א) פרשיות תזריע מצורע (שהם פרשה אחת ממש לפי עניינם) עוסקים בדיני טומאה וטהרה הקשורים בגוף האדם. כבר עמדו ראשונים על המבוכה בהבנת דיני טהרה אלה, אם הם עניינים טבעיים של הרחקה מן המזיק באופן רפואה (כפירושיהם על בדידות המצורע שלא ידביק אחרים בצרעתו או טומאת הנדה שלא תזיק במגעה), או המה ענייים רוחניים התלויים במערכת שכר ועונש שיש לעשות תשובה ולהתרפא מהם (כמדרשי חז"ל על סיבות הצרעת ותשובת המצורע),  או עניינים רוחניים שאינם עוסקים בשכר ועונש (שהלא אין חטא בהיות נידה או זבה ובפשט המקראות גם לא נרמז שום חטא או עוול בצרעת אלא דינו מסופר בשווה לשאר הטומאות מגופו של אדם). המבוכה הן תיאולוגית, כי מצד אחד הסברת העניינים בטבעיות תעזור לנו להבין את התורה, מצד שני קשה להגיד שהתורה אינה במצוות אלא אלא ספר עצות רפואיות. והן פרשנית, מצד אחד נראה ברור מתוך גדרי דינים שונים שהם מתנהגים כהרחקה ממחלות מדבקות (כבדידות המצורע והנידה, או מגע הטומאה), ומצד שני נראה ברור מתוך דינים אחרים שהם וודאי עניינים רוחניים שאין להם מבוא בטבע (כטהרת המצורע בכל מעשיו שכתב במו"נ שאינו יודע טעם לזה, או קרבנות טהרת היולדת).

ב) גם לפי הפשט אין כאן סתירה וכמעט תמיהני על העוסקים בסתירה כזו. ומתוך דברי הרמב"ם והרמב"ן כל אחד לפי דרכו נראה שהם נוקטים בפשטות את שתי הצדדים כאחד ואינם רואים אותם כסתירה. והלא אין הדבר הזה שונה משאר אמונת ההשגחה והשכר ועונש כמו ונתתי גשמיכם בעיתם. ולא שמענו מעולם שיש קושי בהבנת הבטחה זו שהלא ידוע שהגשם יש לו תהליך טבעי ואינו יורד משמים בגזירת עליון בלבד. אלא אומרים אנחנו וודאי יש לו מבוא טבעי אבל מעליו מנהל סיבות הטבע הוא ההשגחה והוא מנהלו שיהיה לפי צדקת דינו. וכך בדיוק יש לנו לומר על הצרעת שהוא מחלה וודאי אבל המקבל מחלה זו עליו לפשפש במעשיו כדברי חז"ל. ואמנם יש לו לעשות את מצות ההרחקה שהם המועילות גם מהצד הטבעי והם הם מצוות התורה, ובד בבד עליו לעשות תשובה ולעשות את המצוה שהוא מתייחס לסיבה הרוחנית שבדבר וישפיל עצמו כאזוב וכו'.

ג) יתר על כן מוצאים אנחנו בהבנת הזוהר. שלא זו בלבד ששתי רמות אלה הם סיבות שונות לפעולות שונות, אלא הם דבר אחד ממש. נספר זאת על כל שלביו. פתח הזוהר בפרשת מצורע "גורו לכם מפני חרב" כמה יש לבני אדם להישמר ולפחד מפני חרב שהוא שורש הרע הנובע מן הנחש הקדמוני. והאריך בזה במליצתו. שומעים אנחנו בכאן כי ישנה אזהרה מיוחדת נובעת ממקום נסתר לרוב בני אדם שצריכים לשמוע וליזהר. רגילים אנחנו להבחין בין אנשי הפשט המכירים את אשר על פני השטח ואנשי הנסתר היודעים רזי החכמה ומכירים גם את עדינות השורשים שמבעבעים מתחת. ואומרים אנחנו איש החכמה מכיר את יוקר ערך הטוב והתורה במה שאין האיש החיצוני מכיר כלל, והוא קורא אליו את הקריאה טעמו וראו כי טוב, יש כאן טוב עמוק שלא שערתם בדעתכם. פעמים רבות שוכחים אנחנו כי כשם שהחכם מכיר את יוקר הטוב הרבה יותר ממה שהפשוט מעלה בדעתו. כך בדיוק החכם מכיר את רשעות הרע מה שאין האיש הפשוט מסוגל להעלות בדעתו כלל. והחכם הוא קורא וזועק לכסיל שידע את עומק ערמומיות הנחש המסתתר בכל פינה והכסיל לא ידע להזהר ממנו. הכרת עומק הרע ודרכי ההתרחקות ממנו הלא חשובים כמו הכרת עומק הטוב ממש ויותר מהם. כי רבים שעומדים על עומק הטוב ושוכחים לעמוד על עומק הרע נופלים בפחת הרע כאדם הראשון לפי שלא ידעו להיזהר.

