דער שיעור גייט דורך פרק ו׳ פון רמב״ם הלכות יסודי התורה — די הלכות פון אויסמעקן שמות הקודש. מ׳לערנט וועלכע זיבן נעמען פון אייבערשטן טאר מען נישט אויסמעקן, דער חילוק צווישן שמות און כינויים (ווי חנון, רחום, גיבור), און די דינים פון אותיות וואס זענען נטפל צום שם פון פאָרנט אדער פון הינטן. דערנאָך ווערן באהאנדלט פראקטישע הלכות: וואס טוט מען מיט א כלי וואס האט א שם קודש, וואס טוט מען ווען א שם איז געשריבן אויף א מענטשנ׳ס גוף און ער דארף זיך טובל׳ן, דער איסור פון צוברעכן א שטיין פון מזבח אדער פארברענען הקדש־האלץ, און די דינים פון כתבי הקודש — אז א מין׳ס ספר תורה פארברענט מען, א גוי׳ס כתבי קודש איז מען גונז, און אז די קדושה קומט פון דער התייחסות פון דעם שרייבער.
פרקים א'–ד' – עיקרי אמונה און ידיעת הבורא (מציאות השם, מעשה בראשית, מעשה מרכבה).
פרקים ה'–ו' – מצוות מעשיות וואס שטאמען פון די עיקרים: פרק ה' = קידוש השם / חילול השם; פרק ו' = לא לאבד דברים שנקרא שמו עליהם.
פרקים ז'–י' – הלכות נבואה.
חידוש אין דער הקדמה: פרקים ה'–ו' זענען „דברים שבמעשה" – פראקטישע הלכות וואס שטאמען פון די שרשים. דער קשר: מציאות השם → קדושת השם → שמירת קדושת שמו בכתב ובמעשה. אויסמעקן דעם שם השם איז כביכול דער מעשה-צד פון חילול השם, ענליך צו „לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (וואס איז בפה), נאר דאס איז בכתב / במעשה.
---
> „כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה – לוקה מן התורה. שנאמר בעבודה זרה: ואבדתם את שמם מן המקום ההוא – לא תעשון כן לה' אלקיכם."
עס איז א לאו דאורייתא מיט מלקות צו מאבד זיין (אויסמעקן) איינע פון די הייליגע נעמען פון הקב"ה. דער מקור איז דער פסוק אין פרשת ראה (דברים יב:ג–ד): מ'זאל מאבד זיין די נעמען פון עבודה זרה, און „לא תעשון כן לה' אלקיכם" – צום אייבערשטן זאל מען דאס נישט טון.
1) פשט'ער פשט פון פסוק vs. דרשה:
דער פשוט'ער פשט פון „לא תעשון כן" (לויט רש"י אויפ'ן חומש) גייט אויף שחיטת חוץ / הקרבה אויף במות – מ'זאל נישט מקריב זיין איבעראל ווי די עובדי ע"ז, נאר „אל המקום אשר יבחר". „שמם" אין פשט מיינט די במות / פלעצער וואס זענען מיוחד פאר ע"ז. אבער דער רמב"ם (און די גמרא) נוצן עס אלס דרשה: אזוי ווי מ'איז מאבד שמות ע"ז, „לא תעשון כן" – זאלסטו נישט מאבד זיין שמות הקודש. דער רמב"ם רעכנט עס אלס א מצוה אין ספר המצוות.
2) קשר צו „לא תשא":
„לא תעשון כן" (מחיקת השם בכתב/במעשה) איז א מקבילה צו „לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (ביזוי השם בפה). ביידע שיצן דעם כבוד פון שם השם, נאר אין פארשידענע מעדיומס.
3) „קדושים הטהורים":
דער רמב"ם נוצט דעם לשון „הקדושים הטהורים" – ווערט באמערקט אבער נישט ברייט מוסבר.
4) נוטץ אבן מן המזבח:
דער כלל „לאבד דברים שנקרא שמו עליהם" איז ברייטער ווי נאר שמות – ס'קען אויך אריינכאפן צוברעכן דעם מזבח אדער בית המקדש (אזוי ווי מ'טוט צו ע"ז). אבער דער רמב"ם אין דעם פרק גייט אריין ספעציפיש אין די הלכה פון מחיקת שמות.
5) „שנקרא בהם הקב"ה":
דער אייבערשטער האט נישט א נאמען אין דעם זעלבן סענס ווי א מענטש. דער רמב"ם אליין האט אין פרק א' נישט געקענט מער זאגן ווי „הנמצא ראשון". „שנקרא בהם" מיינט: אזוי ווי מיר זענען זיך מתייחס צום אייבערשטן. אבער הואיל און דאס איז אונזער וועג פון התייחסות, מוז מען עס מכבד זיין.
- דברים יב:ג–ד (פסוק)
- רש"י עה"ת (פשט פון „לא תעשון כן" = שחיטת חוץ / במות)
- ספר המצוות (רמב"ם רעכנט עס אלס מצוה)
- גמרא (דרשה פון „לא תעשון כן")
---
> „שבעה שמות הן: השם הנכתב י-ה-ו-ה, והוא השם המפורש, או הנכתב א-ד-נ-י, ואל, אלוה, אלהים, אלהי, שדי, צבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו – לוקה."
עס זענען דא זיבן הייליגע נעמען וואס מ'טאר נישט אויסמעקן: (1) י-ה-ו-ה (= שם המפורש), (2) א-ד-נ-י, (3) א-ל, (4) אלו-ה, (5) אלהי"ם, (6) שד"י, (7) צבאו"ת. אפילו איין אות פון די זיבן שמות אויסמעקן – איז מען לוקה.
1) צאל פון שמות – זיבן אדער אכט?
ווען מ'ציילט אויס, זעט מען אכט נעמען, נישט זיבן. צוויי תירוצים:
- (א) י-ה-ו-ה און א-ד-נ-י ווערן גערעכנט אלס איינס, ווייל א-ד-נ-י איז דער אופן ווי מ'ליינט/זאגט דעם שם י-ה-ו-ה (דער רמב"ם זאגט „או הנכתב א-ד-נ-י" – ס'איז א קאמבינאציע פון איין שם).
- (ב) א-ל און אלו-ה ווערן גערעכנט אלס איינס.
2) פארוואס פעלט י-ה (שם בן ב')?
דער רמב"ם אין הלכה ד' זאגט בפירוש אז י-ה איז א „שם בפני עצמו". פארוואס ווערט עס נישט גערעכנט צווישן די זיבן? – צורך עיון, קיין תירוץ ווערט נישט געגעבן. (זעה ווייטער ביי הלכה ד' פאר א מעגליכע הסברה.)
3) צבאות אלס שם – א גרויסע קשיא:
- קשיא: אין גאנצן תנ"ך שטייט קיינמאל נישט „צבאות" אליינס אלס א נאמען פאר'ן אייבערשטן. אלעמאל שטייט „ה' צבאות". ווען „צבאות" שטייט אליין, מיינט עס מיליטערישע כוחות / אידן (למשל „צבאות ה' מארץ מצרים"). אויב אזוי, וויאזוי קען „צבאות" אליין זיין א שם קודש?
- פארגלייך: ביי אנדערע שמות (ווי אלהי"ם, אדנ"י) קען דאס ווארט אויך חול זיין – אבער דארט זעט מען עס אמאל אלס שם השם אליין. ביי צבאות זעט מען עס קיינמאל נישט אליין אלס שם השם.
- מקור: דער רמב"ם שטיצט זיך אויף א ברייתא אין מסכת שבועות. דער כסף משנה און אנדערע מפרשים ברענגען אויך נאר דעם מקור פון דער ברייתא, אן ווייטערדיגע הסברה.
- מעגליכער תירוץ: אפשר ווען „צבאות" שטייט צוזאמען מיט שם הוי"ה, ווערן ביידע ווערטער א חלק פון דעם שם, און „צבאות" באקומט קדושה בפני עצמו. אבער – דער רמב"ם זאגט אז מ'באקומט מלקות אויף „צבאות" אליין, וואס בלייבט שווער.
- מקובלים: די מקובלים רעכענען אלעמאל צבאות אלס א שם בפני עצמו.
- מסקנא: בלייבט א קשיא / פלא. „צורך עיון."
4) אפילו אות אחת – לוקה:
דורך אויסמעקן איין אות פארלירט דאס ווארט זיין באדייטונג, ממילא האסטו מאבד געווען דעם שם. אבער אפשר קען דאס ווארט נאך האבן א מינינג אפילו מיט א פעלנדיגע אות – דער חילוק צווישן שמות און כינויים ווייזט אז אין די שמות ליגט א קדושה בגופה, נישט נאר א באדייטונג.
5) שם המפורש – מחלוקת ראשונים:
דער רמב"ם נעמט אן אז „השם המפורש" אין חז"ל מיינט שם י-ה-ו-ה ככתבו (שם בן ד'). אבער דער מהרש"ל האלט נישט אזוי – ס'איז א מחלוקת ראשונים וואס „שם המפורש" מיינט. ווען עס שטייט אז דער כהן גדול האט מזכיר געווען השם המפורש, מיינט דער רמב"ם שם י-ה-ו-ה ככתבו. עס ווערט אויך דערמאנט דער רא"ש און שם בן מ"ב, אבער אן דעטאלן.
6) חילוק צווישן שם הוי"ה און אנדערע שמות:
לגבי אנדערע ענינים (למשל „לא כמי שאני נכתב אני נקרא" – שארות) איז דא א גרויסער חילוק צווישן שם הוי"ה און אנדערע שמות. שם הוי"ה איז מער „שם העצם" – עס זאגט עפעס מער איבער'ן אייבערשטן. אבער לגבי מחיקת השם זעט אויס אז אלע זיבן שמות זענען גלייך – אויף אלע באקומט מען מלקות.
- ברייתא אין מסכת שבועות (מקור פאר די זיבן שמות, כולל צבאות)
- כסף משנה (ברענגט דעם מקור פון דער ברייתא)
- מהרש"ל (חולק אויף דער פירוש פון „שם המפורש")
- רא"ש (דערמאנט בנוגע שם בן מ"ב)
---
> „כל הניטפל לשם מלפניו – מותר למחקו. כגון למ"ד מ'להשם', בי"ת מ'באלהים', וכיוצא בהם. וכל הנטפל להשם מאחריו, כגון כ"ף של אלקיך, כ"ם של אלקיכם וכיוצא בהם – אינם נמחקים. שהרי אותיות של השם – השם מקדשם."
אותיות וואס זענען צוגעלייגט פאר דעם שם (פרעפיקסן ווי ל', ב', מ') – טאר מען אויסמעקן, ווייל זיי זענען נישט חלק פון דעם שם גופא. אותיות וואס שטייען נאך דעם שם (סופיקסן ווי כ"ף, כ"ם) – טאר מען נישט אויסמעקן.
1) פארוואס דער חילוק צווישן מלפניו און מאחריו?
דער רמב"ם'ס טעם: „שהרי אותיות של השם – השם מקדשם." ווען מען קומט צו דעם ווארט „אלקיכם", האט מען שוין אויסגעלייענט דעם גאנצן שם „אלקי", און דער סופיקס (כ"ם) „כאפט זיך מיט" מיט דער קדושה פון דעם שם וואס שטייט פאר אים. דער שם איז מקדש וואס קומט נאך אים. אבער א פרעפיקס (ווי למ"ד פון „להשם") שטייט פאר דעם שם, און איז נאך נישט מקודש געווארן.
2) פארבינדונג צום יסוד פון קדושת השם:
דער סופיקס איז א חלק פון דעם זעלבן ווארט, און ווייל ער קומט נאך דעם שם, ווערט ער מקודש דורך דעם שם. דער פרעפיקס, כאטש ער איז אויך א חלק פון דעם ווארט, קומט פאר דעם שם, און ווערט נישט מקודש. דאס פארבינדט זיך מיט דעם יסוד אז די עצם שם באקומט א קדושה – נישט בלויז יעדע אות באזונדער.
3) מחלוקת תנאים:
דער כסף משנה ברענגט אז עס איז דא א מחלוקת תנאים וועגן דעם, און דער רמב"ם פסק'נט ווי איין שיטה.
4) [Digression: פארגלייך צו „צבאות" – אינהאלטלעכע סברא:]
דער סופיקס (ווי כ"ם פון „אלקיכם") איז ענליך צו „צבאות" אין א געוויסן זין: „אלקיכם" זאגט נישט עפעס וועגן גאט (ווי א תואר), נאר עס זאגט צו וועם דער אלוקים זיך מתייחס – „אייער גאט." דאס „אייער" ווערט אויך געטליך. אזוי אויך „צבאות" – עס איז א בחינה וואס איז נטפל לשם מאחריו. דאס בלייבט א צדדית'ע סברא, נישט א פסק, און מ'וועט שפעטער זען ביי כינויים צו עס שטימט.
קשיא אויף דעם: אויב „חנון" און „רחום" (וואס זענען כינויים, נישט שמות) שטייען אויך נאך דעם שם (ווי „השם חנון"), פארוואס זאל „צבאות" זיין אנדערש? דער רמב"ם ברענגט טאקע א ברייתא אז צבאות איז אנדערש, און מ'דארף פארשטיין דעם חילוק.
5) דין מכת מרדות:
> „המוחק כל אותיות הנטפלות – הרי זה עבר, אבל אינו לוקה, אלא מכין אותו מכת מרדות."
אויסמעקן דעם סופיקס איז אן איסור דרבנן, נישט דאורייתא, דערפאר באקומט מען נישט מלקות דאורייתא, נאר מכת מרדות.
[חשוב'ע הערה וועגן מכת מרדות ביים רמב"ם:]
דאס איז די ערשטע מאל אין דעם פרק וואו דער רמב"ם ברענגט מכת מרדות. דער רמב"ם אפליקירט זייער קאנסיסטענט דעם כלל אז ווען מ'איז עובר אויף אן איסור דרבנן, באקומט מען מכת מרדות. דער מקור איז פון דער גמרא, וואו עס ווערט געפרעגט „מלקות?" און געענטפערט „מכת מרדות." דער רמב"ם האט דאס געמאכט צו א שטארקע כלל – כמעט יעדע מאל שרייבט ער „לוקה מכת מרדות" ביי איסורי דרבנן. נישט אלע שטימען צו אז מכת מרדות איז אזוי קאנסיסטענט ווי הלכות מלקות דאורייתא – עס איז נישט קלאר אז עס האט דיזעלבע סטרוקטור ווי מלקות.
- כסף משנה (מחלוקת תנאים)
- ברייתא (צבאות)
- גמרא (מקור פאר מכת מרדות)
---
> „הכותב אל"ף למ"ד מאלוקים, או יו"ד ה"א משם הוי"ה – אינו נמחק. ואין צריך לומר יו"ד ה"א שהוא שם בפני עצמו, שהרי מקצת שם המפורש הוא."
ווער עס שרייבט בלויז א-ל (די ערשטע צוויי אותיות פון אלוקים) אדער י-ה (די ערשטע צוויי אותיות פון הוי"ה) – טאר מען עס נישט אויסמעקן. י-ה איז נישט נאר ווייל עס איז דער אנהייב פון הוי"ה, נאר ווייל עס איז אליין א שם בפני עצמו.
1) קשיא – פארוואס האט דער רמב"ם נישט אויסגערעכנט י-ה צווישן די שבעה שמות?
אויב י-ה איז א שם בפני עצמו, פארוואס האט דער רמב"ם עס נישט אויסגערעכנט פריער (הלכה ב') צווישן די זיבן שמות?
ענטפער: דער רמב"ם פארשטייט אז י-ה איז נאר הייליג אלס קיצור/כינוי פון שם הוי"ה – עס איז „מקצת שם המפורש." עס איז נישט אן אומאפהענגיגער שם, נאר א האלבע פון י-ה-ו-ה. דערפאר רעכנט דער רמב"ם עס נישט אלס באזונדערן שם.
ראיה: דער פסוק „כי ב-י-ה ה' צור עולמים" – י-ה שטייט צוזאמען מיט הוי"ה, וואס ווייזט אז עס איז א קיצור/בחינה פון דעם זעלבן שם. אויך „כי יד על כס י-ה" – חז"ל זאגן אז דאס מיינט אז דער שם איז מפריד, י-ה פון ו-ה, „אין השם שלם."
אינטערעסאנטע נקודה: שם הוי"ה זאגט מען נישט כלל (מ'זאגט אד-ני), אבער י-ה זאגט מען אן קיין פראבלעם. דאס ווייזט אז י-ה איז „סאמהאו א כינוי" – עס האט נישט דעם זעלבן סטאטוס ווי שם הוי"ה גופא.
2) דער ראב"ד'ס השגה:
דער ראב"ד איז מחולק: „אבל הכותב ש' ד' משם ש-ד-י, צ' ב' משם צבאות – הרי אלו נמחקין." דער ראב"ד'ס חילוק: ש-ד אליין האט נישט קיין מינינג, צ-ב אליין האט נישט קיין מינינג – דערפאר מעג מען אויסמעקן. אבער א-ל און י-ה האבן אליין א מינינג – זיי זענען אליין א שם.
3) צו איז דא א מחלוקת צווישן רמב"ם און ראב"ד?
לכאורה זאגן ביידע דאס זעלבע הלכה למעשה – א-ל און י-ה טאר מען נישט אויסמעקן, ש-ד און צ-ב מעג מען. אבער דער טעם איז אפשר אנדערש:
- דער רמב"ם – עס קלינגט אז א-ל און י-ה זענען אסור ווייל זיי זענען די ערשטע צוויי אותיות פון א שם (מקצת שם), און דערצו זענען זיי אויך א שם בפני עצמו.
- דער ראב"ד – די סיבה איז נאר ווייל זיי זענען א שם בפני עצמו, נישט ווייל זיי זענען דער אנהייב פון א שם.
עס איז נישט קלאר צו דער ראב"ד האט בכלל מחולק, אדער אפשר האט ער געהאט א אנדערע גירסא אין רמב"ם.
4) יסוד – כוונה ביים שרייבן טוט נישט:
ווען איינער הויבט אן שרייבן צ-ב מיט א כוונה צו שרייבן „צבאות" (א הייליגער שם), טוישט דאס גארנישט – צ-ב אליין האט נישט קיין קדושה. די כוונה פון קדושת השם איז נישט מקדש. נאר דער אובייעקטיווער מינינג פון דעם וואס שטייט געשריבן איז וואס קען זיין.
5) פארוואס רעכנט דער רמב"ם א-ל נישט אלס באזונדערן שם?
אויב א-ל איז א שם בפני עצמו, פארוואס רעכנט דער רמב"ם עס נישט צווישן די שבעה שמות? עס זעט אויס אז דער רמב"ם פארשטייט אז א-ל איז אויך א „מקצת" פון אלוקים, ענליך ווי י-ה איז מקצת פון הוי"ה – כאטש א-ל איז נישט ממש „האלב" פון אלוקים אויף דעם זעלבן אופן.
6) י-ה שטייט אין תנ"ך:
י-ה שטייט יא אין תנ"ך – „הללו-י-ה", „י-ה דלקית י-ה" – אבער דאס איז בעצם א כינוי/קיצור פון שם הוי"ה.
דריי סארטן שמות דאורייתא:
1. שבעה שמות וואס מ'טאר נישט אויסמעקן (מלקות).
2. נטפל מאחריו – סופיקסן וואס מ'טאר נישט אויסמעקן (איסור דרבנן, מכת מרדות).
3. א-ל, י-ה – מקצת שם, וואס זענען אויך שמות בפני עצמם.
- ראב"ד (השגה)
- פסוקים: „כי ב-י-ה ה' צור עולמים", „כי יד על כס י-ה"
- חז"ל (אין השם שלם)
---
> „שאר הכינויים שמשבחים בהם את הקב"ה, כגון חנון ורחום, הגדול הגבור והנורא, הנאמן, קנא, וחזק, וכיוצא בהם – הרי הן כשאר דברי הקודש, ונמחקין."
כינויים – ווערטער וואס מ'באנוצט צו באשרייבן/לויבן דעם אייבערשטן – זענען נישט שמות. זיי זענען הייליגע ווערטער (דברי הקודש), אבער מ'מעג זיי אויסמעקן.
1) פארוואס זענען כינויים נישט שמות?
אלע כינויים זענען שבחים/תארים וואס מ'קען אויך זאגן אויף א מענטש – א מענטש קען זיין „רחום", „חנון", „חזק." מ'גייט במידותיו של הקב"ה. ס'איז סך הכל א שבח, א כינוי – נישט א שם וואס איז ספעציפיש צוגעבונדן צום אייבערשטן.
2) [Digression: מורה נבוכים – אלע שמות חוץ פון שם המפורש זענען „פעולות":]
דער רמב"ם אין מורה נבוכים איז מסביר אז אמת'דיג אלע שמות חוץ פון שם המפורש זענען פעולות (תארי הפעולה) – זיי באשרייבן וואס גאט טוט, נישט וואס ער איז. למשל, „אדנ-י" מיינט „אדון הארץ" – דער אייבערשטער פירט די וועלט, נישט וואס ער איז. נאר שם המפורש (הוי"ה) איז דער איינציגער שם וואס באשרייבט דעם עצם פון דעם אייבערשטן – און אפילו דאס זאגט נישט וואס ער איז, נאר אז ער איז נישט אזוי ווי אלע אנדערע זאכן.
קשיא פון דעם: אויב לויט מורה נבוכים אלע שמות (חוץ שם המפורש) זענען פעולות/תוארים, לכאורה איז דער חילוק צווישן „שמות שאינם נמחקים" און „כינויים" נישט אזוי פשוט – ביידע זענען דאך א סארט תואר/שבח!
ענטפער: די הלכה רעכנט זיך נישט מיט דעם פילאזאפישן יסוד. הלכה'דיג איז יא דא א חילוק: די שבעה שמות האבן א ספעציעלע „קדושת השם" – זיי ווערן עקסקלוסיוו גענוצט אויף דעם אייבערשטן, און אונזער התייחסות צו זיי איז אלס דעם אייבערשטנ'ס נאמען. אבער כינויים ווי „חנון", „גיבור" – קען מען אויך נוצן אויף א מענטש.
3) „כתבי הקודש" מיינט נישט אז מ'מעג אויסמעקן בידים:
ווען מ'זאגט אז כינויים האבן דין „כתבי הקודש" (נישט קדושת השם), מיינט דאס נישט אז מ'מעג זיי אויסמעקן בידים. ס'קען זיין א באזונדערע הלכה אז כתבי הקודש אליינס טאר מען נישט אויסמעקן – נאר זיי האבן נישט די ספעציפישע הלכה פון קדושת השם.
- מורה נבוכים (אלע שמות חוץ שם המפורש זענען פעולות)
---
> „כלי שהיה שם קודש כתוב עליו – קוצץ את מקום השם וגונזו. אפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית, והתיך את הכלי – הרי זה לוקה. אלא חותך את מקומו וגונזו."
א כלי וואו ס'שטייט דער שם ה' – מ'דארף אפשניידן דעם פלאץ פון דעם שם און גונז זיין. אפילו ווען דער שם איז אריינגעקריצט (חקוק) אין מעטאל אדער גלאז (נישט געשריבן מיט טינט), און מ'שמעלצט צו די כלי – באקומט מען מלקות. מ'מוז אפשניידן דעם שם און גונז זיין.
1) חידוש: אפילו אינדירעקטע מחיקה דורך צולאזן די כלי:
מ'טוט נישט דירעקט עפעס צום שם – מ'שמעלצט נאר די כלי, און אויטאמאטיש ווערט דער שם בטל. מ'קען טענה'ן: „איך האב נישט אויסגעמעקט דעם שם, איך האב נאר געמאכט די כלי אויס כלי!" אבער למעשה, ווייל דורך דעם וועג ווערט דער שם אויסגעמעקט, איז עס אסור, און מ'באקומט מלקות.
2) חידוש: חקיקה אין כלי – נישט נאר כתיבה בדיו:
דער איסור גילט נישט נאר ווען דער שם איז געשריבן מיט טינט, נאר אויך ווען ער איז חקוק – אריינגעקריצט אלס טייל פון דער כלי אליין.
---
> „אם היה שם קודש כתוב על בשרו – הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה – כורך עליו גמי וטובל. ואם לא מצא גמי – מסבב בחרס. ולא יהא הדוק – כדי שלא יחצוץ."
ווער עס האט דעם שם ה' געשריבן אויף זיין גוף – טאר זיך נישט וואשן (ווייל ס'וועט אויסמעקן דעם שם), טאר זיך נישט אויסשמירן, און טאר נישט שטיין אין א שמוציגן ארט. ווען ער דארף טובל זיין א טבילה של מצוה – זאל ער ארומוויקלען דעם שם מיט גמי (פאפירוס/גראז) און טובל'ן. האט ער נישט קיין גמי – זאל ער אקטיוו גיין זוכן עפעס אנדערש. דאס ארומוויקלען זאל נישט פעסט זיין, כדי עס זאל נישט זיין א חציצה ביי דער טבילה.
1) „מסבב בחרס" – ער מוז גיין זוכן, נישט נאר לכתחילה:
„מסבב" מיינט נישט נאר „אויב ער טרעפט עפעס זאל ער עס צודעקן" – נאר ער מוז אקטיוו גיין זוכן עפעס מיט וואס צו באדעקן דעם שם. ער קען נישט סתם אזוי אריינגיין אין מקוה אן באדעקונג.
2) דער עיקר טעם פון באדעקן – נישט ווייל מחיקה, נאר ווייל ערוה לפני השם:
א שליסל חידוש: דער טעם פארוואס חז"ל האבן געהייסן באדעקן דעם שם ביי טבילה איז נישט ווייל מ'האט מורא אז דאס וואסער וועט אויסמעקן דעם שם. ווייל אפילו אויב ס'וועט זיך אויסמעקן „בדרך אגב" (אן כוונה, דורך דער טבילה), איז דאס נישט קיין איסור – ער טוט עס נישט אינטענשאנעלי, און ס'איז א צורך מצוה.
דער אמת'ער טעם איז: כדי שלא יעמוד לפני השם ערום – מ'טאר נישט שטיין נאקעט אין פראנט פון דעם שם ה'. ממילא מוז מען עס ארומנעמען מיט עפעס.
3) פארוואס „ולא יהא הדוק" – לאגישער צוזאמענהאנג מיט'ן טעם:
ווייל דער טעם איז נאר כדי נישט צו שטיין נאקעט פאר'ן שם, איז גענוג אז עס איז נישט פעסט (נישט מהודק). ווייל אויב מ'וואלט עס פעסט געמאכט, וואלט עס געווען א חציצה און די טבילה וואלט נישט געגאלטן. דער רמב"ם'ס שיטה ארבעט אויס בשלימות: מ'דארף נאר באדעקן (ווייל ערוה), נישט פעסט (ווייל חציצה), און אויב ס'מעקט זיך אויס דורך דעם וואסער – איז נישט קיין פראבלעם (ווייל ס'איז בדרך אגב פאר א מצוה).
4) פארוואס טאר ער זיך בכלל נישט וואשן?
אויב מחיקה בדרך אגב איז נישט קיין פראבלעם (ווי ביי טבילה), פארוואס זאגט דער רמב"ם אז ער טאר זיך בכלל נישט וואשן? תירוץ: ביי סתם וואשן איז נישטא קיין צורך מצוה, ממילא איז עס אסור ווייל מ'גרם'ט א מחיקה אן א הכרח. נאר ביי טבילה של מצוה האבן חז"ל מתיר געווען.
---
> „הסותר אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה – לוקה, שנאמר בעבודה זרה 'את מזבחותם תתצו... לא תעשון כן לה' אלקיכם'. וכן השורף עצי הקודש דרך השחתה."
ווער עס צוברעכט אפילו איין שטיין פון דעם מזבח, היכל, אדער עזרה דרך השחתה – באקומט מלקות. דער מקור: ביי עבודה זרה איז א מצוה צו צוברעכן זייערע מזבחות, און „לא תעשון כן" זאגט אז צום אייבערשטן טאר מען דאס נישט טון. אויך ווער עס פארברענט „עצי הקודש" דרך השחתה.
1) חילוק צווישן שמות און מקום המקדש – „דרך השחתה":
א וויכטיגער חילוק: ביי שמות איז דער איסור אפילו אויב מ'טוט עס פאר א גוטע סיבה – ווייל ס'איז א שם, טאר מען עס נישט אויסמעקן. אבער ביי מקום המקדש (שטיינער פון מזבח, עצי הקודש) איז דער איסור נאר „דרך השחתה" – אויב מ'וויל פאררעכטן דעם מזבח און מ'דארף אראפנעמען א שטיין, איז עס מותר.
2) וואס מיינט „עצי הקודש"?
- נישט סתם ביימער וואס וואקסן אין מקום המקדש.
- נישט סתם ביימער וואס מ'האט מקדיש געווען (דאס אליין הייסט נאך נישט „עצי הקודש").
- דער רמב"ם אליין איז געפרעגט געווארן אין א תשובה וואס „עצי הקודש" מיינט, און ער האט געענטפערט: ביימער וואס מ'האט צוגעגרייט פאר'ן בנין הבית – אזויווי די „עצי ברושים" וואס חירם מלך צור האט געשיקט פאר שלמה המלך צום בויען דעם בית המקדש. אזעלכע ביימער האבן א קדושה ווייל זיי באלאנגען פאר'ן מקדש.
3) פארוואס „שורף" דווקא?
דער מקור פאר'ן איסור פון פארברענען איז דער פסוק „ואשריהם תשרפון באש" – ביי ע"ז איז א מצוה צו פארברענען זייערע אשרות, און „לא תעשון כן" זאגט אז העלצער וואס זענען מיוחד פאר קדושה טאר מען נישט פארברענען. דאס איז לאגיש: ביי עצים פאר'ן מקדש, וואס זענען באשטימט פאר בנין, איז פארברענען דאס פארקערטע פון זייער תכלית.
[הערה: ביי עצים וואס זענען מנדב געווארן פאר הסקה (פארברענען אויפ'ן מזבח) איז דאס אנדערש – דארטן איז פארברענען גופא זייער תכלית.]
- דברים יב (פסוקים: „את מזבחותם תתצו", „ואשריהם תשרפון באש", „לא תעשון כן")
- תשובת הרמב"ם (וואס מיינט „עצי הקודש")
- חירם מלך צור / שלמה המלך – „עצי ברושים" פאר'ן בנין בית המקדש
---
> „כתבי הקודש ופירושיהם וביאוריהם – אסור לשרוף אותם או לאבדם ביד. והמאבד ביד – לוקה מכת מרדות."
כתבי הקודש (= תנ"ך), און אויך זייערע פירושים (מדרשים, גמרות, מפרשים) – טאר מען נישט פארברענען אדער מאבד זיין בידים. ווער עס טוט דאס באקומט מכת מרדות (נישט מלקות דאורייתא – ווייל די גאנצע זאך איז דרבנן).
1) „כתבי הקודש" – ברייטער ווי שמות:
„כתבי הקודש" איז א ברייטערע קאטעגאריע ווי שמות. אפילו א בלאט תנ"ך אדער גמרא וואו ס'שטייט נישט דער שם ה' – האט דעם דין פון כתבי הקודש. דאס איז דער מקור פאר דעם דין וואס איז פריער דערמאנט געווארן אז כינויים האבן דין „כתבי הקודש".
2) „ופירושיהם וביאוריהם" – אויך ספרי קודש שפעטער:
נישט נאר תנ"ך, נאר אויך מדרשים, גמרות, מפרשים – אלעס וואס איז פירוש אויף כתבי הקודש – האט דעם זעלבן דין.
קשיא: וואס מיט א ביאור (פירוש) אויף תורה, וואס האט נישט קיין שם ה' אין זיך? דער רמב"ם ברענגט דאך אז ביאורים איז אויך אסור למחוק. נאך מער: תורה שבעל פה – וואס האט דאך בכלל נישט קיין שמות – ווי קען זיין אז ביאורים אויף תורה שבעל פה זאלן האבן א קדושה? דאס בלייבט אן אפענע שאלה. (גמרא שבת, סוגיא פון „כל כתבי", גייט אריין אין דער סוגיא.)
3) דווקא „דרך השחתה" – לכאורה:
לכאורה גילט אויך דא דער כלל פון „דרך השחתה" – אויב מ'מעקט אויס עפעס פאר א גוטע סיבה (נישט דרך השחתה) איז עס אנדערש. אבער ביי שמות איז דער דין שטרענגער.
4) חילוק צווישן מאבד ביד און סתם:
ביי כתבי הקודש איז דער איסור ספעציפיש „מאבד ביד" – אקטיוו מאבד זיין. „מאבד ביד" מיינט אבער נישט דווקא ממש צושטערן – עס קען אויך מיינען אנדערע פארמען פון אקטיוו גורם זיין אז עס גייט לאז.
5) „בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה":
דער רמ"א זאגט אז דאס גילט נאר ביי כתבי הקודש וואס א איד האט געשריבן בקדושה – נישט סתם יעדע שריפט.
- גמרא שבת (סוגיא פון „כל כתבי")
- רמ"א (בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה)
---
> „מין ישראל שכתב ספר תורה – שורפין אותו עם האזכרות שבו, לפי שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהיה מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, הואיל ודעתם כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפן כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם."
> „וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי – יגנזו."
אן אפיקורס / מין וואס שרייבט א ספר תורה – מען פארברענט עס מיט'ן שם הקדוש, ווייל ער האט נישט געשריבן לשם קדושה. א גוי וואס שרייבט כתבי הקודש – מען איז גונז (באהאלט אוועק), אבער מען פארברענט נישט.
1) די קדושה פון ספר תורה קומט פון דער כוונה / חשיבות פון דעם שרייבער:
א יסוד'דיגער פרינציפ: די קדושה פון א ספר תורה (און כתבי הקודש בכלל) איז נישט אן „אמת'דיגע אינהערענטע קדושה" וואס ליגט אין דעם אביעקט אליין. זי קומט פון דער התייחסות – דער חשיבות וואס דער מענטש וואס שרייבט עס גיט עס. ווען דער שרייבער שרייבט מיט א באוואוסטזיין אז ער שרייבט תורת השם בקדושה – ווערט עס קדוש. ווען ער שרייבט עס „כשאר הדברים", ווי סתם א חכמה צווישן אנדערע חכמות – „לא נתקדש השם", דער שם ווערט נישט קדוש.
דאס איז א שטארקער חידוש: קדושה איז נישט אוטאמאטיש דורך דעם אקט פון שרייבן די אותיות, נאר דורך דער דעת און כוונה פון דעם שרייבער.
2) דער מין – וואס פאר א סארט מין?
א שווערע קשיא: טראדיציאנעל מיינט „מין" א מענטש וואס גלויבט יא אין תורה אבער האט א פאלשע פשט – ווי למשל „שתי רשויות", אדער אנדערע כפירות וואס קומען פון דרשות פון פסוקים. די מינים אין חז"ל זענען מענטשן וואס ברענגען ראיות פון פסוקים פאר זייערע טעותים. אויב אזוי, פארוואס זאגט דער רמב"ם אז דער מין שרייבט „כשאר הדברים" – אז ער באהאנדלט עס ווי סתם א חכמה? דאס פאסט מער צו אן אפיקורס וואס גלויבט גארנישט, נישט צו א מין וואס האט א פארדרייטע אמונה!
מעגליכער ענטפער: דער רמב"ם האט דא אפשר אריינגעלייגט א נייע / ברייטערע דעפיניציע פון „מין" – נישט נאר איינער וואס האט א פאלשע תיאלאגיע, נאר אויך איינער וואס באהאנדלט די תורה אן דער געהעריגער חשיבות, אפילו אויב ער „גלויבט" אין איר אויף א סופערפישעלן אופן.
3) צוויי נפקא מינות ביי מין: (א) לא נתקדש, (ב) מצוה לשרוף:
- ערשטנס: „לא נתקדש השם" – דער שם האט קיין קדושה נישט באקומען, ממילא איז נישטא קיין איסור מחיקה.
- צווייטנס: „מצוה לשורפן כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם" – עס איז א פאזיטיווע מצוה צו פארברענען, כדי אויסצוראטן דעם שם פון מינות.
דער צווייטער טעם איז א ס
ניף פון דער מצוה פון אבוד עבודה זרה – אויסצומעקן דעם שם פון עבודה זרה און אירע כלים. דאס מאכט דעם שריפה נישט נאר א „היתר" (ווייל ס'איז נישט קדוש), נאר א חיוב (ווייל מען דארף אויסראטן מינות).
4) דער חילוק צווישן מין און גוי:
- מין – שורפין, ווייל (א) לא נתקדש, און (ב) מצוה לאבד שם המינים.
- גוי – יגנזו (באהאלטן אוועק), נישט שורפין. דער גוי האט נישט געשריבן לשם קדושה, אבער ס'איז נישטא דער צווייטן טעם פון „שלא להניח שם למינים". ביי א גוי איז נישטא דער דין פון אויסראטן מינות – ער איז סתם נישט א בר-קדושה.
דער רמב"ם שטעלט „שבלו" (אלט געווארן / צעפאלן) און „שכתבן גוי" אין איין קאטעגאריע – ביידע ווערן גנוז. דאס משמע אז ביי א גוי איז אויך נישטא קיין פולע קדושה (ווי ביי „שבלו" וואס מען נוצט נישט מער), אבער מען טאר עס נישט פארברענען – נאר גונז זיין.
5) [Digression: שאלה וועגן דפוס (דרוקן) און מאשינען:]
א נפקא מינה לזמנינו: וואס איז דער דין פון א מאשין וואס דרוקט כתבי הקודש? ס'איז דא א מחלוקת (דער משנה ברורה ברענגט עס) צי דפוס (דרוקן) האט א קדושה ווי כתיבה ביד. אבער אפילו אויב דפוס האט א קדושה – א מאשין איז לכאורה ווי א גוי אדער נאך ערגער: „א מאשין איז אפילו נישט קיין גוי, הלוואי זאל א מאשין אנקומען צו דער דרגא פון א גוי." דאס הייסט, א מאשין האט נישט קיין דעת און קיין כוונה כלל, ממילא לויט דעם יסוד אז קדושה קומט פון דער כוונה פון דעם שרייבער, וואלט א מאשין'ס פראדוקט נישט האבן קיין קדושה מצד כתיבה.
- משנה ברורה (מחלוקת צי דפוס האט קדושה ווי כתיבה)
---
דער רמב"ם ברענגט א רייע כללים וועגן שמות וואס שטייען אין תנ"ך, צי זיי מיינען דעם אייבערשטן (קודש) אדער א מענטש (חול):
- כל השמות האמורים באברהם – קודש, אפילו „אדנ-י" וואס ער רעדט צו די מלאכים.
- כל השמות האמורים בלוט – חול, חוץ „אל נא ה'" / „הנה נא מצא עבדך חן בעיניך" – דארט איז עס קודש.
- כל השמות האמורים בגבעת בנימין – קודש.
- כל השמות האמורים במיכה (פסל מיכה) – חול, אפילו שם הוי"ה וואס שטייט דארט.
- כל השמות האמורים בנבות – קודש.
- כל „שלמה" האמור בשיר השירים – קודש, והרי הוא כשאר הכינויים (= „מלך שהשלום שלו"), חוץ „אלף לך שלמה" – דארט מיינט מען שלמה המלך.
- כל „מלכיא" האמור בדניאל – חול, חוץ „אנת הוא מלכא מלך מלכיא" – דארט מיינט מען דעם אייבערשטן, והרי הוא כשאר הכינויים.
1) אברהם vs. לוט – פארוואס דער חילוק?
ביי אברהם, אפילו ווען ער רעדט צו די מלאכים און זאגט „אדנ-י אל נא תעבור", איז עס קודש – ווייל אברהם האט אייביג „גערעדט כלפי שמיא", ער האט אייביג געזען דעם אייבערשטן. ווי רש"י זאגט: „וירא אליו ה'" – אברהם בעט דעם אייבערשטן ער זאל נישט אוועקגיין. ביי לוט פארקערט – ער רעדט צו די מלאכים, און געווענליך מיינט ער נישט דעם אייבערשטן, חוץ פון ספעציפישע פסוקים.
2) גבעת בנימין – פארוואס קודש?
ביי פילגש בגבעה שטייט אז כלל ישראל האבן געפרעגט דעם אייבערשטן צי זיי זאלן ארויסגיין אין מלחמה, „ויאמר ה'". עס זענען געווען תנאים וואס האבן גע'טענה'ט אז עס קען נישט זיין אז דאס איז געווען דער אייבערשטער ממש (ווייל די תשובה איז געווען פארפירעריש), אבער דער רמב"ם פסק'נט אז אלע שמות דארט זענען קודש.
3) פסל מיכה – חול, אפילו שם הוי"ה:
א חידוש: אפילו ווען ס'שטייט שם הוי"ה ביי מיכה, איז עס חול, ווייל מיכה האט געמאכט א פסל נישט פאר'ן אייבערשטן, נאר פאר עבודה זרה. דער קאנטעקסט באשטימט צי דער שם איז קודש אדער חול.
4) נבות – קודש, טראץ אחאב'ס קאנטעקסט:
ביי נבות שטייט „ברך אלקים ומלך" – אחאב איז געווען אן עובד עבודה זרה, מען וואלט געקענט מיינען אז ער מיינט נישט דעם אייבערשטן. אבער דער פשט איז אז דארט האט ער יא געמיינט דעם אייבערשטן, ממילא קודש.
5) שלמה אין שיר השירים – א כינוי אויפ'ן אייבערשטן:
דער רמב"ם נעמט אן דעם מדרש אז „שלמה" אין שיר השירים מיינט „מלך שהשלום שלו" – א כינוי אויפ'ן אייבערשטן. דאס איז נישט איינע פון די זיבן/אכט שמות, אבער „והרי הוא כשאר הכינויים" – עס האט דעם דין פון א כינוי (נישט מלקות אויף מחיקה, אבער אסור מדרבנן).
6) „מלך מלכיא" אין דניאל:
„מלך מלכיא" קען לכאורה אויך שטיין אויף נבוכדנצר אדער דעם מלך פרס, וואס האט זיך אזוי גערופן. אבער דער רמב"ם פסק'נט אז ביי „אנת הוא מלכא מלך מלכיא" מיינט מען דעם אייבערשטן.
- רש"י אויף „וירא אליו ה'" (בראשית יח) – אברהם רעדט צום אייבערשטן
- מדרש – „שלמה" אין שיר השירים = „מלך שהשלום שלו"
- ברייתות / דרשות פון חז"ל – די כללים וועגן קודש/חול ביי אברהם, לוט, גבעת בנימין, מיכה, נבות, שלמה, דניאל
---
דער רמב"ם'ס מהלך אין דעם גאנצן פרק שטעלט אוועק א כללדיגע הגדרה פון דעם איסור פון מחיקה/השחתה פון קדושה:
> דער איסור איז מאבד זיין א זאך וואס מענטשן זענען מתייחס צו דעם מיט א קדושה – ס'איז א „דבר שנקרא שמו עליו".
דאס מיינט:
- ס'איז נישט א „מעדזשיק" (מאגישע) זאך – נישט אז דער פאפיר אליין האט אן אינטרינזישע קדושה.
- דער איסור איז ווייל ס'איז א הייליגע זאך – מענטשן באציען זיך צו דעם מיט קדושה, און מען טאר נישט בידיים מאבד זיין אזא זאך.
- א מין איז נישט מתייחס צו דעם מיט קדושה – דעריבער איז ס'נישט נתקדש.
פראקטישע נפקא מינה: אויב ס'איז ארויסגעקומען פון דרוק צוואנציג צובראכענע ספרים און מען ווארפט זיי צוריק אין גארבעדזש – ס'האט זיך קיינמאל נישט געהאט קיין קדושה – ס'קען זיין אז דער יסוד פון דעם איסור איז נישט דא אין אזא פאל, ווייל קיינער האט זיך נישט מתייחס צו דעם מיט קדושה.
אבער – מען קען נישט פסק'ענען הלכה למעשה פון דעם – ס'איז בלויז א הגדרה/הקדמה, און פראקטיש דארף מען זיך מתייעץ זיין און מער וויסן וועגן וועלכע זאכן דארפן גניזה.
קשיא אויף דעם יסוד: וואס מיט א ביאור (פירוש) אויף תורה, וואס האט נישט קיין שם ה' אין זיך? דער רמב"ם ברענגט דאך אז ביאורים איז אויך אסור למחוק. נאך מער: תורה שבעל פה – וואס האט דאך בכלל נישט קיין שמות – ווי קען זיין אז ביאורים אויף תורה שבעל פה זאלן האבן א קדושה? דאס בלייבט אן אפענע שאלה. (גמרא שבת, סוגיא פון „כל כתבי", גייט אריין אין דער סוגיא.)
---
1. שמות – ווער עס איז מאבד איינע פון די שמות הקדושים (די זיבן/אכט שמות) באקומט מלקות דאורייתא. כינויים – נישט קיין מלקות (אבער אסור מדרבנן, דין כתבי הקודש).
2. „אל" און „י-ה" – די צוויי אנהייבן פון שמות האבן דעם זעלבן דין ווי די שמות אליין (אינם נמחקים). אנדערע חלקי שמות (ווי ש-ד, צ-ב) – מעג מען אויסמעקן.
3. נטפל מלפניו – פרעפיקסן מעג מען אויסמעקן. נטפל מאחריו – סופיקסן טאר מען נישט (מכת מרדות).
4. כלי / מענטש – אויף א כלי אדער אויף א מענטש'ס גוף טאר מען אויך נישט מאבד זיין דעם שם. ביי א כלי – אפילו אינדירעקטע מחיקה דורך צושמעלצן איז אסור.
5. שם אויפ'ן גוף און טבילה – ווען א מענטש האט דעם שם אויף זיין גוף און ער דארף זיך טובל'ן, מעג ער גיין אין מקוה ווייל דאס אויסמעקן איז „בדרך אגב" (אינדירעקט) פאר א מצוה. אבער ער דארף באדעקן דעם שם – נישט ווייל מחיקה, נאר כדי שלא יעמוד לפני השם ערום. דאס באדעקן זאל נישט פעסט זיין, כדי נישט צו זיין א חציצה.
6. „לא תעשון כן" – דער איסור פון מאבד חלקים פון בית המקדש (שטיינער פון מזבח, עצי הקודש) קומט פון דעם לאו פון „לא תעשון כן לה' אלקיכם" – נאר דרך השחתה (א חילוק פון שמות, וואו דער איסור גילט אפילו נישט דרך השחתה).
7. כתבי הקודש – אפילו אן דעם שם, האבן א קדושה מדרבנן (מכת מרדות), און מען באהאנדלט זיי אונטער דער קאטעגאריע פון „דברים שנקרא שמו עליהם".
8. מין vs. גוי – א מין'ס כתיבה ווערט פארברענט (לא נתקדש + מצוה לאבד שם המינים). א גוי'ס כתיבה ווערט גנוז (נישט נתקדש, אבער נישטא דער דין פון אויסראטן).
9. שמות אין תנ"ך – דער רמב"ם ברענגט כללים פון חז"ל וועלכע שמות אין תנ"ך זענען קודש (מכוון צום אייבערשטן) און וועלכע חול (מכוון צו א מענטש), ביי אברהם, לוט, גבעת בנימין, מיכה, נבות, שלמה, דניאל.
Speaker 1: א גוטן, מיר גייען לערנען פרק שישי, דער זעקסטער פרק פון הלכות יסודי התורה.
איך וויל זאגן א משל ווי דער קאנטעקסט איז. מיר האבן געלערנט הלכות יסודי התורה הייסט יסודי התורה, אבער אין די ערשטע פיר פרקים און אויך די לעצטע דריי פרקים זענען ענינים פון עיקרי אמונה, און אויך די גאנצע וועלט וואס מיר האבן געלערנט אין די ערשטע פיר פרקים. נאכדעם איז דא צוויי פרקים אינמיטן, ה׳ און ו׳, וואס זענען ענינים פון מצוות. ה׳ האבן מיר שוין געלערנט אין די שיעור, די ענין פון קידוש השם און חילול השם, און יעצט גייען מיר לערנען נאך א זאך, וואס דאס איז די נושא פון לאבד דברים שנקרא שמו עליהם.
מיר קענען זען דא אין די מצוות, איך ברענג דא די מצוות:
- די ערשטע פינף מצוות – דאס איז די ערשטע פיר פרקים.
- נאכדעם „לקדש שמו ושלא לחלל שמו" – דאס איז דער פינפטער פרק.
- נאכדעם לערנען מיר ט׳ און י׳ – דאס איז די הלכות נבואה, פון די זיבעטע און די ניינטע און די ווייטערדיגע פרקים.
- „שלא לאבד דברים שנקרא שמו עליהם" – דאס איז נאך א מצוה וואס האט צו טון... מ׳זעט אז ס׳איז קאנעקטעד צו חילול השם, לחלל שמו, נאך אזוי... אבער דאס איז שוין ממש א הלכה, ממש א...
Speaker 2: אלע זענען הלכות, נאר דו מיינסט צו זאגן, ליידעת שיש שם אלוקה דארף מען לערנען טיפע ענינים פון וואס מיינט א באשעפער און אזוי ווייטער. אבער שפעטער וועט זיין וואס טייטש נבואה, נבואה איז דאך א פלא׳דיגע זאך, וויאזוי דער אייבערשטער רעדט צו מענטשן. די זענען מער פשוט טעכנישע זאכן, נישט אויסמעקן שמות הקודש – ס׳איז מער דברים שבמעשה, הלכה למעשה פון טון זאכן מיט די גוף ממש.
Speaker 1: יא, אמת. איך מיין אויך אז די הלכות אין דעם סענס, ווי דו זאגסט, ס׳איז דא עיקרים אין דעם סענס פון די שרשים, און נאכדעם פון דעם קומט ארויס די מעשים. און דא איז דאס שוין לכאורה מעשים וואס קומט ארויס. אבער מ׳קען זאגן אז ס׳איז די מעשים וואס האבן צו טון מיט די שרשים, ווייל די שמירה למשל אויף שמירת קדושת השם איז כאילו די מעשה וואס איז מקביל, וואס שטימט – ס׳איז קעגן די נושא פון די עצם מציאות השם, רייט? מציאות השם, דער אייבערשטער איז הייליג, ממילא אויך פירט מען זיך מיט זיינע נעמען הייליג, ממילא אויך איז מען מקדש שמו וכו׳.
סאו מ׳קען זאגן אזוי ווי דאס איז... איינער צו פרעגן וואס איז די ערגסטע זאך וואס א איד קען טון – איך ווייס נישט, אבער איינע פון די ערגסטע זאכן איז אויסצומעקן השם. וואס איז כאילו במעשה, דו גלייבסט אין אייבערשטן, נישט ממש, אבער דו קענסט זאגן אז אויסמעקן דעם אייבערשטן איז משפיע זיין אז מען זאל האבן א שוואכערע אמונה אויך, כאילו. ווייל עיקר אין די ענינים איז דאך בעיקר טאקע דברים שבלב, אבער ס׳איז דא א חלק א מעשה.
---
Speaker 1: זאגט דער רמב"ם אזוי: כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקב"ה – לוקה מן התורה. ער קריגט מלקות מן התורה.
זאגט דער רמב"ם ווי דער פסוק שטייט: שנאמר בעבודה זרה, „ואבדתם את שמם מן המקום ההוא". ס׳איז דא איינע פון די מצוות עשה וואס דער רמב"ם האט אויסגערעכנט, אז ווען אידן קומען אן אין ארץ ישראל אדער אין א שטאט וואו זיי האבן א כח, זאלן זיי מאבד זיין די שמות פון עבודה זרה מן המקום ההוא. „שמם", זאגט ער, ס׳שטייט דארט נישט „שם" נאר „שמם" – אז די שם של עבודה זרה, אפשר די כבוד פון די עבודה זרה, זאל מען מאבד זיין.
און נאכדעם שטייט א לאו, אז צו די אייבערשטער: „לא תעשון כן לה׳ אלקיכם." צו די אייבערשטער טאר מען קיינמאל נישט מאבד זיין שמו יתברך. ס׳איז א לאו אז מען טאר נישט אויסמעקן די אייבערשטנ׳ס נאמען.
Speaker 1: ס׳איז אינטערעסאנט. ס׳איז, געדענק איך, אז דאס איז נישט די פשוט׳ע פשט פון יענעם פסוק, ווייל די פסוק גייט ווייטער צו זאגן אז מען זאל נישט מאכן קיין שחיטת חוץ. „לא תעשון כן" מיינט, אזוי ווי זיי לערנען – די רש"י דארט אין די חומש – אז מ׳זאל נישט טון אזוי ווי זיי טוען. זיי זענען מקריב איבעראל, זיי האבן „שמם". „שמם" פשוט פשט מיינט אזוי ווי במות, במות שנקרא שמו עליו, זאגט ער. ס׳איז די פלעצער וואס ער איז מיוחד שמו, ווייל די עובדי עבודה זרה גלייבן אז דארט ליגט די שם עבודה זרה. זאלסטו נישט טון אזוי, זאלסט נישט מאכן קיין מזבחות איבעראל, נאר „אל המקום אשר יבחר".
אבער אומגעקוקט אויף דעם, איז דאך דא א דרש. ס׳איז די ספר המצוות וואס דער רמב"ם האט עס געמאכט אונטער א מצוה. ס׳איז א דרש, די גמרא זאגט דאס. ס׳איז א דרש וואס לערנט אז „לא תעשון כן" – זאלסטו נישט מאבד זיין די שם השם אויכעט נישט.
ס׳מאכט סענס, אז עבודה זרה זאל מען מאבד זיין, די אייבערשטער זאל מען נישט מאבד זיין. ס׳מאכט אסאך סענס, ווייל „לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא" איז פשטות ארויסזאגן, איז כאילו בפה מבזה זיין די אייבערשטנ׳ס נאמען, און דאס איז אזוי ווי בכתב אדער במעשה. ס׳איז זייער ענליך צו „לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא".
Speaker 2: ס׳איז נישט אומווייניגסטנס א זאך אזוי ווי א היקש, אזוי ווי עקזעקטלי וואס מ׳טוט צו עבודה זרה זאל מען נישט טון צו די אייבערשטער.
Speaker 1: יא.
---
Speaker 1: אקעי. זאגט דער רמב"ם אזוי, וועלכע נאמען פון אייבערשטן איז די איסור פון מאבד זיין? זאגט דער רמב"ם אזוי: שבעה שמות הן. ס׳איז דא זיבן נעמען פאר׳ן אייבערשטן.
סאו דא הייבט מען שוין ממש אן רעדן פון שמות, ליטעראלי נעמען וואס ס׳שטייט אויף א פעיפער אדער אויף א פסוק. דאס הייסט, וואס דער רמב"ם האט געזאגט אין די מצוה „לאבד דברים שנקרא שמו עליו", קען זיין אמת׳דיג מער כלליות׳דיג. אזוי ווי די גמרא זאגט, נוטעץ אבן מן המזבח – זיינע צוברעכט די בית המקדש, אפשר איז ער אויך עובר, ווייל ער האט אויך געטון עקזעקטלי וואס מ׳טוט פאר עבודה זרה. אבער דא גייט אונז דער רמב"ם מער אין די הלכה פון... קען זיין יענץ איז אויך די הלכה, אבער דא גייט מען אריין מער אין די הלכה וואס איז עקזעקטלי אויסמעקן א נאמען.
Speaker 1: איך מיין אז דער רמב"ם האט אונז אביסל מודיע געווען שוין, „שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא" – איך שטעל זיך פאר אז דער אייבערשטער האט נישט א נאמען אין די זעלבע סענס ווי א מענטש האט א נאמען. ווייל פריער ווען דער רמב"ם האט געוואלט אנהייבן רעדן וועגן דעם אייבערשטן, האט ער אים נישט געטראפן מער ווי צו זאגן „הנמצא ראשון", דער אייבערשטער וואס עקזיסטירט. סאו „שנקרא בהם" – ס׳איז אלעס וועגן וויאזוי אונז זענען זיך מתייחס צו דעם אייבערשטן. אבער הואיל ודאס איז אונזער וועג פון זיך מתייחס זיין צו דעם אייבערשטן, דארף מען דאס שטארק מכבד זיין.
Speaker 1: שבעה שמות הן: השם שנכתב י-ה-ו-ה – דאס איז דער ערשטער נאמען – והוא, זאגט דער רמב"ם, דאס ווערט אנגערופן השם המפורש. אפשר קען מען זאגן אז דאס איז דער הויפט נאמען פון אייבערשטן, אדער דער שם המפורש, דאס זאגט די מערסטע איבער׳ן אייבערשטן.
או הנכתב א-ד-נ-י – ווען מ׳שרייבט עס, שרייבט מען דאך א-ד-נ-י, דאס רעדט מען אויך נישט ארויס, זאגט מען דאך אדנות. אבער ווען מ׳זאגט די שם, זאגט מען די א-ד-נ-י.
דארטן פאר משה רבינו האט זיך דער אייבערשטער אנטפלעקט מיט די נאמען א-ה-י-ה, די נאמען ש-ד-י, און די נאמען צ-ב-א-ו-ת.
Speaker 1: דער רמב"ם זאגט אז ס׳איז דא זיבן, אויב מ׳ציילט זעט מען אז ס׳איז דא אכט. מוז מען זאגן אז אדער ער מיינט צו זאגן אז ער מיינט צו רעכענען הוי"ה און אדנ"י אויף איינס, ווייל מיט דעם רופט מען עס, אדער אפשר א-ל און אלו"ה איז די זעלבע.
Speaker 2: האט ער לכאורה געזאגט דאס זעלבע, וואס מ׳זאגט א׳ ו׳ און מ׳שרייבט א׳ ד׳.
Speaker 1: רייט, אבער יעצט רעדט ער פון אויסמעקן א געשריבענע, רייט, סאו עס איז יא עקסטער.
Speaker 2: סאו עס איז א... ניין, ניין, א׳ ו׳ און א׳ ד׳, עס איז א קאמבינעישאן פון איין סארט נאמען, יא? עס האט א קשר די צוויי.
Speaker 1: קען זיין. יא.
Speaker 2: איינס וואס ער רעכנט דא אויך וואס ער רעכנט נישט, למשל י"ה. וואס איז מיט יענע?
Speaker 1: י׳ ה׳? ער גייט עס זאגן, ער גייט עס זאגן.
Speaker 2: איז א קיצור פון י׳ ק׳ ו׳ ק׳?
Speaker 1: ער גייט עס זאגן בפירוש אין הלכה ד׳, דאס איז א שם בפני עצמו. סאו פארוואס רעכנט ער עס נישט דא? צורך עיון.
Speaker 1: איינס וואס איז אינטערעסאנט – דאס איז אלע זאכן וואס שטייט אין די גמרא – איך בין מסכים מיט אלע פון זיי חוץ פון צבאות. איך פארשטיי נישט אז צבאות איז א שם, ווייל מ׳זעט נישט אין תנ"ך... סתם צבאות, רייט? געווענליך שטייט השם צבאות. נישט געווענליך – אלעמאל. ס׳איז דא קיין איינמאל אין גאנץ תנ"ך וואס שטייט צבאות אליינס אז ס׳מיינט דער אייבערשטער. אלעמאל שטייט השם צבאות.
ס׳איז דא אסאך מאל צבאות – די אידן ווערן אנגערופן צבאות. יא, צבאות השם מארץ מצרים. דעמאלט איז עס זיכער נישט קיין שם.
Speaker 2: ווייל השם צבאות איז דער אייבערשטער, און צבאות השם איז די אידן.
Speaker 1: עקזעקטלי. סאו, זייער גוט. אבער דעמאלט איז עס זיכער נישט קיין שם.
Speaker 2: אזויווי שם אדנ"י אויך קען זיין חול, דאס איז נישט קיין פראבלעם. אפילו אלהי"ם קען זיין חול. ס׳איז נישט די פוינט.
Speaker 1: אבער איך זאג אז אפילו לגבי דער אייבערשטער שטייט עס קיינמאל נישט. ס׳איז געבויט אויף א ברייתא אין מסכת שבועות וואס שטייט אזוי צווישן די תנאים. איך פארשטיי עס נישט. איך זאג נאר אז אויב איינער קען מיר מסביר זיין וויאזוי ס׳קען זיין.
ס׳קען זיין אז ווען מ׳שרייבט עס צוזאמען מיט השם, דעמאלט די ביידע ווערטער ווערן די חלק פון די שם. אבער דו ביסט מחייב צוויי מלקיות אויף די ווארט צבאות אליין. פארוואס אזוי? איך וויל נאר פארשטיין.
Speaker 2: ס׳שטייט בפירוש אז ס׳איז א שם אליינס, און די מקובלים למשל רעכענען אלעמאל שמות, שרייבן זיי צבאות אליין.
Speaker 1: באט ס׳זעט מיר אויס זייער פאני. צבאות מיינט דאך מיליטערן, נישט? אלעס איז דאך... דער אייבערשטער איז דער וואס פירט די צבאות שמים, די צבאות ארץ, וכדומה. איך פארשטיי נישט פונקטליך וויאזוי ס׳איז א כינוי.
Speaker 2: אויב וואלסטו געזען אז ס׳איז דערמאנט פון דער אייבערשטער, וואלט עס געווען אזויווי די כינויים וואס דער רמב"ם רעכנט שפעטער אויס. אבער דא זאגט ער אז ס׳איז יא ממש א שם.
Speaker 1: ס׳מוז זיין, ווייל אויב נישט איז נישט די הלכה.
Speaker 2: עקזעקטלי. ס׳מוז זיין, ווייל אויב נישט איז נישט די הלכה.
Speaker 1: א פלא. עס זעט טאקע נישט אויס אז די מפרשים אויפ׳ן פלאץ זאלן עס עפעס מסביר זיין. זיי ברענגען אז ס׳שטייט אזוי אין א ברייתא – דער כסף משנה, אלע ברענגען אז ס׳שטייט אזוי אין די ברייתא. אבער קען זיין די ברייתא מיינט אויך אזוי ווי איך זאג, אז ווען ס׳שטייט... נישט קלאר, נישט קלאר צו מיר.
Speaker 1: אקעי. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו – הרי זה לוקה. איינער וואס מעקט ארויס אפילו איין אות פון די שבעה שמות איז אויך לוקה.
דאס איז אינטערעסאנט – נישט פשט אז ער מעקט אויס די גאנצע ווארט, אפילו אז ס׳שטייט י-ה-ו-ה און דו מעקסט אויס די ה׳, ביסטו אויך לוקה.
Speaker 2: ס׳מאכט סענס, ווייל דעמאלטס פארלירט די ווארט די מינינג דערפון, האסטו אויך אויסגעמעקט די נאמען.
Speaker 1: אפשר נישט, לאמיר זאגן אז ס׳קען נאך אלץ האבן א מינינג, איך ווייס נישט. איך מיין אז די ווארט... ס׳זעט אויס אז... דאס איז דאך די גאנצע חילוק פון שמות וואס זענען שמות און די כינויים וואס מ׳גייט זען. ס׳מוז זיין אז אין די שמות ליגט א קדושה בגופה, און נאכדעם וואס ס׳איז דא א שם...
Speaker 1: ס׳איז אינטערעסאנט אז ס׳איז דא א גרויסע חילוק צווישן י-ה-ו-ה און די אנדערע שמות לגבי אנדערע זאכן, אבער נישט לגבי הלכות, זעט דא אויס. נישט לגבי מחיקת השם.
Speaker 2: מ׳זאגט שארות, ס׳איז דאך א חילוק מיט די שארות זאגן. לא כמי שאני נכתב – יענע הלכה, אז מ׳זאגט שארות. מ׳זאגט אויך אז ס׳איז עפעס מער שם העצם, כלומר י-ה-ו-ה זאגט עפעס מער איבער׳ן אייבערשטן ווי די אנדערע זאכן.
Speaker 1: און דער רמב"ם האט נישט פארגעסן צו זאגן וויאזוי השם המפורש – דאס איז השם המפורש, ס׳איז א לשון חכמים. און דרך אגב, ס׳איז דא א מחלוקת וועגן דעם, דער מהרש"ל האלט נישט אזוי. דער רמב"ם נעמט אן אז ווען ס׳שטייט אין אגדתא למשל אין מסכתא „השם המפורש", מיינט עס שם י-ה-ו-ה ככתבו. ס׳איז נישט מוסכם אויף אלע ראשונים דאס.
Speaker 2: וואס זאגט רש"י? וואס מיינט שם בן ד׳?
Speaker 1: אה, אה.
---
Speaker 1: אקעי, זאגט דער רמב"ם ווייטער: כל הניטפל לשם מלפניו – א ווארט וואס אין דעם שטייט די שם השם, אבער ס׳איז נאך דא אותיות פארדעם, למשל ס׳שטייט „להשם", אדער יא – כל הניטפל לשם מלפניו, מותר למחקו. כגון למ"ד מלה׳ ובי"ת מבאלהים וכיוצא בהן.
ס׳טייטש, זאלסטו נישט מיינען אז אזוי ווי איך האב געזאגט אז אפילו אן אות פון דעם אייבערשטנ׳ס נאמען באקומט מען מלקות אויב מ׳איז עס מוחק, אבער ס׳שטייט „באלקים" – באקומט אויך די אל"ף גילוי, ווייל ס׳איז סמוך ונראה, ס׳איז איין ווארט.
דער רמב"ם לערנט אז ווען עס שטייט אז דער כהן גדול האט מזכיר געווען השם המפורש, מיינט עס שם י-ה-ו-ה ככתבו. ס'איז נישט מסכים מיט אלע ראשונים אין דעם.
Speaker 2: וואס זאגט דער רא"ש? וואס מיינט שם בן מ"ב?
Speaker 1: אקעי.
---
זאגט דער רמב"ם ווייטער: "כל הנטפל לשם מלפניו" – א ווארט וואס אין דעם שטייט די שם ה', אבער ס'איז נאך דא אן אות פאר דעם, למשל ס'שטייט "להשם" אדער... יא – "כל הנטפל לשם מלפניו מותר למחקו, כגון למ"ד מלהשם, ובי"ת מבאלהים, וכיוצא בהם."
ס'איז דאך דאס וואס דו האסט געמיינט, אז אזויווי איך האב געזאגט אז אפילו אן אות פון די אייבערשטנ'ס נאמען באקומט א קדושה, האסטו געמיינט אז ווען ס'שטייט "באלהים" באקומט אויך די בי"ת קדושה, ווייל ס'איז צמוד וניכר אז ס'איז איין ווארט, א חלק פון די זעלבע ווארט. אבער ס'איז דעמאלט נישט אינם קדושת השם. דאס האט לכאורה צו טון מיט וואס איך האב געזאגט, אז ס'איז מער אזויווי די עצם שם באקומט א קדושה. דאס אז ס'איז פארט פון די ווארט – אבער באלד וועלן מיר זען אז דא, יא, די מאחריו איז אסור.
"וכל הנטפל להשם מאחריו, כגון כ"ף של אלהיך" – ס'איז דאך נאכדעם וואס ס'שטייט די אייבערשטנ'ס נאמען, ביי די ענד שטייט אן אות – "אדער כ"ם של אלהיכם, וכיוצא בהם, אינם נמחקים." דאס טאר מען שוין נישט אויסמעקן.
מלפניו, ס'איז אינטערעסאנט, מעג מען יא, אבער דאס וואס שטייט נאך די שם, דאס טאר מען נישט אויסמעקן.
"ולמה? שהרי אותיות של השם, השם מקדשם." ווייל ס'איז שוין נאכדעם – ווען דו קומסט אן צו די ווארט "אלהיכם", האלטסטו שוין נאכ'ן אויסליינען די גאנצע ווארט פון די אייבערשטנ'ס נאמען, און "אלהי" קומט שוין, די כ"ם כאפט זיך שוין מיט מיט די קדושה, אדער עפעס אזוי. "ולמה? שהרי אותיות של השם, השם מקדשם" – די שם וואס שטייט פאר דעם איז דאס מקדש.
ס'איז דא א מחלוקת אין די תנאים וועגן דעם, ברענגט די כסף משנה, אזוי פסק'נט דער רמב"ם.
איך האב געטראכט אז אפשר איז דאס ענליך אזויווי צבאות. יעצט פארשטייט מען, טראכט אריין, כאילו, לאמיר טראכטן פון די משמעות. איך טראכט אז די שם איז קדוש מיט סאונד אזויווי עס איז שוין דא א שם מקודש.
וואס מיינט עס? איך קען טראכטן א פשוט'ע זאך – כאילו אזויווי "גאט", אקעי, אזויווי נישט "גאט" אבער "דיין גאט" – אלהיך, אלהיכם, אלהינו, "אונזער גאט." דער "אונזער" איז אויך געטליך. מאכט סענס?
Speaker 2: אז דו זאגסט "אלהינו", צו וועם איז דער אלוקים זיך מתייחס?
Speaker 1: זייער גוט. סאו דער אלוקים איז, אין די אלוקים איז דער אלוקים מער אזוי א... נישט אזוי. איך זאג אזוי: עס זאגט נישט עפעס וועגן גאט. "אלהינו" זאגט נישט עפעס וועגן גאט. "אלהיך" זאגט נישט עפעס וועגן גאט. אזויווי "אלהי צבאות", "השם צבאות" – יעצט פארשטייסטו עס? אפשר צבאות איז נאר א בחינה'ס נטפל לשם אחרון, אין די רבנים.
Speaker 2: וואס פרעגסטו כאטש, אויב עס שטייט "השם חנון"? יא, פארוואס זאל עס זיין אזויפיל אנדערש ווי "השם צבאות"?
Speaker 1: מ'דארף וויסן די חילוק צווישן צבאות – אז צבאות איז גארנישט מער א...
Speaker 2: זייער גוט, ער זאגט טאקע די ברייתא אז צבאות איז אנדערש. מ'דארף פארשטיין פארוואס, עפעס א חילוק איז דא. איך פארשטיי דיך.
זאגט אבער דער רמב"ם, ואף על פי כן, דא האלטן מיר – ואף על פי כן שנתקדשו ואסור למחקן, די נטפל לשם אחרון. דער רמב"ם האט געזאגט אז למשל די כ"ף מ"ם פון "אלהיכם" טאר מען נישט אויסמעקן. "המוחק כל אותיות הנטפלות, הרי זה עבר" – ער האט טאקע געטון אן עבירה – "אבל אינו לוקה" – ער באקומט נישט קיין מלקות – "אלא מכין אותו מכת מרדות." דו זעסט אז עס איז אן איסור דרבנן.
זייער גוט, אזוי סאונדט עס. דער כלל איז, מיר זעען, מיר האבן יעצט די ערשטע מאל מכת מרדות. דער רמב"ם ברענגט זייער אסאך מאל ווען מ'באקומט מכת מרדות – עס איז געווענליך ווען מ'איז עובר אויף אן איסור דרבנן. אלעמאל.
סאו איז דער רמב"ם... דאס איז טאקע די ערשטע מאל, איך ווייס נישט ווען קיין דרבנן. יא, דער רמב"ם האט געברענגט אזא כלל... דאס הייסט, עס שטייט אזוי אין די משנה, אבער דער רמב"ם איז אפלייד זייער קאנסיסטענטלי, אז ווען עס איז דא אן איסור דרבנן, שטראפט מען לוקה מכת מרדות.
Speaker 2: ווען עס איז דא מכת מרדות, איז דא מכת מרדות.
Speaker 1: יא.
Speaker 2: נישט אזוי קלאר.
Speaker 1: דער רמב"ם האט עס אזוי פארשטאנען. אין די גמרא זעט מען אפאר מאל אז עס שטייט אזא מלקות, פרעגט די גמרא: איז דאס דען נישט מלקות? ענטפערט ער אז עס איז מכת מרדות. דער רמב"ם האט געמאכט פון דעם ממש א שטארקע כלל, אז כמעט יעדע מאל שרייבט ער "לוקה מכת מרדות."
