול להיות שזה לא בתודעה שלו, אבל הוא לא יכול לחשוב אחרת.

הוא יכול לשכוח את זה גם כן – זוהי הבחינה של "שכחת הלימוד" – אבל על כל פנים, הוא יכול אפילו לומר שנשמתו נשארת קשורה. הדעת המופשטת שלו, שהיא למעלה מהשכל, זה לא משולב בדעתו, זוהי הבחינה של "זכור תמיד", זוהי "אותיות ברכה" שמביאה קיום ושפע.

דעת היא ראייה ברורה

אבל הבחינה של דעת, זוהי ראייה ברורה. לא רק שמע, לא רק האמין, אלא ראה. "ראה" – זה נקרא דעת. זוהי הבחינה של "זכור". זוהי הנוסחה של "לשבת ולמועד", זוהי הנוסחה של תורה.

כל המעלה של תורה היא שאנחנו צריכים לעשות דבר חדש, אנחנו צריכים לעשות "הלילה הזה לה'". ה"לילה הזה לה'" היא העבודה שלנו. זוהי עבודה רצינית מאוד, צריך לעשות כל מה שאפשר בעניין הזה.

בואו נקבל על עצמנו בשבועות שלומדים על יציאת מצרים [ימי השובבי"ם], שאנחנו לוקחים על עצמנו קצת יותר לתת כמה דקות בשבוע לזה, להבין, להתיישב בדעתו איך אפשר לראות. לא להאמין – להאמין לא עולה כסף, להאמין זה גם דבר יפה, אבל להאמין זה "דבר שיש לו אחר הפסק". לקדושת ירושלים יש "אחר הפסק", אבל לדעת יש "אחר הפסק"? דבר שאדם יכול להבין נשאר.

"טוב רוצה אדם בקב שלו" – המעלה של הבנה עצמית

הוא יכול לומר על פרט אחד – והאמת היא, כמו שאני אומר, "בכלל מסעי אמונים" – אדם יאמר: "הכלל הרי כולל את כל העולמות, והפרט האחד הרי רק דבר קטן אחד?" כן, אבל הדבר הקטן האחד – למרות שוודאי הדבר הקטן האחד בנוי על זה שכל העולמות קיימים – אבל את הדבר הקטן האחד אתה מבין.

יש דין [בבא מציעא ל"ח.]: "טוב רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו". כן? יש דין: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" [תהלים קכ"ח:ב].

אנחנו יכולים להבין מעט מאוד, אנחנו יכולים להוציא מעט מאוד את הבחינה של "ראיתיך בעיני", לראות בבירור, "מלא עיניך והתבונן בעיניך" – מעט מאוד. אבל קצת מזה, שווה הרבה מאוד מאמונה. הרבה מאוד. זו לא סתירה, להיפך, זה נכלל בזה.

וכשמדברים על זה, אדם אומר: "אני מבין את זה, אני מבין את זה", נעשה שוב דרגות, את המדרגה הבאה נבין גם אותה. אבל להבין קצת את זה זה חלק גדול מזה. אני חושב שזה חלק גדול מלקחת על עצמו לראות, לראות "כי מעשיך מראים אותך", עניינים נפלאים. זה לא רק דבר שצריך לומר ולחזור ולהאמין. הרבה מזה קל יותר לקחת על עצמו.

הסכנה של ענווה מזויפת

האמונה היא אכן "אני נכלל בדבר שגדול ממני". וזוהי הגאווה של אדם שאומר: "מה, אני אנסה להבין? אני הרי לא מבין כלום, אני לא יכול להבין פירור אחד, טיפה מן הים". עדיף לומר "קח אמונה", תבנה את עצמך באמונה, כן? עדיף, במקום שאני יכול ללמוד את כל התורה כולה – אני לא יכול, אהיה חסיד של מישהו שיודע את כל התורה כולה.

וזה אמת, הביטול. אבל מה למעשה זה בכלל לא ביטול כל כך גדול, יכול להיות שזה בא דווקא מגאווה גם כן. יכול להיות שיותר נכון לומר: "אני יכול לדעת הכל? אני יכול לדעת דבר אחד". וחלק מלדעת זה לדעת מה לא יודעים, להיות ברור מה השאלה, מה התירוץ.

זו הרי אות. למשל זו אות, אות אחת. "לא תביאנו לידי אות אחת". אה, אני רוצה להיות חסיד של רבי שיודע הכל ולומד את כל התורה כולה טוב מאוד. יפה מאוד, זה לא עולה לך. "לא תביאנו לידי אות אחת" – כשאתה רואה אות אחת, אות אחת, שתי אותיות, עשר אותיות – לא כל כך הרבה, כן? זה לא אחד על עשר. עשר זה מספר שאפשר עוד לזכור בעל פה. אחת, שתיים – כל אחד זכר אז לעצמו, כל אחד זכר את כולם. זו מדרגה חדשה לגמרי.

משה רבינו פתח את השער

וזוהי הפעולה של יציאת מצרים. שמאיפה לא היתה לנו אמונה, כמו שאומרים, כל יהודי למעשה – כמו שכתוב שם לגבי עשרת הדברות של יציאת מצרים ומתן תורה – על אותו דבר בהיסטוריה, כן?

אם לא היינו באים מכל המסורה, אם לא היתה לנו כל האמונה הכללית, כל המסורה, כל ההשראות שיש לנו – אדם כבר לא נולד היום, כבר היו לו דקות שונות של התעוררות, של דביקות, של אהבה, של השגה – לא הייתי יכול לעבוד על זה. אמת.

אבל משה רבינו כבר שבר את השער. הנקודה היא השער, הוא כבר פתח את השער, הוא כבר שם דם על הפתח, הוא כבר פתח את הפתח, הוא כבר פתח את השער. אפשר כבר לפעמים.

העבודה שלנו היא אכן להיכנס לשער הזה. צריך להתחיל לעשות איזה מקום למשהו כמו מקדש, משהו "מקדש ה' כוננו ידיך", משהו דבר קבוע. כן, "ה' ימלוך לעולם ועד" זה לא רק על היום שהצליח אז הוא מולך, אלא זה דבר קבוע, זה דבר הקיים, זו בחינת "זכר", זו בחינת זכר.

זוהי העבודה של היום. העבודה ביחס לדורות הקודמים, ביחס לאתמול, ביחס לאמונה הכללית שיש ליהודי – צריך קצת להקדיש זמן להבין בפרטיות כמה, כמה כן.

Article: And Pharaoh Drew Near – The Secret of Drawing Close Through Trials

(Part 1 of 3)

Lecturer:

Chapter 1: The Zohar's Novel Interpretation – "And Pharaoh Drew Near"

"And Pharaoh drew near" (vayakreiv), says the holy Zohar, we have learned – Rabbi Yosi said, we have already learned – "that all of them returned in repentance," he drew the Jews close.

What does "and Pharaoh drew near" mean? What did Pharaoh bring close? The simple meaning is that Pharaoh himself drew near, but if so, it should have said "and Pharaoh drew near" (vayikrav Pharaoh) [Pharaoh approached]. When it says "and Pharaoh drew near" (vayakreiv) [causative form – he caused others to draw near], this means that Pharaoh brought something else close.

What did he bring close? The Zohar says – and we have already learned this, it already appears in a Midrash (I need to search where exactly this language appears in the Midrash, but approximately this is certainly stated) – "and Pharaoh drew near": he drew Israel close in repentance.

This is the continuation of the verse: "And the children of Israel lifted up their eyes, and behold, Egypt was marching after them, and they were very afraid, and the children of Israel cried out to the Lord" – they cried out to the Almighty. This means Pharaoh drew the Jews close to do repentance. This was Pharaoh's action. Who was the first to do "kiruv"? Yes, "kiruv" means bringing a Jew close, bringing close to repentance; the first one who did "kiruv" was Pharaoh – "he drew Israel close to repentance."

The Zohar explains what this means. At first glance, it's a strange thing. It's a Midrash, one can say "easy money" [easy to say]: Pharaoh drew the Jews close, he drew the Jews close, yes, they did repentance, very nice [originally: cute], but it's a strange thing. It's something that requires explanation: How was Pharaoh the great "mekarev rechokim" [one who brings the distant close]? How was Pharaoh engaged in "kiruv to repentance"?

Chapter 2: "In Distress They Sought You" – Prayer from Pressure

The Zohar says thus, Rabbi Yosi brings a verse, it is written [a verse in Isaiah 26]: "Lord, in distress they sought You; they poured out a whispered prayer when Your chastening was upon them." He interpreted the verse thus: "In distress they sought You" – "Israel only seeks the Holy One, blessed be He, not in times of ease, but when they are pressured, and then they all seek Him."

"In distress they sought You" – Lord, the prophet Isaiah says to the Almighty: Lord, Master of the Universe, "in distress they sought You." When do they seek You? "Seek" (poked) has the meaning of "he visited his wife," yes, it's an expression of visiting, an expression of paying attention. When do the Jews pay attention to the Almighty? When do the Jews enter? When do the Jews come to the Almighty? This is "in a time of trouble," then "everyone comes to seek," then everyone comes.

In a time of trouble, a dove makes prayer, a gathering, "and the children of Israel cried out to the Lord," the sign of their ancestors, everyone comes. "They poured out a whisper" – this is "all voices and sounds pray in prayers," and they will all pray, they plead. "And they pour out like water their prayers," they pour out – "ariku" means pour out – "before Him their hearts in prayers, and they are connected to Him when the Holy One, blessed be He, visits them with His will."

Then they cry, and immediately then he says that the Almighty accepts prayer, then the Almighty helps them: "Then the Holy One, blessed be He, rises over them with mercy, and pleasing before Him is all their voice" – the Almighty loves their voice, as it says "the Holy One, blessed be He, desires the prayers of the righteous" – "in order to break their enemies," to be saved from their enemies, "and He is filled with mercy over them."

Chapter 3: The Parable of the Dove in the Cleft of the Rock

Thus he explains the verse that I mentioned. He recalls that there is a parable in the Midrash [Shemot Rabbah 21], like a dove that fled from a hawk, when it entered a rock, "in the cleft of the rock," it found there a snake. It couldn't go either here or there. They had left Egypt, entered the Sea of Reeds. What did they do? "And the children of Israel cried out to the Lord," they cried out. This is "my dove in the cleft of the rock." There is a Midrash on the verse "my dove in the cleft of the rock," a very interesting Midrash.

And so he says, they saw from one side the sea, from the other side Pharaoh, what did they do? "And the children of Israel cried out to the Lord." About this Moses our teacher said: "Why do you cry out to Me," "Fear not, stand still and see" – then, this is the Almighty.

Chapter 4: The Beloved Nature of This Teaching to the Holy Baal Shem Tov

One needs to contemplate this piece of Zohar a bit, contemplate it much, but we don't have enough time and enough settled mind. We always have a bit of a "and Pharaoh drew near" situation.

This is one of the most beloved Zohars of the Baal Shem Tov, the Baal Shem Tov. And I just did a small search in the books of the "Toldot" [Toldot Yaakov Yosef], "and Pharaoh drew near" he mentions twenty-five times this expression, and always he means this Zohar, this Midrash. It appears in another place in the actual Midrash in the Zohar, and in another place even the "man de'amar" [alternative opinion] piece.

"Pharaoh drew near" – I mean by Abraham when he came "and it was when he drew near to come to Egypt" [Genesis 12], the Zohar says, this is the same concept of "Pharaoh drew near." The Zohar itself was very fond of this expression "Pharaoh drew near" – Pharaoh brought close, Pharaoh created closeness, Pharaoh created love.

And all these things he quotes very many times, he brings from the Baal Shem Tov that he spoke about the trials. And one needs very much to delve into this matter, both to understand all the details, all the aspects that can be. But mainly, we are here in this class mainly to tell, to speak about how this works in practice: "that he should draw Israel close," draw Israel close in repentance.

Chapter 5: The First Foundation – The Reality of Pain and Lack

The first foundation, the first foundation is indeed the "great foundation." It's the first foundation, and one must know that it's seemingly not enough, there are stages further, as you see "and the children of Israel pursued... and they cried out," the "and they cried out" wasn't enough. But the first step, the knowledge – every thing has many levels, every thing has many stages. One must first hear the first step. The first step is already itself a great salvation, itself a great achievement, afterward there is more.

The first step is: we live in a world. It's an interesting thing, a thing one must settle in the heart: What does it mean that "Israel only cries out, only prays, only draws close, only seeks in pain"? "In distress they sought You" – I should have sought the Lord in expansiveness! "From the straits I called upon God; God answered me with expansiveness." The answer, the repentance should be in expansiveness, to have expansion of the heart, expansion is good, then indeed there is song.

But in practice, we live in a world that is full of pain, full of distress, both physical needs that exist, and spiritual needs. Constantly there are situations; every few days that a person goes through is already good, it was already fine, and after a while there's already a new trouble, a new pain, a new pressure.

And one must first, the first thing – certainly, it's better that it should be good, all Jews should have it good, for friends. One must strengthen oneself, what should be with the trials, one must strengthen oneself then. But first it should be, yes, very good. But in practice, and secondly, one must pray that it should get better, one must act that it should get better, all true. But there is a point of the first point: there is a redemption, there is already a salvation that can be even before all this, even before one prays. Because "and the children of Israel cried out to the Lord" is already the next level, after "and Pharaoh drew near."

Chapter 6: The Salvation Lies in the Situation Itself

And the Midrash says, yes, this is simple, let's just bring it out. That "and the children of Israel cried out to the Lord," they cried out, they cried out, there was some drawing close, there was some awakening in this – this is simple, this is written in the verse. For this one doesn't need any Midrashim, one doesn't need any Zohar, any Baal Shem Tov should say "and Pharaoh drew near" is "Israel to their Father in Heaven."

Pharaoh is the opposite, Pharaoh was the trouble, and he had a trouble, and one prays that the Almighty should take out from the trouble. This is simple, straightforward meaning. No, the Midrash says something new, but the meaning is built on a precision in the verse. He adds something, he says that in "and Pharaoh drew near," "drew near" is already an expression of drawing close.

That is, Pharaoh was the cause, he made them, he brought them. That is: Pharaoh merited such a merit, we make a beautiful holiday of Passover. Haman merited such a merit, we make such a beautiful holiday of Purim. Antiochus merited such a merit, we make such a beautiful holiday of Chanukah. The "Kedushat Levi" indeed says why don't we make holidays for other things? There is a similar Midrash, why did they merit? Why is there no holiday for Sennacherib and for all kinds of wicked people who once wanted to conquer? Because he is not worthy. One must be a blessing, a wicked person, for whom one can make a holiday when one has conquered.

But in any case, ah, this is still according to the simple meaning, still according to the simple meaning. We speak in service of God, we speak in the life of the soul for one who is on the level, "every moment You test him," one must see that one has achieved something here, one has achieved something here with saying "drew near." Not just saying, ah, one can interpret, it caused above, one can indeed ask a question how it can cause, but there is something else.

Chapter 7: Daily Trials and Frustration

The something else is this, the order of things. We have an order, our order is that certainly, after one has discovered new problems – every time a person discovers new problems, it doesn't even have to be problems, yes, a person has children, they grow up, suddenly he needs to find matches, suddenly he needs to find a yeshiva, suddenly he needs to arrange himself with study partners. Not just problems, every situation, every thing that happens, comes with its list of needs, this is the reality.

Many times we are upset not with what one needs – certainly, if it's not good one needs it to be good – but we are many times upset with a point before that. The point before that means: I woke up in the morning, ah, today is going to be a good day. Ah, suddenly, a trouble, "in distress You sought me," okay, Master of the Universe, help me get out of this trouble. Okay, continue on. And it goes like this through a whole day. One day of a person he goes through fifty, sixty such situations, and the person becomes very frustrated.

What does it mean he becomes very frustrated? Not that... let's say that the Almighty helped with all his prayers:

* He woke up in the morning, the car didn't start – Master of the Universe, help me the car should start – poof, it started.

* Master of the Universe, help me the light should turn green – it immediately turned green.

* Help me I should find a parking space – there was immediately a parking space.

* The call I have today should succeed – it succeeded.

* It should succeed that I should happen to meet that person – I happened to meet that person I needed to meet, I made the deal.

* It should succeed that I should come home and the wife should be happy and the children should be ready – everything succeeded, it was a perfect day, yes?

But in practice, there were all those seconds when it wasn't perfect. There were all those seconds of why did I have to wait at the light? Why did there have to be a minute for the car to start? A person is tense, a person becomes frustrated about this. Why couldn't one have planned yesterday that everything should already be? And one stays yesterday, one only needs to pray yesterday, it doesn't change.

Here there is a frustration from what a person has, and many times even when it goes well, after going through fifty sixty things one becomes tired, becomes frustrated: Oh Master of the Universe, it wasn't a pleasant day, it was tense.

So, the problem, this is a problem that humanity has. And here...

This is the second part of the class "And Pharaoh Drew Near."

---

Chapter 8: "The Holy One, Blessed Be He, Desires the Prayers of the Righteous" – The Secret of Lack

The Difficult Question: Why Is Pain Necessary?

That there is a trouble – is indeed a real problem. That there is a question, that there is pain, this itself is a question. Why is there pain? It should have been good from the outset.

And here in the Midrash there is a sharp thing, which I never understood, but I think now one understands what it says. It says in the Midrash [Bereishit Rabbah 45:4]: "Why were the Matriarchs barren?" – Why were all the Matriarchs barren? Rachel didn't have children, Sarah didn't have children, Rebecca didn't have children, why? "Because the Holy One, blessed be He, desires the prayers of the righteous."

So it says in the Midrash, everyone knows this. And this is seemingly very cruel, God forbid. It's like someone putting another in fire in order to be able to take him out. I have no explanation for this.

So it's true, in other words: if one asks the question about the very fact of why they didn't have children – if the question of the Midrash came to answer why they *at all* didn't have children in the end (if they had, God forbid, not been helped), there would indeed be no answer. He cries and doesn't receive? No. The Midrash speaks of the matter after it already succeeded, they already had "and the Lord remembered Sarah," the Almighty already gave to Sarah, to Rachel, and to Leah, all already had children.

The question is not why there are troubles that remain troubles. The question is: why is the solution to that question only that one should indeed help through prayer? Why must one go through this process?

The "Light" Question: Small Sufferings

I'm thinking now of a new interpretation. Let's speak of "small things," of sufferings, the same type of sufferings [small inconveniences], like for example you put a hand in your pocket and the wrong dollar came out. This is a "light" question.

Now, about this there is a question: Why does it have to be at all? Why can't I be good from the beginning, or have prayed one prayer and be done? Something about having to pray, this is something that disturbs. It's a new problem.

You tell me: "Understand, I can tell you afterward that it was an answer, it was God's will, it was for the good" – very good. But why should I have to be in the moment of pain? Here is a new question, it's a new level question, it's a more refined question. And the truth is, if one solves this question, it's gradually also a solution for the next question. But this is the first step.

We always say that the deeper one goes into the point of understanding, the better one sees how a thing truly begins, one can better solve further. "Lord, open my lips" we learned, and the Rambam already ruled it, I saw, that the intention of the entire prayer is "Lord, open my lips." One must be able to open, one must be able to access the understanding.

The understanding is here, just as someone says: "Let me see some nachas, why do I always have these problems? Why do I have a trouble at all?" This is a different kind of question. Now, for this question there must be a different kind of answer. And for this question the Torah reveals to us an answer: "Because the Holy One, blessed be He, desires the prayers of the righteous."

What does this mean? This is a "reframing" of the problem.

Chapter 9: The Pat on the Back – A New Perspective on Suffering

Parable: The Tzanzer Rebbe and the "Blow"

Just as everyone knows the story of the holy Tzanzer Rebbe [the Divrei Chaim], he said it in a very sharp way – because one can learn it on simpler things it's easier, but when it came to the difficulties, to the great things, we will see the strength of it.

The Tzanzer Rebbe lost his son. He passed away on Friday, and the funeral was on Friday. Friday night the Tzanzer Rebbe came to the study hall and said "Give thanks to the Lord for He is good."

He said a parable: A Jew gets a huge blow on the back, and he's upset, "Why are you hitting me?!" He turns around, and sees that a good friend actually gave him a pat on the back, and he didn't mean to hit at all [only to greet].

So he said: He got a blow, but afterward he remembered and saw that it's a good friend – the Almighty – who gives him the pat. He rejoiced, and said "Give thanks" from Friday night with joy.

It's a very sharp story, it's a very sharp level. But he gives you here a tremendous "reframing" of a simple thing. He says that many things that we have – that there is the trouble, that there is the pain – it's not the meaning that there is a problem, and a problem was made so that one should have to "solve" the problem.

ה"צביטה" של חבר

הבעיה היא "צביטה" כזו. צביטה יכולה להיות שמישהו צובט אותך כי הוא שונא אותך, ואחר כך אתה צריך להתפייס איתו, ושהוא יגיד "בבקשה", אוקיי, אתה לא צריך לצבוט. זה איך שהבינו עד עכשיו את הפשט של תפילה, הפשט של "בצל כנפיך", הפשט של פדיון הבן.

לא! ה"פרי הארץ" אומר פשט חדש. הוא אומר: הקדוש ברוך הוא הוא אב הרחמן, זה יסוד מהצדיקים הוואסלאויים. הצביטה בכלל לא הייתה צביטה [של כאב]. זו הייתה צביטה כזו, אבל זו הייתה צביטה של חבר שאומר "בוא הנה". זו הייתה קריאה כזו, זו הייתה טפיחה על הכתף שאומרת "הלו, מה נשמע?".

זו דרך. אולי יש דרכים אחרות שאפשר לומר "הלו", אולי יש אפילו דרכים יפות יותר לומר "הלו". אוקיי, בעולם הבא יהיה גן עדן, הקב"ה ידבר בדרך אחרת, הוא לא יצבוט. הוא גם אומר, הרבי יעקב מראדזימין גם היה צריך איזו דרך לתת צביטה.

עכשיו עשית "ריפריימינג". זו הבנה חדשה, אמונה חדשה, מהלך חדש על עצם מקור החיים. זה שאני מבין – במילים אחרות, בדיוק כמו שמישהו מבין, כמו שאנחנו אומרים: יש לי חבר טוב שאני חי איתו, אני טוב איתו, אני לא מסוכסך איתו. אפילו עם חבר הרבה פעמים אני יכול להתעצבן מכל מיני דברים קטנים, "למה אתה מציק לי עם זה?". כן, אבל הוא חבר טוב, ויש לי את זה מלכתחילה.

פרק י': משל השותפים – רדיפה או אהבה?

נראה ישירות השבוע חילוק (אצל נדב ואביהוא תמיד זה המשל). זה מאוד מעניין, אפשר לראות ממש את זה אצל שני יהודים.

ניקח משל: יש שני יהודים שגרים ביחד, ויש להם "פרויקט" (project), הם מנהלים עסק ביחד, או שיש להם בית ביחד. הבית כבר צריך הרבה צרכים, צריך למלא את מכונת הקפה, צריך לקנות את המזלגות, וכל הזמן אחד מזכיר לשני: "כבר קנית את המזלגות? כבר קנית את הכפיות? כבר הדלקת את האור? זכרת לשלם את החשבונות?" וכו' וכו'.

* אופן אחד: יש אופן אחד של הדבר שכל אחד יתעצבן: "למה אתה שואל אותי? למה אתה רודף אותי? כן, אני אזכור, שכחתי, אני אזכר." אתה באמת צריך להזכיר לי? אוקיי, אני מבין, אתה צריך להזכיר לי, אבל זה משהו מעצבן כל הזמן.

* האופן השני: אבל יש מעשה שנייה, אפשר "לפריים" את אותו מעשה בדיוק הפוך. יש שני חברים, הם רוצים לבלות זמן ביחד, הם רוצים להיות ביחד. יש להם עניין של חברותא – מובן מאליו, סתם לשבת ולהיות ביחד ולשתוק, זה עניין שרק אנשים הכי קרובים יכולים... אבל אדם רגיל רוצה לעשות משהו ביחד.

אז הם אומרים: "אה, אתה יודע מה יש לי תוכנית? אני צריך לקנות סודה למכונת הסודה במשרד שלי. בוא, נלך ביחד לקנות את הסודה."

ואותו דבר קורה כאן: הם אומרים אותן פעולות, אותן פעולות בדיוק (exact). כן, הוא מזכיר לו: "זכור לקנות את הכף, זכור לקנות את זה, זכור לשלם, זכור ללכת, זכור שבוע הבא שוב לבוא." הוא אומר לו ממש אותן מילים – והכל דברי אהבה!

במקום שאני ארגיש קנאה, במקום שאני אהיה עצבני שהוא מזכיר לעצמו והוא רודף אותי "שאקנה את זה, אזכור את זה" – אז אנחנו "מריפריימים" את כל העניין.

אי אפשר ללכת לקניות? זה כזה "נטל" (chore/burden), אני צריך נעבעך לקנות... אוקיי, אני צריך, אני צריך לקנות לשבת. אדם יכול לומר לא, זה דבר חדש לגמרי: שבת! אני רוצה לעשות לכבוד שבת, אני רוצה לעשות את השבת יפה, אני רוצה שיהיה שבת יפה, ואני רוצה לעשות. מה אפשר לעשות? אפשר לעשות הרבה דברים. אחד מהדברים שאפשר לעשות זה קניות (shopping). אני בחרתי (choosed) לעשות את זה. זה עושה את ההבדל.

אבל אפשר לראות שאותו דבר יכול להיות חברות וזה יכול להיות רדיפה, זה יכול להיות כמעט כמו שנאה.

הנמשל: תפילה על פרנסה

זה מה שכתוב ש"הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים". מה שהגמרא מתכוונת לומר זה, שיהודי קם בבוקר והוא אומר: "אין לי מה לאכול", או שיש לי כן, אבל יש לי הרי צורך, אני צריך להתפלל כל יום על פרנסה. לא מתכוונים שכל יום יש לו עבודה חדשה; יש לו עבודה, נכנסת משכורת, אבל זה צריך להיכנס. הוא מסתכל בבוקר: זה נכנס? זאת אומרת הוא מתפלל שייכנס, שייכנס, וזה נכנס.

והוא היה יכול לחשוב: "עדיף היה לי שלא אצטרך, כבר היה בקיצור משהו עולם הבא, משהו היה נוטה, הכל כבר היה."

אומרים לו: לא! אתה רוצה "הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים". כשאתה קם בבוקר והמכונית לא נדלקת, וצריך לעשות משהו, צריך להתפלל על זה – זה לא פשט שמישהו רודף אותך. הוא אומר: "לא, לא, זה חבר שלך שרצה [להתחבר], זו הדרך שלו לומר הלו."

יש דרכים אחרות, יש אחת, יש אחת, יש אחת... כאן יש דרך. השתנה ה"מינינג" (meaning – משמעות) של הצער, השתנה המשמעות של היסורים. זה לא פשט שזה סתם חיזוק של פסח, השתנה המשמעות של זה.

פרק י"א: מחשבות זרות וטרדות – ה"חברים" שמחפשים תיקון

וכך הוא אומר הרי אותו דבר עם צרות הנפש. כן, שהבעל שם טוב לימד שאנשים, כל אחד חושב שהוא היה צריך להיות צדיק, הוא היה צריך כבר להתפלל בלי מחשבות זרות (זה המשל שלו, יש עוד אלפי משלים).

ושם במשל הוא אומר שאפשר להתגבר, יהיה עניין שהוא הולך להתגבר. אבל למה אני צריך להתגבר? היה עדיף בלי זה!

לא, לא היה עדיף. אז לא היה לך מה לעשות, אז לא היה לך שום "רילישנשיפ" (relationship – קשר), אז לא היה לך שום עבודה. העבודה היא זה שבא הפוך.

מה שאדם אומר, כל הזמן בא – אדם עומד להתפלל ובאות אליו כל הטרדות שלו – זה בגלל שהם רואים רגע טוב! כן? "אה, אלה החברים שלך, הם באים שתעזור להם, הם באים שתעלה אותם, שתתקן אותם, שתעשה מה שאתה צריך לעשות איתם."

אלה לא דרושים, זה בעצמו דבר טוב.

סיכום: פרעה הקריב – הצרה כאמצעי לקרבה

ואם כך מבינים, ה"ופרעה הקריב" זה לא סתם וורט. יש עוד הרבה רמות, אני אומר אחר כך צריך באמת למצוא מה לעשות, אבל זו הרמה הראשונה, זאת אומרת אמונה. זאת אומרת הבעל שם טוב אמר "לפעמים" (sometimes) הצעד הראשון הוא הכנעה. יש דרכים אחרות איך מפרטים את הרמות האחרות, אבל הרמה הראשונה היא שאתה "מריפריים" את הצער האקטואלי (actual).

זאת אומרת פרעה – פרעה זה לא פשט אמת, פרעה זו הצרה, אבל מהצרה בא "מתוך רע", מתוך הצרה יוצאת טובה, יוצא שבח, יוצאת שירה.

הוא אומר: לא. זו בכלל לא צרה. יש צרה, אבל זה נעשה כדי לעורר, כדי לקרב. הוא מקרב, הוא מקרב, הוא עשה כל מיני פעולות כדי לגרום לאנשים להתפלל, לבוא אליו. הוא נעשה לקירוב.

אותו דבר כל טרדות העולם. ובואו נגיד, זו הרי עצה פשוטה אחת, כן, ואני צריך לזכור את זה. מזה אנחנו מדברים על תפילה כפשוטה. תפילה פירושה פשוט (plain): "ריבונו של עולם עזור". ומישהו יגיד: למה יהיו לי כל כך הרבה טרדות? יש לי כל כך הרבה צרכים? יש לי כל כך הרבה בעיות? יש לי כל כך הרבה בעיות? כי אני שם ושם מישהו...

פרק ג: הצרכים והחסרונות כעצם התפילה

טרדות העולם: דרך לקרבה

מי שאינו "קרוב" [קרוב לקב"ה], הקב"ה עושה גם את כל מיני הפעולות שכדאי לעשות כדי שאנשים יצטרכו לבוא אליו. "צרה מקרבת". זה הפירוש של כל טרדות העולם.

ובואו נגיד, זו עוד עצה פשוטה אחת, ואני צריך לזכור את זה, כי אנחנו מדברים על תפילה כפשוטה. תפילה פירושה ללמוד: "ריבונו של עולם עזור".

מישהו יגיד:

> "למה יש לי כל כך הרבה טרדות? למה יש לי כל כך הרבה צרכים? למה יש לי כל כך הרבה בעיות? למה יש לי כל כך הרבה בעיות? עדיף היה לי לשבת בבית המדרש ולעבוד את ה'! אני רוצה את הקב"ה, אני לא מבין מה אתה רוצה!"

עונים לו:

> "אני פגשתי אותך [דווקא כאן]! אני רוצה לתפוס איתך שיחה על העבודה שלך. למה זה לא הולך?"

זו גם התבוננות, זו גם אמונה. מי אומר שיש דרכים אחרות? ודאי, יש דרכים אחרות, אפשר להיכנס יותר עמוק. אבל כל הדברים האלה, אם אדם מתבונן על כל דבר, כל דבר הוא סימן להתבוננות.

"טרם יקראו ואני אענה" – הצורך הוא התפילה

ולא רק שזה סימן, אלא זו עצה. זה הפירוש, הקדוש ברוך הוא מסבב, במילים אחרות: הצורך כבר גם הפך לתפילה.

זה הפירוש של הפסוק: "טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה" [ישעיה סה, כד]. אנחנו לא מדברים שהתפילה מתחילה רק אחרי שיש בעיה, ואחר כך מתחילים את הצעד השני [step] – להתפלל. לא! הצעד הראשון הוא גם תפילה. אני לא יכול לשאול שאלה.

אחרת מישהו יגיד, זה כמו הכנה לתפילה. איך לוקחים הכנה לתפילה? איך לוקחים התעוררות לתפילה? אפשר ללכת לשיחה של איזה מגיד, הוא ייתן התעוררות.

אומר המדרש: אה, אתה צריך שיחה? צרה! צרה נותנת מספיק התעוררות לתפילה!

* צרה היא בעל דרשן גדול!

* צרה היא מגיד גדול!

* "בַּצַּר לָהֶם" – בצרה הם קוראים!

מה פירוש "צרה יקראו"? המכונית התרסקה [חס ושלום]! זו התעוררות לתפילה! התעוררות טובה! אתה מרגיש את זה מאוד טוב! יש לך התעוררות, זה גורם לך להרגיש משהו! אתה מרגיש מאוד טוב את הצרה! אתה יכול ממש להתפלל על זה בכוונה שלמה, שזה מתחבר (connect) עם הקב"ה!

עומק הדברים: רבי חיים ויטאל והבעל שם טוב

ואחר כך נלך הלאה, נלמד תפילה איך שזה באמת צריך להיות. זה יכול ללכת הרבה יותר רחוק, יש אלפי צעדים! אבל אי אפשר לזוז מהצעדים הראשונים: שההכנה לתפילה היא הצרכים, או צרכי הגוף. זה פשט פשוט.

אני הרי תמיד לומד "דברים שחידש בדבר". תפילה, כתוב ברבי חיים ויטאל, ואני תפסתי שזה אומר שהכל אותו דבר, כל הדרגות [levels] של הבחינות זה אותו דבר.

רבי חיים ויטאל אומר ש"אין תפילה דומה לחברתה" [שום תפילה אינה שווה לשנייה].

* בפשטות: אומרים סתם כך, כי כל יום יש צרכים חדשים. אם לא יהיו צרכים חדשים, לא יצטרכו להתפלל.

* הבעל שם טוב הקדוש אומר: אמת, מה הן הכוונות החדשות של כל יום? אלה ה"מחשבות זרות" שיש כל יום.

הכל אותו דבר. זה מדבר בגשמיות – הצרכים; זה מדבר ברוחניות – צרכי הרוחניות. כביכול, תפילה כוללת בתוכה את הבקשה שיבררו את המחשבות, שיהיו יותר ברורים, שיבינו יותר טוב, שיהיה דעת יותר ברורה. ואם כך, הצרכים של זה הם הקושיות, הצער ששייך לזה.

ולשון הקבלה מסבירה שאלה הם ה"ניצוצות", אלה הם ה"בירורים" שעושים כל יום. הכל אותו דבר, הכל אותו דבר.

סיכום: לשנות את המבט על הצרכים

אבל החידוש העיקרי שאנחנו רואים כאן הוא, שהתפילה לא מתחילה לפני כן. אם אדם נזכר – ואני חושב שזה פשוט, אלה לא דברים עמוקים, אלה לא דברים קשים, אלה דברים פשוטים – שאנחנו משנים את המבט [reframing] קצת על הצרכים והצער, כ"קריאה לתפילה" [קריאה להתפלל], כמו שהספרים כותבים...

כוחה של "אָנֹכִי": הכלל והפרט בתורה

תמלול חלק א'

---

הקדמה: יסוד היסודות

[שמות כ, א-ג]: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.

כל אחד יודע שהאותיות, השורות, הפסוקים האלה הם יסוד התורה, יסוד הכל. זו חזרה שאנחנו אומרים פעמיים ביום: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" [דברים ו, ד]. הפסוק "שמע ישראל" הוא קיצור ממה שכתוב כאן בעשרת הדברות.

כתוב בפירוש בפרשת ואתחנן, כשמשה רבינו חוזר ואומר ליהודים את עשרת הדברות, כתוב שם "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" ו"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים". שני הדברים האלה מונחים בבת אחת במה שאומרים בפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֶחָד". המילה "אֶחָד" פירושה היחיד, וממילא זה אומר אוטומטית "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים".

פרק א: הכל נכלל באחד

כל אחד יודע גם שלא רק שזה היסוד, אלא שזה גם כולל הכל:

* רש"י מביא בשם רב סעדיה גאון שבעשרת הדברות נכללות כל תרי"ג [613] מצוות.

* הבעל שם טוב, וכך כתוב בספרי החסידות באופנים עוד יותר חדים, אומר שלא רק שכל תרי"ג המצוות כלולות בעשרת הדברות, אלא כל עשרת הדברות עצמן כלולות בדיבור הראשון.

* בשני הדיברות הראשונים, "אָנֹכִי" ו"לֹא יִהְיֶה לְךָ", נכללה כל התורה כולה, כמו שכתוב בזוהר.

* הבעל שם טוב אומר עוד יותר חד, שהמילה "אָנֹכִי" לבדה – ור' בערעלע אמר אולי אפילו באל"ף של "אָנֹכִי" – כוללת את כל הדיבור הראשון.

הכל כלול בזה. כלומר, הנקודה, הנקודה של הכל מונחת כאן. אם כך, חייבים – במיוחד כשקוראים את זה, וקוראים את זה בשבת – להתבונן, לשהות שעה אחת בהתבוננות, בפסוקים, במילים, בתוכן הדברים. זה קצת מרחיב את הדעת, קצת מרחיב את הלב.

פרק ב: משל הספר ו"תוכן העניינים"

זו אכן נקודה אחת, זו אכן מילה אחת, דיבור אחד. אבל הרי אומרים שבזה כלול הכל. אף שצריך לדעת לפתוח את זה, צריך לדעת לפרט את זה, צריך שיהיה מונח בזה הרבה יותר מסתם מילה אחת. זו לא מילה אחת, זו מילה אחת שהיא סך הכל.

נביא קצת מה זה אומר במשל:

אפשר ללמוד למשל ספר. הספר מסביר באריכות – על צד המשל – הוא מסביר פרק שלם, סימן שלם, עשרים דפים שלמים או מאה דפים. הוא מדבר על נושא, הוא מדבר על מושג.

אחר כך באים ומסתכלים ב"מפתח", ב"תוכן העניינים" בתחילת הספר. לפעמים תוכן העניינים כתוב טוב, זה אפילו יותר מסתם תוכן עניינים, אפשר לקרוא לזה "תוכן" – קיצור של כל הספר. ושם כתוב במילה אחת הנושא, מה שכתוב בספר.

הקושיא:

שואל אדם קושיא (זה באמת הנושא שהזוהר מדבר עליו בתחילת "ספרא דצניעותא" – אני תופס את עצמי אבל בלשוני, ההקדמה לספרא דצניעותא):

מסתכל אדם ואומר: "אוקיי, אה, כן, זו הרי הטעות של הצ'אט-ג'י-פי-טי [ChatGPT/AI] שאנשים חושבים." אפשר להסכים, לא צריך להגיע ל"צ'אט", לבינה המלאכותית, כדי לשאול את הקושיא. אני יכול להסתכל בתוכן העניינים של הספר – ונגיד כבר שהמחבר עצמו כתב את זה, חכם גדול כתב את זה, וזה אמת, כתוב שם הכל.

אם אני יכול להסתכל בהקדמה, אני יכול להסתכל בתוכן, אני יכול להסתכל בסיכום, ואני כבר יודע את כל העניין – אז מה חסר כל האריכות? מה חסר כל ההסבר בספר?

פרק ג: שלושה תירוצים שאינם נכונים

הקושיא בנויה על נקודה של אמת. כלומר, זה אמת, אם יש סיכום טוב, אם יש מילה טובה שהיא תוכן של כל העניין, אז אמת שכתוב שם הכל. אין פירוש שהחסירו משהו.

נעבור למה התירוצים הרגילים אינם מספקים:

1. התירוץ של "להוכיח" (לשכנע)

לפעמים חושבים שההסבר של הספר בא להוכיח למי שלא מאמין לו.

למשל: יהודי כותב ספר, הוא כותב חידוש בהלכות שבת. את החידוש אפשר לומר בשורה אחת, במילה אחת. רק מה? למדן לא יאמין לו. הוא יגיד: "איפה כתוב החידוש? מאיפה זה לקוח? מה אתה מתרץ עם החידוש הזה? אני רוצה לדעת מה הראיה לזה." לכן הוא כותב באריכות, להוכיח לעיני כל שלא מאמינים לו.

הדחייה: אבל אם אני מאמין לו, ואני רוצה רק להגיע לנקודה, אני יכול להסתכל בתוכן העניינים ואני כבר יודע הכל. כך נראית הקושיא.

2. התירוץ של "חסרון פרטים" (חסרים פרטים)

אם מישהו יענה: "למה צריך את כל העניין? כי בקיצור חסרים פרטים, אתה מחסיר חלקים."

הדחייה: זה לא נכון. אין חלקים שהחסירו, אם זה סיכום טוב. הפרטים הרי רק באו לתמוך, באו לחזק את עיקר הנקודה. אם עיקר הנקודה אכן בקיצור, וכתובה באמת עיקר הנקודה כאן, אי אפשר לומר שהתירוץ למה צריך ללמוד מבפנים הוא כי חסרים פרטים.

כי הכלל כולל את כל הפרטים. אם הוא כולל את כל הפרטים, אי אפשר לומר שחסר משהו. להיפך, זה יותר ברור, זה עוד בקיצור, זה אפילו לוקח פחות זמן ללמוד, חבל על הזמן. למה צריך להתייגע וללמוד את כל העניין? אפשר את זה בדקה אחת.

3. התירוץ של "שטחיות" (חסר עומק)

עוד תירוץ שאינו תירוץ נכון: מישהו יגיד שזה יותר "בשטחיות". אתה רוצה להבין עמוק? צריך ללמוד מבפנים. כאן בקיצור חסר כביכול עומק. אתה רוצה להבין נכון? לא כתוב באמת בתוכן העניינים, במילה האחת הזו. צריך ללמוד את זה יותר עמוק, צריך ללמוד להבין יותר טוב, לא הוציאו את זה טוב מתוכן העניינים.

הדחייה: אבל גם זה לא אמת.

נכון, לפעמים מישהו עושה קיצור שאינו טוב. יש קיצורים שהם טובים, ויש קיצורים שהם גרועים. אנשים חושבים שזה דבר קל. מישהו יכול לומר: "עשיתי קיצור של כל ההלכות", או הבינה המלאכותית יכולה לעשות קיצור. לא, הבינה המלאכותית לא תמיד יכולה. לפעמים היא יכולה, לפעמים היא לא יכולה.

אפשר לראות חילוק:

* מי שלמד טוב את הסוגיא, הוא למד טוב את התוכן – ה"כותרת" שלו אכן תהיה מה שכתוב בפנים, זו תהיה נקודת התמצית של כל מה שכתוב.

* מי שלא למד טוב, הוא גם יכול לעשות כותרת של שורה אחת על הנקודה, אבל זה רק יהיה ה*שם* של הנקודה, זה לא יהיה באמת הכל.

הכי נמי, אם אדם גרוע עשה את התוכן, הוא לא כל העניין. אבל עכשיו הרי אנחנו מדברים בנמשל, שהתורה עצמה עשתה את תוכן העניינים של כל התורה כולה – "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ". הקדוש ברוך הוא בעצמו עשה את זה. אז בוודאי אי אפשר לומר את התירוץ שזה לא תוכן נכון, או שזה יותר עמוק בפנים.

במילים אחרות: אם זה תוכן נכון, מי שהבין נכון מה שכתוב בפנים, מי שהבין נכון באריכות – באמת כשהוא חושב מה שכתוב בתוכן, הוא יודע הכל. לא חסר לו כלום.

1. זה באמת כולל הכל.

2. זה באמת כל העומק.

להיפך, כל העומק היה להגיע לתת שורה אחת של תוכן, ששם ההגדרה הכי ברורה. אם מישהו באמת למד מה שכתוב בפנים וזה מובן טוב, הוא באמת לא צריך את התוכן יותר מזה. זה לא שם סתם כדי להקל בקיצור ושיהיה יותר מהר ללמוד. זה לא משהו בהשמטה, לא חסרים פרטים, וזה לא פחות בדיוק ולא פחות עמוק. זה כל העומק.

לא לומדים עומק כדי שיהיה שיעור ארוך ושיהיה ספר ארוך. אנשים חושבים אולי שככל שחכם גדול יותר כותב ספר ארוך יותר – לא! חכם גדול יותר כותב ספר קצר יותר. האות האחת או המילה האחת, זה הספר, זה העניין, זה התוכן של כל העניין.

פרק ד: היחס בין המילה לספר

לכן, מצד כל שלושת הדברים האלה זו לא הסיבה למה התוכן הוא הנקודה ולא כל העניין מבפנים.

ואם כך צריך להבין יותר טוב את היחס של סוג הפסוק הזה שכתוב דבר אחד, אות אחת, עם כל התורה כולה שהיא רק פירוט של זה.

מה באמת היחס? למה חסרה כל התורה?

* אם אפשר, שכבר יגידו בקיצור "שמע ישראל". הרי כתוב, אפילו פעם אחת "שמע ישראל" מילה מספיקה להינצל ממלחמה. אוקיי, שיגידו ישר "שמע ישראל", מה חסר כל העניין?

* או שאפשר ללמוד וללמוד. שכבר מישהו יגיד: "אני יכול להאמין, תגיד לי את המסקנה, מה אני צריך להיכנס לחקירות, להבין דברים עמוקים? תגיד לי את מסקנות הדברים, אני אאמין, אני אחזור על המשפט 'שמע ישראל' ודי."

צריך להבין, שאמת, מצד הנקודה עצמה, מצד ההבנה, מצד עצם המציאות, זה אמת כך. אפשר לומר מצד הקדוש ברוך הוא עצמו...

הנקודה והפרט: למה חסרה כל התורה?

*(המשך השיעור - חלק ב')*

תוכן:

בחלק הזה של השיעור נדון השאלה העמוקה: אם כל התורה נכללת בנקודה אחת (כמו "אנכי" או "שמע ישראל"), למה צריך ללמוד את כל התורה עם כל הפרטים? התשובה מונחת בחילוק בין האמת מצד הקדוש ברוך הוא (שהיא פשוטה ואחת) לבין האמת מצד האדם (שצריך לעבור תהליך ארוך של "שקלא וטריא" כדי להיות מסוגל באמת להבין את הפשטות).

---

פרק ה: הקושיא - למה חסרה האריכות?

אז כך, מכל שלושת הדברים האלה זו לא הסיבה למה התוכן, הנקודה, אינה כל העניין מבפנים.

ואם כך, צריך להבין יותר טוב את היחס של סוג הפסוק הזה שבו כתוב דבר אחד, "אנכי", עם כל התורה כולה שהיא רק פירוט של זה. מה באמת היחס? למה חסרה כל התורה? כי אם אפשר... שכבר יגידו בקיצור, "שמע ישראל".

הרי כתוב: "ויש אומרים מילות חוסן 'שמע ישראל' בוודאי מספיק להינצל ממלחמה".

טוב, שיגידו ישר "שמע ישראל", מה חסר כל העניין? כי אפשר ללמוד וללמוד... שכבר מישהו יגיד: "אני יכול להאמין, תגיד לי את המסקנה. מה אני צריך להיכנס לחקירות, להבין יותר עמוק? תגיד לי את מסקנת הדברים, אני יכול להאמין, אני יכול לחזור על המשפט 'שמע ישראל' ודי."

פרק ו: שתי בחינות באמת - מצד הבורא ומצד הנברא

צריך להבין שאמת, מצד הנקודה עצמה, מצד ההבנה, מצד עצם המציאות, זה אמת כך. אני יכול לומר מצד הקדוש ברוך הוא עצמו. הקדוש ברוך הוא הרי פשוט, כן? הקדוש ברוך הוא, ככל שיותר גבוה... לא רק הקדוש ברוך הוא, אלא ככל שמדרגה גבוהה יותר מדברים במציאות, הכל יותר קצר באמת, הכל יותר פשוט, פחות מורכב.

כן, "מורכב" פירושו שצריך הרבה מילים, הרבה הסברים, לכלול, לפרש לכאן ולכאן. ככל שמדרגה גבוהה יותר במציאות, זה יותר פשוט, זה יותר בקיצור, זה יותר במילה אחת. על זה אנחנו אומרים שהאמת היא רק ה"אלף" של אנכי, האמת היא רק נקודה אחת וכו'.

האדם חייב להיות "מכיר את מקומו"

אבל, כל זה כשמדברים מצד העניין עצמו. אם מדברים מצד ההבנה שלנו, צריך לדעת, אדם צריך להיות מכיר את מקומו. זה אחד מהיסודות הגדולים ביותר, כן? המילה הנפלאה של "אני חומה" [שיר השירים ח, י]: "ושמרי לחמה אל תוסף בהם ותגרע ממנו".

אדם כשהוא קופץ מדרגות, כשהוא רוצה לומר את האמת מצד מה שהקדוש ברוך הוא הוא במדרגתו, הוא אומר שקר. מה פירוש? "לא ידע מה אמר הקב"ה שהוא אמיתי לפי כח אלוקותו בו". מה הפירוש? אני אומר דבר שהוא אמת מצד עצמו, אבל מכיוון שאני לא מבין את זה, זה לא אמת מצדי. מה פירוש שקר? זה עדיין לא אמת.

פרק ז: משל - הילד ש"יודע" את כל הש"ס

והם צריכים להבין שמישהו יכול לומר, כן, היה... למשל, ר' חיים קנייבסקי סיפר, כשהוא היה ילד קטן הוא אמר: "אני יודע את כל התורה, אני יודע את כל הש"ס".

שאלו אותו: "אתה יודע את כל הש"ס?" (אחר כך הוא אכן ידע את כל הש"ס, אבל אז הוא לא ידע).

הוא אומר: "איך אתה יודע את כל הש"ס?"

הוא לימד אותו את השמות של כל המסכתות: ברכות, פאה, ערלה, וכן הלאה. הוא לימד אותו את השמות של כל המסכתות. הוא יודע את כל הש"ס? אתה לא יודע את כל הש"ס.

טוב, זה לא משל כל כך טוב, כי השמות הם אכן סתם שמות, זה רק סימנים, זה לא באמת התוכן של כל המסכת. אבל אם, נגיד, הוא היה מלמד אותו את התוכן של כל הש"ס. הוא היה תלמיד חכם גדול, כי אתה יכול – יש אנשים כאלה, הוא אולי לא היה – אבל אתה יכול לסכם כל מסכת בפני עצמה בהגדרה אחת, נקודה אחת. והוא היה אכן לוקח את הנקודה ואומר רק את זה. הוא עדיין לא היה מבין כשהוא היה ילד. אחרי שהוא למד הוא יכול לומר שזה מובן.

פרק ח: טבע האדם - התהליך של הבנה

מה אני רוצה לומר? שאדם, אדם הוא סוג כזה של דבר, אדם הוא סוג כזה של בריאה. ושוב, אנחנו לא מדברים מצד נשמתו שעדיין בשמים, החלק אלוק ממעל. אני מדבר על האדם בשר ודם, זה שנולד בעיר, האדם שאנחנו מדברים איתו.

אדם הוא סוג כזה של דבר שלוקח לו זמן להבין דברים. לוקח לו זמן, דברים פשוטים לוקחים זמן. "זמן" אני מתכוון לא רק זמן בשעון. זמן פירושו גם "שקלא וטריא". לוקח לו ללכת לכאן, ללכת לשם, לחשוב אולי כך, אולי לא כך. למה באמת צריך לומר כך? אולי אפשר לחשוב כך? מה יוצא כשחושבים כך? לאן מגיעים? אם הולכים בדרך אחרת, לאן יגיעו? זה פירוש אדם. זה סוג השכל שיש לאדם, סוג ההבנה שיש לאדם.

תכלית הלימוד: להגיע לפשטות

עכשיו, התכלית של הלימוד, התכלית של זה אפשר לקרוא לזה "בינה", התכלית של סוג ההתבוננות הזה, של סוג הלימוד הזה, היא לא להישאר עם שיעור ארוך. התכלית היא שכל הזמן מתקרבים לפשטות, כל הזמן מתקרבים לנקודה האחת, לשורה האחת, למשפט האחד, להגדרה האחת שאנחנו רוצים לצאת אליה.

אבל טבע האדם, טבע שכל האדם הוא שהוא לא מבין, הוא לא מגיע. לא רק שהוא לא מגיע כי צריך למחות, אלא הוא לא מבין. זה לא נכנס לו לראש, אפשר לומר. לא נכנס לו לראש המשמעות, ההבנה של כל ההגדרות האלה, עד שהוא לא עושה את הסדר הארוך, שפירושו "דרך ארוכה וקצרה". הוא לא עושה את הבירור הארוך, העיון הארוך – עיון שאנחנו קוראים עיון, לעיין, להתבונן.

אצל אדם, מה שהוא מתכוון הוא, שכאן הסדר הארוך הוא תהליך ארוך. אני אומר שלוקח זמן, שזו הדרך הכי ברורה להביא את זה. אני לא מתכוון באמת לזמן, אמרתי שאני לא מתכוון באמת לזמן בשעון, אני מתכוון באמת לזמן של לעבור קושיות, תירוצים, להבין הבנות, מסקנות. לוקח לו זמן רב עד שהוא מגיע.

פרק ט: החילוק בין "לפני" ל"אחרי"

אחרי שהוא מגיע, זה החילוק בין לפני לאחרי.

* לפני: הוא יכול להתחיל גם עם המסקנה, עם המשפט הסופי שהוא מאמין. כתוב בספר, הוא אמר את זה, כבר כתוב בתורה, הוא יודע את זה. טוב מאוד. אבל לפני הוא לא יודע, הוא אומר טוב, אבל הוא לא יודע מה הוא אומר.

* אחרי: שאדם עובר את כל העניין, לא רק השורה האחת, הנקודה האחת, זה מקבל פירוש אחר אצלו.

לא שזה נעשה ארוך יותר, זו הטעות. מישהו עומד "מאריך באחד", כן? מי שמאריך באחד לא מתכוון שהוא אומר "אחד" בזמן ארוך. זה לא נכון. צריך לחשוב על זה מעשית הלכה למעשה. אני רוצה להביא נקודה אבל. "ה' אחד" הוא פירש שזה פשוט. אם זה פשוט, זה לא לוקח זמן ארוך לומר, זו לא דרשה ארוכה. זו נקודה אחת. זה להיפך, ככל שיותר פשוט, "כמה דפשיט טפי עדיף", ככל שיותר פשוט זה יותר נכון. זה הרי דבר גבוה יותר, יותר פשוט, יותר סימפל.

אבל אני, בן אדם, לא מבין דברים פשוטים, פשטות כזו, אלא כשזו תוצאה של עיון ארוך, של הרבה עיון, של הרבה התעמקות, של הרבה הבנה. זו טבעו של האדם. וככל שיותר, אחרי שלמדתי את כל העניין, אז זה אמת.

אחד שואל אותך: "כתוב בספר הזה יותר ממה שכתוב בתוכן העניינים? לא כתוב יותר. אני יכול רק ללמוד את תוכן העניינים ולא את כל הספר?"

לא, אתה לא יכול. אילו היית מלאך, אחד שהולך מלמעלה למטה, היית יכול. אדם חייב ללכת מלמטה למעלה. אדם חייב לעבור דרך השכל שלוקח זמן, דרך הלימוד, לא רק דרך המסקנות, אלא דרך הלימוד שלוקח זמן. זו הדרך היחידה שאדם יכול להגיע להבין. ואחרי שהוא מבין, לא כתוב יותר ממה שכתוב בנקודה הראשונה.

פרק י: סיכום - הספר והחיים

עכשיו המשל, המשל גם תלוי למעשה. אני מרגיש שאני אומר את זה קצת יותר מדי בפשטות. אבל כל אחד למד פעם סימן בספר, אפילו בלמדנות, בעיון, בפסיכולוגיה, באיזה נושא שיהיה, אפילו ספר סיפורים, כן? ספר סיפורים.

כל הסיפור כתוב על הכריכה. הם לא עושים "ספוילר" (גילוי סוף דבר), אבל אילו היו עושים ספוילר, כל הסיפור כתוב על הכריכה. בגלל זה אתה יודע את כל הסיפור? לא.

* אם קראת את כל הסיפור, אתה יודע שכל הסיפור כתוב על הכריכה.

* אם לא קראת את כל הסיפור, אתה לא יכול לראות מהכריכה את כל הסיפור, וזה לא עומד לפניך. לאחר זה עומד, לפניך שלמדת זה עומד.

אפשר לומר כך: למי שלמד את כל הספר, כל הספר כתוב על הכריכה. למי שלא למד את כל הספר, על הכריכה לא כתוב כלום. אולי כתוב משהו שיכול לעורר אותו להסתכל בספר, אם זה נראה לו מעניין, או משהו כזה, אבל לא כתוב באמת.

זה ההבדל בין לומר שבמשפט האחד "ואהבת לרעך כמוך" כתוב כל התורה כולה, כי זה כתוב רק למי שלמד כל התורה כולה, או מי שמבין כל התורה כולה, אחר כך הוא רואה באמת איך כל התורה כולה מונחת בזה.

עכשיו, המשל הוא משל על לימוד. הדבר האמיתי הוא, תבין בסדר השתלשלות העולמות מהקבלה, זה גם המשל על העולמות עצמם, על כל העולם. כל העולם הוא באמת רק נקודה אחת, "אחד" אחד. אבל את זה מבין רק מי שהבין את כל העולם, ואחר כך הוא רואה את זה. סתם לומר זה לא אומר כלום.

אותו דבר בחיי האדם. חיי האדם הם רק דבר אחד, אבל יש הרבה הבנות, הרבה כישלונות, הרבה הבנות ומסקנות, שבסוף מגיעים לזה. אותו דבר עוד הרבה דברים שהולכים על אותו מבנה, אבל זה הדבר שהוא רצה ללמד להזכיר כאן, כבוד שבת ישראל.

שיעור ערב שבת פרשת משפטים - סוד המשפט והדעת

(חלק א' מתוך ד')

נושא השיעור: המשמעות העמוקה של "משפט" ו"בית דין" על פי פנימיות, והקשר לתיקון המידות ודעת.

---

א. הקדמה: סדר השיעורים

מגיד שיעור:

רבותי, היום ערב שבת משפטים, שבת שקלים.

אחת הדרכים שבהן אנחנו רוצים לבנות את השיעורים שלנו – מה שדיברתי בתחילת הזמן, שבת בראשית כוונתי, לא כל כך המשכנו באותה דרך, אף שבאמת הכל מתקשר עם הדרכים היסודיות, רק לא תמיד הסדר ברור כך במפורש על פי פשט – דיברנו שאנחנו עוסקים בשיעורים שלנו ביום חמישי בלילה, ב"שמונה פרקים" [של הרמב"ם], כדי להבין את סדר עבודת האדם, להבין את סדר תיקון המידות.

זה לפי המהלך שהרמב"ם מלמד אותנו, פחות או יותר אפשר לקרוא לזה המהלך של "דרך האמצע". מי שעוקב שם יודע, שזה דבר הרבה יותר עמוק ממה שהעולם תופס. "דרך האמצע" תלויה בשכל הדעת, היא תלויה בהבנה נכונה, בהבנה אמיתית של מה שקורה.

ואמרנו שאנחנו רוצים להוסיף לזה עוד קומה, עוד שלב, שבערב שבת כשאנחנו לומדים שיעור זוהר, נוכל להראות קצת איך תמיד יש מדרגה גבוהה יותר להבין, מדרגה עמוקה יותר להבין את עצם הדברים מצד ה"אספקלריא המאירה" של הזוהר, של הקבלה, של הספרים החסידיים. הסברנו קצת – הייתה סדרת שיעורים – הסברנו מה זה בכלל אומר שיש שלב גבוה יותר של אותו דבר, בפרט של תיקון המידות, וזה היה נושא אחד שעברנו עליו מצד הנקודה הזו.

ב. יסודות של "אתערותא דלתתא" והרגל

היה עוד שיעור, לא היה שיעור הזוהר, היה השיעור של יום חמישי בלילה, שהבאנו את ה"צמח צדק" שהסביר – מאוד מעניין, אבל זה לא הנושא שלנו היום, אני מכניס את זה רק כדי להבהיר את הסדר – מה שהצמח צדק הסביר את הסוד של "באתערותא דלתתא אתער לעילא" [על ידי ההתעוררות מלמטה, מתעורר למעלה].

זה אחד מהיסודות, היסודות הבסיסיים ביותר של הזוהר, של החסידות, של כל סוג היחס שיש ליהודי עם אלוקיו על פי דרך הקבלה. שזה מתקשר עם הדרך של הרמב"ם שאומר "האדם נפעל לפי פעולותיו", זו הלשון של ספר החינוך. זה להוציא את היסוד שאנחנו לומדים מאיך מתקנים את המידות.

יש שני דברים:

1. מה הן המידות ומה זה תיקון המידות – זו "דרך האמצע".

2. הנושא השני הוא: איך כן? איך באמת המידות, איך מגיעים לשלמות?

ואת זה הרמב"ם הסביר, זה הסוד של "הרגל", שעל ידי שמרגילים את עצמו הרבה פעמים באותו דבר, הרבה זמן, על ידי זה האדם גם בפנימיות מתוקן, הוא מקבל את המידות הטובות בפנימיות.

והובא שהצמח צדק אומר, שמה שהזוהר אומר "באתערותא דלתתא" – שכל דבר, כל התעוררות למעלה תלויה "בעובדין מלילא ורעותא" [במעשים, דיבורים ורצונות] – צריך לעשות מעשים, צריך לעשות דיבורים, צריך להיות רצונות. הוא אמר שזו אותה בחינה איך על ידי המעשים שהם תחתונים מתעורר הדברים הגבוהים יותר, שהם המידות, ועוד יותר גבוה, מתעורר למעלה, הקב"ה גם. שם הייתה שיחה עמוקה, אני לא יודע אם הצלחנו פעם להסביר באמת את החלק הקבלי שבו, אבל זה עוד נושא, נושא יסודי מאוד.

ג. המשמעות העמוקה של "דרך האמצע" ודעת

אני רוצה היום לדבר, קצת מקושר לפרשת משפטים, כמו שלמדנו אתמול. אני רוצה היום לעבור על נקודה שקשורה למה שהסברנו אתמול, דבר יסודי מאוד, ואני חושב שזה לא היה מספיק ברור. לפעמים כשאומרים את זה בדרך פנימיות מבינים יותר ברור גם את החיצוניות, גם את השלב הפשוט.

ניסינו להוציא נקודה, שחלק גדול מהמידות... והם אמרו, זו באמת תוספת על הנקודה הראשונה שהם אמרו עכשיו. הם אומרים שהנקודה הראשונה היא ש"דרך האמצע", שהיא הדרך הנכונה איך להתנהג, היא לא סתם שאפשר לעשות ממוצע כזה, לא להיות לא חם מדי, לא קר מדי, בחינה כזו של "גולדילוקס" [משל לדבר שהוא בדיוק באמצע].

לא זה הסוד! אלא "דרך האמצע" פירושה שצריך להיות חלות, שריית דעת, דעת עמוקה מאוד. הדעת כל כך עמוקה שאי אפשר אפילו להגדיר אותה לגמרי בכללים, במילים, בפרטי הלכה לומר "כך וכך".

צריך להיות תמיד חי! כן, זו ההבחנה. צריך להיות תמיד דעת חיה, צריך להיות עכשיו.

אי אפשר שהאדם יהיה מת, שהוא פשוט הולך לפי כללים, כמו מכונה, כמו מחשב; הוא עשה לעצמו כללים, הוא מתנהג לפיהם. לא! צריך בכל רגע להפעיל מחדש את שיקול הדעת, זה דבר חי. וזה מה שמביא את האדם לדרך האמצע, זה המשמעות של דרך האמצע.

אני לא זוכר מי הביא את זה, מהגאון מווילנא ואחרים שמסבירים שזה גם היסוד של דעת על פי קבלה: שדעת מכריעה בין שני צדדים. המשמעות היא לא פשוט שהיא הולכת באמצע – יש לך חסד, גבורה (או חכמה, בינה), ובאמצע יש דעת שעושה "אמצע", כמו יעקב בין משה ואהרן. לא, זו גם המשמעות של משפט.

ד. משפט כהכרעה חיה

כל אחד יודע בזוהר: משפט, משפטים הוא כינוי למידת תפארת, ושורש התפארת הוא דעת. "נשמתא דתפארת" נקרא, זו הדעת.

משפט לא אומר להחמיר, לא להקל, אלא: מה נכון.

אבל "מה נכון" לא אומר שצריך לתת חמישים "יחלוקו" בכל פעם. "יחלוקו" זה לפעמים שהדין, שנכון הוא יחלוקו. אבל המשפט הנכון הוא לדעת מה הדין בכל מקרה, ודווקא סדר "השתדלות לפנים" – צריך להיות בית דין חי.

כן, אני מדבר בעולם של בית דין, כן, מבינים את זה קצת. לא חושבים על זה הרבה פעמים שזה גם תלוי באותו יסוד, אני מדבר על זה הרבה, איך הלכה צריכה לעבוד, איך הוראה צריכה לעבוד. כן, לא מבינים לפעמים, אני רוצה אפילו...

כן, ראיתי אפילו אחד שואל – לא אחד, הרבה שואלים – כשרש"י אומר "אשר תשים לפניהם" [שמות כ"א:א], ורש"י אומר "ולא דין עבדים כחברים", ורש"י אומר אפילו הדיינים "כדיני ישראל" אוכלים ושותים. מה שקצת קשה להבין, זה דבר פשטני: צריך להיות יהודי, צריך להיות "חלב ישראל", יש "משפטי ישראל", סבורי חלב ישראל, שהיהודי צריך לראות את זה.

מה זה "משפטי ישראל" של "ולא דין עבדים כחברים"? שאותה הלכה... נגיד שזה לא רק אותה הלכה, כשיודעים קצת את הפרטים הרחבים של החוק החילוני, יודעים לפעמים מה שאפילו הפוך מהמשפטים היהודיים, שהוא הולך אחרי המשפטים הגויים לגבי כל מנהג המדינה ודינא דמלכותא וכו'.

