זוהר על פרשת בשלח
השיעור היום הוקדש על ידי ידידי ר' יגאל הרמלין שליט"א לעילוי נשמת מאיר בן יוסף וטאובה הרמלין לרגל היארצייט ט' בשבט.
ועל ידי ידידי ר' משה אליעזר ליברמן שליט"א, בהכרת הטוב על השיעור ולרגל יום הולדתו.
א. ויהי בשלח פרעה. קושיא עצומה ישנה על כל היציאה ממצרים, שהיו נדמים יוצאים ביד רמה, ועוד רגע רודף פרעה אחריהם והם בצרה יותר גדולה ממה שהיו במצרים, כטענת בני ישראל הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים חדל ממנו ונעבוד את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר. ואם שנגאלו מצרה זאת בנס גדול בקריעת ים סוף, ואמרו על זה שירה, עדיין יתמה הלב לשם מה כל יציאת מצרים, שאנו חוגגים בליל פסח, והלא נראה שהיתה יציאה עקרה ונפולה שלא הצליחה.
ב. פתח ר' שמעון "תפלה לחבקוק הנביא על השגיונות". נוסח זה צריך לעמוד עליו. שכן התפלה דבר נפוץ הוא בעולם ובמקרא. ומכל מקום לא מצינו לשון "תפלה ל'" בכל המקרא אלא במקומות מועטים מאד. והם תפלה לדוד, תפלה למשה. ותפלה לחבקוק. ולא עוד, אלא שאין עוד תפלה לפלוני הנביא אלא זה. והלא גם משה היה נביא אך אין תפלה למשה הנביא אלא תפלה למשה איש האלהים. וגם שאר הנביאים כישעיה וירמיה ויחזקאל התפללו ולא מצינו להם תפלה לישעיה או תפלה לירמיה. והלא התפילה קשורה אל הנבואה ככתוב כי נביא הוא והתפלל בעדך. ועוד יש להתבונן, שהקורא תפלה זו לחבקוק לא ימצא בה דברי תפלה ובקשה אלא דברי שיר והלל ונבואה, ואם כן תהלה לחבקוק מיבעי ליה, מאי תפלה לחבקוק.
ג. בכדי להבין ענין חבקוק, שממנו נבין את יציאה זו בשלח פרעה, יש לנו לחזור אל מקורו של חבקוק. חבקוק הוא הילד של האשה השונמית שהחיה אלישע בספר מלכים ב פרק ד, שכך כתוב את חובקת בן, לשון חבקוק. אם כן עלינו לעמוד על עניינו וממנו נבין תפילתו. "ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם ושם אשה גדולה". האי אשה גדולה צריך לדעת אותו. ומה גדלות יש באשה זו. אך גדולה שהיו כל ענייני ביתה מופקדים על ידה. כאשר נראה מתוך הסיפור. הזוהר שואל הלא אשה כשרה עושה רצון בעלה, ומשיב שבעלה לא היה שכיח בבית וממילא נפלו ענייני הבית עליה. על כל פנים היתה זו אשה שהנהיגה ולקחה יוזמה בביתה, היו כל ענייני הסיפור מתייחסים אליה, היו לה מוחין דגדלות, והיתה אשה. וזה מפתח ושורש שכל העניין נובע ממנו.
ד. אמרה האשה אל בעלה "הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד". מילת ידעתי במקרא רומזת על ידיעה פנימית עמוקה. הלא הכל ידעו כי אלישע איש קדוש היה והלא זה היה תפקידו והוא היה נביא מפורסם. משמע שהאשה הזאת הכירה במשהו עדין יותר שלא הכירו בזה רוב העולם. ובכלל לדעת שאיש הוא קדוש ואיש אלהים אין די במה שאומרים העולם, כמו שאמר צדיק אחד אם אברך מתכוון ברצינות זאת יודעים רק הקב"ה ואשתו. לכן דוחה הזוהר גם את הפירושים המובאים בגמרא. אחת שלא עברה זבוב על שולחנו. שעניינו שהיה שלחנו דומה למזבח שלא נראה זבוב בבית המטבחיים שלו, וסיבת דבר זה שהנקיות מביאה לידי טהרה, ולפיכך האדם הקדוש מקפיד על הטהרה ביותר ולא יתקרבו אליו הזבובים. אך דבר זה הלא נראה לרבים ואין כאן הבחנה עמוקה של ידיעה. כן דוחה הזוהר את הפירוש השני המובא בגמרא, שלא ראתה קרי בסדיניו. והזוהר טוען כי רבים הם בני האדם שאינם רואים קרי ואין בזה דבר מיוחד או הוכחה שהוא קדוש. ועכ"פ רבים בני אדם שבמקרה במשך שהותם בביתה לא יראו קרי.
ה. אך היא עמדה על משהו אחר. דרך בני אדם שכאשר הם קמים בבוקר מיטתם מסרחת מזיעת הגוף בלילה. ואילו במיטתו של אלישע היה ריח גן עדן. דבר זה צריך לעמוד עליו. שאם הכוונה לריח גשמי פשוט הלא גם את זה יוכלו לראות גם משרתי הבית ואין צריכים להיות אישה גדולה. אבל יש כאן ענין פנימי, שייתכן שיהיה נראה גם על הריח הגשמי אבל עכ"פ עיקר המכוון לענין הפנימי. כי ביום בני אדם שולטים באבריהם וגם במחשבותיהם לפי ערך, ואין זה קדושה אלא התנהגות נאותה. בלילה מאבדים בני אדם את שליטתם על גופם במקצת, ואיבוד שליטה זו הלא הוא ראיית הקרי, ולפיכך הוה אמינה שחוסר ראיית קרי הוא ראיה שהוא אדם שבמהותו קדוש, שאין גופו בוגדת בו שיצא ממנו קרי בשינתו. אך הזוהר אינו מסתפק בזה שהלא זה שליטה בגוף. אך עוד האדם בערותו שולט במחשבותיו ודמיונותיו. ואצל רוב בני האדם כאשר הם ישנים הם מאבדים שליטה זו ורוב החלומות הבל וענייני תאוות ויצרים ופחדים. והיינו במילים אחרות רוב בני אדם מבקרים בגיהנום בשינתם ונשלטים על ידי מלאכי חבלה, וממילא גם המיטה מסרחת. אך הנביא איש אלהים הוא אשר לומד למסור מחשבתו ודעתו למעלה, כאמור בידך אפקיד רוחי. ועל ידי טהרת רעיונותיו בשכיבתו הרי לא די שאין הוא מבקר בגיהנום אלא הוא ממש מבקר בגן עדן בשינתו. כאשר תיאר האריז"ל שכאשר נשמתו עולה בלילה הוא בוחר באיזה ישיבה של מעלה ירצה ללמוד היום, ושומע שם רזי תורה, ועל כן ידעה שהוא איש אלהים קדוש.
ו. ויהי היום, מפרש הזוהר זה ראש השנה, שהוא היום הידוע. ויאמר אלישע אליה הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת מה לעשות לך היש לך לדבר אל המלך או אל שר הצבא. ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת. פשט תשובתה שהלא אני אשה פשוטה ומה לי עם המלך או עם שר הצבא. שואל הזוהר ומה חשב אלישע מה יש לאשה עם המלך. אלא אלישע בראש השנה חרד את החרדה השייכת לאותו היום, ובהתבודדותו בעליית האשה יכל לעיין בדין העולם, כי זה תפקיד הצדיקים בראש השנה. ועל כן שאל ממנה אם יש לה לדבר אל המלך המשפט, או אל שר הצבא, ככתוב ויגבה ה' צבאות במשפט. ותאמר בתוך עמי. כי אין ראוי לאדם לבלוט בשעת הדין כי כל הבולט ביחידותו מתעורר עליו דין. ודבר זה מובא בהרבה ספרים לראש השנה מתוך זוהר זה. אך יש כאן עומק כי ראש השנה הלא הוא יום האשה שהיא מידת המלכות, ועל כן הוא יום שלה, אך ביום שלה נמצא חרדה גדולה, ואת חרדה זו ביקש אלישע לתקן ולהעלות בעבודתו בראש השנה.
ז. ויאמר גחזי אבל בן אין לה וגו'. התפלל אלישע על פקידתה בראש השנה, שהוא היום המוזמן לפקידת עקרות, ואמר לה למועד הזה, היינו המועד של ראש השנה, את חובקת בן. ואכן ילדה. אך ברגע שגדל הנער ויצא אל אביו אמר ראשי ראשי ומת. והאשה הלכה אל אלישע וצעקה עליו, כאשר צעקו בני ישראל על משה, "השאלתי בן מאת אדני הלא אמרתי לא תשלה אותי". הלא אני אמרתי לך שאין היום ראוי לבלוט ואני אשה בראש השנה. והנה הבן הזה שלך מת, והרי זה פירכא על כל תפלתך שהרי מה לי ולבן מת. ואלישע אמר שהיא צודקת, אבל הויה העלים ממני. משמע שהיה ראוי לו לדעת שעל הבן הזה דין מוות, אבל בכוונה העלים ה' ממנו, והלא דבר זה הוא הקושיא ששאלנו על ה' בתחילת הענין, בשלמא מי שבורח מפרעה ואינו יודע אם יצליח, אבל ה' ידע שיחזרו אל ים סוף, ולמה העלים ממשה ומבני ישראל זאת, ולשם מה כל הישועה הנכשלת הזאת.
ח. מפרש ר' שמעון סוד הענין. כי ילד זה ניתן אל האשה. והכלל שכל דבר שנמצא במדרגת האשה דהיינו במדרגת המלכות בלבד, מיתה נקשרת בו. כי המלכות היא השופטת את העולם כענין ראש השנה, ולא ייתכן בה חיים ארוכים כי היא כמו יום אחד בלבד, לרגעים תבחננו. ולפי שניתן הילד אל אימו ולא אל אביו, שלא היה שם באותו שעה כאשר למדנו, לפיכך בהכרח מיתה נקשרה בו. אך אלישע לא ידע זאת, שאילו ידע לא היה מבקש לה בן וה' רצה שיהיה לה בן. והיינו ביתר עומק שאופי מידת המלכות הוא ש'ה' העלים ממנו'. יש שם חושך ואינו רואה אלא לפי אותו השעה. ולפי שעמד אלישע באותו מדרגה (שלא נקרא בבית השונמית איש האלהים אלא בכרמל, ושם היה במדרגת המידה שנקרא אלהים), לפיכך היה עליו העלמה.
ט. הלך אלישע ושם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכו'. היינו הוא הבחין שאין דרך להחזיר את החיים ממקום שאין בו חיים. אבל הוסיף לילד עוד מדרגה של רוח, מכח עצמו, ומכאן ואילך היה לילד חיים כפולים, חיים של אמו וחיים של אלישע. ולפיכך נקרא חבקוק לשון חיבוק כפול, חיבוק אימו וחיבוק אלישע. הילד הזה כאשר היה לנביא, הגיע אל אותו המקום שבו פותחים כל הנביאים הוא השער לה' מידת המלכות. ומיד נפחד. כמשל מי שנשכו כלב מפחד כל פעם ששומע כלב. והוא הכיר על בשרו את סכנת המקום הזה, היינו המקום שנקרא לילה, שהוא המקום שלפעמים מאבד אדם שלטון על גופו ועל מחשבתו, ופתח ואמר תפלה, שמהות התפלה הוא צעקת העני ככתוב תפלה לעני, ומה הוא אומר בתפלתו ה' שמעתי שמעך יראתי, שמעתי אותך בבחינתי ולכן יראתי, אך הוא מתפלל ה' בקרב שנים חייהו, תתן לי חיים של שנים ולא של ימים ושעות בלבד, וזו היא תפלתו.
י. כאשר היו ישראל במצרים היו עוד טרם הלידה, כאשה השונמית ובן אין לה. בא אליהם משה ואמר קומו צאו. לא ידעו כי יציאה זו איננה יכולה להיות שלמה. שכך סדר כל הדברים בתחילה לילה ואחר כך יום. בתחילה הוציא ה' את ישראל ממצרים לילה, אבל זו מדרגת המלכות שמיתה נקשרת בה. ואכן ברגע שיצאו ישראל ממצרים והיו לבני חורין טעמו טעם מיתה. שכך הוא הסדר מי שיוצא מעבדות לחירות פתאום יש לו את החירות להרגיש צערו ופחד חירותו, ויצעקו בני ישראל אל ה'. אך מאותו הלילה נהפכה ליום, ועל כך אמרו שירה וראו את הנבואה העליונה.
https://youtu.be/lqOXQkvM3IYהשיעור היום הוקדש על ידי ידידי ר' יגאל הרמלין שליט"א לעילוי נשמת מאיר בן יוסף וטאובה הרמלין לרגל היארצייט ט' בשבט.
ועל ידי ידידי ר' משה אליעזר ליברמן שליט"א, בהכרת הטוב על השיעור ולרגל יום הולדתו.
א. ויהי בשלח פרעה. קושיא עצומה ישנה על כל היציאה ממצרים, שהיו נדמים יוצאים ביד רמה, ועוד רגע רודף פרעה אחריהם והם בצרה יותר גדולה ממה שהיו במצרים, כטענת בני ישראל הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים חדל ממנו ונעבוד את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר. ואם שנגאלו מצרה זאת בנס גדול בקריעת ים סוף, ואמרו על זה שירה, עדיין יתמה הלב לשם מה כל יציאת מצרים, שאנו חוגגים בליל פסח, והלא נראה שהיתה יציאה עקרה ונפולה שלא הצליחה.
ב. פתח ר' שמעון "תפלה לחבקוק הנביא על השגיונות". נוסח זה צריך לעמוד עליו. שכן התפלה דבר נפוץ הוא בעולם ובמקרא. ומכל מקום לא מצינו לשון "תפלה ל'" בכל המקרא אלא במקומות מועטים מאד. והם תפלה לדוד, תפלה למשה. ותפלה לחבקוק. ולא עוד, אלא שאין עוד תפלה לפלוני הנביא אלא זה. והלא גם משה היה נביא אך אין תפלה למשה הנביא אלא תפלה למשה איש האלהים. וגם שאר הנביאים כישעיה וירמיה ויחזקאל התפללו ולא מצינו להם תפלה לישעיה או תפלה לירמיה. והלא התפילה קשורה אל הנבואה ככתוב כי נביא הוא והתפלל בעדך. ועוד יש להתבונן, שהקורא תפלה זו לחבקוק לא ימצא בה דברי תפלה ובקשה אלא דברי שיר והלל ונבואה, ואם כן תהלה לחבקוק מיבעי ליה, מאי תפלה לחבקוק.
ג. בכדי להבין ענין חבקוק, שממנו נבין את יציאה זו בשלח פרעה, יש לנו לחזור אל מקורו של חבקוק. חבקוק הוא הילד של האשה השונמית שהחיה אלישע בספר מלכים ב פרק ד, שכך כתוב את חובקת בן, לשון חבקוק. אם כן עלינו לעמוד על עניינו וממנו נבין תפילתו. "ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם ושם אשה גדולה". האי אשה גדולה צריך לדעת אותו. ומה גדלות יש באשה זו. אך גדולה שהיו כל ענייני ביתה מופקדים על ידה. כאשר נראה מתוך הסיפור. הזוהר שואל הלא אשה כשרה עושה רצון בעלה, ומשיב שבעלה לא היה שכיח בבית וממילא נפלו ענייני הבית עליה. על כל פנים היתה זו אשה שהנהיגה ולקחה יוזמה בביתה, היו כל ענייני הסיפור מתייחסים אליה, היו לה מוחין דגדלות, והיתה אשה. וזה מפתח ושורש שכל העניין נובע ממנו.
ד. אמרה האשה אל בעלה "הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד". מילת ידעתי במקרא רומזת על ידיעה פנימית עמוקה. הלא הכל ידעו כי אלישע איש קדוש היה והלא זה היה תפקידו והוא היה נביא מפורסם. משמע שהאשה הזאת הכירה במשהו עדין יותר שלא הכירו בזה רוב העולם. ובכלל לדעת שאיש הוא קדוש ואיש אלהים אין די במה שאומרים העולם, כמו שאמר צדיק אחד אם אברך מתכוון ברצינות זאת יודעים רק הקב"ה ואשתו. לכן דוחה הזוהר גם את הפירושים המובאים בגמרא. אחת שלא עברה זבוב על שולחנו. שעניינו שהיה שלחנו דומה למזבח שלא נראה זבוב בבית המטבחיים שלו, וסיבת דבר זה שהנקיות מביאה לידי טהרה, ולפיכך האדם הקדוש מקפיד על הטהרה ביותר ולא יתקרבו אליו הזבובים. אך דבר זה הלא נראה לרבים ואין כאן הבחנה עמוקה של ידיעה. כן דוחה הזוהר את הפירוש השני המובא בגמרא, שלא ראתה קרי בסדיניו. והזוהר טוען כי רבים הם בני האדם שאינם רואים קרי ואין בזה דבר מיוחד או הוכחה שהוא קדוש. ועכ"פ רבים בני אדם שבמקרה במשך שהותם בביתה לא יראו קרי.
ה. אך היא עמדה על משהו אחר. דרך בני אדם שכאשר הם קמים בבוקר מיטתם מסרחת מזיעת הגוף בלילה. ואילו במיטתו של אלישע היה ריח גן עדן. דבר זה צריך לעמוד עליו. שאם הכוונה לריח גשמי פשוט הלא גם את זה יוכלו לראות גם משרתי הבית ואין צריכים להיות אישה גדולה. אבל יש כאן ענין פנימי, שייתכן שיהיה נראה גם על הריח הגשמי אבל עכ"פ עיקר המכוון לענין הפנימי. כי ביום בני אדם שולטים באבריהם וגם במחשבותיהם לפי ערך, ואין זה קדושה אלא התנהגות נאותה. בלילה מאבדים בני אדם את שליטתם על גופם במקצת, ואיבוד שליטה זו הלא הוא ראיית הקרי, ולפיכך הוה אמינה שחוסר ראיית קרי הוא ראיה שהוא אדם שבמהותו קדוש, שאין גופו בוגדת בו שיצא ממנו קרי בשינתו. אך הזוהר אינו מסתפק בזה שהלא זה שליטה בגוף. אך עוד האדם בערותו שולט במחשבותיו ודמיונותיו. ואצל רוב בני האדם כאשר הם ישנים הם מאבדים שליטה זו ורוב החלומות הבל וענייני תאוות ויצרים ופחדים. והיינו במילים אחרות רוב בני אדם מבקרים בגיהנום בשינתם ונשלטים על ידי מלאכי חבלה, וממילא גם המיטה מסרחת. אך הנביא איש אלהים הוא אשר לומד למסור מחשבתו ודעתו למעלה, כאמור בידך אפקיד רוחי. ועל ידי טהרת רעיונותיו בשכיבתו הרי לא די שאין הוא מבקר בגיהנום אלא הוא ממש מבקר בגן עדן בשינתו. כאשר תיאר האריז"ל שכאשר נשמתו עולה בלילה הוא בוחר באיזה ישיבה של מעלה ירצה ללמוד היום, ושומע שם רזי תורה, ועל כן ידעה שהוא איש אלהים קדוש.
ו. ויהי היום, מפרש הזוהר זה ראש השנה, שהוא היום הידוע. ויאמר אלישע אליה הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת מה לעשות לך היש לך לדבר אל המלך או אל שר הצבא. ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת. פשט תשובתה שהלא אני אשה פשוטה ומה לי עם המלך או עם שר הצבא. שואל הזוהר ומה חשב אלישע מה יש לאשה עם המלך. אלא אלישע בראש השנה חרד את החרדה השייכת לאותו היום, ובהתבודדותו בעליית האשה יכל לעיין בדין העולם, כי זה תפקיד הצדיקים בראש השנה. ועל כן שאל ממנה אם יש לה לדבר אל המלך המשפט, או אל שר הצבא, ככתוב ויגבה ה' צבאות במשפט. ותאמר בתוך עמי. כי אין ראוי לאדם לבלוט בשעת הדין כי כל הבולט ביחידותו מתעורר עליו דין. ודבר זה מובא בהרבה ספרים לראש השנה מתוך זוהר זה. אך יש כאן עומק כי ראש השנה הלא הוא יום האשה שהיא מידת המלכות, ועל כן הוא יום שלה, אך ביום שלה נמצא חרדה גדולה, ואת חרדה זו ביקש אלישע לתקן ולהעלות בעבודתו בראש השנה.
ז. ויאמר גחזי אבל בן אין לה וגו'. התפלל אלישע על פקידתה בראש השנה, שהוא היום המוזמן לפקידת עקרות, ואמר לה למועד הזה, היינו המועד של ראש השנה, את חובקת בן. ואכן ילדה. אך ברגע שגדל הנער ויצא אל אביו אמר ראשי ראשי ומת. והאשה הלכה אל אלישע וצעקה עליו, כאשר צעקו בני ישראל על משה, "השאלתי בן מאת אדני הלא אמרתי לא תשלה אותי". הלא אני אמרתי לך שאין היום ראוי לבלוט ואני אשה בראש השנה. והנה הבן הזה שלך מת, והרי זה פירכא על כל תפלתך שהרי מה לי ולבן מת. ואלישע אמר שהיא צודקת, אבל הויה העלים ממני. משמע שהיה ראוי לו לדעת שעל הבן הזה דין מוות, אבל בכוונה העלים ה' ממנו, והלא דבר זה הוא הקושיא ששאלנו על ה' בתחילת הענין, בשלמא מי שבורח מפרעה ואינו יודע אם יצליח, אבל ה' ידע שיחזרו אל ים סוף, ולמה העלים ממשה ומבני ישראל זאת, ולשם מה כל הישועה הנכשלת הזאת.
ח. מפרש ר' שמעון סוד הענין. כי ילד זה ניתן אל האשה. והכלל שכל דבר שנמצא במדרגת האשה דהיינו במדרגת המלכות בלבד, מיתה נקשרת בו. כי המלכות היא השופטת את העולם כענין ראש השנה, ולא ייתכן בה חיים ארוכים כי היא כמו יום אחד בלבד, לרגעים תבחננו. ולפי שניתן הילד אל אימו ולא אל אביו, שלא היה שם באותו שעה כאשר למדנו, לפיכך בהכרח מיתה נקשרה בו. אך אלישע לא ידע זאת, שאילו ידע לא היה מבקש לה בן וה' רצה שיהיה לה בן. והיינו ביתר עומק שאופי מידת המלכות הוא ש'ה' העלים ממנו'. יש שם חושך ואינו רואה אלא לפי אותו השעה. ולפי שעמד אלישע באותו מדרגה (שלא נקרא בבית השונמית איש האלהים אלא בכרמל, ושם היה במדרגת המידה שנקרא אלהים), לפיכך היה עליו העלמה.
ט. הלך אלישע ושם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכו'. היינו הוא הבחין שאין דרך להחזיר את החיים ממקום שאין בו חיים. אבל הוסיף לילד עוד מדרגה של רוח, מכח עצמו, ומכאן ואילך היה לילד חיים כפולים, חיים של אמו וחיים של אלישע. ולפיכך נקרא חבקוק לשון חיבוק כפול, חיבוק אימו וחיבוק אלישע. הילד הזה כאשר היה לנביא, הגיע אל אותו המקום שבו פותחים כל הנביאים הוא השער לה' מידת המלכות. ומיד נפחד. כמשל מי שנשכו כלב מפחד כל פעם ששומע כלב. והוא הכיר על בשרו את סכנת המקום הזה, היינו המקום שנקרא לילה, שהוא המקום שלפעמים מאבד אדם שלטון על גופו ועל מחשבתו, ופתח ואמר תפלה, שמהות התפלה הוא צעקת העני ככתוב תפלה לעני, ומה הוא אומר בתפלתו ה' שמעתי שמעך יראתי, שמעתי אותך בבחינתי ולכן יראתי, אך הוא מתפלל ה' בקרב שנים חייהו, תתן לי חיים של שנים ולא של ימים ושעות בלבד, וזו היא תפלתו.
י. כאשר היו ישראל במצרים היו עוד טרם הלידה, כאשה השונמית ובן אין לה. בא אליהם משה ואמר קומו צאו. לא ידעו כי יציאה זו איננה יכולה להיות שלמה. שכך סדר כל הדברים בתחילה לילה ואחר כך יום. בתחילה הוציא ה' את ישראל ממצרים לילה, אבל זו מדרגת המלכות שמיתה נקשרת בה. ואכן ברגע שיצאו ישראל ממצרים והיו לבני חורין טעמו טעם מיתה. שכך הוא הסדר מי שיוצא מעבדות לחירות פתאום יש לו את החירות להרגיש צערו ופחד חירותו, ויצעקו בני ישראל אל ה'. אך מאותו הלילה נהפכה ליום, ועל כך אמרו שירה וראו את הנבואה העליונה.
https://youtu.be/lqOXQkvM3IYהשיעור השבוע נתנדב על ידי ידידי הרה"ג ר' משה אליעזר ליבערמאן שליט"א לרגל התחדשות הקונטרס ולרגל יום הולדת.
ועל ידי ידידי הרה"ג ר' יואל הלוי יונגרייז שליט"א.
- הכלום שאחר היציאה ממצרים וההתגברות עליו.
- כשמגיעים אל מקום מנוחה אפשר להצטער ואין צריכים לחייך.
- בכדי להשיג את השמחה של יציאת מצרים צריכים צעקה שניה אחר היציאה כי בטרם היציאה אין מושג כלל על מה לבקש.