Speaker 2: עס איז נישט קלאר אז עס קען זיין א מכת מרדות אזוי ווי דער בית דין וויל. עס איז נישט קלאר אז עס איז דא אזא דין אזויווי מלקות.
Speaker 1: עס איז דא א זאך וואס די רמב"ם זאגט אויך, אבער עס איז נישט קלאר אז עס איז אזא קאנסיסטענט אזויווי הלכות מלקות, אזויווי דער רמב"ם מאכט עס.
---
סעיף ד'. זאגט דער רמב"ם: "הכותב אל"ף למ"ד מאלהים" – איינער האט געשריבן, ער האט נישט ארויסגעשריבן די גאנצע שם אלוקים, נאר ער האט געשריבן אל"ף למ"ד – "או יו"ד ה"א משם הוי"ה – אינו נמחק" – טאר מען עס אויך נישט אויסמעקן, ווייל עס איז א חלק פון די שמות וואס מען טאר נישט אויסמעקן.
"ואין צריך לומר י"ה שהוא שם בפני עצמו" – י-ה איז אליין א שם, דאס טאר מען זיכער נישט – נישט נאר ווייל עס איז די ערשטע צוויי אותיות פון השם, נאר ווייל עס איז אליין א שם. "שהרי מקצת שם המפורש הוא" – עס איז מקצת שם המפורש.
עס איז זייער אינטערעסאנט – פארוואס האט דער רמב"ם נישט אויסגערעכנט דא ביי י-ה צווישן די שמות? פארוואס האט דער רמב"ם נישט אויסגערעכנט י-ה פריער ווען ער האט אויסגערעכנט די שמות?
Speaker 2: גוט קוועסטשן, הא?
Speaker 1: איך מיין, די כסף משנה שטעלט זיך דערויף, ניין? אז די קדושה פון י-ה קומט פון דעם ווייל עס איז די התחלה פון י-ה-ו-ה כו'.
Speaker 2: עס שטייט נישט אין די תורה?
Speaker 1: זייער פאני.
קודם כל, דער ראב"ד איז מחולק אויף די גאנצע הלכה, ער זאגט אז עס איז נישט אמת. ניין, דער ראב"ד זאגט א חילוק צווישן א-ל און י-ה ווערסעס דאס וואס דו גייסט שוין זאגן: "אבל הכותב ש' ד' משם ש-ד-י, צ' ב' משם צבאות – הרי אלו נמחקין" – ווייל ס'האט נישט קיין מינינג. דו הערסט וואס איך זאג? ש-ד אליין האט נישט קיין מינינג, און צ-ב האט נישט קיין מינינג.
Speaker 2: איך פארשטיי נישט, דער ראב"ד זאגט דאס זעלבע ווי דער רמב"ם. דער ראב"ד זאגט דאך די זעלבע זאך.
Speaker 1: ס'קען זיין אז דער ראב"ד זאגט אז די סיבה פארוואס א-ל און י-ה איז אסור איז ווייל ס'האט אליין א מינינג, ווייל ס'איז אליין אן אות. נישט נאר ווייל ס'איז די אנהייב. פארשטייסט?
דער רמב"ם מאכט אפשר אן אינטערעסאנטע חילוק – ער זאגט די אנהייב פון י-ה אדער א-ל... יא, אבער דער רמב"ם זאגט אפשר אן אינטערעסאנטע וועג: ער זאגט אז די ערשטע צוויי אותיות פון די צוויי שמות איז אן איסור, אבער די ערשטע צוויי אותיות פון די אנדערע נישט. אבער ס'איז נישט די ווארט וועגן די שמות – די ווארט איז וועגן י-ה אליין אדער א-ל אליין איז א שם. דאס איז וואס דער ראב"ד זאגט.
נישט קלאר. איז דא א מחלוקת וועגן דעם, וואס איז די פשט – צו דער ראב"ד האט בכלל מחולק געווען, אפשר האט ער געהאט א ראנג גירסא. נישט קלאר.
יא. על כל פנים, די הלכה וואס דער רמב"ם זאגט – אז א-ל און י-ה האבן אליין א קדושה, זיי האבן אליין א מינינג, ממילא זענען זיי אויך אזוי ווי א שם. אבער מה שאין כן די ערשטע צוויי אותיות פון אנדערע שמות וואס ס'האט נישט קיין אייגענע מינינג, איז יא, הרי אלו נמחקין.
אזוי גוט. דאס איז די הלכה, דאס איז קלאר, יעדער איינער איז מודה צו די הלכה, הרי ס'איז נישט קיין מחלוקת. ס'איז נאר אן אינטערעסאנטע הלכה.
וואס איז די פשט? פארוואס איינס נמחק? ווייל ס'האט שוין א שם. דאס וואס דו האסט געהאט א כוונה צו שרייבן די שם, דאס טוט נישט גארנישט. א איד האט אנגעהויבן שרייבן א צ-ב, ער האט געמיינט צו שרייבן צבאות, ער האט געהאט א כוונה פון קדושת השם – טוישט נישט גארנישט.
אבער ס'איז אינטערעסאנט, ווייל די חשיבות פון א-ל אדער י-ה איז נישט ווייל ער האט אנגעהויבן שרייבן די שם, נאר ווייל א-ל אליין אדער י-ה אליין איז א שם.
סאו פארוואס רעכנט עס דער רמב"ם אויס צווישן די שבעה שמות? ס'איז עפעס אינטערעסאנט. ווייל זייער חשיבות קומט נישט ווייל ס'איז די ערשטע צוויי אותיות פון א שם. זעט אויס אז נישט.
Speaker 2: איי יא, איי ער רעכנט עס טאקע, ווייל היינו הך.
Speaker 1: עס זעט אויס אז דער רמב"ם האט פארשטאנען סאמהאו אז י-ה איז נאר הייליג ווען מען האט דאס געשריבן בתור אנהייב פון שרייבן הוי"ה.
Speaker 2: כלל כ'. עס שטייט יא אין תורה, נישט נאר תורה – אין תהלים. "י-ה דלקית י-ה", שטייט יא. "י-ה דלקית י-ה" למשל.
Speaker 1: דאס איז בעצם א כינוי פאר א קיצור פון די שם הוי"ה. אזוי איז דער רמב"ם.
עס איז אינטערעסאנט, ווייל די שם הוי"ה זאגט מען נישט כלל, און דעם שם זאגט מען עס נישט, קיין שום פראבלעם צו זאגן. עס זעט אויס אז עס איז סאמהאו א כינוי.
די חז"ל זאגן דאך "כי יד על כס י-ה" – דאס קען זיין אז דאס אליין מיינט אז עס איז מפריד די י-ה פון די ו-ה. אין השם שלם. י-ה איז די האלבע פון י-ה-ו-ה. עס איז נישט ממש השם לעצמו.
Speaker 2: און א-ל איז אויך א האלבע פון אלוקים?
Speaker 1: וואס? א-ל איז נישט האלבע פון אלוקים אבער...
Speaker 2: א-ל שטייט אפילו "א-ל אלוקים"? עס שטייט אסאך מאל.
Speaker 1: איך... איך ווייס נישט שוין, איך אפילו אסאך מאל, אבער עס שטייט יא? ס'קען שטיין. עס קען, אפילו עס קען אויך זיין יא השם. עס שטייט אויך "כי ב-י-ה ה' צור עולמים" – ס'איז י-ה הוי"ה. זעט מען יא אז עס איז...
אקעי, אבער עד כאן איז שמות. רייט, ווייטער. וואס דאס איז – וועלכע זענען די שמות? מ'קען דארפן מסביר זיין בקיצור אייזא הנה שמות:
- שמות – דאס איז די שמות וואס מען טאר נישט אויסמעקן. ס'איז דא זיבן.
- נטפל מאחריו – ס'איז דא אלע אחריו.
- א-ל, י-ה – ס'איז דא נאך אכטע, יא.
ס'איז די דריי סארט שמות דאורייתא.
---
אבער עס איז דא אנדערע סארט שמות, וואס הייסן כינויים. נישט שמות, נאר כינויים.
"כינויים – שמשבחים בהם את הקב"ה, כגון חנון ורחום" – אדער "הגדול הגבור והנורא" – אדער "הנאמן, קנא וחזק" – שטייט אויף דעם אייבערשטער "א-ל קנא" – "וכיוצא בהם – הרי הן כשאר דברי הקודש" – זענען הייליגע ווערטער, זענען ווערטער וואס מען איז מכוון אויף דעם אייבערשטער – אבער מכל מקום זענען זיי נישט קיין שמות.
סייגא. די סיבה איז פשוט, ווייל די אלע זאכן זענען כינויים – וועגן דעם מען קען אפילו מעג זאגן אויף א מענטשן אז ער איז א רחום, מ'גייט במידותיו של הקב"ה אז ער איז א רחום. ס'איז סך הכל א שבח, א כינוי. מ'קען זאגן אויף א מענטש אז ער איז א רחום.
Speaker 2: א שטארקער אדער עפעס אזוי. מיט די ה' און די ו' און די ג' פאר אים.
Speaker 1: אקעי, די ווארט איז אבער: ס'איז נישט א שם וואס מ'רופט דעם אייבערשטן וואס איז שייך אויף דעם אייבערשטן.
אזוי לערנט דער רמב"ם. און הגם – ווארט, איך וועל נאך אביסל מפרש זיין – הגם אז אמת'דיג, דער רמב"ם האט דא דערמאנט די נושא פון שם המפורש, אמת'דיג, למשל אין מורה נבוכים איז דער רמב"ם מסביר אז אמת'דיג אלע שמות חוץ פון די שם המפורש זענען פעולות.
ס'איז בסך הכל א שבח, א כינוי. איך קען אויך זאגן אויף א מענטש אז ער איז א עין, אויב מ'וויל. ס'מיינט א שטארקער, אדער עפעס אזוי. מיט די עינים ווערן אנגערופן אויף אים.
אקעי, די ווארט איז אבער אז ס'איז נישט א שם וואס מ'רופט דעם אייבערשטן, נאר ס'איז א שבח אויף דעם אייבערשטן. אזוי לערנט דער רמב"ם.
און אגב, מ'דארף דא מפרש זיין, אז אמת'דיג, און דער רמב"ם האט דא דערמאנט די נושא פון שם המפורש — אמת'דיג, אין מורה נבוכים איז דער רמב"ם מסביר אז אמת'דיג אלע שמות, חוץ פון שם המפורש, זענען פעולות. פעולות מיינט די זאכן וואס דער אייבערשטער טוט. למשל, ער זאגט, אדנ-י איז דער אייבערשטער פירט די וועלט, און מ'לערנט אדון הארץ, יא, פרק א', אדון הארץ. דער אייבערשטער טוט — נישט וואס ער איז. ס'איז נישט א שם וואס ער איז. וואס ער איז, איז נאר דער שם המפורש, וואס זאגט אויך נישט וואס ער איז — וואס זאגט אז ער איז נישט גארנישט אזוי ווי אלע אנדערע זאכן.
איז אויב אזוי, לכאורה די שמות זענען אויך א תואר. אבער ס'זעט אויס אז ס'איז נאך אלץ דא א חילוק הלכה. די הלכה רעכנט זיך נישט מיט דעם יסוד. די הלכה מאכט יא א חילוק אז ס'איז דא שמות וואס אונזער התייחסות איז דעם קדושת השם. ביי קדושת השם, שאין להם קנין, רעדט זיכער פון א פעולה, אזוי ווי ער זאגט אז א מענטש קען עס טון.
און מ'דארף אויך זאגן נאך א זאך, אז כתבי הקודש מיינט נאך נישט אז מ'מעג עס אויסמעקן בידים. ס'קען זיין א הלכה חוץ. כתבי הקודש אליינס טאר מען נישט אויסמעקן, אבער ס'מיינט אז ס'האט נישט די ספעציפישע הלכה פון קדושת השם. מ'דארף פארשטיין וואס איז דער פשט, עפעס א חילוק.
יא? אונז זאגן שמות... ס'קען זיין אז די אלע ענינים מיט די חס איז נישט אז דער אייבערשטער ווערט געטשעפעט, ס'איז נאך אלץ אונזער קדושת השם, אונזער חשיבות פאר'ן אייבערשטן. איז לכאורה פשט אז די שמות וואס ס'ווערט אויסגערעכנט די שבעה שמות, ס'איז ממש מער מיוחס ביי אונז מיט'ן אייבערשטן.
איך זאג, ס'איז נישט קיין תירוץ וואס זאגט אז ס'איז נישט קיין קשיא אזוי ווי אונז. אז ס'איז נישט קיין קשיא, אזוי איז עס. נאר אז ס'איז אזוי, דארפן שוין די מענטשן חושש זיין. אבער וואס, זיי מיר מסביר דעם יחס. אונז קוקן עס אן אויף דעם אייבערשטנ'ס נאמען, נישט אויף א זאך וואס דער אייבערשטער...
יא, חנון איז א שבח וואס מ'קען אויך נוצן אויף א גיבור. מ'זאגט אויף שמשון א גיבור, ס'איז נישט קיין פראבלעם. אבער מה שאין כן די פריערדיגע, נוצט מען עס עקסקלוסיוולי אויף דעם אייבערשטן.
---
אקעי, נעמען מיר ביי יא. זאגט דער רמב"ם ווייטער, כל השמות האלו...
האט ער געקענט לערנען די כלים, האט ער געקענט לערנען א געוויסע טעכנישע זאך.
כלי שהיה שם קודש כתוב עליו — קוצץ את מקום השם וגונזו.
אויב ס'איז דא א כלי, מ'טאר נישט מבער זיין די כלי, ווייל ס'האט אויף זיך די אייבערשטנ'ס נאמען. וואס דארף מען טון? מ'דארף אראפשניידן די שטיקל וואו ס'האט די אייבערשטנ'ס נאמען, און מ'דארף עס גונז זיין.
מ'מעג אבער צעברעכן די כלי — ס'איז אפשר נישט קיין חידוש, ס'איז אפשר נישט פשוט? איך ווייס נישט, א כלי איז דאך א דבר שיש לו מתירין. מ'שטייט דאך פון דעם. די גאנצע שם שמים נעמט זיך דאך פון די גאנצע כלי. וואס דארף די אייבערשטער פון די גאנצע הלכה? וואס איז דאך די כלי? ס'איז נישט מיינען אז ס'איז א בטל אויף די כלי אדער וואס?
אפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית — ס'איז נישט געשריבן, נאר ס'איז אריינגעקריצט אויף אן אנדערע וועג — והתיך את הכלי, און ער האט צעלאזט די כלי, און די גאנצע כלי ווערט געטוישט, און מיט דעם אויך די נאמען פון די אייבערשטער — הרי זה לוקה.
אלא, חותך את מקומו — מ'דארף אפשניידן די פלאץ וואו ס'שטייט די שם שמים — וגונזו, און מ'דארף עס גונז זיין.
די חידוש איז אז ס'איז נישט נאר אויב ס'איז געשריבן מיט א טינט אדער עפעס אזוי — ס'איז א פארט פון די כלי. ווייטער, אויב דו ביסט מתכת, צו גיסט די כלי...
איין זאך, די חידוש איז אפשר אויך דאס: אז דו טוסט נישט דירעקט עפעס צו די אייבערשטנ'ס נאמען, דו טוסט נאר צו די גאנצע כלי, און אויטאמאטיש די שם ווערט בטל. קענסט זאגן, די גאנצע כלי איז בטל געווארן. איך האב נישט אויסגעמעקט די אייבערשטנ'ס נאמען, איך האב געמאכט עס אויס כלי — אבער למעשה איז דאך דורך דעם וועג געווארן אויסגעמעקט די אייבערשטנ'ס נאמען, דארף מען עס שניידן און גונז זיין.
---
חיים, אם היה שם קודש כתוב על בשרו — טאר זיך נישט די מענטש אפוואשן, ווייל דאס גייט אפמעקן די שם שמים — הרי זה לא ירחץ ולא יסוך, און אויך ולא יעמוד במקום הטינופת.
דאס איז סתם נישט אלס די איסור פון שטייט דא, נאר סתם אזוי אלס אן אנדערע הלכה פון נישט מבזה זיין שם שמים — טאר נישט שטיין במקום הטינופת.
נו, וואס טוט מען? אבער די מענטש דארף זיך רחץ. איז דא, ווען ער דארף זיך וואשן — איז דאן לויט טבילה של מצוה וואס ער דארף זיך גיין וואשן — דארף ער באדעקן די אייבערשטנ'ס נאמען. כורך עליו גמי — דארף ער עס צודעקן מיט א שטיקל גראז אדער עפעס — וטובל, און טובל'ט זיך אזוי.
ואם לא מצא גמי — אויב האט ער נישט געטראפן עפעס מיט וואס עס צו צודעקן — מסבב בחרס.
גמי איז טייטש פאפירוס, יא? אזא זאך וואס וואקסט, אזא גראז.
וואס הייסט מסבב בחרס? טייטש? וואס זאל ער טון? פארשטייט זיך, מסבב ואחרב.
אבער וואס איז די טייטש? זאל ער זוכן א פארשעם, זאל ער זוכן נישט א טאטש? ער זאל זוכן א... דיר זאגט טאטש. לאמיר אים פרעגן.
אויב קען ער נישט, ער האט נישט קיין גמי מיט וואס עס ארומצונעמען, זאל ער זוכן. זאל ער זוכן עפעס. ער דארף זוכן א גמי. ער קען נישט גיין סתם אין מקוה, ער דארף גיין זוכן עפעס. ס'איז נישט א פסק אז לכתחילה אויב ער טרעפט עפעס זאל ער עס צודעקן, נאר ער דארף טרעפן עפעס און דאס דעפיניטלי צודעקן.
ולא יהא הדוק — אבער פארשטייט זיך, ביי טבילה איז דא אן אנדערע פראבלעם: אז אויב מען לייגט עפעס טייט און די וואסער קען נישט צוקומען דארטן, איז עס א חציצה. זאל עס נישט מהודק זיין, כדי שלא יחצוץ.
שראינו לכרח ולב. די סיבה פארוואס האט מען געהייסן אז מען זאל צודעקן די שם וואס איז חקוק על בשרו, איז נישט ווייל מען האט מורא אז מען וועט עס אויסמעקן. ווייל אפילו אויב עס וועט זיך אויסמעקן אזוי בדרך אגב — ווייל פון זיך אליין איז נישט דא קיין איסור ווען ער טוט עס נישט אינטענשאנעלי. אלא, די פראבלעם פארוואס חז"ל האבן געהייסן מען זאל עס ארומנעמען, איז כדי שלא יעמוד לפני השם ערום — אז מ'טאר נישט שטיין נאקעט לעבן די שם השם. ממילא מוז מען עס ארומנעמען מיט עפעס.
ממילא איז גענוג אז עס איז נישט מהודק זיין, ווייל אויב וואלט מען געדארפט מהודק זיין, דעמאלט וואלט די טבילה נישט געארבעט, ווייל ס'וואלט דאך געווען א פראבלעם.
אלא מאי, ס'איז נישט קיין פראבלעם — מען מעג זיך טובל זיין כדרכו, ס'איז דאך א צורך מצוה, און אויב ס'וועט זיך אויסמעקן איז נישט קיין פראבלעם. אבער פארוואס דארף מען די גמי? מ'דארף די גמי דייקא.
אויב וואלט מען ווען נישט געטון — דער רמב"ם האט דאך געזאגט אז מ'טאר זיך נישט אפוואשן כדי נישט אויסצומעקן. סאו אויב וואלט מען אויך נישט געטארט זיך אפוואשן ווען מ'גייט אין מקוה, וואלט דער מענטש בכלל נישט געקענט גיין אין מקוה. אבער למעשה, חז"ל האבן יא געלאזט דעם מענטש טון א טבילה של מצוה.
און פארוואס האבן זיי געזאגט אז מ'זאל יא לייגן עפעס? כדי מ'זאל נישט שטיין נאקעט אין פראנט פון די שם השם. ממילא איז גענוג אז עס איז נישט מהודק, ווייל אויב וואלט מען עס שוין יא מהודק געווען, וואלט מען דאך ווייטער נישט געקענט גיין אין מקוה אלס די חציצה צייט.
---
גענוג זיין א דף, איין דף. אקעי. עד כאן הלכות שמות.
יעצט גייען מיר לערנען נאך זאכן וואס דאס זענען אויך אסור מצד ענליכע הלכות מיט לא תעשון כן. מיר האבן געשמועסט אז די איסור איז אז מען זאל נישט טון אזוי ווי מען טוט פאר עבודה זרה. וואס טוט מען פאר עבודה זרה? מען צוברעכט זייערע בתים און אזוי ווייטער. טאר מען נישט טון די זעלבע זאך פאר די אייבערשטנ'ס סטאף — צוברעכן א מקום עבודת ה'.
הסותר אבן אחת דרך השחתה — זייער גוט, „דרך השחתה". סאו דאס איז א חידוש. למשל, די שמות — אפילו איינער טוט עס פאר א גוטע ריזען, לכאורה טאר מען נישט, ווייל ס'איז א שם. מען שיינקייט די מזבח, אויב דו ווילסט פאררעכטן די מזבח און מען דארף אראפנעמען — וואס מיר האבן שוין געהאט אז די טבילה, אויב ס'גייט זיך אויסמעקן איז נישט קיין פראבלעם, ווייל מ'טוט עס ווייל מ'וויל זיך טובל'ן. אקעי.
הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה — לוקה. ער באקומט מלקות. פארוואס? שנאמר בעבודה זרה — ביי עבודה זרה איז די מצוה כי את מזבחותם תתוצון — מען זאל יא צוברעכן די מזבחות פון עבודה זרה. און אויף דעם ארויף, לא תעשון כן. וואטעווער ס'איז א מצוה ביי עבודה זרה איז אן איסור ביים אייבערשטן. לא תעשון כן לה' אלקיכם.
וכן השורף עצי הקודש — איינער פארברענט ביימער וואס זענען עצי הקודש. וואס מיינט דאס די לשון? הייליגע ביימער? ביימער וואס זענען איינגעפלאנצט אין מקום המקדש?
לכאורה רעדט מען נישט פון אן עץ אין מקום המקדש, מ'רעדט פון א מזבח, עפעס א זאך. אדער אפשר אין די מקום המקדש געגנט? איך פארשטיי נישט וואס ער רעדט דא. יא, ס'שטייט דאך מקום, נישט אן עץ. אבער אן עץ איז אויך נישט קיין עץ. אבער אן עץ וואס מ'האט מקדיש געווען, הייסט נאך נישט עצי הקודש.
סאו וואס הייסט עצי הקודש? איז דאס עפעס א מצוה? עצי הקדש, יא, ס'מיינט הקדש. אפשר דארף מען צוריקלייגן הקדש בכלל. וואו שטייט דא קודש? ס'שטייט דא קודש טאקע. אבער עצי הקדש שטייט דא. ער זאגט דא „דרך השחתה". השורף עצי הקדש דרך השחתה — ביימער וואס מ'האט מקדיש געווען פאר הקדש.
ווען מ'איז מנדב עצים פאר'ן בית המקדש, גייט עס פאר הסקה — אדער פארברענען אויפ'ן מזבח. אבער אויב מ'איז מנדב עצים פאר צו בויען די בית המקדש, אזויווי דארטן עצי ברושים — חירם האט געשיקט מיט שלמה המלך ספעציעלע עצים — און די עצים האבן יא אן ענין פון קדושה, זיי באלאנגען פאר קדושה, פאר'ן מזבח.
און זיי פארברענען איז לאגיש פארוואס? ווייל ווייטער טוט מען דאס פארקערטע, ווייל זיי דארפן פארברענען. אויף דעם איז דא די מצוה אז פון עבודה זרה זאל מען פארברענען, אזויווי ס'שטייט ואשריהם תשרפון באש, און אויף דעם גייט אויך ארויף לא תעשון כן לה' אלקיכם — אז העלצער וואס זענען מיוחד פאר קדושה טאר מען נישט פארברענען.
זייער גוט. ער ברענגט אז מ'האט געפרעגט דעם רמב"ם אין א תשובה: וואס איז די פשט אין פרק ו' מהלכות יסודי התורה „עצי הקודש"? וואס איז דאס? האט ער געענטפערט אזויווי דו האסט געזאגט, אז ס'מיינט ביימער וואס מ'האט צוגעגרייט פאר'ן בנין הבית. זייער גוט, זייער גוט.
---
און דער רמב"ם זאגט ווייטער, כתבי הקודש. זייער גוט. יא, כתבי הקודש.
כתבי הקודש איז דער מקור פון שמות וואס איז נישט ריכטיג פון שמות — ס'איז פון כתבי הקודש. כתבי הקודש, אפילו ס'האט נישט די שם ה' אינעווייניג. ס'איז דאך דא שם ה' וואס מ'איז חושש מיט'ן שם ה', אבער כתבי הקודש, אפילו ס'האט נישט די שם ה' — למשל א בלאט פון גמרא אדער א בלאט פון תנ"ך וואו ס'שטייט נישט...
וועלכע פרשה שטייט נישט די אייבערשטנ'ס נאמען? ס'איז דא געוויסע, יא. ס'שטייט נישט משה'ס נאמען מיינסטו, יא? אבער די אייבערשטנ'ס נאמען — ס'איז דא א פרשה וואס שטייט נישט. אקעי.
ופירושיהם וביאוריהם — דאס הייסט ספרים. נישט נאר כתבי הקודש וואס מיינט כפשוטו תנ"ך, נאר אויך ופירושיהם וביאוריהם מיינט מדרשים, גמרות, מפרשים — אסור לשרוף אותם או לאבדם ביד. טאר מען עס אויך נישט פארברענען אדער מאבד זיין ביד. והמאבד ביד — לוקה מכת מרדות. באקומט מכת מרדות. די גאנצע זאך איז נישט קיין דאורייתא. זייער גוט.
לכאורה אויך אויף דעם איז דא דער דין אז דווקא דרך השחתה.
אויב איינער האט געשריבן א שטיקל תורה, אדער אפילו א שטיקל אין די ספר תורה, איז דא א הלכה אז מען מעג עס אויסמעקן. כתיבת השם טאר מען נישט אויסמעקן, אפילו אזוי. סתם כתבי הקודש — איז דא א חילוק צווישן מאבד ביד און סתם כתבי הקודש. כתבי הקודש איז דא א איסור מאבד ביד. מאבד ביד איז לאו דווקא מאבד ממש.
זאגט דער רמ"א: במה דברים אמורים, בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה — וואס מ'האט געשריבן בקדושה.
Speaker 1: זייער גוט. לכאורה אויך אויף דעם וואס דו זאגסט, אז עס איז דא דער דין אז דו גייסט דורך א שוק, למשל איינער האט געשריבן א שטיקל תורה, אדער אפילו א שטיקל הלכה, אפילו א ספר תורה, א טעות – איז מעג מען עס אויסמעקן. חס ושלום, דו מעגסט נישט אויסמעקן אפילו אזוי. סתם, מיר קענען א חילוק צווישן מאבד ביד און סתם כתבי הקודש.
בכתבי הקודש איז דא א איסור מאבד ביד. מאבד ביד – לאו כל כך אסור. זאגט דער רמב"ם: מדברי סופרים. בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה – וואס מ'האט געשריבן בקדושה. שטייט שוין, די חשיבות דערפון איז פון דעם וואס א מענטש האט עס געשריבן און ער האט עס געטון לשם לימוד התורה, און ווען ער האט עס געשריבן האט ער עס געגעבן א חשיבות.
אבל מין ישראלי שכתב ספר תורה – א סוג ישראלי וואס איז נישט א איש ישראל בקדושה – ספריהם והזכרותיהם מעג מען יא פארברענען מיט די שמות דערפון, לפי שאינם מאמינים בקדושת השם – זיי גלייבן נישט אין קדושת השם – ולא כתבוהו – ווען ער האט עס געשריבן האט ער נישט געשריבן לשם השם – אלא שהיה מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים – ער שרייבט עס אזוי ווי אנדערע זאכן, מ'מיינט אז עס איז סתם א חכמה אזוי ווי אנדערע חכמות. הואיל ודעתם כן, לא נתקדש השם. די קדושה פון ספר תורה קומט פון דעם וואס דער מענטש וואס לערנט עס, דער מענטש וואס שרייבט עס, טוט עס מיט א חשיבות. ממילא, נישט נאר מעג מען עס פארברענען, נאר מצוה לשורפן, כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם.
זייער גוט. דא איז די סטעיטמענט וואס מיר האבן געלערנט, אז די גאנצע... איך האב עס געזאגט אסאך מאל, אז די קדושה איז נישט אן אמת'דיגע קדושה – ווייל דעמאלטס אפשר א מין אויך. נאר עס איז די התייחסות. די ערשטע איז נישט קיין התייחסות, ווייל די שטותים איז דאך גארנישט. אקעי, די שטותים פארברען איך עס. אבער עס איז אינטערעסאנט, ווייל דא קומט א מין און ער שרייבט א ספר תורה. פרעגט ער דיך: דו האסט א ספר תורה? עה, דו האסט נישט קיין ספר תורה. איך האב א ספר תורה. דו האסט א ספר תורה? פארברענסט א ספר תורה? ניין, איך פארברען דיין ספר תורה. דו האסט געשאפן א ספר תורה? נו נו, פארברען איך עס.
Speaker 2: יא, נאר די מצוה לשורפן איז אויך עפעס א סניף פון די מצוה פון פארברענען מזבחות פון עבודה זרה, ווייל עס איז א שטיקל חילול השם, יא. א מין איז אן אינטערעסאנטע סארט דיאלעקט. כדי שלא להניח שם – מ'האט געזאגט אז מען פארברענט עס ווייל מען וויל אויסראטן די שם פון עבודה זרה, און שטייט אז... יא.
Speaker 1: איך הער, זייער גוט. אז עס איז אינטערעסאנט. ווייל דער מין איז נאך אביסל נישט אמת. ער זאגט, פארוואס שרייבט ער א ספר תורה? פארוואס? ווייל ער האט עס געזאגט. איך האב געטראכט אז א מין איז איינער וואס האט א פאלשע פשט אין די תורה. ניין – כשאר הדברים. ביי אים קוקט עס אן אז עס האט נישט קיין גרעסערע חשיבות ווי די אנדערע ספרים.
Speaker 2: יא, אבער דארט סימס נאך סטארקלי עקורעיט, ווייל די גאנצע פוינט פון מינים איז מענטשן וואס גלייבן יא אין די תורה, נאר אזוי האבן עפעס א... ער זאגט אז די תורה שטייט שתי רשויות. יא, די אלע מינים וואס מ'דינגט זיך מיט זיי – עס איז מענטשן וואס ברענגען ראיות פון פסוקים. נישט ער זאגט אז די תורה איז כשאר הדברים. סאו עס סימס צו זיין אז דער רמב"ם האט דא אריינגעלייגט עפעס א נייע סארט מין.
Speaker 1: אפשר עס איז מיט דער סארט מין? איך בין אלעמאל געמיינט אז דאס איז א הלכה פשוט אזוי. אפילו ביכוס עס איז יא עפעס א קדושה. דא פלאצן, דער לעבדי דאס מינים איז מער גובר אויף די נושא פון...
נו, מיר דארפן דא וויסן. עס שטייט דא א פאר זאכן. וואס טוט זיך? א מין וואס האט עס געשריבן אבער ער האט געשריבן מיט א חשיבות? דאס איז איין זאך. אדער וואס טוט זיך ווען א איד האט געשריבן אבער ער האט נישט געטון אינטענשענלי? לאמיר זאגן, ער האט נישט געוואוסט דעם פירוש המילות. ער האט געשריבן כשאר דברים. וואלט עס געגעבן פאר א שרייבער צו נאכקאפירן – אקעי, אבער ער ווייסט דאס א תורה איז, עס איז קיין נושא פון כוונה, אז עס דארף שטיין אין דעם...
איך זאג, עס שטייט דארט דא צוויי זאכן. איינס: עס ווערט נישט נתקדש ווען א מענטש שרייבט נישט מיט א חשיבות. אבער די צווייטע זאך איז דא – וואלט דעמאלט נישט געווען דער מצוה ווייל מען זאל נישט לאזן שם למינים ולמעשיהם. דאס איז דער חילוק פון א גוי מיט א מין.
Speaker 2: זא קוק, עס איז אויס. אבער גוי שכתב את השם – גאנצער נושא.
Speaker 1: זעסט, ס'האט יא א קדושה, אבער מען וויל עס נישט האבן.
Speaker 2: פארוואס ווילסט נישט? נאר מען זאל עס נישט נוצן. פארוואס? וואס איז שלעכט?
Speaker 1: קען זיין א גאנצער נושא. מיינסט ס'איז אויב מ'דארף עס, אבער מיינסט ס'איז נישט... מען טאר עס נישט. וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי – יגנזו. יגנזו. יגנזו.
Speaker 2: פארוואס זאל מען עס גונז זיין? מיינסט ס'איז מ'זאל עס גונז זיין ווען מ'דארף עס מער נישט? וואס מיינט עס? אפשר.
Speaker 1: נישט קלאר.
Speaker 2: עס שטייט נישט דא קלאר. זיי ווייסן נישט קלאר.
Speaker 1: וכן כתבי הקודש שבלו – אה, דא זעט מען יא – שבלו, או שכתבן גוי – יגנזו. ס'לייגט אראפ ביידע אויף איין קאטעגאריע. וואס מ'נוצט עס נישט פאר איינס פון די צוויי ריזנס: אדער ווייל ס'איז בלו, אדער ווייל א גוי האט עס געשריבן. זעט מען, מ'נוצט נישט עפעס וואס א גוי האט געשריבן.
Speaker 2: קומט אויס, דו ווילסט נוצן א תורה וואס א גוי האט געשריבן אין דעם בית המדרש?
Speaker 1: נישט א תורה, אבער איך ווייס... כתבי הקודש מיינט א תנ"ך, א דרוקער...
Speaker 2: ניין, ס'מיינט נישט קיין דרוקער. כתבי הקודש מיינט א תנ"ך, דאס איז די טאטע ווארט.
Speaker 1: אויב ס'איז געווען א מאל, מען האט געדארפט האבן אסאך שרייבערס, זאלן איינער געטראפן א שרייבער – ס'איז אסאך שנעלער איבער א מאשין. אבער זעט, פאר ס'איז א פראבלעם, ס'איז אויס אז ס'איז נישט קיין וועג. טאקע שווער, פארוואס? וואס איז שלעכט? אויב מילא דמיון, זאגסטו אז עס האט א קדושה – ס'איז איין זאך, ס'האט יא א קדושה, פארוואס נישט? וואלט מען עס שטארק גונז זיין, עמענט נישט וואס זעט קיין גארבידזש – ס'איז אויף דעם.
Speaker 2: לגבי געדרוקט איז אן אנדערע שאלה. קוקן, דער משנה ברורה ברענגט דא אונז – דא איז א מחלוקת. דער תירוץ אזוי זאגט, אז געדרוקט האט א קדושה אזוי ווי כתיבה. אבער וואס מיט א גוי דרוקט עס? דעמאלט אפשר נישט.
Speaker 1: אז ס'איז א מאשין – א מאשין איז אזוי ווי א גוי לכאורה. זיכער, א מאשין איז אפילו נישט קיין גוי. הלוואי זאל א מאשין אנקומען צו דער דרגא פון א גוי.
---
Speaker 1: אקעי, אזוי. יעצט גייט דער רמב"ם סתם. אקעי, דער רמב"ם – יעצט אז מ'האט געלערנט אז שמות האבן א קדושה, ווערט א ספק: פארשידענע שמות אין דער תורה, און נישט אלעמאל ווייסט מען אויב ס'מיינט דער אייבערשטער, אדער ס'מיינט א מושל אדנות – קען זיין סתם א האר, א מענטש. מען ברענגט, דער רמב"ם ברענגט אפאר כללים. ס'איז אינטערעסאנט, ווייל ס'שטייט ביי כל השמות האמורים באברהם – קודש, אין הלכות כתיבת ספר תורה, עפעס אזוי.
יא, זאגט דער רמב"ם: כל השמות האמורים באברהם – קודש. אפילו... אף זה שנאמר – השם, אדנות, ס'שטייט א-ד-נ-י. דער רמב"ם ברענגט דאס, ס'שטייט א-ד-נ-י, וואס ער רעדט דארט צו די מלאכים – קען דאך זיין אז ער מיינט א מענטש. אבער וואס ס'זעט אויס, אברהם האט אייביג גערעדט כלפי שמיא, ער האט אייביג געזען גאט דער אייבערשטער, אפילו... תיקון הבורא.
פארקערט, די זעלבע מעשה לוט: כל השמות האמורים בלוט – חול, חוץ מזה "אל נא ה'" – "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך" – דארט שטייט "אדני", אבער דארט רעדט ער צו די מלאכים.
Speaker 2: אבער דארט רעדט ער צו די מלאכים. ס'קען זיין אז אברהם האט גערעדט צו די מלאכים, ער האט געוואוסט אז זיי זענען מלאכים חשובים וואס זענען געקומען פון אייבערשטן, נישט צום אייבערשטן.
Speaker 1: ניין, דאס איז א שיינע תורה, אבער דער פשט איז אז אברהם רעדט צום אייבערשטן, אזוי ווי רש"י זאגט. ער מיינט צו זאגן אז "אל נא תעבור" – דער אייבערשטער זאל נישט אוועקגיין, "וירא אליו ה'". איך גיי מיט דעם פשט.
אקעי, ווייטער. כל השמות האמורים בגבעת בנימין – ביי די מעשה פון בנימין און פילגש בגבעה – קודש. קודש.
כל השמות האמורים במיכה – חול. מיכה איז דער פסל מיכה. ס'שטייט דארט דער אייבערשטער'ס נאמען, און מ'איז משמע אז אפילו הכי איז עס חול.
Speaker 2: יא, ס'שטייט אפילו שם הוי"ה דארט, כ'האב געזען. ס'איז אינטערעסאנט.
Speaker 1: יא? כל השמות האמורים בנבות – קודש. קודש. זייער גוט.
זאגט דער רמב"ם ווייטער: כל שלמה האמור בשיר השירים – קודש. איבעראל וואו ס'שטייט אין שיר השירים די ווארט שלמה – "שיר השירים אשר לשלמה" – קודש. והרי הוא כשאר הכינויים – ס'איז נישט אזוי ווי קודש, ס'איז נישט פון די אכט שמות וואס דער רמב"ם האט פריער אויסגערעכנט, אדער די זיבן שמות וואס דער רמב"ם האט אויסגערעכנט, אבער ס'איז קודש. ווייל אזוי ווי דער רמב"ם נעמט אן ווי דער מדרש וואס זאגט אז שלמה מיינט אייביג "מלך שהשלום שלו" – ס'איז א כינוי אויפ'ן אייבערשטן. חוץ מזה "האלף לך שלמה" – מיינט מען יא שלמה המלך.
כל מלכיא האמור בדניאל – חול. אין ספר דניאל שטייט מלכיא – געווענליך מיינט מלכיא נבוכדנצר אדער וועמען מ'מיינט דארטן. חוץ מזה "אנת הוא מלכא מלך מלכיא" – דארטן דייטש עס דער אייבערשטער. והרי הוא כשאר הכינויים.
Speaker 2: איך מיין אז אפילו "מלך מלכיא" קען שטיין אויף נבוכדנצר, און אפילו דאס האט ער זיך אזוי גערופן, אדער אויף דער מלך פרס דארט.
Speaker 1: דער חידוש פון נבות וואס ער ברענגט דא, איז ווייל ס'שטייט דארט – נישט ביי נבות, סארי – למשל גבעת בנימין, און דער פשט איז ווייל ס'שטייט דארט אז זיי האבן געפרעגט דעם אייבערשטן צי זיי זאלן יא ארויסגיין אין די מלחמה, "ויאמר ה'". איז געווען תנאים וואס האבן גע'טענה'ט אז ס'קען נישט זיין אז ס'איז געווען דער אייבערשטער. און די זעלבע זאך ביי נבות – ווייס איך נישט וואס די סוגיא איז, אבער ס'שטייט אזוי: אז אחאב, און ס'שטייט "ברך אלקים ומלך", עפעס אזוי. אזוי ווי אחאב איז געווען אן עובד עבודה זרה, ווייסט ער נישט וואס ער האט געמיינט. פשט איז, דא האט ער געמיינט יא דעם אייבערשטן. אזוי איז לכאורה דער פשט.
די זעלבע זאך, וועלכע נאך? שוין, איך פארשטיי נישט אין אלע. יא, פסל מיכה – ער האט געמאכט א פסל, נישט פאר'ן אייבערשטן, פאר עבודה זרה. דאס איז דער חידוש.
דערפאר ברענגט דער רמב"ם אייביג "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" – ווייל עפעס מיט אברהם וואס ער האט גערופן דעם שם ה' האט עפעס א ספעציעלע חשיבות. אבער די אלע זאכן, לכאורה זענען דא נאך אסאך ספיקות אין די תוספות, אבער וואס דער רמב"ם ברענגט פונקט די פאר כללים וואס האלטן זיך מיט דרשות אדער ברייתות וכדומה – ווייס איך נישט וואס גייט דארט פאר.
---
Speaker 1: לאמיר מאכן א שנעלע סיכום:
- ווען מ'איז מאבד איינע פון די שמות וואס זענען די שמות פון דעם אייבערשטן – די אכט שמות – באקומט מען מלקות. מה שאין כן כינויים באקומט מען נישט קיין מלקות.
- און חוץ די זיבן שמות איז אויך אלע "אל" און "י-ה", וואס זענען די צוויי אנהייב פון שמות – זיי האבן אויך די זעלבע דין ווי די שמות אליין. מה שאין כן אנדערע אנהייב פון שמות, אנדערע כינויים, האבן נישט די זעלבע דין.
- און נאכדעם, אויך אויף א כלי אדער אויף א מענטש טאר מען אויך נישט מאבד זיין.
- אבער וואס טוט זיך ווען א מענטש האט געשריבן אויף זיין גוף? ווערט עס מער קאמפליצירט, ווייל א מענטש האט דאך א מצוה פון טבילה. אויף דעם האט דער רמב"ם געזאגט אז א יוסף, ווען ער גייט זיך טובל'ן, וועט זיך עס אויסמעקן, און היות ס'איז על דרך הגב מעקט זיך דאס אויס, ער דארף נישט אויף דעם אכטונג געבן. אבער ער דארף יא מער אכטונג געבן אז ער זאל נישט שטיין ערום. דער רמב"ם האט נישט אויסגערעכנט אן עקסטערע הלכה אז מ'טאר נישט שטיין ערום אין פראנט פון די... ווי שטייט עס אנדערש? דא שטייט עס: מ'טאר נישט שטיין ערום אין פראנט פון דעם אייבערשטנ'ס נאמען. ממילא, זאל מען עפעס ארויפלייגן, און מ'קען עס ארויפלייגן באופן ס'זאל נישט זיין קיין חציצה.
- וואס טוט זיך אויב ס'שטייט "השם" אויף עפעס א בנין? איך ווייס נישט וואס – טאר מען נישט דארט שטיין נאקעט אויך.
Speaker 2: דו האסט נישט געוואוסט די הלכה טאקע?
Speaker 1: יעצט ווייסטו. יא.
דער רמב"ם האט געזאגט פון די מצוה פון "לא תעשון כן" – ס'שטייט דאך אז מ'זאל נישט טון דאס וואס מ'טוט צו עבודה זרה. עבודה זרה האט דאך א מצוה אז מ'זאל מאבד זיין אלע זייערע בנינים. איז אויב מ'איז מאבד עפעס א חלק פון די בית המקדש, אדער א בוים וואס מ'האט מנדב געווען צו בויען אין בית המקדש, איז מען עובר אויף די זעלבע איסור.
נאכדעם האט דער רמב"ם געזאגט די הלכה מיט די רבנן פון כתבי הקודש. כתבי הקודש, אפילו וואס ס'שטייט נישט די אייבערשטנ'ס נאמען, איז אבער חשוב ווי א חלק פון די תורה. האט דער רמב"ם אריינגעלייגט אונטער די זעלבע קאטעגאריע.
---
ס'איז אויך אביסל א חידוש, ווייל ס'איז נישט די זעלבע חומר ווי "לא תעשון כן". אבער וואס איז די הלכה מדרבנן פון דעם?
האט דער רמב"ם געזאגט אז די קדושה באקומט פון דעם וואס א איד שרייבט עס מיט קדושה. אויב א מין שרייבט עס, דעמאלט דארף מען עס פארברענען, ווייל ס'איז דא ממש א חשיבות פון מאבד זיין עניטינג פון די מין. און פון א גוי דארף מען נישט מאבד זיין, אבער דאך זאל מען עס נישט נוצן, ס'זאל נישט זיין קיין גניזה.
---
שוין, נאכדעם רעכנט דער רמב"ם אויס וועלכע שמות וואס שטייט אין די תורה – ווען ווייסט מען אויב ס'איז קודש אדער נישט. האט ער געברענגט פון חז"ל:
- אברהם – אברהם אבינו רעדט אייביג קודש, אויסער איין פלאץ. איבעראל רעדט אברהם אבינו קודש.
- לוט – געווענליך איז חול, חוץ פון איין פלאץ.
- און אזוי בנימין, מיכה, נבות – וועלכע איז קודש, וועלכע איז חול.
- און שלמה, און דניאל.
---
יא, לכאורה די טעם פון כתבי הקודש איז אז די קדושה פון א כתבי הקודש איז אויך א דבר שנקרא שמו עליו. ס'איז טאקע נישט... אויך רוב כתבי הקודש האבן טאקע שמות בכלל, ס'איז דא ממש שמות.
אפילו וואס דו זאגסט, דו ביסט גערעכט – אפילו א היכי תימצי א ביאור וואס האט נישט קיין שם – האט דער רמב"ם געברענגט די הלכה אז ביאורים איז אויך אסור למחוק, ווייל ס'איז דאך אויך א שטיקל חידוש. ס'איז דא א גמרא אין כל כתבי אויף די סוגיא.
אפילו ביאורים אויף תורה שבעל פה – תורה שבעל פה האט דאך נישט קיין שמות בכלל. וויאזוי קען זיין אז ס'זאל האבן א קדושה? זאגט ער אז ס'איז פשט אין כל כתבי, איך ווייס נישט.
ס'שטעלט זיך א פראגע?
יא.
---
און הלכה למעשה איז, מענטשן פלאגן זיך מיט דעם – וואסערע זאכן וואס מ'מוז טון שמות. מ'דארף דאס וויסן מער. מ'זעט עס דאך, אבער לאמיר זאגן קלאר – מ'זעט דאך די הקדמה – מ'קען נישט פסק'ענען פון א פראקטישע ענין קיין הלכה למעשה.
ער האט געזאגט דעם פסק, אבער קלאר זעט מען לכאורה די הגדרה איז אז דער איסור איז מאבד זיין א זאך וואס מענטשן זענען מתייחס צו דעם מיט א קדושה – ס'איז א דבר שנקרא שמו עליו.
א מין למשל איז נישט – אדער מ'קען זאגן, א מין וואס מ'ווייסט בכלל נישט אז ס'איז א קדושה. ס'איז דא אסאך שאלות, למשל איך ווייס שוין, מ'דארף זיך מתייעץ זיין. אבער על כל פנים, ס'קען זיין אזאכן וואס מ'איז נישט מתייחס צו זיי מיט א קדושה – אז דער איסור איז נישט סתם אז ס'איז א מעדזשיק זאך. דער איסור איז ווייל ס'איז א הייליגע זאך – מ'פארברענט נישט בידיים א הייליגע זאך, אפילו נישט בידיים. ס'האט אלעס צו טון אין די התייחסות.
אויב ס'איז א זאך וואס איז ארויסגעקומען פון די דרוק – צוואנציג צובראכענע ספרים – און מ'ווארפט עס צוריק אין גארבעדזש, ס'האט זיך קיינמאל נישט געהאט קיין קדושה – ס'קען זיין אז ס'איז נישט דא דער יסוד דערפון.
פראקטיש דארף מען וויסן שוין געוואלדיג.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 4.6, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 Related Content
פרקים א'–ד' – עיקרי אמונה און ידיעת הבורא (מציאות השם, מעשה בראשית, מעשה מרכבה).
פרקים ה'–ו' – מצוות מעשיות וואס שטאמען פון די עיקרים: פרק ה' = קידוש השם / חילול השם; פרק ו' = לא לאבד דברים שנקרא שמו עליהם.
פרקים ז'–י' – הלכות נבואה.
חידוש אין דער הקדמה: פרקים ה'–ו' זענען „דברים שבמעשה" – פראקטישע הלכות וואס שטאמען פון די שרשים. דער קשר: מציאות השם → קדושת השם → שמירת קדושת שמו בכתב ובמעשה. אויסמעקן דעם שם השם איז כביכול דער מעשה-צד פון חילול השם, ענליך צו „לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (וואס איז בפה), נאר דאס איז בכתב / במעשה.
---
> „כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה – לוקה מן התורה. שנאמר בעבודה זרה: ואבדתם את שמם מן המקום ההוא – לא תעשון כן לה' אלקיכם."
עס איז א לאו דאורייתא מיט מלקות צו מאבד זיין (אויסמעקן) איינע פון די הייליגע נעמען פון הקב"ה. דער מקור איז דער פסוק אין פרשת ראה (דברים יב:ג–ד): מ'זאל מאבד זיין די נעמען פון עבודה זרה, און „לא תעשון כן לה' אלקיכם" – צום אייבערשטן זאל מען דאס נישט טון.
1) פשט'ער פשט פון פסוק vs. דרשה:
דער פשוט'ער פשט פון „לא תעשון כן" (לויט רש"י אויפ'ן חומש) גייט אויף שחיטת חוץ / הקרבה אויף במות – מ'זאל נישט מקריב זיין איבעראל ווי די עובדי ע"ז, נאר „אל המקום אשר יבחר". „שמם" אין פשט מיינט די במות / פלעצער וואס זענען מיוחד פאר ע"ז. אבער דער רמב"ם (און די גמרא) נוצן עס אלס דרשה: אזוי ווי מ'איז מאבד שמות ע"ז, „לא תעשון כן" – זאלסטו נישט מאבד זיין שמות הקודש. דער רמב"ם רעכנט עס אלס א מצוה אין ספר המצוות.
2) קשר צו „לא תשא":
„לא תעשון כן" (מחיקת השם בכתב/במעשה) איז א מקבילה צו „לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (ביזוי השם בפה). ביידע שיצן דעם כבוד פון שם השם, נאר אין פארשידענע מעדיומס.
3) „קדושים הטהורים":
דער רמב"ם נוצט דעם לשון „הקדושים הטהורים" – ווערט באמערקט אבער נישט ברייט מוסבר.
4) נוטץ אבן מן המזבח:
דער כלל „לאבד דברים שנקרא שמו עליהם" איז ברייטער ווי נאר שמות – ס'קען אויך אריינכאפן צוברעכן דעם מזבח אדער בית המקדש (אזוי ווי מ'טוט צו ע"ז). אבער דער רמב"ם אין דעם פרק גייט אריין ספעציפיש אין די הלכה פון מחיקת שמות.
5) „שנקרא בהם הקב"ה":
דער אייבערשטער האט נישט א נאמען אין דעם זעלבן סענס ווי א מענטש. דער רמב"ם אליין האט אין פרק א' נישט געקענט מער זאגן ווי „הנמצא ראשון". „שנקרא בהם" מיינט: אזוי ווי מיר זענען זיך מתייחס צום אייבערשטן. אבער הואיל און דאס איז אונזער וועג פון התייחסות, מוז מען עס מכבד זיין.
- דברים יב:ג–ד (פסוק)
- רש"י עה"ת (פשט פון „לא תעשון כן" = שחיטת חוץ / במות)
- ספר המצוות (רמב"ם רעכנט עס אלס מצוה)
- גמרא (דרשה פון „לא תעשון כן")
---
> „שבעה שמות הן: השם הנכתב י-ה-ו-ה, והוא השם המפורש, או הנכתב א-ד-נ-י, ואל, אלוה, אלהים, אלהי, שדי, צבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו – לוקה."
עס זענען דא זיבן הייליגע נעמען וואס מ'טאר נישט אויסמעקן: (1) י-ה-ו-ה (= שם המפורש), (2) א-ד-נ-י, (3) א-ל, (4) אלו-ה, (5) אלהי"ם, (6) שד"י, (7) צבאו"ת. אפילו איין אות פון די זיבן שמות אויסמעקן – איז מען לוקה.
1) צאל פון שמות – זיבן אדער אכט?
ווען מ'ציילט אויס, זעט מען אכט נעמען, נישט זיבן. צוויי תירוצים:
- (א) י-ה-ו-ה און א-ד-נ-י ווערן גערעכנט אלס איינס, ווייל א-ד-נ-י איז דער אופן ווי מ'ליינט/זאגט דעם שם י-ה-ו-ה (דער רמב"ם זאגט „או הנכתב א-ד-נ-י" – ס'איז א קאמבינאציע פון איין שם).
- (ב) א-ל און אלו-ה ווערן גערעכנט אלס איינס.
2) פארוואס פעלט י-ה (שם בן ב')?
דער רמב"ם אין הלכה ד' זאגט בפירוש אז י-ה איז א „שם בפני עצמו". פארוואס ווערט עס נישט גערעכנט צווישן די זיבן? – צורך עיון, קיין תירוץ ווערט נישט געגעבן. (זעה ווייטער ביי הלכה ד' פאר א מעגליכע הסברה.)
3) צבאות אלס שם – א גרויסע קשיא:
- קשיא: אין גאנצן תנ"ך שטייט קיינמאל נישט „צבאות" אליינס אלס א נאמען פאר'ן אייבערשטן. אלעמאל שטייט „ה' צבאות". ווען „צבאות" שטייט אליין, מיינט עס מיליטערישע כוחות / אידן (למשל „צבאות ה' מארץ מצרים"). אויב אזוי, וויאזוי קען „צבאות" אליין זיין א שם קודש?
- פארגלייך: ביי אנדערע שמות (ווי אלהי"ם, אדנ"י) קען דאס ווארט אויך חול זיין – אבער דארט זעט מען עס אמאל אלס שם השם אליין. ביי צבאות זעט מען עס קיינמאל נישט אליין אלס שם השם.
- מקור: דער רמב"ם שטיצט זיך אויף א ברייתא אין מסכת שבועות. דער כסף משנה און אנדערע מפרשים ברענגען אויך נאר דעם מקור פון דער ברייתא, אן ווייטערדיגע הסברה.
- מעגליכער תירוץ: אפשר ווען „צבאות" שטייט צוזאמען מיט שם הוי"ה, ווערן ביידע ווערטער א חלק פון דעם שם, און „צבאות" באקומט קדושה בפני עצמו. אבער – דער רמב"ם זאגט אז מ'באקומט מלקות אויף „צבאות" אליין, וואס בלייבט שווער.
- מקובלים: די מקובלים רעכענען אלעמאל צבאות אלס א שם בפני עצמו.
- מסקנא: בלייבט א קשיא / פלא. „צורך עיון."
4) אפילו אות אחת – לוקה:
דורך אויסמעקן איין אות פארלירט דאס ווארט זיין באדייטונג, ממילא האסטו מאבד געווען דעם שם. אבער אפשר קען דאס ווארט נאך האבן א מינינג אפילו מיט א פעלנדיגע אות – דער חילוק צווישן שמות און כינויים ווייזט אז אין די שמות ליגט א קדושה בגופה, נישט נאר א באדייטונג.
5) שם המפורש – מחלוקת ראשונים:
דער רמב"ם נעמט אן אז „השם המפורש" אין חז"ל מיינט שם י-ה-ו-ה ככתבו (שם בן ד'). אבער דער מהרש"ל האלט נישט אזוי – ס'איז א מחלוקת ראשונים וואס „שם המפורש" מיינט. ווען עס שטייט אז דער כהן גדול האט מזכיר געווען השם המפורש, מיינט דער רמב"ם שם י-ה-ו-ה ככתבו. עס ווערט אויך דערמאנט דער רא"ש און שם בן מ"ב, אבער אן דעטאלן.
6) חילוק צווישן שם הוי"ה און אנדערע שמות:
לגבי אנדערע ענינים (למשל „לא כמי שאני נכתב אני נקרא" – שארות) איז דא א גרויסער חילוק צווישן שם הוי"ה און אנדערע שמות. שם הוי"ה איז מער „שם העצם" – עס זאגט עפעס מער איבער'ן אייבערשטן. אבער לגבי מחיקת השם זעט אויס אז אלע זיבן שמות זענען גלייך – אויף אלע באקומט מען מלקות.
- ברייתא אין מסכת שבועות (מקור פאר די זיבן שמות, כולל צבאות)
- כסף משנה (ברענגט דעם מקור פון דער ברייתא)
- מהרש"ל (חולק אויף דער פירוש פון „שם המפורש")
- רא"ש (דערמאנט בנוגע שם בן מ"ב)
---
> „כל הניטפל לשם מלפניו – מותר למחקו. כגון למ"ד מ'להשם', בי"ת מ'באלהים', וכיוצא בהם. וכל הנטפל להשם מאחריו, כגון כ"ף של אלקיך, כ"ם של אלקיכם וכיוצא בהם – אינם נמחקים. שהרי אותיות של השם – השם מקדשם."
אותיות וואס זענען צוגעלייגט פאר דעם שם (פרעפיקסן ווי ל', ב', מ') – טאר מען אויסמעקן, ווייל זיי זענען נישט חלק פון דעם שם גופא. אותיות וואס שטייען נאך דעם שם (סופיקסן ווי כ"ף, כ"ם) – טאר מען נישט אויסמעקן.
1) פארוואס דער חילוק צווישן מלפניו און מאחריו?
דער רמב"ם'ס טעם: „שהרי אותיות של השם – השם מקדשם." ווען מען קומט צו דעם ווארט „אלקיכם", האט מען שוין אויסגעלייענט דעם גאנצן שם „אלקי", און דער סופיקס (כ"ם) „כאפט זיך מיט" מיט דער קדושה פון דעם שם וואס שטייט פאר אים. דער שם איז מקדש וואס קומט נאך אים. אבער א פרעפיקס (ווי למ"ד פון „להשם") שטייט פאר דעם שם, און איז נאך נישט מקודש געווארן.
2) פארבינדונג צום יסוד פון קדושת השם:
דער סופיקס איז א חלק פון דעם זעלבן ווארט, און ווייל ער קומט נאך דעם שם, ווערט ער מקודש דורך דעם שם. דער פרעפיקס, כאטש ער איז אויך א חלק פון דעם ווארט, קומט פאר דעם שם, און ווערט נישט מקודש. דאס פארבינדט זיך מיט דעם יסוד אז די עצם שם באקומט א קדושה – נישט בלויז יעדע אות באזונדער.
3) מחלוקת תנאים:
דער כסף משנה ברענגט אז עס איז דא א מחלוקת תנאים וועגן דעם, און דער רמב"ם פסק'נט ווי איין שיטה.
4) [Digression: פארגלייך צו „צבאות" – אינהאלטלעכע סברא:]
דער סופיקס (ווי כ"ם פון „אלקיכם") איז ענליך צו „צבאות" אין א געוויסן זין: „אלקיכם" זאגט נישט עפעס וועגן גאט (ווי א תואר), נאר עס זאגט צו וועם דער אלוקים זיך מתייחס – „אייער גאט." דאס „אייער" ווערט אויך געטליך. אזוי אויך „צבאות" – עס איז א בחינה וואס איז נטפל לשם מאחריו. דאס בלייבט א צדדית'ע סברא, נישט א פסק, און מ'וועט שפעטער זען ביי כינויים צו עס שטימט.
קשיא אויף דעם: אויב „חנון" און „רחום" (וואס זענען כינויים, נישט שמות) שטייען אויך נאך דעם שם (ווי „השם חנון"), פארוואס זאל „צבאות" זיין אנדערש? דער רמב"ם ברענגט טאקע א ברייתא אז צבאות איז אנדערש, און מ'דארף פארשטיין דעם חילוק.
5) דין מכת מרדות:
> „המוחק כל אותיות הנטפלות – הרי זה עבר, אבל אינו לוקה, אלא מכין אותו מכת מרדות."
אויסמעקן דעם סופיקס איז אן איסור דרבנן, נישט דאורייתא, דערפאר באקומט מען נישט מלקות דאורייתא, נאר מכת מרדות.
[חשוב'ע הערה וועגן מכת מרדות ביים רמב"ם:]
דאס איז די ערשטע מאל אין דעם פרק וואו דער רמב"ם ברענגט מכת מרדות. דער רמב"ם אפליקירט זייער קאנסיסטענט דעם כלל אז ווען מ'איז עובר אויף אן איסור דרבנן, באקומט מען מכת מרדות. דער מקור איז פון דער גמרא, וואו עס ווערט געפרעגט „מלקות?" און געענטפערט „מכת מרדות." דער רמב"ם האט דאס געמאכט צו א שטארקע כלל – כמעט יעדע מאל שרייבט ער „לוקה מכת מרדות" ביי איסורי דרבנן. נישט אלע שטימען צו אז מכת מרדות איז אזוי קאנסיסטענט ווי הלכות מלקות דאורייתא – עס איז נישט קלאר אז עס האט דיזעלבע סטרוקטור ווי מלקות.
- כסף משנה (מחלוקת תנאים)
- ברייתא (צבאות)
- גמרא (מקור פאר מכת מרדות)
---
> „הכותב אל"ף למ"ד מאלוקים, או יו"ד ה"א משם הוי"ה – אינו נמחק. ואין צריך לומר יו"ד ה"א שהוא שם בפני עצמו, שהרי מקצת שם המפורש הוא."
ווער עס שרייבט בלויז א-ל (די ערשטע צוויי אותיות פון אלוקים) אדער י-ה (די ערשטע צוויי אותיות פון הוי"ה) – טאר מען עס נישט אויסמעקן. י-ה איז נישט נאר ווייל עס איז דער אנהייב פון הוי"ה, נאר ווייל עס איז אליין א שם בפני עצמו.
1) קשיא – פארוואס האט דער רמב"ם נישט אויסגערעכנט י-ה צווישן די שבעה שמות?
אויב י-ה איז א שם בפני עצמו, פארוואס האט דער רמב"ם עס נישט אויסגערעכנט פריער (הלכה ב') צווישן די זיבן שמות?
ענטפער: דער רמב"ם פארשטייט אז י-ה איז נאר הייליג אלס קיצור/כינוי פון שם הוי"ה – עס איז „מקצת שם המפורש." עס איז נישט אן אומאפהענגיגער שם, נאר א האלבע פון י-ה-ו-ה. דערפאר רעכנט דער רמב"ם עס נישט אלס באזונדערן שם.
ראיה: דער פסוק „כי ב-י-ה ה' צור עולמים" – י-ה שטייט צוזאמען מיט הוי"ה, וואס ווייזט אז עס איז א קיצור/בחינה פון דעם זעלבן שם. אויך „כי יד על כס י-ה" – חז"ל זאגן אז דאס מיינט אז דער שם איז מפריד, י-ה פון ו-ה, „אין השם שלם."
אינטערעסאנטע נקודה: שם הוי"ה זאגט מען נישט כלל (מ'זאגט אד-ני), אבער י-ה זאגט מען אן קיין פראבלעם. דאס ווייזט אז י-ה איז „סאמהאו א כינוי" – עס האט נישט דעם זעלבן סטאטוס ווי שם הוי"ה גופא.
2) דער ראב"ד'ס השגה:
דער ראב"ד איז מחולק: „אבל הכותב ש' ד' משם ש-ד-י, צ' ב' משם צבאות – הרי אלו נמחקין." דער ראב"ד'ס חילוק: ש-ד אליין האט נישט קיין מינינג, צ-ב אליין האט נישט קיין מינינג – דערפאר מעג מען אויסמעקן. אבער א-ל און י-ה האבן אליין א מינינג – זיי זענען אליין א שם.
3) צו איז דא א מחלוקת צווישן רמב"ם און ראב"ד?
לכאורה זאגן ביידע דאס זעלבע הלכה למעשה – א-ל און י-ה טאר מען נישט אויסמעקן, ש-ד און צ-ב מעג מען. אבער דער טעם איז אפשר אנדערש:
- דער רמב"ם – עס קלינגט אז א-ל און י-ה זענען אסור ווייל זיי זענען די ערשטע צוויי אותיות פון א שם (מקצת שם), און דערצו זענען זיי אויך א שם בפני עצמו.
- דער ראב"ד – די סיבה איז נאר ווייל זיי זענען א שם בפני עצמו, נישט ווייל זיי זענען דער אנהייב פון א שם.
עס איז נישט קלאר צו דער ראב"ד האט בכלל מחולק, אדער אפשר האט ער געהאט א אנדערע גירסא אין רמב"ם.
4) יסוד – כוונה ביים שרייבן טוט נישט:
ווען איינער הויבט אן שרייבן צ-ב מיט א כוונה צו שרייבן „צבאות" (א הייליגער שם), טוישט דאס גארנישט – צ-ב אליין האט נישט קיין קדושה. די כוונה פון קדושת השם איז נישט מקדש. נאר דער אובייעקטיווער מינינג פון דעם וואס שטייט געשריבן איז וואס קען זיין.
5) פארוואס רעכנט דער רמב"ם א-ל נישט אלס באזונדערן שם?
אויב א-ל איז א שם בפני עצמו, פארוואס רעכנט דער רמב"ם עס נישט צווישן די שבעה שמות? עס זעט אויס אז דער רמב"ם פארשטייט אז א-ל איז אויך א „מקצת" פון אלוקים, ענליך ווי י-ה איז מקצת פון הוי"ה – כאטש א-ל איז נישט ממש „האלב" פון אלוקים אויף דעם זעלבן אופן.
6) י-ה שטייט אין תנ"ך:
י-ה שטייט יא אין תנ"ך – „הללו-י-ה", „י-ה דלקית י-ה" – אבער דאס איז בעצם א כינוי/קיצור פון שם הוי"ה.
דריי סארטן שמות דאורייתא:
1. שבעה שמות וואס מ'טאר נישט אויסמעקן (מלקות).
2. נטפל מאחריו – סופיקסן וואס מ'טאר נישט אויסמעקן (איסור דרבנן, מכת מרדות).
3. א-ל, י-ה – מקצת שם, וואס זענען אויך שמות בפני עצמם.
- ראב"ד (השגה)
- פסוקים: „כי ב-י-ה ה' צור עולמים", „כי יד על כס י-ה"
- חז"ל (אין השם שלם)
---
> „שאר הכינויים שמשבחים בהם את הקב"ה, כגון חנון ורחום, הגדול הגבור והנורא, הנאמן, קנא, וחזק, וכיוצא בהם – הרי הן כשאר דברי הקודש, ונמחקין."
כינויים – ווערטער וואס מ'באנוצט צו באשרייבן/לויבן דעם אייבערשטן – זענען נישט שמות. זיי זענען הייליגע ווערטער (דברי הקודש), אבער מ'מעג זיי אויסמעקן.
1) פארוואס זענען כינויים נישט שמות?
אלע כינויים זענען שבחים/תארים וואס מ'קען אויך זאגן אויף א מענטש – א מענטש קען זיין „רחום", „חנון", „חזק." מ'גייט במידותיו של הקב"ה. ס'איז סך הכל א שבח, א כינוי – נישט א שם וואס איז ספעציפיש צוגעבונדן צום אייבערשטן.
2) [Digression: מורה נבוכים – אלע שמות חוץ פון שם המפורש זענען „פעולות":]
דער רמב"ם אין מורה נבוכים איז מסביר אז אמת'דיג אלע שמות חוץ פון שם המפורש זענען פעולות (תארי הפעולה) – זיי באשרייבן וואס גאט טוט, נישט וואס ער איז. למשל, „אדנ-י" מיינט „אדון הארץ" – דער אייבערשטער פירט די וועלט, נישט וואס ער איז. נאר שם המפורש (הוי"ה) איז דער איינציגער שם וואס באשרייבט דעם עצם פון דעם אייבערשטן – און אפילו דאס זאגט נישט וואס ער איז, נאר אז ער איז נישט אזוי ווי אלע אנדערע זאכן.
קשיא פון דעם: אויב לויט מורה נבוכים אלע שמות (חוץ שם המפורש) זענען פעולות/תוארים, לכאורה איז דער חילוק צווישן „שמות שאינם נמחקים" און „כינויים" נישט אזוי פשוט – ביידע זענען דאך א סארט תואר/שבח!
ענטפער: די הלכה רעכנט זיך נישט מיט דעם פילאזאפישן יסוד. הלכה'דיג איז יא דא א חילוק: די שבעה שמות האבן א ספעציעלע „קדושת השם" – זיי ווערן עקסקלוסיוו גענוצט אויף דעם אייבערשטן, און אונזער התייחסות צו זיי איז אלס דעם אייבערשטנ'ס נאמען. אבער כינויים ווי „חנון", „גיבור" – קען מען אויך נוצן אויף א מענטש.
3) „כתבי הקודש" מיינט נישט אז מ'מעג אויסמעקן בידים:
ווען מ'זאגט אז כינויים האבן דין „כתבי הקודש" (נישט קדושת השם), מיינט דאס נישט אז מ'מעג זיי אויסמעקן בידים. ס'קען זיין א באזונדערע הלכה אז כתבי הקודש אליינס טאר מען נישט אויסמעקן – נאר זיי האבן נישט די ספעציפישע הלכה פון קדושת השם.
- מורה נבוכים (אלע שמות חוץ שם המפורש זענען פעולות)
---
> „כלי שהיה שם קודש כתוב עליו – קוצץ את מקום השם וגונזו. אפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית, והתיך את הכלי – הרי זה לוקה. אלא חותך את מקומו וגונזו."
א כלי וואו ס'שטייט דער שם ה' – מ'דארף אפשניידן דעם פלאץ פון דעם שם און גונז זיין. אפילו ווען דער שם איז אריינגעקריצט (חקוק) אין מעטאל אדער גלאז (נישט געשריבן מיט טינט), און מ'שמעלצט צו די כלי – באקומט מען מלקות. מ'מוז אפשניידן דעם שם און גונז זיין.
1) חידוש: אפילו אינדירעקטע מחיקה דורך צולאזן די כלי:
מ'טוט נישט דירעקט עפעס צום שם – מ'שמעלצט נאר די כלי, און אויטאמאטיש ווערט דער שם בטל. מ'קען טענה'ן: „איך האב נישט אויסגעמעקט דעם שם, איך האב נאר געמאכט די כלי אויס כלי!" אבער למעשה, ווייל דורך דעם וועג ווערט דער שם אויסגעמעקט, איז עס אסור, און מ'באקומט מלקות.
2) חידוש: חקיקה אין כלי – נישט נאר כתיבה בדיו:
דער איסור גילט נישט נאר ווען דער שם איז געשריבן מיט טינט, נאר אויך ווען ער איז חקוק – אריינגעקריצט אלס טייל פון דער כלי אליין.
---
> „אם היה שם קודש כתוב על בשרו – הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה – כורך עליו גמי וטובל. ואם לא מצא גמי – מסבב בחרס. ולא יהא הדוק – כדי שלא יחצוץ."
ווער עס האט דעם שם ה' געשריבן אויף זיין גוף – טאר זיך נישט וואשן (ווייל ס'וועט אויסמעקן דעם שם), טאר זיך נישט אויסשמירן, און טאר נישט שטיין אין א שמוציגן ארט. ווען ער דארף טובל זיין א טבילה של מצוה – זאל ער ארומוויקלען דעם שם מיט גמי (פאפירוס/גראז) און טובל'ן. האט ער נישט קיין גמי – זאל ער אקטיוו גיין זוכן עפעס אנדערש. דאס ארומוויקלען זאל נישט פעסט זיין, כדי עס זאל נישט זיין א חציצה ביי דער טבילה.