ד) אומר הזוהר צריכים אנחנו להתחיל לקרוא את פרשיות הלא-תעשה, את פרשיות ההרחקה מטומאות השונות, במנגינה חדשה לגמרי. הורגלנו לחשוב שיש פרשיות מאירות עוסקות בגילוי רזי עולם הגדולים והיפים. וישנם פרשיות חשוכות, 'שחורות כעורב, העוסקים בדם ולכלוך וזרע וטומאה. בלית ברירה לומדים אנחנו גם אותם ונזהרים בהם אבל אין אנו מרגישים בהם טעם צפונות התורה כמו במאירות. כאילו פרשיות אלו מתוך הפחד הם נובעים ולא מן האהבה. הזוהר קורא את כל פרשיות אלה מתוך אהבתו של הקב"ה אלינו. כמו אב רחום שכשם שהוא מלמד את בנו תורה כך הוא מלמד אותו זהירות מן הרעות הצפונות לו שאין הילד מכיר בהם. והרי הקריאה בפרשיות אלה דומה לאב הלוקח את יד בנו ומראה לו הנה שם בפינה גר אדם רשע יש ליזהר ממנו, ופה על הכביש ישנם מכוניות נוסעות תיזהר הרבה ותתרחק מהם, וכן הלאה. ואין בגילוי זה של הרע הצפון בעולם שום צד כאב וכעס כלל אדרבה הכל מתוך דאגת ואהבת האב הוא מגלה לבנו את כל מה שיש לו ליזהר ממנו ובמיוחד אותו הרע העמוק הצפון שאין תינוק עומד עליו כלל. כך אם אין אנו עומדים על סוף רוע הטומאות השונות על כל פנים הקב"ה מכיר גם את הסטרא אחרא טוב מאתנו ובטובתו הדריך אותנו את זה לא תאכלו ואת זה תשקצו ואל זה לא תקרבו.

ה) טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת. התוכחה היא תמיד מלשון הוכחה, לעשות את הדברים גלוים וידועים. דנו בגמרא אם נגעים הם ייסורים של אהבה. ופירשו בזוהר תזריע כי יש ויש. ועיקר כוונת הכהן הרואה את הנגע היה להבחין בין ייסורים של אהבה לייסורים של כעס. ומה הם ייסורים של אהבה. הם ייסורים המגלים את הרוע הצפון לאדם שידע ליזהר ממנו ולתקנו. אכן זוהי תוכחה אבל זוהי גילוי אוצרות ממש כמו המדרש שנגעי בתים הם שם לגלות אוצרות. לפעמים צריך להרוס מבנים רבים בנפש האדם בכדי שיאיר האוצר הנכון שלו. ופעמים רבות מגיע צדיק לחטא שאינו ראוי לו או לייסורים שאינם ראויים לו וכל זה תוכחת מגולה של השכינה שמראה לו כאן נמצא נגע הנחש ויש ליזהר ממנו. וזהו חסד הנגע שהוא בעור הבשר דהיינו הוא מראה את הפגם עד החוץ ונקל להתרחק ממנו ולתקנו. פירש האריז"ל (שעה"כ עומר דרוש ז) תוכחת מגולה הם הגבורת היוצאים ראשונה בשלהבת אש גדולה בימי הקטנות של הספירה, טובים הם אמנם מאהבה מסותרת הם החסדים לפי שעודם מכוסים. והגבורות הללו הם היצר הרע שמתגלה בתינוק טרם התגלות היצר הטוב.