אז מה מוסיף הדיין היהודי? צריך באמת להבין, זה לא וורט. ההשכלה להבין מה זה אומר, מה זה היה צריך לומר... בפועל זה שיחה אחרת. אבל מה שזה היה צריך לומר הוא, שמבינים, מתרצים את השיטה.

למה צריך בכלל בית דין? עומדים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", סך הכל המשפטים, הכללים שכתובים בפרשת משפטים. חוץ מזה הרי יש מצווה לעשות בית דין? כן, "שופטים ושוטרים". יש פרשת משפטים ופרשת שופטים. למה חסר פרשת משפטים אצל פרשת שופטים?

ה. בית דין: לא אלגוריתם, אלא התגלות חיה

אז, אחד מבין, שכמו שאומרים "אשר תשים לפניהם", לא מספיק לדעת את כל הכללים, לא מספיק לדעת את כל ההלכות, צריך גם באמת להיות בית דין. אלא מה צריך בית דין? מה, מה מוסיף בית הדין?

אפשר לומר שבית הדין מברר את המציאות. אומר אחד, אולי לטעות ולחשוב שבית דין הוא פשוט "היכי תמצי" לברר את המציאות, ואחרי שיודעים את המציאות מיד יודעים את ההלכה – זה אלגוריתם. יש כללים, על כל הלכה כתוב בתורה, מה הדין? ובית הדין פשוט מסתכל בספר הכללים, והוא אומר מה ההלכה!

האמת היא אבל לא כך. ומי שהוא בית דין שחושב כך, הם לא ראויים לתורה ולבית דין? בית דין הוא דבר אקטיבי. בית דין המשמעות שיש לזה שלושה... מה לא מספיק "אל תהי דן יחידי" שאין דן יחידי אלא אחד? פשוט אומרים, כן, כי אדם לבדו יש לו תמיד נגיעות, והדיינים האחרים הם משקל נגד לנגיעות של האדם, ולסימפתיות של האדם, ולהטיות של האדם. אוקיי.

אבל מה הסוד? הסוד אומר הזוהר, ששלושה דיינים הם חסד, גבורה, תפארת... מובא גם בהקדמת "תפארת תורה" כאן, וה"דגל" [דגל מחנה אפרים] האריך בסוד: חסד, גבורה, תפארת. שורש של שלוש המידות בדרך האמצע. שורש הדיינים פירושו חסד גבורה תפארת. זו קבלה, זו המבנה של בית דין, צריך להיות שלושה אנשים.

למה צריך להיות שלושה אנשים? למה צריך בכל פעם להיות שלושה אנשים? שוב, אפשר לומר: כל הלכה היה אפשר להכריע, באה התורה וההכרעה, שולחן ערוך כתוב מה ההכרעה, כבר לא צריך בית דין, כבר כתוב!

לא. המשמעות היא, שבית דין הוא התגלות חיה של הצדדים שתמיד קיימים, וההכרעה שיש ביניהם. אם שניים נגד אחד, כן, איך זה שהשלישי מכריע? במילים אחרות, שאין דבר כזה בעולם שזה כל כך מסובך, וכל דבר צריך לדעת בשיקול הדעת, צריך להיות שיקול דעת חי לפסוק כל שאלה.

בשיקול הדעת החי שנקרא משפט, יוצא מכל הכללים שלומדים, יוצא גם מהמידות הטובות שיש לו. דיין שאין לו מידות טובות, הוא גם יפסוק לא נכון.

ו. דעת תחתון: עבודת הנשמה

ואנחנו הולכים לנסות להסביר את זה מבוסס על מה שאמרנו שהמידות תלויות בשיקול הדעת, ושהמידות עצמן יש בהן דעת. אנחנו רוצים להסביר את הדעת על פי קבלה קצת, אבל אנחנו מבינים, אם מבינים את נקודת היסוד של דעת שאנחנו קוראים "דעת שכל מעשי" – הרמב"ם קורא לזה, על פי קבלה נקרא דעת תחתון, לא דעת עליון שמכריע בין חכמה ובינה, אבל דעת תחתון שמכריע באמת בין חסד וגבורה.

עבודת הנשמה היא דעת תחתון. מה זה דעת תחתון? דעת תחתון אומר שצריך להיות דעת חיה. דעת תחתון הוא באמת ה"חיות הגלגלים", כמו שלומדים בכוונות האר"י, כן? כוונות האר"י, שיביאו דעת תחתון, שיתנועע, שיהיה חי.

דעת תחתון במשמעות שעכשיו ברגע זה צריך להיות קדוש, יהודי שיש לו דעת נכונה, שהוא יכול להכריע, שהוא יכול לראות נכון איך רואים נכון את המקרה, את המקרה שהיה, והוא יכול נכון לפסוק על המקרה. כל מקרה, וכך כתוב בהלכות עדות, בהלכות דיינים, "לפי מעשה". כל מקרה הוא הלכה בפני עצמו.

ז. מתן תורה חדש

"אלקים נצב בעדת אל". מה זה "אלקים נצב בעדת אל"? הקב"ה מתייצב אצל הדיינים, "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". מה קורה כאן? בית דין הוא דבר מיסטי. בית דין, מה קורה כאן? בית דין הוא סך הכל להכריע לפי הכללים שכתובים בחושן משפט? לא.

בית דין הוא התגלות חדשה של מתן תורה. "דין היינו תורה", כתוב בגמרא ראש השנה. מה זה דין היינו תורה?

כמעט תמיד מתכוונים שדין הוא רק שלום בעלמא. סך הכל, צריך ליישם את ההלכה שכתובה בתורה. לא. כמעט אולי שוכחים שדין הוא מתן תורה. זה מתן תורה חדש. "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית". נעשה מתן תורה חדש.

מה זה מעשה בראשית? הוא הרי אומר כמו... מעשה בראשית הוא יש מאין. אתה עושה יש מאין? לא.

סוד המשפט והעדות: דעת, ראייה, והחלות של בית דין

חלק ב' מתוך ד'

---

פרק ב': בית דין – מתן תורה חדש

זה אומר שעכשיו ברגע זה צריך להיות נשמה יהודית קדושה שיש לה דעת נכונה, שהיא יכולה להכריע. למה? כי היא יכולה לראות נכון איך רואים נכון את המקרה, את המקרה שהיה, והיא יכולה נכון לפסוק על המקרה.

כל מקרה, וכך כתובה הלכה: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", כל מקרה הוא הלכה בפני עצמו. "אֲלֵיהֶם נָתָנוּ בְּדַעְתָּא" – זה "אֲלֵיהֶם נָתָנוּ בְּדַעְתָּא" [זה נמסר לדעתם]. הקב"ה מתייצב אצל הדיינים, "וְאַתָּה תְּנַחֵם אֶת יִשְׂרָאֵל הַמִּתְבַּיֵּשׁ".

מה קורה כאן? בית דין הוא לא דבר מיסטי. בית דין הוא לא סך הכל להכריע לפי תקנות שכתובות בחושן משפט. לא, בית דין הוא חלות חדשה של מתן תורה. "דין היינו תורה", כתוב בגמרא בשבת. מה זה דין היינו תורה? כמעט תמיד מתכוונים שדין הוא רק שלום בעלמא, צריך סך הכל ליישם את ההלכה שכתובה בתורה.

לא, כמעט תמיד מתכוונים שדין ודיין הוא מתן תורה, מתן תורה חדש. "כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ נַעֲשֶׂה שׁוּתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית" (שבת י.). נעשה מתן תורה חדש. מה זה מעשה בראשית? הוא הרי לא עושה יש מאין? לא, דיין עושה דבר תורה חדש למקרה הזה.

מה זה דבר התורה החדש? זו החלות של התורה והדעת תחתון, שהוא יכול לראות בדיוק מה קורה במקרה הזה, ולהכריע לפי כל מה שהוא יודע, לפי כל מה שהוא מבין. ומכיוון שהוא מבין, והוא מפליא [מוציא את זה], הוא עושה חלות של זה במקרה הזה.

זה דבר חדש, ואי אפשר להקיש ממקרה אחד לשני. מובן מאליו, אפשר לעשות "דמיון מילתא למילתא" [להשוות דבר אחד לשני], אבל החלות של הדמיון מילתא למילתא היא עצמה דבר שצריך דיין חי. וזה על פי הלכה באמת: אם אין דיינים חיים ואתה רוצה לומר פסק, אין לך שום תוקף.

אפשר להוציא מוסר השכל מזה, צריך לדייק, אבל יש דרכים מסוימות שחייב להיות כל דבר הוראה חדשה, וההוראה עושה משהו. הוא לא סתם כמו שאחד חושב, פשוט דיין הוא מי שיודע את התורה. לדעת את התורה זה תנאי להיות דיין, זה חלק מהחינוך של דיין, אבל הדיין הוא זה שפוסק על המקרה הספציפי. אי אפשר להקיש מאחד לשני בלי שיהיה בהיקש דין חדש, דין תורה חדש, דיין חדש ששלוש דעות אמת – החסד, גבורה, תפארת – יעשו דבר חדש.

וזה בסופו של דבר אותו סוד של מה שכתוב שעבודת ה', שואלים אותה שאלה: מתפללים כל יום? לא, תפילה היא דבר חי. מתפללים את התפילה של היום, חדשה, כי לפי המצבים של היום, לפי המציאות של היום, כל רגע הוא אחר.

פרק ג': איסור ערכאות – ההבדל בין חוקים לדיין חי

ועל זה, עכשיו מבינים למה לא ללכת לגוי [ערכאות]. כל העניין של הגויים, הרי הכוונה רק להוציא רשע. אומרים אפילו העניינים שבדיני ישראל שאסור ללכת אליהם. לא אומרים כי זה פסימי, או אפילו קבלה שצריך להאמין בנשמה יהודית, או כי יש לו חוקים טובים יותר. או אפשר לומר פוליטית: לא רוצים לתת כוח לאלילים.

מה רע? אל תגיד סתם פוליטיקה, התורה היא לא סתם פוליטיקה שצריך ללכת לבית דין מקומי. מה רע בלא מקומי, אם זה בדיוק כשר, זה בדיוק טוב?

לא, מה שההלכה מוציאה היא, שאין דבר כזה. כשמסתכלים בכללי ההלכה, חוק, ספרי החוקים, אנחנו מביאים את כל ספרי החוקים, אנחנו מקישים, רואים שהמשפטים וחוקי חמורבי כתובות אותן הלכות, אז ממילא זה אותו דבר? לא!

מהו המכריע? תמיד – בין אצל יהודי, בין תמיד – זה הדיין. האדם החי שמסתכל על המקרה ורואה מה הוא פוסק. זה ודאי הדיין היהודי, ונדמיין לעצמנו, הוא מבין יותר טוב, הוא למד את התורה, לא למד סתם איזה חוק ומשפט העולם. יש לו יותר יראת שמים, כן? ובמילים אחרות, יראת שמים היא גורם, הוא יכול לראות יותר טוב הלכה למעשה מהשטח, ממש איך חל המקרה.

אם אתה צריך ללכת אליו, לא לעובד כוכבים ומזלות, אה, יש לו אותה הלכה? זה לא משנה לי. ההלכה הרבה פחות חשובה, אבל כמה שהיא חשובה, היא הרבה פחות חשובה מההסתכלות, ההסתכלות החיה שיש לדיין בשעה שהוא מסתכל על המקרים. זה היסוד שהסברתי בדרך נוספת בנושא של בית דין, של "הַשּׁוֹפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם".

פרק ד': עדות על פי פנימיות – ראייה דרך דעת

אבל הוא אומר שאני רוצה להוציא נקודה, על פי קבלה, על פי חסידות, שאפשר להבין קצת יותר טוב. מהי ההסתכלות? כי העולם לא מבין. העולם חשב, על כמה סיפורים אתמול, העולם חשב שזה אמור להוציא ביקורת, שאפשר לבקר אנשים שהם עיוורים, אנשים שיש להם נגיעות, אנשים שמחזיקים את עצמם מאוד פרומים כשזה מגיע לעניינים שלהם, ולא תופסים!

לא, אני מחזיק שיש כאן דבר עמוק יותר. אני רוצה להוציא דבר עמוק יותר שבנוי על זה, שלהיות אדם טוב בכל רמה, בנוי על הסתכלות, בנוי אפילו עם המשקפיים הנכונות, אפילו עם העדשות הנכונות שיכולות לראות. הוא רואה אחרת. הוא רואה אחרת.

כמו משלים שונים שנתנו על זה, כשאדם רואה מעשה, לפי איך שהמשקפיים שלו מסתכלות עליו, הוא רואה מעשה אחר.

הפסול של קטן וגוי לעדות

אפילו עדות, אפילו עדות. למה מי שאינו יהודי, או כדומה, אין לו דעת, פסול לעדות? כי הוא לא יכול לראות. פשוטו כמשמעו.

תינוק, קטן פסול לעדות. למה הוא פסול לעדות? עדות צריכה להיות דבר אחד שתינוק יהיה נתפס. פסול להיות דיין, ליסטים, אני יודע מה, אני מבין. דיין צריך שיהיה לו שכל הדעת, הוא צריך לדעת את ההלכה, הוא צריך לדעת איך להתנהל. אומרים שקטן פסול לעדות. נו בעיה, הוא פסול להיות דיין, אבל עדות היא הרי חוש, כן? עדות היא הרי משהו שהוא ראה.

אתה חושש שהוא שקרן? קטן הוא שקרן? אוקיי, אולי יש חשש שהוא שקרן. כל גוי, כל אני יודע מה, כל דבר, כל פסול לעדות הוא חשש שהוא שקרן? מי שלומד את הלכות פסולי עדות יודע שכל הלומדים כבר שואלים: אי אפשר להסביר את כל הענינים של פסולי עדות רק בגלל חשש משקר. חשש משקר הוא דבר פשוט, אמת. אפשר לומר שאלה כללים, פורמליים, אבל זה לא אמת. זה לא מספיק לומר חשש משקר.

כי חשש משקר הוא הרי מאוד מוזר. הוא הרי ראה! עדות היא הרי ממש נושא של חוש הראות. הוא ראה. מה הנגיעה?

המשל של המצלמה

אפשר אפילו לדבר, אני רוצה לדבר יותר לעומק, אם רוצים לדבר על מצלמה, כן? מצלמה חושבים רוב האנשים היום, למשל, שמצלמה בוודאי כשרה לעדות, כי היא הרי מראה את המעשה. אני רוצה לומר שזה לא נכון.

ובוודאי על פי הלכה, כשתשאל רב שאלה הלכתית, בוודאי על דיני נפשות, על דינים חמורים, כן, על עדות אישה, כן, צריך שני עדים בשביל... לא עדות עגונה, עדות לקידושין. אף אחד לא יגיד – אני לא מכיר אף רב אחד, אפילו לא רפורמי – שהוא יגיד שמצלמה כשרה לעדות.

שמים מצלמה בחופה, מה שרואים היום שיש מנהג ששמים מצלמות, אבל לא בגלל זה, אני מקווה שלא. שמים מצלמה בחופה, ועכשיו יש שתי מצלמות, שני עדים. שתי מצלמות שמים בחופה משתי זוויות, ועכשיו הוא יגיד "הרי את מקודשת", והוא יגיד שהמצלמה ראתה.

כי צריך להיות עדה. למה צריך עדה? אמת, נקרא עדות לקיום, אבל היסוד הוא שזה נעשה כדי שיוכלו לדעת, שיוכלו להעיד. שיגידו מצלמה, ודי. מיקרופון עם מצלמה כשר לעדות, כן? זה הרי הדבר הכי ברור.

התירוץ הוא: לא. למה? עדות היא לשון "דעת", כן? עדות היא דעת, אותו שורש. זה רק רמז. אבל הסיבה היא, למה צריך עדות אנושית? כי כדי לראות צריך גם דעת.

מי שיודע את הפוליטיקה והמציאות של מצלמות, של וידאו, שהרבה מאוד פעמים תלוי מאיזו זווית הסתכלו, או איפה מתחיל הוידאו, אם הוא מתחיל מספיק מוקדם או שהוא חתוך, כן? זה לא רק בדבר הטכני. הדבר הטכני הוא החלות של זה, אבל אפשר לראות שזה לא אמת שמצלמה אומרת תמיד את האמת. כי מצלמה נותנת לך גם כבר פירוש מסוים על המציאות, לפי מה שהמצלמה מכוונת לכלול, התאורה, וכדומה איך מצלמה עובדת.

אדם, אם רוצים שאדם יגיד עדות, אני מבין, אתה צריך לי כבר את המציאות עם הפירוש שלך. ואם אתה אדם שאנחנו מחזיקים שיש לך דעת נכונה, אתה לא אדם שמבין מציאות נכון.

למה גוי לא יכול לראות קידושין

במילים אחרות, בואו נגיד כך, בואו נשאל, למה שיהיה גוי? בואו נשאל גוי? בואו נגיד גוי טוב, גר תושב, אוקיי? גוי כשר, מקיים כל שבע מצוות בני נח, אני רוצה לקרוא לו עדות לקידושין שלי. למה הוא פסול? אין שום ספק שהוא פסול לעדות. למה? הוא הולך... אתה חושב שהוא הולך לשקר? הוא הולך לומר ששני היהודים התחתנו, והם לא התחתנו? מה הבעיה? מה רוצים מהם? צריך להוציא דבר פשוט.

התירוץ הוא: כי גוי לא יכול לראות קידושין.

רוצה לראות מעשית, אפשר לטעון את הבעיה גם, אני מוציא לך את הנקודה, הנמשל, והלכה למעשה, את זה שואלים רב, אולי יש כן עובדא. אבל אני רוצה לומר לך נקודה: גוי לא יכול לראות קידושין. גוי יכול לראות בחור שם טבעת על אצבע של בחורה, והוא יכול גם לראות איך הוא אומר מילים, הוא יכול לשמוע, האוזניים שלו עובדות. אין שום ספק, זה לא שום שקר עדיין, גוי טוב, גוי ישר, שלקחו לו בדיקת גלאי שקר. אין שום ספק, שקר.

אבל קידושין, כשעדה יהודית עומדת בחופה והם אומרים עדות על קידושין, הם לא אומרים עדות שהם ראו את הבחור שם טבעת על אותה בחורה. לא זה המשמעות של עדות קידושין. בוודאי לא עדות לקיום. שיש גויים, כן, יש גויים, ושהם נאמנים לעדות קידושין, מסתמא מסיח לפי תומו, דבר דומה. אז זה לא דין עדות במובן הזה, זה סתם לברר את המציאות. אבל אני מדבר על עדות שצריכה להיות עדות אמיתית נכונה.

היהודי, הוא רואה קידושין. למה הוא רואה קידושין? כי הוא יודע מה זה קידושין. קידושין זה משמעות, האישה נעשית הקדש. קידושין, אני כבר לא מדבר אם הוא יודע קידושין, "הרי את מקודשת לי", כדת משה וישראל, וכן הלאה. הוא רואה קידושין. בעולם המושגים שלו, בעולם שלו, יש מושג כזה בעולם "קידושין", יש דבר כזה "מקודשת".

אצל גוי אין דבר כזה מקודשת. יש נישואין, אמת, אבל קידושין אין. קידושין, כמו שהנמוקי יוסף מסביר יפה מאוד בהקדמה שלו להלכות קידושין, פרק ראשון של קידושין, אין לגוי. אין מושג כזה של קדושה. אז כשהגוי מסתכל, הוא לא יכול לראות את זה. לא כי הוא עיוור, לא כי הוא שקרן. הוא יכול לראות מעשה, הוא יכול אפילו לראות שהיהודים מתנהגים אחרי הקידושין כדבר בפני עצמו, אבל הקידושין לא קיימים בראש שלו, הוא לא יכול לראות את זה.

ודאי שהוא פסול לעדות. אותו דבר לגבי העסקים. הוא לא יכול לראות דברים מסוימים, כי הפירוש שלו על המציאות הוא בשעת הראייה. הנושא אם הוא אומר שקר הוא הנושא הבא, אם הוא שקרן, אם הוא מקיים "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", אם כן הלאה. זה ה... אני עדיין מחזיק לפני הצעד הראשון: הוא לא ראה את זה. גוי לא יכול לראות.

מצלמה בוודאי לא. מצלמה לא יכולה לראות כלום, שום דבר אנושי. מצלמה היא מכונה, היא גולם, היא לא יכולה לעשות כלום. בוודאי מצלמה לא כשרה לעדות, אין שום ספק. ודאי, מבחינת בירור המציאות, זה קצת ראיה, קצת סימן, אוקיי, כך הפוסקים, הרבנים כבר מצאו עצה איזה גדר לתת. אבל ההלכה, החלות, החלות של הקידושין – אני אומר את המילה קידושין רק כי זה קיצור דרך – אם הדעת, אם צריך דעת אנושית, אז מצלמה פסולה לעדות.

אין שום הווה אמינא שאם מישהו עושה קידושין מול כל המצלמות שבעולם, ואחר כך בא מישהו והוא עובר על אשת איש, היא לא פטורה לכל הדעות מכריתות. אין שום שאלה, אין שום עדות. אם אתה לא מביא שני יהודים כשרים שהם גדולים, בני חורין, שמעידים, אין שום ספק. אני לא מאמין שאף אחד, שום רב בעולם יחלוק על הפסק שלי כאן.

וזה למה? כי אנחנו מבינים שכאן צריך דעת אנושית, דבר חי, נשמה אתה יכול לקרוא לזה, דעת אמיתית שמסתכלת והיא רואה כאן קידושין. זה עושה את הקידושין.

אני מקווה שזה שכל להוציא באמת להבין את הדבר, צריך פשוט לתרגל בחיים להתחיל לראות דברים שאנחנו מדברים כש...

פרק ד': העבודה של "הסתכלות" – סוג חדש של אדם

הצורך ב"דעת אנושית"

וזה למה [צריך בית דין], כי אנחנו מבינים שכאן צריך דעת אנושית, דבר חי, נשמה אתה יכול לקרוא לזה, דעת אמיתית שמסתכלת והיא רואה כאן "קידושין". זה עושה את הקידושין.

[חשבתי] שזו השכלה להוציא, באמת להבין את זה צריך פשוט לתרגל בחיים ולהתחיל לראות דברים. אלה הדברים שאנחנו מדברים כשאנחנו אומרים שהנושא של מידות, הנושא של להיות אדם, מתחיל עם ההסתכלות, זה מתחיל עם המבט. זה לא מתחיל עם מה שאתה עושה, זה מתחיל עם איך שאתה רואה את העולם.

ואנחנו הוצאנו הרבה משלים אתמול – אולי עכשיו אפשר להיכנס לבלוג הזה לכל המשלים שאמרנו – איך אנשים חיים בעולם, הם לא תופסים שכאן בכלל יש צורך, כאן יש יתום, כאן יש אלמנה, כאן מתחיל נושא של הלכה, כאן מתחיל נושא של "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז). בלי המשקפיים אתה לא רואה את זה, זו המילה.

שני סוגי "שלמות האדם": אריסטו מול התורה

צריך אבל עכשיו להוסיף – אני רוצה עוד להוסיף, אני מחזיק כאן בישיבה, אני רוצה עוד להוסיף איזה סוג מבט. עכשיו אנחנו לומדים הרבה פעמים, אני רוצה עוד להוסיף איזה סוג מבט הולך כשאומרים שיהודי הוא לא רק "טוב", אדם טוב מבחינת אנושיות.

למדנו לשון, לשון אחת שיכולה להוציא דעות. רבי חסדאי אברהם – [רבי] אברהם אזולאי אומר בהקדמה שלו [לספר "חסד לאברהם"], שמישהו יהיה "אדם הכי טוב על פי פילוסופיא", הוא עושה את כל ספר המידות לאריסטו, זו השלמות האדם באשר הוא אדם; הוא אדם טוב, מאה אחוז אדם טוב.

אבל הוא אומר: אבל התורה באה בשביל עוד דבר. זה אמת שזו גם התורה, התורה היא גם בשביל זה, אין שום ספק. אבל התורה באה בשביל עוד דבר, יש "שלמות הישראל באשר הוא ישראל". או שאפשר לקרוא לזה "שלמות הנשמה באשר היא נשמה", לא רק שלמות הנשמה שבגוף. זו שלמות אחרת לגמרי, זה סוג אחר לגמרי של טוב.

ומה פירוש שלמות, מה פירוש טוב? זה אותו פירוש, אבל זה הטוב של דבר אחר, של רמה אחרת. כמו שאנחנו אומרים תמיד: לשולחן יש את השלמות שלו, הוא צריך להיות שולחן טוב חזק, ויפה, וכל מיני מעלות – אז זו השלמות של שולחן באשר הוא שולחן. לקו יש את השלמות שלו באשר הוא קו. לאדם יש את השלמות שלו באשר הוא אדם.

אבל כאן מתחילה שאלה גדולה: מה הפירוש "אדם"? יש הרבה סוגי רמות, הרבה סוגי משמעויות של המילה אדם.

* יש אדם שקוראים לו בחינת גוי, בחינת אדם שחי בעולם הזה. זו שלמות אחת, הוא צריך תיקון המידות. אפילו גם דוד המלך אומר שאי אפשר לחיות בלי מידות טובות, צריך הרבה מאוד דברים.

* אבל זה עדיין לא "שלמות הישראל באשר הוא ישראל", על מה שכתוב "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (שמות כב, ל) בפרשת השבוע.

הזוהר אומר שזו הרמה הכי גבוהה שיכולה להיות, "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" – להיות קדוש. קדוש פירושו, יש "אנשי קדש", כן, פירושו אנשי קדש. הרבי מקוצק אומר: "קדושים באופן אנושי". כן, אנשי קדש זה הפירוש שקודש הוא סוג חדש של אדם.

נפש הבהמית מול נפש אלוקית: פשט חדש ב"אדם"

ואני יכול להבין, כל אחד יודע את הכוזרי שאומר לשון כזו, אבל צריך להוציא את זה, אלה דברים פשוטים למי שמתעמק במה שמתכוונים, אלה לא דברים מיסטיים. אולי זה מיסטי, אבל זה פשוט. יש פשט חדש במה שפירוש אדם.

ראית אדם שאפשר לראות, האדם שכל חוש המשפט לכאורה עושה כמותו. זו רמה אחת של שלמות האדם. אבל יש עוד רמות של שלמות האדם, עוד רמות שלמות. מי שלומד ומי שמבין מה הוא מתכוון, אדם הוא נשמה, אפשר לקרוא לזה נשמה אלוקית.

מה פירוש נשמה אלוקית? נשמה שה... אני אפרש. הפירוש הוא כך:

* נפש הבהמית היא נשמה שהעולם שלה הוא עולם בהמי. היא רואה בהמות בעולם, היא מתייחסת, היחסים שלה עם הכל הם בהמות, בהמות גופים. כן, היא מבינה גופים, מדברים אליה גופים. זה פירוש נפש, היא חיה, החיים שלה הם גופים.

* נפש אלוקית פירושה – לא שזה אלוהים, שלא יעשו את הטעות, הנשמה היא לא אלוהים. מה פירוש נפש אלוקית? פירושו שזה "אלוהי". כן, אומרים שזה אלוהי, זה לא אלוהים. מה פירוש אלוהי? כמו שמשהו הוא "שלווי", פירושו שהוא שייך לנושא של שלום. אלוהי פירושו, נשמה אלוקית היא הסוג של אדם, הפשט על האדם, או אתה יכול לומר הרמה של האדם, סוג חדש של אדם, פשט חדש במילה אדם, שהעולם שלו הוא עולם אלוהי.

אצלו, הקשרים שלו הם אלוהים, התירוצים שלו הם אלוהים, ההתייחסויות שלו לדברים אחרים הם אלוהים. זה הפירוש נשמה אלוהית. זה פשט חדש לגמרי של המילה אדם. פשט חדש לגמרי. אדם הוא סוג כזה של דבר שיש לו משהו עם אלוהים. הוא עובד את אלוהים, הוא מביא שפע מאלוהים, הוא מכניס את אלוהים לעולם, הוא מחזיר את העולם לאלוהים. כל מיני דרכים. הוא מבין את אלוהים, הוא מדבר עם אלוהים. זה סוג חדש של דבר. בכל העולם של נפש הבהמית זה לא קיים.

בחינת שבת: הנשמה ש"יצא לחופשי"

"בַּשְּׁבִיעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, ב), "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד" (שמות כ, ח) – זו הנשמה שעובדת שישה ימים בשבוע, "מתגלגל בששת גלגלים", ו"בַּשְּׁבִיעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם". זו בחינת שבת, זה חופשי, כן? זה עולם החירות.

זו הנשמה שמעולם לא נכנסה לגוף, כביכול, כן? הנשמה היא במאסר בגוף. זה החלק של הנשמה, הנפש הבהמית, או החלק של הנפש שנכנס לגוף. יש כאן חלק שהוא "יצא לחופשי חינם", הוא מעולם לא היה עבד. אם הוא לא מבין בשביעי, הוא יבין ביובל. זה סוג חדש של אדם.

לחיות עם דעת: הרבי מקוצק ו"לא תגנוב"

עכשיו, מה זה אומר לחיות כסוג חדש של אדם, לחיות כנפש אלוקית? אם נחזור למה שאמרנו שכל המבנים זהים. מה פירוש טוב? טוב פירושו המיטב שהדבר יכול להיות, כלומר שלימות, כן? והם אמרו לנו עכשיו איך חלק, איך מתנהג הטוב? "בדרך המציאות", בדרך הנכונה לרמה זו של שלימות.

איך רואים איך זה עובד? זה עובד דרך דעת. כל רמה עובדת דרך דעת. כמו שכתוב בזוהר, דעת עולה מכל הרמות. איך כל רמה עובדת עם דעת? במילים אחרות, להתנהג עם דעת נכונה בבין אדם לחבירו, ברמה הראשונה, צריך לדעת לראות איך העולם נראה מנקודת מבטו של מי שיש לו חינוך נכון.

למשל, אני רוצה לומר עוד משל פשוט, לאו דווקא, כן? הקוצקער רבי, מכירים את הסיפור, והוא אמיתי, הוא אמר שכל חייו הוא זוכר את הסיפור:

שהגבאי של הקוצקער רבי נכנס ואמר שגונבים, גונבים בבית.

אמר הקוצקער רבי – והגבאי אמר מה זאת אומרת גונבים – הרבי אמר: "מה זאת אומרת גונבים?"

והקוצקער רבי [הגבאי] אמר: "מה זאת אומרת, כאן הכל פתוח, אין שום מנעולים, אין שמירה כראוי, זה לא קוצק." כך חסידות היא ממשלה פרועה.

אמר הקוצקער רבי: "מה זאת אומרת ממשלה פרועה? הרי כתוב 'לֹא תִגְנֹב' (שמות כ, יב)."

אמר היהודי הירושלמי, כל חייו הוא זוכר איך הקוצקער רבי אומר: "כתוב 'לא תגנוב'." הרי כתוב "לא תגנוב", "לֹא תַחְמֹד" (שמות כ, יג), רש"י אומר, "אי אפשר."

אבל מה זה אומר שאי אפשר? אני אומר פירוש פשוט. "לא תגנוב" חידש לעולם שיש דבר כזה "של הזולת". כשאדם שלא יודע "לא תגנוב", הוא עוד לא היה בהר סיני, הוא לא שמע "לא תגנוב", הוא רואה דברים, הוא רואה מכוניות יפות, הוא רואה בתים יפים, הוא רואה נשים יפות, הוא רואה כל הדברים היפים. הוא חושב, הוא רוצה את זה. "לא תחמוד", שלא יחמוד. הוא לוקח. למה שלא ירצה? זה דבר יפה.

מי ששמע "לא תגנוב" – אני כבר לא מדבר אם הוא גונב אחר כך, יש לו ניסיון, לא, אוקיי, יש לו ניסיון – אבל הוא רואה את העולם מחדש. הוא נכנס, הוא רואה בית, הוא רואה בית של הזולת. הוא רואה את זה, כן? איך אפשר לראות את ה"זולתיות" של הבית? אני לא מדבר שכתוב שלט, "שייך לפלוני אלמוני", לא לזה אני מתכוון. יש לו משקפיים חדשות, הוא רואה "בית של הזולת". בית של הזולת לא שייך לי. אוקיי, אני כן רוצה את זה, מתחילה שאלה, אבל יש לו מבט חדש על העולם.

זה מה שהקוצקער רבי התכוון לומר. הוא אומר, "אני לא יודע 'לא תגנוב', זה עכשיו שלי." אה, אנשים, מה שהגנב גונב, מה שלא נעול, זה לא משנה כלום, זה עדיין שלי. הלה יודע שזה שלי. אוקיי, יש לו ניסיון, יכול להיות.

משקפיים שבתיות: עדות על מעשה בראשית

עכשיו, באותה דרך, באותה דרך, כמו שאני מתחיל לומר שיש סוג חדש של אדם, רמה חדשה של אדם, יש נשמה מבשפירו דעילא, "להשפיע חכמה ובינה". אני לא מדבר על העולם החולי. זה עולם חדש.

מה פירוש שבת? אני אומר, שבת העולם נראה אחרת, כי רואים את העולם אחרת. אם מה פירוש כשאומרים שיהיה משיח, "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו מ, ה)? ומספרים סיפורים כאלה, אפילו הבשר, אפילו הגויים הבשריים יראו את ה'. איך גויים בשריים רואים את ה'?

יש לי שאלה חדשה: איך גויים בשריים רואים בשר? גם עם דעת מסוימת. בלי דעת לא רואים כלום. החוקרים היום, והמדענים שהם אומרים על "חוקי התפיסה", זה ברור, תפיסה צריכה דעת מסוימת. עכשיו, למה אתה רואה בשר? כי אתה בראש שלך יש מושג, יש מושג מה זה בשר, אתה רואה בשר. כי לא מה שהוא לא ראה. טוב מאוד.

שבת זה לא שבאה נשמה יתירה, באה נפשלה קטנה לעולם, יותר רמה גבוהה. מה זה אומר? זה אומר שעכשיו לעולם יש דברים אחרים. עכשיו אתה מתחיל לראות דברים אחרים. הוא רואה אלוקות. אתה רואה אלוקות. כמו שחז"ל אומרים, כמו שהסימן עשה, שיש דברים שהם שלך, של הזולת. עכשיו אתה לא רואה סתם שולחן, אתה רואה שולחן של הזולת? תחשוב את אותו דבר. כן? "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" (ויקרא כה, נה). "כִּי לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כה, כג).

מה הפירוש? הפירוש הוא, שמבט שבתי, "עדות למעשה בראשית". כן? מה העדות? מדברים הרי על עניין עדות, מה הרי, אפשר לראות את העולם נכון. מה הפירוש "עדות על מעשה בראשית"? עדות הרי היתה. אחד ראה, אחד לא ראה. בגט אחד ראה, אחד לא ראה.

מה הפירוש "עדות על מעשה בראשית"? "עדות על מעשה בראשית" פירושו שיש לי מספיק שכל, יש לי דעת חדשה. כשאני רואה את העולם, אני לא רואה עולם. יכול להיות שנברא, יש אלוקים או לא. אני רואה "דבר נברא". לעולם יש פירוש חדש. אני רואה את העולם, דבר נברא, דבר נצחי, דבר "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו, ג). כל אחד ברמת ההשגה שלו. אני רואה דבר שהקב"ה עשה, שהקב"ה נמצא בו, איך שרוצים להסביר את זה. אה, ודאי אתה אומר, "עדות על מעשה בראשית". למה? כי עכשיו אני רואה אחרת, אני רואה את העולם בתור דבר נברא. דבר נברא הרי, "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל" (תהלים יט, ב).

זה משל כל כך פשוט להראות, שיש עוד רמות גבוהות יותר של הסתכלות, שהשינוי מלהיות יהודי חסידי – יהודי חסידי פירושו אחד שהוא יכול לראות, הוא יכול לחיות קצת עם הרבי של הלכות, קצת שבתי. הפירוש הוא, שהוא רואה עכשיו דברים עם הפירוש של שבת, יש לו משקפיים שבתיות.

ואהבת לרעך כמוך: הנשמה היא אחת

וזה גם אחים חברה. כל אחד יודע שכתוב בתניא (פרק לב) שהיסוד כלל התורה כולה – אני רוצה לומר בפירוש – היסוד כלל התורה כולה הוא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). למה? כי מה מחלק בין יהודים? גופותיהם. נשמה הרי הכל אחד. נלך ללמוד רמ"א. נשמה הכל אחד.

אם כך, יסוד כלל התורה כולה להגביר נשמה על הגוף, הרי כשמסתכלים על יהודי מצד נשמתו, זה מקיימים "ואהבת לרעך כמוך", ושם יש אחדות, שם יש רק אחד, שם כל היהודים הולכים להיות אחד עם השני, "ואהבת לרעך כמוך אני ה'".

מה הפירוש של כל העניין? מה שהוא אומר הוא כך, שהתורה, "כל התורה כולה" היא להגביר נשמה על הגוף, אפשר לדרג, אולי לא. מה שהוא אומר הוא שיש באמת קיום של "ואהבת לרעך כמוך"...

שיעור ב' - פרשת משפטים: אהבת ישראל וסוד הגלגולים (חלק ד')

---

פרק ה': הנשמה מעל הגוף – היסוד של אהבת ישראל

מגיד שיעור:

אם כך, יסוד כל התורה כולה הוא להגביר את הנשמה על הגוף. הרי כשמסתכלים על יהודי מצד נשמתו, זה מקיימים "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", כי בעולם [האמת] יש אחדות, שם יש רק אחד. שם שכל היהודים הולכים להיות אחד עם השני – "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".

מה הפירוש של כל העניין? מה שהוא אומר זו תורה? [ש]"כל התורה כולה" היא להגביר את הנשמה על הגוף? אפשר לדאוג [לטעון]? אולי לא.

מה שהוא אומר הוא, אני מתכוון באמת שזה לא הפשט ב"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". יש מדרגה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" שנאמרה לגוף – טוב מאוד. כמו שכל התורה כולה נאמרה גם לגוף, יש גם את הפשוט "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

אבל מה שהתניא [ספר היסוד של חסידות חב"ד] אומר הוא, שזו הנקודה שלמדנו עכשיו: שלימות התורה. מה התכלית של התורה? שיוכלו להיות לפנים עובדי כוכבים. "עובדי כוכבים" פירושו שהוא יכול להישאר לחיות נשמה בגוף, היה בסדר גמור. אבל יש מדרגה גבוהה יותר. עכשיו המדרגה הגבוהה יותר, איפה היא מתבטאת? אחד המקומות העיקריים שהיא מתבטאת הוא באהבת ישראל, באהבת חברים.

העבודה של לראות את ה"בריה"

ואיך מתחילה אהבת חברים? כאן אומר התניא: אני מתייסר, איך אני יכול לאהוב את היהודי השני שלי? הוא לא מהסוג שלי, הוא הולך בבגדים אחרים ממני, הוא מתנהג אחרת, אני לא סובל אותו.

אתה צודק, והאמת היא שבאותו עולם [מצד הגוף] יש גם "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", רק זה יותר מוגבל, זה יותר דרך החומר, להיות יותר מעורב.

אומר לך התניא: אבל שמע, אתה צריך להתרגל למבט חדש. אתה צריך ללמוד לחשוב, להסתכל – לא רק לחשוב, להתבונן, לראות יהודים אחרת. איך אתה צריך להתחיל לראות יהודים? שיש להם נשמה. אולי אפילו שהם נשמה. זה כבר הבדל גדול בין "יש להם נשמה" ל"להיות נשמה". עניינים עמוקים. אפשר להתרגל לזה, כן?

ומה פירוש שיש לו נשמה? פשוט, הוא... כמו שאמר הלה: "אני בריה וחברי בריה" [ברכות י"ז ע"א]. יודע מה זה בריה? אנחנו אומרים "בריה"? בריה פירושה דבר נברא, כן? זה חידוש גדול! בריה! הוא בריה! לא סתם הוא בריאה, הוא בריאה עם קצת דעת, איזו מדרגה של אדם יש לו, איזו מדרגה, הכוח של אדם יש לו. אני יודע, הוא בריאה, הוא אדם, הוא מדבר, יש לו נפש המדברת לכל הפחות, כן, נפש המשכלת, נפש אלוקית.

---

פרק ו': מבט חדש – מ"דן לכף זכות" ל"הסתכלות"

מגיד שיעור:

וכשמסתכלים עליו – זו עבודה אמיתית, חינוך – מתחילים להסתכל עליו, צריך להתרגל בזה, אליבא דשבת, אליבא דמעשים טובים.

המבט הראשון כשאדם מסתכל על אדם, אפילו על עצמו, על אשתו, על ילדיו – מיד הוא מסתכל. מה אתה רואה? בדרך כלל יראו מה שרואים. יש אחד, כל אחד יודע, אם שונאים מישהו, מיד רואים את כל הדברים הרעים. ואם אוהבים מישהו, רואים מיד את כל הדברים הטובים.

זה לא "דן לכף זכות", כן?

* דן לכף זכות פירושו: אחרי שראו מעשה, מתחילים לחשוב, מה הפירוש של המעשה? הוא התכוון לטוב? הוא התכוון לרע? איך אפשר לפרש את זה?

* אני אומר דבר עמוק יותר. אני אומר הסתכלות, כן? הסתכלות לצד זכות.

הוא רואה את העולם אחרת, הוא רואה את חברו אחרת. למה הוא רואה את חברו אחרת? כי הוא יודע, הוא צריך ללמוד את זה, הוא צריך להבין מה זה אומר, אחרת הוא לא יכול לראות את זה. הוא מבין, בראש שלו יש סוג חדש של מציאות.

כל דבר שאנחנו רואים, אנחנו רואים לפי איזה מושגים יש לנו בראש שלנו. יש לי מושג חדש, מה זה "יהודי". יהודי פירושו אדם עם נשמה. עכשיו כשאני מסתכל עליך, אני רואה יהודי, אני לא רואה אדם. אני רואה יהודי. אני לא רואה רק מה שאתה עושה, אני רואה יהודי. יהודי הוא דבר עם נשמה, דבר חדש. זו הרגלה על המבט.

ובאותה דרך שאנחנו אומרים שכל דבר תלוי במבט, אותו דבר המדרגות הגבוהות יותר, מהמדרגה הזו יכולה לצאת אהבת ישראל שאין לה קץ, כמו שאפשר לחשוב על צדיקים שמספרים עליהם דברים כאלה – כי הוא מסתכל אחרת. ומובן מאליו, כשהוא מסתכל אחרת זה נהיה כל כך אחרת.

---

פרק ז': סוד הגלגולים – המבט העמוק יותר של "משפטים"

מגיד שיעור:

יש עוד הרבה מדרגות מזה, אבל זו מדרגה אחרת לגמרי של עולם המשפטים. הזוהר, הזוהר הקדוש מדבר על פרשת משפטים, ה"סבא דמשפטים" [זוהר ח"ב צ"ד ע"א] דורש על הנושא של גלגולים, של גלגולי נשמות.

כל אחד מכיר את הפירוש של הבעל שם טוב על זה, שיש דברים שלא נראים קודם מילדר לחבריה, צריך להבין בסוד הגלגולים. ואני רוצה להוציא, לא להיכנס לזה עושה שכל, אפשר לשאול קושיא, אני אענה על הקושיא.

ואנחנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר "כמו שהוא למעלה כן הוא למטה" – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב"ה. או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב"ה את מידות החסד.

הוא רואה עבד כנעני, הוא רואה עבד עברי, הוא רואה שומר שכר, הוא מתחיל לראות דברים. ממילא הוא מתנהג אחרת בהלכה.

הראייה של מקובל

אחר כך יש יהודי, יהודי חסידי, מקובל, יהודי אמיתי, שהוא מתחיל לראות, הוא מתחיל לראות עוד דברים. הוא מתחיל לראות גלגולים, הוא מתחיל לראות נשמות, הוא מתחיל לראות מה זה אומר לאדם להיות "אוזן שומעת תוכחת חיים" [משלי ט"ו:ל"א], "דבר ה' אשר עלה הר סיני" [נוסח המקרא: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים], "דבר מן השמים דיברתי עמכם" [שמות כ':י"ט]. זה פשוט דבר אחר לגמרי.

הוא רואה, העולם אחר, וממילא הוא מתנהג אחרת. כי הוא מתחיל לראות, זה הסוד של "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" [שמות כ"א:א'].

אני רוצה להראות לך לפניך, לא רק אני רוצה לומר לך מה ההלכה, אני רוצה להראות לך את ה"אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" – הנח לפניהם מבט חדש על העולם. הנח לפניהם מבט חדש על העולם על פי פשט, הנח לפניהם מבט חדש על העולם על פי סוד, שאפשר לראות סוד הגלגולים ועלילת המשפטים.

שיעור על פרשת תרומה: סוד השמחה און השראת השכינה

פסוק: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב).

א. ריבוי הפרטים אין פרשת המשכן – א סימן פון שמחה

די פרשה ליינט מען כמעט אלעמאל אנהייב חודש אדר. ס'איז ידוע אז ס'איז א לאנגע פרשה; אין אנדערע ווערטער, ס'שטייט דארט זייער אסאך דעטאלן. אסאך מאל פלעגט זיין אזא זאך – פאר איך האב געכאפט אז ס'הייבט זיך שוין אן דער קשר – פלעגט זיין אזא זאך אז מ'נודזשעט זיך אויף די אריכות הפרטים פון די פרשיות פונעם מדבר, סיי פונעם משכן; ס'שטייט יעדע זאך, און ס'שטייט נאכאמאל און נאכאמאל.

איך האב געזען אז דער רבינו בחיי שרייבט, אז פון אנהייב ביז'ן סוף פרשת המשכן שטייט צוויי הונדערט און אכט און פערציג (248) מאל דאס ווארט "וְעָשׂוּ" אדער א לשון עשיה, קעגן די רמ"ח מצוות עשה. ס'איז זייער א גרויסער חשבון [number]. איך האב נישט געציילט צו זען וויאזוי ער האט גערעכנט, אבער ס'איז גאר א גרויסע צאל; ס'שטייט זייער אסאך מאל, זייער אסאך באריכות.

דער ערשטער טייטש פון דעם – איך האב געהערט נעכטן א שיעור פון רבי אלחנן ניר, האט ער מסביר געווען אז מ'זאגט "משנכנס אדר מרבין בשמחה". האט ער געטייטשט (ער האט עס נאכגעזאגט פון א חסידיש ספר, איך האב נאר נישט געכאפט פון וועם), אז שמחה איז אליין א נקודה פון ריבוי.

אזוי ווי יעדער איינער פארשטייט, די ערשטע שמחה אויף די וועלט, די ערשטע ברכה, די ערשטע שמחה איז: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). זיך מערן – דאס איז די חביבות, די גרעסטע שמחה. די שמחה פון א מענטש איז אלעמאל ווען ער איז מוליד קינדער, די קינדער זענען מוליד נאך קינדער, ער האט א חתונה – ס'איז די גרעסטע שמחה, ווי די גמרא זאגט.

שמחה אליין איז די תכונה וואס הייסט אין חסידישע ספרים "ריבוי והתפשטות" – אז מ'גייט זיך ארויס, אז מ'איז נישט בצמצום. די היפך [opposite], וואס הייסט עצבות, הייסט א צמצום. אז איינער האט נישט קיין קינדער, אז איינער איז בבחינת מצרה, בבחינת עצב, איז ער זיך מצמצם, ער איז צוקוועטשט. שמחה איז אז מ'איז ברייט, מ'איז אפן.

ב. שמחה ברענגט דיבור, עצבות ברענגט שתיקה

מ'זאגט אז ס'איז דא אזא זאך אז מ'קען מאכן פריה ורביה שלא בשמחה, אזוי ווי די קללה פון אדם הראשון איז געווען "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז), אז אפילו די גרעסטע דבר של שמחה קומט אלעמאל מיט א גרויסן צער. דער אמת איז, אז אפילו די גרויסע שמחה פון פורים האט זיך אנגעהויבן מיט א "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", מיט א צער, מיט די צרה פון המן, די אלע מצבים פון מצרה. אבער די "מרבין בשמחה" איז טאקע אז מ'גייט ארויס די שמחה, וואס דאס איז אליין די שמחה פון די ריבוי – די שמחה פון דעם "אסאך זיין", אסאך מאכן, מאכן נאך און נאך און נאך.

אויב אזוי פארשטייען מיר אויך דעם דין אז "אבל אין לו פה" [אן אבל האט נישט קיין מויל], אן אבל רעדט ווייניג. ווען מ'זאגט אז מ'כאפט א צמצום, א יראה, אזוי ווי ס'שטייט אין קהלת (ה, א): "כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים".

מיר האבן געלערנט די וואך אין רמב"ם הלכות יסודי התורה: יראה איז דער פשט "אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ". דער אייבערשטער פירט די הימל, דער אייבערשטער איז נאך העכער פון די הימל, ער איז אזוי ריזיג און גרויס, און דו ביסט דא אויף די ערד, א קליין מענטשעלע – איז ער רעדט נישט אזוי פיל. כאפט ער, ווי מ'זאגט, א "נרתע לאחוריו", ער גייט צוריק; דעמאלט רעדט ער ווייניג, דעמאלט זאגט ער קוים איין ווארט, דעמאלט איז ער פארמאכט אזוי ווי אן איי, ער זאגט נישט.

* סוד ה"אלם": אן איי איז א בחינת איבר, יא? וואס הייסט אין קבלה "אלם". שמות פון אלם (א-ל-ם) – אן די י' פון אלקים איז אלם. מ'קען נישט אפילו זאגן דעם אייבערשטנס נאמען, מ'קען נישט רעדן. אז מ'קען נישט רעדן, דאס איז בחינת צמצום, דאס איז בחינת "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים".

* אז מ'האט קינדער, מ'קען נישט פול רעדן וועגן זיי, מ'קען נישט קלאר רעדן וועגן וואס איז די שמחה וואס איז גורם צו די לידת הבנים. ס'איז דא א יצר הרע אריינגעמישט אין דעם. א גבר פילט זייער א התפשטות, אבער ס'איז נישט געמאכט אז מ'קען ערנסט רעדן וועגן דעם. ווען מ'רעדט וועגן דעם הייסט עס "נבל פה". וואס איז נבל פה? וואס איז שלעכט? ס'איז דאך א כח החיים, ס'איז דאך א כח היצר, ס'איז דאך א געוואלדיגע זאך! נאר ס'שטייט אזוי, אז ווען מ'רעדט מיט דעם, פארשטייט מען עס נישט. ס'איז דא עפעס א קליפה אויף דעם, ס'איז דא עפעס א פראבלעם מיט רעדן וועגן דעם. נישט ווייל ס'איז נישט קיין גוטע זאך, נאר ווייל אונז געבן עס נישט ארויס בשמחה. ווען מ'רעדט וועגן דעם ווערט אן עצבות. אזוי איז די טבע (מ'קען נישט יעצט אריינגיין פארוואס, ס'איז נישט מיין היינטיגע נושא).

אבער ווען מ'קען רעדן – שמחה איז א זאך ווען מ'קען רעדן, מ'רעדט אסאך.

* ביי א חתן זאגט מען זיבן ברכות. זיבן ברכות איז א לשון ריבוי, "שבע ברכות". "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה".

* א שמחה, די שמחת הנישואין, די שמחה פון יעדע זאך דארף זיין מיט א ריבוי דיבורים. "אגרתא דבי הילולא מילי" (ברכות ו:), יא? דער שכר פון א חתונה איז די ווערטער.

* "אגרתא דבי תנחומין שתיקותא", שטייט אין די גמרא. אין א בית תנחומין, אין א בית אבל, אין א בית מספד – שווייגט מען. דאס איז דער נושא פון שווייגן.

* "אגרתא דבי הילולא מילי" – ווען ס'איז דא א הילולא רעדט מען, ס'איז אסאך ווערטער, אסאך ברכות, אסאך דברי שבח, דברי שמחה.

דאס איז די בחינה, אזוי ווי מ'זעט פשוט די בחינה ווען א מענטש איז פרייליך, רעדט ער אסאך, ער איז אפן, ער פארציילט, ער האלט נישט [צוריק]. ס'איז נישט קיין צמצום, ס'איז נישט קיין עצב. ווען א מענטש איז עצוב, רעדט ער נישט, "ודבריו מועטים".

ג. די שמחה פון השראת השכינה אין די פרטי המשכן

איז דאך פשוט, "אין לך שמחה גדולה מבנין המשכן". "להיות שמחה ישמח השמים ותגל הארץ", זאגט מען ראש חודש ניסן, יא? "יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם ה' מָלָךְ" (תהלים צו, י). ווען ס'קומט דער אייבערשטער מולך זיין אויף דער וועלט, ווען ס'קומט דער אייבערשטער שורה זיין, דאס איז דאך די גרעסטע שמחה.

איז אינטערעסאנט, ס'שטייט נישט לשונות פון שמחה. מ'דארף מדייק זיין (מ'וועט רעדן וועגן דעם אין א מינוט). ס'שטייט נישט אין פסוק "והרעו והיו שמחות גדולות". ס'איז דא פלעצער אין תנ"ך וואו מ'זעט אז ווען ס'איז געקומען [די שכינה]... אפילו דא אין דער תורה: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ" (ויקרא ט, כד). איינמאל וואו מ'זעט אז דער עולם איז געווען פרייליך – "וַיָּרֹנּוּ", זיי האבן געזונגען און געזאגט שירה ושבחות, זיי האבן ארויסגעשריגן מיט שמחה. דאס איז די לשון פון רנה, "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ", וואס שטייט ווען ס'איז געקומען די שכינה – איינמאל וואס ס'שטייט אזא לשון אין דער תורה.

און אין תנ"ך זעט מען מער מאל ווען ס'איז געקומען די שכינה, ביי שלמה המלך, און שפעטער אין אנדערע מאל, שטייט ווייטער: מ'זעט גרויסע שמחה, א ריזיגע שמחה, מ'זאגט "הודו לה'", מ'זאגט הלל, מ'זאגט דברי שירה ושבח. אסאך מאל הלל, און ס'איז אסאך ווערטער אסאך מאל איבערגעחזר'ט. אפילו יא, ס'איז נישטא נאך א זאך וואס מ'חזר'ט אזוי איבער אין הלל... מ'זאגט נאך און נאכאמאל.

דאס איז די תנועה פון שמחה. און די גרעסטע שמחה איז אוודאי די שמחת השראת השכינה, שמחה פון "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". און ס'שטייט אונז אפילו נישט איין מאל דאס ווארט שמחה.

וויאזוי ווייסט מען, וויאזוי פילט מען די שמחה פון די פרשה?

אז מען זעט וויפיל מאל די פרשה חזר'ט זיך איבער, וויפיל ער רעדט וועגן יעדע זאך עקסטער.

אזוי ווי איינער איז געווען ביי עפעס א הערליכער בנין [beautiful building], עפעס א געוואלדיגע נסיעה [trip] געהאט, עפעס א מורא'דיגע זאך, און ער הערט נישט אויף רעדן וויפיל אמות איז געווען צווישן דא און דארט, און וויפיל גאלד איז געווען אין דעם, און ער הייבט אן צו רעכענען פונקטליך.

מ'קען מיינען אז די פונקטליכקייט איז וועגן א צמצום, מ'דארף וויסן פונקטליך. ניין! די פונקטליכקייט איז ווייל ס'איז א חוויה, איך וויל רעדן פונקטליך וויפיל איז געווען, נישט פארפאסן קיין איין פרט; געווען אזויפיל גאלד און אזויפיל זילבער, און מ'האט געדארפט דרייצן אנדערע סארט מינים זאכן, וכו' וכו' וכו'.

דאס איז א תנועה של שמחה, און דאס איז בבחינת די שמחה פון "מרבין בשמחה", "מרבין בדיבור", "מרבין בשמחה".

פון דעם קען מען זען: מגילת אסתר האט די לענגסטע פסוקים. איך מיין אז איך געדענק – אויב איך געדענק גוט – איז דער לענגסטער פסוק אין גאנץ תנ"ך שטייט אין מגילת אסתר (אבער אויב איך מאך א טעות איז עס ערגעץ אנדערש). אבער ס'איז זיכער אז ווער ס'ליינט דעם סיגנאל, דעם סטייל פון די מגילה, זעט אז ס'איז זייער לאנג. יעדע פסוק נעמט זייער אסאך צייט צו ענדיגן, יעדע זאץ [sentence] – נישט יעדע פסוק, א פסוק איז דאך בעצם א זאץ, א חלק פון דיבור – יעדע זאץ איז זייער לאנג, ווייל ס'איז געווארן געשריבן און געמאכט מיט רוב שמחה, מיט רוב פשטות.

דאס איז די תנועה של שמחה בבנין המשכן. אין חודש אדר – אדר שטייט אין חסידישע ספרים איז א' דאר, א' דאר עליון של עולם, ב' דאר [דער אלופו של עולם וואוינט דא]. ער קומט וואוינען מיט אונז, וועגן דעם איז מען זייער פרייליך, רעדט מען אסאך.

עד כאן פשט הדברים.

ד. הקושיא הפילוסופית: ווי קען דער אין-סוף רוען אין א משכן?

יעצט, איז דא דאך א גרויסע קשיא, א גרויסער פראבלעם, אז מ'דארף רעדן וועגן דעם. מ'קען זאגן אז דאס איז טאקע דער צד יראה, ס'איז געשטעלט קעגן... אבער איך מיין אז ס'קען דאך נישט זיין. ס'איז נישט גענוג צו זאגן א תירוץ אז יא, ס'איז דא יראה, "הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם", ס'איז אמת, און מ'ציטערט פון דעם. נו, דארף דאך זיין עפעס א תירוץ, דארף דאך זיין עפעס א חילוק, דארף דאך זיין עפעס א הבנה, עפעס מסביר זיין.

שלמה המלך האט דאך געפרעגט א גוטע קשיא: "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א, ח, כז). דער אייבערשטער איז גרעסער פון די גאנצע הימל, ס'איז זיכער אז ער פיט [fit] נישט אריין אין א קליינעם משכן, אין א קליינעם מקדש. דאס איז דאך נאר א משל, יא? ס'איז דאך פשוט אז ווען מ'רעדט פון ווי גרויס די הימל איז, דער אייבערשטער פיט נישט אריין אין די הימל אויך נישט, "הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ". דער אייבערשטער איז נישט קיין בגדר מקום בכלל, דער אייבערשטער איז נעלם על כל נעלמים, עליון על כל עליונים, אויך נישט במקום; ער איז נישט למעלה ממקום, נאר למעלה ממדרגה.

און ווען מ'זאגט אז אויב אזוי, א קל וחומר אז ער פיט נישט אריין אין די משכן, מיינט מען צו זאגן ברוחניות, נישט בגשמיות. נישט אז ס'וואלט געווען א גרעסערע משכן, אדער ווען ס'וואלט געווען גרעסער פון די גאנצע וועלט וואלט ער געפיט. מ'מיינט דאך צו זאגן אז די מדרגת ההשגה, די מדרגות פון די כלים – וועלכע סארט כלים, וועלכע סארט הבנה, וועלכע סארט... אפשר איז דא אנדערע סארט הבנה, וועלכע סארט קליטה וואס ס'קען זיין וואס זאל מקבל זיין השראת השכינה – איז אויב די גרעסטע הימל קען נישט, איז א קל וחומר בבחינת רוחניות, בבחינת מדרגות העבודה, מדרגות ההשגה, אז א קליינע משכן קען נישט אנהאלטן דעם אייבערשטן. ס'איז דאך פשוט.

איז וואס איז די תירוץ אויף די קשיא? וואס איז די תירוץ?

ס'שטייט: "לא כאשר תחשוב", נישט אזוי ווי דו מיינסט, נאר "עשרים קרשים מכאן ועשרים קרשים מכאן", "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". נו, אז ס'איז שווער פאר דיר די קשיא, זאגן מיר אז דער אייבערשטער וויל אז ס'איז א קשיא פאר מעשה. דאס איז ווייטער נישט שווער פאר די קשיא.

און בפרט, לאמיר ארויסהייבן, בפרט אויב מיר זאלן דיר זאגן אז השראת השכינה איז בלב אדם. מיר דארפן אן אנדערע ווארט, און לאמיר מאכן נאך א הקדמה.

ה. הקדמה שניה: "ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד

א צווייטע הקדמה, די צווייטע וויכטיגע נקודה פון דעם שיעור, נאכדעם וועלן מיר אנקומען צום נקודה.

די צווייטע וויכטיגע נקודה איז, עס שטייט "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

ס'ווייסט יעדער איינער די ווארט וואס דער ר' משה אלשיך ברענגט איז "שמעתי, שמעתי אומרים". מ'האט עס שוין איבערגעשריבן אזוי ווי ס'איז טייל פון א מדרש; ס'איז נישטא אזא מדרש, און ס'איז נישטא א סיבה פארוואס ס'איז נישטא אזא מדרש. מדרש מיין איך צו זאגן, אן אלטער מדרש; ס'איז דא א נייערע מדרש, אויך א מדרש. אבער מיר וועלן דארפן פארשטיין, מקורו מהיכן הוא בא, וסופו מהיכן הוא בא, וואס גייט דא פאר?

ס'שטייט "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". זאגט ר' משה אלשיך נאך פון א... איך ווייס נישט פון וועם, פון אליהו הנביא, "שמעתי אומרים" אז ס'שטייט נישט "בתוכו". דאס איז א פשוט'ע דיוק, דער אור החיים רעדט פון דעם דיוק, אנדערע מפרשים רעדן פון די זעלבע דיוק. ס'שטייט נישט "ושכנתי בתוכו", כאילו "בתוכו" איז אין דעם משכן. אבער עס שטייט בפירוש אסאך פלעצער אז דער אייבערשטער שוכן על המשכן, בתוך המשכן. ס'שטייט נישט אזוי, "בתוך המקדש", אבער ס'שטייט...

הקדמה שניה: "ושכנתי בתוכם" – השראת השכינה היא דבר שבדעת

[המגיד שיעור]:

לאמיר דא מאכן נאך אן הקדמה, א צווייטע הקדמה, די צווייטע וויכטיגע נקודה פון דעם שיעור, נאכדעם וועלן מיר אנקומען צו די נקודה.

הדיוק של האלשיך הקדוש: "בתוכם" ולא "בתוכו"

די צווייטע וויכטיגע נקודה איז, ס'שטייט: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" [שמות כה, ח]. ס'ווייסט יעדער איינער דאס ווארט וואס דער משה אלשיך ברענגט, "שמעתי אומרים" – מ'האט עס שוין איבערגעשריבן אזוי אין דעם נוסח פון א מדרש; ס'איז נישטא אזא מדרש, און ס'איז נישטא קיין סיבה פארוואס ס'איז נישטא אזא מדרש. איך מיין צו זאגן אן אלטער מדרש, ס'איז נישטא א נייער מדרש, ס'איז אויך נישטא אזא מדרש. אבער מ'מוז דאך פארשטיין, "מקורו מאי קא סבר ולבסוף מאי קא סבר", וואס גייט דא פאר?

ס'שטייט "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". זאגט רבי משה אלשיך נאך פון א... איך ווייס נישט פון וועם, פון אליהו הנביא, "שמעתי אומרים", אז ס'שטייט נישט "בתוכו". ס'איז דא אזא דיוק, דער אור החיים רעדט פון דעם דיוק, אנדערע מפרשים רעדן פון דעם זעלבן דיוק. ס'שטייט נישט "ושכנתי בתוכו", כביכול איך וועל שוכן זיין אין דעם משכן. אוודאי שטייט בפירוש אסאך פלעצער אז אוודאי איז דא השראת השכינה אין דעם משכן, "בתוך המשכן". ס'שטייט נישט אזוי, "בתוך המקדש", אבער ס'שטייט "בתוכם".

און אוודאי איז ריכטיג, דאס איז דער טייטש, דער פשט איז אויך אז "בתוכם" איז טייטש נישט "בתוך המשכן" נאר "בתוך די אידן". האט רבי משה אלשיך געזאגט, אז פון דעם האט מען געלערנט טייטש אז עיקר השראת השכינה איז בלב האדם, בגוף האדם, בדעת האדם – נישט אין דעם בנין נאר באדם. און דער אלשיך גייט אריין אין א גרויסע חקירה צו דאס איז אמת; אפשר איז עס נאר בגלות אזוי, און באמת איז דא השראת השכינה ב"זה שער השמים", ס'איז א מקום מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, אפשר איז דער משכן געווען אזא בחינה, מיט אלע מיני חילוקים פון השראת השכינה אין דעם בנין און די השראת השכינה אין דעם אדם.

הקושי בהבנה הפשוטה: וכי באדם גשמי שייכת השראת השכינה יותר מבבניין?

אונז לאמיר פארשטיין אבער א פשוט'ע זאך. אזוי זאגט דער עולם נאך, דער עולם זאגט נאך אז מ'זאגט: "לא בתוכו נאמר אלא בתוכם", פירט מען אויס: "בתוך כל אחד ואחד". און דאס איז א זאך... דער צווייטער חלק שטייט בכלל נישט. אוודאי איז אמת אז "בתוכם" איז טייטש צווישן די אידן, נישט אין דעם משכן. אבער דא שטייט נאך אלץ נישט אז ס'איז "בתוך כל אחד ואחד". און אין די בפרטיות, נאר אפילו צווישן די אידן באופן כללי. דער אמת איז, כלפי לייגט ער דאך נישט ארויף אויף דעם קיין דיוק אין די פסוק, און אפילו דער אלשיך האט נישט אזוי געזאגט, נאר ס'קומט אזוי אויס פון זיינע ווערטער, אז אויב בסך הכל איז די השראת השכינה איז באדם, ווי איז באדם? טראכטן מענטשן אז ס'מיינט אין איין מענטש.