1) „מסבב בחרס" – ער מוז גיין זוכן, נישט נאר לכתחילה:
„מסבב" מיינט נישט נאר „אויב ער טרעפט עפעס זאל ער עס צודעקן" – נאר ער מוז אקטיוו גיין זוכן עפעס מיט וואס צו באדעקן דעם שם. ער קען נישט סתם אזוי אריינגיין אין מקוה אן באדעקונג.
2) דער עיקר טעם פון באדעקן – נישט ווייל מחיקה, נאר ווייל ערוה לפני השם:
א שליסל חידוש: דער טעם פארוואס חז"ל האבן געהייסן באדעקן דעם שם ביי טבילה איז נישט ווייל מ'האט מורא אז דאס וואסער וועט אויסמעקן דעם שם. ווייל אפילו אויב ס'וועט זיך אויסמעקן „בדרך אגב" (אן כוונה, דורך דער טבילה), איז דאס נישט קיין איסור – ער טוט עס נישט אינטענשאנעלי, און ס'איז א צורך מצוה.
דער אמת'ער טעם איז: כדי שלא יעמוד לפני השם ערום – מ'טאר נישט שטיין נאקעט אין פראנט פון דעם שם ה'. ממילא מוז מען עס ארומנעמען מיט עפעס.
3) פארוואס „ולא יהא הדוק" – לאגישער צוזאמענהאנג מיט'ן טעם:
ווייל דער טעם איז נאר כדי נישט צו שטיין נאקעט פאר'ן שם, איז גענוג אז עס איז נישט פעסט (נישט מהודק). ווייל אויב מ'וואלט עס פעסט געמאכט, וואלט עס געווען א חציצה און די טבילה וואלט נישט געגאלטן. דער רמב"ם'ס שיטה ארבעט אויס בשלימות: מ'דארף נאר באדעקן (ווייל ערוה), נישט פעסט (ווייל חציצה), און אויב ס'מעקט זיך אויס דורך דעם וואסער – איז נישט קיין פראבלעם (ווייל ס'איז בדרך אגב פאר א מצוה).
4) פארוואס טאר ער זיך בכלל נישט וואשן?
אויב מחיקה בדרך אגב איז נישט קיין פראבלעם (ווי ביי טבילה), פארוואס זאגט דער רמב"ם אז ער טאר זיך בכלל נישט וואשן? תירוץ: ביי סתם וואשן איז נישטא קיין צורך מצוה, ממילא איז עס אסור ווייל מ'גרם'ט א מחיקה אן א הכרח. נאר ביי טבילה של מצוה האבן חז"ל מתיר געווען.
---
> „הסותר אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה – לוקה, שנאמר בעבודה זרה 'את מזבחותם תתצו... לא תעשון כן לה' אלקיכם'. וכן השורף עצי הקודש דרך השחתה."
ווער עס צוברעכט אפילו איין שטיין פון דעם מזבח, היכל, אדער עזרה דרך השחתה – באקומט מלקות. דער מקור: ביי עבודה זרה איז א מצוה צו צוברעכן זייערע מזבחות, און „לא תעשון כן" זאגט אז צום אייבערשטן טאר מען דאס נישט טון. אויך ווער עס פארברענט „עצי הקודש" דרך השחתה.
1) חילוק צווישן שמות און מקום המקדש – „דרך השחתה":
א וויכטיגער חילוק: ביי שמות איז דער איסור אפילו אויב מ'טוט עס פאר א גוטע סיבה – ווייל ס'איז א שם, טאר מען עס נישט אויסמעקן. אבער ביי מקום המקדש (שטיינער פון מזבח, עצי הקודש) איז דער איסור נאר „דרך השחתה" – אויב מ'וויל פאררעכטן דעם מזבח און מ'דארף אראפנעמען א שטיין, איז עס מותר.
2) וואס מיינט „עצי הקודש"?
- נישט סתם ביימער וואס וואקסן אין מקום המקדש.
- נישט סתם ביימער וואס מ'האט מקדיש געווען (דאס אליין הייסט נאך נישט „עצי הקודש").
- דער רמב"ם אליין איז געפרעגט געווארן אין א תשובה וואס „עצי הקודש" מיינט, און ער האט געענטפערט: ביימער וואס מ'האט צוגעגרייט פאר'ן בנין הבית – אזויווי די „עצי ברושים" וואס חירם מלך צור האט געשיקט פאר שלמה המלך צום בויען דעם בית המקדש. אזעלכע ביימער האבן א קדושה ווייל זיי באלאנגען פאר'ן מקדש.
3) פארוואס „שורף" דווקא?
דער מקור פאר'ן איסור פון פארברענען איז דער פסוק „ואשריהם תשרפון באש" – ביי ע"ז איז א מצוה צו פארברענען זייערע אשרות, און „לא תעשון כן" זאגט אז העלצער וואס זענען מיוחד פאר קדושה טאר מען נישט פארברענען. דאס איז לאגיש: ביי עצים פאר'ן מקדש, וואס זענען באשטימט פאר בנין, איז פארברענען דאס פארקערטע פון זייער תכלית.
[הערה: ביי עצים וואס זענען מנדב געווארן פאר הסקה (פארברענען אויפ'ן מזבח) איז דאס אנדערש – דארטן איז פארברענען גופא זייער תכלית.]
- דברים יב (פסוקים: „את מזבחותם תתצו", „ואשריהם תשרפון באש", „לא תעשון כן")
- תשובת הרמב"ם (וואס מיינט „עצי הקודש")
- חירם מלך צור / שלמה המלך – „עצי ברושים" פאר'ן בנין בית המקדש
---
> „כתבי הקודש ופירושיהם וביאוריהם – אסור לשרוף אותם או לאבדם ביד. והמאבד ביד – לוקה מכת מרדות."
כתבי הקודש (= תנ"ך), און אויך זייערע פירושים (מדרשים, גמרות, מפרשים) – טאר מען נישט פארברענען אדער מאבד זיין בידים. ווער עס טוט דאס באקומט מכת מרדות (נישט מלקות דאורייתא – ווייל די גאנצע זאך איז דרבנן).
1) „כתבי הקודש" – ברייטער ווי שמות:
„כתבי הקודש" איז א ברייטערע קאטעגאריע ווי שמות. אפילו א בלאט תנ"ך אדער גמרא וואו ס'שטייט נישט דער שם ה' – האט דעם דין פון כתבי הקודש. דאס איז דער מקור פאר דעם דין וואס איז פריער דערמאנט געווארן אז כינויים האבן דין „כתבי הקודש".
2) „ופירושיהם וביאוריהם" – אויך ספרי קודש שפעטער:
נישט נאר תנ"ך, נאר אויך מדרשים, גמרות, מפרשים – אלעס וואס איז פירוש אויף כתבי הקודש – האט דעם זעלבן דין.
קשיא: וואס מיט א ביאור (פירוש) אויף תורה, וואס האט נישט קיין שם ה' אין זיך? דער רמב"ם ברענגט דאך אז ביאורים איז אויך אסור למחוק. נאך מער: תורה שבעל פה – וואס האט דאך בכלל נישט קיין שמות – ווי קען זיין אז ביאורים אויף תורה שבעל פה זאלן האבן א קדושה? דאס בלייבט אן אפענע שאלה. (גמרא שבת, סוגיא פון „כל כתבי", גייט אריין אין דער סוגיא.)
3) דווקא „דרך השחתה" – לכאורה:
לכאורה גילט אויך דא דער כלל פון „דרך השחתה" – אויב מ'מעקט אויס עפעס פאר א גוטע סיבה (נישט דרך השחתה) איז עס אנדערש. אבער ביי שמות איז דער דין שטרענגער.
4) חילוק צווישן מאבד ביד און סתם:
ביי כתבי הקודש איז דער איסור ספעציפיש „מאבד ביד" – אקטיוו מאבד זיין. „מאבד ביד" מיינט אבער נישט דווקא ממש צושטערן – עס קען אויך מיינען אנדערע פארמען פון אקטיוו גורם זיין אז עס גייט לאז.
5) „בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה":
דער רמ"א זאגט אז דאס גילט נאר ביי כתבי הקודש וואס א איד האט געשריבן בקדושה – נישט סתם יעדע שריפט.
- גמרא שבת (סוגיא פון „כל כתבי")
- רמ"א (בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה)
---
> „מין ישראל שכתב ספר תורה – שורפין אותו עם האזכרות שבו, לפי שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהיה מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, הואיל ודעתם כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפן כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם."
> „וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי – יגנזו."
אן אפיקורס / מין וואס שרייבט א ספר תורה – מען פארברענט עס מיט'ן שם הקדוש, ווייל ער האט נישט געשריבן לשם קדושה. א גוי וואס שרייבט כתבי הקודש – מען איז גונז (באהאלט אוועק), אבער מען פארברענט נישט.
1) די קדושה פון ספר תורה קומט פון דער כוונה / חשיבות פון דעם שרייבער:
א יסוד'דיגער פרינציפ: די קדושה פון א ספר תורה (און כתבי הקודש בכלל) איז נישט אן „אמת'דיגע אינהערענטע קדושה" וואס ליגט אין דעם אביעקט אליין. זי קומט פון דער התייחסות – דער חשיבות וואס דער מענטש וואס שרייבט עס גיט עס. ווען דער שרייבער שרייבט מיט א באוואוסטזיין אז ער שרייבט תורת השם בקדושה – ווערט עס קדוש. ווען ער שרייבט עס „כשאר הדברים", ווי סתם א חכמה צווישן אנדערע חכמות – „לא נתקדש השם", דער שם ווערט נישט קדוש.
דאס איז א שטארקער חידוש: קדושה איז נישט אוטאמאטיש דורך דעם אקט פון שרייבן די אותיות, נאר דורך דער דעת און כוונה פון דעם שרייבער.
2) דער מין – וואס פאר א סארט מין?
א שווערע קשיא: טראדיציאנעל מיינט „מין" א מענטש וואס גלויבט יא אין תורה אבער האט א פאלשע פשט – ווי למשל „שתי רשויות", אדער אנדערע כפירות וואס קומען פון דרשות פון פסוקים. די מינים אין חז"ל זענען מענטשן וואס ברענגען ראיות פון פסוקים פאר זייערע טעותים. אויב אזוי, פארוואס זאגט דער רמב"ם אז דער מין שרייבט „כשאר הדברים" – אז ער באהאנדלט עס ווי סתם א חכמה? דאס פאסט מער צו אן אפיקורס וואס גלויבט גארנישט, נישט צו א מין וואס האט א פארדרייטע אמונה!
מעגליכער ענטפער: דער רמב"ם האט דא אפשר אריינגעלייגט א נייע / ברייטערע דעפיניציע פון „מין" – נישט נאר איינער וואס האט א פאלשע תיאלאגיע, נאר אויך איינער וואס באהאנדלט די תורה אן דער געהעריגער חשיבות, אפילו אויב ער „גלויבט" אין איר אויף א סופערפישעלן אופן.
3) צוויי נפקא מינות ביי מין: (א) לא נתקדש, (ב) מצוה לשרוף:
- ערשטנס: „לא נתקדש השם" – דער שם האט קיין קדושה נישט באקומען, ממילא איז נישטא קיין איסור מחיקה.
- צווייטנס: „מצוה לשורפן כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם" – עס איז א פאזיטיווע מצוה צו פארברענען, כדי אויסצוראטן דעם שם פון מינות.
דער צווייטער טעם איז א ס
ניף פון דער מצוה פון אבוד עבודה זרה – אויסצומעקן דעם שם פון עבודה זרה און אירע כלים. דאס מאכט דעם שריפה נישט נאר א „היתר" (ווייל ס'איז נישט קדוש), נאר א חיוב (ווייל מען דארף אויסראטן מינות).
4) דער חילוק צווישן מין און גוי:
- מין – שורפין, ווייל (א) לא נתקדש, און (ב) מצוה לאבד שם המינים.
- גוי – יגנזו (באהאלטן אוועק), נישט שורפין. דער גוי האט נישט געשריבן לשם קדושה, אבער ס'איז נישטא דער צווייטן טעם פון „שלא להניח שם למינים". ביי א גוי איז נישטא דער דין פון אויסראטן מינות – ער איז סתם נישט א בר-קדושה.
דער רמב"ם שטעלט „שבלו" (אלט געווארן / צעפאלן) און „שכתבן גוי" אין איין קאטעגאריע – ביידע ווערן גנוז. דאס משמע אז ביי א גוי איז אויך נישטא קיין פולע קדושה (ווי ביי „שבלו" וואס מען נוצט נישט מער), אבער מען טאר עס נישט פארברענען – נאר גונז זיין.
5) [Digression: שאלה וועגן דפוס (דרוקן) און מאשינען:]
א נפקא מינה לזמנינו: וואס איז דער דין פון א מאשין וואס דרוקט כתבי הקודש? ס'איז דא א מחלוקת (דער משנה ברורה ברענגט עס) צי דפוס (דרוקן) האט א קדושה ווי כתיבה ביד. אבער אפילו אויב דפוס האט א קדושה – א מאשין איז לכאורה ווי א גוי אדער נאך ערגער: „א מאשין איז אפילו נישט קיין גוי, הלוואי זאל א מאשין אנקומען צו דער דרגא פון א גוי." דאס הייסט, א מאשין האט נישט קיין דעת און קיין כוונה כלל, ממילא לויט דעם יסוד אז קדושה קומט פון דער כוונה פון דעם שרייבער, וואלט א מאשין'ס פראדוקט נישט האבן קיין קדושה מצד כתיבה.
- משנה ברורה (מחלוקת צי דפוס האט קדושה ווי כתיבה)
---
דער רמב"ם ברענגט א רייע כללים וועגן שמות וואס שטייען אין תנ"ך, צי זיי מיינען דעם אייבערשטן (קודש) אדער א מענטש (חול):
- כל השמות האמורים באברהם – קודש, אפילו „אדנ-י" וואס ער רעדט צו די מלאכים.
- כל השמות האמורים בלוט – חול, חוץ „אל נא ה'" / „הנה נא מצא עבדך חן בעיניך" – דארט איז עס קודש.
- כל השמות האמורים בגבעת בנימין – קודש.
- כל השמות האמורים במיכה (פסל מיכה) – חול, אפילו שם הוי"ה וואס שטייט דארט.
- כל השמות האמורים בנבות – קודש.
- כל „שלמה" האמור בשיר השירים – קודש, והרי הוא כשאר הכינויים (= „מלך שהשלום שלו"), חוץ „אלף לך שלמה" – דארט מיינט מען שלמה המלך.
- כל „מלכיא" האמור בדניאל – חול, חוץ „אנת הוא מלכא מלך מלכיא" – דארט מיינט מען דעם אייבערשטן, והרי הוא כשאר הכינויים.
1) אברהם vs. לוט – פארוואס דער חילוק?
ביי אברהם, אפילו ווען ער רעדט צו די מלאכים און זאגט „אדנ-י אל נא תעבור", איז עס קודש – ווייל אברהם האט אייביג „גערעדט כלפי שמיא", ער האט אייביג געזען דעם אייבערשטן. ווי רש"י זאגט: „וירא אליו ה'" – אברהם בעט דעם אייבערשטן ער זאל נישט אוועקגיין. ביי לוט פארקערט – ער רעדט צו די מלאכים, און געווענליך מיינט ער נישט דעם אייבערשטן, חוץ פון ספעציפישע פסוקים.
2) גבעת בנימין – פארוואס קודש?
ביי פילגש בגבעה שטייט אז כלל ישראל האבן געפרעגט דעם אייבערשטן צי זיי זאלן ארויסגיין אין מלחמה, „ויאמר ה'". עס זענען געווען תנאים וואס האבן גע'טענה'ט אז עס קען נישט זיין אז דאס איז געווען דער אייבערשטער ממש (ווייל די תשובה איז געווען פארפירעריש), אבער דער רמב"ם פסק'נט אז אלע שמות דארט זענען קודש.
3) פסל מיכה – חול, אפילו שם הוי"ה:
א חידוש: אפילו ווען ס'שטייט שם הוי"ה ביי מיכה, איז עס חול, ווייל מיכה האט געמאכט א פסל נישט פאר'ן אייבערשטן, נאר פאר עבודה זרה. דער קאנטעקסט באשטימט צי דער שם איז קודש אדער חול.
4) נבות – קודש, טראץ אחאב'ס קאנטעקסט:
ביי נבות שטייט „ברך אלקים ומלך" – אחאב איז געווען אן עובד עבודה זרה, מען וואלט געקענט מיינען אז ער מיינט נישט דעם אייבערשטן. אבער דער פשט איז אז דארט האט ער יא געמיינט דעם אייבערשטן, ממילא קודש.
5) שלמה אין שיר השירים – א כינוי אויפ'ן אייבערשטן:
דער רמב"ם נעמט אן דעם מדרש אז „שלמה" אין שיר השירים מיינט „מלך שהשלום שלו" – א כינוי אויפ'ן אייבערשטן. דאס איז נישט איינע פון די זיבן/אכט שמות, אבער „והרי הוא כשאר הכינויים" – עס האט דעם דין פון א כינוי (נישט מלקות אויף מחיקה, אבער אסור מדרבנן).
6) „מלך מלכיא" אין דניאל:
„מלך מלכיא" קען לכאורה אויך שטיין אויף נבוכדנצר אדער דעם מלך פרס, וואס האט זיך אזוי גערופן. אבער דער רמב"ם פסק'נט אז ביי „אנת הוא מלכא מלך מלכיא" מיינט מען דעם אייבערשטן.
- רש"י אויף „וירא אליו ה'" (בראשית יח) – אברהם רעדט צום אייבערשטן
- מדרש – „שלמה" אין שיר השירים = „מלך שהשלום שלו"
- ברייתות / דרשות פון חז"ל – די כללים וועגן קודש/חול ביי אברהם, לוט, גבעת בנימין, מיכה, נבות, שלמה, דניאל
---
דער רמב"ם'ס מהלך אין דעם גאנצן פרק שטעלט אוועק א כללדיגע הגדרה פון דעם איסור פון מחיקה/השחתה פון קדושה:
> דער איסור איז מאבד זיין א זאך וואס מענטשן זענען מתייחס צו דעם מיט א קדושה – ס'איז א „דבר שנקרא שמו עליו".
דאס מיינט:
- ס'איז נישט א „מעדזשיק" (מאגישע) זאך – נישט אז דער פאפיר אליין האט אן אינטרינזישע קדושה.
- דער איסור איז ווייל ס'איז א הייליגע זאך – מענטשן באציען זיך צו דעם מיט קדושה, און מען טאר נישט בידיים מאבד זיין אזא זאך.
- א מין איז נישט מתייחס צו דעם מיט קדושה – דעריבער איז ס'נישט נתקדש.
פראקטישע נפקא מינה: אויב ס'איז ארויסגעקומען פון דרוק צוואנציג צובראכענע ספרים און מען ווארפט זיי צוריק אין גארבעדזש – ס'האט זיך קיינמאל נישט געהאט קיין קדושה – ס'קען זיין אז דער יסוד פון דעם איסור איז נישט דא אין אזא פאל, ווייל קיינער האט זיך נישט מתייחס צו דעם מיט קדושה.
אבער – מען קען נישט פסק'ענען הלכה למעשה פון דעם – ס'איז בלויז א הגדרה/הקדמה, און פראקטיש דארף מען זיך מתייעץ זיין און מער וויסן וועגן וועלכע זאכן דארפן גניזה.
קשיא אויף דעם יסוד: וואס מיט א ביאור (פירוש) אויף תורה, וואס האט נישט קיין שם ה' אין זיך? דער רמב"ם ברענגט דאך אז ביאורים איז אויך אסור למחוק. נאך מער: תורה שבעל פה – וואס האט דאך בכלל נישט קיין שמות – ווי קען זיין אז ביאורים אויף תורה שבעל פה זאלן האבן א קדושה? דאס בלייבט אן אפענע שאלה. (גמרא שבת, סוגיא פון „כל כתבי", גייט אריין אין דער סוגיא.)
---
1. שמות – ווער עס איז מאבד איינע פון די שמות הקדושים (די זיבן/אכט שמות) באקומט מלקות דאורייתא. כינויים – נישט קיין מלקות (אבער אסור מדרבנן, דין כתבי הקודש).
2. „אל" און „י-ה" – די צוויי אנהייבן פון שמות האבן דעם זעלבן דין ווי די שמות אליין (אינם נמחקים). אנדערע חלקי שמות (ווי ש-ד, צ-ב) – מעג מען אויסמעקן.
3. נטפל מלפניו – פרעפיקסן מעג מען אויסמעקן. נטפל מאחריו – סופיקסן טאר מען נישט (מכת מרדות).
4. כלי / מענטש – אויף א כלי אדער אויף א מענטש'ס גוף טאר מען אויך נישט מאבד זיין דעם שם. ביי א כלי – אפילו אינדירעקטע מחיקה דורך צושמעלצן איז אסור.
5. שם אויפ'ן גוף און טבילה – ווען א מענטש האט דעם שם אויף זיין גוף און ער דארף זיך טובל'ן, מעג ער גיין אין מקוה ווייל דאס אויסמעקן איז „בדרך אגב" (אינדירעקט) פאר א מצוה. אבער ער דארף באדעקן דעם שם – נישט ווייל מחיקה, נאר כדי שלא יעמוד לפני השם ערום. דאס באדעקן זאל נישט פעסט זיין, כדי נישט צו זיין א חציצה.
6. „לא תעשון כן" – דער איסור פון מאבד חלקים פון בית המקדש (שטיינער פון מזבח, עצי הקודש) קומט פון דעם לאו פון „לא תעשון כן לה' אלקיכם" – נאר דרך השחתה (א חילוק פון שמות, וואו דער איסור גילט אפילו נישט דרך השחתה).
7. כתבי הקודש – אפילו אן דעם שם, האבן א קדושה מדרבנן (מכת מרדות), און מען באהאנדלט זיי אונטער דער קאטעגאריע פון „דברים שנקרא שמו עליהם".
8. מין vs. גוי – א מין'ס כתיבה ווערט פארברענט (לא נתקדש + מצוה לאבד שם המינים). א גוי'ס כתיבה ווערט גנוז (נישט נתקדש, אבער נישטא דער דין פון אויסראטן).
9. שמות אין תנ"ך – דער רמב"ם ברענגט כללים פון חז"ל וועלכע שמות אין תנ"ך זענען קודש (מכוון צום אייבערשטן) און וועלכע חול (מכוון צו א מענטש), ביי אברהם, לוט, גבעת בנימין, מיכה, נבות, שלמה, דניאל.
Speaker 1: א גוטן, מיר גייען לערנען פרק שישי, דער זעקסטער פרק פון הלכות יסודי התורה.
איך וויל זאגן א משל ווי דער קאנטעקסט איז. מיר האבן געלערנט הלכות יסודי התורה הייסט יסודי התורה, אבער אין די ערשטע פיר פרקים און אויך די לעצטע דריי פרקים זענען ענינים פון עיקרי אמונה, און אויך די גאנצע וועלט וואס מיר האבן געלערנט אין די ערשטע פיר פרקים. נאכדעם איז דא צוויי פרקים אינמיטן, ה׳ און ו׳, וואס זענען ענינים פון מצוות. ה׳ האבן מיר שוין געלערנט אין די שיעור, די ענין פון קידוש השם און חילול השם, און יעצט גייען מיר לערנען נאך א זאך, וואס דאס איז די נושא פון לאבד דברים שנקרא שמו עליהם.
מיר קענען זען דא אין די מצוות, איך ברענג דא די מצוות:
- די ערשטע פינף מצוות – דאס איז די ערשטע פיר פרקים.
- נאכדעם „לקדש שמו ושלא לחלל שמו" – דאס איז דער פינפטער פרק.
- נאכדעם לערנען מיר ט׳ און י׳ – דאס איז די הלכות נבואה, פון די זיבעטע און די ניינטע און די ווייטערדיגע פרקים.
- „שלא לאבד דברים שנקרא שמו עליהם" – דאס איז נאך א מצוה וואס האט צו טון... מ׳זעט אז ס׳איז קאנעקטעד צו חילול השם, לחלל שמו, נאך אזוי... אבער דאס איז שוין ממש א הלכה, ממש א...
Speaker 2: אלע זענען הלכות, נאר דו מיינסט צו זאגן, ליידעת שיש שם אלוקה דארף מען לערנען טיפע ענינים פון וואס מיינט א באשעפער און אזוי ווייטער. אבער שפעטער וועט זיין וואס טייטש נבואה, נבואה איז דאך א פלא׳דיגע זאך, וויאזוי דער אייבערשטער רעדט צו מענטשן. די זענען מער פשוט טעכנישע זאכן, נישט אויסמעקן שמות הקודש – ס׳איז מער דברים שבמעשה, הלכה למעשה פון טון זאכן מיט די גוף ממש.
Speaker 1: יא, אמת. איך מיין אויך אז די הלכות אין דעם סענס, ווי דו זאגסט, ס׳איז דא עיקרים אין דעם סענס פון די שרשים, און נאכדעם פון דעם קומט ארויס די מעשים. און דא איז דאס שוין לכאורה מעשים וואס קומט ארויס. אבער מ׳קען זאגן אז ס׳איז די מעשים וואס האבן צו טון מיט די שרשים, ווייל די שמירה למשל אויף שמירת קדושת השם איז כאילו די מעשה וואס איז מקביל, וואס שטימט – ס׳איז קעגן די נושא פון די עצם מציאות השם, רייט? מציאות השם, דער אייבערשטער איז הייליג, ממילא אויך פירט מען זיך מיט זיינע נעמען הייליג, ממילא אויך איז מען מקדש שמו וכו׳.
סאו מ׳קען זאגן אזוי ווי דאס איז... איינער צו פרעגן וואס איז די ערגסטע זאך וואס א איד קען טון – איך ווייס נישט, אבער איינע פון די ערגסטע זאכן איז אויסצומעקן השם. וואס איז כאילו במעשה, דו גלייבסט אין אייבערשטן, נישט ממש, אבער דו קענסט זאגן אז אויסמעקן דעם אייבערשטן איז משפיע זיין אז מען זאל האבן א שוואכערע אמונה אויך, כאילו. ווייל עיקר אין די ענינים איז דאך בעיקר טאקע דברים שבלב, אבער ס׳איז דא א חלק א מעשה.
---
Speaker 1: זאגט דער רמב"ם אזוי: כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקב"ה – לוקה מן התורה. ער קריגט מלקות מן התורה.
זאגט דער רמב"ם ווי דער פסוק שטייט: שנאמר בעבודה זרה, „ואבדתם את שמם מן המקום ההוא". ס׳איז דא איינע פון די מצוות עשה וואס דער רמב"ם האט אויסגערעכנט, אז ווען אידן קומען אן אין ארץ ישראל אדער אין א שטאט וואו זיי האבן א כח, זאלן זיי מאבד זיין די שמות פון עבודה זרה מן המקום ההוא. „שמם", זאגט ער, ס׳שטייט דארט נישט „שם" נאר „שמם" – אז די שם של עבודה זרה, אפשר די כבוד פון די עבודה זרה, זאל מען מאבד זיין.
און נאכדעם שטייט א לאו, אז צו די אייבערשטער: „לא תעשון כן לה׳ אלקיכם." צו די אייבערשטער טאר מען קיינמאל נישט מאבד זיין שמו יתברך. ס׳איז א לאו אז מען טאר נישט אויסמעקן די אייבערשטנ׳ס נאמען.
Speaker 1: ס׳איז אינטערעסאנט. ס׳איז, געדענק איך, אז דאס איז נישט די פשוט׳ע פשט פון יענעם פסוק, ווייל די פסוק גייט ווייטער צו זאגן אז מען זאל נישט מאכן קיין שחיטת חוץ. „לא תעשון כן" מיינט, אזוי ווי זיי לערנען – די רש"י דארט אין די חומש – אז מ׳זאל נישט טון אזוי ווי זיי טוען. זיי זענען מקריב איבעראל, זיי האבן „שמם". „שמם" פשוט פשט מיינט אזוי ווי במות, במות שנקרא שמו עליו, זאגט ער. ס׳איז די פלעצער וואס ער איז מיוחד שמו, ווייל די עובדי עבודה זרה גלייבן אז דארט ליגט די שם עבודה זרה. זאלסטו נישט טון אזוי, זאלסט נישט מאכן קיין מזבחות איבעראל, נאר „אל המקום אשר יבחר".
אבער אומגעקוקט אויף דעם, איז דאך דא א דרש. ס׳איז די ספר המצוות וואס דער רמב"ם האט עס געמאכט אונטער א מצוה. ס׳איז א דרש, די גמרא זאגט דאס. ס׳איז א דרש וואס לערנט אז „לא תעשון כן" – זאלסטו נישט מאבד זיין די שם השם אויכעט נישט.
ס׳מאכט סענס, אז עבודה זרה זאל מען מאבד זיין, די אייבערשטער זאל מען נישט מאבד זיין. ס׳מאכט אסאך סענס, ווייל „לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא" איז פשטות ארויסזאגן, איז כאילו בפה מבזה זיין די אייבערשטנ׳ס נאמען, און דאס איז אזוי ווי בכתב אדער במעשה. ס׳איז זייער ענליך צו „לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא".
Speaker 2: ס׳איז נישט אומווייניגסטנס א זאך אזוי ווי א היקש, אזוי ווי עקזעקטלי וואס מ׳טוט צו עבודה זרה זאל מען נישט טון צו די אייבערשטער.
Speaker 1: יא.
---
Speaker 1: אקעי. זאגט דער רמב"ם אזוי, וועלכע נאמען פון אייבערשטן איז די איסור פון מאבד זיין? זאגט דער רמב"ם אזוי: שבעה שמות הן. ס׳איז דא זיבן נעמען פאר׳ן אייבערשטן.
סאו דא הייבט מען שוין ממש אן רעדן פון שמות, ליטעראלי נעמען וואס ס׳שטייט אויף א פעיפער אדער אויף א פסוק. דאס הייסט, וואס דער רמב"ם האט געזאגט אין די מצוה „לאבד דברים שנקרא שמו עליו", קען זיין אמת׳דיג מער כלליות׳דיג. אזוי ווי די גמרא זאגט, נוטעץ אבן מן המזבח – זיינע צוברעכט די בית המקדש, אפשר איז ער אויך עובר, ווייל ער האט אויך געטון עקזעקטלי וואס מ׳טוט פאר עבודה זרה. אבער דא גייט אונז דער רמב"ם מער אין די הלכה פון... קען זיין יענץ איז אויך די הלכה, אבער דא גייט מען אריין מער אין די הלכה וואס איז עקזעקטלי אויסמעקן א נאמען.
Speaker 1: איך מיין אז דער רמב"ם האט אונז אביסל מודיע געווען שוין, „שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא" – איך שטעל זיך פאר אז דער אייבערשטער האט נישט א נאמען אין די זעלבע סענס ווי א מענטש האט א נאמען. ווייל פריער ווען דער רמב"ם האט געוואלט אנהייבן רעדן וועגן דעם אייבערשטן, האט ער אים נישט געטראפן מער ווי צו זאגן „הנמצא ראשון", דער אייבערשטער וואס עקזיסטירט. סאו „שנקרא בהם" – ס׳איז אלעס וועגן וויאזוי אונז זענען זיך מתייחס צו דעם אייבערשטן. אבער הואיל ודאס איז אונזער וועג פון זיך מתייחס זיין צו דעם אייבערשטן, דארף מען דאס שטארק מכבד זיין.
Speaker 1: שבעה שמות הן: השם שנכתב י-ה-ו-ה – דאס איז דער ערשטער נאמען – והוא, זאגט דער רמב"ם, דאס ווערט אנגערופן השם המפורש. אפשר קען מען זאגן אז דאס איז דער הויפט נאמען פון אייבערשטן, אדער דער שם המפורש, דאס זאגט די מערסטע איבער׳ן אייבערשטן.
או הנכתב א-ד-נ-י – ווען מ׳שרייבט עס, שרייבט מען דאך א-ד-נ-י, דאס רעדט מען אויך נישט ארויס, זאגט מען דאך אדנות. אבער ווען מ׳זאגט די שם, זאגט מען די א-ד-נ-י.
דארטן פאר משה רבינו האט זיך דער אייבערשטער אנטפלעקט מיט די נאמען א-ה-י-ה, די נאמען ש-ד-י, און די נאמען צ-ב-א-ו-ת.
Speaker 1: דער רמב"ם זאגט אז ס׳איז דא זיבן, אויב מ׳ציילט זעט מען אז ס׳איז דא אכט. מוז מען זאגן אז אדער ער מיינט צו זאגן אז ער מיינט צו רעכענען הוי"ה און אדנ"י אויף איינס, ווייל מיט דעם רופט מען עס, אדער אפשר א-ל און אלו"ה איז די זעלבע.
Speaker 2: האט ער לכאורה געזאגט דאס זעלבע, וואס מ׳זאגט א׳ ו׳ און מ׳שרייבט א׳ ד׳.
Speaker 1: רייט, אבער יעצט רעדט ער פון אויסמעקן א געשריבענע, רייט, סאו עס איז יא עקסטער.
Speaker 2: סאו עס איז א... ניין, ניין, א׳ ו׳ און א׳ ד׳, עס איז א קאמבינעישאן פון איין סארט נאמען, יא? עס האט א קשר די צוויי.
Speaker 1: קען זיין. יא.
Speaker 2: איינס וואס ער רעכנט דא אויך וואס ער רעכנט נישט, למשל י"ה. וואס איז מיט יענע?
Speaker 1: י׳ ה׳? ער גייט עס זאגן, ער גייט עס זאגן.
Speaker 2: איז א קיצור פון י׳ ק׳ ו׳ ק׳?
Speaker 1: ער גייט עס זאגן בפירוש אין הלכה ד׳, דאס איז א שם בפני עצמו. סאו פארוואס רעכנט ער עס נישט דא? צורך עיון.
Speaker 1: איינס וואס איז אינטערעסאנט – דאס איז אלע זאכן וואס שטייט אין די גמרא – איך בין מסכים מיט אלע פון זיי חוץ פון צבאות. איך פארשטיי נישט אז צבאות איז א שם, ווייל מ׳זעט נישט אין תנ"ך... סתם צבאות, רייט? געווענליך שטייט השם צבאות. נישט געווענליך – אלעמאל. ס׳איז דא קיין איינמאל אין גאנץ תנ"ך וואס שטייט צבאות אליינס אז ס׳מיינט דער אייבערשטער. אלעמאל שטייט השם צבאות.
ס׳איז דא אסאך מאל צבאות – די אידן ווערן אנגערופן צבאות. יא, צבאות השם מארץ מצרים. דעמאלט איז עס זיכער נישט קיין שם.
Speaker 2: ווייל השם צבאות איז דער אייבערשטער, און צבאות השם איז די אידן.
Speaker 1: עקזעקטלי. סאו, זייער גוט. אבער דעמאלט איז עס זיכער נישט קיין שם.
Speaker 2: אזויווי שם אדנ"י אויך קען זיין חול, דאס איז נישט קיין פראבלעם. אפילו אלהי"ם קען זיין חול. ס׳איז נישט די פוינט.
Speaker 1: אבער איך זאג אז אפילו לגבי דער אייבערשטער שטייט עס קיינמאל נישט. ס׳איז געבויט אויף א ברייתא אין מסכת שבועות וואס שטייט אזוי צווישן די תנאים. איך פארשטיי עס נישט. איך זאג נאר אז אויב איינער קען מיר מסביר זיין וויאזוי ס׳קען זיין.
ס׳קען זיין אז ווען מ׳שרייבט עס צוזאמען מיט השם, דעמאלט די ביידע ווערטער ווערן די חלק פון די שם. אבער דו ביסט מחייב צוויי מלקיות אויף די ווארט צבאות אליין. פארוואס אזוי? איך וויל נאר פארשטיין.
Speaker 2: ס׳שטייט בפירוש אז ס׳איז א שם אליינס, און די מקובלים למשל רעכענען אלעמאל שמות, שרייבן זיי צבאות אליין.
Speaker 1: באט ס׳זעט מיר אויס זייער פאני. צבאות מיינט דאך מיליטערן, נישט? אלעס איז דאך... דער אייבערשטער איז דער וואס פירט די צבאות שמים, די צבאות ארץ, וכדומה. איך פארשטיי נישט פונקטליך וויאזוי ס׳איז א כינוי.
Speaker 2: אויב וואלסטו געזען אז ס׳איז דערמאנט פון דער אייבערשטער, וואלט עס געווען אזויווי די כינויים וואס דער רמב"ם רעכנט שפעטער אויס. אבער דא זאגט ער אז ס׳איז יא ממש א שם.
Speaker 1: ס׳מוז זיין, ווייל אויב נישט איז נישט די הלכה.
Speaker 2: עקזעקטלי. ס׳מוז זיין, ווייל אויב נישט איז נישט די הלכה.
Speaker 1: א פלא. עס זעט טאקע נישט אויס אז די מפרשים אויפ׳ן פלאץ זאלן עס עפעס מסביר זיין. זיי ברענגען אז ס׳שטייט אזוי אין א ברייתא – דער כסף משנה, אלע ברענגען אז ס׳שטייט אזוי אין די ברייתא. אבער קען זיין די ברייתא מיינט אויך אזוי ווי איך זאג, אז ווען ס׳שטייט... נישט קלאר, נישט קלאר צו מיר.
Speaker 1: אקעי. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו – הרי זה לוקה. איינער וואס מעקט ארויס אפילו איין אות פון די שבעה שמות איז אויך לוקה.
דאס איז אינטערעסאנט – נישט פשט אז ער מעקט אויס די גאנצע ווארט, אפילו אז ס׳שטייט י-ה-ו-ה און דו מעקסט אויס די ה׳, ביסטו אויך לוקה.
Speaker 2: ס׳מאכט סענס, ווייל דעמאלטס פארלירט די ווארט די מינינג דערפון, האסטו אויך אויסגעמעקט די נאמען.
Speaker 1: אפשר נישט, לאמיר זאגן אז ס׳קען נאך אלץ האבן א מינינג, איך ווייס נישט. איך מיין אז די ווארט... ס׳זעט אויס אז... דאס איז דאך די גאנצע חילוק פון שמות וואס זענען שמות און די כינויים וואס מ׳גייט זען. ס׳מוז זיין אז אין די שמות ליגט א קדושה בגופה, און נאכדעם וואס ס׳איז דא א שם...
Speaker 1: ס׳איז אינטערעסאנט אז ס׳איז דא א גרויסע חילוק צווישן י-ה-ו-ה און די אנדערע שמות לגבי אנדערע זאכן, אבער נישט לגבי הלכות, זעט דא אויס. נישט לגבי מחיקת השם.
Speaker 2: מ׳זאגט שארות, ס׳איז דאך א חילוק מיט די שארות זאגן. לא כמי שאני נכתב – יענע הלכה, אז מ׳זאגט שארות. מ׳זאגט אויך אז ס׳איז עפעס מער שם העצם, כלומר י-ה-ו-ה זאגט עפעס מער איבער׳ן אייבערשטן ווי די אנדערע זאכן.
Speaker 1: און דער רמב"ם האט נישט פארגעסן צו זאגן וויאזוי השם המפורש – דאס איז השם המפורש, ס׳איז א לשון חכמים. און דרך אגב, ס׳איז דא א מחלוקת וועגן דעם, דער מהרש"ל האלט נישט אזוי. דער רמב"ם נעמט אן אז ווען ס׳שטייט אין אגדתא למשל אין מסכתא „השם המפורש", מיינט עס שם י-ה-ו-ה ככתבו. ס׳איז נישט מוסכם אויף אלע ראשונים דאס.
Speaker 2: וואס זאגט רש"י? וואס מיינט שם בן ד׳?
Speaker 1: אה, אה.
---
Speaker 1: אקעי, זאגט דער רמב"ם ווייטער: כל הניטפל לשם מלפניו – א ווארט וואס אין דעם שטייט די שם השם, אבער ס׳איז נאך דא אותיות פארדעם, למשל ס׳שטייט „להשם", אדער יא – כל הניטפל לשם מלפניו, מותר למחקו. כגון למ"ד מלה׳ ובי"ת מבאלהים וכיוצא בהן.
ס׳טייטש, זאלסטו נישט מיינען אז אזוי ווי איך האב געזאגט אז אפילו אן אות פון דעם אייבערשטנ׳ס נאמען באקומט מען מלקות אויב מ׳איז עס מוחק, אבער ס׳שטייט „באלקים" – באקומט אויך די אל"ף גילוי, ווייל ס׳איז סמוך ונראה, ס׳איז איין ווארט.
דער רמב"ם לערנט אז ווען עס שטייט אז דער כהן גדול האט מזכיר געווען השם המפורש, מיינט עס שם י-ה-ו-ה ככתבו. ס'איז נישט מסכים מיט אלע ראשונים אין דעם.
Speaker 2: וואס זאגט דער רא"ש? וואס מיינט שם בן מ"ב?
Speaker 1: אקעי.
---
זאגט דער רמב"ם ווייטער: "כל הנטפל לשם מלפניו" – א ווארט וואס אין דעם שטייט די שם ה', אבער ס'איז נאך דא אן אות פאר דעם, למשל ס'שטייט "להשם" אדער... יא – "כל הנטפל לשם מלפניו מותר למחקו, כגון למ"ד מלהשם, ובי"ת מבאלהים, וכיוצא בהם."
ס'איז דאך דאס וואס דו האסט געמיינט, אז אזויווי איך האב געזאגט אז אפילו אן אות פון די אייבערשטנ'ס נאמען באקומט א קדושה, האסטו געמיינט אז ווען ס'שטייט "באלהים" באקומט אויך די בי"ת קדושה, ווייל ס'איז צמוד וניכר אז ס'איז איין ווארט, א חלק פון די זעלבע ווארט. אבער ס'איז דעמאלט נישט אינם קדושת השם. דאס האט לכאורה צו טון מיט וואס איך האב געזאגט, אז ס'איז מער אזויווי די עצם שם באקומט א קדושה. דאס אז ס'איז פארט פון די ווארט – אבער באלד וועלן מיר זען אז דא, יא, די מאחריו איז אסור.
"וכל הנטפל להשם מאחריו, כגון כ"ף של אלהיך" – ס'איז דאך נאכדעם וואס ס'שטייט די אייבערשטנ'ס נאמען, ביי די ענד שטייט אן אות – "אדער כ"ם של אלהיכם, וכיוצא בהם, אינם נמחקים." דאס טאר מען שוין נישט אויסמעקן.
מלפניו, ס'איז אינטערעסאנט, מעג מען יא, אבער דאס וואס שטייט נאך די שם, דאס טאר מען נישט אויסמעקן.
"ולמה? שהרי אותיות של השם, השם מקדשם." ווייל ס'איז שוין נאכדעם – ווען דו קומסט אן צו די ווארט "אלהיכם", האלטסטו שוין נאכ'ן אויסליינען די גאנצע ווארט פון די אייבערשטנ'ס נאמען, און "אלהי" קומט שוין, די כ"ם כאפט זיך שוין מיט מיט די קדושה, אדער עפעס אזוי. "ולמה? שהרי אותיות של השם, השם מקדשם" – די שם וואס שטייט פאר דעם איז דאס מקדש.
ס'איז דא א מחלוקת אין די תנאים וועגן דעם, ברענגט די כסף משנה, אזוי פסק'נט דער רמב"ם.
איך האב געטראכט אז אפשר איז דאס ענליך אזויווי צבאות. יעצט פארשטייט מען, טראכט אריין, כאילו, לאמיר טראכטן פון די משמעות. איך טראכט אז די שם איז קדוש מיט סאונד אזויווי עס איז שוין דא א שם מקודש.
וואס מיינט עס? איך קען טראכטן א פשוט'ע זאך – כאילו אזויווי "גאט", אקעי, אזויווי נישט "גאט" אבער "דיין גאט" – אלהיך, אלהיכם, אלהינו, "אונזער גאט." דער "אונזער" איז אויך געטליך. מאכט סענס?
Speaker 2: אז דו זאגסט "אלהינו", צו וועם איז דער אלוקים זיך מתייחס?
Speaker 1: זייער גוט. סאו דער אלוקים איז, אין די אלוקים איז דער אלוקים מער אזוי א... נישט אזוי. איך זאג אזוי: עס זאגט נישט עפעס וועגן גאט. "אלהינו" זאגט נישט עפעס וועגן גאט. "אלהיך" זאגט נישט עפעס וועגן גאט. אזויווי "אלהי צבאות", "השם צבאות" – יעצט פארשטייסטו עס? אפשר צבאות איז נאר א בחינה'ס נטפל לשם אחרון, אין די רבנים.
Speaker 2: וואס פרעגסטו כאטש, אויב עס שטייט "השם חנון"? יא, פארוואס זאל עס זיין אזויפיל אנדערש ווי "השם צבאות"?
Speaker 1: מ'דארף וויסן די חילוק צווישן צבאות – אז צבאות איז גארנישט מער א...
Speaker 2: זייער גוט, ער זאגט טאקע די ברייתא אז צבאות איז אנדערש. מ'דארף פארשטיין פארוואס, עפעס א חילוק איז דא. איך פארשטיי דיך.
זאגט אבער דער רמב"ם, ואף על פי כן, דא האלטן מיר – ואף על פי כן שנתקדשו ואסור למחקן, די נטפל לשם אחרון. דער רמב"ם האט געזאגט אז למשל די כ"ף מ"ם פון "אלהיכם" טאר מען נישט אויסמעקן. "המוחק כל אותיות הנטפלות, הרי זה עבר" – ער האט טאקע געטון אן עבירה – "אבל אינו לוקה" – ער באקומט נישט קיין מלקות – "אלא מכין אותו מכת מרדות." דו זעסט אז עס איז אן איסור דרבנן.
זייער גוט, אזוי סאונדט עס. דער כלל איז, מיר זעען, מיר האבן יעצט די ערשטע מאל מכת מרדות. דער רמב"ם ברענגט זייער אסאך מאל ווען מ'באקומט מכת מרדות – עס איז געווענליך ווען מ'איז עובר אויף אן איסור דרבנן. אלעמאל.
סאו איז דער רמב"ם... דאס איז טאקע די ערשטע מאל, איך ווייס נישט ווען קיין דרבנן. יא, דער רמב"ם האט געברענגט אזא כלל... דאס הייסט, עס שטייט אזוי אין די משנה, אבער דער רמב"ם איז אפלייד זייער קאנסיסטענטלי, אז ווען עס איז דא אן איסור דרבנן, שטראפט מען לוקה מכת מרדות.
Speaker 2: ווען עס איז דא מכת מרדות, איז דא מכת מרדות.
Speaker 1: יא.
Speaker 2: נישט אזוי קלאר.
Speaker 1: דער רמב"ם האט עס אזוי פארשטאנען. אין די גמרא זעט מען אפאר מאל אז עס שטייט אזא מלקות, פרעגט די גמרא: איז דאס דען נישט מלקות? ענטפערט ער אז עס איז מכת מרדות. דער רמב"ם האט געמאכט פון דעם ממש א שטארקע כלל, אז כמעט יעדע מאל שרייבט ער "לוקה מכת מרדות."
Speaker 2: עס איז נישט קלאר אז עס קען זיין א מכת מרדות אזוי ווי דער בית דין וויל. עס איז נישט קלאר אז עס איז דא אזא דין אזויווי מלקות.
Speaker 1: עס איז דא א זאך וואס די רמב"ם זאגט אויך, אבער עס איז נישט קלאר אז עס איז אזא קאנסיסטענט אזויווי הלכות מלקות, אזויווי דער רמב"ם מאכט עס.
---
סעיף ד'. זאגט דער רמב"ם: "הכותב אל"ף למ"ד מאלהים" – איינער האט געשריבן, ער האט נישט ארויסגעשריבן די גאנצע שם אלוקים, נאר ער האט געשריבן אל"ף למ"ד – "או יו"ד ה"א משם הוי"ה – אינו נמחק" – טאר מען עס אויך נישט אויסמעקן, ווייל עס איז א חלק פון די שמות וואס מען טאר נישט אויסמעקן.
"ואין צריך לומר י"ה שהוא שם בפני עצמו" – י-ה איז אליין א שם, דאס טאר מען זיכער נישט – נישט נאר ווייל עס איז די ערשטע צוויי אותיות פון השם, נאר ווייל עס איז אליין א שם. "שהרי מקצת שם המפורש הוא" – עס איז מקצת שם המפורש.
עס איז זייער אינטערעסאנט – פארוואס האט דער רמב"ם נישט אויסגערעכנט דא ביי י-ה צווישן די שמות? פארוואס האט דער רמב"ם נישט אויסגערעכנט י-ה פריער ווען ער האט אויסגערעכנט די שמות?
Speaker 2: גוט קוועסטשן, הא?
Speaker 1: איך מיין, די כסף משנה שטעלט זיך דערויף, ניין? אז די קדושה פון י-ה קומט פון דעם ווייל עס איז די התחלה פון י-ה-ו-ה כו'.
Speaker 2: עס שטייט נישט אין די תורה?
Speaker 1: זייער פאני.
קודם כל, דער ראב"ד איז מחולק אויף די גאנצע הלכה, ער זאגט אז עס איז נישט אמת. ניין, דער ראב"ד זאגט א חילוק צווישן א-ל און י-ה ווערסעס דאס וואס דו גייסט שוין זאגן: "אבל הכותב ש' ד' משם ש-ד-י, צ' ב' משם צבאות – הרי אלו נמחקין" – ווייל ס'האט נישט קיין מינינג. דו הערסט וואס איך זאג? ש-ד אליין האט נישט קיין מינינג, און צ-ב האט נישט קיין מינינג.
Speaker 2: איך פארשטיי נישט, דער ראב"ד זאגט דאס זעלבע ווי דער רמב"ם. דער ראב"ד זאגט דאך די זעלבע זאך.
Speaker 1: ס'קען זיין אז דער ראב"ד זאגט אז די סיבה פארוואס א-ל און י-ה איז אסור איז ווייל ס'האט אליין א מינינג, ווייל ס'איז אליין אן אות. נישט נאר ווייל ס'איז די אנהייב. פארשטייסט?
דער רמב"ם מאכט אפשר אן אינטערעסאנטע חילוק – ער זאגט די אנהייב פון י-ה אדער א-ל... יא, אבער דער רמב"ם זאגט אפשר אן אינטערעסאנטע וועג: ער זאגט אז די ערשטע צוויי אותיות פון די צוויי שמות איז אן איסור, אבער די ערשטע צוויי אותיות פון די אנדערע נישט. אבער ס'איז נישט די ווארט וועגן די שמות – די ווארט איז וועגן י-ה אליין אדער א-ל אליין איז א שם. דאס איז וואס דער ראב"ד זאגט.
נישט קלאר. איז דא א מחלוקת וועגן דעם, וואס איז די פשט – צו דער ראב"ד האט בכלל מחולק געווען, אפשר האט ער געהאט א ראנג גירסא. נישט קלאר.
יא. על כל פנים, די הלכה וואס דער רמב"ם זאגט – אז א-ל און י-ה האבן אליין א קדושה, זיי האבן אליין א מינינג, ממילא זענען זיי אויך אזוי ווי א שם. אבער מה שאין כן די ערשטע צוויי אותיות פון אנדערע שמות וואס ס'האט נישט קיין אייגענע מינינג, איז יא, הרי אלו נמחקין.
אזוי גוט. דאס איז די הלכה, דאס איז קלאר, יעדער איינער איז מודה צו די הלכה, הרי ס'איז נישט קיין מחלוקת. ס'איז נאר אן אינטערעסאנטע הלכה.
וואס איז די פשט? פארוואס איינס נמחק? ווייל ס'האט שוין א שם. דאס וואס דו האסט געהאט א כוונה צו שרייבן די שם, דאס טוט נישט גארנישט. א איד האט אנגעהויבן שרייבן א צ-ב, ער האט געמיינט צו שרייבן צבאות, ער האט געהאט א כוונה פון קדושת השם – טוישט נישט גארנישט.
אבער ס'איז אינטערעסאנט, ווייל די חשיבות פון א-ל אדער י-ה איז נישט ווייל ער האט אנגעהויבן שרייבן די שם, נאר ווייל א-ל אליין אדער י-ה אליין איז א שם.
סאו פארוואס רעכנט עס דער רמב"ם אויס צווישן די שבעה שמות? ס'איז עפעס אינטערעסאנט. ווייל זייער חשיבות קומט נישט ווייל ס'איז די ערשטע צוויי אותיות פון א שם. זעט אויס אז נישט.
Speaker 2: איי יא, איי ער רעכנט עס טאקע, ווייל היינו הך.
Speaker 1: עס זעט אויס אז דער רמב"ם האט פארשטאנען סאמהאו אז י-ה איז נאר הייליג ווען מען האט דאס געשריבן בתור אנהייב פון שרייבן הוי"ה.
Speaker 2: כלל כ'. עס שטייט יא אין תורה, נישט נאר תורה – אין תהלים. "י-ה דלקית י-ה", שטייט יא. "י-ה דלקית י-ה" למשל.
Speaker 1: דאס איז בעצם א כינוי פאר א קיצור פון די שם הוי"ה. אזוי איז דער רמב"ם.
עס איז אינטערעסאנט, ווייל די שם הוי"ה זאגט מען נישט כלל, און דעם שם זאגט מען עס נישט, קיין שום פראבלעם צו זאגן. עס זעט אויס אז עס איז סאמהאו א כינוי.
די חז"ל זאגן דאך "כי יד על כס י-ה" – דאס קען זיין אז דאס אליין מיינט אז עס איז מפריד די י-ה פון די ו-ה. אין השם שלם. י-ה איז די האלבע פון י-ה-ו-ה. עס איז נישט ממש השם לעצמו.
Speaker 2: און א-ל איז אויך א האלבע פון אלוקים?
Speaker 1: וואס? א-ל איז נישט האלבע פון אלוקים אבער...
Speaker 2: א-ל שטייט אפילו "א-ל אלוקים"? עס שטייט אסאך מאל.
Speaker 1: איך... איך ווייס נישט שוין, איך אפילו אסאך מאל, אבער עס שטייט יא? ס'קען שטיין. עס קען, אפילו עס קען אויך זיין יא השם. עס שטייט אויך "כי ב-י-ה ה' צור עולמים" – ס'איז י-ה הוי"ה. זעט מען יא אז עס איז...
אקעי, אבער עד כאן איז שמות. רייט, ווייטער. וואס דאס איז – וועלכע זענען די שמות? מ'קען דארפן מסביר זיין בקיצור אייזא הנה שמות:
- שמות – דאס איז די שמות וואס מען טאר נישט אויסמעקן. ס'איז דא זיבן.
- נטפל מאחריו – ס'איז דא אלע אחריו.
- א-ל, י-ה – ס'איז דא נאך אכטע, יא.
ס'איז די דריי סארט שמות דאורייתא.
---
אבער עס איז דא אנדערע סארט שמות, וואס הייסן כינויים. נישט שמות, נאר כינויים.
"כינויים – שמשבחים בהם את הקב"ה, כגון חנון ורחום" – אדער "הגדול הגבור והנורא" – אדער "הנאמן, קנא וחזק" – שטייט אויף דעם אייבערשטער "א-ל קנא" – "וכיוצא בהם – הרי הן כשאר דברי הקודש" – זענען הייליגע ווערטער, זענען ווערטער וואס מען איז מכוון אויף דעם אייבערשטער – אבער מכל מקום זענען זיי נישט קיין שמות.
סייגא. די סיבה איז פשוט, ווייל די אלע זאכן זענען כינויים – וועגן דעם מען קען אפילו מעג זאגן אויף א מענטשן אז ער איז א רחום, מ'גייט במידותיו של הקב"ה אז ער איז א רחום. ס'איז סך הכל א שבח, א כינוי. מ'קען זאגן אויף א מענטש אז ער איז א רחום.
Speaker 2: א שטארקער אדער עפעס אזוי. מיט די ה' און די ו' און די ג' פאר אים.
Speaker 1: אקעי, די ווארט איז אבער: ס'איז נישט א שם וואס מ'רופט דעם אייבערשטן וואס איז שייך אויף דעם אייבערשטן.
אזוי לערנט דער רמב"ם. און הגם – ווארט, איך וועל נאך אביסל מפרש זיין – הגם אז אמת'דיג, דער רמב"ם האט דא דערמאנט די נושא פון שם המפורש, אמת'דיג, למשל אין מורה נבוכים איז דער רמב"ם מסביר אז אמת'דיג אלע שמות חוץ פון די שם המפורש זענען פעולות.
ס'איז בסך הכל א שבח, א כינוי. איך קען אויך זאגן אויף א מענטש אז ער איז א עין, אויב מ'וויל. ס'מיינט א שטארקער, אדער עפעס אזוי. מיט די עינים ווערן אנגערופן אויף אים.
אקעי, די ווארט איז אבער אז ס'איז נישט א שם וואס מ'רופט דעם אייבערשטן, נאר ס'איז א שבח אויף דעם אייבערשטן. אזוי לערנט דער רמב"ם.
און אגב, מ'דארף דא מפרש זיין, אז אמת'דיג, און דער רמב"ם האט דא דערמאנט די נושא פון שם המפורש — אמת'דיג, אין מורה נבוכים איז דער רמב"ם מסביר אז אמת'דיג אלע שמות, חוץ פון שם המפורש, זענען פעולות. פעולות מיינט די זאכן וואס דער אייבערשטער טוט. למשל, ער זאגט, אדנ-י איז דער אייבערשטער פירט די וועלט, און מ'לערנט אדון הארץ, יא, פרק א', אדון הארץ. דער אייבערשטער טוט — נישט וואס ער איז. ס'איז נישט א שם וואס ער איז. וואס ער איז, איז נאר דער שם המפורש, וואס זאגט אויך נישט וואס ער איז — וואס זאגט אז ער איז נישט גארנישט אזוי ווי אלע אנדערע זאכן.
איז אויב אזוי, לכאורה די שמות זענען אויך א תואר. אבער ס'זעט אויס אז ס'איז נאך אלץ דא א חילוק הלכה. די הלכה רעכנט זיך נישט מיט דעם יסוד. די הלכה מאכט יא א חילוק אז ס'איז דא שמות וואס אונזער התייחסות איז דעם קדושת השם. ביי קדושת השם, שאין להם קנין, רעדט זיכער פון א פעולה, אזוי ווי ער זאגט אז א מענטש קען עס טון.
און מ'דארף אויך זאגן נאך א זאך, אז כתבי הקודש מיינט נאך נישט אז מ'מעג עס אויסמעקן בידים. ס'קען זיין א הלכה חוץ. כתבי הקודש אליינס טאר מען נישט אויסמעקן, אבער ס'מיינט אז ס'האט נישט די ספעציפישע הלכה פון קדושת השם. מ'דארף פארשטיין וואס איז דער פשט, עפעס א חילוק.
יא? אונז זאגן שמות... ס'קען זיין אז די אלע ענינים מיט די חס איז נישט אז דער אייבערשטער ווערט געטשעפעט, ס'איז נאך אלץ אונזער קדושת השם, אונזער חשיבות פאר'ן אייבערשטן. איז לכאורה פשט אז די שמות וואס ס'ווערט אויסגערעכנט די שבעה שמות, ס'איז ממש מער מיוחס ביי אונז מיט'ן אייבערשטן.
איך זאג, ס'איז נישט קיין תירוץ וואס זאגט אז ס'איז נישט קיין קשיא אזוי ווי אונז. אז ס'איז נישט קיין קשיא, אזוי איז עס. נאר אז ס'איז אזוי, דארפן שוין די מענטשן חושש זיין. אבער וואס, זיי מיר מסביר דעם יחס. אונז קוקן עס אן אויף דעם אייבערשטנ'ס נאמען, נישט אויף א זאך וואס דער אייבערשטער...
יא, חנון איז א שבח וואס מ'קען אויך נוצן אויף א גיבור. מ'זאגט אויף שמשון א גיבור, ס'איז נישט קיין פראבלעם. אבער מה שאין כן די פריערדיגע, נוצט מען עס עקסקלוסיוולי אויף דעם אייבערשטן.
---
אקעי, נעמען מיר ביי יא. זאגט דער רמב"ם ווייטער, כל השמות האלו...
האט ער געקענט לערנען די כלים, האט ער געקענט לערנען א געוויסע טעכנישע זאך.
כלי שהיה שם קודש כתוב עליו — קוצץ את מקום השם וגונזו.
אויב ס'איז דא א כלי, מ'טאר נישט מבער זיין די כלי, ווייל ס'האט אויף זיך די אייבערשטנ'ס נאמען. וואס דארף מען טון? מ'דארף אראפשניידן די שטיקל וואו ס'האט די אייבערשטנ'ס נאמען, און מ'דארף עס גונז זיין.
מ'מעג אבער צעברעכן די כלי — ס'איז אפשר נישט קיין חידוש, ס'איז אפשר נישט פשוט? איך ווייס נישט, א כלי איז דאך א דבר שיש לו מתירין. מ'שטייט דאך פון דעם. די גאנצע שם שמים נעמט זיך דאך פון די גאנצע כלי. וואס דארף די אייבערשטער פון די גאנצע הלכה? וואס איז דאך די כלי? ס'איז נישט מיינען אז ס'איז א בטל אויף די כלי אדער וואס?
אפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית — ס'איז נישט געשריבן, נאר ס'איז אריינגעקריצט אויף אן אנדערע וועג — והתיך את הכלי, און ער האט צעלאזט די כלי, און די גאנצע כלי ווערט געטוישט, און מיט דעם אויך די נאמען פון די אייבערשטער — הרי זה לוקה.
אלא, חותך את מקומו — מ'דארף אפשניידן די פלאץ וואו ס'שטייט די שם שמים — וגונזו, און מ'דארף עס גונז זיין.
די חידוש איז אז ס'איז נישט נאר אויב ס'איז געשריבן מיט א טינט אדער עפעס אזוי — ס'איז א פארט פון די כלי. ווייטער, אויב דו ביסט מתכת, צו גיסט די כלי...
איין זאך, די חידוש איז אפשר אויך דאס: אז דו טוסט נישט דירעקט עפעס צו די אייבערשטנ'ס נאמען, דו טוסט נאר צו די גאנצע כלי, און אויטאמאטיש די שם ווערט בטל. קענסט זאגן, די גאנצע כלי איז בטל געווארן. איך האב נישט אויסגעמעקט די אייבערשטנ'ס נאמען, איך האב געמאכט עס אויס כלי — אבער למעשה איז דאך דורך דעם וועג געווארן אויסגעמעקט די אייבערשטנ'ס נאמען, דארף מען עס שניידן און גונז זיין.
---
חיים, אם היה שם קודש כתוב על בשרו — טאר זיך נישט די מענטש אפוואשן, ווייל דאס גייט אפמעקן די שם שמים — הרי זה לא ירחץ ולא יסוך, און אויך ולא יעמוד במקום הטינופת.
דאס איז סתם נישט אלס די איסור פון שטייט דא, נאר סתם אזוי אלס אן אנדערע הלכה פון נישט מבזה זיין שם שמים — טאר נישט שטיין במקום הטינופת.
נו, וואס טוט מען? אבער די מענטש דארף זיך רחץ. איז דא, ווען ער דארף זיך וואשן — איז דאן לויט טבילה של מצוה וואס ער דארף זיך גיין וואשן — דארף ער באדעקן די אייבערשטנ'ס נאמען. כורך עליו גמי — דארף ער עס צודעקן מיט א שטיקל גראז אדער עפעס — וטובל, און טובל'ט זיך אזוי.
ואם לא מצא גמי — אויב האט ער נישט געטראפן עפעס מיט וואס עס צו צודעקן — מסבב בחרס.
גמי איז טייטש פאפירוס, יא? אזא זאך וואס וואקסט, אזא גראז.
וואס הייסט מסבב בחרס? טייטש? וואס זאל ער טון? פארשטייט זיך, מסבב ואחרב.
אבער וואס איז די טייטש? זאל ער זוכן א פארשעם, זאל ער זוכן נישט א טאטש? ער זאל זוכן א... דיר זאגט טאטש. לאמיר אים פרעגן.
אויב קען ער נישט, ער האט נישט קיין גמי מיט וואס עס ארומצונעמען, זאל ער זוכן. זאל ער זוכן עפעס. ער דארף זוכן א גמי. ער קען נישט גיין סתם אין מקוה, ער דארף גיין זוכן עפעס. ס'איז נישט א פסק אז לכתחילה אויב ער טרעפט עפעס זאל ער עס צודעקן, נאר ער דארף טרעפן עפעס און דאס דעפיניטלי צודעקן.
ולא יהא הדוק — אבער פארשטייט זיך, ביי טבילה איז דא אן אנדערע פראבלעם: אז אויב מען לייגט עפעס טייט און די וואסער קען נישט צוקומען דארטן, איז עס א חציצה. זאל עס נישט מהודק זיין, כדי שלא יחצוץ.
שראינו לכרח ולב. די סיבה פארוואס האט מען געהייסן אז מען זאל צודעקן די שם וואס איז חקוק על בשרו, איז נישט ווייל מען האט מורא אז מען וועט עס אויסמעקן. ווייל אפילו אויב עס וועט זיך אויסמעקן אזוי בדרך אגב — ווייל פון זיך אליין איז נישט דא קיין איסור ווען ער טוט עס נישט אינטענשאנעלי. אלא, די פראבלעם פארוואס חז"ל האבן געהייסן מען זאל עס ארומנעמען, איז כדי שלא יעמוד לפני השם ערום — אז מ'טאר נישט שטיין נאקעט לעבן די שם השם. ממילא מוז מען עס ארומנעמען מיט עפעס.
ממילא איז גענוג אז עס איז נישט מהודק זיין, ווייל אויב וואלט מען געדארפט מהודק זיין, דעמאלט וואלט די טבילה נישט געארבעט, ווייל ס'וואלט דאך געווען א פראבלעם.
אלא מאי, ס'איז נישט קיין פראבלעם — מען מעג זיך טובל זיין כדרכו, ס'איז דאך א צורך מצוה, און אויב ס'וועט זיך אויסמעקן איז נישט קיין פראבלעם. אבער פארוואס דארף מען די גמי? מ'דארף די גמי דייקא.
אויב וואלט מען ווען נישט געטון — דער רמב"ם האט דאך געזאגט אז מ'טאר זיך נישט אפוואשן כדי נישט אויסצומעקן. סאו אויב וואלט מען אויך נישט געטארט זיך אפוואשן ווען מ'גייט אין מקוה, וואלט דער מענטש בכלל נישט געקענט גיין אין מקוה. אבער למעשה, חז"ל האבן יא געלאזט דעם מענטש טון א טבילה של מצוה.
און פארוואס האבן זיי געזאגט אז מ'זאל יא לייגן עפעס? כדי מ'זאל נישט שטיין נאקעט אין פראנט פון די שם השם. ממילא איז גענוג אז עס איז נישט מהודק, ווייל אויב וואלט מען עס שוין יא מהודק געווען, וואלט מען דאך ווייטער נישט געקענט גיין אין מקוה אלס די חציצה צייט.
---
גענוג זיין א דף, איין דף. אקעי. עד כאן הלכות שמות.
יעצט גייען מיר לערנען נאך זאכן וואס דאס זענען אויך אסור מצד ענליכע הלכות מיט לא תעשון כן. מיר האבן געשמועסט אז די איסור איז אז מען זאל נישט טון אזוי ווי מען טוט פאר עבודה זרה. וואס טוט מען פאר עבודה זרה? מען צוברעכט זייערע בתים און אזוי ווייטער. טאר מען נישט טון די זעלבע זאך פאר די אייבערשטנ'ס סטאף — צוברעכן א מקום עבודת ה'.
הסותר אבן אחת דרך השחתה — זייער גוט, „דרך השחתה". סאו דאס איז א חידוש. למשל, די שמות — אפילו איינער טוט עס פאר א גוטע ריזען, לכאורה טאר מען נישט, ווייל ס'איז א שם. מען שיינקייט די מזבח, אויב דו ווילסט פאררעכטן די מזבח און מען דארף אראפנעמען — וואס מיר האבן שוין געהאט אז די טבילה, אויב ס'גייט זיך אויסמעקן איז נישט קיין פראבלעם, ווייל מ'טוט עס ווייל מ'וויל זיך טובל'ן. אקעי.
הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה — לוקה. ער באקומט מלקות. פארוואס? שנאמר בעבודה זרה — ביי עבודה זרה איז די מצוה כי את מזבחותם תתוצון — מען זאל יא צוברעכן די מזבחות פון עבודה זרה. און אויף דעם ארויף, לא תעשון כן. וואטעווער ס'איז א מצוה ביי עבודה זרה איז אן איסור ביים אייבערשטן. לא תעשון כן לה' אלקיכם.
וכן השורף עצי הקודש — איינער פארברענט ביימער וואס זענען עצי הקודש. וואס מיינט דאס די לשון? הייליגע ביימער? ביימער וואס זענען איינגעפלאנצט אין מקום המקדש?
לכאורה רעדט מען נישט פון אן עץ אין מקום המקדש, מ'רעדט פון א מזבח, עפעס א זאך. אדער אפשר אין די מקום המקדש געגנט? איך פארשטיי נישט וואס ער רעדט דא. יא, ס'שטייט דאך מקום, נישט אן עץ. אבער אן עץ איז אויך נישט קיין עץ. אבער אן עץ וואס מ'האט מקדיש געווען, הייסט נאך נישט עצי הקודש.
סאו וואס הייסט עצי הקודש? איז דאס עפעס א מצוה? עצי הקדש, יא, ס'מיינט הקדש. אפשר דארף מען צוריקלייגן הקדש בכלל. וואו שטייט דא קודש? ס'שטייט דא קודש טאקע. אבער עצי הקדש שטייט דא. ער זאגט דא „דרך השחתה". השורף עצי הקדש דרך השחתה — ביימער וואס מ'האט מקדיש געווען פאר הקדש.
ווען מ'איז מנדב עצים פאר'ן בית המקדש, גייט עס פאר הסקה — אדער פארברענען אויפ'ן מזבח. אבער אויב מ'איז מנדב עצים פאר צו בויען די בית המקדש, אזויווי דארטן עצי ברושים — חירם האט געשיקט מיט שלמה המלך ספעציעלע עצים — און די עצים האבן יא אן ענין פון קדושה, זיי באלאנגען פאר קדושה, פאר'ן מזבח.
און זיי פארברענען איז לאגיש פארוואס? ווייל ווייטער טוט מען דאס פארקערטע, ווייל זיי דארפן פארברענען. אויף דעם איז דא די מצוה אז פון עבודה זרה זאל מען פארברענען, אזויווי ס'שטייט ואשריהם תשרפון באש, און אויף דעם גייט אויך ארויף לא תעשון כן לה' אלקיכם — אז העלצער וואס זענען מיוחד פאר קדושה טאר מען נישט פארברענען.
זייער גוט. ער ברענגט אז מ'האט געפרעגט דעם רמב"ם אין א תשובה: וואס איז די פשט אין פרק ו' מהלכות יסודי התורה „עצי הקודש"? וואס איז דאס? האט ער געענטפערט אזויווי דו האסט געזאגט, אז ס'מיינט ביימער וואס מ'האט צוגעגרייט פאר'ן בנין הבית. זייער גוט, זייער גוט.
---
און דער רמב"ם זאגט ווייטער, כתבי הקודש. זייער גוט. יא, כתבי הקודש.