- הנביא צריך לנגן מפאת כובד הנבואה עצמה בתחילתה.
השיעור השבוע נתנדב על ידי ידידי הרה"ג ר' משה אליעזר ליבערמאן שליט"א לרגל התחדשות הקונטרס ולרגל יום הולדת.
ועל ידי ידידי הרה"ג ר' יואל הלוי יונגרייז שליט"א.
- הכלום שאחר היציאה ממצרים וההתגברות עליו.
- כשמגיעים אל מקום מנוחה אפשר להצטער ואין צריכים לחייך.
- בכדי להשיג את השמחה של יציאת מצרים צריכים צעקה שניה אחר היציאה כי בטרם היציאה אין מושג כלל על מה לבקש.
- הנביא צריך לנגן מפאת כובד הנבואה עצמה בתחילתה.
שיטת המקובלים ללמוד מן הגוף עצמו
עבודה זרה הוא ממטה למעלה בלי ממעלה למטה
כל הבריאה הוא בתוספת וריבוי
ריבוי הברכה הוא הגורם שיש מותרות שיקחו הקליפות אבל זה מתוך הטבה יתירה
שביית הנשמות בקליפות הוא גופא שמשכנעים אותך להתעסק בזה ועל ידי זה לתת כח לשטוית או עצבות
אין תשובה כלומר אין לעסוק בתשובה
שיטת המקובלים ללמוד מן הגוף עצמו
עבודה זרה הוא ממטה למעלה בלי ממעלה למטה
כל הבריאה הוא בתוספת וריבוי
ריבוי הברכה הוא הגורם שיש מותרות שיקחו הקליפות אבל זה מתוך הטבה יתירה
שביית הנשמות בקליפות הוא גופא שמשכנעים אותך להתעסק בזה ועל ידי זה לתת כח לשטוית או עצבות
אין תשובה כלומר אין לעסוק בתשובה
שיעור זוהר ערב שבת בשלח תשפ"ה ובו פירוש פרשת 'ראו כי ה' נתן לכם את השבת' והיות שבת מתנה תורה שיש להודיעם לישראל
להקדשת שיעור - https://www.paypal.com/donate/?hosted_button_id=SMGXBETTK3Z94
אפשר גם לנדב בפייפאל -
https://www.paypal.com/donate/?hosted_button_id=SMGXBETTK3Z94
או לעשות מעמבערשיפ -
https://yitzchoklowy.com/membership-account/membership-levels/***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
https://yitzchoklowy.com/membership-account/membership-levels/Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
שיעור זוהר ערב שבת בשלח תשפ"ה ובו פירוש פרשת 'ראו כי ה' נתן לכם את השבת' והיות שבת מתנה תורה שיש להודיעם לישראל
להקדשת שיעור - https://www.paypal.com/donate/?hosted_button_id=SMGXBETTK3Z94
אפשר גם לנדב בפייפאל -
https://www.paypal.com/donate/?hosted_button_id=SMGXBETTK3Z94
או לעשות מעמבערשיפ -
https://yitzchoklowy.com/membership-account/membership-levels/***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
https://yitzchoklowy.com/membership-account/membership-levels/Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
פרעה האט עוסק געווען אין 'קירוב רחוקים' - ופרעה הקריב | זוהר בשלח תשפו
פרעה האט עוסק געווען אין 'קירוב רחוקים' - ופרעה הקריב | זוהר בשלח תשפו
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: "ופרעה הקריב" - הצרות כדרך להתקרבות לה'
א. נקודת המוצא: דיוק לשוני בפסוק
הקושיה מהזוהר
הזוהר מדייק בלשון הפסוק "ופרעה הקריב": אם הכוונה שפרעה התקרב בעצמו, היה צריך לכתוב "ופרעה קרב". הלשון "הקריב" מלמדת שפרעה קירב משהו אחר - את ישראל לתשובה.
המדרש והזוהר: פרעה כ"מקרב רחוקים"
- השאלה: איך פרעה הרשע הפך ל"עוסק בקירוב"?
- התשובה מישעיה: "ה' בצר פקדוך" - ישראל פוקדים את הקב"ה רק בעת צרה
- המשל מהמדרש: יונה שברחה מנץ ונכנסה לסלע ומצאה שם נחש - לא יכלה ללכת לשום כיוון. כך ישראל: מצרים מאחור והים מלפנים - "ויצעקו בני ישראל אל ה'"
חביבות המאמר אצל הבעל שם טוב
הבעש"ט הזכיר מאמר זה 25 פעמים בתולדות יעקב יוסף, והזוהר עצמו חוזר על עיקרון זה במקומות נוספים.
---
ב. היסוד המעשי: שני שלבים בעבודה
שלב ראשון - ההכרה שהצרה עצמה היא התקרבות
"ויצעקו" זה כבר השלב הבא - אחרי "ופרעה הקריב". יש ישועה שקיימת עוד לפני שמתפללים.
הבעיה היומיומית
- אדם עובר 50-60 מצבי לחץ ביום
- גם כשהכל מסתדר - עדיין יש תסכול מהרגעים שלא היו מושלמים
- השאלה המטרידה: למה צריך לחכות? למה לא הכל מסודר מראש?
---
ג. השאלה העמוקה: למה בכלל צריך להיות צער?
הקושיה הבסיסית
- עצם קיום הצרה הוא בעיה - למה לא היה טוב מלכתחילה?
- המדרש הקשה: "למה היו האמהות עקרות? שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים"
- הקושי: זה נראה אכזרי - כמו להכניס מישהו לאש כדי להוציאו
הבחנה חשובה: שתי רמות של שאלות
| שאלה ראשונה | שאלה שנייה (עדינה יותר) |
|-------------|------------------------|
| למה יש צרות שלא נפתרות? | למה צריך לעבור את הרגע של הצער, גם כשבסוף הכל מסתדר? |
| על זה אין תירוץ פשוט | על זה עוסק המדרש |
המדרש עוסק דווקא בשאלה השנייה - אחרי ש"ויפקוד ה' את שרה" וכולן כבר ילדו.
---
ד. התשובה: "ריפריימינג" - שינוי מסגרת ההבנה
משל הצאנזער רב
הרב איבד את בנו ערב שבת, ובא לבית המדרש בשמחה לומר "הודו לה'". המשל שלו: אדם מקבל מכה בגב ומתרגז, אך כשמתברר שזה חבר שרק רצה להגיד "שלום" - הכל משתנה. אותה פעולה פיזית - משמעות שונה לחלוטין.
שני סוגי "צביטות"
| צביטה של שונא | צביטה של חבר |
|---------------|--------------|
| בעיה שצריך לפתור | דרך לומר "בוא הנה" |
| דורש פיוס | הזמנה לקשר |
| מקור לכעס | מקור לשמחה |
המשל של שני השותפים
אותן פעולות בדיוק - שתי חוויות שונות:
תרחיש א' (רדיפה): שני אנשים מנהלים עסק יחד, אחד מזכיר לשני כל הזמן "קנית את הכפות? שילמת את החשבונות?" - זה מעצבן, מרגיש כרדיפה.
תרחיש ב' (חברות): שני חברים שרוצים לבלות יחד, מחפשים תירוץ לעשות משהו ביחד - "בוא נלך לקנות סודה למשרד". אותן בדיוק מילים, אבל הכל דברי אהבה.
ההבדל המכריע: האם בחרתי בזה או שזה נכפה עלי.
---
ה. היישום: הצורך הוא כבר התפילה עצמה
פירוש חדש ל"הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים"
- כשאדם קם בבוקר וצריך להתפלל על פרנסה - זה לא רדיפה
- זו דרך של הקב"ה לומר "שלום", ליצור קשר
- בלי הצורך - לא היה מה לעשות, לא יחס, לא עבודה
חידוש מרכזי: הצורך הוא כבר התפילה
- "טרם יקראו ואני אענה" - התפילה לא מתחילה רק אחרי שיש בעיה
- סטפ אחד הוא כבר תפילה - לא רק הכנה לתפילה, אלא חלק מהתפילה עצמה
- הקב"ה "מסבב" - הצורך עצמו כבר הפך לתפילה
הצרה כ"מגיד" - התעוררות אמיתית
- השאלה: איך משיגים התעוררות לתפילה?
- תשובת המדרש: "צרה יקראו" - הצרה היא המגיד הגדול ביותר!
- הדוגמה: המכונית התרסקה - זו התעוררות אמיתית! אתה מרגיש את זה! אתה יכול להתפלל בכוונה שלמה!
---
ו. הרחבה לעבודה הרוחנית: צרות הנפש
רבי חיים ויטאל: "אין תפילה דומה לחברתה"
- פשט פשוט: כל יום יש צרכים חדשים, לכן התפילה שונה
- פירוש הבעל שם טוב: הכוונות החדשות הן המחשבות הזרות של כל יום
מחשבות זרות - אותו עיקרון
- מחשבות זרות בתפילה - לא אויבים, אלא "חברים" שמחכים לתיקון
- הם באים ברגע טוב כי רואים הזדמנות להתעלות
- "הם באים שתעזור להם, שתעלה אותם, שתתקן אותם"
הכל אותו דבר
| בגשמיות | ברוחניות |
|---------|----------|
| צרכי הגוף | צרכי הנפש |
| בעיות מעשיות | קושיות, חוסר בהירות |
| בלשון הקבלה: הניצוצות והבירורים שעושים כל יום |
---
ז. סיכום המהלך הלוגי
1. קושיה: למה צריך צער בכלל?
2. תשובה: זה לא באמת צער - זו הזמנה לקשר
3. הוכחה: אותה פעולה יכולה להיות רדיפה או חברות - תלוי בפרשנות
4. יישום: כל צרכי האדם וטרדותיו הם הזדמנויות לתפילה ולקשר עם הקב"ה
5. מסקנה: זוהי רמת האמונה הראשונה - "ריפריימינג" של הצער עצמו
המסר המרכזי
הצרות והנסיונות אינם רק מכשולים שצריך להתגבר עליהם - הם עצמם הכלי לקירוב. פרעה "זכה" ליצור את פסח, המן את פורים, אנטיוכוס את חנוכה - כי הצרה שגרמו היא שהביאה את ההתקרבות. לא דברים עמוקים או קשים - דברים פשוטים: לראות את הצרכים והצער כ"קריאה לתפילה", כאשר התפילה לא מתחילה "אחרי" - היא מתחילה כבר בתוך הצורך עצמו.
תמלול מלא 📝
מאמר: ופרעה הקריב – דער סוד פון התקרבות דורך נסיונות
(חלק א' מתוך ג')
מגיד שיעור:
פרק א: דער חידוש פונעם זוהר – "ופרעה הקריב"
"ופרעה הקריב", זאגט דער זוהר הקדוש, האבן מיר געלערנט – רבי יוסי אמר, האבן מיר שוין געלערנט – "דכלהו לאון בתשובה", ער האט מקרב געווען די אידן.
וואס הייסט "ופרעה הקריב"? וואס האט פרעה דערנענטערט? דער פשוט'ער טייטש איז דאך אז פרעה האט זיך אליין דערנענטערט, אבער אויב אזוי וואלט געדארפט שטיין "ופרעה קרב" [פרעה האט זיך דערנענטערט]. אז עס שטייט "ופרעה הקריב" [לשון הפעיל – ער האט געמאכט אנדערע דערנענטערן], דאס דייטשט אז פרעה האט עפעס אנדערש דערנענטערט.
וואס האט ער דערנענטערט? זאגט דער זוהר – און מיר האבן דאס שוין געלערנט, ס'שטייט שוין אין א מדרש (איך דארף זוכן צו ס'שטייט ממש דער לשון אין מדרש, אבער בערך אזוי שטייט זיכער) – "ופרעה הקריב": הקריב את ישראל בתשובה.
דאס איז דער המשך פון פסוק: "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'", זיי האבן געשריגן צום אייבערשטן. דאס דייטשט, פרעה האט מקרב געווען די אידן צו תשובה טון. דאס איז געווען די פעולה פון פרעה. ווער איז געווען דער ערשטער וואס האט געמאכט "קרב"? יא, "קרב" איז מקרב א איד, מקרב לתשובה; דער ערשטער וואס האט געמאכט "קרב" איז געווען פרעה – "הקריב את ישראל לתשובה".
דער זוהר זאגט וואס די פשט פון דעם איז. לכאורה איז עס א מאדנע זאך. ס'איז א מדרש, מ'קען זאגן "כסף קל" [גרינג צו זאגן]: פרעה האט מקרב געווען די אידן, ער האט מקרב געווען די אידן, יא, זיי האבן תשובה געטון, זייער שיין [במקור: קיוט], אבער ס'איז א מאדנע זאך. ס'איז א זאך וואס דארף א הסבר: וויאזוי איז פרעה געווען דער גרויסער "מקרב רחוקים"? וויאזוי איז פרעה געווען אן עוסק אין "קרב לתשובה"?
פרק ב: "בצר פקדוך" – תפילה מתוך דחק
זאגט דער זוהר אזוי, ער ברענגט א פסוק, רבי יוסי: כתיב [עס שטייט א פסוק אין ישעיה כ"ו]: "ה' בַּצַּר פְּקָדוּךָ צָקוּן לַחַשׁ מוּסָרְךָ לָמוֹ". האט ער געטייטשט דעם פסוק אזוי: "בצר פקדוך" – "לפקדין ישראל לקודשא בריך הוא בשעתא דענייכו, אלא בשעתא דדחקין להון, וכדין כלהו פקדין ליה".
"בצר פקדוך" – ה', דער ישעיה הנביא זאגט צום אייבערשטן: ה', רבונו של עולם, "בצר פקדוך". ווען זענען זיי דיך פוקד? "פוקד" איז דאך די טייטש לשון "פקד את אשתו", יא, מ'זאגט לשון באזוכן [וויזיטן], לשון שימת לב. ווען זענען די אידן נושאים לב צום אייבערשטן? ווען גייען די אידן אריין? ווען קומען די אידן צום אייבערשטן? דאס איז "בשעתא דעצרא" [בשעת צרה], דעמאלטס "חדאן כולי פקדין", דעמאלטס קומט יעדער איינער.
בשעתא דעצרא מאכט א יונה תפילה, עצרת, "ויצעקו בני ישראל אל ה'", סוף סימני אבותם, קומט יעדער איינער. "צוקן לחש" – דאס איז "אלע קלין וקלי צלין בצלותין" [אלע קולות בעטן אין תפילות], און זיי וועלן אלע דאווענען, זיי בעטן זיך. "ואריקו כמיא צלותין", זיי זענען שופך – "אריקו" איז שופך [גיסן אויס] – "לפניו את לבם בצלותין, ווערן מסרכין לון בשעתא דפקוד לון קודשא בריך הוא ברעותיה".
דעמאלטס וויינען זיי, און תיכף דעמאלטס זאגט ער אז דער אייבערשטער איז מתפלל [מקבל תפילה], דעמאלטס העלפט זיי דער אייבערשטער: "כדין קודשא בריך הוא קם עלייהו ברחמי, וניחא קמיה כל ההוא קלא דלהון" – דער אייבערשטער האט ליב זייער קול, אזוי ווי ס'שטייט "הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים" – "בגין לאתברא מן שונאיהון", כדי צו ניצול ווערן פון זייערע שונאים, "ומתמלי עלייהו ברחמי".
פרק ג: משל היונה בחגוי הסלע
אזוי איז ער מסביר די פסוק וואס איך האב געזאגט. ער דערמאנט אז ס'שטייט א משל אין די מדרש [שמות רבה כ"א], אזוי ווי א יונה וואס איז אנטלאפן פון א נעץ, אז ער איז אריינגעגאנגען אין א סלע, "בחגוי הסלע", טרעפט ער דארט א נחש [שלאנג]. האט ער נישט געקענט גיין נישט דא און נישט דארט. ער איז געווען ארויס פון מצרים, אריין אין די ים סוף. וואס האבן זיי געטון? "ויצעקו בני ישראל אל ה'", זיי האבן געשריגן. דאס איז "יונתי בחגוי הסלע". ס'איז דא א מדרש אויף די פסוק "יונתי בחגוי הסלע", א זייער אינטערעסאנטע מדרש.
און אזוי זאגט ער, זיי האבן געזען פון איין זייט איז די ים, פון די אנדערע זייט איז פרעה, וואס האבן זיי געטון? "ויצעקו בני ישראל אל ה'". אויף דעם האט משה רבינו געזאגט: "מה תצעק אלי", "אל תיראו התיצבו וראו", דעמאלטס, דאס איז דער אייבערשטער.
פרק ד: חביבות המאמר אצל הבעל שם טוב הקדוש
מ'דארף אביסל זיך מתבונן זיין אין דעם שטיקל זוהר, אסאך מתבונן זיין, אבער מיר האבן נישט די גענוג צייט און גענוג ישוב הדעת. מיר האבן אביסל א "ופרעה הקריב" סיטואציע אלעמאל.
ס'איז איינע פון די באליבטסטע [פעיוואריט] זוהר'ס פון בעל שם טוב, דער בעל שם טוב. און איך האב יעצט געמאכט א קליינע זוכונג [סוירטש] אין ספרים פון די "תולדות" [תולדות יעקב יוסף], די "ופרעה הקריב" דערמאנט ער פינף און צוואנציג מאל די לשון, און אלעמאל מיינט ער דעם זוהר, דעם מדרש. ס'שטייט נאך א פלאץ אין די אמת'דיגע מדרש אין די זוהר, און נאך א פלאץ אפילו די "מאן דאמר" שטיקל.
"פרעה הקריב" – איך מיין ביי אברהם ווען ער איז געקומען "ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה" [בראשית י"ב], זאגט דער זוהר, דאס איז דער זעלבער ענין פון "פרעה הקריב". ס'איז דער זוהר אליינס האט זיך זייער באליבט געהאט דעם לשון "פרעה הקריב" – פרעה האט מקרב געווען, פרעה האט געמאכט קירבה, פרעה האט געמאכט אהבה.
און די אלע זאכן ציטירט [קוואוט] ער זייער אסאך מאל, ער ברענגט פון בעל שם טוב אז ער האט גערעדט וועגן די נסיונות. און מ'דארף זייער שטארק זיך מתעמק זיין אין די זאך, סיי צו פארשטיין אלע פרטים, אלע פנים וואס עס קען זיין. אבער בעיקר, אונז זענען מיר דא אין דעם שיעור בעיקר צו דערציילן, צו רעדן וועגן ווי דאס ארבעט למעשה: "שיקריב את ישראל", שיקריב את ישראל בתשובה.
פרק ה: דער ערשטער יסוד – די מציאות פון צער און חסרון
די ערשטע יסוד, די ערשטע יסוד איז דאך דער "יסוד גדול". ס'איז דער ערשטע יסוד, און מ'דארף וויסן אז ס'איז לכאורה נישט גענוג, ס'איז דא שלבים [סטעפס] ווייטער, אזויווי דו זעסט דאך "וירדפו בני ישראל... ויצעקו", ס'איז נישט געווען די "ויצעקו" איז נישט גענוג. אבער די ערשטע שטאפל [סטעפ], די ידיעה – יעדע זאך האט אסאך מדרגות [לעוועלס], יעדע זאך האט אסאך שלבים. מ'דארף קודם הערן די ערשטע שטאפל. די ערשטע שטאפל איז שוין אליינס א גרויסע ישועה, אליינס א גרויסע אויפטו, נאכדעם איז דא ווייטער.
די ערשטע שטאפל איז: אונז לעבן דאך אין א וועלט. ס'איז דאך אן אינטערעסאנטע זאך, א זאך וואס מ'דארף מתיישב בלב זיין: וואס איז דער טייטש אז "אין ישראל צועקים, אין ישראל מתפללים, אין ישראל מתקרבים, אין ישראל פוקדים אלא בצער"? "בצר פקדוך" – וואלט איך דאך געדארפט פוקד זיין את ה' ברחבה! "מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה". די עניה, די תשובה דארף זיין ברחבה, די התרחבות הלב האבן, די התרחבות איז גוט, דעמאלטס איז דאך טאקע שירה.
אבער למעשה, אונז לעבן אין א וועלט וואס איז מלא צער, מלא בצער, סיי צרכים וואס זענען דא, צרכי הגוף, סיי צרכי הנפש. כסדר איז דאך דא סיטואציעס; יעדן פאר טעג וואס ס'גייט א מענטש איז שוין גוט, ס'איז שוין געווען בסדר, און מיט דער ווייל איז דאך שוין דא א נייע צרה, א נייע צער, א נייע לחץ.
און מ'דארף קודם, די ערשטע זאך – אוודאי, ס'איז גוט בעסער, אלע אידן זאל זיין גוט, פאר חברים. מ'דארף זיך מתחזק זיין, וואס דארף זיין מיט די נסיונות, מ'דארף זיך מתחזק זיין דעמאלטס. אבער קודם זאל זיין, יא, זייער גוט. אבער למעשה, און צווייטנס, דארף מען מתפלל זיין אז ס'זאל בעסער ווערן, דארף מען טון אז ס'זאל בעסער ווערן, אלעס אמת. אבער ס'איז דא א נקודה פון די ערשטע נקודה: ס'איז דא א גאולה, ס'איז שוין דא א ישועה וואס קען זיין נאך פאר דעם אלעם, נאך פאר מ'איז מתפלל. ווייל "ויצעקו בני ישראל אל ה'" איז שוין די נעקסטע מדרגה [נעקסט לעוועל], נאך "ופרעה הקריב".
פרק ו: די ישועה ליגט אינעם עצם המצב
און די מדרש זאגט, יא, דאס איז דאך פשוט, לאמיר נאר ארויסהאבן. דאס אז "ויצעקו בני ישראל אל ה'", זיי האבן געשריגן, זיי האבן געשריגן, ס'איז געווען עפעס א התקרבות, ס'איז געווען עפעס א התעוררות אין דעם – דאס איז דאך פשוט, דאס שטייט אין פסוק. אויף דעם דארף מען נישט קיין מדרשים, מ'דארף נישט קיין זוהר, קיין בעל שם טוב'ן זאל זאגן "ופרעה הקריב" איז "ישראל לאביהם שבשמים".
פרעה איז פארקערט, פרעה איז געווען די צרה, און ער האט געהאט א צרה, און מ'איז מתפלל אז דער אייבערשטער זאל ארויסנעמען פון די צרה. דאס איז דאך פשוט'ע פשט. ניין, די מדרש זאגט עפעס א נייע זאך, אבער די טייטש איז געבויט אויף א דיוק אין די פסוק. ער לייגט עפעס צו, ער זאגט אז אין "ופרעה הקריב", "הקריב" איז שוין א לשון התקרבות.
דאס איז, פרעה איז געווען די גורם, ער האט זיי געמאכט, ער האט זיי געברענגט. דאס איז: פרעה איז זוכה געווען צו אזא זכות, מ'מאכט א שיינע יום טוב פסח. המן איז זוכה געווען צו אזא זכות, מ'מאכט אזא שיינע יום טוב פורים. אנטיוכוס איז זוכה געווען צו אזא זכות, מ'מאכט אזא שיינע יום טוב חנוכה. ער זאגט טאקע די "קדושת לוי" אז פארוואס מאכט מען נישט יום טוב'ים אויף אנדערע זאכן? ס'איז דא אן ענליכע מדרש, פארוואס זענען זיי זוכה געווען? פארוואס איז נישט קיין יום טוב פאר סנחריב און פאר אלע מיני רשעים וואס האבן אמאל געוואלט נצח זיין? ווייל ער איז נישט ראוי. מ'דארף זיין א ברכה, א רשע, וואס מ'קען פאר אים מאכן א יום טוב ווען מ'איז נצח געווען.
אבער על כל פנים, אה, דאס איז נאך אלץ על פי פשט, נאך אלץ על פי פשט. אונז רעדן אין עבודת ה', אונז רעדן בחיי הנפש פאר איינעם וואס איז אויף די מדרגה [לעוועל], "לרגעים תבחנו", דארף מען זען אז מ'האט עפעס אויפגעטאן דא, מ'האט עפעס אויפגעטאן דא מיט דעם זאגן "הקריב". נישט סתם זאגן, אה, מ'קען אריינטאטשן, ס'האט גורם געווען למעלה, מ'קען טאקע פרעגן א קשיא וויאזוי ס'קען גורם זיין, אבער ס'איז דא עפעס נאך א זאך.
פרק ז: די טעגליכע נסיונות און די אנגעצויגנקייט
די נאך א זאך איז דאס, די סדר הדברים. אונז האבן א סדר, אונזער סדר איז אז אוודאי, נאכדעם וואס מ'האט אנטדעקט [דיסקאווערט] נייע פראבלעמס – יעדע מאל ס'אנטדעקט א מענטש נייע פראבלעמס, ס'דארף אפילו נישט זיין פראבלעמס, יא, א מענטש האט קינדער, זיי וואקסן אויף, מיט אמאל דארף ער טרעפן שידוכים, מיט אמאל דארף ער טרעפן א ישיבה, מיט אמאל דארף ער זיך מסדר זיין מיט חברותא'ס. נישט נאר פראבלעמס, יעדע סיטואציע, יעדע זאך וואס געשעט, קומט זיך מיט זיינע ליסטע פון צרכים, דאס איז דאך די רעאליטעט [ריעליטי].