איז דא איז דא א זאך וואס איך וויל אויסרעדן. פשטות, לאמיר עס פארשטיין אזוי, דאס איז דאך געבויט פאר ענטפערן די קשיא. דער תירוץ פון "באדם" איז דאך געבויט פאר ענטפערן די קשיא: דער אייבערשטער אוודאי וואוינט נישט אין א הויז, און דארף נישט קיין קרשים און קיין ברעט און קיין מנורה און קיין שולחן צו עסן, וכולי וכולי, אזוי ווי מ'שטעלט אויס די משכן. דער אייבערשטער דארף דאס נישט. אלא מי דארף עס יא? מענטשן.

הערט איר? איז דאס א נארמאלער מענטש? א הויז דארף ער נישט, אבער מענטשן דארף ער יא? וואס מיינט דאס? איך דארף א מילתא דבדיחותא [א ווערטל]. ס'איז נישט קיין תירוץ אויף די קשיא. די קשיא איז נישט קיין קשיא, די תירוץ איז נישט קיין תירוץ. ס'קומט נישט דא אריין. ס'איז דאך א קל וחומר: אויב אין א משכן וואס איז שוין א מצוה, און ס'שטייט בפירוש אין די תורה אז מ'זאל מאכן א משכן, גלייבסטו נישט אז דער אייבערשטער קען נישט שורה זיין? איז דאך א קל וחומר אז אין א מענטש – וואס מ'דארף טרעפן מיט רמזים און אין זוהר שטייט – איז א קל וחומר אז דער אייבערשטער קען נישט שורה זיין! א מענטש איז דאך א חומר מלא צואה און אלע מיני זאכן. האסט אמאל אריינגעקוקט אין א מענטש'ס גוף? דארט איז דער אייבערשטער שורה? וואס מיינט דאס? אה, ס'מיינט עפעס אנדערש, יא? לאמיר פארשטיין.

יסוד הדברים: השראת השכינה תלויה בדעת ובכוונה

אלא מאי, וואס מיינט עס? מיינט צו זאגן אז דער אייבערשטער איז שורה באופן מופשט, באופן של דעת. אזוי ווי ס'איז פשוט, האבן מיר געלערנט די וואך, האבן מיר געזען: "ספר תורה שכתבו מין ישרף" [גיטין מה ע"ב]. פארוואס איז ספר תורה שכתבו מין ישרף? ווייל ער פארשטייט נישט. ווען ער איז מקדש די שם, גלייבט ער נישט אז א שם איז א השראת השכינה, ס'איז א חלות השם הקדוש אויף דעם ספר. ער מיינט אז ס'איז סתם. דאס איז דער רמב"ם מיט קדושת הדברים. קדושת הדברים האט נישט קיין קדושה [מצד עצמם].

איי, ס'איז די זעלבע אותיות, ס'איז די זעלבע יוד מיט די זעלבע ה', מיט אלעס, אלעס שטייט פונקטליך? אהא, וואס האט ער געמיינט? דער אייבערשטער איז שורה אין די יוד און אין די ה'? דער אייבערשטער איז שורה אין די כוונה פון די יוד וואס ער מאכט לשמו! ער האט געשריבן בקדושה, ער האט געשריבן בכוונה, ער האט געשריבן דעם שם – יעצט איז דער אייבערשטער שורה, שורה שמו שם. איינער וואס שרייבט נישט מיט קיין כוונה, עס איז גארנישט קיין ווערט.

איז אין אנדערע ווערטער, וואס לערנען אונז פון דעם? אז די השראת השכינה איז א דבר שבדעת. איז א דבר שבדעת. אין אנדערע ווערטער, וויאזוי? על ידי מה? דאך, וועלכע כלי קומט דער אייבערשטער לשכון בתוך בני ישראל? נישט א זאך וואס מען קען זען מיט די אויגן.

ראיית הנס תלויה באמונה

אבער דאס איז געווען אן אש און אן ענן וואס מען קען אפשר זען מיט די פליישיגע אויגן? אויף דעם איז אליינס אפשר דא א חקירה, צו ס'איז ממש געווען א גשמיות'דיגע ענן אדער נישט. אבער אפילו ווען ס'איז יא דא א גשמיות'דיגע ענן און א גשמיות'דיגע אש, און "וְאֵשׁ תָּאִיר לַיְלָה לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל", אזוי ווי עס פירט זיך אויס ספר שמות [מ, לח]: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ", וואס זעט מען? ס'איז געווען קלאר אז דו קענסט זען, "כִּי עַין בְּעַין נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם" [במדבר יד, יד], זאגט דער אייבערשטער. זייער גוט.

אבער וואס איז "עין בעין"? ס'איז דאך שוין גאנץ מיט א פליישיגע אויג. ווייל אויב א מין וואלט עס געזען, א מין קוקט און ער זאגט: "נו, א וואלקן. ס'איז נישט די ערשטע וואלקן. אקעי, א וואלקן דא נידעריגער. דאס איז נאך א נעפל. איך האב שוין טויזנט מאל געזען א וואלקן דא אויפן ערד. ס'איז נישט די ערשטע מאל. ס'איז נישט קיין גרויסע חידוש."

אה, אז א איד האט געגלייבט, האט ער פארשטאנען. ער קען זאגן אפילו ס'איז געווען בדרך נס, האט מען פארשטאנען. אבער וואס איז דער חילוק פון נס און טבע? ס'איז אויך נאר א דבר שבדעת. אז דו ווייסט נישט גארנישט, זעסטו צאלסט די זעלבע. אויפן בילד קען מען נישט זען אז ס'איז א נס. אלמאי, דא איז תלוי ועומד, ס'איז געבויט אויף א געוויסע אמונה אדער א געוויסער דעת וואס זאגט אז דא ליגט דער אייבערשטער, דא וואוינט דער אייבערשטער. ס'איז א דבר שבדעת.

אין סתירה בין "בתוכם" ל"בתוך המשכן"

אין אנדערע ווערטער, לאמיר צוריקגיין צו די פשוט'ע פשט פון די פסוק אויב אזוי. אויב אזוי, דארפן מיר דאך הערן אז ווען דער מדרש האט געזאגט אז "בתוכם" מיינט צווישן די אידן, איז דאס קודם כל דער ריכטיגער פשוט'ער פשט. "בתוכם" מיינט צווישן די אידן. אבער דאס מיינט נישט – מיר מוזן נישט אנקומען צו די צווייטע מסקנא וואס ער האט געזאגט, אז אויב אזוי פעלט נישט אויס דער משכן, אויב אזוי איז עס נאר אין די לב בני אדם און נישט אין די משכן. ווייל דער משכן איז אויך אין לב בני אדם.

וויאזוי איז דער אייבערשטער שוכן אין משכן? נאר דורך דעם וואס די אידן גלייבן, וואס די אידן זענען "וְיִקְחוּ לִי... לִשְׁמִי", אז מ'איז מקדש די משכן לשם ה' יתברך, לשם השכינה, דעמאלטס קומט דער אייבערשטער דארט. דאס איז דורך דעם. וועלן מיר פרעגן, וואס מיינט אז דער אייבערשטער קומט טאקע דארט? אפשר דארף מען נאך צולייגן נאך א נקודה, אבער על כל פנים, זעען מיר אז אין דער משכן איז אויך תלוי בלב בני ישראל, נישט אנדערש. און קען איך אלץ זיין אז ס'וואלט געווען א מעלה אז ס'זאל זיין א משכן מיוחד לשמו חוץ פון דעם וואס מ'קען גלייבן אז ס'איז בלב? און איך וועל מסביר זיין פארוואס.

וואס איז דער טייטש? אויב אזוי איז פשוט אז די צוויי תורות, די "בתוכם" און "בתוך ישראל", "בתוך לב ישראל", ס'איז אויך אמת אויף דעם פשוט'ן משכן. מ'דארף נישט קיין צווייטע סטעפ צו זאגן אז "בתוכם" מיינט צווישן די אידן. און אויב אזוי איז עס נישט קיין בית המקדש. מיר מענטשן מיינען מקדש מיינט גשמיות, און דער אייבערשטער ליגט נישט אין גשמיות. ניין, ער ליגט אין דער רוחניות וואס ליגט אין דער גשמיות. דורך די כוונות המשכן, דורך דעם איז דער אייבערשטער שורה געווען אין דעם משכן. דורך דעם מיינט אז דורך דעם איז ער נאך אלץ שורה, יא. נישט פשט אז נאכדעם וואס בצלאל האט געמאכט די כוונות דעמאלט איז עס געווארן אין די עצים ואבנים. אין די עצים ואבנים איז ער קיינמאל נישט. אלעמאל, בתמידות דארף זיין ווען דו טוסט די עבודה פון דעם כהן. יעדן טאג, יעדן טאג מאכט ער א קרבן תמיד, דורך דעם איז ער משרה די שכינה אין דעם משכן. "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה", מיט דעם איז ער מחזיק די אש יעדן טאג, יעדע נאכט, מיט די עבודת הכהנים, מיט די כוונות פון די כהנים.

און אן הנאה, מ'קען איינער פרעגן לך א קשיא: אויב מ'האט אויפגעהערט צו האבן די ריכטיגע כוונות, אויב מ'האט אויפגעהערט צו האבן די ריכטיגע אמונה אין דעם, איז דער אייבערשטער אוועקגעגאנגען. אפילו ליגט ער אוועקגעגאנגען, איינער וועט פרעגן, האט עס א קדושה? יא, קדושת מקדש לשעת שמים. א מקום וואס מ'האט אמאל געגלייבט אז דארט ליגט דער אייבערשטער האט אויך א קדושה. אבער אויב מ'וועט יעצט אויפהערן צו גלייבן אין דעם מקדש, אויפהערן צו קוקן אויף דעם ווי א דבר קדוש, צו קוקן אויף דעם ווי א מקום השראת השכינה, איז דער מקדש גארנישט ווערט. ס'איז בכלל נישט קיין סתירה די צוויי פשטים פון מקדש בלב און מקדש במעשה, בעצים ואבנים. ס'איז די זעלבע זאך.

משל: מהי הגדרת "מגורים" בעיר?

אלמלא, דארף מען נאך ארויסברענגען, אויב אזוי פרעגן מענטשן, מיינע מענטשן: אויב אזוי קען איך דאך מאכן א מקדש נאר בלב, פארוואס פעלט אויס דער מקדש? "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" איז דאך פשטות טייטש. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – זיי זאלן מאכן פאר מיר א מקום מקודש לשמי, דורך דעם וועל איך וואוינען צווישן זיי. וואס איז דער טייטש? איבערטייטש? איבערטייטש איז אזוי, אז דא איז א אידישע מחנה, דאס איז דאך די מחנה ישראל פון די משכן אמת'דיג. יעדע אידישע שטאט האט א חן מקדש מעט. אונז לעבן אזוי, אונז כאפן עס נישט, מ'דארף עס ארויסברענגען.

א אידישע מחנה איז אזוי, אז א מענטש לעבט, א מענטש לעבט אין א שטאט, א מענטש לעבט אין א מחנה, אין א פלאץ צווישן אנדערע מענטשן, האט ער אין זיין קאפ אלעמאל א בילד פון ווי ער לעבט. במחשבה, ווי ער לעבט. במחשבה, יא. א מענטש איז נאר אלעמאל אין זיין הויז בגוף, אפילו נישט אין זיין הויז, אין דעם קליינעם ד' אמות. איך זאג אז א מענטש, יא, טראכט "ושכנתי בתוכם". מ'זאגט אז א מענטש וואוינט, "ושכנתי" איז לשון וואוינען, כפשוטו. דער זוהר, איך האב נאכגעקוקט דער זוהר אויף דעם פסוק, ווי ער ברענגט דעם פסוק, טייטשט ער אלעמאל "לדירה ביניהון", אזוי ווי דער תרגום, "לדירה", געוואוינט. טייטשט ער אלעמאל וואוינען, כפשוטו, אז איך זאל וואוינען. מ'זאגט מ'רעדט, "ושכנתי" הערט זיך פיין, שכינה, רעדען, דאס איז א שיינע הויכע ווארט. "ושכנתי" פשט איז אז איך וועל וואוינען צווישן ענק. "לגור בתוכם", כביכול. "לגור" איז אפשר אן אנדערע לשון, שטייט "ושכנתי". אבער עס שטייט אויף א מענטש אויך לשון שכינה, אויף אזא, עס איז דאך דא א שכן הייסט עס, איינער וואס וואוינט נעבן דיר. יא, איך געדענק נישט צו ס'איז דא א הוכחה אויף א מענטש ערגעץ אין די תורה וואס זאגט די זעלבע לשון שכינה. שכינה איז נישט קיין לשון מיוחד דווקא. איינער וואס וואוינט צווישן אנדערע, דאס איז א שכינה.

אין אנדערע ווערטער, וואס מיינט עס אז איך זאג אז א מענטש וואוינט אין א שטאט? איך וואוין דא אין ניו דזשערסי. וואס הייסט איך וואוין אין ניו דזשערסי? איך וואוין אין... איך לעב אין מיינע צוויי אמות, דא יעצט זיץ איך דא לעבן דעם טיש, ממש דא, ד' אמות של אדם, אקעי. מיט וואסערע זין וואוין איך בכלל אין דעם שטאט? פשט איז, אקעי, קענסט זאגן ס'איז נאנט צו מיר, אקעי. אבער מיט וואס... אין וועלכע זין וואוין איך אין די גאנצע שטאט? א מענטש איז א בירגער פון א שטאט, אדער א בירגער פון א לאנד. איך בין... איך וואוין אין אמעריקע, איך וואוין אין ארץ ישראל, איך בין אן ארץ ישראל'דיגער. וואס הייסט? וואס מיט וואס?

דער תירוץ איז אז דאס איז בדעת. ווייטער א דין אין דעת. כמעט אלעס וואס מענטשן טוען גייט דורך זייער דעת. א מענטש איז דאך א בעל דעת, א מענטש איז דאך א נשמה. וואס הייסט בדעת? אז ווען איך טראכט ווי וואוין איך, טראכט איך פון די אלע הייזער ארום, פון מיינע שכנים, פון די בתי מדרשים וואס איז דא ביי מיר אין געגנט, פון די גראסערי, פון די... עס קענען זיין צוויי מענטשן וואס וואוינען אין די זעלבע שטאט, איינער וואוינט דארט און איינער וואוינט נישט דארט. ער איז א גר און ער איז אן אזרח. ער וואוינט נישט דארט, ער טראכט נישט פון דעם ווי זיין שטאט, אדער די שטאט טראכט נישט פון דעם ווי זיין, עס קען זיין פון ביידע זייטן. ער טראכט נישט, ווען זיין מחשבה איז ער נישט נעבן א שכן פון די בית המדרש, זיין מחשבה איז ער א שכן פון דארט ווי מ'שפילט קארטן נעבן. ער וואוינט אין אן אנדערע שטאט. הגם ער לעבט אין די זעלבע גשמיות, ער וואוינט אבער אין אן אנדערע שטאט. זאל וואוינען אין א פלאץ, ער זאל דבר רוחני, א דבר שבדעת, נישט קיין דבר שבגוף.

דאס איז א פארמירטע טראנסקריפציע פון דעם דריטן טייל פונעם שיעור. דער טעקסט איז געווארן איינגעטיילט אין קעפלעך און פאראגראפן פאר גרינגערע ליינבארקייט, מיט צוגעלייגטע מקורות און באמערקונגען אין קלאמערן, אבער דער אינהאלט איז געבליבן גענוי ווי אינעם אריגינעלן רעקארדירונג.

---

סטעפ 3: די נפקא מינה למעשה – "ושכנתי בתוכם" און די השפעה פון דעת

ו. די דעת פון "ושכנתי בתוכם": דער אייבערשטער וואוינט דא

ס'מוז זיין אז דער איד זאל טראכטן – אוודאי מצד דער אייבערשטער איז ער אויך דא, אבער מיר רעדן יעצט מצד דער איד, מצד די דעת פון דער איד. איך טראכט: "וואו וואוין איך? אקעי, איך וואוין אין אזא שטאט, ס'איז דא די מחנה לויה און מחנה ישראל. יא, דא איז דא ראובן, און דארט איז דא לוי, יששכר, יהודה, און אלע וואוינען, יעדער אין זיין געגענט. און בתוך [אינעווייניג אין] יעדע שבט האבן זיי אויך געוואוינט, בתי אב, און אזוי ווייטער. איך בין משפחת השמעוני, און משפחת העזרי וואס וואוינט פון אזוי ווייטער. און נעבן מיר וואוינט לוי, דארט וואוינט קהת, דארט וואוינט גרשון, דארט וואוינט מררי. און דארט וואוינט דער אייבערשטער, דארט וואוינט די שכינה."

דאס זאגט ער, אז ער טראכט אין זיין קאפ: "וואו וואוין איך? דא איז מיין הויז, דארט איז אהרן'ס הויז, דארט איז משה'ס הויז, און דארט איז די שכינה'ס הויז – מקדש." אה, די שכינה וואוינט מיט אים! ער איז אין די זעלבע שטאט ווי איר. "ושכנתי בתוכם" – די שכינה וואוינט צווישן ענק. דאס איז א פשוט'ע טייטש.

אוודאי, אויף דעם דארף מען בויען א הויז, און ס'איז מקודש זיין לשמו במחשבה. יא, די אידן און די כהנים, און די גאנצע סדר נדבה, זיי זענען מקדיש צו זאגן: "דאס זאל זיין די שכינה'ס הויז." און דעמאלט זאלן אידן וויסן אז "וידעו כי אני שוכן בתוכם". "לדעת כי אני ה' המקדשם" – ס'שטייט אסאך לשונות, זיי זאלן וויסן, לשון פון דעת, "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל".

"בתוך בני ישראל" מיינט כפשוטו: דער אייבערשטער האט א הויז צווישן אלע אידישע הייזער. נישט מצד "כאילו" דער אייבערשטער האט א הויז, נאר מצד די דעת פון די מענטשן, אז די מענטשן זאגן: "אה, דא איז מיין הויז, און דארט איז דער אייבערשטער'ס הויז." דארט איז די שכינה'ס הויז, דאס וואס זיי זאגן, דאס איז פשוט טייטש "ושכנתי בתוכם".

ז. "אוהל שוכן באדם" – השראת השכינה אין גוף האדם

יעצט, די איינע זאגן, מ'קען דאס טון בדעת. אקעי, אבער דעמאלטס וואוינסטו נישט, דעמאלטס האט נאך די שכינה נישט אראפגעקומען מיט די זאק און טאשן, דעמאלטס איז ער נאך בעליונים מיט דיין דעת. א מענטש קען אוודאי – דו ווייסט וואס דער אלשיך זאגט, אז ס'איז השראת השכינה באדם, ער ברענגט דעם פסוק "אוהל שוכן באדם" [תהלים ע"ח, ס']. ווייטער, איך ווייס נישט אויב ס'איז פשוט טייטש, אבער ס'איז שוין אונטער, ס'איז א דרש קרוב לפשט: "אוהל שוכן באדם", אז דער אייבערשטער איז משכין זיין אוהל באדם, אין די איברים פון דעם מענטש.

אדער ווייטער, אויב א מענטש טראכט, אז ס'שטייט אין די גמרא "כאילו קודשא שורה בתוך מעיו" [תענית י"א ע"ב], די קודשא בריך הוא, יא, די שכינה איז שורה בתוכו. איז ווייטער, וואס איז די טייטש? ס'דארף זיין עפעס א פלאץ. איך זאג דא א "בייע" [א געדאנק], און מ'קען זאגן "מולקולא דכבודא", אבער ס'איז שווער פאר אונז צו טראכטן אזוי, ווייל איך וואוין דאך דא.

זייער גוט, אויב א מענטש קען לעבן אין אזא יחידה, "לאז איך וואוין נישט", איז אוודאי איז ער שוכן בתוך בני ישראל. אויב א מענטש נישט, אבער מ'דארף האבן עפעס א מקום בלב:

* תפילין: לייגן תפילין, און זאגן אז דער אייבערשטער איז "שמי", יא, "שם ה' נקרא עליך" [דברים כ"ח, י'], זיין שמי, דער אייבערשטער ליגט אויף מיינע תפילין וואס איך לייג אינדערפרי. זייער גוט, יעצט האסטו א פלאץ אין דיין גוף וואו די תפילין איז, ממש השראת השכינה בגוף, דאס איז די מצוה.

* ציצית: אה, יעצט וועסטו זאגן, דער אייבערשטער איז אין די ציצית און נישט אין די אלע בגדים וואס א מענטש גייט? אוודאי איז ער. אבער אונז רעדן דאך אונזער דעת, און דו דארפסט דאך האבן א פלאץ וואס דו קענסט זאגן: אזוי ווי איך האב א העמד, אזוי האב איך א ציצית. אזוי ווי איך האב א קאפ, האב איך א תפילין של ראש. וואו איז דא תפילין של ראש? נישט נאר "על הראש".

* מחשבה: ווייטער, איך האב עפעס מחשבה, וואו איז דער אייבערשטער שוכן ביי מיר? אינדערפרי זאג איך "שמע ישראל ה' אחד", דארט איז דער אייבערשטער אין מיינע מחשבות.

דאס איז די טייטש "ושכנתי בתוכם".

ח. די נפקא מינה למעשה: פארוואס פעלט אויס די ידיעה?

יעצט, איך וויל מסביר זיין אביסל בעסער וואס די נפקא מינה למעשה דערפון. סטעפ 3 [דריטער טייל], דאס איז די צווייטע סטעפ פון מיין שיעור. איך האב גערעדט קודם וועגן שמחה, און איך האב גערעדט יעצט אז ווי אזוי די "אוהל שוכן באדם", "ושכנתי בתוכם", און "בתוך הבנין" איז נישט קיין סתירה, ווייל אלעמאל איז עס על ידי דעת.

יעצט וויל איך אביסל מסביר זיין בעסער אויף די בעיס [יסוד] פון די סטעפ 2 וואס זיי האבן געזאגט, אז די דעת "ושכנתי בתוכם" איז די טייטש אז איך זאג אז דא איז דער אייבערשטער'ס הויז. איך וויל מסביר זיין וואס דאס מיינט, למאי נפקא מינה? ווייל דא איז דער אייבערשטער דאך סיי ווי סיי איבעראל. מ'טראכט: "אקעי, דער אייבערשטער וואוינט דארט, וואס האט עס מיט מיר? אה, איך דארף קומען צו זיין הויז, איך דארף אים ברענגען א קרבן, איך האב עפעס צו טון מיט דעם." אבער וואס האט עס שייכות צו טון? וואס איז ער וואוינט ער דא? למאי נפקא מינה? איך מוז דאך האבן א נפקא מינה.

ט. דער יסוד פונעם רמב"ם: התנהגות "לפני מלך גדול"

אויף דעם וויל איך מסביר זיין, איך וויל נאר דאך זאגן וואס דער רמב"ם זאגט, וואס דער רמב"ם ברענגט אין סימן א' [באמערקונג: דער רמ"א אין שולחן ערוך אורח חיים סימן א' סעיף א' ברענגט דאס בשם הרמב"ם אין מורה נבוכים ח"ג פנ"ב], און ס'איז גאר א טיפע ווארט, מ'דארף עס ארויסהאבן וואס ער זאגט.

דער רמב"ם הייבט אן זיין פרק דארט: "אין ישיבת..." – איך געדענק נישט, איך האב פארגעסן די לשון. אבער מ'דארף נישט די לשון, די שכינה איז נישט שורה אין די לשון, די שכינה איז שורה וואס מ'געדענקט אין הארץ. ס'איז נישט דומה די ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו ווען ער איז אליינס, אדער ווען ער איז מיט – לאמיר זאגן פשוט – ווען ער איז מיט אנדערע מענטשן.

לאמיר ארויסברענגען דעם ווארט. אסאך מאל מענטשן מיינען: איך טו א געוויסע זאך, איך פיר זיך אין א געוויסע מנהג. אוודאי אויב אנדערע מענטשן וועלן אויסגעפינען, אדער למשל אויב דער רב וועט אויסגעפינען, אויב עפעס א קנאי וועט אויסגעפינען, אויב עפעס אן "עמך יוד" וועט אויסגעפינען, א געוויסע מענטש וועט אויסגעפינען, און זיי וועלן קומען שרייען אויף מיר, זיי וועלן מאכן א נפקא מינה – איז דא א פראבלעם. איך וועל זיך מוזן צושטעלן צו זיי, אדער איך וועל זיך מוזן מסנגד זיין צו זיי, אדער איך וועל זיי מוזן אנפייפן, איך וועל מוזן עפעס טון. ביז דערווייל, טו איך אליינס, איז נישט קיין נפקא מינה.

י. די פסיכאלאגיע פון "בצנעה" און די השפעה פון א צווייטנס בליק

און א מענטש קען טראכטן – לאמיר טראכטן, א מענטש אסאך מאל: "איך בין א שטארקער מענטש, איך ווער נישט נתפעל פון וואס מענטשן זאגן, וואס מענטשן טוען." סאו [אזוי] איך זיץ אינדערהיים אין א געוויסע וועג, איך פיר זיך אין א געוויסע וועג, איך זאג געוויסע זאכן, איך לערן געוויסע וועגן, איך דריי זיך מיט געוויסע מענטשן. אוודאי, ביז דערווייל ווייסט קיינער נישט. קיינער ווייסט נישט. אבער ער שטעלט זיך פאר: "טאמער איינער וואלט אויסגעפינען, ווען מיין רבי וואלט אויסגעפינען, ווען דער רב וואלט אויסגעפינען – איך וואלט נישט געטוישט וואס איך טו. איך בין א שטארקער מענטש, איך טו וואס איך האלט אז ס'איז ריכטיג, איך פרעג נישט יענעם רשות, איך וואלט זיך נישט געטוישט, איך וואלט געטון ווייטער די זעלבע זאך."

נו מילא, למשל, סאמטיים [אמאל] איז דא א שמירה, למשל, ס'איז דא אן ענין פון בצנעה, ס'איז דא אזעלכע הלכות, ס'איז דא זאכן וואס ס'שטייט אז מ'דארף טון בצנעה, ס'איז נישט גוט, ס'שעדיגט פאר זיי צו טון ברבים. זאגט דער מענטש, טענה'ט א מענטש, טראכט א מענטש: "איך האב א מין הבנה אז ס'פעלט מיר, איך האב נישט די פראבלעם. דאס וואס שטייט אז מ'דארף טון בצנעה, כדי איך ווייס, מ'זאל נישט האבן קיין מחשבות זרות, מ'זאל נישט מיינען ימים, אמאל יענער שטערט – דאס איז א פראבלעם פאר מענטשן וואס ווערן נשפע פון אנדערע מענטשן. איך בין נישט אזא מענטש וואס ווערט נשפע פון אנדערע מענטשן, נו, איך האב נישט קיין חילוק צו איך טו עס ברבים, צו איך טו עס בצנעה, ס'איז אלץ די זעלבע זאך."

יעצט, אין ריאליטי [מציאות], אן אינטערעסאנטע זאך, קוקט מען אריין, זעט מען: ס'הייבט זיך נישט אן. אלעמאל, נאכדעם וואס דער מעשה ווערט נתגלה, טוישט זיך עפעס אין די בעהעיוויער [אויפפירונג] פון דעם מענטש. אפילו ווען ער פייפט זיך אן, אפילו ווען – נישט אפילו ווען, דווקא ווען ער פייפט זיך אן. ער פייפט זיך נישט אן, איך פשוט, מיר רעדן נישט פון יענעם מענטש, דער אנפייפער, דער וואס זאגט "איך בין נישט גורס דיר, איך האב נישט קיין חילוק, יעדער איינער האט געהערט אז איך טו אזוי, איך טו עס ווייטער. זיי האלטן אז ס'איז נישט גוט, זאלן זיי האלטן." נאך אלץ טוישט זיך עפעס, און געווענליך דרך א געווינדעלטע ביסלעך, אפילו ווען ער איז בכלל נישט מכיר, אפילו ער איז זיך מכחיש די גאנצע וועג. געווענליך טוישט ער, צום סוף פירט ער זיך פונקטליך ווי יענער האט געוואלט אז ער זאל זיך פירן, אדער נישט פונקטליך, 80 פראצענט.

געווענליך, אזוי גייט געווענליך, אפילו אז א מענטש זאגט – איך האב שוין געזען, איך בין מתבונן געווען אין אסאך קעיסעס [פעלער] פון אסאך ענליכע זאכן – אפילו א מענטש זאגט... א מענטש ווערט למשל, יעדע נייע זאך, ער ווערט א חסיד פון א נייע רבי, אדער ער האט געטראפן א נייע עבירה צו טון אדער א נייע מצוה. אנהייב שעמט ער זיך, ער טוט עס בצנעה, און שפעטער, אה, אמאל צום סוף איז עס נתגלה. און אסאך מאל איז דא אנדערע מענטשן וואס זענען מתנגד צו דעם. אויב יעדער מענטש גייט לעבן לפני עיניהם, אין פראנט פון די אויגן פון די אנדערע מענטשן וואס זענען די אנדערע גרופע וואס זיי האלטן פון אים, דעמאלטס בלייבט ער אזוי. אבער אויב ער בלייבט אין זיין חלץ, אין זיין קבוצה, אין זיין קהילה, אין זיין פלאץ דארט וואו מען קוקט אזוי... שפעטער מאכט זיך אז דאס וואס זיי ווייסן, אויב ס'בלייבט לעולם ועד בצנעה, דעמאלטס קענען זיי זיך פירן לעולם ועד אזוי. אויב ס'געפינט אויס, ס'ווערט ריווילד [אנטפלעקט], ס'ווערט בפני העיניים, אין פראנט פון די אויגן פון אנדערע מענטשן – כמעט אלעמאל מאכט עס א חילוק.

איך זאג נישט אז הונדערט פראצענט הייבט ער אן צו טון וואס זיי עקספעקטן [ערווארטן], אבער ס'איז פופציג פראצענט, אכציג פראצענט אסאך מאל. און אן ער זאל באמערקן, אן ער זאל איינמאל זאגן: "קוק, איך האב מורא פון דיר, איך וויל נישט דו זאלסט וויסן, איך האב מורא פון דעם וואס דו זעסט, איך גיי טון אנדערש." אן ער זאל איינמאל דאס זאגן, בדרך ממילא געשעט אז דאס וואס די אויגן פון די אנדערע מענטשן וואס האלטן אנדערש איז אויף אים, דאס מאכט ער זאל זיך פירן כרצונם. דאס דארף מען אריינקוקן אין די מציאות און זען אז דאס מאכט זיך אלעמאל.

יא. די ידיעה אליין טוישט די מציאות

יעצט, מ'דארף זיך מתבונן זיין אין דעם מושג. וואס דאס מיינט איז, אז אונז זענען זייער איינגערעדט אביסל וועגן וואס איז גורם אונזערע מעשים. אונז זענען געווענליך נישט משים לב צו איידעלערע זאכן. אונז זאגן: "מיינע מעשים איז דאך מיין בחירה, דאך מיין חברים, דאך מיין רצון." אפילו אזעלכע זאכן איז גאנץ קלאר. אבער דאס וואס יענער קוקט, די אויג פון יענעם, סך הכל די הסתכלות – די הסתכלות מוז נישט זיין אז ער שטייט ביים פענסטער און קוקט, ס'מוז קענען זיין בידיעה. די ידיעה פון יענעם, אדער פון עפעס א דבר חיצוני, די עצם עקזיסטענץ [עקזיסטענץ] פון יענעם אין מיין מרחב, אין מיין פלאץ, אז ער איז דא, מאכט א חילוק אויף מיינע מעשים. נישט א קליינע חילוק, א גרויסע חילוק. ס'מאכט א חילוק אין אלעס.

"אין ישובו של אדם מתנהג עצמו כשהוא לבדו כמו כשהוא עם אחרים, כל שכן כשהוא לפני מלך גדול." דער עולם מיינט אז דאס מיינט אז ער שטייט פאר א מלך, ציטערט ער. ער ציטערט, ער איז כפוף פאר יעדע תנועה. ניין, ער ציטערט נישט, דער מלך איז א קול מלך, ס'גייט אים נישט אן. אבער ער איז דארט. יעצט אז דער מלך איז דארט, ער מאכט אז יעדע תנועה מיינע איז אנדערש. נישט על ידי זה, נישט דורך עפעס א מואוומענט [באוועגונג] וואס ממילא האב איך מורא פון דעם מלך, ממילא קוק איך אריין אין ספרי הלכה וואס שטייט די אימת המלכות וויאזוי מ'דארף זיך פירן, און איך פיר זיך אזוי. נישט על ידי זה. על ידי דעם וואס דער מלך איז דארט, וואס איך בין מכיר, איך זע אז איך בין בפני המלך, פיר איך זיך באופנים של מלכות, בפני המלכות.

שיעור פרשת תרומה - חלק ד'

נושא: כוחה של "ידיעה" והשראת השכינה מתוך שמחה

אינהאלטס-פארצייכעניש:

1. דער כח פון סביבה: ווי "ידיעה" טוישט דעם מענטש אן בחירה

2. אמת'ע שינוי קעגן פאלשע בחירות

3. "ושכנתי בתוכם": די רעאליטעט פון השראת השכינה

4. צוויי וועגן פון עבודת ה': ראש השנה (יראה) קעגן אדר (שמחה)

5. סיכום: די מנוחה פון נוכחות השם

---

יב. דער כח פון סביבה: ווי "ידיעה" טוישט דעם מענטש אן בחירה

אויב איך בין בפני [פאר איינעם], איך זאג עס, די יסוד הייבט זיך אן פארן [פריער]. אויב איך בין במושבו של אדם, ווי ס'שטייט אין תהלים (א, א): "במושב לצים לא ישב", אויב איך זיץ אין א מושב לצים, איך דארף נישט אפילו זאגן: "אה, איך זאל זיך אריינפיטן [צופאסן], איך זאל זיך פירן ווי די אלע לצים". ניין! פון דעם עצם פאקט וואס איך זיץ מיט זיי, הייב איך זיך אן ווערן ישיבתו ותנועותיו ועסקיו ודרך של מושב לצים.

ס'געשעט פון זיך אליינס, ס'געשעט פון די דעת, ס'געשעט פון די עצם ידיעה, פון די עצם פאקט. אויב ער ווייסט נישט, הייבט זיך עס טאקע נישט אן. אבער ס'געשעט פון די עצם ידיעה אז יענער איז דא, אז יענער קוקט אויף מיר. דאס איז גענוג צו טוישן א מענטש'ס הנהגה, אפילו אין א געוויסע זין, אין א מער יסודות'דיגן וועג [basic way] ווי ווען ער טראכט און ער מאכט א בחירה: "איך וויל זיין אזוי ווי דער לץ".

פארוואס? ווייל ער כאפט נישט. דאס איז וואס מענטשן כאפן נישט: די בחירות וואס מענטשן כאפן נישט [זענען נישט באוואוסטזיניג], זענען דאך אלעמאל מער וועגן "וואס זיי זענען" ווי דאס וואס זיי כאפן [באוואוסטזיניג], יא?

יג. אמת'ע שינוי קעגן פאלשע בחירות

ווען איך מאך א בחירה, איך ווייס איך בין נישט אזא איינער, אבער יעצט דארף איך געפעלן פאר דעם, טו איך זיך אן אזא היט. דעמאלטס איז עס נישט מיר, דעמאלטס איז דאס א פאלשע בחירה [false choice] וואס איך האב געמאכט באזירט [based] אויף געוויסע חיצוניות'דיגע תנאים וואס זענען דא.

אבער אויב איך גיי א היט ווייל... וואס הייסט איך גיי א היט? בפשטות, דאס בין איך, איך גיי א היט. איך בין א "היט גייער". וויאזוי בין איך געווארן א היט גייער? פון א דעת, פון א הסתכלות, פון דעם וואס אלע מענטשן – אדער דער מענטש וואס איך האלט פון אים – גייט א היט, און ער קוקט אויף מיר.

דאס אליין – ער האט נישט געזאגט, ער וויל נישט איך זאל גיין א היט. אויב ער פרעגט מיר: "דארפסטו גיין א היט?" ענטפער איך: "ניין, איך דארף נישט, ס'גייט מיך נישט אן, איך בין א 'קול' [cool/רואיגער] מענטש, ס'גייט מיך נישט אן." אבער ווען איך שטיי פאר'ן מלך, טו איך אן די מלכות'דיגע היט וואס מ'טוט אן בפני המלך, ווייל ער איז דארט. לא פחות ולא יותר.

יד. "ושכנתי בתוכם": די רעאליטעט פון השראת השכינה

איך האף אז איך האב גענוג קלאר געמאכט די נקודה. אויב ווער נישט, זאל מיר שיקן א מעסעדזש.

מיר האבן קלאר געמאכט אז ס'איז נישט גענוג צו זאגן אז ס'איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס'איז דאס זעלבע "כמו שהוא למעלה כן הוא למטה" – פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער. אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז ווען א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.

דער עכטע שינוי פאסירט אויב א מענטש וויל א געטליכע שינוי – איך רעד שוין נישט פון פילע פשוט'ע זאכן, עס רעכנט זיך אז ס'איז נאך מענטש, עס רעכנט זיך אז ס'איז דא אנדערע לעוועלס פון תועבה – אבער דער געטליכע לעוועל פון "ושכנתי בתוכם" איז דער טייטש: אז אויב מ'ווייסט אז דער אייבערשטער וואוינט צווישן אונז, מיט אמאל איז אלעס אנדערש.

גארנישט איז נישט אנדערש [פיזיש], אבער מ'דארף נישט קיין איינמאל טראכטן: "אויב אזוי לאמיך אים פרעגן וואס איך דארף טון, וויבאלד ער איז דא." ער האט שוין געזאגט וואס איך דארף טון, ס'איז דא א תורה'ס אמת. אבער נישט, מ'רעדט נישט פון דעם [פון די באפעלן]. מיט אמאל וועט אלעס זיין אנדערש, און בדרך ממילא, אן וועלן – מ'דארף נישט וועלן. פאר דעם איז עס א גרויסע שמחה.

טו. צוויי וועגן פון עבודת ה': ראש השנה (יראה) קעגן אדר (שמחה)

אין ראש השנה דארף מען תשובה טון. ראש השנה איז דער טייטש, אז דער אייבערשטער קומט, "המלכות לשבת בסעודה". אה, קומט ער מיט א געוויסע לבוש, קומט ער מיט א געוויסע צורה. ער זאגט: ס'איז דא א חוק וסדר, מ'דארף זיין גוט און נישט שלעכט. און אלע טאנצן און זיי גייען תשובה טון. דאס איז עצבות, יא, דאס איז "בעצב תלדי בנים".

יעדער איינער ווייסט, אז וויפיל מ'רעדט, ס'האט א טעם פון יראה, פון צמצום, פון עצבות, "דבריך מעטים". אקעי, מ'זאגט זייער אסאך ווערטער אין ראש השנה און יום כיפור, מ'דאווענט, אבער די פירות'דיגע [די עכטע תוצאה] איז זייער ווייניג. (אקעי, מ'וועט אפשר אין אן אנדערע שבת מסביר זיין פארוואס). מ'זאגט נישט, עכט גארנישט. מ'זאגט זייער ווייניג א זאך. מ'טוישט זיך בפירוש. מ'טוישט זיך, "אויב אזוי מ'דארף טון תשובה, מ'דארף ווערן בעסער."

ס'איז דא א זאך וואס הייסט שמחה. חודש אדר. אסאך אידן זאגן אזא דרשה: "דער אייבערשטער האט דיך ליב עניוועיס [סיי ווי / ממילא]." און ממילא מיינען זיי, ס'מיינט אז מ'טוישט זיך נישט.

דער אמת איז: מ'טוישט זיך אסאך מער ווען דער אייבערשטער האט דיך ליב עניוועיס. נישט אז ער האט דיך ליב, נאר אז ער איז דא. דאס איז א גרויסער חילוק. "ושכנתי בתוכם". ער איז דא. זי איז דא, די שכינה.

טז. סיכום: די מנוחה פון נוכחות השם

איך וויל זאגן נאך א שיעור, ס'מיינט אז מ'דארף זאגן, די שכינה איז נישט דער אייבערשטער [עצמותו]. אבער איך קען נישט נאך אריינקוקן אין די זוהר, און ווייניג פון דעם האבן היינט געלערנט. און אזוי אויך זעה איך אז איך האב שוין גענוג מאריך געווען פאר די היינטיגע שבת.

אבער ס'איז דא. ס'איז דא די נוכחות השם. די שכינה איז טייטש נוכחות השם. די פרעזענס [אנוועזנהייט] פון דער אייבערשטער איז דא. און דעטס אלל [דאס איז אלעס]! מ'דארף זיין צופרידן דערמיט. ס'איז גוט אז ס'איז דא. ס'מאכט נישט [עס שטערט נישט]. ער איז נישט געקומען מיט א שטרענגע בליק, ס'איז א גוטן בליק, ס'איז גאר מנוחה. ס'איז "ושכנתי" – שכנתי איז א לשון מנוחה, יא? נישט קיין לשון שטייט און שמייסט.

ער איז דא! און אויב א מענטש טאנצט אז ער איז בשמחה, במנוחה ובשמחה – "מנוחה ושמחה אור ליהודים" – אז דער אייבערשטער איז דא, ער דארף נישט תשובה טון, ס'גייט געשען פון זיך אליינס. נישט אין איין טאג, און נישט "לא יום אחד ולא יומים", נישט אין איין טאג, אבער ער זעט מיט אמאל: ער איז א געטליכער מענטש.

קומט ניסן, און די נסים נגלים, ער איז א געטליכער מענטש. פארוואס איז דער אייבערשטער געקומען דא? דאס איז אלעס.

שבת.

שיעור בעניני שבת זכור ופורים – חלק א’

נושא: סוד קריאת התורה, ההבדל בין דאורייתא לדרבנן, ועבודת חג הפורים

—

א. גדר החיוב של פרשת זכור: דאורייתא מול דרבנן

רבותי, ערב שבת “זכור”. מען איז מחויב – לפחות דער מנהג איז צו זאגן אז מ’איז מחויב – מדאורייתא צו ליינען פרשת זכור. אויב אזוי, איז מען מחויב אויך מדאורייתא.

וואס מיינט דאס א חיוב מדאורייתא? דאס מיינט א חיוב וואס איז עולה ביז תפארת [די מידה פון אמת און תורה], א קאנעקשן [פארבינדונג] וואס איז עולה ביז תפארת. דאס איז דער טייטש: ווען מ’זאגט א זאך איז “דאורייתא”, מיינט עס נישט אז מ’איז “מער” מחויב – מחויב דארף מען דאך טון אלעס, סיי דאורייתא סיי דרבנן. נאר “דאורייתא” מיינט צו זאגן, אז מיט די מצוה, מיט די פעולה, קען מען אנרירן ביז די מדריגה וואס הייסט די עולם פון תפארת. דאס טייטשט דאורייתא.

לעומת זאת, דרבנן הייסט ספירת המלכות, “דברי סופרים”, בבחינת דיבורים. ער רירט נאר אן נידריגער, אין בחינת מדת המלכות און די שכינה.

איז מ’איז מחויב צו ליינען שבת זכור די פרשה פון “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק” (דברים כה, יז), מ’ליינט עס אין די תורה. דאס טייטשט אז מ’איז מחויב מדאורייתא, דאס רירט אן אין די תורה.

דארף מען טראכטן, וואס איז די זין דערפון? יעדע מאל וואס מ’ליינט אין די תורה איז עס דאך מדאורייתא? ס’איז דאך מדאורייתא, מ’ליינט די תורה! וואס קען עס זיין “מער” מדאורייתא אז מ’ליינט די תורה אליינס? די שאלה איז:

* צו די פעולה איז א פעולה וואס איז אויך א דאורייתא’דיגע פעולה?

* אדער די פעולה איז אז די רבנן זאגן אז מ’זאל טון דאורייתא, דהיינו מ’זאל לערנען די תורה?

אבער די תורה אליינס, אוודאי די מצות תלמוד תורה, איז זיכער מדאורייתא. אויף דעם איז די חילוק אביסל קלענער לויט וואס אונז זאגן. אפילו לויט די וואס זאגן אז זכור איז דאורייתא, די חילוק איז קלענער, ווייל יעדע קריאת התורה איז דאורייתא, ס’איז די תורה אליינס. די שאלה איז נאר צו דער זמן, צו דער חלות אין דעם מקום און דעם זמן און די פרשה – צו דאס איז מדאורייתא, אדער מדרבנן, אדער א מנהג.

ב. מגילת אסתר: די שאיפה צו ווערן “תורה”

די זעלבע זאך איז אפילו ווען מ’ליינט מגילת אסתר. דאס איז דער סוד וואס אונז לערנען, אז מגילת אסתר האט א לימוד פון די תורה אז מ’דארף עס ליינען, “סוף דבר הכל נשמע”. דאס טייטשט, אז די גאנצע מחלוקת וואס איז געווען “כתבוני לדורות” (מגילה ז ע”א) – דאס טייטשט אז אסתר האט געוואלט, און דאס האט גע’פועל’ט אסתר און מרדכי מיט זייער מגילה – אז ס’זאל אויך זיין מדאורייתא.

אז ווען מ’ליינט די מגילה, זאל דארט זיין די “תורה”. דאס איז נישט סתם עפעס א נייע זאך, אפילו בחינת נביאים וכתובים, וואס איז אן אנדערע מדריגה (נצח והוד). ניין, ס’איז די מדריגה פון תפארת. און אין מקרא מגילה איז דא די מדריגה פון תפארת, אפילו א העכערע מדריגה. ווי דער אריז”ל לערנט אלעמאל, דער קריאת התורה, די תורה הייסט דער מדריגה פון “אבא” [חכמה], דער יסוד פון אבא וואס קומט אריין אין זעיר אנפין, און דא [ביי מגילה] איז עס אפילו מער מגולה.

ג. סוד קריאת התורה: אריינברענגען חיות אין די כלים

אקעי, זאגט ער, דיינו. אז אויב אזוי איז אויך א חיוב זיך מכוון צו זיין, זיך צוגרייטן די כוונות צום ענין, צו תוכן הדברים. וואס איז מיט די אורייתא? וואס דאס איז אמת’דיג? די מוחין, יא?

מען לערנט יעדע מאל וואס מען טוט קריאת התורה. דער סוד פון קריאת התורה, וואס שטייט אין “אוצרות חיים”, איז:

* די תורה איז געשריבן אן נקודות און אן טעמים. אין די תורה שטייט נישט קיין נקודות און טעמים.

* אזויווי מען זעט אז מען קען אפילו מאכן א טעות; עס שטייט “וַיִּחַר לַמֶּלֶךְ” אדער ענליך, אדער “זֵכֶר עמלק” אדער “זָכָר עמלק” – אזוי ווי יואב האט געמיינט (בבא בתרא כא ע”ב). שטייט דאך נישט קיין נקודות אין די תורה.

* די נקודות, דאס איז א מסורה, דאס איז די תורה שבעל פה, דאס איז די מסורה. ס’איז נישט קיין חידוש. אוודאי ווען משה רבינו האט עס געגעבן איז שוין געווען נקודות און טעמים, אזוי ווי ס’שטייט אז עס איז הלכה למשה מסיני. אבער ס’שטייט נישט געשריבן אין דער ספר תורה; די כלי וואס אונז האבן, דער פיזישער “חפצא של ספר תורה”, האט נישט קיין נקודות און טעמים.

און דא זאגט דער אריז”ל, אז דאס איז מרמז אויף דעם וואס די גאנצע וועלט האט נישט קיין טעם היינטיגע צייטן. די גאנצע וועלט האט נישט קיין טעמים. די וועלט איז בחינת אותיות אן נקודות און טעמים.

ס’האט תגין [קרוינען אויף די אותיות]. תגין מיינט, אז ס’איז דא א געוויסע רמז צו די טעם. דאס זאגט דער אריז”ל, די סוד פון תגין, וואס הייסט כלים. און אין די כלים איז דא ניצוצות.

* כלים הייסט אותיות. די וועלט איז גאר כלים, “כֵּלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים” (אסתר א, ז).

* אבער אין דעם כלים איז דא אמאל א ניצוץ, דאס איז עפעס א נגיעה, עפעס א ספארק [פינק], עפעס א פונק, וואס מ’קען טראכטן אז דא איז געווען אמאל אן אור, אז דא גייט אמאל זיין אן אור. אבער אליינס איז עס נישט דא. דאס איז וואס אונז רופן “על עשה ניצוצות”.

און די טייטש איז, מ’דארף עס מעלה זיין. און דער סוד איז: מ’דארף צוריק ברענגען די נקודות, די טעמים, אריין אין די כלים.

פון דעם זאגט דער אריז”ל: אזוי ווי א איד ליינט אין די תורה, קוקט ער אריין אין א ספר תורה וואס האט נישט קיין נקודות און קיין טעמים, און ער ברענגט אריין אין די תורה די נקודות און די טעמים. דאס איז די כוונה פון מצוות קריאת ספר תורה: אז מען ברענגט אריין א טעם אין די ספר תורה.

ד. מעבדות לחירות: באלעבן די וועלט

דאס איז אויך א משל, דאס איז די זעלבע זאך וואס עס טוען “קול החיים”. די גאנצע עבודת השם – עבודת השם מיינט דאך צו זיין א מענטש, צו דערלעבן די וועלט, יא? “מעבדות לחירות”, “אומרים שירה”, “ממוות לחיים”.

1. מעבדות לחירות: דאס איז דער טייטש, אז די ניצוץ וואס איז “שבוי” [געפאנגען], יא? “וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ” (דברים כא, י). וואס איז שבוי? דאס איז פאטענציאל [potential] צו זיין עפעס א גוטע זאך, וואס איז “סטאק” [stuck/פארקלעמט] אין די אות, אין די כלים, ער קען זיך נישט רירן. מען לאזט אים ארויס, מען לאזט אים פירן זיך וואס ער ווייסט.

2. ממוות לחיים: דאס איז דער טייטש, אז מען איז שוין אינגאנצן מעלה, מען ברענגט אינגאנצן אריין נקודות און טעמים אריין אין די אותיות. עס איז א שירה, דאס הייסט עס איז לעבעדיג, זינגט מען עס. “קריאתו זו היא הילולו”, עס ווערט א שירה.

איז אויב אזוי, איז די עיקר נקודה, די עיקר עבודה פון קריאת התורה – אפילו פון שמיעת קריאת התורה, לאמיר זאגן די זעלבע זאך, מען קוקט נישט אריין אבער מען הערט עס שוין מיט די טעם, מיט די נקודה. עס איז אמת’דיג די עיקר המצווה דאס הערן, יא? עס איז דאך איינער וואס ליינט, יעדער איינער הערט, מען הערט די קריאת התורה.

דער טייטש איז: אז מען הערט, אז אין די אותיות און כלים וואס איז דא אויף די וועלט, איז אויך דא א טעם, איז אויך דא א נקודה, איז אויך דא אין דעם א מהלך, איז אויך דא אין דעם א הבנה. טעמים און נקודות, פארשטייט יעדער איינער, דאס איז די חיים.

* נקודות: די תיקונים רופט עס “רוח החיה באופנים”. דאס איז די נקודות. דער רוח וואס פירט, אזוי ווי די ענערגיע [energy], די חיות וואס פירט די רעדער [wheels], וואס פירט די גלגלים, וואס פירט די “גירס” [gears], וואס דרייט. אויף דעם דרייט זיך די וועלט, וואס פירט די אלע זאכן, דאס איז די נקודות. (נקודות הייסט אור הבינה אדער אור החכמה).

* טעמים: דאס איז נאך א גרעסערע לעוועל [level] פון חיות. יא, טעמים טייטש, אז עס פארבינדט [connect] די גאנצע פסוק, מען ווייסט וויאזוי עס צעטיילט זיך דער פסוק, וויאזוי עס ארבעט, עס גייט אריין די ניגון, דאס איז א העכערע לעוועל. טעמים – עס גייט אריין די ניגון, די געשמאק, די געפיל, די סארט חיות פונקטליך וואס איז דא דא. דאס איז די עבודת הטעמים. (טעמים הייסט אור החכמה אדער אור הכתר).

ס’ווענדט זיך וויאזוי מ’הייבט אן צו ציילן: טעמים, נקודות, תגין, אותיות.

ה. מגילת אסתר: שטארקע אורות אין שוואכע כלים

און אמאל, אזוי ווי אונז האבן געזאגט, איז דא א סארט ווי מגילת אסתר. אז דארט איז נישט אינגאנצן [אזוי]. ס’איז דא א מדרגה פון תורה וואס ס’פעלט אין דעם א געוויסע חיות אין די אותיות, יא?

די מגילה דינים איז נישט אינגאנצן “שטיין”, ס’איז דא א מחלוקת תנאים, דאס הייסט ס’איז דא א חולשה אין די קדושה פון די מגילה אליינס. אונז פילן דאס למשל: מ’רירט אן א מגילה, מ’רירט נישט אן קיין ספר תורה, ס’האט נישט די זעלבע קדושה. די כתב, די קלף פון די מגילה – ס’שטייט טאקע אז ס’דארף קדושת ספר תורה, אבער ס’האט נישט די זעלבע סארט קדושה. ס’מיינט אז די כלים זענען שוואכער.

אבער די ניגון פון די מגילה, און די טעמים פון די מגילה, און די נקודות פון די מגילה – האט נישט קיינער א הארה אז ס’איז שוואכער. דאס איז דאך תורה שבעל פה, דאס איז די אור החכמה, די אור הכתר וואס ליגט אין דעם. אויף דעם קען זיין אז ס’שיינט שטערקער. יעדער איינער האט ליב די ניגון פון די מגילה אסאך מער ווי מ’האט ליב די ניגון פון קריאת התורה סתם.

ווייל דאס איז די טייטש, אז ס’שיינט שטערקער ארויס די טעמים און די נקודות. אזוי ווי דער אריז”ל איז מסביר מיט זיין משל, ווי בעת, כביכול, די “יסוד אבא” איז פורץ, “וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ” (אסתר ח, טו) – ס’גייט ארויס פון די מלכות, פון די כלים. ס’איז דא אזא סארט חיות, נישט נאר די ניצוץ וואס איז דא אין די כלי, ניין, די חיות אליינס איז אזוי שטארק אז ס’צוברעכט די כלי.

פארדעם טוט מען זיך אן פורים אלע מיני בגדים וכלים שונים וואס ס’פאסט נישט אזוי. דאס הייסט, ס’שיינט ארויס די מענטש, די חיות הנשמה, און ס’בעט די כלי. ער ווערט נישט “סטאק” אין זיין בעקיטשע, אין זיין שטריימל, אין זיין ווייסע זאקן – ס’גייט ארויס. און וועגן דעם די כלי האט נישט קיין טעם, נאר די ניגון האט א טעם.

ו. שבת זכור: די העכערע מדרגה פון מחיית עמלק

און דאס איז די עבודת השם, און די עבודה מיוחדת פון מדגיש זיין די חיות פון פורים, די חיות המן-עמלק. אונז זאגן אז פאר פורים, מגילת אסתר איז די קיום פון דעם ממש וואס ס’שפראצט ארויס. מ’נעמט א מגילה אן א כתב, אבער א מגילה איז עס נישט קיין ספר תורה.

און פארדעם דארף מען דאך הערן, אז די קריאה פון שבת זכור איז אין א געוויסע זין די העכערע מדריגה, די שטערקערע קלארערע מדריגה פון מקרא מגילה. יעדער איינער איז זייער “העפי” [פרייליך] אין די מגילה, און מען קומט זיך פארשטעלט, און מען האקט המן. אזוי נאך טיפער איז אמת’דיג די קריאה פון זכור. פארדעם איז דא אידן וואס פירן זיך שוין שיכור’ן שבת זכור, און מען פירט זיך צו קלאפן המן ווען מען זאגט “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… לֹא תִּשְׁכָּח”.

עס איז בעצם די זעלבע זאך, נאר פארקערט: דא איז עס ממש אין די דאורייתא, און מ’רופט דאס דאורייתא און דאס דרבנן. הגם יא, עס איז דא א חקירה צו מגילה איז מצוה דרבנן, אפשר איז זכור דאורייתא, קומט אויס אז עס איז מער חמור ווי די מגילה אליינס. עס זעט מיר נישט אויס אזוי גאנץ ריכטיג, איך האלט אז מען קען יוצא זיין ביידע מיט ביידע.

* להלכה, דער מגן אברהם זאגט שוין אז מען קען יוצא זיין מיט די קריאת התורה פון פורים אינדערפרי.

* איך מיין אז מען קען יוצא זיין פון די מגילה אליינס די מצוה פון “זכור את אשר עשה לך עמלק”. איך זע נישט פארוואס עס דארף זיין א קריאת התורה.

אבער מען זעט דאך יא די חילוק. די זכור איז די דאורייתא’דיגע זאך, און עס געשעט ביי א שבת אין שול, וואס איז אן עכטע קריאת התורה – נישט אזא פורים’דיגע קריאת התורה פון וואס מ’ליינט די מגילה. עס איז אן עכטע קריאת התורה, און דארט, אינעם דעם תורה וואס האט נישט קיין טעמים און נקודות, ברענגט מען ארויס די טעמים און נקודות פון די ניגון פון שבת זכור, פון די אור.

זעט אויס אזוי, דארף מען דאך אריינגיין. די מצוה איז טאקע דאס מיט די ניגון, אבער די ניגון אלעמאל ברענגט ארויס די כוונה וואס מ’פארשטייט, וואס א איד פארשטייט אין זיין הארץ, אין זיין קאפ, וועגן די נושא. דארף מען זיך דאך אריינטון, זיך מתעמק זיין, טראכטן וואס דאס מיינט.

ז. זכור אלס הכנת הלב

סאו [אלזא] אונזער שיעור נעכטן איז געגאנגען אויף די סדר פון וואס מיר האבן געזאגט, אז מ’קען מעמיק זיין יעדע זאך: די נגלה, די נגלה’דיגע הסבר, וואס ברענגט ארויף א העכערע לעוועל, די מדריגות הנסתרות, די מדריגות פון קבלה.

סאו מיר האבן נעכטן מסביר געווען ווי די נושא פון זכור איז די הכנת הלב. די הכנת הלב וואס איז מכוון למעשה, אבער ס’איז די הכנת הלב צו די מצוה פון מחיית עמלק.

איז דא א מצוה פון עשיית צדק, א חלק פון די מדינת חרב ועונש, מעניש צו זיין דער עמלק וואס האט געטון דער געוואלדיגער עוולה פון “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כה, יח). אויף דעם דארף מען זיך רעגן. מ’קען דאך נישט טון דעם זאך אן מען זאל זיך רעגן. אויף דעם איז דער אויבערשטער געבן א מצוה פון “זכור את רשעת עמלק”, מעורר זיין דער עולם. דער מלך אדער דער משיח מלחמה, מ’דארף מעורר זיין דער עולם זיך צו רעגן קעגן אן עמלק, אזוי ווי מ’האט געלערנט.

שיעור ב: פנימיות ענין זכירת עמלק – פון כעס צו אהבה

אינהאלט: אין דעם צווייטן טייל פונעם שיעור גייט דער רעדנער אריין אין דער טיפערער, פנימיות’דיגער באדייט פון “זכור את אשר עשה לך עמלק”. דער שיעור שטעלט אהער א יסודות’דיגן חילוק צווישן דעם “חיצוניות” פון דער מצוה – וואס פאדערט כעס און מלחמה קעגן דעם רשע – און דעם “פנימיות” פון דער מצוה, וואס די זעלבע רוחניות’דיגע כוחות ווערן איבערגעדרייט צו אהבת ישראל און דביקות אין השם.

—

ח. חזרה – די הכנות הלב פון “זכור”

אלזא, אונזער שיעור נעכטן איז געגאנגען אויף דעם סדר פון וואס מיר האבן געזאגט, אז מ’קען מעמיק זיין אין יעדע זאך: סיי אין די נגלה, אין די נגלה’דיגע הסבר, וואס דאס ברענגט אונז העכער אויף א העכערע מדרגה [level], און סיי אין די מדרגה פון נסתרות, די מדרגה פון קבלה.

מיר האבן נעכטן מסביר געווען ווי די נושא פון “זכור” איז די הכנות הלב. דאס איז די הכנות הלב וואס איז מכוון למעשה, אבער ס’איז די הכנות הלב צו דער מצוה פון מחיית עמלק. ס’איז דא א מצוה פון עשיית צדק, א חלק פון די מידת שכר ועונש; מ’שטראפט [עניש’ט] סאלדאטן פון עמלק וואס האבן געטון די געוואלדיגע עולה פון “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כה, יח).

אויף דעם דארף מען זיך רעגן. מ’קען נישט טון די זאך אן זיך רעגן. אויף דעם האט דער אייבערשטער געגעבן א מצוה פון “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק”, מעורר צו זיין דעם עולם. דער מלך, אדער דער משיח מלחמה, דארף מעורר זיין דעם עולם זיך צו רעגן קעגן עמלק. אזוי האבן מיר געלערנט בשם הרמב”ם, און מיר האבן מסביר געווען די גאנצע סוגיא אין דעם מהלך.

ט. צוויי לעוועלס פון התעוררות – כעס און אהבה

און אזוי ווי מיר האבן געלערנט צוויי וואכן צוריק וועגן די נושא פון “דעת” – וואס דאס איז די הכרעת השכל וואס זעט וואס די “טוב” איז אין יעדע סיטואציע – האבן מיר מסביר געווען אויף דעם אז ס’איז דא פארשידענע מדרגות [levels].

אזוי דארף מען דא רעדן: אין די התעוררות המדה – די התעוררות הרגש [emotion] וואס מיר לערנען אז דאס פאדערט זיך כדי צו קענען מקיים זיין א מחיית עמלק, און יעדע עשיית צדק ומשפט אמת’דיג דארף מען האבן א געוויסע געפיל פאר גערעכטיגקייט [justice], יא, ער ווערט אויפגערעגט אז ס’איז דא אן עולה – דעם זעלבן התעוררות-געפיל קען אונז אויך אביסל “מפשיט” זיין. אין אנדערע ווערטער: מסביר זיין אין די טיפערע מדרגה, אין דעם טיפערן זין [sense] פון דעם ווארט, אין דעם טיפערן זין פון דער וועלט, וואס דאס מיינט און וואס איז דער סוד דערפון.

און דאס איז די אמת’דיגע [כוונה]: ווער ס’לערנט קבלה, אין זוהר, אין אלע ספרי קבלה און ספרי חסידות – זיי זענען עוסק אין די מדרגה. פון מחיית עמלק, פון זכירת מחיית עמלק, און פון מחיית עמלק אליין.

אלזא, דאס וויל איך אביסל איבעררעדן. לכאורה דארף מען רעדן אין דעם אליין צוויי לעוועלס, צוויי מדרגות פון דער נושא. און איך מיין אז די צווייטע לעוועל איז גרינגער צו רעדן; די ערשטע לעוועל וועלן מיר זיך מוזן אביסל מיטשען און טראכטן יעצט וויאזוי מען קען עס ארויסברענגען.

י. פארוואס פאדערט עמלק א ספעציעלע “זכירה”?

וואס הייסט? איך מיין אזוי. מ’האט מסביר געווען אז ס’איז דא א קושיא: ס’איז אנדערש די מלחמת עמלק ווי אנדערע מלחמות.

* א נארמאלע מלחמה פאדערט זיך נישט אזוי שטארק די התעוררות, די התרגשות, די התעוררות הכעס. פארוואס? ווייל אדער קומט א רשע און ער האט זיך אנגעהויבן צו שלאגן מיט דיר – שלאגט מען זיך צוריק, ס’איז א הגנה עצמית, מ’דארף נישט קיין [ספעציעלע] התעוררות פאר דעם.

* אדער אויב ס’איז מלחמת כיבוש ארץ, אדער אויב ס’איז מלחמת רשות – בדרך כלל איז דאך אז ס’פעלט נישט אויס אזוי שטארק די זכירה.

מה שאין כן מלחמת עמלק, וואס איז ממש א מצוה, ס’איז נישט סתם א מצוה, ס’איז א מצוה פון עשיית צדק – מ’דארף באשטראפן [מאניש זיין] דער וואס האט געמאכט רע אויף די וועלט. דאס איז די טבע האדם אז ער פארגעסט – “לֹא תִּשְׁכָּח”. ווי מיר האבן געברענגט אמאל, ס’שטייט אין די תורה “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… לֹא תִּשְׁכָּח”. ווען ס’שטייט אין די תורה “לא תשכח”, מיינט עס צו זאגן אז די תורה אנערקענט אז דו גייסט פארגעסן. ווען נישט, וואלט נישט געווען קיין מצוה “לא תשכח”. “לא תשכח” איז פשט: איך ווייס אז דו גייסט פארגעסן, ביטע [please] פארגעס נישט. און דאס דארף א שטערקערע התעוררות, א שטערקערע הזכרה.

יא. דער סוד פון רמב”ן – מלחמה בחיצוניות, שלום בפנימיות

יעצט, אזוי ווי דאס איז אמת פשוט, אונז פארשטייען, מ’האט מסביר געווען פשוט – אזוי איז עס אויך אמת אויף דעם טיפערן בליק. וואס די טיפערע בליק איז אלץ תלוי: וואס איז דאס א מענטש? יא? וואס איז דאס א צדיק און וואס איז דאס א רשע? אדער מ’קען עס רופן: וואס איז דאס א איד און וואס איז דאס א גוי.

