א) ויהי ביום השמיני. פרשה זו נקראת אחרי שבעת הימים של פסח, ובחו"ל ישנו ליום השמיני של פסח, אבל הוא ספק שביעי, והשבת הזאת הוא וודאי היום השמיני שלו. למדנו שיש בשמיני זה התעלות גדולה בבחינת עולם הבא, אבל יש בו גם חשש מוות של נדב ואביהו. כי השמיני הוא מה שיש אחרי שבעת ימי המילואים. דומה לכך ממש ענין הקטורת, שהרגה את נדב ואביהו אפילו בפנים, ולאידך הצילה מן המגיפה בפרשת קרח, וכבר אמר שם רש"י שבא להראות שאין הקטורת ממיתה אלא מחיה.

ב) קטורת הוא לשון התקשרות, כלשון רשב"י כל יומאי בחד קטירו אתקטרנא ביה בקוב"ה. הדביקות הזאת הורגת כשהיא לא כהוגן כמו שהיא מגינה כשהיא כהוגן. לפעמים ההתקשרות אל העליון הוא בזמן ובאופן הלא נכון ואינו אלא בריחה מן המקום שצריכים להיות. כמאמר 'אשר לא ציווה אותם'. מצוות היום גוברת על זה. ומי שיאמר איני שומר על המצוה בזהירות אלא מתדבק למעלה הרי דביקותו זו עצמו הורגת אותו. אך צריכים להתעמק בזה יותר.

ג) שבעת ימים של פסח כמו שבעת ימי המילואים הם ימים של מהפיכה רדיקלית. ומפתח אהל מועד לא תצאו, ולא תצאו איש מפתח ביתו. למדנו כי עיקר סיבת הרדיקליות של פסח המתבטאת באיסור חמץ, הוא לסיבת היציאה מטומאת מצרים. כי בכדי לפעול הפיכה זו של מאפלה לאורה צריכים לעשות מעשים רדיקלים כי אין ביכולת ההליכה ההדרגתית להפקיע את המצב הראשון בכללו. כך הם ימי המילואים שהם ימי הפיכת המשכן והכהנים למשרתי הקודש ואין הפיכה זו נפעלת על ידי ההדרגה הרגילה אלא בתוקף רדיקלי כבחינת חנוכה ואין תוקף חסידות כתחילתו.

ד) היום השמיני הוא בחינת עולם הבא. לשון אחרת היום השמיני הוא היום הראשון שאחרי השבת. אחר שעשינו ששת ימים ושבתנו בשביעי, ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת, בא יום ראשון שלאחריו. היום הראשון הזה הוא המבחן האמיתי להתעלות אל עולם חדש. כי ביום הראשון כבר אוכלים חמץ. וכבר יוצאים מפתח אהל מועד. אך אין משמעות זה שחזרנו למצרים אלא אדרבה כי הצעד הרדיקלי פעל את פעולתו וכעת צריכים ללכת בצעדים מדודים לתקן הכל כראוי.

ה) אמר הרב פסח הוא זמן הקטנות לערך ספיה"ע וחגה"ש. הקטנים מבינים את הצעדים הקיצוניים. בין קיצוניות לרע ובין קיצוניות לטוב הכל נקל לקטני דעת להבין וקל גם ליישמם. אפילו שנראה שהתרחקות קיצונית מן החמץ קשה מאד, דווקא בגלל קיצוניותה היא פשוטה ומוכלת לקטנים. אךהצעדים השקולים הבאים אחריה קשה מאד לנערים להבינם. וכפי שנראה במצבנו, אחר שהתרחקות קיצונית פעלה להאיט את התפשטות המחלה, ומתחילים לדבר על צעדים שקולים להסדרה בעתיד, הרי מיד הקטנים קופצים על זה כאילו הוא פתח לקיצוניות הפוכה. כי להתנהלות במקום שאין צעד קיצוני ברור ופשוט צריכים הרבה יותר דעת דגדלות מאשר לקפיצה קיצונית.

ו) במקום הזה מתו כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא במיתת אסכרה (שהוא מיתה דומה למגיפה דידן שהוא פגיעה בנשימה ועיין להבין סודו ככתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, כי קוצר רוח הוא ביטוי הקטנות כמו שארך רוח הוא הגדלות. כן ידוע שרוח נקרא הדעת המכריע בין אש למים). כי היו קטנים, ואכן השכילו לצאת ממצרים, אך את ספירת העומר לא צלחו. כי לא ידעו להמשיך דעת של גדלות ממש להכריע במקום שאין החלטה החלטית.

ז) הדעת דגדלות פועלת בשיהוי, בדיוק היפך ממצה שהוא בחפזון. כל מחשבה שצריכים לעבור אל הגדלות צריך להסתכל עליה לפחות י"ח דקות לבחון אם אכן היא נכונה. וייתכן אפילו שהיא נכונה היא חלקית, כי למשל זה שמספרים מסוימים יורדים יכול להיות דווקא אות שיש להחמיר את ההרחקה ולא להיפך כפי שנדמה לקטנות. ואל תחשבו שי"ח דקות הם זמן מועט לחשיבה כי רוב בני אדם לא הקדישו עוד י"ח דקות לחשיבה על ההחלטות החשובות ביותר שלהם מכל צד.

ח) עוד מתאפיין הדעת דגדלות בהנהגת כבוד זה בזה. שהוא היפך ההליכה הקיצונית על דעת עצמו כנדב ואביהו שהורו הלכה בפני רבם. ואל תטעו שנהיגת כבוד זה בזה הוא ענין של מידות טובות. אבל הוא ענין של דעת. מי שאינו נוהג כבוד בדעת חבירו לא מידות הוא חסר אלא שכל. כי אין דן יחידי אלא אחד ואין בשר ודם שיוכל להקיף את כל הצדדים. ואם אמנם במצבי קריזיס לפעמים צריכים לדון יחידי ואין נשאלים בפיקוח נפש, הרי ההסדרה שאחריה צריכה וודאי התייעצות מרובה מכל הצדדים ואין איש יודע כל.