אסאך מאל אונז זענען צוקריגט נישט מיט דעם וואס מ'דארף – אוודאי, אז ס'איז נישט גוט דארף מען דעם וואס זאל זיין גוט – אבער אונז זענען אסאך מאל צוקריגט מיט א נקודה פארדעם. די נקודה פארדעם הייסט: איך בין אויפגעשטאנען אינדערפרי, אה, היינט גייט זיין א גוטע טאג. אה, מיט אמאל, א צרה, "בצרה פקדתך", אקעי, רבונו של עולם, העלף מיר ארויסגיין פון די צרה. אקעי, פארן ווייטער. און ס'גייט אזוי דורך א גאנצן טאג. איין טאג פון א מענטש גייט ער דורך פופציג, זעכציג אזעלכע סיטואציעס, און דער מענטש ווערט זייער אנגעצויגן/פרוסטרירט [פראסטרעיטעד].
וואס הייסט ער ווערט זייער פרוסטרירט? נישט אז... לאמיר שוין זאגן אז דער אייבערשטער האט געהאלפן מיט אלע זיינע תפילות:
* ער איז אויפגעשטאנען אינדערפרי, די קאר האט זיך נישט אנגעהויבן – רבונו של עולם, העלף מיר ס'זאל זיך אנצינדן די קאר – פחח, ס'האט זיך אנגעהויבן.
* רבונו של עולם, העלף מיר די לייט [טראפיק ליכט] זאל ווערן גרין – ס'איז גלייך געווארן גרין.
* העלף מיר איך זאל טרעפן א פארקינג פלאץ [ספעיס] – ס'איז גלייך געווען א פארקינג פלאץ.
* ס'זאל געלינגען די קאל [טעלעפאן רוף] וואס איך האב היינט – ס'איז געלינגען.
* ס'זאל געלינגען איך זאל פונקט טרעפן דעם מענטש – איך האב פונקט געטראפן דעם מענטש וואס איך האב געדארפט טרעפן, איך האב געמאכט די דיעל [געשעפט].
* ס'זאל געלינגען איך זאל אהיימקומען און די ווייב זאל זיין צופרידן [העפי] און די קינדער זאלן זיין גרייט [רעדי] – ס'איז אלעס געלינגען, ס'איז געווען א מושלם'דיגער [פערפעקט] טאג, יא?
אבער למעשה, ס'איז געווען די אלע סעקונדעס וואס ס'איז נישט געווען מושלם [פערפעקט]. ס'איז געווען די אלע סעקונדעס וואס פארוואס האב איך געדארפט ווארטן ביי די לייט? פארוואס האט געדארפט זיין א מינוט אז די קאר זאל זיך אנצינדן? א מענטש איז אנגעצויגן, א מענטש ווערט פרוסטרירט אויף דעם. פארוואס האט מען נישט געקענט אויספלאנען נעכטן אז אלעס זאל שוין זיין? און מען בלייבט נעכטן, מען דארף דאך נאר דאווענען נעכטן, פארטוישט זיך נישט.
דא איז דא אן אנטוישונג [frustration] פון דאס וואס א מענטש האט, און אסאך מאל אפילו ווען ס'גייט גוט, נאך וואס ס'גייט אן דורך פופציג זעכציג זאכן ווערט ער מיד, ווערט ער פרוסטרירט: אוי רבונו של עולם, ס'איז נישט געווען קיין געשמאקע טאג, ס'איז געווען אנגעצויגן.
אזוי, די בעיה, דאס איז א בעיה וואס די מענטשהייט האט. און דא...
דאס איז דער צווייטער טייל פונעם שיעור "ופרעה הקריב".
---
קאפיטל ח': "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים" – דער סוד פונעם חסרון
די שווערע קשיא: פארוואס פעלט זיך אויס דער צער?
דאס אז ס'איז דא א צרה – איז דאך אן אמת'ע בעיה. דאס אז ס'איז דא א שאלה, דאס אז ס'איז דא א צער, דאס אליינס איז א קשיא. פארוואס איז דא א צער? ס'האט דאך געדארפט זיין לכתחילה גוט.
און דא שטייט אין די מדרש א שארפע זאך, וואס איך האב עס קיינמאל נישט פארשטאנען, אבער איך מיין אז יעצט פארשטייט מען וואס ס'שטייט. שטייט אין די מדרש [בראשית רבה מ"ה, ד']: "למה היו האמהות עקרות?" – פארוואס זענען אלע אמהות געווען עקרות? רחל האט נישט געהאט קיין קינדער, שרה האט נישט געהאט קיין קינדער, רבקה האט נישט געהאט קיין קינדער, פארוואס? "שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים".
אזוי שטייט אין די מדרש, יעדער איינער ווייסט דאס. און דאס איז לכאורה זייער אכזריות'דיג, חלילה. ס'איז אזוי ווי איינער זאל אריינלייגן יענעם אין פייער כדי ער זאל אים קענען ארויסנעמען. איך האב נישט קיין טייטש דערויף.
איז אמת, אין אנדערע ווערטער: אויב מ'פרעגט די קשיא אויף די עצם פאקט פארוואס זיי האבן נישט געהאט קיין קינדער – אויב די קשיא פון די מדרש וואלט געקומען פארענטפערן פארוואס זיי האבן *בכלל* נישט געהאט קיין קינדער צום סוף (ווען זיי וואלטן חלילה נישט געהאלפן געווארן), וואלט טאקע נישט געווען קיין תירוץ. ער שרייט און ער באקומט נישט? ניין. די מדרש רעדט דאך פון די מעשה נאכדעם וואס ס'איז שוין געלונגען, מ'האט שוין געהאט "וַיִּפְקֹד ה' אֶת שָׂרָה", דער אייבערשטער האט שוין געגעבן פאר שרה, פאר רחל, און פאר לאה, אלע האבן שוין געהאט קינדער.
די שאלה איז נישט פארוואס איז דא צרות וואס בלייבן צרות. די שאלה איז: פארוואס איז די לייזונג (solution) פון יענע שאלה נאר אז מ'זאל טאקע העלפן דורך תפילה? פארוואס דארף מען דורכגיין דעם פראצעס?
די "לייכטע" קשיא: קליינע יסורים
איך טראכט יעצט א נייע טייטש. לאמיר רעדן פון די "דברים קטנים", פון די יסורים, די אייגענע דומים יסורים [קליינע אומבאקוועמליכקייטן], ווי למשל דו האסט אריינגעלייגט א האנט אין קעשענע און ס'איז ארויסגעקומען די פאלשע דאלער (wrong dollar). דאס איז א "לייט" קשיא.
יעצט, אויף דעם איז דא א קשיא: פארוואס דארף עס בכלל זיין? פארוואס קען איך נישט זיין דאך פון אנהייב גוט, אדער האבן געדאוונט א תפילה און פטור? עפעס דאס אז מ'דארף מתפלל זיין, דאס איז א זאך וואס שטערט. ס'איז א נייע פראבלעם.
דו זאגסט מיר: "פארשטיי, איך קען דיר נאכדעם זאגן אז ס'איז געווען א תשובה, ס'איז געווען א רצון ה', ס'איז געווען לטובה" – זייער גוט. אבער פארוואס זאל איך דארפן זיין אין די רגע פון צער? דא איז א נייע קשיא, ס'איז א נייע לעוועל (level) קשיא, ס'איז אן איידעלערע קשיא. און דער אמת איז, אויב מ'לייזט די קשיא, איז עס ביסלעכווייז אויך א לייזונג פאר די נעקסטע קשיא. אבער דאס איז די ערשטע טריט (step).
אלעמאל רעדן מיר אז ווי טיפער מ'גייט אריין אין דער נקודת ההשכלה, ווי בעסער מ'זעט ווי א זאך הייבט זיך אמת'דיג אן, קען מען בעסער לייזן ווייטער. "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח" האבן מיר געלערנט, און דער רמב"ם האט עס שוין גע'פסק'נט, האב איך געזען, אז די כוונה פון די גאנצע תפילה איז "ה' שפתי תפתח". מ'דארף קענען עפענען, מ'דארף קענען אנגיין צו די השכלה.
די השכלה איז דא, אזוי ווי איינער זאגט: "לאמיך זען א נחת, פארוואס האב איך אלעמאל די פראבלעמען? פארוואס האב איך בכלל א צרה?" דאס איז אן אנדערע סארט קשיא. יעצט, אויף די קשיא דארף זיין אן אנדערע סארט תירוץ. און אויף די קשיא איז די תורה אונז מגלה א תירוץ: "שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים".
וואס מיינט דאס? דאס איז א "ריפרעימינג" (reframing – טוישן דעם בליק) פון די פראבלעם.
קאפיטל ט': דער קלאפ אין פלייצע – א נייע בליק אויף יסורים
משל: דער צאנזער רב און דער "זעץ"
אזוי ווי יעדער איינער ווייסט די מעשה פון דעם הייליגן צאנזער רב [דער דברי חיים], ער האט עס געזאגט אין א זייער שארפע וועג – ווייל מ'קען עס לערנען אויף פשוט'ערע זאכן איז גרינגער, אבער ווען ס'איז געקומען צו די שוועריקייטן, צו די גרויסע זאכן, וועלן מיר זען די שטארקייט דערפון.
דער צאנזער רב האט פארלוירן זיין זון. ער איז נפטר געווארן ערב שבת, און די לויה איז געווען ערב שבת. פרייטאג צונאכטס איז דער צאנזער רב געקומען אין בית המדרש און געזאגט "הודו לה' כי טוב".
האט ער געזאגט א משל: א איד כאפט א ריזן זעץ אין פלייצע, און ער איז אויפגערעגט, "פארוואס שלאגסטו מיר?!" ער דרייט זיך אויס, און זעט אז א גוטער חבר גאר האט אים געגעבן א קלאפ אין פלייצע, און ער האט בכלל נישט געמיינט צו שלאגן [נאר צו באגריסן].
אזוי האט ער געזאגט: ער האט געכאפט א זעץ, אבער נאכדעם האט ער זיך דערמאנט און געזען אז ס'איז א חבר גאר – דער אייבערשטער – וואס גיבט אים דעם קלאפ. האט ער זיך דערפרייט, און געזאגט "הודו" פון ערב שבת בשמחה.
ס'איז זייער א שארפע מעשה, ס'איז זייער א שארפע מדרגה. אבער ער גיבט דיר דא א מורא'דיגע "ריפרעימינג" פון א פשוט'ע זאך. ער זאגט אז אסאך זאכן וואס אונז האבן – דאס וואס ס'איז דא די צרה, דאס וואס ס'איז דא די צער – ס'איז נישט פשט אז ס'איז דא א פראבלעם, און מ'האט געמאכט א פראבלעם כדי מ'זאל דארפן "סאלווען" (לייזן) די פראבלעם.
דער "ציפ" פון א חבר
די פראבלעם איז אזא "ציפ". א ציפ קען זיין אז איינער גיבט א ציפ ווייל ער האלט דיך פיינט, און נאכדעם מוזטו זיך איבערבעטן מיט אים, און ער זאל זאגן "פליז", אקעי, דו דארפסט נישט ציפן. דאס איז ווי מ'האט געמיינט ביז יעצט די פשט פון תפילה, די פשט פון "בצל כנפיך", די פשט פון פדיון הבן.
ניין! דער "פרי הארץ" זאגט א נייע פשט. ער זאגט: הקדוש ברוך הוא איז אב הרחמן, ס'איז א יסוד פון די וואסלאוויער צדיקים. דער ציפ איז בכלל נישט געווען קיין ציפ [פון ווייטאג]. ס'איז געווען אזא ציפ, אבער ס'איז געווען א ציפ פון א חבר וואס זאגט "קום אהער". ס'איז געווען אזא רוף, ס'איז געווען אזא קלאפ אין פלייצע וואס זאגט "העלאו, וואס מאכסטו?".
דאס איז א וועג. אפשר איז דא אנדערע וועגן וואס מ'קען זאגן "העלאו", אפשר איז דא אפילו שענערע וועגן פון זאגן "העלאו". אקעי, אין עולם הבא וועט זיין גן עדן, וועט דער אייבערשטער רעדן אויף אן אנדערע וועג, ער וועט נישט ציפן. ער זאגט אויך, דער רבי יעקב מראדזימין האט אויך געדארפט עפעס א וועג צו געבן א ציפ.
יעצט האסטו געמאכט "ריפרעימינג". דאס איז א נייע הבנה, א נייע אמונה, א נייע מהלך אויף די עצם מקור החיים. דאס אז איך פארשטיי – אין אנדערע ווערטער, פונקט אזוי ווי איינער פארשטייט, אזוי ווי מיר זאגן: איך האב א גוטן חבר וואס איך לעב מיט אים, איך בין גוט מיט אים, איך בין נישט צוקריגט מיט אים. אפילו מיט א חבר אסאך מאל קען איך ווערן נערוועז פון אלע מיני קלייניקייטן, "וואס בעסטו מיר דאס?". יא, אבער ער איז א גוטער חבר, און איך האב א תחילה דאס.
קאפיטל י': משל השותפים – רדיפה אדער אהבה?
מיר וועלן זען דירעקט די וואך א חילוק (ביי נדב ואביהוא איז אלעמאל די משל). ס'איז זייער אינטערעסאנט, קענסט זען ממש דאס ביי צוויי אידן.
לאמיר נעמען א משל: ס'איז דא צוויי אידן וואס לעבן צוזאמען, און זיי האבן א "פראדזשעקט" (project), זיי פירן א ביזנעס צוזאמען, אדער האבן א הויז צוזאמען. די הויז דארף שוין אסאך צרכים, מ'דארף אנפילן די קאפי מאשין, מ'דארף קויפן די גאפלעך, און כסדר דערמאנט איינער דעם צווייטן: "האסטו שוין געקויפט די גאפלעך? האסטו שוין געקויפט די לעפלעך? האסטו שוין אנגעצינדן די לייט? האסטו געדענקט צו צאלן די בילס?" וכו' וכו'.
* איין אופן: איז דא איין אופן פון די זאך וואס יעדער וועט ווערן נערוועז: "פארוואס פרעגסטו מיר? פארוואס רודף'סטו מיר? יא, איך וועל געדענקען, איך האב פארגעסן, איך וועל זיך דערמאנען." דארפסט מיר טאקע דערמאנען? אקעי, איך פארשטיי, דו דארפסט מיר דערמאנען, אבער עס איז עפעס נערווירט כסדר.
* דער צווייטער אופן: ס'איז דא אבער א צווייטע מעשה, מען קען "פרעימען" די זעלבע מעשה גאר פארקערט. ס'איז דא צוויי חברים, זיי ווילן ספענדן צייט צוזאמען, זיי ווילן זיין צוזאמען. זיי האבן א חברותא אינטערעס – פארשטייט זיך, סתם זיצן און זיין צוזאמען און שווייגן, דאס איז אן ענין וואס נאר די ברוסט קרוב וויזיט מענטשן קענען... אבער א נארמאלער מענטש וויל עפעס טון צוזאמען.
זאגן זיי: "אה, ווייסטו וואס איך האב א פלאן? איך דארף איינקויפן סאדע פאר די סאדע מאשין אין מיין אפיס. קום, לאמיר גיין צוזאמען קויפן די סאדע."
און די זעלבע זאך פאסירט דא: זיי זאגן די זעלבע פעולות, די זעלבע עקזעקט (exact) פעולות. יא, ער דערמאנט אים: "געדענק צו קויפן דעי לעפל, געדענק צו קויפן יענץ, געדענק צו צאלן, געדענק צו גיין, געדענק נעקסטע וואך נאכאמאל צו קומען." ער זאגט אים ממש די זעלבע ווערטער – און ס'איז אלעס דברי אהבה!
אנשטאט פון איך זאל שפירן קנאה, אנשטאט פון אז איך זאל זיין נערוועז אז ער דערמאנט זיך און ער רודף'ט מיר "איך זאל קויפן דעיס, געדענקען יענץ" – דאן "ריפרעימען" מיר די גאנצע זאך.
קען מען נישט גיין שאפינג? עס איז אזא "קאר" (chore/burden), איך דארף נעבעך שאפן... אקעי, איך דארף, איך דארף איינקויפן פאר שבת. א מענטש קען זאגן ניין, ס'איז א גאנצע נייע זאך: שבת! איך וויל טון לכבוד שבת, איך וויל מאכן שבת שיין, איך וויל אז ס'זאל זיין שיין שבת, און איך וויל טון. וואס קען מען טון? מען קען טון אסאך זאכן. איינע פון די זאכן וואס מ'קען טון איז שאפן (shopping). איך האב דאס אויסגעוועלט (choosed) צו טון. דאס מאכט דער חילוק.
אבער קענסט זען אז די זעלבע זאך קען זיין א חבר'שאפט און עס קען זיין א רדיפה, עס קען זיין אזוי כמעט א שנאה.
דער נמשל: תפילה אויף פרנסה
דאס איז וואס שטייט אז "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". וואס די גמרא מיינט צו זאגן איז, אז א איד שטייט אויף אינדערפרי און ער זאגט: "איך האב נישט צו עסן", אדער איך האב יא, אבער איך האב דאך א צורך, איך דארף זיך מתפלל זיין יעדן טאג אויף פרנסה. מיינט נישט אז יעדן טאג האט ער א נייע דזשאב; ער האט א דזשאב, ס'קומט אריין א סעלערי, אבער ס'דארף אריינקומען. ער קוקט ארויס אינדערפרי: ס'איז אריינגעקומען? דאס הייסט ער איז מתפלל ס'זאל אריינקומען, ס'זאל אריינקומען, און ס'קומט אריין.
און ער וואלט געקענט טראכטן: "בעסער וואלט איך געווען אז איך זאל נישט דארפן, ס'וואלט שוין געווען בקיצור עפעס א עולם הבא, עפעס ס'האט גענייגט, ס'וואלט שוין אלעס געווען."
זאגט ער אים: ניין! דו ווילסט "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". ווען דו שטייסט אויף אינדערפרי און די קאר הייבט זיך נישט אן, און מ'דארף עפעס טון, מ'דארף מתפלל זיין אויף דעם – דאס איז נישט פשט אז איינער רודפ'ט דיך. ער זאגט: "ניין, ניין, דאס איז א חבר דיינער וואס האט זיך געוואלט [פארבינדן], דאס איז זיין וועג פון זאגן העלאו."
ס'איז דא אנדערע וועגן, ס'איז דא איינס, דא איינס, דא איינס... דא איז א וועג. ס'האט זיך געטוישט די "מינינג" (meaning – באדייט) פון דעם מצער, ס'האט זיך געטוישט די מינינג פון דעם יסורים. ס'איז נישט פשט אז ס'איז סתם א פסח חיזוק, ס'האט זיך געטוישט די מינינג דערפון.
קאפיטל י"א: מחשבות זרות און טרדות – די "חברים" וואס זוכן תיקון
און אזוי זאגט ער דאך די זעלבע זאך איז מיט צרות הנפש. יא, אז דער בעל שם טוב האט אויסגעלערנט אז מענטשן, יעדער איינער האלט זיך ער וואלט געדארפט זיין א צדיק, ער וואלט געדארפט שוין דאווענען אן מחשבות זרות (דאס איז זיין משל, ס'איז דא נאך טויזנטער משלים).
און דארט אין משל זאגט ער מ'קען זיך מתגבר זיין, ס'וועט זיין אן ענין אז ער גייט זיך מתגבר זיין. אבער פארוואס דארף איך זיך מתגבר זיין? ס'וואלט געווען בעסער אן דעם!
ניין, ס'וואלט נישט געווען בעסער. דעמאלט וואלסטו נישט געהאט וואס צו טון, דעמאלט וואלסטו נישט געהאט קיין "רילעישאנשיפ" (relationship – קשר), דעמאלט וואלסטו נישט געהאט קיין עבודה. די עבודה איז דאס אז ס'קומט פארקערט.
דאס וואס א מענטש זאגט, כסדר ס'קומט – א מענטש שטעלט זיך דאווענען און ס'קומט צו אים אלע זיינע טרדות – דאס איז ווייל זיי זעען א גוטע מינוט! יא? "אה, ס'זענען דיינע חברים, זיי קומען זאלסט זיי העלפן, זיי קומען זאלסט זיי מעלה זיין, זאלסט זיי מתקן זיין, זאלסט טון וואס דו דארפסט טון מיט זיי."
דאס זענען נישט קיין דרושים, דאס איז אליינס א גוטע זאך.
סיכום: פרעה הקריב – די צרה אלס מיטל צו נאנטקייט
און אויב אזוי פארשטייט מען, די "ופרעה הקריב" איז נישט סתם א ווערטל. ס'איז דא נאך אסאך לעוועלס, איך זאג נאכדעם דארף מען טאקע טרעפן וואס צו טון, אבער דאס איז די ערשטע לעוועל, ס'הייסט אמונה. ס'הייסט דער בעל שם טוב האט געזאגט "סאמטיים" (sometimes) איז די ערשטע סטעפ הכנעה. ס'איז דא אנדערע דרכים וויאזוי מ'איז מפרט די אנדערע לעוועלס, אבער די ערשטע לעוועל איז אז דו "ריפרעימסט" די עקטשועל (actual) צער.
דאס הייסט די פרעה – פרעה איז נישט פשט אמת, פרעה איז די צרה, אבער פון די צרה קומט "מתוך רע", מתוך הצרה קומט ארויס טובה, קומט ארויס א שבח, קומט ארויס שירה.
זאגט ער: ניין. ס'איז בכלל נישט קיין צרה. ס'איז דא צרה, אבער דאס איז געמאכט כדי לעורר, כדי לקרב. ער איז מקרב, ער איז מקרב, ער האט געטון אלע מיני פעלים כדי צו מאכן מענטשן זאלן דאווענען, קומען צו אים. ער איז געמאכט פאר קירוב.
די זעלבע זאך איז אלע טרדות העולם. און לאמיר זאגן, דאס איז דאך איין פשוט'ע עצה, יא, און דארף איך דאס געדענקען. פון דעם רעדן מיר פון תפילה כפשוטה. תפילה מיינט ליין (plain): "רבונו של עולם העלף". און איינער זאל זאגן: פארוואס וואלט איך האבן אזויפיל טרדות? האב איך אזויפיל צרכים? האב איך אזויפיל בעיות? האב איך אזויפיל פראבלעמס? ווייל איך בין דארט און דארט איינער...
פרק ג: הצרכים והחסרונות כעצם התפילה
די טרדות העולם: א וועג צו נאנטקייט
דער וואס איז נישט קיין "קרוב" [א נאנטער צום אייבערשטן], טוט דער אייבערשטער אויך די אלע מיני פעולות וואס איז געדיי [כדאי] צו מאכן מענטשן זאלן דארפן קומען צו אים. "צרה מאכט קרוב". דאס איז דער טייטש פון אלע טרדות העולם.
און לאמיר זאגן, דאס איז נאך איין פשוט'ע עצה, און איך דארף דאס געדענקען, ווייל מיר רעדן פון תפילה כפשוטה. תפילה מיינט לערנען: "ריבונו של עולם העלף".
איינער זאל זאגן:
> "פארוואס האב איך אזויפיל טרדות? פארוואס האב איך אזויפיל צרכים? פארוואס האב איך אזויפיל בעיות? פארוואס האב איך אזויפיל פראבלעמען? איך וואלט בעסער געווען צו זיצן אין בית המדרש און דינען דעם אייבערשטן! איך וויל דעם אייבערשטן, איך פארשטיי נישט וואס דו ווילסט!"
ענטפערט מען אים:
> "איך האב דיך געטראפן [דוקא דא]! איך וויל כאפן מיט דיר א שמועס וועגן דיין ארבעט. פארוואס גייט עס נישט?"
ס'איז אויך א התבוננות, ס'איז אויך אן אמונה. ווער זאגט אז ס'איז דא אנדערע וועגן? אודאי, ס'איז דא אנדערע וועגן, מ'קען אריינגיין טיפער. אבער די אלע זאכן, אויב א מענטש איז מתבונן אויף יעדע זאך, איז יעדע זאך א סימן צו התבוננות.
"טרם יקראו ואני אענה" – דער צורך איז די תפילה
און נישט נאר אז ס'איז א סימן, נאר דאס איז אן עצה. ס'איז דאס די טייטש, הקדוש ברוך הוא איז מסבב, אין אנדערע ווערטער: די צורך איז שוין אויך געווארן א תפילה.
דאס איז די טייטש פון דעם פסוק: "טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה" [ישעיה סה, כד]. מיר רעדן נישט אז די תפילה הייבט זיך אן ערשט נאכדעם וואס ס'איז דא א פראבלעם, און נאכדעם הייבט מען אן דעם צווייטן טריט [step] – דאווענען. ניין! דער ערשטער טריט איז אויך תפילה. איך קען נישט קיין פראגע.
אנדערע וועט איינער זאגן, דאס איז ווי הכנה לתפילה. ווי נעמט מען א הכנה לתפילה? ווי נעמט מען התעוררות לתפילה? מ'קען גיין צו א שמועס פון עפעס א מגיד, ער וועט געבן התעוררות.
זאגט דער מדרש: אה, דו דארפסט א שמועס? צרה! צרה געבט גענוג התעוררות לתפילה!
* צרה איז א גרויסע בעל דרשן!
* צרה איז א גרויסע מגיד!
* "בַּצַּר לָהֶם" – אין די צרה רופן זיי!
וואס הייסט "צרה יקראו"? די קאר האט געקראכט [חס ושלום]! דאס איז אן התעוררות לתפילה! א גוטע התעוררות! דו פילסט עס זייער גוט! דו האסט התעוררות, עס מאכט דיר עפעס פילן! דו פילסט זייער גוט די צרה! קענסטו ממש דאווענען אויף דעם בכוונה שלימה, אז דאס פארבינדט [connect] זיך מיט'ן אייבערשטן!