“צדיקים ורשעים” – ווען ס’איז דא אסאך מאל מ’זאגט צדיק און רשע, מיינט מען א איד אדער א גוי. און פארקערט, ווען מ’זאגט א איד אדער א גוי מיינט מען א גוטער מענטש און א שלעכטער מענטש. דאס איז “אתם קרויין אדם” (יבמות סא.). און עמלק, ער איז דער “אויס-מענטש”, ער איז די שלעכטע אומה, די מושל, די ציור פון א שלעכטע אומה.

און וואס איז די טייטש גוט און שלעכט? מיר האבן קלאר געמאכט אז ס’איז נישט גענוג צו זאגן אז ס’איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס’איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מידות, איז אויך ביי דער אויבערשטער. אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מידות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מידות החסד.

די זעלבע סארט אורות, אויב מ’רעדט עס אין א העכערע לעוועל, אין א שבת’דיגע לעוועל, אין שבת זכור’דיגע לעוועל – ס’איז מער מלובש אין כלים פון תורה, מער קלאר אין דעם זוהר, רמב”ן און אין די ספר התורה – דעמאלטס קומט די זעלבע זאכן צו שלום.

דאס איז דער סוד וואס דער רמב”ן לערנט, ברענגט פון פורים צו שלום, פון חנוכה צו שלום. ס’שטייט אז חיצוניות דארף מען מאכן מלחמה, אבער ווען מ’דרייעט פנימיות – די זעלבע אורות ברענגען שלום. לאמיר דאס פרובירן צו מסביר זיין.

יב. פנימיות מיינט “בין אידן לבין עצמם”

אזוי ווי מיר זאגן, ווען מ’רעדט פנימיות מיינט עס – איין וועג פון זאגן פנימיות ווס. [versus] חיצוניות מיינט: אנשטאט צו רעדן צווישן אידן און גוים, רעדט מען צווישן אידן און צווישן זיך. דאס איז מער נוגע, געווענליך, מער נוגע. אונז זענען רוב מענטשן וואס אונז זענען באהאפטן מיט’ן צונעמען זייערע זאכן זענען נישט גוים. איך מיין, ווער ס’איז עוסק אין די מצוה פון הצלת ישראל וכדומה פון די גוים – הכי נמי; אבער יעצט רעדן מיר למעשה צווישן זיך, איז רוב צווישן אידן. און דארט הייבט זיך אן א נייע זאך.

לאמיר פארשטיין וואס הייבט זיך דארט אן. אין אנדערע ווערטער: צווישן אידן איז דער מקום, אויב מ’וויל זאגן די פנימיות’דיגע לעוועל פון שבת זכור, פון התעוררות הלב – וואס דער רמב”ן זאגט אז מ’זאל זיין כעס פאר עמלק – די זעלבע התעוררות כעס פאר עמלק שבת זכור מיינט עס אורות אהבת ישראל.

אזוי וויל איך זאגן, אזוי וויל איך זאגן א זייער שיינע חידוש, מ’דארף הערן. די זעלבע לעוועל, איך זאג עס נאכאמאל, די זעלבע לעוועל, די זעלבע מדרגה ברוחניות וואס איז מעורר – אין עולם העשיה לאמיר זאגן, די נידריגע לעוועל – מיינט עס: מ’ווערט ברוגז אויף עמלק, מ’האט אים [פיינט], מ’איז מעורר את הלב, מ’גייט טון די מלחמה. די זעלבע זאך אין עולם היצירה אדער אין עולם האצילות – איך ווייס אפילו נישט וועלכע עולם, איין לעוועל העכער – איז מעורר מ’זאל ליב האבן א צווייטע איד.

יג. וואס איז א מענטש? (יושר ומשפט)

פארוואס? ווייל דאס איז דאך תלוי ווען מ’פארשטייט וואס איז דער דעת, וואס איז דער רעיון, וואס איז דער געדאנק וואס איז גורם א מענטש זאל זיין אזוי מורא’דיג ברוגז אויף די עולה וואס עמלק טוט.

דהיינו, וואס איז דאס די כעס ווען מ’זאגט אז ער איז א רשע? פשט: איך האלט, ס’איז אמת’דיג פערזענליך, איך האלט אז ער איז א מענטש. א מענטש האט אין זיך א מידת המשפט, א מידת הצדק. משפט מיינט אין פשוט’ע ווערטער א מידת גערעכטיגקייט. ער גייט קעגן דעם. ער איז אפשר א צעבראכענער מענטש, מ’דארף אים הרג’ענען. אבער אזא מענטש, דאס איז א פשוט’ע מענטש. עס איז נישט קיין גוטע פשט! זיי זאגן יעצט קעגן דעם פשט “מענטש”.

“מענטש” איז א סארט גערעכטיגקייט, און “אויס-מענטש” איז איינער וואס גייט נישט מיט גערעכטיגקייט. ער איז ווי [א מחלה כוללת] אויף שלום, ער איז א רשע, ער איז “אויס-מענטש”, ער איז חייב מיתה. נישט אלס א [יחיד] מענטש, נאר אלס א כלל איז ער חייב מיתה. ווייל די עולה וואס ער טוט איז נישט פערזענליך, נאר די גאנצע חברה אמאל [ווייזט], אז ער איז נישט קיין ריכטיגע חברה. עס האט דער טייטש [meaning]… דאס איז געבויט אויף א רייזע-בונד [reasoning/bond?] אויף וואס איז א מענטש, וויאזוי מענטשן דארפן זיך פירן מיט אנדערע מענטשן; דאס איז א חלק פון די דין פון “וואס איז א מענטש”, וממילא ווער ס’פירט זיך אנדערש איז חייב מיתה.

יד. וואס איז א איד? (תפארת והודאה)

אבער וואס איז אמת’דיג א מענטש? וואס איז אמת’דיג א איד? וואס איז אמת’דיג א איד איז א ביסל אנדערש פון וואס איז אמת’דיג א מענטש, אדער עס איז נאך איין לעוועל פון וואס איז אמת’דיג א מענטש, וואס מיר האבן גערעדט די לעצטע פאר וואך.

א מענטש איז א זאך וואס עס דארף אוודאי די ערשטע לעוועל דארף זיין צדק צווישן מענטשן, פון נישט הרג’ענען איינער דעם צווייטן פאר גארנישט – “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ”. זייער גוט.

אבער פארוואס איז די גאנצע זאך? פארוואס?

* פאר א גוי איז דאס פאר די וואכן [חול]. און פאר א איד איז [דאס] פאר שבת.

* א ווערד [value] וואס אונז האבן קעגן דעם איז וואכנטאג פשוט און פשט. אבער שבת לייענט מען נישט דאס וואכנדיגע זכר [פון פרשת כי תצא], צייטן די [פרשת בשלח]. שבת לייענט מען די שבת’דיגע זכר פון פשוט “כי תצא” צייט. [הערה: דער רעדנער מאכט א חילוק צווישן דעם פשוט’ן זכור פון וואכנטאג און דעם העכערן זכור פון שבת].

וואס לייענט מען די שבת’דיגע זכר? דער שבת’דיגער “זכור” זאגט אזוי: אז די אידן זענען געמאכט אויף צוזאמצוקומען, אזוי ווי ס’שטייט אין דער רמב״ן (סוף פרשת בא): “כוונת האסיפה בבתי כנסיות ורוממות הקול בתפילה…”. [און זיי זאגן:] “אנחנו עמך וצאן מרעיתך”, “נודע לך”, “לעולם לא נבוש כי בך בטחנו”.

א איד, דער קיבוץ פון אידן, איז נישט געמאכט געווארן נאר צו סורווייוון [survive/איבערלעבן]. א קיבוץ פון גוים דארף עס סורווייוון, עס דארף זיין א גוטע מדינה לחיי העולם הזה, פאר דעם איז דער שוין פארדערט שוין צדק און משפט. אידן האבן אויך די לעוועל, די ערשטע לעוועל.

אבער דער וואס איז א קיבוץ פון אידן – וואס דער וואס אידן קומען זיך צוזאמען אין ביהמ”ד שבת, קומען צום קריאת התורה – קומט זיך נישט וועגן דעם. פארוואס קומען זיי? ווייל זיי ווילן פארשטיין, זיי ווילן לערנען די תורה, זיי ווילן דאווענען, זיי ווילן לויבן דעם אייבערשטן, זיי ווילן זיך “להשתבח בתהילתך”, זיי ווילן זיך אליינס משבח זיין מיט דעם אייבערשטנס תהילה.

דאס איז דער טייטש “כִּי הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ” (דברים י, כא). אונז בארימען זיך, יא? אונז זענען זיך מפאר, אונז ווילן זיך אזוי נכלל ווערן אין די ספירת התפארת פון כביכול. דאס איז דער טייטש: “יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר”, אונז זענען זיך…

שיעור: פנימיות עמלק ומדרגות ההנהגה האלוקית

(חלק 3)

טעמע: די טיפערע כוונה פון “זכור את עמלק” אויף די העכערע מדרגות (“לעוועלס”), דער חילוק צווישן ביטול הקליפה למטה און למעלה, און דער סוד פון “היש ה’ בקרבנו אם אין” על פי קבלה.

—

טו. די צווייטע מדרגה – “להשתבח בתהלתך”

(פארוואס קומען אידן אין שול?)

פארוואס קומען זיי [די אידן אין שול]?

ווייל זיי ווילן פארשטיין, זיי ווילן לערנען די תורה, זיי ווילן דאווענען, זיי ווילן לויבן דעם אייבערשטן. זיי ווילן זיך “להשתבח בתהלתך”, זיי ווילן זיך אליין משבח זיין מיט דעם אייבערשטנס תהלה.

דאס איז דער טייטש “יהי תהלתך ויהי אלהיך” – אונז בארימען זיך, יא? אונז זענען זיך מתפאר. אונז ווילן זיך אזוי נכלל ווערן אין די ספירת התפארת פון קודשא בריך הוא.

דאס איז דער טייטש “ישראל אשר בך אתפאר”.

אונזער גדלות איז, מיט וואס אונז האלטן זיך גרויס, איז מיט דעם וואס אונז האבן ארויסגעגעבן א ביסל מער ווי א צווייטער, מיט דעם וואס אונז זענען “נקרא שמו עליו”.

דאס איז א גאנץ אנדערע טייטש פון “חברות בני אדם” [ווי פריער דערמאנט]. דאס איז א גאנץ אנדערע “לעוועל” [מדרגה], “לעוועל 2”, די לעוועל פון אידן. און אידן וואס קומען שבת אין שול, דאס איז וואס זיי טוען.

פארשטייט זיך, פורים גייט מען משלוח מנות אויך פאר די פשוט’ע לעוועל, אבער שבת קומט מען נישט אין שול וועגן דעם – אדער נישט *נאר* וועגן דעם – נאר פאר די הנאה פון זיין אזא סארט גרופע מענטשן וואס האבן זיך אזוי ליב בטהר, און וואס פירן זיך צדק ומשפט בטהר. אזעלכע מענטשן וואס קענען משבח זיין דעם אייבערשטן; מ’קען זאגן פסוקי דזמרה, מ’קען זאגן נשמת, מ’קען הערן קריאת התורה – די אלע זאכן וואס מ’טוט שבת אין שול.

טז. שנאת עמלק אויף די רוחניות’דיגע מדרגה

יעצט, ווען מ’איז מעורר די הבנה – פונקט אזוי ווי ווען מ’איז מעורר די הבנה פון “וואס איז א ריכטיגער מענטש” ווערט מען ברוגז אויף דער וואס איז נישט ריכטיג – ווען מ’איז מעורר די הבנה, ווערט מען ברוגז, מ’איז מעורר א גרויסע כעס אויף דער וואס איז נישט ריכטיג.

למשל, עמלק קומט און ער זאגט אונז זאלן נישט גיין אין שול. אזויפיל עמלק’ס, אזא קליפה, אזא גוי (חיצוניות), אדער אזא יצר הרע (בפנימיות) וואס ער לאזט אונז נישט זיך צוזאמקומען זאגן נשמת מיט נאך אידן – איז מען נאך מער ברוגז אויף אים, יא? מ’דארף אים ארויסהאבן.

אלע חסידישע ספרים רעדן פון די נושא פון “אהבי ה’ שנאו רע”. און דאס איז א זייער איידעלע זאך, און איך מיין אז ס’איז אזוי איידל אז ס’קומט נישט ארויס בתור שנאה אפילו, ווייל די מדה פון שנאה איז נישט אמת’דיג דא. שנאה מיינט אז מ’איז טאקע ברוגז אויף א מענטש בגשמיות.

אבער לאמיר מתבונן זיין, לאמיר פרובירן צו זאגן די התבוננות און ווייזן וואס קומט יא ארויס דערפון.

אז א מענטש איז זיך מתבונן אז א מענטש דארף זיין א מענטש, מ’קען נישט לעבן אזוי [ווי א בהמה], און יעדער איינער וואס גייט אריין אין די צווייטע [מדרגה], ווערט ער ממש בייז, עד כדי רציחה, אויף דער וואס ער וויל נישט זיך אזוי פירן – דער וואס ער כאפט אלעמאל די ראש השנה און ער הרג’עט זיי. אוודאי.

די זעלבע זאך ווען א מענטש איז זיך מתבונן אין וואס איז א מענטש: א מענטש איז אזא זאך וואס לויבט דעם אייבערשטן, וואס ווערט א חלק פון דעם אייבערשטן’ס לויב. נישט נאר ער לויבט דעם אייבערשטן, ער ווערט א חלק פון דעם אייבערשטן’ס לויב, “לשבחך”. ווערט ער אויך אין די זעלבע וועג נאך מער בייז אויף דער וואס איז קעגן דעם, אויף דער וואס איז נישט [אזוי].

אזוי קומט אויס די מסקנא. און אמת’דיג, אזוי שטייט טאקע אין ספרים, אזוי קומט אויס, אז אויב ס’קומט איינער און ער פארשטייט, ווערט ער מורא’דיג בייז.

אבער יעדער איינער פארשטייט אז ס’איז אביסל אנדערש. פארוואס איז עס אנדערש? לאמיר מסביר זיין פארוואס ס’איז אנדערש.

יז. סוד ביטול הקליפה – לוחם זיין אדער מבטל זיין?

ווייל ס’איז דא א חילוק, ס’שטייט אין רמ”ק די סוד, ס’איז דא א חילוק פון ביטול הקליפה למטה און ביטול הקליפה למעלה.

* ביטול הקליפה למטה: דארף מען זיך מתלבש זיין מיט די זעלבע כלי הקליפה. “על חרבך תחיה”. יא, ער קומט מיט אונזער “בכוחו של פה”, וועלן מיר האבן די זעלבע “איידיע” [רעיון], אונז גייען אים הרג’ענען מיט א חרב. פארוואס? ווייל ער איז אין די “עולם החרב”, דארף מען אים הרג’ענען מיט א חרב, ער איז נאך אין עולם החרב. דאס איז אלץ ווען מ’רעדט אין “לעוועל 1”, אין עולם הזה, אין די מדרגה פון עולם העשיה, פון די פשוט’ע צדיק.

* ביטול הקליפה למעלה: אבער ווען מ’רעדט פון דעם וואס מ’פארשטייט אז א מענטש איז אזא סארט זאך וואס “ישתבח שמו לעד” – דאס איז די טייטש א איד. און אוודאי לכאורה ווערט מען ברוגז. אבער אויף וועם ווערט מען ברוגז? טראכט אריין, דו ווערסט ברוגז, אויף וועם איז דא צו ווערן ברוגז? אויף א צווייטן איד? א איד איז דאך “ישתבח שמו לעד”!

און ס’ווענדט זיך: אויב ס’איז דא א גוי – די אמת איז מ’ווערט נישט ברוגז אויף די גוי אויך נישט. דער גוי ווערט אויס. די יצר הרע – לאמיר זאגן די יצר הרע, די גוי איז די גשמיות’דיגע גוי, אבער די יצר הרע ווערט אויס, ער איז בטל במציאות.

פארדעם שטייט די חילוק אז מחיית עמלק איז א ביטול במציאות, מה שאין כן א מחיית שבעה עממין איז נישט אזוי בטל, יא? ס’איז דא א חילוק. פשיטא אז אויף אנדערע אומות איז נישט די זעלבע לעוועל פון מחיה.

פארוואס? ווייל יעדער איינער פארשטייט אז מחיית עמלק, ווי דער רמ”ק זאגט, איז “ביטול הקליפה” – מען ווייזט אז ס’איז נישטא קיין קליפה. נישט אז ס’איז דא א קליפה און מען שלאגט זיך מיט אים.

ווייל וואס איז א קליפה? א סברא. האסט געמיינט, יא, האסט געמיינט אז א מענטש איז כדי צו לעבן דא צו עסן די שלוש סעודות. ניין! א מענטש איז כדי צו זינגען די זמירות און צו זינגען בשעת שלוש סעודות די טעמים ונקודות, כדי צו הערן די תורות און צו זאגן בשעת שלוש סעודות. דאס איז א מענטש.

איז וואו איז יעצט געגאנגען דער האן וואס זאגט אז א מענטש איז אויף צו פרעסן? וואו איז ער? “לבר נתלין אלהן הנך כלבין דחציפין” [אין דרויסן הענגען די חוצפה’דיגע הינט]? וואו איז ער? מ’גייט אין דרויסן און מ’טרעפט דעם כלב?

איז יא, ס’איז נישט פשט אז מ’גייט אין דרויסן און מ’טרעפט אפאר קאליע כלבים דארט. ס’מיינט צו זאגן אז ס’איז נישטא, און זיי זענען אויף אזא סארט לעוועל און פארשטייען אז דאס איז די זאך.

יח. נפקא מינה פאר בין אדם לחבירו (“לא תקום ולא תטור”)

און וואס איז די נפקא מינה? אז דער איד, דער איד איז דאך דאס “לא תקום ולא תטור את בני עמך”.

וואס שטייט אין רמב”ם אויך ביי די מצוה פון נקמה? “לא תקום ולא תטור את בני עמך” איז פשט: יא, דער איד האט מיך בא’עוול’ט, ער האט מיר נישט געוואלט בארגן זיין האמער נעכטן, איז ער א שייגעץ. מצד די ערשטע הסתכלות דארף מען טאקע זיין ברוגז אויף אים, ס’איז אפילו א מצוה, אקעי, דארף מען מחיה זיין.

אבער מ’מוז דאך טראכטן: וואס איז א איד? א איד איז עפעס אויף צו בארגן האמערס? האמערס דארף מען ווארגן, פארוואס נישט? א איד איז דא צו לויבן דעם אייבערשטן.

דער איד שטערט מיך לויבן דעם אייבערשטן? דער “חגבי דוד” שטערט? ער שטערט אויך נישט. ער שטערט נאר פאר ווער ס’האט נישט קיין שכל, ער מיינט אז לויבן דעם אייבערשטן מיינט אז מ’דארף פילן גוט און שרייען.

לויבן דעם אייבערשטן מיינט: מיט דעם וואס ס’איז דא די וועלט, מיט דעם וואס דו פארשטייסט אז ס’איז דא א וועלט און ס’ארבעט, און דער אייבערשטער איז אין די וועלט, און ס’איז אלץ קייט אין די ריכטיגע וועג.

דאס איז די שווערע [עבודה]. און ווען מ’איז זיך מתבונן, איז בטל געווארן די קליפה. און ממילא, רעדט צוויי אידן וואס שטערן דיך – ער שטערט דיך נישט.

די גאנצע התבוננות וואס איך האב גערעדט פון זיין זייער ברוגז אויף עמלק בחיצוניות, איז גורם אז ווען דער איד כביכול איז אין עמלק, ער שטערט דיך חלילה, איז ער אין זיין “עולם החיצונים”. כאפסטו אז ס’הייבט זיך נישט אן. מצד הנשמה, מצד די הסתכלות, ער עקזיסטירט נישט די רע. ס’עקזיסטירט נישט.

דאס איז די סוד פון מחיית עמלק שבת פון די צווייטע לעוועל, די מענטשליכע לעוועל.

איך האף אז ס’איז גענוג קלאר. איך מיין, ס’פעלט מיר דא עפעס א קלארע וועג וויאזוי דאס ארויסצוגעבן. איך מיין אז איך האב גענוג גוט ארויסגעגעבן פאר היינט, אפשר שבת וועלן מיר פארשטיין בעסער.

יט. לעוועל 3 – מצד האלקות (סוד “היש ה’ בקרבנו אם אין”)

יעצט, די זעלבע זאך גייען מיר ווייטער צוריק און נאך א לעוועל העכער – קבלה. דאך יעדע זאך דארפן מיר לערנען מצד הנשמה (דאס הייסט נשמות), און אויך מצד האלוקות, מצד די לעוועל פון געטליכקייט. וואס איז דא שורש, וואס אונז פארשטייען דא, וואס איז ממש נישט מענטשלעך בכלל.

און דאס וועט מען לערנען די סוד וואס שטייט אין זוהר הקדוש. צוויי אדער דריי מאל ברענגט דער זוהר די זעלבע ווארט, דער אריז”ל רעדט עס אסאך, און חסידישע ספרים ברענגען עס אסאך.

ער ברענגט אז עמלק איז געווען, מלחמת עמלק, די ערשטע מלחמה איז געווען נאכדעם וואס די אידן האבן געזאגט “היש ה’ בקרבנו אם אין” – די נסיון פון מסה ומריבה, וואס זיי האבן געזאגט ביי רפידים אז ס’איז נישטא קיין וואסער, און דער פסוק איז מסיים “על נסותם את ה’ לאמר היש ה’ בקרבנו אם אין”, און די נעקסטע פסוק איז “ויבא עמלק”, ממש די נעקסטע פסוק.

און איך האלט שוין פינף און צוואנציג מינוט אריין אין די שיעור, איך דארף גארנישט מאריך זיין אין דעם, מ’קען זייער אסאך מאריך זיין נאר אויף די נקודה, איך וויל נאר אויספירן די דריטע נקודה, וויאזוי ס’שטעלט זיך ארויס אז דאס אלעס איז תלוי אין השגת אלקות.

וואס מיין איך צו זאגן? מיר זאגן דאך אז די אלע לעוועלס – סיי די נקמה וואס דארף זיין, סיי די נישט-נקמה וואס איז די זעלבע זאך וואס קומט ארויס פון א טיפערע התבוננות פון די מדריגה פון נשמות – אלעס איז תלוי אין א געוויסע חוסר הבנה, ס’איז משתלשל פון א געוויסע חוסר הבנה פון וויאזוי אלקות, וויאזוי דער אייבערשטער ארבעט.

און אויב מ’פארשטייט דאס, מ’קען זאגן מלמטה למעלה: אויב מ’פארשטייט די ריכטיגע געטליכקייט וואס איז משתלשל למטה, איז “וידעת היום”, ממילא אויך האט מען זיך נוקם געווען אין די עמלק אן זיך, און אזוי ווייטער. אדער פארקערט, קודם טוט מען דאס, און דערנאך טוט מען די נעקסטע לעוועל, נאכדעם פארשטייט מען אז דאס איז אלעס אמת’דיגע מדריגות פון געטליכקייט.

כ. די חקירה פון “יש” און “אין”

און דער זוהר, דער זוהר זאגט אזוי. דער זוהר פרעגט א קשיא, רבי אבא אין זוהר פרעגט א קשיא, ער זאגט: וואס גייט דא פאר? מ’רעדט עפעס פון בעיביס? איך ווייס נישט, זי גייט אונז מיט זיי?

דער רמב”ן זאגט “היש ה’ בקרבנו אם אין” איז טייטש: צו איז דא א נביא? צו איז משה אן אמת’דיגער נביא? דאס הייסט “היש ה’ בקרבנו”, צו איז דא ביי אונז נביאים? אזוי ווי מ’זעט אין אנדערע פסוקים אז דער אייבערשטער אונזער מיינט נביאים.

פרעגט די גמרא: נאר וואס הייסט זיי האבן נישט געזען? ס’איז נאך נישט געווען מתן תורה, ס’איז געווען קריעת ים סוף, ס’איז געווען “ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל”. וואס איז דאס “היש ה’ בקרבנו אם אין”? נעכטן איז ער געווען! ס’איז א גוטע קשיא, מען קען מאריך זיין אויף פשט און אויף סוד.

זאגט דער זוהר, זאגט רבי אבא: ניי, אוודאי, זיי האבן נישט געפרעגט קיין נער’ישע קשיות. זיי האבן נישט געמיינט צו זאגן צו דער אייבערשטער איז דא אדער דער אייבערשטער איז נישט דא.

זיי האבן געמיינט צו פרעגן א גאר א טיפע חקירה אין קבלה, אין פילאסאפיע, אין די חקירות אלקות. זיי האבן געפרעגט א שאלה – אזוי איז מסביר דער רמ”ק אין די אדרות, די אדרות ברענגען די זעלבע תורה – צו דער אייבערשטער איז מיט זיי (אוודאי איז דער אייבערשטער דא, אוודאי פירט דער אייבערשטער די וועלט), אבער זיי האבן געוואלט וויסן צו דער אייבערשטער פירט זיי יעצט, אדער באופן כללי, מבחינת יש אדער מבחינת אין.

* בחינת יש: איז טייטש מדרגת חכמה – דער רמ”ק זאגט מדרגת חכמה, אדער אזוי זאגט ער, מדרגת זעיר אנפין.

* בחינת אין: איז טייטש מדרגת עתיקא, מדרגת אריך אנפין.

פארוואס הייסט דאס “יש” און דאס “אין”?

יש הייסט אז מען קען עס תופס זיין. “יש מחשבה תפיסא ביה” אין א געוויסע זינען, א געוויסע מדה, א געוויסע תואר. מען קען זאגן אויף דעם: דער אייבערשטער איז צדק ומשפט. יא, משפט איז א מדה פון זיין, ער פירט זיך מיט צדק ומשפט, חסד, גבורה, תפארת – די מדות וואס אונז פארשטייען. און פון דעם קומט דאס וואס אונז רופן על פי קבלה “דרך הטבע”, דאס איז די נארמאלע הנהגת העולם, “nothing interesting” [גארנישט אינטערעסאנט].

אם אין איז די הנהגה וואס מען זאגט נישט אויף דעם קיין ווארט. דאס הייסט “שלילת התארים”, זאגט דער רמ”ק. דאס הייסט, מען זאגט נישט אויף דעם, מען האט נישט קיין ווארט. נאר דאס וואס איז דא א גאט – אפילו דאס קען מען אפשר נישט אינגאנצן זאגן – נאר דאס וואס איז נישטא אויף דעם קיין ווארט, דאס איז העכער פון אלע ווערטער. דאס וואס מען פילט אדער מען ווייסט אין עפעס אן איידעלן אופן אז עס איז דא אזא מציאות.

צו דאס איז וואס פירט זיי? דאס האבן זיי געוואלט וויסן.

כא. דער פגם פון נסיון און פירוד

פרעגט ער: אויב אזוי, וואס וויל מען פון זיי? “ויבא עמלק”. וואס וויל מען פון זיי? זיי האבן געפרעגט א גוטע קבלה שאלה! וואס איז, מען טאר נישט לערנען קבלה?

האט ער געזאגט א וואונדערבארע תירוץ. ער זאגט צוויי זאכן:

1. זיי האבן געמאכט א פירצה.

2. און זיי האבן געמאכט בדרך נסיון.

און מען דארף פארשטיין אז דאס איז די זעלבע זאך. אין אנדערע ווערטער, וואס ער איז מסביר איז: די אידן, פארוואס איז געקומען עמלק?

איז נישט ווייל זיי האבן געפרעגט א גוטע שאלה. ס’איז א גוטע שאלה. נאר ווייל זיי האבן עס געטון נישט בדרך אהבה, [נאר] בדרך נסיון. זיי האבן געטעסט [אויספרובירט]. ער זאגט: ער איז דער וואס איז געווען, זאל ער אונז געבן. אויב זיי וואלטן עס געטון בחיבוב’ס, וואלט נישט געווען קיין פראבלעם.

נאך א נקודה זאגט ער, אז זיי זענען מפריד געווען.

דאס איז א באארבעטער טראנסקריפט פונעם פערטן טייל פונעם שיעור. דער טעקסט איז געווארן איינגעטיילט אין קאפיטלעך און פאראגראפן פאר גרינגערע ליינבארקייט, מיט די נויטיגע שפראך-פארבעסערונגען, אבער האלטנדיג דעם פולן אינהאלט פונעם אריגינעלן רעדנער.

שיעור: זכור את אשר עשה לך עמלק – חלק ד’

נושא: די סתירה צווישן “יש” און “אין”, און דער תירוץ פון חביבות

—

כב. וועלכע גאט פירט אונז? ביידע אויף איינמאל

וועלכע גאט פירט אונז? וויאזוי פירט אונז דער אייבערשטער – בבחינת “יש” אדער בבחינת “אין”?

דער תירוץ איז: פארוואס נישט ביידע? (“Why not both?”). דאס איז דער תירוץ. ביידע, ביידע אויף איינמאל.

דער זעלבער גאט וואס איז למעלה מכל התארים, וואס איז שלילת התארים [בחינת “אין”], ער איז אויך דער גאט וואס מ’זאגט אויף אים “אוהב עמו ישראל”, “הבוחר בעמו ישראל באהבה”, וואס מ’האט ליב יעדער איד עקסטער. דער זעלבער. ס’איז נישטא קיין חילוק, קיין סתירה.

דער אייבערשטער זאגט אז ס’איז דא א סתירה; ער זאגט אז ס’איז דא אזא גאט און אזא גאט, ס’איז דא תפארת און ס’איז דא עתיק. און מ’פרעגט אפילו די שאלות, מ’פרעגט די שאלות, מ’דארף דאך אויסקאכן וויאזוי דער וואס איז “כמלא רחמים” איז די זעלבע ווי דער “גיבור מלחמה”. דאס איז א גוטע שאלה.

אבער ווען מ’פרעגט די שאלה באופן וואס מ’מיינט שוין כאילו ס’איז דא א תשובה [פון פירוד], כאילו ס’איז דא א פירוד – דאס איז אליינס עמלק’יות.

כג. דער סוד פון “כי יד על כס י-ה”

מ’דארף אויך צוהערן אז דער “ויבוא עמלק” איז נישט פשט אז ס’איז אן עונש. ס’איז נישט קיין עונש. עמלק, ער איז דאס [דער פירוד]. דאס איז דער סוד פארוואס ס’שטייט – זייער אינטערעסאנט – דער פסוק: “כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר” (שמות יז, טז).

יעדער איינער קען דעם מדרש. און ס’איז זייער אינטערעסאנט, דער פסוק איז א שווערער פסוק. דאס איז דאס איינציגסטע פלאץ, אדער דאס ערשטע פלאץ אין די תורה, וואו ס’שטייט אז דער אייבערשטער האט א בענקל (“כס”). “יד על כס י-ה”. דאס איז א שווערער פסוק. אלע מפרשים האבן זיך שוין געמוטשעט [מיט דעם]. דער אייבערשטער האט א בענקל? וואס מיינט דער אייבערשטער זיצט אויף א בענקל? ער האט א גוף? ער זיצט אויף א בענקל? וואס איז דער טייטש? וואס גייט דא פאר?

און דער מדרש זאגט, אדער ס’זאגט די גמרא, מדרש: “אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק”. וואס מיינט “אין השם שלם”? אז ס’איז נישטא קיין אחדות פון די י-ה און די ו-ה, יא? זיי לערנען עס אזוי. דאס הייסט אז די עתיק און די ז”א [זעיר אנפין], די בחינת “אין” און די בחינת “יש”, ארבעטן נישט צוזאמען, זיי ארבעטן סותר.

אבער על פי די אמת ארבעטן זיי צוזאמען. נאר מענטשן כאפן נישט אז זיי ארבעטן צוזאמען, מענטשן כאפן נישט אז די בחינה פון “יש” און די בחינה פון “אין” גייען צוזאמען. און ממילא, דאס איז די עמלק. און וועגן דעם פארשטייט מען נישט דעם פסוק, פארשטייט מען נישט.

די שבועה מיינט: דאס איז אלעס די זעלבע זאך. די שבועה וואס ער זאגט אז “מלחמה לה’ בעמלק”, און די עמלק אליינס, און די “אין השם שלם” – דאס איז וואס איז. עמלק איז דער טייטש, דאס איז דער פירוש פון די אלע זאכן אין די העכסטע מדריגה. דער פירוש פון דעם איז, אז ס’קען אמאל אויסזען פאר א מענטש אז ס’איז דא א פירוד פון עתיק און ז”א, און דער תירוץ איז אז ס’איז נישט דא. דעמאלטס ווערט אויס עמלק, דאס איז דער שם שלם, “ומחה אזכר עמלק”.

כד. די אומפארשטענדליכע חיבור פון “אין סוף” און “חבר”

סאו וואס מיינט דאס? וואס קומט דאס אריין? וואס ער מיינט איז זייער פשוט. וואס ער מיינט איז, אז מ’האט אנגעהויבן מיט דעם, אז ס’איז דא א וועלט פון כלים, ס’איז דא א וועלט וואס יעדער כלי דארף זיין מיט די צדק ומשפט, דארף זיין די אלע ערשטע לעוועל [מדרגה] וואס מ’האט געלערנט נעכטן וועגן מחיית עמלק – דער גאט וואס פירט די וועלט. און נישט נאר דאס, נאר איבער די צווייטע לעוועל וואס מ’האט געזאגט אז אלעס איז בחינת “שם שלם”, יא? ווען דער אייבערשטער מאכט שלום. די אמת’דיגע מטרה פון מלחמה בפנימיות איז שלום, נישט אז ס’זאל זיין א מלחמה צוקריגט; די אמת’דיגע מטרה איז שלום, כדי להשתבח ולהתפאר בשם שלם שנקרא שמו עלינו בשלימות.

מ’זעט אבער אויס א סתירה. מענטשן פארשטייען נישט אז ס’איז דא א סתירה [באמת], מענטשן פארשטייען נישט אז די צוויי זאכן קענען גיין צוזאמען. מענטשן פארשטייען אויך נישט – איך פארשטיי נישט, מענטשן, אונז פארשטייען אויך נישט ריכטיג. נישט דא הייבט זיך אן די שאלה; מ’טראכט אביסל טיף פארשטייט מען. אונז פארשטייען נישט א סאך א פשוט’ערע זאך:

וויאזוי קען זיין אז דער אין סוף, די בחינה פון “אין” וואס מ’קען נישט וועגן אים זאגן גארנישט, אז ער איז דער וואס איז אונזער חבר? ס’איז אן אומגלויבליכע, וואונדערליכע זאך (“funny thing”).

מ’קען זאגן געוויסע תירוצים, מ’קען זאגן יעצט אויך נישט סתם תירוצים וואס מ’פארענטפערט אין א רגע די גאנצע זאך, אבער מיר פארשטייען עס נישט. און ווען מיר פארשטייען נישט, איז אליין דא צוויי וועגן, א ריכטיגע וועג פון זיך מתייחס זיין.

קודם כל, מיר פארשטייען עס נישט. און פארוואס פארשטייען מיר עס נישט? ווייל מיר זענען נישט אויף די מדרגה, ווייל אין די וועלט איז אמת’דיג דא א געוויסע פירוד, א בחינה פון עמלק. און ווי העכער מ’פארשטייט, ווערט עס אויס, ווערט עס אחדות, ווערט עס די אלע זאכן איין זאך.

כה. זכור – געדענקען די אחדות בחביבות

יעצט, וואס טוט מען ווען מ’פארשטייט נישט? דאס איז פורים אליין איז א מצוה פון פארשטיין פארוואס איז דא אזא סתירה. פארוואס איז דא אזא סתירה? מ’וועט נאך זען, קלאר אז ס’איז נישט קיין סתירה, ס’איז די זעלבע זאך. ממילא דארף מען קענען רעדן קלאר פון די נושא פון יאוש וקנין עבד, מ’קען רעדן וועגן דעם פורים. א גאנצע קענען מיר נישט רעדן.

פארוואס? וואס טוט מען ווען מ’איז ערב פורים און מ’פארשטייט עס נישט? “זכור את אשר עשה לך עמלק” – דא איז די זכור. דאס איז די מצוה פון זכור על פי פנימיות. די מצוה פון זכור על פי פנימיות איז: געדענק אז “זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו”. זכור אל תשכח, אזוי ווי זכור ושמור, זאגט דער רמ”ק. געדענק אז ס’איז די זעלבע זאך, מאך נישט דעם טעות.

וואס הייסט מאך נישט דעם טעות? איך זע דאך! פארוואס רעדט מען דאך פון דעם? ווייל ס’איז דא א יאוש, ס’איז דא יא א פראבלעם וואס ס’איז שווער צו פארשטיין וויאזוי ס’איז די זעלבע זאך. אויף דעם זאגט די תורה: גיי בחביבות.

וואס איז באמת די חיבור? הלכה למעשה, פראקטיש. בעומק, על פי קבלה, פילאסאפיע, קען מען פארענטפערן אן אנדערע מאל. אבער יעדער איד איז דאך פראקטיש. עבודה מיינט וויאזוי איז פראקטיש. וויאזוי איז פראקטיש כלל דעת אז ס’איז נישט דא קיין פירוד? פראקטיש איז דאס כלל אין אן אהבה, אין א ליבשאפט, אין א געוויסע נעימות, אין א געוויסע הארמאניע. דאס איז דא מענטשן, דאס איז א מדה מער ווי א פעולה. ס’איז א מדה וואס די מדה ברענגט שוין אריין די גאנצע השגות אלוקות.

און דאס איז, כ’וועל אייך זאגן אין איין ווארט, אויך א זאך וואס ווער ס’לערנט, ווער ס’קוקט אריין אין די סארט חקירות אין קבלה, דארף עס אלעמאל געדענקען, און איך וועל עס פרובירן זאגן.

כו. משל – דריי צוגאנגען צו סתירות (די צוויי רבי’ס)

ס’איז דא א דרך הלימוד וואס איז בחיצוניות. מיר האבן אפשר גערעדט אין אנדערע פלעצער וועגן דעם מער. ס’איז דא א דרך הלימוד וואס איז בחיצוניות, וואס איז נישט בחביבות. ס’איז בניסיון הייסט עס, טעסט, לאמיר זען אויב ס’איז טאקע אזוי. “ווארט, ס’איז דאך אן עתיק, ס’איז דאך א זייער רמ”ח, וויאזוי גייען זיי צוזאמען? יא, ס’שטייט אין קבלה אז ס’איז נישט קיין סתירה, אבער וואס איז די סתירה? עבודה איז דאס יא סתירה. לאמיר רעדן וועגן דעם, וואס איז די פראבלעם דא.”

קיינער זאגט נישט אז ס’איז נישט דא קיין תירוץ. תירוץ מיינט אז די וועלט איז באשאפן אויף אזא וועג וואס איז דא איינער שטייט זיך נישט אן קיין וועלט. אבער דא צוויי מענטשן, מ’קען עס רופן איינער מער מיט א מידה פשוטה אדער ווייניגער מיט א מידה פשוטה, אבער ס’איז נישט… איך האב נישט ליב דאס ווארט. רוף איך עס מער מיט אהבה און ווייניגער מיט אהבה. ס’איז דא איינער וואס ער האט זיך ליב.

אזוי ווי דער משל, מ’זאל זאגן א משל גס ועב, א גראבער משל, מ’דארף זאגן גראבע משלים, א גאר א גראבער משל:

דו האסט דא א איד וואס האט צוויי רבי’ס, אדער האט א טאטע און א מאמע, און די צוויי רבי’ס גייען מיט אנדערע דרכים, מיט אנדערע שיטות. יעדער איינער האט זיך זיין נקודה וואס ער איז מדגיש אין אידישקייט, זיין וועג ווי ער פארשטייט זאכן – זייער אנדערש.

1. דער חוקר/מתנגד:

איז דא איינער וואס ער איז א מתנגד, ער איז א חוקר, ער שטייט פון אינדרויסן, ער איז עובד בניסיונות, ער איז “נסו את ה'”. ער זאגט: “געוואלד! ס’איז דאך קלאר, דער זאגט אזוי, דער זאגט אזוי, ס’גייט נישט צוזאמען.” און יענער קען זיין א גרויסער מבין, א גוטער פילאסאף, א גוטער פארשטייער.

2. דער נאר:

נאכדעם איז דא איינער א נאר, ער זאגט: “ס’איז אלעס די זעלבע זאך, אלעס אחדות, ס’שטייט ‘אחד יחיד ומיוחד’, איך האב נישט קיין אהנונג, אלעס איז די זעלבע זאך, ס’איז סתם שטותים.” די תורה פון אחדות קען נישט זיין א נאר. אפשר איז דער נאר אביסל בעסער און האט א געוויסע מעלה איבער דעם חכם, ווייל למעשה איז ער נישט צוקריגט מיט יעדן. ס’איז אן אופן פון לעבן, נישט א וועג פון צוקריגטקייט. ווען מ’לערנט אים, פילט מען נישט צוקריגט, מ’פילט זיך געשמאק. ווער ס’זעט די צוויי סארט ספרים ווייסט: ווען מ’לערנט די ערשטע סארט ספר, פילט מען זיך די גאנצע צייט ברוגז; א צווייטע סארט ספר, פילט מען געשמאק. ס’איז א טשענדזש, ס’איז א פארדרייטע קאפ. אה, מיר ווילן אבער אנדערש זיין.

3. דער דריטער סארט (דער ריכטיגער וועג):

דא איז א דריטע סארט איד. די דריטע סארט איד זאגט: “איך ווייס נאך נישט. ווען איך וואלט געוואוסט אינגאנצען די תורה, זאל די מהות זיין איינגעקריצט און פארשטיין קלאר – מיר האבן גערעדט מיטוואך וויאזוי מ’קען ווען מ’פארשטייט אמת’ע זאכן פארשטיין אלע סתירות – איך האלט נאך נישט דארט. ס’פעלט מיר עפעס יסודות, ס’פעלט מיר הבנות, איך פארשטיי נישט. אבער וואס איך ווייס איז, אז איך האב ליב די ביידע אידן. איך האב זיי אזוי פשוט ליב. איך האב ליב נישט נאר זיי, איך האב ליב זייערע געדאנקען. איך האב ליב פאר דעם וואס איך בין זייער תלמיד.”

א מענטש קען זיין א תלמיד פון מער ווי איין רבי, יא? ס’שטייט אין די גמרא’לעך, פאר א סוחר איז בעסער צו זיין א תלמיד פון מער ווי איין רבי, מ’באקומט א ברייטערע הבנה. צוויי רבי’ס מיינט דאך אלעמאל, איינער איז שונה מחבירו, ער מוז האבן עפעס א חילוק פון די צווייטע. אבער איך האב ליב ביידע פון זיי. איך האב אזוי ליב דעם איין סארט, איך האב אים ליב.

כז. דער כח פון חביבות אלס תירוץ

וואס טו איך? איך האב אים ליב. וויאזוי קען מען ליב האבן? איך האב אים ליב, איך האב אים א מורא’דיגע הערכה, איך פיל א משיכה צו דער וואס מ’קען נישט אויף אים זאגן גארנישט, וואס ער איז “מסתתר בשופריר חביון”, איך האב א מורא’דיגע אהבה צו אים.

איך האב אויך א מורא’דיגע אהבה פאר דער פערסאנעל [פערזענליכער] גאט, פאר דער וואס מ’קען רעדן מיט אים, מ’קען אים זאגן גוט מארגן אינדערפרי און גוטן אווענט ביינאכט, וואס מ’קען אים בעטן יעדע זאך, וואס ער איז מיט דיר, “עמו אנכי בצרה”, און דער וואס ער מאכט סדר אויף די וועלט, ער מאכט צדק און משפט – איך האב ליב דעם אויך.

ס’איז א שווערע שאלה, פילאסאפיש: “איך יתקיימו שניהם”, “היש ה’ בקרבנו אם אין” – ס’איז א שווערע שאלה. אפשר פורים, איך וועל זיך גוט אנטרינקען, איך וועל לערנען אלע ספרי קבלה, אלע ספרי פילאסאפיע, אלע ספרי חקירה אויף איינמאל, וועל איך פארשטיין קלאר די תירוץ, וועט ארויסקומען א פיינע ספר חקירה וואס וועט מסביר זיין, “יקירי ורעי”, איך ווייס אז איר וועט אלע איינזען אז די קשיא האט זיך נישט אנגעהויבן, ס’איז פשוט’ע חילוקים צווישן די צוויי ידיעות, נאו פראבלעם [קיין פראבלעם].

איך האלט נאך נישט דארט, איך האב נאך אפאר פורים. אבער איך וויל דיר זאגן איין זאך: איך האב זיי ביידע ליב. איך האב זיי ביידע ליב, “אבדו וחביבותא”, איך האב זיי ביידע ליב. איך קען נישט זאגן אז זיי זענען צעקריגט, מ’דארף פארשטיין, נאו פראבלעם, מ’וועט לערנען און פארשטיין, אבער איך האב זיי ביידע ליב.

די חביבות, “א נעם בחביבותא תליא מילתא”, די חביבות, דאס איז די חביבות פון די ספירות אליינס. אמת’דיג, איין וועג פון דעסקרייבן [באשרייבן] די תירוץ איז צו זאגן אז די “יש” האט ליב די “אין”, און די “אין” האט ליב די “יש”. די מדרגה פון א ספירה, די ספירה פון כתר און די ספירה פון חכמה, די ספירה פון כתר און די ספירה פון אריך אנפין און זעיר אנפין – זיי האבן זיך ליב. זיי זענען דאך די זעלבע זאך, קענסטו שוין זאגן, אבער ס’איז דא צווישן זיי אן אהבה. וויאזוי מ’איז מפרש די אהבה, אהבה איז א גשמיות’דיגע זאך, אקעי, אבער דאס איז איין תירוץ.

פונקט אזוי ווי דו קענסט פארשטיין אז א מענטש קען ליב האבן צוויי שיטות וואס ביידע האט ער ליב, אין א געוויסע זין, די חביבות פון די ספירות איז די תירוץ פאר די קשיא, אמת’דיג. די חביבות וואס די ספירות האבן אין עולם התיקון, יא, זיי האבן זיך ליב, “אבער חביבותא תליא מילתא”.

און די זעלבע זאך, די סארט חביבות וואס ער קען האבן, דאס איז אויך א נייע בליק יעצט אויף דעם וואס ער איז נישט צעקריגט מיט זיין חבר וואס מ’דארף אים נוקם זיין אדער נוטר זיין. ער זאגט יא, אמת, אבער איך האב אים נאך אלץ ליב, ער איז נאך אלץ א איד, ער איז נאך אלץ א מענטש.

די זעלבע חביבות איז אויך, ווען ס’גייט אינגאנצן אראפ, קומט עס אראפ ביז די חרב וואס מ’הארגעט מיט דעם המן הרשע – ער האט אזוי ליב, ווייל יעדער איינער זאגט “לשם אהבה” איז נישט דא אין דעם קיין קנאה, קיין כעס אויף דעם וואס איז פוגם אין די אהבה. דאס הייסט קנאה, יא, “אל קנוא ונוקם”, “איש קנא מקנא לאשתו”. אזוי ער האט איר אזוי ליב, שטערט אים מורא’דיג שטארק אז איינער גייט קעגן דעם.

פרק ה: די העכסטע מדרגה – “בעתיקא תליא מילתא”

דער שווערד פון עתיקא

ווען מ’רעדט פון דעם שווערד וואס הרג’עט עמלק, איז עס א שווערד וואס ס’איז געשמאק צו קוקן אויף; ס’איז נישט שרעקעדיג. דאס איז די העכסטע מדרגה [level] פון תיקון, די העכסטע מדרגה פון “בעתיקא תליא מילתא” [אין דעם ‘עתיק’ – די העכסטע ספירה פון כתר – איז די זאך אנגעהאנגען], פון שלש סעודות [די דריטע סעודה פון שבת, וואס איז די צייט פון רעוא דרעוין].

סיכום און שלוס

דאס זענען די דריי מדרגות פון עמלק למעלה, די דריי מדרגות פון עמלק – די צוויי מדרגות מער פון וואס מיר האבן גערעדט נעכטן – וואס מ’קען אביסל פארשטיין.

זיי [די ספרים הקדושים] האבן געזאגט זייער אסאך טיפע זאכן, וואס יעדע זאך איז א סוגיא בפני עצמה, אבער איך האף אז ס’איז גענוג אויף צו עפענען אביסל די קאפ צו פארשטיין די כוונה פון שבת זכור.

סודות התורה בסור מרע: למה צריכים פנימיות כדי להילחם ברע

הקדמה: הצורך בסודות התורה

היום ערב שבת פרשת כי תשא, שבת פרה, תשפ"ו. נהגנו לדבר בפרשת כי תשא, שבת פרה, שבת שאחרי פורים, על הסוד של הכלים וכלים שונים שהרבנים אומרים שצריך לשים פילטר עליהם.

כשם שבכל דבר יש פשט, רמז, דרש, סוד, כך אנו סבורים, באמת לאמיתו, לא דברים שאפשר לומר כראוי בשיעורים אחרים, אבל באמת לאמיתו אין שום דרך לפתור את הבעיה, את השאלה, את הצרה שאדם חי בעולם הזה, מה שזה אומר תמיד עם כל הפרטים הספציפיים, עם כל המצבים שנעשים בכל דור ודור, בכל שנה ושנה, בכל אדם ואדם, כל אדם, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה, ועיר ועיר, כל דבר יש לו את המציאות המיוחדת שלו. ואי אפשר, אי אפשר לפתור את השאלה אלא עם מה שאנו קוראים סודות התורה, עם מה שאנו קוראים פנימיות התורה.

זו הסיבה שיש את כל הדברים האלה. זה לא פשוט שהיה טוב הפשט, היה טוב פשט, אבל הזוהר הוסיף תורות כי נתרוקן מה שהיה חדש באותו זמן. הסיבה שיש בכלל את כל התורות האלה היא כי יש בעיה בפשט הפשוט.

הבעיה האמיתית שסודות התורה באים לפתור

דיברנו אתמול, עדיין לא עלה השיעור, דיברנו אתמול בתחילת השיעור על נקודה בזה, ברתא דפנים, שיש בעיה, יש בעיה אמיתית, וכל הדברים שאנו לומדים, שבאו ספרי חסידות, ובאו ספרי קבלה, באו לפתור בעיה שאנשים אחרים לא פותרים. זה פשוט קיים.

האמת היא שצריך להיות תכלית השלימות אולי של סתם בעיה שלא יהיה רק על פי קבלה. אבל היסודות, המושגים, הדרכים שאנו לומדים, האמת היא שזה לא קבלה. מה זה אומר קבלה? קבלה נקרא רק כל עוד לא מבינים את זה. מי שמבין את זה, זה נעשה פשוט, זה נעשה דברים פשוטים.

הצורך בפנימיות כדי להבין קדושה

אז, העניין הוא שצריך ללמוד קבלה של כל הדברים האלה, ולברוח, לומר על פי פשט, זה כמו שרואים שיש הרבה מאוד דברים לכאורה, שאפילו היהודים שלומדים כבר כן, שהם מבינים כן קצת יותר טוב, הם מבינים ששבת אי אפשר להסביר בפשטות, לא מרתם, ש"שבת כי קודש היא לכם". שבת היא קודש, עומדת בשבוע בסדרה. אי אפשר להסביר שבת עם זה שאסור לעשות בורר. צריך להסביר את הקדושה.

למי יש בכלל שפה? למי יש בכלל לשון? למי יש בכלל מילים, כלים, כלים מכלים שונים, כלים, מושגים שאפשר מזה להוציא קדושה, מה שזה אומר המילה קדושה? רק מי שיש לו קצת השגה בזה, מקובל, או סוג כזה של אדם, הוא עשה תיאוריה, יש לו קצת תיאוריה של מה שזה אומר קדושה, או יהודי חסידי.

פרק א: הסטנדרט הכפול ב"עשה טוב" וב"סור מרע"

אותה דרך ב"סור מרע"

ובאותה דרך היינו צריכים להבין אצלנו, אולי אנחנו מזלזלים בסור מרע. עוד אחד מהסודות הגדולים של אדלר יהודה בן אהרן המן בן ברוך מרדכי, זה גם הסוד של פרה אדומה שבא תמיד אחרי פורים.

כלומר, אנחנו מאוד רגילים ככה, יש עשה טוב. עשה טוב אומר שהולכים מיד לעשות מצוות על פסח, הולכים להתכונן לסדר. וכל אחד שמבין קצת, יש לו קצת רמה של דעת שהיא גדולה יותר מכיתה ג', יודע שלא מספיק לעשות בפשטות, לא מספיק לא לאכול חמץ ולאכול מצה.

צריך להוציא מה הוא העניין של המצה, מה הוא העניין של לא לאכול חמץ, מה זה מוציא, איך זה עוזר לאדם? זה צריך לעזור לאדם, התורה ניתנה כדי לעזור לאדם, וזה לא עוזר. מי שלא מבין, מי שאין לו שום מהלך, זה באמת, לא רק תיאוריה, נכון? יש לו משהו דעת, יש לו תפיסה, יש לו משהו, הוא חי בדעת מסוימת, בחיים מסוימים של מוח, שהוא מודע מאוד למה היא המציאות, מה היא המורה, ומה הם הד' כוסות, זה עבודה לא קלה.

ההכרה הכללית ב"עשה טוב"

זה פשוט, כל אחד יודע את היסוד שכל, כל יהודי חסידי בעולם, אולי אפילו יהודי פולני, כולם מודים ליסוד הזה.

אבל ב"סור מרע" – סיפור אחר לגמרי

אבל כשמגיעים לסור מרע, כלומר, כל אחד יודע שבעולם יש הרבה ניסיונות, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". זה פסוק כל כך יפה, חשבתי על זה לאחרונה.

הפסוק אומר, כל אחד יודע "ולא תתורו" מה זה אומר, כן? זה למזרח, "אחרי לבבכם" זה מינות, "עיניכם" זה ניאוף, עבודה זרה, מה שזה לא יהיה, זה הדבר, כן?

פרק ב: ניתוח הפסוק "ולא תתורו"

ההקשר: באמצע קריאת שמע

אומר לך הפסוק, חשבת שאתה קורא כאן קריאת שמע, אתה כבר בפרשה השלישית, אתה כבר ממש בדבקות עולם, והוא תופס את ה"ולא תתורו". אומר לו הפסוק, למה אני אומר לך? למה אני אומר לך "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"?

"אשר אתם זונים אחריהם" – הנורמלי של כל אדם

"אשר אתם זונים אחריהם". כי אתה זונה אחריהם. כי זה הנורמלי. כל צדיק, הצדיק הגדול ביותר שיש קריאת שמע, אומר על עצמו "אשר אתם זונים אחריהם". וכנגד זה בא לך הפסוק לעזור. הפסוק רוצה להוציא אותך. משה רבינו עם רבונו של עולם עם תורתו רוצה לומר משהו "ולא תתורו", שיצאו מה"תתורו" קצת, שיוכלו למצוא משהו דרך טובה יותר להשתמש ב"לבבכם" וב"עיניכם" במקום "זונים אחריהם".

שני פשטים בפסוק

כן, אתה יכול לומר על פי פשט הטענה האחת שזה לא אומר מה שאני אומר, אלא פשוט "ולא תתורו אחרי לבבכם", איזה סוג לב, זה שהולך אחרי זה עם ה"זונים". בסדר, יכול להיות גם פשט טוב, אבל אני חושב שהפשט שלי גם טוב, וזה גם לימוד אמת, כי התורה לא באה לטפל בבעיות שלא קיימות.

התורה מדברת אל המציאות שלך

התורה אומרת, אתה, אני יודע שאתה זונה, "אשר אתם זונים אחריהם" – זונה, כן, לא זונה, הוא זונה אחריהם – ובשביל זה אני מביא כל יציאת מצרים, בשביל זה אני עושה ציצית. למה לובשים ציצית? צדיק עצום, למה לובש ציצית? כן, הוא צדיק יסוד עולם. הוא לובש ציצית בבוקר, אומר לו הפסוק: למה לובשים ציצית? "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי", שתזכור "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים", זה אומר החיים שלך הם לב זונה. זכור עם הציצית זה סגולה, זה עצה לצאת מזה.

הנקודה: "סור מרע" צריך בדיוק אותה עומק

אז, אני מפרש, ואנחנו לא תופסים, אני מפרש שב"ולא תתורו אחרי לבבכם אשר אתם זונים" טמון בדיוק אותו כמות סודות ואולי יותר, אולי יותר חכמה, אולי יותר עומק, אולי יותר עומק, אולי יותר הבנות עדינות צריך להיות, כמו שטמון בעניין של להתכונן ולומר הלל פסח בלילה ולעשות מצה וכל הדברים.

פרק ג: החשבון של רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה

הקושיא של מהרח"ו

זה חייב להיות ככה, כמו שאומר המהרח"ו, יש לי רעש בשערי תשובה, מה זה? כל אחד יודע שכאן בתורה יש רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. רמ"ח מצוות עשה זה דברי קדושה, כן? כל מצות עשה היא חפצא של קדושה או פעולה של קדושה, "ושכנתי בתוכם", עם זה מביאים את הקדושה לעולם, זה המצוות עשה, זה נפלא!

העומק של מצוות לא תעשה

אבל יש שלוש מאות חמש ושישים מצוות לא תעשה. מצוות לא תעשה הפשט: לא להיות רע, כן? לא ללכת אחרי ה"אשר אתם זונים אחריהם". יש שס"ה מצוות לא תעשה, זה כולם דרכי מלחמה, דרכי עצה שהתורה נותנת נגד הסטרא אחרא, נגד הקליפה, נגד מה שהיה בלי זה. ובזה באים יותר הלכות, יותר מצוות, הרבה יותר ממה שיש מהמצוות עשה יש מצוות לא תעשה.

המסקנה: צריכים פנימיות בשניהם

אז יש חכמה עמוקה, ובדיוק כמו שאנחנו אומרים "אי אפשר לקיים מצות עשה כראוי", אי אפשר לעשות שבת בלי ללמוד כוונות של שבת, חבל! אותו דבר אי אפשר להיזהר, כמו שכתוב אי אפשר להיזהר ממשהו חמץ, כן? אי אפשר להיזהר ממצוות לא תעשה, אי אפשר לעשות את ה"סור מרע" בלי להבין את הסודות, הן את הסודות של הרע, הן את הסודות של איך ניצולים מהרע, איך מתקנים את הרע. זה ברור, כל אחד יודע את זה בעצם.

פרק ד: המציאות המעשית – הסטנדרט הכפול

היהודים החסידיים המתוחכמים

ויוצא אבל למעשה העולם משהו לא ככה, רואים את כל האנשים המתוחכמים שלי, אנשים חסידיים מאוד מתוחכמים, מקובלים, משפיעים וכו'.

ב"עשה טוב" – מאוד מתוחכם

וכשמגיעים להסביר מה זה פורים, למה צריך להשתכר בפורים, למה צריך לאכול מצה בפסח, הוא מתוחכם נורא, יש לו פשט טוב יותר, ובאמת זה עוזר, דרך זה הוא מקבל את ההשגה, הוא מקבל את השפע של אכילת מצה בפסח.

ב"סור מרע" – טיפשי ושטחי

כשמגיעים להיזהר מ"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", יש לו הבנה מאוד חלשה, הוא אומר את הרמה הגדולה ביותר של טיפשות, את הרמה הגדולה ביותר של שטחיות שיכולה להיות, רק לברוח. אפילו הוא לא אומר שהעצה היא לא לברוח כמה שיותר רחוק, הוא רק אומר שאין לו הבנה מתוחכמת נוראה, הוא מאוד טיפשי, מאוד שטחי, וביסוד שלו הוא אומר שעם הבנה כל כך שטחית אי אפשר להצליח, אי אפשר לבצע כלום, זה לא עובד, והוא רואה באמת שזה לא עובד.

פרק ה: הסיבה לסטנדרט הכפול – פחד לחשוב

למה יש הבנה כל כך טיפשית?

אז, ומובן שהסיבה לזה היא, וכאן אני חוזר למה שהתחלתי לדבר על "עד דלא ידע" על הסוד של אפר פורים, הסיבה שיש לו הבנה כל כך טיפשית היא כי יש לו פחד לחשוב על זה, והוא צודק, יש לו על מה לחשוב, זו קליפה, זה פחד על "אשר אדם זונה אחריהם", אז איך הוא יחשוב על זה? הוא בורח.

הזוהר: "למנדע טוב ולמנדע רע"

על זה כתוב בזוהר, זוהר מאוד חשוב, אנחנו אומרים את זה תמיד, שהחיוב של אדם הוא "למנדע טוב ולמנדע רע", ולהיפרד מרע ולהתחבר לטוב. זו חובה, חובת הידיעה.

ידיעה אומרת גם לדעת רע

ידיעה היא לא רק לדעת טוב, לא רק ללמוד גמרא תוספות, ללמוד דברי קדושה, אלא גם לדעת רע. לדעת רע אומר לדעת כל מה שכתוב בעיתון, כל מה שכתוב ב"אשר אתם זונים אחריהם", כל הדרך איך הרע עובד, ומובן לא שהוא יהיה תקוע ברע, אלא שהוא יצא מהרע, הוא יחבר את הרע לכל טוב. זו החובה, זו הדרך היסודית איך העבודה, אין שום דרך אחרת איך זה יכול לעבוד.

פרק ו: הצורך באמונה

צריך לעשות את זה עם אמונה חזקה מאוד

ומובן שזה צריך לעשות עם אמונה מאוד, מאוד קשה. מי שאין לו מספיק אמונה, מי שאין לו... כן, כשאני אומר אמונה אני מתכוון לדבר שיכול להחזיק אצל אדם בשעה שהוא באמת ברע, בשעה שהוא למנדע רע, אני צריך פשוט גם להבין מה הוא הצד שיש לרע, כן?

להבין את הצד של רע

מה הוא אומר? מה אומר המן? יש לו איזושהי סברא? יש לו איזושהי טענה? ראינו שהמדרש הניח על המן, כתוב... אין לנו... המן, כתוב במגילה שהמן כתב אגרות לכל המדינות, וכן הלאה. לא כתוב אבל מה הוא כתב, והמדרש סיפר מה המן כתב במכתב שלו. כל הדרשה, הדרשה האנטישמית, שהמן כתב, המדרש יודע את זה.

איך המדרש ידע? אולי הייתה לו מסורה? אני לא יודע. אבל יכול להיות גם שהוא חשב על זה, הוא ידע מה הטענה של המן. צריך ללמוד מה הטענה של המן.

יהודי יכול להבין טוב יותר אנטישמיות

והמדרש... היהודי של המדרש, המדרש שלומד את הזוהר, היהודי שלומד מגילה, יכול להיות אנטישמי טוב יותר מכל גוי, כי הוא מבין היטב מה זה אנטישמיות.

ועכשיו החכמה היא לא להיות אנטישמי, החכמה להיות יהודי שמדבר... בורח והוא לא רוצה לשמוע מה אומרים. זו לא חכמה, לא באנו לעולם לעשות קונצים. זה לא פותר את הבעיה. כדי לפתור את הבעיה צריך לעשות למידת הרע, וצריך דרך זה להתחזק בסור מרע ועשה טוב.

הרבה עשו ולא עלתה בידם – הסכנה של להישאר תקוע

וזה מאוד קשה, זה קשה כי הרבה עשו ולא עלתה בידם. יש הרבה מאוד אנשים, זו העובדה, כיוון שכך הרבה אנשים נשארים תקועים ברע.

יש אפילו, אף על פי שאני לא סובר כך, אבל המפרשים שמדברים תמיד על היסוד אומרים תמיד שיכול להיות אפילו צדיק שהלך ונכנס לרע לשם שמים ונשאר תקוע שם, כי כתוב בתולדות איפה הוא מביא את היסוד של הבעל שם טוב, אבל האמת היא לא כך.

שיטת הדובר: מי נשאר תקוע ולמה

האמת היא שיש הרבה יותר אנשים שמההתחלה היו ברע. אבל היו הרבה אנשים שניסו להעלות, לברר, והם נתקעו? אני חושב שלא. אני חושב שאף אחד לא.

---

[סוף חלק א]

למידת הרע, אמונה, והסוד של פרה אדומה: איך להבין ולהעלות את הרע

פרק א: חיוב למידת הרע והסכנה של להישאר תקוע

למידת הרע – מה זה אומר מעשית

לדעת רע אומר לדעת כל מה שכתוב בעיתון, כל מה שכתוב ב"אשר אדם עושה אותם וחי בהם", כל הדרך איך הרע עובד.

וזה לא עומד שיהיו תקועים ברע, אלא שיצאו מהרע, ושיעשו סור מרע לטוב. זו החובה, זו הדרך היסודית איך הרע עובד. אין שום דרך אחרת איך זה יכול לעבוד.

הצורך באמונה בלמידת הרע

ומובן שזה צריך לעשות עם הרבה אמונה, מאוד קשה. מי שאין לו מספיק אמונה, מי שאין לו... כן, כשאני אומר אמונה, אני מתכוון לדבר שיכול להחזיק אדם בשעה שהוא תקוע ברע, בשעה שהוא... למידת הרע, הפשט הוא גם להבין מה הצד שיש לרע, כן? מה הוא אומר? מה אומר המן? יש לו איזושהי סברא? יש לו איזושהי טענה?