ו) כאן מבינים אנחנו יותר טוב את משמעות הרע הזה שיש להתרחק ממנו. רוע אינו דווקא רוע של בחירה מוסרית רעה ועשיית עבירות. זו הסתכלות זו מצומצמת מאד ואינה עומדת אף על דרך השרשת הרוע המוסרי. אבל הרע הוא כח יסודי הנמצא (ואין כאן מקום ביאור עניין זה כראוי) דהיינו כח ההשחתה הנמצא בעולם. מחלה איננה 'רעה' במובן המוסרי והאריה אינו חוטא כשהוא טורף. כך היצר הרע שהתינוק גדול איתו אינו שהתינוק הוא רשע אלא שהכוחות השולטים בו הם של התפרצות ועזות והשחתה ואין בהם רוגע ישוב הדעת. אבל מצד ההגדרה השורשית של הרע כל אלה הם רעות ממש, ואדרבה היצר הרע הממשי שהוא עבירות ובחירה מוסרית רעה הוא התוצאה שלהם. בעולם שיתוקן מציאות הנחש ממילא אריה כבקר יאכל תבן וממילא לא ירעו ולא ישחיתו וממילא לא יחטאו. ולכן מובן כי התרחקות מן המזיקים הטבעיים אינו שונה מצד מהותו מהתרחקות מן היצר הרע. הרחק מן העבירה הוא אותו ענין כמו הרחק מן הוירוס המזיק. ואכן שניהם יש בהם יסוד נסתר, כהא דאמרו אלמלא ניתנה רשות לעין לראות לא היתה עומדת בפני המזיקים. המזיקים נסתרים בעולם כמו שהטוב נסתר בעולם וטוב בעיני אלהים גילה לו את סודו איה הם מזיקים הללו וכיצד להינצל מהם.

ז) כאשר ידענו שההרחקה מן הרע הרוחני השורשי היינו עודף כח הדין הוא הוא ההרחקה מן הרע הגשמי דהיינו מצוות שמירת הגוף מן המזיקים, אלא שיש להם לפעמים הופעות שונות. נקל לנו להבין שאין זה התגשמות או ירידה לעסוק ברפואה או זהירות. ואדרבה למי שמסתכל על הכל מן הצד הרוחני גרידא ישנה הקבלה מוחלטת בינו לבין הזהירות הפשוטה ואולי יש אף זהירות יתירה מצד הרוחני שדרכו להיות עדין יותר ולהקפיד יותר. לכן ידוע שישנם דברים שהקבלה מקפידה עליהם יותר מן הנגלה ורבים מהם אינם בצד של הוספת הטוב אלא דווקא בצד הזהירות מכוחות הרע. (כדברי הזוהר הידועים על נטילת ידים שחרית). ואף בנידון דידן מצינו בפירוש שהזוהר מרחיק יותר בהרחקה מן הדבר המשתולל בעיר מן הגמרא. ובצורה זו מביא הרמ"א בדרכי משה את הזוהר שבשעת הדבר יש לא רק להסתתר בבית כדברי הגמרא אלא אף לברוח מן העיר כולו (ועיין במפרשים דלפעמים להיפך הסגירות בבית חומרא יתירה הוא). ושיש לזה טעם רוחני פנימי נוסף על הטעם הפשוט, שהוא שורש הטעם הפשוט. כן מובא בזוהר ומקובלים שבשעת מגיפה יש לכסות את פניו כאשר יוצא לחוץ. ובאריז"ל שיש להתרחק אף מן השכונה ְשהנגוע במגיפה נמצא שם כי הקליפות המסובבים אותו יכולים לפגוע באדם אף במרחק זה. ותמהני ממש על מקצת מקובלי זמננו שמקילים בהוראות הרפואה ואילו לפי המפורש בזוהר ואריז"ל יש להחמיר בה מאד מאד מטעמי הסוד עצמו.