עומק הדברים: רבי חיים ויטאל און דער בעל שם טוב
און נאכדעם וועט מען גיין ווייטער, מ'וועט זיך אויסלערנען תפילה וויאזוי עס דארף טאקע זיין. עס קען גיין אסאך ווייטער, ס'איז דא טויזנטער טריט! אבער מ'קען זיך נישט רירן פון די ערשטע טריט: אז די הכנה לתפילה איז די צרכים, אדער די צרכי הגוף. דאס איז א פשוט'ע פשט.
איך לערן דאך אלעמאל "דברים שחידש בדבר". תפילה, ס'שטייט אין רבי חיים וויטאל, און איך האב געכאפט דאס הייסט אלעס איז די זעלבע זאך, אלע דרגות [levels] פון די בחינות איז די זעלבע זאך.
רבי חיים וויטאל זאגט אז "אין תפילה דומה לחברתה" [קיין שום תפילה איז נישט גלייך צו דער צווייטער].
* בפשטות: זאגט מען סתם אזוי, ווייל יעדן טאג האט מען נייע צרכים. אויב עס זאל שוין נישט זיין קיין נייע צרכים, וועט מען נישט דארפן דאווענען.
* דער בעל שם טוב הקדוש זאגט: אמת, וואס זענען די נייע כוונות פון יעדן טאג? דאס זענען די "מחשבות זרות" וואס מען האט יעדן טאג.
ס'איז אלעס די זעלבע זאך. דאס רעדט זיך בגשמיות – די צרכים; דאס רעדט זיך ברוחניות – צרכי הרוחניות. כביכול, א תפילה איז כולל אין זיך די בקשה אז מען זאל מברר זיין די מחשבות, מען זאל ווערן קלארער, מען זאל פארשטיין בעסער, מען זאל האבן א קלארערע דעת. און אויב אזוי, די צרכים פון דעם איז די קשיות, די צער וואס איז שייך צו דעם.
און די לשון הקבלה איז מסביר אז דאס איז די "ניצוצות", דאס איז די "בירורים" וואס מען מאכט יעדן טאג. ס'איז אלעס די זעלבע זאך, אלעס די זעלבע זאך.
סיכום: טוישן דעם בליק אויף די צרכים
אבער די עיקר חידוש וואס אונז זעען דא איז, אז די תפילה הייבט זיך נישט אן פארדעם. אויב א מענטש דערמאנט זיך – און איך מיין אז ס'איז פשוט, ס'איז נישט קיין טיפע זאכן, ס'איז נישט קיין שווערע זאכן, ס'איז דברים פשוטים – אז אונז טוישן דעם בליק [reframing] אביסל אויף די צרכים און די צער, אלס א "קריאה לתפילה" [א רוף צו דאווענען], ווי די ספרים שרייבן...
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: "ופרעה הקריב" - הצרות כדרך להתקרבות לה'
א. נקודת המוצא: דיוק לשוני בפסוק
הקושיה מהזוהר
הזוהר מדייק בלשון הפסוק "ופרעה הקריב": אם הכוונה שפרעה התקרב בעצמו, היה צריך לכתוב "ופרעה קרב". הלשון "הקריב" מלמדת שפרעה קירב משהו אחר - את ישראל לתשובה.
המדרש והזוהר: פרעה כ"מקרב רחוקים"
- השאלה: איך פרעה הרשע הפך ל"עוסק בקירוב"?
- התשובה מישעיה: "ה' בצר פקדוך" - ישראל פוקדים את הקב"ה רק בעת צרה
- המשל מהמדרש: יונה שברחה מנץ ונכנסה לסלע ומצאה שם נחש - לא יכלה ללכת לשום כיוון. כך ישראל: מצרים מאחור והים מלפנים - "ויצעקו בני ישראל אל ה'"
חביבות המאמר אצל הבעל שם טוב
הבעש"ט הזכיר מאמר זה 25 פעמים בתולדות יעקב יוסף, והזוהר עצמו חוזר על עיקרון זה במקומות נוספים.
---
ב. היסוד המעשי: שני שלבים בעבודה
שלב ראשון - ההכרה שהצרה עצמה היא התקרבות
"ויצעקו" זה כבר השלב הבא - אחרי "ופרעה הקריב". יש ישועה שקיימת עוד לפני שמתפללים.
הבעיה היומיומית
- אדם עובר 50-60 מצבי לחץ ביום
- גם כשהכל מסתדר - עדיין יש תסכול מהרגעים שלא היו מושלמים
- השאלה המטרידה: למה צריך לחכות? למה לא הכל מסודר מראש?
---
ג. השאלה העמוקה: למה בכלל צריך להיות צער?
הקושיה הבסיסית
- עצם קיום הצרה הוא בעיה - למה לא היה טוב מלכתחילה?
- המדרש הקשה: "למה היו האמהות עקרות? שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים"
- הקושי: זה נראה אכזרי - כמו להכניס מישהו לאש כדי להוציאו
הבחנה חשובה: שתי רמות של שאלות
| שאלה ראשונה | שאלה שנייה (עדינה יותר) |
|-------------|------------------------|
| למה יש צרות שלא נפתרות? | למה צריך לעבור את הרגע של הצער, גם כשבסוף הכל מסתדר? |
| על זה אין תירוץ פשוט | על זה עוסק המדרש |
המדרש עוסק דווקא בשאלה השנייה - אחרי ש"ויפקוד ה' את שרה" וכולן כבר ילדו.
---
ד. התשובה: "ריפריימינג" - שינוי מסגרת ההבנה
משל הצאנזער רב
הרב איבד את בנו ערב שבת, ובא לבית המדרש בשמחה לומר "הודו לה'". המשל שלו: אדם מקבל מכה בגב ומתרגז, אך כשמתברר שזה חבר שרק רצה להגיד "שלום" - הכל משתנה. אותה פעולה פיזית - משמעות שונה לחלוטין.
שני סוגי "צביטות"
| צביטה של שונא | צביטה של חבר |
|---------------|--------------|
| בעיה שצריך לפתור | דרך לומר "בוא הנה" |
| דורש פיוס | הזמנה לקשר |
| מקור לכעס | מקור לשמחה |
המשל של שני השותפים
אותן פעולות בדיוק - שתי חוויות שונות:
תרחיש א' (רדיפה): שני אנשים מנהלים עסק יחד, אחד מזכיר לשני כל הזמן "קנית את הכפות? שילמת את החשבונות?" - זה מעצבן, מרגיש כרדיפה.
תרחיש ב' (חברות): שני חברים שרוצים לבלות יחד, מחפשים תירוץ לעשות משהו ביחד - "בוא נלך לקנות סודה למשרד". אותן בדיוק מילים, אבל הכל דברי אהבה.
ההבדל המכריע: האם בחרתי בזה או שזה נכפה עלי.
---
ה. היישום: הצורך הוא כבר התפילה עצמה
פירוש חדש ל"הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים"
- כשאדם קם בבוקר וצריך להתפלל על פרנסה - זה לא רדיפה
- זו דרך של הקב"ה לומר "שלום", ליצור קשר
- בלי הצורך - לא היה מה לעשות, לא יחס, לא עבודה
חידוש מרכזי: הצורך הוא כבר התפילה
- "טרם יקראו ואני אענה" - התפילה לא מתחילה רק אחרי שיש בעיה
- סטפ אחד הוא כבר תפילה - לא רק הכנה לתפילה, אלא חלק מהתפילה עצמה
- הקב"ה "מסבב" - הצורך עצמו כבר הפך לתפילה
הצרה כ"מגיד" - התעוררות אמיתית
- השאלה: איך משיגים התעוררות לתפילה?
- תשובת המדרש: "צרה יקראו" - הצרה היא המגיד הגדול ביותר!
- הדוגמה: המכונית התרסקה - זו התעוררות אמיתית! אתה מרגיש את זה! אתה יכול להתפלל בכוונה שלמה!
---
ו. הרחבה לעבודה הרוחנית: צרות הנפש
רבי חיים ויטאל: "אין תפילה דומה לחברתה"
- פשט פשוט: כל יום יש צרכים חדשים, לכן התפילה שונה
- פירוש הבעל שם טוב: הכוונות החדשות הן המחשבות הזרות של כל יום
מחשבות זרות - אותו עיקרון
- מחשבות זרות בתפילה - לא אויבים, אלא "חברים" שמחכים לתיקון
- הם באים ברגע טוב כי רואים הזדמנות להתעלות
- "הם באים שתעזור להם, שתעלה אותם, שתתקן אותם"
הכל אותו דבר
| בגשמיות | ברוחניות |
|---------|----------|
| צרכי הגוף | צרכי הנפש |
| בעיות מעשיות | קושיות, חוסר בהירות |
| בלשון הקבלה: הניצוצות והבירורים שעושים כל יום |
---
ז. סיכום המהלך הלוגי
1. קושיה: למה צריך צער בכלל?
2. תשובה: זה לא באמת צער - זו הזמנה לקשר
3. הוכחה: אותה פעולה יכולה להיות רדיפה או חברות - תלוי בפרשנות
4. יישום: כל צרכי האדם וטרדותיו הם הזדמנויות לתפילה ולקשר עם הקב"ה
5. מסקנה: זוהי רמת האמונה הראשונה - "ריפריימינג" של הצער עצמו
המסר המרכזי
הצרות והנסיונות אינם רק מכשולים שצריך להתגבר עליהם - הם עצמם הכלי לקירוב. פרעה "זכה" ליצור את פסח, המן את פורים, אנטיוכוס את חנוכה - כי הצרה שגרמו היא שהביאה את ההתקרבות. לא דברים עמוקים או קשים - דברים פשוטים: לראות את הצרכים והצער כ"קריאה לתפילה", כאשר התפילה לא מתחילה "אחרי" - היא מתחילה כבר בתוך הצורך עצמו.
תמלול מלא 📝
מאמר: ופרעה הקריב – דער סוד פון התקרבות דורך נסיונות
(חלק א' מתוך ג')
מגיד שיעור:
פרק א: דער חידוש פונעם זוהר – "ופרעה הקריב"
"ופרעה הקריב", זאגט דער זוהר הקדוש, האבן מיר געלערנט – רבי יוסי אמר, האבן מיר שוין געלערנט – "דכלהו לאון בתשובה", ער האט מקרב געווען די אידן.
וואס הייסט "ופרעה הקריב"? וואס האט פרעה דערנענטערט? דער פשוט'ער טייטש איז דאך אז פרעה האט זיך אליין דערנענטערט, אבער אויב אזוי וואלט געדארפט שטיין "ופרעה קרב" [פרעה האט זיך דערנענטערט]. אז עס שטייט "ופרעה הקריב" [לשון הפעיל – ער האט געמאכט אנדערע דערנענטערן], דאס דייטשט אז פרעה האט עפעס אנדערש דערנענטערט.
וואס האט ער דערנענטערט? זאגט דער זוהר – און מיר האבן דאס שוין געלערנט, ס'שטייט שוין אין א מדרש (איך דארף זוכן צו ס'שטייט ממש דער לשון אין מדרש, אבער בערך אזוי שטייט זיכער) – "ופרעה הקריב": הקריב את ישראל בתשובה.
דאס איז דער המשך פון פסוק: "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'", זיי האבן געשריגן צום אייבערשטן. דאס דייטשט, פרעה האט מקרב געווען די אידן צו תשובה טון. דאס איז געווען די פעולה פון פרעה. ווער איז געווען דער ערשטער וואס האט געמאכט "קרב"? יא, "קרב" איז מקרב א איד, מקרב לתשובה; דער ערשטער וואס האט געמאכט "קרב" איז געווען פרעה – "הקריב את ישראל לתשובה".
דער זוהר זאגט וואס די פשט פון דעם איז. לכאורה איז עס א מאדנע זאך. ס'איז א מדרש, מ'קען זאגן "כסף קל" [גרינג צו זאגן]: פרעה האט מקרב געווען די אידן, ער האט מקרב געווען די אידן, יא, זיי האבן תשובה געטון, זייער שיין [במקור: קיוט], אבער ס'איז א מאדנע זאך. ס'איז א זאך וואס דארף א הסבר: וויאזוי איז פרעה געווען דער גרויסער "מקרב רחוקים"? וויאזוי איז פרעה געווען אן עוסק אין "קרב לתשובה"?
פרק ב: "בצר פקדוך" – תפילה מתוך דחק
זאגט דער זוהר אזוי, ער ברענגט א פסוק, רבי יוסי: כתיב [עס שטייט א פסוק אין ישעיה כ"ו]: "ה' בַּצַּר פְּקָדוּךָ צָקוּן לַחַשׁ מוּסָרְךָ לָמוֹ". האט ער געטייטשט דעם פסוק אזוי: "בצר פקדוך" – "לפקדין ישראל לקודשא בריך הוא בשעתא דענייכו, אלא בשעתא דדחקין להון, וכדין כלהו פקדין ליה".
"בצר פקדוך" – ה', דער ישעיה הנביא זאגט צום אייבערשטן: ה', רבונו של עולם, "בצר פקדוך". ווען זענען זיי דיך פוקד? "פוקד" איז דאך די טייטש לשון "פקד את אשתו", יא, מ'זאגט לשון באזוכן [וויזיטן], לשון שימת לב. ווען זענען די אידן נושאים לב צום אייבערשטן? ווען גייען די אידן אריין? ווען קומען די אידן צום אייבערשטן? דאס איז "בשעתא דעצרא" [בשעת צרה], דעמאלטס "חדאן כולי פקדין", דעמאלטס קומט יעדער איינער.
בשעתא דעצרא מאכט א יונה תפילה, עצרת, "ויצעקו בני ישראל אל ה'", סוף סימני אבותם, קומט יעדער איינער. "צוקן לחש" – דאס איז "אלע קלין וקלי צלין בצלותין" [אלע קולות בעטן אין תפילות], און זיי וועלן אלע דאווענען, זיי בעטן זיך. "ואריקו כמיא צלותין", זיי זענען שופך – "אריקו" איז שופך [גיסן אויס] – "לפניו את לבם בצלותין, ווערן מסרכין לון בשעתא דפקוד לון קודשא בריך הוא ברעותיה".
דעמאלטס וויינען זיי, און תיכף דעמאלטס זאגט ער אז דער אייבערשטער איז מתפלל [מקבל תפילה], דעמאלטס העלפט זיי דער אייבערשטער: "כדין קודשא בריך הוא קם עלייהו ברחמי, וניחא קמיה כל ההוא קלא דלהון" – דער אייבערשטער האט ליב זייער קול, אזוי ווי ס'שטייט "הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים" – "בגין לאתברא מן שונאיהון", כדי צו ניצול ווערן פון זייערע שונאים, "ומתמלי עלייהו ברחמי".
פרק ג: משל היונה בחגוי הסלע
אזוי איז ער מסביר די פסוק וואס איך האב געזאגט. ער דערמאנט אז ס'שטייט א משל אין די מדרש [שמות רבה כ"א], אזוי ווי א יונה וואס איז אנטלאפן פון א נעץ, אז ער איז אריינגעגאנגען אין א סלע, "בחגוי הסלע", טרעפט ער דארט א נחש [שלאנג]. האט ער נישט געקענט גיין נישט דא און נישט דארט. ער איז געווען ארויס פון מצרים, אריין אין די ים סוף. וואס האבן זיי געטון? "ויצעקו בני ישראל אל ה'", זיי האבן געשריגן. דאס איז "יונתי בחגוי הסלע". ס'איז דא א מדרש אויף די פסוק "יונתי בחגוי הסלע", א זייער אינטערעסאנטע מדרש.
און אזוי זאגט ער, זיי האבן געזען פון איין זייט איז די ים, פון די אנדערע זייט איז פרעה, וואס האבן זיי געטון? "ויצעקו בני ישראל אל ה'". אויף דעם האט משה רבינו געזאגט: "מה תצעק אלי", "אל תיראו התיצבו וראו", דעמאלטס, דאס איז דער אייבערשטער.
פרק ד: חביבות המאמר אצל הבעל שם טוב הקדוש
מ'דארף אביסל זיך מתבונן זיין אין דעם שטיקל זוהר, אסאך מתבונן זיין, אבער מיר האבן נישט די גענוג צייט און גענוג ישוב הדעת. מיר האבן אביסל א "ופרעה הקריב" סיטואציע אלעמאל.
ס'איז איינע פון די באליבטסטע [פעיוואריט] זוהר'ס פון בעל שם טוב, דער בעל שם טוב. און איך האב יעצט געמאכט א קליינע זוכונג [סוירטש] אין ספרים פון די "תולדות" [תולדות יעקב יוסף], די "ופרעה הקריב" דערמאנט ער פינף און צוואנציג מאל די לשון, און אלעמאל מיינט ער דעם זוהר, דעם מדרש. ס'שטייט נאך א פלאץ אין די אמת'דיגע מדרש אין די זוהר, און נאך א פלאץ אפילו די "מאן דאמר" שטיקל.
"פרעה הקריב" – איך מיין ביי אברהם ווען ער איז געקומען "ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה" [בראשית י"ב], זאגט דער זוהר, דאס איז דער זעלבער ענין פון "פרעה הקריב". ס'איז דער זוהר אליינס האט זיך זייער באליבט געהאט דעם לשון "פרעה הקריב" – פרעה האט מקרב געווען, פרעה האט געמאכט קירבה, פרעה האט געמאכט אהבה.
און די אלע זאכן ציטירט [קוואוט] ער זייער אסאך מאל, ער ברענגט פון בעל שם טוב אז ער האט גערעדט וועגן די נסיונות. און מ'דארף זייער שטארק זיך מתעמק זיין אין די זאך, סיי צו פארשטיין אלע פרטים, אלע פנים וואס עס קען זיין. אבער בעיקר, אונז זענען מיר דא אין דעם שיעור בעיקר צו דערציילן, צו רעדן וועגן ווי דאס ארבעט למעשה: "שיקריב את ישראל", שיקריב את ישראל בתשובה.
פרק ה: דער ערשטער יסוד – די מציאות פון צער און חסרון
די ערשטע יסוד, די ערשטע יסוד איז דאך דער "יסוד גדול". ס'איז דער ערשטע יסוד, און מ'דארף וויסן אז ס'איז לכאורה נישט גענוג, ס'איז דא שלבים [סטעפס] ווייטער, אזויווי דו זעסט דאך "וירדפו בני ישראל... ויצעקו", ס'איז נישט געווען די "ויצעקו" איז נישט גענוג. אבער די ערשטע שטאפל [סטעפ], די ידיעה – יעדע זאך האט אסאך מדרגות [לעוועלס], יעדע זאך האט אסאך שלבים. מ'דארף קודם הערן די ערשטע שטאפל. די ערשטע שטאפל איז שוין אליינס א גרויסע ישועה, אליינס א גרויסע אויפטו, נאכדעם איז דא ווייטער.
די ערשטע שטאפל איז: אונז לעבן דאך אין א וועלט. ס'איז דאך אן אינטערעסאנטע זאך, א זאך וואס מ'דארף מתיישב בלב זיין: וואס איז דער טייטש אז "אין ישראל צועקים, אין ישראל מתפללים, אין ישראל מתקרבים, אין ישראל פוקדים אלא בצער"? "בצר פקדוך" – וואלט איך דאך געדארפט פוקד זיין את ה' ברחבה! "מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה". די עניה, די תשובה דארף זיין ברחבה, די התרחבות הלב האבן, די התרחבות איז גוט, דעמאלטס איז דאך טאקע שירה.
אבער למעשה, אונז לעבן אין א וועלט וואס איז מלא צער, מלא בצער, סיי צרכים וואס זענען דא, צרכי הגוף, סיי צרכי הנפש. כסדר איז דאך דא סיטואציעס; יעדן פאר טעג וואס ס'גייט א מענטש איז שוין גוט, ס'איז שוין געווען בסדר, און מיט דער ווייל איז דאך שוין דא א נייע צרה, א נייע צער, א נייע לחץ.
און מ'דארף קודם, די ערשטע זאך – אוודאי, ס'איז גוט בעסער, אלע אידן זאל זיין גוט, פאר חברים. מ'דארף זיך מתחזק זיין, וואס דארף זיין מיט די נסיונות, מ'דארף זיך מתחזק זיין דעמאלטס. אבער קודם זאל זיין, יא, זייער גוט. אבער למעשה, און צווייטנס, דארף מען מתפלל זיין אז ס'זאל בעסער ווערן, דארף מען טון אז ס'זאל בעסער ווערן, אלעס אמת. אבער ס'איז דא א נקודה פון די ערשטע נקודה: ס'איז דא א גאולה, ס'איז שוין דא א ישועה וואס קען זיין נאך פאר דעם אלעם, נאך פאר מ'איז מתפלל. ווייל "ויצעקו בני ישראל אל ה'" איז שוין די נעקסטע מדרגה [נעקסט לעוועל], נאך "ופרעה הקריב".
פרק ו: די ישועה ליגט אינעם עצם המצב
און די מדרש זאגט, יא, דאס איז דאך פשוט, לאמיר נאר ארויסהאבן. דאס אז "ויצעקו בני ישראל אל ה'", זיי האבן געשריגן, זיי האבן געשריגן, ס'איז געווען עפעס א התקרבות, ס'איז געווען עפעס א התעוררות אין דעם – דאס איז דאך פשוט, דאס שטייט אין פסוק. אויף דעם דארף מען נישט קיין מדרשים, מ'דארף נישט קיין זוהר, קיין בעל שם טוב'ן זאל זאגן "ופרעה הקריב" איז "ישראל לאביהם שבשמים".
פרעה איז פארקערט, פרעה איז געווען די צרה, און ער האט געהאט א צרה, און מ'איז מתפלל אז דער אייבערשטער זאל ארויסנעמען פון די צרה. דאס איז דאך פשוט'ע פשט. ניין, די מדרש זאגט עפעס א נייע זאך, אבער די טייטש איז געבויט אויף א דיוק אין די פסוק. ער לייגט עפעס צו, ער זאגט אז אין "ופרעה הקריב", "הקריב" איז שוין א לשון התקרבות.
דאס איז, פרעה איז געווען די גורם, ער האט זיי געמאכט, ער האט זיי געברענגט. דאס איז: פרעה איז זוכה געווען צו אזא זכות, מ'מאכט א שיינע יום טוב פסח. המן איז זוכה געווען צו אזא זכות, מ'מאכט אזא שיינע יום טוב פורים. אנטיוכוס איז זוכה געווען צו אזא זכות, מ'מאכט אזא שיינע יום טוב חנוכה. ער זאגט טאקע די "קדושת לוי" אז פארוואס מאכט מען נישט יום טוב'ים אויף אנדערע זאכן? ס'איז דא אן ענליכע מדרש, פארוואס זענען זיי זוכה געווען? פארוואס איז נישט קיין יום טוב פאר סנחריב און פאר אלע מיני רשעים וואס האבן אמאל געוואלט נצח זיין? ווייל ער איז נישט ראוי. מ'דארף זיין א ברכה, א רשע, וואס מ'קען פאר אים מאכן א יום טוב ווען מ'איז נצח געווען.
אבער על כל פנים, אה, דאס איז נאך אלץ על פי פשט, נאך אלץ על פי פשט. אונז רעדן אין עבודת ה', אונז רעדן בחיי הנפש פאר איינעם וואס איז אויף די מדרגה [לעוועל], "לרגעים תבחנו", דארף מען זען אז מ'האט עפעס אויפגעטאן דא, מ'האט עפעס אויפגעטאן דא מיט דעם זאגן "הקריב". נישט סתם זאגן, אה, מ'קען אריינטאטשן, ס'האט גורם געווען למעלה, מ'קען טאקע פרעגן א קשיא וויאזוי ס'קען גורם זיין, אבער ס'איז דא עפעס נאך א זאך.
פרק ז: די טעגליכע נסיונות און די אנגעצויגנקייט
די נאך א זאך איז דאס, די סדר הדברים. אונז האבן א סדר, אונזער סדר איז אז אוודאי, נאכדעם וואס מ'האט אנטדעקט [דיסקאווערט] נייע פראבלעמס – יעדע מאל ס'אנטדעקט א מענטש נייע פראבלעמס, ס'דארף אפילו נישט זיין פראבלעמס, יא, א מענטש האט קינדער, זיי וואקסן אויף, מיט אמאל דארף ער טרעפן שידוכים, מיט אמאל דארף ער טרעפן א ישיבה, מיט אמאל דארף ער זיך מסדר זיין מיט חברותא'ס. נישט נאר פראבלעמס, יעדע סיטואציע, יעדע זאך וואס געשעט, קומט זיך מיט זיינע ליסטע פון צרכים, דאס איז דאך די רעאליטעט [ריעליטי].
אסאך מאל אונז זענען צוקריגט נישט מיט דעם וואס מ'דארף – אוודאי, אז ס'איז נישט גוט דארף מען דעם וואס זאל זיין גוט – אבער אונז זענען אסאך מאל צוקריגט מיט א נקודה פארדעם. די נקודה פארדעם הייסט: איך בין אויפגעשטאנען אינדערפרי, אה, היינט גייט זיין א גוטע טאג. אה, מיט אמאל, א צרה, "בצרה פקדתך", אקעי, רבונו של עולם, העלף מיר ארויסגיין פון די צרה. אקעי, פארן ווייטער. און ס'גייט אזוי דורך א גאנצן טאג. איין טאג פון א מענטש גייט ער דורך פופציג, זעכציג אזעלכע סיטואציעס, און דער מענטש ווערט זייער אנגעצויגן/פרוסטרירט [פראסטרעיטעד].