המשל של מכתבי המן

ראינו שהמדרש הניח על המן, כתוב... אין לנו... המן, כתוב במגילה שהמן כתב אגרות לכל המדינות, וכן הלאה. לא כתוב אבל מה הוא כתב, והמדרש סיפר מה המן כתב במכתב שלו. כל הדרשה, הדרשה האנטישמית, שהמן כתב, המדרש יודע את זה.

איך המדרש ידע? אולי הייתה לו מסורה? אני לא יודע. אבל יכול להיות גם שהוא חשב על זה, הוא ידע מה הטענה של המן. צריך ללמוד מה הטענה של המן.

יהודי יכול להבין טוב יותר אנטישמיות

והמדרש... היהודי של המדרש, המדרש שלומד את הזוהר, היהודי שלומד מגילה, יכול להיות אנטישמי טוב יותר מכל גוי, כי הוא מבין היטב מה זה אנטישמיות.

ועכשיו החכמה היא לא להיות אנטישמי, החכמה להיות יהודי שמדבר... בורח והוא לא רוצה לשמוע מה אומרים. זו לא חכמה, לא באנו לעולם לעשות קונצים. זה לא פותר את הבעיה. כדי לפתור את הבעיה צריך לעשות למידת הרע, וצריך דרך זה להתחזק בסור מרע ועשה טוב.

הרבה עשו ולא עלתה בידם – הסכנה של להישאר תקוע

וזה מאוד קשה, זה קשה כי הרבה עשו ולא עלתה בידם. יש הרבה מאוד אנשים, זו העובדה, כיוון שכך הרבה אנשים נשארים תקועים ברע.

יש אפילו, אף על פי שאני לא סובר כך, אבל המפרשים שמדברים תמיד על היסוד אומרים תמיד שיכול להיות אפילו צדיק שהלך ונכנס לרע לשם שמים ונשאר תקוע שם, כי כתוב בתולדות איפה הוא מביא את היסוד של הבעל שם טוב, אבל האמת היא לא כך.

שיטת הדובר: מי נשאר תקוע ולמה

האמת היא שיש הרבה יותר אנשים שמההתחלה היו ברע. אבל היו הרבה אנשים שניסו להעלות, לברר, והם נתקעו? אני חושב שלא. אני חושב שאף אחד לא.

פילטער כחידוש בעבודת הבירורים: מעבודה זרה ועד AI

פרק א: עבודה זרה – לא שקר לגמרי

מגיד השיעור:

אתה יודע שהכל תלוי בכוונה הראשונה. אולי יש אנשים שמשתמשים בתורה כתירוץ לעשות את הרע שהוא כבר רצה לעשות מלכתחילה. זה יכול להיות. אבל לעניות דעתי זה לא נכון, אני לא רואה שההיסטוריה תהיה שאני לא יודע הרבה אנשים שנעשו רשעים כי הם ניסו להיות אותו סוג של צדיק שמעלה את הרע. לא ראיתי, זה לא נראה לי נכון.

כל התורה אומרת לך את זה

נראה לי רק שזו בדיוק הנקודה, כל התורה אומרת לך את זה, שיש רע בעולם, ולרע יש איזה תפקיד, וצריך לברר אותו, צריך להעלות אותו, "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה".

ההגדרה של רע והעצה

וכמובן, זו בדיוק ההגדרה של רע, שיש אנשים ש"טורח אחר לבוא עמו", הם נתקעים שם. אבל לכן אני אומר, מה העצה על זה? כי זה בדיוק הנושא של פרה אדומה שכל הספרים מדברים ואומרים לנו את זה על דרכנו.

פרק ב: הסוד של פרה אדומה – מטמא טהורים כדי לטהר טמאים

הפרדוקס של פרה אדומה

שהוא מטמא את הטהורים, כן, כדי לטהר את הטמאים צריך לטמא את הטהורים. הטהור, הכהן שזורק את אפר פרה, הוא צריך להיכנס לסוד של אפר פרה, כן, הוא צריך להבין מאוד טוב את ההמן, ובכך הוא יכול להעלות אותו.

הכהן עצמו נעשה טמא

והוא עצמו אכן נעשה קצת טמא בזה, הוא צריך אחר כך בעצמו עוד טהרה לצאת מהדבר הזה, והכי נמי, הוא צריך לעשות תשובה על זה.

השאלה: איך הוא יכול לעשות את זה?

אבל איך הוא יכול לעשות את זה? ולמה רוב האנשים לא יכולים לעשות את זה? כי זה הדבר שנקרא חוקה, כן? כל הספרים אומרים, חוקה היא תרגום תורני, וצריך להאמין שזה עובד כך.

חוקה לא אומרת שאין הסבר

"אחד לכאורה שיסלך הרע אחראב" לא אומר שאין הסבר על זה, שאין לזה תירוץ. זה אומר רק שאם אתה אדם כזה שאין לך אמונה, אין לך את הסגולה – ויש כמה פעמים, אמונה היא סגולה, אמונה היא כח נפשי כזה, סגולה, דבר שאני יכול לעשות דבר כזה אפילו אני לא יודע "עד לא ידע", כן?

פרק ג: אמונה – הכוח לחיות עם "לא ידע"

המשל של חטא העגל: "לא ידענו מה היה לו"

דיברתי הרבה פעמים, וירא כל העם, קבצו על אהרן, הם אמרו לאהרן לעשות עגל. כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. אתה לא יודע מה קרה לו. זה התחיל את כל העגל.

הבעיה של "לא ידענו"

אתה לא יודע? אוקיי. אתה לא צריך לדעת. אילו היה אדם אמיתי שהוא יכול לחיות עם נקודה של חוסר ידיעה, הוא יכול לחיות עם לא ידע, הוא לא יודע, הוא מקווה שהוא יגלה מחר, יש לו איזה קשר מסוים לדעת, קשר לאמת, שהוא לא מחשיב את רגעו, מה שאני מבין ברגע לא מחייב הכל.

הסבלנות של אמונה

הוא מאמין שיכול להיות שהוא עכשיו בתוך ארץ, עכשיו בלמטה פנימה, עכשיו בהסתר שהלך לשם, ובלילה תבוא הזריחה ורוח הקודש יחזור.

"אלי אלי למה עזבתני" – שתי רמות של אלי

כי הוא אומר "אלי אלי למה עזבתני", כן? יש כאן שתי רמות של אלי. האריז"ל אומר שיש זעיר אנפין ועתיק. זעיר אנפין יכול להיעלם, האריז"ל אומר להיפך, אבל אני אומר כך. אבל הרמה הגבוהה יותר, שנקראת אמונה, שנקראת עתיק יומין, לא נעלמת.

עבודה זרה ואמונה

אה, יש כאן עבודה זרה? נו, למה יש עבודה זרה? למה יש את כל הקליפות המסריחות האלה? אני צריך סיבה גדולה לזה. זה פשוט רוח הקודש, ותלבש אסתר מלכות. זו אמונה.

למה צדיקים לא יכולים להבין את הרע

והסיבה למה כל הצדיקים, כל האנשים שאנחנו מדברים עליהם, הם לא יכולים להבין נכון את הרע, היא כי אין להם מספיק אמונה להאמין שבשעה שהוא מבין את הרע, זה מה שהוא צריך לעשות עכשיו. לא כי הוא מרגיש, לא כי הוא יודע עכשיו, אלא כי הוא מאמין, כי הוא לא יודע עכשיו. אבל הוא יודע שכאן הוא, הוא לא החליט בעצמו לעשות את העבודה.

פרק ד: ההשגחה הציבה אותנו – אין צורך לפחד

לא בחרנו בעצמנו

בואו נחשוב, כמו שאומרים לנו תמיד אמונה. אנחנו בחרנו בעצמנו להיות בדור הזה, במצב הזה שבו יש את הנסיון והקליפה והסוג הזה של אינטרנט והסוג הזה של דברים והסוג הזה של AI? זה עשינו בעצמנו? זה רצינו? כן, כן, אנחנו לא יכולים, רוב מאיתנו אפילו לא מושחתים מספיק לעשות את זה.

ההשגחה עשתה את זה

אלא מאי? זה לא עשינו בעצמנו, זה ההשגחה עשתה. השכינה רוצה מאוד שבתשפ"ו האנשים, אנשיה יתעסקו עם כל החזיריי האלה. זה היא רוצה.

למה השכינה רוצה את זה?

למה היא רוצה את זה? אני יכול להגיד לך את זה על פי קבלה, זו עצה טובה להעלות. זה תירוץ על פי קבלה. על פי פשט חייב להיות תירוץ טוב יותר. קבלה היא גם קצת אמונה. כל עוד לא יצא מה זה, אי אפשר לומר תירוץ שלם על פי פשט, אומרים שזה על פי קבלה. אוקיי. אבל על כל פנים, זה היא רוצה.

ממה אתה מפחד?

אז ממה אתה מפחד? ממה אתה מפחד להיכנס לשם? ממה אתה מפחד? אה, צריך לעשות את זה נכון. תעשה את זה נכון. אבל לא שואלים אותנו אם אנחנו הולכים לעשות את זה. זה קורה מעצמו. זה כל העניין.

המשל של יהודה ותמר: "ויט אליו על הדרך"

מה שכתוב בספרים שאי אפשר להיכנס לרע כדי להעלות, זו שאלה של עבירה לשמה, מותר כן, מותר לא. זה כי לא צריך. זה קורה מעצמו, אל תדאג. אתה יכול מאוד לרצות להיות צדיק יסוד עולם שאין לו שום קשר לזה כלל, ואולי יש גם עצה לאנשים כאלה. טוב מאוד. אני יכול לחשוב שזה כך.

למי יש את הנסיון?

אבל האנשים שיש להם כן את הצורך, במילים אחרות, יש להם את הנסיון. מי היה המלאך, כן? כתוב "ויט אליו על הדרך". הקב"ה שלח את מלאך הממונה על התאוה, לתת תאוה ליהודי שילך לתמר.

התאוה באה מלמעלה

מי שלח את התאוה? מאיפה יש לאנשים את האנשים? יש אנשים שאין להם את התאוה. אין. רוב האנשים יש להם כן את התאוה. למה יש לו את התאוה? כי הוא צריך לעשות כך.

"לא עשיתי את זה בעצמי"

ובדיוק את זה כשהוא מודה, כשהוא אומר "לא עשיתי את זה בעצמי, התאוה דחפה אותי, מלאך הממונה על התאוה דחף אותי", ואבל זה, אם יש אמונה יודעים שזה לא בשביל עצמו, זה לא כי אני רוצה את זה באמת. אני לא רוצה כל כך גדול, אני לא מוסיף כל כך גדול. לא שאלו אותך.

לא שאלו אותך

אפילו כשאתה רוצה כן, אוקיי, תיאורטית אני רוצה את התאוה, אבל לא באופן הזה. לא עשית את כל הכלי, את כל המערכה, את כל המערכה שתוכל לעשות. זה ההשגחה עצמה עשתה.

אם יש לך אמונה, אין ממה לפחד

אז אם יש לך קצת אמונה, אתה מבין, שאם כך, אין לך ממה לפחד. תבין את זה טוב. אפשר לצאת מזה. אפשר, דוקא על ידי הדעת, דוקא דרך הבנה טובה איך עובד כל העניין, אפשר למצוא את הדרך הנכונה, אפשר... זה התיקון.

זה התיקון

לך תביא את התיקון, ולך ישראל יתוקן כראוי. זו ההקדמה, ההקדמה לדברינו, ולהבין שזה הסוד של חטא העגל שאנחנו לומדים את זה באריכות בפרשה.

פרק ה: חטא העגל – צריך אמונה ללמוד אותו

צריך להבין היטב את חטא העגל

צריך להבין היטב את חטא העגל, זו לא פרשה קטנה, שנתקרבה עם הרוגים וחלקים ממנה, אלא כי טמונים בה סודות. לא כל אחד יכול להשיג אותה, לא לכל אחד יש את הכלים, לא לכל אחד יש אמונה.

צריך הרבה אמונה

צריך להיות הרבה מאוד אמונה ללמוד את הפרשה של חטא העגל ולא להיות אבוד לגמרי. אבל מי שיש לו קצת אמונה, אפשר ללמוד אותה, אפשר ללמוד את כל עבודה זרות שבעולם, אפשר ללמוד מעשה פרה, אפשר להיכנס לטומאת מת, ואפשר להתחיל להבין.

למה אין לנו אפר פרה

ורק מי שמבין את זה, והיום אין אפר פרה, כן, אחד הדברים שאומרים שאין אפר פרה, אז אנחנו כולנו טמאי מת. במובן מסוים, כן. ולמה אין לנו אפר פרה? כי אין לנו אמונה, לכולנו יש פחד מטומאת מת, אנחנו לא רוצים ללכת, במיוחד הצדיקים, וממילא הסור מרע שלנו נחות מאוד מפחד מול העשה טוב, מול אפילו העשה טוב.

עשה טוב תלוי בסור מרע

עשה טוב תלוי בסור מרע, אבל כשלא מבררים באמת, לא מבינים באמת את הסור מרע, בטוח שגם העשה טוב חלש מאוד.

פרק ו: חידושו של הזוהר על עבודה זרה

החידוש שהתחדש

אז אני רוצה לומר את החידוש על חידוש שהתחדש על הסוגיא, גם זה מחובר לפרשה ולנושא של כי תשא.

הזוהר הקדוש בכי תשא

הזוהר הקדוש בכמה קטעים הראשונים של כי תשא באריכות מאריך, כבר דיברנו על זה בשנים אחרות, הוא מאריך מאוד בזה שעבודה זרה היא לא בדיחה. עבודה זרה, זו הקליפה הגדולה ביותר שיכולה להיות, כן, "תזרם כמו דוה צא תאמר לו".

השאלה: איך מתקיימת עבודה זרה?

עבודה זרה, טומאת עבודה זרה, שלכאורה היינו אומרים שאין דבר יותר כלום מזה, אין דבר יותר גדול שהוא שקר, שהוא קליפה, שהוא לא נכון כמו זה. אומר הזוהר כך, הרי כתוב פסוק, "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר", אם לעבודה זרה לא היה קיום, לא היה נמשך עוד, אנחנו מדברים על כמה עבודות זרות שיהיו, מה שאנחנו קוראים עבודה זרה, הנצרות עם האיסלאם עם כל מיני שיטות אחרות של אפיקורסות, הם כבר הולכים זמן רב מאוד, יש להם מיליארדי חסידים.

לא יכול להיות שקר לגמרי

לא יכול להיות, לא יכול להיות שזה שקר לגמרי, כי הגמרא אומרת ששקר, אפילו רגע לא יכול לעמוד לשון שקר. אלא מאי?

[השיעור ממשיך בחלק 3...]

המשך: הפילטר כפתרון – גישה חדשה לעולם המודרני

נראה שזה, פעם חשבו, החכמים חשבו, שהעצה תהיה לאינטרנט, לכל הדברים האלה, שיברחו מזה לגמרי, כך חשבו שזו תהיה העצה, כמה וכמה צדיקים חשבו כך. היו אנשים אחרים שאמרו אחרת, והם צדקו.

בא סוד חדש, דרך חדשה, כל דבר הוא עצות מרחוק, קמינא אמן [קא מינא אמן – באה מאמן, מאמונה], שבאות מלמעלה עצות איך לפתור, וכל עצה היא פרדיגמה, כל עצה היא סימן, זה משהו משל, זה מהלך כלשהו, מהלך חדש.

הפילטר – חידוש טכנולוגי עם משמעות רוחנית

בא מהלך חדש ואמר שלא יברחו, יעשו דבר חדש, כלומר יעשו פילטר, פילטר הוא נפה, כברה, כן? גילו טכנולוגית, מעניין מאוד, אכניס אותך לזה קצת, אני מתכוון שצריך להתבונן.

פילטר הוא... גם לא רק, לא רק האינטרנט, הדרכים איך אפשר להגיע לכל הקליפות, לא רק זה חידוש, לא היה עד לא מזמן כל כך לא היתה הדרך. גם העצה לזה היא גם חידוש. בדיוק כמו הסוד האינטרנט, שהקדושה שמוצאים בין הכל היא הרשת [רשת – נט], ובמזבח יש רשת מקרקב וכו', זה סוד. בדיוק כמו שזה חידוש, זה גילוי חדש שלא היה מעולם, ויש בזה פוטנציאל לרע, כמו כל חידוש, כמו כל בריאה. בבריאה יש מיד, דבוק בו יצר הרע, יש מיד טובה ורעה.

הפילטר כסוג חדש של גדר

בדיוק כך העצה, שהיה צריך להיות אמונה מסוימת, אמונת חכמים מסוימת, פטנטים מסוימים לגלות את העצה, וצריך לראות עד כמה העצה עובדת, ויש הרבה פרטים שעדיין לא יודעים בדיוק מה כל הפרטים. אבל הרעיון הבסיסי, העצה שנקראת פילטר, היא גם חידוש, חידוש להוי עלמא.

אנשים שואלים אפילו את הקושיה, אני אגיד לך תמיד מהקושיה שהאנטי שואל אפשר להבין. כן, אותנו שואלים את הקושיה, למה צריך פילטר? שמעת פעם שאם יש מכונית צריך להטמיע טכנולוגיה על המכונית שלא תתן למכונית לנסוע למקומות רעים? שמעת פעם שאם יש עט צריך להטמיע טכנולוגיה על העט שלא תתן לעט לכתוב דברים רעים? לא שמעו. יש הרבה גדרים, חכמים עשו הרבה מאוד גדרים וסייגים על הרבה דברים, אבל סוג כזה של גדר לא שמעתי מעולם, שזה חידוש.

אבל אנחנו, הרבנים שאמרו בפשטות שזה משהו מוגזם, כל מיני דברים מוגזמים שיש בדור בכלל, זה לא נכון, אין לזה שום שייכות. אין חיוב כזה לשים פילטר, בוודאי לא חיוב שהוא פשוט יישום [יישום – אפליקציה], זה פשוט פרט שיוצא ברור ממשהו חיוב אחר שעומד. לא אמת. סוג הדבר הזה הוא לכאורה חידוש.

הפילטר מלמד אותנו דרך חדשה בעבודת ה'

אה, אם זה חידוש אני צריך להיות מאוד שמח. זה חידוש, זה חידוש חדש לגמרי. מזה לומדים דרך חדשה לגמרי בבירורים. יש עבודת הבירורים, יש הרבה דרכים לעשות בירורים, צריך לדעת דרך חדשה לגמרי. מזה לומדים דרך חדשה לגמרי בעבודת ה', דרך חדשה לגמרי איך להתייעץ עם העולם הזה, עם כל הדבר.

זה חידוש חדש, לא היה מעולם חידוש כזה. אבל אפשר, הבה נבין, הפילטר, ואז זה, כך צריך להציג את כל הדבר. הפילטר שאפשר לקנות, כל סוג, הפרטים צריך לגלות, אבל יש הרבה סוגים על כל רמה של טכנולוגיה, של החיבורים, וכדומה.

"יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש"

הפילטר הוא סוג חדש של חידוש, זה ממש גילוי שלא היה מעולם. זה גילוי שאפשר ללכת לכל המקומות, אפשר להיות במקום כזה שהאינטרנט, המרחב הסייברי, במובן מסוים נמצאים בכל מקום, אפשר להיות בכל מקום בבת אחת, ובין כל הגויים וכל הגויות וכל הדברים שיש בעולם אפשר להיות, והם לא, "לא יגבהו". כמו "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש". איך זה יכול להיות?

פעם ידעו שצריך ללכת בדרך אחרת, צריך ללכת למקום אחר. זה היה פעם, זו היתה הדרך היחידה. לאדם היו שתי ברירות: אם אתה שם, בעצם אתה תקוע, חטאת, זה היה בעוונות. "יעבור בן אדם על יחיד", מה זה אומר? "קהילות זונות", כתוב בגמרא, מתירים לעצמם, לא יכולות להיות טענות.

זה חידוש חדש, דבר חדש. על העיניים הפיזיות אין עצה כזו. על האינטרנט יש עצה כזו. אתה יכול ללכת לכל מקום, ויש לך מכונה, חלק מהמכונה שלך, מכלי הקליטה שלך, שעובד כבר בשבילך, והוא עושה כבר איך זה הולך, הוא עושה כבר מתחילה. כשהוא רואה תמונה שהוא מחשיב שהיא לא ראויה, הוא מוחק אותה כבר מיד לפני שהיא מגיעה אליך. זה מין גילוי, זה מין הטבה, עדיין לא היתה מעולם הטבה כזו, עדיין מעולם לא דבר טוב כזה, דבר יפה כזה.

פרק ג: AI כצעד הבא – בירורים אוטומטיים

בעזרת ה', כשזה יהיה על החלונות, אפשר לשים על כל חלון כך. זה יהיה דבר נורא. ולא רק זה, זה יוכל אפילו היום יש עוד יותר טוב, אני לא יודע אם זה כבר קיים, אבל אם זה עדיין לא קיים, שיעשו את זה.

AI יכול לתרגם הכל אוטומטית

אפשר לעשות עם AI סוג חדש של פילטר, שכל דבר הוא כבר מתרגם, מתרגם כבר מה זה צריך להיות בטובה, בלי שאדם יחשוב. כן, עד עכשיו היתה בעיה שלמה, שאתה צריך לברוח, והיית צריך, איך צריך להיות מבורר, זה ממש דבר קשה. אדם צריך ללכת ולקרוא איזה מקום, שהוא צריך את המידע, הוא צריך את זה כדי להבין את העולם, ולמעשה הוא צריך לתרגם את זה ושזה יתאים לאמונתו, ושזה יתאים לדעתו איך מסתכלים בכלל, ולא שזה יהיה תרגום של עבודה זרה, זה לוקח תהליך, זה קצת מן התענוג, זו הרבה עבודה.

אפשר כבר לעשות שזה יעבוד לבד. אפשר כבר לעשות שה-AI יבין, שכשכתוב למשל, כן, הבה נאמר משל גס, כן, משל, עבודה זרה. מה זה אומר עבודה זרה? עבודה זרה היא פשוט. עבודה זרה היא דעת חסר, הוא חושב שהפרט הקטן עשה את העולם, זה כל האחד על שזה לא, שהעולם הרבה יותר גדול, והאלוקות הרבה יותר גדולה.

הדוגמה של עובדי השמש – מה שאנחנו מפספסים

מצד שני, פעם פשוט עבודה זרה, יש פעם דעות טובות שעבודת האלילים עושה. הזוהר מביא כאן בשבוע, שעובדי עבודה זרה עובדים את השמש, כל בוקר הם משתחווים לשמש, הם מקבלים את השפע מהשמש. זה אמת, כל בוקר בא שפע חדש. ואומרים את הפיוט בבוקר "א-ל ברוך גדול דעה, הכין ופעל זהר החמה", כל האלף בית מתחיל כך יפה כל בוקר כשיוצאת השמש, זה ממש אור עצום.

ועובדי עבודה זרה תופסים את האור, ויש להם טכניקה שלמה איך להתחיות כל בוקר כשיוצאת השמש. זה יהיה אדם, אני צריך למצוא לרקוד. יש רבי'ס שהם רוקדים "א-ל אדון על כל המעשים" בשבת, כן? "טובים מאורות שברא אלקינו". "טובים מאורות", אפילו קבלה מתכוונת לדברים אחרים, אבל פשט מתכוון שהשמש יוצאת בבוקר, מתחילים לרקוד "טובים מאורות". כן, אנחנו רוקדים בקידוש לבנה. מה זה? זו חיות עצומה, זה שפע עצום, זה שפע עצום של אור, של ממש האור הגשמי, וגם בא איתו, עם זה בא שפע של שמחה, שפע של "אור צדיקים ישמח", בא דבר נפלא.

אז למה רוב, הרבה מאיתנו, קמים בבוקר, אוי, עוד יום שצריך לקום לעבודה, עוד יום שצריך לעשות. לא בא האור העצום של השמש. למה לא? כי אנחנו לא מבינים, אתה קם, אתה קם, אתה קם, איך זה קורה, אין לך כלי איך לתפוס את זה. הגוי מאומות העולם תפס את זה, הוא עשה פיוט, הוא עשה סדר, תפילה, הוא משתחווה לשמש, הוא גילה דרך איך לתפוס את החיות של השמש כל בוקר.

מ"לא תתורו" לפילטר – תועלת חדשה

אבל מה אנחנו עושים? זו עבודה זרה, זו קליפה נוראה, אנחנו לא יכולים להישאר שם נו, עובדים לשמש, זה קרונה עובד עצום, זה נורא. אם כך, יש איסור "ולא תתורו", כמו שהרמב"ם פוסק, אסור להסתכל בספרי עבודה זרה, אפילו יש בזה תועלת, כי ייתפסו.

זה היה מתאים לסוד שנקרא פילטר. עכשיו יש תועלת חדשה, פילטר. אפשר להסתכל בכל מקום, והפילטר יתרגם כבר לכתחילה, כשכתוב השם, שם חול, שם שקר, שם של עבודה זרה, הוא ישכתב "הקב"ה עשה". מאוד פשוט. צריך פשוט לעשות את הרובוט, ללמד אותו, כשכתוב "שם של עבודה זרה עשה", כתוב "ה' עשה". בוקר טוב. זו היתה המעלה של כל הדבר. פעם היה צריך קבלה שלמה, כוונות שלמות, וכולי וכולי, להיות מומל באיזו קליפה. היום אפשר לעשות את זה לבד עם פילטר.

פרק ד: הפילטר ברוחניות – במוח ובדעת

אותו דבר, האמת היא, האמת היא, האמת היא, ואני מוציא הלאה, האמת היא, האמת היא, האמת היא, זה ממש בגשמיות. האמת היא שברוחניות יש סוג כזה של דבר, והרוחניות אני מתכוון לומר, זה יכול להיות לגמרי בנפש, לגמרי במוח של האדם, לגמרי בדעת של האדם, לגמרי במיינד של האדם.

כל ראייה היא דרך מתווך

אנחנו צריכים רק לזכור שכל פעם שאנחנו רואים משהו, יש את כל השכבות שיש. מחשבים פחות מסובכים מבני אדם, בני אדם עוד יותר מסובכים. כשאני רואה משהו, אני לא רואה את זה ישירות, אני רואה את זה דרך איזה דבר המתלבש, זה איזה מתווך, כן? משה עשה מסווה. אני מדבר דרך איזה מסכה, זו המציאות. והמסכה מפרש, הוא מתרגם, הוא מתרגם את הדברים לפי מה שנוגע לי. דיברנו על זה כמה פעמים וכמה אופנים.

שומר הפתח במקום להתעצבן

אם כך, אפשר לשים שם שומר הפתח, במקום להתעצבן.

הרבה פעמים, הבה נאמר כך, הרבה פעמים אדם, הבה נאמר דוגמה פשוטה, דוגמה פשוטה שמתרגמת כבר לשאלות שהן שאלות גדולות יותר. דוגמה פשוטה היא כך, הבה נאמר שאני רוצה להתפלל בכוונה, אני רוצה עכשיו להתבהר, להיכנס להתבוננות עמוקה ולראות איזה...

הפילטר בפרקסיס: הסוד של אפר פרה אדומה

פרק א: איך הפילטר עובד – משל מעשי מצדיקים חסידיים

עולם יכול לעזור לכוונת התפילה [כוונת התפילה: כוונה/ריכוז בתפילה], זה לא יכול להיות אחרת. אלא מאי [אלא מה?], אתה לא יודע איך. ומיד שזה מפורש שם, אין לך פילטר. זה מיד מפורש בראש שלך שזה הפרעה. שים פילטר. הפילטר יתרגם הכל.

פעם זה יגיע, למשל [לדוגמה], כביכול [כביכול], אם הצדיקים החסידיים [צדיקים חסידיים] אמרו: הוא שמע שגוי צועק שצריך להרים את ה-hay, ה"היי", וזה הוא שמע שצריך להרים את אות ה' [האות ה'], צריך להרים, להעלות את השכינה [להעלות את השכינה האלוקית].

ההבדל: לא פרשנות בדיעבד, אלא תפיסה לכתחילה

אבל מה היה? קודם [ראשית] הוא שמע את זה, אחר כך [אחר כך] הוא חשב, "איך אני אעשה מזה חסידות [תורה חסידית]? תלפיות תל שכל פיות פונים אליו [תלפיות - תל שכל הפיות פונים אליו], אני אדחוס?" לא, לא זה היה.

היה לו פילטר כזה שרץ בראש שלו, והוא שמע "היי", מיד הוא התחבר לה'. וכך אפשר לעשות לכל דבר, אפילו דברים רעים ממש [אפילו דברים רעים באמת]. זה יתרגם לו מיד, זה יתרגם לו מיד לטובה [לטובה], זה יתרגם לו מיד למשהו שאפשר להשתמש.

פרק ב: התנאי: הפילטר עובד רק מעבר לעבודה הרגילה

וזה, רק שמים קודם חוץ [מלבד/בנוסף ל] העבודה הרגילה [עבודה/עבודה רוחנית]:

• השעות הקבועות לתורה [זמנים קבועים ללימוד תורה]

• השעות לשבור את הרע [לשבור את הרע]

• הכנעה ועבודה [כניעה ועבודה]

יש אכן כל הרמות [רמות], סוג חדש של תורה [סוג חדש של תורה], עשה פילטר. "מסך מבדיל [מסך מבדיל]", עשה פילטר. הפילטר מעביר רק את... הוא שומע, זה מפורש לכתחילה [מלכתחילה] עבורנו בדרך שאנחנו יכולים לשמוע את זה, בדרך שאנחנו יכולים שזה לא יפריע לנו.

פרק ג: הסוד של אפר פרה אדומה: דרך חדשה ביהדות

זה באמת [באמת] הסוד [סוד] של אפר הפרה [אפר הפרה האדומה] שמתקן [מתקן] את חטא העגל [חטא העגל הזהב]. זו דרך חדשה איך אפשר ללכת ביהדות [יהדות/חיים יהודיים].

סיום: היסוד פשוט, הפרטים המעשיים כל אחד צריך לגלות

אני מקווה שזה מספיק ברור. אולי זה לא תורת [אולי זו לא תורה פורמלית], ומכיוון שזה לא תורת זה מאוד אמיתי, אבל צריך כל אחד לגלות בדיוק [כל אדם צריך לגלות את הפרטים המדויקים בעצמו], אבל זה דבר פשוט [דבר פשוט].

אפשר להיכנס לעומק המעשי [אפשר להיכנס לעומק המעשי], אבל זה היסוד [היסוד].

יציאת מצרים: החידוש של “מצדנו מצדו” – כאשר הקב”ה מדבר בארץ מצרים

הקדמה: שבת החודש והפסוק “בארץ מצרים”

רבותי, היום הוא שבת החודש. אנו הולכים ללמוד שיעור פשוט, חידושי תורה, דברי תורה, על הפרשה שקוראים: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה”.

קודם אני אומר חידוש, אבל אני מוסיף על מה שלמדנו לפני שלוש שנים, נדמה לי, בשבת החודש. למדנו שבפסוק הזה יש חידוש גדול.

הפסוק וייחודו

מתחיל באמת פסוק קודם: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר”. אם אני זוכר, זה הפסוק היחיד שכתוב בו שזה “בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”. היו דיבורים אחרים לכאורה בארץ מצרים, לא היה כתוב “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר”, אלא “וַיְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם” וכו’. אבל זה הפסוק היחיד שכתוב בלשון הפסוק, הפסוק שכתוב “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר” כתוב שזה היה “בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”.

פרק א: הקושיא של המכילתא – איך יכול הקב”ה לדבר בתוך מצרים?

הקושי בפסוק

ובאמת זה פסוק קשה. המכילתא מיד אומרת שזה לא יכול להיות. “אַתָּה אוֹמֵר בְּתוֹךְ הַכְּרַךְ”? לא יכול להיות, הרי כתוב “כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר”. רואים שהקב”ה לא דיבר עם משה רבינו בתוך מצרים.

מצרים – מקום שאי אפשר לשמוע בו דבר ה’

בעיר מצרים אין מקום שאפשר לשמוע בו את דבר ה’. זו הבעיה הגדולה של מצרים. מצרים היא מקום שמלא טומאה, מלא עבודה זרה. כתוב במצרים, מי שגר במצרים, לא חל עליו שום “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר”. הוא לא יכול לשמוע שם דבר ה’. הוא יכול לשמוע הרבה שטויות, הרבה דיבורים מדברים שם, אבל לא שום “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה”.

הראיה מהתנהגות משה רבינו

על כן רואים שהקב”ה דיבר עם משה רק בחוץ, אצל הסנה, במדבר. היה צריך להוציא את היהודים למדבר כדי לדבר איתם. כתוב בפירוש שמשה רבינו יצא מהעיר אפילו להתפלל, לא יכול היה אפילו להתפלל במצרים, זה היה מקום פסול לתפילה, זה מקום עובדי עבודה זרה, מקום אלילים, אי אפשר להתפלל שם.

תירוץ מדרש תנחומא וחסרונו

כאן יש אבל פסוק קשה, כתוב “בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”. אומר כבר מדרש תנחומא שמצרים לא אומר שזה היה ממש במצרים, והוא יכול לומר שזה היה בשטח של מצרים, זה אפילו שייך עדיין למצרים, אבל זה לא באמת היה בתוך הכרך, בתוך העיר, כי זה לא יכול להיות.

אוקיי, בואו נניח שהמדרש אומר נפקא מינה שהמציאות הייתה בחוץ. אבל את הפסוק הוא לא ענה.

הפסוק עצמו הוא מציאות בפני עצמה

כשכתוב פסוק, הדרך שבה זה כתוב, אנחנו מסתכלים על הפסוק, הפסוק הוא מציאות בפני עצמה, הפסוק הוא דבר בפני עצמו. כשכתוב בפסוק, הפסוק מקפיד, הפסוק לא אומר בדרך כלל “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”, כתוב ממש ברור שזה לא היה כך, כתוב ברור שמשה רבינו פגש את הקב”ה כשהוא יצא, וכו’ וכו’. אם כתוב בפירוש שהקב”ה מדבר בארץ מצרים, יש כאן טמון בפסוק, בפסוק הקב”ה דיבר עם משה בארץ מצרים, מה שלא היה בפנים המחנה שלא יכול היה להיות אחרת.

פרק ב: התירוץ הראשון – התורה היא הנס של יציאת מצרים

התשובה טמונה בפרשה עצמה

ואנחנו אמרנו שבטוח שהתירוץ על הקושיא כתוב כבר מאוחר יותר בפרשה. הקב”ה עצמו שאל את הקושיא, איך אני יכול לדבר אליך בארץ מצרים? הוא אמר שזה ממש הנס של יציאת מצרים.

“וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם” – הקב”ה נכנס למצרים

הוא אומר לו מאוחר יותר, “וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה”, אני נכנס למצרים. הדיבור שהקב”ה דיבר עם משה רבינו על לקיחת קרבן פסח, כבר היה שם עצמו חלק מההכנה, או על שם העתיד, או עצמו חלק התורה, אפשר לומר, חלק התורה של הנס שהקב”ה יכול ללכת למצרים, הוא יכול להכות שם כל בכור ולהוציא את היהודים, הוא יכול כן.

החילוק בין מדרגת משה למדרגת הקב”ה

שמשה בדרך כלל לא יכול לשמוע, זה יכול אפילו להיות, אפשר לומר זאת באופן מעשי. משה רבינו, כשהוא היה שם, הוא ממש לא יכול היה, מצרים אינה מקום, זה מלא תועבות, מלא שטויות, אי אפשר לשמוע שם את דבר ה’. אוקיי, שמשה רבינו היה צריך לצאת מהעיר כדי שיוכל לשמוע את דבר ה’.

אבל לקב”ה אין את הבעיה הזו. וכשהוא כותב בתורה “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”, שם אין את הבעיה. התורה נכתבה במדבר מאוחר יותר, אני לא יודע מתי הוא כתב את הפסוק הזה במצרים. אבל הפסוק, מצד אחרי שהיה הנס של יציאת מצרים, אחרי שהקב”ה נכנס למצרים, ואפשר לומר בבירור, “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”.

היסוד: מצד הקב”ה אין מצרים

הסבירו לי, ואני רוצה לחזור על זה בדרך יותר ברורה, שכאן טמון חידוש גדול. שאפשר לומר פשוט, כל אחד יודע שמצד הקב”ה אין מצרים, מצד האמת. זה שאני אומר שיש מקום שאני לא מרגיש בו השראת השכינה, שאני לא נמצא שם, זה לפי הקליפה שלי, לפי הכלים שלי, הכלים החמצים שלי, הכלים שלי שצריך להכשיר בערב פסח. עם הכלים האלה אני לא יכול, אוקיי, זו הבעיה שלי. זו לא הבעיה של הקב”ה. זו הבעיה של הקב”ה שהוא עשה אותי, הוא עשה את כל המערכת, אבל זה שלי מצד הנבראים.

הקב”ה נמצא בכל מקום

הקב”ה בוודאי במצרים כמו שהוא בכל מקום אחר, והוא בוודאי בכל מקום כמו שהוא בכל מקום אחר. אז על פי האמת, מצד האמת, מצד למעלה, מצד העליון, מצד יחידה עילאה, לא מתחילה כל הבעיה. אז בוודאי הקב”ה יכול לכתוב “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם”. משה לא יכול לדבר עם הקב”ה בארץ מצרים, אבל הקב”ה יכול לכתוב בארץ מצרים, זה בכלל לא בעיה.

פרק ג: הסוד של ליל פסח – “מִסִּטְרָא דִלְעֵילָא”

“הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” – ההכנה ליציאת מצרים

ואפילו נלמד שזה הפירוש שאנו אומרים ביציאת מצרים. כל אחד יודע שהסוד, הסוד הגדול של ליל פסח, אנו מתחילים לעשות הכנה ב”הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”. אנחנו כבר באמת עשינו הכנה בשושן פורים ופורים והכל, אבל “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” התפרש שזה כתוב בזוהר בפרשת אמור, שהזיווג, היחוד של ליל פסח הוא מִסִּטְרָא דִלְעֵילָא וְלָאו מִסִּטְרָא דִלָן.

היהודים לא היו ראויים

זה אומר שזה באמת, היהודים לא היו ראויים, והיהודים ממש לא היו ראויים ולא היו ניחן. מצד היהודים הייתה מדרגה חלשה, מצד היהודים הייתה רק מדרגת המלכות, הם היו המדרגה הנמוכה ביותר. הם עשו מילה ופריעה, הם לא היה להם את הפריעה הנכונה פריעה רבתי יסוד, שזו ההשכלה, המדרגה הראשונה לברית התורה של נ’ שערי בינה.

המדרגה של “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”

היהודים עדיין לא היו במדרגה, זו הייתה רק המדרגה של “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, רק המדרגה חודש הזה, השכינה, היסוד המלכות, הלבנה, זה כל מה שהיהודים היה להם. ומאיזו מדרגה כזו אי אפשר להיגאל, מאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, השכינה בגלות, היא לא יכולה להוציא את עצמה מהגלות.

אבל מצד הקב”ה הכל כבר היה

אבל מצד הקב”ה לא הייתה הבעיה, מצד הקב”ה כבר היו כל היחודים, כבר היה מתן תורה עצמו, כבר היה הכל, הקב”ה למעלה מן הזמן, הקב”ה למעלה מן המקום, הקב”ה למעלה…

[הערה: כאן המגיד שיעור מדבר למישהו בכיתה]

יוסי, בבקשה אל תעשה את זה עכשיו, יש לי לעשות את השיעור שלי, תעשה את זה אחר כך, בבקשה אל תשחק כאן, תודה.

הקב”ה למעלה מן הזמן והמקום

הקב”ה למעלה מן הזמן והמקום, אין שום השגה בזה, הקב”ה גם למעלה מן הזמן והמקום של החסרונות והמעלות של מדרגות, לא משכל של אדם, איך הוא באמת, הוא רחוק מכל הדברים האלה. כי הקב”ה יכול להיות, כשאתה במצרים הוא יכול לדבר אליך, אתה לא שמעת, עד ששמעת יכול להיות שלקח זמן רב.

פרק ד: הקושיא העמוקה – “מצדו” לא עוזר לבד

האמת היא שזה לא מספיק

האמת היא אבל שזה בכלל לא מספיק, זה לא מספיק, זה לא עוזר. למה? כי אם לקב”ה לא אכפת אם אני מוכן או לא, אם זה לא משנה לשכינה עצמה, לאין סוף עצמו לא משנה כלום, אין לי מזה גם כלום.

הבעיה של “לשיטתו”

ואפילו תאמר שהקב”ה גאל את היהודים, אני צריך שהוא לקח את היהודים, זה אומר שהוא לקח את היהודים לפי לשיטתו, מה זה עוזר? זה אומר לשיטתו, יש מחלוקת שהנפש החיים קורא לזה מצדו ומצדינו, אבל לשיטתו הוא סובר שלא משנה אם מוכנים או לא, אבל לשיטתנו זה כן משנה.

הבעיה היא “מצדנו”, לא “מצדו”

אז הבעיה שלנו אף פעם לא הייתה לשיטתו, לשיטתו אין מצרים מעולם. אז מה זה אומר שהוא הוציא אותנו ממצרים בכח יחוד עילאה, זה כמו גילוי שזה מצדו ולא מצדינו? אם יש יציאה ממצרים, הרי לכתחילה הבעיה הייתה מצדינו, אז הבעיה לא נפתרת כשאומרים שמצדו אין בעיה, כל הלכתחילה אין בעיה, אז לכתחילה אין בעיה. אם יש בעיה, צריך שזה ייפתר ברמה שלי, זה לא מספיק.

הקושיא הפשוטה

זו קושיא פשוטה, כל אחד שחשב פעם על הנושא צריך מיד לומר שלומר שמצד הקב”ה אין בעיה, שהקב”ה הכל טוב, הכל כמו שצריך להיות, הכל נכון, לא עוזר לי כלום, לא בגשמיות ולא ברוחניות.

זה לא עוזר בגשמיות

זה לא עוזר בגשמיות כי יש לי בעיה בעולם הזה, בעולם שאחר הצמצום.

זה לא עוזר ברוחניות

וזה לא עוזר ברוחניות כי אנחנו אומרים שהרוחניות שלנו, הטעם, הרוחניות שלנו, הטעם, הרוחניות שלנו, הטעם, היא לדעת את הקב”ה, לטעום את הקב”ה, להרגיש את הקב”ה, להרגיש את האמת. אתה אומר שיש אמת שאפילו לא משנה מה אתה מרגיש, טוב מאוד, זו לא הייתה הקושיא שלי.

הבעיה בשתי דרכים

או בדרך אחרת אתה אומר שאצל הקב”ה גם יש מצרים, טוב מאוד, אבל אני לא יכול לדבר עם הקב”ה במצרים, הבעיה שלי לא הייתה אם הקב”ה שם או לא, לא היה לי ספק, אתה יכול לומר שלא היה לי ספק, ואמונה היה לי ספק בדעת והרגשה וידיעה, אתה יכול לקרוא לזה כך, אז אצלי לא פתרתי את הבעיה.

פרק ה: החידוש האמיתי – “מצדנו מצדו”

היסוד: יחוד מלעילא שנעשה שלנו

צריכים אנחנו להבין, באופן הכי פשוט צריכים אנחנו להבין, שכשאנחנו אומרים שיש יחוד מצד לעילא מצדו העליון בארץ מצרים, אנחנו מתכוונים לומר שיש אצלנו יחוד מצד לעילא, שאנחנו יכולים להוציא את היחוד, שאנחנו יכולים להבין את היחוד, זה כבר חידוש.

החילוק בין “מצדינו” ל”מצדינו מצדו”

זה כן מצדינו, כל מה שאנחנו מדברים הוא מצדינו, אין לנו מה לעשות עם עצמנו, אבל כאן מצדינו מצדינו, יש מצדינו מצדו, אה, כבר דיוק חדש, קנייטש חדש, דהיינו, וזה עצמו צריך לומר על פי שתי דרכים היום.

הדרך הראשונה: לא ההתבוננות של מקובל גדול

קודם כל, זה אומר שאני אומר שזה אומר שאנחנו מדברים לא שהקב”ה בכל מקום, הקב”ה יכול הכל, אנחנו מדברים על ההתבוננויות, שיהודי יש לו הרבה התבוננויות, יש אדם שמתבונן כי הוא מבין ממש הכל נכון, הוא מבין בבירור את כל סדר ההשתלשלות, הוא סובר מה שהוא סובר, הוא הגיע עד הסוף, והוא מבין, זה מה שאנחנו קוראים בדרך כלל מצדנו, שבמצודעיני, לוחם שבלוחם. טוב מאוד. זה אין לנו כאן, אנחנו נמצאים במצרים.

הדרך השנייה: יהודי שחושב

אחר כך יש אבל יהודי שהוא חושב

[הערה: השיעור נקטע כאן, וזה סוף החלק הראשון]

איפה שמים את הכתר? – החידוש של יציאת מצרים ו”החודש הזה לכם”

פרק א: השאלה של גאולה והבנה

היהודי שחושב על זה, מי חושב? הוא חושב. אז הרי הפשט שזו יכולה להיות גאולה עבורי, זו יכולה להיות גאולה עבורנו היהודים, שאנחנו אומרים שהקב”ה גם במצרים.

למה אנחנו כן לומדים? לא אנחנו, התורה לא כתבה מצדו, התורה כתבה שאנחנו נבין. אז למה כותבים “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”? כי אנחנו לא יכולים להבין את הקב”ה בארץ מצרים? התורה אומרת שאנחנו כן יכולים. זה כבר חידוש. זה עצמו חידוש. זה מאוד קשה לחבר את שני הדברים. אי אפשר לומר את זה בבחינת אמונה דרך אמונה, זו גם לא חכמה. צריך להיות מסוגל להתחבר לזה, צריך להיות מסוגל לראות את זה.

אה, זה חידוש. ועכשיו אני רוצה להוסיף איך אפשר להבין את זה באמת, איך אפשר להוציא את זה באמת.

פרק ב: “החודש הזה לכם ראש חדשים” – סדר מלמטה למעלה

אה, זה אני אומר אחרי מה שאמרתי. אני אומר אחר כך, “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, יש חידוש. למדנו שזה אומר סדר מלמטה למעלה.

החילוק בין מלמעלה למטה למלמטה למעלה

מלמעלה למטה מתחיל הכל מלמעלה עד שמגיע למטה. מלמטה למעלה הראש הוא למטה, מתחילות הספירות, לפי למעלה מלמעלה למטה אנחנו למטה, מלמטה למעלה אנחנו למעלה.

על זה דיברתי סתם, חשבתי סתם, למדנו שמתכוונים לומר חידוש גדול, זה דבר שהוא חידוש גדול, וצריך להוציא את זה כך, צריך להוציא את זה עם המשל של יציאת מצרים צריך להוציא את זה.

פרק ג: השאלה של הכתר – באיזו מדרגה?

השאלה היסודית

יש שאלה תמיד, איפה שמים את הכתר? על מי שמים כתר? על איזה יום, על איזו נקודה, על איזו מדרגה, על איזה סדר שמים את הכתר? זו השאלה.

הסברא הטבעית – הכתר בא על המדרגה הגבוהה ביותר

ליבא דאמת, לכאורה, לא ליבא דאמת, כי סתם מדובר לא כך, לכאורה, הכתר בא על המדרגה הגבוהה ביותר. הכתר בא אחרי שהכל בסדר, אחרי שהכל מובן.

במילים אחרות, נניח בנעשה ונשמע, בשבועות, שם בא הכתר. היו צריכים ללכת ולומר, היו צריכים בתורה ללכת ולומר, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵהַר סִינַי”, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ” כך היה צריך לכתוב בעשרת הדברות, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ” כך היה צריך לכתוב שם. שם היה צריך לכתוב את הכתר, כי שם המדרגה הנכונה.

משל של אדם שהתפתח

כמו שאומרים על אדם, אני יודע, הוא התייסר, הוא היה בעל עבירה, או שהוא היה עני, מצב כלכלי רע, לאט לאט הוא התפתח, הוא עשה קצת דולר כאן, כמה דולרים שם, הוא עשה עסק כאן, עסק שם, עד שהוא נעשה מיליארדר.

ומתי הוא מקבל את הכתר? באיזה רגע הוא הכי מוערך? איפה עומדת גדולתו? ברגע של “וְגָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ”, שם, מרדכי יצא מלפני המלך, שם הוא כותב, שם הוא שם את הכתר שלו.

פרק ד: החידוש של הקב”ה – הכתר בא על הרגע הראשון, החלש ביותר

הקב”ה שם את הכתר על יציאת מצרים

בינתיים, כאן כתוב דבר מעניין, בינתיים, הקב”ה בא ברגע הזה, ברגע של השלמות, והוא אומר, איפה הוא שם את הכתר שלו? הוא שם את הכתר על הרגע הראשון, על רגע יציאת מצרים, “אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”. הוא שם את הכתר על הזמן, אומרים על ילד, הוא שם את הכתר על הזמן שהוא היה תינוק והוא עוד היה בחיתולים והאמא ניגבה לו את החיתולים, אז הוא שם את הכתר.

משל של תינוק בחיתולים

המשך: שבת וחודש – הדיאלקטיקה של מעשה בראשית והחודש הזה לכם

הוא אומר, זה הרגע שאני אוהב, אני רוצה לעשות תמונה, אני רוצה את זה בסלון שלי, בחדר הקבלה שלי, שתהיה שם תמונה של האדם כתינוק בעיבוי כשמחליפים לו את החיתולים, את זה אני רוצה. זה דבר מטורף, זה פלא.

הסבר אפשרי – אבל לא הטעם האמיתי

אז יש כאן חסד מסוים בזה, התגלות מסוימת ודבר מסוים. אפשר לומר, רחמי האם גדולים יותר כשהוא גדול, הוא יכול כבר לעשות בעצמו, כשהוא תינוק זה לגמרי מצד העליון. אפשר להסביר יפה כל כך את המעלה, אבל אף אחד, לדעתי, לא שם את הכתר על אותו רגע.

משל נוסף – מטיפש למורה הוראה

מישהו היה טיפש והוא התחיל ללמוד והוא נעשה מורה הוראה, הוא לא אומר, “המשנה הראשונה שלמדתי, לא הבנתי כלום, הרבי שלי הסביר לי קצת, אז אני משתבח, אני מרומם את אותו רגע.” את הכתר הוא שם על הרגע שהוא עשה סיום הש”ס, כשהוא הגיע, מבינים? אז הוא שם את הכתר.

פרק ה: הפירוש של “החודש הזה לכם ראש חדשים”

החידוש – הכתר בא לרגע הקטן ביותר

כאן הוא אומר חידוש נפלא, דבר מעניין מאוד. הוא אומר, זה פירוש “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”. “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים” פירושו שהכתר בא לרגע הקטן ביותר, לא לרגע הגדול ביותר. דבר פלא.

מתי מתחילים לספור?

מתי מתחילים לספור? ממתי מתחילים לספור? מיציאת מצרים! לא ממתן תורה, לא מאיזה “בואך כניסתך לארץ”, אני יודע, הרגע הגדול ביותר, כשמתחיל, כשזה כבר לגמרי “פְּרוּ וּרְבוּ וְלִכְדוּ”, כשעומדת כל המלכות מוכנה וגבוהה, אז צריך לשים את הכתר. לא, את הכתר שמים על הרגע הקטן ביותר, על הרגע הראשון.

זה לא רק הראשון – הכתר מונח שם

זה לא רק שאומרים שזה הראשון, בסדר זה פשוט. אבל שמים על זה את הכתר. סופרים מזה, אומרים “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, עיקר השכלה יהיה הדבר הגדול ביותר. כאן משבחים.

פרק ו: הקב”ה מדבר רק על יציאת מצרים, לא על מתן תורה

המחלוקת בין התורה והראשונים

והקב”ה עצמו, כל התורה, יש לכם את המחלוקת של התורה והראשונים. הראשונים תמיד אוהבים לדבר על זמן מתן תורתנו, על זמן מעמד הנבחר, על אפילו ספר דברים קצת, לא ממש. “וַיֹּאמַר ה’ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ”. שיזכרו, ורוצים לזכור את היום הזה, וכו’ וכו’.

הקב”ה עצמו מדבר רק על יציאת מצרים

אבל התורה עצמה, הקב”ה עצמו כשהוא מדבר, הוא אף פעם לא מדבר על זה. הקב”ה מדבר לפעמים על יציאת מצרים, “אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” – היום החלש, היום הראשון, אבל היום החלש ביותר. על שם הוא שם את הכתר.

פרק ז: הפירוש העמוק יותר – מכל טעות אפשר להגיע לאמת

היסוד הראשון – אפשר מכל טעות להגיע לאמת

והפירוש הוא, שכאן מונח חידוש גדול, חיות גדולה בזה, כמו שאנו לומדים, שקודם כל זה שאפשר – זה כבר דבר אחד – אפשר, אדם מאיפה שהוא ואיזו טעות שיש לו, מכל טעות אפשר להגיע לאמת. אברהם אבינו היה עובד עבודה זרה, מהעבודה זרה הוא יצא אל האמת. דבר אחד.

היסוד השני – הכתר בא לאותו רגע ראשון

אבל לא רק זה, אלא שהכתר בא לאותו רגע. הכתר לא בא לרגע שהגיע ראשו לשמים לגמרי בשלימות ברמה הגבוהה ביותר. הכתר בא לרגע הראשון.

למה בא הכתר לרגע הראשון?

למה בא הכתר לרגע הראשון? כי זה הראשון? כי לפי הענקים הפשוטים שיחידי אלוה לא מעניין אותם.

פרק ח: ההבדל בין “בראשית ברא אלקים” ו”החודש הזה לכם”

הסדר הטבעי – “בראשית ברא אלקים”

כן, במילים אחרות לומר, אתה הגעת, לסוף הגעת, ולסוף, לתכלית השלימות, הגעת לזה להבין שיש איזה מוצא ראשון, כל הדבר מההתחלה עד הסוף, אפשר להתחיל מ”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” עד הסוף. זה הסוף. טוב מאוד, כך הוא אכן הסדר, וממילא, אם הולכים לפי האמת, אתה צודק ששם מונח הכתר, ב”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” מונח הכתר.

שיטת רבי יצחק – “החודש הזה לכם”

אבל רבי יצחק אמר שהוא סובר שהיו צריכים להתחיל את התורה ב”הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”. ולא רק רבי יצחק סבר כך, החומש סבר כך, כי החומש אומר שאנו סופרים את הזמן לא מ”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים”, אלא מ”הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”.

שניהם אמת

בוודאי “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” התורה למעשה כתובה מ”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים”. אבל למעשה יש מצווה, המצווה היא אכן “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, והמצווה לספור את החודשים, מה שזה לא אומר “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, מתחיל אכן חודש ניסן.

הפירוש של חודש ניסן

זה אומר שחודש ניסן הוא החידוש, הטענה, הטענה שאומרת שהכתר בא לרגע הראשון.

פרק ט: למה הרגע הראשון יותר מעניין?

ההבנה הראשונה בארץ מצרים

למה? כי יותר מעניין אז הוא אורות, יותר מעניין הוא החידוש שלך. שיכולת בארץ מצרים למצוא את ה’, או לפחות לתפוס שמצרים זה לא דרך. הרמה הראשונה, זו השכלה, “וַיֵּדַע כִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם”, תפס שמצרים זה לא דבר. אה, זו הייתה דקה חלשה מאוד, מדרגה חלשה מאוד, הבנה חלשה מאוד, טוב מאוד.

החידוש – אמת מצד הנברא

אבל לחשוב שהבנות טובות יותר הן אמת מצד עצמו, או אמת מצדך, מה שהוא אמת מצד הנברא, מה שהוא אמת מצד העולם, מצד בני האדם, זו השכלה הרבה יותר מעניינת מהסוף.

חיות עצומה

והאמת היא שיש לך כאן בזה חיות עצומה, זה הרבה יותר חידוש.

פרק י: אור חוזר – מלכות היא כתר

אפשר להתהפך

יכולת לחשוב שאחרי בראשית ברא אלקים, התחיל כל ההשתלשלות, עד שהגעת עם ה”שִׁמְעוּ אֵלַי עַמִּי”, כאן עומדים, אי אפשר לחזור אחורה. זה שאפשר להתהפך, האור חוזר, אור חוזר שהוא אומר שהמלכות היא הכתר, “כֶּתֶר עֶלְיוֹן” הוא “כֶּתֶר מַלְכוּת”, הכתר הוא המלכות, זה חידוש עצום.

חידוש גדול יותר

במובן מסוים זה חידוש גדול יותר, או לפחות עבורנו זה חידוש גדול יותר, ובא כתר גדול יותר למלכות מאשר בא לכתר. הכתר הוא הכתר, אין הבדל איך מסתכלים על זה. המלכות היא כתר זה חידוש. זה חידוש שאפשר להתהפך.

ההתחלה של מסע חזרה למעלה

וההתהפכות הזו היא כבר נקודה מסוימת של כל מה שיהיה אחר כך. צריך להגיע הלאה. זה לא שבגלל זה שבא כאן הכתר אפשר לעצור כאן. כל הרעיון של זה הוא שמזה מתחיל מסע חזרה למעלה, הולכים חזרה הלאה. אבל לרגע בא כתר גדול.

פרק יא: ראש חודש ניסן – יום עשרת הכתרים

עשרת הכתרים של ראש חודש ניסן

זה הכתר של ראש חודש ניסן, “נִתְּנוּ עֶשֶׂר עֲטָרוֹת”, כל עשר הספירות, כל עשרת הכתרים, בא ליום שהוא היום לא היום שהוא הבין הכי טוב, היום שהוא היה הכי גרוע והתחיל להבין שאפשר להיות טוב יותר. זה הכתר שבא לראש חודש ניסן.

הסבר במושגים טובים יותר

וזה הסבר במושגים קצת טובים יותר שכבר למדנו.

פרק יב: איך אנחנו חיים עם שניהם – תשרי וניסן, בראשית והחודש הזה לכם

השאלה – איך אנחנו חיים את שניהם?

אני רוצה להוסיף אחד ככה לחידוש ולומר ככה, אם אומרים ככה, שיש תשרי’ס, יש ניסן’ס, יש “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים”, יש “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, וזה אכן אמיתי שניהם, נכון? עכשיו, איך אנחנו חיים באמת את שניהם?

שבת = זכר למעשה בראשית

פשוט, בראשית, מעשה בראשית, זה הענין של שבת. שבת היא “זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית”, “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת”. זו אכן שבת.

תירוץ הרמב”ן על קושיית רבי יצחק

כמו שהרמב”ן אומר, יכלו באמת, רבי יצחק שואל קושיה, איזה רבי יצחק אמר שלא צריך לעשות שיחות בששת ימי בראשית, צריכים אכן לדעת את יסודי האמונה. אומר הוא, אדרבה ואדרבה, עושים בשבת, כתוב בעשרת הדברות “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה'”, יודעים שה’ עשה את העולם בשישה ימים. המסביר את הקושיה, צריכים עוד כל כך הרבה פרטים? בסדר.

המסקנה – ששת ימי בראשית זה מעשה בראשית, זו שבת

אבל מה מוסכם כאן? שששת ימי בראשית זה מעשה בראשית, זו שבת, זו המלכה.

שבת וחודש: הדיאלקטיקה של מעשה בראשית והחודש הזה לכם

פרק א: שבת וחודש – שתי דרכים להבין את מעשה בראשית

שבת – היסוד הפשוט, הטבעי של מעשה בראשית

זה הענין של שבת. שבת היא זכר למעשה בראשית, “כי ששת ימים עשה ה’ וינח ביום השביעי”. זו אכן שבת.

כמו שהרמב”ן אומר, יכלו באמת – רבי יצחק אמר שלא צריך לעשות מעשה בראשית [הדרשה של רבי יצחק שהתורה צריכה להתחיל מ”החודש הזה לכם” ולא מבראשית], מה אני צריך לדעת? צריך יסודי אמונה. אומר הוא, אבל בכל זאת, עושים בשבת, כתוב בעשרת הדברות “כי ששת ימים עשה ה'”, יודעים שהעולם נברא בששה ימים.

מה זה, הקושיה היא למה צריכים כל כך הרבה פרטים. בסדר. אבל מה מתוקן כאן? שששת ימי בראשית, זו שבת. זו הבראשית, “מה קדם קדם קדם”, בראשית, זו שבת.

שבת היא קביעא וקיימא – האמת הפשוט, הנראה

שבת, כמו שאנחנו אומרים תמיד, שבת היא קביעא וקיימא. האמת היא ששבת היא קביעא וקיימא עושה את זה יותר קל ולא יותר קשה, נכון? זה כמו שכתוב במסכת שבת שבת בראשית אינו צריך קידוש בבית דין. שבת בראשית הולכת פשוט.

כל אחד יודע מתי זה שבת. איך יודעים? אפשר לראות את הטבע? יודעים מהמציאות. ילד קטן, הכי פשוט יודע מתי זה שבת. איך? כי אז לא עובדים, אז אוכלים סעודת שבת במקום ללכת לחדר.

חודש – היסוד העמוק יותר, החכמה

הלבנה ניכרת אבל צריך חכמה להבין

הלבנה, מולד הלבנה, במובן מסוים זה יותר גלוי, זה יותר לפיו, כי כל אחד יכול לראות את זה. אפשר ללכת לראות, הלבנה באה כל חודש. אבל לדעת מתי היא תבוא, לבנות על זה לוח, זו כבר חכמה.

זה אכן כבר הסוד של קידוש החודש, קידוש החודש שנעשה בבית דין, וזה קשה למשה. יש בזה הרבה חשבונות, הרבה ידיעות. צריך דעת מסוימת, אפשר לומר, צריך להיות ארך רוח, צריך להיות זמן ארוך לעמוד ולמדוד מתי באה הלבנה ולעשות חשבונות, כ”ט י”ב תשצ”ג, כל החשבון הוא חשבון עמוק מאוד, וזה מהלך החמה והלבנה, זה החשבונות הגדולים ביותר.

כל החכמות מתחילות מחישוב מולד הלבנה, אחר כך כל הכוכבים של השמש וכל העולם, וכו’ וכו’. זה אכן חשבון גדול, זה אכן קידוש החודש.

המשחק הדיאלקטי: שבת וחודש

“החודש הזה לכם” – אנחנו אומרים איזה יום היום

אז קידוש החודש ושבת הם שני הדברים של “החודש הזה לכם”. לנו יש, אנחנו אומרים איזה יום היום, או אתה אומר היום זה יום שישי פרשת ויקרא, או אתה אומר היום זה כך וכך ליום לחודש אדר, נכון?

אני זוכר איזה יום, אני זוכר בעל פה את השבוע, כי אני חי במעשה בשבועות. חודשים אני צריך להסתכל בלוח, כי לוח זה כבר דבר של חכמה. אני יכול לראות, אם הייתי הולך החוצה לראות את הלבנה, לא הייתי יודע בדיוק, נכון?

הייתי יודע בערך, שהלבנה כבר מתחילה לרדת חזרה. אני צריך לזכור מהשבוע שעבר לדעת ש… אה, יש מחזור, יש כבר חכמה בזה. זה כבר דבר עמוק יותר. מצד אחד זה ניכר בטבע, מצד שני זה דבר עמוק יותר.

כאן רואים את הדיאלקטיקה של השבת והחודש, שזה הכוח של ששת ימי בראשית, ההתחלה של בראשית, וההתחלה של החודש הזה לכם.

ימים טובים והטעם במצוות

ההבדל בין שבת/חודש לימים טובים

ועל זה אפשר להניח את שני החידושים, קידוש החודש שאמרנו שבת. זה אכן הפשט של זה, שהקב”ה עושה אכן הכל, ואין הבדל לנו להבין או לא.

ימים טובים זה זמן שצריך לנסות להבין, והם רוצים להיות טעם במצוות ורוצים להבין. כל הימים טובים מדברים על הטעם במצוות, כן, פסח זכר ליציאת מצרים, מצה זכר ליציאת מצרים. זה לא סתם, יש טעם. יציאת מצרים היא הטעם.

אפילו שבת – זכר ליציאת מצרים כשרוצים טעם

אפילו שבת, כשרוצים לומר את הטעם, פעם אחת אומרים זכר ליציאת מצרים, כי עם מעשה בראשית בדרך כלל לא מבינים את זה, זה מאוד ברור, אפשר לראות את זה. זה אמת, זה יותר אמת ויותר בסיסי. אבל מי שזה לא מעשה בראשית הוא יאמר, אומרים זכר ליציאת מצרים.

החודש הזה לכם – המפתח לסוד מעשה בראשית

מהחודש הזה לכם לסוד מעשה בראשית

מתחילים להבין את מעשה בראשית, זה מתחיל מהחודש הזה לכם באמת. מתחילים לעשות את החשבונות, עד שמתחילים להבין סוד מעשה בראשית, לפני זה יש סוד העיבור, סוד העיבור הוא החלק של סוד מעשה בראשית, המבוא, המפתח של סוד מעשה בראשית.

פרק ב: שבת מברכים – הביטוי המעשי של הדיאלקטיקה

למה אומרים שבת מברכים?

וזה ההבדל בין שני הדברים, עכשיו אפשר לחשוב ככה. אם החכמים אמרו, שבשבת קודש צריך לקרוא כבר את החודש, החודש הזה לכם. ובכלל, זה ראש חודש ניסן הוא כמו האב של כל ראש חודש עושים שבת מברכים, מודיעים בשבת שיהיה ראש חודש.