כתבי הקודש איז דער מקור פון שמות וואס איז נישט ריכטיג פון שמות — ס'איז פון כתבי הקודש. כתבי הקודש, אפילו ס'האט נישט די שם ה' אינעווייניג. ס'איז דאך דא שם ה' וואס מ'איז חושש מיט'ן שם ה', אבער כתבי הקודש, אפילו ס'האט נישט די שם ה' — למשל א בלאט פון גמרא אדער א בלאט פון תנ"ך וואו ס'שטייט נישט...
וועלכע פרשה שטייט נישט די אייבערשטנ'ס נאמען? ס'איז דא געוויסע, יא. ס'שטייט נישט משה'ס נאמען מיינסטו, יא? אבער די אייבערשטנ'ס נאמען — ס'איז דא א פרשה וואס שטייט נישט. אקעי.
ופירושיהם וביאוריהם — דאס הייסט ספרים. נישט נאר כתבי הקודש וואס מיינט כפשוטו תנ"ך, נאר אויך ופירושיהם וביאוריהם מיינט מדרשים, גמרות, מפרשים — אסור לשרוף אותם או לאבדם ביד. טאר מען עס אויך נישט פארברענען אדער מאבד זיין ביד. והמאבד ביד — לוקה מכת מרדות. באקומט מכת מרדות. די גאנצע זאך איז נישט קיין דאורייתא. זייער גוט.
לכאורה אויך אויף דעם איז דא דער דין אז דווקא דרך השחתה.
אויב איינער האט געשריבן א שטיקל תורה, אדער אפילו א שטיקל אין די ספר תורה, איז דא א הלכה אז מען מעג עס אויסמעקן. כתיבת השם טאר מען נישט אויסמעקן, אפילו אזוי. סתם כתבי הקודש — איז דא א חילוק צווישן מאבד ביד און סתם כתבי הקודש. כתבי הקודש איז דא א איסור מאבד ביד. מאבד ביד איז לאו דווקא מאבד ממש.
זאגט דער רמ"א: במה דברים אמורים, בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה — וואס מ'האט געשריבן בקדושה.
Speaker 1: זייער גוט. לכאורה אויך אויף דעם וואס דו זאגסט, אז עס איז דא דער דין אז דו גייסט דורך א שוק, למשל איינער האט געשריבן א שטיקל תורה, אדער אפילו א שטיקל הלכה, אפילו א ספר תורה, א טעות – איז מעג מען עס אויסמעקן. חס ושלום, דו מעגסט נישט אויסמעקן אפילו אזוי. סתם, מיר קענען א חילוק צווישן מאבד ביד און סתם כתבי הקודש.
בכתבי הקודש איז דא א איסור מאבד ביד. מאבד ביד – לאו כל כך אסור. זאגט דער רמב"ם: מדברי סופרים. בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה – וואס מ'האט געשריבן בקדושה. שטייט שוין, די חשיבות דערפון איז פון דעם וואס א מענטש האט עס געשריבן און ער האט עס געטון לשם לימוד התורה, און ווען ער האט עס געשריבן האט ער עס געגעבן א חשיבות.
אבל מין ישראלי שכתב ספר תורה – א סוג ישראלי וואס איז נישט א איש ישראל בקדושה – ספריהם והזכרותיהם מעג מען יא פארברענען מיט די שמות דערפון, לפי שאינם מאמינים בקדושת השם – זיי גלייבן נישט אין קדושת השם – ולא כתבוהו – ווען ער האט עס געשריבן האט ער נישט געשריבן לשם השם – אלא שהיה מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים – ער שרייבט עס אזוי ווי אנדערע זאכן, מ'מיינט אז עס איז סתם א חכמה אזוי ווי אנדערע חכמות. הואיל ודעתם כן, לא נתקדש השם. די קדושה פון ספר תורה קומט פון דעם וואס דער מענטש וואס לערנט עס, דער מענטש וואס שרייבט עס, טוט עס מיט א חשיבות. ממילא, נישט נאר מעג מען עס פארברענען, נאר מצוה לשורפן, כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם.
זייער גוט. דא איז די סטעיטמענט וואס מיר האבן געלערנט, אז די גאנצע... איך האב עס געזאגט אסאך מאל, אז די קדושה איז נישט אן אמת'דיגע קדושה – ווייל דעמאלטס אפשר א מין אויך. נאר עס איז די התייחסות. די ערשטע איז נישט קיין התייחסות, ווייל די שטותים איז דאך גארנישט. אקעי, די שטותים פארברען איך עס. אבער עס איז אינטערעסאנט, ווייל דא קומט א מין און ער שרייבט א ספר תורה. פרעגט ער דיך: דו האסט א ספר תורה? עה, דו האסט נישט קיין ספר תורה. איך האב א ספר תורה. דו האסט א ספר תורה? פארברענסט א ספר תורה? ניין, איך פארברען דיין ספר תורה. דו האסט געשאפן א ספר תורה? נו נו, פארברען איך עס.
Speaker 2: יא, נאר די מצוה לשורפן איז אויך עפעס א סניף פון די מצוה פון פארברענען מזבחות פון עבודה זרה, ווייל עס איז א שטיקל חילול השם, יא. א מין איז אן אינטערעסאנטע סארט דיאלעקט. כדי שלא להניח שם – מ'האט געזאגט אז מען פארברענט עס ווייל מען וויל אויסראטן די שם פון עבודה זרה, און שטייט אז... יא.
Speaker 1: איך הער, זייער גוט. אז עס איז אינטערעסאנט. ווייל דער מין איז נאך אביסל נישט אמת. ער זאגט, פארוואס שרייבט ער א ספר תורה? פארוואס? ווייל ער האט עס געזאגט. איך האב געטראכט אז א מין איז איינער וואס האט א פאלשע פשט אין די תורה. ניין – כשאר הדברים. ביי אים קוקט עס אן אז עס האט נישט קיין גרעסערע חשיבות ווי די אנדערע ספרים.
Speaker 2: יא, אבער דארט סימס נאך סטארקלי עקורעיט, ווייל די גאנצע פוינט פון מינים איז מענטשן וואס גלייבן יא אין די תורה, נאר אזוי האבן עפעס א... ער זאגט אז די תורה שטייט שתי רשויות. יא, די אלע מינים וואס מ'דינגט זיך מיט זיי – עס איז מענטשן וואס ברענגען ראיות פון פסוקים. נישט ער זאגט אז די תורה איז כשאר הדברים. סאו עס סימס צו זיין אז דער רמב"ם האט דא אריינגעלייגט עפעס א נייע סארט מין.
Speaker 1: אפשר עס איז מיט דער סארט מין? איך בין אלעמאל געמיינט אז דאס איז א הלכה פשוט אזוי. אפילו ביכוס עס איז יא עפעס א קדושה. דא פלאצן, דער לעבדי דאס מינים איז מער גובר אויף די נושא פון...
נו, מיר דארפן דא וויסן. עס שטייט דא א פאר זאכן. וואס טוט זיך? א מין וואס האט עס געשריבן אבער ער האט געשריבן מיט א חשיבות? דאס איז איין זאך. אדער וואס טוט זיך ווען א איד האט געשריבן אבער ער האט נישט געטון אינטענשענלי? לאמיר זאגן, ער האט נישט געוואוסט דעם פירוש המילות. ער האט געשריבן כשאר דברים. וואלט עס געגעבן פאר א שרייבער צו נאכקאפירן – אקעי, אבער ער ווייסט דאס א תורה איז, עס איז קיין נושא פון כוונה, אז עס דארף שטיין אין דעם...
איך זאג, עס שטייט דארט דא צוויי זאכן. איינס: עס ווערט נישט נתקדש ווען א מענטש שרייבט נישט מיט א חשיבות. אבער די צווייטע זאך איז דא – וואלט דעמאלט נישט געווען דער מצוה ווייל מען זאל נישט לאזן שם למינים ולמעשיהם. דאס איז דער חילוק פון א גוי מיט א מין.
Speaker 2: זא קוק, עס איז אויס. אבער גוי שכתב את השם – גאנצער נושא.
Speaker 1: זעסט, ס'האט יא א קדושה, אבער מען וויל עס נישט האבן.
Speaker 2: פארוואס ווילסט נישט? נאר מען זאל עס נישט נוצן. פארוואס? וואס איז שלעכט?
Speaker 1: קען זיין א גאנצער נושא. מיינסט ס'איז אויב מ'דארף עס, אבער מיינסט ס'איז נישט... מען טאר עס נישט. וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי – יגנזו. יגנזו. יגנזו.
Speaker 2: פארוואס זאל מען עס גונז זיין? מיינסט ס'איז מ'זאל עס גונז זיין ווען מ'דארף עס מער נישט? וואס מיינט עס? אפשר.
Speaker 1: נישט קלאר.
Speaker 2: עס שטייט נישט דא קלאר. זיי ווייסן נישט קלאר.
Speaker 1: וכן כתבי הקודש שבלו – אה, דא זעט מען יא – שבלו, או שכתבן גוי – יגנזו. ס'לייגט אראפ ביידע אויף איין קאטעגאריע. וואס מ'נוצט עס נישט פאר איינס פון די צוויי ריזנס: אדער ווייל ס'איז בלו, אדער ווייל א גוי האט עס געשריבן. זעט מען, מ'נוצט נישט עפעס וואס א גוי האט געשריבן.
Speaker 2: קומט אויס, דו ווילסט נוצן א תורה וואס א גוי האט געשריבן אין דעם בית המדרש?
Speaker 1: נישט א תורה, אבער איך ווייס... כתבי הקודש מיינט א תנ"ך, א דרוקער...
Speaker 2: ניין, ס'מיינט נישט קיין דרוקער. כתבי הקודש מיינט א תנ"ך, דאס איז די טאטע ווארט.
Speaker 1: אויב ס'איז געווען א מאל, מען האט געדארפט האבן אסאך שרייבערס, זאלן איינער געטראפן א שרייבער – ס'איז אסאך שנעלער איבער א מאשין. אבער זעט, פאר ס'איז א פראבלעם, ס'איז אויס אז ס'איז נישט קיין וועג. טאקע שווער, פארוואס? וואס איז שלעכט? אויב מילא דמיון, זאגסטו אז עס האט א קדושה – ס'איז איין זאך, ס'האט יא א קדושה, פארוואס נישט? וואלט מען עס שטארק גונז זיין, עמענט נישט וואס זעט קיין גארבידזש – ס'איז אויף דעם.
Speaker 2: לגבי געדרוקט איז אן אנדערע שאלה. קוקן, דער משנה ברורה ברענגט דא אונז – דא איז א מחלוקת. דער תירוץ אזוי זאגט, אז געדרוקט האט א קדושה אזוי ווי כתיבה. אבער וואס מיט א גוי דרוקט עס? דעמאלט אפשר נישט.
Speaker 1: אז ס'איז א מאשין – א מאשין איז אזוי ווי א גוי לכאורה. זיכער, א מאשין איז אפילו נישט קיין גוי. הלוואי זאל א מאשין אנקומען צו דער דרגא פון א גוי.
---
Speaker 1: אקעי, אזוי. יעצט גייט דער רמב"ם סתם. אקעי, דער רמב"ם – יעצט אז מ'האט געלערנט אז שמות האבן א קדושה, ווערט א ספק: פארשידענע שמות אין דער תורה, און נישט אלעמאל ווייסט מען אויב ס'מיינט דער אייבערשטער, אדער ס'מיינט א מושל אדנות – קען זיין סתם א האר, א מענטש. מען ברענגט, דער רמב"ם ברענגט אפאר כללים. ס'איז אינטערעסאנט, ווייל ס'שטייט ביי כל השמות האמורים באברהם – קודש, אין הלכות כתיבת ספר תורה, עפעס אזוי.
יא, זאגט דער רמב"ם: כל השמות האמורים באברהם – קודש. אפילו... אף זה שנאמר – השם, אדנות, ס'שטייט א-ד-נ-י. דער רמב"ם ברענגט דאס, ס'שטייט א-ד-נ-י, וואס ער רעדט דארט צו די מלאכים – קען דאך זיין אז ער מיינט א מענטש. אבער וואס ס'זעט אויס, אברהם האט אייביג גערעדט כלפי שמיא, ער האט אייביג געזען גאט דער אייבערשטער, אפילו... תיקון הבורא.
פארקערט, די זעלבע מעשה לוט: כל השמות האמורים בלוט – חול, חוץ מזה "אל נא ה'" – "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך" – דארט שטייט "אדני", אבער דארט רעדט ער צו די מלאכים.
Speaker 2: אבער דארט רעדט ער צו די מלאכים. ס'קען זיין אז אברהם האט גערעדט צו די מלאכים, ער האט געוואוסט אז זיי זענען מלאכים חשובים וואס זענען געקומען פון אייבערשטן, נישט צום אייבערשטן.
Speaker 1: ניין, דאס איז א שיינע תורה, אבער דער פשט איז אז אברהם רעדט צום אייבערשטן, אזוי ווי רש"י זאגט. ער מיינט צו זאגן אז "אל נא תעבור" – דער אייבערשטער זאל נישט אוועקגיין, "וירא אליו ה'". איך גיי מיט דעם פשט.
אקעי, ווייטער. כל השמות האמורים בגבעת בנימין – ביי די מעשה פון בנימין און פילגש בגבעה – קודש. קודש.
כל השמות האמורים במיכה – חול. מיכה איז דער פסל מיכה. ס'שטייט דארט דער אייבערשטער'ס נאמען, און מ'איז משמע אז אפילו הכי איז עס חול.
Speaker 2: יא, ס'שטייט אפילו שם הוי"ה דארט, כ'האב געזען. ס'איז אינטערעסאנט.
Speaker 1: יא? כל השמות האמורים בנבות – קודש. קודש. זייער גוט.
זאגט דער רמב"ם ווייטער: כל שלמה האמור בשיר השירים – קודש. איבעראל וואו ס'שטייט אין שיר השירים די ווארט שלמה – "שיר השירים אשר לשלמה" – קודש. והרי הוא כשאר הכינויים – ס'איז נישט אזוי ווי קודש, ס'איז נישט פון די אכט שמות וואס דער רמב"ם האט פריער אויסגערעכנט, אדער די זיבן שמות וואס דער רמב"ם האט אויסגערעכנט, אבער ס'איז קודש. ווייל אזוי ווי דער רמב"ם נעמט אן ווי דער מדרש וואס זאגט אז שלמה מיינט אייביג "מלך שהשלום שלו" – ס'איז א כינוי אויפ'ן אייבערשטן. חוץ מזה "האלף לך שלמה" – מיינט מען יא שלמה המלך.
כל מלכיא האמור בדניאל – חול. אין ספר דניאל שטייט מלכיא – געווענליך מיינט מלכיא נבוכדנצר אדער וועמען מ'מיינט דארטן. חוץ מזה "אנת הוא מלכא מלך מלכיא" – דארטן דייטש עס דער אייבערשטער. והרי הוא כשאר הכינויים.
Speaker 2: איך מיין אז אפילו "מלך מלכיא" קען שטיין אויף נבוכדנצר, און אפילו דאס האט ער זיך אזוי גערופן, אדער אויף דער מלך פרס דארט.
Speaker 1: דער חידוש פון נבות וואס ער ברענגט דא, איז ווייל ס'שטייט דארט – נישט ביי נבות, סארי – למשל גבעת בנימין, און דער פשט איז ווייל ס'שטייט דארט אז זיי האבן געפרעגט דעם אייבערשטן צי זיי זאלן יא ארויסגיין אין די מלחמה, "ויאמר ה'". איז געווען תנאים וואס האבן גע'טענה'ט אז ס'קען נישט זיין אז ס'איז געווען דער אייבערשטער. און די זעלבע זאך ביי נבות – ווייס איך נישט וואס די סוגיא איז, אבער ס'שטייט אזוי: אז אחאב, און ס'שטייט "ברך אלקים ומלך", עפעס אזוי. אזוי ווי אחאב איז געווען אן עובד עבודה זרה, ווייסט ער נישט וואס ער האט געמיינט. פשט איז, דא האט ער געמיינט יא דעם אייבערשטן. אזוי איז לכאורה דער פשט.
די זעלבע זאך, וועלכע נאך? שוין, איך פארשטיי נישט אין אלע. יא, פסל מיכה – ער האט געמאכט א פסל, נישט פאר'ן אייבערשטן, פאר עבודה זרה. דאס איז דער חידוש.
דערפאר ברענגט דער רמב"ם אייביג "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" – ווייל עפעס מיט אברהם וואס ער האט גערופן דעם שם ה' האט עפעס א ספעציעלע חשיבות. אבער די אלע זאכן, לכאורה זענען דא נאך אסאך ספיקות אין די תוספות, אבער וואס דער רמב"ם ברענגט פונקט די פאר כללים וואס האלטן זיך מיט דרשות אדער ברייתות וכדומה – ווייס איך נישט וואס גייט דארט פאר.
---
Speaker 1: לאמיר מאכן א שנעלע סיכום:
- ווען מ'איז מאבד איינע פון די שמות וואס זענען די שמות פון דעם אייבערשטן – די אכט שמות – באקומט מען מלקות. מה שאין כן כינויים באקומט מען נישט קיין מלקות.
- און חוץ די זיבן שמות איז אויך אלע "אל" און "י-ה", וואס זענען די צוויי אנהייב פון שמות – זיי האבן אויך די זעלבע דין ווי די שמות אליין. מה שאין כן אנדערע אנהייב פון שמות, אנדערע כינויים, האבן נישט די זעלבע דין.
- און נאכדעם, אויך אויף א כלי אדער אויף א מענטש טאר מען אויך נישט מאבד זיין.
- אבער וואס טוט זיך ווען א מענטש האט געשריבן אויף זיין גוף? ווערט עס מער קאמפליצירט, ווייל א מענטש האט דאך א מצוה פון טבילה. אויף דעם האט דער רמב"ם געזאגט אז א יוסף, ווען ער גייט זיך טובל'ן, וועט זיך עס אויסמעקן, און היות ס'איז על דרך הגב מעקט זיך דאס אויס, ער דארף נישט אויף דעם אכטונג געבן. אבער ער דארף יא מער אכטונג געבן אז ער זאל נישט שטיין ערום. דער רמב"ם האט נישט אויסגערעכנט אן עקסטערע הלכה אז מ'טאר נישט שטיין ערום אין פראנט פון די... ווי שטייט עס אנדערש? דא שטייט עס: מ'טאר נישט שטיין ערום אין פראנט פון דעם אייבערשטנ'ס נאמען. ממילא, זאל מען עפעס ארויפלייגן, און מ'קען עס ארויפלייגן באופן ס'זאל נישט זיין קיין חציצה.
- וואס טוט זיך אויב ס'שטייט "השם" אויף עפעס א בנין? איך ווייס נישט וואס – טאר מען נישט דארט שטיין נאקעט אויך.
Speaker 2: דו האסט נישט געוואוסט די הלכה טאקע?
Speaker 1: יעצט ווייסטו. יא.
דער רמב"ם האט געזאגט פון די מצוה פון "לא תעשון כן" – ס'שטייט דאך אז מ'זאל נישט טון דאס וואס מ'טוט צו עבודה זרה. עבודה זרה האט דאך א מצוה אז מ'זאל מאבד זיין אלע זייערע בנינים. איז אויב מ'איז מאבד עפעס א חלק פון די בית המקדש, אדער א בוים וואס מ'האט מנדב געווען צו בויען אין בית המקדש, איז מען עובר אויף די זעלבע איסור.
נאכדעם האט דער רמב"ם געזאגט די הלכה מיט די רבנן פון כתבי הקודש. כתבי הקודש, אפילו וואס ס'שטייט נישט די אייבערשטנ'ס נאמען, איז אבער חשוב ווי א חלק פון די תורה. האט דער רמב"ם אריינגעלייגט אונטער די זעלבע קאטעגאריע.
---
ס'איז אויך אביסל א חידוש, ווייל ס'איז נישט די זעלבע חומר ווי "לא תעשון כן". אבער וואס איז די הלכה מדרבנן פון דעם?
האט דער רמב"ם געזאגט אז די קדושה באקומט פון דעם וואס א איד שרייבט עס מיט קדושה. אויב א מין שרייבט עס, דעמאלט דארף מען עס פארברענען, ווייל ס'איז דא ממש א חשיבות פון מאבד זיין עניטינג פון די מין. און פון א גוי דארף מען נישט מאבד זיין, אבער דאך זאל מען עס נישט נוצן, ס'זאל נישט זיין קיין גניזה.
---
שוין, נאכדעם רעכנט דער רמב"ם אויס וועלכע שמות וואס שטייט אין די תורה – ווען ווייסט מען אויב ס'איז קודש אדער נישט. האט ער געברענגט פון חז"ל:
- אברהם – אברהם אבינו רעדט אייביג קודש, אויסער איין פלאץ. איבעראל רעדט אברהם אבינו קודש.
- לוט – געווענליך איז חול, חוץ פון איין פלאץ.
- און אזוי בנימין, מיכה, נבות – וועלכע איז קודש, וועלכע איז חול.
- און שלמה, און דניאל.
---
יא, לכאורה די טעם פון כתבי הקודש איז אז די קדושה פון א כתבי הקודש איז אויך א דבר שנקרא שמו עליו. ס'איז טאקע נישט... אויך רוב כתבי הקודש האבן טאקע שמות בכלל, ס'איז דא ממש שמות.
אפילו וואס דו זאגסט, דו ביסט גערעכט – אפילו א היכי תימצי א ביאור וואס האט נישט קיין שם – האט דער רמב"ם געברענגט די הלכה אז ביאורים איז אויך אסור למחוק, ווייל ס'איז דאך אויך א שטיקל חידוש. ס'איז דא א גמרא אין כל כתבי אויף די סוגיא.
אפילו ביאורים אויף תורה שבעל פה – תורה שבעל פה האט דאך נישט קיין שמות בכלל. וויאזוי קען זיין אז ס'זאל האבן א קדושה? זאגט ער אז ס'איז פשט אין כל כתבי, איך ווייס נישט.
ס'שטעלט זיך א פראגע?
יא.
---
און הלכה למעשה איז, מענטשן פלאגן זיך מיט דעם – וואסערע זאכן וואס מ'מוז טון שמות. מ'דארף דאס וויסן מער. מ'זעט עס דאך, אבער לאמיר זאגן קלאר – מ'זעט דאך די הקדמה – מ'קען נישט פסק'ענען פון א פראקטישע ענין קיין הלכה למעשה.
ער האט געזאגט דעם פסק, אבער קלאר זעט מען לכאורה די הגדרה איז אז דער איסור איז מאבד זיין א זאך וואס מענטשן זענען מתייחס צו דעם מיט א קדושה – ס'איז א דבר שנקרא שמו עליו.
א מין למשל איז נישט – אדער מ'קען זאגן, א מין וואס מ'ווייסט בכלל נישט אז ס'איז א קדושה. ס'איז דא אסאך שאלות, למשל איך ווייס שוין, מ'דארף זיך מתייעץ זיין. אבער על כל פנים, ס'קען זיין אזאכן וואס מ'איז נישט מתייחס צו זיי מיט א קדושה – אז דער איסור איז נישט סתם אז ס'איז א מעדזשיק זאך. דער איסור איז ווייל ס'איז א הייליגע זאך – מ'פארברענט נישט בידיים א הייליגע זאך, אפילו נישט בידיים. ס'האט אלעס צו טון אין די התייחסות.
אויב ס'איז א זאך וואס איז ארויסגעקומען פון די דרוק – צוואנציג צובראכענע ספרים – און מ'ווארפט עס צוריק אין גארבעדזש, ס'האט זיך קיינמאל נישט געהאט קיין קדושה – ס'קען זיין אז ס'איז נישט דא דער יסוד דערפון.
פראקטיש דארף מען וויסן שוין געוואלדיג.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 4.6, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 Related Content
פרקים א'–ד' – עיקרי אמונה וידיעת הבורא (מציאות השם, מעשה בראשית, מעשה מרכבה).
פרקים ה'–ו' – מצוות מעשיות הנובעות מן העיקרים: פרק ה' = קידוש השם / חילול השם; פרק ו' = לא לאבד דברים שנקרא שמו עליהם.
פרקים ז'–י' – הלכות נבואה.
חידוש בהקדמה: פרקים ה'–ו' הם „דברים שבמעשה" – הלכות מעשיות הנובעות מן השרשים. הקשר: מציאות השם → קדושת השם → שמירת קדושת שמו בכתב ובמעשה. מחיקת שם השם היא כביכול הצד המעשי של חילול השם, בדומה ל„לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (שהוא בפה), אלא שכאן מדובר בכתב / במעשה.
---
> „כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה – לוקה מן התורה. שנאמר בעבודה זרה: ואבדתם את שמם מן המקום ההוא – לא תעשון כן לה' אלקיכם."
יש לאו דאורייתא עם מלקות לאבד (למחוק) אחד מן השמות הקדושים של הקב"ה. המקור הוא הפסוק בפרשת ראה (דברים יב:ג–ד): יש לאבד את שמות העבודה זרה, ו„לא תעשון כן לה' אלקיכם" – לקב"ה אין לעשות כן.
1) פשוטו של פסוק לעומת דרשה:
פשוטו של „לא תעשון כן" (לפי רש"י על החומש) מתייחס לשחיטת חוץ / הקרבה על הבמות – שלא להקריב בכל מקום כעובדי עבודה זרה, אלא „אל המקום אשר יבחר". „שמם" בפשט הכוונה לבמות / מקומות המיוחדים לעבודה זרה. אולם הרמב"ם (והגמרא) משתמשים בו כדרשה: כשם שמאבדים שמות עבודה זרה, „לא תעשון כן" – אל תאבד שמות הקודש. הרמב"ם מונה זאת כמצוה בספר המצוות.
2) קשר ל„לא תשא":
„לא תעשון כן" (מחיקת השם בכתב/במעשה) מקבילה ל„לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (ביזוי השם בפה). שניהם מגנים על כבוד שם השם, אלא במדיומים שונים.
3) „קדושים הטהורים":
הרמב"ם משתמש בלשון „הקדושים הטהורים" – הדבר צוין אך לא הוסבר בהרחבה.
4) נוטל אבן מן המזבח:
הכלל „לאבד דברים שנקרא שמו עליהם" רחב יותר משמות בלבד – הוא יכול לכלול גם שבירת המזבח או בית המקדש (כפי שעושים לעבודה זרה). אולם הרמב"ם בפרק זה נכנס באופן ספציפי להלכת מחיקת שמות.
5) „שנקרא בהם הקב"ה":
לקב"ה אין שם באותו מובן שיש לאדם. הרמב"ם עצמו בפרק א' לא יכול היה לומר יותר מ„הנמצא ראשון". „שנקרא בהם" פירושו: כך אנו מתייחסים לקב"ה. אולם הואיל וזו דרך ההתייחסות שלנו, חובה לכבדה.
- דברים יב:ג–ד (פסוק)
- רש"י על התורה (פשט „לא תעשון כן" = שחיטת חוץ / במות)
- ספר המצוות (הרמב"ם מונה זאת כמצוה)
- גמרא (דרשת „לא תעשון כן")
---
> „שבעה שמות הן: השם הנכתב י-ה-ו-ה, והוא השם המפורש, או הנכתב א-ד-נ-י, ואל, אלוה, אלהים, אלהי, שדי, צבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו – לוקה."
ישנם שבעה שמות קדושים שאסור למחקם: (1) י-ה-ו-ה (= שם המפורש), (2) א-ד-נ-י, (3) א-ל, (4) אלו-ה, (5) אלהי"ם, (6) שד"י, (7) צבאו"ת. אפילו מחיקת אות אחת מן השבעה שמות – לוקה.
1) מניין השמות – שבעה או שמונה?
כשמונים, רואים שמונה שמות ולא שבעה. שני תירוצים:
- (א) י-ה-ו-ה וא-ד-נ-י נחשבים כאחד, שכן א-ד-נ-י הוא האופן שבו קוראים/אומרים את שם י-ה-ו-ה (הרמב"ם אומר „או הנכתב א-ד-נ-י" – זו צירוף של שם אחד).
- (ב) א-ל ואלו-ה נחשבים כאחד.
2) מדוע חסר י-ה (שם בן ב')?
הרמב"ם בהלכה ד' אומר בפירוש שי-ה הוא „שם בפני עצמו". מדוע אינו נמנה בין השבעה? – צריך עיון, לא ניתן תירוץ. (ראה להלן בהלכה ד' להסבר אפשרי.)
3) צבאות כשם – קושיא גדולה:
- קושיא: בכל התנ"ך לא מופיע מעולם „צבאות" לבדו כשם לקב"ה. תמיד כתוב „ה' צבאות". כאשר „צבאות" עומד לבדו, הכוונה לכוחות צבאיים / ישראל (למשל „צבאות ה' מארץ מצרים"). אם כן, כיצד יכול „צבאות" לבדו להיות שם קודש?
- השוואה: בשמות אחרים (כגון אלהי"ם, אדנ"י) המילה יכולה להיות גם חול – אך שם רואים אותה לפעמים כשם השם לבדה. בצבאות לעולם לא רואים אותה לבדה כשם השם.
- מקור: הרמב"ם נסמך על ברייתא במסכת שבועות. הכסף משנה ומפרשים אחרים מביאים גם הם רק את המקור מן הברייתא, ללא הסבר נוסף.
- תירוץ אפשרי: אולי כאשר „צבאות" עומד יחד עם שם הוי"ה, שתי המילים נעשות חלק מן השם, ו„צבאות" מקבל קדושה בפני עצמו. אולם – הרמב"ם אומר שלוקים על „צבאות" לבדו, וזה נשאר קשה.
- מקובלים: המקובלים מונים תמיד צבאות כשם בפני עצמו.
- מסקנה: נשאר קושיא / פליאה. „צריך עיון."
4) אפילו אות אחת – לוקה:
על ידי מחיקת אות אחת המילה מאבדת את משמעותה, וממילא איבדת את השם. אולם ייתכן שהמילה עדיין בעלת משמעות אף עם אות חסרה – החילוק בין שמות לכינויים מראה שבשמות יש קדושה בגופה, לא רק משמעות.
5) שם המפורש – מחלוקת ראשונים:
הרמב"ם סובר ש„השם המפורש" בחז"ל הכוונה לשם י-ה-ו-ה ככתבו (שם בן ד'). אולם המהרש"ל חולק – יש מחלוקת ראשונים מהו „שם המפורש". כשנאמר שהכהן הגדול היה מזכיר השם המפורש, הרמב"ם מתכוון לשם י-ה-ו-ה ככתבו. מוזכרים גם הרא"ש ושם בן מ"ב, אך ללא פירוט.
6) חילוק בין שם הוי"ה לשמות אחרים:
לגבי עניינים אחרים (למשל „לא כמי שאני נכתב אני נקרא" – שבועות) יש חילוק גדול בין שם הוי"ה לשמות אחרים. שם הוי"ה הוא יותר „שם העצם" – הוא אומר משהו יותר על הקב"ה. אולם לגבי מחיקת השם נראה שכל שבעת השמות שווים – על כולם לוקים.
- ברייתא במסכת שבועות (מקור לשבעת השמות, כולל צבאות)
- כסף משנה (מביא את המקור מן הברייתא)
- מהרש"ל (חולק על פירוש „שם המפורש")
- רא"ש (מוזכר בנוגע לשם בן מ"ב)
---
> „כל הניטפל לשם מלפניו – מותר למחקו. כגון למ"ד מ'להשם', בי"ת מ'באלהים', וכיוצא בהם. וכל הנטפל להשם מאחריו, כגון כ"ף של אלקיך, כ"ם של אלקיכם וכיוצא בהם – אינם נמחקים. שהרי אותיות של השם – השם מקדשם."
אותיות המצורפות לפני השם (תחיליות כגון ל', ב', מ') – מותר למחקן, שכן אינן חלק מן השם עצמו. אותיות העומדות אחרי השם (סיומות כגון כ"ף, כ"ם) – אסור למחקן.
1) מדוע החילוק בין מלפניו למאחריו?
טעם הרמב"ם: „שהרי אותיות של השם – השם מקדשם." כשמגיעים למילה „אלקיכם", כבר קראו את כל השם „אלקי", והסיומת (כ"ם) „נתפסת" עם קדושת השם העומד לפניה. השם מקדש את מה שבא אחריו. אבל תחילית (כגון למ"ד של „להשם") עומדת לפני השם, וטרם נתקדשה.
2) קשר ליסוד קדושת השם:
הסיומת היא חלק מאותה מילה, ומכיוון שהיא באה אחרי השם, היא מתקדשת על ידו. התחילית, אף שהיא גם חלק מן המילה, באה לפני השם ואינה מתקדשת. הדבר מתקשר ליסוד שהעצם שם מקבל קדושה – לא כל אות בפני עצמה בלבד.
3) מחלוקת תנאים:
הכסף משנה מביא שיש מחלוקת תנאים בדבר, והרמב"ם פסק כשיטה אחת.
4) [הרחבה: השוואה ל„צבאות" – סברא תוכנית:]
הסיומת (כגון כ"ם של „אלקיכם") דומה ל„צבאות" במובן מסוים: „אלקיכם" אינו אומר דבר על הקב"ה (כתואר), אלא אומר למי מתייחס האלוקים – „אלוקיכם." ה„שלכם" גם הוא מתקדש. כך גם „צבאות" – זו בחינה הנטפלת לשם מאחריו. זו סברא צדדית, לא פסק, ונראה בהמשך אצל כינויים אם היא מתיישבת.
קושיא על כך: אם „חנון" ו„רחום" (שהם כינויים, לא שמות) עומדים גם אחרי השם (כגון „השם חנון"), מדוע „צבאות" שונה? הרמב"ם אכן מביא ברייתא שצבאות שונה, וצריך להבין את החילוק.
5) דין מכת מרדות:
> „המוחק כל אותיות הנטפלות – הרי זה עבר, אבל אינו לוקה, אלא מכין אותו מכת מרדות."
מחיקת הסיומת היא איסור דרבנן, לא דאורייתא, ולכן אין לוקים מלקות דאורייתא, אלא מכת מרדות.
[הערה חשובה על מכת מרדות ברמב"ם:]
זו הפעם הראשונה בפרק זה שהרמב"ם מביא מכת מרדות. הרמב"ם מיישם באופן עקבי מאוד את הכלל שכאשר עוברים על איסור דרבנן, מקבלים מכת מרדות. המקור מן הגמרא, שם נשאל „מלקות?" והתשובה „מכת מרדות." הרמב"ם עשה זאת לכלל חזק – כמעט בכל מקום כותב „לוקה מכת מרדות" באיסורי דרבנן. לא הכל מסכימים שמכת מרדות עקבית כהלכות מלקות דאורייתא – לא ברור שיש לה אותו מבנה כמלקות.
- כסף משנה (מחלוקת תנאים)
- ברייתא (צבאות)
- גמרא (מקור למכת מרדות)
---
> „הכותב אל"ף למ"ד מאלוקים, או יו"ד ה"א משם הוי"ה – אינו נמחק. ואין צריך לומר יו"ד ה"א שהוא שם בפני עצמו, שהרי מקצת שם המפורש הוא."
מי שכתב רק א-ל (שתי האותיות הראשונות של אלוקים) או י-ה (שתי האותיות הראשונות של הוי"ה) – אסור למחקן. י-ה אינו רק משום שהוא תחילת הוי"ה, אלא משום שהוא בעצמו שם בפני עצמו.
1) קושיא – מדוע לא מנה הרמב"ם את י-ה בין שבעת השמות?
אם י-ה הוא שם בפני עצמו, מדוע לא מנאו הרמב"ם קודם (בהלכה ב') בין שבעת השמות?
תשובה: הרמב"ם מבין שי-ה קדוש רק כקיצור/כינוי של שם הוי"ה – הוא „מקצת שם המפורש." אינו שם עצמאי, אלא חצי מי-ה-ו-ה. לכן הרמב"ם אינו מונה אותו כשם נפרד.
ראיה: הפסוק „כי ב-י-ה ה' צור עולמים" – י-ה עומד יחד עם הוי"ה, מה שמראה שהוא קיצור/בחינה של אותו שם. גם „כי יד על כס י-ה" – חז"ל אומרים שהכוונה שהשם מופרד, י-ה מו-ה, „אין השם שלם."
נקודה מעניינת: שם הוי"ה אין אומרים כלל (אומרים אד-ני), אבל י-ה כן אומרים ללא בעיה. הדבר מראה שי-ה הוא „במובן מסוים כינוי" – אין לו אותו מעמד כשם הוי"ה עצמו.
2) השגת הראב"ד:
הראב"ד חולק: „אבל הכותב ש' ד' משם ש-ד-י, צ' ב' משם צבאות – הרי אלו נמחקין." חילוק הראב"ד: ש-ד לבדו אין לו משמעות, צ-ב לבדו אין לו משמעות – לכן מותר למחקם. אבל א-ל וי-ה יש להם משמעות בעצמם – הם בעצמם שם.
3) האם יש מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד?
לכאורה שניהם אומרים אותו דבר להלכה למעשה – א-ל וי-ה אסור למחוק, ש-ד וצ-ב מותר. אבל הטעם אולי שונה:
- הרמב"ם – נשמע שא-ל וי-ה אסורים משום שהם שתי האותיות הראשונות של שם (מקצת שם), ובנוסף הם גם שם בפני עצמו.
- הראב"ד – הסיבה היא רק משום שהם שם בפני עצמו, לא משום שהם תחילת שם.
לא ברור אם הראב"ד חולק בכלל, או שמא הייתה לו גרסה אחרת ברמב"ם.
4) יסוד – כוונה בכתיבה אינה מועילה:
כשאדם מתחיל לכתוב צ-ב בכוונה לכתוב „צבאות" (שם קדוש), אין הדבר משנה כלום – צ-ב לבדו אין בו קדושה. כוונת קדושת השם אינה מקדשת. רק המשמעות האובייקטיבית של מה שכתוב היא הקובעת.
5) מדוע אין הרמב"ם מונה א-ל כשם נפרד?
אם א-ל הוא שם בפני עצמו, מדוע אין הרמב"ם מונה אותו בין שבעת השמות? נראה שהרמב"ם מבין שא-ל הוא גם „מקצת" של אלוקים, בדומה לי-ה שהוא מקצת הוי"ה – אף שא-ל אינו ממש „חצי" מאלוקים באותו אופן.
6) י-ה מופיע בתנ"ך:
י-ה כן מופיע בתנ"ך – „הללו-י-ה", „י-ה דלקית י-ה" – אבל זהו בעצם כינוי/קיצור של שם הוי"ה.
שלושה סוגי שמות דאורייתא:
1. שבעה שמות שאסור למחקם (מלקות).
2. נטפל מאחריו – סיומות שאסור למחקן (איסור דרבנן, מכת מרדות).
3. א-ל, י-ה – מקצת שם, שהם גם שמות בפני עצמם.
- ראב"ד (השגה)
- פסוקים: „כי ב-י-ה ה' צור עולמים", „כי יד על כס י-ה"
- חז"ל (אין השם שלם)
---
> „שאר הכינויים שמשבחים בהם את הקב"ה, כגון חנון ורחום, הגדול הגבור והנורא, הנאמן, קנא, וחזק, וכיוצא בהם – הרי הן כשאר דברי הקודש, ונמחקין."
כינויים – מילים המשמשות לתיאור/שבח הקב"ה – אינם שמות. הם מילים קדושות (דברי הקודש), אבל מותר למחקם.
1) מדוע כינויים אינם שמות?
כל הכינויים הם שבחים/תארים שאפשר לומר גם על אדם – אדם יכול להיות „רחום", „חנון", „חזק." הולכים במידותיו של הקב"ה. זה רק שבח, כינוי – לא שם המיוחד לקב"ה.
2) [הרחבה: מורה נבוכים – כל השמות חוץ משם המפורש הם „פעולות":]
הרמב"ם במורה נבוכים מסביר שבאמת כל השמות חוץ משם המפורש הם פעולות (תארי הפעולה) – הם מתארים מה הקב"ה עושה, לא מה הוא בעצמו. למשל, „אדנ-י" פירושו „אדון הארץ" – הקב"ה מנהיג את העולם, לא מה הוא בעצמו. רק שם המפורש (הוי"ה) הוא השם היחיד המתאר את עצמות הקב"ה – ואף הוא אינו אומר מה הוא בעצמו, אלא שהוא שונה מכל שאר הדברים.
קושיא מכך: אם לפי מורה נבוכים כל השמות (חוץ משם המפורש) הם פעולות/תארים, לכאורה החילוק בין „שמות שאינם נמחקים" ל„כינויים" אינו כל כך פשוט – שניהם הרי סוג של תואר/שבח!
תשובה: ההלכה אינה מתחשבת ביסוד הפילוסופי. מבחינה הלכתית כן יש חילוק: שבעת השמות יש להם „קדושת השם" מיוחדת – הם משמשים באופן בלעדי לקב"ה, והתייחסותנו אליהם היא כשמו של הקב"ה. אבל כינויים כגון „חנון", „גיבור" – אפשר להשתמש בהם גם לגבי אדם.
3) „כתבי הקודש" אין פירושו שמותר למחוק בידיים:
כשאומרים שלכינויים דין „כתבי הקודש" (לא קדושת השם), אין הכוונה שמותר למחקם בידיים. ייתכן שיש הלכה נפרדת שכתבי הקודש עצמם אסור למחקם – אלא שאין להם ההלכה הספציפית של קדושת השם.
- מורה נבוכים (כל השמות חוץ
משם המפורש הם פעולות)
---
> „כלי שהיה שם קודש כתוב עליו – קוצץ את מקום השם וגונזו. אפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית, והתיך את הכלי – הרי זה לוקה. אלא חותך את מקומו וגונזו."
כלי שכתוב עליו שם ה' – צריך לחתוך את מקום השם ולגנזו. אפילו כשהשם חקוק (חרוט) במתכת או בזכוכית (לא כתוב בדיו), ואדם התיך את הכלי – לוקה. חייב לחתוך את מקום השם ולגנזו.
1) חידוש: אפילו מחיקה עקיפה על ידי התכת הכלי:
אין עושים דבר ישירות לשם – רק מתיכים את הכלי, והשם בטל מאליו. אפשר לטעון: „לא מחקתי את השם, רק ביטלתי את הכלי!" אולם למעשה, מכיוון שבדרך זו נמחק השם, אסור הדבר, ולוקים עליו.
2) חידוש: חקיקה בכלי – לא רק כתיבה בדיו:
האיסור חל לא רק כשהשם כתוב בדיו, אלא גם כשהוא חקוק – חרוט כחלק מן הכלי עצמו.
---
> „אם היה שם קודש כתוב על בשרו – הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה – כורך עליו גמי וטובל. ואם לא מצא גמי – מסבב בחרס. ולא יהא הדוק – כדי שלא יחצוץ."
מי שכתוב שם ה' על גופו – אסור לו לרחוץ (שמא ימחק השם), אסור לו לסוך, ואסור לו לעמוד במקום מטונף. כשצריך לטבול טבילה של מצוה – יכרוך את מקום השם בגמי (פפירוס/עשב) ויטבול. אם אין לו גמי – ילך לחפש באופן פעיל דבר אחר. הכריכה לא תהיה הדוקה, כדי שלא תהווה חציצה בטבילה.
1) „מסבב בחרס" – חייב ללכת ולחפש, לא רק לכתחילה:
„מסבב" אין פירושו רק „אם מוצא משהו יכסה" – אלא חייב ללכת ולחפש באופן פעיל דבר לכסות בו את השם. אינו יכול סתם להיכנס למקוה ללא כיסוי.
2) עיקר הטעם לכיסוי – לא משום מחיקה, אלא משום ערוה לפני השם:
חידוש מפתח: הטעם שחז"ל ציוו לכסות את השם בטבילה אינו משום חשש שהמים ימחקו את השם. שכן אפילו אם יימחק „בדרך אגב" (ללא כוונה, דרך הטבילה), אין בכך איסור – הרי אינו עושה זאת בכוונה, וזה לצורך מצוה.
הטעם האמיתי הוא: כדי שלא יעמוד לפני השם ערום – אסור לעמוד עירום מול שם ה'. לכן חייב לכרוך אותו בדבר מה.
3) מדוע „ולא יהא הדוק" – קשר הגיוני לטעם:
מכיוון שהטעם הוא רק כדי שלא לעמוד ערום מול השם, די בכך שאינו הדוק. שכן אם היה הדוק, היה מהווה חציצה והטבילה לא הייתה עולה. שיטת הרמב"ם מתיישבת בשלמות: צריך רק לכסות (משום ערוה), לא בהידוק (משום חציצה), ואם נמחק על ידי המים – אין בעיה (שכן זה בדרך אגב לצורך מצוה).
4) מדוע אסור לו לרחוץ בכלל?
אם מחיקה בדרך אגב אינה בעיה (כמו בטבילה), מדוע אומר הרמב"ם שאסור לו לרחוץ בכלל? תירוץ: ברחיצה סתם אין צורך מצוה, וממילא אסור לגרום מחיקה ללא הכרח. רק בטבילה של מצוה התירו חז"ל.
---
> „הסותר אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה – לוקה, שנאמר בעבודה זרה 'את מזבחותם תתצו... לא תעשון כן לה' אלקיכם'. וכן השורף עצי הקודש דרך השחתה."
מי שסותר אפילו אבן אחת מן המזבח, ההיכל, או העזרה דרך השחתה – לוקה. המקור: בעבודה זרה יש מצוה לנתוץ מזבחותיהם, ו„לא תעשון כן" אומר שלקב"ה אסור לעשות כן. גם מי ששורף „עצי הקודש" דרך השחתה.
1) חילוק בין שמות למקום המקדש – „דרך השחתה":
חילוק חשוב: בשמות האיסור חל אפילו לצורך טוב – מכיוון שזה שם, אסור למחקו. אבל במקום המקדש (אבני מזבח, עצי הקודש) האיסור הוא רק „דרך השחתה" – אם רוצים לתקן את המזבח וצריך להוריד אבן, מותר.
2) מהם „עצי הקודש"?
- לא סתם עצים הגדלים במקום המקדש.
- לא סתם עצים שהקדישום (זה לבדו עדיין אינו „עצי הקודש").
- הרמב"ם עצמו נשאל בתשובה מהם „עצי הקודש", והשיב: עצים שהוכנו לבניין הבית – כגון „עצי ברושים" ששלח חירם מלך צור לשלמה המלך לבניית בית המקדש. עצים כאלה יש להם קדושה מפני ששייכים למקדש.
3) מדוע „שורף" דווקא?
המקור לאיסור השריפה הוא הפסוק „ואשריהם תשרפון באש" – בעבודה זרה יש מצוה לשרוף אשרותיהם, ו„לא תעשון כן" אומר שעצים המיוחדים לקדושה אסור לשרפם. הדבר הגיוני: בעצים המיועדים לבניין, שריפה היא ההיפך מתכליתם.
[הערה: בעצים שנתרמו להסקה (שריפה על המזבח) הדבר שונה – שם השריפה עצמה היא תכליתם.]
- דברים יב (פסוקים: „את מזבחותם תתצו", „ואשריהם תשרפון באש", „לא תעשון כן")
- תשובת הרמב"ם (מהם „עצי הקודש")
- חירם מלך צור / שלמה המלך – „עצי ברושים" לבניין בית המקדש
---
> „כתבי הקודש ופירושיהם וביאוריהם – אסור לשרוף אותם או לאבדם ביד. והמאבד ביד – לוקה מכת מרדות."
כתבי הקודש (= תנ"ך), וגם פירושיהם (מדרשים, גמרות, מפרשים) – אסור לשרפם או לאבדם בידיים. העושה כן לוקה מכת מרדות (לא מלקות דאורייתא – שכן כל העניין הוא מדרבנן).
1) „כתבי הקודש" – רחב יותר משמות:
„כתבי הקודש" הם קטגוריה רחבה יותר משמות. אפילו דף תנ"ך או גמרא שבו לא כתוב שם ה' – יש לו דין כתבי הקודש. זהו המקור לדין שהוזכר קודם שלכינויים דין „כתבי הקודש".
2) „ופירושיהם וביאוריהם" – גם ספרי קודש מאוחרים:
לא רק תנ"ך, אלא גם מדרשים, גמרות, מפרשים – כל מה שהוא פירוש על כתבי הקודש – יש לו אותו דין.
קושיא: מה עם ביאור (פירוש) על תורה, שאין בו שם ה' כלל? הרמב"ם הרי מביא שביאורים גם אסור למחוק. יתרה מזו: תורה שבעל פה – שאין בה כלל שמות – כיצד ייתכן שביאורים על תורה שבעל פה יהיה להם קדושה? הדבר נשאר שאלה פתוחה. (גמרא שבת, סוגיית „כל כתבי", נכנסת לסוגיה זו.)
3) דווקא „דרך השחתה" – לכאורה:
לכאורה חל גם כאן הכלל של „דרך השחתה" – אם מוחקים דבר לצורך טוב (לא דרך השחתה) הדבר שונה. אבל בשמות הדין מחמיר יותר.
4) חילוק בין מאבד ביד לסתם:
בכתבי הקודש האיסור הוא ספציפית „מאבד ביד" – איבוד פעיל. „מאבד ביד" אין פירושו דווקא הרס ממש – יכול להיות גם צורות אחרות של גרימה פעילה שהדבר הולך לאיבוד.
5) „בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה":
הרמ"א אומר שהדבר חל רק בכתבי הקודש שיהודי כתבם בקדושה – לא כל כתב סתם.
- גמרא שבת (סוגיית „כל כתבי")
- רמ"א (בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה)
---
> „מין ישראל שכתב ספר תורה – שורפין אותו עם האזכרות שבו, לפי שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהיה מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, הואיל ודעתם כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפן כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם."
> „וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי – יגנזו."
אפיקורס / מין שכתב ספר תורה – שורפים אותו עם שם הקודש, שכן לא כתב לשם קדושה. גוי שכתב כתבי הקודש – גונזים (מחביאים), אבל אין שורפים.
1) קדושת ספר תורה נובעת מכוונת/חשיבות הכותב:
יסוד עקרוני: קדושת ספר תורה (וכתבי הקודש בכלל) אינה „קדושה אינהרנטית אמיתית" השוכנת בחפץ עצמו. היא נובעת מן ההתייחסות – החשיבות שהאדם הכותב מייחס לה. כשהכותב כותב מתוך מודעות שהוא כותב תורת השם בקדושה – הדבר מתקדש. כשכותב „כשאר הדברים", כחכמה סתם בין חכמות אחרות – „לא נתקדש השם", השם אינו מתקדש.
זהו חידוש חזק: קדושה אינה אוטומטית על ידי מעשה כתיבת האותיות, אלא על ידי דעת וכוונת הכותב.
2) המין – איזה סוג מין?
קושיא קשה: באופן מסורתי „מין" הוא אדם שמאמין בתורה אך יש לו פירוש מוטעה – כגון „שתי רשויות", או כפירות אחרות הנובעות מדרשות פסוקים. המינים בחז"ל הם אנשים שמביאים ראיות מפסוקים לטעויותיהם. אם כן, מדוע אומר הרמב"ם שהמין כותב „כשאר הדברים" – שהוא מתייחס לתורה כחכמה סתם? זה מתאים יותר לאפיקורס שאינו מאמין כלל, לא למין שיש לו אמונה מעוותת!
תשובה אפשרית: הרמב"ם אולי הכניס כאן הגדרה חדשה / רחבה יותר של „מין" – לא רק מי שיש לו תיאולוגיה מוטעית, אלא גם מי שמתייחס לתורה ללא החשיבות הראויה, אפילו אם „מאמין" בה באופן שטחי.
3) שתי נפקא מינות אצל מין: (א) לא נתקדש, (ב) מצוה לשרוף:
- ראשית: „לא נתקדש השם" – השם לא קיבל קדושה, וממילא אין איסור מחיקה.
- שנית: „מצוה לשורפן כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם" – יש מצוה חיובית לשרוף, כדי לעקור את שם המינות.
הטעם השני הוא סניף של מצוות איבוד עבודה זרה – לעקור את שם העבודה זרה וכליה. הדבר הופך את השריפה לא רק ל„היתר" (מפני שאינו קדוש), אלא לחיוב (מפני שצריך לעקור מינות).
4) החילוק בין מין לגוי:
- מין – שורפים, מפני (א) לא נתקדש, ו(ב) מצוה לאבד שם המינים.
- גוי – גונזים, לא שורפים. הגוי לא כתב לשם קדושה, אבל אין כאן את הטעם השני של „שלא להניח שם למינים". אצל גוי אין דין עקירת מינות – הוא סתם אינו בר-קדושה.
הרמב"ם מציב „שבלו" (בלו / התפוררו) ו„שכתבן גוי" בקטגוריה אחת – שניהם נגנזים. משמע שאצל גוי גם אין קדושה מלאה (כמו „שבלו" שאין משתמשים בהם עוד), אבל אין שורפים – רק גונזים.
5) [הרחבה: שאלה בעניין דפוס (הדפסה) ומכונות:]
נפקא מינה לזמננו: מה דין מכונה המדפיסה כתבי הקודש? יש מחלוקת (המשנה ברורה מביא זאת) אם לדפוס יש קדושה ככתיבה ביד. אבל אפילו אם לדפוס יש קדושה – מכונה היא לכאורה כגוי או גרועה ממנו: „מכונה אינה אפילו גוי, הלוואי שמכונה תגיע לדרגת גוי." כלומר, למכונה אין דעת וכוונה כלל, וממילא לפי היסוד שקדושה נובעת מכוונת הכותב, תוצר המכונה לא יהיה בו קדושה מצד כתיבה.
- משנה ברורה (מחלוקת אם לדפוס קדושה ככתיבה)
---
הרמב"ם מביא שורת כללים בנוגע לשמות המופיעים בתנ"ך, אם כוונתם לקב"ה (קודש) או לאדם (חול):
- כל השמות האמורים באברהם – קודש, אפילו „אדנ-י" שאמר למלאכים.
- כל השמות האמורים בלוט – חול, חוץ מ„אל נא ה'" / „הנה נא מצא עבדך חן בעיניך" – שם זה קודש.
- כל השמות האמורים בגבעת בנימין – קודש.
- כל השמות האמורים במיכה (פסל מיכה) – חול, אפילו שם הוי"ה המופיע שם.
- כל השמות האמורים בנבות – קודש.
- כל „שלמה" האמור בשיר השירים – קודש, והרי הוא כשאר הכינויים (= „מלך שהשלום שלו"), חוץ מ„אלף לך שלמה" – שם הכוונה לשלמה המלך.
- כל „מלכיא" האמור בדניאל – חול, חוץ מ„אנת הוא מלכא מלך מלכיא" – שם הכוונה לקב"ה, והרי הוא כשאר הכינויים.
1) אברהם לעומת לוט – מדוע החילוק?
אצל אברהם, אפילו כשדיבר למלאכים ואמר „אדנ-י אל נא תעבור", זה קודש – מפני שאברהם תמיד „דיבר כלפי שמיא", תמיד ראה את הקב"ה. כפי שרש"י אומר: „וירא אליו ה'" – אברהם מבקש מהקב"ה שלא ילך. אצל לוט להיפך – הוא מדבר למלאכים, ובדרך כלל אינו מתכוון לקב"ה, חוץ מפסוקים ספציפיים.
2) גבעת בנימין – מדוע קודש?
בפרשת פילגש בגבעה כתוב שכלל ישראל שאלו את הקב"ה אם לצאת למלחמה, „ויאמר ה'". היו תנאים שטענו שלא ייתכן שזה היה הקב"ה ממש (מפני שהתשובה הייתה מטעה), אבל הרמב"ם פוסק שכל השמות שם קודש.
3) פסל מיכה – חול, אפילו שם הוי"ה:
חידוש: אפילו כשכתוב שם הוי"ה אצל מיכה, זה חול, מפני שמיכה עשה פסל לא לקב"ה, אלא לעבודה זרה. ההקשר קובע אם השם קודש או חול.
4) נבות – קודש, למרות הקשר אחאב:
אצל נבות כתוב „ברך אלקים ומלך" – אחאב היה עובד עבודה זרה, היה אפשר לחשוב שאינו מתכוון לקב"ה. אבל הפשט הוא ששם כן התכוון לקב"ה, וממילא קודש.
5) שלמה בשיר השירים – כינוי לקב"ה:
הרמב"ם מקבל את המדרש ש„שלמה" בשיר השירים פירושו „מלך שהשלום שלו" – כינוי לקב"ה. זה אינו אחד משבעת/שמונת השמות, אבל „והרי הוא כשאר הכינויים" – יש לו דין כינוי (לא מלקות על מחיקה, אבל אסור מדרבנן).
6) „מלך מלכיא" בדניאל:
„מלך מלכיא" יכול לכאורה להתייחס גם לנבוכדנצר או למלך פרס, שכך כינו את עצמם. אבל הרמב"ם פוסק שב„אנת הוא מלכא מלך מלכיא" הכוונה לקב"ה.
- רש"י על „וירא אליו ה'" (בראשית יח) – אברהם מדבר לקב"ה
- מדרש – „שלמה" בשיר השירים = „מלך שהשלום שלו"
- ברייתות / דרשות חז"ל – הכללים בנוגע לקודש/חול אצל אברהם, לוט, גבעת בנימין, מיכה, נבות, שלמה, דניאל
---
מהלך הרמב"ם בכל הפרק מציב הגדרה כללית של איסור מחיקה/השחתה של קדושה:
> האיסור הוא לאבד דבר שבני אדם מתייחסים אליו בקדושה – זהו „דבר שנקרא שמו עליו".
פירוש הדבר:
- אין זה דבר „מאגי" – לא שהנייר עצמו נושא קדושה אינהרנטית.
- האיסור הוא מפני שזהו דבר קדוש – בני אדם מתייחסים אליו בקדושה, ואסור בידיים לאבד דבר כזה.
- מין אינו מתייחס לדבר בקדושה – לכן לא נתקדש.
נפקא מינה מעשית: אם יצאו מן הדפוס עשרים ספרים פגומים וזורקים אותם לאשפה – מעולם לא הייתה להם קדושה – ייתכן שיסוד האיסור אינו קיים במקרה כזה, שכן איש לא התייחס אליהם בקדושה.
אולם – אין לפסוק הלכה למעשה מכך – זו רק הגדרה/הקדמה, ולמעשה צריך להתייעץ ולדעת יותר אילו דברים טעונים גניזה.
**קושיא
על יסוד זה: מה עם ביאור (פירוש) על תורה, שאין בו שם ה' כלל? הרמב"ם הרי מביא שביאורים גם אסור למחוק. יתרה מזו: תורה שבעל פה – שאין בה כלל שמות – כיצד ייתכן שביאורים על תורה שבעל פה יהיה להם קדושה? הדבר נשאר שאלה פתוחה**. (גמרא שבת, סוגיית „כל כתבי", נכנסת לסוגיה זו.)
---
1. שמות – המאבד אחד מן השמות הקדושים (שבעת/שמונת השמות) לוקה מלקות דאורייתא. כינויים – אין מלקות (אבל אסור מדרבנן, דין כתבי הקודש).
2. „אל" ו„י-ה" – שתי תחילות שמות אלו דינן כשמות עצמם (אינם נמחקים). חלקי שמות אחרים (כגון ש-ד, צ-ב) – מותר למחקם.
3. נטפל מלפניו – תחיליות מותר למחקן. נטפל מאחריו – סיומות אסור למחקן (מכת מרדות).
4. כלי / אדם – על כלי או על גוף אדם גם אסור לאבד את השם. בכלי – אפילו מחיקה עקיפה על ידי התכה אסורה.
5. שם על הגוף וטבילה – כשאדם כתוב שם על גופו וצריך לטבול, מותר לו להיכנס למקוה מפני שהמחיקה היא „בדרך אגב" (עקיפה) לצורך מצוה. אבל צריך לכסות את השם – לא משום מחיקה, אלא כדי שלא יעמוד לפני השם ערום. הכיסוי לא יהיה הדוק, כדי שלא יהווה חציצה.
6. „לא תעשון כן" – איסור איבוד חלקים מבית המקדש (אבני מזבח, עצי הקודש) נובע מן הלאו של „לא תעשון כן לה' אלקיכם" – רק דרך השחתה (בניגוד לשמות, שבהם האיסור חל אפילו שלא דרך השחתה).
7. כתבי הקודש – אפילו ללא השם, יש להם קדושה מדרבנן (מכת מרדות), ומתייחסים אליהם תחת הקטגוריה של „דברים שנקרא שמו עליהם".
8. מין לעומת גוי – כתיבת מין נשרפת (לא נתקדש + מצוה לאבד שם המינים). כתיבת גוי נגנזת (לא נתקדש, אבל אין דין עקירה).
9. שמות בתנ"ך – הרמב"ם מביא כללים מחז"ל אילו שמות בתנ"ך הם קודש (מכוונים לקב"ה) ואילו חול (מכוונים לאדם), אצל אברהם, לוט, גבעת בנימין, מיכה, נבות, שלמה, דניאל.
דובר 1: טוב, אנחנו הולכים ללמוד פרק שישי, הפרק השישי מהלכות יסודי התורה.
אני רוצה לומר משל איך נראה ההקשר. למדנו הלכות יסודי התורה, כלומר יסודי התורה, אבל בארבעת הפרקים הראשונים וגם בשלושת הפרקים האחרונים מדובר בעניינים של עיקרי אמונה, וגם כל העולם שלמדנו בארבעת הפרקים הראשונים. אחר כך יש שני פרקים באמצע, ה׳ ו-ו׳, שהם עניינים של מצוות. פרק ה׳ כבר למדנו בשיעור, את עניין קידוש השם וחילול השם, ועכשיו אנחנו הולכים ללמוד עוד דבר, שהוא הנושא של לאבד דברים שנקרא שמו עליהם.
אפשר לראות כאן במצוות, אני מביא כאן את המצוות:
- חמש המצוות הראשונות – אלו ארבעת הפרקים הראשונים.
- אחר כך „לקדש שמו ושלא לחלל שמו" – זהו הפרק החמישי.
- אחר כך לומדים ט׳ ו-י׳ – אלו הלכות נבואה, מהפרק השביעי והתשיעי והפרקים שאחריהם.
- „שלא לאבד דברים שנקרא שמו עליהם" – זו עוד מצוה שקשורה ל... רואים שזה מחובר לחילול השם, לחלל שמו, עוד כך... אבל זו כבר ממש הלכה, ממש...
דובר 2: כולן הלכות, רק אתה מתכוון לומר, לידעת שיש שם אלוקה צריך ללמוד עניינים עמוקים של מה פירוש בורא וכדומה. אבל מאוחר יותר יהיה מה פירוש נבואה, נבואה היא הרי דבר מופלא, איך הקב"ה מדבר אל בני אדם. אלו דברים יותר פשוטים וטכניים, לא למחוק שמות הקודש – זה יותר דברים שבמעשה, הלכה למעשה של לעשות דברים עם הגוף ממש.
דובר 1: כן, נכון. אני מתכוון גם שההלכות במובן הזה, כמו שאתה אומר, יש עיקרים במובן של השרשים, ואחר כך מהם יוצאים המעשים. וכאן זה כבר לכאורה מעשים שיוצאים מזה. אבל אפשר לומר שאלו המעשים שקשורים לשרשים, כי השמירה למשל על שמירת קדושת השם היא כביכול המעשה המקביל, שמתאים – זה כנגד הנושא של עצם מציאות השם, נכון? מציאות השם, הקב"ה קדוש, וממילא גם נוהגים בשמותיו בקדושה, וממילא גם מקדשים שמו וכו׳.
אז אפשר לומר כך שזה... אם מישהו שואל מה הדבר הגרוע ביותר שיהודי יכול לעשות – אני לא יודע, אבל אחד מהדברים הגרועים ביותר הוא למחוק את השם. שזה כביכול במעשה, אתה מאמין בקב"ה, לא ממש, אבל אפשר לומר שמחיקת שם ה׳ משפיעה שתהיה אמונה חלשה יותר גם כן, כביכול. כי העיקר בעניינים אלו הוא הרי בעיקר דברים שבלב, אבל יש חלק של מעשה.
---
דובר 1: אומר הרמב"ם כך: כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקב"ה – לוקה מן התורה. הוא מקבל מלקות מן התורה.
אומר הרמב"ם כמו שהפסוק אומר: שנאמר בעבודה זרה, „ואבדתם את שמם מן המקום ההוא". יש אחת מהמצוות עשה שהרמב"ם מנה, שכאשר יהודים מגיעים לארץ ישראל או לעיר שיש להם בה כוח, שיאבדו את שמות העבודה זרה מן המקום ההוא. „שמם", הוא אומר, כתוב שם לא „שם" אלא „שמם" – ששם העבודה זרה, אולי כבוד העבודה זרה, צריך לאבד.
ואחר כך כתוב לאו, שלגבי הקב"ה: „לא תעשון כן לה׳ אלקיכם." לגבי הקב"ה אסור לעולם לאבד שמו יתברך. זהו לאו שאסור למחוק את שמו של הקב"ה.
דובר 1: זה מעניין. זה, כזכור לי, לא הפשט הפשוט של אותו פסוק, כי הפסוק ממשיך לומר שלא לעשות שחיטת חוץ. „לא תעשון כן" פירושו, כמו שלומדים – רש"י שם בחומש – שלא לעשות כמו שהם עושים. הם מקריבים בכל מקום, יש להם „שמם". „שמם" בפשט הפשוט פירושו כמו במות, במות שנקרא שמו עליו, הוא אומר. אלו המקומות שמיוחד שמו שם, כי עובדי עבודה זרה מאמינים ששם נמצא שם העבודה זרה. לא תעשה כן, לא תבנה מזבחות בכל מקום, אלא „אל המקום אשר יבחר".
אבל למרות זאת, הרי יש כאן דרש. זה ספר המצוות שהרמב"ם עשה אותו למצוה. זה דרש, הגמרא אומרת את זה. זה דרש שלומד ש„לא תעשון כן" – שלא תאבד את שם ה׳ גם כן.
זה הגיוני, שעבודה זרה צריך לאבד, את הקב"ה אסור לאבד. זה מאוד הגיוני, כי „לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא" הוא בפשטות הוצאה בפה, כביכול בפה מבזה את שמו של הקב"ה, וזה כמו בכתב או במעשה. זה מאוד דומה ל„לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא".
דובר 2: זה לא לפחות דבר כמו היקש, בדיוק מה שעושים לעבודה זרה לא יעשו לקב"ה.
דובר 1: כן.
---
דובר 1: טוב. אומר הרמב"ם כך, אילו שמות של הקב"ה חל עליהם האיסור של איבוד? אומר הרמב"ם כך: שבעה שמות הן. יש שבעה שמות לקב"ה.
אז כאן כבר מתחילים ממש לדבר על שמות, פשוטו כמשמעו שמות שכתובים על נייר או בפסוק. כלומר, מה שהרמב"ם אמר במצוה „לאבד דברים שנקרא שמו עליו", יכול להיות באמת יותר כללי. כמו שהגמרא אומרת, נוטץ אבן מן המזבח – שבר את בית המקדש, אולי הוא גם עובר, כי הוא גם עשה בדיוק מה שעושים לעבודה זרה. אבל כאן הרמב"ם הולך יותר לתוך ההלכה של... יכול להיות שגם זו ההלכה, אבל כאן נכנסים יותר לתוך ההלכה של מה בדיוק מחיקת שם.
דובר 1: אני חושב שהרמב"ם כבר הודיע לנו קצת, „שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא" – אני מדמיין שלקב"ה אין שם באותו מובן שלאדם יש שם. כי קודם כשהרמב"ם רצה להתחיל לדבר על הקב"ה, הוא לא מצא יותר מלומר „הנמצא ראשון", הקב"ה שקיים. אז „שנקרא בהם" – הכל על איך שאנחנו מתייחסים לקב"ה. אבל הואיל וזו הדרך שלנו להתייחס לקב"ה, צריך לכבד את זה מאוד.
דובר 1: שבעה שמות הן: השם שנכתב י-ה-ו-ה – זהו השם הראשון – והוא, אומר הרמב"ם, זה נקרא השם המפורש. אולי אפשר לומר שזהו השם העיקרי של הקב"ה, או השם המפורש, זה אומר הכי הרבה על הקב"ה.
או הנכתב א-ד-נ-י – כשכותבים אותו, כותבים הרי א-ד-נ-י, גם את זה לא מוציאים בפה, אומרים הרי אדנות. אבל כשאומרים את השם, אומרים א-ד-נ-י.
שם למשה רבינו התגלה הקב"ה בשם א-ה-י-ה, השם ש-ד-י, והשם צ-ב-א-ו-ת.
דובר 1: הרמב"ם אומר שיש שבעה, אם סופרים רואים שיש שמונה. צריך לומר שאו שהוא מתכוון לחשב הוי"ה ואדנ"י כאחד, כי בזה קוראים אותו, או אולי א-ל ואלו"ה זה אותו דבר.
דובר 2: הוא לכאורה אמר את אותו הדבר, שאומרים א׳ ו׳ וכותבים א׳ ד׳.
דובר 1: נכון, אבל עכשיו הוא מדבר על מחיקת הכתוב, נכון, אז זה כן נוסף.
דובר 2: אז זה... לא, לא, א׳ ו׳ ו-א׳ ד׳, זה שילוב של סוג אחד של שם, כן? יש קשר בין השניים.
דובר 1: יכול להיות. כן.
דובר 2: דבר אחד שהוא מונה כאן וגם מה שהוא לא מונה, למשל י"ה. מה עם זה?
דובר 1: י׳ ה׳? הוא הולך לומר את זה, הוא הולך לומר את זה.
דובר 2: זה קיצור של י׳ ק׳ ו׳ ק׳?
דובר 1: הוא הולך לומר את זה בפירוש בהלכה ד׳, שזה שם בפני עצמו. אז למה הוא לא מונה אותו כאן? צריך עיון.
דובר 1: דבר אחד שמעניין – כל אלו דברים שכתובים בגמרא – אני מסכים עם כולם חוץ מצבאות. אני לא מבין שצבאות הוא שם, כי לא רואים בתנ"ך... סתם צבאות, נכון? בדרך כלל כתוב ה׳ צבאות. לא בדרך כלל – תמיד. אין אף פעם אחת בכל התנ"ך שכתוב צבאות לבד שהכוונה לקב"ה. תמיד כתוב ה׳ צבאות.
יש הרבה פעמים צבאות – היהודים נקראים צבאות. כן, צבאות ה׳ מארץ מצרים. אז זה בוודאי לא שם.
דובר 2: כי ה׳ צבאות זה הקב"ה, וצבאות ה׳ זה היהודים.
דובר 1: בדיוק. אז, יפה מאוד. אבל אז זה בוודאי לא שם.
דובר 2: כמו ששם אדנ"י גם יכול להיות חול, זו לא בעיה. אפילו אלהי"ם יכול להיות חול. זו לא הנקודה.
דובר 1: אבל אני אומר שאפילו לגבי הקב"ה זה לא כתוב אף פעם. זה בנוי על ברייתא במסכת שבועות שכתוב כך בין התנאים. אני לא מבין את זה. אני רק אומר שאם מישהו יכול להסביר לי איך זה יכול להיות.
יכול להיות שכשכותבים את זה יחד עם ה׳, אז שתי המילים נעשות חלק מהשם. אבל אתה מחייב שתי מלקויות על המילה צבאות לבדה. למה כך? אני רק רוצה להבין.
דובר 2: כתוב בפירוש שזה שם בפני עצמו, והמקובלים למשל תמיד מונים שמות, כותבים צבאות לבד.
דובר 1: אבל זה נראה לי מאוד מוזר. צבאות הרי פירושו צבאות, לא? הכל הרי... הקב"ה הוא זה שמנהיג צבאות השמים, צבאות הארץ, וכדומה. אני לא מבין בדיוק איך זה כינוי.