וואס הייסט ער ווערט זייער פרוסטרירט? נישט אז... לאמיר שוין זאגן אז דער אייבערשטער האט געהאלפן מיט אלע זיינע תפילות:
* ער איז אויפגעשטאנען אינדערפרי, די קאר האט זיך נישט אנגעהויבן – רבונו של עולם, העלף מיר ס'זאל זיך אנצינדן די קאר – פחח, ס'האט זיך אנגעהויבן.
* רבונו של עולם, העלף מיר די לייט [טראפיק ליכט] זאל ווערן גרין – ס'איז גלייך געווארן גרין.
* העלף מיר איך זאל טרעפן א פארקינג פלאץ [ספעיס] – ס'איז גלייך געווען א פארקינג פלאץ.
* ס'זאל געלינגען די קאל [טעלעפאן רוף] וואס איך האב היינט – ס'איז געלינגען.
* ס'זאל געלינגען איך זאל פונקט טרעפן דעם מענטש – איך האב פונקט געטראפן דעם מענטש וואס איך האב געדארפט טרעפן, איך האב געמאכט די דיעל [געשעפט].
* ס'זאל געלינגען איך זאל אהיימקומען און די ווייב זאל זיין צופרידן [העפי] און די קינדער זאלן זיין גרייט [רעדי] – ס'איז אלעס געלינגען, ס'איז געווען א מושלם'דיגער [פערפעקט] טאג, יא?
אבער למעשה, ס'איז געווען די אלע סעקונדעס וואס ס'איז נישט געווען מושלם [פערפעקט]. ס'איז געווען די אלע סעקונדעס וואס פארוואס האב איך געדארפט ווארטן ביי די לייט? פארוואס האט געדארפט זיין א מינוט אז די קאר זאל זיך אנצינדן? א מענטש איז אנגעצויגן, א מענטש ווערט פרוסטרירט אויף דעם. פארוואס האט מען נישט געקענט אויספלאנען נעכטן אז אלעס זאל שוין זיין? און מען בלייבט נעכטן, מען דארף דאך נאר דאווענען נעכטן, פארטוישט זיך נישט.
דא איז דא אן אנטוישונג [frustration] פון דאס וואס א מענטש האט, און אסאך מאל אפילו ווען ס'גייט גוט, נאך וואס ס'גייט אן דורך פופציג זעכציג זאכן ווערט ער מיד, ווערט ער פרוסטרירט: אוי רבונו של עולם, ס'איז נישט געווען קיין געשמאקע טאג, ס'איז געווען אנגעצויגן.
אזוי, די בעיה, דאס איז א בעיה וואס די מענטשהייט האט. און דא...
דאס איז דער צווייטער טייל פונעם שיעור "ופרעה הקריב".
---
קאפיטל ח': "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים" – דער סוד פונעם חסרון
די שווערע קשיא: פארוואס פעלט זיך אויס דער צער?
דאס אז ס'איז דא א צרה – איז דאך אן אמת'ע בעיה. דאס אז ס'איז דא א שאלה, דאס אז ס'איז דא א צער, דאס אליינס איז א קשיא. פארוואס איז דא א צער? ס'האט דאך געדארפט זיין לכתחילה גוט.
און דא שטייט אין די מדרש א שארפע זאך, וואס איך האב עס קיינמאל נישט פארשטאנען, אבער איך מיין אז יעצט פארשטייט מען וואס ס'שטייט. שטייט אין די מדרש [בראשית רבה מ"ה, ד']: "למה היו האמהות עקרות?" – פארוואס זענען אלע אמהות געווען עקרות? רחל האט נישט געהאט קיין קינדער, שרה האט נישט געהאט קיין קינדער, רבקה האט נישט געהאט קיין קינדער, פארוואס? "שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים".
אזוי שטייט אין די מדרש, יעדער איינער ווייסט דאס. און דאס איז לכאורה זייער אכזריות'דיג, חלילה. ס'איז אזוי ווי איינער זאל אריינלייגן יענעם אין פייער כדי ער זאל אים קענען ארויסנעמען. איך האב נישט קיין טייטש דערויף.
איז אמת, אין אנדערע ווערטער: אויב מ'פרעגט די קשיא אויף די עצם פאקט פארוואס זיי האבן נישט געהאט קיין קינדער – אויב די קשיא פון די מדרש וואלט געקומען פארענטפערן פארוואס זיי האבן *בכלל* נישט געהאט קיין קינדער צום סוף (ווען זיי וואלטן חלילה נישט געהאלפן געווארן), וואלט טאקע נישט געווען קיין תירוץ. ער שרייט און ער באקומט נישט? ניין. די מדרש רעדט דאך פון די מעשה נאכדעם וואס ס'איז שוין געלונגען, מ'האט שוין געהאט "וַיִּפְקֹד ה' אֶת שָׂרָה", דער אייבערשטער האט שוין געגעבן פאר שרה, פאר רחל, און פאר לאה, אלע האבן שוין געהאט קינדער.
די שאלה איז נישט פארוואס איז דא צרות וואס בלייבן צרות. די שאלה איז: פארוואס איז די לייזונג (solution) פון יענע שאלה נאר אז מ'זאל טאקע העלפן דורך תפילה? פארוואס דארף מען דורכגיין דעם פראצעס?
די "לייכטע" קשיא: קליינע יסורים
איך טראכט יעצט א נייע טייטש. לאמיר רעדן פון די "דברים קטנים", פון די יסורים, די אייגענע דומים יסורים [קליינע אומבאקוועמליכקייטן], ווי למשל דו האסט אריינגעלייגט א האנט אין קעשענע און ס'איז ארויסגעקומען די פאלשע דאלער (wrong dollar). דאס איז א "לייט" קשיא.
יעצט, אויף דעם איז דא א קשיא: פארוואס דארף עס בכלל זיין? פארוואס קען איך נישט זיין דאך פון אנהייב גוט, אדער האבן געדאוונט א תפילה און פטור? עפעס דאס אז מ'דארף מתפלל זיין, דאס איז א זאך וואס שטערט. ס'איז א נייע פראבלעם.
דו זאגסט מיר: "פארשטיי, איך קען דיר נאכדעם זאגן אז ס'איז געווען א תשובה, ס'איז געווען א רצון ה', ס'איז געווען לטובה" – זייער גוט. אבער פארוואס זאל איך דארפן זיין אין די רגע פון צער? דא איז א נייע קשיא, ס'איז א נייע לעוועל (level) קשיא, ס'איז אן איידעלערע קשיא. און דער אמת איז, אויב מ'לייזט די קשיא, איז עס ביסלעכווייז אויך א לייזונג פאר די נעקסטע קשיא. אבער דאס איז די ערשטע טריט (step).
אלעמאל רעדן מיר אז ווי טיפער מ'גייט אריין אין דער נקודת ההשכלה, ווי בעסער מ'זעט ווי א זאך הייבט זיך אמת'דיג אן, קען מען בעסער לייזן ווייטער. "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח" האבן מיר געלערנט, און דער רמב"ם האט עס שוין גע'פסק'נט, האב איך געזען, אז די כוונה פון די גאנצע תפילה איז "ה' שפתי תפתח". מ'דארף קענען עפענען, מ'דארף קענען אנגיין צו די השכלה.
די השכלה איז דא, אזוי ווי איינער זאגט: "לאמיך זען א נחת, פארוואס האב איך אלעמאל די פראבלעמען? פארוואס האב איך בכלל א צרה?" דאס איז אן אנדערע סארט קשיא. יעצט, אויף די קשיא דארף זיין אן אנדערע סארט תירוץ. און אויף די קשיא איז די תורה אונז מגלה א תירוץ: "שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים".
וואס מיינט דאס? דאס איז א "ריפרעימינג" (reframing – טוישן דעם בליק) פון די פראבלעם.
קאפיטל ט': דער קלאפ אין פלייצע – א נייע בליק אויף יסורים
משל: דער צאנזער רב און דער "זעץ"
אזוי ווי יעדער איינער ווייסט די מעשה פון דעם הייליגן צאנזער רב [דער דברי חיים], ער האט עס געזאגט אין א זייער שארפע וועג – ווייל מ'קען עס לערנען אויף פשוט'ערע זאכן איז גרינגער, אבער ווען ס'איז געקומען צו די שוועריקייטן, צו די גרויסע זאכן, וועלן מיר זען די שטארקייט דערפון.
דער צאנזער רב האט פארלוירן זיין זון. ער איז נפטר געווארן ערב שבת, און די לויה איז געווען ערב שבת. פרייטאג צונאכטס איז דער צאנזער רב געקומען אין בית המדרש און געזאגט "הודו לה' כי טוב".
האט ער געזאגט א משל: א איד כאפט א ריזן זעץ אין פלייצע, און ער איז אויפגערעגט, "פארוואס שלאגסטו מיר?!" ער דרייט זיך אויס, און זעט אז א גוטער חבר גאר האט אים געגעבן א קלאפ אין פלייצע, און ער האט בכלל נישט געמיינט צו שלאגן [נאר צו באגריסן].
אזוי האט ער געזאגט: ער האט געכאפט א זעץ, אבער נאכדעם האט ער זיך דערמאנט און געזען אז ס'איז א חבר גאר – דער אייבערשטער – וואס גיבט אים דעם קלאפ. האט ער זיך דערפרייט, און געזאגט "הודו" פון ערב שבת בשמחה.
ס'איז זייער א שארפע מעשה, ס'איז זייער א שארפע מדרגה. אבער ער גיבט דיר דא א מורא'דיגע "ריפרעימינג" פון א פשוט'ע זאך. ער זאגט אז אסאך זאכן וואס אונז האבן – דאס וואס ס'איז דא די צרה, דאס וואס ס'איז דא די צער – ס'איז נישט פשט אז ס'איז דא א פראבלעם, און מ'האט געמאכט א פראבלעם כדי מ'זאל דארפן "סאלווען" (לייזן) די פראבלעם.
דער "ציפ" פון א חבר
די פראבלעם איז אזא "ציפ". א ציפ קען זיין אז איינער גיבט א ציפ ווייל ער האלט דיך פיינט, און נאכדעם מוזטו זיך איבערבעטן מיט אים, און ער זאל זאגן "פליז", אקעי, דו דארפסט נישט ציפן. דאס איז ווי מ'האט געמיינט ביז יעצט די פשט פון תפילה, די פשט פון "בצל כנפיך", די פשט פון פדיון הבן.
ניין! דער "פרי הארץ" זאגט א נייע פשט. ער זאגט: הקדוש ברוך הוא איז אב הרחמן, ס'איז א יסוד פון די וואסלאוויער צדיקים. דער ציפ איז בכלל נישט געווען קיין ציפ [פון ווייטאג]. ס'איז געווען אזא ציפ, אבער ס'איז געווען א ציפ פון א חבר וואס זאגט "קום אהער". ס'איז געווען אזא רוף, ס'איז געווען אזא קלאפ אין פלייצע וואס זאגט "העלאו, וואס מאכסטו?".
דאס איז א וועג. אפשר איז דא אנדערע וועגן וואס מ'קען זאגן "העלאו", אפשר איז דא אפילו שענערע וועגן פון זאגן "העלאו". אקעי, אין עולם הבא וועט זיין גן עדן, וועט דער אייבערשטער רעדן אויף אן אנדערע וועג, ער וועט נישט ציפן. ער זאגט אויך, דער רבי יעקב מראדזימין האט אויך געדארפט עפעס א וועג צו געבן א ציפ.
יעצט האסטו געמאכט "ריפרעימינג". דאס איז א נייע הבנה, א נייע אמונה, א נייע מהלך אויף די עצם מקור החיים. דאס אז איך פארשטיי – אין אנדערע ווערטער, פונקט אזוי ווי איינער פארשטייט, אזוי ווי מיר זאגן: איך האב א גוטן חבר וואס איך לעב מיט אים, איך בין גוט מיט אים, איך בין נישט צוקריגט מיט אים. אפילו מיט א חבר אסאך מאל קען איך ווערן נערוועז פון אלע מיני קלייניקייטן, "וואס בעסטו מיר דאס?". יא, אבער ער איז א גוטער חבר, און איך האב א תחילה דאס.
קאפיטל י': משל השותפים – רדיפה אדער אהבה?
מיר וועלן זען דירעקט די וואך א חילוק (ביי נדב ואביהוא איז אלעמאל די משל). ס'איז זייער אינטערעסאנט, קענסט זען ממש דאס ביי צוויי אידן.
לאמיר נעמען א משל: ס'איז דא צוויי אידן וואס לעבן צוזאמען, און זיי האבן א "פראדזשעקט" (project), זיי פירן א ביזנעס צוזאמען, אדער האבן א הויז צוזאמען. די הויז דארף שוין אסאך צרכים, מ'דארף אנפילן די קאפי מאשין, מ'דארף קויפן די גאפלעך, און כסדר דערמאנט איינער דעם צווייטן: "האסטו שוין געקויפט די גאפלעך? האסטו שוין געקויפט די לעפלעך? האסטו שוין אנגעצינדן די לייט? האסטו געדענקט צו צאלן די בילס?" וכו' וכו'.
* איין אופן: איז דא איין אופן פון די זאך וואס יעדער וועט ווערן נערוועז: "פארוואס פרעגסטו מיר? פארוואס רודף'סטו מיר? יא, איך וועל געדענקען, איך האב פארגעסן, איך וועל זיך דערמאנען." דארפסט מיר טאקע דערמאנען? אקעי, איך פארשטיי, דו דארפסט מיר דערמאנען, אבער עס איז עפעס נערווירט כסדר.
* דער צווייטער אופן: ס'איז דא אבער א צווייטע מעשה, מען קען "פרעימען" די זעלבע מעשה גאר פארקערט. ס'איז דא צוויי חברים, זיי ווילן ספענדן צייט צוזאמען, זיי ווילן זיין צוזאמען. זיי האבן א חברותא אינטערעס – פארשטייט זיך, סתם זיצן און זיין צוזאמען און שווייגן, דאס איז אן ענין וואס נאר די ברוסט קרוב וויזיט מענטשן קענען... אבער א נארמאלער מענטש וויל עפעס טון צוזאמען.
זאגן זיי: "אה, ווייסטו וואס איך האב א פלאן? איך דארף איינקויפן סאדע פאר די סאדע מאשין אין מיין אפיס. קום, לאמיר גיין צוזאמען קויפן די סאדע."
און די זעלבע זאך פאסירט דא: זיי זאגן די זעלבע פעולות, די זעלבע עקזעקט (exact) פעולות. יא, ער דערמאנט אים: "געדענק צו קויפן דעי לעפל, געדענק צו קויפן יענץ, געדענק צו צאלן, געדענק צו גיין, געדענק נעקסטע וואך נאכאמאל צו קומען." ער זאגט אים ממש די זעלבע ווערטער – און ס'איז אלעס דברי אהבה!
אנשטאט פון איך זאל שפירן קנאה, אנשטאט פון אז איך זאל זיין נערוועז אז ער דערמאנט זיך און ער רודף'ט מיר "איך זאל קויפן דעיס, געדענקען יענץ" – דאן "ריפרעימען" מיר די גאנצע זאך.
קען מען נישט גיין שאפינג? עס איז אזא "קאר" (chore/burden), איך דארף נעבעך שאפן... אקעי, איך דארף, איך דארף איינקויפן פאר שבת. א מענטש קען זאגן ניין, ס'איז א גאנצע נייע זאך: שבת! איך וויל טון לכבוד שבת, איך וויל מאכן שבת שיין, איך וויל אז ס'זאל זיין שיין שבת, און איך וויל טון. וואס קען מען טון? מען קען טון אסאך זאכן. איינע פון די זאכן וואס מ'קען טון איז שאפן (shopping). איך האב דאס אויסגעוועלט (choosed) צו טון. דאס מאכט דער חילוק.
אבער קענסט זען אז די זעלבע זאך קען זיין א חבר'שאפט און עס קען זיין א רדיפה, עס קען זיין אזוי כמעט א שנאה.
דער נמשל: תפילה אויף פרנסה
דאס איז וואס שטייט אז "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". וואס די גמרא מיינט צו זאגן איז, אז א איד שטייט אויף אינדערפרי און ער זאגט: "איך האב נישט צו עסן", אדער איך האב יא, אבער איך האב דאך א צורך, איך דארף זיך מתפלל זיין יעדן טאג אויף פרנסה. מיינט נישט אז יעדן טאג האט ער א נייע דזשאב; ער האט א דזשאב, ס'קומט אריין א סעלערי, אבער ס'דארף אריינקומען. ער קוקט ארויס אינדערפרי: ס'איז אריינגעקומען? דאס הייסט ער איז מתפלל ס'זאל אריינקומען, ס'זאל אריינקומען, און ס'קומט אריין.
און ער וואלט געקענט טראכטן: "בעסער וואלט איך געווען אז איך זאל נישט דארפן, ס'וואלט שוין געווען בקיצור עפעס א עולם הבא, עפעס ס'האט גענייגט, ס'וואלט שוין אלעס געווען."
זאגט ער אים: ניין! דו ווילסט "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". ווען דו שטייסט אויף אינדערפרי און די קאר הייבט זיך נישט אן, און מ'דארף עפעס טון, מ'דארף מתפלל זיין אויף דעם – דאס איז נישט פשט אז איינער רודפ'ט דיך. ער זאגט: "ניין, ניין, דאס איז א חבר דיינער וואס האט זיך געוואלט [פארבינדן], דאס איז זיין וועג פון זאגן העלאו."
ס'איז דא אנדערע וועגן, ס'איז דא איינס, דא איינס, דא איינס... דא איז א וועג. ס'האט זיך געטוישט די "מינינג" (meaning – באדייט) פון דעם מצער, ס'האט זיך געטוישט די מינינג פון דעם יסורים. ס'איז נישט פשט אז ס'איז סתם א פסח חיזוק, ס'האט זיך געטוישט די מינינג דערפון.
קאפיטל י"א: מחשבות זרות און טרדות – די "חברים" וואס זוכן תיקון
און אזוי זאגט ער דאך די זעלבע זאך איז מיט צרות הנפש. יא, אז דער בעל שם טוב האט אויסגעלערנט אז מענטשן, יעדער איינער האלט זיך ער וואלט געדארפט זיין א צדיק, ער וואלט געדארפט שוין דאווענען אן מחשבות זרות (דאס איז זיין משל, ס'איז דא נאך טויזנטער משלים).
און דארט אין משל זאגט ער מ'קען זיך מתגבר זיין, ס'וועט זיין אן ענין אז ער גייט זיך מתגבר זיין. אבער פארוואס דארף איך זיך מתגבר זיין? ס'וואלט געווען בעסער אן דעם!
ניין, ס'וואלט נישט געווען בעסער. דעמאלט וואלסטו נישט געהאט וואס צו טון, דעמאלט וואלסטו נישט געהאט קיין "רילעישאנשיפ" (relationship – קשר), דעמאלט וואלסטו נישט געהאט קיין עבודה. די עבודה איז דאס אז ס'קומט פארקערט.
דאס וואס א מענטש זאגט, כסדר ס'קומט – א מענטש שטעלט זיך דאווענען און ס'קומט צו אים אלע זיינע טרדות – דאס איז ווייל זיי זעען א גוטע מינוט! יא? "אה, ס'זענען דיינע חברים, זיי קומען זאלסט זיי העלפן, זיי קומען זאלסט זיי מעלה זיין, זאלסט זיי מתקן זיין, זאלסט טון וואס דו דארפסט טון מיט זיי."
דאס זענען נישט קיין דרושים, דאס איז אליינס א גוטע זאך.
סיכום: פרעה הקריב – די צרה אלס מיטל צו נאנטקייט
און אויב אזוי פארשטייט מען, די "ופרעה הקריב" איז נישט סתם א ווערטל. ס'איז דא נאך אסאך לעוועלס, איך זאג נאכדעם דארף מען טאקע טרעפן וואס צו טון, אבער דאס איז די ערשטע לעוועל, ס'הייסט אמונה. ס'הייסט דער בעל שם טוב האט געזאגט "סאמטיים" (sometimes) איז די ערשטע סטעפ הכנעה. ס'איז דא אנדערע דרכים וויאזוי מ'איז מפרט די אנדערע לעוועלס, אבער די ערשטע לעוועל איז אז דו "ריפרעימסט" די עקטשועל (actual) צער.
דאס הייסט די פרעה – פרעה איז נישט פשט אמת, פרעה איז די צרה, אבער פון די צרה קומט "מתוך רע", מתוך הצרה קומט ארויס טובה, קומט ארויס א שבח, קומט ארויס שירה.
זאגט ער: ניין. ס'איז בכלל נישט קיין צרה. ס'איז דא צרה, אבער דאס איז געמאכט כדי לעורר, כדי לקרב. ער איז מקרב, ער איז מקרב, ער האט געטון אלע מיני פעלים כדי צו מאכן מענטשן זאלן דאווענען, קומען צו אים. ער איז געמאכט פאר קירוב.
די זעלבע זאך איז אלע טרדות העולם. און לאמיר זאגן, דאס איז דאך איין פשוט'ע עצה, יא, און דארף איך דאס געדענקען. פון דעם רעדן מיר פון תפילה כפשוטה. תפילה מיינט ליין (plain): "רבונו של עולם העלף". און איינער זאל זאגן: פארוואס וואלט איך האבן אזויפיל טרדות? האב איך אזויפיל צרכים? האב איך אזויפיל בעיות? האב איך אזויפיל פראבלעמס? ווייל איך בין דארט און דארט איינער...
פרק ג: הצרכים והחסרונות כעצם התפילה
די טרדות העולם: א וועג צו נאנטקייט
דער וואס איז נישט קיין "קרוב" [א נאנטער צום אייבערשטן], טוט דער אייבערשטער אויך די אלע מיני פעולות וואס איז געדיי [כדאי] צו מאכן מענטשן זאלן דארפן קומען צו אים. "צרה מאכט קרוב". דאס איז דער טייטש פון אלע טרדות העולם.
און לאמיר זאגן, דאס איז נאך איין פשוט'ע עצה, און איך דארף דאס געדענקען, ווייל מיר רעדן פון תפילה כפשוטה. תפילה מיינט לערנען: "ריבונו של עולם העלף".
איינער זאל זאגן:
> "פארוואס האב איך אזויפיל טרדות? פארוואס האב איך אזויפיל צרכים? פארוואס האב איך אזויפיל בעיות? פארוואס האב איך אזויפיל פראבלעמען? איך וואלט בעסער געווען צו זיצן אין בית המדרש און דינען דעם אייבערשטן! איך וויל דעם אייבערשטן, איך פארשטיי נישט וואס דו ווילסט!"
ענטפערט מען אים:
> "איך האב דיך געטראפן [דוקא דא]! איך וויל כאפן מיט דיר א שמועס וועגן דיין ארבעט. פארוואס גייט עס נישט?"
ס'איז אויך א התבוננות, ס'איז אויך אן אמונה. ווער זאגט אז ס'איז דא אנדערע וועגן? אודאי, ס'איז דא אנדערע וועגן, מ'קען אריינגיין טיפער. אבער די אלע זאכן, אויב א מענטש איז מתבונן אויף יעדע זאך, איז יעדע זאך א סימן צו התבוננות.
"טרם יקראו ואני אענה" – דער צורך איז די תפילה
און נישט נאר אז ס'איז א סימן, נאר דאס איז אן עצה. ס'איז דאס די טייטש, הקדוש ברוך הוא איז מסבב, אין אנדערע ווערטער: די צורך איז שוין אויך געווארן א תפילה.
דאס איז די טייטש פון דעם פסוק: "טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה" [ישעיה סה, כד]. מיר רעדן נישט אז די תפילה הייבט זיך אן ערשט נאכדעם וואס ס'איז דא א פראבלעם, און נאכדעם הייבט מען אן דעם צווייטן טריט [step] – דאווענען. ניין! דער ערשטער טריט איז אויך תפילה. איך קען נישט קיין פראגע.
אנדערע וועט איינער זאגן, דאס איז ווי הכנה לתפילה. ווי נעמט מען א הכנה לתפילה? ווי נעמט מען התעוררות לתפילה? מ'קען גיין צו א שמועס פון עפעס א מגיד, ער וועט געבן התעוררות.
זאגט דער מדרש: אה, דו דארפסט א שמועס? צרה! צרה געבט גענוג התעוררות לתפילה!
* צרה איז א גרויסע בעל דרשן!
* צרה איז א גרויסע מגיד!
* "בַּצַּר לָהֶם" – אין די צרה רופן זיי!
וואס הייסט "צרה יקראו"? די קאר האט געקראכט [חס ושלום]! דאס איז אן התעוררות לתפילה! א גוטע התעוררות! דו פילסט עס זייער גוט! דו האסט התעוררות, עס מאכט דיר עפעס פילן! דו פילסט זייער גוט די צרה! קענסטו ממש דאווענען אויף דעם בכוונה שלימה, אז דאס פארבינדט [connect] זיך מיט'ן אייבערשטן!
עומק הדברים: רבי חיים ויטאל און דער בעל שם טוב
און נאכדעם וועט מען גיין ווייטער, מ'וועט זיך אויסלערנען תפילה וויאזוי עס דארף טאקע זיין. עס קען גיין אסאך ווייטער, ס'איז דא טויזנטער טריט! אבער מ'קען זיך נישט רירן פון די ערשטע טריט: אז די הכנה לתפילה איז די צרכים, אדער די צרכי הגוף. דאס איז א פשוט'ע פשט.