שבת כולם בבית הכנסת – ראש חודש לא

כי בשבת כולם בבית הכנסת. ראש חודש לא כולם יודעים מתי הוא יהיה, לא כולם בבית הכנסת, לא כולם באותה מדרגה. ראש חודש נמסר בבית דין. אומרים לכל אחד, שבת לפני שבית דין מקדש.

אוקיי, זה תחליף לקידוש החודש בבית דין האמיתי, אבל הוא עושה את זה בשבת. אומרים, בשבת אומרים שיהיה ראש חודש.

שבת החודש – משבת לחודש

אז זו ההבנה, ששבת החודש, או שבת מברכים, שהיא סגולה של כל שבתות מברכים שמקורן בשבת החודש, היא דרך לומר:

* שמשבת אפשר לומר, שמשבת אפשר גם אחר כך לדעת ראש חודש

* או שמשבת רואים להביא את ראש חודש

* שבשבת לומדים גם את הנושא של החודש

החידוש המסכם: שניהם ביחד

כשמבינים את כל התורה נופלת הקושיה

ולבסוף, במילים אחרות זה אומר, שהולכים להבין את סוד מעשה בראשית. אחרי שעוברים החודש הזה לכם, בסוף מבינים מעשה בראשית, ואז כבר לא באמת קושיה כזו איך זה מתחיל, כי זה חלק מאיך זה מתחיל.

יודעים כבר את כל התורה, מי שיודע את כל התורה זה לא באמת חלק איך הוא מתחיל. ההתחלה היא נוראה, שאל אביך ויגדך. החודש הזה לכם, אז שואלים את הקושיה, הרי התחלנו, עד אז לא הבנתי.

שבת וחודש נעשים אחד

אחרי שעוברים הרבה, ומבינים, אז שניהם ביחד, זה השבת והחודש. שבת וחודש מבינים שהשבת היא שנה, גם חודש שנה, יכול להיות שניהם, כל התכנית, כל החלק לא מתחיל.

זה החידוש שרצינו לומר היום.

יציאת מצרים, עבודה זרה, והמשמעות העמוקה של קרבנות: שיעור על פי הרמב”ם

הקדמה: סדר השיעור

רבותי, היום הוא ערב שבת ויקרא, השבת שאחרי שבת החודש, לפני שבת הגדול, שבת פניו קוראים לה בספרים מסוימים.

ואנו רוצים להמשיך לפי סדרנו לדבר קצת יותר לעומק בענין שדיברנו אתמול בלילה בשיעור, על פי נגלה, על פי דרך הרמב”ם.

פשוט הוא, מה זה נגלה? זה גם בנסתרות, אבל באופן ששמדברים יותר שכלית. וזה צריך להיות אותו ענין, אותה נקודה כמו שהוא באופן יותר פנימי.

פרק א: מהלך הרמב”ם בענין יציאת מצרים

ההבנה השטחית אינה מספיקה

ואנו צריכים להקדים כאן שלמדנו אתמול, ואנו נלמד בעזרת השם בשבוע הבא בהמשך השיעור, שיש כאן את המהלך שהרמב”ם לימד אותנו מיציאת מצרים, מחשיבות יציאת מצרים, מדוע יציאת מצרים היא דבר חשוב.

זהו מהלך אחד שבנוי על כך שאי אפשר, אי אפשר שיספיק המעשה הפשוט, סתם שהקב”ה הוציא את היהודים ממצרים. זה מעשה קטן מאוד, זה לא מוציא שום דבר נצחי, שום דבר אלוקי אמיתי.

אף על פי שלא נפסל שאדם יבין סתם את הנקודה הפשוטה, הכרת הטוב, המעלה, המעשה שהקב”ה הוציא את היהודים ממצרים, זה עדיין דבר קטן. אנו מבינים שהקב”ה האמיתי, עבודת ה’ האמיתית, ואפילו העבודה האמיתית של מה שיכול לעשות אדם, צריכה להיות דבר יותר עמוק, יותר רחב מזה.

החידוש של אברהם אבינו ומשה רבינו

לכן למדנו בדרך הרמב”ם שהדבר היותר עמוק, היותר רחב קשור לחידוש של אברהם אבינו, שאחר כך משה רבינו חידש אותו שוב ועשה אותו יותר עמוק, יותר חזק, שאלו הם שתי הנקודות:

נקודה ראשונה: איסור עבודה זרה – שאסור לעבוד שום דבר נברא אף על פי שמגיע לו אולי כבוד לפי הסברא של דור אנוש.

נקודה שניה: עבודת השם – מדוע אברהם אבינו עשה מזבח, ומשה רבינו עשה מצוות ומזבחות ובית המקדש, כלומר שיעבדו, שיפרסמו לקטנים, לילדים, לכל אחד, את הנושא של מציאות השם דרך זה שהוא עושה עבודה עבורו.

אלו הם שני החידושים שלמדנו לפי דרך הרמב”ם.

השבועה לאבות – השלמה של תוכנית אברהם

צריך להוסיף כאן דבר אחד שלא אמרתי אז, שאנו מוציאים שהרמב”ם מוציא שם, שגאולת מצרים היתה מהקב”ה ששמר “ושמר את השבועה אשר נשבע לאבותיכם”.

צריך להבין שזה אומר לעומק, לא סתם הקב”ה הבטיח, צריך הוא לקיים, זה פשוט. אבל המבט היותר עמוק של זה הוא פשוט שיציאת מצרים היתה ההשלמה של השבועה לאברהם אבינו.

הקב”ה הבטיח על אברהם אבינו “למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'”. זה בדיוק על זה נתן לו שבועה שילדיו יירשו את הארץ.

במילים אחרות, תוכנית אברהם אבינו, התחלתו של הרעיון להיות אומה יודעת השם, שיהיו אנשים שמאמינים, בנים ונשים, וכל תלמידיהם, כולם ידעו את השם, זו היתה המשימה של אברהם אבינו. ומשה רבינו הוא ההשלמה של הדבר.

נעשה שבירושת מצרים היה זה בסכנה, כמעט שלא נשתכח העיקר ששתל אברהם אבינו. משה רבינו חידש את זה.

זה שאומרים שזו השבועה לאבות, אין הכוונה סתם לומר שהקב”ה הבטיח, ממילא היה צריך זה לקרות. הכוונה לומר שזו ההשלמה, הדבר שאברהם אבינו התחיל משה רבינו סיים והוציא לפועל ועשה תיקון הרבה יותר חזק.

פרק ב: ידיעת השם והאחד האמיתי

דרך הרמב”ם בידיעת השם

עכשיו, למדנו באמת, וזה מה שאנו רוצים בשיעור הבא על אותו סדר להמשיך, שזו באמת דרך הרמב”ם שבנויה על כך שידיעת השם האמיתית, הדרך האמיתית של איך אדם צריך להיות לו דבקות, אדם צריך להיות לו ידיעת השם, היא דווקא לדעת את הקב”ה כמו שהוא, כמו שקוראים בלשון חסידית, למעלה מכל העולמות, לפני כל העולמות, ואחר שנברא העולם נשאר הוא גם כן כך, זה לא משנה אותו.

אבל זו ההשגה שקוראים בסוף, או “אחד האמת” כמו שחובת הלבבות קורא לו, האלוקים האמיתי שהוא למעלה מכל דבר.

עבודה זרה אינה רק פסלים

והרמב”ם לומד שזו היחידה, זה החידוש האמיתי של להפיק עבודה זרה. עבודה זרה היא כל התפיסות, כל ההשגות, שאינן השגה אלוקית אמיתית.

זה לא רק עבודה זרה שאינה לגמרי שקר וכזב, כמו הפסל, זה שחושב שעובדים את הפסל, בוודאי זה לגמרי שקר. אבל הפנימיות של עבודה זרה, כל המדרגות הן באמת קיימות, באמת יש מדרגות כאלה, והעיקר נקודה של עבודת ה’ היא דווקא לעבוד את האחד האמת, את הידיעה של האחד האמת, זו הדרך.

אין חידוש בעצם האלוקות

ממילא לפי זה לא יכול להיות, הבה נבין, לפי זה לא יכול להיות שיציאת מצרים היא איזה גילוי, היא איזה חידוש בעניני אלוקות. כל העולם אינו חידוש בעניני אלוקות, לא שום דבר. חידוש הוא שאנשים יודעים את זה, ממילא, אבל בעצם הדבר לא יכול להיות שום חידוש, מיום שנברא העולם ואילך לא נברא העולם, לא יכול להיות שום חידוש.

החידוש הוא בהלכות עבודה זרה

אלא מה, אם יש איזה דבר שהתחדש ביציאת מצרים, הוא דווקא הנקודה שאנו קוראים הלכות עבודה זרה. הנקודה של לבטל עבודה זרה מן העולם, של להתגבר על הבעיה שגורמת שבדרך כלל הקטנים, הנשים, הבנים נכשלים, כי בגלל זה נלמד, או מתחילים לעשות עבודות, מזבחות וכדומה לכל הכוחות והמציאות, ממילא נלמדת טעות, זה מתקלקל לטעויות. אז העצה שמסלקת את הטעות, מסלקת את הנושא של עבודה זרה, וגם הנושא של עבודת ה’.

פרק ג: קרבנות – הפשט העמוק של “להפיק עבודה זרה”

קושיית הרמב”ן

על זה, אדרבה, אנשים חושבים שהרי היום לומדים ויקרא, כל אחד זוכר שהרמב”ם אמר שקרבנות הם רק להפיק עבודה זרה. צריך לזכור שזה בכלל לא דבר כל כך פשוט.

אנשים חושבים שאם כך, המפרשים על הרמב”ם מיד אומרים כבר את זה, זה לא חידוש שרק המפרשים החסידיים או כמו שהנרבוני כבר אמר את זה, שאנשים חושבים שאם כך, ושואל כבר הרמב”ן עליו, אם כך, אברהם אבינו שלא היתה עבודה זרה בעולם, למה הוא היה צריך את זה? או אדם הראשון שלא היתה עבודה זרה בעולם, למה הוא היה צריך את זה? “אדם כי יקריב מכם”, כן?

הפשט האמיתי של הרמב”ם

והאמת היא, כמו שהמפרשים מסבירים, שזה לא נכון, כי הנקודה שהרמב”ם מתכוון לומר כשהוא אומר שהקרבנות הם רק להפיק עבודה זרה, הוא לא מתכוון לומר כי בדיוק עובדי עבודה זרה היו להם איזו שטות של להקריב קרבנות, ושצריך בדיוק לעשות לנו את אותה שטות. לא, זה בכלל לא שטות.

מה שהוא מתכוון לומר הוא, אגב, שלבד האמת לאמיתו, מצד האמת של תורה, מצד האמת של הקדוש ברוך הוא, ואמת ה’ לעולם, מצד זה לא שייך עבודה בגשמיות, לא שייך לומר שעובדים אותו עם קרבן. העבודה האמיתית היא רק בדעת, בדבקות, ובמחשבה טהורה לגמרי, ובדבקות טהורה לגמרי, רק שם שייך בכלל עבודה.

הבעיה של אנשים בעולם הזה

אבל אנשים חיים בעולם הזה, והעולם הזה יש לו באמת קודם כל נטייה לכל המדרגות שבינתיים, כל השרים, כל המלאכים, כל הספירות, כל המדרגות. והאנשים שחיים בעולם הזה, הם לא מבינים.

אומרים להם עבודת ה’ בבחינת מחשבה בלבד, בידיעה בלבד, אולי אחד בדור מבין בכלל על מה מדברים, או אפילו האחד בדור יש לו גוף. אפילו אני חושב שאני מבין, אבל אני חי גם בגוף, אני חי גם בין אנשים, אני חי גם בחיי העולם הזה, ולגופי לא מובנות המדרגות העליונות. לגופי מובנים רק דברים שאפשר לראות, שאפשר לשמוע, שאפשר להריח, שאפשר להקריב.

שתי האפשרויות בלי קרבנות

אז מכיוון שיוצא כאן שיש רק שתי אפשרויות, זה לא באמת שיש אפשרות שאם לא היתה עבודה זרה בעולם לא היינו צריכים קרבנות. אם לא היתה עבודה זרה בעולם לא היה עולם. כל העולם הזה הוא חלק מעבודה זרה. העולם הזה הוא הגשמיות. מה זה עבודה זרה? לעשות את הגשמיות יותר מהרוחניות.

נו, אז מה זה עבודה זרה? אם לא היתה עבודה זרה היה חלק מעבודה זרה, היה אדם, היו עובדים גשמיים. ועכשיו, וכשחיים בעולם יש רק שתי אפשרויות:

אפשרות ראשונה: או לומר שעבודת ה’ היא רק בטהרת המחשבה והפשטות, שאולי הנקודה העליונה, הנפש האלוקית, המדרגה הגבוהה שבנפש, או האנשים הגבוהים ביותר שבעולם, או הדור האחד שהוא דור דעה יכול להשיג בכלל. אבל בכלל, כל חלקי הנפש, כל חלקי בני אדם, האישה והילדים, המון העם שקוראים להם, כלל ישראל, אנחנו לא מבינים את זה בכלל. והם יעשו, או יהיו לגמרי אתאיסטים, שזה בוודאי לא דרך, או יהיו עובדי עבודה זרה בהכרח, כי הם יבינו שמדברים על כל המציאות, כל המדרגות והמציאות, ומה הם ילכו לראות? ילכו לחשוב שזה האלוקים, והם יעבדו עבודה זרה.

זו האפשרות היחידה, או שרק מי שמבין באמת הוא עובד ה’, והאחרים יכולים להיות רגילים מרוחקים מעבודה זרה.

העצה של קרבנות

אז העצה של קרבנות, זה מה שהוא אומר שכאן יש עבודה מעשית, קרבנות הם העבודה המעשית הגדולה ביותר, זה לא שונה קרבנות מהנחת תפילין במובן האמיתי. אנשים חושבים שקרבן הוא איזה קשר גדול יותר, זה רק קשר גדול יותר כי זה יותר מפורש, אומרים שזה “אשה ריח ניחוח לה'” וכו’.

אבל לבנות בית המקדש ובית המדרש שבו לא עושים קרבנות, או ללמוד ספר, או לעשות איזו מצווה מעשית, הוא מאותה נקודה. זה גם עבודה זרה, מבחינת מה שהקב”ה הוא, זה זר לו, זו עבודה בגשמי, זו לא עבודה רוחנית, זו לא עבודה במחשבה של הכרת עצם השם.

תירוץ הרמב”ם

על זה אומר הרמב”ם שאנחנו אילו חיינו בעולם המציאות, לא עולם המציאות, בעולם המעשים, בעולם המוגשם, לא היינו צריכים עבודות בגשמיות, היינו יכולים באמת לעבוד רק עבודות במחשבה.

מכיוון שאנו חיים בעולם הזה שהוא עבודה זרה, אז אם רוצים לעבוד את הקב”ה בעולם הזה, זו הדרך שהוא אומר, שאם רוצים לעבוד את הקב”ה, שאפילו הנשים והקטנים יבינו, עולם שלם יבין, אפילו החכמים, החכמים שיש להם דעת יבינו את עבודתנו, צריך לעשות עבודות שהן כעין עבודה זרה. אותו דבר שעובדי עבודה זרה עושים, צריך לעשות בגשמיות, צריך לדעת להראות את זה, צריך לדעת להרגיש את זה.

הנסתרות והנגלות – ביאור החתם סופר

כמו שהחתם סופר אמר, “הנסתרות לה’ אלוקינו”, לאדם יש עבודה נסתרות, זה בינו לבינו, מוח ולב. מוח ולב זה אומר נסתרות, זה לה’ אלוקינו, זו עבודה בין אדם לקב”ה. אבל אם אדם רוצה לחנך את ילדיו, צריך הוא לעשות מה שהוא נגלות, הוא צריך לעשות עבודות בגוף, הוא צריך להראות חום, הוא צריך להראות, לעשות מצוות מעשיות. זה “לנו ולבנינו עד עולם”. זה הפירוש, זה הסוד של קרבנות, של כנגד עבודה זרה.

“כנגד עבודה זרה” לא אומר שאין לזה פשט אמיתי

צריך להבין, אפילו כשאומרים שזה רק כנגד עבודה זרה, לא מתכוונים לומר שאין לזה פשט אמיתי. אין לזה פשט אמיתי, כמו שלכל העולם אין פשט אמיתי. אבל הקב”ה עשה את העולם. פשוט הוא, הקב”ה רוצה עבודה זרה כביכול במובן הזה. אני לא רוצה חלילה עבודה זרה, אני מדבר כבר על שורש עבודה זרה, כן?

הגמרא על עבודה זרה

כמו שכתוב בגמרא [עבודה זרה], הפילוסופים שאלו את החכמים, הגויים שאלו את החכמים, אם לקב”ה אין צורך בעבודה זרה, למה הוא לא מבטל?

ענו החכמים, אם היו עובדים דבר שאין לעולם תועלת בו, היה יכול לבטל אותו. אבל הם עובדים את השמש ואת הירח, אז הוא יאבד העולם מפני השוטים? למה העולם כמנהגו נוהג? ושוטים של כל כלי יסודות נתונים על דינם?

זו גמרא מאוד עמוקה. מה אומרת הגמרא? אבל השמש היא אמיתית, הוא עובד דרך השמש. הוא לא עובד דבר שאין בו ממש. דבר שאין בו ממש היה באמת מתבטל מיד. הוא עובד דבר שיש בו צורך לעולם. רק מה הטעות שלו? הוא נותן כבוד לשמש, והוא שוכח אותו סוף מהקב”ה. זו הטעות. אומר הקב”ה,

—

[סוף חלק א]

עבודת ה’ דרך גשמיות והחידוש של יציאת מצרים

עבודת ה’ דרך גשמיות – לא עבודה זרה

אתה שוטה, אתה שוטה שקלקל, אתה עתיד ליתן את הדין, אתה שכחת מהקב”ה, אתה עתיד ליתן את הדין. אבל עולם כמנהגו נוהג, זה צריך להתנהל כך.

במילים אחרות, אפילו בעבודת השם, לא עובדים באמת את השמש, חס ושלום, עובדים את הקב”ה. אבל עושים את זה עם השמש, עובדים את הקב”ה. כלומר, אומרים “הכל יודוך”, עובדים את הקב”ה, אוקיי, זה דבר גשמי, במובן מסוים, הכוכב [כוכב] שמסתכלים עליו, הוא השמש, הוא הירח [ירח]. שמש וירח וכל צבא השמים. לא אומרים חלילה שהשמש נותנת שבח לקב”ה. הקב”ה לא נעשה גדול יותר או קטן יותר שהשמש נותנת לו שבח. זה קטנות, זה בכלל לא ערך של מה שהקב”ה הוא.

אלא מה? אנחנו חיים תחת השמש. צריך לתת לו שבח והודאה דרך השמש, עם השמש. מראים, כמה גדולה וכמה יפה השמש, כמה טוב השמש עובדת, אומרים, “מה רבו מעשיך ה’, כולם בחכמה עשית”, וכו’ וכו’.

העומק של להפיק עבודה זרה

וזה העומק כשאומרים שהכל הוא רק להפיק עבודה זרה. לא מתכוונים לומר שיכול היה להיות אחרת. יכול היה להיות אחרת רק אם לא היה עולם, לא היו שמש וירח. ברגע שיש שמש וירח בגשמיות, צריך להיות או שהאפשרות היחידה האחרת היא שעבודת ה’ תהיה באמת רק למעלה מהשכל, למעלה מההשגה, כלומר רק בשכל, או רק בלב, רק בעבודה שבלב.

אבל כל עוד חי העולם הזה, צריכה להיות העבודה שהיא באמת נגד עבודה זרה. וזה פשוט להבין את הנקודה עכשיו.

דרך הרמב”ם

כך אנו מבינים עכשיו, אמרנו שזו דרך אחת, זו בוודאי דרך הרמב”ם ודרך האמת במובן אחד, שעבודת ה’ היא רק, החידוש יכול להיות רק כשעובדים את האחד אמת, זה שהוא למעלה מכל גוף, למעלה מכל הגדרה. ואם יש עבודה שאינה כך, יש עבודה שיש לה כן הגדרות, יש הלכות, יש כל כך הרבה קרבנות, וכל כך הרבה דם, וכל כך הרבה מעשים, הרי הפשט הוא שזה להפיק עבודה זרה, זה חייב להיות להפיק עבודה זרה.

החידוש של יציאת מצרים

עכשיו, זה היה החידוש של יציאת מצרים. יציאת מצרים התחדש שצריך ללכת, ואפשר, צריך ללכת נגד עבודה זרה, צריך ללכת נגד המציאות של הגופים, של הגשמיות שבעולם, שהם העבודה זרה, כל הכוחות הממונים על העולם. זה החידוש של יציאת מצרים, של תורת משה, של אברהם אבינו, זה מה שחידשו.

ה”פשט ההפוכה” – שיטת ר’ עזרא על פרעה

מה שאני רוצה לומר עכשיו, ואנו נלמד, שיש קצת פשט הפוך. אנו צריכים לדקדק אם זה באמת הפוך. לפי מה שאני חושב בתחילת השיעור, צריך לכאורה לומר שזה לא באמת הפוך. אבל יש פשט הפוך.

פרעה ושיטת הרמב”ם

המשך: הפירוש ההפוך והתירוץ – “ידעתי את ה'”

הפירוש ההפוך הוא שהיה מקובל במקובלים ראשונים, ר’ עזרא. ר’ עזרא כתב ספר, והוא אמר, הוא סובר שפרעה הלך בשיטת הרמב”ם. זה מובא בספרים חסידיים, העבודת ישראל מדבר באריכות קצת בהליכה בנושא של פרעה, של המן, של כל מיני דברים נסתרים.

והוא אומר מה? פרעה אמר “לא ידעתי את ה'”. “לא ידעתי את ה'”, אומר ר’ עזרא, שהוא סובר שהפירוש הוא, פרעה אמר שהקב”ה הוא לא, שהקב”ה אפשר להשיג רק בבחינת ידיעת השלילה, אי אפשר לדבר עליו באופן חיובי, באופן של מידות, ובאופן שמות. לפיכך, הקב”ה, אם הוא יבין, אין לו שייכות בעולם, אין לו שייכות עם בני אדם, אז בשבילו שווה המצב, “לא ידעתי את ה'”.

התירוץ – “ידעתי את ה'”

אם רוצים, טען ר’ עזרא, אם רוצים עבודת ה’ אמיתית, צריך להיות לא הסוג הזה, לא הסוג הזה של הקב”ה, לא הסוג הזה של השגה, צריך להיות משהו של “ידעתי את ה'”, ואחרת יהיה “לא ידעתי את ה'”.

זה מה שכתוב “שמי ה’ לא נודעתי להם”, זה מה שכתוב בכל המעשה של משה רבינו “מה שמו”, הוא לימד לא את הקב”ה שהוא למעלה מהכל, לא את הקב”ה שהוא לגמרי למעלה מכל דבר, אלא דווקא את הקב”ה באופן שהקב”ה יש לו כן שייכות בעולם, באופן שאומרים שיש לו שמות, אומרים שיש לו השגות מסוימות, מדרגות מסוימות שאפשר להבין, שאפשר לדבר עליהן.

הלהפיכת הדרך

זו הלהפיכת הדרך של פרעה, ובמובן מסוים זה אפילו פתרון לבעיה שהרמב”ם היה לו, לא בדיוק הפוך.

זה ה, צריך ללמוד על זה, נדבר על זה אי”ה בשבוע הבא, לנסות להבין את האופן שזו המחלוקת, לנסות להבין את הדרך שהיא קצת הפוכה.

הדרך האמיתית – חסידות וקבלה

אבל מה שאנחנו צריכים לומר עכשיו הוא כך, מה שאנחנו צריכים לומר הוא, וזו האמת, במילים אחרות, מה שהחסידות אומרת, המקובלים, מה שהם אומרים שעיקר החידוש של יציאת מצרים, שהרמב”ן מדבר על זה, שצריך כן לדעת איזו מידה של הקב”ה ואיזה שם של הקב”ה וכו’.

הפנימיות של שתי הדרכים

מה שאני רוצה להוציא, שהדרך הראשונה של הרמב”ם, שהיא אפשרית, נדבר על הפנימיות של זה בשבוע הבא. השיעורים שלנו אומרים שאנחנו הולכים לדבר על הפנימיות של מה שלמדנו על פי נגלה.

צריכים אנחנו להוציא שהדרך שאמרנו עכשיו, הדרך של הרמב”ם, שהחידוש הוא רק במעשה ובנושא של ביטול עבודה זרה, להפיכת הטעות של הכותים [האומות], זה עצמו יש לו פנימיות גדולה.

לדרך הזו יש גם מקום גדול אצל המקובלים, בזוהר הקדוש שאנחנו לומדים כאן, ולמדנו בשבוע שעבר את הזוהר על “החודש הזה לכם”. אמת, הוא בנוי הרבה על הדרך הזו, הוא רוצה הרבה להוציא את החידוש, ייחוד, המעלה של הנקודה דווקא באופן על פי קבלה, בדרך הקבלה.

הזוהר על קרבן פסח – השה והכתר התחתון

בואו נלמד את הנקודה, יש עוד דברים שצריך ללמוד, אבל בואו נדבר על הנקודה שרואים אותה כאן, לנסות רק להצביע, לשים את האצבע על המקום שרואים שכאן היא הנקודה.

השאלה – למה שה לבית אבות?

הזוהר אומר כך, הזוהר אומר מה הענין, מה הסוד למה היו צריכים להביא קרבן פסח? ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, מה זה השה לבית אבות שה לבית?

אומר הזוהר, קודם כל כך, אני קורא מילים פשוטות מהזוהר, אני הולך לתרגם מה זה אומר בהקשר של הנושא.

התשובה – כתר תחתון

במלה דא, למה צריך להביא את השה לבית אבות? אומר הזוהר, במלה דא אתאחד כתר תתאה, דמתאחדן בה כל שאר כתרין תתאין.

אומר הזוהר, במילה הזו, בדבר הזה שנקרא שה, מתחברים, מתאחדים את הכתר התחתון, במילים אחרות, המדרגה של הקליפה. תחתון פירושו כמעט תמיד, מה שקוראים קליפה זה מה שקוראים תחתון, או מה שקוראים תחתון זה מה שקוראים קליפה.

במילים אחרות, השה, זו המדרגה התחתונה. בואו נאמר, בשפה של מה שלמדנו, מתחילים לומר שזה המכשול הגדול ביותר, או צריך להיות מדויק בדיוק מה קוראים תחתון, או אני אומר שתחתון פירושו קליפה, צריך כאן להיות מדויק. אני רק מניח את השאלה, הנקודה איך צריך יותר להבהיר.

המדרגה הגבוהה ביותר של קליפה

או כפירה. כאן זו הקליפה הגדולה ביותר, המדרגה הגבוהה ביותר של התחתונים. ממילא אם הוא הגבוה ביותר, הוא אמת והוא כולל את כל המדרגות האחרות. פשוט הגבוה ביותר, החזק ביותר, הראש, הוא כולל, הוא שולט על כל הנמוכים. אם לוקחים את השה ומביאים אותו, מכניעים את השה, דרך זה נכנע השאר של הדברים.

שינוי הלשון של משה – “צאן למשפחותיכם”

השאלה של הזוהר

ועל זה אומר הזוהר כך, מדרש מעניין מאוד. אומר הזוהר, שעל זה משה רבינו… מעניין מאוד, לומדים את הפרשה, יש את פרשת החודש הזה לכם, שם כתוב “ויקחו להם איש שה לבית אבות”. אחר כך, משה הלך, הוא אמר ליהודים, הוא אמר להם, “משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם”.

הוא החליף, הוא החליף את המילה “בית אבות” למילה “משפחות”, והוא החליף את המילה “שה” למילה “צאן”. מעניין מאוד, משה החליף את המילה.

מה הפשט שמשה אמר אחרת מהקב”ה? יש שאלה, כל פעם, הרמב”ן מדבר על זה, כל פעם שרואים שהקב”ה אומר למשה דבר אחד, ואחר כך משה משנה, הוא אומר קצת אחרת.

התירוץ – “צאן ועבד ושפחה”

אומר הזוהר, שמשה התכוון כאן למשהו. מה הוא התכוון כאן? כך, “צאן” הוא רמז למה שכתוב, “צאן” מוציא יותר טוב שהשה הוא לא סתם שה, הוא, כמו שכתוב, “צאן” הוא כמו שכתוב “צאן ועבד ושפחה”.

הוא מביא פסוק, “צאן ועבד ושפחה”. מי אמר “צאן ועבד ושפחה”? יעקב אבינו. יעקב אבינו שלח שליחות לעשו, הוא אמר, “ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה”.

פירוש הזוהר בפרשת וישלח

תירגם הזוהר בפרשת וישלח, מה אומר כאן יעקב אבינו, מה הוא רוצה לספר לעשו? תירגם הזוהר שיעקב אבינו מתכוון לומר, יעקב אבינו הוא רמז על הלא עבודה זרה, כן, על הדרך של עבודת ה’, שהזוהר קורא לזה צד הקדושה. ועשו הוא רמז של הרע, של העבודה זרה, של הדרכים שנכשלים בהם בני אדם, הדרכים שלא נכונים.

ויעקב אבינו כשהוא שולח שליחות לעשו, עם השליחות הזו הוא בוודאי ניסה להראות את ניצחונו, להראות בעצם מה הניצחון.

האסטרטגיה של יעקב אבינו עם עשו והיסוד של כוח למטה על למעלה

פרק ג: התוכנית האמיתית של יעקב אבינו

השאלה הבסיסית: למה יעקב שלח מלאכים לעשו?

מה הייתה התוכנית? ובכל זאת הוא רצה לפתור. בכל זאת יש כאן קושיה: מה רוצה יעקב? למה יעקב שולח מלאכים לעשו? המדרש אומר שהוא יכול היה להשאיר אותו בשקט, עשו הרי הולך לדרכו, הוא יכול היה להשאיר אותו כך. למה הוא היה צריך לשלוח לו מלאכים בכלל?

התירוץ: אסטרטגיה דיפלומטית של עירור עשו

והתירוץ חייב להיות, והזוהר רומז שזה הולך עם התירוץ – הוא מסביר דרך מסוימת להבין – אבל התירוץ חייב להיות שיעקב הבין, חיפש, זו הייתה דרכו איך הוא התחיל עם דיפלומטיה, וכל המעשה, וסוף דבר אל אדוני סרה, כן?

הוא רצה דרך זה הוא הולך לעורר את עשו, הוא הולך לגרות אותו, עד שעשו ייכנע ליעקב. זו בעצם הייתה התוכנית של יעקב – לכן בכלל יעקב קרא לעשו.

שתי הדרכים להבין את דברי יעקב

וכל המילים שיעקב אומר, אפשר לקרוא אותן בדרך הכנעה, כן, כמו שרש”י לומד – זו דרך אחת ללמוד בדרך הכנעה. אבל אפשר גם ללמוד אותן תת-קרקעית, בסתר אפשר ללמוד אותן בדרך של ההיפך מהכנעה. אפשר ללמוד אותן באופן של לומר שכאן יעקב מוציא למה עשו בעצם הולך ליפול לפניו, איך – במילים אחרות – אם לומדים בנמשל מזה, איך היהודים מתגברים על עשו, על הבעיות של העולם הזה, של העבודה זרה.

“ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה” – המשמעות העמוקה

לימוד יעקב אצל לבן: איך לשלוט על כוחות הרע

ומה הוא אומר לו? הוא אומר לו כך: “ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה”. מה זה בא כאן? מה הוא רוצה לומר, יעקב אבינו אומר לו: פעם הלכתי ללבן ופשוט נתקעתי שם, לא היה לי מה לעשות? לא! הלכתי ללבן, למדתי איך לטפל.

לבן היה הרמאי הגדול, הוא התהפך כל היום, ואני למדתי ממנו איך לשלוט, איך לטפל, להתעסק עם הבעיות, ושולטים עליהן.

ההבדל בין בית שם ועבר והעבודה אצל לבן

אפשר לומר זאת פשוט, כן? יעקב אבינו היה בבית שם ועבר ארבע עשרה שנה, הוא למד איך לעבוד את ה’ בישיבה, איך לשבת פרוש מן העולם וכו’. אחר כך הוא הלך ללבן, והוא עבד: “גנובתי יום וגנובתי לילה, הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה”. הוא ישב ועבד ביום ובלילה.

ואז יעקב אבינו ביצע איך להיות יהודי, איך להיות אדם, איך להיות אחד מהאבות, כשעובדים עם לבן, עם כל דרכי העולם הזה. לא כמו עבודת ה’ נפרדת, שזה, כמו חנוך הוא הבין את זה – זה היה מיוחד ליחידים, וכל הצדיקים שהיו לפניו – אלא הדרך של אברהם אבינו, הדרך האמיתית של משה רבינו.

שור וחמור: שני ראשי הקליפה הגדולים

הוא אומר יעקב אבינו: “ויהי לי שור וחמור”. היה לי, היה לי תחתי, אני שולט על שור וחמור. שור וחמור הוא רמז על שני ראשי הקליפה הגדולים.

בואו נאמר שור וחמור, שכל אחד יודע: שור הוא שור המזיק, חמור הוא חמור עוזר, אבל הוא לא צדיק גדול. שמים אותם ביחד – כתוב “לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו”. לומד הזוהר ששור לבדו אפשר להתמודד, חמור לבדו אפשר להתמודד, אבל שניהם ביחד לא מתמודדים.

שור וחמור ביחד – בואו נאמר ההתחברות של הקליפה, שניהם ביחד – כשלקליפה יש התחברות, קשה מאוד להתמודד. יעקב אבינו אומר: “ויהי לי שור וחמור” – אני יודע איך להתמודד עם השור והחמור.

שור: כוח העבודה זרה

שור הוא גם “כסף נבחר לשון צדיק” – שור הוא אחד שיש לו חלק, כן. שור, רואים ששור יוצא ממנו עבודה זרה, יוצא ממנו העגל. “שור אוכל עשב”, כן. מהשור אפשר לחשוב שזו דרך לעבוד עבודה זרה. יעקב אבינו אומר: “ויהי לי שור וחמור”.

צאן ועבד ושפחה: המדרגות הבאות של העולם הזה

אחר כך הוא אומר: “צאן ועבד ושפחה”. מה זה “צאן ועבד ושפחה”? הלאה, צאן פירושו המדרגות הבאות של דברי העולם הזה, ששולטים בעולם הזה, והם נקראים צאן ועבד ושפחה.

אומר הזוהר: הצאן ועבד ושפחה, אלו הכתרים התחתונים, המדרגות התחתונות שהקב”ה הרג במצרים. איך הוא יודע? כתוב שהקב”ה הרג במצרים: “מבכור אדם עד בכור בהמה, עד בכור השבי, עד בכור השפחה” – זה הצאן, הרג את הצאן, בכור בהמה, והעבד ושפחה.

עבד ושפחה – במילים אחרות – עבד ושפחה מרמז על מדרגות שצריכות להיות עבד למדרגות יותר עליונות. יש מדרגה שהן נמוכות, שהן עבד. כמו שהאדם הוא עבד, הוא שולט, הוא עבד כי ימלוך, הוא בית עבדים – העבד פירושו שהוא שולט עלינו, זו העבודה זרה, זה העבד.

עובד ה’, כל צבא השמים שהם באמת העבדים, ולבסוף הם הופכים למלכים – זה “תחת עבד כי ימלוך”. אבל יעקב אבינו אמר “ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה”.

למה משה רבינו החליף “שה” ל”צאן”?

ומה רואים בבירור מכאן? שצאן – זה משה רבינו אמר. אצל יעקב לא כתוב שה. למה משה החליף את המילה שה למילה צאן? לרמז ליהודים את המילה צאן שיעקב אמר: צאן ועבד ושפחה. והוא רצה לומר להם: דרך זה שתיקחו את הצאן, העבד ושפחה יחזרו להיות עבד ושפחה.

זה הפירוש של הזוהר על “שור וחמור צאן ועבד ושפחה”, על הפסוק “משכו וקחו לכם צאן”.

היסוד של “עבידו אתון עובדא לתתא ואנא אתבר תקפייהו לעילא”

הסבר הזוהר על “משכו וקחו לכם צאן”

אומר הזוהר כך, אומר הקב”ה, קודשא בריך הוא: “עבידו אתון עובדא לתתא ואנא אתבר תקפייהו לעילא” [אתם תעשו את המעשה למטה, ואני אשבור את כוחם מלמעלה].

אתם תעשו את המעשה של לקיחת שה לבית אבות למטה, ואני אשבור את כוחם מלמעלה. מה זה אומר? הפירוש הוא כך: שהזוהר מביא כאן את המהלך שלו מכל המצוות.

הכלל של כוחות הטומאה ואיך הולכים נגדם

במילים אחרות, הזוהר אומר שיש באמת כוח, יש באמת סוג כזה של דבר שנקרא הצאן ועבד ושפחה, כוחות הטומאה, כוחות הרע, שהם הצאן ועבד ושפחה, והם כוח גדול. איך יהודי יכול ללכת נגד זה? כן?

איך אדם יכול – אומרים כך – אם התורה היא מלאך ואני אדם, איך אני יכול ללכת נגדו? או אנחנו מדברים עכשיו על היסודות של עבודה זרה, צריך לשאול כך: מה זה אומר?

הדרשן מתחיל להסביר את הקושיה

זה יפה מאוד, אני אתרגם קצת את הזוהר, ואני הולך להתחיל קצת, כי אומרים דרך כזו, אבל הוא יסביר את זה. זה מאוד חמוד, זה מאוד חמוד לומר את זה. אבל איך אפשר לומר את זה?

הקושיה הגדולה: איך אדם יכול ללכת נגד הכוחות השמימיים?

הבעיה של חיים תחת השמש

אני לא מבין: אתה לא צריך את השמש? אתה לא צריך להגיע לשמש? אתה לא יכול לחיות בלי השמש? אתה לא יכול לחיות על הקב”ה ישירות בלי השמש? אתה חי תחת השמש. תלך למעלה מהשמש – בסדר, חי הגוף שלך, רק חי למטה מהשמש.

ומה זה אומר אני לא גוזר על השמש? מה הפירוש? איך יכול להיות דבר כזה? “החודש הזה לכם” – אנחנו שולטים על החודש. זה אומר שהחודש הוא מעליך, בדיוק כמו הלבנה, הנמוך ביותר מהכוכבים, הנמוך ביותר מגרמי השמים.

הלאה, השליטה גדולה יותר ממך. אז הוא אומר: לעבוד עבודה זרה – “כי רום נגד פניך” – אתה הולך ללכת נגד כוח השמש, הוא חזק יותר ממך, הוא הולך לנצח. זו העובדה: עולם כמנהגו נוהג, אנחנו תחת השמש. מה קורה כאן?

למה חכמי הקדמונים עבדו את השמש

לכן לומד הזוהר שחייב להיות שאם זה באמת היה, אם משה רבינו בא עם חידוש כזה… הרמב”ם אפילו שתי שורות חשב על הבעיה, שכאן לא צריכה להיות בעיה, כי הזוהר משלים.

משה רבינו אומר: אנחנו לא הולכים סתם לעבוד את הקב”ה, אלא אנחנו לא הולכים ללכת נגד השמש, ואנחנו גם לא הולכים לעשות עבודה לה’ – אוקיי, זה כבר הרמה הבאה.

נו, זה קשה: אני לא מבין, מה זה אומר? מה, אתה הולך ללכת נגד השמש? אתה הולך להיות חזק יותר מהשמש? הקב”ה חזק יותר מהשמש, אבל אתה לא. השמש הולכת לכעוס עליך.

אה, השמש לא יכולה לכעוס? המלאך של השמש – אני יודע – הוא יכול לכעוס. במילים אחרות, מה זה אומר? אתה לא הולך לגזור על השמש, ואתה רק הולך לעבוד את הקב”ה? ואיך זה הולך לעבוד?

ביטול עבודה זרה למעלה ולמטה: התפקיד האמיתי של מזל טלה

פרק ד: מזל טלה אינו רע מעצמו

משל חברת החשמל

מגיד השיעור:

מה פירוש כוח רע? כיצד יכול מזל טלה להיות דבר רע? לא, אין זה דבר רע. המזל אינו צד הרע. אפילו אם נאמר מה שהמקובלים אמרו קודם, ואמרו שזה צד הרע, המזל עצמו אינו צד הרע. מהו צד הרע? עוד רמה עמוקה יותר.

במילים אחרות, נניח שיש דרך, יש משהו… נניח משל גשמי, נניח שיש כמו אנרגיה, בא חשמל מהתחנה, זה המזל, ומתחברים נכון לתחנה הזו, מקבלים כוח.

מה עושה רשע? הוא מחבר איזה משחית קטן, ובכך הוא משחית. אפשר לומר שהוא משחית לא רק את עצמו, הוא משחית גם את המקור. כי עכשיו אומרים, חברת החשמל, ובאים לתבוע, מפציצים את חברת החשמל שלהם. מה עשתה חברת החשמל רע? חשמל הוא טוב. כן, אבל הוא צד הרע של חברת החשמל. הוא נותן כוח למי שעושים פצצות להרוג אנשים, להרוג יהודים. זה צד הרע.

כיצד המצרים לקחו כוח ממזל טלה

אותו דבר, כאשר המצרי לקח את דרכו כפי שעבדו את השר, הם חיברו את השר, השה. אומר, שה הוא חיבור, הוא רמז לשה עליון, למזל טלה. בכך קיבלו את הכוח של מזל טלה. ועכשיו מזל טלה נעשה רשע, כביכול.

חילול השם דרך שימוש לרעה בכוח

זה כמו, אי אפשר, זה לשון דוד עבדיך, אבל אומרים זאת אפילו על הקב”ה גם כן. כאשר אדם לוקח את כוחו של הקב”ה, ובכוח שהקב”ה נתן בו עושה רע, אומרים על הקב”ה. כמו שאומרים, “לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים”, עושה חילול השם. כן? אומרים על הקב”ה, ראה מה הקב”ה עושה. הקב”ה הוא רע. כן, הקב”ה הוא כוח, זו לא בחירתו, זו בחירת האדם שהוא הכניס בו, בכלל, נניח. אבל זה מתחלל, אומרים על זה.

כמו שאומרים כאשר יש בן שהולך לתרבות רעה, אומרים ש”שם ה’ מתחלל”. מדוע שם ה’ מתחלל? אפשר תמיד לומר, הוא נתן לו חינוך טוב. אבל אפילו נניח שברור שנתן לו את החינוך הטוב ביותר, לאדם יש בחירה, בנו יכול ללכת בדרכיו. אבל מתחלל כוחו של האב. כוחו של האב מתחלל. עכשיו כוחו של האב הלך לעבודה זרה.

אותו דבר, כאשר עושים את הטלה לגטשקע, לוקחים את הכוח של הטלה העליון דרך הטלה התחתון במצרים, ועושים ממנו גטשקע, ומשתמשים בזה לכל מיני תאוות שהם עושים שם עם הטלה, הם משעבדים את היהודים, יהודים חפים מפשע, נעשה הטלה למעלה גטשקע.

ביטול הקליפה שבו — לא ביטול המזל עצמו

מדוע אי אפשר לבטל את מזל טלה עצמו

מה הקב”ה, האם אי אפשר לבטל את מזל טלה? אפילו נניח שמישהו אומר שיש כוחות הקליפה, האם אפשר לבטל כוחות הקליפה? לצורך שעה אולי. אם יש כוח שקוראים לו קליפה, נראה שיש סיבה גדולה שיהיה. אי אפשר לבטל.

מה שצריך לבטל הוא הקליפה שבו, וכך החלק התחתון… עושים זאת למטה, שוחטים את הטלה למטה, מבערים את הטעות, אומרים שלעולם לא עובדים את הטלה.

שחיטת הטלה — ביטול הטעות

במילים אחרות, לא יוצא ממנו שום טעות. מישהו אומר שהוא האל, “אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל”? לא, הוא לא אל, הוא כלום, הוא כמו שה, אפשר לאכול אותו ביום אחד. לא צריך לצלות אותו, אפשר לאכול את כל הדבר בלילה אחד, עד חצות נגמר הטלה. ובכך נגאל למעלה גם כן.

גאולת הצבאות — שחרור המלאכים

“כְּצֵאתְךָ מֵאֵין צְבָאוֹת”

איפה, חשוב על זה, כאשר היהודים נגאלו, שוחררו את היהודים, לא שוחררו רק את היהודים, שוחררו את כל הכוכבים איתם. “כְּצֵאתְךָ מֵאֵין צְבָאוֹת”, אומרים בהושענות, “וְאִמָּם מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת”.

כאשר שוחררו “כָּל צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”, “וְאִמָּם נִגְאֲלוּ מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת”, המלאכים, צבאות השמים, “כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי”, “וְאֶתְכֶם הוֹצִיא ה’ וַיּוֹצִיא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם”.

פקידה על הצבאות למעלה

כאשר יצאו הגויים, העובדים, המלאכים, ה”צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי”, נעשים הצבאות עבודה זרה. צריך לתת להם דין מלא. כמו שכתוב מחר, האחרון טעה עם תנין, הוא חשב שהוא אל, נתנו לו דין מלא לתנין.

מה פירוש זה? התנין חטא משהו? הוא חטא! מה פירוש להוציא? שעכשיו הוא נעשה שורש של רע, בשמו עושים רעות, כי הוא גם נפל באיזו טעות מזה. אז מכים, את מי מכים? מכים מישהו למטה. אוכלים עץ, שוברים את הכוח למטה, שוברים את כוח הכוחות למטה, והקב”ה שובר אותו למעלה.

ההבדל בין עבודה זרה וקדושה

התפקיד האמיתי של השה

במילים אחרות, אומרים עכשיו, הקב”ה יש לו הכל, תחילת הבריאה, והקב”ה תמיד היה למעלה, לא פשט שהיה פעם מלאך שהדריך אותנו אל הקב”ה. חס ושלום, דבר כזה… אבל האנשים כך חשבו, אנשים כך הרגישו, יוצא שהמלאך באמת רע. כאשר אנחנו שברנו את כוחו למטה, נשבר כוחו למעלה.

אומר הקב”ה, זאת אומרת, עכשיו אומרים על הקב”ה, זאת אומרת שצריך לשחרר את הקב”ה גם מגלות השכינה, כמו מצרים ומזל טלה, שהוא עצמו נהרס. אומרים שזה שבור, כן, אנשים אומרים שכן, שבור את זה. לא, אומרים עכשיו שזה לא כך.

שכאשר היהודי לוקח את השה והוא שובר את כוח השה, השה גם משתחרר, מאבד את כוחו. זאת אומרת, הוא מאבד את כוחו, מאבד את כוח הרשע שבו, הוא מאבד את קליפתו, השה של הסטרא אחרא, אפשר לומר שהשה של הסטרא אחרא נעשה בטל ונעלם, הוא נעשה קדוש, הוא נעשה רק שה טוב.

השימוש של היהודים בשה

ורוצה את השה הטוב? היהודים אוכלים, היהודים יש להם מאכל טוב, סעודה טובה, ליל סדר טוב, קרבן פסח טוב מהשה, כי זה השה האמיתי, מזה הוא נעשה. מזל טלה לא נעשה כדי שיעבדו אותו וישתמשו בזה בכוח, אני לא יודע מה, לשעבד את היהודים. לא, זה נעשה כדי שהיהודים יהיו חופשיים.

תירוץ על הקושיה: האם זה גם עבודה זרה?

אז אז, כן, קח את זה, אתה יכול לשאול קושיה, כן? אתה עושה, אתה אומר שאתה שובר עבודה זרה, אתה גם עושה עבודה זרה. בסך הכל, אתה משתמש בזה לדרך עבודה אחרת. דרך עבודתו היא דווקא לא “יבוש את מצרים כל רע וצום”, ודרך עבודתך היא דווקא כן לאכול, ואתה אומר שמזים את דמו, וזו סגולה שתהיה הצלה. זה מוזר.

לא, התירוץ הוא, בוודאי משתמש אני בזה גם כן. אני חי גם בעולם. אני לא אומר שאני לא צריך שה, אני צריך גם את השה. אני צריך אותו אחרת, לא את השה של הסטרא אחרא, אלא את השה של הקדושה. אני צריך את השה כדי להקריב את קרבן הפסח, שאתה צריך אותו כדי לעבוד, כדי לקחת מהכוח הזה כדי לעשות אני יודע איזה חזיריות אתה עושה עם זה. זה כל ההבדל. וזו שבירת הקליפה האמיתית.

שבירת הקליפה — תמו חטאים ולא חוטאים

יסוד רבי מאיר

כבר למדנו קיימא לן פעם שרבי מאיר אומר, ששבירת הקליפה היא ששוברים את הקליפה. ושבירת הקליפה פירושה שעושים לו “תַּמֵּם חַטָּאִים וְלֹא חַטָּאִים”.

תמו חטאים ולא חוטאים פירושו לא שזה רחמנות, נבך, היה צריך לסיים את החטאים, אבל אוקיי, צריך לסיים את החטאים, אבל זה רחמנות, חטאים ולא חוטאים. לא, חטאים זה ביטול גדול יותר, כן? זה ביטול עבודה זרה, הוא נגמר. אין שום חטא, שום חטא. נגמר החטא גם, כן? תתם חתום, פשוט תתם חתום פירושו חטא אותו, החטא. בעל מדרש תלפיות אומר זאת. אבל אין בעיה בכלל.

כאשר העבד נעשה עבד

מדוע הציבו את החטא? שהוא חטא, הוא נגמר החטא. זאת אומרת שעשו אינו בעיה, הוא צאן ועבד שפל. עכשיו שהוא העבד, זאת אומרת שהוא טוב.

אומר יעקב אבינו, “וַיְהִי לִי”, אומר יעקב אבינו, “יש לי צאן”. אפשר לשאול קושיה, יש לך כל הקליפות? אומר יעקב אבינו, “יש לי תחת ידי”. אוקיי. בדרך אחרת הוא לא קליפה. קליפה זה כאשר הוא חושב שהוא הראש. כאשר הוא עבד, הצאן ועבד שפל.

מכת בכורות — ביטול הבכורה של הקליפות

הקב”ה הרג כל בכור מצרים

זאת אומרת, הקב”ה הרג כל בכור מצרים. מה פירוש בכור? בכור פירושו שהוא חושב שהוא הראש, כן? בכור הוא הראש. כאשר הצאן, כאשר העבד, חושב שהוא בכור, צריך להרוג אותו. הורגים את בכורתו, ונותנים את הבכורה ליהודים.

“בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל”

עכשיו אומרים היהודים, “בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל”. כאשר היהודים נעשים בכורים, לא אומרים, אבל הזוהר אומר את הדבר הפוך, הם אומרים, “אנחנו בכור לה'”. הקרבן שלנו הוא “פֶּסַח הוּא לַה'”. כך מפרש הפסוק, “פסח הוא לה'”. מה פירוש “פסח הוא לה'”? למי זה? “פסח הוא לה'”.

ביאור הזוהר על “פֶּסַח הוּא לַה'”

אומר הזוהר, “פסח הוא לה'” בסוף כל הקטע, “פסח הוא לה'” פירושו, “לְאַפְקָא פֶּסַח לַעֲבוֹדָה זָרָה, לְאַפְקָא סִטְרָא אַחֲרָא דְּמִצְרַיִם גָּרִים לֵיהּ”. עכשיו זה “פסח הוא לה'”.

סיכום: היסוד הגדול של הזוהר

ביטול עבודה זרה אינו רק למטה

אני מקווה שזה קצת נפתח להסביר כיצד דרך אחת בקבלה היא גם שכל החידוש של מצרים הוא רק ביטול עבודה זרה. אבל הזוהר משלים שביטול עבודה זרה אינו רק למטה, זה גם למעלה. כי בשעה שעובדים את עשו, נעשה עשו, מזל עשו למעלה, נעשה מטומטם, נעשה גטשקע. ואנחנו צריכים להכות.

“יִפְקֹד ה’ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם”

וכאשר הקב”ה “יִפְקֹד ה’ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה”, זה הפירוש. הקב”ה מכה כביכול את צבא המרום.

כיצד מכה אותו? לא לבד. זה לא יכול להיות לבד. אלא בכך שלפני כן היהודים היו צריכים להקריב קרבן פסח. קרבן הפסח של היהודים, זה גרם למכת בכורות. זה יסוד חשוב מאוד.

הזוהר מאריך בפרשת בא

הזוהר מאריך בזה. כל פרשת בא הוא מאריך על זה. הוא שואל את הקושיה, מדוע הקב”ה לא יכול היה לדעת לבד? התירוץ הוא, הקב”ה, זה עובד דרך, דווקא דרך “לָשֵׂאת לָשֵׂת”. לומר שהקב”ה יכול לבד, זה ידעו בלי זה.

הפירוש האמיתי של ביטול הקליפה

זה חייב להיות, כי לא יכולה להיות באמת קליפה, יש רק קליפה בדעת בני אדם, שאנשים חושבים. וצריכים אנחנו לשבור את כוח השטן למטה, ובכך נשבר הכוח למעלה.

וזה נלמד עמוק יותר מה שהרמב”ם אמר, שהחידוש היה שלא עובדים עבודה זרה, לא עובדים את הכוכבים ומזלות. עכשיו מבין אתה שזה כביכול, מישהו אומר שהזוהר אומר לא רק שלא עובדים, אלא שבאמת נשבר כוח הכוכבים ומזלות.

הסיום: על ידי הקרבת קרבן פסח

אבל צריך לזכור שהזוהר לא אומר שזה נשבר לבד, זה נשבר על ידי זה שהיהודים הקריבו את קרבן הפסח. נעשית הקרבת קרבן פסח לא סתם דבר קטן, אומרים שזה דבר גשמי, נעשה, אומרים שנעשה, זה פותח בעולמות עליונים.

במילים אחרות, נעשה באמת נגמר המדן דלן של הסטרא אחרא, השרים המסורים של הסטרא אחרא וכו’, זה האטאטש.

—

[סוף חלק ד]

ידיעת שם ה’ וביטול עבודה זרה: היסוד של יציאת מצרים

הקדמה: ערב שבת הגדול

ערב שבת הגדול, מאוד מאוחר, אז אנחנו צריכים רק לומר כמה דקות התחלת הנקודות, באמת ההקדמה לפסח, המשך שאנחנו נמצאים בו בשבועיים האחרונים על ענין הפסח. אז לא נורא שזה ממש לפני שבת, אבל כן נורא שאין זמן.

פרק א: שתי דרכים ביציאת מצרים – דרך הזוהר

הדרך השני: שבירת עבודה זרה וידיעת שם ה’

אז כך הוא, הסברנו אתמול בלילה קצת יותר את הדרך השני, דרך הזוהר, שזה לא רק הדבר השלילי של יציאת מצרים, שהסברנו שזה על פי קבלה שבירת אלילי מצרים, שבירת האסורים העליונים, שבירת האלהים אחרים שקרה ביציאת מצרים, או שיציאת מצרים מלמדת אותנו. אלא יש גם את הנושא של ידיעת שם ה’.

ידיעת שם ה’ והמעלה של בני ישראל

וידיעת שם ה’ הולכת יחד עם הוצאת המדרגה, המעלה שנקראת בני ישראל. הדבר הראשון, אחת השליחויות הראשונות שהקב”ה אמר למשה, הוא אמר “בא אל פרעה ואמרת אליו כה אמר ה’ בני בכורי ישראל”. אחר כך יש סוף פסוק, אחר כך זה ממשיך עוד קצת, אבל יש סוף פסוק, ובמובן מסוים זה אומר שמה אתה רוצה לומר לפרעה? מה אתה רוצה לספר לכל העולם? כן, מה שאומרים לפרעה כאן זה בסך הכל מה ש”למען תספר באזני בנך ובן בנך”, מה שמספרים לכל העולם רוצים לשמוע “את אשר עשה ה’ לפרעה ולמצרים על אודות ישראל”.

הפירוש הוא שמה שרוצים לספר ומה שרוצים לשמוע זה מה שנקרא “בני בכורי ישראל”, וזה נקרא בדרך אחרת “אני ה'”.

החזרה על “אני ה'” בתורה

כן, “ואמרת אליהם אני ה'”. “דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה'”, “וארא אל אברהם”, כן, “וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'”. מסבירים על זה “וארא אל אברהם… בא-ל ש-די ושמי ה’ לא נודעתי להם”. כאן ממשיך כאן סוף פסוק, “אני ה'”. זה אותו דבר כמו “בני בכורי ישראל”, ואני, וזה מה שרוצים להוציא בנושא של יציאת מצרים.

פרק ב: החידוש של אלוה עם שם

המעלה של אלוה קרוב

דיברנו איך ניסינו להסביר, אולי אני עדיין לא הסברתי מספיק, אבל התחלנו להוציא את הנקודה, שזה הפירוש שאדם יכול לומר שיש לי אלוה ואני יודע את שם האלוה, אני יודע מי זה. כביכול, יכול אפילו להיות שאם לא שוברים את עבודה זרה של מצרים לפני כן, ואם לא מסבירים שזה לא אומר שהשם, השם ותמונתו, הדמות שנותנים לו, יש לו דבר בפני עצמו, הוא משהו שצריך אולי לתת כבוד אמיתי, כבוד לשם עצמו, לא היו מעיזים לעשות זאת.

למה שם ה’ היה נעלם במצרים

בעצמו זו אחת הסיבות הגדולות למה זה נעלם, נעלם שם ה’, לא אמרו לפרעה את שם ה’. הרמב”ן דורש, אמרו לפרעה “אני ה'”, אחר כך החליפו, אומרים “אלקי העברים נקרא עלינו”, כלומר, שם אלקים, שם אלקי העברים, את זה הוא מבין, כי ה’ לא מבינים, כי אי אפשר, אסור לומר במצרים.

דיברנו על הפסוק “וידבר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר”, בארץ מצרים אסור לומר את שם ה’. בכלל, לעולם הזה אסור לומר, כמעט חוץ מבבית המקדש אסור לומר את שם הוי”ה.

השם הפרטי והקרבה להקב”ה

מה זה מוציא, אם אנחנו לומדים כך פשט, ששם הוי”ה, זה השם הפרטי, זה הדרך איך אומרים, כביכול, בדיוק כמו, לא באותה טעות שיש לו חס ושלום, אבל בדיוק כמו שלעובד עבודה זרה יש משהו ממש מוחשי, בשבילו האלוה מאוד אמיתי, זה מאוד ריאלי, זה מאוד קרוב, כביכול, בדיוק כך, כמו שכתוב “מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו”, יש משהו קרובים אליו שזה, איי, האלוה שלנו הוא לא פסל ותמונה, הוא לא דבר גשמי, לא דבר מוחש שאפשר לראות ולדבר, אמת, זה אמת מצד מה שהוא, אבל מצד סוג הבהירות וסוג אפילו הדרך איך אפשר לדבר איתו, אפשר “והודעתם לבניך ולבני בניך”, אפשר לדבר את זה לילדים, אפשר לדבר את זה לאנשים פשוטים שאולי אינם פילוסופים גדולים שלא מבינים מה זה אומר בהגוף, זה אותו דבר, ואולי אפילו עוד יותר טוב.

החידוש: האלוה שלנו קרוב

עוד אפילו יותר טוב, אפשר אפילו לומר שהערך שאנחנו אומרים שיש לנו אלוה שיש לו שם, הוא בכלל אין לו אלוה שיש לו שם. ואנחנו אומרים לפעמים אפילו להיפך, אלה שהולכים בדרך הזו אומרים אפילו לפעמים להיפך, הגוי, אבל איזה שהאלוה שלו הוא משהו מופשט, האלוה שלו הוא משהו רחוק ממנו. זה לא קרוב ומעורב, זה משהו רחוקים ממנו. אבל זה חידוש, ואומרים. חידוש בוודאי. זה מושג, זה דבר קר. אבל אצלנו יהודים שאנחנו יודעים את שם השם, האלוה שלנו קרוב אלינו.

פרק ג: הסכנה של שם – דור הפלגה וחילול השם

המהפכה והסכנה

זה עד כדי כך הולך החידוש, המהפכה, שזה בדיוק לומר בדיוק להיפך. וכמו שאנחנו אומרים, כדי שנוכל לעשות זאת, צריכים אנחנו להוציא הרבה חמץ, צריכים אנחנו להוציא הרבה יצר הרע. צריכים לוודא שלא יעשו את הטעות שהאנוש עשה, שהם התחילו לחשוב שזה כך חלוכה ושם השם. יש להם ממש את הפסוק. הם נתנו להקב”ה שם.

הדורות לפני אברהם: אלקים בלי שם

מה הבעיה, בבקשה אל תדבר עכשיו על שם השם. לא ידעו את שם הוי”ה וכו’. היה אלקים, בוודאי, כל אדם נורמלי ידע שיש אלקים. דיברתי לאדם, לנח, אני מתכוון עוד לפני נח. לאדם, לשת, וחנוך, לקין, להבל. אף אחד מהם לא היה לו שום ספק שיש אלקים. אבל שם, לא היה להם בשבילו. השם, זה דבר נחות. השם, זה דרגה נחותה. השם, זה במקום דבר כל כך גבוה זה נעשה משהו.

דור הפלגה: “ונעשה לנו שם”

השם, השם, השם. ברגע שבאמת בא הרעיון שמישהו עשה מהקב”ה שם. מיד, הוא החטא, כך גם נעשה חילול יש כאן שני פשטים בשם. אלא הם הולכים יחד. אם נתנו להקב”ה שם, זה ממילא, נעשה חילול, ממילא אפשר כבר, בדיוק, שם אפשר לגנוב, שם זה דבר שאפשר בו לעשות טעות.

נראה כאילו כל אחד אומר יש לי תורה, יש לי דבר, יש לי שם שהוא השם שלי, בא כאן פלוני כמו שהרבנים לומדים, ונעשה לנו שם, והרמב”ן מסביר את זה כפרידה של מידת המלכות, של מידת התפארת, ונעשה לנו שם, אומרים אני גם יכול לעשות שם, אם כל הענין הוא לעשות שם, אני גם אעשה שם, אני גם אעשה מגדל וראשו בשמים, כמו בית המקדש, כן, וראשו שער אלקים, כמו שערה שמימה, הסולם שיעקב אבינו ראה זה אותו דבר כמו המגדל שראשו מגיע כן שמימה, של מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. הם גם עושים מגדל וראשו בשמים, כי אפשר. אם זה הענין, אפשר.

הדילמה: מגדל או טעות

אז איך אפשר? אז נהיה כאן בדילמה, או שלא עושים שום מגדל ואין את זה ואין את זה, או שעושים ויש טעות.

פרק ד: הפתרון – ביעור חמץ קודם קרבן פסח

ביעור חמץ הוא ביטול עבודה זרה

אז אומרים המקובלים, זה אחד הסודות למה צריך להזהר שיש חמץ, לילה שלם של ביעור חמץ, כי זה סוד של ביטול עבודה זרה, שזה רק כדי שנוכל כן לומר את שם השם.

למה אנחנו צריכים לדעת לומר שם השם

מכיוון שאנחנו רוצים כן לדעת לומר את שם השם – למה צריך לדעת לומר את שם השם? כי אנחנו חיים בעולם השמות, אנחנו חיים בעולם שלמעלה מהשמות, לפני הצמצום, לפני הבריאה, שהמקובלים יכולים אולי להבין, כל המזל שלנו הוא אולי שיש לנו את זה החוצה. אבל מכל מקום רוצים אנחנו “בנה לנו שם”, אנחנו רוצים לקרוא, כן, “תקרא בשמי”, אנחנו רוצים “בכל מקום אשר אזכיר את שמי”, אנחנו רוצים להזכיר את שם הקב”ה.

הסכנה של הפרדה – המשל הבודהיסטי

מכיוון שיש כאן בעיה עם מה שהמקובלים קוראים “מפריד להיות”, במילים אחרות, יחשבו שהשם זה הדבר, ויתחילו לעבוד את השם במקום לעבוד את מי שנקרא בשמו, כן? כמו המשל הבודהיסטי, שאחד מצביע על הלבנה עם האצבע שלו, מתחילים לחשוב שהאצבע היא הדבר. לא, הוא רוצה להראות לך על הלבנה, הוא רוצה להראות לך על הדבר שהוא מראה. כך גם שם, זה כמו מצביע, זה כמו אצבע, זה מראה על משהו. אבל אם מפרידים את השם ממה שהוא מראה עליו, אפשר להגיע לעשות ממנו עבודה זרה.

הסדר: קודם ביטול עבודה זרה

אומרים, קודם עושים ביטול עבודה זרה גדול, ממש ביטול עבודה זרה גדול. יכול אפילו להיות שזה לוקח כמה דורות, כמה דורות או כמה שנים, אני לא יודע איך, שעוסקים רק בביטול עבודה זרה, רק עוסקים בשבירת אלילים, רק עוסקים בזה שאברהם אבינו עשה אצל תרח, לשבור עבודות זרות, לבער חמץ, לשרוף כל סוג דבר שיכול, כן, חמץ זה דבר שבקדושה, החלות הקדושות שאוכלים בשבת, את זה שורפים, את זה שורפים.

לחמי תודה – אפילו קדשים שורפים

וכתוב במשנה, לחמי תודה, כן, לחמי קודש, שני לחמי תודה שנתחמצו, אותם שורפים בחמץ, כן? את השיריים אסור לשרוף, לכתחילה צריך לאכול אותם. אבל את הקודש המופלא, לחם הקודש שהוא לחם תודה שמביאים מחמץ, אותו גם שורפים ערב פסח. במילים אחרות, אומרים, השם ישמור, השם ענין של חומריות, השם ענין של מה שיש לו תמונה, פסל ותמונה, לא רוצים. למה? כי זה הענין שלנו של עבודה זרה, לשבור ולשבור את כל השמות.