ח) וביאור כל זה שישנם שעות של שליטת הדין. וההבדל בין שעת שליטת הדין לשעת שליטת החסד מבוטא בזוהר מצורע נד, ב בפסוק "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה". כלומר ישנה כזה מציאות של יום טובה. ועניינו השפעת אור החסד על הנוגעים בה. וביום כזה ישנה הדרכה, היה בטוב. ואין זה מילתא דפשיטא אלא הכוונה שיש להתנהג באותו מידה ותכונה של חסד להתפשט לחוץ, ויש לצאת לשוק ולפטפט עם העוברים ושבים ולחייך אליהם ולהראות להם את הטוב השופע באותו יום. וכך הוא המידה שהנמצא בשמחה מקרין זאת על סובביו ואף בשוק. אך ביום רעה ראה. לא כתיב היה ברעה כי אין על הצדיק להיות ברעה לעולם. אך להיפך ראה כיצד תיזהר מן הרע שלא יפגע בך כלל. ומה תעשה, תסתיר עצמך בבית שלא יראה אותך כח הרע כלל. כי הכלל שמלאך המות מלא עיניים ובכל מקום שעינו שולטת יכול לפגום. ובשעת מגיפה המלאך המוות שולט על הרחוב כדברי הגמרא שהוא מתהלך באמצע הכביש, דהיינו במצב רגיל ישנו לכח הדין אבל הוא בצדדי הדרכים והאדם ההולך במקום האדם אינו ניזק. אבל מצב המגיפה הוא שהמצב הרגיל של השוק של העולם נמצא בשליטת הדין, ואז אדרבה על האדם ללכת בצידי הדרכים גם אם יש בזה עצמו דין מעט אינו משתווה לדין הגדול הכללי. ועל ידי שהחכם יסתיר עצמו לגמרי יינצל מן היום רעה "ערום ראה רעה ונסתר".

ט) וענין זה מבואר לפי פשוטו. כי האמת שהרחוב צריך להיות מקום הקדושה והטוב והמצב הנורמלי הלכתחילה של העולם כולו צריך להיות מתוקן וטוב. אבל בזמני שליטת הרע, ובאופן כללי בזמני הגלות שנקראים 'ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים'. אז המצב הרגיל של העולם אינו טוב. ובאותו מצב של רעב כללי ציווה יעקב לבניו למה תתראו. כלומר באמת לכתחילה יש להתראות וראו כל עמי הארץ כי שם הויה נקרא עליך. אבל צריך לדעת מתי שעה משחקת לרע ולא להתגרות בה. ויש בזה עומק כי אע"פ שנראה שאנו הולכים לצדי הדרכים שהוא מקום המוות באופן כללי אינו כן באמת, אלא "לך עמי בא בחדריך". נכנסים אנחנו דווקא למקום האהבה המסותרת (שנקרא בתוך יסוד דאימא), וזה לפי שמציאות הרע הוא תמיד מציאות חיצונית כלפי הטוב, ובזמן שהטוב נחלש במילים אחרות מה שצריך לחזק זה הפנימיות עצמו. ולכן במצבי גלות ודין כלליים מה שהחכמים עושים הוא שהם מתבודדים עצמם יותר ויותר. ובדד ישב של המצורע נהפך להם לבדידות עמוקה של יושב בסתר עליון. ומתוך שמגיעים לעומק האהבה מסותרת בזה נשמרים מן הרע שבהכרח אינו נכנס לשם. וזה סוד הקטורת שהוא קרבן הנעשה בפנים ולפני ולפנים והוא בחשאי שהוא רז הכי פנימי ומקום זה מבטל את המגיפה. זמן של מגיפה אינו זמן של לעמוד במוחצנות נגד כוחות הנגד אלא אדרבה זמן של העמקה במופנמות וצניעות ששם הוא מקום הטוב כעת.

י) 'אתה סתר לי מצר תצרני. איתא בזוהר שיש לומר תמיד פסוק זה בזמן מגיפה. כי כל אדם יש לו מקומות מסתור זה מסתתר באכילתו וזה בזיווגו וזה באהבתו. אוהבי השכינה שיש להם יחס של "אתה" עם הא"ס הרי אתה זה נעשה להם מקום מסתור. וכאשר אנחנו מתפללים בתפילה היחידה בסדר התפילות המזכירה את המגיפה הוא ברכת השכיבני, בצל כנפיך תסתירני. ישנם צל כנפי השכינה שהם מסוככים על האדם ופורשים עליו סוכת שלום, כסוכות המדבר מקום נחש שרף ועקרב ענני הכבוד המגינים עליו, ועל ידי שקונה לעצמו מסתור כזה אז מצר תצרני רני פלט תסובני סלה.