איך לערן דאך אלעמאל "דברים שחידש בדבר". תפילה, ס'שטייט אין רבי חיים וויטאל, און איך האב געכאפט דאס הייסט אלעס איז די זעלבע זאך, אלע דרגות [levels] פון די בחינות איז די זעלבע זאך.
רבי חיים וויטאל זאגט אז "אין תפילה דומה לחברתה" [קיין שום תפילה איז נישט גלייך צו דער צווייטער].
* בפשטות: זאגט מען סתם אזוי, ווייל יעדן טאג האט מען נייע צרכים. אויב עס זאל שוין נישט זיין קיין נייע צרכים, וועט מען נישט דארפן דאווענען.
* דער בעל שם טוב הקדוש זאגט: אמת, וואס זענען די נייע כוונות פון יעדן טאג? דאס זענען די "מחשבות זרות" וואס מען האט יעדן טאג.
ס'איז אלעס די זעלבע זאך. דאס רעדט זיך בגשמיות – די צרכים; דאס רעדט זיך ברוחניות – צרכי הרוחניות. כביכול, א תפילה איז כולל אין זיך די בקשה אז מען זאל מברר זיין די מחשבות, מען זאל ווערן קלארער, מען זאל פארשטיין בעסער, מען זאל האבן א קלארערע דעת. און אויב אזוי, די צרכים פון דעם איז די קשיות, די צער וואס איז שייך צו דעם.
און די לשון הקבלה איז מסביר אז דאס איז די "ניצוצות", דאס איז די "בירורים" וואס מען מאכט יעדן טאג. ס'איז אלעס די זעלבע זאך, אלעס די זעלבע זאך.
סיכום: טוישן דעם בליק אויף די צרכים
אבער די עיקר חידוש וואס אונז זעען דא איז, אז די תפילה הייבט זיך נישט אן פארדעם. אויב א מענטש דערמאנט זיך – און איך מיין אז ס'איז פשוט, ס'איז נישט קיין טיפע זאכן, ס'איז נישט קיין שווערע זאכן, ס'איז דברים פשוטים – אז אונז טוישן דעם בליק [reframing] אביסל אויף די צרכים און די צער, אלס א "קריאה לתפילה" [א רוף צו דאווענען], ווי די ספרים שרייבן...
HE עברית ›
📋 Shiur Overview
סיכום השיעור: "ופרעה הקריב" - הצרות כדרך להתקרבות לה'
א. נקודת המוצא: דיוק לשוני בפסוק
הקושיה מהזוהר
הזוהר מדייק בלשון הפסוק "ופרעה הקריב": אם הכוונה שפרעה התקרב בעצמו, היה צריך לכתוב "ופרעה קרב". הלשון "הקריב" מלמדת שפרעה קירב משהו אחר - את ישראל לתשובה.
המדרש והזוהר: פרעה כ"מקרב רחוקים"
- השאלה: איך פרעה הרשע הפך ל"עוסק בקירוב"?
- התשובה מישעיה: "ה' בצר פקדוך" - ישראל פוקדים את הקב"ה רק בעת צרה
- המשל מהמדרש: יונה שברחה מנץ ונכנסה לסלע ומצאה שם נחש - לא יכלה ללכת לשום כיוון. כך ישראל: מצרים מאחור והים מלפנים - "ויצעקו בני ישראל אל ה'"
חביבות המאמר אצל הבעל שם טוב
הבעש"ט הזכיר מאמר זה 25 פעמים בתולדות יעקב יוסף, והזוהר עצמו חוזר על עיקרון זה במקומות נוספים.
---
ב. היסוד המעשי: שני שלבים בעבודה
שלב ראשון - ההכרה שהצרה עצמה היא התקרבות
"ויצעקו" זה כבר השלב הבא - אחרי "ופרעה הקריב". יש ישועה שקיימת עוד לפני שמתפללים.
הבעיה היומיומית
- אדם עובר 50-60 מצבי לחץ ביום
- גם כשהכל מסתדר - עדיין יש תסכול מהרגעים שלא היו מושלמים
- השאלה המטרידה: למה צריך לחכות? למה לא הכל מסודר מראש?
---
ג. השאלה העמוקה: למה בכלל צריך להיות צער?
הקושיה הבסיסית
- עצם קיום הצרה הוא בעיה - למה לא היה טוב מלכתחילה?
- המדרש הקשה: "למה היו האמהות עקרות? שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים"
- הקושי: זה נראה אכזרי - כמו להכניס מישהו לאש כדי להוציאו
הבחנה חשובה: שתי רמות של שאלות
| שאלה ראשונה | שאלה שנייה (עדינה יותר) |
|-------------|------------------------|
| למה יש צרות שלא נפתרות? | למה צריך לעבור את הרגע של הצער, גם כשבסוף הכל מסתדר? |
| על זה אין תירוץ פשוט | על זה עוסק המדרש |
המדרש עוסק דווקא בשאלה השנייה - אחרי ש"ויפקוד ה' את שרה" וכולן כבר ילדו.
---
ד. התשובה: "ריפריימינג" - שינוי מסגרת ההבנה
משל הצאנזער רב
הרב איבד את בנו ערב שבת, ובא לבית המדרש בשמחה לומר "הודו לה'". המשל שלו: אדם מקבל מכה בגב ומתרגז, אך כשמתברר שזה חבר שרק רצה להגיד "שלום" - הכל משתנה. אותה פעולה פיזית - משמעות שונה לחלוטין.
שני סוגי "צביטות"
| צביטה של שונא | צביטה של חבר |
|---------------|--------------|
| בעיה שצריך לפתור | דרך לומר "בוא הנה" |
| דורש פיוס | הזמנה לקשר |
| מקור לכעס | מקור לשמחה |
המשל של שני השותפים
אותן פעולות בדיוק - שתי חוויות שונות:
תרחיש א' (רדיפה): שני אנשים מנהלים עסק יחד, אחד מזכיר לשני כל הזמן "קנית את הכפות? שילמת את החשבונות?" - זה מעצבן, מרגיש כרדיפה.
תרחיש ב' (חברות): שני חברים שרוצים לבלות יחד, מחפשים תירוץ לעשות משהו ביחד - "בוא נלך לקנות סודה למשרד". אותן בדיוק מילים, אבל הכל דברי אהבה.
ההבדל המכריע: האם בחרתי בזה או שזה נכפה עלי.
---
ה. היישום: הצורך הוא כבר התפילה עצמה
פירוש חדש ל"הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים"
- כשאדם קם בבוקר וצריך להתפלל על פרנסה - זה לא רדיפה
- זו דרך של הקב"ה לומר "שלום", ליצור קשר
- בלי הצורך - לא היה מה לעשות, לא יחס, לא עבודה
חידוש מרכזי: הצורך הוא כבר התפילה
- "טרם יקראו ואני אענה" - התפילה לא מתחילה רק אחרי שיש בעיה
- סטפ אחד הוא כבר תפילה - לא רק הכנה לתפילה, אלא חלק מהתפילה עצמה
- הקב"ה "מסבב" - הצורך עצמו כבר הפך לתפילה
הצרה כ"מגיד" - התעוררות אמיתית
- השאלה: איך משיגים התעוררות לתפילה?
- תשובת המדרש: "צרה יקראו" - הצרה היא המגיד הגדול ביותר!
- הדוגמה: המכונית התרסקה - זו התעוררות אמיתית! אתה מרגיש את זה! אתה יכול להתפלל בכוונה שלמה!
---
ו. הרחבה לעבודה הרוחנית: צרות הנפש
רבי חיים ויטאל: "אין תפילה דומה לחברתה"
- פשט פשוט: כל יום יש צרכים חדשים, לכן התפילה שונה
- פירוש הבעל שם טוב: הכוונות החדשות הן המחשבות הזרות של כל יום
מחשבות זרות - אותו עיקרון
- מחשבות זרות בתפילה - לא אויבים, אלא "חברים" שמחכים לתיקון
- הם באים ברגע טוב כי רואים הזדמנות להתעלות
- "הם באים שתעזור להם, שתעלה אותם, שתתקן אותם"
הכל אותו דבר
| בגשמיות | ברוחניות |
|---------|----------|
| צרכי הגוף | צרכי הנפש |
| בעיות מעשיות | קושיות, חוסר בהירות |
| בלשון הקבלה: הניצוצות והבירורים שעושים כל יום |
---
ז. סיכום המהלך הלוגי
1. קושיה: למה צריך צער בכלל?
2. תשובה: זה לא באמת צער - זו הזמנה לקשר
3. הוכחה: אותה פעולה יכולה להיות רדיפה או חברות - תלוי בפרשנות
4. יישום: כל צרכי האדם וטרדותיו הם הזדמנויות לתפילה ולקשר עם הקב"ה
5. מסקנה: זוהי רמת האמונה הראשונה - "ריפריימינג" של הצער עצמו
המסר המרכזי
הצרות והנסיונות אינם רק מכשולים שצריך להתגבר עליהם - הם עצמם הכלי לקירוב. פרעה "זכה" ליצור את פסח, המן את פורים, אנטיוכוס את חנוכה - כי הצרה שגרמו היא שהביאה את ההתקרבות. לא דברים עמוקים או קשים - דברים פשוטים: לראות את הצרכים והצער כ"קריאה לתפילה", כאשר התפילה לא מתחילה "אחרי" - היא מתחילה כבר בתוך הצורך עצמו.
📝 Full Transcript
Article: And Pharaoh Drew Near – The Secret of Drawing Close Through Trials
(Part 1 of 3)
Lecturer:
Chapter 1: The Zohar's Novel Interpretation – "And Pharaoh Drew Near"
"And Pharaoh drew near" (vayakreiv), says the holy Zohar, we have learned – Rabbi Yosi said, we have already learned – "that all of them returned in repentance," he drew the Jews close.
What does "and Pharaoh drew near" mean? What did Pharaoh bring close? The simple meaning is that Pharaoh himself drew near, but if so, it should have said "and Pharaoh drew near" (vayikrav Pharaoh) [Pharaoh approached]. When it says "and Pharaoh drew near" (vayakreiv) [causative form – he caused others to draw near], this means that Pharaoh brought something else close.
What did he bring close? The Zohar says – and we have already learned this, it already appears in a Midrash (I need to search where exactly this language appears in the Midrash, but approximately this is certainly stated) – "and Pharaoh drew near": he drew Israel close in repentance.
This is the continuation of the verse: "And the children of Israel lifted up their eyes, and behold, Egypt was marching after them, and they were very afraid, and the children of Israel cried out to the Lord" – they cried out to the Almighty. This means Pharaoh drew the Jews close to do repentance. This was Pharaoh's action. Who was the first to do "kiruv"? Yes, "kiruv" means bringing a Jew close, bringing close to repentance; the first one who did "kiruv" was Pharaoh – "he drew Israel close to repentance."
The Zohar explains what this means. At first glance, it's a strange thing. It's a Midrash, one can say "easy money" [easy to say]: Pharaoh drew the Jews close, he drew the Jews close, yes, they did repentance, very nice [originally: cute], but it's a strange thing. It's something that requires explanation: How was Pharaoh the great "mekarev rechokim" [one who brings the distant close]? How was Pharaoh engaged in "kiruv to repentance"?
Chapter 2: "In Distress They Sought You" – Prayer from Pressure
The Zohar says thus, Rabbi Yosi brings a verse, it is written [a verse in Isaiah 26]: "Lord, in distress they sought You; they poured out a whispered prayer when Your chastening was upon them." He interpreted the verse thus: "In distress they sought You" – "Israel only seeks the Holy One, blessed be He, not in times of ease, but when they are pressured, and then they all seek Him."
"In distress they sought You" – Lord, the prophet Isaiah says to the Almighty: Lord, Master of the Universe, "in distress they sought You." When do they seek You? "Seek" (poked) has the meaning of "he visited his wife," yes, it's an expression of visiting, an expression of paying attention. When do the Jews pay attention to the Almighty? When do the Jews enter? When do the Jews come to the Almighty? This is "in a time of trouble," then "everyone comes to seek," then everyone comes.
In a time of trouble, a dove makes prayer, a gathering, "and the children of Israel cried out to the Lord," the sign of their ancestors, everyone comes. "They poured out a whisper" – this is "all voices and sounds pray in prayers," and they will all pray, they plead. "And they pour out like water their prayers," they pour out – "ariku" means pour out – "before Him their hearts in prayers, and they are connected to Him when the Holy One, blessed be He, visits them with His will."
Then they cry, and immediately then he says that the Almighty accepts prayer, then the Almighty helps them: "Then the Holy One, blessed be He, rises over them with mercy, and pleasing before Him is all their voice" – the Almighty loves their voice, as it says "the Holy One, blessed be He, desires the prayers of the righteous" – "in order to break their enemies," to be saved from their enemies, "and He is filled with mercy over them."
Chapter 3: The Parable of the Dove in the Cleft of the Rock
Thus he explains the verse that I mentioned. He recalls that there is a parable in the Midrash [Shemot Rabbah 21], like a dove that fled from a hawk, when it entered a rock, "in the cleft of the rock," it found there a snake. It couldn't go either here or there. They had left Egypt, entered the Sea of Reeds. What did they do? "And the children of Israel cried out to the Lord," they cried out. This is "my dove in the cleft of the rock." There is a Midrash on the verse "my dove in the cleft of the rock," a very interesting Midrash.
And so he says, they saw from one side the sea, from the other side Pharaoh, what did they do? "And the children of Israel cried out to the Lord." About this Moses our teacher said: "Why do you cry out to Me," "Fear not, stand still and see" – then, this is the Almighty.
Chapter 4: The Beloved Nature of This Teaching to the Holy Baal Shem Tov
One needs to contemplate this piece of Zohar a bit, contemplate it much, but we don't have enough time and enough settled mind. We always have a bit of a "and Pharaoh drew near" situation.
This is one of the most beloved Zohars of the Baal Shem Tov, the Baal Shem Tov. And I just did a small search in the books of the "Toldot" [Toldot Yaakov Yosef], "and Pharaoh drew near" he mentions twenty-five times this expression, and always he means this Zohar, this Midrash. It appears in another place in the actual Midrash in the Zohar, and in another place even the "man de'amar" [alternative opinion] piece.
"Pharaoh drew near" – I mean by Abraham when he came "and it was when he drew near to come to Egypt" [Genesis 12], the Zohar says, this is the same concept of "Pharaoh drew near." The Zohar itself was very fond of this expression "Pharaoh drew near" – Pharaoh brought close, Pharaoh created closeness, Pharaoh created love.
And all these things he quotes very many times, he brings from the Baal Shem Tov that he spoke about the trials. And one needs very much to delve into this matter, both to understand all the details, all the aspects that can be. But mainly, we are here in this class mainly to tell, to speak about how this works in practice: "that he should draw Israel close," draw Israel close in repentance.
Chapter 5: The First Foundation – The Reality of Pain and Lack
The first foundation, the first foundation is indeed the "great foundation." It's the first foundation, and one must know that it's seemingly not enough, there are stages further, as you see "and the children of Israel pursued... and they cried out," the "and they cried out" wasn't enough. But the first step, the knowledge – every thing has many levels, every thing has many stages. One must first hear the first step. The first step is already itself a great salvation, itself a great achievement, afterward there is more.
The first step is: we live in a world. It's an interesting thing, a thing one must settle in the heart: What does it mean that "Israel only cries out, only prays, only draws close, only seeks in pain"? "In distress they sought You" – I should have sought the Lord in expansiveness! "From the straits I called upon God; God answered me with expansiveness." The answer, the repentance should be in expansiveness, to have expansion of the heart, expansion is good, then indeed there is song.
But in practice, we live in a world that is full of pain, full of distress, both physical needs that exist, and spiritual needs. Constantly there are situations; every few days that a person goes through is already good, it was already fine, and after a while there's already a new trouble, a new pain, a new pressure.
And one must first, the first thing – certainly, it's better that it should be good, all Jews should have it good, for friends. One must strengthen oneself, what should be with the trials, one must strengthen oneself then. But first it should be, yes, very good. But in practice, and secondly, one must pray that it should get better, one must act that it should get better, all true. But there is a point of the first point: there is a redemption, there is already a salvation that can be even before all this, even before one prays. Because "and the children of Israel cried out to the Lord" is already the next level, after "and Pharaoh drew near."
Chapter 6: The Salvation Lies in the Situation Itself
And the Midrash says, yes, this is simple, let's just bring it out. That "and the children of Israel cried out to the Lord," they cried out, they cried out, there was some drawing close, there was some awakening in this – this is simple, this is written in the verse. For this one doesn't need any Midrashim, one doesn't need any Zohar, any Baal Shem Tov should say "and Pharaoh drew near" is "Israel to their Father in Heaven."
Pharaoh is the opposite, Pharaoh was the trouble, and he had a trouble, and one prays that the Almighty should take out from the trouble. This is simple, straightforward meaning. No, the Midrash says something new, but the meaning is built on a precision in the verse. He adds something, he says that in "and Pharaoh drew near," "drew near" is already an expression of drawing close.
That is, Pharaoh was the cause, he made them, he brought them. That is: Pharaoh merited such a merit, we make a beautiful holiday of Passover. Haman merited such a merit, we make such a beautiful holiday of Purim. Antiochus merited such a merit, we make such a beautiful holiday of Chanukah. The "Kedushat Levi" indeed says why don't we make holidays for other things? There is a similar Midrash, why did they merit? Why is there no holiday for Sennacherib and for all kinds of wicked people who once wanted to conquer? Because he is not worthy. One must be a blessing, a wicked person, for whom one can make a holiday when one has conquered.
But in any case, ah, this is still according to the simple meaning, still according to the simple meaning. We speak in service of God, we speak in the life of the soul for one who is on the level, "every moment You test him," one must see that one has achieved something here, one has achieved something here with saying "drew near." Not just saying, ah, one can interpret, it caused above, one can indeed ask a question how it can cause, but there is something else.
Chapter 7: Daily Trials and Frustration
The something else is this, the order of things. We have an order, our order is that certainly, after one has discovered new problems – every time a person discovers new problems, it doesn't even have to be problems, yes, a person has children, they grow up, suddenly he needs to find matches, suddenly he needs to find a yeshiva, suddenly he needs to arrange himself with study partners. Not just problems, every situation, every thing that happens, comes with its list of needs, this is the reality.
Many times we are upset not with what one needs – certainly, if it's not good one needs it to be good – but we are many times upset with a point before that. The point before that means: I woke up in the morning, ah, today is going to be a good day. Ah, suddenly, a trouble, "in distress You sought me," okay, Master of the Universe, help me get out of this trouble. Okay, continue on. And it goes like this through a whole day. One day of a person he goes through fifty, sixty such situations, and the person becomes very frustrated.
What does it mean he becomes very frustrated? Not that... let's say that the Almighty helped with all his prayers:
* He woke up in the morning, the car didn't start – Master of the Universe, help me the car should start – poof, it started.
* Master of the Universe, help me the light should turn green – it immediately turned green.
* Help me I should find a parking space – there was immediately a parking space.
* The call I have today should succeed – it succeeded.
* It should succeed that I should happen to meet that person – I happened to meet that person I needed to meet, I made the deal.
* It should succeed that I should come home and the wife should be happy and the children should be ready – everything succeeded, it was a perfect day, yes?
But in practice, there were all those seconds when it wasn't perfect. There were all those seconds of why did I have to wait at the light? Why did there have to be a minute for the car to start? A person is tense, a person becomes frustrated about this. Why couldn't one have planned yesterday that everything should already be? And one stays yesterday, one only needs to pray yesterday, it doesn't change.
Here there is a frustration from what a person has, and many times even when it goes well, after going through fifty sixty things one becomes tired, becomes frustrated: Oh Master of the Universe, it wasn't a pleasant day, it was tense.
So, the problem, this is a problem that humanity has. And here...
This is the second part of the class "And Pharaoh Drew Near."
---
Chapter 8: "The Holy One, Blessed Be He, Desires the Prayers of the Righteous" – The Secret of Lack
The Difficult Question: Why Is Pain Necessary?
That there is a trouble – is indeed a real problem. That there is a question, that there is pain, this itself is a question. Why is there pain? It should have been good from the outset.
And here in the Midrash there is a sharp thing, which I never understood, but I think now one understands what it says. It says in the Midrash [Bereishit Rabbah 45:4]: "Why were the Matriarchs barren?" – Why were all the Matriarchs barren? Rachel didn't have children, Sarah didn't have children, Rebecca didn't have children, why? "Because the Holy One, blessed be He, desires the prayers of the righteous."
So it says in the Midrash, everyone knows this. And this is seemingly very cruel, God forbid. It's like someone putting another in fire in order to be able to take him out. I have no explanation for this.
So it's true, in other words: if one asks the question about the very fact of why they didn't have children – if the question of the Midrash came to answer why they *at all* didn't have children in the end (if they had, God forbid, not been helped), there would indeed be no answer. He cries and doesn't receive? No. The Midrash speaks of the matter after it already succeeded, they already had "and the Lord remembered Sarah," the Almighty already gave to Sarah, to Rachel, and to Leah, all already had children.
The question is not why there are troubles that remain troubles. The question is: why is the solution to that question only that one should indeed help through prayer? Why must one go through this process?
The "Light" Question: Small Sufferings
I'm thinking now of a new interpretation. Let's speak of "small things," of sufferings, the same type of sufferings [small inconveniences], like for example you put a hand in your pocket and the wrong dollar came out. This is a "light" question.
Now, about this there is a question: Why does it have to be at all? Why can't I be good from the beginning, or have prayed one prayer and be done? Something about having to pray, this is something that disturbs. It's a new problem.
You tell me: "Understand, I can tell you afterward that it was an answer, it was God's will, it was for the good" – very good. But why should I have to be in the moment of pain? Here is a new question, it's a new level question, it's a more refined question. And the truth is, if one solves this question, it's gradually also a solution for the next question. But this is the first step.
We always say that the deeper one goes into the point of understanding, the better one sees how a thing truly begins, one can better solve further. "Lord, open my lips" we learned, and the Rambam already ruled it, I saw, that the intention of the entire prayer is "Lord, open my lips." One must be able to open, one must be able to access the understanding.
The understanding is here, just as someone says: "Let me see some nachas, why do I always have these problems? Why do I have a trouble at all?" This is a different kind of question. Now, for this question there must be a different kind of answer. And for this question the Torah reveals to us an answer: "Because the Holy One, blessed be He, desires the prayers of the righteous."
What does this mean? This is a "reframing" of the problem.
Chapter 9: The Pat on the Back – A New Perspective on Suffering
Parable: The Tzanzer Rebbe and the "Blow"
Just as everyone knows the story of the holy Tzanzer Rebbe [the Divrei Chaim], he said it in a very sharp way – because one can learn it on simpler things it's easier, but when it came to the difficulties, to the great things, we will see the strength of it.
The Tzanzer Rebbe lost his son. He passed away on Friday, and the funeral was on Friday. Friday night the Tzanzer Rebbe came to the study hall and said "Give thanks to the Lord for He is good."
He said a parable: A Jew gets a huge blow on the back, and he's upset, "Why are you hitting me?!" He turns around, and sees that a good friend actually gave him a pat on the back, and he didn't mean to hit at all [only to greet].
So he said: He got a blow, but afterward he remembered and saw that it's a good friend – the Almighty – who gives him the pat. He rejoiced, and said "Give thanks" from Friday night with joy.
It's a very sharp story, it's a very sharp level. But he gives you here a tremendous "reframing" of a simple thing. He says that many things that we have – that there is the trouble, that there is the pain – it's not the meaning that there is a problem, and a problem was made so that one should have to "solve" the problem.
ה"צביטה" של חבר
הבעיה היא "צביטה" כזו. צביטה יכולה להיות שמישהו צובט אותך כי הוא שונא אותך, ואחר כך אתה צריך להתפייס איתו, ושהוא יגיד "בבקשה", אוקיי, אתה לא צריך לצבוט. זה איך שהבינו עד עכשיו את הפשט של תפילה, הפשט של "בצל כנפיך", הפשט של פדיון הבן.
לא! ה"פרי הארץ" אומר פשט חדש. הוא אומר: הקדוש ברוך הוא הוא אב הרחמן, זה יסוד מהצדיקים הוואסלאויים. הצביטה בכלל לא הייתה צביטה [של כאב]. זו הייתה צביטה כזו, אבל זו הייתה צביטה של חבר שאומר "בוא הנה". זו הייתה קריאה כזו, זו הייתה טפיחה על הכתף שאומרת "הלו, מה נשמע?".
זו דרך. אולי יש דרכים אחרות שאפשר לומר "הלו", אולי יש אפילו דרכים יפות יותר לומר "הלו". אוקיי, בעולם הבא יהיה גן עדן, הקב"ה ידבר בדרך אחרת, הוא לא יצבוט. הוא גם אומר, הרבי יעקב מראדזימין גם היה צריך איזו דרך לתת צביטה.
עכשיו עשית "ריפריימינג". זו הבנה חדשה, אמונה חדשה, מהלך חדש על עצם מקור החיים. זה שאני מבין – במילים אחרות, בדיוק כמו שמישהו מבין, כמו שאנחנו אומרים: יש לי חבר טוב שאני חי איתו, אני טוב איתו, אני לא מסוכסך איתו. אפילו עם חבר הרבה פעמים אני יכול להתעצבן מכל מיני דברים קטנים, "למה אתה מציק לי עם זה?". כן, אבל הוא חבר טוב, ויש לי את זה מלכתחילה.