דובר 2: אם היית רואה שזה מוזכר לגבי הקב"ה, זה היה כמו הכינויים שהרמב"ם מונה אחר כך. אבל כאן הוא אומר שזה כן ממש שם.
דובר 1: מוכרח להיות כך, כי אם לא – אין את ההלכה.
דובר 2: בדיוק. מוכרח להיות כך, כי אם לא – אין את ההלכה.
דובר 1: פלא. אכן לא נראה שהמפרשים במקום מסבירים את זה. הם מביאים שכתוב כך בברייתא – הכסף משנה, כולם מביאים שכתוב כך בברייתא. אבל יכול להיות שהברייתא גם מתכוונת כמו שאני אומר, שכשכתוב... לא ברור, לא ברור לי.
דובר 1: טוב. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו – הרי זה לוקה. מי שמוחק אפילו אות אחת משבעת השמות האלו גם לוקה.
זה מעניין – לא הפירוש שהוא מוחק את כל המילה, אפילו אם כתוב י-ה-ו-ה ואתה מוחק את הה׳, אתה גם לוקה.
דובר 2: זה הגיוני, כי אז המילה מאבדת את משמעותה, גם מחקת את השם.
דובר 1: אולי לא, נגיד שעדיין יכולה להיות משמעות, אני לא יודע. אני חושב שהמילה... נראה ש... זהו הרי כל החילוק בין שמות שהם שמות לבין הכינויים שנראה. מוכרח להיות שבשמות יש קדושה בגופם, ואחרי שכבר יש שם...
דובר 1: מעניין שיש הבדל גדול בין י-ה-ו-ה לשמות האחרים לגבי דברים אחרים, אבל לא לגבי הלכות, כך נראה כאן. לא לגבי מחיקת השם.
דובר 2: אומרים שארות, הרי יש הבדל עם אמירת השארות. לא כמי שאני נכתב – אותה הלכה, שאומרים שארות. אומרים גם שזה יותר שם העצם, כלומר י-ה-ו-ה אומר משהו יותר על הקב"ה מאשר הדברים האחרים.
דובר 1: והרמב"ם לא שכח לומר איך השם המפורש – זהו השם המפורש, זה לשון חכמים. ודרך אגב, יש מחלוקת על כך, המהרש"ל לא סובר כך. הרמב"ם מניח שכשכתוב באגדתא למשל במסכת „השם המפורש", הכוונה לשם י-ה-ו-ה ככתבו. זה לא מוסכם על כל הראשונים.
דובר 2: מה אומר רש"י? מה פירוש שם בן ד׳?
דובר 1: אה, אה.
---
דובר 1: טוב, אומר הרמב"ם הלאה: כל הניטפל לשם מלפניו – מילה שבה כתוב שם ה׳, אבל יש עוד אותיות לפניו, למשל כתוב „להשם", או כן – כל הניטפל לשם מלפניו, מותר למחקו. כגון למ"ד מלה׳ ובי"ת מבאלהים וכיוצא בהן.
פירוש, אל תחשוב שכמו שאמרתי שאפילו אות אחת משם הקב"ה מקבלים עליה מלקות אם מוחקים אותה, אבל כתוב „באלקים" – גם האל"ף מקבלת קדושה, כי היא סמוכה ונראית, זו מילה אחת.
הרמב"ם לומד שכשכתוב שהכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש, הכוונה לשם י-ה-ו-ה ככתבו. זה לא מוסכם על כל הראשונים בעניין זה.
דובר 2: מה אומר הרא"ש? מה פירוש שם בן מ"ב?
דובר 1: טוב.
---
אומר הרמב"ם הלאה: "כל הנטפל לשם מלפניו" – מילה שבה כתוב שם ה׳, אבל יש עוד אות לפניו, למשל כתוב "להשם" או... כן – "כל הנטפל לשם מלפניו מותר למחקו, כגון למ"ד מלהשם, ובי"ת מבאלהים, וכיוצא בהם."
הרי זה מה שהתכוונת, שכמו שאמרתי שאפילו אות אחת משם הקב"ה מקבלת קדושה, חשבת שכשכתוב "באלהים" גם הבי"ת מקבלת קדושה, כי היא צמודה וניכר שזו מילה אחת, חלק מאותה מילה. אבל אז זה לא בקדושת השם. לזה יש לכאורה קשר למה שאמרתי, שזה יותר כמו שעצם השם מקבל קדושה. זה שזה בכל זאת חלק מהמילה – אבל מיד נראה שכאן, כן, מאחריו אסור.
"וכל הנטפל להשם מאחריו, כגון כ"ף של אלהיך" – הרי אחרי שכתוב שם הקב"ה, בסוף יש אות – "או כ"ם של אלהיכם, וכיוצא בהם, אינם נמחקים." את זה כבר אסור למחוק.
מלפניו, מעניין, מותר כן, אבל מה שכתוב אחרי השם, את זה אסור למחוק.
"ולמה? שהרי אותיות של השם, השם מקדשם." כי זה כבר אחרי – כשאתה מגיע למילה "אלהיכם", אתה כבר אחרי שקראת את כל מילת שם הקב"ה, ו"אלהי" כבר בא, הכ"ם כבר נתפסת עם הקדושה, או משהו כזה. "ולמה? שהרי אותיות של השם, השם מקדשם" – השם שכתוב לפני כן הוא המקדש.
יש מחלוקת בתנאים על כך, מביא הכסף משנה, כך פוסק הרמב"ם.
חשבתי שאולי זה דומה לצבאות. עכשיו מבינים, תחשוב על זה, כביכול, בוא נחשוב על המשמעות. אני חושב שהשם קדוש בצליל כמו שכבר יש שם מקודש.
מה הכוונה? אני יכול לחשוב דבר פשוט – כביכול כמו "אלוקים", טוב, כמו לא "אלוקים" אבל "אלוקיך" – אלהיך, אלהיכם, אלהינו, "אלוקינו." ה"שלנו" גם אלוקי. מובן?
דובר 2: כשאתה אומר "אלהינו", למי האלוקים מתייחס?
דובר 1: יפה מאוד. אז האלוקים הוא, באלוקים האלוקים יותר כזה... לא כך. אני אומר כך: זה לא אומר משהו על אלוקים. "אלהינו" לא אומר משהו על אלוקים. "אלהיך" לא אומר משהו על אלוקים. כמו "אלהי צבאות", "ה׳ צבאות" – עכשיו אתה מבין? אולי צבאות הוא רק בחינת נטפל לשם אחרון, אצל חכמים.
דובר 2: מה אתה שואל בכלל, אם כתוב "ה׳ חנון"? כן, למה שזה יהיה כל כך שונה מ"ה׳ צבאות"?
דובר 1: צריך לדעת את ההבדל בין צבאות – שצבאות הוא לא יותר מ...
דובר 2: יפה מאוד, הוא אכן אומר בברייתא שצבאות שונה. צריך להבין למה, איזה הבדל יש כאן. אני מבין אותך.
אומר אבל הרמב"ם, ואף על פי כן, כאן אנחנו עומדים – ואף על פי כן שנתקדשו ואסור למחקן, הנטפל לשם מאחריו. הרמב"ם אמר שלמשל הכ"ף מ"ם של "אלהיכם" אסור למחוק. "המוחק כל אותיות הנטפלות, הרי זה עבר" – הוא אכן עשה עבירה – "אבל אינו לוקה" – הוא לא מקבל מלקות – "אלא מכין אותו מכת מרדות." רואים שזה איסור דרבנן.
יפה מאוד, כך זה נשמע. הכלל הוא, אנחנו רואים, יש לנו עכשיו את הפעם הראשונה של מכת מרדות. הרמב"ם מביא הרבה מאוד פעמים מתי מקבלים מכת מרדות – זה בדרך כלל כשעוברים על איסור דרבנן. תמיד.
אז כך הוא הרמב"ם... זו אכן הפעם הראשונה, אני לא יודע מתי יש דרבנן. כן, הרמב"ם הביא כלל כזה... כלומר, כך כתוב במשנה, אבל הרמב"ם יישם את זה באופן עקבי מאוד, שכאשר יש איסור דרבנן, מענישים לוקה מכת מרדות.
דובר 2: כשיש מכת מרדות, יש מכת מרדות.
דובר 1: כן.
דובר 2: לא כל כך ברור.
דובר 1: הרמב"ם הבין את זה כך. בגמרא רואים כמה פעמים שכתוב מלקות כזו, שואלת הגמרא: הרי זו לא מלקות? ומשיב שזו מכת מרדות. הרמב"ם עשה מזה ממש כלל חזק, שכמעט בכל פעם הוא כותב "לוקה מכת מרדות."
דובר 2: לא ברור שיכולה להיות מכת מרדות כפי שבית הדין רוצה. לא ברור שיש דין כזה כמו מלקות.
דובר 1: יש דבר שהרמב"ם אומר גם כן, אבל לא ברור שזה עקבי כמו הלכות מלקות, כפי שהרמב"ם עושה את זה.
---
סעיף ד'. אומר הרמב"ם: "הכותב אל"ף למ"ד מאלהים" – מישהו כתב, הוא לא כתב את כל שם אלוקים, אלא כתב רק אל"ף למ"ד – "או יו"ד ה"א משם הוי"ה – אינו נמחק" – אסור למחוק את זה, כיוון שזה חלק מהשמות שאסור למחוק.
"ואין צריך לומר י"ה שהוא שם בפני עצמו" – י-ה הוא בעצמו שם, את זה בוודאי אסור – לא רק מפני שאלו שתי האותיות הראשונות של השם, אלא מפני שזה בעצמו שם. "שהרי מקצת שם המפורש הוא" – זה מקצת שם המפורש.
זה מאוד מעניין – מדוע הרמב"ם לא מנה כאן את י-ה בין השמות? מדוע הרמב"ם לא מנה את י-ה קודם כשמנה את השמות?
דובר 2: שאלה טובה, הא?
דובר 1: כלומר, הכסף משנה מתקשה בזה, נכון? שהקדושה של י-ה באה מכך שזו ההתחלה של י-ה-ו-ה וכו'.
דובר 2: זה לא כתוב בתורה?
דובר 1: מאוד מעניין.
קודם כל, הראב"ד חולק על כל ההלכה, הוא אומר שזה לא נכון. לא, הראב"ד אומר חילוק בין א-ל וי-ה לעומת מה שאתה הולך לומר: "אבל הכותב ש' ד' משם ש-ד-י, צ' ב' משם צבאות – הרי אלו נמחקין" – כי אין לזה משמעות. אתה שומע מה שאני אומר? ש-ד לבד אין לו משמעות, וצ-ב אין לו משמעות.
דובר 2: אני לא מבין, הראב"ד אומר אותו דבר כמו הרמב"ם. הראב"ד הרי אומר את אותו הדבר.
דובר 1: יכול להיות שהראב"ד אומר שהסיבה שא-ל וי-ה אסורים היא מפני שיש להם משמעות בפני עצמם, מפני שהם בעצמם שם. לא רק מפני שזו ההתחלה. מבין?
הרמב"ם אולי עושה חילוק מעניין – הוא אומר ההתחלה של י-ה או א-ל... כן, אבל הרמב"ם אולי אומר בדרך מעניינת: הוא אומר ששתי האותיות הראשונות של שני השמות הללו אסורות, אבל שתי האותיות הראשונות של האחרים לא. אבל זה לא העניין לגבי השמות – העניין הוא שי-ה לבד או א-ל לבד הוא שם. זה מה שהראב"ד אומר.
לא ברור. יש מחלוקת בעניין זה, מה הפשט – האם הראב"ד בכלל חלק, אולי הייתה לו גרסה שונה. לא ברור.
כן. על כל פנים, ההלכה שהרמב"ם אומר – שא-ל וי-ה יש להם קדושה בפני עצמם, יש להם משמעות בפני עצמם, וממילא הם גם כמו שם. אבל מה שאין כן שתי האותיות הראשונות של שמות אחרים שאין להם משמעות עצמית, כן, הרי אלו נמחקין.
טוב מאוד. זו ההלכה, זה ברור, כולם מודים להלכה זו, הרי אין כאן מחלוקת. זו רק הלכה מעניינת.
מה הפשט? מדוע האחד נמחק? כי כבר יש לו שם. מה שהייתה לך כוונה לכתוב את השם, זה לא עושה כלום. יהודי התחיל לכתוב צ-ב, הוא התכוון לכתוב צבאות, הייתה לו כוונה של קדושת השם – לא משנה כלום.
אבל זה מעניין, כי החשיבות של א-ל או י-ה אינה מפני שהתחיל לכתוב את השם, אלא מפני שא-ל לבד או י-ה לבד הוא שם.
אז מדוע הרמב"ם לא מונה אותו בין שבעה השמות? זה משהו מעניין. כי חשיבותם אינה באה מכך שאלו שתי האותיות הראשונות של שם. נראה שלא.
דובר 2: אי כן, אי הוא כן מונה אותו, כי היינו הך.
דובר 1: נראה שהרמב"ם הבין איכשהו שי-ה קדוש רק כשכתבו אותו בתור התחלה של כתיבת הוי"ה.
דובר 2: כלל כ'. זה כן כתוב בתורה, לא רק בתורה – בתהלים. "י-ה דלקית י-ה", כתוב כן. "י-ה דלקית י-ה" למשל.
דובר 1: זה בעצם כינוי, קיצור של שם הוי"ה. כך הוא הרמב"ם.
זה מעניין, כי את שם הוי"ה לא אומרים כלל, ואת השם הזה לא אומרים אותו, אין שום בעיה לומר אותו. נראה שזה איכשהו כינוי.
חז"ל הרי אומרים "כי יד על כס י-ה" – יכול להיות שזה לבד מתכוון שזה מפריד את הי-ה מהו-ה. אין השם שלם. י-ה הוא החצי של י-ה-ו-ה. זה לא ממש השם לעצמו.
דובר 2: וא-ל הוא גם חצי מאלוקים?
דובר 1: מה? א-ל אינו חצי מאלוקים אבל...
דובר 2: א-ל כתוב אפילו "א-ל אלוקים"? כתוב הרבה פעמים.
דובר 1: אני... אני כבר לא יודע, אני אפילו הרבה פעמים, אבל כתוב כן? יכול להיות שכתוב. יכול, אפילו יכול גם להיות כן השם. כתוב גם "כי ב-י-ה ה' צור עולמים" – זה י-ה הוי"ה. רואים כן שזה...
אוקיי, אבל עד כאן זה שמות. נכון, הלאה. מה זה – אילו הם השמות? צריך להסביר בקצרה אילו הנה שמות:
- שמות – אלו השמות שאסור למחוק. יש שבעה.
- נטפל מאחריו – יש את כל האחריו.
- א-ל, י-ה – יש עוד שמיני, כן.
אלו שלושת סוגי השמות דאורייתא.
---
אבל יש סוג אחר של שמות, שנקראים כינויים. לא שמות, אלא כינויים.
"כינויים – שמשבחים בהם את הקב"ה, כגון חנון ורחום" – או "הגדול הגבור והנורא" – או "הנאמן, קנא וחזק" – כתוב על הקב"ה "א-ל קנא" – "וכיוצא בהם – הרי הן כשאר דברי הקודש" – אלו מילים קדושות, מילים שמתכוונים בהן לקב"ה – אבל מכל מקום הם אינם שמות.
סייגא. הסיבה פשוטה, כי כל הדברים הללו הם כינויים – לכן אפשר אפילו לומר על אדם שהוא רחום, הולכים במידותיו של הקב"ה שהוא רחום. זה סך הכל שבח, כינוי. אפשר לומר על אדם שהוא רחום.
דובר 2: חזק או משהו כזה. עם הה' והו' והג' לפניו.
דובר 1: אוקיי, העניין הוא אבל: זה לא שם שקוראים לקב"ה שהוא שייך רק לקב"ה.
כך לומד הרמב"ם. ולמרות – רגע, אני אסביר עוד קצת – למרות שבאמת, הרמב"ם הזכיר כאן את הנושא של שם המפורש, באמת, למשל במורה נבוכים הרמב"ם מסביר שבאמת כל השמות חוץ משם המפורש הם פעולות.
זה סך הכל שבח, כינוי. אני יכול גם לומר על אדם שהוא עין, אם רוצים. הכוונה חזק, או משהו כזה. עם העיניים נקראים עליו.
אוקיי, העניין הוא אבל שזה לא שם שקוראים לקב"ה, אלא זה שבח על הקב"ה. כך לומד הרמב"ם.
ואגב, צריך להסביר כאן, שבאמת, והרמב"ם הזכיר כאן את הנושא של שם המפורש – באמת, במורה נבוכים הרמב"ם מסביר שבאמת כל השמות, חוץ משם המפורש, הם פעולות. פעולות פירושן הדברים שהקב"ה עושה. למשל, הוא אומר, אדנ-י זה שהקב"ה מנהיג את העולם, ולומדים אדון הארץ, כן, פרק א', אדון הארץ. הקב"ה עושה – לא מה שהוא. זה לא שם של מה שהוא. מה שהוא, זה רק שם המפורש, שגם לא אומר מה שהוא – שאומר שהוא לא כלום כמו כל הדברים האחרים.
אם כך, לכאורה גם השמות הם תואר. אבל נראה שעדיין יש חילוק הלכתי. ההלכה לא מתחשבת ביסוד הזה. ההלכה כן עושה חילוק שיש שמות שהיחס שלנו אליהם הוא קדושת השם. בקדושת השם, שאין להם קנין, מדובר בוודאי על פעולה, כמו שהוא אומר שאדם יכול לעשות את זה.
וצריך גם לומר עוד דבר, שכתבי הקודש עדיין לא אומר שמותר למחוק אותם בידיים. יכולה להיות הלכה נוספת. כתבי הקודש עצמם אסור למחוק, אבל הכוונה שאין להם את ההלכה הספציפית של קדושת השם. צריך להבין מה הפשט, איזה חילוק.
כן? אנחנו אומרים שמות... יכול להיות שכל העניינים עם החס אינם שהקב"ה נפגע, זה עדיין קדושת השם שלנו, החשיבות שלנו כלפי הקב"ה. אז לכאורה הפשט הוא שהשמות שנמנו כשבעה שמות, הם ממש יותר מיוחסים אצלנו לקב"ה.
אני אומר, זה לא תירוץ שאומר שאין קושיא כמו שאנחנו חושבים. שאין קושיא, כך זה. רק שכך הוא, צריכים כבר האנשים לחשוש. אבל מה, הם מסבירים לי את היחס. אנחנו מסתכלים על זה כשמו של הקב"ה, לא כדבר שהקב"ה...
כן, חנון הוא שבח שאפשר להשתמש בו גם על גיבור. אומרים על שמשון גיבור, אין בזה בעיה. אבל מה שאין כן הקודמים, משתמשים בהם באופן ייחודי רק לקב"ה.
---
אוקיי, ניקח כן. אומר הרמב"ם הלאה, כל השמות האלו...
הוא יכול היה ללמוד את הכלים, הוא יכול היה ללמוד דבר טכני מסוים.
כלי שהיה שם קודש כתוב עליו — קוצץ את מקום השם וגונזו.
אם יש כלי, אסור להשמיד את הכלי, כי יש עליו שמו של הקב"ה. מה צריך לעשות? צריך לחתוך את החלק שבו כתוב שמו של הקב"ה, וצריך לגנוז אותו.
מותר אבל לשבור את הכלי – אולי זה לא חידוש, אולי זה לא פשוט? אני לא יודע, כלי הרי הוא דבר שיש לו מתירין. עומדים הרי מזה. כל שם שמים נובע הרי מכל הכלי. מה צריך הקב"ה מכל ההלכה הזו? מה הוא הכלי? הכוונה לא שזה בטל על הכלי או מה?
אפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית – לא כתוב, אלא חרוט בדרך אחרת – והתיך את הכלי, והוא התיך את הכלי, וכל הכלי משתנה, ועם זה גם שמו של הקב"ה – הרי זה לוקה.
אלא, חותך את מקומו – צריך לחתוך את המקום שבו כתוב שם שמים – וגונזו, וצריך לגנוז אותו.
החידוש הוא שזה לא רק אם כתוב בדיו או משהו כזה – זה חלק מהכלי. הלאה, אם אתה מתכת, מתיך את הכלי...
דבר אחד, החידוש הוא אולי גם זה: שאתה לא עושה ישירות משהו לשמו של הקב"ה, אתה עושה רק לכלי כולו, ואוטומטית השם מתבטל. אפשר לומר, כל הכלי התבטל. אני לא מחקתי את שמו של הקב"ה, עשיתי אותו לא כלי – אבל למעשה הרי בדרך זו נמחק שמו של הקב"ה, צריך לחתוך ולגנוז.
---
חיים, אם היה שם קודש כתוב על בשרו – אסור לאדם להתרחץ, כי זה ימחק את שם שמים – הרי זה לא ירחץ ולא יסוך, וגם ולא יעמוד במקום הטינופת.
זה סתם לא רק האיסור שכתוב כאן, אלא סתם כהלכה אחרת של לא לבזות שם שמים – אסור לעמוד במקום הטינופת.
נו, מה עושים? אבל האדם צריך להתרחץ. יש, כשהוא צריך להתרחץ – אז לפי טבילה של מצוה שהוא צריך ללכת להתרחץ – צריך לכסות את שמו של הקב"ה. כורך עליו גמי – צריך לכסות את זה בחתיכת עשב או משהו – וטובל, וטובל כך.
ואם לא מצא גמי – אם לא מצא משהו לכסות בו – מסבב בחרס.
גמי פירושו פפירוס, כן? דבר שגדל, עשב כזה.
מה פירוש מסבב בחרס? תרגום? מה יעשה? מובן מאליו, מסבב ואחרב.
אבל מה הפירוש? שיחפש מחסה, שיחפש לא מגע? שיחפש... אתה אומר מגע. בוא נשאל אותו.
אם הוא לא יכול, אין לו גמי לעטוף בו, שיחפש. שיחפש משהו. הוא צריך לחפש גמי. הוא לא יכול ללכת סתם למקווה, הוא צריך ללכת לחפש משהו. זה לא פסק שלכתחילה אם הוא מוצא משהו שיכסה, אלא הוא צריך למצוא משהו ובהחלט לכסות.
ולא יהא הדוק – אבל מובן מאליו, בטבילה יש בעיה אחרת: שאם שמים משהו הדוק והמים לא יכולים להגיע לשם, זו חציצה. שלא יהיה הדוק, כדי שלא יחצוץ.
שראינו לכרח ולב. הסיבה שציוו לכסות את השם החקוק על בשרו, אינה מפני שחוששים שימחק. כי אפילו אם ימחק כך דרך אגב – כי מעצמו אין איסור כשהוא לא עושה זאת בכוונה. אלא, הבעיה שחז"ל ציוו לעטוף אותו, היא כדי שלא יעמוד לפני השם ערום – שאסור לעמוד ערום ליד שם ה'. ממילא חייבים לעטוף אותו במשהו.
ממילא מספיק שלא יהיה הדוק, כי אם היו צריכים שיהיה הדוק, אז הטבילה לא הייתה עובדת, כי הרי הייתה בעיה.
אלא מאי, אין בעיה – מותר לטבול כדרכו, הרי זה צורך מצוה, ואם ימחק אין בעיה. אבל מדוע צריך את הגמי? צריך את הגמי דווקא.
אם לא היו עושים – הרמב"ם הרי אמר שאסור להתרחץ כדי לא למחוק. אז אם גם לא היו מותרים להתרחץ כשהולכים למקווה, האדם בכלל לא היה יכול ללכת למקווה. אבל למעשה, חז"ל כן הרשו לאדם לעשות טבילה של מצוה.
ומדוע אמרו שכן ישים משהו? כדי שלא יעמוד ערום מול שם ה'. ממילא מספיק שלא יהיה הדוק, כי אם כבר היה הדוק, הרי עדיין לא היה יכול ללכת למקווה בגלל בעיית החציצה.
---
מספיק דף אחד, דף אחד. אוקיי. עד כאן הלכות שמות.
עכשיו נלמד עוד דברים שגם הם אסורים מצד הלכות דומות עם לא תעשון כן. דיברנו שהאיסור הוא שלא לעשות כמו שעושים לעבודה זרה. מה עושים לעבודה זרה? שוברים את בתיהם וכן הלאה. אסור לעשות אותו דבר לדברי הקב"ה – לשבור מקום עבודת ה'.
הסותר אבן אחת דרך השחתה – יפה מאוד, "דרך השחתה". אז זה חידוש. למשל, השמות – אפילו אחד עושה זאת לסיבה טובה, לכאורה אסור, כי זה שם. מייפים את המזבח, אם אתה רוצה לתקן את המזבח וצריך להוריד – מה שכבר היה לנו שבטבילה, אם הולך להימחק אין בעיה, כי עושים את זה כי רוצים לטבול. אוקיי.
ההורס אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה — לוקה. הוא מקבל מלקות. למה? שנאמר בעבודה זרה — בעבודה זרה המצווה היא כי את מזבחותם תתוצון — שצריך לשבור את מזבחות העבודה זרה. ועל זה נאמר לא תעשון כן. כל מה שהוא מצווה בעבודה זרה הוא איסור כלפי הקב"ה. לא תעשון כן לה' אלקיכם.
וכן השורף עצי הקודש — מי שמשרף עצים שהם עצי הקודש. מה פירוש הלשון הזו? עצים קדושים? עצים שנטועים במקום המקדש?
לכאורה לא מדובר על עץ במקום המקדש, מדובר על מזבח, על חפץ כלשהו. או אולי באזור מקום המקדש? אני לא מבין על מה הוא מדבר כאן. כן, הרי כתוב מקום, לא עץ. אבל עץ גם אינו עץ סתם. אבל עץ שהקדישו אותו, עדיין לא נקרא עצי הקודש.
אז מה פירוש עצי הקודש? האם זו מצווה? עצי הקדש, כן, הכוונה להקדש. אולי צריך להחזיר את המילה הקדש בכלל. איפה כתוב כאן קודש? כתוב כאן קודש באמת. אבל עצי הקדש כתוב כאן. הוא אומר כאן "דרך השחתה". השורף עצי הקדש דרך השחתה — עצים שהקדישו אותם להקדש.
כשמתנדבים עצים לבית המקדש, זה הולך להסקה — או לשריפה על המזבח. אבל אם מתנדבים עצים כדי לבנות את בית המקדש, כמו שם עצי ברושים — חירם שלח לשלמה המלך עצים מיוחדים — והעצים הללו יש להם עניין של קדושה, הם שייכים לקדושה, למזבח.
ולשרוף אותם — הגיוני למה? כי להלן עושים את ההפך, כי הם צריכים לשמש לבניין. על זה יש את המצווה שמעבודה זרה צריך לשרוף, כמו שכתוב ואשריהם תשרפון באש, ועל זה חל גם לא תעשון כן לה' אלקיכם — שעצים המיועדים לקדושה אסור לשרוף.
יפה מאוד. הוא מביא ששאלו את הרמב"ם בתשובה: מה הפשט בפרק ו' מהלכות יסודי התורה "עצי הקודש"? מה זה? והוא ענה כמו שאמרת, שהכוונה לעצים שהכינו לבנין הבית. יפה מאוד, יפה מאוד.
---
והרמב"ם ממשיך, כתבי הקודש. יפה מאוד. כן, כתבי הקודש.
כתבי הקודש הם המקור לשמות — לא מדובר בשמות ממש אלא בכתבי הקודש. כתבי הקודש, אפילו אם אין בהם שם ה' בפנים. הרי יש שם ה' שחוששים לו, אבל כתבי הקודש, אפילו אם אין בהם שם ה' — למשל דף גמרא או דף תנ"ך שלא כתוב בו...
איזו פרשה לא מופיע בה שם ה'? יש כאלה, כן. לא מופיע שם משה אתה מתכוון, כן? אבל שם ה' — יש פרשה שלא מופיע. אוקיי.
ופירושיהם וביאוריהם — הכוונה לספרים. לא רק כתבי הקודש שפירושם כפשוטו תנ"ך, אלא גם ופירושיהם וביאוריהם הכוונה למדרשים, גמרות, מפרשים — אסור לשרוף אותם או לאבדם ביד. אסור לשרוף אותם או לאבד אותם ביד. והמאבד ביד — לוקה מכת מרדות. מקבל מכת מרדות. כל העניין אינו מדאורייתא. יפה מאוד.
לכאורה גם על זה חל הדין שדווקא דרך השחתה.
אם מישהו כתב קטע תורה, או אפילו קטע בספר תורה, יש הלכה שמותר למחוק אותו. כתיבת השם אסור למחוק, אפילו כך. סתם כתבי הקודש — יש חילוק בין מאבד ביד לסתם כתבי הקודש. בכתבי הקודש יש איסור מאבד ביד. מאבד ביד אינו דווקא מאבד ממש.
אומר הרמב"ם: במה דברים אמורים, בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה — שנכתבו בקדושה.
דובר 1: יפה מאוד. לכאורה גם על מה שאתה אומר, שיש את הדין שאם אתה עובר בשוק, למשל מישהו כתב קטע תורה, או אפילו קטע הלכה, אפילו ספר תורה, טעות — מותר למחוק. חס ושלום, אסור למחוק אפילו כך. סתם, אנחנו מכירים חילוק בין מאבד ביד לסתם כתבי הקודש.
בכתבי הקודש יש איסור מאבד ביד. מאבד ביד — לא כל כך אסור. אומר הרמב"ם: מדברי סופרים. בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה — שנכתבו בקדושה. כבר כתוב, החשיבות שלהם נובעת מכך שאדם כתב אותם ועשה זאת לשם לימוד התורה, וכשכתב אותם נתן להם חשיבות.
אבל מין ישראלי שכתב ספר תורה — סוג של ישראלי שאינו איש ישראל בקדושה — ספריהם והזכרותיהם מותר לשרוף עם השמות שבהם, לפי שאינם מאמינים בקדושת השם — הם אינם מאמינים בקדושת השם — ולא כתבוהו — כשכתב לא כתב לשם השם — אלא שהיה מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים — הוא כותב את זה כמו דברים אחרים, חושב שזו סתם חכמה כמו חכמות אחרות. הואיל ודעתם כן, לא נתקדש השם. הקדושה של ספר תורה נובעת מכך שהאדם שלומד אותו, האדם שכותב אותו, עושה זאת בחשיבות. ממילא, לא רק שמותר לשרוף, אלא מצוה לשורפן, כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם.
יפה מאוד. כאן זו ההצהרה שלמדנו, שכל ה... אמרתי את זה הרבה פעמים, שהקדושה אינה קדושה אמיתית מצד עצמה — כי אז אולי גם מין. אלא זו ההתייחסות. הראשונה אינה התייחסות, כי השטויות הן כלום. אוקיי, את השטויות אני שורף. אבל זה מעניין, כי כאן בא מין והוא כותב ספר תורה. הוא שואל אותך: יש לך ספר תורה? אה, אין לך ספר תורה. יש לי ספר תורה. יש לך ספר תורה? שורף ספר תורה? לא, אני שורף את ספר התורה שלך. יצרת ספר תורה? נו נו, אני שורף אותו.
דובר 2: כן, רק המצווה לשרוף היא גם סניף של המצווה לשרוף מזבחות של עבודה זרה, כי יש בזה חילול השם, כן. מין הוא סוג מעניין של דיאלקטיקה. כדי שלא להניח שם — אמרו ששורפים כי רוצים לעקור את שם העבודה זרה, וכתוב ש... כן.
דובר 1: אני שומע, יפה מאוד. שזה מעניין. כי המין עדיין קצת לא אמיתי. הוא אומר, למה הוא כותב ספר תורה? למה? כי הוא אמר את זה. חשבתי שמין הוא מי שיש לו פירוש שגוי בתורה. לא — כשאר הדברים. אצלו זה נתפס כאילו אין לזה חשיבות גדולה יותר מספרים אחרים.
דובר 2: כן, אבל שם נראה עוד יותר מדויק, כי כל העניין של מינים הוא אנשים שכן מאמינים בתורה, רק שיש להם איזה... הוא אומר שהתורה אומרת שתי רשויות. כן, כל המינים שמתווכחים איתם — אלה אנשים שמביאים ראיות מפסוקים. הוא לא אומר שהתורה היא כשאר הדברים. אז נראה שהרמב"ם הכניס כאן סוג חדש של מין.
דובר 1: אולי זה עם הסוג הזה של מין? תמיד חשבתי שזו הלכה פשוטה כך. אפילו בספרים יש איזו קדושה. כאן ברור, לצד המינים הדבר גובר יותר על הנושא של...
נו, צריכים לדעת כאן. כתובים כאן כמה דברים. מה קורה? מין שכתב אבל כתב בחשיבות? זה דבר אחד. או מה קורה כשיהודי כתב אבל לא עשה בכוונה? נניח, הוא לא ידע את פירוש המילות. הוא כתב כשאר דברים. היה נותן לסופר להעתיק — אוקיי, אבל הוא יודע שזו תורה, אין כאן עניין של כוונה, שצריך לעמוד בזה...
אני אומר, כתובים כאן שני דברים. אחד: לא מתקדש כשאדם כותב בלי חשיבות. אבל הדבר השני כאן — אז לא היתה המצווה כי צריך שלא להניח שם למינים ולמעשיהם. זה החילוק בין גוי למין.
דובר 2: אז תראה, זה נגמר. אבל גוי שכתב את השם — נושא שלם.
דובר 1: רואים, יש לו קדושה, אבל לא רוצים את זה.
דובר 2: למה לא רוצה? רק שלא ישתמשו בזה. למה? מה רע?
דובר 1: יכול להיות נושא שלם. אתה מתכוון שצריך את זה, אבל מתכוון שזה לא... אסור. וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי — יגנזו. יגנזו. יגנזו.
דובר 2: למה לגנוז? אתה מתכוון שצריך לגנוז כשלא צריכים יותר? מה הכוונה? אולי.
דובר 1: לא ברור.
דובר 2: לא כתוב כאן ברור. הם לא יודעים בבירור.
דובר 1: וכן כתבי הקודש שבלו — אה, כאן רואים כן — שבלו, או שכתבן גוי — יגנזו. מניח את שניהם באותה קטגוריה. שלא משתמשים בזה מאחת משתי סיבות: או כי בלו, או כי גוי כתב אותם. רואים, לא משתמשים במשהו שגוי כתב.
דובר 2: יוצא, אתה רוצה להשתמש בתורה שגוי כתב בבית המדרש?
דובר 1: לא תורה, אבל אני יודע... כתבי הקודש הכוונה לתנ"ך, מדפיס...
דובר 2: לא, לא הכוונה למדפיס. כתבי הקודש הכוונה לתנ"ך, זו המילה המדויקת.
דובר 1: אם פעם היו צריכים הרבה סופרים, מישהו מצא סופר — זה הרבה יותר מהיר דרך מכונה. אבל תראה, לפני שזו בעיה, נראה שאין דרך. באמת קשה, למה? מה רע? אם בסדר, אתה אומר שיש לזה קדושה — זה דבר אחד, יש לו קדושה, למה לא? היו גונזים אותו היטב, לא זורקים לאשפה — זה על זה.
דובר 2: לגבי דפוס זו שאלה אחרת. תראה, המשנה ברורה מביא לנו — כאן יש מחלוקת. התירוץ אומר כך, שדפוס יש לו קדושה כמו כתיבה. אבל מה עם גוי שמדפיס? אז אולי לא.
דובר 1: אם זו מכונה — מכונה היא כמו גוי לכאורה. בוודאי, מכונה אפילו אינה גוי. הלוואי שמכונה תגיע לדרגה של גוי.
---
דובר 1: אוקיי, כך. עכשיו הרמב"ם ממשיך סתם. אוקיי, הרמב"ם — עכשיו שלמדנו ששמות יש להם קדושה, נוצר ספק: שמות שונים בתורה, ולא תמיד יודעים אם הכוונה לקב"ה, או הכוונה למושל אדנות — יכול להיות סתם אדון, אדם. מביאים, הרמב"ם מביא כמה כללים. זה מעניין, כי כתוב אצל כל השמות האמורים באברהם — קודש, בהלכות כתיבת ספר תורה, משהו כזה.
כן, אומר הרמב"ם: כל השמות האמורים באברהם — קודש. אפילו... אף זה שנאמר — השם, אדנות, כתוב א-ד-נ-י. הרמב"ם מביא את זה, כתוב א-ד-נ-י, שהוא מדבר שם אל המלאכים — יכול להיות שהכוונה לאדם. אבל מה שנראה, אברהם תמיד דיבר כלפי שמיא, הוא תמיד ראה את ה', אפילו... תיקון הבורא.
להפך, אותו סיפור אצל לוט: כל השמות האמורים בלוט — חול, חוץ מזה "אל נא ה'" — "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך" — שם כתוב "אדני", אבל שם הוא מדבר אל המלאכים.
דובר 2: אבל שם הוא מדבר אל המלאכים. יכול להיות שאברהם דיבר אל המלאכים, הוא ידע שהם מלאכים חשובים שבאו מהקב"ה, לא אל הקב"ה.
דובר 1: לא, זו תורה יפה, אבל הפשט הוא שאברהם מדבר אל הקב"ה, כמו שרש"י אומר. הוא מתכוון לומר ש"אל נא תעבור" — הקב"ה לא ילך, "וירא אליו ה'". אני הולך עם הפשט הזה.
אוקיי, הלאה. כל השמות האמורים בגבעת בנימין — בסיפור של בנימין ופילגש בגבעה — קודש. קודש.
כל השמות האמורים במיכה — חול. מיכה הוא פסל מיכה. כתוב שם שם ה', ומשמע שאפילו הכי זה חול.
דובר 2: כן, כתוב אפילו שם הוי"ה שם, ראיתי. זה מעניין.
דובר 1: כן? כל השמות האמורים בנבות — קודש. קודש. יפה מאוד.
אומר הרמב"ם הלאה: כל שלמה האמור בשיר השירים — קודש. בכל מקום שכתוב בשיר השירים המילה שלמה — "שיר השירים אשר לשלמה" — קודש. והרי הוא כשאר הכינויים — זה לא כמו קודש, זה לא מהשמונה שמות שהרמב"ם מנה קודם, או השבעה שמות שהרמב"ם מנה, אבל זה קודש. כי כפי שהרמב"ם מקבל כמו המדרש שאומר ששלמה תמיד פירושו "מלך שהשלום שלו" — זה כינוי לקב"ה. חוץ מזה "האלף לך שלמה" — הכוונה לשלמה המלך.
כל מלכיא האמור בדניאל — חול. בספר דניאל כתוב מלכיא — בדרך כלל הכוונה לנבוכדנצר או למי שמתכוונים שם. חוץ מזה "אנת הוא מלכא מלך מלכיא" — שם הכוונה לקב"ה. והרי הוא כשאר הכינויים.
דובר 2: אני חושב שאפילו "מלך מלכיא" יכול לעמוד על נבוכדנצר, ואפילו כך הוא קרא לעצמו, או על מלך פרס שם.
דובר 1: החידוש של נבות שהוא מביא כאן, הוא כי כתוב שם — לא אצל נבות, סליחה — למשל גבעת בנימין, והפשט הוא כי כתוב שם שהם שאלו את ה' אם לצאת למלחמה, "ויאמר ה'". היו תנאים שטענו שלא יתכן שזה היה הקב"ה. ואותו דבר אצל נבות — אני לא יודע מה הסוגיה, אבל כתוב כך: שאחאב, וכתוב "ברך אלקים ומלך", משהו כזה. כיוון שאחאב היה עובד עבודה זרה, לא יודעים מה הוא התכוון. הפשט הוא, כאן הוא התכוון כן לקב"ה. כך לכאורה הפשט.
אותו דבר, מה עוד? כבר, אני לא מבין בכולם. כן, פסל מיכה — הוא עשה פסל, לא לקב"ה, לעבודה זרה. זה החידוש.
לכן הרמב"ם תמיד מביא "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" — כי משהו עם אברהם שקרא בשם ה' יש לו חשיבות מיוחדת. אבל כל הדברים האלה, לכאורה יש עוד הרבה ספקות בתוספות, אבל למה הרמב"ם מביא דווקא את הכללים האלה שמתאימים לדרשות או לברייתות וכדומה — אני לא יודע מה קורה שם.
---
דובר 1: בואו נעשה סיכום מהיר:
- כשמאבדים אחד מהשמות שהם שמות הקב"ה — שמונת השמות — מקבלים מלקות. מה שאין כן כינויים, לא מקבלים מלקות.
- וחוץ משבעת השמות גם כל "אל" ו"י-ה", שהם שתי ההתחלות של שמות — גם להם אותו דין כמו השמות עצמם. מה שאין כן התחלות אחרות של שמות, כינויים אחרים, אין להם אותו דין.
- ואחר כך, גם על כלי או על אדם אסור לאבד.
- אבל מה קורה כשאדם כתב על גופו? זה נעשה יותר מסובך, כי לאדם יש מצוות טבילה. על זה אמר הרמב"ם שיוסף, כשהוא הולך לטבול, זה יימחק, וכיוון שזה נמחק אגב הדרך, הוא לא צריך לשים לב לזה. אבל הוא כן צריך לשים לב יותר שלא יעמוד ערום. הרמב"ם לא מנה הלכה נוספת שאסור לעמוד ערום מול ה... איך כתוב אחרת? כאן כתוב: אסור לעמוד ערום מול שם ה'. ממילא, שיניח משהו, ואפשר להניח באופן שלא תהיה חציצה.
- מה קורה אם כתוב "השם" על בניין כלשהו? אני לא יודע מה — אסור לעמוד שם ערום גם כן.
דובר 2: לא ידעת את ההלכה הזו באמת?
דובר 1: עכשיו אתה יודע. כן.
הרמב"ם אמר מהמצווה של "לא תעשון כן" — הרי כתוב שלא לעשות מה שעושים לעבודה זרה. לעבודה זרה יש מצווה לאבד את כל בנייניהם. אז אם מאבדים חלק מבית המקדש, או עץ שהתנדבו לבנות בבית המקדש, עוברים על אותו איסור.
אחר כך אמר הרמב"ם את ההלכה מדרבנן של כתבי הקודש. כתבי הקודש, אפילו שלא כתוב בהם שם ה', חשובים כחלק מהתורה. הרמב"ם הכניס אותם תחת אותה קטגוריה.
זה גם קצת חידוש, כי זה לא אותה חומרה כמו "לא תעשון כן". אבל מה ההלכה מדרבנן של זה?
אמר הרמב"ם שהקדושה מתקבלת מכך שיהודי כותב את זה בקדושה. אם מין כותב את זה, אז צריך לשרוף את זה, כי יש ממש חשיבות לאבד כל דבר מהמין. ומגוי לא צריך לאבד, אבל בכל זאת לא ישתמשו בזה, ולא תהיה לזה גניזה.
---
טוב, אחרי זה הרמב"ם מונה אילו שמות שכתובים בתורה – מתי יודעים אם זה קודש או לא. והביא מחז"ל:
- אברהם – אברהם אבינו תמיד קודש, חוץ ממקום אחד. בכל מקום אברהם אבינו קודש.
- לוט – בדרך כלל חול, חוץ ממקום אחד.
- וכן בנימין, מיכה, נבות – איזה קודש, איזה חול.
- וכן שלמה, ודניאל.
---
כן, לכאורה הטעם של כתבי הקודש הוא שהקדושה של כתבי הקודש היא גם דבר שנקרא שמו עליו. זה אמנם לא... גם רוב כתבי הקודש יש בהם באמת שמות בכלל, יש ממש שמות.
אפילו מה שאתה אומר, אתה צודק – אפילו היכי תימצי ביאור שאין בו שם – הרמב"ם הביא את ההלכה שביאורים גם אסור למחוק, כי זה הרי גם קצת חידוש. יש גמרא בכל כתבי על הסוגיא הזו.
אפילו ביאורים על תורה שבעל פה – תורה שבעל פה הרי אין בה שמות בכלל. איך יכול להיות שתהיה לה קדושה? הוא אומר שזה פשט בכל כתבי, אני לא יודע.
מתעוררת שאלה?
כן.
---
והלכה למעשה, אנשים מתלבטים בזה – אילו דברים שחייבים לעשות שמות. צריך לדעת את זה יותר. רואים את זה הרי, אבל נאמר בבירור – רואים הרי את ההקדמה – אי אפשר לפסוק מעניין מעשי הלכה למעשה.
הוא אמר את הפסק, אבל בבירור רואים לכאורה שההגדרה היא שהאיסור הוא לאבד דבר שאנשים מתייחסים אליו בקדושה – זה דבר שנקרא שמו עליו.
מין למשל לא – או אפשר לומר, מין שלא יודעים כלל שזו קדושה. יש הרבה שאלות, למשל אני כבר יודע, צריך להתייעץ. אבל על כל פנים, יכול להיות דברים שלא מתייחסים אליהם בקדושה – שהאיסור הוא לא סתם שזה דבר מיוחד. האיסור הוא מפני שזה דבר קדוש – לא שורפים בידיים דבר קדוש, אפילו לא בידיים. הכל קשור להתייחסות.
אם זה דבר שיצא מהדפוס – עשרים ספרים שבורים – וזורקים את זה בחזרה לאשפה, מעולם לא הייתה לזה קדושה – יכול להיות שאין כאן את היסוד של זה.
למעשה צריך לדעת, זה נורא חשוב.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 Related Content
פרקים א'–ד' – עיקרי אמונה וידיעת הבורא (מציאות השם, מעשה בראשית, מעשה מרכבה).
פרקים ה'–ו' – מצוות מעשיות הנובעות מן העיקרים: פרק ה' = קידוש השם / חילול השם; פרק ו' = לא לאבד דברים שנקרא שמו עליהם.
פרקים ז'–י' – הלכות נבואה.
חידוש בהקדמה: פרקים ה'–ו' הם „דברים שבמעשה" – הלכות מעשיות הנובעות מן השרשים. הקשר: מציאות השם → קדושת השם → שמירת קדושת שמו בכתב ובמעשה. מחיקת שם השם היא כביכול הצד המעשי של חילול השם, בדומה ל„לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (שהוא בפה), אלא שכאן מדובר בכתב / במעשה.
---
> „כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה – לוקה מן התורה. שנאמר בעבודה זרה: ואבדתם את שמם מן המקום ההוא – לא תעשון כן לה' אלקיכם."
יש לאו דאורייתא עם מלקות לאבד (למחוק) אחד מן השמות הקדושים של הקב"ה. המקור הוא הפסוק בפרשת ראה (דברים יב:ג–ד): יש לאבד את שמות העבודה זרה, ו„לא תעשון כן לה' אלקיכם" – לקב"ה אין לעשות כן.
1) פשוטו של פסוק לעומת דרשה:
פשוטו של „לא תעשון כן" (לפי רש"י על החומש) מתייחס לשחיטת חוץ / הקרבה על הבמות – שלא להקריב בכל מקום כעובדי עבודה זרה, אלא „אל המקום אשר יבחר". „שמם" בפשט הכוונה לבמות / מקומות המיוחדים לעבודה זרה. אולם הרמב"ם (והגמרא) משתמשים בו כדרשה: כשם שמאבדים שמות עבודה זרה, „לא תעשון כן" – אל תאבד שמות הקודש. הרמב"ם מונה זאת כמצוה בספר המצוות.
2) קשר ל„לא תשא":
„לא תעשון כן" (מחיקת השם בכתב/במעשה) מקבילה ל„לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (ביזוי השם בפה). שניהם מגנים על כבוד שם השם, אלא במדיומים שונים.
3) „קדושים הטהורים":
הרמב"ם משתמש בלשון „הקדושים הטהורים" – הדבר צוין אך לא הוסבר בהרחבה.
4) נוטל אבן מן המזבח:
הכלל „לאבד דברים שנקרא שמו עליהם" רחב יותר משמות בלבד – הוא יכול לכלול גם שבירת המזבח או בית המקדש (כפי שעושים לעבודה זרה). אולם הרמב"ם בפרק זה נכנס באופן ספציפי להלכת מחיקת שמות.
5) „שנקרא בהם הקב"ה":
לקב"ה אין שם באותו מובן שיש לאדם. הרמב"ם עצמו בפרק א' לא יכול היה לומר יותר מ„הנמצא ראשון". „שנקרא בהם" פירושו: כך אנו מתייחסים לקב"ה. אולם הואיל וזו דרך ההתייחסות שלנו, חובה לכבדה.
- דברים יב:ג–ד (פסוק)
- רש"י על התורה (פשט „לא תעשון כן" = שחיטת חוץ / במות)
- ספר המצוות (הרמב"ם מונה זאת כמצוה)
- גמרא (דרשת „לא תעשון כן")
---
> „שבעה שמות הן: השם הנכתב י-ה-ו-ה, והוא השם המפורש, או הנכתב א-ד-נ-י, ואל, אלוה, אלהים, אלהי, שדי, צבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו – לוקה."
ישנם שבעה שמות קדושים שאסור למחקם: (1) י-ה-ו-ה (= שם המפורש), (2) א-ד-נ-י, (3) א-ל, (4) אלו-ה, (5) אלהי"ם, (6) שד"י, (7) צבאו"ת. אפילו מחיקת אות אחת מן השבעה שמות – לוקה.
1) מניין השמות – שבעה או שמונה?
כשמונים, רואים שמונה שמות ולא שבעה. שני תירוצים:
- (א) י-ה-ו-ה וא-ד-נ-י נחשבים כאחד, שכן א-ד-נ-י הוא האופן שבו קוראים/אומרים את שם י-ה-ו-ה (הרמב"ם אומר „או הנכתב א-ד-נ-י" – זו צירוף של שם אחד).
- (ב) א-ל ואלו-ה נחשבים כאחד.
2) מדוע חסר י-ה (שם בן ב')?
הרמב"ם בהלכה ד' אומר בפירוש שי-ה הוא „שם בפני עצמו". מדוע אינו נמנה בין השבעה? – צריך עיון, לא ניתן תירוץ. (ראה להלן בהלכה ד' להסבר אפשרי.)
3) צבאות כשם – קושיא גדולה:
- קושיא: בכל התנ"ך לא מופיע מעולם „צבאות" לבדו כשם לקב"ה. תמיד כתוב „ה' צבאות". כאשר „צבאות" עומד לבדו, הכוונה לכוחות צבאיים / ישראל (למשל „צבאות ה' מארץ מצרים"). אם כן, כיצד יכול „צבאות" לבדו להיות שם קודש?
- השוואה: בשמות אחרים (כגון אלהי"ם, אדנ"י) המילה יכולה להיות גם חול – אך שם רואים אותה לפעמים כשם השם לבדה. בצבאות לעולם לא רואים אותה לבדה כשם השם.
- מקור: הרמב"ם נסמך על ברייתא במסכת שבועות. הכסף משנה ומפרשים אחרים מביאים גם הם רק את המקור מן הברייתא, ללא הסבר נוסף.
- תירוץ אפשרי: אולי כאשר „צבאות" עומד יחד עם שם הוי"ה, שתי המילים נעשות חלק מן השם, ו„צבאות" מקבל קדושה בפני עצמו. אולם – הרמב"ם אומר שלוקים על „צבאות" לבדו, וזה נשאר קשה.
- מקובלים: המקובלים מונים תמיד צבאות כשם בפני עצמו.
- מסקנה: נשאר קושיא / פליאה. „צריך עיון."
4) אפילו אות אחת – לוקה:
על ידי מחיקת אות אחת המילה מאבדת את משמעותה, וממילא איבדת את השם. אולם ייתכן שהמילה עדיין בעלת משמעות אף עם אות חסרה – החילוק בין שמות לכינויים מראה שבשמות יש קדושה בגופה, לא רק משמעות.
5) שם המפורש – מחלוקת ראשונים:
הרמב"ם סובר ש„השם המפורש" בחז"ל הכוונה לשם י-ה-ו-ה ככתבו (שם בן ד'). אולם המהרש"ל חולק – יש מחלוקת ראשונים מהו „שם המפורש". כשנאמר שהכהן הגדול היה מזכיר השם המפורש, הרמב"ם מתכוון לשם י-ה-ו-ה ככתבו. מוזכרים גם הרא"ש ושם בן מ"ב, אך ללא פירוט.
6) חילוק בין שם הוי"ה לשמות אחרים:
לגבי עניינים אחרים (למשל „לא כמי שאני נכתב אני נקרא" – שבועות) יש חילוק גדול בין שם הוי"ה לשמות אחרים. שם הוי"ה הוא יותר „שם העצם" – הוא אומר משהו יותר על הקב"ה. אולם לגבי מחיקת השם נראה שכל שבעת השמות שווים – על כולם לוקים.
- ברייתא במסכת שבועות (מקור לשבעת השמות, כולל צבאות)
- כסף משנה (מביא את המקור מן הברייתא)
- מהרש"ל (חולק על פירוש „שם המפורש")
- רא"ש (מוזכר בנוגע לשם בן מ"ב)
---
> „כל הניטפל לשם מלפניו – מותר למחקו. כגון למ"ד מ'להשם', בי"ת מ'באלהים', וכיוצא בהם. וכל הנטפל להשם מאחריו, כגון כ"ף של אלקיך, כ"ם של אלקיכם וכיוצא בהם – אינם נמחקים. שהרי אותיות של השם – השם מקדשם."
אותיות המצורפות לפני השם (תחיליות כגון ל', ב', מ') – מותר למחקן, שכן אינן חלק מן השם עצמו. אותיות העומדות אחרי השם (סיומות כגון כ"ף, כ"ם) – אסור למחקן.
1) מדוע החילוק בין מלפניו למאחריו?
טעם הרמב"ם: „שהרי אותיות של השם – השם מקדשם." כשמגיעים למילה „אלקיכם", כבר קראו את כל השם „אלקי", והסיומת (כ"ם) „נתפסת" עם קדושת השם העומד לפניה. השם מקדש את מה שבא אחריו. אבל תחילית (כגון למ"ד של „להשם") עומדת לפני השם, וטרם נתקדשה.
2) קשר ליסוד קדושת השם:
הסיומת היא חלק מאותה מילה, ומכיוון שהיא באה אחרי השם, היא מתקדשת על ידו. התחילית, אף שהיא גם חלק מן המילה, באה לפני השם ואינה מתקדשת. הדבר מתקשר ליסוד שהעצם שם מקבל קדושה – לא כל אות בפני עצמה בלבד.
3) מחלוקת תנאים:
הכסף משנה מביא שיש מחלוקת תנאים בדבר, והרמב"ם פסק כשיטה אחת.
4) [הרחבה: השוואה ל„צבאות" – סברא תוכנית:]
הסיומת (כגון כ"ם של „אלקיכם") דומה ל„צבאות" במובן מסוים: „אלקיכם" אינו אומר דבר על הקב"ה (כתואר), אלא אומר למי מתייחס האלוקים – „אלוקיכם." ה„שלכם" גם הוא מתקדש. כך גם „צבאות" – זו בחינה הנטפלת לשם מאחריו. זו סברא צדדית, לא פסק, ונראה בהמשך אצל כינויים אם היא מתיישבת.
קושיא על כך: אם „חנון" ו„רחום" (שהם כינויים, לא שמות) עומדים גם אחרי השם (כגון „השם חנון"), מדוע „צבאות" שונה? הרמב"ם אכן מביא ברייתא שצבאות שונה, וצריך להבין את החילוק.
5) דין מכת מרדות:
> „המוחק כל אותיות הנטפלות – הרי זה עבר, אבל אינו לוקה, אלא מכין אותו מכת מרדות."
מחיקת הסיומת היא איסור דרבנן, לא דאורייתא, ולכן אין לוקים מלקות דאורייתא, אלא מכת מרדות.
[הערה חשובה על מכת מרדות ברמב"ם:]
זו הפעם הראשונה בפרק זה שהרמב"ם מביא מכת מרדות. הרמב"ם מיישם באופן עקבי מאוד את הכלל שכאשר עוברים על איסור דרבנן, מקבלים מכת מרדות. המקור מן הגמרא, שם נשאל „מלקות?" והתשובה „מכת מרדות." הרמב"ם עשה זאת לכלל חזק – כמעט בכל מקום כותב „לוקה מכת מרדות" באיסורי דרבנן. לא הכל מסכימים שמכת מרדות עקבית כהלכות מלקות דאורייתא – לא ברור שיש לה אותו מבנה כמלקות.
- כסף משנה (מחלוקת תנאים)
- ברייתא (צבאות)
- גמרא (מקור למכת מרדות)
---
> „הכותב אל"ף למ"ד מאלוקים, או יו"ד ה"א משם הוי"ה – אינו נמחק. ואין צריך לומר יו"ד ה"א שהוא שם בפני עצמו, שהרי מקצת שם המפורש הוא."
מי שכתב רק א-ל (שתי האותיות הראשונות של אלוקים) או י-ה (שתי האותיות הראשונות של הוי"ה) – אסור למחקן. י-ה אינו רק משום שהוא תחילת הוי"ה, אלא משום שהוא בעצמו שם בפני עצמו.
1) קושיא – מדוע לא מנה הרמב"ם את י-ה בין שבעת השמות?
אם י-ה הוא שם בפני עצמו, מדוע לא מנאו הרמב"ם קודם (בהלכה ב') בין שבעת השמות?
תשובה: הרמב"ם מבין שי-ה קדוש רק כקיצור/כינוי של שם הוי"ה – הוא „מקצת שם המפורש." אינו שם עצמאי, אלא חצי מי-ה-ו-ה. לכן הרמב"ם אינו מונה אותו כשם נפרד.
ראיה: הפסוק „כי ב-י-ה ה' צור עולמים" – י-ה עומד יחד עם הוי"ה, מה שמראה שהוא קיצור/בחינה של אותו שם. גם „כי יד על כס י-ה" – חז"ל אומרים שהכוונה שהשם מופרד, י-ה מו-ה, „אין השם שלם."
נקודה מעניינת: שם הוי"ה אין אומרים כלל (אומרים אד-ני), אבל י-ה כן אומרים ללא בעיה. הדבר מראה שי-ה הוא „במובן מסוים כינוי" – אין לו אותו מעמד כשם הוי"ה עצמו.
2) השגת הראב"ד:
הראב"ד חולק: „אבל הכותב ש' ד' משם ש-ד-י, צ' ב' משם צבאות – הרי אלו נמחקין." חילוק הראב"ד: ש-ד לבדו אין לו משמעות, צ-ב לבדו אין לו משמעות – לכן מותר למחקם. אבל א-ל וי-ה יש להם משמעות בעצמם – הם בעצמם שם.
3) האם יש מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד?
לכאורה שניהם אומרים אותו דבר להלכה למעשה – א-ל וי-ה אסור למחוק, ש-ד וצ-ב מותר. אבל הטעם אולי שונה:
- הרמב"ם – נשמע שא-ל וי-ה אסורים משום שהם שתי האותיות הראשונות של שם (מקצת שם), ובנוסף הם גם שם בפני עצמו.
- הראב"ד – הסיבה היא רק משום שהם שם בפני עצמו, לא משום שהם תחילת שם.
לא ברור אם הראב"ד חולק בכלל, או שמא הייתה לו גרסה אחרת ברמב"ם.
4) יסוד – כוונה בכתיבה אינה מועילה:
כשאדם מתחיל לכתוב צ-ב בכוונה לכתוב „צבאות" (שם קדוש), אין הדבר משנה כלום – צ-ב לבדו אין בו קדושה. כוונת קדושת השם אינה מקדשת. רק המשמעות האובייקטיבית של מה שכתוב היא הקובעת.
5) מדוע אין הרמב"ם מונה א-ל כשם נפרד?
אם א-ל הוא שם בפני עצמו, מדוע אין הרמב"ם מונה אותו בין שבעת השמות? נראה שהרמב"ם מבין שא-ל הוא גם „מקצת" של אלוקים, בדומה לי-ה שהוא מקצת הוי"ה – אף שא-ל אינו ממש „חצי" מאלוקים באותו אופן.
6) י-ה מופיע בתנ"ך:
י-ה כן מופיע בתנ"ך – „הללו-י-ה", „י-ה דלקית י-ה" – אבל זהו בעצם כינוי/קיצור של שם הוי"ה.
שלושה סוגי שמות דאורייתא:
1. שבעה שמות שאסור למחקם (מלקות).
2. נטפל מאחריו – סיומות שאסור למחקן (איסור דרבנן, מכת מרדות).
3. א-ל, י-ה – מקצת שם, שהם גם שמות בפני עצמם.
- ראב"ד (השגה)
- פסוקים: „כי ב-י-ה ה' צור עולמים", „כי יד על כס י-ה"
- חז"ל (אין השם שלם)
---
> „שאר הכינויים שמשבחים בהם את הקב"ה, כגון חנון ורחום, הגדול הגבור והנורא, הנאמן, קנא, וחזק, וכיוצא בהם – הרי הן כשאר דברי הקודש, ונמחקין."
כינויים – מילים המשמשות לתיאור/שבח הקב"ה – אינם שמות. הם מילים קדושות (דברי הקודש), אבל מותר למחקם.
1) מדוע כינויים אינם שמות?
כל הכינויים הם שבחים/תארים שאפשר לומר גם על אדם – אדם יכול להיות „רחום", „חנון", „חזק." הולכים במידותיו של הקב"ה. זה רק שבח, כינוי – לא שם המיוחד לקב"ה.
2) [הרחבה: מורה נבוכים – כל השמות חוץ משם המפורש הם „פעולות":]
הרמב"ם במורה נבוכים מסביר שבאמת כל השמות חוץ משם המפורש הם פעולות (תארי הפעולה) – הם מתארים מה הקב"ה עושה, לא מה הוא בעצמו. למשל, „אדנ-י" פירושו „אדון הארץ" – הקב"ה מנהיג את העולם, לא מה הוא בעצמו. רק שם המפורש (הוי"ה) הוא השם היחיד המתאר את עצמות הקב"ה – ואף הוא אינו אומר מה הוא בעצמו, אלא שהוא שונה מכל שאר הדברים.
קושיא מכך: אם לפי מורה נבוכים כל השמות (חוץ משם המפורש) הם פעולות/תארים, לכאורה החילוק בין „שמות שאינם נמחקים" ל„כינויים" אינו כל כך פשוט – שניהם הרי סוג של תואר/שבח!
תשובה: ההלכה אינה מתחשבת ביסוד הפילוסופי. מבחינה הלכתית כן יש חילוק: שבעת השמות יש להם „קדושת השם" מיוחדת – הם משמשים באופן בלעדי לקב"ה, והתייחסותנו אליהם היא כשמו של הקב"ה. אבל כינויים כגון „חנון", „גיבור" – אפשר להשתמש בהם גם לגבי אדם.
3) „כתבי הקודש" אין פירושו שמותר למחוק בידיים:
כשאומרים שלכינויים דין „כתבי הקודש" (לא קדושת השם), אין הכוונה שמותר למחקם בידיים. ייתכן שיש הלכה נפרדת שכתבי הקודש עצמם אסור למחקם – אלא שאין להם ההלכה הספציפית של קדושת השם.
- מורה נבוכים (כל השמות חוץ
משם המפורש הם פעולות)
---
> „כלי שהיה שם קודש כתוב עליו – קוצץ את מקום השם וגונזו. אפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית, והתיך את הכלי – הרי זה לוקה. אלא חותך את מקומו וגונזו."
כלי שכתוב עליו שם ה' – צריך לחתוך את מקום השם ולגנזו. אפילו כשהשם חקוק (חרוט) במתכת או בזכוכית (לא כתוב בדיו), ואדם התיך את הכלי – לוקה. חייב לחתוך את מקום השם ולגנזו.
1) חידוש: אפילו מחיקה עקיפה על ידי התכת הכלי:
אין עושים דבר ישירות לשם – רק מתיכים את הכלי, והשם בטל מאליו. אפשר לטעון: „לא מחקתי את השם, רק ביטלתי את הכלי!" אולם למעשה, מכיוון שבדרך זו נמחק השם, אסור הדבר, ולוקים עליו.
2) חידוש: חקיקה בכלי – לא רק כתיבה בדיו:
האיסור חל לא רק כשהשם כתוב בדיו, אלא גם כשהוא חקוק – חרוט כחלק מן הכלי עצמו.
---
> „אם היה שם קודש כתוב על בשרו – הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה – כורך עליו גמי וטובל. ואם לא מצא גמי – מסבב בחרס. ולא יהא הדוק – כדי שלא יחצוץ."
מי שכתוב שם ה' על גופו – אסור לו לרחוץ (שמא ימחק השם), אסור לו לסוך, ואסור לו לעמוד במקום מטונף. כשצריך לטבול טבילה של מצוה – יכרוך את מקום השם בגמי (פפירוס/עשב) ויטבול. אם אין לו גמי – ילך לחפש באופן פעיל דבר אחר. הכריכה לא תהיה הדוקה, כדי שלא תהווה חציצה בטבילה.
1) „מסבב בחרס" – חייב ללכת ולחפש, לא רק לכתחילה:
„מסבב" אין פירושו רק „אם מוצא משהו יכסה" – אלא חייב ללכת ולחפש באופן פעיל דבר לכסות בו את השם. אינו יכול סתם להיכנס למקוה ללא כיסוי.
2) עיקר הטעם לכיסוי – לא משום מחיקה, אלא משום ערוה לפני השם:
חידוש מפתח: הטעם שחז"ל ציוו לכסות את השם בטבילה אינו משום חשש שהמים ימחקו את השם. שכן אפילו אם יימחק „בדרך אגב" (ללא כוונה, דרך הטבילה), אין בכך איסור – הרי אינו עושה זאת בכוונה, וזה לצורך מצוה.
הטעם האמיתי הוא: כדי שלא יעמוד לפני השם ערום – אסור לעמוד עירום מול שם ה'. לכן חייב לכרוך אותו בדבר מה.
3) מדוע „ולא יהא הדוק" – קשר הגיוני לטעם:
מכיוון שהטעם הוא רק כדי שלא לעמוד ערום מול השם, די בכך שאינו הדוק. שכן אם היה הדוק, היה מהווה חציצה והטבילה לא הייתה עולה. שיטת הרמב"ם מתיישבת בשלמות: צריך רק לכסות (משום ערוה), לא בהידוק (משום חציצה), ואם נמחק על ידי המים – אין בעיה (שכן זה בדרך אגב לצורך מצוה).
4) מדוע אסור לו לרחוץ בכלל?
אם מחיקה בדרך אגב אינה בעיה (כמו בטבילה), מדוע אומר הרמב"ם שאסור לו לרחוץ בכלל? תירוץ: ברחיצה סתם אין צורך מצוה, וממילא אסור לגרום מחיקה ללא הכרח. רק בטבילה של מצוה התירו חז"ל.
---
> „הסותר אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה – לוקה, שנאמר בעבודה זרה 'את מזבחותם תתצו... לא תעשון כן לה' אלקיכם'. וכן השורף עצי הקודש דרך השחתה."
מי שסותר אפילו אבן אחת מן המזבח, ההיכל, או העזרה דרך השחתה – לוקה. המקור: בעבודה זרה יש מצוה לנתוץ מזבחותיהם, ו„לא תעשון כן" אומר שלקב"ה אסור לעשות כן. גם מי ששורף „עצי הקודש" דרך השחתה.
1) חילוק בין שמות למקום המקדש – „דרך השחתה":
חילוק חשוב: בשמות האיסור חל אפילו לצורך טוב – מכיוון שזה שם, אסור למחקו. אבל במקום המקדש (אבני מזבח, עצי הקודש) האיסור הוא רק „דרך השחתה" – אם רוצים לתקן את המזבח וצריך להוריד אבן, מותר.
2) מהם „עצי הקודש"?
- לא סתם עצים הגדלים במקום המקדש.
- לא סתם עצים שהקדישום (זה לבדו עדיין אינו „עצי הקודש").
- הרמב"ם עצמו נשאל בתשובה מהם „עצי הקודש", והשיב: עצים שהוכנו לבניין הבית – כגון „עצי ברושים" ששלח חירם מלך צור לשלמה המלך לבניית בית המקדש. עצים כאלה יש להם קדושה מפני ששייכים למקדש.
3) מדוע „שורף" דווקא?
המקור לאיסור השריפה הוא הפסוק „ואשריהם תשרפון באש" – בעבודה זרה יש מצוה לשרוף אשרותיהם, ו„לא תעשון כן" אומר שעצים המיוחדים לקדושה אסור לשרפם. הדבר הגיוני: בעצים המיועדים לבניין, שריפה היא ההיפך מתכליתם.
[הערה: בעצים שנתרמו להסקה (שריפה על המזבח) הדבר שונה – שם השריפה עצמה היא תכליתם.]
- דברים יב (פסוקים: „את מזבחותם תתצו", „ואשריהם תשרפון באש", „לא תעשון כן")
- תשובת הרמב"ם (מהם „עצי הקודש")
- חירם מלך צור / שלמה המלך – „עצי ברושים" לבניין בית המקדש
---
> „כתבי הקודש ופירושיהם וביאוריהם – אסור לשרוף אותם או לאבדם ביד. והמאבד ביד – לוקה מכת מרדות."
כתבי הקודש (= תנ"ך), וגם פירושיהם (מדרשים, גמרות, מפרשים) – אסור לשרפם או לאבדם בידיים. העושה כן לוקה מכת מרדות (לא מלקות דאורייתא – שכן כל העניין הוא מדרבנן).
1) „כתבי הקודש" – רחב יותר משמות:
„כתבי הקודש" הם קטגוריה רחבה יותר משמות. אפילו דף תנ"ך או גמרא שבו לא כתוב שם ה' – יש לו דין כתבי הקודש. זהו המקור לדין שהוזכר קודם שלכינויים דין „כתבי הקודש".
2) „ופירושיהם וביאוריהם" – גם ספרי קודש מאוחרים:
לא רק תנ"ך, אלא גם מדרשים, גמרות, מפרשים – כל מה שהוא פירוש על כתבי הקודש – יש לו אותו דין.
קושיא: מה עם ביאור (פירוש) על תורה, שאין בו שם ה' כלל? הרמב"ם הרי מביא שביאורים גם אסור למחוק. יתרה מזו: תורה שבעל פה – שאין בה כלל שמות – כיצד ייתכן שביאורים על תורה שבעל פה יהיה להם קדושה? הדבר נשאר שאלה פתוחה. (גמרא שבת, סוגיית „כל כתבי", נכנסת לסוגיה זו.)
3) דווקא „דרך השחתה" – לכאורה:
לכאורה חל גם כאן הכלל של „דרך השחתה" – אם מוחקים דבר לצורך טוב (לא דרך השחתה) הדבר שונה. אבל בשמות הדין מחמיר יותר.
4) חילוק בין מאבד ביד לסתם:
בכתבי הקודש האיסור הוא ספציפית „מאבד ביד" – איבוד פעיל. „מאבד ביד" אין פירושו דווקא הרס ממש – יכול להיות גם צורות אחרות של גרימה פעילה שהדבר הולך לאיבוד.
5) „בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה":
הרמ"א אומר שהדבר חל רק בכתבי הקודש שיהודי כתבם בקדושה – לא כל כתב סתם.
- גמרא שבת (סוגיית „כל כתבי")
- רמ"א (בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה)
---
> „מין ישראל שכתב ספר תורה – שורפין אותו עם האזכרות שבו, לפי שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהיה מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, הואיל ודעתם כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפן כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם."
> „וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי – יגנזו."
אפיקורס / מין שכתב ספר תורה – שורפים אותו עם שם הקודש, שכן לא כתב לשם קדושה. גוי שכתב כתבי הקודש – גונזים (מחביאים), אבל אין שורפים.
