וקרח שהיה לוי רצה להחליף מידת הכהן במידת הלוי, שטען שאהרן הכהן משנה מפני השלום ואין זה האמת אלא יקוב הדין את ההר וזה המשמעות הפנימית שהלוי יהיה הכהן. ורצה להעדיף מידת הדין על מידת החסד דהיינו היראה והצדק בלבד. כמי שדורש יראת העונש בלבד. וזה נקרא שהחזיק במחלוקת היינו כי הסדר הנכון הוא חד מחייב וחד מזכה והשלישי מכריע לרחמים ואחרי שהוכרע לא תלך רכיל בעמך שלא יאמר הדיין שהשמאיל לבעל דין אני אמרתי כמותך כי זה נקרא להשאיר המחלוקת אחר שיצא השלום וזה שורש כל לשון הרע שהוא יותר מדי אמת שלא מתקיים. ואז ויקח קרח, רצה מה שאינו שלו אף מה ששלו נחסר. כמו פעמים רבות שדורשים אמת וצדק בלתי מושגת ואז אף השלום שהיה אפשר להשיג מאבדים. וזה שורש שקרח התחיל לחלוק רק על אהרן וממילא מתוך זה חלק על משה, כאשר הגבורה לא רוצה להשתתף בחסד ממילא אין התפארת יכול להתקיים. לכן בעומק הוא מבטל את מציאות משה לגמרי ולכן נפל משה על פניו. וזה לפי שהעולם היינו שם הויה חייב להתקיים ושמו שלום. גם הדין אינו אלא אמצעי שהעולם יתקיים ואם הדים מבטל את העולם ממילא ירד חיים שאולה כי אין זה אמת אלא בדאי. ולא כמי שחושב ששיתוף מידת הרחמים זה כמו חולשה וויתור אדרבה האומר הקב"ה וותרן וכו'. כי לא מוויתור על האמת אנחנו דורשים את השלום ומגבירים אהבה על יראה אלא בגלל שיודעים אנחנו כי האמת גדולה מן הדין וכל הדין אינו אלא להביא כל האמת בסוד עושה שלום במרומיו וכפירוש המגיד. בקיצור הכל הפוך ממה שדורשים לפעמים שקרח רצה להגיד שכולם טובים אלא להיפך קרח רצה רק דין ויצא קרח מכאן ומכאן ומשה אמר העולם צריך להתקיים והוא פי הויה המדבר אליו ויטה עצמו לכל צד כפי הצורך. ויש באמת דברים שצריכים שתיקה ככהן שאסור לשתות יין כי יין מגלה סודות גורם להרמת קול בשיר שזה עבודת הלוי אבל הלוי אסור לגעת בקודש עד שלא יכסה הכהן את הקודש בלבוש הראוי לו. וזה משה ראשי תיבות מחלוקת שמאי הלל שזהו מחלוקת בתוך הבית מדרש שאין הולכים בו רכיל. ולמה מזכירים דברי היחידים וכו'. כי בתוך הקודש חייבים את המחלוקת להכיר כל צד אבל ההולך רכיל יבלע באדמה. והתורה נחמד מזהב ומפז שהם גווני הדין ומתוקים מדבש שהוא המתקת הדין כי התורה הוא עץ חיים שמחזיק ענפיו המתפשטים לכל צד והמחזיק בו יש לו חירות על הלוחות בעולם החירות של המחשבה ואינו נמצא בגלות כלל.