פרק י': משל השותפים – רדיפה או אהבה?
נראה ישירות השבוע חילוק (אצל נדב ואביהוא תמיד זה המשל). זה מאוד מעניין, אפשר לראות ממש את זה אצל שני יהודים.
ניקח משל: יש שני יהודים שגרים ביחד, ויש להם "פרויקט" (project), הם מנהלים עסק ביחד, או שיש להם בית ביחד. הבית כבר צריך הרבה צרכים, צריך למלא את מכונת הקפה, צריך לקנות את המזלגות, וכל הזמן אחד מזכיר לשני: "כבר קנית את המזלגות? כבר קנית את הכפיות? כבר הדלקת את האור? זכרת לשלם את החשבונות?" וכו' וכו'.
* אופן אחד: יש אופן אחד של הדבר שכל אחד יתעצבן: "למה אתה שואל אותי? למה אתה רודף אותי? כן, אני אזכור, שכחתי, אני אזכר." אתה באמת צריך להזכיר לי? אוקיי, אני מבין, אתה צריך להזכיר לי, אבל זה משהו מעצבן כל הזמן.
* האופן השני: אבל יש מעשה שנייה, אפשר "לפריים" את אותו מעשה בדיוק הפוך. יש שני חברים, הם רוצים לבלות זמן ביחד, הם רוצים להיות ביחד. יש להם עניין של חברותא – מובן מאליו, סתם לשבת ולהיות ביחד ולשתוק, זה עניין שרק אנשים הכי קרובים יכולים... אבל אדם רגיל רוצה לעשות משהו ביחד.
אז הם אומרים: "אה, אתה יודע מה יש לי תוכנית? אני צריך לקנות סודה למכונת הסודה במשרד שלי. בוא, נלך ביחד לקנות את הסודה."
ואותו דבר קורה כאן: הם אומרים אותן פעולות, אותן פעולות בדיוק (exact). כן, הוא מזכיר לו: "זכור לקנות את הכף, זכור לקנות את זה, זכור לשלם, זכור ללכת, זכור שבוע הבא שוב לבוא." הוא אומר לו ממש אותן מילים – והכל דברי אהבה!
במקום שאני ארגיש קנאה, במקום שאני אהיה עצבני שהוא מזכיר לעצמו והוא רודף אותי "שאקנה את זה, אזכור את זה" – אז אנחנו "מריפריימים" את כל העניין.
אי אפשר ללכת לקניות? זה כזה "נטל" (chore/burden), אני צריך נעבעך לקנות... אוקיי, אני צריך, אני צריך לקנות לשבת. אדם יכול לומר לא, זה דבר חדש לגמרי: שבת! אני רוצה לעשות לכבוד שבת, אני רוצה לעשות את השבת יפה, אני רוצה שיהיה שבת יפה, ואני רוצה לעשות. מה אפשר לעשות? אפשר לעשות הרבה דברים. אחד מהדברים שאפשר לעשות זה קניות (shopping). אני בחרתי (choosed) לעשות את זה. זה עושה את ההבדל.
אבל אפשר לראות שאותו דבר יכול להיות חברות וזה יכול להיות רדיפה, זה יכול להיות כמעט כמו שנאה.
הנמשל: תפילה על פרנסה
זה מה שכתוב ש"הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים". מה שהגמרא מתכוונת לומר זה, שיהודי קם בבוקר והוא אומר: "אין לי מה לאכול", או שיש לי כן, אבל יש לי הרי צורך, אני צריך להתפלל כל יום על פרנסה. לא מתכוונים שכל יום יש לו עבודה חדשה; יש לו עבודה, נכנסת משכורת, אבל זה צריך להיכנס. הוא מסתכל בבוקר: זה נכנס? זאת אומרת הוא מתפלל שייכנס, שייכנס, וזה נכנס.
והוא היה יכול לחשוב: "עדיף היה לי שלא אצטרך, כבר היה בקיצור משהו עולם הבא, משהו היה נוטה, הכל כבר היה."
אומרים לו: לא! אתה רוצה "הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים". כשאתה קם בבוקר והמכונית לא נדלקת, וצריך לעשות משהו, צריך להתפלל על זה – זה לא פשט שמישהו רודף אותך. הוא אומר: "לא, לא, זה חבר שלך שרצה [להתחבר], זו הדרך שלו לומר הלו."
יש דרכים אחרות, יש אחת, יש אחת, יש אחת... כאן יש דרך. השתנה ה"מינינג" (meaning – משמעות) של הצער, השתנה המשמעות של היסורים. זה לא פשט שזה סתם חיזוק של פסח, השתנה המשמעות של זה.
פרק י"א: מחשבות זרות וטרדות – ה"חברים" שמחפשים תיקון
וכך הוא אומר הרי אותו דבר עם צרות הנפש. כן, שהבעל שם טוב לימד שאנשים, כל אחד חושב שהוא היה צריך להיות צדיק, הוא היה צריך כבר להתפלל בלי מחשבות זרות (זה המשל שלו, יש עוד אלפי משלים).
ושם במשל הוא אומר שאפשר להתגבר, יהיה עניין שהוא הולך להתגבר. אבל למה אני צריך להתגבר? היה עדיף בלי זה!
לא, לא היה עדיף. אז לא היה לך מה לעשות, אז לא היה לך שום "רילישנשיפ" (relationship – קשר), אז לא היה לך שום עבודה. העבודה היא זה שבא הפוך.
מה שאדם אומר, כל הזמן בא – אדם עומד להתפלל ובאות אליו כל הטרדות שלו – זה בגלל שהם רואים רגע טוב! כן? "אה, אלה החברים שלך, הם באים שתעזור להם, הם באים שתעלה אותם, שתתקן אותם, שתעשה מה שאתה צריך לעשות איתם."
אלה לא דרושים, זה בעצמו דבר טוב.
סיכום: פרעה הקריב – הצרה כאמצעי לקרבה
ואם כך מבינים, ה"ופרעה הקריב" זה לא סתם וורט. יש עוד הרבה רמות, אני אומר אחר כך צריך באמת למצוא מה לעשות, אבל זו הרמה הראשונה, זאת אומרת אמונה. זאת אומרת הבעל שם טוב אמר "לפעמים" (sometimes) הצעד הראשון הוא הכנעה. יש דרכים אחרות איך מפרטים את הרמות האחרות, אבל הרמה הראשונה היא שאתה "מריפריים" את הצער האקטואלי (actual).
זאת אומרת פרעה – פרעה זה לא פשט אמת, פרעה זו הצרה, אבל מהצרה בא "מתוך רע", מתוך הצרה יוצאת טובה, יוצא שבח, יוצאת שירה.
הוא אומר: לא. זו בכלל לא צרה. יש צרה, אבל זה נעשה כדי לעורר, כדי לקרב. הוא מקרב, הוא מקרב, הוא עשה כל מיני פעולות כדי לגרום לאנשים להתפלל, לבוא אליו. הוא נעשה לקירוב.
אותו דבר כל טרדות העולם. ובואו נגיד, זו הרי עצה פשוטה אחת, כן, ואני צריך לזכור את זה. מזה אנחנו מדברים על תפילה כפשוטה. תפילה פירושה פשוט (plain): "ריבונו של עולם עזור". ומישהו יגיד: למה יהיו לי כל כך הרבה טרדות? יש לי כל כך הרבה צרכים? יש לי כל כך הרבה בעיות? יש לי כל כך הרבה בעיות? כי אני שם ושם מישהו...
פרק ג: הצרכים והחסרונות כעצם התפילה
טרדות העולם: דרך לקרבה
מי שאינו "קרוב" [קרוב לקב"ה], הקב"ה עושה גם את כל מיני הפעולות שכדאי לעשות כדי שאנשים יצטרכו לבוא אליו. "צרה מקרבת". זה הפירוש של כל טרדות העולם.
ובואו נגיד, זו עוד עצה פשוטה אחת, ואני צריך לזכור את זה, כי אנחנו מדברים על תפילה כפשוטה. תפילה פירושה ללמוד: "ריבונו של עולם עזור".
מישהו יגיד:
> "למה יש לי כל כך הרבה טרדות? למה יש לי כל כך הרבה צרכים? למה יש לי כל כך הרבה בעיות? למה יש לי כל כך הרבה בעיות? עדיף היה לי לשבת בבית המדרש ולעבוד את ה'! אני רוצה את הקב"ה, אני לא מבין מה אתה רוצה!"
עונים לו:
> "אני פגשתי אותך [דווקא כאן]! אני רוצה לתפוס איתך שיחה על העבודה שלך. למה זה לא הולך?"
זו גם התבוננות, זו גם אמונה. מי אומר שיש דרכים אחרות? ודאי, יש דרכים אחרות, אפשר להיכנס יותר עמוק. אבל כל הדברים האלה, אם אדם מתבונן על כל דבר, כל דבר הוא סימן להתבוננות.
"טרם יקראו ואני אענה" – הצורך הוא התפילה
ולא רק שזה סימן, אלא זו עצה. זה הפירוש, הקדוש ברוך הוא מסבב, במילים אחרות: הצורך כבר גם הפך לתפילה.
זה הפירוש של הפסוק: "טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה" [ישעיה סה, כד]. אנחנו לא מדברים שהתפילה מתחילה רק אחרי שיש בעיה, ואחר כך מתחילים את הצעד השני [step] – להתפלל. לא! הצעד הראשון הוא גם תפילה. אני לא יכול לשאול שאלה.
אחרת מישהו יגיד, זה כמו הכנה לתפילה. איך לוקחים הכנה לתפילה? איך לוקחים התעוררות לתפילה? אפשר ללכת לשיחה של איזה מגיד, הוא ייתן התעוררות.
אומר המדרש: אה, אתה צריך שיחה? צרה! צרה נותנת מספיק התעוררות לתפילה!
* צרה היא בעל דרשן גדול!
* צרה היא מגיד גדול!
* "בַּצַּר לָהֶם" – בצרה הם קוראים!
מה פירוש "צרה יקראו"? המכונית התרסקה [חס ושלום]! זו התעוררות לתפילה! התעוררות טובה! אתה מרגיש את זה מאוד טוב! יש לך התעוררות, זה גורם לך להרגיש משהו! אתה מרגיש מאוד טוב את הצרה! אתה יכול ממש להתפלל על זה בכוונה שלמה, שזה מתחבר (connect) עם הקב"ה!
עומק הדברים: רבי חיים ויטאל והבעל שם טוב
ואחר כך נלך הלאה, נלמד תפילה איך שזה באמת צריך להיות. זה יכול ללכת הרבה יותר רחוק, יש אלפי צעדים! אבל אי אפשר לזוז מהצעדים הראשונים: שההכנה לתפילה היא הצרכים, או צרכי הגוף. זה פשט פשוט.
אני הרי תמיד לומד "דברים שחידש בדבר". תפילה, כתוב ברבי חיים ויטאל, ואני תפסתי שזה אומר שהכל אותו דבר, כל הדרגות [levels] של הבחינות זה אותו דבר.
רבי חיים ויטאל אומר ש"אין תפילה דומה לחברתה" [שום תפילה אינה שווה לשנייה].
* בפשטות: אומרים סתם כך, כי כל יום יש צרכים חדשים. אם לא יהיו צרכים חדשים, לא יצטרכו להתפלל.
* הבעל שם טוב הקדוש אומר: אמת, מה הן הכוונות החדשות של כל יום? אלה ה"מחשבות זרות" שיש כל יום.
הכל אותו דבר. זה מדבר בגשמיות – הצרכים; זה מדבר ברוחניות – צרכי הרוחניות. כביכול, תפילה כוללת בתוכה את הבקשה שיבררו את המחשבות, שיהיו יותר ברורים, שיבינו יותר טוב, שיהיה דעת יותר ברורה. ואם כך, הצרכים של זה הם הקושיות, הצער ששייך לזה.
ולשון הקבלה מסבירה שאלה הם ה"ניצוצות", אלה הם ה"בירורים" שעושים כל יום. הכל אותו דבר, הכל אותו דבר.
סיכום: לשנות את המבט על הצרכים
אבל החידוש העיקרי שאנחנו רואים כאן הוא, שהתפילה לא מתחילה לפני כן. אם אדם נזכר – ואני חושב שזה פשוט, אלה לא דברים עמוקים, אלה לא דברים קשים, אלה דברים פשוטים – שאנחנו משנים את המבט [reframing] קצת על הצרכים והצער, כ"קריאה לתפילה" [קריאה להתפלל], כמו שהספרים כותבים...
📋 Shiur Overview
סיכום השיעור: "ופרעה הקריב" - הצרות כדרך להתקרבות לה'
א. נקודת המוצא: דיוק לשוני בפסוק
הקושיה מהזוהר
הזוהר מדייק בלשון הפסוק "ופרעה הקריב": אם הכוונה שפרעה התקרב בעצמו, היה צריך לכתוב "ופרעה קרב". הלשון "הקריב" מלמדת שפרעה קירב משהו אחר - את ישראל לתשובה.
המדרש והזוהר: פרעה כ"מקרב רחוקים"
- השאלה: איך פרעה הרשע הפך ל"עוסק בקירוב"?
- התשובה מישעיה: "ה' בצר פקדוך" - ישראל פוקדים את הקב"ה רק בעת צרה
- המשל מהמדרש: יונה שברחה מנץ ונכנסה לסלע ומצאה שם נחש - לא יכלה ללכת לשום כיוון. כך ישראל: מצרים מאחור והים מלפנים - "ויצעקו בני ישראל אל ה'"
חביבות המאמר אצל הבעל שם טוב
הבעש"ט הזכיר מאמר זה 25 פעמים בתולדות יעקב יוסף, והזוהר עצמו חוזר על עיקרון זה במקומות נוספים.
---
ב. היסוד המעשי: שני שלבים בעבודה
שלב ראשון - ההכרה שהצרה עצמה היא התקרבות
"ויצעקו" זה כבר השלב הבא - אחרי "ופרעה הקריב". יש ישועה שקיימת עוד לפני שמתפללים.
הבעיה היומיומית
- אדם עובר 50-60 מצבי לחץ ביום
- גם כשהכל מסתדר - עדיין יש תסכול מהרגעים שלא היו מושלמים
- השאלה המטרידה: למה צריך לחכות? למה לא הכל מסודר מראש?
---
ג. השאלה העמוקה: למה בכלל צריך להיות צער?
הקושיה הבסיסית
- עצם קיום הצרה הוא בעיה - למה לא היה טוב מלכתחילה?
- המדרש הקשה: "למה היו האמהות עקרות? שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים"
- הקושי: זה נראה אכזרי - כמו להכניס מישהו לאש כדי להוציאו
הבחנה חשובה: שתי רמות של שאלות
| שאלה ראשונה | שאלה שנייה (עדינה יותר) |
|-------------|------------------------|
| למה יש צרות שלא נפתרות? | למה צריך לעבור את הרגע של הצער, גם כשבסוף הכל מסתדר? |
| על זה אין תירוץ פשוט | על זה עוסק המדרש |
המדרש עוסק דווקא בשאלה השנייה - אחרי ש"ויפקוד ה' את שרה" וכולן כבר ילדו.
---
ד. התשובה: "ריפריימינג" - שינוי מסגרת ההבנה
משל הצאנזער רב
הרב איבד את בנו ערב שבת, ובא לבית המדרש בשמחה לומר "הודו לה'". המשל שלו: אדם מקבל מכה בגב ומתרגז, אך כשמתברר שזה חבר שרק רצה להגיד "שלום" - הכל משתנה. אותה פעולה פיזית - משמעות שונה לחלוטין.
שני סוגי "צביטות"
| צביטה של שונא | צביטה של חבר |
|---------------|--------------|
| בעיה שצריך לפתור | דרך לומר "בוא הנה" |
| דורש פיוס | הזמנה לקשר |
| מקור לכעס | מקור לשמחה |
המשל של שני השותפים
אותן פעולות בדיוק - שתי חוויות שונות:
תרחיש א' (רדיפה): שני אנשים מנהלים עסק יחד, אחד מזכיר לשני כל הזמן "קנית את הכפות? שילמת את החשבונות?" - זה מעצבן, מרגיש כרדיפה.
תרחיש ב' (חברות): שני חברים שרוצים לבלות יחד, מחפשים תירוץ לעשות משהו ביחד - "בוא נלך לקנות סודה למשרד". אותן בדיוק מילים, אבל הכל דברי אהבה.
ההבדל המכריע: האם בחרתי בזה או שזה נכפה עלי.
---
ה. היישום: הצורך הוא כבר התפילה עצמה
פירוש חדש ל"הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים"
- כשאדם קם בבוקר וצריך להתפלל על פרנסה - זה לא רדיפה
- זו דרך של הקב"ה לומר "שלום", ליצור קשר
- בלי הצורך - לא היה מה לעשות, לא יחס, לא עבודה
חידוש מרכזי: הצורך הוא כבר התפילה
- "טרם יקראו ואני אענה" - התפילה לא מתחילה רק אחרי שיש בעיה
- סטפ אחד הוא כבר תפילה - לא רק הכנה לתפילה, אלא חלק מהתפילה עצמה
- הקב"ה "מסבב" - הצורך עצמו כבר הפך לתפילה
הצרה כ"מגיד" - התעוררות אמיתית
- השאלה: איך משיגים התעוררות לתפילה?
- תשובת המדרש: "צרה יקראו" - הצרה היא המגיד הגדול ביותר!
- הדוגמה: המכונית התרסקה - זו התעוררות אמיתית! אתה מרגיש את זה! אתה יכול להתפלל בכוונה שלמה!
---
ו. הרחבה לעבודה הרוחנית: צרות הנפש
רבי חיים ויטאל: "אין תפילה דומה לחברתה"
- פשט פשוט: כל יום יש צרכים חדשים, לכן התפילה שונה
- פירוש הבעל שם טוב: הכוונות החדשות הן המחשבות הזרות של כל יום
מחשבות זרות - אותו עיקרון
- מחשבות זרות בתפילה - לא אויבים, אלא "חברים" שמחכים לתיקון
- הם באים ברגע טוב כי רואים הזדמנות להתעלות
- "הם באים שתעזור להם, שתעלה אותם, שתתקן אותם"
הכל אותו דבר
| בגשמיות | ברוחניות |
|---------|----------|
| צרכי הגוף | צרכי הנפש |
| בעיות מעשיות | קושיות, חוסר בהירות |
| בלשון הקבלה: הניצוצות והבירורים שעושים כל יום |
---
ז. סיכום המהלך הלוגי
1. קושיה: למה צריך צער בכלל?
2. תשובה: זה לא באמת צער - זו הזמנה לקשר
3. הוכחה: אותה פעולה יכולה להיות רדיפה או חברות - תלוי בפרשנות
4. יישום: כל צרכי האדם וטרדותיו הם הזדמנויות לתפילה ולקשר עם הקב"ה
5. מסקנה: זוהי רמת האמונה הראשונה - "ריפריימינג" של הצער עצמו
המסר המרכזי
הצרות והנסיונות אינם רק מכשולים שצריך להתגבר עליהם - הם עצמם הכלי לקירוב. פרעה "זכה" ליצור את פסח, המן את פורים, אנטיוכוס את חנוכה - כי הצרה שגרמו היא שהביאה את ההתקרבות. לא דברים עמוקים או קשים - דברים פשוטים: לראות את הצרכים והצער כ"קריאה לתפילה", כאשר התפילה לא מתחילה "אחרי" - היא מתחילה כבר בתוך הצורך עצמו.
📝 Full Transcript
Article: And Pharaoh Drew Near – The Secret of Drawing Close Through Trials
(Part 1 of 3)
Lecturer:
Chapter 1: The Zohar's Novel Interpretation – "And Pharaoh Drew Near"
"And Pharaoh drew near" (vayakreiv), says the holy Zohar, we have learned – Rabbi Yosi said, we have already learned – "that all of them returned in repentance," he drew the Jews close.
What does "and Pharaoh drew near" mean? What did Pharaoh bring close? The simple meaning is that Pharaoh himself drew near, but if so, it should have said "and Pharaoh drew near" (vayikrav Pharaoh) [Pharaoh approached]. When it says "and Pharaoh drew near" (vayakreiv) [causative form – he caused others to draw near], this means that Pharaoh brought something else close.
What did he bring close? The Zohar says – and we have already learned this, it already appears in a Midrash (I need to search where exactly this language appears in the Midrash, but approximately this is certainly stated) – "and Pharaoh drew near": he drew Israel close in repentance.
This is the continuation of the verse: "And the children of Israel lifted up their eyes, and behold, Egypt was marching after them, and they were very afraid, and the children of Israel cried out to the Lord" – they cried out to the Almighty. This means Pharaoh drew the Jews close to do repentance. This was Pharaoh's action. Who was the first to do "kiruv"? Yes, "kiruv" means bringing a Jew close, bringing close to repentance; the first one who did "kiruv" was Pharaoh – "he drew Israel close to repentance."
The Zohar explains what this means. At first glance, it's a strange thing. It's a Midrash, one can say "easy money" [easy to say]: Pharaoh drew the Jews close, he drew the Jews close, yes, they did repentance, very nice [originally: cute], but it's a strange thing. It's something that requires explanation: How was Pharaoh the great "mekarev rechokim" [one who brings the distant close]? How was Pharaoh engaged in "kiruv to repentance"?
Chapter 2: "In Distress They Sought You" – Prayer from Pressure
The Zohar says thus, Rabbi Yosi brings a verse, it is written [a verse in Isaiah 26]: "Lord, in distress they sought You; they poured out a whispered prayer when Your chastening was upon them." He interpreted the verse thus: "In distress they sought You" – "Israel only seeks the Holy One, blessed be He, not in times of ease, but when they are pressured, and then they all seek Him."
"In distress they sought You" – Lord, the prophet Isaiah says to the Almighty: Lord, Master of the Universe, "in distress they sought You." When do they seek You? "Seek" (poked) has the meaning of "he visited his wife," yes, it's an expression of visiting, an expression of paying attention. When do the Jews pay attention to the Almighty? When do the Jews enter? When do the Jews come to the Almighty? This is "in a time of trouble," then "everyone comes to seek," then everyone comes.
In a time of trouble, a dove makes prayer, a gathering, "and the children of Israel cried out to the Lord," the sign of their ancestors, everyone comes. "They poured out a whisper" – this is "all voices and sounds pray in prayers," and they will all pray, they plead. "And they pour out like water their prayers," they pour out – "ariku" means pour out – "before Him their hearts in prayers, and they are connected to Him when the Holy One, blessed be He, visits them with His will."
Then they cry, and immediately then he says that the Almighty accepts prayer, then the Almighty helps them: "Then the Holy One, blessed be He, rises over them with mercy, and pleasing before Him is all their voice" – the Almighty loves their voice, as it says "the Holy One, blessed be He, desires the prayers of the righteous" – "in order to break their enemies," to be saved from their enemies, "and He is filled with mercy over them."
Chapter 3: The Parable of the Dove in the Cleft of the Rock
Thus he explains the verse that I mentioned. He recalls that there is a parable in the Midrash [Shemot Rabbah 21], like a dove that fled from a hawk, when it entered a rock, "in the cleft of the rock," it found there a snake. It couldn't go either here or there. They had left Egypt, entered the Sea of Reeds. What did they do? "And the children of Israel cried out to the Lord," they cried out. This is "my dove in the cleft of the rock." There is a Midrash on the verse "my dove in the cleft of the rock," a very interesting Midrash.
And so he says, they saw from one side the sea, from the other side Pharaoh, what did they do? "And the children of Israel cried out to the Lord." About this Moses our teacher said: "Why do you cry out to Me," "Fear not, stand still and see" – then, this is the Almighty.
Chapter 4: The Beloved Nature of This Teaching to the Holy Baal Shem Tov
One needs to contemplate this piece of Zohar a bit, contemplate it much, but we don't have enough time and enough settled mind. We always have a bit of a "and Pharaoh drew near" situation.
This is one of the most beloved Zohars of the Baal Shem Tov, the Baal Shem Tov. And I just did a small search in the books of the "Toldot" [Toldot Yaakov Yosef], "and Pharaoh drew near" he mentions twenty-five times this expression, and always he means this Zohar, this Midrash. It appears in another place in the actual Midrash in the Zohar, and in another place even the "man de'amar" [alternative opinion] piece.
"Pharaoh drew near" – I mean by Abraham when he came "and it was when he drew near to come to Egypt" [Genesis 12], the Zohar says, this is the same concept of "Pharaoh drew near." The Zohar itself was very fond of this expression "Pharaoh drew near" – Pharaoh brought close, Pharaoh created closeness, Pharaoh created love.
And all these things he quotes very many times, he brings from the Baal Shem Tov that he spoke about the trials. And one needs very much to delve into this matter, both to understand all the details, all the aspects that can be. But mainly, we are here in this class mainly to tell, to speak about how this works in practice: "that he should draw Israel close," draw Israel close in repentance.
Chapter 5: The First Foundation – The Reality of Pain and Lack
The first foundation, the first foundation is indeed the "great foundation." It's the first foundation, and one must know that it's seemingly not enough, there are stages further, as you see "and the children of Israel pursued... and they cried out," the "and they cried out" wasn't enough. But the first step, the knowledge – every thing has many levels, every thing has many stages. One must first hear the first step. The first step is already itself a great salvation, itself a great achievement, afterward there is more.