1) קדושת ספר תורה נובעת מכוונת/חשיבות הכותב:
יסוד עקרוני: קדושת ספר תורה (וכתבי הקודש בכלל) אינה „קדושה אינהרנטית אמיתית" השוכנת בחפץ עצמו. היא נובעת מן ההתייחסות – החשיבות שהאדם הכותב מייחס לה. כשהכותב כותב מתוך מודעות שהוא כותב תורת השם בקדושה – הדבר מתקדש. כשכותב „כשאר הדברים", כחכמה סתם בין חכמות אחרות – „לא נתקדש השם", השם אינו מתקדש.
זהו חידוש חזק: קדושה אינה אוטומטית על ידי מעשה כתיבת האותיות, אלא על ידי דעת וכוונת הכותב.
2) המין – איזה סוג מין?
קושיא קשה: באופן מסורתי „מין" הוא אדם שמאמין בתורה אך יש לו פירוש מוטעה – כגון „שתי רשויות", או כפירות אחרות הנובעות מדרשות פסוקים. המינים בחז"ל הם אנשים שמביאים ראיות מפסוקים לטעויותיהם. אם כן, מדוע אומר הרמב"ם שהמין כותב „כשאר הדברים" – שהוא מתייחס לתורה כחכמה סתם? זה מתאים יותר לאפיקורס שאינו מאמין כלל, לא למין שיש לו אמונה מעוותת!
תשובה אפשרית: הרמב"ם אולי הכניס כאן הגדרה חדשה / רחבה יותר של „מין" – לא רק מי שיש לו תיאולוגיה מוטעית, אלא גם מי שמתייחס לתורה ללא החשיבות הראויה, אפילו אם „מאמין" בה באופן שטחי.
3) שתי נפקא מינות אצל מין: (א) לא נתקדש, (ב) מצוה לשרוף:
- ראשית: „לא נתקדש השם" – השם לא קיבל קדושה, וממילא אין איסור מחיקה.
- שנית: „מצוה לשורפן כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם" – יש מצוה חיובית לשרוף, כדי לעקור את שם המינות.
הטעם השני הוא סניף של מצוות איבוד עבודה זרה – לעקור את שם העבודה זרה וכליה. הדבר הופך את השריפה לא רק ל„היתר" (מפני שאינו קדוש), אלא לחיוב (מפני שצריך לעקור מינות).
4) החילוק בין מין לגוי:
- מין – שורפים, מפני (א) לא נתקדש, ו(ב) מצוה לאבד שם המינים.
- גוי – גונזים, לא שורפים. הגוי לא כתב לשם קדושה, אבל אין כאן את הטעם השני של „שלא להניח שם למינים". אצל גוי אין דין עקירת מינות – הוא סתם אינו בר-קדושה.
הרמב"ם מציב „שבלו" (בלו / התפוררו) ו„שכתבן גוי" בקטגוריה אחת – שניהם נגנזים. משמע שאצל גוי גם אין קדושה מלאה (כמו „שבלו" שאין משתמשים בהם עוד), אבל אין שורפים – רק גונזים.
5) [הרחבה: שאלה בעניין דפוס (הדפסה) ומכונות:]
נפקא מינה לזמננו: מה דין מכונה המדפיסה כתבי הקודש? יש מחלוקת (המשנה ברורה מביא זאת) אם לדפוס יש קדושה ככתיבה ביד. אבל אפילו אם לדפוס יש קדושה – מכונה היא לכאורה כגוי או גרועה ממנו: „מכונה אינה אפילו גוי, הלוואי שמכונה תגיע לדרגת גוי." כלומר, למכונה אין דעת וכוונה כלל, וממילא לפי היסוד שקדושה נובעת מכוונת הכותב, תוצר המכונה לא יהיה בו קדושה מצד כתיבה.
- משנה ברורה (מחלוקת אם לדפוס קדושה ככתיבה)
---
הרמב"ם מביא שורת כללים בנוגע לשמות המופיעים בתנ"ך, אם כוונתם לקב"ה (קודש) או לאדם (חול):
- כל השמות האמורים באברהם – קודש, אפילו „אדנ-י" שאמר למלאכים.
- כל השמות האמורים בלוט – חול, חוץ מ„אל נא ה'" / „הנה נא מצא עבדך חן בעיניך" – שם זה קודש.
- כל השמות האמורים בגבעת בנימין – קודש.
- כל השמות האמורים במיכה (פסל מיכה) – חול, אפילו שם הוי"ה המופיע שם.
- כל השמות האמורים בנבות – קודש.
- כל „שלמה" האמור בשיר השירים – קודש, והרי הוא כשאר הכינויים (= „מלך שהשלום שלו"), חוץ מ„אלף לך שלמה" – שם הכוונה לשלמה המלך.
- כל „מלכיא" האמור בדניאל – חול, חוץ מ„אנת הוא מלכא מלך מלכיא" – שם הכוונה לקב"ה, והרי הוא כשאר הכינויים.
1) אברהם לעומת לוט – מדוע החילוק?
אצל אברהם, אפילו כשדיבר למלאכים ואמר „אדנ-י אל נא תעבור", זה קודש – מפני שאברהם תמיד „דיבר כלפי שמיא", תמיד ראה את הקב"ה. כפי שרש"י אומר: „וירא אליו ה'" – אברהם מבקש מהקב"ה שלא ילך. אצל לוט להיפך – הוא מדבר למלאכים, ובדרך כלל אינו מתכוון לקב"ה, חוץ מפסוקים ספציפיים.
2) גבעת בנימין – מדוע קודש?
בפרשת פילגש בגבעה כתוב שכלל ישראל שאלו את הקב"ה אם לצאת למלחמה, „ויאמר ה'". היו תנאים שטענו שלא ייתכן שזה היה הקב"ה ממש (מפני שהתשובה הייתה מטעה), אבל הרמב"ם פוסק שכל השמות שם קודש.
3) פסל מיכה – חול, אפילו שם הוי"ה:
חידוש: אפילו כשכתוב שם הוי"ה אצל מיכה, זה חול, מפני שמיכה עשה פסל לא לקב"ה, אלא לעבודה זרה. ההקשר קובע אם השם קודש או חול.
4) נבות – קודש, למרות הקשר אחאב:
אצל נבות כתוב „ברך אלקים ומלך" – אחאב היה עובד עבודה זרה, היה אפשר לחשוב שאינו מתכוון לקב"ה. אבל הפשט הוא ששם כן התכוון לקב"ה, וממילא קודש.
5) שלמה בשיר השירים – כינוי לקב"ה:
הרמב"ם מקבל את המדרש ש„שלמה" בשיר השירים פירושו „מלך שהשלום שלו" – כינוי לקב"ה. זה אינו אחד משבעת/שמונת השמות, אבל „והרי הוא כשאר הכינויים" – יש לו דין כינוי (לא מלקות על מחיקה, אבל אסור מדרבנן).
6) „מלך מלכיא" בדניאל:
„מלך מלכיא" יכול לכאורה להתייחס גם לנבוכדנצר או למלך פרס, שכך כינו את עצמם. אבל הרמב"ם פוסק שב„אנת הוא מלכא מלך מלכיא" הכוונה לקב"ה.
- רש"י על „וירא אליו ה'" (בראשית יח) – אברהם מדבר לקב"ה
- מדרש – „שלמה" בשיר השירים = „מלך שהשלום שלו"
- ברייתות / דרשות חז"ל – הכללים בנוגע לקודש/חול אצל אברהם, לוט, גבעת בנימין, מיכה, נבות, שלמה, דניאל
---
מהלך הרמב"ם בכל הפרק מציב הגדרה כללית של איסור מחיקה/השחתה של קדושה:
> האיסור הוא לאבד דבר שבני אדם מתייחסים אליו בקדושה – זהו „דבר שנקרא שמו עליו".
פירוש הדבר:
- אין זה דבר „מאגי" – לא שהנייר עצמו נושא קדושה אינהרנטית.
- האיסור הוא מפני שזהו דבר קדוש – בני אדם מתייחסים אליו בקדושה, ואסור בידיים לאבד דבר כזה.
- מין אינו מתייחס לדבר בקדושה – לכן לא נתקדש.
נפקא מינה מעשית: אם יצאו מן הדפוס עשרים ספרים פגומים וזורקים אותם לאשפה – מעולם לא הייתה להם קדושה – ייתכן שיסוד האיסור אינו קיים במקרה כזה, שכן איש לא התייחס אליהם בקדושה.
אולם – אין לפסוק הלכה למעשה מכך – זו רק הגדרה/הקדמה, ולמעשה צריך להתייעץ ולדעת יותר אילו דברים טעונים גניזה.
**קושיא
על יסוד זה: מה עם ביאור (פירוש) על תורה, שאין בו שם ה' כלל? הרמב"ם הרי מביא שביאורים גם אסור למחוק. יתרה מזו: תורה שבעל פה – שאין בה כלל שמות – כיצד ייתכן שביאורים על תורה שבעל פה יהיה להם קדושה? הדבר נשאר שאלה פתוחה**. (גמרא שבת, סוגיית „כל כתבי", נכנסת לסוגיה זו.)
---
1. שמות – המאבד אחד מן השמות הקדושים (שבעת/שמונת השמות) לוקה מלקות דאורייתא. כינויים – אין מלקות (אבל אסור מדרבנן, דין כתבי הקודש).
2. „אל" ו„י-ה" – שתי תחילות שמות אלו דינן כשמות עצמם (אינם נמחקים). חלקי שמות אחרים (כגון ש-ד, צ-ב) – מותר למחקם.
3. נטפל מלפניו – תחיליות מותר למחקן. נטפל מאחריו – סיומות אסור למחקן (מכת מרדות).
4. כלי / אדם – על כלי או על גוף אדם גם אסור לאבד את השם. בכלי – אפילו מחיקה עקיפה על ידי התכה אסורה.
5. שם על הגוף וטבילה – כשאדם כתוב שם על גופו וצריך לטבול, מותר לו להיכנס למקוה מפני שהמחיקה היא „בדרך אגב" (עקיפה) לצורך מצוה. אבל צריך לכסות את השם – לא משום מחיקה, אלא כדי שלא יעמוד לפני השם ערום. הכיסוי לא יהיה הדוק, כדי שלא יהווה חציצה.
6. „לא תעשון כן" – איסור איבוד חלקים מבית המקדש (אבני מזבח, עצי הקודש) נובע מן הלאו של „לא תעשון כן לה' אלקיכם" – רק דרך השחתה (בניגוד לשמות, שבהם האיסור חל אפילו שלא דרך השחתה).
7. כתבי הקודש – אפילו ללא השם, יש להם קדושה מדרבנן (מכת מרדות), ומתייחסים אליהם תחת הקטגוריה של „דברים שנקרא שמו עליהם".
8. מין לעומת גוי – כתיבת מין נשרפת (לא נתקדש + מצוה לאבד שם המינים). כתיבת גוי נגנזת (לא נתקדש, אבל אין דין עקירה).
9. שמות בתנ"ך – הרמב"ם מביא כללים מחז"ל אילו שמות בתנ"ך הם קודש (מכוונים לקב"ה) ואילו חול (מכוונים לאדם), אצל אברהם, לוט, גבעת בנימין, מיכה, נבות, שלמה, דניאל.
דובר 1: טוב, אנחנו הולכים ללמוד פרק שישי, הפרק השישי מהלכות יסודי התורה.
אני רוצה לומר משל איך נראה ההקשר. למדנו הלכות יסודי התורה, כלומר יסודי התורה, אבל בארבעת הפרקים הראשונים וגם בשלושת הפרקים האחרונים מדובר בעניינים של עיקרי אמונה, וגם כל העולם שלמדנו בארבעת הפרקים הראשונים. אחר כך יש שני פרקים באמצע, ה׳ ו-ו׳, שהם עניינים של מצוות. פרק ה׳ כבר למדנו בשיעור, את עניין קידוש השם וחילול השם, ועכשיו אנחנו הולכים ללמוד עוד דבר, שהוא הנושא של לאבד דברים שנקרא שמו עליהם.
אפשר לראות כאן במצוות, אני מביא כאן את המצוות:
- חמש המצוות הראשונות – אלו ארבעת הפרקים הראשונים.
- אחר כך „לקדש שמו ושלא לחלל שמו" – זהו הפרק החמישי.
- אחר כך לומדים ט׳ ו-י׳ – אלו הלכות נבואה, מהפרק השביעי והתשיעי והפרקים שאחריהם.
- „שלא לאבד דברים שנקרא שמו עליהם" – זו עוד מצוה שקשורה ל... רואים שזה מחובר לחילול השם, לחלל שמו, עוד כך... אבל זו כבר ממש הלכה, ממש...
דובר 2: כולן הלכות, רק אתה מתכוון לומר, לידעת שיש שם אלוקה צריך ללמוד עניינים עמוקים של מה פירוש בורא וכדומה. אבל מאוחר יותר יהיה מה פירוש נבואה, נבואה היא הרי דבר מופלא, איך הקב"ה מדבר אל בני אדם. אלו דברים יותר פשוטים וטכניים, לא למחוק שמות הקודש – זה יותר דברים שבמעשה, הלכה למעשה של לעשות דברים עם הגוף ממש.
דובר 1: כן, נכון. אני מתכוון גם שההלכות במובן הזה, כמו שאתה אומר, יש עיקרים במובן של השרשים, ואחר כך מהם יוצאים המעשים. וכאן זה כבר לכאורה מעשים שיוצאים מזה. אבל אפשר לומר שאלו המעשים שקשורים לשרשים, כי השמירה למשל על שמירת קדושת השם היא כביכול המעשה המקביל, שמתאים – זה כנגד הנושא של עצם מציאות השם, נכון? מציאות השם, הקב"ה קדוש, וממילא גם נוהגים בשמותיו בקדושה, וממילא גם מקדשים שמו וכו׳.
אז אפשר לומר כך שזה... אם מישהו שואל מה הדבר הגרוע ביותר שיהודי יכול לעשות – אני לא יודע, אבל אחד מהדברים הגרועים ביותר הוא למחוק את השם. שזה כביכול במעשה, אתה מאמין בקב"ה, לא ממש, אבל אפשר לומר שמחיקת שם ה׳ משפיעה שתהיה אמונה חלשה יותר גם כן, כביכול. כי העיקר בעניינים אלו הוא הרי בעיקר דברים שבלב, אבל יש חלק של מעשה.
---
דובר 1: אומר הרמב"ם כך: כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקב"ה – לוקה מן התורה. הוא מקבל מלקות מן התורה.
אומר הרמב"ם כמו שהפסוק אומר: שנאמר בעבודה זרה, „ואבדתם את שמם מן המקום ההוא". יש אחת מהמצוות עשה שהרמב"ם מנה, שכאשר יהודים מגיעים לארץ ישראל או לעיר שיש להם בה כוח, שיאבדו את שמות העבודה זרה מן המקום ההוא. „שמם", הוא אומר, כתוב שם לא „שם" אלא „שמם" – ששם העבודה זרה, אולי כבוד העבודה זרה, צריך לאבד.
ואחר כך כתוב לאו, שלגבי הקב"ה: „לא תעשון כן לה׳ אלקיכם." לגבי הקב"ה אסור לעולם לאבד שמו יתברך. זהו לאו שאסור למחוק את שמו של הקב"ה.
דובר 1: זה מעניין. זה, כזכור לי, לא הפשט הפשוט של אותו פסוק, כי הפסוק ממשיך לומר שלא לעשות שחיטת חוץ. „לא תעשון כן" פירושו, כמו שלומדים – רש"י שם בחומש – שלא לעשות כמו שהם עושים. הם מקריבים בכל מקום, יש להם „שמם". „שמם" בפשט הפשוט פירושו כמו במות, במות שנקרא שמו עליו, הוא אומר. אלו המקומות שמיוחד שמו שם, כי עובדי עבודה זרה מאמינים ששם נמצא שם העבודה זרה. לא תעשה כן, לא תבנה מזבחות בכל מקום, אלא „אל המקום אשר יבחר".
אבל למרות זאת, הרי יש כאן דרש. זה ספר המצוות שהרמב"ם עשה אותו למצוה. זה דרש, הגמרא אומרת את זה. זה דרש שלומד ש„לא תעשון כן" – שלא תאבד את שם ה׳ גם כן.
זה הגיוני, שעבודה זרה צריך לאבד, את הקב"ה אסור לאבד. זה מאוד הגיוני, כי „לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא" הוא בפשטות הוצאה בפה, כביכול בפה מבזה את שמו של הקב"ה, וזה כמו בכתב או במעשה. זה מאוד דומה ל„לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא".
דובר 2: זה לא לפחות דבר כמו היקש, בדיוק מה שעושים לעבודה זרה לא יעשו לקב"ה.
דובר 1: כן.
---
דובר 1: טוב. אומר הרמב"ם כך, אילו שמות של הקב"ה חל עליהם האיסור של איבוד? אומר הרמב"ם כך: שבעה שמות הן. יש שבעה שמות לקב"ה.
אז כאן כבר מתחילים ממש לדבר על שמות, פשוטו כמשמעו שמות שכתובים על נייר או בפסוק. כלומר, מה שהרמב"ם אמר במצוה „לאבד דברים שנקרא שמו עליו", יכול להיות באמת יותר כללי. כמו שהגמרא אומרת, נוטץ אבן מן המזבח – שבר את בית המקדש, אולי הוא גם עובר, כי הוא גם עשה בדיוק מה שעושים לעבודה זרה. אבל כאן הרמב"ם הולך יותר לתוך ההלכה של... יכול להיות שגם זו ההלכה, אבל כאן נכנסים יותר לתוך ההלכה של מה בדיוק מחיקת שם.
דובר 1: אני חושב שהרמב"ם כבר הודיע לנו קצת, „שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא" – אני מדמיין שלקב"ה אין שם באותו מובן שלאדם יש שם. כי קודם כשהרמב"ם רצה להתחיל לדבר על הקב"ה, הוא לא מצא יותר מלומר „הנמצא ראשון", הקב"ה שקיים. אז „שנקרא בהם" – הכל על איך שאנחנו מתייחסים לקב"ה. אבל הואיל וזו הדרך שלנו להתייחס לקב"ה, צריך לכבד את זה מאוד.
דובר 1: שבעה שמות הן: השם שנכתב י-ה-ו-ה – זהו השם הראשון – והוא, אומר הרמב"ם, זה נקרא השם המפורש. אולי אפשר לומר שזהו השם העיקרי של הקב"ה, או השם המפורש, זה אומר הכי הרבה על הקב"ה.
או הנכתב א-ד-נ-י – כשכותבים אותו, כותבים הרי א-ד-נ-י, גם את זה לא מוציאים בפה, אומרים הרי אדנות. אבל כשאומרים את השם, אומרים א-ד-נ-י.
שם למשה רבינו התגלה הקב"ה בשם א-ה-י-ה, השם ש-ד-י, והשם צ-ב-א-ו-ת.
דובר 1: הרמב"ם אומר שיש שבעה, אם סופרים רואים שיש שמונה. צריך לומר שאו שהוא מתכוון לחשב הוי"ה ואדנ"י כאחד, כי בזה קוראים אותו, או אולי א-ל ואלו"ה זה אותו דבר.
דובר 2: הוא לכאורה אמר את אותו הדבר, שאומרים א׳ ו׳ וכותבים א׳ ד׳.
דובר 1: נכון, אבל עכשיו הוא מדבר על מחיקת הכתוב, נכון, אז זה כן נוסף.
דובר 2: אז זה... לא, לא, א׳ ו׳ ו-א׳ ד׳, זה שילוב של סוג אחד של שם, כן? יש קשר בין השניים.
דובר 1: יכול להיות. כן.
דובר 2: דבר אחד שהוא מונה כאן וגם מה שהוא לא מונה, למשל י"ה. מה עם זה?
דובר 1: י׳ ה׳? הוא הולך לומר את זה, הוא הולך לומר את זה.
דובר 2: זה קיצור של י׳ ק׳ ו׳ ק׳?
דובר 1: הוא הולך לומר את זה בפירוש בהלכה ד׳, שזה שם בפני עצמו. אז למה הוא לא מונה אותו כאן? צריך עיון.
דובר 1: דבר אחד שמעניין – כל אלו דברים שכתובים בגמרא – אני מסכים עם כולם חוץ מצבאות. אני לא מבין שצבאות הוא שם, כי לא רואים בתנ"ך... סתם צבאות, נכון? בדרך כלל כתוב ה׳ צבאות. לא בדרך כלל – תמיד. אין אף פעם אחת בכל התנ"ך שכתוב צבאות לבד שהכוונה לקב"ה. תמיד כתוב ה׳ צבאות.
יש הרבה פעמים צבאות – היהודים נקראים צבאות. כן, צבאות ה׳ מארץ מצרים. אז זה בוודאי לא שם.
דובר 2: כי ה׳ צבאות זה הקב"ה, וצבאות ה׳ זה היהודים.
דובר 1: בדיוק. אז, יפה מאוד. אבל אז זה בוודאי לא שם.
דובר 2: כמו ששם אדנ"י גם יכול להיות חול, זו לא בעיה. אפילו אלהי"ם יכול להיות חול. זו לא הנקודה.
דובר 1: אבל אני אומר שאפילו לגבי הקב"ה זה לא כתוב אף פעם. זה בנוי על ברייתא במסכת שבועות שכתוב כך בין התנאים. אני לא מבין את זה. אני רק אומר שאם מישהו יכול להסביר לי איך זה יכול להיות.
יכול להיות שכשכותבים את זה יחד עם ה׳, אז שתי המילים נעשות חלק מהשם. אבל אתה מחייב שתי מלקויות על המילה צבאות לבדה. למה כך? אני רק רוצה להבין.
דובר 2: כתוב בפירוש שזה שם בפני עצמו, והמקובלים למשל תמיד מונים שמות, כותבים צבאות לבד.
דובר 1: אבל זה נראה לי מאוד מוזר. צבאות הרי פירושו צבאות, לא? הכל הרי... הקב"ה הוא זה שמנהיג צבאות השמים, צבאות הארץ, וכדומה. אני לא מבין בדיוק איך זה כינוי.
דובר 2: אם היית רואה שזה מוזכר לגבי הקב"ה, זה היה כמו הכינויים שהרמב"ם מונה אחר כך. אבל כאן הוא אומר שזה כן ממש שם.
דובר 1: מוכרח להיות כך, כי אם לא – אין את ההלכה.
דובר 2: בדיוק. מוכרח להיות כך, כי אם לא – אין את ההלכה.
דובר 1: פלא. אכן לא נראה שהמפרשים במקום מסבירים את זה. הם מביאים שכתוב כך בברייתא – הכסף משנה, כולם מביאים שכתוב כך בברייתא. אבל יכול להיות שהברייתא גם מתכוונת כמו שאני אומר, שכשכתוב... לא ברור, לא ברור לי.
דובר 1: טוב. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו – הרי זה לוקה. מי שמוחק אפילו אות אחת משבעת השמות האלו גם לוקה.
זה מעניין – לא הפירוש שהוא מוחק את כל המילה, אפילו אם כתוב י-ה-ו-ה ואתה מוחק את הה׳, אתה גם לוקה.
דובר 2: זה הגיוני, כי אז המילה מאבדת את משמעותה, גם מחקת את השם.
דובר 1: אולי לא, נגיד שעדיין יכולה להיות משמעות, אני לא יודע. אני חושב שהמילה... נראה ש... זהו הרי כל החילוק בין שמות שהם שמות לבין הכינויים שנראה. מוכרח להיות שבשמות יש קדושה בגופם, ואחרי שכבר יש שם...
דובר 1: מעניין שיש הבדל גדול בין י-ה-ו-ה לשמות האחרים לגבי דברים אחרים, אבל לא לגבי הלכות, כך נראה כאן. לא לגבי מחיקת השם.
דובר 2: אומרים שארות, הרי יש הבדל עם אמירת השארות. לא כמי שאני נכתב – אותה הלכה, שאומרים שארות. אומרים גם שזה יותר שם העצם, כלומר י-ה-ו-ה אומר משהו יותר על הקב"ה מאשר הדברים האחרים.
דובר 1: והרמב"ם לא שכח לומר איך השם המפורש – זהו השם המפורש, זה לשון חכמים. ודרך אגב, יש מחלוקת על כך, המהרש"ל לא סובר כך. הרמב"ם מניח שכשכתוב באגדתא למשל במסכת „השם המפורש", הכוונה לשם י-ה-ו-ה ככתבו. זה לא מוסכם על כל הראשונים.
דובר 2: מה אומר רש"י? מה פירוש שם בן ד׳?
דובר 1: אה, אה.
---
דובר 1: טוב, אומר הרמב"ם הלאה: כל הניטפל לשם מלפניו – מילה שבה כתוב שם ה׳, אבל יש עוד אותיות לפניו, למשל כתוב „להשם", או כן – כל הניטפל לשם מלפניו, מותר למחקו. כגון למ"ד מלה׳ ובי"ת מבאלהים וכיוצא בהן.
פירוש, אל תחשוב שכמו שאמרתי שאפילו אות אחת משם הקב"ה מקבלים עליה מלקות אם מוחקים אותה, אבל כתוב „באלקים" – גם האל"ף מקבלת קדושה, כי היא סמוכה ונראית, זו מילה אחת.
הרמב"ם לומד שכשכתוב שהכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש, הכוונה לשם י-ה-ו-ה ככתבו. זה לא מוסכם על כל הראשונים בעניין זה.
דובר 2: מה אומר הרא"ש? מה פירוש שם בן מ"ב?
דובר 1: טוב.
---
אומר הרמב"ם הלאה: "כל הנטפל לשם מלפניו" – מילה שבה כתוב שם ה׳, אבל יש עוד אות לפניו, למשל כתוב "להשם" או... כן – "כל הנטפל לשם מלפניו מותר למחקו, כגון למ"ד מלהשם, ובי"ת מבאלהים, וכיוצא בהם."
הרי זה מה שהתכוונת, שכמו שאמרתי שאפילו אות אחת משם הקב"ה מקבלת קדושה, חשבת שכשכתוב "באלהים" גם הבי"ת מקבלת קדושה, כי היא צמודה וניכר שזו מילה אחת, חלק מאותה מילה. אבל אז זה לא בקדושת השם. לזה יש לכאורה קשר למה שאמרתי, שזה יותר כמו שעצם השם מקבל קדושה. זה שזה בכל זאת חלק מהמילה – אבל מיד נראה שכאן, כן, מאחריו אסור.
"וכל הנטפל להשם מאחריו, כגון כ"ף של אלהיך" – הרי אחרי שכתוב שם הקב"ה, בסוף יש אות – "או כ"ם של אלהיכם, וכיוצא בהם, אינם נמחקים." את זה כבר אסור למחוק.
מלפניו, מעניין, מותר כן, אבל מה שכתוב אחרי השם, את זה אסור למחוק.
"ולמה? שהרי אותיות של השם, השם מקדשם." כי זה כבר אחרי – כשאתה מגיע למילה "אלהיכם", אתה כבר אחרי שקראת את כל מילת שם הקב"ה, ו"אלהי" כבר בא, הכ"ם כבר נתפסת עם הקדושה, או משהו כזה. "ולמה? שהרי אותיות של השם, השם מקדשם" – השם שכתוב לפני כן הוא המקדש.
יש מחלוקת בתנאים על כך, מביא הכסף משנה, כך פוסק הרמב"ם.
חשבתי שאולי זה דומה לצבאות. עכשיו מבינים, תחשוב על זה, כביכול, בוא נחשוב על המשמעות. אני חושב שהשם קדוש בצליל כמו שכבר יש שם מקודש.
מה הכוונה? אני יכול לחשוב דבר פשוט – כביכול כמו "אלוקים", טוב, כמו לא "אלוקים" אבל "אלוקיך" – אלהיך, אלהיכם, אלהינו, "אלוקינו." ה"שלנו" גם אלוקי. מובן?
דובר 2: כשאתה אומר "אלהינו", למי האלוקים מתייחס?
דובר 1: יפה מאוד. אז האלוקים הוא, באלוקים האלוקים יותר כזה... לא כך. אני אומר כך: זה לא אומר משהו על אלוקים. "אלהינו" לא אומר משהו על אלוקים. "אלהיך" לא אומר משהו על אלוקים. כמו "אלהי צבאות", "ה׳ צבאות" – עכשיו אתה מבין? אולי צבאות הוא רק בחינת נטפל לשם אחרון, אצל חכמים.
דובר 2: מה אתה שואל בכלל, אם כתוב "ה׳ חנון"? כן, למה שזה יהיה כל כך שונה מ"ה׳ צבאות"?
דובר 1: צריך לדעת את ההבדל בין צבאות – שצבאות הוא לא יותר מ...
דובר 2: יפה מאוד, הוא אכן אומר בברייתא שצבאות שונה. צריך להבין למה, איזה הבדל יש כאן. אני מבין אותך.
אומר אבל הרמב"ם, ואף על פי כן, כאן אנחנו עומדים – ואף על פי כן שנתקדשו ואסור למחקן, הנטפל לשם מאחריו. הרמב"ם אמר שלמשל הכ"ף מ"ם של "אלהיכם" אסור למחוק. "המוחק כל אותיות הנטפלות, הרי זה עבר" – הוא אכן עשה עבירה – "אבל אינו לוקה" – הוא לא מקבל מלקות – "אלא מכין אותו מכת מרדות." רואים שזה איסור דרבנן.
יפה מאוד, כך זה נשמע. הכלל הוא, אנחנו רואים, יש לנו עכשיו את הפעם הראשונה של מכת מרדות. הרמב"ם מביא הרבה מאוד פעמים מתי מקבלים מכת מרדות – זה בדרך כלל כשעוברים על איסור דרבנן. תמיד.
אז כך הוא הרמב"ם... זו אכן הפעם הראשונה, אני לא יודע מתי יש דרבנן. כן, הרמב"ם הביא כלל כזה... כלומר, כך כתוב במשנה, אבל הרמב"ם יישם את זה באופן עקבי מאוד, שכאשר יש איסור דרבנן, מענישים לוקה מכת מרדות.
דובר 2: כשיש מכת מרדות, יש מכת מרדות.
דובר 1: כן.
דובר 2: לא כל כך ברור.
דובר 1: הרמב"ם הבין את זה כך. בגמרא רואים כמה פעמים שכתוב מלקות כזו, שואלת הגמרא: הרי זו לא מלקות? ומשיב שזו מכת מרדות. הרמב"ם עשה מזה ממש כלל חזק, שכמעט בכל פעם הוא כותב "לוקה מכת מרדות."
דובר 2: לא ברור שיכולה להיות מכת מרדות כפי שבית הדין רוצה. לא ברור שיש דין כזה כמו מלקות.
דובר 1: יש דבר שהרמב"ם אומר גם כן, אבל לא ברור שזה עקבי כמו הלכות מלקות, כפי שהרמב"ם עושה את זה.
---
סעיף ד'. אומר הרמב"ם: "הכותב אל"ף למ"ד מאלהים" – מישהו כתב, הוא לא כתב את כל שם אלוקים, אלא כתב רק אל"ף למ"ד – "או יו"ד ה"א משם הוי"ה – אינו נמחק" – אסור למחוק את זה, כיוון שזה חלק מהשמות שאסור למחוק.
"ואין צריך לומר י"ה שהוא שם בפני עצמו" – י-ה הוא בעצמו שם, את זה בוודאי אסור – לא רק מפני שאלו שתי האותיות הראשונות של השם, אלא מפני שזה בעצמו שם. "שהרי מקצת שם המפורש הוא" – זה מקצת שם המפורש.
זה מאוד מעניין – מדוע הרמב"ם לא מנה כאן את י-ה בין השמות? מדוע הרמב"ם לא מנה את י-ה קודם כשמנה את השמות?
דובר 2: שאלה טובה, הא?
דובר 1: כלומר, הכסף משנה מתקשה בזה, נכון? שהקדושה של י-ה באה מכך שזו ההתחלה של י-ה-ו-ה וכו'.
דובר 2: זה לא כתוב בתורה?
דובר 1: מאוד מעניין.
קודם כל, הראב"ד חולק על כל ההלכה, הוא אומר שזה לא נכון. לא, הראב"ד אומר חילוק בין א-ל וי-ה לעומת מה שאתה הולך לומר: "אבל הכותב ש' ד' משם ש-ד-י, צ' ב' משם צבאות – הרי אלו נמחקין" – כי אין לזה משמעות. אתה שומע מה שאני אומר? ש-ד לבד אין לו משמעות, וצ-ב אין לו משמעות.
דובר 2: אני לא מבין, הראב"ד אומר אותו דבר כמו הרמב"ם. הראב"ד הרי אומר את אותו הדבר.
דובר 1: יכול להיות שהראב"ד אומר שהסיבה שא-ל וי-ה אסורים היא מפני שיש להם משמעות בפני עצמם, מפני שהם בעצמם שם. לא רק מפני שזו ההתחלה. מבין?
הרמב"ם אולי עושה חילוק מעניין – הוא אומר ההתחלה של י-ה או א-ל... כן, אבל הרמב"ם אולי אומר בדרך מעניינת: הוא אומר ששתי האותיות הראשונות של שני השמות הללו אסורות, אבל שתי האותיות הראשונות של האחרים לא. אבל זה לא העניין לגבי השמות – העניין הוא שי-ה לבד או א-ל לבד הוא שם. זה מה שהראב"ד אומר.
לא ברור. יש מחלוקת בעניין זה, מה הפשט – האם הראב"ד בכלל חלק, אולי הייתה לו גרסה שונה. לא ברור.
כן. על כל פנים, ההלכה שהרמב"ם אומר – שא-ל וי-ה יש להם קדושה בפני עצמם, יש להם משמעות בפני עצמם, וממילא הם גם כמו שם. אבל מה שאין כן שתי האותיות הראשונות של שמות אחרים שאין להם משמעות עצמית, כן, הרי אלו נמחקין.
טוב מאוד. זו ההלכה, זה ברור, כולם מודים להלכה זו, הרי אין כאן מחלוקת. זו רק הלכה מעניינת.
מה הפשט? מדוע האחד נמחק? כי כבר יש לו שם. מה שהייתה לך כוונה לכתוב את השם, זה לא עושה כלום. יהודי התחיל לכתוב צ-ב, הוא התכוון לכתוב צבאות, הייתה לו כוונה של קדושת השם – לא משנה כלום.
אבל זה מעניין, כי החשיבות של א-ל או י-ה אינה מפני שהתחיל לכתוב את השם, אלא מפני שא-ל לבד או י-ה לבד הוא שם.
אז מדוע הרמב"ם לא מונה אותו בין שבעה השמות? זה משהו מעניין. כי חשיבותם אינה באה מכך שאלו שתי האותיות הראשונות של שם. נראה שלא.
דובר 2: אי כן, אי הוא כן מונה אותו, כי היינו הך.
דובר 1: נראה שהרמב"ם הבין איכשהו שי-ה קדוש רק כשכתבו אותו בתור התחלה של כתיבת הוי"ה.
דובר 2: כלל כ'. זה כן כתוב בתורה, לא רק בתורה – בתהלים. "י-ה דלקית י-ה", כתוב כן. "י-ה דלקית י-ה" למשל.
דובר 1: זה בעצם כינוי, קיצור של שם הוי"ה. כך הוא הרמב"ם.
זה מעניין, כי את שם הוי"ה לא אומרים כלל, ואת השם הזה לא אומרים אותו, אין שום בעיה לומר אותו. נראה שזה איכשהו כינוי.
חז"ל הרי אומרים "כי יד על כס י-ה" – יכול להיות שזה לבד מתכוון שזה מפריד את הי-ה מהו-ה. אין השם שלם. י-ה הוא החצי של י-ה-ו-ה. זה לא ממש השם לעצמו.
דובר 2: וא-ל הוא גם חצי מאלוקים?
דובר 1: מה? א-ל אינו חצי מאלוקים אבל...
דובר 2: א-ל כתוב אפילו "א-ל אלוקים"? כתוב הרבה פעמים.
דובר 1: אני... אני כבר לא יודע, אני אפילו הרבה פעמים, אבל כתוב כן? יכול להיות שכתוב. יכול, אפילו יכול גם להיות כן השם. כתוב גם "כי ב-י-ה ה' צור עולמים" – זה י-ה הוי"ה. רואים כן שזה...
אוקיי, אבל עד כאן זה שמות. נכון, הלאה. מה זה – אילו הם השמות? צריך להסביר בקצרה אילו הנה שמות:
- שמות – אלו השמות שאסור למחוק. יש שבעה.
- נטפל מאחריו – יש את כל האחריו.
- א-ל, י-ה – יש עוד שמיני, כן.
אלו שלושת סוגי השמות דאורייתא.
---
אבל יש סוג אחר של שמות, שנקראים כינויים. לא שמות, אלא כינויים.
"כינויים – שמשבחים בהם את הקב"ה, כגון חנון ורחום" – או "הגדול הגבור והנורא" – או "הנאמן, קנא וחזק" – כתוב על הקב"ה "א-ל קנא" – "וכיוצא בהם – הרי הן כשאר דברי הקודש" – אלו מילים קדושות, מילים שמתכוונים בהן לקב"ה – אבל מכל מקום הם אינם שמות.
סייגא. הסיבה פשוטה, כי כל הדברים הללו הם כינויים – לכן אפשר אפילו לומר על אדם שהוא רחום, הולכים במידותיו של הקב"ה שהוא רחום. זה סך הכל שבח, כינוי. אפשר לומר על אדם שהוא רחום.
דובר 2: חזק או משהו כזה. עם הה' והו' והג' לפניו.
דובר 1: אוקיי, העניין הוא אבל: זה לא שם שקוראים לקב"ה שהוא שייך רק לקב"ה.
כך לומד הרמב"ם. ולמרות – רגע, אני אסביר עוד קצת – למרות שבאמת, הרמב"ם הזכיר כאן את הנושא של שם המפורש, באמת, למשל במורה נבוכים הרמב"ם מסביר שבאמת כל השמות חוץ משם המפורש הם פעולות.
זה סך הכל שבח, כינוי. אני יכול גם לומר על אדם שהוא עין, אם רוצים. הכוונה חזק, או משהו כזה. עם העיניים נקראים עליו.
אוקיי, העניין הוא אבל שזה לא שם שקוראים לקב"ה, אלא זה שבח על הקב"ה. כך לומד הרמב"ם.
ואגב, צריך להסביר כאן, שבאמת, והרמב"ם הזכיר כאן את הנושא של שם המפורש – באמת, במורה נבוכים הרמב"ם מסביר שבאמת כל השמות, חוץ משם המפורש, הם פעולות. פעולות פירושן הדברים שהקב"ה עושה. למשל, הוא אומר, אדנ-י זה שהקב"ה מנהיג את העולם, ולומדים אדון הארץ, כן, פרק א', אדון הארץ. הקב"ה עושה – לא מה שהוא. זה לא שם של מה שהוא. מה שהוא, זה רק שם המפורש, שגם לא אומר מה שהוא – שאומר שהוא לא כלום כמו כל הדברים האחרים.
אם כך, לכאורה גם השמות הם תואר. אבל נראה שעדיין יש חילוק הלכתי. ההלכה לא מתחשבת ביסוד הזה. ההלכה כן עושה חילוק שיש שמות שהיחס שלנו אליהם הוא קדושת השם. בקדושת השם, שאין להם קנין, מדובר בוודאי על פעולה, כמו שהוא אומר שאדם יכול לעשות את זה.
וצריך גם לומר עוד דבר, שכתבי הקודש עדיין לא אומר שמותר למחוק אותם בידיים. יכולה להיות הלכה נוספת. כתבי הקודש עצמם אסור למחוק, אבל הכוונה שאין להם את ההלכה הספציפית של קדושת השם. צריך להבין מה הפשט, איזה חילוק.
כן? אנחנו אומרים שמות... יכול להיות שכל העניינים עם החס אינם שהקב"ה נפגע, זה עדיין קדושת השם שלנו, החשיבות שלנו כלפי הקב"ה. אז לכאורה הפשט הוא שהשמות שנמנו כשבעה שמות, הם ממש יותר מיוחסים אצלנו לקב"ה.
אני אומר, זה לא תירוץ שאומר שאין קושיא כמו שאנחנו חושבים. שאין קושיא, כך זה. רק שכך הוא, צריכים כבר האנשים לחשוש. אבל מה, הם מסבירים לי את היחס. אנחנו מסתכלים על זה כשמו של הקב"ה, לא כדבר שהקב"ה...
כן, חנון הוא שבח שאפשר להשתמש בו גם על גיבור. אומרים על שמשון גיבור, אין בזה בעיה. אבל מה שאין כן הקודמים, משתמשים בהם באופן ייחודי רק לקב"ה.
---
אוקיי, ניקח כן. אומר הרמב"ם הלאה, כל השמות האלו...
הוא יכול היה ללמוד את הכלים, הוא יכול היה ללמוד דבר טכני מסוים.
כלי שהיה שם קודש כתוב עליו — קוצץ את מקום השם וגונזו.
אם יש כלי, אסור להשמיד את הכלי, כי יש עליו שמו של הקב"ה. מה צריך לעשות? צריך לחתוך את החלק שבו כתוב שמו של הקב"ה, וצריך לגנוז אותו.
מותר אבל לשבור את הכלי – אולי זה לא חידוש, אולי זה לא פשוט? אני לא יודע, כלי הרי הוא דבר שיש לו מתירין. עומדים הרי מזה. כל שם שמים נובע הרי מכל הכלי. מה צריך הקב"ה מכל ההלכה הזו? מה הוא הכלי? הכוונה לא שזה בטל על הכלי או מה?
אפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית – לא כתוב, אלא חרוט בדרך אחרת – והתיך את הכלי, והוא התיך את הכלי, וכל הכלי משתנה, ועם זה גם שמו של הקב"ה – הרי זה לוקה.
אלא, חותך את מקומו – צריך לחתוך את המקום שבו כתוב שם שמים – וגונזו, וצריך לגנוז אותו.
החידוש הוא שזה לא רק אם כתוב בדיו או משהו כזה – זה חלק מהכלי. הלאה, אם אתה מתכת, מתיך את הכלי...
דבר אחד, החידוש הוא אולי גם זה: שאתה לא עושה ישירות משהו לשמו של הקב"ה, אתה עושה רק לכלי כולו, ואוטומטית השם מתבטל. אפשר לומר, כל הכלי התבטל. אני לא מחקתי את שמו של הקב"ה, עשיתי אותו לא כלי – אבל למעשה הרי בדרך זו נמחק שמו של הקב"ה, צריך לחתוך ולגנוז.
---
חיים, אם היה שם קודש כתוב על בשרו – אסור לאדם להתרחץ, כי זה ימחק את שם שמים – הרי זה לא ירחץ ולא יסוך, וגם ולא יעמוד במקום הטינופת.
זה סתם לא רק האיסור שכתוב כאן, אלא סתם כהלכה אחרת של לא לבזות שם שמים – אסור לעמוד במקום הטינופת.
נו, מה עושים? אבל האדם צריך להתרחץ. יש, כשהוא צריך להתרחץ – אז לפי טבילה של מצוה שהוא צריך ללכת להתרחץ – צריך לכסות את שמו של הקב"ה. כורך עליו גמי – צריך לכסות את זה בחתיכת עשב או משהו – וטובל, וטובל כך.
ואם לא מצא גמי – אם לא מצא משהו לכסות בו – מסבב בחרס.
גמי פירושו פפירוס, כן? דבר שגדל, עשב כזה.
מה פירוש מסבב בחרס? תרגום? מה יעשה? מובן מאליו, מסבב ואחרב.
אבל מה הפירוש? שיחפש מחסה, שיחפש לא מגע? שיחפש... אתה אומר מגע. בוא נשאל אותו.
אם הוא לא יכול, אין לו גמי לעטוף בו, שיחפש. שיחפש משהו. הוא צריך לחפש גמי. הוא לא יכול ללכת סתם למקווה, הוא צריך ללכת לחפש משהו. זה לא פסק שלכתחילה אם הוא מוצא משהו שיכסה, אלא הוא צריך למצוא משהו ובהחלט לכסות.
ולא יהא הדוק – אבל מובן מאליו, בטבילה יש בעיה אחרת: שאם שמים משהו הדוק והמים לא יכולים להגיע לשם, זו חציצה. שלא יהיה הדוק, כדי שלא יחצוץ.
שראינו לכרח ולב. הסיבה שציוו לכסות את השם החקוק על בשרו, אינה מפני שחוששים שימחק. כי אפילו אם ימחק כך דרך אגב – כי מעצמו אין איסור כשהוא לא עושה זאת בכוונה. אלא, הבעיה שחז"ל ציוו לעטוף אותו, היא כדי שלא יעמוד לפני השם ערום – שאסור לעמוד ערום ליד שם ה'. ממילא חייבים לעטוף אותו במשהו.
ממילא מספיק שלא יהיה הדוק, כי אם היו צריכים שיהיה הדוק, אז הטבילה לא הייתה עובדת, כי הרי הייתה בעיה.
אלא מאי, אין בעיה – מותר לטבול כדרכו, הרי זה צורך מצוה, ואם ימחק אין בעיה. אבל מדוע צריך את הגמי? צריך את הגמי דווקא.
אם לא היו עושים – הרמב"ם הרי אמר שאסור להתרחץ כדי לא למחוק. אז אם גם לא היו מותרים להתרחץ כשהולכים למקווה, האדם בכלל לא היה יכול ללכת למקווה. אבל למעשה, חז"ל כן הרשו לאדם לעשות טבילה של מצוה.
ומדוע אמרו שכן ישים משהו? כדי שלא יעמוד ערום מול שם ה'. ממילא מספיק שלא יהיה הדוק, כי אם כבר היה הדוק, הרי עדיין לא היה יכול ללכת למקווה בגלל בעיית החציצה.
---
מספיק דף אחד, דף אחד. אוקיי. עד כאן הלכות שמות.
עכשיו נלמד עוד דברים שגם הם אסורים מצד הלכות דומות עם לא תעשון כן. דיברנו שהאיסור הוא שלא לעשות כמו שעושים לעבודה זרה. מה עושים לעבודה זרה? שוברים את בתיהם וכן הלאה. אסור לעשות אותו דבר לדברי הקב"ה – לשבור מקום עבודת ה'.
הסותר אבן אחת דרך השחתה – יפה מאוד, "דרך השחתה". אז זה חידוש. למשל, השמות – אפילו אחד עושה זאת לסיבה טובה, לכאורה אסור, כי זה שם. מייפים את המזבח, אם אתה רוצה לתקן את המזבח וצריך להוריד – מה שכבר היה לנו שבטבילה, אם הולך להימחק אין בעיה, כי עושים את זה כי רוצים לטבול. אוקיי.
ההורס אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה — לוקה. הוא מקבל מלקות. למה? שנאמר בעבודה זרה — בעבודה זרה המצווה היא כי את מזבחותם תתוצון — שצריך לשבור את מזבחות העבודה זרה. ועל זה נאמר לא תעשון כן. כל מה שהוא מצווה בעבודה זרה הוא איסור כלפי הקב"ה. לא תעשון כן לה' אלקיכם.
וכן השורף עצי הקודש — מי שמשרף עצים שהם עצי הקודש. מה פירוש הלשון הזו? עצים קדושים? עצים שנטועים במקום המקדש?
לכאורה לא מדובר על עץ במקום המקדש, מדובר על מזבח, על חפץ כלשהו. או אולי באזור מקום המקדש? אני לא מבין על מה הוא מדבר כאן. כן, הרי כתוב מקום, לא עץ. אבל עץ גם אינו עץ סתם. אבל עץ שהקדישו אותו, עדיין לא נקרא עצי הקודש.
אז מה פירוש עצי הקודש? האם זו מצווה? עצי הקדש, כן, הכוונה להקדש. אולי צריך להחזיר את המילה הקדש בכלל. איפה כתוב כאן קודש? כתוב כאן קודש באמת. אבל עצי הקדש כתוב כאן. הוא אומר כאן "דרך השחתה". השורף עצי הקדש דרך השחתה — עצים שהקדישו אותם להקדש.
כשמתנדבים עצים לבית המקדש, זה הולך להסקה — או לשריפה על המזבח. אבל אם מתנדבים עצים כדי לבנות את בית המקדש, כמו שם עצי ברושים — חירם שלח לשלמה המלך עצים מיוחדים — והעצים הללו יש להם עניין של קדושה, הם שייכים לקדושה, למזבח.
ולשרוף אותם — הגיוני למה? כי להלן עושים את ההפך, כי הם צריכים לשמש לבניין. על זה יש את המצווה שמעבודה זרה צריך לשרוף, כמו שכתוב ואשריהם תשרפון באש, ועל זה חל גם לא תעשון כן לה' אלקיכם — שעצים המיועדים לקדושה אסור לשרוף.
יפה מאוד. הוא מביא ששאלו את הרמב"ם בתשובה: מה הפשט בפרק ו' מהלכות יסודי התורה "עצי הקודש"? מה זה? והוא ענה כמו שאמרת, שהכוונה לעצים שהכינו לבנין הבית. יפה מאוד, יפה מאוד.
---
והרמב"ם ממשיך, כתבי הקודש. יפה מאוד. כן, כתבי הקודש.
כתבי הקודש הם המקור לשמות — לא מדובר בשמות ממש אלא בכתבי הקודש. כתבי הקודש, אפילו אם אין בהם שם ה' בפנים. הרי יש שם ה' שחוששים לו, אבל כתבי הקודש, אפילו אם אין בהם שם ה' — למשל דף גמרא או דף תנ"ך שלא כתוב בו...
איזו פרשה לא מופיע בה שם ה'? יש כאלה, כן. לא מופיע שם משה אתה מתכוון, כן? אבל שם ה' — יש פרשה שלא מופיע. אוקיי.
ופירושיהם וביאוריהם — הכוונה לספרים. לא רק כתבי הקודש שפירושם כפשוטו תנ"ך, אלא גם ופירושיהם וביאוריהם הכוונה למדרשים, גמרות, מפרשים — אסור לשרוף אותם או לאבדם ביד. אסור לשרוף אותם או לאבד אותם ביד. והמאבד ביד — לוקה מכת מרדות. מקבל מכת מרדות. כל העניין אינו מדאורייתא. יפה מאוד.
לכאורה גם על זה חל הדין שדווקא דרך השחתה.
אם מישהו כתב קטע תורה, או אפילו קטע בספר תורה, יש הלכה שמותר למחוק אותו. כתיבת השם אסור למחוק, אפילו כך. סתם כתבי הקודש — יש חילוק בין מאבד ביד לסתם כתבי הקודש. בכתבי הקודש יש איסור מאבד ביד. מאבד ביד אינו דווקא מאבד ממש.
אומר הרמב"ם: במה דברים אמורים, בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה — שנכתבו בקדושה.
דובר 1: יפה מאוד. לכאורה גם על מה שאתה אומר, שיש את הדין שאם אתה עובר בשוק, למשל מישהו כתב קטע תורה, או אפילו קטע הלכה, אפילו ספר תורה, טעות — מותר למחוק. חס ושלום, אסור למחוק אפילו כך. סתם, אנחנו מכירים חילוק בין מאבד ביד לסתם כתבי הקודש.
בכתבי הקודש יש איסור מאבד ביד. מאבד ביד — לא כל כך אסור. אומר הרמב"ם: מדברי סופרים. בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה — שנכתבו בקדושה. כבר כתוב, החשיבות שלהם נובעת מכך שאדם כתב אותם ועשה זאת לשם לימוד התורה, וכשכתב אותם נתן להם חשיבות.
אבל מין ישראלי שכתב ספר תורה — סוג של ישראלי שאינו איש ישראל בקדושה — ספריהם והזכרותיהם מותר לשרוף עם השמות שבהם, לפי שאינם מאמינים בקדושת השם — הם אינם מאמינים בקדושת השם — ולא כתבוהו — כשכתב לא כתב לשם השם — אלא שהיה מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים — הוא כותב את זה כמו דברים אחרים, חושב שזו סתם חכמה כמו חכמות אחרות. הואיל ודעתם כן, לא נתקדש השם. הקדושה של ספר תורה נובעת מכך שהאדם שלומד אותו, האדם שכותב אותו, עושה זאת בחשיבות. ממילא, לא רק שמותר לשרוף, אלא מצוה לשורפן, כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם.
יפה מאוד. כאן זו ההצהרה שלמדנו, שכל ה... אמרתי את זה הרבה פעמים, שהקדושה אינה קדושה אמיתית מצד עצמה — כי אז אולי גם מין. אלא זו ההתייחסות. הראשונה אינה התייחסות, כי השטויות הן כלום. אוקיי, את השטויות אני שורף. אבל זה מעניין, כי כאן בא מין והוא כותב ספר תורה. הוא שואל אותך: יש לך ספר תורה? אה, אין לך ספר תורה. יש לי ספר תורה. יש לך ספר תורה? שורף ספר תורה? לא, אני שורף את ספר התורה שלך. יצרת ספר תורה? נו נו, אני שורף אותו.
דובר 2: כן, רק המצווה לשרוף היא גם סניף של המצווה לשרוף מזבחות של עבודה זרה, כי יש בזה חילול השם, כן. מין הוא סוג מעניין של דיאלקטיקה. כדי שלא להניח שם — אמרו ששורפים כי רוצים לעקור את שם העבודה זרה, וכתוב ש... כן.
דובר 1: אני שומע, יפה מאוד. שזה מעניין. כי המין עדיין קצת לא אמיתי. הוא אומר, למה הוא כותב ספר תורה? למה? כי הוא אמר את זה. חשבתי שמין הוא מי שיש לו פירוש שגוי בתורה. לא — כשאר הדברים. אצלו זה נתפס כאילו אין לזה חשיבות גדולה יותר מספרים אחרים.
דובר 2: כן, אבל שם נראה עוד יותר מדויק, כי כל העניין של מינים הוא אנשים שכן מאמינים בתורה, רק שיש להם איזה... הוא אומר שהתורה אומרת שתי רשויות. כן, כל המינים שמתווכחים איתם — אלה אנשים שמביאים ראיות מפסוקים. הוא לא אומר שהתורה היא כשאר הדברים. אז נראה שהרמב"ם הכניס כאן סוג חדש של מין.
דובר 1: אולי זה עם הסוג הזה של מין? תמיד חשבתי שזו הלכה פשוטה כך. אפילו בספרים יש איזו קדושה. כאן ברור, לצד המינים הדבר גובר יותר על הנושא של...
נו, צריכים לדעת כאן. כתובים כאן כמה דברים. מה קורה? מין שכתב אבל כתב בחשיבות? זה דבר אחד. או מה קורה כשיהודי כתב אבל לא עשה בכוונה? נניח, הוא לא ידע את פירוש המילות. הוא כתב כשאר דברים. היה נותן לסופר להעתיק — אוקיי, אבל הוא יודע שזו תורה, אין כאן עניין של כוונה, שצריך לעמוד בזה...
אני אומר, כתובים כאן שני דברים. אחד: לא מתקדש כשאדם כותב בלי חשיבות. אבל הדבר השני כאן — אז לא היתה המצווה כי צריך שלא להניח שם למינים ולמעשיהם. זה החילוק בין גוי למין.
דובר 2: אז תראה, זה נגמר. אבל גוי שכתב את השם — נושא שלם.
דובר 1: רואים, יש לו קדושה, אבל לא רוצים את זה.
דובר 2: למה לא רוצה? רק שלא ישתמשו בזה. למה? מה רע?
דובר 1: יכול להיות נושא שלם. אתה מתכוון שצריך את זה, אבל מתכוון שזה לא... אסור. וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי — יגנזו. יגנזו. יגנזו.
דובר 2: למה לגנוז? אתה מתכוון שצריך לגנוז כשלא צריכים יותר? מה הכוונה? אולי.
דובר 1: לא ברור.
דובר 2: לא כתוב כאן ברור. הם לא יודעים בבירור.
דובר 1: וכן כתבי הקודש שבלו — אה, כאן רואים כן — שבלו, או שכתבן גוי — יגנזו. מניח את שניהם באותה קטגוריה. שלא משתמשים בזה מאחת משתי סיבות: או כי בלו, או כי גוי כתב אותם. רואים, לא משתמשים במשהו שגוי כתב.
דובר 2: יוצא, אתה רוצה להשתמש בתורה שגוי כתב בבית המדרש?
דובר 1: לא תורה, אבל אני יודע... כתבי הקודש הכוונה לתנ"ך, מדפיס...
דובר 2: לא, לא הכוונה למדפיס. כתבי הקודש הכוונה לתנ"ך, זו המילה המדויקת.
דובר 1: אם פעם היו צריכים הרבה סופרים, מישהו מצא סופר — זה הרבה יותר מהיר דרך מכונה. אבל תראה, לפני שזו בעיה, נראה שאין דרך. באמת קשה, למה? מה רע? אם בסדר, אתה אומר שיש לזה קדושה — זה דבר אחד, יש לו קדושה, למה לא? היו גונזים אותו היטב, לא זורקים לאשפה — זה על זה.
דובר 2: לגבי דפוס זו שאלה אחרת. תראה, המשנה ברורה מביא לנו — כאן יש מחלוקת. התירוץ אומר כך, שדפוס יש לו קדושה כמו כתיבה. אבל מה עם גוי שמדפיס? אז אולי לא.
דובר 1: אם זו מכונה — מכונה היא כמו גוי לכאורה. בוודאי, מכונה אפילו אינה גוי. הלוואי שמכונה תגיע לדרגה של גוי.
---
דובר 1: אוקיי, כך. עכשיו הרמב"ם ממשיך סתם. אוקיי, הרמב"ם — עכשיו שלמדנו ששמות יש להם קדושה, נוצר ספק: שמות שונים בתורה, ולא תמיד יודעים אם הכוונה לקב"ה, או הכוונה למושל אדנות — יכול להיות סתם אדון, אדם. מביאים, הרמב"ם מביא כמה כללים. זה מעניין, כי כתוב אצל כל השמות האמורים באברהם — קודש, בהלכות כתיבת ספר תורה, משהו כזה.
כן, אומר הרמב"ם: כל השמות האמורים באברהם — קודש. אפילו... אף זה שנאמר — השם, אדנות, כתוב א-ד-נ-י. הרמב"ם מביא את זה, כתוב א-ד-נ-י, שהוא מדבר שם אל המלאכים — יכול להיות שהכוונה לאדם. אבל מה שנראה, אברהם תמיד דיבר כלפי שמיא, הוא תמיד ראה את ה', אפילו... תיקון הבורא.
להפך, אותו סיפור אצל לוט: כל השמות האמורים בלוט — חול, חוץ מזה "אל נא ה'" — "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך" — שם כתוב "אדני", אבל שם הוא מדבר אל המלאכים.
דובר 2: אבל שם הוא מדבר אל המלאכים. יכול להיות שאברהם דיבר אל המלאכים, הוא ידע שהם מלאכים חשובים שבאו מהקב"ה, לא אל הקב"ה.
דובר 1: לא, זו תורה יפה, אבל הפשט הוא שאברהם מדבר אל הקב"ה, כמו שרש"י אומר. הוא מתכוון לומר ש"אל נא תעבור" — הקב"ה לא ילך, "וירא אליו ה'". אני הולך עם הפשט הזה.
אוקיי, הלאה. כל השמות האמורים בגבעת בנימין — בסיפור של בנימין ופילגש בגבעה — קודש. קודש.
כל השמות האמורים במיכה — חול. מיכה הוא פסל מיכה. כתוב שם שם ה', ומשמע שאפילו הכי זה חול.
דובר 2: כן, כתוב אפילו שם הוי"ה שם, ראיתי. זה מעניין.
דובר 1: כן? כל השמות האמורים בנבות — קודש. קודש. יפה מאוד.
אומר הרמב"ם הלאה: כל שלמה האמור בשיר השירים — קודש. בכל מקום שכתוב בשיר השירים המילה שלמה — "שיר השירים אשר לשלמה" — קודש. והרי הוא כשאר הכינויים — זה לא כמו קודש, זה לא מהשמונה שמות שהרמב"ם מנה קודם, או השבעה שמות שהרמב"ם מנה, אבל זה קודש. כי כפי שהרמב"ם מקבל כמו המדרש שאומר ששלמה תמיד פירושו "מלך שהשלום שלו" — זה כינוי לקב"ה. חוץ מזה "האלף לך שלמה" — הכוונה לשלמה המלך.
כל מלכיא האמור בדניאל — חול. בספר דניאל כתוב מלכיא — בדרך כלל הכוונה לנבוכדנצר או למי שמתכוונים שם. חוץ מזה "אנת הוא מלכא מלך מלכיא" — שם הכוונה לקב"ה. והרי הוא כשאר הכינויים.
דובר 2: אני חושב שאפילו "מלך מלכיא" יכול לעמוד על נבוכדנצר, ואפילו כך הוא קרא לעצמו, או על מלך פרס שם.
דובר 1: החידוש של נבות שהוא מביא כאן, הוא כי כתוב שם — לא אצל נבות, סליחה — למשל גבעת בנימין, והפשט הוא כי כתוב שם שהם שאלו את ה' אם לצאת למלחמה, "ויאמר ה'". היו תנאים שטענו שלא יתכן שזה היה הקב"ה. ואותו דבר אצל נבות — אני לא יודע מה הסוגיה, אבל כתוב כך: שאחאב, וכתוב "ברך אלקים ומלך", משהו כזה. כיוון שאחאב היה עובד עבודה זרה, לא יודעים מה הוא התכוון. הפשט הוא, כאן הוא התכוון כן לקב"ה. כך לכאורה הפשט.
אותו דבר, מה עוד? כבר, אני לא מבין בכולם. כן, פסל מיכה — הוא עשה פסל, לא לקב"ה, לעבודה זרה. זה החידוש.
לכן הרמב"ם תמיד מביא "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" — כי משהו עם אברהם שקרא בשם ה' יש לו חשיבות מיוחדת. אבל כל הדברים האלה, לכאורה יש עוד הרבה ספקות בתוספות, אבל למה הרמב"ם מביא דווקא את הכללים האלה שמתאימים לדרשות או לברייתות וכדומה — אני לא יודע מה קורה שם.
---
דובר 1: בואו נעשה סיכום מהיר:
- כשמאבדים אחד מהשמות שהם שמות הקב"ה — שמונת השמות — מקבלים מלקות. מה שאין כן כינויים, לא מקבלים מלקות.
- וחוץ משבעת השמות גם כל "אל" ו"י-ה", שהם שתי ההתחלות של שמות — גם להם אותו דין כמו השמות עצמם. מה שאין כן התחלות אחרות של שמות, כינויים אחרים, אין להם אותו דין.
- ואחר כך, גם על כלי או על אדם אסור לאבד.
- אבל מה קורה כשאדם כתב על גופו? זה נעשה יותר מסובך, כי לאדם יש מצוות טבילה. על זה אמר הרמב"ם שיוסף, כשהוא הולך לטבול, זה יימחק, וכיוון שזה נמחק אגב הדרך, הוא לא צריך לשים לב לזה. אבל הוא כן צריך לשים לב יותר שלא יעמוד ערום. הרמב"ם לא מנה הלכה נוספת שאסור לעמוד ערום מול ה... איך כתוב אחרת? כאן כתוב: אסור לעמוד ערום מול שם ה'. ממילא, שיניח משהו, ואפשר להניח באופן שלא תהיה חציצה.
- מה קורה אם כתוב "השם" על בניין כלשהו? אני לא יודע מה — אסור לעמוד שם ערום גם כן.
דובר 2: לא ידעת את ההלכה הזו באמת?
דובר 1: עכשיו אתה יודע. כן.
הרמב"ם אמר מהמצווה של "לא תעשון כן" — הרי כתוב שלא לעשות מה שעושים לעבודה זרה. לעבודה זרה יש מצווה לאבד את כל בנייניהם. אז אם מאבדים חלק מבית המקדש, או עץ שהתנדבו לבנות בבית המקדש, עוברים על אותו איסור.
אחר כך אמר הרמב"ם את ההלכה מדרבנן של כתבי הקודש. כתבי הקודש, אפילו שלא כתוב בהם שם ה', חשובים כחלק מהתורה. הרמב"ם הכניס אותם תחת אותה קטגוריה.
זה גם קצת חידוש, כי זה לא אותה חומרה כמו "לא תעשון כן". אבל מה ההלכה מדרבנן של זה?
אמר הרמב"ם שהקדושה מתקבלת מכך שיהודי כותב את זה בקדושה. אם מין כותב את זה, אז צריך לשרוף את זה, כי יש ממש חשיבות לאבד כל דבר מהמין. ומגוי לא צריך לאבד, אבל בכל זאת לא ישתמשו בזה, ולא תהיה לזה גניזה.
---
טוב, אחרי זה הרמב"ם מונה אילו שמות שכתובים בתורה – מתי יודעים אם זה קודש או לא. והביא מחז"ל:
- אברהם – אברהם אבינו תמיד קודש, חוץ ממקום אחד. בכל מקום אברהם אבינו קודש.
- לוט – בדרך כלל חול, חוץ ממקום אחד.
- וכן בנימין, מיכה, נבות – איזה קודש, איזה חול.
- וכן שלמה, ודניאל.
---
כן, לכאורה הטעם של כתבי הקודש הוא שהקדושה של כתבי הקודש היא גם דבר שנקרא שמו עליו. זה אמנם לא... גם רוב כתבי הקודש יש בהם באמת שמות בכלל, יש ממש שמות.
אפילו מה שאתה אומר, אתה צודק – אפילו היכי תימצי ביאור שאין בו שם – הרמב"ם הביא את ההלכה שביאורים גם אסור למחוק, כי זה הרי גם קצת חידוש. יש גמרא בכל כתבי על הסוגיא הזו.
אפילו ביאורים על תורה שבעל פה – תורה שבעל פה הרי אין בה שמות בכלל. איך יכול להיות שתהיה לה קדושה? הוא אומר שזה פשט בכל כתבי, אני לא יודע.
מתעוררת שאלה?
כן.
---
והלכה למעשה, אנשים מתלבטים בזה – אילו דברים שחייבים לעשות שמות. צריך לדעת את זה יותר. רואים את זה הרי, אבל נאמר בבירור – רואים הרי את ההקדמה – אי אפשר לפסוק מעניין מעשי הלכה למעשה.
הוא אמר את הפסק, אבל בבירור רואים לכאורה שההגדרה היא שהאיסור הוא לאבד דבר שאנשים מתייחסים אליו בקדושה – זה דבר שנקרא שמו עליו.
מין למשל לא – או אפשר לומר, מין שלא יודעים כלל שזו קדושה. יש הרבה שאלות, למשל אני כבר יודע, צריך להתייעץ. אבל על כל פנים, יכול להיות דברים שלא מתייחסים אליהם בקדושה – שהאיסור הוא לא סתם שזה דבר מיוחד. האיסור הוא מפני שזה דבר קדוש – לא שורפים בידיים דבר קדוש, אפילו לא בידיים. הכל קשור להתייחסות.
אם זה דבר שיצא מהדפוס – עשרים ספרים שבורים – וזורקים את זה בחזרה לאשפה, מעולם לא הייתה לזה קדושה – יכול להיות שאין כאן את היסוד של זה.
למעשה צריך לדעת, זה נורא חשוב.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 Related Content
Chapters 1–4 – Fundamentals of faith and knowledge of the Creator (the existence of God, the Account of Creation [ma'aseh bereishis], the Account of the Chariot [ma'aseh merkavah]).
Chapters 5–6 – Practical commandments (mitzvos) that stem from these fundamentals: Chapter 5 = sanctification of God's Name (kiddush Hashem) / desecration of God's Name (chillul Hashem); Chapter 6 = not destroying things upon which His Name is called.
Chapters 7–10 – Laws of prophecy (hilchos nevu'ah).
Novel point in the introduction: Chapters 5–6 are "matters of action" (devarim sheb'ma'aseh) – practical halachos that stem from the foundational principles. The connection: the existence of God → the sanctity of God's Name → guarding the sanctity of His Name in writing and in deed. Erasing God's Name is, so to speak, the action-dimension of desecrating God's Name, similar to "You shall not take the Name of Hashem your God in vain" (which is with the mouth), except this is in writing / in deed.
---
> "Anyone who destroys one of the holy, pure Names by which the Holy One, Blessed be He, is called – receives lashes from the Torah. As it states regarding idolatry: 'And you shall destroy their names from that place – you shall not do so to Hashem your God.'"
It is a Biblical prohibition (lav d'Oraysa) carrying lashes to destroy (erase) any of the holy Names of the Holy One, Blessed be He. The source is the verse in Parshas Re'eh (Deuteronomy 12:3–4): one should destroy the names of idolatry, and "you shall not do so to Hashem your God" – to the Almighty one must not do this.
1) The plain meaning of the verse vs. the homiletical interpretation (derasha):
The straightforward meaning of "you shall not do so" (according to Rashi on the Chumash) refers to slaughtering offerings outside the Temple / offering on private altars (bamos) – one should not offer sacrifices everywhere like the idol worshippers, but rather "to the place that He will choose." "Their names" in the plain meaning refers to the altars / places designated for idolatry. However, the Rambam (and the Gemara) use it as a derasha: just as one destroys the names of idolatry, "you shall not do so" – you shall not destroy the holy Names. The Rambam counts this as a mitzvah in the Sefer HaMitzvos.
2) Connection to "You shall not take [God's Name in vain]":
"You shall not do so" (erasing the Name in writing/deed) is a parallel to "You shall not take the Name of Hashem your God in vain" (disgracing the Name with the mouth). Both protect the honor of God's Name, but in different mediums.
3) "Holy and Pure":
The Rambam uses the expression "the holy, pure [Names]" – this is noted but not explained at length.
4) Taking a stone from the Altar:
The principle of "destroying things upon which His Name is called" is broader than just Names – it can also include breaking the Altar or the Temple (just as one does to idolatry). However, the Rambam in this chapter specifically addresses the law of erasing Names.
5) "By which the Holy One, Blessed be He, is called":
The Almighty does not have a name in the same sense as a person. The Rambam himself in Chapter 1 could not say more than "the First Existent" (ha'nimtza rishon). "By which He is called" means: the way we relate to the Almighty. But since this is our way of relating, one must treat it with honor.
- Deuteronomy 12:3–4 (verse)
- Rashi on the Torah (plain meaning of "you shall not do so" = slaughtering outside / private altars)
- Sefer HaMitzvos (the Rambam counts it as a mitzvah)
- Gemara (derasha of "you shall not do so")
---
> "There are seven Names: The Name written Y-H-V-H, which is the Explicit Name (Shem HaMeforash), or the one written A-D-N-Y, and E-l, Elo-ah, Elohi-m, Eloh-ai, Shadd-ai, Tzevao-s. Anyone who erases even one letter of these seven – receives lashes."
There are seven holy Names that one may not erase: (1) Y-H-V-H (= the Explicit Name), (2) A-D-N-Y, (3) E-l, (4) Elo-ah, (5) Elohi-m, (6) Shadd-ai, (7) Tzevao-s. Even erasing one letter of these seven Names – one receives lashes.
1) The count of Names – seven or eight?
When you count them out, you see eight names, not seven. Two resolutions:
- (a) Y-H-V-H and A-D-N-Y are counted as one, because A-D-N-Y is the way one reads/pronounces the Name Y-H-V-H (the Rambam says "or the one written A-D-N-Y" – it is a combination of one Name).
- (b) E-l and Elo-ah are counted as one.
2) Why is Y-H (the two-letter Name) missing?
The Rambam in Halachah 4 explicitly says that Y-H is "a Name in its own right" (shem bifnei atzmo). Why isn't it counted among the seven? – This requires further investigation (tzarich iyun), no answer is given. (See further at Halachah 4 for a possible explanation.)
3) Tzevao-s as a Name – a major difficulty:
- Difficulty: In the entire Tanach, "Tzevao-s" never appears alone as a Name for the Almighty. It always says "Hashem Tzevao-s." When "Tzevao-s" stands alone, it means military forces / the Jewish people (for example, "the hosts of Hashem from the land of Egypt"). If so, how can "Tzevao-s" alone be a holy Name?