פרק ה: “לא תעשון כן לה’ אלקיכם” – החילוק

“ואבדתם את שמם” – לשבור את שמות עבודה זרה

אחר כך בא כך, כן, “פסל לחיים תשרפון באש, ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה’ אלקיכם, כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ אלקיכם לשום שמו שם”, שם תעשה. כן, מה לומדים אנחנו מכאן? שצריך לבער שם עבודה זרה, ושם עבודה זרה פירושו כל מיסטיקה של שם.

החידוש: “לשום שמו שם”

אחר כך בא חידוש חדש, שיש מקום שהקב”ה “שום שמו שם”, יש שם השם. “לא תעשון כן”, אתה רוצה כאן להיות ענין של “לא תעשון כן”? היה כאן ענין של שובר עבודה זרה. שובר עבודה זרה היה לכאורה, כן, “תעשון כן לה’ אלקיכם”, כמו שהם עושים. למה כל הבעיה של עבודה זרה? כי יש לו פסל ותמונה. כי להקב”ה יש מקדש ושם יש שם, היה לכאורה צריך גם כן לעשות כך. בא הפסוק ואומר לא, “לא תעשון כן לה’ אלקיכם”. למה? אנחנו צריכים ללמוד למה. איך בעצם אפשר?

הסדר: קודם ביעור חמץ, אחר כך קרבן פסח

קודם כל כך הוא, התורה הראשונה היא, צריך להכחיש את ביעור החמץ. אם לא עושים ביעור חמץ ערב פסח, למה עושים ביעור חמץ? כדי לעשות את קרבן הפסח, שזה פסח לה’, כן, לה’ השם, אי אפשר. זה אמרתי, יכול להיות שצריך לתת הרבה זמן שעוסקים רק בשלילה, שוברים.

היהודים למדו דורות רק רמב”ם

אחרי שכל כך שברו, אפשר לראות את העובדה, כן, היו היהודים, ואצל היהודים לומדים לכל הילדים, היו כאלה דורות שלימדו רק את הרמב”ם שמלמד שאין פסל ואין תמונה.

פרק ו: המקובלים ועשר הספירות

המקובלים אומרים: אי אפשר לחיות בלי אלוה

אחר כך באו המקובלים, הם אמרו, כן, אבל אי אפשר לדבר כך, אי אפשר לחיות כך, אי אפשר לחיות בלי אלוה. למשל, מה שהם קראו אפילו, “רם לישראל לא לאה אמת ולא תורה”. בוודאי, אתה יודע על האין סוף, אתה יודע על הקב”ה כמו שהוא מצד עצמותו, אבל אנחנו בני אדם, אנחנו רוצים לדבר עם הקב”ה כמו שהוא אלינו, כמו שהוא עם שם.

התורה גילתה עשר ספירות

אמרו, בוודאי, מה התורה והקב”ה גילה עשר ספירות. במילים אחרות, כמו שאנחנו הולכים לומר את התורה האמיתית, הקב”ה רוצה שיקראו לו בשם, זה לא מפריע לו. זה מפריע לו רק אם זה יביא טעות, על זה יש קנאת השם. אבל אם זה לא עושה עם קנאה, אם זה על פני, זה כן פני השם, הרמב”ם מביא את הפסוק “לא יהיה לך אלקים אחרים על פני”, במילים אחרות, “אלה פני”, הפנים שלי, כביכול זה שאתה קורא כן לפנים שלי, תעשה כן?

אז זה בוודאי טוב – אבל קודם ביטול עבודה זרה

אז זה בוודאי טוב.

אבל קודם צריך לעשות “לא יהיה לך אלקים אחרים”, קודם צריך לשבור את זה.

המקובלים למדו קודם מורה נבוכים

ובכך, כמו שרואים במציאות, אחר כך אפילו תלמד קבלה, המתנגדים לקבלה וכן הלאה שטוענים שהמקובלים מגשימים, שזה לא אמת, כי הם לא יודעים, הם חושבים שהמקובלים לא למדו קודם רמב”ם, כל המקובלים למדו קודם מורה נבוכים, הם יודעים שלהקב”ה אין דמות הגוף.

—

[סוף חלק א]

עבודה זרה, גאווה ותמימות: הדרך האמיתית בעבודת השם

פרק ז: מביעור חמץ לשתי הלחם — האיזון בעבודת השם

ומזה אפשר להבין למה כל השנה לא צריך ביעור חמץ. כל השנה עושים כן, יש קרבנות, יש כל השנה, ועוסקים כל השנה בפשט.

כמו יום כיפור, דבר דומה, כן, יום כיפור כתוב “אין בו לא אכילה ולא שתיה”, כמו עולם הבא, כמו שהקב”ה הוא בעולם הבא, כמו שאנחנו מבינים, בוודאי, יש הבנה טובה יותר, בלי אכילה ושתיה וכו’. אז זה יום כיפור, אבל זה רק פעם בשנה, לא מתענים כל יום, מחר אוכלים.

אותו דבר פסח, שורפים את החמץ ומבערים את כל הסוגים שזה, כל החומרות שיש באיסור השם מבערים. אחר כך בא “שתי הלחם”, כן, מביאים עוד שתי הלחם, בעצמו זה הלחם, יש אפילו גשמיות, אומר, המאכל אדם, נכתב להם. אה, עכשיו אפשר כבר כן לומר, זה הכתובים בעצם, הקב”ה עסק בזה.

פרק ח: שני הסודות בתירוץ לקושיה

א. הסוד הראשון: ביעור החמץ קודם כל

והבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב”ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב”ה את מידות החסד.

ושכחנו, זה כבר היה פסח, כבר הובאר כל הדברים האלה, אין עצבות, אין עבודה זרה, אין אלהי מצרים, כל השטויות האלה. אה, אבל כביכול אנחנו אומרים כן, זה הדבר הראשון. זה הסוד הראשון מאיפה זה עובד.

ב. הסוד השני: “ונעשה לנו שם” — בעיית הגאווה

הדבר השני הוא, וכאן מגיע לעומק הסוד, והשיעור שלנו רוצים אנחנו לומר יותר בדרך עבודה, בדרך חסידות, במילים אחרות, מצדנו, אבל זה גם כל הענין זה אומר שזה מצידו.

החלק השני של השיעור

פרק ח: הסוד השני – “ונעשה לנו שם” כשורש עבודה זרה (המשך)

הסוד השני הוא כך, החלק השני של התירוץ הוא כך, שיש עוד דרך אחת לפרש את הפסוק “ונעשה לנו שם”, שאנו אומרים שזה אחד משורשי עבודה זרה, כן, הם עשו להם שם, הם עשו להם דבר שהוא נפרד, הם עשו להם דבר שהוא בפני עצמו, שהוא שם בלי שם הוי”ה, כן, הם עשו שם בלי הוי”ה, זה השם, אבל זה לא נשאר, וכך הרמ”ק [הרב משה קורדובירו] קורא לזה קיצוץ בנטיעות, הם עשו הורדת הבנין, עשו את המלכות בלי התפארת. זה פירוש “ונעשה לנו שם”, זה פירוש “הוי הקוראים בשם ה'”, אותה נקודה.

ג. משל התיקוני זוהר על בית המדרש

עכשיו, אבל מה התירוץ? יש עוד דרך איך צריך ללמוד את זה. התיקוני זוהר אומר “ונעשה לנו שם”, משל, התיקוני זוהר אומר מי הוא “ונעשה לנו שם”? מי שהוא עושה בית מדרש, ואחר כך בבית המדרש הוא עושה מגדל, כן, מגדל זה מה שהספרדים קוראים לבימה, שם שעולים לקרוא את התורה קוראים מגדל. הוא “ונעשה לנו שם”, הוא עושה מגדל, והוא עושה בזה, הוא כותב את שמו, למה? “ונעשה לנו שם”, שיעמוד על שמי, שער פלוני בן פלוני.

מי שהוא עושה בית מדרש, אומר התיקוני זוהר, זה ממש “ונעשה לנו שם”, למה? הוא רוצה ששמו יהיה מפורסם על פני כל הארץ, שידעו את שמו, בנין כך וכך.

ד. הלימוד מהמשל

מה צריכים אנו להבין כאן אבל? מה צריכים אנו להבין? שזה לא אומר שלא צריך לעשות שום בית מדרש, קודם כל. שנית, אבל אנו רואים כאן שה”ונעשה לנו שם”, הדרך שאנו מדברים בה בדרך עבודה, היא אותו דבר שהוא מתכוון לעצמו. בלשון חסידי אומרים, הוא מתכוון לישותו, הוא מתכוון לגאוותו.

פרק ט: עבודה זרה כגאוה העליונה

א. ההסבר העמוק יותר של עבודה זרה

הוא כל כך גדול. אבל צריך להסביר את זה יותר בעומק. במילים אחרות, נאמר כך.

מה הבעיה של, מה זה אומר עבודה זרה? מה הבעיה של האלהים אחרים, של “לא תשתחוה להם”? קוראים לזה על פי קבלה “קיצוץ בנטיעות”, או התיאורטי-פילוסופי נקרא “קיצוץ בנטיעות”, הוא מפריד. אבל מה שהוא נקרא, זה בפועל ממש נראה כמו גאוה. זו גאוה.

ב. הגאוה הגדולה ביותר: “עשו להם אלהים”

מה הגאוה הגדולה ביותר שאדם יכול להיות בעל? אדם יכול להיות בעל גאוה בהרבה דרכים, אבל הבעל גאוה הגדול ביותר שהוא יכול להיות זה לומר שהוא עשה לעצמו אלוה. “עשו להם אלהים”.

תדמיין עבודה זרה, היא מעשה ידי אדם. אדם יכול לעשות הרבה דברים, הוא עושה בנין גדול, הוא כתב ספר, הוא עשה ישיבה, הוא עשה עסק. בסדר, הוא עושה, הוא מחשיב את עצמו גדול, הוא עשה. תדמיין כמה גדול אדם צריך להחשיב את עצמו שהוא יעשה לעצמו אלוה. “עשו להם אלהים”.

הלו, אתה עושה לך אלוה? אלוה עושה אותך, אתה לא עושה שום אלוה. כל הרעיון של אלוה הוא שהוא עושה אותך, אתה לא עושה אותו. כן, אתם עשיתם אותו, האלוה אשר הוציאך ממצרים? אתה עשית אותו? הוא עשה אותך, הוא הוציא אותך. “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, לא האלוה שעושים אותו. אי אפשר לעשות אלוה.

ג. המשמעות העמוקה יותר של “עשיית אלוה”

בוודאי, באמת חיה אפשר קצת כן לעשות אלוה, מה שדיברנו שבוע שעבר, זה נקרא “אתערותא דלתתא” [התעוררות מלמטה]. אבל ממה מורכבת האתערותא דלתתא לגבי עשיית אלהים? היא מורכבת מלדעת שלא עושים שום אלוה, אלוה עושה אותך. ולעשות אלוה זה דבר עמוק יותר.

סתם בוודאי, אפשר לומר מה שצוחקים על עבודה זרה בהלל, הוא עושה לעצמו אלוה, “חציו שרף באש”, מה שקראנו בהפטרה שבוע שעבר, הוא לקח חתיכת עץ, וחצי ממנו הוא צלי, וחצי ממנו הוא עושה מזה שולחן. זה עשה אלוה.

ד. המשמעות האמיתית: לקחת את אלוה לעצמו

אבל יותר עמוק, לעשות אלוה פירושו מה? לחשוב שאני, באשר אני נברא, לא באשר אני משיג את הבורא, מה שקוראים נפש אלוקית, שזה באמת לא. אבל אני, באשר אני נברא, באשר אני אדם, אני צד האדם הגדול, אני, לי מגיע להיות בעל אלוה, לי מגיע להבין את אלוה. אני מהדברים שאני מבין גם, אני בעל מדרגה, אני בעל השגה, אני מבין את הקדוש ברוך הוא.

זו עבודה זרה. כלומר, הוא לקח את אלוה, הוא לקח אותו לעצמו. הוא נעשה האלוה. הוא גנב את עצמו מעצמו, ממש גנב, גונב כנסת ישראל והקב”ה. הוא גנב את עצמו מעצמו, הוא לקח לעצמו את אלוה, ועכשיו הוא לוקח לו אלהים, הוא לקח לעצמו אלוה, הוא עשה לעצמו אלוה. נאמר את זה.

פרק י: הביקורת על פילוסופים שקריים

א. מי שאין לו אלוה

ולא עוד אלא, אני רוצה לומר דבר עמוק יותר, אני מקווה שלא יבקרו אותי יותר מדי על אמירת זה, ולא עוד אלא, שאני חושב, כבר אמרתי בשיעור פומבי בזמן חנוכה, אבל אני רוצה לומר את זה כאן עכשיו בהקשר הזה, אולי זה יענה על הבעיה שלנו.

אני חושב שיכול מאוד להיות שיש מישהו שאין לו אלוה, שהוא בכלל במדרגה של קטן וקטני הדעת, אותו היו צריכים אחרת לעשות דברי תורה כלשון בני אדם, שיחשוב שלקדוש ברוך הוא יש ידיים ורגליים ומדברים אליו כך עד כאן, כמו שדברה תורה כלשון בני אדם. אבל לא מתאים לו, הוא מחשיב את עצמו גדול יותר, הוא חכם גדול, הוא שמע שהרמב”ם [הרמב”ם: רבי משה בן מימון] אמר שלקדוש ברוך הוא אין גוף, והרמב”ם היה אדם חכם מאוד, בטח שהאנשים החכמים מבינים שלקדוש ברוך הוא אין גוף. לא מתאים לו.

ב. התוצאה: הוא לא עובד את הקדוש ברוך הוא

וממילא מה? הוא לא עובד את הקדוש ברוך הוא. כמו שרואים בראשונים, המקובלים שכועסים על אנשים מסוימים שהיו ונחשבו לתלמידי הרמב”ם, שאמרו את זה פחות או יותר. איך יודעים שמישהו הוא פילוסוף שלא בסדר? הוא לא בא להתפלל.

למה? כי הוא אומר, “אה, שם אני צריך להיות עוסק בהשגת השם. להתפלל, מדברים כביכול, כל האנשים שמתפללים חושבים נבוך שהקדוש ברוך הוא שומע אותם, יש לו אוזן, הוא שומע את זה. זה לא כך.” ממילא, מה אמרו האנשים? הוא לא צריך.

אה, באותו זמן הוא ישב ולמד מורה נבוכים [מורה נבוכים: מורה הנבוכים]? אני חושב שאני לא בטוח, הרבה פעמים לא. אבל זה לא נראה אמיתי. למה? זה לא נראה אמיתי.

ג. הבנת הספרים החסידיים

נאמר כך, בספרים חסידיים כתוב את זה, ודרך אגב, לספרים החסידיים יש מעלה אחת, תמיד אפשר לבקר את השגותיהם, אולי אפשר להבין יותר טוב, אני לא יודע, אולי יש להם מידע טוב יותר, אבל הבנתם על מה שמניע אנשים היא הרבה פעמים מאוד חודרת ויורדת לעומק.

והספרים החסידיים אומרים, “אה, במילים אחרות, אתה לא מעוניין לדעת את אלוה. לדעת את אלוה זה דבר שהורס אותך, שמשמיד אותך. מה שמעניין נקרא מי שמבין את אלוה, כן? מה שמעניין זה להיעשות אתה עצמך גדול יותר. אתה לא מבין את הקדוש ברוך הוא. להבין את הקדוש ברוך הוא היית כן הולך, קודם כל היית כן הולך לבית המדרש, היית כן מתפלל.

שנית, נאמר שאתה מבין שצריך להבין יותר עמוק, צריך להבין באמת, בוודאי. מה זה אומר? היית מתפלל בכוונה, זה מורה נבוכים, זה בסדר. למה תתעכב כאן להתפלל כדי להתקרב אל הלב, לחשוב על הקדוש ברוך הוא? זה טוב, אבל זה לא מעניין אותך. למה זה לא מעניין אותך? כי אתה רואה שזה בכלל לא מעניין את הקדוש ברוך הוא, אתה מעוניין בעצמך.”

פרק יא: יסוד התמימות — לימוד הבעל שם טוב

א. דבר חד ומופלא

אני רוצה לומר דבר חד ומופלא, אני רוצה לומר דבר חד ומופלא. אני רוצה לומר שיכול להיות למה? כי אי אפשר לרקוד גבוה מהמדרגה, העיקר האמיתי הוא לא שקר, זה ללכת בתמימות. תמימות פשיטות. תמימות פשיטות היא דבר אמיתי, אפילו לפי הרמב”ם יש דרך שצריך ללכת בתמימות.

ב. מה פירוש תמימות?

ותמימות לא פירושה מה שאנשים חושבים שזה דבר שהוא בלוף. תמימות פירושה, אסור להתרחק ממקום שאתה נמצא בעצמך. לא להתרחק ממקום שאתה נמצא בעצמך.

ג. “הרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם”

אחד הדברים הגדולים ביותר של הבעל שם טוב היה: “הרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם”. הבעל שם טוב אמר למה? כתוב בתולדות כמה פעמים, הרבה פעמים, כך כל דבר, אבל העולם יודע הרבה תורות של הבעל שם טוב, אני חושב אבל שהוא לא יודע מספיק את זה.

“הרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם”, כלומר הם נעשו שבורים מכאן ומכאן, כן? לא היה להם לא מלאכתן נעשית על ידי אחרים ולא תורה. למה אומר הבעל שם טוב? כי “עשו כרשב”י”, יש הרבה אנשים שרצו להיות רשב”י, הוא רוצה להיות רשב”י. זה לא הולך.

רשב”י דיבר בשבילך שאתה במדרגה לא לעשות עבודה זרה מכוחך, אתה כבר במדרגה, אתה כבר מחשיב באמת, אתה היית רוצה להיות רשב”י? כן, אני מבין. זה דבר אחר, רשב”י הוא יהודי גדול, אני רוצה להיות רשב”י. אין לך לא את זה ולא את זה. גמל רצה להיות בעל קרניים, נשאר לא עם קרניים ולא עם אוזניים.

ד. הסכנה של ריקוד גבוה מהמדרגה

זה קורה כשאדם רוקד גבוה מהמדרגה שלו. בדיוק כך, אנחנו בעולם המוחשים, אנחנו בעולם החמץ, נאמר אפילו. או כושר החמץ, כן? אנחנו בעולם הזה. ולפעמים הקדוש ברוך הוא רוצה לדבר אלינו. עכשיו זה לא אנחנו.

פרק יב: התירוץ השלישי — “אשר יבחר ה'”

כאן מגיע הנקודה השלישית שזה התירוץ האמיתי. מה אומרים, אתן לך את הזכות, מה כתוב בפרשת דברים, בספר דברים, איך מותר להיות בעל אבל זה לא מותר?

את זה לא עשינו אנחנו, זה “אשר יבחר ה'”, הקדוש ברוך הוא בחר בזה. מה פירוש שהקדוש ברוך הוא בחר? זה לא פירושו ההגשמה כביכול שאנשים חושבים, הקדוש ברוך הוא רוצה ששם יעשו אבל לא מותר שלא שם, ושם יש עבודה זרה ופה לא. מה זה אומר? זה אלוה מוזר. מה זה אומר הוא,

—

[המשך בחלק הבא]

התירוץ האמיתי: “אשר יבחר ה'” – איך נעשים מרכבה לשכינה

פרק יג: הנקודה השלישית – הקדוש ברוך הוא עשה את זה, לא אנחנו

יסוד “אשר יבחר ה'”

עכשיו, זה לא אנחנו. כאן מגיעה הנקודה השלישית, שזה התירוץ האמיתי. מה הם אומרים? הם אומרים, מי נתן לך את הזכות? מה כתוב בפרשת דברים, בספר דברים, למה מותר לדבר על בית המקדש? כי את זה לא עשינו אנחנו. זה “אשר יבחר ה'” [אשר יבחר ה’: אשר ה’ יבחר]. הקדוש ברוך הוא בחר בזה.

פירוש פנימי: הכרה במגבלות

מה פירוש שהקדוש ברוך הוא בחר? זה לא פירושו ההגשמה כביכול [כביכול: כאילו] שאנשים חושבים. הקדוש ברוך הוא רוצה ששם יעשו בית מקדש, ושם אין, ושם יש עבודה זרה פה לא.

מה זה אומר? יש לי פירוש פנימי. מה זה אומר, שהדברים נעשים עדיין עבודה זרה כשאתה לא תופס שאתה עשית את זה, אלא הקדוש ברוך הוא עשה את זה.

איך אני יודע שהקדוש ברוך הוא עשה את זה? כי יש לך את ההכרה הלכה למעשה [הלכה למעשה: למעשה, בפועל] שלא אני עם מה שתפסתי בתמונה הקטנה של אלוקות, אלא הקדוש ברוך הוא.

אני מצדי [מצדי: מצידי] מחשיב את עצמי גם באמת גדול, הייתי רוצה להיות בעל ההשגה האמיתית ביותר. אבל בינתיים, במצב שלי, בעולם שלי, עם מי שאני מדבר, ועם מי שדיברתי, מי דיבר אלי, אני מבין שכשאני מנסה לדמיין את הקדוש ברוך הוא, מגיע לי שזה אלוה קטן, זה אלוה קטן. אני אומר, או שהגיע לי… אני יודע, עבודות פשוטות שאפשר לעשות, לומר תהלים [תהלים: תהילים], אני יודע, לומר “מודה אני” [מודה אני: אני מודה] מתוך “הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו” [הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו: הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו]. את זה אני יודע.

שם שאני נגמר, מתחילים “מעשי ה'”

אני אומר פירוש, שכשלאדם יש מבט כזה, הרי זה לא הוא שעושה את זה, זה הקדוש ברוך הוא שעשה את זה. לא אני בעל השגה גדול, אני מבין כך, לא אני חכם-על גדול ואני צריך דווקא כן להיות בעל הגשמה. לא אחד מהדברים האלה. אין לי כאן שום דבר. זה הגיע לי כך. זה מצד המגבלות שלי [מגבלות: הגבלות].

כשאדם מכיר במגבלות שלו, הרי זה פירושו, שם שאני נגמר, שם מתחיל מה שאנו קוראים “מעשי ה'” [מעשי ה’: מעשי ה’]. זה הקדוש ברוך הוא עשה את זה.

הקדוש ברוך הוא מכניס את עצמו לתוך שם, לתוך דמות, לתוך מקדש

אם הקדוש ברוך הוא הכניס את עצמו לתוך שם, לתוך דמות, לתוך מקדש, מישהו יכול להיות בעל טענות? “ויאמר ה’ נגוף את מצרים” [ויאמר ה’ נגוף את מצרים: ויאמר ה’ אכה את מצרים], הקדוש ברוך הוא בא, “אני ולא מלאך” [אני ולא מלאך: אני ולא מלאך]. המלאכים נגד, המלאכים שקועים, המלאכים אומרים שהקדוש ברוך הוא לא יכול, אבל הקדוש ברוך הוא אומר שהוא רוצה כן.

מה פירוש שהוא רוצה? זה לא אומר שהוא נעשה בעצמו לגוף, אבל הוא רוצה שאתה תבין אותו בתור [בתור: כ] גוף.

משל הסנה

“וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה” [וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה: וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה] – משה רבינו ראה אש, והקדוש ברוך הוא… זה היה מלאך של הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא רצה שתבין שהאש זה אני, אני זה. זו הנקודה. צריך לעשות משהו.

כל עוד אתה מבין שזה הוא רצה, כך הוא בוודאי רצה לעשות את עצמו, אין שום שאלה של עבודה זרה.

ההבדל בין עבודה זרה ועבודה אמיתית

עבודה זרה פירושה בדיוק הפוך מהשם, שאתה חושב שאני עשיתי פסל, אני עשיתי את זה, זה כבר עשוי.

תבין, למעשה זה אמת, אם הולכים ועושים את זה בתורת [בתורת: בצורת] המצווה, לא עושים, מה נוגע [נוגע: שייך] שלא, כי אני מבין שאני צריך לעשות כי הקדוש ברוך הוא אמר לי, אני לא מבין את זה כלום, אלא הקדוש ברוך הוא אמר כך, איך הוא נתן את המצווה בתורה, איך מבינים שיש מצווה, אז אין שום שאלה.

פרק יד: איך כל הנקודות באות ביחד

ביעור חמץ, חומריות וישות

אם כך אפשר להבין, כל הדברים שהם אומרים מחוברים. מה שהם אמרו שמבערים [מבער: מבטל] חמץ, שזו דרך איך אפשר לעשות את העגל השם בלי עבודה זרה, כי זה דומה לזה.

ומה שאומרים שחמץ הוא חומריות [חומריות: חומריות], ואחר כך אומרים שחמץ הוא ישות [ישות: תחושת עצמיות, אגואיזם], חמץ הוא להחשיב את עצמך, זה עומק הדעת [עומק הדעת: עומק ההבנה] פסיכולוגית בחיינו של חומריות באמת, החומריות הגדולה ביותר היא המבט שיש לאדם על עצמו, הישות, מה שהוא אומר שאני עשיתי את זה.

המיתות על “אני עשיתי את זה”

ואם מוותרים [מוותר: מוותר] על זה שאני צריך להיות זה שעשיתי, אני צריך להיות בעל ההשגה הגדולה ביותר בעבודה, אז יכול להיות שזה מאוד קל אפשר לעשות כמו שכתוב בפסוק, “עצביהם כסף וזהב” [עצביהם כסף וזהב: עצביהם כסף וזהב], “כמוהם יהיו עושיהם” [כמוהם יהיו עושיהם: כמוהם יהיו עושיהם], כמו האלוה, אם יש לך אלוה שעשה את עצמו, אתה תקוע בעצמך, אתה עץ וזהב, כסף מעשה ידי אדם [מעשה ידי אדם: מעשה ידי אדם], יפה מאוד.

“וישראל בטח בה'” – חיים כמו שהקדוש ברוך הוא חי

אבל “וישראל בטח בה'” [וישראל בטח בה’: וישראל בוטח בה’], היהודים יש להם בטחון [בטחון: אמון] בהקב”ה, גם הם כמוהם, הם חיים כמו שהקב”ה חי. כמו שהגוי לא חי, כמו שאלוהיו לא חי, הוא הולך “כמוהם יהיו עושיהם”, כך היהודי חי כמו שהקב”ה חי.

נעשים מרכבה לשכינה

איך חי אדם? האם אדם חי בלי גוף? האם אדם חי בלי עיניים [עיניים: עיניים]? עינים להם ולא יראו [עינים להם ולא יראו: עיניים יש להם ואינם רואים], הוא חי עם עיניים, אבל העיניים הן העיניים של הקב”ה, כלומר הוא נעשה מרכבה לשכינה [מרכבה לשכינה: כלי לשכינה, רכב לשכינה].

סיום

זוהי כבר הרמה החדשה של ליל פסח, אי”ה [אי”ה: אם ירצה השם, בעזרת השם] במוצאי שבת נעלה את השיעור.

שיעור בענייני שבת זכור ופורים – חלק א’

נושא: סוד קריאת התורה, ההבדל בין דאורייתא לדרבנן, ועבודת חג הפורים

—

א. גדר החיוב של פרשת זכור: דאורייתא מול דרבנן

רבותיי, ערב שבת “זכור”. אנחנו מחויבים – לפחות המנהג הוא לומר שמחויבים – מדאורייתא לקרוא פרשת זכור. אם כך, מחויבים גם מדאורייתא.

מה פירוש חיוב מדאורייתא? פירושו חיוב שעולה עד תפארת [המידה של אמת ותורה], חיבור שעולה עד תפארת. זהו הפירוש: כשאומרים שדבר הוא “דאורייתא”, אין הכוונה שמחויבים “יותר” – הרי מחויבים לעשות הכל, בין דאורייתא בין דרבנן. אלא “דאורייתא” פירושו לומר שעם המצווה הזו, עם הפעולה הזו, אפשר לגעת עד המדרגה שנקראת עולם התפארת. זהו פירוש דאורייתא.

לעומת זאת, דרבנן היינו ספירת המלכות, “דברי סופרים”, בבחינת דיבורים. הוא נוגע רק נמוך יותר, בבחינת מידת המלכות והשכינה.

מחויבים לקרוא בשבת זכור את הפרשה של “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק” (דברים כה, יז), קוראים אותה בתורה. פירוש הדבר שמחויבים מדאורייתא, זה נוגע בתורה עצמה.

צריך לחשוב, מה המשמעות של זה? הרי בכל פעם שקוראים בתורה זה דאורייתא? הרי זה דאורייתא, קוראים את התורה! מה יכול להיות “יותר” דאורייתא כשקוראים את התורה עצמה? השאלה היא:

* האם הפעולה היא פעולה שהיא גם פעולה דאורייתא?

* או שהפעולה היא שחכמים אומרים שיש לעשות דאורייתא, דהיינו שילמדו את התורה?

אבל התורה עצמה, ודאי מצוות תלמוד תורה, היא בוודאי מדאורייתא. על כך החילוק קצת קטן יותר לפי מה שאנו אומרים. אפילו לפי הסוברים שזכור הוא דאורייתא, החילוק קטן יותר, כי כל קריאת התורה היא דאורייתא, זו התורה עצמה. השאלה היא רק האם הזמן, האם החלות במקום ובזמן ובפרשה – האם זה מדאורייתא, או מדרבנן, או מנהג.

ב. מגילת אסתר: השאיפה להיות “תורה”

אותו דבר הוא אפילו כשקוראים מגילת אסתר. זהו הסוד שאנו לומדים, שלמגילת אסתר יש לימוד מהתורה שצריך לקרוא אותה, “סוף דבר הכל נשמע”. פירוש הדבר, שכל המחלוקת שהייתה “כתבוני לדורות” (מגילה ז ע”א) – פירושה שאסתר רצתה, וזה מה שפעלו אסתר ומרדכי עם המגילה שלהם – שיהיה גם מדאורייתא.

שכשקוראים את המגילה, תהיה שם ה”תורה”. זה לא סתם דבר חדש, אפילו בבחינת נביאים וכתובים, שהיא מדרגה אחרת (נצח והוד). לא, זו המדרגה של תפארת. ובמקרא מגילה יש את המדרגה של תפארת, אפילו מדרגה גבוהה יותר. כפי שהאריז”ל מלמד תמיד, קריאת התורה, התורה נקראת מדרגת “אבא” [חכמה], יסוד אבא שנכנס לזעיר אנפין, וכאן [במגילה] זה אפילו יותר מגולה.

ג. סוד קריאת התורה: הכנסת חיות לכלים

טוב, אומר הוא, דיינו. שאם כך יש גם חיוב להתכוון, להתכונן לכוונות של העניין, לתוכן הדברים. מה עם האורייתא? מה זה באמת? המוחין, כן?

לומדים בכל פעם שעושים קריאת התורה. הסוד של קריאת התורה, כפי שכתוב ב”אוצרות חיים”, הוא:

* התורה כתובה בלי נקודות ובלי טעמים. בתורה אין נקודות וטעמים.

* כפי שרואים שאפשר אפילו לטעות; כתוב “וַיִּחַר לַמֶּלֶךְ” או דומה, או “זֵכֶר עמלק” או “זָכָר עמלק” – כמו שיואב סבר (בבא בתרא כא ע”ב). הרי אין נקודות בתורה.

* הנקודות, זו מסורה, זו תורה שבעל פה, זו המסורה. אין זה חידוש. ודאי כשמשה רבינו נתן אותה כבר היו נקודות וטעמים, כפי שכתוב שזו הלכה למשה מסיני. אבל זה לא כתוב בספר התורה; הכלי שיש לנו, ה”חפצא של ספר תורה” הפיזי, אין בו נקודות וטעמים.

וכאן אומר האריז”ל, שזה רומז על כך שכל העולם אין בו טעם בזמנים אלו. כל העולם אין בו טעמים. העולם הוא בבחינת אותיות בלי נקודות וטעמים.

יש בו תגין [כתרים על האותיות]. תגין פירושם שיש רמז מסוים לטעם. כך אומר האריז”ל, סוד התגין, שפירושם כלים. ובכלים יש ניצוצות.

* כלים פירושם אותיות. העולם כולו כלים, “כֵּלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים” (אסתר א, ז).

* אבל בכלים יש לפעמים ניצוץ, זו נגיעה כלשהי, ניצוץ כלשהו, שאפשר לחשוב שכאן היה פעם אור, שכאן יהיה פעם אור. אבל כשלעצמו הוא אינו קיים. זה מה שאנו קוראים “על עשה ניצוצות”.

והפירוש הוא שצריך להעלות אותם. והסוד הוא: צריך להחזיר את הנקודות, את הטעמים, לתוך הכלים.

מכאן אומר האריז”ל: כשם שיהודי קורא בתורה, הוא מסתכל בספר תורה שאין בו נקודות ואין בו טעמים, והוא מכניס לתורה את הנקודות ואת הטעמים. זו הכוונה של מצוות קריאת ספר תורה: שמכניסים טעם לספר התורה.

ד. מעבדות לחירות: להחיות את העולם

זהו גם משל, זהו אותו דבר שעושים “קול החיים”. כל עבודת ה’ – עבודת ה’ פירושה להיות אדם, לחוות את העולם, כן? “מעבדות לחירות”, “אומרים שירה”, “ממוות לחיים”.

1. מעבדות לחירות: זהו הפירוש, שהניצוץ ה”שבוי”, כן? “וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ” (דברים כא, י). מהו שבוי? זהו פוטנציאל להיות דבר טוב, שהוא “תקוע” באות, בכלים, הוא לא יכול לזוז. משחררים אותו, נותנים לו להתנהל כפי שהוא יודע.

2. ממוות לחיים: זהו הפירוש, שכבר מעלים לגמרי, מכניסים לגמרי נקודות וטעמים לתוך האותיות. זו שירה, כלומר זה חי, שרים אותו. “קריאתו זו היא הילולו”, זה נעשה שירה.

אם כך, הנקודה העיקרית, העבודה העיקרית של קריאת התורה – אפילו של שמיעת קריאת התורה, נאמר אותו דבר, לא מסתכלים פנימה אבל שומעים אותה כבר עם הטעם, עם הנקודה. באמת עיקר המצווה היא השמיעה, כן? הרי יש אחד שקורא, כולם שומעים, שומעים את קריאת התורה.

הפירוש הוא: ששומעים שבאותיות ובכלים שיש בעולם, יש גם טעם, יש גם נקודה, יש בזה גם מהלך, יש בזה גם הבנה. טעמים ונקודות, כל אחד מבין, אלו הם החיים.

* נקודות: התיקונים קוראים לזה “רוח החיה באופנים”. אלו הנקודות. הרוח שמניעה, כמו האנרגיה, החיות שמניעה את הגלגלים, שמניעה את השיניים, שמסובבת. על זה מסתובב העולם, מה שמניע את כל הדברים, אלו הנקודות. (נקודות היינו אור הבינה או אור החכמה).

* טעמים: זו רמה גבוהה עוד יותר של חיות. כן, טעמים פירושם שזה מחבר את כל הפסוק, יודעים איך הפסוק מתחלק, איך הוא עובד, נכנס הניגון, זו רמה גבוהה יותר. טעמים – נכנס הניגון, הטעם, ההרגשה, סוג החיות המדויק שיש כאן. זו עבודת הטעמים. (טעמים היינו אור החכמה או אור הכתר).

זה תלוי איך מתחילים לספור: טעמים, נקודות, תגין, אותיות.

ה. מגילת אסתר: אורות חזקים בכלים חלשים

ולפעמים, כפי שאמרנו, יש מעין מגילת אסתר. ששם זה לא לגמרי [כך]. יש מדרגה של תורה שחסרה בה חיות מסוימת באותיות, כן?

דיני המגילה אינם לגמרי “מוצקים”, יש מחלוקת תנאים, כלומר יש חולשה בקדושה של המגילה עצמה. אנחנו מרגישים את זה למשל: נוגעים במגילה, לא נוגעים בספר תורה, אין לה אותה קדושה. הכתב, הקלף של המגילה – אמנם כתוב שצריכה קדושת ספר תורה, אבל אין לה אותו סוג קדושה. פירוש הדבר שהכלים חלשים יותר.

אבל הניגון של המגילה, והטעמים של המגילה, והנקודות של המגילה – לאף אחד אין הארה שהם חלשים יותר. הרי זו תורה שבעל פה, זהו אור החכמה, אור הכתר שטמון בזה. על כן ייתכן שזה מאיר חזק יותר. כל אחד אוהב את הניגון של המגילה הרבה יותר ממה שאוהבים את הניגון של קריאת התורה סתם.

כי זהו הפירוש, שהטעמים והנקודות מאירים חזק יותר. כפי שהאריז”ל מסביר במשל שלו, כאשר, כביכול, ה”יסוד אבא” פורץ, “וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ” (אסתר ח, טו) – יוצא מהמלכות, מהכלים. יש סוג כזה של חיות, לא רק הניצוץ שיש בכלי, לא, החיות עצמה כל כך חזקה שהיא שוברת את הכלי.

לכן מתחפשים בפורים בכל מיני בגדים וכלים שונים שלא מתאימים כל כך. כלומר, האדם מאיר, חיות הנשמה, והכלי מתבטל. הוא לא “נתקע” בבקיטשע שלו, בשטריימל שלו, בגרביים הלבנות שלו – זה יוצא. ולכן לכלי אין טעם, אלא לניגון יש טעם.

ו. שבת זכור: המדרגה הגבוהה יותר של מחיית עמלק

וזו עבודת ה’, והעבודה המיוחדת של הדגשת החיות של פורים, חיות המן-עמלק. אנו אומרים שלפני פורים, מגילת אסתר היא הקיום של מה שממש צומח. לוקחים מגילה בלי כתב [כמו ספר תורה], אבל מגילה היא לא ספר תורה.

ולכן צריך לשמוע, שהקריאה של שבת זכור היא במובן מסוים המדרגה הגבוהה יותר, המדרגה החזקה והברורה יותר של מקרא מגילה. כל אחד שמח מאוד במגילה, ובאים מחופשים, ומכים את המן. עוד עמוק יותר היא באמת הקריאה של זכור. לכן יש יהודים שכבר מתנהגים בשכרות בשבת זכור, ונוהגים להכות את המן כשאומרים “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… לֹא תִּשְׁכָּח”.

זה בעצם אותו דבר, רק הפוך: כאן זה ממש בדאורייתא, וקוראים לזה דאורייתא ולזה דרבנן. אף שכן, יש חקירה אם מגילה היא מצווה דרבנן, אולי זכור דאורייתא, יוצא שזה חמור יותר מהמגילה עצמה. לא נראה לי כל כך נכון, אני סובר שאפשר לצאת ידי חובה בשניהם עם שניהם.

* להלכה, המגן אברהם כבר אומר שאפשר לצאת ידי חובה עם קריאת התורה של פורים בבוקר.

* אני סובר שאפשר לצאת ידי חובה מהמגילה עצמה את המצווה של “זכור את אשר עשה לך עמלק”. איני רואה למה צריך דווקא קריאת התורה.

אבל רואים כן את החילוק. הזכור הוא הדבר הדאורייתא, והוא מתרחש בשבת בבית הכנסת, שהיא קריאת תורה אמיתית – לא קריאת תורה פורימית כמו שקוראים את המגילה. זו קריאת תורה אמיתית, ושם, בתוך התורה שאין בה טעמים ונקודות, מוציאים את הטעמים והנקודות של הניגון של שבת זכור, של האור.

נראה כך, שצריך להיכנס לזה. המצווה היא אכן עם הניגון, אבל הניגון תמיד מוציא את הכוונה שמבינים, מה שיהודי מבין בליבו, בראשו, על הנושא. צריך אפוא להתעמק, להעמיק, לחשוב מה זה אומר.

ז. זכור כהכנת הלב

אם כן, השיעור שלנו אתמול הלך על הסדר של מה שאמרנו, שאפשר להעמיק בכל דבר: הנגלה, ההסבר הנגלה, שמעלה לרמה גבוהה יותר, המדרגות הנסתרות, מדרגות הקבלה.

אם כן, אתמול הסברנו איך הנושא של זכור הוא הכנת הלב. הכנת הלב שמכוונת למעשה, אבל היא הכנת הלב למצוות מחיית עמלק.

יש מצווה של עשיית צדק, חלק ממידת חרב ועונש, להעניש את עמלק שעשה את העוולה הנוראה של “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כה, יח). על כך צריך להתרגש. הרי אי אפשר לעשות את הדבר בלי להתרגש. על כך נתן הקב”ה מצווה של “זכור את רשעת עמלק”, לעורר את הציבור. המלך או משוח המלחמה, צריך לעורר את הציבור להתרגש כנגד עמלק, כפי שלמדנו.

שיעור ב: פנימיות עניין זכירת עמלק – מכעס לאהבה

תוכן: בחלק השני של השיעור נכנס הדובר למשמעות העמוקה יותר, הפנימית, של “זכור את אשר עשה לך עמלק”. השיעור מציג חילוק יסודי בין ה”חיצוניות” של המצווה – שדורשת כעס ומלחמה כנגד הרשע – לבין ה”פנימיות” של המצווה, שבה אותם כוחות רוחניים מתהפכים לאהבת ישראל ודביקות בה’.

—

ח. חזרה – הכנת הלב של “זכור”

אם כן, השיעור שלנו אתמול הלך על הסדר של מה שאמרנו, שאפשר להעמיק בכל דבר: הן בנגלה, בהסבר הנגלה, שמעלה אותנו למדרגה גבוהה יותר, והן במדרגת הנסתרות, מדרגת הקבלה.

אתמול הסברנו איך הנושא של “זכור” הוא הכנת הלב. זו הכנת הלב שמכוונת למעשה, אבל היא הכנת הלב למצוות מחיית עמלק. יש מצווה של עשיית צדק, חלק ממידת שכר ועונש; מענישים את חיילי עמלק שעשו את העוולה הנוראה של “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כה, יח).

על כך צריך להתרגש. אי אפשר לעשות את הדבר בלי להתרגש. על כך נתן הקב”ה מצווה של “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק”, לעורר את הציבור. המלך, או משוח המלחמה, צריך לעורר את הציבור להתרגש כנגד עמלק. כך למדנו בשם הרמב”ם, והסברנו את כל הסוגיה במהלך הזה.

ט. שתי רמות של התעוררות – כעס ואהבה

וכפי שלמדנו לפני שבועיים על נושא ה”דעת” – שהיא הכרעת השכל הרואה מהו ה”טוב” בכל מצב – הסברנו על כך שיש מדרגות שונות.

כך צריך לדבר כאן: בהתעוררות המידה – התעוררות הרגש שאנו לומדים שנדרשת כדי לקיים מחיית עמלק, וכל עשיית צדק ומשפט אמיתי צריכה הרגשה מסוימת של צדק, כן, הוא מתרגש כשיש עוולה – את אותה התעוררות-הרגשה אפשר גם קצת “לפשט”. במילים אחרות: להסביר במדרגה העמוקה יותר, במובן העמוק יותר של המילה, במובן העמוק יותר של העולם, מה זה אומר ומהו הסוד שבזה.

וזו הכוונה האמיתית: מי שלומד קבלה, בזוהר, בכל ספרי הקבלה וספרי החסידות – הם עוסקים במדרגה הזו. של מחיית עמלק, של זכירת מחיית עמלק, ושל מחיית עמלק עצמה.

אם כן, את זה אני רוצה קצת לדון. לכאורה צריך לדבר בזה עצמו בשתי רמות, שתי מדרגות של הנושא. ואני סבור שהרמה השנייה קלה יותר לדבר עליה; ברמה הראשונה נצטרך להתאמץ קצת ולחשוב עכשיו איך אפשר להוציא את זה.

י. מדוע דורש עמלק “זכירה” מיוחדת?

מה הכוונה? כוונתי כך. הסברנו שיש קושיה: מלחמת עמלק שונה ממלחמות אחרות.

* מלחמה רגילה אינה דורשת כל כך את ההתעוררות, ההתרגשות, התעוררות הכעס. למה? כי או שבא רשע והתחיל להילחם בך – נלחמים בחזרה, זו הגנה עצמית, לא צריך התעוררות מיוחדת לשם כך.

* או אם זו מלחמת כיבוש הארץ, או אם זו מלחמת רשות – בדרך כלל לא חסרה כל כך הזכירה.

מה שאין כן מלחמת עמלק, שהיא ממש מצווה, לא סתם מצווה, אלא מצווה של עשיית צדק – צריך להעניש את מי שעשה רע בעולם. זהו טבע האדם שהוא שוכח – “לֹא תִּשְׁכָּח”. כפי שהבאנו פעם, כתוב בתורה “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… לֹא תִּשְׁכָּח”. כשכתוב בתורה “לא תשכח”, הכוונה לומר שהתורה מכירה בכך שאתה עתיד לשכוח. אחרת לא הייתה מצווה “לא תשכח”. “לא תשכח” פשוטו: אני יודע שאתה עתיד לשכוח, בבקשה אל תשכח. וזה דורש התעוררות חזקה יותר, הזכרה חזקה יותר.

יא. סוד הרמב”ן – מלחמה בחיצוניות, שלום בפנימיות

עכשיו, כשם שזה אמת בפשטות, אנו מבינים, הסברנו בפשטות – כך זה אמת גם במבט העמוק יותר. מהו המבט העמוק יותר, הכל תלוי: מהו אדם? כן? מהו צדיק ומהו רשע? או אפשר לקרוא לזה: מהו יהודי ומהו גוי.

“צדיקים ורשעים” – כשמוזכרים הרבה פעמים צדיק ורשע, הכוונה ליהודי או לגוי. ולהיפך, כשאומרים יהודי או גוי, הכוונה לאדם טוב ולאדם רע. זהו “אתם קרויין אדם” (יבמות סא.). ועמלק, הוא ה”אויס-מענטש” [ההיפך מאדם], הוא האומה הרעה, המושל, הדמות של אומה רעה.

ומהו הפירוש של טוב ורע? הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל ונמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב”ה. או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שכשאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב”ה את מידות החסד.

אותו סוג של אורות, אם מדברים על זה ברמה גבוהה יותר, ברמה שבתית, ברמה של שבת זכור – זה יותר מלובש בכלים של תורה, יותר ברור בזוהר, ברמב”ן ובספר התורה – אז אותם דברים מגיעים לשלום.

זהו הסוד שהרמב”ן לומד, מביא מפורים לשלום, מחנוכה לשלום. כתוב שבחיצוניות צריך לעשות מלחמה, אבל כשמסובבים לפנימיות – אותם אורות מביאים שלום. ננסה להסביר את זה.

יב. פנימיות פירושה “בין יהודים לבין עצמם”

כמו שאנחנו אומרים, כשמדברים על פנימיות הכוונה – דרך אחת לומר פנימיות לעומת חיצוניות היא: במקום לדבר בין יהודים לגויים, מדברים בין יהודים לבין עצמם. זה יותר נוגע, בדרך כלל, יותר נוגע. רוב האנשים שאנחנו קשורים אליהם ועוסקים בענייניהם אינם גויים. כלומר, מי שעוסק במצוה של הצלת ישראל וכדומה מהגויים – הכי נמי; אבל עכשיו מדברים למעשה בינינו, ורוב זה בין יהודים. ושם מתחיל דבר חדש.

נבין מה מתחיל שם. במילים אחרות: בין יהודים הוא המקום, אם רוצים לומר את הרמה הפנימית של שבת זכור, של התעוררות הלב – מה שהרמב”ן אומר שצריך להיות כעס על עמלק – אותה התעוררות כעס על עמלק של שבת זכור פירושה אורות אהבת ישראל.

כך אני רוצה לומר, כך אני רוצה לומר חידוש יפה מאוד, צריך לשמוע. אותה רמה, אני אומר שוב, אותה רמה, אותה מדרגה ברוחניות שמעוררת – בעולם העשיה נאמר, הרמה הנמוכה – פירושה: כועסים על עמלק, שונאים אותו, מעוררים את הלב, הולכים לעשות מלחמה. אותו דבר בעולם היצירה או בעולם האצילות – אני אפילו לא יודע איזה עולם, רמה אחת גבוהה יותר – מעורר שיאהבו יהודי אחר.

יג. מהו אדם? (יושר ומשפט)

מדוע? כי הרי זה תלוי כשמבינים מהו הדעת, מהו הרעיון, מהו המחשבה שגורמת לאדם לכעוס כעס נורא על העוולה שעמלק עושה.

דהיינו, מהו הכעס כשאומרים שהוא רשע? פשט: אני סבור, זה באמת אישי, אני סבור שהוא אדם. לאדם יש בתוכו מידת המשפט, מידת הצדק. משפט פירושו במילים פשוטות מידת הצדק. הוא הולך נגד זה. הוא אולי אדם שבור, צריך להרוג אותו. אבל אדם כזה, זהו אדם פשוט. זה לא פשט טוב! הם אומרים עכשיו נגד הפשט של “אדם”.

“אדם” הוא סוג של צדק, ו”אויס-מענטש” [היפך האדם] הוא מי שלא הולך עם צדק. הוא כמו מחלה כוללת על השלום, הוא רשע, הוא “אויס-מענטש”, הוא חייב מיתה. לא כאדם יחיד, אלא ככלל הוא חייב מיתה. כי העוולה שהוא עושה אינה אישית, אלא כל החברה מראה שהיא אינה חברה ראויה. לזה יש משמעות… זה בנוי על הנמקה של מהו אדם, כיצד בני אדם צריכים להתנהג עם בני אדם אחרים; זה חלק מהדין של “מהו אדם”, וממילא מי שמתנהג אחרת חייב מיתה.

יד. מהו יהודי? (תפארת והודאה)

אבל מהו באמת אדם? מהו באמת יהודי? מהו באמת יהודי זה קצת שונה ממהו באמת אדם, או שזו עוד רמה אחת של מהו באמת אדם, שדיברנו עליה בשבועות האחרונים.

אדם הוא דבר שבוודאי הרמה הראשונה צריכה להיות צדק בין בני אדם, מלא להרוג אחד את השני סתם – “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ”. טוב מאוד.

אבל למה כל העניין? למה?

* לגוי זה בשביל ימי החול. וליהודי זה בשביל שבת.

* ערך שיש לנו כנגד זה הוא חולי ופשוט. אבל בשבת לא קוראים את הזכר החולי [של פרשת כי תצא], לפעמים [של פרשת בשלח]. בשבת קוראים את הזכר השבתי של “כי תצא” הפשוט. [הערה: הדובר מחלק בין הזכור הפשוט של ימי החול לבין הזכור הגבוה יותר של שבת].

מה קוראים בזכר השבתי? ה”זכור” השבתי אומר כך: שהיהודים נוצרו להתאסף, כמו שכתוב ברמב”ן (סוף פרשת בא): “כוונת האסיפה בבתי כנסיות ורוממות הקול בתפילה…”. [והם אומרים:] “אנחנו עמך וצאן מרעיתך”, “נודע לך”, “לעולם לא נבוש כי בך בטחנו”.

יהודי, קיבוץ היהודים, לא נוצר רק כדי לשרוד. קיבוץ של גויים צריך לשרוד, צריכה להיות מדינה טובה לחיי העולם הזה, בשביל זה כבר נדרש צדק ומשפט. ליהודים יש גם את הרמה הזו, הרמה הראשונה.

אבל מהו קיבוץ של יהודים – מה שיהודים מתאספים בבית המדרש בשבת, באים לקריאת התורה – זה לא בא בשביל זה. למה הם באים? כי הם רוצים להבין, הם רוצים ללמוד תורה, הם רוצים להתפלל, הם רוצים לשבח את הקב”ה, הם רוצים “להשתבח בתהילתך”, הם רוצים בעצמם להשתבח בתהילת הקב”ה.

זהו הפירוש “כִּי הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ” (דברים י, כא). אנחנו מתגאים, כן? אנחנו מתפארים, אנחנו רוצים להיכלל כך בספירת התפארת של כביכול. זהו הפירוש: “יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר”, אנחנו…

שיעור: פנימיות עמלק ומדרגות ההנהגה האלוקית

(חלק 3)

נושא: הכוונה העמוקה של “זכור את עמלק” במדרגות הגבוהות יותר, ההבדל בין ביטול הקליפה למטה ולמעלה, וסוד “היש ה’ בקרבנו אם אין” על פי קבלה.

—

טו. המדרגה השנייה – “להשתבח בתהילתך”

(למה באים יהודים לבית הכנסת?)

למה הם באים [היהודים לבית הכנסת]?

כי הם רוצים להבין, הם רוצים ללמוד תורה, הם רוצים להתפלל, הם רוצים לשבח את הקב”ה. הם רוצים “להשתבח בתהילתך”, הם רוצים בעצמם להשתבח בתהילת הקב”ה.

זהו הפירוש “כי הוא תהילתך והוא אלהיך” – אנחנו מתגאים, כן? אנחנו מתפארים. אנחנו רוצים להיכלל כך בספירת התפארת של קודשא בריך הוא.

זהו הפירוש “ישראל אשר בך אתפאר”.

הגדלות שלנו, במה שאנחנו מחזיקים את עצמנו גדולים, היא בכך שנתנו קצת יותר מאחר, בכך שאנחנו “נקרא שמו עליו”.

זהו פירוש אחר לגמרי של “חברות בני אדם” [כפי שהוזכר קודם]. זוהי רמה אחרת לגמרי, “רמה 2”, הרמה של יהודים. ויהודים שבאים בשבת לבית הכנסת, זה מה שהם עושים.

מובן מאליו, בפורים הולכים למשלוח מנות גם בשביל הרמה הפשוטה, אבל בשבת לא באים לבית הכנסת בשביל זה – או לא *רק* בשביל זה – אלא בשביל ההנאה להיות קבוצה כזו של אנשים שאוהבים זה את זה בטוהר, ושמתנהגים בצדק ומשפט בטוהר. אנשים כאלה שיכולים לשבח את הקב”ה; אפשר לומר פסוקי דזמרה, אפשר לומר נשמת, אפשר לשמוע קריאת התורה – כל הדברים שעושים בשבת בבית הכנסת.

טז. שנאת עמלק במדרגה הרוחנית

עכשיו, כשמעוררים את ההבנה – בדיוק כמו שכשמעוררים את ההבנה של “מהו אדם ראוי” כועסים על מי שאינו ראוי – כשמעוררים את ההבנה, כועסים, מתעוררת כעס גדולה על מי שאינו ראוי.

למשל, עמלק בא ואומר לנו שלא נלך לבית הכנסת. כל כך הרבה עמלקים, קליפה כזו, גוי כזה (בחיצוניות), או יצר הרע כזה (בפנימיות) שלא מניח לנו להתאסף ולומר נשמת עם יהודים נוספים – כועסים עליו עוד יותר, כן? צריך לסלק אותו.

כל הספרים החסידיים מדברים על הנושא של “אוהבי ה’ שנאו רע”. וזה דבר עדין מאוד, ואני חושב שזה כל כך עדין שזה לא יוצא בתור שנאה כלל, כי מידת השנאה לא באמת קיימת כאן. שנאה פירושה שכועסים באמת על אדם בגשמיות.

אבל בואו נתבונן, ננסה לומר את ההתבוננות ולהראות מה כן יוצא מזה.

כשאדם מתבונן שאדם צריך להיות אדם, אי אפשר לחיות כך [כבהמה], וכל מי שנכנס למדרגה השנייה, הוא ממש כועס, עד כדי רציחה, על מי שלא רוצה להתנהג כך – מי שתופס תמיד את ראש השנה והורג אותם. בוודאי.

אותו דבר כשאדם מתבונן במהו אדם: אדם הוא דבר כזה שמשבח את הקב”ה, שנעשה חלק משבח הקב”ה. לא רק שהוא משבח את הקב”ה, הוא נעשה חלק משבח הקב”ה, “לשבחך”. אז הוא גם באותה דרך כועס עוד יותר על מי שנגד זה, על מי שאינו כך.

כך יוצאת המסקנה. ובאמת, כך כתוב בספרים, כך יוצא, שאם בא מישהו ומבין, הוא כועס כעס נורא.

אבל כל אחד מבין שזה קצת שונה. למה זה שונה? נסביר למה זה שונה.

יז. סוד ביטול הקליפה – להילחם או לבטל?

כי יש הבדל, כתוב ברמ”ק הסוד, יש הבדל בין ביטול הקליפה למטה לבין ביטול הקליפה למעלה.

* ביטול הקליפה למטה: צריך להתלבש באותם כלי הקליפה. “על חרבך תחיה”. כן, הוא בא בכוחו של פה, ואנחנו נשתמש באותו רעיון, נלך להרוג אותו בחרב. למה? כי הוא ב”עולם החרב”, צריך להרוג אותו בחרב, הוא עדיין בעולם החרב. כל זה כשמדברים ב”רמה 1″, בעולם הזה, במדרגה של עולם העשיה, של הצדיק הפשוט.

* ביטול הקליפה למעלה: אבל כשמדברים על מה שמבינים שאדם הוא דבר כזה ש”ישתבח שמו לעד” – זהו הפירוש של יהודי. ובוודאי לכאורה כועסים. אבל על מי כועסים? חשבו, אתם כועסים, על מי יש לכעוס? על יהודי אחר? יהודי הרי הוא “ישתבח שמו לעד”!

וזה תלוי: אם יש גוי – האמת היא שלא כועסים על הגוי גם כן. הגוי נעלם. היצר הרע – נאמר היצר הרע, הגוי הוא הגוי הגשמי, אבל היצר הרע נעלם, הוא בטל במציאות.

לכן כתוב ההבדל שמחיית עמלק היא ביטול במציאות, מה שאין כן מחיית שבעה עממין אינה בטלה כך, כן? יש הבדל. פשיטא שעל אומות אחרות אין אותה רמה של מחייה.

למה? כי כל אחד מבין שמחיית עמלק, כמו שהרמ”ק אומר, היא “ביטול הקליפה” – מראים שאין קליפה. לא שיש קליפה ונלחמים בה.

כי מהי קליפה? סברה. חשבת, כן, חשבת שאדם נברא כדי לחיות כאן ולאכול את שלוש הסעודות. לא! אדם נברא כדי לשיר את הזמירות ולשיר בשעת שלוש סעודות את הטעמים והנקודות, כדי לשמוע את התורות ולומר בשעת שלוש סעודות. זהו אדם.

אז איפה הלך עכשיו מי שאומר שאדם נברא כדי לזלול? איפה הוא? “לבר נתלין אלהן הנך כלבין דחציפין”? איפה הוא? יוצאים החוצה ופוגשים את הכלב?

אז כן, הפירוש אינו שיוצאים החוצה ופוגשים כמה כלבים מקולקלים שם. הכוונה לומר שזה לא קיים, והם ברמה כזו ומבינים שזהו העניין.

יח. נפקא מינה לבין אדם לחבירו (“לא תקום ולא תטור”)

ומהי הנפקא מינה? שהיהודי, היהודי הרי הוא “לא תקום ולא תטור את בני עמך”.

מה כתוב ברמב”ם גם אצל מצות נקמה? “לא תקום ולא תטור את בני עמך” פירושו: כן, היהודי עשה לי עוול, הוא לא רצה להשאיל לי את הפטיש אתמול, אז הוא שקץ. מצד ההסתכלות הראשונה צריך באמת לכעוס עליו, זה אפילו מצוה, בסדר, צריך למחות.

אבל צריך הרי לחשוב: מהו יהודי? יהודי הוא משהו בשביל להשאיל פטישים? פטישים צריך להשאיל, למה לא? יהודי נמצא כאן כדי לשבח את הקב”ה.

היהודי מפריע לי לשבח את הקב”ה? ה”חגבי דוד” מפריע? הוא גם לא מפריע. הוא מפריע רק למי שאין לו שכל, שחושב שלשבח את הקב”ה פירושו שצריך להרגיש טוב ולצעוק.

לשבח את הקב”ה פירושו: בכך שיש את העולם, בכך שאתה מבין שיש עולם והוא עובד, והקב”ה בעולם, והכל הולך בדרך הנכונה.

זוהי העבודה הקשה. וכשמתבוננים, הקליפה מתבטלת. וממילא, שני יהודים שמפריעים לך – הוא לא מפריע לך.

כל ההתבוננות שדיברתי על לכעוס מאוד על עמלק בחיצוניות, גורמת שכאשר היהודי כביכול הוא בבחינת עמלק, הוא מפריע לך חלילה, הוא ב”עולם החיצונים” שלו. אתה תופס שזה לא מתחיל. מצד הנשמה, מצד ההסתכלות, הרע לא קיים. לא קיים.

זהו סוד מחיית עמלק של שבת מהרמה השנייה, הרמה האנושית.

אני מקווה שזה ברור מספיק. כלומר, חסר לי כאן דרך ברורה כיצד להוציא את זה. אני חושב שהוצאתי מספיק טוב להיום, אולי בשבת נבין טוב יותר.

יט. רמה 3 – מצד האלקות (סוד “היש ה’ בקרבנו אם אין”)

עכשיו, אותו דבר הולכים הלאה חזרה ועוד רמה גבוהה יותר – קבלה. הרי כל דבר צריכים ללמוד מצד הנשמה (כלומר נשמות), וגם מצד האלקות, מצד הרמה של אלוקות. מהו כאן השורש, מה שאנחנו מבינים כאן, שאינו אנושי כלל.

ואת זה נלמד מהסוד שכתוב בזוהר הקדוש. פעמיים או שלוש פעמים מביא הזוהר את אותה מילה, האריז”ל מדבר על זה הרבה, וספרים חסידיים מביאים את זה הרבה.

הוא מביא שעמלק היה, מלחמת עמלק, המלחמה הראשונה הייתה אחרי שהיהודים אמרו “היש ה’ בקרבנו אם אין” – הנסיון של מסה ומריבה, שאמרו ברפידים שאין מים, והפסוק מסיים “על נסותם את ה’ לאמר היש ה’ בקרבנו אם אין”, והפסוק הבא הוא “ויבא עמלק”, ממש הפסוק הבא.

ואני כבר עשרים וחמש דקות בתוך השיעור, אני לא צריך להאריך בזה כלל, אפשר להאריך מאוד רק על הנקודה הזו, אני רוצה רק להשלים את הנקודה השלישית, כיצד מתברר שכל זה תלוי בהשגת אלקות.

מה כוונתי לומר? הרי אנחנו אומרים שכל הרמות – הן הנקמה שצריכה להיות, הן האי-נקמה שהיא אותו דבר שיוצא מהתבוננות עמוקה יותר ממדרגת הנשמות – הכל תלוי בחוסר הבנה מסוים, משתלשל מחוסר הבנה מסוים של כיצד אלקות, כיצד הקב”ה פועל.

ואם מבינים את זה, אפשר לומר מלמטה למעלה: אם מבינים את האלוקות הנכונה שמשתלשלת למטה, הרי “וידעת היום”, ממילא גם נקמו בעמלק מאליו, וכן הלאה. או להיפך, קודם עושים את זה, ואחר כך עושים את הרמה הבאה, אחר כך מבינים שכל אלה הן באמת מדרגות של אלוקות.

כ. החקירה של “יש” ו”אין”

והזוהר, הזוהר אומר כך. הזוהר שואל קושיה, רבי אבא בזוהר שואל קושיה, הוא אומר: מה קורה כאן? מדברים על תינוקות? אני לא יודע, היא הולכת איתנו איתם?

הרמב”ן אומר “היש ה’ בקרבנו אם אין” פירושו: האם יש נביא? האם משה נביא אמיתי? זהו “היש ה’ בקרבנו”, האם יש אצלנו נביאים? כמו שרואים בפסוקים אחרים שהקב”ה שלנו פירושו נביאים.

שואלת הגמרא: אבל מה פירוש שלא ראו? עדיין לא היה מתן תורה, הייתה קריעת ים סוף, הייתה “ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל”. מהו “היש ה’ בקרבנו אם אין”? אתמול הוא היה! זו קושיה טובה, אפשר להאריך בפשט ובסוד.

אומר הזוהר, אומר רבי אבא: לא, ודאי, הם לא שאלו שאלות שטותיות. הם לא התכוונו לומר האם הקב”ה קיים או שהקב”ה אינו קיים.

הם התכוונו לשאול חקירה עמוקה מאוד בקבלה, בפילוסופיה, בחקירות אלוקות. הם שאלו שאלה – כך מסביר הרמ”ק באדרות, האדרות מביאות את אותה תורה – האם הקב”ה עמם (ודאי שהקב”ה קיים, ודאי שהקב”ה מנהיג את העולם), אבל הם רצו לדעת האם הקב”ה מנהיג אותם עכשיו, או באופן כללי, מבחינת יש או מבחינת אין.

* בחינת יש: פירושו מדרגת חכמה – הרמ”ק אומר מדרגת חכמה, או כפי שהוא אומר, מדרגת זעיר אנפין.

* בחינת אין: פירושו מדרגת עתיקא, מדרגת אריך אנפין.

מדוע נקרא זה “יש” וזה “אין”?

יש פירושו שאפשר לתפוס אותו. “יש מחשבה תפיסא ביה” במובן מסוים, מידה מסוימת, תואר מסוים. אפשר לומר על זה: הקב”ה הוא צדק ומשפט. כן, משפט הוא מידה שלו, הוא מתנהג בצדק ומשפט, חסד, גבורה, תפארת – המידות שאנו מבינים. ומזה בא מה שאנו קוראים על פי קבלה “דרך הטבע”, זוהי ההנהגה הרגילה של העולם, שום דבר מיוחד.