The first step is: we live in a world. It's an interesting thing, a thing one must settle in the heart: What does it mean that "Israel only cries out, only prays, only draws close, only seeks in pain"? "In distress they sought You" – I should have sought the Lord in expansiveness! "From the straits I called upon God; God answered me with expansiveness." The answer, the repentance should be in expansiveness, to have expansion of the heart, expansion is good, then indeed there is song.
But in practice, we live in a world that is full of pain, full of distress, both physical needs that exist, and spiritual needs. Constantly there are situations; every few days that a person goes through is already good, it was already fine, and after a while there's already a new trouble, a new pain, a new pressure.
And one must first, the first thing – certainly, it's better that it should be good, all Jews should have it good, for friends. One must strengthen oneself, what should be with the trials, one must strengthen oneself then. But first it should be, yes, very good. But in practice, and secondly, one must pray that it should get better, one must act that it should get better, all true. But there is a point of the first point: there is a redemption, there is already a salvation that can be even before all this, even before one prays. Because "and the children of Israel cried out to the Lord" is already the next level, after "and Pharaoh drew near."
Chapter 6: The Salvation Lies in the Situation Itself
And the Midrash says, yes, this is simple, let's just bring it out. That "and the children of Israel cried out to the Lord," they cried out, they cried out, there was some drawing close, there was some awakening in this – this is simple, this is written in the verse. For this one doesn't need any Midrashim, one doesn't need any Zohar, any Baal Shem Tov should say "and Pharaoh drew near" is "Israel to their Father in Heaven."
Pharaoh is the opposite, Pharaoh was the trouble, and he had a trouble, and one prays that the Almighty should take out from the trouble. This is simple, straightforward meaning. No, the Midrash says something new, but the meaning is built on a precision in the verse. He adds something, he says that in "and Pharaoh drew near," "drew near" is already an expression of drawing close.
That is, Pharaoh was the cause, he made them, he brought them. That is: Pharaoh merited such a merit, we make a beautiful holiday of Passover. Haman merited such a merit, we make such a beautiful holiday of Purim. Antiochus merited such a merit, we make such a beautiful holiday of Chanukah. The "Kedushat Levi" indeed says why don't we make holidays for other things? There is a similar Midrash, why did they merit? Why is there no holiday for Sennacherib and for all kinds of wicked people who once wanted to conquer? Because he is not worthy. One must be a blessing, a wicked person, for whom one can make a holiday when one has conquered.
But in any case, ah, this is still according to the simple meaning, still according to the simple meaning. We speak in service of God, we speak in the life of the soul for one who is on the level, "every moment You test him," one must see that one has achieved something here, one has achieved something here with saying "drew near." Not just saying, ah, one can interpret, it caused above, one can indeed ask a question how it can cause, but there is something else.
Chapter 7: Daily Trials and Frustration
The something else is this, the order of things. We have an order, our order is that certainly, after one has discovered new problems – every time a person discovers new problems, it doesn't even have to be problems, yes, a person has children, they grow up, suddenly he needs to find matches, suddenly he needs to find a yeshiva, suddenly he needs to arrange himself with study partners. Not just problems, every situation, every thing that happens, comes with its list of needs, this is the reality.
Many times we are upset not with what one needs – certainly, if it's not good one needs it to be good – but we are many times upset with a point before that. The point before that means: I woke up in the morning, ah, today is going to be a good day. Ah, suddenly, a trouble, "in distress You sought me," okay, Master of the Universe, help me get out of this trouble. Okay, continue on. And it goes like this through a whole day. One day of a person he goes through fifty, sixty such situations, and the person becomes very frustrated.
What does it mean he becomes very frustrated? Not that... let's say that the Almighty helped with all his prayers:
* He woke up in the morning, the car didn't start – Master of the Universe, help me the car should start – poof, it started.
* Master of the Universe, help me the light should turn green – it immediately turned green.
* Help me I should find a parking space – there was immediately a parking space.
* The call I have today should succeed – it succeeded.
* It should succeed that I should happen to meet that person – I happened to meet that person I needed to meet, I made the deal.
* It should succeed that I should come home and the wife should be happy and the children should be ready – everything succeeded, it was a perfect day, yes?
But in practice, there were all those seconds when it wasn't perfect. There were all those seconds of why did I have to wait at the light? Why did there have to be a minute for the car to start? A person is tense, a person becomes frustrated about this. Why couldn't one have planned yesterday that everything should already be? And one stays yesterday, one only needs to pray yesterday, it doesn't change.
Here there is a frustration from what a person has, and many times even when it goes well, after going through fifty sixty things one becomes tired, becomes frustrated: Oh Master of the Universe, it wasn't a pleasant day, it was tense.
So, the problem, this is a problem that humanity has. And here...
This is the second part of the class "And Pharaoh Drew Near."
---
Chapter 8: "The Holy One, Blessed Be He, Desires the Prayers of the Righteous" – The Secret of Lack
The Difficult Question: Why Is Pain Necessary?
That there is a trouble – is indeed a real problem. That there is a question, that there is pain, this itself is a question. Why is there pain? It should have been good from the outset.
And here in the Midrash there is a sharp thing, which I never understood, but I think now one understands what it says. It says in the Midrash [Bereishit Rabbah 45:4]: "Why were the Matriarchs barren?" – Why were all the Matriarchs barren? Rachel didn't have children, Sarah didn't have children, Rebecca didn't have children, why? "Because the Holy One, blessed be He, desires the prayers of the righteous."
So it says in the Midrash, everyone knows this. And this is seemingly very cruel, God forbid. It's like someone putting another in fire in order to be able to take him out. I have no explanation for this.
So it's true, in other words: if one asks the question about the very fact of why they didn't have children – if the question of the Midrash came to answer why they *at all* didn't have children in the end (if they had, God forbid, not been helped), there would indeed be no answer. He cries and doesn't receive? No. The Midrash speaks of the matter after it already succeeded, they already had "and the Lord remembered Sarah," the Almighty already gave to Sarah, to Rachel, and to Leah, all already had children.
The question is not why there are troubles that remain troubles. The question is: why is the solution to that question only that one should indeed help through prayer? Why must one go through this process?
The "Light" Question: Small Sufferings
I'm thinking now of a new interpretation. Let's speak of "small things," of sufferings, the same type of sufferings [small inconveniences], like for example you put a hand in your pocket and the wrong dollar came out. This is a "light" question.
Now, about this there is a question: Why does it have to be at all? Why can't I be good from the beginning, or have prayed one prayer and be done? Something about having to pray, this is something that disturbs. It's a new problem.
You tell me: "Understand, I can tell you afterward that it was an answer, it was God's will, it was for the good" – very good. But why should I have to be in the moment of pain? Here is a new question, it's a new level question, it's a more refined question. And the truth is, if one solves this question, it's gradually also a solution for the next question. But this is the first step.
We always say that the deeper one goes into the point of understanding, the better one sees how a thing truly begins, one can better solve further. "Lord, open my lips" we learned, and the Rambam already ruled it, I saw, that the intention of the entire prayer is "Lord, open my lips." One must be able to open, one must be able to access the understanding.
The understanding is here, just as someone says: "Let me see some nachas, why do I always have these problems? Why do I have a trouble at all?" This is a different kind of question. Now, for this question there must be a different kind of answer. And for this question the Torah reveals to us an answer: "Because the Holy One, blessed be He, desires the prayers of the righteous."
What does this mean? This is a "reframing" of the problem.
Chapter 9: The Pat on the Back – A New Perspective on Suffering
Parable: The Tzanzer Rebbe and the "Blow"
Just as everyone knows the story of the holy Tzanzer Rebbe [the Divrei Chaim], he said it in a very sharp way – because one can learn it on simpler things it's easier, but when it came to the difficulties, to the great things, we will see the strength of it.
The Tzanzer Rebbe lost his son. He passed away on Friday, and the funeral was on Friday. Friday night the Tzanzer Rebbe came to the study hall and said "Give thanks to the Lord for He is good."
He said a parable: A Jew gets a huge blow on the back, and he's upset, "Why are you hitting me?!" He turns around, and sees that a good friend actually gave him a pat on the back, and he didn't mean to hit at all [only to greet].
So he said: He got a blow, but afterward he remembered and saw that it's a good friend – the Almighty – who gives him the pat. He rejoiced, and said "Give thanks" from Friday night with joy.
It's a very sharp story, it's a very sharp level. But he gives you here a tremendous "reframing" of a simple thing. He says that many things that we have – that there is the trouble, that there is the pain – it's not the meaning that there is a problem, and a problem was made so that one should have to "solve" the problem.
ה"צביטה" של חבר
הבעיה היא "צביטה" כזו. צביטה יכולה להיות שמישהו צובט אותך כי הוא שונא אותך, ואחר כך אתה צריך להתפייס איתו, ושהוא יגיד "בבקשה", אוקיי, אתה לא צריך לצבוט. זה איך שהבינו עד עכשיו את הפשט של תפילה, הפשט של "בצל כנפיך", הפשט של פדיון הבן.
לא! ה"פרי הארץ" אומר פשט חדש. הוא אומר: הקדוש ברוך הוא הוא אב הרחמן, זה יסוד מהצדיקים הוואסלאויים. הצביטה בכלל לא הייתה צביטה [של כאב]. זו הייתה צביטה כזו, אבל זו הייתה צביטה של חבר שאומר "בוא הנה". זו הייתה קריאה כזו, זו הייתה טפיחה על הכתף שאומרת "הלו, מה נשמע?".
זו דרך. אולי יש דרכים אחרות שאפשר לומר "הלו", אולי יש אפילו דרכים יפות יותר לומר "הלו". אוקיי, בעולם הבא יהיה גן עדן, הקב"ה ידבר בדרך אחרת, הוא לא יצבוט. הוא גם אומר, הרבי יעקב מראדזימין גם היה צריך איזו דרך לתת צביטה.
עכשיו עשית "ריפריימינג". זו הבנה חדשה, אמונה חדשה, מהלך חדש על עצם מקור החיים. זה שאני מבין – במילים אחרות, בדיוק כמו שמישהו מבין, כמו שאנחנו אומרים: יש לי חבר טוב שאני חי איתו, אני טוב איתו, אני לא מסוכסך איתו. אפילו עם חבר הרבה פעמים אני יכול להתעצבן מכל מיני דברים קטנים, "למה אתה מציק לי עם זה?". כן, אבל הוא חבר טוב, ויש לי את זה מלכתחילה.
פרק י': משל השותפים – רדיפה או אהבה?
נראה ישירות השבוע חילוק (אצל נדב ואביהוא תמיד זה המשל). זה מאוד מעניין, אפשר לראות ממש את זה אצל שני יהודים.
ניקח משל: יש שני יהודים שגרים ביחד, ויש להם "פרויקט" (project), הם מנהלים עסק ביחד, או שיש להם בית ביחד. הבית כבר צריך הרבה צרכים, צריך למלא את מכונת הקפה, צריך לקנות את המזלגות, וכל הזמן אחד מזכיר לשני: "כבר קנית את המזלגות? כבר קנית את הכפיות? כבר הדלקת את האור? זכרת לשלם את החשבונות?" וכו' וכו'.
* אופן אחד: יש אופן אחד של הדבר שכל אחד יתעצבן: "למה אתה שואל אותי? למה אתה רודף אותי? כן, אני אזכור, שכחתי, אני אזכר." אתה באמת צריך להזכיר לי? אוקיי, אני מבין, אתה צריך להזכיר לי, אבל זה משהו מעצבן כל הזמן.
* האופן השני: אבל יש מעשה שנייה, אפשר "לפריים" את אותו מעשה בדיוק הפוך. יש שני חברים, הם רוצים לבלות זמן ביחד, הם רוצים להיות ביחד. יש להם עניין של חברותא – מובן מאליו, סתם לשבת ולהיות ביחד ולשתוק, זה עניין שרק אנשים הכי קרובים יכולים... אבל אדם רגיל רוצה לעשות משהו ביחד.
אז הם אומרים: "אה, אתה יודע מה יש לי תוכנית? אני צריך לקנות סודה למכונת הסודה במשרד שלי. בוא, נלך ביחד לקנות את הסודה."
ואותו דבר קורה כאן: הם אומרים אותן פעולות, אותן פעולות בדיוק (exact). כן, הוא מזכיר לו: "זכור לקנות את הכף, זכור לקנות את זה, זכור לשלם, זכור ללכת, זכור שבוע הבא שוב לבוא." הוא אומר לו ממש אותן מילים – והכל דברי אהבה!
במקום שאני ארגיש קנאה, במקום שאני אהיה עצבני שהוא מזכיר לעצמו והוא רודף אותי "שאקנה את זה, אזכור את זה" – אז אנחנו "מריפריימים" את כל העניין.
אי אפשר ללכת לקניות? זה כזה "נטל" (chore/burden), אני צריך נעבעך לקנות... אוקיי, אני צריך, אני צריך לקנות לשבת. אדם יכול לומר לא, זה דבר חדש לגמרי: שבת! אני רוצה לעשות לכבוד שבת, אני רוצה לעשות את השבת יפה, אני רוצה שיהיה שבת יפה, ואני רוצה לעשות. מה אפשר לעשות? אפשר לעשות הרבה דברים. אחד מהדברים שאפשר לעשות זה קניות (shopping). אני בחרתי (choosed) לעשות את זה. זה עושה את ההבדל.
אבל אפשר לראות שאותו דבר יכול להיות חברות וזה יכול להיות רדיפה, זה יכול להיות כמעט כמו שנאה.
הנמשל: תפילה על פרנסה
זה מה שכתוב ש"הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים". מה שהגמרא מתכוונת לומר זה, שיהודי קם בבוקר והוא אומר: "אין לי מה לאכול", או שיש לי כן, אבל יש לי הרי צורך, אני צריך להתפלל כל יום על פרנסה. לא מתכוונים שכל יום יש לו עבודה חדשה; יש לו עבודה, נכנסת משכורת, אבל זה צריך להיכנס. הוא מסתכל בבוקר: זה נכנס? זאת אומרת הוא מתפלל שייכנס, שייכנס, וזה נכנס.
והוא היה יכול לחשוב: "עדיף היה לי שלא אצטרך, כבר היה בקיצור משהו עולם הבא, משהו היה נוטה, הכל כבר היה."
אומרים לו: לא! אתה רוצה "הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים". כשאתה קם בבוקר והמכונית לא נדלקת, וצריך לעשות משהו, צריך להתפלל על זה – זה לא פשט שמישהו רודף אותך. הוא אומר: "לא, לא, זה חבר שלך שרצה [להתחבר], זו הדרך שלו לומר הלו."
יש דרכים אחרות, יש אחת, יש אחת, יש אחת... כאן יש דרך. השתנה ה"מינינג" (meaning – משמעות) של הצער, השתנה המשמעות של היסורים. זה לא פשט שזה סתם חיזוק של פסח, השתנה המשמעות של זה.
פרק י"א: מחשבות זרות וטרדות – ה"חברים" שמחפשים תיקון
וכך הוא אומר הרי אותו דבר עם צרות הנפש. כן, שהבעל שם טוב לימד שאנשים, כל אחד חושב שהוא היה צריך להיות צדיק, הוא היה צריך כבר להתפלל בלי מחשבות זרות (זה המשל שלו, יש עוד אלפי משלים).
ושם במשל הוא אומר שאפשר להתגבר, יהיה עניין שהוא הולך להתגבר. אבל למה אני צריך להתגבר? היה עדיף בלי זה!
לא, לא היה עדיף. אז לא היה לך מה לעשות, אז לא היה לך שום "רילישנשיפ" (relationship – קשר), אז לא היה לך שום עבודה. העבודה היא זה שבא הפוך.
מה שאדם אומר, כל הזמן בא – אדם עומד להתפלל ובאות אליו כל הטרדות שלו – זה בגלל שהם רואים רגע טוב! כן? "אה, אלה החברים שלך, הם באים שתעזור להם, הם באים שתעלה אותם, שתתקן אותם, שתעשה מה שאתה צריך לעשות איתם."
אלה לא דרושים, זה בעצמו דבר טוב.
סיכום: פרעה הקריב – הצרה כאמצעי לקרבה
ואם כך מבינים, ה"ופרעה הקריב" זה לא סתם וורט. יש עוד הרבה רמות, אני אומר אחר כך צריך באמת למצוא מה לעשות, אבל זו הרמה הראשונה, זאת אומרת אמונה. זאת אומרת הבעל שם טוב אמר "לפעמים" (sometimes) הצעד הראשון הוא הכנעה. יש דרכים אחרות איך מפרטים את הרמות האחרות, אבל הרמה הראשונה היא שאתה "מריפריים" את הצער האקטואלי (actual).
זאת אומרת פרעה – פרעה זה לא פשט אמת, פרעה זו הצרה, אבל מהצרה בא "מתוך רע", מתוך הצרה יוצאת טובה, יוצא שבח, יוצאת שירה.
הוא אומר: לא. זו בכלל לא צרה. יש צרה, אבל זה נעשה כדי לעורר, כדי לקרב. הוא מקרב, הוא מקרב, הוא עשה כל מיני פעולות כדי לגרום לאנשים להתפלל, לבוא אליו. הוא נעשה לקירוב.
אותו דבר כל טרדות העולם. ובואו נגיד, זו הרי עצה פשוטה אחת, כן, ואני צריך לזכור את זה. מזה אנחנו מדברים על תפילה כפשוטה. תפילה פירושה פשוט (plain): "ריבונו של עולם עזור". ומישהו יגיד: למה יהיו לי כל כך הרבה טרדות? יש לי כל כך הרבה צרכים? יש לי כל כך הרבה בעיות? יש לי כל כך הרבה בעיות? כי אני שם ושם מישהו...
פרק ג: הצרכים והחסרונות כעצם התפילה
טרדות העולם: דרך לקרבה
מי שאינו "קרוב" [קרוב לקב"ה], הקב"ה עושה גם את כל מיני הפעולות שכדאי לעשות כדי שאנשים יצטרכו לבוא אליו. "צרה מקרבת". זה הפירוש של כל טרדות העולם.
ובואו נגיד, זו עוד עצה פשוטה אחת, ואני צריך לזכור את זה, כי אנחנו מדברים על תפילה כפשוטה. תפילה פירושה ללמוד: "ריבונו של עולם עזור".
מישהו יגיד:
> "למה יש לי כל כך הרבה טרדות? למה יש לי כל כך הרבה צרכים? למה יש לי כל כך הרבה בעיות? למה יש לי כל כך הרבה בעיות? עדיף היה לי לשבת בבית המדרש ולעבוד את ה'! אני רוצה את הקב"ה, אני לא מבין מה אתה רוצה!"
עונים לו:
> "אני פגשתי אותך [דווקא כאן]! אני רוצה לתפוס איתך שיחה על העבודה שלך. למה זה לא הולך?"
זו גם התבוננות, זו גם אמונה. מי אומר שיש דרכים אחרות? ודאי, יש דרכים אחרות, אפשר להיכנס יותר עמוק. אבל כל הדברים האלה, אם אדם מתבונן על כל דבר, כל דבר הוא סימן להתבוננות.
"טרם יקראו ואני אענה" – הצורך הוא התפילה
ולא רק שזה סימן, אלא זו עצה. זה הפירוש, הקדוש ברוך הוא מסבב, במילים אחרות: הצורך כבר גם הפך לתפילה.
זה הפירוש של הפסוק: "טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה" [ישעיה סה, כד]. אנחנו לא מדברים שהתפילה מתחילה רק אחרי שיש בעיה, ואחר כך מתחילים את הצעד השני [step] – להתפלל. לא! הצעד הראשון הוא גם תפילה. אני לא יכול לשאול שאלה.
אחרת מישהו יגיד, זה כמו הכנה לתפילה. איך לוקחים הכנה לתפילה? איך לוקחים התעוררות לתפילה? אפשר ללכת לשיחה של איזה מגיד, הוא ייתן התעוררות.
אומר המדרש: אה, אתה צריך שיחה? צרה! צרה נותנת מספיק התעוררות לתפילה!
* צרה היא בעל דרשן גדול!
* צרה היא מגיד גדול!
* "בַּצַּר לָהֶם" – בצרה הם קוראים!
מה פירוש "צרה יקראו"? המכונית התרסקה [חס ושלום]! זו התעוררות לתפילה! התעוררות טובה! אתה מרגיש את זה מאוד טוב! יש לך התעוררות, זה גורם לך להרגיש משהו! אתה מרגיש מאוד טוב את הצרה! אתה יכול ממש להתפלל על זה בכוונה שלמה, שזה מתחבר (connect) עם הקב"ה!
עומק הדברים: רבי חיים ויטאל והבעל שם טוב
ואחר כך נלך הלאה, נלמד תפילה איך שזה באמת צריך להיות. זה יכול ללכת הרבה יותר רחוק, יש אלפי צעדים! אבל אי אפשר לזוז מהצעדים הראשונים: שההכנה לתפילה היא הצרכים, או צרכי הגוף. זה פשט פשוט.
אני הרי תמיד לומד "דברים שחידש בדבר". תפילה, כתוב ברבי חיים ויטאל, ואני תפסתי שזה אומר שהכל אותו דבר, כל הדרגות [levels] של הבחינות זה אותו דבר.
רבי חיים ויטאל אומר ש"אין תפילה דומה לחברתה" [שום תפילה אינה שווה לשנייה].
* בפשטות: אומרים סתם כך, כי כל יום יש צרכים חדשים. אם לא יהיו צרכים חדשים, לא יצטרכו להתפלל.
* הבעל שם טוב הקדוש אומר: אמת, מה הן הכוונות החדשות של כל יום? אלה ה"מחשבות זרות" שיש כל יום.
הכל אותו דבר. זה מדבר בגשמיות – הצרכים; זה מדבר ברוחניות – צרכי הרוחניות. כביכול, תפילה כוללת בתוכה את הבקשה שיבררו את המחשבות, שיהיו יותר ברורים, שיבינו יותר טוב, שיהיה דעת יותר ברורה. ואם כך, הצרכים של זה הם הקושיות, הצער ששייך לזה.
ולשון הקבלה מסבירה שאלה הם ה"ניצוצות", אלה הם ה"בירורים" שעושים כל יום. הכל אותו דבר, הכל אותו דבר.
סיכום: לשנות את המבט על הצרכים
אבל החידוש העיקרי שאנחנו רואים כאן הוא, שהתפילה לא מתחילה לפני כן. אם אדם נזכר – ואני חושב שזה פשוט, אלה לא דברים עמוקים, אלה לא דברים קשים, אלה דברים פשוטים – שאנחנו משנים את המבט [reframing] קצת על הצרכים והצער, כ"קריאה לתפילה" [קריאה להתפלל], כמו שהספרים כותבים...
פנחס: מה לעשות כאשר משה רבינו לא יודע – Video
מטות מסעי: לא יחל דברו וגלות השכינה – Video
דברים חזון: דברי יראה – Video
ואתחנן נחמו: דברו על לב – Video
עקב: גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך – Video
ראה: בלי גבול בגבול – Video
שופטים: כי לא בחפזון תצאון – Video
כי תצא: משום שלא ילדה רני – Video
כי תבוא: קומי אורי! – Video
נצבים: שוש אשיש בהויה – Video
שנה טובה לכל שומעי השיעור – Video
פתיחה ללימוד הזוהר – Video
זוהר כוונת התקיעות – אמור דף צח עמוד ב – Video
פתיחה ללימוד הזוהר בשנת תש”פ
שנה טובה לכל שומעי השיעור
שנה טובה לכל החברים לכל השומעים וקוראים, משתתפי השיעורים, הקוראים והשומעים השקטים והמגיבים. ככלות שנה שלימה שבה למדנו ולימדנו, התפללנו ושוחחנו, עלינו לתת שבח והודיה על כל השעות הרבות שבה עסקנו בדברי תורה ושבת רעים בחבורה, ועל כל השעות שבהם עסקנו בשיח חברים גם בריחוק מקום וזמן ועל ידי דרכי התקשורת השונים. רבים מאתנו מכירים […]
136. זוהר כוונת התקיעות – פרשת אמור דף צח עמוד ב
137. זוהר פרשת וילך – דף רפג עמוד ב
הדרמה הגדולה של מיתת משה והעברת הכל ליהושע ביאור ענני הכבוד בזכות אהרן – הכרת יומם יצוה ה’ חסדו ביאור המן בזכות משה וגדר תורת משה מן השמים מול תורת יהושע ולחם מן הארץ יש נספה בלא משפט אין החמה שוקעת אלא להאיר ללבנה.
זוהר פרשת וילך – דף רפג ע”ב – Video
זוהר פרשת וילך – דף רפג ע”ב – Video
זוהר פרשת וילך – דף רפג ע”ב – Video
138. זוהר לכל נדרי – תיקוני זוהר דף קמ’ג
זוהר לכל נדרי – תיקוני זוהר דף קמג – Video
139. זוהר האזינו – דף רפו ע”א עד דף רפז ע”ב
קריאת מיתת משה בטעמים של פרשת אני ישנה וליבי ער.. קול דודי דופק.. פתחתי אני לדודי.. ודודי חמק עבר.. ביקשתוהו ולא מצאתיהו.. ולא קם נביא בישראל כמשה בניגון ביקשתוהו ולא מצאתיהו אדרא זוטא של רשב”י כמו שירת האזינו לדבר בשפת התורה – ויקרא להם שמות כשמות אשר קרא להם אביו שירת האזינו מפרשת את הסוד […]