- Comparison: With other Names (like Elohi-m, A-D-N-Y), the word can also be secular – but there you sometimes see it used alone as God's Name. With Tzevao-s, you never see it alone as God's Name.
- Source: The Rambam relies on a Baraisa in Tractate Shevuos. The Kesef Mishneh and other commentators also only bring the source from the Baraisa, without further explanation.
- Possible answer: Perhaps when "Tzevao-s" stands together with the Name Y-H-V-H, both words become part of the Name, and "Tzevao-s" acquires sanctity in its own right. However – the Rambam says one receives lashes for "Tzevao-s" alone, which remains difficult.
- Kabbalists: The Kabbalists (mekubalim) always count Tzevao-s as a Name in its own right.
- Conclusion: It remains a difficulty / wonder. "Tzarich iyun."
4) Even one letter – one receives lashes:
By erasing one letter, the word loses its meaning, so you have effectively destroyed the Name. However, perhaps the word can still have meaning even with a missing letter – the distinction between Names and appellations (kinuyim) shows that in the Names there is an inherent sanctity (kedushah b'gufah), not merely a meaning.
5) The Explicit Name (Shem HaMeforash) – a dispute among the Rishonim:
The Rambam holds that "the Explicit Name" in the words of the Sages means the Name Y-H-V-H as written (the four-letter Name). However, the Maharshal disagrees – it is a dispute among the Rishonim what "the Explicit Name" means. When it says that the High Priest (Kohen Gadol) would pronounce the Explicit Name, the Rambam means Y-H-V-H as written. The Rosh and the 42-letter Name are also mentioned, but without details.
6) The distinction between the Name Y-H-V-H and other Names:
Regarding other matters (for example, "I am not read as I am written" – regarding mourning), there is a great distinction between the Name Y-H-V-H and other Names. The Name Y-H-V-H is more of an "essential Name" (shem ha'etzem) – it says something more about the Almighty. However, regarding erasing the Name, it appears that all seven Names are equal – for all of them one receives lashes.
- Baraisa in Tractate Shevuos (source for the seven Names, including Tzevao-s)
- Kesef Mishneh (brings the source from the Baraisa)
- Maharshal (disagrees on the interpretation of "the Explicit Name")
- Rosh (mentioned regarding the 42-letter Name)
---
> "Any letter attached to the Name before it – is permitted to erase. For example, the lamed of 'la'Hashem,' the beis of 'b'Elokim,' and the like. And any letter attached to the Name after it, such as the chaf of 'Elokecha,' the chaf-mem of 'Elokeichem' and the like – may not be erased. For the letters of the Name sanctify them."
Letters added before the Name (prefixes like lamed, beis, mem) – one may erase them, because they are not part of the Name itself. Letters that stand after the Name (suffixes like chaf, chaf-mem) – one may not erase them.
1) Why the distinction between before and after?
The Rambam's reasoning: "For the letters of the Name sanctify them." When one comes to the word "Elokeichem," one has already read the entire Name "Elok-ai," and the suffix (chaf-mem) "catches on" to the sanctity of the Name that stands before it. The Name sanctifies what comes after it. But a prefix (like the lamed of "la'Hashem") stands before the Name and has not yet been sanctified.
2) Connection to the foundational principle of the sanctity of the Name:
The suffix is part of the same word, and because it comes after the Name, it becomes sanctified through the Name. The prefix, although it is also part of the word, comes before the Name and does not become sanctified. This connects to the principle that the Name itself acquires a sanctity – not merely each individual letter.
3) A dispute among the Tannaim:
The Kesef Mishneh brings that there is a dispute among the Tannaim about this, and the Rambam rules according to one opinion.
4) [Digression: Comparison to "Tzevao-s" – a conceptual reasoning:]
The suffix (like the chaf-mem of "Elokeichem") is similar to "Tzevao-s" in a certain sense: "Elokeichem" doesn't say something about God (like an attribute), rather it says to whom the Elokim relates – "your God." The "your" also becomes divine. Similarly "Tzevao-s" – it is an aspect that is attached to the Name from after. This remains a tangential reasoning, not a ruling, and we will see later by the appellations whether it holds up.
Difficulty with this: If "Chanun" and "Rachum" (which are appellations, not Names) also stand after the Name (like "Hashem Chanun"), why should "Tzevao-s" be different? The Rambam indeed brings a Baraisa that Tzevao-s is different, and one needs to understand the distinction.
5) The law of rabbinically-ordained lashes (makas mardus):
> "One who erases any of the attached letters – has transgressed, but does not receive [Biblical] lashes; rather, he is given rabbinically-ordained lashes (makas mardus)."
Erasing the suffix is a Rabbinic prohibition (issur d'Rabbanan), not Biblical, therefore one does not receive Biblical lashes, only makas mardus.
[Important note about makas mardus in the Rambam:]
This is the first time in this chapter where the Rambam brings makas mardus. The Rambam applies very consistently the principle that when one transgresses a Rabbinic prohibition, one receives makas mardus. The source is from the Gemara, where it asks "lashes?" and answers "makas mardus." The Rambam made this into a strong principle – almost every time he writes "receives rabbinically-ordained lashes" for Rabbinic prohibitions. Not everyone agrees that makas mardus is as consistent as the laws of Biblical lashes – it is not clear that it has the same structure as Biblical lashes.
- Kesef Mishneh (dispute among the Tannaim)
- Baraisa (Tzevao-s)
- Gemara (source for makas mardus)
---
> "One who writes alef-lamed from Elokim, or yud-hei from the Name Y-H-V-H – it may not be erased. And it goes without saying that yud-hei, which is a Name in its own right (shem bifnei atzmo), since it is part of the Explicit Name."
One who writes only A-L (the first two letters of Elokim) or Y-H (the first two letters of Y-H-V-H) – one may not erase it. Y-H is not only because it is the beginning of Y-H-V-H, but because it is itself a Name in its own right.
1) Difficulty – Why didn't the Rambam count Y-H among the seven Names?
If Y-H is a Name in its own right, why didn't the Rambam list it earlier (Halachah 2) among the seven Names?
Answer: The Rambam understands that Y-H is only holy as an abbreviation/appellation of the Name Y-H-V-H – it is "part of the Explicit Name." It is not an independent Name, but a half of Y-H-V-H. Therefore the Rambam does not count it as a separate Name.
Proof: The verse "For with Y-H, Hashem [formed] the eternal worlds" (ki b'Y-H Hashem tzur olamim) – Y-H stands together with Y-H-V-H, which shows that it is an abbreviation/aspect of the same Name. Also "For a hand is on the throne of Y-H" (ki yad al kes Y-H) – the Sages say this means the Name is divided, Y-H from V-H, "the Name is not complete."
Interesting point: The Name Y-H-V-H is never pronounced at all (one says A-D-N-Y instead), but Y-H is pronounced without any problem. This shows that Y-H is "somehow an appellation" – it does not have the same status as the Name Y-H-V-H itself.
2) The Ra'avad's objection (hasagah):
The Ra'avad disagrees: "But one who writes shin-dalet from the Name Shadd-ai, or tzadi-beis from the Name Tzevao-s – these may be erased." The Ra'avad's distinction: shin-dalet alone has no meaning, tzadi-beis alone has no meaning – therefore one may erase them. But alef-lamed and yud-hei have meaning on their own – they are themselves a Name.
3) Is there actually a dispute between the Rambam and the Ra'avad?
At first glance, both say the same thing in practical law (halachah l'ma'aseh) – alef-lamed and yud-hei may not be erased, shin-dalet and tzadi-beis may. But the reasoning may be different:
- The Rambam – it sounds like alef-lamed and yud-hei are forbidden because they are the first two letters of a Name (part of a Name), and additionally they are also a Name in their own right.
- The Ra'avad – the reason is only because they are a Name in their own right, not because they are the beginning of a Name.
It is not clear whether the Ra'avad actually disagrees, or perhaps he had a different textual version (girsa) of the Rambam.
4) Fundamental principle – intention while writing doesn't matter:
If someone begins writing tzadi-beis with the intention of writing "Tzevao-s" (a holy Name), that changes nothing – tzadi-beis alone has no sanctity. The intention of sanctifying the Name does not create sanctity. Only the objective meaning of what is actually written matters.
5) Why doesn't the Rambam count A-L as a separate Name?
If A-L is a Name in its own right, why doesn't the Rambam count it among the seven Names? It appears that the Rambam understands that A-L is also a "part" of Elokim, similar to how Y-H is part of Y-H-V-H – although A-L is not exactly "half" of Elokim in the same way.
6) Y-H appears in Tanach:
Y-H does appear in Tanach – "Hallelu-Y-H," "Y-H has chastised me greatly" (Y-H dalekisa Y-H) – but this is essentially an abbreviation/appellation of the Name Y-H-V-H.
Three types of Biblical-level Names:
1. Seven Names that may not be erased (lashes).
2. Attached from after (nitpal me'acharav) – suffixes that may not be erased (Rabbinic prohibition, makas mardus).
3. A-L, Y-H – part of a Name, which are also Names in their own right.
- Ra'avad (objection)
- Verses: "For with Y-H, Hashem [formed] the eternal worlds," "For a hand is on the throne of Y-H"
- The Sages (the Name is not complete)
---
> "The other appellations with which the Holy One, Blessed be He, is praised, such as Chanun (Gracious), Rachum (Merciful), HaGadol (the Great), HaGibor (the Mighty), HaNora (the Awesome), HaNe'eman (the Faithful), Kano (Zealous), Chazak (Strong), and the like – these are like other holy writings (divrei hakodesh), and may be erased."
Appellations – words used to describe/praise the Almighty – are not Names. They are holy words (divrei hakodesh), but one may erase them.
1) Why are appellations not Names?
All appellations are praises/attributes that can also be said about a person – a person can be "merciful," "gracious," "strong." One walks in the ways of the Holy One, Blessed be He. It is merely a praise, an appellation – not a Name that is specifically bound to the Almighty.
2) [Digression: Moreh Nevuchim (Guide for the Perplexed) – all Names except the Explicit Name are "actions":]
The Rambam in the Moreh Nevuchim explains that truly all Names except the Explicit Name are actions (attributes of action, taarei hape'ulah) – they describe what God does, not what He is. For example, "A-D-N-Y" means "Master of the earth" – the Almighty governs the world, not what He is. Only the Explicit Name (Y-H-V-H) is the only Name that describes the essence of the Almighty – and even that doesn't say what He is, only that He is unlike all other things.
Difficulty from this: If according to the Moreh Nevuchim all Names (except the Explicit Name) are actions/attributes, then seemingly the distinction between "Names that may not be erased" and "appellations" is not so simple – both are a type of attribute/praise!
Answer: The halachah does not reckon with the philosophical principle. Halachically, there is indeed a distinction: the seven Names have a special "sanctity of the Name" – they are used exclusively for the Almighty, and our relationship to them is as the Almighty's Name. But appellations like "Chanun," "Gibor" – can also be used for a person.
3) "Holy writings" does not mean one may actively erase them:
When we say that appellations have the status of "holy writings" (kisvei hakodesh) (not the sanctity of the Name), this does not mean one may actively erase them. There may be a separate halachah that holy writings themselves may not be erased – they simply don't have the specific law of the sanctity of the Name.
- Moreh Nevuchim (all Names except the Explicit Name are actions)
---
> "A vessel on which a holy Name was written – one cuts off the place of the Name and stores it away (genizah). Even if the Name was engraved in a metal vessel or a glass vessel, and one melted the vessel – he receives lashes. Rather, one cuts off its place and stores it away."
A vessel on which God's Name is written – one must cut off the area of the Name and store it in genizah. Even when the Name is engraved (chakuk) in metal or glass (not written with ink), and one melts the vessel – one receives lashes. One must cut off the Name and store it away.
1) Novel point: Even indirect erasure by melting the vessel:
One is not doing anything directly to the Name – one is only melting the vessel, and automatically the Name is nullified. One could argue: "I didn't erase the Name, I just unmade the vessel!" But in practice, because through this process the Name is erased, it is forbidden, and one receives lashes.
2) Novel point: Engraving in a vessel – not only writing with ink:
The prohibition applies not only when the Name is written with ink, but also when it is engraved – carved as part of the vessel itself.
---
> "If a holy Name was written on his flesh – he may not wash, nor anoint himself, nor stand in a place of filth. If an opportunity for an immersion of mitzvah (tevilah shel mitzvah) arose – he wraps reed-grass (gemi) around it and immerses. If he cannot find reed-grass – he actively goes to find something else. And it should not be tight – so that it should not constitute a barrier (chatzitzah)."
One who has God's Name written on his body – may not wash (because it would erase the Name), may not anoint himself, and may not stand in a filthy place. When he needs to immerse for a mitzvah-immersion – he should wrap the Name with gemi (papyrus/grass) and immerse. If he doesn't have gemi – he must actively go search for something else. The wrapping should not be tight, so that it should not constitute a barrier (chatzitzah) for the immersion.
1) "He goes around to find" – he must actively search, not just ideally:
"Mesavev" (goes around) doesn't just mean "if he happens to find something he should cover it" – rather he must actively go search for something with which to cover the Name. He cannot simply go into the mikveh without covering.
2) The primary reason for covering – not because of erasure, but because of nakedness before the Name:
A key novel point: The reason the Sages required covering the Name during immersion is not because of fear that the water will erase the Name. Because even if it would be erased "incidentally" (b'derech agav) (without intention, through the immersion), that is not a prohibition – he is not doing it intentionally, and it is for the purpose of a mitzvah.
The true reason is: so that he should not stand naked before the Name of God – one may not stand unclothed in front of God's Name. Therefore one must wrap it with something.
3) Why "it should not be tight" – the logical connection to the reason:
Because the reason is only so as not to stand naked before the Name, it is sufficient that it is not tight (not firmly pressed). Because if one made it tight, it would be a barrier (chatzitzah) and the immersion would not be valid. The Rambam's approach works out perfectly: one needs only to cover (because of nakedness), not tightly (because of chatzitzah), and if it gets erased through the water – there is no problem (because it is incidental for a mitzvah).
4) Why can't he wash at all?
If incidental erasure is not a problem (as with immersion), why does the Rambam say he may not wash at all? Answer: With ordinary washing there is no mitzvah requirement, so it is forbidden because one is causing an erasure without necessity. Only for a mitzvah-immersion did the Sages permit it.
---
> "One who dismantles even one stone in a destructive manner from the Altar, or from the Sanctuary (Heichal), or from the rest of the Temple courtyard (Azarah) – receives lashes, as it states regarding idolatry: 'Their altars you shall tear down... you shall not do so to Hashem your God.' And similarly, one who burns sacred wood (atzei hakodesh) in a destructive manner."
One who breaks even one stone from the Altar, Sanctuary, or courtyard in a destructive manner – receives lashes. The source: regarding idolatry there is a mitzvah to tear down their altars, and "you shall not do so" says that to the Almighty one may not do this. Also one who burns "sacred wood" in a destructive manner.
1) Distinction between Names and the Temple site – "in a destructive manner":
An important distinction: With Names, the prohibition applies even if one does it for a good reason – because it is a Name, one may not erase it. But with the Temple site (stones of the Altar, sacred wood), the prohibition is only "in a destructive manner" – if one wants to repair the Altar and needs to remove a stone, it is permitted.
2) What does "sacred wood" (atzei hakodesh) mean?
- Not just trees that grow in the Temple area.
- Not just trees that one has consecrated (hekdesh) (that alone doesn't make them "sacred wood").
- The Rambam himself was asked in a responsum (teshuvah) what "sacred wood" means, and he answered: trees that were prepared for the building of the Temple – like the "cypress trees" (atzei broshim) that Hiram, King of Tyre, sent to King Solomon for building the Temple. Such trees have sanctity because they belong to the Temple.
3) Why specifically "burning"?
The source for the prohibition of burning is the verse "and their Asherah-trees you shall burn with fire" – regarding idolatry there is a mitzvah to burn their Asherah-trees, and "you shall not do so" says that wood designated for sanctity may not be burned. This is logical: with wood for the Temple, which is designated for building, burning is the opposite of their purpose.
[Note: With wood that was donated for fuel (burning on the Altar), this is different – there, burning is itself their purpose.]
- Deuteronomy 12 (verses: "Their altars you shall tear down," "and their Asherah-trees you shall burn with fire," "you shall not do so")
- Responsum of the Rambam (what "sacred wood" means)
- Hiram, King of Tyre / King Solomon – "cypress trees" for the building of the Temple
---
> "Holy writings (kisvei hakodesh) and their commentaries and explanations – it is forbidden to burn them or destroy them by hand. And one who destroys them by hand – receives rabbinically-ordained lashes (makas mardus)."
Holy writings (= Tanach), and also their commentaries (midrashim, Gemaras, commentators) – one may not burn or actively destroy them. One who does so receives makas mardus (not Biblical lashes – because the entire matter is Rabbinic).
1) "Holy writings" – broader than Names:
"Holy writings" is a broader category than Names. Even a page of Tanach or Gemara where God's Name does not appear – has the status of holy writings. This is the source for the law mentioned earlier that appellations have the status of "holy writings."
2) "And their commentaries and explanations" – also later sacred books:
Not only Tanach, but also midrashim, Gemaras, commentators – everything that is a commentary on holy writings – has the same status.
Difficulty: What about a commentary (bi'ur) on Torah that has no Name of God in it? The Rambam brings that commentaries are also forbidden to erase. Furthermore: the Oral Torah (Torah sheb'al peh) – which has no Names at all – how can commentaries on the Oral Torah have sanctity? This remains an open question. (The Gemara in Shabbos, the discussion of "all writings" [kol kisvei], delves into this topic.)
3) Specifically "in a destructive manner" – seemingly:
Seemingly the principle of "in a destructive manner" also applies here – if one erases something for a good reason (not in a destructive manner),
it is different. But with Names, the law is stricter.
4) Distinction between actively destroying and otherwise:
With holy writings, the prohibition is specifically "destroying by hand" – actively destroying. "Destroying by hand" doesn't necessarily mean literally demolishing – it can also mean other forms of actively causing it to be lost.
5) "With holy writings that were written by a Jew in sanctity":
The Rema says that this applies only to holy writings that a Jew wrote in sanctity – not just any writing.
- Gemara Shabbos (discussion of "all writings")
- Rema (with holy writings that were written by a Jew in sanctity)
---
> "A Jewish heretic (min) who wrote a Torah scroll – it is burned together with the Divine Names in it, because he does not believe in the sanctity of the Name and did not write it for its sake (lishmah), but rather he considered it like any other matter. Since this is their mindset, the Name was not sanctified, and it is a mitzvah to burn them so as not to leave a legacy for the heretics nor for their deeds."
> "And similarly, holy writings that have worn out, or that were written by a non-Jew – are stored away (genizah)."
A heretic / apostate (min) who writes a Torah scroll – one burns it together with the holy Name, because he did not write it for the sake of sanctity. A non-Jew who writes holy writings – one stores them away (genizah), but does not burn them.
1) The sanctity of a Torah scroll comes from the intention / regard of the writer:
A foundational principle: The sanctity of a Torah scroll (and holy writings in general) is not a "true inherent sanctity" that resides in the object itself. It comes from the relationship – the regard that the person who writes it gives it. When the writer writes with an awareness that he is writing the Torah of God in sanctity – it becomes holy. When he writes it "like any other matter," like just another wisdom among other wisdoms – "the Name was not sanctified," the Name does not become holy.
This is a powerful novel point: sanctity is not automatic through the act of writing the letters, but through the mindset (da'as) and intention (kavanah) of the writer.
2) The heretic – what kind of heretic?
A difficult question: Traditionally, "min" means a person who does believe in the Torah but has a false interpretation – such as "two powers" (shtei reshuyos), or other heresies that come from interpretations of verses. The heretics (minim) in the words of the Sages are people who bring proofs from verses for their errors. If so, why does the Rambam say that the heretic writes "like any other matter" – that he treats it like just another wisdom? This fits more with an apikoros (denier) who doesn't believe at all, not a min who has a distorted belief!
Possible answer: The Rambam has perhaps introduced here a new / broader definition of "min" – not only someone who has a false theology, but also someone who treats the Torah without the proper regard, even if he "believes" in it in a superficial way.
3) Two practical consequences with a heretic: (a) it was not sanctified, (b) a mitzvah to burn:
- First: "The Name was not sanctified" – the Name did not acquire sanctity, therefore there is no prohibition of erasure.
- Second: "It is a mitzvah to burn them so as not to leave a legacy for the heretics nor for their deeds" – there is a positive obligation to burn, in order to eradicate the legacy of heresy.
The second reason is an offshoot of the mitzvah of destroying idolatry – to erase the name of idolatry and its vessels. This makes the burning not merely a "permission" (because it is not holy), but an obligation (because one must eradicate heresy).
4) The distinction between a heretic and a non-Jew:
- Heretic – it is burned, because (a) it was not sanctified, and (b) there is a mitzvah to destroy the legacy of heretics.
- Non-Jew – it is stored away (genizah), not burned. The non-Jew did not write it for the sake of sanctity, but there is no second reason of "not to leave a legacy for heretics." With a non-Jew, there is no law of eradicating heresy – he is simply not a member of the covenant of sanctity (bar kedushah).
The Rambam places "that have worn out" (she'balu) and "that were written by a non-Jew" in one category – both are stored away. This implies that with a non-Jew there is also no full sanctity (like with "worn out" items that are no longer used), but one may not burn them – only store them away.
5) [Digression: Question about printing (defus) and machines:]
A practical consequence for our times: What is the law regarding a machine that prints holy writings? There is a dispute (the Mishnah Berurah brings it) whether printing (defus) has sanctity like handwriting. But even if printing has sanctity – a machine is seemingly like a non-Jew or even worse: "A machine isn't even a non-Jew; if only a machine could reach the level of a non-Jew." That is, a machine has no mindset and no intention at all, so according to the principle that sanctity comes from the intention of the writer, a machine's product would not have sanctity from the standpoint of writing.
- Mishnah Berurah (dispute whether printing has sanctity like writing)
---
The Rambam brings a series of rules about names that appear in Tanach, whether they refer to the Almighty (holy) or to a person (secular):
- All the Names mentioned regarding Abraham – are holy, even "A-D-N-Y" when he speaks to the angels.
- All the Names mentioned regarding Lot – are secular, except "Please, Hashem" (al na Hashem) / "Behold, your servant has found favor in Your eyes" – there it is holy.
- All the Names mentioned regarding the incident at Giv'as Binyamin – are holy.
- All the Names mentioned regarding Michah (the idol of Michah) – are secular, even the Name Y-H-V-H that appears there.
- All the Names mentioned regarding Navos – are holy.
- Every "Shlomo" mentioned in Song of Songs (Shir HaShirim) – is holy, and it has the status of other appellations (= "the King to Whom peace belongs" [melech she'hashalom shelo]), except "the thousand are for you, Shlomo" (elef lecha Shlomo) – there it refers to King Solomon.
- Every "Malka" (King) mentioned in Daniel – is secular, except "You are the King, King of kings" (ant hu malka melech malchaya) – there it refers to the Almighty, and it has the status of other appellations.
1) Abraham vs. Lot – why the distinction?
With Abraham, even when he speaks to the angels and says "A-D-N-Y, please do not pass by," it is holy – because Abraham always "spoke toward Heaven," he always saw the Almighty. As Rashi says: "And Hashem appeared to him" – Abraham asks the Almighty not to leave. With Lot, on the contrary – he speaks to the angels, and generally does not mean the Almighty, except for specific verses.
2) Giv'as Binyamin – why holy?
In the episode of the concubine in Giv'ah (pilegesh b'Giv'ah), it states that the Jewish people asked the Almighty whether they should go out to war, "and Hashem said." There were Tannaim who argued that it cannot be that this was actually the Almighty (because the answer was misleading), but the Rambam rules that all the Names there are holy.
3) The idol of Michah – secular, even the Name Y-H-V-H:
A novel point: even when the Name Y-H-V-H appears in the context of Michah, it is secular, because Michah made an idol not for the Almighty, but for idolatry. The context determines whether the Name is holy or secular.
4) Navos – holy, despite Achav's context:
Regarding Navos it states "he cursed God and the king" (beirach Elokim u'melech) – Achav was an idol worshipper, one might think he didn't mean the Almighty. But the meaning is that there he did indeed mean the Almighty, therefore it is holy.
5) Shlomo in Song of Songs – an appellation for the Almighty:
The Rambam accepts the Midrash that "Shlomo" in Song of Songs means "the King to Whom peace belongs" – an appellation for the Almighty. This is not one of the seven/eight Names, but "it has the status of other appellations" – it has the law of an appellation (no lashes for erasure, but forbidden Rabbinically).
6) "King of kings" in Daniel:
"King of kings" (melech malchaya) could seemingly also refer to Nebuchadnezzar or the King of Persia, who called himself thus. But the Rambam rules that in "You are the King, King of kings," it refers to the Almighty.
- Rashi on "And Hashem appeared to him" (Genesis 18) – Abraham speaks to the Almighty
- Midrash – "Shlomo" in Song of Songs = "the King to Whom peace belongs"
- Baraisos / homiletical interpretations of the Sages – the rules about holy/secular regarding Abraham, Lot, Giv'as Binyamin, Michah, Navos, Shlomo, Daniel
---
The Rambam's approach throughout this entire chapter establishes a general definition of the prohibition of erasing/destroying sanctity:
> The prohibition is to destroy something that people relate to with sanctity – it is a "thing upon which His Name is called" (davar she'nikra shemo alav).
This means:
- It is not a "magical" thing – not that the paper itself has an intrinsic sanctity.
- The prohibition is because it is a holy thing – people relate to it with sanctity, and one may not actively destroy such a thing.
- A heretic does not relate to it with sanctity – therefore it was not sanctified.
Practical consequence: If twenty broken books came off the press and one throws them back in the garbage – they never had any sanctity – it may be that the basis of the prohibition is not present in such a case, because no one related to them with sanctity.
However – one cannot rule in practical law (halachah l'ma'aseh) from this – it is merely a definition/introduction, and practically one must consult and know more about which items require genizah.
Difficulty with this principle: What about a commentary (bi'ur) on Torah that has no Name of God in it? The Rambam brings that commentaries are also forbidden to erase. Furthermore: the Oral Torah – which has no Names at all – how can commentaries on the Oral Torah have sanctity? This remains an open question. (The Gemara in Shabbos, the discussion of "all writings," delves into this topic.)
---
1. Names – One who destroys any of the holy Names (the seven/eight Names) receives Biblical lashes. Appellations – no lashes (but forbidden Rabbinically, with the status of holy writings).
2. "A-L" and "Y-H" – These two beginnings of Names have the same status as the Names themselves (may not be erased). Other partial Names (like shin-dalet, tzadi-beis) – may be erased.
3. Attached before (nitpal milfanav) – prefixes may be erased. Attached after (nitpal me'acharav) – suffixes may not (makas mardus).
4. Vessel / person – On a vessel or on a person's body, one also may not destroy the Name. With a vessel – even indirect erasure through melting is forbidden.
5. Name on the body and immersion – When a person has the Name on his body and needs to immerse, he may go to the mikveh because the erasure is "incidental" (b'derech agav) for a mitzvah. But he must cover the Name – not because of erasure, but so that he should not stand naked before the Name. The covering should not be tight, so as not to constitute a barrier (chatzitzah).
6. "You shall not do so" – The prohibition of destroying parts of the Temple (stones of the Altar, sacred wood) comes from the negative commandment of "you shall not do so to Hashem your God" – only in a destructive manner (a distinction from Names, where the prohibition applies even not in a destructive manner).
7. Holy writings – Even without the Name, they have Rabbinic sanctity (makas mardus), and they are treated under the category of "things upon which His Name is called."
8. Heretic vs. non-Jew – A heretic's writing is burned (it was not sanctified + a mitzvah to destroy the legacy of heretics). A non-Jew's writing is stored away in genizah (not sanctified, but there is no law of eradicating heresy).
9. Names in Tanach – The Rambam brings rules from the Sages regarding which names in Tanach are holy (referring to the Almighty) and which are secular (referring to a person), regarding Abraham, Lot, Giv'as Binyamin, Michah, Navos, Shlomo, and Daniel.
Speaker 1: Good day, we are going to learn the sixth chapter, the sixth chapter of the Laws of the Foundations of the Torah.
I want to give a sense of what the context is. We have been learning the Laws of the Foundations of the Torah – it means "foundations of the Torah" – but in the first four chapters and also the last three chapters, these are matters of fundamental beliefs, and also the entire universe that we learned about in the first four chapters. After that, there are two chapters in the middle, 5 and 6, which deal with matters of commandments (mitzvos). Chapter 5 we already learned in the shiur – the topic of sanctification of God's Name (kiddush Hashem) and desecration of God's Name (chillul Hashem), and now we are going to learn another matter, which is the topic of destroying things upon which His Name is called (l'abed devarim sh'nikra shemo aleihem).
We can see here in the commandments – I'll bring the commandments here:
- The first five commandments – that is the first four chapters.
- Then "to sanctify His Name and not to desecrate His Name" – that is the fifth chapter.
- Then we learn 9 and 10 – that is the Laws of Prophecy, from the seventh and ninth and subsequent chapters.
- "Not to destroy things upon which His Name is called" – that is another commandment that has to do with... you can see that it's connected to desecration of God's Name, "to desecrate His Name," something like that... but this is already really a practical law, really a...
Speaker 2: They are all laws, but what you mean to say is that "to know that there is a God" requires learning deep topics about what a Creator means and so forth. But later it will be about what prophecy means – prophecy is an amazing thing, how God speaks to people. These are more straightforward technical matters – not erasing the holy Names – it's more matters of action, practical law (halacha l'ma'aseh) about doing things with the body itself.
Speaker 1: Yes, true. I also mean that these laws in that sense, as you say, there are fundamental principles in the sense of the roots, and then from that come the actions. And here this is apparently the actions that emerge. But one can say that these are the actions that relate to the roots, because the guarding, for example, of the sanctity of God's Name is, as it were, the action that corresponds – it relates to the topic of the very existence of God's Name, right? The existence of God's Name – God is holy, so consequently one also treats His Names with holiness, and consequently one also sanctifies His Name, etc.
So one can say, just as this is... if someone were to ask what is the worst thing a Jew can do – I don't know, but one of the worst things is to erase God's Name. Which is, as it were, in action – you believe in God, not exactly, but you can say that erasing God's Name has the effect of weakening one's faith as well, so to speak. Because the main thing in these matters is indeed primarily matters of the heart, but there is also a component of action.
---
Speaker 1: The Rambam says as follows: "Anyone who destroys one of the holy, pure Names by which the Holy One, Blessed be He, is called – receives lashes (malkos) by Torah law." He receives lashes by Torah law.
The Rambam says, as the verse states: "It is stated regarding idolatry, 'And you shall destroy their names from that place.'" There is one of the positive commandments that the Rambam enumerated – that when Jews arrive in the Land of Israel or in a city where they have authority, they should destroy the names of idolatry from that place. "Their names" (shemam) – he says it doesn't say "name" (shem) but "their names" (shemam) – that the name of the idolatry, perhaps the honor of the idolatry, should be destroyed.
And then there is a negative commandment, that regarding God: "You shall not do so to the Lord your God." Regarding God, one may never destroy His Name, blessed be He. It is a negative commandment that one may not erase God's Name.
Speaker 1: It's interesting. It is, as I recall, that this is not the simple, plain meaning (peshuto shel mikra) of that verse, because the verse continues to say that one should not make offerings outside the Temple (shechitas chutz). "You shall not do so" means, as they learn – Rashi there in the Chumash – that one should not do as they do. They sacrifice everywhere; they have "their names." "Their names" in the plain sense means something like high places (bamos) – a high place upon which his name is called, he says. These are the places where his name is designated, because the idol worshippers believe that there lies the name of the idolatry. You should not do so; you should not make altars everywhere, but only "to the place that He will choose."
But regardless of that, there is indeed a homiletical interpretation (drash). It is the Sefer HaMitzvos where the Rambam made it into a commandment. It is a drash – the Gemara says this. It is a drash that teaches that "you shall not do so" – you shall not destroy God's Name either.
It makes sense – that idolatry one should destroy, but God one should not destroy. It makes a lot of sense, because "You shall not take the Name of the Lord your God in vain" is essentially about uttering – it is, as it were, verbally disgracing God's Name, and this is the equivalent in writing or in action. It is very similar to "You shall not take the Name of the Lord your God in vain."
Speaker 2: Isn't it at least something like a juxtaposition (hekesh) – that exactly what one does to idolatry, one should not do to God?
Speaker 1: Yes.
---
Speaker 1: Okay. The Rambam says as follows – which Names of God does the prohibition of destroying apply to? The Rambam says: "There are seven Names." There are seven Names for God.
So here we really begin to talk about Names – literally names that are written on paper or in a verse. That is, what the Rambam said in the commandment "to destroy things upon which His Name is called" could truly be more general. Just as the Gemara says, one who uproots a stone from the altar – who breaks apart the Temple – perhaps he also transgresses, because he also did exactly what one does to idolatry. But here the Rambam goes more into the law of... it could be that the other is also the law, but here we go more into the law of what exactly constitutes erasing a Name.
Speaker 1: I think the Rambam already informed us a bit – "by which the Holy One, Blessed be He, is called" – I imagine that God doesn't have a name in the same sense that a person has a name. Because earlier, when the Rambam wanted to begin speaking about God, he couldn't find anything more to say than "the First Existent" (ha'nimtza ha'rishon) – God who exists. So "by which He is called" – it's all about how we relate to God. But since this is our way of relating to God, one must treat it with great honor.
Speaker 1: "There are seven Names: The Name written Yod-Heh-Vav-Heh" – that is the first Name – "and it," says the Rambam, is called the Explicit Name (Shem HaMeforash). Perhaps one can say that this is the primary Name of God, or the Shem HaMeforash – it says the most about God.
"Or the one written Aleph-Dalet-Nun-Yod" – when one writes it, one writes Aleph-Dalet-Nun-Yod; this one is also not pronounced as written – one says "Adnus" (the term of lordship). But when one says the Name, one says Aleph-Dalet-Nun-Yod.
There, to Moses our teacher, God revealed Himself with the Name Aleph-Heh-Yod-Heh, the Name Shin-Dalet-Yod, and the Name Tzadi-Beis-Aleph-Vav-Tav.
Speaker 1: The Rambam says there are seven, but if you count, you see there are eight. One must say that either he means to count the Tetragrammaton and Aleph-Dalet-Nun-Yod as one, because that's how one pronounces it, or perhaps Aleph-Lamed and Aleph-Lamed-Vav-Heh are the same.
Speaker 2: He apparently said the same thing – that what one says as Aleph-Vav and what one writes as Aleph-Dalet.
Speaker 1: Right, but now he's talking about erasing something written, right, so it is indeed extra.
Speaker 2: So it's a... no, no, Aleph-Vav and Aleph-Dalet – it's a combination of one type of Name, yes? The two have a connection.
Speaker 1: Could be. Yes.
Speaker 2: One thing he counts here, and one he doesn't count – for example, Yod-Heh. What about that one?
Speaker 1: Yod-Heh? He's going to say it; he's going to say it.
Speaker 2: Is it an abbreviation of the Tetragrammaton?
Speaker 1: He's going to say it explicitly in halacha 4 – it is a Name in its own right (shem bifnei atzmo). So why doesn't he count it here? This requires further investigation (tzarich iyun).
Speaker 1: One thing that is interesting – these are all things stated in the Gemara – I agree with all of them except for Tzevakos. I don't understand that Tzevakos is a Name, because one doesn't see in Tanach... just Tzevakos by itself, right? Usually it says "Hashem Tzevakos." Not usually – always. There is not a single time in all of Tanach where Tzevakos stands alone meaning God. It always says "Hashem Tzevakos."
There are many times Tzevakos appears – the Jews are called Tzevakos. Yes, "the hosts of God (tzivkos Hashem) from the land of Egypt." Then it is certainly not a Name.
Speaker 2: Because "Hashem Tzevakos" is God, and "Tzivkos Hashem" is the Jews.
Speaker 1: Exactly. So, very good. But then it is certainly not a Name.
Speaker 2: Just as the Name Aleph-Dalet-Nun-Yod can also be mundane (chol), that's not a problem. Even Elokim can be mundane. That's not the point.
Speaker 1: But I'm saying that even regarding God, it never appears by itself. It's based on a baraisa in Tractate Shevuos that states this among the Tannaim. I don't understand it. I'm just saying that if someone can explain to me how it can be.
It could be that when one writes it together with God's Name, then both words become part of the Name. But you are obligating two sets of lashes for the word Tzevakos alone. Why is that? I just want to understand.
Speaker 2: It states explicitly that it is a Name on its own, and the Kabbalists, for example, always count Names – they write Tzevakos alone.
Speaker 1: But it looks very strange to me. Tzevakos means armies, doesn't it? Everything is... God is the One who leads the hosts of heaven, the hosts of earth, and the like. I don't understand precisely how it is a designation.
Speaker 2: If you would have seen that it is mentioned referring to God, it would have been like the appellations (kinuyim) that the Rambam lists later. But here he says that it is actually a full-fledged Name.
Speaker 1: It must be so, because otherwise the law wouldn't stand.
Speaker 2: Exactly. It must be so, because otherwise the law wouldn't stand.
Speaker 1: It's puzzling. It indeed doesn't seem that the commentators on the spot explain it at all. They cite that it is stated in a baraisa – the Kesef Mishneh, they all cite that it is stated in the baraisa. But it could be the baraisa also means as I'm saying, that when it says... it's not clear, not clear to me.
Speaker 1: Okay. "Anyone who erases even one letter of these seven Names – receives lashes." Someone who erases even one letter of the seven Names also receives lashes.
This is interesting – it doesn't mean that he erases the entire word; even if it says Yod-Heh-Vav-Heh and you erase the Heh, you also receive lashes.
Speaker 2: It makes sense, because then the word loses its meaning, so you have also erased the Name.
Speaker 1: Perhaps not. Let's say it can still have a meaning – I don't know. I think the word... it seems that... this is indeed the whole distinction between Names that are Names and the appellations that we will see. It must be that in the Names themselves there is an inherent sanctity (kedusha b'gufa), and once there is a Name...
Speaker 1: It's interesting that there is a great distinction between the Tetragrammaton and the other Names regarding other matters, but not regarding these laws, it seems here. Not regarding the erasure of God's Name.
Speaker 2: One says substitutes (sharos) – there is indeed a distinction with saying substitutes. "Not as I am written" (lo k'mi she'ani nikhtav) – that law, that one says substitutes. They also say that it is more of a proper noun (shem ha'etzem), meaning the Tetragrammaton says something more about God than the other terms.
Speaker 1: And the Rambam did not forget to say how the Shem HaMeforash – this is the Shem HaMeforash; it is a term of the Sages. And by the way, there is a dispute about this – the Maharshal does not hold this way. The Rambam assumes that when it says in the Aggada, for example in a tractate, "the Shem HaMeforash," it means the Name Yod-Heh-Vav-Heh as it is written. This is not agreed upon by all the Rishonim.
Speaker 2: What does Rashi say? What does the forty-two-letter Name (shem ben mem-beis) mean?
Speaker 1: Ah, ah.
---
Speaker 1: Okay, the Rambam continues: "Anything appended to the Name before it" – a word in which God's Name appears, but there are additional letters before it, for example it says "l'Hashem" (to God), or yes – "anything appended to the Name before it is permitted to erase. For example, the lamed from 'l'Hashem,' and the beis from 'b'Elokim,' and the like."
The meaning is: you should not think that just as I said that even one letter of God's Name incurs lashes if one erases it – but if it says "b'Elokim," does the aleph also acquire sanctity, since it is adjacent and visible, it is one word?
The Rambam learns that when it states that the High Priest (Kohen Gadol) would pronounce the Shem HaMeforash, it means the Name Yod-Heh-Vav-Heh as it is written. This is not agreed upon by all the Rishonim.
Speaker 2: What does the Rosh say? What does the forty-two-letter Name (shem ben mem-beis) mean?
Speaker 1: Okay.
---
The Rambam continues: "Anything appended to the Name before it" – a word in which God's Name appears, but there is an additional letter before it, for example it says "l'Hashem" or... yes – "anything appended to the Name before it is permitted to erase, for example the lamed from 'l'Hashem,' and the beis from 'b'Elokim,' and the like."
This is indeed what you meant – that just as I said that even one letter of God's Name acquires sanctity, you would have thought that when it says "b'Elokim," the beis also acquires sanctity, since it is attached and recognizable as one word, a part of the same word. But it does not then have the sanctity of God's Name. This apparently relates to what I said – that it is more that the essential Name itself acquires sanctity. The fact that it is still part of the word – but shortly we will see that here, yes, what comes after it is forbidden.
"And anything appended to the Name after it, for example the chaf of 'Elohecha' (your God)" – this comes after God's Name is written; at the end there is a letter – "or the chaf-mem of 'Eloheichem' (your God, plural), and the like – may not be erased." These one may not erase.
Before it – interestingly – one may erase, but what comes after the Name, that one may not erase.
"And why? Because the letters of the Name – the Name sanctifies them." Because it is already after – when you arrive at the word "Eloheichem," you have already finished reading the entire word of God's Name, and "Elohi" has already come; the chaf-mem already catches on to the sanctity, or something like that. "And why? Because the letters of the Name – the Name sanctifies them" – the Name that precedes it sanctifies them.
There is a dispute among the Tannaim about this, the Kesef Mishneh cites it, and this is how the Rambam rules.
I was thinking that perhaps this is similar to Tzevakos. Now one understands – think about it, as it were – let us think about the meaning. I think that the Name is holy with its sound, just as there is already a sanctified Name.
What does this mean? I can think of a simple thing – like "God," okay, like not "God" but "your God" – Elohecha, Eloheichem, Eloheinu, "our God." The "our" is also divine. Makes sense?
Speaker 2: When you say "Eloheinu," to whom is the Elokim referring?
Speaker 1: Very good. So the Elokim is – in the Elokim, the Elokim is more of a... not exactly. I'm saying this: it doesn't say something about God. "Eloheinu" doesn't say something about God. "Elohecha" doesn't say something about God. Just like "Elohei Tzevakos," "Hashem Tzevakos" – now do you understand? Perhaps Tzevakos is only a type of appendage after the Name (nitpal l'shem acharon), according to the Rabbis.
Speaker 2: What are you asking, though – if it says "Hashem Chanun" (God is gracious)? Yes, why should it be so different from "Hashem Tzevakos"?
Speaker 1: One needs to know the distinction with Tzevakos – that Tzevakos is nothing more than a...
Speaker 2: Very good, the baraisa indeed says that Tzevakos is different. One needs to understand why – there is some distinction. I understand you.
But the Rambam says, nevertheless – here we hold – nevertheless, "since they have been sanctified and it is forbidden to erase them," the letters appended after the Name. The Rambam said that, for example, the chaf-mem of "Eloheichem" may not be erased. "One who erases any of the appended letters has indeed transgressed" – he has indeed committed a transgression – "but he does not receive lashes" – he does not receive Torah-mandated lashes – "rather, he is given rabbinically-ordained lashes (makas mardus)." You see that it is a Rabbinic prohibition.
Very good, that's how it sounds. The principle is – we see, we now have makas mardus for the first time. The Rambam cites very many times when one receives makas mardus – it is generally when one transgresses a Rabbinic prohibition. Always.
So that's the Rambam... This is actually the first time, I don't know when there's a rabbinic prohibition. Yes, the Rambam brought such a principle... That is, it says so in the Mishnah, but the Rambam applied it very consistently, that when there is a rabbinic prohibition, one is punished with lashes of rebellion (makat mardut).
Speaker 2: When there is makat mardut, there is makat mardut.
Speaker 1: Yes.
Speaker 2: It's not so clear.
Speaker 1: The Rambam understood it this way. In the Gemara we see a few times that it mentions such lashes, the Gemara asks: isn't this lashes? And it answers that it is makat mardut. The Rambam made from this a very strong principle, that almost every time he writes "he receives makat mardut."
Speaker 2: It's not clear that there can be makat mardut however the court wants. It's not clear that there is such a law like lashes.
Speaker 1: There is something that the Rambam also says, but it's not clear that it's as consistent as the laws of lashes, the way the Rambam makes it.
---
Section 4. The Rambam says: "One who writes aleph-lamed from Elokim" – someone wrote, he didn't write out the entire name Elokim, rather he wrote aleph-lamed – "or yud-hei from the name Havayah – it may not be erased" – one may not erase it either, because it is a part of the names that may not be erased.
"And it goes without saying yud-hei, which is a name in its own right" – yud-hei is itself a name, that one certainly may not – not only because it is the first two letters of Hashem, but because it is itself a name. "For it is part of the Shem HaMeforash" – it is part of the Shem HaMeforash (the Explicit Name).
It's very interesting – why didn't the Rambam list yud-hei here among the names? Why didn't the Rambam list yud-hei earlier when he enumerated the names?
Speaker 2: Good question, huh?
Speaker 1: I mean, the Kesef Mishneh raises this point, right? That the sanctity of yud-hei comes from the fact that it is the beginning of the Tetragrammaton, etc.
Speaker 2: It doesn't appear in the Torah?
Speaker 1: Very funny.
First of all, the Raavad disagrees with the entire halacha, he says it's not true. No, the Raavad makes a distinction between aleph-lamed and yud-hei versus what you're about to say: "But one who writes shin-dalet from the name Sha-dai, or tzadi-bet from the name Tzeva'ot – these may be erased" – because they have no meaning on their own. Do you hear what I'm saying? Shin-dalet alone has no meaning, and tzadi-bet has no meaning.
Speaker 2: I don't understand, the Raavad is saying the same thing as the Rambam. The Raavad is saying the same thing.
Speaker 1: It could be that the Raavad is saying that the reason aleph-lamed and yud-hei are forbidden is because they have meaning on their own, because they are themselves a name. Not just because they are the beginning. Do you understand?
The Rambam perhaps makes an interesting distinction – he says the beginning of yud-hei or aleph-lamed... Yes, but the Rambam perhaps says an interesting approach: he says that the first two letters of these two names are forbidden, but the first two letters of the others are not. But that's not the point about the names – the point is that yud-hei alone or aleph-lamed alone is a name. That's what the Raavad says.
It's not clear. There is a dispute about this, what the explanation is – whether the Raavad actually disagreed, perhaps he had a different textual version. It's not clear.
Yes. In any case, the halacha that the Rambam states – that aleph-lamed and yud-hei have sanctity on their own, they have meaning on their own, therefore they are also like a name. But in contrast, the first two letters of other names that don't have their own meaning – yes, those may be erased.
Very well. That is the halacha, that is clear, everyone agrees to this halacha, there is no dispute. It's just an interesting halacha.
What is the explanation? Why can one be erased? Because it already has a name. The fact that you had intent to write the name, that doesn't matter at all. A Jew began writing tzadi-bet, he intended to write Tzeva'ot, he had intent of sanctity of the Name – it changes nothing.
But it's interesting, because the significance of aleph-lamed or yud-hei is not because he began writing the name, but because aleph-lamed alone or yud-hei alone is a name.
So why doesn't the Rambam count it among the seven names? It's something interesting. Because their significance doesn't come from being the first two letters of a name. It appears that it doesn't.
Speaker 2: Well yes, well he does count it, because it's the same thing.
Speaker 1: It appears that the Rambam understood somehow that yud-hei is only holy when one wrote it as the beginning of writing the Tetragrammaton.
Speaker 2: Chapter 20. It does appear in the Torah, not just the Torah – in Psalms. "Yah dalkit Yah," it does appear. "Yah dalkit Yah" for example.
Speaker 1: That is essentially a designation, an abbreviation of the Tetragrammaton. That's the Rambam's position.
It's interesting, because the Tetragrammaton is never pronounced at all, and this name one does say it, there's no problem saying it. It appears that it is somehow a designation.
The Sages say "For a hand is on the throne of Yah" – it could be that this itself means that it separates the yud-hei from the vav-hei. The Name is not complete. Yud-hei is half of the Tetragrammaton. It's not really a name unto itself.
Speaker 2: And aleph-lamed is also half of Elokim?
Speaker 1: What? Aleph-lamed is not half of Elokim but...
Speaker 2: Aleph-lamed, does it even appear as "Kel Elokim"? It appears many times.
Speaker 1: I... I don't know already, I even many times, but it does appear? It could appear. It could, it could even also be yes, the Name. It also says "For with Yah, Hashem, is the Rock of worlds" – it's Yah Havayah. We do see that it is...
Okay, but up to here is names. Right, moving on. What this is – which are the names? One might need to explain briefly what these names are:
- Names – these are the names that may not be erased. There are seven.
- Appended from after – there are all those that follow.
- Aleph-lamed, yud-hei – there is an additional eighth, yes.
These are the three types of Torah-level names.
---
But there is another type of names, which are called designations (kinuyim). Not names, but designations.
"Designations – with which one praises the Holy One, Blessed be He, such as Gracious and Merciful" – or "the Great, the Mighty, and the Awesome" – or "the Faithful, Zealous, and Strong" – it says about the Almighty "a zealous God (Kel kana)" – "and the like – they are like other holy writings" – they are holy words, they are words that one directs toward the Almighty – but nevertheless they are not names.
Let me explain. The reason is simple, because all these things are designations – therefore one can even say about a person that he is merciful, one follows in the ways of the Holy One, Blessed be He, that he is merciful. It's simply a praise, a designation. One can say about a person that he is merciful.
Speaker 2: A strong one or something like that. With the hei and the vav and the gimmel before it.
Speaker 1: Okay, the point is though: it's not a name that one calls the Almighty that pertains exclusively to the Almighty.
This is how the Rambam learns. And although – wait, I'll explain a bit more – although truly, the Rambam mentioned here the topic of the Shem HaMeforash, truly, for example in the Guide for the Perplexed (Moreh Nevuchim), the Rambam explains that truly all names besides the Shem HaMeforash are actions.
It's simply a praise, a designation. I can also say about a person that he is an eye, if one wants. It means a strong one, or something like that. With the eyes being called upon him.
Okay, the point is though that it's not a name that one calls the Almighty, rather it's a praise about the Almighty. This is how the Rambam learns.
And by the way, one needs to explain here that truly, and the Rambam mentioned here the topic of the Shem HaMeforash — truly, in the Guide for the Perplexed the Rambam explains that truly all names, besides the Shem HaMeforash, are actions. Actions means the things that the Almighty does. For example, he says, Ado-nai means the Almighty governs the world, and we learn "Master of the earth," yes, chapter 1, Master of the earth. The Almighty does — not what He is. It's not a name of what He is. What He is, is only the Shem HaMeforash, which also doesn't say what He is — which says that He is not anything like all other things.
If so, seemingly the names are also a description. But it appears that there is still a halachic distinction. The halacha doesn't reckon with this principle. The halacha does make a distinction that there are names where our relationship is the sanctity of the Name. Regarding the sanctity of the Name, which has no acquisition, it certainly speaks of an action, as he says that a person can do it.
And one also needs to say another thing, that holy writings doesn't yet mean that one may erase them actively. There could be a separate halacha. Holy writings themselves may not be erased, but it means that they don't have the specific halacha of sanctity of the Name. One needs to understand what the explanation is, some distinction.
Yes? We say names... It could be that all these matters with the concern is not that the Almighty is being affected, it's still our sanctity of the Name, our regard for the Almighty. So seemingly the explanation is that the names that are enumerated as the seven names, they are truly more attributed by us to the Almighty.
I'm saying, it's not an answer that says there's no question the way we see it. That there's no question, so it is. Only that if so, people already need to be concerned. But what, explain to me the relationship. We view it as the Almighty's name, not as something that the Almighty...
Yes, "gracious" is a praise that one can also use for a mighty person. One says about Samson that he's a mighty man, there's no problem. But in contrast, the earlier ones, one uses them exclusively for the Almighty.
---
Okay, let's take it up. The Rambam continues, all these names...
He could have learned the vessels, he could have learned a certain technical matter.
A vessel that had a holy name written on it — one cuts off the place of the Name and stores it away (genizah).
If there is a vessel, one may not destroy the vessel, because it has the Almighty's name on it. What must one do? One must cut off the piece where the Almighty's name is, and one must put it in genizah.
One may however break the vessel — that's perhaps not a novel point, perhaps it's not obvious? I don't know, a vessel is after all a "thing that has a permissible alternative" (davar sheyesh lo matirin). One derives from this. The entire concept of the Name of Heaven comes from the entire vessel. What does the Almighty need from this entire halacha? What is the vessel? It doesn't mean that it's nullified on the vessel or what?
Even if the Name was engraved in a metal vessel or a glass vessel — it wasn't written, rather it was etched in a different way — and he melted down the vessel, and the entire vessel becomes transformed, and with it also the Almighty's name — he receives lashes.
Rather, he cuts off its place — one must cut off the place where the Name of Heaven is written — and stores it away, and one must put it in genizah.
The novel point is that it's not only if it was written with ink or something like that — it's a part of the vessel. Furthermore, if you have metal, or you pour the vessel...
One thing, the novel point is perhaps also this: that you're not doing something directly to the Almighty's name, you're only doing something to the entire vessel, and automatically the Name becomes nullified. You could say, the entire vessel became nullified. I didn't erase the Almighty's name, I made it no longer a vessel — but in practice, through this method the Almighty's name was erased, so one must cut it and store it in genizah.
---
Now, if a holy name was written on one's flesh — the person may not wash himself, because that would erase the Name of Heaven — he may not wash and may not anoint, and also may not stand in a place of filth.
This is not just about the prohibition stated here, but simply as another halacha of not disgracing the Name of Heaven — one may not stand in a place of filth.
Well, what does one do? But the person needs to wash. So when he needs to wash — then according to immersion for a mitzvah (tevilah shel mitzvah) where he needs to go wash — he must cover the Almighty's name. He wraps it with a reed — he must cover it with a piece of grass or something — and immerses, and immerses himself this way.
And if he didn't find a reed — if he didn't find something with which to cover it — he wraps around with a shard.
Gemi means papyrus, right? Such a thing that grows, such a grass.
What does "mesabev with a shard" mean? The meaning? What should he do? It's understood, he wraps around and...
But what is the meaning? Should he look for a cover, should he look for not a touch? He should look for a... you say touch. Let's ask him.
If he can't, he doesn't have a reed with which to wrap it, he should search. He should search for something. He needs to find a reed. He can't just go into the mikveh, he needs to go find something. It's not a ruling that ideally if he finds something he should cover it, rather he must find something and definitely cover it.
It should not be tight — but of course, with immersion there is another problem: that if one places something tight and the water cannot reach there, it is a barrier (chatzitzah). It should not be tight, so as not to create a barrier.
We see this as necessary. The reason why one was told to cover the Name that is inscribed on his flesh is not because one is afraid it will be erased. Because even if it would be erased incidentally — because on its own there is no prohibition when he doesn't do it intentionally. Rather, the problem why the Sages told one to wrap it is so that one should not stand before the Name naked — that one may not stand naked next to the Name of Hashem. Therefore one must wrap it with something.
Therefore it is sufficient that it not be tight, because if one would need it to be tight, then the immersion wouldn't work, because there would be a problem.
Rather, what is it — there's no problem — one may immerse normally, it's for the purpose of a mitzvah, and if it gets erased there's no problem. But why does one need the reed? One needs the reed specifically.
If one wouldn't have done anything — the Rambam already said that one may not wash so as not to erase. So if one also wouldn't be allowed to wash when going to the mikveh, the person wouldn't be able to go to the mikveh at all. But in practice, the Sages did allow the person to do an immersion for a mitzvah.
And why did they say one should place something? So that one should not stand naked in front of the Name of Hashem. Therefore it is sufficient that it not be tight, because if one would have it tight, one still wouldn't be able to go to the mikveh because of the barrier issue.
---
Enough for one page, one page. Okay. Up to here are the laws of names.
Now we're going to learn additional things that are also prohibited on account of similar laws with "you shall not do so." We discussed that the prohibition is that one should not do as one does for idolatry. What does one do for idolatry? One destroys their buildings and so forth. One may not do the same thing to the Almighty's property — destroy a place of worship of God.
One who dismantles a single stone in a destructive manner — very good, "in a destructive manner." So this is a novel point. For example, the names — even if someone does it for a good reason, seemingly one may not, because it's a name. One beautifies the altar, if you want to fix the altar and one needs to remove — which we already had that with immersion, if it gets erased there's no problem, because one does it because one wants to immerse. Okay.
One who demolishes even a single stone in a destructive manner from the altar, or from the Sanctuary, or from the rest of the Temple courtyard — receives lashes. He receives lashes. Why? As it states regarding idolatry — by idolatry the commandment is "for you shall tear down their altars" — one should indeed break down the altars of idolatry. And upon that, "you shall not do so." Whatever is a commandment regarding idolatry is a prohibition regarding the Almighty. "You shall not do so to the Lord your God."
And similarly, one who burns sacred wood (atzei hakodesh) — someone who burns trees that are atzei hakodesh. What does this expression mean? Holy trees? Trees that are planted in the place of the Temple?
Seemingly we're not talking about a tree in the Temple area, we're talking about an altar, some object. Or perhaps in the Temple area vicinity? I don't understand what he's discussing here. Yes, it says "place," not a tree. But a tree is also not really a tree. But a tree that one consecrated (makdish) doesn't yet qualify as "sacred wood."
So what does "sacred wood" mean? Is it some kind of mitzvah? Atzei hakodesh — yes, it means hekdesh (consecrated property). Perhaps we need to reconsider hekdesh in general. Where does it say "kodesh" here? It does say kodesh here. But atzei hakodesh is written here. He says here "in a destructive manner." One who burns sacred wood in a destructive manner — trees that were consecrated for hekdesh.
When one donates wood for the Temple, it goes for burning — or burning on the altar. But if one donates wood to build the Temple, like the cypress trees there — Hiram sent special wood to King Solomon — and those trees do have an aspect of holiness, they belong to holiness, to the altar.
And burning them makes logical sense why? Because further on we do the opposite, because they need to be burned. On this there is the commandment that one should burn idolatrous objects, as it states "and their Asherah trees you shall burn with fire," and upon that also applies "you shall not do so to the Lord your God" — that wood designated for holiness may not be burned.
Very good. He brings that someone asked the Rambam in a responsum: What is the meaning in Chapter 6 of Hilkhot Yesodei HaTorah of "sacred wood"? What is that? He answered as you said, that it means trees that were prepared for building the Temple. Very good, very good.
---
And the Rambam continues, sacred writings (kitvei hakodesh). Very good. Yes, sacred writings.
Sacred writings is the source for names that is not exactly about names — it's from sacred writings. Sacred writings, even if they don't contain the Name of God inside. There is the Name of God that we are concerned about, but sacred writings, even if they don't contain the Name of God — for example, a page of Gemara or a page of Tanakh where it doesn't say...
Which Torah portion doesn't contain God's Name? There are certain ones, yes. You mean it doesn't contain Moses's name, yes? But God's Name — there is a portion where it doesn't appear. Okay.
"And their commentaries and explanations" — this means sefarim (books). Not only sacred writings which literally means Tanakh, but also "their commentaries and explanations" means midrashim, Gemaras, commentators — "it is forbidden to burn them or destroy them by hand." One may not burn them or destroy them by hand. "And one who destroys by hand — receives rabbinical lashes (makkat mardut)." Receives makkat mardut. The whole matter is not a Torah-level prohibition (de'oraita). Very good.
Seemingly, this too has the rule that it applies specifically in a destructive manner.
If someone wrote a piece of Torah, or even a piece in a Torah scroll, there is a halakha that one may erase it. Writing of the Name may not be erased, even so. Plain sacred writings — there is a distinction between destroying by hand and plain sacred writings. Sacred writings have a prohibition of destroying by hand. Destroying by hand is not necessarily literal destruction.
The Rema says: "When are these things said? Regarding sacred writings that were written by a Jew in sanctity" — that were written in sanctity.
Speaker 1: Very good. Seemingly, also regarding what you're saying, that there is the rule that if you go through a marketplace, for example someone wrote a piece of Torah, or even a piece of halakha, even a Torah scroll, with an error — one may erase it. God forbid, you may not erase it even so. Simply, we know a distinction between destroying by hand and plain sacred writings.
Regarding sacred writings there is a prohibition of destroying by hand. Destroying by hand — is not so strictly forbidden. The Rambam says: it is of rabbinic origin (midivrei sofrim). "Regarding sacred writings that were written by a Jew in sanctity" — that were written in sanctity. It already states, the importance thereof comes from the fact that a person wrote it and he did it for the sake of Torah study, and when he wrote it he gave it importance.
"But a Jewish heretic (min) who wrote a Torah scroll" — a type of Jew who is not a proper Jew in sanctity — "their books and their mentions of God's Name" one may indeed burn along with the Names therein, "because they do not believe in the sanctity of the Name" — they don't believe in the sanctity of the Name — "and they did not write it" — when he wrote it, he did not write it for the sake of the Name — "rather, he considered in his mind that this is like other matters" — he writes it as if it were other things, meaning he thinks it's just a wisdom like other wisdoms. "Since their intent is such, the Name was not sanctified." The holiness of a Torah scroll comes from the fact that the person who studies it, the person who writes it, does so with a sense of importance. Therefore, not only may one burn it, but "it is a mitzvah to burn them, so as not to leave a name for heretics nor for their deeds."
Very good. Here is the statement we have learned, that the whole... I've said it many times, that the holiness is not an intrinsic holiness — because then perhaps a heretic's would also be holy. Rather, it is the attitude (hityachsut). The first case is not about attitude, because the nonsense is nothing at all. Okay, the nonsense I burn. But it's interesting, because here comes a heretic and he writes a Torah scroll. He asks you: Do you have a Torah scroll? Eh, you don't have a Torah scroll. I have a Torah scroll. You have a Torah scroll? You're burning a Torah scroll? No, I'm burning your Torah scroll. You created a Torah scroll? Well well, I'm burning it.
Speaker 2: Yes, but the mitzvah to burn them is also somewhat related to the mitzvah of burning altars of idolatry, because it's a form of desecration of God's Name (chillul Hashem), yes. A heretic is an interesting sort of dialectic. "So as not to leave a name" — it was said that we burn it because we want to eradicate the name of idolatry, and it states that... yes.
Speaker 1: I hear, very good. It's interesting. Because the heretic is still a bit not genuine. He says, why does he write a Torah scroll? Why? Because he said so. I thought a heretic is someone who has a false interpretation of the Torah. No — "like other matters." In his view, it has no greater importance than other books.
Speaker 2: Yes, but there it seems even more strongly accurate, because the whole point of heretics (minim) is people who do believe in the Torah, just they have some kind of... He says the Torah states there are two powers. Yes, all the heretics that one argues with — they are people who bring proofs from verses. He doesn't say the Torah is "like other matters." So it seems that the Rambam has introduced here some new type of heretic.
Speaker 1: Perhaps it's with that type of heretic? I always thought this is simply a straightforward halakha. Even books — there is some holiness. Here it turns out, the aspect of heretics is more dominant on the subject of...
Well, we need to know here. There are a few things stated here. What's going on? A heretic who wrote it but he wrote it with a sense of importance? That's one thing. Or what happens when a Jew wrote it but he didn't do it intentionally? Let's say he didn't know the meaning of the words. He wrote it "like other matters." If you gave it to a scribe to copy — okay, but he knows it's a Torah, there's no issue of intent, that it needs to stand in the...
I'm saying, there are two things stated here. One: it doesn't become sanctified when a person writes without a sense of importance. But the second thing here is — otherwise there wouldn't have been the mitzvah because one should not leave "a name for heretics nor for their deeds." That is the distinction between a non-Jew and a heretic.
Speaker 2: So look, it's finished. But a non-Jew who wrote the Name — that's a whole topic.
Speaker 1: You see, it does have holiness, but we don't want to have it.
Speaker 2: Why don't you want it? Only that it shouldn't be used. Why? What's wrong?
Speaker 1: It could be a whole topic. You mean if it's needed, but you mean it's not... it's forbidden. "And similarly, sacred writings that have worn out or that were written by a non-Jew — they are to be stored away (yiganezu)." Stored away. Stored away.
Speaker 2: Why should they be stored away? You mean they should be stored away when they're no longer needed? What does it mean? Perhaps.
Speaker 1: Not clear.
Speaker 2: It doesn't state clearly here. They don't know clearly.
Speaker 1: "And similarly, sacred writings that have worn out" — ah, here we see — "that have worn out, or that were written by a non-Jew — they are to be stored away." It places both in the same category. That we don't use it for one of two reasons: either because they've worn out, or because a non-Jew wrote them. We see, we don't use something that a non-Jew wrote.
Speaker 2: Does it come out that you'd want to use a Torah that a non-Jew wrote in the study hall?
Speaker 1: Not a Torah, but I know... sacred writings means a Tanakh, a printer...
Speaker 2: No, it doesn't mean a printer. Sacred writings means a Tanakh, that's the literal meaning.
Speaker 1: If it was once upon a time, one needed many scribes, if one happened to find a scribe — it's much faster with a machine. But you see, before it's a problem, it turns out there's no way around it. Indeed it's difficult, why? What's wrong? If, for argument's sake, you say it has holiness — that's one thing, it does have holiness, why not? One would store it away properly, at least not what looks like garbage — that's what it's about.
Speaker 2: Regarding printed material, that's a different question. Look, the Mishnah Berurah brings us here — there is a dispute. The answer goes like this: printed material has holiness just like handwriting. But what about when a non-Jew prints it? Then perhaps not.
Speaker 1: If it's a machine — a machine is like a non-Jew, seemingly. Certainly, a machine isn't even a non-Jew. If only a machine could reach the level of a non-Jew.
---
Speaker 1: Okay, so. Now the Rambam continues. Okay, the Rambam — now that we've learned that Names have holiness, a question arises: various names in the Torah, and one doesn't always know if it refers to the Almighty, or it means a ruler, lordship — it could be just a master, a person. The Rambam brings several rules. It's interesting, because it states regarding "all the Names mentioned regarding Abraham — are sacred," in the Laws of Writing a Torah Scroll, something like that.
Yes, the Rambam says: "All the Names mentioned regarding Abraham — are sacred." Even... "even this one that states" — the Name, lordship (adonut), it's written A-d-n-y. The Rambam brings this, it's written A-d-n-y, where he speaks there to the angels — it could be that he means a person. But what it appears, Abraham always spoke toward Heaven, he always saw God the Almighty, even... the Creator's correction.
Conversely, the same story with Lot: "All the Names mentioned regarding Lot — are mundane, except for this one: 'Please, O Lord'" — "Behold, your servant has found favor in your eyes" — there it says "my lord" (adoni), but there he's speaking to the angels.
Speaker 2: But there he's speaking to the angels. It could be that Abraham spoke to the angels, he knew they were important angels who came from the Almighty, not to the Almighty.
Speaker 1: No, that's a nice Torah thought, but the plain meaning is that Abraham speaks to the Almighty, as Rashi says. He means to say that "please do not pass by" — the Almighty should not leave, "and the Lord appeared to him." I go with that interpretation.
Okay, further. "All the Names mentioned regarding Gibeah of Benjamin" — in the story of Benjamin and the concubine at Gibeah — "are sacred." Sacred.
"All the Names mentioned regarding Micah — are mundane." Micah refers to the idol of Micah. God's Name appears there, and the implication is that even so, it is mundane.
Speaker 2: Yes, even the Tetragrammaton appears there, I've seen. It's interesting.
Speaker 1: Yes? "All the Names mentioned regarding Naboth — are sacred." Sacred. Very good.
The Rambam continues: "Every instance of 'Solomon' mentioned in Song of Songs — is sacred." Everywhere the word Solomon appears in Song of Songs — "The Song of Songs, which is Solomon's" — sacred. "And it is like the other appellations" — it's not like sacred in the sense of the eight Names that the Rambam enumerated earlier, or the seven Names that the Rambam enumerated, but it is sacred. Because as the Rambam accepts, like the Midrash that says Solomon always means "the King to Whom peace belongs" — it's an appellation for the Almighty. "Except for this one: 'The thousand are for you, Solomon'" — there it means King Solomon.
"Every instance of 'king' (malkaya) mentioned in Daniel — is mundane." In the Book of Daniel it says malkaya — usually malkaya means Nebuchadnezzar or whomever is meant there. "Except for this one: 'You are the King, King of kings'" — there it refers to the Almighty. "And it is like the other appellations."
Speaker 2: I think that even "King of kings" could refer to Nebuchadnezzar, and even that — he called himself that, or it could refer to the king of Persia there.
Speaker 1: The novel point about Naboth that he brings here is because it states there — not by Naboth, sorry — for example Gibeah of Benjamin, and the reason is because it states there that they asked the Almighty whether they should go out to war, "and the Lord said." There were Tannaim who argued that it couldn't be that it was the Almighty. And the same thing with Naboth — I don't know what the sugya (Talmudic discussion) is, but it states as follows: that Ahab, and it states "he cursed God and the king," something like that. Since Ahab was an idol worshipper, one doesn't know what he meant. The plain meaning is, here he did mean the Almighty. That seems to be the interpretation.
The same thing, which other one? Well, I don't understand all of them. Yes, the idol of Micah — he made an idol, not for the Almighty, for idolatry. That's the novel point.
Therefore the Rambam always brings "and he called there in the Name of the Lord, God of the world" — because something about Abraham calling the Name of God has a special importance. But all these things, seemingly there are many more uncertainties in the Tosafot, but why the Rambam brings specifically these few rules that are based on homiletical interpretations (drashot) or baraitot and the like — I don't know what's going on there.
---
Speaker 1: Let's make a quick summary:
- When one destroys one of the Names that are the Names of the Almighty — the eight Names — one receives lashes. In contrast, for appellations (kinuyim) one does not receive lashes.
- And besides the seven Names, also all instances of "El" and "Y-h," which are the two beginnings of Names — they also have the same law as the Names themselves. In contrast, other beginnings of Names, other appellations, do not have the same law.
- And afterward, also on a vessel or on a person, one may not destroy them either.
- But what happens when a person wrote it on his body? It becomes more complicated, because a person has a mitzvah of immersion (tevilah). On this the Rambam said that a Yosef, when he goes to immerse, it will be erased, and since it's erased incidentally (al derekh hagav), he doesn't need to pay attention to it. But he does need to pay more attention that he should not stand unclothed. The Rambam did not enumerate an extra halakha that one may not stand unclothed in front of the... How does it state it otherwise? Here it states: one may not stand unclothed in front of the Almighty's Name. Therefore, one should place something over it, and one can place it in a manner that it won't be a barrier (chatzitzah).
- What happens if the Name is written on some building? I don't know what — one may not stand there unclothed either.
Speaker 2: You didn't know that halakha actually?
Speaker 1: Now you know. Yes.
The Rambam said regarding the mitzvah of "you shall not do so" — it states that one should not do what is done to idolatry. Idolatry has a commandment that one should destroy all their structures. So if one destroys some part of the Temple, or a tree that was donated for building the Temple, one violates the same prohibition.
Afterward, the Rambam stated the halakha of rabbinic origin regarding sacred writings. Sacred writings, even those that don't contain the Almighty's Name, are nevertheless important as a part of the Torah. The Rambam placed them under the same category.
This is also somewhat of a novelty, because it's not the same severity as "lo ta'asun kein" (you shall not do so). But what is the rabbinic law (halacha mid'rabbanan) regarding this?
The Rambam said that the sanctity comes from the fact that a Jew writes it with holiness. If a heretic (min) writes it, then one must burn it, because there is truly an importance in destroying anything from the heretic. And from a non-Jew one doesn't need to destroy it, but still one shouldn't use it, and it shouldn't be placed in geniza.