אם אין – זוהי ההנהגה שלא אומרים עליה שום מילה. זה נקרא “שלילת התארים”, אומר הרמ”ק. כלומר, לא אומרים על זה, אין מילה לתאר את זה. רק העובדה שיש אלוקים – אפילו את זה אולי אי אפשר לומר לגמרי – רק מה שאין עליו שום מילה, זה גבוה מכל המילים. מה שמרגישים או יודעים באיזשהו אופן עדין שיש מציאות כזו.

האם זה מה שמנהיג אותם? את זה הם רצו לדעת.

כא. הפגם של ניסיון ופירוד

הוא שואל: אם כך, מה רוצים מהם? “ויבא עמלק”. מה רוצים מהם? הם שאלו שאלת קבלה טובה! מה, אסור ללמוד קבלה?

אז הוא אמר תירוץ נפלא. הוא אומר שני דברים:

1. הם עשו פירצה.

2. והם עשו בדרך ניסיון.

וצריך להבין שזה אותו דבר. במילים אחרות, מה שהוא מסביר הוא: היהודים, מדוע בא עמלק?

לא בגלל שהם שאלו שאלה טובה. זו שאלה טובה. אלא בגלל שהם עשו את זה לא בדרך אהבה, אלא בדרך ניסיון. הם בחנו. הוא אומר: הוא זה שהיה, שייתן לנו. אילו הם היו עושים את זה בחיבוב, לא הייתה שום בעיה.

עוד נקודה הוא אומר, שהם היו מפרידים.

זהו תמלול מעובד של החלק הרביעי של השיעור. הטקסט חולק לפרקים ופסקאות לקריאה נוחה יותר, עם שיפורי שפה הכרחיים, אך תוך שמירה על התוכן המלא של הדובר המקורי.

שיעור: זכור את אשר עשה לך עמלק – חלק ד’

נושא: הסתירה בין “יש” ו”אין”, והתירוץ של חביבות

—

כב. איזה אלוקים מנהיג אותנו? שניהם בבת אחת

איזה אלוקים מנהיג אותנו? כיצד הקב”ה מנהיג אותנו – בבחינת “יש” או בבחינת “אין”?

התירוץ הוא: למה לא שניהם? זה התירוץ. שניהם, שניהם בבת אחת.

אותו אלוקים שהוא למעלה מכל התארים, שהוא שלילת התארים [בחינת “אין”], הוא גם האלוקים שאומרים עליו “אוהב עמו ישראל”, “הבוחר בעמו ישראל באהבה”, שאוהב כל יהודי ביותר. אותו אחד. אין שום חילוק, שום סתירה.

הקב”ה אומר שיש סתירה; הוא אומר שיש אלוקים כזה ואלוקים כזה, יש תפארת ויש עתיק. ושואלים אפילו את השאלות, שואלים את השאלות, הרי צריך לברר כיצד מי שהוא “כמלא רחמים” הוא אותו אחד כמו “גיבור מלחמה”. זו שאלה טובה.

אבל כששואלים את השאלה באופן שמתכוונים כאילו יש תשובה [של פירוד], כאילו יש פירוד – זו עצמה עמלקיות.

כג. הסוד של “כי יד על כס י-ה”

צריך גם לשמוע שה”ויבוא עמלק” אין פשוטו שזה עונש. זה לא עונש. עמלק, הוא זה [הפירוד]. זהו הסוד מדוע כתוב – מאוד מעניין – הפסוק: “כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר” (שמות יז, טז).

כולם מכירים את המדרש. וזה מאוד מעניין, הפסוק הוא פסוק קשה. זהו המקום היחיד, או המקום הראשון בתורה, שבו כתוב שלקב”ה יש כיסא (“כס”). “יד על כס י-ה”. זהו פסוק קשה. כל המפרשים כבר התייגעו בזה. לקב”ה יש כיסא? מה פירוש שהקב”ה יושב על כיסא? יש לו גוף? הוא יושב על כיסא? מה הפירוש? מה קורה כאן?

והמדרש אומר, או הגמרא אומרת, מדרש: “אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק”. מה פירוש “אין השם שלם”? שאין אחדות של הי-ה והו-ה, כן? כך הם לומדים את זה. כלומר שהעתיק והז”א [זעיר אנפין], בחינת “אין” ובחינת “יש”, לא עובדים יחד, הם עובדים בסתירה.

אבל על פי האמת הם עובדים יחד. רק שאנשים לא תופסים שהם עובדים יחד, אנשים לא תופסים שבחינת “יש” ובחינת “אין” הולכים יחד. וממילא, זהו העמלק. ובגלל זה לא מבינים את הפסוק, לא מבינים.

השבועה פירושה: הכל אותו דבר. השבועה שהוא אומר “מלחמה לה’ בעמלק”, והעמלק עצמו, וה”אין השם שלם” – זה מה שיש. עמלק הוא הפירוש, זהו הפירוש של כל הדברים האלה במדרגה הגבוהה ביותר. הפירוש של זה הוא, שלפעמים יכול להיראות לאדם שיש פירוד בין עתיק לז”א, והתירוץ הוא שאין פירוד. אז נגמר עמלק, זהו השם השלם, “ומחה אזכר עמלק”.

כד. החיבור הבלתי מובן של “אין סוף” ו”חבר”

אז מה פירוש הדבר? מה זה בא להגיד? מה שהוא מתכוון הוא מאוד פשוט. מה שהוא מתכוון הוא, שהתחלנו בזה, שיש עולם של כלים, יש עולם שכל כלי צריך להיות עם צדק ומשפט, צריכה להיות כל אותה מדרגה ראשונה שלמדנו אתמול על מחיית עמלק – האלוקים שמנהיג את העולם. ולא רק זה, אלא מעל המדרגה השנייה שאמרנו שהכל הוא בחינת “שם שלם”, כן? כשהקב”ה עושה שלום. המטרה האמיתית של מלחמה בפנימיות היא שלום, לא שתהיה מלחמה ומריבה; המטרה האמיתית היא שלום, כדי להשתבח ולהתפאר בשם שלם שנקרא שמו עלינו בשלימות.

אבל נראית סתירה. אנשים לא מבינים שיש סתירה [לכאורה], אנשים לא מבינים ששני הדברים יכולים ללכת יחד. אנשים גם לא מבינים – אני לא מבין, אנשים, אנחנו גם לא מבינים כראוי. לא כאן מתחילה השאלה; כשחושבים קצת לעומק מבינים. אנחנו לא מבינים דבר הרבה יותר פשוט:

כיצד יתכן שהאין סוף, בחינת “אין” שאי אפשר לומר עליו כלום, שהוא זה שהוא החבר שלנו? זה דבר מדהים, מופלא.

אפשר לומר תירוצים מסוימים, אפשר לומר עכשיו גם לא סתם תירוצים שמתרצים ברגע את כל העניין, אבל אנחנו לא מבינים את זה. וכשאנחנו לא מבינים, יש לבד שתי דרכים, דרך נכונה להתייחס.

קודם כל, אנחנו לא מבינים את זה. ולמה אנחנו לא מבינים את זה? כי אנחנו לא במדרגה הזו, כי בעולם באמת יש פירוד מסוים, בחינה של עמלק. וככל שמבינים יותר גבוה, זה נגמר, זה נעשה אחדות, כל הדברים נעשים דבר אחד.

כה. זכור – לזכור את האחדות בחביבות

עכשיו, מה עושים כשלא מבינים? פורים עצמו הוא מצווה להבין מדוע יש סתירה כזו. מדוע יש סתירה כזו? עוד נראה, ברור שזו לא סתירה, זה אותו דבר. ממילא צריך לדעת לדבר בבהירות על הנושא של יאוש וקניין עבד, אפשר לדבר על זה בפורים. לגמרי אנחנו לא יכולים לדבר.

למה? מה עושים כשזה ערב פורים ולא מבינים את זה? “זכור את אשר עשה לך עמלק” – כאן היא הזכירה. זוהי מצוות זכור על פי פנימיות. מצוות זכור על פי פנימיות היא: זכור ש”זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו”. זכור אל תשכח, כמו זכור ושמור, אומר הרמ”ק. זכור שזה אותו דבר, אל תעשה את הטעות הזו.

מה פירוש אל תעשה את הטעות? הרי אני רואה! למה מדברים על זה? כי יש ייאוש, יש כן בעיה שקשה להבין איך זה אותו דבר. על זה אומרת התורה: לך בחביבות.

מהו באמת החיבור? להלכה למעשה, באופן מעשי. בעומק, על פי קבלה, פילוסופיה, אפשר לתרץ בפעם אחרת. אבל כל יהודי הוא הרי מעשי. עבודה פירושה איך זה מעשי. איך מעשית כלל דעת שאין פירוד? מעשית זה כלל באהבה, בחיבה, בנעימות מסוימת, בהרמוניה מסוימת. זה קיים באנשים, זוהי מידה יותר מפעולה. זוהי מידה שהמידה עצמה מכניסה את כל ההשגות אלוקות.

וזה, אגיד לכם במילה אחת, גם דבר שמי שלומד, מי שמעיין בחקירות מסוג זה בקבלה, צריך תמיד לזכור, ואנסה לומר את זה.

כו. משל – שלושה גישות לסתירות (שני הרבנים)

יש דרך לימוד שהיא בחיצוניות. אולי דיברנו במקומות אחרים על זה יותר. יש דרך לימוד שהיא בחיצוניות, שהיא לא בחביבות. היא בניסיון, כלומר מבחן, בוא נראה אם זה באמת כך. “רגע, הרי יש עתיק, הרי יש זעיר אנפין, איך הם הולכים יחד? כן, כתוב בקבלה שאין סתירה, אבל מה הסתירה? בעבודה זו כן סתירה. בוא נדבר על זה, מה הבעיה כאן.”

אף אחד לא אומר שאין תירוץ. תירוץ פירושו שהעולם נברא באופן כזה שיש אחד שלא אכפת לו מהעולם. אבל כאן שני אנשים, אפשר לקרוא לזה אחד יותר במידה פשוטה או פחות במידה פשוטה, אבל זה לא… אני לא אוהב את המילה הזו. אקרא לזה יותר באהבה ופחות באהבה. יש אחד שהוא אוהב.

כמו המשל, נאמר משל גס ועב, משל גס, צריך לומר משלים גסים, משל מאוד גס:

יש לך יהודי שיש לו שני רבנים, או שיש לו אבא ואמא, ושני הרבנים הולכים בדרכים שונות, בשיטות שונות. כל אחד יש לו את הנקודה שלו שהוא מדגיש ביהדות, הדרך שלו איך הוא מבין דברים – שונה מאוד.

1. החוקר/המתנגד:

יש אחד שהוא מתנגד, הוא חוקר, הוא עומד מבחוץ, הוא עובד בניסיונות, הוא “נסו את ה'”. הוא אומר: “געוואלד! הרי ברור, זה אומר כך, זה אומר כך, זה לא הולך יחד.” ואותו אחד יכול להיות מבין גדול, פילוסוף טוב, בעל הבנה טובה.

2. הנאיבי:

אחר כך יש אחד נאיבי, הוא אומר: “הכל אותו דבר, הכל אחדות, כתוב ‘אחד יחיד ומיוחד’, אין לי מושג, הכל אותו דבר, זה סתם שטויות.” תורת האחדות לא יכולה להיות של נאיבי. אולי הנאיבי קצת יותר טוב ויש לו מעלה מסוימת על החכם, כי למעשה הוא לא מסוכסך עם אף אחד. זה אופן חיים, לא דרך של סכסוך. כשלומדים אותו, לא מרגישים מסוכסכים, מרגישים טוב. מי שרואה את שני סוגי הספרים יודע: כשלומדים את הסוג הראשון של ספר, מרגישים כל הזמן כעס; סוג שני של ספר, מרגישים טוב. זה שינוי, זה ראש הפוך. אה, אבל אנחנו רוצים להיות אחרת.

3. הסוג השלישי (הדרך הנכונה):

יש סוג שלישי של יהודי. הסוג השלישי של יהודי אומר: “אני עדיין לא יודע. אילו הייתי יודע לגמרי את התורה, שהמהות תהיה חקוקה ומובנת בבהירות – דיברנו ביום רביעי איך שכשמבינים דברים אמיתיים אפשר להבין את כל הסתירות – אני עדיין לא שם. חסרים לי יסודות מסוימים, חסרות לי הבנות, אני לא מבין. אבל מה שאני יודע הוא, שאני אוהב את שני היהודים האלה. אני אוהב אותם כך פשוט. אני אוהב לא רק אותם, אני אוהב את המחשבות שלהם. אני אוהב בגלל שאני תלמידם.”

אדם יכול להיות תלמיד של יותר מרב אחד, כן? כתוב בגמרות, לסוחר עדיף להיות תלמיד של יותר מרב אחד, מקבלים הבנה רחבה יותר. שני רבנים פירושו תמיד, אחד שונה מחברו, חייב להיות איזשהו חילוק מהשני. אבל אני אוהב את שניהם. אני כל כך אוהב את הסוג האחד, אני אוהב אותו.

כז. כוח החביבות כתירוץ

מה אני עושה? אני אוהב אותו. איך אפשר לאהוב? אני אוהב אותו, יש לי הערכה עצומה כלפיו, אני מרגיש משיכה למי שאי אפשר לומר עליו כלום, שהוא “מסתתר בשופריר חביון”, יש לי אהבה עצומה אליו.

יש לי גם אהבה עצומה לאלוקים האישי, למי שאפשר לדבר איתו, אפשר לומר לו בוקר טוב בבוקר וערב טוב בלילה, שאפשר לבקש ממנו כל דבר, שהוא איתך, “עמו אנכי בצרה”, ומי שעושה סדר בעולם, הוא עושה צדק ומשפט – אני אוהב גם את זה.

זו שאלה קשה, פילוסופית: “איך יתקיימו שניהם”, “היש ה’ בקרבנו אם אין” – זו שאלה קשה. אולי בפורים, אשתכר היטב, אלמד את כל ספרי הקבלה, כל ספרי הפילוסופיה, כל ספרי החקירה בבת אחת, אבין בבהירות את התירוץ, ויצא ספר חקירה יפה שיסביר, “יקירי ורעי”, אני יודע שכולכם תראו שהקושיה לא התחילה, אלה חילוקים פשוטים בין שתי הידיעות, אין בעיה.

אני עדיין לא שם, יש לי עוד כמה פורימים. אבל אני רוצה לומר לך דבר אחד: אני אוהב את שניהם. אני אוהב את שניהם, “אבדו וחביבותא”, אני אוהב את שניהם. אני לא יכול לומר שהם מסוכסכים, צריך להבין, אין בעיה, נלמד ונבין, אבל אני אוהב את שניהם.

החביבות, “א נעם בחביבותא תליא מילתא”, החביבות, זוהי החביבות של הספירות עצמן. באמת, דרך אחת לתאר את התירוץ היא לומר שה”יש” אוהב את ה”אין”, וה”אין” אוהב את ה”יש”. המדרגה של ספירה, הספירה של כתר והספירה של חכמה, הספירה של כתר והספירה של אריך אנפין וזעיר אנפין – הם אוהבים זה את זה. הם הרי אותו דבר, אפשר כבר לומר, אבל יש ביניהם אהבה. איך מפרשים את האהבה, אהבה היא דבר גשמי, בסדר, אבל זה תירוץ אחד.

בדיוק כמו שאתה יכול להבין שאדם יכול לאהוב שתי שיטות ששתיהן הוא אוהב, במובן מסוים, החביבות של הספירות היא התירוץ לקושיה, באמת. החביבות שיש לספירות בעולם התיקון, כן, הן אוהבות זו את זו, “אבער חביבותא תליא מילתא”.

ואותו דבר, אותו סוג חביבות שהוא יכול לחוש, זוהי גם מבט חדש עכשיו על מה שהוא לא מסוכסך עם חברו שצריך לנקום בו או לנטור לו. הוא אומר כן, אמת, אבל אני עדיין אוהב אותו, הוא עדיין יהודי, הוא עדיין אדם.

אותה חביבות גם, כשזה יורד לגמרי, זה יורד עד החרב שהורגים בה את המן הרשע – הוא כל כך אוהב, כי כל אחד אומר “לשם אהבה” אין בזה שום קנאה, שום כעס על מי שפוגם באהבה. זו קנאה, כן, “אל קנוא ונוקם”, “איש קנא מקנא לאשתו”. כך הוא כל כך אוהב אותה, מפריע לו נורא מאוד שמישהו הולך נגד זה.

פרק ה: המדרגה הגבוהה ביותר – “בעתיקא תליא מילתא”

חרב העתיקא

כשמדברים על החרב שהורגת את עמלק, זוהי חרב שנעים להסתכל עליה; היא לא מפחידה. זוהי המדרגה הגבוהה ביותר של תיקון, המדרגה הגבוהה ביותר של “בעתיקא תליא מילתא” [בעתיק – הספירה הגבוהה ביותר של כתר – הדבר תלוי], של שלוש סעודות [הסעודה השלישית של שבת, שהיא זמן רעוא דרעוין].

סיכום וסיום

אלו שלוש המדרגות של עמלק למעלה, שלוש המדרגות של עמלק – שתי המדרגות יותר ממה שדיברנו אתמול – שאפשר קצת להבין.

הם [הספרים הקדושים] אמרו הרבה מאוד דברים עמוקים, שכל דבר הוא סוגיה בפני עצמה, אבל אני מקווה שזה מספיק כדי לפתוח קצת את הראש להבין את הכוונה של שבת זכור.

שיעור על פרשת תרומה: סוד השמחה והשראת השכינה

פסוק: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב).

א. ריבוי הפרטים בפרשת המשכן – סימן של שמחה

את הפרשה קוראים כמעט תמיד בתחילת חודש אדר. ידוע שזו פרשה ארוכה; במילים אחרות, כתובים שם פרטים רבים מאוד. פעמים רבות היה דבר כזה – לפני שתפסתי שכבר מתחיל הקשר – היה דבר כזה שמשתעממים מאריכות הפרטים של פרשיות המדבר, הן של המשכן; כתוב כל דבר, וכתוב שוב ושוב.

ראיתי שרבינו בחיי כותב, שמתחילה ועד סוף פרשת המשכן כתוב מאתיים ארבעים ושמונה (248) פעמים המילה "וְעָשׂוּ" או לשון עשייה, כנגד רמ"ח מצוות עשה. זה חשבון גדול מאוד. לא ספרתי לבדוק כיצד הוא חישב, אבל זה מספר גדול מאוד; כתוב פעמים רבות מאוד, באריכות רבה.

הפירוש הראשון לכך – שמעתי אתמול שיעור מרבי אלחנן ניר, והוא הסביר שאומרים "משנכנס אדר מרבין בשמחה". הוא פירש (חזר על כך מספר חסידי, רק לא תפסתי ממי), ששמחה היא עצמה נקודה של ריבוי.

כפי שכל אחד מבין, השמחה הראשונה בעולם, הברכה הראשונה, השמחה הראשונה היא: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). להתרבות – זו החביבות, השמחה הגדולה ביותר. שמחתו של אדם היא תמיד כשהוא מוליד ילדים, הילדים מולידים עוד ילדים, יש לו חתונה – זו השמחה הגדולה ביותר, כמו שהגמרא אומרת.

שמחה עצמה היא התכונה שנקראת בספרי החסידות "ריבוי והתפשטות" – שיוצאים החוצה, שלא נמצאים בצמצום. ההיפך, שנקרא עצבות, פירושו צמצום. כשלאדם אין ילדים, כשהוא בבחינת מצרה, בבחינת עצב, הוא מצטמצם, הוא מרוסק. שמחה היא כשאדם רחב, פתוח.

ב. שמחה מביאה דיבור, עצבות מביאה שתיקה

אומרים שיש דבר כזה שאפשר לעשות פרייה ורבייה שלא בשמחה, כמו שקללת אדם הראשון הייתה "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז), שאפילו הדבר הגדול ביותר של שמחה בא תמיד עם צער גדול. האמת היא שאפילו השמחה הגדולה של פורים התחילה עם "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", עם צער, עם הצרה של המן, כל המצבים של מצרה. אבל ה"מרבין בשמחה" הוא אכן שהשמחה יוצאת החוצה, וזו עצמה השמחה של הריבוי – השמחה של ה"להיות הרבה", לעשות הרבה, לעשות עוד ועוד ועוד.

אם כך, מובן לנו גם הדין ש"אבל אין לו פה", אבל מדבר מעט. כשאומרים שתופסים צמצום, יראה, כמו שכתוב בקהלת (ה, א): "כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים".

למדנו השבוע ברמב"ם הלכות יסודי התורה: יראה פירושה "אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ". הקב"ה מנהיג את השמים, הקב"ה גבוה עוד יותר מהשמים, הוא כל כך עצום וגדול, ואתה כאן על הארץ, אדם קטן – אז הוא לא מדבר כל כך הרבה. הוא תופס, כמו שאומרים, "נרתע לאחוריו", הוא נסוג; אז הוא מדבר מעט, אז הוא בקושי אומר מילה אחת, אז הוא סגור כמו ביצה, הוא לא אומר כלום.

* סוד ה"אלם": ביצה היא בחינת אבר, כן? מה שנקרא בקבלה "אלם". אותיות אלם (א-ל-ם) – בלי הי' של אלקים זה אלם. אי אפשר אפילו לומר את שמו של הקב"ה, אי אפשר לדבר. כשאי אפשר לדבר, זו בחינת צמצום, זו בחינת "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים".

* כשיש ילדים, אי אפשר לדבר בשלמות עליהם, אי אפשר לדבר בבהירות על מהי השמחה שגורמת ללידת הבנים. יש יצר הרע מעורב בזה. גבר מרגיש התפשטות גדולה, אבל זה לא נעשה באופן שאפשר לדבר ברצינות על כך. כשמדברים על זה נקרא "נבל פה". מה זה נבל פה? מה רע? הרי זה כוח החיים, הרי זה כוח היצר, הרי זה דבר נפלא! אלא כך כתוב, שכשמדברים על כך, לא מבינים את זה. יש איזו קליפה על זה, יש איזו בעיה עם לדבר על כך. לא מפני שזה לא דבר טוב, אלא מפני שאנחנו לא מוציאים את זה בשמחה. כשמדברים על כך נוצרת עצבות. כך הוא הטבע (אי אפשר עכשיו להיכנס למה, זה לא הנושא שלי היום).

אבל כשאפשר לדבר – שמחה היא דבר שבו אפשר לדבר, מדברים הרבה.

* אצל חתן אומרים שבע ברכות. שבע ברכות זה לשון ריבוי, "שבע ברכות". "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה".

* שמחה, שמחת הנישואין, השמחה של כל דבר צריכה להיות עם ריבוי דיבורים. "אגרתא דבי הילולא מילי" (ברכות ו:), כן? השכר של חתונה הוא המילים.

* "אגרתא דבי תנחומין שתיקותא", כתוב בגמרא. בבית תנחומין, בבית אבל, בבית מספד – שותקים. זה הנושא של שתיקה.

* "אגרתא דבי הילולא מילי" – כשיש הילולא מדברים, יש הרבה מילים, הרבה ברכות, הרבה דברי שבח, דברי שמחה.

זו הבחינה, כפי שרואים פשוט את הבחינה כשאדם שמח, הוא מדבר הרבה, הוא פתוח, הוא מספר, הוא לא מחזיק בפנים. אין צמצום, אין עצב. כשאדם עצוב, הוא לא מדבר, "ודבריו מועטים".

ג. השמחה של השראת השכינה בפרטי המשכן

הרי פשוט, "אין לך שמחה גדולה מבנין המשכן". "להיות שמחה ישמח השמים ותגל הארץ", אומרים בראש חודש ניסן, כן? "יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם ה' מָלָךְ" (תהלים צו, י). כשהקב"ה בא למלוך על העולם, כשהקב"ה בא לשרות, הרי זו השמחה הגדולה ביותר.

מעניין, לא כתובים לשונות של שמחה. צריך לדייק (נדבר על כך בעוד דקה). לא כתוב בפסוק "והרעו והיו שמחות גדולות". יש מקומות בתנ"ך שרואים שכשבאה [השכינה]... אפילו כאן בתורה: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ" (ויקרא ט, כד). פעם אחת שרואים שהציבור היה שמח – "וַיָּרֹנּוּ", הם שרו ואמרו שירה ושבחות, הם צעקו בשמחה. זו לשון של רינה, "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ", שכתוב כשבאה השכינה – פעם אחת שכתוב לשון כזו בתורה.

ובתנ"ך רואים יותר פעמים כשבאה השכינה, אצל שלמה המלך, ומאוחר יותר בפעמים אחרות, כתוב עוד: רואים שמחה גדולה, שמחה עצומה, אומרים "הודו לה'", אומרים הלל, אומרים דברי שירה ושבח. פעמים רבות הלל, והרבה מילים חוזרות פעמים רבות. אפילו כן, אין עוד דבר שחוזרים עליו כל כך בהלל... אומרים עוד ועוד.

זו התנועה של שמחה. והשמחה הגדולה ביותר היא ודאי שמחת השראת השכינה, שמחה של "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". ולא כתוב לנו אפילו פעם אחת המילה שמחה.

כיצד יודעים, כיצד מרגישים את השמחה של הפרשה?

כשרואים כמה פעמים הפרשה חוזרת על עצמה, כמה הוא מדבר על כל דבר בנוסף.

כמו שמישהו היה באיזה בניין מפואר, היה לו איזו נסיעה נפלאה, איזה דבר מדהים, והוא לא מפסיק לדבר כמה אמות היה בין כאן לשם, וכמה זהב היה בזה, והוא מתחיל לחשב בדיוק.

אפשר לחשוב שהדיוק הוא עניין של צמצום, צריך לדעת בדיוק. לא! הדיוק הוא מפני שזו חוויה, אני רוצה לדבר בדיוק כמה היה, לא לפספס שום פרט; היה כך וכך זהב וכך וכך כסף, והיו צריכים שלושה עשר סוגים שונים של דברים, וכו' וכו' וכו'.

זו תנועה של שמחה, וזו בבחינת השמחה של "מרבין בשמחה", "מרבין בדיבור", "מרבין בשמחה".

מכאן אפשר לראות: מגילת אסתר יש בה הפסוקים הארוכים ביותר. אני חושב שאני זוכר – אם אני זוכר נכון – שהפסוק הארוך ביותר בכל התנ"ך נמצא במגילת אסתר (אבל אם אני טועה זה במקום אחר). אבל בטוח שמי שקורא את הסימן, את הסגנון של המגילה, רואה שזה מאוד ארוך. כל פסוק לוקח הרבה מאוד זמן לסיים, כל משפט – לא כל פסוק, פסוק הוא הרי בעצם משפט, חלק מדיבור – כל משפט ארוך מאוד, כי הוא נכתב ונעשה מתוך רוב שמחה, מתוך רוב פשטות.

זו התנועה של שמחה בבניין המשכן. בחודש אדר – אדר כתוב בספרי החסידות הוא א' דר, א' דר עליון של עולם, ב' דר [אלופו של עולם דר כאן]. הוא בא לגור איתנו, על כן שמחים מאוד, מדברים הרבה.

עד כאן פשט הדברים.

ד. הקושיה הפילוסופית: כיצד יכול האין-סוף לשרות במשכן?

עכשיו, יש הרי קושיה גדולה, בעיה גדולה, שצריך לדבר עליה. אפשר לומר שזה אכן צד היראה, זה מוצב כנגד... אבל אני חושב שהרי אי אפשר. לא מספיק לומר תירוץ שכן, יש יראה, "הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם", זה אמת, ורועדים מזה. נו, צריך הרי להיות איזה תירוץ, צריך הרי להיות איזה חילוק, צריך הרי להיות איזו הבנה, להסביר משהו.

שלמה המלך הרי שאל קושיה טובה: "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א, ח, כז). הקב"ה גדול מכל השמים, ברור שהוא לא נכנס למשכן קטן, למקדש קטן. הרי זה רק משל, כן? הרי פשוט שכשמדברים על כמה גדולים השמים, הקב"ה לא נכנס בשמים גם כן לא, "הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ". הקב"ה אינו בגדר מקום כלל, הקב"ה נעלם על כל נעלמים, עליון על כל עליונים, גם לא במקום; הוא לא למעלה ממקום, אלא למעלה ממדרגה.

וכשאומרים שאם כך, קל וחומר שהוא לא נכנס במשכן, מתכוונים לומר ברוחניות, לא בגשמיות. לא שאילו היה משכן גדול יותר, או אילו היה גדול מכל העולם היה נכנס. הכוונה הרי לומר שמדרגת ההשגה, המדרגות של הכלים – איזה סוג כלים, איזה סוג הבנה, איזה סוג... אולי יש סוג אחר של הבנה, איזה סוג קליטה שיכולה להיות שתקבל השראת שכינה – אם השמים הגדולים ביותר לא יכולים, קל וחומר בבחינת רוחניות, בבחינת מדרגות העבודה, מדרגות ההשגה, שמשכן קטן לא יכול להכיל את הקב"ה. הרי זה פשוט.

אז מהו התירוץ על הקושיה? מהו התירוץ?

כתוב: "לא כאשר תחשוב", לא כמו שאתה חושב, אלא "עשרים קרשים מכאן ועשרים קרשים מכאן", "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". נו, אם הקושיה קשה לך, אומרים לך שהקב"ה רוצה שזו קושיה למעשה. זה עדיין לא קשה על הקושיה.

ובפרט, נדגיש, בפרט אם נאמר לך שהשראת השכינה היא בלב האדם. אנחנו צריכים מילה אחרת, ונעשה עוד הקדמה.

ה. הקדמה שנייה: "ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד

הקדמה שנייה, הנקודה החשובה השנייה של השיעור, ואחר כך נגיע לנקודה.

הנקודה החשובה השנייה היא, כתוב "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

כולם יודעים את הדבר שהר' משה אלשיך מביא, "שמעתי, שמעתי אומרים". כבר כתבו את זה כאילו זה חלק ממדרש; אין מדרש כזה, ואין סיבה למה אין מדרש כזה. מדרש כוונתי לומר, מדרש ישן; יש מדרש חדש יותר, גם מדרש. אבל נצטרך להבין, מקורו מהיכן הוא בא, וסופו מהיכן הוא בא, מה קורה כאן?

כתוב "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". אומר ר' משה אלשיך בשם... איני יודע ממי, מאליהו הנביא, "שמעתי אומרים" שלא כתוב "בתוכו". זה דיוק פשוט, האור החיים מדבר על דיוק זה, מפרשים אחרים מדברים על אותו דיוק. לא כתוב "ושכנתי בתוכו", כאילו "בתוכו" הוא במשכן. אבל כתוב בפירוש במקומות רבים שהקב"ה שוכן על המשכן, בתוך המשכן. לא כתוב כך, "בתוך המקדש", אבל כתוב...

הקדמה שנייה: "ושכנתי בתוכם" – השראת השכינה היא דבר שבדעת

נעשה כאן עוד הקדמה, הקדמה שנייה, הנקודה החשובה השנייה של השיעור, ואחר כך נגיע לנקודה.

הדיוק של האלשיך הקדוש: "בתוכם" ולא "בתוכו"

הנקודה החשובה השנייה היא, כתוב: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" [שמות כה, ח]. כולם יודעים את הדבר שהמשה אלשיך מביא, "שמעתי אומרים" – כבר כתבו את זה בנוסח של מדרש; אין מדרש כזה, ואין סיבה למה אין מדרש כזה. כוונתי לומר מדרש ישן, אין מדרש חדש, גם אין מדרש כזה. אבל צריך הרי להבין, "מקורו מאי קא סבר ולבסוף מאי קא סבר", מה קורה כאן?

כתוב "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". אומר רבי משה אלשיך בשם... איני יודע ממי, מאליהו הנביא, "שמעתי אומרים", שלא כתוב "בתוכו". יש דיוק כזה, האור החיים מדבר על דיוק זה, מפרשים אחרים מדברים על אותו דיוק. לא כתוב "ושכנתי בתוכו", כביכול אשכון במשכן. ודאי כתוב בפירוש במקומות רבים שודאי יש השראת שכינה במשכן, "בתוך המשכן". לא כתוב כך, "בתוך המקדש", אבל כתוב "בתוכם".

וודאי נכון, זה הפירוש, הפשט הוא גם ש"בתוכם" פירושו לא "בתוך המשכן" אלא "בתוך היהודים". אמר רבי משה אלשיך, שמכאן למדו שעיקר השראת השכינה היא בלב האדם, בגוף האדם, בדעת האדם – לא בבניין אלא באדם. והאלשיך נכנס לחקירה גדולה האם זה אמת; אולי רק בגלות כך, ובאמת יש השראת שכינה ב"זה שער השמים", יש מקום מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, אולי המשכן היה בחינה כזו, עם כל מיני חילוקים של השראת שכינה בבניין והשראת שכינה באדם.

הקושי בהבנה הפשוטה: וכי באדם גשמי שייכת השראת שכינה יותר מבבניין?

נבין דבר פשוט. כך אומר הציבור עוד, הציבור אומר עוד שאומרים: "לא בתוכו נאמר אלא בתוכם", מסיקים: "בתוך כל אחד ואחד". וזה דבר... החלק השני לא כתוב כלל. ודאי אמת ש"בתוכם" פירושו בין היהודים, לא במשכן. אבל כאן עדיין לא כתוב שזה "בתוך כל אחד ואחד". ובפרטיות, ואפילו בין היהודים באופן כללי. האמת היא, כלפי מה הוא לא מעלה על זה שום דיוק בפסוק, ואפילו האלשיך לא אמר כך, אלא כך יוצא מדבריו, שאם בסך הכל השראת השכינה היא באדם, כיצד היא באדם? חושבים אנשים שהכוונה באדם אחד.

כאן יש דבר שאני רוצה לומר. בפשטות, נבין כך, הרי זה בנוי לענות על הקושיה. התירוץ של "באדם" הרי בנוי לענות על הקושיה: הקב"ה ודאי לא גר בבית, ולא צריך קרשים וקרשים ומנורה ושולחן לאכול, וכו' וכו', כמו שמציגים את המשכן. הקב"ה לא צריך את זה. אלא מי כן צריך? בני אדם.

שומעים? אז זה אדם נורמלי? בית הוא לא צריך, אבל בני אדם הוא כן צריך? מה פירוש הדבר? אני צריך מילתא דבדיחותא. זה לא תירוץ על הקושיה. הקושיה אינה קושיה, התירוץ אינו תירוץ. זה לא נכנס כאן. הרי זה קל וחומר: אם במשכן שכבר הוא מצווה, וכתוב בפירוש בתורה שיעשו משכן, אתה לא מאמין שהקב"ה יכול לשרות? הרי קל וחומר שבאדם – שצריך למצוא ברמזים ובזוהר כתוב – קל וחומר שהקב"ה לא יכול לשרות! אדם הרי הוא חומר מלא צואה וכל מיני דברים. הסתכלת פעם בגוף של אדם? שם הקב"ה שורה? מה פירוש הדבר? אה, הכוונה למשהו אחר, כן? נבין.

יסוד הדברים: השראת השכינה תלויה בדעת ובכוונה

אלא מאי, מה הכוונה? הכוונה לומר שהקב"ה שורה באופן מופשט, באופן של דעת. כפי שפשוט, למדנו השבוע, ראינו: "ספר תורה שכתבו מין ישרף" [גיטין מה ע"ב]. למה ספר תורה שכתבו מין ישרף? כי הוא לא מבין. כשהוא מקדש את השם, הוא לא מאמין ששם הוא השראת שכינה, שיש חלות השם הקדוש על הספר. הוא חושב שזה סתם. זה הרמב"ם עם קדושת הדברים. לקדושת הדברים אין קדושה [מצד עצמם].

הרי אלו אותן אותיות, אותה יו"ד עם אותה ה', עם הכל, הכל כתוב בדיוק? אהה, מה הוא התכוון? הקב"ה שורה ביו"ד ובה'? הקב"ה שורה בכוונה של היו"ד שהוא עושה לשמו! הוא כתב בקדושה, הוא כתב בכוונה, הוא כתב את השם – עכשיו הקב"ה שורה, שורה שמו שם. מי שכותב בלי כוונה, אין לזה שום ערך.

במילים אחרות, מה אנחנו לומדים מכאן? שהשראת השכינה היא דבר שבדעת. היא דבר שבדעת. במילים אחרות, כיצד? על ידי מה? הרי, באיזה כלי בא הקב"ה לשכון בתוך בני ישראל? לא דבר שאפשר לראות בעיניים.

ראיית הנס תלויה באמונה

אבל הרי היו שם אש וענן שאולי אפשר לראותם בעיניים הגשמיות? על כך עצמו אולי יש חקירה, האם היה ממש ענן גשמי או לא. אבל אפילו כשכן יש ענן גשמי ואש גשמית, ו"וְאֵשׁ תָּאִיר לַיְלָה לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל", כפי שמסיים ספר שמות [מ, לח]: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ", מה רואים? היה ברור שאפשר לראות, "כִּי עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם" [במדבר יד, יד], אומר הקב"ה. טוב מאוד.

אבל מהו "עין בעין"? הרי זה כבר לגמרי בעין בשרית. כי אילו מין היה רואה את זה, מין מסתכל ואומר: "נו, ענן. זה לא הענן הראשון. בסדר, ענן כאן למטה. זה עוד ערפל. כבר ראיתי אלף פעמים ענן כאן על הארץ. זו לא הפעם הראשונה. זה לא חידוש גדול."

אה, כשיהודי האמין, הוא הבין. הוא יכול לומר שאפילו שהיה בדרך נס, הבינו. אבל מהו החילוק בין נס לטבע? זה גם רק דבר שבדעת. כשאתה לא יודע כלום, אתה רואה אותו דבר בדיוק. בתמונה אי אפשר לראות שזה נס. נמצא, כאן הדבר תלוי ועומד, הוא בנוי על אמונה מסוימת או דעת מסוימת שאומרת שכאן שוכן הקב"ה, כאן דר הקב"ה. זה דבר שבדעת.

אין סתירה בין "בתוכם" ל"בתוך המשכן"

במילים אחרות, נחזור לפשט הפשוט של הפסוק אם כך. אם כך, הרי צריכים אנו לשמוע שכאשר המדרש אמר ש"בתוכם" פירושו בין היהודים, זהו קודם כל הפשט הפשוט הנכון. "בתוכם" פירושו בין היהודים. אבל זה לא אומר – אין אנו צריכים להגיע למסקנה השנייה שהוא אמר, שאם כך אין צורך במשכן, אם כך זה רק בלב בני אדם ולא במשכן. כי המשכן גם הוא בלב בני אדם.

כיצד הקב"ה שוכן במשכן? רק על ידי כך שהיהודים מאמינים, שהיהודים "וְיִקְחוּ לִי... לִשְׁמִי", שמקדשים את המשכן לשם ה' יתברך, לשם השכינה, אז בא הקב"ה לשם. זה על ידי כך. נרצה לשאול, מה פירוש שהקב"ה באמת בא לשם? אולי צריך להוסיף עוד נקודה, אבל על כל פנים, רואים אנו שגם במשכן הדבר תלוי בלב בני ישראל, לא אחרת. ויכול אני עדיין לומר שהיתה מעלה שיהיה משכן מיוחד לשמו מלבד מה שאפשר להאמין שזה בלב? ואסביר מדוע.

מה הפירוש? אם כך, פשוט ששתי התורות, ה"בתוכם" ו"בתוך ישראל", "בתוך לב ישראל", זה נכון גם על המשכן הפשוט. אין צורך בצעד שני לומר ש"בתוכם" פירושו בין היהודים, ואם כך זה לא בית המקדש. אנשים חושבים שמקדש פירושו גשמיות, והקב"ה אינו שוכן בגשמיות. לא, הוא שוכן ברוחניות שבתוך הגשמיות. דרך כוונות המשכן, על ידי כך היה הקב"ה שורה באותו משכן. על ידי כך פירושו שעל ידי כך הוא עדיין שורה, כן. לא הפשט שאחרי שבצלאל עשה את הכוונות אז נכנס הדבר לעצים ואבנים. בעצים ואבנים הוא מעולם אינו. תמיד, בתמידות צריך להיות כשאתה עושה את העבודה של הכהן. כל יום, כל יום הוא מקריב קרבן תמיד, על ידי כך הוא משרה את השכינה באותו משכן. "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה", בכך הוא מחזיק את האש כל יום, כל לילה, בעבודת הכהנים, בכוונות של הכהנים.

ומאידך, יכול אדם לשאול קושיה: אם הפסיקו לכוון את הכוונות הנכונות, אם הפסיקו להאמין את האמונה הנכונה בזה, הקב"ה הסתלק. אפילו הסתלק, ישאל מישהו, האם יש בו קדושה? כן, קדושת מקדש לשעת שמים. מקום שפעם האמינו שהקב"ה שוכן שם יש בו גם קדושה. אבל אם יפסיקו עכשיו להאמין במקדש, יפסיקו להסתכל עליו כדבר קדוש, להסתכל עליו כמקום השראת השכינה, המקדש אינו שווה כלום. אין כלל סתירה בין שני הפשטים של מקדש בלב ומקדש במעשה, בעצים ואבנים. זה אותו דבר.

משל: מהי הגדרת "מגורים" בעיר?

נמצא, צריך עוד להבהיר, אם כך שואלים אנשים, אנשים שלי: אם כך אני יכול לעשות מקדש רק בלב, למה צריך את המקדש? "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" הרי זה פשוטו כמשמעו. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – שיעשו לי מקום מקודש לשמי, על ידי כך אשכון ביניהם. מה הפירוש? הפירוש כך הוא, שיש כאן מחנה יהודית, הרי זו מחנה ישראל של המשכן האמיתי. כל עיר יהודית יש בה בחינת מקדש מעט. אנחנו חיים כך, אנחנו לא תופסים את זה, צריך להבהיר את זה.

מחנה יהודית היא כך, שאדם חי, אדם חי בעיר, אדם חי במחנה, במקום בין אנשים אחרים, יש לו בראשו תמיד תמונה של איך הוא חי. במחשבה, איך הוא חי. במחשבה, כן. אדם נמצא תמיד רק בביתו בגוף, אפילו לא בביתו, בארבע אמות הקטנות שלו. אני אומר שאדם, כן, חושב "ושכנתי בתוכם". אומרים שאדם גר, "ושכנתי" הוא לשון מגורים, כפשוטו. הזוהר, בדקתי את הזוהר על פסוק זה, כפי שהוא מביא את הפסוק, הוא מפרש תמיד "לדירה ביניהון", כמו התרגום, "לדירה", מגורים. הוא מפרש תמיד מגורים, כפשוטו, שאשכון. אומרים מדברים, "ושכנתי" נשמע יפה, שכינה, מדברים, זו מילה יפה ונשגבה. "ושכנתי" פשוטו שאגור ביניכם. "לגור בתוכם", כביכול. "לגור" אולי לשון אחרת, כתוב "ושכנתי". אבל גם על אדם נאמר לשון שכינה, על כזה, הרי יש שכן פירושו, מי שגר לידך. כן, אינני זוכר אם יש הוכחה על אדם במקום כלשהו בתורה שנאמר אותו לשון שכינה. שכינה אינה לשון מיוחדת דווקא. מי שגר בין אחרים, זו שכינה.

במילים אחרות, מה פירוש שאני אומר שאדם גר בעיר? אני גר כאן בניו ג'רזי. מה פירוש אני גר בניו ג'רזי? אני גר ב... אני חי בשתי אמות שלי, כאן עכשיו אני יושב כאן ליד השולחן, ממש כאן, ד' אמות של אדם, בסדר. באיזה מובן אני גר בכלל בעיר הזו? הפשט הוא, בסדר, אפשר לומר שזה קרוב אלי, בסדר. אבל במה... באיזה מובן אני גר בכל העיר? אדם הוא אזרח של עיר, או אזרח של מדינה. אני... אני גר באמריקה, אני גר בארץ ישראל, אני ארצישראלי. מה פירוש? מה ובמה?

התירוץ הוא שזה בדעת. שוב דין בדעת. כמעט כל מה שבני אדם עושים עובר דרך דעתם. אדם הרי הוא בעל דעת, אדם הרי הוא נשמה. מה פירוש בדעת? שכאשר אני חושב איך אני גר, אני חושב על כל הבתים מסביב, על השכנים שלי, על בתי המדרשות שיש כאן באזור שלי, על המכולת, על ה... יכולים להיות שני אנשים שגרים באותה עיר, אחד גר שם ואחד לא גר שם. הוא גר והוא אזרח. הוא לא גר שם, הוא לא חושב על המקום הזה כעיר שלו, או העיר לא חושבת עליו כשלה, זה יכול להיות משני הצדדים. הוא לא חושב, כשבמחשבתו הוא לא שכן של בית המדרש, במחשבתו הוא שכן של המקום שמשחקים קלפים לידו. הוא גר בעיר אחרת. למרות שהוא חי באותה גשמיות, הוא גר בעיר אחרת. שיגור במקום, שיהיה דבר רוחני, דבר שבדעת, לא דבר שבגוף.

---

שלב 3: הנפקא מינה למעשה – "ושכנתי בתוכם" והשפעת הדעת

ו. הדעת של "ושכנתי בתוכם": הקב"ה גר כאן

חייב להיות שהיהודי יחשוב – ודאי מצד הקב"ה הוא גם כאן, אבל אנחנו מדברים עכשיו מצד היהודי, מצד הדעת של היהודי. אני חושב: "איפה אני גר? בסדר, אני גר בעיר כזו, יש כאן מחנה לויה ומחנה ישראל. כן, כאן יש ראובן, ושם יש לוי, יששכר, יהודה, וכולם גרים, כל אחד באזור שלו. ובתוך כל שבט גם גרו, בתי אב, וכן הלאה. אני ממשפחת השמעוני, ומשפחת העזרי שגרה מכאן והלאה. ולידי גר לוי, שם גר קהת, שם גר גרשון, שם גר מררי. ושם גר הקב"ה, שם שוכנת השכינה."

זה מה שהוא אומר, שהוא חושב בראשו: "איפה אני גר? כאן הבית שלי, שם הבית של אהרן, שם הבית של משה, ושם הבית של השכינה – המקדש." אה, השכינה גרה איתו! הוא באותה עיר כמוה. "ושכנתי בתוכם" – השכינה גרה ביניכם. זהו פירוש פשוט.

ודאי, לשם כך צריך לבנות בית, ולקדשו לשמו במחשבה. כן, היהודים והכהנים, וכל סדר הנדבה, הם מקדישים לומר: "זה יהיה הבית של השכינה." ואז שידעו היהודים ש"וידעו כי אני שוכן בתוכם". "לדעת כי אני ה' המקדשם" – כתובים הרבה לשונות, שידעו, לשון דעת, "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל".

"בתוך בני ישראל" פירושו כפשוטו: לקב"ה יש בית בין כל הבתים היהודיים. לא מצד "כאילו" לקב"ה יש בית, אלא מצד הדעת של בני האדם, שבני האדם אומרים: "אה, כאן הבית שלי, ושם הבית של הקב"ה." שם הבית של השכינה, מה שהם אומרים, זהו פשוט פירוש "ושכנתי בתוכם".

ז. "אוהל שוכן באדם" – השראת השכינה בגוף האדם

עכשיו, יש האומרים, אפשר לעשות זאת בדעת. בסדר, אבל אז אתה לא גר, אז עדיין השכינה לא ירדה עם החפצים והמזוודות, אז היא עדיין בעליונים עם הדעת שלך. אדם יכול ודאי – אתם יודעים מה אומר האלשיך, שיש השראת השכינה באדם, הוא מביא את הפסוק "אוהל שוכן באדם" [תהלים ע"ח, ס']. שוב, איני יודע אם זה פשט, אבל זה כבר מתחת, זה דרש קרוב לפשט: "אוהל שוכן באדם", שהקב"ה משכין את אוהלו באדם, באיברים של האדם.

או שוב, אם אדם חושב, שכתוב בגמרא "כאילו קודשא שורה בתוך מעיו" [תענית י"א ע"ב], הקב"ה, כן, השכינה שורה בתוכו. אז שוב, מה הפירוש? צריך להיות איזה מקום. אני אומר כאן רעיון, ואפשר לומר "מולקולא דכבודא", אבל קשה לנו לחשוב כך, כי אני הרי גר כאן.

טוב מאוד, אם אדם יכול לחיות ביחידה כזו, "תן לי לא לגור", אז ודאי הוא שוכן בתוך בני ישראל. אם אדם לא, אבל צריך שיהיה איזה מקום בלב:

* תפילין: מניח תפילין, ואומר שהקב"ה הוא "שמי", כן, "שם ה' נקרא עליך" [דברים כ"ח, י'], שמו, הקב"ה שוכן על התפילין שלי שאני מניח בבוקר. טוב מאוד, עכשיו יש לך מקום בגופך שבו התפילין, ממש השראת השכינה בגוף, זו המצווה.

* ציצית: אה, עכשיו תאמר, הקב"ה בציצית ולא בכל הבגדים שאדם לובש? ודאי שכן. אבל אנחנו מדברים על הדעת שלנו, ואתה צריך שיהיה לך מקום שתוכל לומר: כשם שיש לי חולצה, כך יש לי ציצית. כשם שיש לי ראש, יש לי תפילין של ראש. איפה כאן תפילין של ראש? לא רק "על הראש".

* מחשבה: שוב, יש לי איזו מחשבה, איפה הקב"ה שוכן אצלי? בבוקר אני אומר "שמע ישראל ה' אחד", שם הקב"ה במחשבות שלי.

זהו הפירוש של "ושכנתי בתוכם".

ח. הנפקא מינה למעשה: למה צריך את הידיעה?

עכשיו, אני רוצה להסביר קצת יותר טוב מהי הנפקא מינה למעשה מכך. שלב 3 [חלק שלישי], זהו השלב השני של השיעור שלי. דיברתי קודם על שמחה, ודיברתי עכשיו על כך שה"אוהל שוכן באדם", "ושכנתי בתוכם", ו"בתוך הבניין" אינם סתירה, כי תמיד זה על ידי דעת.

עכשיו אני רוצה להסביר קצת יותר טוב על הבסיס של שלב 2 שאמרו, שהדעת של "ושכנתי בתוכם" פירושה שאני אומר שכאן הבית של הקב"ה. אני רוצה להסביר מה זה אומר, למאי נפקא מינה? כי הרי הקב"ה ממילא בכל מקום. אדם חושב: "בסדר, הקב"ה גר שם, מה זה קשור אלי? אה, אני צריך לבוא לביתו, אני צריך להביא לו קרבן, יש לי משהו לעשות עם זה." אבל מה השייכות? מה זה שהוא גר כאן? למאי נפקא מינה? אני חייב שתהיה נפקא מינה.

ט. היסוד של הרמב"ם: התנהגות "לפני מלך גדול"

על כך אני רוצה להסביר, אני רוצה רק לומר מה שהרמב"ם אומר, מה שהרמב"ם מביא בסימן א' [הערה: הרמ"א בשולחן ערוך אורח חיים סימן א' סעיף א' מביא זאת בשם הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פנ"ב], וזו מילה עמוקה מאוד, צריך להוציא ממנה מה שהוא אומר.

הרמב"ם מתחיל את הפרק שם: "אין ישיבת..." – איני זוכר, שכחתי את הלשון. אבל אין צורך בלשון, השכינה אינה שורה בלשון, השכינה שורה במה שזוכרים בלב. אינה דומה ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו כשהוא לבדו, לכשהוא עם – נאמר בפשטות – כשהוא עם אנשים אחרים.

נבהיר את הדבר. הרבה פעמים אנשים חושבים: אני עושה דבר מסוים, אני נוהג מנהג מסוים. ודאי אם אנשים אחרים יגלו, או למשל אם הרב יגלה, אם איזה קנאי יגלה, אם איזה "עמך יהודי" יגלה, אדם מסוים יגלה, והם יבואו לצעוק עלי, הם יעשו נפקא מינה – יש בעיה. אצטרך להתמודד איתם, או אצטרך להתנגד להם, או אצטרך להתעלם מהם, אצטרך לעשות משהו. בינתיים, אני עושה לבד, אין נפקא מינה.

י. הפסיכולוגיה של "בצנעה" וההשפעה של מבטו של אחר

ואדם יכול לחשוב – נחשוב, אדם הרבה פעמים: "אני אדם חזק, אני לא מתפעל ממה שאנשים אומרים, ממה שאנשים עושים." אז אני יושב בבית בצורה מסוימת, אני נוהג בצורה מסוימת, אני אומר דברים מסוימים, אני לומד בדרכים מסוימות, אני מסתובב עם אנשים מסוימים. ודאי, בינתיים אף אחד לא יודע. אף אחד לא יודע. אבל הוא מדמיין לעצמו: "אם מישהו היה מגלה, אם הרבי שלי היה מגלה, אם הרב היה מגלה – לא הייתי משנה את מה שאני עושה. אני אדם חזק, אני עושה מה שאני סבור שנכון, אני לא מבקש רשות מאחרים, לא הייתי משתנה, הייתי ממשיך לעשות אותו דבר."

נו בסדר, למשל, לפעמים יש שמירה, למשל, יש עניין של בצנעה, יש הלכות כאלה, יש דברים שכתוב שצריך לעשותם בצנעה, זה לא טוב, זה מזיק להם לעשות ברבים. אומר האדם, טוען אדם, חושב אדם: "יש לי סוג של הבנה שחסר לי, אין לי את הבעיה הזו. מה שכתוב שצריך לעשות בצנעה, כדי שאני יודע, שלא יהיו מחשבות זרות, שלא יחשבו ימים, לפעמים אחר מפריע – זו בעיה לאנשים שמושפעים מאנשים אחרים. אני לא אדם כזה שמושפע מאנשים אחרים, נו, אין לי חילוק אם אני עושה זאת ברבים או בצנעה, הכל אותו דבר."

עכשיו, במציאות, דבר מעניין, כשמסתכלים פנימה רואים: זה לא מתחיל [בבת אחת]. תמיד, אחרי שהמעשה מתגלה, משתנה משהו בהתנהגות של אותו אדם. אפילו כשהוא מזלזל, אפילו כש– לא אפילו כש, דווקא כשהוא מזלזל. הוא לא באמת מזלזל, אני פשוט, אנחנו לא מדברים על אותו אדם, המזלזל, זה שאומר "אני לא גורס אותך, אין לי שום חילוק, כולם שמעו שאני עושה כך, אני ממשיך לעשות. הם חושבים שזה לא טוב, שיחשבו." עם כל זאת משתנה משהו, ובדרך כלל בצורה הדרגתית לאט לאט, אפילו כשהוא בכלל לא מכיר בזה, אפילו כשהוא מכחיש את זה כל הדרך. בדרך כלל הוא משתנה, בסוף הוא מתנהג בדיוק כמו שאותו אחד רצה שיתנהג, או לא בדיוק, שמונים אחוז.

בדרך כלל, כך זה הולך בדרך כלל, אפילו כשאדם אומר – כבר ראיתי, התבוננתי בהרבה מקרים של הרבה דברים דומים – אפילו כשאדם אומר... אדם למשל, כל דבר חדש, הוא נעשה חסיד של רבי חדש, או שהוא מצא עבירה חדשה לעשות או מצווה חדשה. בהתחלה הוא מתבייש, הוא עושה את זה בצנעה, ואחר כך, אה, לפעמים בסוף זה מתגלה. והרבה פעמים יש אנשים אחרים שמתנגדים לזה. אם כל אדם הולך לחיות לפני עיניהם, מול העיניים של האנשים האחרים שהם הקבוצה האחרת שמחזיקים ממנו, אז הוא נשאר כך. אבל אם הוא נשאר בחלקו, בקבוצה שלו, בקהילה שלו, במקום שלו שם שמסתכלים כך... אחר כך נעשה שמה שהם יודעים, אם זה נשאר לעולם ועד בצנעה, אז הם יכולים להתנהג לעולם ועד כך. אם זה מתגלה, זה נחשף, זה נעשה בפני העיניים, מול העיניים של אנשים אחרים – כמעט תמיד זה עושה חילוק.

אני לא אומר שמאה אחוז הוא מתחיל לעשות מה שהם מצפים, אבל זה חמישים אחוז, שמונים אחוז הרבה פעמים. ובלי שהוא ישים לב, בלי שהוא יגיד פעם אחת: "תראה, אני מפחד ממך, אני לא רוצה שתדע, אני מפחד ממה שאתה רואה, אני הולך לעשות אחרת." בלי שהוא יגיד את זה פעם אחת, בדרך ממילא קורה שמה שהעיניים של האנשים האחרים שמחזיקים אחרת הן עליו, זה גורם שהוא יתנהג כרצונם. את זה צריך להסתכל במציאות ולראות שזה קורה תמיד.

יא. הידיעה לבדה משנה את המציאות

עכשיו, צריך להתבונן במושג הזה. מה שזה אומר הוא, שאנחנו מאוד משוכנעים קצת לגבי מה גורם למעשינו. אנחנו בדרך כלל לא שמים לב לדברים עדינים יותר. אנחנו אומרים: "מעשיי הם הרי הבחירה שלי, הרי החברים שלי, הרי הרצון שלי." אפילו דברים כאלה זה ברור לגמרי. אבל מה שהלה מסתכל, העין של הלה, סך הכל ההסתכלות – ההסתכלות לא חייבת להיות שהוא עומד ליד החלון ומסתכל, זה יכול להיות בידיעה. הידיעה של הלה, או של איזה דבר חיצוני, עצם הקיום של הלה במרחב שלי, במקום שלי, שהוא נמצא כאן, עושה חילוק על מעשיי. לא חילוק קטן, חילוק גדול. זה עושה חילוק בהכל.

"אין ישובו של אדם מתנהג עצמו כשהוא לבדו כמו כשהוא עם אחרים, כל שכן כשהוא לפני מלך גדול." העולם חושב שהכוונה שהוא עומד לפני מלך, הוא רועד. הוא רועד, הוא כפוף בכל תנועה. לא, הוא לא רועד, המלך הוא מלך רגוע, לא אכפת לו. אבל הוא שם. עכשיו שהמלך שם, הוא גורם שכל תנועה שלי היא אחרת. לא על ידי זה, לא דרך איזו תנועה שממילא אני מפחד מהמלך, ממילא אני מסתכל בספרי הלכה מה כתוב על אימת המלכות איך צריך להתנהג, ואני מתנהג כך. לא על ידי זה. על ידי זה שהמלך שם, שאני מכיר, אני רואה שאני בפני המלך, אני מתנהג באופנים של מלכות, בפני המלכות.

שיעור פרשת תרומה - חלק ד'

נושא: כוחה של "ידיעה" והשראת השכינה מתוך שמחה

תוכן עניינים:

1. כוח הסביבה: איך "ידיעה" משנה את האדם ללא בחירה

2. שינוי אמיתי מול בחירות מזויפות

3. "ושכנתי בתוכם": המציאות של השראת השכינה

4. שני דרכים בעבודת ה': ראש השנה (יראה) מול אדר (שמחה)

5. סיכום: המנוחה של נוכחות ה'

---

יב. כוח הסביבה: איך "ידיעה" משנה את האדם ללא בחירה

אם אני בפני [מישהו], אני אומר את זה, היסוד מתחיל קודם. אם אני במושבו של אדם, כמו שכתוב בתהלים (א, א): "במושב לצים לא ישב", אם אני יושב במושב לצים, אני לא צריך אפילו לומר: "אה, בוא אני אשתלב, אני אתנהג כמו כל הלצים האלה." לא! מעצם העובדה שאני יושב איתם, אני מתחיל להיות ישיבתו ותנועותיו ועסקיו ודרך של מושב לצים.

זה קורה מעצמו, זה קורה מהדעת, זה קורה מעצם הידיעה, מעצם העובדה. אם הוא לא יודע, זה אכן לא מתחיל. אבל זה קורה מעצם הידיעה שהלה נמצא כאן, שהלה מסתכל עליי. זה מספיק כדי לשנות את הנהגתו של אדם, אפילו במובן מסוים, בדרך יסודית יותר מאשר כשהוא חושב ועושה בחירה: "אני רוצה להיות כמו הלץ."

למה? כי הוא לא תופס. זה מה שאנשים לא תופסים: הבחירות שאנשים לא תופסים [שאינן מודעות], הן הרי תמיד יותר על "מה שהם" מאשר מה שהם תופסים [במודע], כן?

יג. שינוי אמיתי מול בחירות מזויפות

כשאני עושה בחירה, אני יודע שאני לא כזה, אבל עכשיו אני צריך למצוא חן בעיני הלה, אז אני שם כובע כזה. אז זה לא אני, אז זו בחירה מזויפת שעשיתי על בסיס תנאים חיצוניים מסוימים שקיימים.

אבל אם אני הולך עם כובע כי... מה זאת אומרת אני הולך עם כובע? בפשטות, זה מה שאני, אני הולך עם כובע. אני "הולך כובע". איך נהייתי "הולך כובע"? מדעת, מהסתכלות, מזה שכל האנשים – או האדם שאני מחזיק ממנו – הולך עם כובע, והוא מסתכל עליי.

זה לבד – הוא לא אמר, הוא לא רוצה שאלך עם כובע. אם הוא שואל אותי: "אתה צריך ללכת עם כובע?" אני עונה: "לא, אני לא צריך, לא אכפת לי, אני אדם רגוע, לא אכפת לי." אבל כשאני עומד לפני המלך, אני שם את הכובע המלכותי ששמים בפני המלך, כי הוא שם. לא פחות ולא יותר.

יד. "ושכנתי בתוכם": המציאות של השראת השכינה

אני מקווה שהבהרתי מספיק את הנקודה. אם מישהו לא, שישלח לי הודעה.

הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר "כמו שהוא למעלה כן הוא למטה" – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב"ה. או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שכשאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב"ה את מידות החסד.

השינוי האמיתי קורה אם אדם רוצה שינוי אלוקי – אני כבר לא מדבר על הרבה דברים פשוטים, זה נחשב שזה עוד אדם, זה נחשב שיש רמות אחרות של תועבה – אבל הרמה האלוקית של "ושכנתי בתוכם" פירושה: שאם יודעים שהקב"ה שוכן בינינו, פתאום הכל אחרת.

שום דבר לא אחרת [פיזית], אבל לא צריך אף פעם לחשוב: "אם כך בוא אשאל אותו מה אני צריך לעשות, מכיוון שהוא כאן." הוא כבר אמר מה אני צריך לעשות, יש תורת אמת. אבל לא, לא מדברים על זה [על הציוויים]. פתאום הכל יהיה אחרת, ובדרך ממילא, בלי לרצות – לא צריך לרצות. בשביל זה זו שמחה גדולה.

טו. שני דרכים בעבודת ה': ראש השנה (יראה) מול אדר (שמחה)

בראש השנה צריך לעשות תשובה. ראש השנה פירושו, שהקב"ה בא, "המלכות לשבת בסעודה". אה, הוא בא עם לבוש מסוים, הוא בא עם צורה מסוימת. הוא אומר: יש חוק וסדר, צריך להיות טוב ולא רע. וכולם רוקדים והם הולכים לעשות תשובה. זו עצבות, כן, זה "בעצב תלדי בנים".

כל אחד יודע, שכמה שמדברים, יש לזה טעם של יראה, של צמצום, של עצבות, "דבריך מעטים". אוקיי, אומרים הרבה מאוד מילים בראש השנה ויום כיפור, מתפללים, אבל הפירות – התוצאה האמיתית – היא מעט מאוד. (אוקיי, אולי בשבת אחרת נסביר למה). לא אומרים, באמת כלום. אומרים מעט מאוד דבר. משתנים בפירוש. משתנים, "אם כך צריך לעשות תשובה, צריך להיות יותר טוב."

יש דבר שנקרא שמחה. חודש אדר. הרבה יהודים אומרים דרשה כזו: "הקב"ה אוהב אותך ממילא." וממילא הם מתכוונים, זה אומר שלא משתנים.

האמת היא: משתנים הרבה יותר כשהקב"ה אוהב אותך ממילא. לא שהוא אוהב אותך, אלא שהוא כאן. זה חילוק גדול. "ושכנתי בתוכם". הוא כאן. היא כאן, השכינה.

טז. סיכום: המנוחה של נוכחות ה'

אני רוצה לומר עוד שיעור, זה אומר שצריך לומר, השכינה היא לא הקב"ה [עצמותו]. אבל אני לא יכול עוד להסתכל בזוהר, ומעט מזה למדנו היום. וכן אני רואה שכבר הארכתי מספיק לשבת של היום.

אבל זה קיים. יש נוכחות ה'. השכינה פירושה נוכחות ה'. הנוכחות של הקב"ה נמצאת כאן. וזה הכל! צריך להיות מרוצה מזה. זה טוב שזה קיים. זה לא מפריע. הוא לא בא עם מבט חמור, זה מבט טוב, זו ממש מנוחה. זה "ושכנתי" – שכנתי זה לשון מנוחה, כן? לא לשון עומד ומלקה.

הוא כאן! ואם אדם רוקד שהוא בשמחה, במנוחה ובשמחה – "מנוחה ושמחה אור ליהודים" – שהקב"ה כאן, הוא לא צריך לעשות תשובה, זה יקרה מעצמו. לא ביום אחד, ו"לא יום אחד ולא יומים", לא ביום אחד, אבל הוא רואה פתאום: הוא אדם אלוקי.

מגיע ניסן, והנסים נגלים, הוא אדם אלוקי. למה הקב"ה בא לכאן? זה הכל.

שבת.