---
Now, after this the Rambam enumerates which names that appear in the Torah – when do we know if it's holy or not. He brought from the Sages (Chazal):
- Avraham – Avraham Avinu always refers to the holy [meaning], except in one place. Everywhere, Avraham Avinu refers to the holy.
- Lot – usually is secular (chol), except for one place.
- And similarly Binyamin, Micha, Navot – which is holy, which is secular.
- And Shlomo, and Daniel.
---
Yes, it would seem the reason for holy writings (kisvei hakodesh) is that the sanctity of holy writings is also a "davar she'nikra shemo alav" (a thing upon which His name is called). It's indeed not... Also, most holy writings do actually contain names in general, there are actual [divine] names present.
Even what you're saying, you're right – even in a hypothetical case of a commentary that doesn't have God's name – the Rambam brought the halacha that commentaries are also forbidden to erase, because that is also somewhat of a novelty. There is a Gemara in [the chapter of] "Kol Kisvei" on this topic.
Even commentaries on the Oral Torah (Torah she'b'al peh) – the Oral Torah doesn't have any [divine] names at all. How can it be that it should have sanctity? He says that this is the meaning of "Kol Kisvei" – I don't know.
Is there a question?
Yes.
---
And as a practical halacha, people struggle with this – which things require the treatment of [sacred] names. One needs to know this better. One sees it, of course, but let's say clearly – one sees the introduction – one cannot derive from a theoretical matter a practical halacha.
He stated the ruling, but clearly one sees that apparently the definition is that the prohibition is to destroy something that people relate to with sanctity – it is a "davar she'nikra shemo alav" (a thing upon which His name is called).
A heretic, for example, is not – or one could say, a heretic who doesn't even know that it's holy. There are many questions, for example I already know, one needs to consult. But in any case, there can be things that people don't relate to with sanctity – that the prohibition is not simply because it's a magical thing. The prohibition is because it's a holy thing – one doesn't burn a holy thing with one's own hands, not even passively. It all has to do with the attitude of relating to it.
If it's something that came out of the printing press – twenty broken books – and one throws them back in the garbage, they never had any sanctity – it could be that the foundational principle doesn't apply here.
Practically, one really needs to know this.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 Related Content
Chapters 1–4 – Fundamentals of faith and knowledge of the Creator (the existence of God, the Account of Creation [ma'aseh bereishis], the Account of the Chariot [ma'aseh merkavah]).
Chapters 5–6 – Practical commandments (mitzvos) that stem from these fundamentals: Chapter 5 = sanctification of God's Name (kiddush Hashem) / desecration of God's Name (chillul Hashem); Chapter 6 = not destroying things upon which His Name is called.
Chapters 7–10 – Laws of prophecy (hilchos nevu'ah).
Novel point in the introduction: Chapters 5–6 are "matters of action" (devarim sheb'ma'aseh) – practical halachos that stem from the foundational principles. The connection: the existence of God → the sanctity of God's Name → guarding the sanctity of His Name in writing and in deed. Erasing God's Name is, so to speak, the action-dimension of desecrating God's Name, similar to "You shall not take the Name of Hashem your God in vain" (which is with the mouth), except this is in writing / in deed.
---
> "Anyone who destroys one of the holy, pure Names by which the Holy One, Blessed be He, is called – receives lashes from the Torah. As it states regarding idolatry: 'And you shall destroy their names from that place – you shall not do so to Hashem your God.'"
It is a Biblical prohibition (lav d'Oraysa) carrying lashes to destroy (erase) any of the holy Names of the Holy One, Blessed be He. The source is the verse in Parshas Re'eh (Deuteronomy 12:3–4): one should destroy the names of idolatry, and "you shall not do so to Hashem your God" – to the Almighty one must not do this.
1) The plain meaning of the verse vs. the homiletical interpretation (derasha):
The straightforward meaning of "you shall not do so" (according to Rashi on the Chumash) refers to slaughtering offerings outside the Temple / offering on private altars (bamos) – one should not offer sacrifices everywhere like the idol worshippers, but rather "to the place that He will choose." "Their names" in the plain meaning refers to the altars / places designated for idolatry. However, the Rambam (and the Gemara) use it as a derasha: just as one destroys the names of idolatry, "you shall not do so" – you shall not destroy the holy Names. The Rambam counts this as a mitzvah in the Sefer HaMitzvos.
2) Connection to "You shall not take [God's Name in vain]":
"You shall not do so" (erasing the Name in writing/deed) is a parallel to "You shall not take the Name of Hashem your God in vain" (disgracing the Name with the mouth). Both protect the honor of God's Name, but in different mediums.
3) "Holy and Pure":
The Rambam uses the expression "the holy, pure [Names]" – this is noted but not explained at length.
4) Taking a stone from the Altar:
The principle of "destroying things upon which His Name is called" is broader than just Names – it can also include breaking the Altar or the Temple (just as one does to idolatry). However, the Rambam in this chapter specifically addresses the law of erasing Names.
5) "By which the Holy One, Blessed be He, is called":
The Almighty does not have a name in the same sense as a person. The Rambam himself in Chapter 1 could not say more than "the First Existent" (ha'nimtza rishon). "By which He is called" means: the way we relate to the Almighty. But since this is our way of relating, one must treat it with honor.
- Deuteronomy 12:3–4 (verse)
- Rashi on the Torah (plain meaning of "you shall not do so" = slaughtering outside / private altars)
- Sefer HaMitzvos (the Rambam counts it as a mitzvah)
- Gemara (derasha of "you shall not do so")
---
> "There are seven Names: The Name written Y-H-V-H, which is the Explicit Name (Shem HaMeforash), or the one written A-D-N-Y, and E-l, Elo-ah, Elohi-m, Eloh-ai, Shadd-ai, Tzevao-s. Anyone who erases even one letter of these seven – receives lashes."
There are seven holy Names that one may not erase: (1) Y-H-V-H (= the Explicit Name), (2) A-D-N-Y, (3) E-l, (4) Elo-ah, (5) Elohi-m, (6) Shadd-ai, (7) Tzevao-s. Even erasing one letter of these seven Names – one receives lashes.
1) The count of Names – seven or eight?
When you count them out, you see eight names, not seven. Two resolutions:
- (a) Y-H-V-H and A-D-N-Y are counted as one, because A-D-N-Y is the way one reads/pronounces the Name Y-H-V-H (the Rambam says "or the one written A-D-N-Y" – it is a combination of one Name).
- (b) E-l and Elo-ah are counted as one.
2) Why is Y-H (the two-letter Name) missing?
The Rambam in Halachah 4 explicitly says that Y-H is "a Name in its own right" (shem bifnei atzmo). Why isn't it counted among the seven? – This requires further investigation (tzarich iyun), no answer is given. (See further at Halachah 4 for a possible explanation.)
3) Tzevao-s as a Name – a major difficulty:
- Difficulty: In the entire Tanach, "Tzevao-s" never appears alone as a Name for the Almighty. It always says "Hashem Tzevao-s." When "Tzevao-s" stands alone, it means military forces / the Jewish people (for example, "the hosts of Hashem from the land of Egypt"). If so, how can "Tzevao-s" alone be a holy Name?
- Comparison: With other Names (like Elohi-m, A-D-N-Y), the word can also be secular – but there you sometimes see it used alone as God's Name. With Tzevao-s, you never see it alone as God's Name.
- Source: The Rambam relies on a Baraisa in Tractate Shevuos. The Kesef Mishneh and other commentators also only bring the source from the Baraisa, without further explanation.
- Possible answer: Perhaps when "Tzevao-s" stands together with the Name Y-H-V-H, both words become part of the Name, and "Tzevao-s" acquires sanctity in its own right. However – the Rambam says one receives lashes for "Tzevao-s" alone, which remains difficult.
- Kabbalists: The Kabbalists (mekubalim) always count Tzevao-s as a Name in its own right.
- Conclusion: It remains a difficulty / wonder. "Tzarich iyun."
4) Even one letter – one receives lashes:
By erasing one letter, the word loses its meaning, so you have effectively destroyed the Name. However, perhaps the word can still have meaning even with a missing letter – the distinction between Names and appellations (kinuyim) shows that in the Names there is an inherent sanctity (kedushah b'gufah), not merely a meaning.
5) The Explicit Name (Shem HaMeforash) – a dispute among the Rishonim:
The Rambam holds that "the Explicit Name" in the words of the Sages means the Name Y-H-V-H as written (the four-letter Name). However, the Maharshal disagrees – it is a dispute among the Rishonim what "the Explicit Name" means. When it says that the High Priest (Kohen Gadol) would pronounce the Explicit Name, the Rambam means Y-H-V-H as written. The Rosh and the 42-letter Name are also mentioned, but without details.
6) The distinction between the Name Y-H-V-H and other Names:
Regarding other matters (for example, "I am not read as I am written" – regarding mourning), there is a great distinction between the Name Y-H-V-H and other Names. The Name Y-H-V-H is more of an "essential Name" (shem ha'etzem) – it says something more about the Almighty. However, regarding erasing the Name, it appears that all seven Names are equal – for all of them one receives lashes.
- Baraisa in Tractate Shevuos (source for the seven Names, including Tzevao-s)
- Kesef Mishneh (brings the source from the Baraisa)
- Maharshal (disagrees on the interpretation of "the Explicit Name")
- Rosh (mentioned regarding the 42-letter Name)
---
> "Any letter attached to the Name before it – is permitted to erase. For example, the lamed of 'la'Hashem,' the beis of 'b'Elokim,' and the like. And any letter attached to the Name after it, such as the chaf of 'Elokecha,' the chaf-mem of 'Elokeichem' and the like – may not be erased. For the letters of the Name sanctify them."
Letters added before the Name (prefixes like lamed, beis, mem) – one may erase them, because they are not part of the Name itself. Letters that stand after the Name (suffixes like chaf, chaf-mem) – one may not erase them.
1) Why the distinction between before and after?
The Rambam's reasoning: "For the letters of the Name sanctify them." When one comes to the word "Elokeichem," one has already read the entire Name "Elok-ai," and the suffix (chaf-mem) "catches on" to the sanctity of the Name that stands before it. The Name sanctifies what comes after it. But a prefix (like the lamed of "la'Hashem") stands before the Name and has not yet been sanctified.
2) Connection to the foundational principle of the sanctity of the Name:
The suffix is part of the same word, and because it comes after the Name, it becomes sanctified through the Name. The prefix, although it is also part of the word, comes before the Name and does not become sanctified. This connects to the principle that the Name itself acquires a sanctity – not merely each individual letter.
3) A dispute among the Tannaim:
The Kesef Mishneh brings that there is a dispute among the Tannaim about this, and the Rambam rules according to one opinion.
4) [Digression: Comparison to "Tzevao-s" – a conceptual reasoning:]
The suffix (like the chaf-mem of "Elokeichem") is similar to "Tzevao-s" in a certain sense: "Elokeichem" doesn't say something about God (like an attribute), rather it says to whom the Elokim relates – "your God." The "your" also becomes divine. Similarly "Tzevao-s" – it is an aspect that is attached to the Name from after. This remains a tangential reasoning, not a ruling, and we will see later by the appellations whether it holds up.
Difficulty with this: If "Chanun" and "Rachum" (which are appellations, not Names) also stand after the Name (like "Hashem Chanun"), why should "Tzevao-s" be different? The Rambam indeed brings a Baraisa that Tzevao-s is different, and one needs to understand the distinction.
5) The law of rabbinically-ordained lashes (makas mardus):
> "One who erases any of the attached letters – has transgressed, but does not receive [Biblical] lashes; rather, he is given rabbinically-ordained lashes (makas mardus)."
Erasing the suffix is a Rabbinic prohibition (issur d'Rabbanan), not Biblical, therefore one does not receive Biblical lashes, only makas mardus.
[Important note about makas mardus in the Rambam:]
This is the first time in this chapter where the Rambam brings makas mardus. The Rambam applies very consistently the principle that when one transgresses a Rabbinic prohibition, one receives makas mardus. The source is from the Gemara, where it asks "lashes?" and answers "makas mardus." The Rambam made this into a strong principle – almost every time he writes "receives rabbinically-ordained lashes" for Rabbinic prohibitions. Not everyone agrees that makas mardus is as consistent as the laws of Biblical lashes – it is not clear that it has the same structure as Biblical lashes.
- Kesef Mishneh (dispute among the Tannaim)
- Baraisa (Tzevao-s)
- Gemara (source for makas mardus)
---
> "One who writes alef-lamed from Elokim, or yud-hei from the Name Y-H-V-H – it may not be erased. And it goes without saying that yud-hei, which is a Name in its own right (shem bifnei atzmo), since it is part of the Explicit Name."
One who writes only A-L (the first two letters of Elokim) or Y-H (the first two letters of Y-H-V-H) – one may not erase it. Y-H is not only because it is the beginning of Y-H-V-H, but because it is itself a Name in its own right.
1) Difficulty – Why didn't the Rambam count Y-H among the seven Names?
If Y-H is a Name in its own right, why didn't the Rambam list it earlier (Halachah 2) among the seven Names?
Answer: The Rambam understands that Y-H is only holy as an abbreviation/appellation of the Name Y-H-V-H – it is "part of the Explicit Name." It is not an independent Name, but a half of Y-H-V-H. Therefore the Rambam does not count it as a separate Name.
Proof: The verse "For with Y-H, Hashem [formed] the eternal worlds" (ki b'Y-H Hashem tzur olamim) – Y-H stands together with Y-H-V-H, which shows that it is an abbreviation/aspect of the same Name. Also "For a hand is on the throne of Y-H" (ki yad al kes Y-H) – the Sages say this means the Name is divided, Y-H from V-H, "the Name is not complete."
Interesting point: The Name Y-H-V-H is never pronounced at all (one says A-D-N-Y instead), but Y-H is pronounced without any problem. This shows that Y-H is "somehow an appellation" – it does not have the same status as the Name Y-H-V-H itself.
2) The Ra'avad's objection (hasagah):
The Ra'avad disagrees: "But one who writes shin-dalet from the Name Shadd-ai, or tzadi-beis from the Name Tzevao-s – these may be erased." The Ra'avad's distinction: shin-dalet alone has no meaning, tzadi-beis alone has no meaning – therefore one may erase them. But alef-lamed and yud-hei have meaning on their own – they are themselves a Name.
3) Is there actually a dispute between the Rambam and the Ra'avad?
At first glance, both say the same thing in practical law (halachah l'ma'aseh) – alef-lamed and yud-hei may not be erased, shin-dalet and tzadi-beis may. But the reasoning may be different:
- The Rambam – it sounds like alef-lamed and yud-hei are forbidden because they are the first two letters of a Name (part of a Name), and additionally they are also a Name in their own right.
- The Ra'avad – the reason is only because they are a Name in their own right, not because they are the beginning of a Name.
It is not clear whether the Ra'avad actually disagrees, or perhaps he had a different textual version (girsa) of the Rambam.
4) Fundamental principle – intention while writing doesn't matter:
If someone begins writing tzadi-beis with the intention of writing "Tzevao-s" (a holy Name), that changes nothing – tzadi-beis alone has no sanctity. The intention of sanctifying the Name does not create sanctity. Only the objective meaning of what is actually written matters.
5) Why doesn't the Rambam count A-L as a separate Name?
If A-L is a Name in its own right, why doesn't the Rambam count it among the seven Names? It appears that the Rambam understands that A-L is also a "part" of Elokim, similar to how Y-H is part of Y-H-V-H – although A-L is not exactly "half" of Elokim in the same way.
6) Y-H appears in Tanach:
Y-H does appear in Tanach – "Hallelu-Y-H," "Y-H has chastised me greatly" (Y-H dalekisa Y-H) – but this is essentially an abbreviation/appellation of the Name Y-H-V-H.
Three types of Biblical-level Names:
1. Seven Names that may not be erased (lashes).
2. Attached from after (nitpal me'acharav) – suffixes that may not be erased (Rabbinic prohibition, makas mardus).
3. A-L, Y-H – part of a Name, which are also Names in their own right.
- Ra'avad (objection)
- Verses: "For with Y-H, Hashem [formed] the eternal worlds," "For a hand is on the throne of Y-H"
- The Sages (the Name is not complete)
---
> "The other appellations with which the Holy One, Blessed be He, is praised, such as Chanun (Gracious), Rachum (Merciful), HaGadol (the Great), HaGibor (the Mighty), HaNora (the Awesome), HaNe'eman (the Faithful), Kano (Zealous), Chazak (Strong), and the like – these are like other holy writings (divrei hakodesh), and may be erased."
Appellations – words used to describe/praise the Almighty – are not Names. They are holy words (divrei hakodesh), but one may erase them.
1) Why are appellations not Names?
All appellations are praises/attributes that can also be said about a person – a person can be "merciful," "gracious," "strong." One walks in the ways of the Holy One, Blessed be He. It is merely a praise, an appellation – not a Name that is specifically bound to the Almighty.
2) [Digression: Moreh Nevuchim (Guide for the Perplexed) – all Names except the Explicit Name are "actions":]
The Rambam in the Moreh Nevuchim explains that truly all Names except the Explicit Name are actions (attributes of action, taarei hape'ulah) – they describe what God does, not what He is. For example, "A-D-N-Y" means "Master of the earth" – the Almighty governs the world, not what He is. Only the Explicit Name (Y-H-V-H) is the only Name that describes the essence of the Almighty – and even that doesn't say what He is, only that He is unlike all other things.
Difficulty from this: If according to the Moreh Nevuchim all Names (except the Explicit Name) are actions/attributes, then seemingly the distinction between "Names that may not be erased" and "appellations" is not so simple – both are a type of attribute/praise!
Answer: The halachah does not reckon with the philosophical principle. Halachically, there is indeed a distinction: the seven Names have a special "sanctity of the Name" – they are used exclusively for the Almighty, and our relationship to them is as the Almighty's Name. But appellations like "Chanun," "Gibor" – can also be used for a person.
3) "Holy writings" does not mean one may actively erase them:
When we say that appellations have the status of "holy writings" (kisvei hakodesh) (not the sanctity of the Name), this does not mean one may actively erase them. There may be a separate halachah that holy writings themselves may not be erased – they simply don't have the specific law of the sanctity of the Name.
- Moreh Nevuchim (all Names except the Explicit Name are actions)
---
> "A vessel on which a holy Name was written – one cuts off the place of the Name and stores it away (genizah). Even if the Name was engraved in a metal vessel or a glass vessel, and one melted the vessel – he receives lashes. Rather, one cuts off its place and stores it away."
A vessel on which God's Name is written – one must cut off the area of the Name and store it in genizah. Even when the Name is engraved (chakuk) in metal or glass (not written with ink), and one melts the vessel – one receives lashes. One must cut off the Name and store it away.
1) Novel point: Even indirect erasure by melting the vessel:
One is not doing anything directly to the Name – one is only melting the vessel, and automatically the Name is nullified. One could argue: "I didn't erase the Name, I just unmade the vessel!" But in practice, because through this process the Name is erased, it is forbidden, and one receives lashes.
2) Novel point: Engraving in a vessel – not only writing with ink:
The prohibition applies not only when the Name is written with ink, but also when it is engraved – carved as part of the vessel itself.
---
> "If a holy Name was written on his flesh – he may not wash, nor anoint himself, nor stand in a place of filth. If an opportunity for an immersion of mitzvah (tevilah shel mitzvah) arose – he wraps reed-grass (gemi) around it and immerses. If he cannot find reed-grass – he actively goes to find something else. And it should not be tight – so that it should not constitute a barrier (chatzitzah)."
One who has God's Name written on his body – may not wash (because it would erase the Name), may not anoint himself, and may not stand in a filthy place. When he needs to immerse for a mitzvah-immersion – he should wrap the Name with gemi (papyrus/grass) and immerse. If he doesn't have gemi – he must actively go search for something else. The wrapping should not be tight, so that it should not constitute a barrier (chatzitzah) for the immersion.
1) "He goes around to find" – he must actively search, not just ideally:
"Mesavev" (goes around) doesn't just mean "if he happens to find something he should cover it" – rather he must actively go search for something with which to cover the Name. He cannot simply go into the mikveh without covering.
2) The primary reason for covering – not because of erasure, but because of nakedness before the Name:
A key novel point: The reason the Sages required covering the Name during immersion is not because of fear that the water will erase the Name. Because even if it would be erased "incidentally" (b'derech agav) (without intention, through the immersion), that is not a prohibition – he is not doing it intentionally, and it is for the purpose of a mitzvah.
The true reason is: so that he should not stand naked before the Name of God – one may not stand unclothed in front of God's Name. Therefore one must wrap it with something.
3) Why "it should not be tight" – the logical connection to the reason:
Because the reason is only so as not to stand naked before the Name, it is sufficient that it is not tight (not firmly pressed). Because if one made it tight, it would be a barrier (chatzitzah) and the immersion would not be valid. The Rambam's approach works out perfectly: one needs only to cover (because of nakedness), not tightly (because of chatzitzah), and if it gets erased through the water – there is no problem (because it is incidental for a mitzvah).
4) Why can't he wash at all?
If incidental erasure is not a problem (as with immersion), why does the Rambam say he may not wash at all? Answer: With ordinary washing there is no mitzvah requirement, so it is forbidden because one is causing an erasure without necessity. Only for a mitzvah-immersion did the Sages permit it.
---
> "One who dismantles even one stone in a destructive manner from the Altar, or from the Sanctuary (Heichal), or from the rest of the Temple courtyard (Azarah) – receives lashes, as it states regarding idolatry: 'Their altars you shall tear down... you shall not do so to Hashem your God.' And similarly, one who burns sacred wood (atzei hakodesh) in a destructive manner."
One who breaks even one stone from the Altar, Sanctuary, or courtyard in a destructive manner – receives lashes. The source: regarding idolatry there is a mitzvah to tear down their altars, and "you shall not do so" says that to the Almighty one may not do this. Also one who burns "sacred wood" in a destructive manner.
1) Distinction between Names and the Temple site – "in a destructive manner":
An important distinction: With Names, the prohibition applies even if one does it for a good reason – because it is a Name, one may not erase it. But with the Temple site (stones of the Altar, sacred wood), the prohibition is only "in a destructive manner" – if one wants to repair the Altar and needs to remove a stone, it is permitted.
2) What does "sacred wood" (atzei hakodesh) mean?
- Not just trees that grow in the Temple area.
- Not just trees that one has consecrated (hekdesh) (that alone doesn't make them "sacred wood").
- The Rambam himself was asked in a responsum (teshuvah) what "sacred wood" means, and he answered: trees that were prepared for the building of the Temple – like the "cypress trees" (atzei broshim) that Hiram, King of Tyre, sent to King Solomon for building the Temple. Such trees have sanctity because they belong to the Temple.
3) Why specifically "burning"?
The source for the prohibition of burning is the verse "and their Asherah-trees you shall burn with fire" – regarding idolatry there is a mitzvah to burn their Asherah-trees, and "you shall not do so" says that wood designated for sanctity may not be burned. This is logical: with wood for the Temple, which is designated for building, burning is the opposite of their purpose.
[Note: With wood that was donated for fuel (burning on the Altar), this is different – there, burning is itself their purpose.]
- Deuteronomy 12 (verses: "Their altars you shall tear down," "and their Asherah-trees you shall burn with fire," "you shall not do so")
- Responsum of the Rambam (what "sacred wood" means)
- Hiram, King of Tyre / King Solomon – "cypress trees" for the building of the Temple
---
> "Holy writings (kisvei hakodesh) and their commentaries and explanations – it is forbidden to burn them or destroy them by hand. And one who destroys them by hand – receives rabbinically-ordained lashes (makas mardus)."
Holy writings (= Tanach), and also their commentaries (midrashim, Gemaras, commentators) – one may not burn or actively destroy them. One who does so receives makas mardus (not Biblical lashes – because the entire matter is Rabbinic).
1) "Holy writings" – broader than Names:
"Holy writings" is a broader category than Names. Even a page of Tanach or Gemara where God's Name does not appear – has the status of holy writings. This is the source for the law mentioned earlier that appellations have the status of "holy writings."
2) "And their commentaries and explanations" – also later sacred books:
Not only Tanach, but also midrashim, Gemaras, commentators – everything that is a commentary on holy writings – has the same status.
Difficulty: What about a commentary (bi'ur) on Torah that has no Name of God in it? The Rambam brings that commentaries are also forbidden to erase. Furthermore: the Oral Torah (Torah sheb'al peh) – which has no Names at all – how can commentaries on the Oral Torah have sanctity? This remains an open question. (The Gemara in Shabbos, the discussion of "all writings" [kol kisvei], delves into this topic.)
3) Specifically "in a destructive manner" – seemingly:
Seemingly the principle of "in a destructive manner" also applies here – if one erases something for a good reason (not in a destructive manner),
it is different. But with Names, the law is stricter.
4) Distinction between actively destroying and otherwise:
With holy writings, the prohibition is specifically "destroying by hand" – actively destroying. "Destroying by hand" doesn't necessarily mean literally demolishing – it can also mean other forms of actively causing it to be lost.
5) "With holy writings that were written by a Jew in sanctity":
The Rema says that this applies only to holy writings that a Jew wrote in sanctity – not just any writing.
- Gemara Shabbos (discussion of "all writings")
- Rema (with holy writings that were written by a Jew in sanctity)
---
> "A Jewish heretic (min) who wrote a Torah scroll – it is burned together with the Divine Names in it, because he does not believe in the sanctity of the Name and did not write it for its sake (lishmah), but rather he considered it like any other matter. Since this is their mindset, the Name was not sanctified, and it is a mitzvah to burn them so as not to leave a legacy for the heretics nor for their deeds."
> "And similarly, holy writings that have worn out, or that were written by a non-Jew – are stored away (genizah)."
A heretic / apostate (min) who writes a Torah scroll – one burns it together with the holy Name, because he did not write it for the sake of sanctity. A non-Jew who writes holy writings – one stores them away (genizah), but does not burn them.
1) The sanctity of a Torah scroll comes from the intention / regard of the writer:
A foundational principle: The sanctity of a Torah scroll (and holy writings in general) is not a "true inherent sanctity" that resides in the object itself. It comes from the relationship – the regard that the person who writes it gives it. When the writer writes with an awareness that he is writing the Torah of God in sanctity – it becomes holy. When he writes it "like any other matter," like just another wisdom among other wisdoms – "the Name was not sanctified," the Name does not become holy.
This is a powerful novel point: sanctity is not automatic through the act of writing the letters, but through the mindset (da'as) and intention (kavanah) of the writer.
2) The heretic – what kind of heretic?
A difficult question: Traditionally, "min" means a person who does believe in the Torah but has a false interpretation – such as "two powers" (shtei reshuyos), or other heresies that come from interpretations of verses. The heretics (minim) in the words of the Sages are people who bring proofs from verses for their errors. If so, why does the Rambam say that the heretic writes "like any other matter" – that he treats it like just another wisdom? This fits more with an apikoros (denier) who doesn't believe at all, not a min who has a distorted belief!
Possible answer: The Rambam has perhaps introduced here a new / broader definition of "min" – not only someone who has a false theology, but also someone who treats the Torah without the proper regard, even if he "believes" in it in a superficial way.
3) Two practical consequences with a heretic: (a) it was not sanctified, (b) a mitzvah to burn:
- First: "The Name was not sanctified" – the Name did not acquire sanctity, therefore there is no prohibition of erasure.
- Second: "It is a mitzvah to burn them so as not to leave a legacy for the heretics nor for their deeds" – there is a positive obligation to burn, in order to eradicate the legacy of heresy.
The second reason is an offshoot of the mitzvah of destroying idolatry – to erase the name of idolatry and its vessels. This makes the burning not merely a "permission" (because it is not holy), but an obligation (because one must eradicate heresy).
4) The distinction between a heretic and a non-Jew:
- Heretic – it is burned, because (a) it was not sanctified, and (b) there is a mitzvah to destroy the legacy of heretics.
- Non-Jew – it is stored away (genizah), not burned. The non-Jew did not write it for the sake of sanctity, but there is no second reason of "not to leave a legacy for heretics." With a non-Jew, there is no law of eradicating heresy – he is simply not a member of the covenant of sanctity (bar kedushah).
The Rambam places "that have worn out" (she'balu) and "that were written by a non-Jew" in one category – both are stored away. This implies that with a non-Jew there is also no full sanctity (like with "worn out" items that are no longer used), but one may not burn them – only store them away.
5) [Digression: Question about printing (defus) and machines:]
A practical consequence for our times: What is the law regarding a machine that prints holy writings? There is a dispute (the Mishnah Berurah brings it) whether printing (defus) has sanctity like handwriting. But even if printing has sanctity – a machine is seemingly like a non-Jew or even worse: "A machine isn't even a non-Jew; if only a machine could reach the level of a non-Jew." That is, a machine has no mindset and no intention at all, so according to the principle that sanctity comes from the intention of the writer, a machine's product would not have sanctity from the standpoint of writing.
- Mishnah Berurah (dispute whether printing has sanctity like writing)
---
The Rambam brings a series of rules about names that appear in Tanach, whether they refer to the Almighty (holy) or to a person (secular):
- All the Names mentioned regarding Abraham – are holy, even "A-D-N-Y" when he speaks to the angels.
- All the Names mentioned regarding Lot – are secular, except "Please, Hashem" (al na Hashem) / "Behold, your servant has found favor in Your eyes" – there it is holy.
- All the Names mentioned regarding the incident at Giv'as Binyamin – are holy.
- All the Names mentioned regarding Michah (the idol of Michah) – are secular, even the Name Y-H-V-H that appears there.
- All the Names mentioned regarding Navos – are holy.
- Every "Shlomo" mentioned in Song of Songs (Shir HaShirim) – is holy, and it has the status of other appellations (= "the King to Whom peace belongs" [melech she'hashalom shelo]), except "the thousand are for you, Shlomo" (elef lecha Shlomo) – there it refers to King Solomon.
- Every "Malka" (King) mentioned in Daniel – is secular, except "You are the King, King of kings" (ant hu malka melech malchaya) – there it refers to the Almighty, and it has the status of other appellations.
1) Abraham vs. Lot – why the distinction?
With Abraham, even when he speaks to the angels and says "A-D-N-Y, please do not pass by," it is holy – because Abraham always "spoke toward Heaven," he always saw the Almighty. As Rashi says: "And Hashem appeared to him" – Abraham asks the Almighty not to leave. With Lot, on the contrary – he speaks to the angels, and generally does not mean the Almighty, except for specific verses.
2) Giv'as Binyamin – why holy?
In the episode of the concubine in Giv'ah (pilegesh b'Giv'ah), it states that the Jewish people asked the Almighty whether they should go out to war, "and Hashem said." There were Tannaim who argued that it cannot be that this was actually the Almighty (because the answer was misleading), but the Rambam rules that all the Names there are holy.
3) The idol of Michah – secular, even the Name Y-H-V-H:
A novel point: even when the Name Y-H-V-H appears in the context of Michah, it is secular, because Michah made an idol not for the Almighty, but for idolatry. The context determines whether the Name is holy or secular.
4) Navos – holy, despite Achav's context:
Regarding Navos it states "he cursed God and the king" (beirach Elokim u'melech) – Achav was an idol worshipper, one might think he didn't mean the Almighty. But the meaning is that there he did indeed mean the Almighty, therefore it is holy.
5) Shlomo in Song of Songs – an appellation for the Almighty:
The Rambam accepts the Midrash that "Shlomo" in Song of Songs means "the King to Whom peace belongs" – an appellation for the Almighty. This is not one of the seven/eight Names, but "it has the status of other appellations" – it has the law of an appellation (no lashes for erasure, but forbidden Rabbinically).
6) "King of kings" in Daniel:
"King of kings" (melech malchaya) could seemingly also refer to Nebuchadnezzar or the King of Persia, who called himself thus. But the Rambam rules that in "You are the King, King of kings," it refers to the Almighty.
- Rashi on "And Hashem appeared to him" (Genesis 18) – Abraham speaks to the Almighty
- Midrash – "Shlomo" in Song of Songs = "the King to Whom peace belongs"
- Baraisos / homiletical interpretations of the Sages – the rules about holy/secular regarding Abraham, Lot, Giv'as Binyamin, Michah, Navos, Shlomo, Daniel
---
The Rambam's approach throughout this entire chapter establishes a general definition of the prohibition of erasing/destroying sanctity:
> The prohibition is to destroy something that people relate to with sanctity – it is a "thing upon which His Name is called" (davar she'nikra shemo alav).
This means:
- It is not a "magical" thing – not that the paper itself has an intrinsic sanctity.
- The prohibition is because it is a holy thing – people relate to it with sanctity, and one may not actively destroy such a thing.
- A heretic does not relate to it with sanctity – therefore it was not sanctified.
Practical consequence: If twenty broken books came off the press and one throws them back in the garbage – they never had any sanctity – it may be that the basis of the prohibition is not present in such a case, because no one related to them with sanctity.
However – one cannot rule in practical law (halachah l'ma'aseh) from this – it is merely a definition/introduction, and practically one must consult and know more about which items require genizah.
Difficulty with this principle: What about a commentary (bi'ur) on Torah that has no Name of God in it? The Rambam brings that commentaries are also forbidden to erase. Furthermore: the Oral Torah – which has no Names at all – how can commentaries on the Oral Torah have sanctity? This remains an open question. (The Gemara in Shabbos, the discussion of "all writings," delves into this topic.)
---
1. Names – One who destroys any of the holy Names (the seven/eight Names) receives Biblical lashes. Appellations – no lashes (but forbidden Rabbinically, with the status of holy writings).
2. "A-L" and "Y-H" – These two beginnings of Names have the same status as the Names themselves (may not be erased). Other partial Names (like shin-dalet, tzadi-beis) – may be erased.
3. Attached before (nitpal milfanav) – prefixes may be erased. Attached after (nitpal me'acharav) – suffixes may not (makas mardus).
4. Vessel / person – On a vessel or on a person's body, one also may not destroy the Name. With a vessel – even indirect erasure through melting is forbidden.
5. Name on the body and immersion – When a person has the Name on his body and needs to immerse, he may go to the mikveh because the erasure is "incidental" (b'derech agav) for a mitzvah. But he must cover the Name – not because of erasure, but so that he should not stand naked before the Name. The covering should not be tight, so as not to constitute a barrier (chatzitzah).
6. "You shall not do so" – The prohibition of destroying parts of the Temple (stones of the Altar, sacred wood) comes from the negative commandment of "you shall not do so to Hashem your God" – only in a destructive manner (a distinction from Names, where the prohibition applies even not in a destructive manner).
7. Holy writings – Even without the Name, they have Rabbinic sanctity (makas mardus), and they are treated under the category of "things upon which His Name is called."
8. Heretic vs. non-Jew – A heretic's writing is burned (it was not sanctified + a mitzvah to destroy the legacy of heretics). A non-Jew's writing is stored away in genizah (not sanctified, but there is no law of eradicating heresy).
9. Names in Tanach – The Rambam brings rules from the Sages regarding which names in Tanach are holy (referring to the Almighty) and which are secular (referring to a person), regarding Abraham, Lot, Giv'as Binyamin, Michah, Navos, Shlomo, and Daniel.
Speaker 1: Good day, we are going to learn the sixth chapter, the sixth chapter of the Laws of the Foundations of the Torah.
I want to give a sense of what the context is. We have been learning the Laws of the Foundations of the Torah – it means "foundations of the Torah" – but in the first four chapters and also the last three chapters, these are matters of fundamental beliefs, and also the entire universe that we learned about in the first four chapters. After that, there are two chapters in the middle, 5 and 6, which deal with matters of commandments (mitzvos). Chapter 5 we already learned in the shiur – the topic of sanctification of God's Name (kiddush Hashem) and desecration of God's Name (chillul Hashem), and now we are going to learn another matter, which is the topic of destroying things upon which His Name is called (l'abed devarim sh'nikra shemo aleihem).
We can see here in the commandments – I'll bring the commandments here:
- The first five commandments – that is the first four chapters.
- Then "to sanctify His Name and not to desecrate His Name" – that is the fifth chapter.
- Then we learn 9 and 10 – that is the Laws of Prophecy, from the seventh and ninth and subsequent chapters.
- "Not to destroy things upon which His Name is called" – that is another commandment that has to do with... you can see that it's connected to desecration of God's Name, "to desecrate His Name," something like that... but this is already really a practical law, really a...
Speaker 2: They are all laws, but what you mean to say is that "to know that there is a God" requires learning deep topics about what a Creator means and so forth. But later it will be about what prophecy means – prophecy is an amazing thing, how God speaks to people. These are more straightforward technical matters – not erasing the holy Names – it's more matters of action, practical law (halacha l'ma'aseh) about doing things with the body itself.
Speaker 1: Yes, true. I also mean that these laws in that sense, as you say, there are fundamental principles in the sense of the roots, and then from that come the actions. And here this is apparently the actions that emerge. But one can say that these are the actions that relate to the roots, because the guarding, for example, of the sanctity of God's Name is, as it were, the action that corresponds – it relates to the topic of the very existence of God's Name, right? The existence of God's Name – God is holy, so consequently one also treats His Names with holiness, and consequently one also sanctifies His Name, etc.
So one can say, just as this is... if someone were to ask what is the worst thing a Jew can do – I don't know, but one of the worst things is to erase God's Name. Which is, as it were, in action – you believe in God, not exactly, but you can say that erasing God's Name has the effect of weakening one's faith as well, so to speak. Because the main thing in these matters is indeed primarily matters of the heart, but there is also a component of action.
---
Speaker 1: The Rambam says as follows: "Anyone who destroys one of the holy, pure Names by which the Holy One, Blessed be He, is called – receives lashes (malkos) by Torah law." He receives lashes by Torah law.
The Rambam says, as the verse states: "It is stated regarding idolatry, 'And you shall destroy their names from that place.'" There is one of the positive commandments that the Rambam enumerated – that when Jews arrive in the Land of Israel or in a city where they have authority, they should destroy the names of idolatry from that place. "Their names" (shemam) – he says it doesn't say "name" (shem) but "their names" (shemam) – that the name of the idolatry, perhaps the honor of the idolatry, should be destroyed.
And then there is a negative commandment, that regarding God: "You shall not do so to the Lord your God." Regarding God, one may never destroy His Name, blessed be He. It is a negative commandment that one may not erase God's Name.
Speaker 1: It's interesting. It is, as I recall, that this is not the simple, plain meaning (peshuto shel mikra) of that verse, because the verse continues to say that one should not make offerings outside the Temple (shechitas chutz). "You shall not do so" means, as they learn – Rashi there in the Chumash – that one should not do as they do. They sacrifice everywhere; they have "their names." "Their names" in the plain sense means something like high places (bamos) – a high place upon which his name is called, he says. These are the places where his name is designated, because the idol worshippers believe that there lies the name of the idolatry. You should not do so; you should not make altars everywhere, but only "to the place that He will choose."
But regardless of that, there is indeed a homiletical interpretation (drash). It is the Sefer HaMitzvos where the Rambam made it into a commandment. It is a drash – the Gemara says this. It is a drash that teaches that "you shall not do so" – you shall not destroy God's Name either.
It makes sense – that idolatry one should destroy, but God one should not destroy. It makes a lot of sense, because "You shall not take the Name of the Lord your God in vain" is essentially about uttering – it is, as it were, verbally disgracing God's Name, and this is the equivalent in writing or in action. It is very similar to "You shall not take the Name of the Lord your God in vain."
Speaker 2: Isn't it at least something like a juxtaposition (hekesh) – that exactly what one does to idolatry, one should not do to God?
Speaker 1: Yes.
---
Speaker 1: Okay. The Rambam says as follows – which Names of God does the prohibition of destroying apply to? The Rambam says: "There are seven Names." There are seven Names for God.
So here we really begin to talk about Names – literally names that are written on paper or in a verse. That is, what the Rambam said in the commandment "to destroy things upon which His Name is called" could truly be more general. Just as the Gemara says, one who uproots a stone from the altar – who breaks apart the Temple – perhaps he also transgresses, because he also did exactly what one does to idolatry. But here the Rambam goes more into the law of... it could be that the other is also the law, but here we go more into the law of what exactly constitutes erasing a Name.
Speaker 1: I think the Rambam already informed us a bit – "by which the Holy One, Blessed be He, is called" – I imagine that God doesn't have a name in the same sense that a person has a name. Because earlier, when the Rambam wanted to begin speaking about God, he couldn't find anything more to say than "the First Existent" (ha'nimtza ha'rishon) – God who exists. So "by which He is called" – it's all about how we relate to God. But since this is our way of relating to God, one must treat it with great honor.
Speaker 1: "There are seven Names: The Name written Yod-Heh-Vav-Heh" – that is the first Name – "and it," says the Rambam, is called the Explicit Name (Shem HaMeforash). Perhaps one can say that this is the primary Name of God, or the Shem HaMeforash – it says the most about God.
"Or the one written Aleph-Dalet-Nun-Yod" – when one writes it, one writes Aleph-Dalet-Nun-Yod; this one is also not pronounced as written – one says "Adnus" (the term of lordship). But when one says the Name, one says Aleph-Dalet-Nun-Yod.
There, to Moses our teacher, God revealed Himself with the Name Aleph-Heh-Yod-Heh, the Name Shin-Dalet-Yod, and the Name Tzadi-Beis-Aleph-Vav-Tav.
Speaker 1: The Rambam says there are seven, but if you count, you see there are eight. One must say that either he means to count the Tetragrammaton and Aleph-Dalet-Nun-Yod as one, because that's how one pronounces it, or perhaps Aleph-Lamed and Aleph-Lamed-Vav-Heh are the same.
Speaker 2: He apparently said the same thing – that what one says as Aleph-Vav and what one writes as Aleph-Dalet.
Speaker 1: Right, but now he's talking about erasing something written, right, so it is indeed extra.
Speaker 2: So it's a... no, no, Aleph-Vav and Aleph-Dalet – it's a combination of one type of Name, yes? The two have a connection.
Speaker 1: Could be. Yes.
Speaker 2: One thing he counts here, and one he doesn't count – for example, Yod-Heh. What about that one?
Speaker 1: Yod-Heh? He's going to say it; he's going to say it.
Speaker 2: Is it an abbreviation of the Tetragrammaton?
Speaker 1: He's going to say it explicitly in halacha 4 – it is a Name in its own right (shem bifnei atzmo). So why doesn't he count it here? This requires further investigation (tzarich iyun).
Speaker 1: One thing that is interesting – these are all things stated in the Gemara – I agree with all of them except for Tzevakos. I don't understand that Tzevakos is a Name, because one doesn't see in Tanach... just Tzevakos by itself, right? Usually it says "Hashem Tzevakos." Not usually – always. There is not a single time in all of Tanach where Tzevakos stands alone meaning God. It always says "Hashem Tzevakos."
There are many times Tzevakos appears – the Jews are called Tzevakos. Yes, "the hosts of God (tzivkos Hashem) from the land of Egypt." Then it is certainly not a Name.
Speaker 2: Because "Hashem Tzevakos" is God, and "Tzivkos Hashem" is the Jews.
Speaker 1: Exactly. So, very good. But then it is certainly not a Name.
Speaker 2: Just as the Name Aleph-Dalet-Nun-Yod can also be mundane (chol), that's not a problem. Even Elokim can be mundane. That's not the point.
Speaker 1: But I'm saying that even regarding God, it never appears by itself. It's based on a baraisa in Tractate Shevuos that states this among the Tannaim. I don't understand it. I'm just saying that if someone can explain to me how it can be.
It could be that when one writes it together with God's Name, then both words become part of the Name. But you are obligating two sets of lashes for the word Tzevakos alone. Why is that? I just want to understand.
Speaker 2: It states explicitly that it is a Name on its own, and the Kabbalists, for example, always count Names – they write Tzevakos alone.
Speaker 1: But it looks very strange to me. Tzevakos means armies, doesn't it? Everything is... God is the One who leads the hosts of heaven, the hosts of earth, and the like. I don't understand precisely how it is a designation.
Speaker 2: If you would have seen that it is mentioned referring to God, it would have been like the appellations (kinuyim) that the Rambam lists later. But here he says that it is actually a full-fledged Name.
Speaker 1: It must be so, because otherwise the law wouldn't stand.
Speaker 2: Exactly. It must be so, because otherwise the law wouldn't stand.
Speaker 1: It's puzzling. It indeed doesn't seem that the commentators on the spot explain it at all. They cite that it is stated in a baraisa – the Kesef Mishneh, they all cite that it is stated in the baraisa. But it could be the baraisa also means as I'm saying, that when it says... it's not clear, not clear to me.
Speaker 1: Okay. "Anyone who erases even one letter of these seven Names – receives lashes." Someone who erases even one letter of the seven Names also receives lashes.
This is interesting – it doesn't mean that he erases the entire word; even if it says Yod-Heh-Vav-Heh and you erase the Heh, you also receive lashes.
Speaker 2: It makes sense, because then the word loses its meaning, so you have also erased the Name.
Speaker 1: Perhaps not. Let's say it can still have a meaning – I don't know. I think the word... it seems that... this is indeed the whole distinction between Names that are Names and the appellations that we will see. It must be that in the Names themselves there is an inherent sanctity (kedusha b'gufa), and once there is a Name...
Speaker 1: It's interesting that there is a great distinction between the Tetragrammaton and the other Names regarding other matters, but not regarding these laws, it seems here. Not regarding the erasure of God's Name.
Speaker 2: One says substitutes (sharos) – there is indeed a distinction with saying substitutes. "Not as I am written" (lo k'mi she'ani nikhtav) – that law, that one says substitutes. They also say that it is more of a proper noun (shem ha'etzem), meaning the Tetragrammaton says something more about God than the other terms.
Speaker 1: And the Rambam did not forget to say how the Shem HaMeforash – this is the Shem HaMeforash; it is a term of the Sages. And by the way, there is a dispute about this – the Maharshal does not hold this way. The Rambam assumes that when it says in the Aggada, for example in a tractate, "the Shem HaMeforash," it means the Name Yod-Heh-Vav-Heh as it is written. This is not agreed upon by all the Rishonim.
Speaker 2: What does Rashi say? What does the forty-two-letter Name (shem ben mem-beis) mean?
Speaker 1: Ah, ah.
---
Speaker 1: Okay, the Rambam continues: "Anything appended to the Name before it" – a word in which God's Name appears, but there are additional letters before it, for example it says "l'Hashem" (to God), or yes – "anything appended to the Name before it is permitted to erase. For example, the lamed from 'l'Hashem,' and the beis from 'b'Elokim,' and the like."
The meaning is: you should not think that just as I said that even one letter of God's Name incurs lashes if one erases it – but if it says "b'Elokim," does the aleph also acquire sanctity, since it is adjacent and visible, it is one word?
The Rambam learns that when it states that the High Priest (Kohen Gadol) would pronounce the Shem HaMeforash, it means the Name Yod-Heh-Vav-Heh as it is written. This is not agreed upon by all the Rishonim.
Speaker 2: What does the Rosh say? What does the forty-two-letter Name (shem ben mem-beis) mean?
Speaker 1: Okay.
---
The Rambam continues: "Anything appended to the Name before it" – a word in which God's Name appears, but there is an additional letter before it, for example it says "l'Hashem" or... yes – "anything appended to the Name before it is permitted to erase, for example the lamed from 'l'Hashem,' and the beis from 'b'Elokim,' and the like."
This is indeed what you meant – that just as I said that even one letter of God's Name acquires sanctity, you would have thought that when it says "b'Elokim," the beis also acquires sanctity, since it is attached and recognizable as one word, a part of the same word. But it does not then have the sanctity of God's Name. This apparently relates to what I said – that it is more that the essential Name itself acquires sanctity. The fact that it is still part of the word – but shortly we will see that here, yes, what comes after it is forbidden.
"And anything appended to the Name after it, for example the chaf of 'Elohecha' (your God)" – this comes after God's Name is written; at the end there is a letter – "or the chaf-mem of 'Eloheichem' (your God, plural), and the like – may not be erased." These one may not erase.
Before it – interestingly – one may erase, but what comes after the Name, that one may not erase.
"And why? Because the letters of the Name – the Name sanctifies them." Because it is already after – when you arrive at the word "Eloheichem," you have already finished reading the entire word of God's Name, and "Elohi" has already come; the chaf-mem already catches on to the sanctity, or something like that. "And why? Because the letters of the Name – the Name sanctifies them" – the Name that precedes it sanctifies them.
There is a dispute among the Tannaim about this, the Kesef Mishneh cites it, and this is how the Rambam rules.
I was thinking that perhaps this is similar to Tzevakos. Now one understands – think about it, as it were – let us think about the meaning. I think that the Name is holy with its sound, just as there is already a sanctified Name.
What does this mean? I can think of a simple thing – like "God," okay, like not "God" but "your God" – Elohecha, Eloheichem, Eloheinu, "our God." The "our" is also divine. Makes sense?
Speaker 2: When you say "Eloheinu," to whom is the Elokim referring?
Speaker 1: Very good. So the Elokim is – in the Elokim, the Elokim is more of a... not exactly. I'm saying this: it doesn't say something about God. "Eloheinu" doesn't say something about God. "Elohecha" doesn't say something about God. Just like "Elohei Tzevakos," "Hashem Tzevakos" – now do you understand? Perhaps Tzevakos is only a type of appendage after the Name (nitpal l'shem acharon), according to the Rabbis.
Speaker 2: What are you asking, though – if it says "Hashem Chanun" (God is gracious)? Yes, why should it be so different from "Hashem Tzevakos"?
Speaker 1: One needs to know the distinction with Tzevakos – that Tzevakos is nothing more than a...
Speaker 2: Very good, the baraisa indeed says that Tzevakos is different. One needs to understand why – there is some distinction. I understand you.
But the Rambam says, nevertheless – here we hold – nevertheless, "since they have been sanctified and it is forbidden to erase them," the letters appended after the Name. The Rambam said that, for example, the chaf-mem of "Eloheichem" may not be erased. "One who erases any of the appended letters has indeed transgressed" – he has indeed committed a transgression – "but he does not receive lashes" – he does not receive Torah-mandated lashes – "rather, he is given rabbinically-ordained lashes (makas mardus)." You see that it is a Rabbinic prohibition.
Very good, that's how it sounds. The principle is – we see, we now have makas mardus for the first time. The Rambam cites very many times when one receives makas mardus – it is generally when one transgresses a Rabbinic prohibition. Always.
So that's the Rambam... This is actually the first time, I don't know when there's a rabbinic prohibition. Yes, the Rambam brought such a principle... That is, it says so in the Mishnah, but the Rambam applied it very consistently, that when there is a rabbinic prohibition, one is punished with lashes of rebellion (makat mardut).
Speaker 2: When there is makat mardut, there is makat mardut.
Speaker 1: Yes.
Speaker 2: It's not so clear.
Speaker 1: The Rambam understood it this way. In the Gemara we see a few times that it mentions such lashes, the Gemara asks: isn't this lashes? And it answers that it is makat mardut. The Rambam made from this a very strong principle, that almost every time he writes "he receives makat mardut."
Speaker 2: It's not clear that there can be makat mardut however the court wants. It's not clear that there is such a law like lashes.
Speaker 1: There is something that the Rambam also says, but it's not clear that it's as consistent as the laws of lashes, the way the Rambam makes it.
---
Section 4. The Rambam says: "One who writes aleph-lamed from Elokim" – someone wrote, he didn't write out the entire name Elokim, rather he wrote aleph-lamed – "or yud-hei from the name Havayah – it may not be erased" – one may not erase it either, because it is a part of the names that may not be erased.
"And it goes without saying yud-hei, which is a name in its own right" – yud-hei is itself a name, that one certainly may not – not only because it is the first two letters of Hashem, but because it is itself a name. "For it is part of the Shem HaMeforash" – it is part of the Shem HaMeforash (the Explicit Name).
It's very interesting – why didn't the Rambam list yud-hei here among the names? Why didn't the Rambam list yud-hei earlier when he enumerated the names?
Speaker 2: Good question, huh?
Speaker 1: I mean, the Kesef Mishneh raises this point, right? That the sanctity of yud-hei comes from the fact that it is the beginning of the Tetragrammaton, etc.
Speaker 2: It doesn't appear in the Torah?
Speaker 1: Very funny.
First of all, the Raavad disagrees with the entire halacha, he says it's not true. No, the Raavad makes a distinction between aleph-lamed and yud-hei versus what you're about to say: "But one who writes shin-dalet from the name Sha-dai, or tzadi-bet from the name Tzeva'ot – these may be erased" – because they have no meaning on their own. Do you hear what I'm saying? Shin-dalet alone has no meaning, and tzadi-bet has no meaning.
Speaker 2: I don't understand, the Raavad is saying the same thing as the Rambam. The Raavad is saying the same thing.
Speaker 1: It could be that the Raavad is saying that the reason aleph-lamed and yud-hei are forbidden is because they have meaning on their own, because they are themselves a name. Not just because they are the beginning. Do you understand?
The Rambam perhaps makes an interesting distinction – he says the beginning of yud-hei or aleph-lamed... Yes, but the Rambam perhaps says an interesting approach: he says that the first two letters of these two names are forbidden, but the first two letters of the others are not. But that's not the point about the names – the point is that yud-hei alone or aleph-lamed alone is a name. That's what the Raavad says.
It's not clear. There is a dispute about this, what the explanation is – whether the Raavad actually disagreed, perhaps he had a different textual version. It's not clear.
Yes. In any case, the halacha that the Rambam states – that aleph-lamed and yud-hei have sanctity on their own, they have meaning on their own, therefore they are also like a name. But in contrast, the first two letters of other names that don't have their own meaning – yes, those may be erased.
Very well. That is the halacha, that is clear, everyone agrees to this halacha, there is no dispute. It's just an interesting halacha.
What is the explanation? Why can one be erased? Because it already has a name. The fact that you had intent to write the name, that doesn't matter at all. A Jew began writing tzadi-bet, he intended to write Tzeva'ot, he had intent of sanctity of the Name – it changes nothing.
But it's interesting, because the significance of aleph-lamed or yud-hei is not because he began writing the name, but because aleph-lamed alone or yud-hei alone is a name.
So why doesn't the Rambam count it among the seven names? It's something interesting. Because their significance doesn't come from being the first two letters of a name. It appears that it doesn't.
Speaker 2: Well yes, well he does count it, because it's the same thing.
Speaker 1: It appears that the Rambam understood somehow that yud-hei is only holy when one wrote it as the beginning of writing the Tetragrammaton.
Speaker 2: Chapter 20. It does appear in the Torah, not just the Torah – in Psalms. "Yah dalkit Yah," it does appear. "Yah dalkit Yah" for example.
Speaker 1: That is essentially a designation, an abbreviation of the Tetragrammaton. That's the Rambam's position.
It's interesting, because the Tetragrammaton is never pronounced at all, and this name one does say it, there's no problem saying it. It appears that it is somehow a designation.
The Sages say "For a hand is on the throne of Yah" – it could be that this itself means that it separates the yud-hei from the vav-hei. The Name is not complete. Yud-hei is half of the Tetragrammaton. It's not really a name unto itself.
Speaker 2: And aleph-lamed is also half of Elokim?
Speaker 1: What? Aleph-lamed is not half of Elokim but...
Speaker 2: Aleph-lamed, does it even appear as "Kel Elokim"? It appears many times.
Speaker 1: I... I don't know already, I even many times, but it does appear? It could appear. It could, it could even also be yes, the Name. It also says "For with Yah, Hashem, is the Rock of worlds" – it's Yah Havayah. We do see that it is...
Okay, but up to here is names. Right, moving on. What this is – which are the names? One might need to explain briefly what these names are:
- Names – these are the names that may not be erased. There are seven.
- Appended from after – there are all those that follow.
- Aleph-lamed, yud-hei – there is an additional eighth, yes.
These are the three types of Torah-level names.
---
But there is another type of names, which are called designations (kinuyim). Not names, but designations.
"Designations – with which one praises the Holy One, Blessed be He, such as Gracious and Merciful" – or "the Great, the Mighty, and the Awesome" – or "the Faithful, Zealous, and Strong" – it says about the Almighty "a zealous God (Kel kana)" – "and the like – they are like other holy writings" – they are holy words, they are words that one directs toward the Almighty – but nevertheless they are not names.
Let me explain. The reason is simple, because all these things are designations – therefore one can even say about a person that he is merciful, one follows in the ways of the Holy One, Blessed be He, that he is merciful. It's simply a praise, a designation. One can say about a person that he is merciful.
Speaker 2: A strong one or something like that. With the hei and the vav and the gimmel before it.
Speaker 1: Okay, the point is though: it's not a name that one calls the Almighty that pertains exclusively to the Almighty.
This is how the Rambam learns. And although – wait, I'll explain a bit more – although truly, the Rambam mentioned here the topic of the Shem HaMeforash, truly, for example in the Guide for the Perplexed (Moreh Nevuchim), the Rambam explains that truly all names besides the Shem HaMeforash are actions.
It's simply a praise, a designation. I can also say about a person that he is an eye, if one wants. It means a strong one, or something like that. With the eyes being called upon him.
Okay, the point is though that it's not a name that one calls the Almighty, rather it's a praise about the Almighty. This is how the Rambam learns.
And by the way, one needs to explain here that truly, and the Rambam mentioned here the topic of the Shem HaMeforash — truly, in the Guide for the Perplexed the Rambam explains that truly all names, besides the Shem HaMeforash, are actions. Actions means the things that the Almighty does. For example, he says, Ado-nai means the Almighty governs the world, and we learn "Master of the earth," yes, chapter 1, Master of the earth. The Almighty does — not what He is. It's not a name of what He is. What He is, is only the Shem HaMeforash, which also doesn't say what He is — which says that He is not anything like all other things.
If so, seemingly the names are also a description. But it appears that there is still a halachic distinction. The halacha doesn't reckon with this principle. The halacha does make a distinction that there are names where our relationship is the sanctity of the Name. Regarding the sanctity of the Name, which has no acquisition, it certainly speaks of an action, as he says that a person can do it.
And one also needs to say another thing, that holy writings doesn't yet mean that one may erase them actively. There could be a separate halacha. Holy writings themselves may not be erased, but it means that they don't have the specific halacha of sanctity of the Name. One needs to understand what the explanation is, some distinction.
Yes? We say names... It could be that all these matters with the concern is not that the Almighty is being affected, it's still our sanctity of the Name, our regard for the Almighty. So seemingly the explanation is that the names that are enumerated as the seven names, they are truly more attributed by us to the Almighty.
I'm saying, it's not an answer that says there's no question the way we see it. That there's no question, so it is. Only that if so, people already need to be concerned. But what, explain to me the relationship. We view it as the Almighty's name, not as something that the Almighty...
Yes, "gracious" is a praise that one can also use for a mighty person. One says about Samson that he's a mighty man, there's no problem. But in contrast, the earlier ones, one uses them exclusively for the Almighty.
---
Okay, let's take it up. The Rambam continues, all these names...
He could have learned the vessels, he could have learned a certain technical matter.
A vessel that had a holy name written on it — one cuts off the place of the Name and stores it away (genizah).
If there is a vessel, one may not destroy the vessel, because it has the Almighty's name on it. What must one do? One must cut off the piece where the Almighty's name is, and one must put it in genizah.
One may however break the vessel — that's perhaps not a novel point, perhaps it's not obvious? I don't know, a vessel is after all a "thing that has a permissible alternative" (davar sheyesh lo matirin). One derives from this. The entire concept of the Name of Heaven comes from the entire vessel. What does the Almighty need from this entire halacha? What is the vessel? It doesn't mean that it's nullified on the vessel or what?
Even if the Name was engraved in a metal vessel or a glass vessel — it wasn't written, rather it was etched in a different way — and he melted down the vessel, and the entire vessel becomes transformed, and with it also the Almighty's name — he receives lashes.
Rather, he cuts off its place — one must cut off the place where the Name of Heaven is written — and stores it away, and one must put it in genizah.
The novel point is that it's not only if it was written with ink or something like that — it's a part of the vessel. Furthermore, if you have metal, or you pour the vessel...
One thing, the novel point is perhaps also this: that you're not doing something directly to the Almighty's name, you're only doing something to the entire vessel, and automatically the Name becomes nullified. You could say, the entire vessel became nullified. I didn't erase the Almighty's name, I made it no longer a vessel — but in practice, through this method the Almighty's name was erased, so one must cut it and store it in genizah.
---
Now, if a holy name was written on one's flesh — the person may not wash himself, because that would erase the Name of Heaven — he may not wash and may not anoint, and also may not stand in a place of filth.
This is not just about the prohibition stated here, but simply as another halacha of not disgracing the Name of Heaven — one may not stand in a place of filth.
Well, what does one do? But the person needs to wash. So when he needs to wash — then according to immersion for a mitzvah (tevilah shel mitzvah) where he needs to go wash — he must cover the Almighty's name. He wraps it with a reed — he must cover it with a piece of grass or something — and immerses, and immerses himself this way.
And if he didn't find a reed — if he didn't find something with which to cover it — he wraps around with a shard.
Gemi means papyrus, right? Such a thing that grows, such a grass.
What does "mesabev with a shard" mean? The meaning? What should he do? It's understood, he wraps around and...
But what is the meaning? Should he look for a cover, should he look for not a touch? He should look for a... you say touch. Let's ask him.
If he can't, he doesn't have a reed with which to wrap it, he should search. He should search for something. He needs to find a reed. He can't just go into the mikveh, he needs to go find something. It's not a ruling that ideally if he finds something he should cover it, rather he must find something and definitely cover it.
It should not be tight — but of course, with immersion there is another problem: that if one places something tight and the water cannot reach there, it is a barrier (chatzitzah). It should not be tight, so as not to create a barrier.
We see this as necessary. The reason why one was told to cover the Name that is inscribed on his flesh is not because one is afraid it will be erased. Because even if it would be erased incidentally — because on its own there is no prohibition when he doesn't do it intentionally. Rather, the problem why the Sages told one to wrap it is so that one should not stand before the Name naked — that one may not stand naked next to the Name of Hashem. Therefore one must wrap it with something.
Therefore it is sufficient that it not be tight, because if one would need it to be tight, then the immersion wouldn't work, because there would be a problem.
Rather, what is it — there's no problem — one may immerse normally, it's for the purpose of a mitzvah, and if it gets erased there's no problem. But why does one need the reed? One needs the reed specifically.
If one wouldn't have done anything — the Rambam already said that one may not wash so as not to erase. So if one also wouldn't be allowed to wash when going to the mikveh, the person wouldn't be able to go to the mikveh at all. But in practice, the Sages did allow the person to do an immersion for a mitzvah.
And why did they say one should place something? So that one should not stand naked in front of the Name of Hashem. Therefore it is sufficient that it not be tight, because if one would have it tight, one still wouldn't be able to go to the mikveh because of the barrier issue.
---
Enough for one page, one page. Okay. Up to here are the laws of names.
Now we're going to learn additional things that are also prohibited on account of similar laws with "you shall not do so." We discussed that the prohibition is that one should not do as one does for idolatry. What does one do for idolatry? One destroys their buildings and so forth. One may not do the same thing to the Almighty's property — destroy a place of worship of God.
One who dismantles a single stone in a destructive manner — very good, "in a destructive manner." So this is a novel point. For example, the names — even if someone does it for a good reason, seemingly one may not, because it's a name. One beautifies the altar, if you want to fix the altar and one needs to remove — which we already had that with immersion, if it gets erased there's no problem, because one does it because one wants to immerse. Okay.
One who demolishes even a single stone in a destructive manner from the altar, or from the Sanctuary, or from the rest of the Temple courtyard — receives lashes. He receives lashes. Why? As it states regarding idolatry — by idolatry the commandment is "for you shall tear down their altars" — one should indeed break down the altars of idolatry. And upon that, "you shall not do so." Whatever is a commandment regarding idolatry is a prohibition regarding the Almighty. "You shall not do so to the Lord your God."
And similarly, one who burns sacred wood (atzei hakodesh) — someone who burns trees that are atzei hakodesh. What does this expression mean? Holy trees? Trees that are planted in the place of the Temple?
Seemingly we're not talking about a tree in the Temple area, we're talking about an altar, some object. Or perhaps in the Temple area vicinity? I don't understand what he's discussing here. Yes, it says "place," not a tree. But a tree is also not really a tree. But a tree that one consecrated (makdish) doesn't yet qualify as "sacred wood."
So what does "sacred wood" mean? Is it some kind of mitzvah? Atzei hakodesh — yes, it means hekdesh (consecrated property). Perhaps we need to reconsider hekdesh in general. Where does it say "kodesh" here? It does say kodesh here. But atzei hakodesh is written here. He says here "in a destructive manner." One who burns sacred wood in a destructive manner — trees that were consecrated for hekdesh.
When one donates wood for the Temple, it goes for burning — or burning on the altar. But if one donates wood to build the Temple, like the cypress trees there — Hiram sent special wood to King Solomon — and those trees do have an aspect of holiness, they belong to holiness, to the altar.
And burning them makes logical sense why? Because further on we do the opposite, because they need to be burned. On this there is the commandment that one should burn idolatrous objects, as it states "and their Asherah trees you shall burn with fire," and upon that also applies "you shall not do so to the Lord your God" — that wood designated for holiness may not be burned.
Very good. He brings that someone asked the Rambam in a responsum: What is the meaning in Chapter 6 of Hilkhot Yesodei HaTorah of "sacred wood"? What is that? He answered as you said, that it means trees that were prepared for building the Temple. Very good, very good.
---
And the Rambam continues, sacred writings (kitvei hakodesh). Very good. Yes, sacred writings.
Sacred writings is the source for names that is not exactly about names — it's from sacred writings. Sacred writings, even if they don't contain the Name of God inside. There is the Name of God that we are concerned about, but sacred writings, even if they don't contain the Name of God — for example, a page of Gemara or a page of Tanakh where it doesn't say...
Which Torah portion doesn't contain God's Name? There are certain ones, yes. You mean it doesn't contain Moses's name, yes? But God's Name — there is a portion where it doesn't appear. Okay.
"And their commentaries and explanations" — this means sefarim (books). Not only sacred writings which literally means Tanakh, but also "their commentaries and explanations" means midrashim, Gemaras, commentators — "it is forbidden to burn them or destroy them by hand." One may not burn them or destroy them by hand. "And one who destroys by hand — receives rabbinical lashes (makkat mardut)." Receives makkat mardut. The whole matter is not a Torah-level prohibition (de'oraita). Very good.
Seemingly, this too has the rule that it applies specifically in a destructive manner.
If someone wrote a piece of Torah, or even a piece in a Torah scroll, there is a halakha that one may erase it. Writing of the Name may not be erased, even so. Plain sacred writings — there is a distinction between destroying by hand and plain sacred writings. Sacred writings have a prohibition of destroying by hand. Destroying by hand is not necessarily literal destruction.
The Rema says: "When are these things said? Regarding sacred writings that were written by a Jew in sanctity" — that were written in sanctity.
Speaker 1: Very good. Seemingly, also regarding what you're saying, that there is the rule that if you go through a marketplace, for example someone wrote a piece of Torah, or even a piece of halakha, even a Torah scroll, with an error — one may erase it. God forbid, you may not erase it even so. Simply, we know a distinction between destroying by hand and plain sacred writings.
Regarding sacred writings there is a prohibition of destroying by hand. Destroying by hand — is not so strictly forbidden. The Rambam says: it is of rabbinic origin (midivrei sofrim). "Regarding sacred writings that were written by a Jew in sanctity" — that were written in sanctity. It already states, the importance thereof comes from the fact that a person wrote it and he did it for the sake of Torah study, and when he wrote it he gave it importance.
"But a Jewish heretic (min) who wrote a Torah scroll" — a type of Jew who is not a proper Jew in sanctity — "their books and their mentions of God's Name" one may indeed burn along with the Names therein, "because they do not believe in the sanctity of the Name" — they don't believe in the sanctity of the Name — "and they did not write it" — when he wrote it, he did not write it for the sake of the Name — "rather, he considered in his mind that this is like other matters" — he writes it as if it were other things, meaning he thinks it's just a wisdom like other wisdoms. "Since their intent is such, the Name was not sanctified." The holiness of a Torah scroll comes from the fact that the person who studies it, the person who writes it, does so with a sense of importance. Therefore, not only may one burn it, but "it is a mitzvah to burn them, so as not to leave a name for heretics nor for their deeds."
Very good. Here is the statement we have learned, that the whole... I've said it many times, that the holiness is not an intrinsic holiness — because then perhaps a heretic's would also be holy. Rather, it is the attitude (hityachsut). The first case is not about attitude, because the nonsense is nothing at all. Okay, the nonsense I burn. But it's interesting, because here comes a heretic and he writes a Torah scroll. He asks you: Do you have a Torah scroll? Eh, you don't have a Torah scroll. I have a Torah scroll. You have a Torah scroll? You're burning a Torah scroll? No, I'm burning your Torah scroll. You created a Torah scroll? Well well, I'm burning it.
Speaker 2: Yes, but the mitzvah to burn them is also somewhat related to the mitzvah of burning altars of idolatry, because it's a form of desecration of God's Name (chillul Hashem), yes. A heretic is an interesting sort of dialectic. "So as not to leave a name" — it was said that we burn it because we want to eradicate the name of idolatry, and it states that... yes.
Speaker 1: I hear, very good. It's interesting. Because the heretic is still a bit not genuine. He says, why does he write a Torah scroll? Why? Because he said so. I thought a heretic is someone who has a false interpretation of the Torah. No — "like other matters." In his view, it has no greater importance than other books.
Speaker 2: Yes, but there it seems even more strongly accurate, because the whole point of heretics (minim) is people who do believe in the Torah, just they have some kind of... He says the Torah states there are two powers. Yes, all the heretics that one argues with — they are people who bring proofs from verses. He doesn't say the Torah is "like other matters." So it seems that the Rambam has introduced here some new type of heretic.
Speaker 1: Perhaps it's with that type of heretic? I always thought this is simply a straightforward halakha. Even books — there is some holiness. Here it turns out, the aspect of heretics is more dominant on the subject of...
Well, we need to know here. There are a few things stated here. What's going on? A heretic who wrote it but he wrote it with a sense of importance? That's one thing. Or what happens when a Jew wrote it but he didn't do it intentionally? Let's say he didn't know the meaning of the words. He wrote it "like other matters." If you gave it to a scribe to copy — okay, but he knows it's a Torah, there's no issue of intent, that it needs to stand in the...
I'm saying, there are two things stated here. One: it doesn't become sanctified when a person writes without a sense of importance. But the second thing here is — otherwise there wouldn't have been the mitzvah because one should not leave "a name for heretics nor for their deeds." That is the distinction between a non-Jew and a heretic.
Speaker 2: So look, it's finished. But a non-Jew who wrote the Name — that's a whole topic.
Speaker 1: You see, it does have holiness, but we don't want to have it.
Speaker 2: Why don't you want it? Only that it shouldn't be used. Why? What's wrong?
Speaker 1: It could be a whole topic. You mean if it's needed, but you mean it's not... it's forbidden. "And similarly, sacred writings that have worn out or that were written by a non-Jew — they are to be stored away (yiganezu)." Stored away. Stored away.
Speaker 2: Why should they be stored away? You mean they should be stored away when they're no longer needed? What does it mean? Perhaps.
Speaker 1: Not clear.
Speaker 2: It doesn't state clearly here. They don't know clearly.
Speaker 1: "And similarly, sacred writings that have worn out" — ah, here we see — "that have worn out, or that were written by a non-Jew — they are to be stored away." It places both in the same category. That we don't use it for one of two reasons: either because they've worn out, or because a non-Jew wrote them. We see, we don't use something that a non-Jew wrote.
Speaker 2: Does it come out that you'd want to use a Torah that a non-Jew wrote in the study hall?
Speaker 1: Not a Torah, but I know... sacred writings means a Tanakh, a printer...
Speaker 2: No, it doesn't mean a printer. Sacred writings means a Tanakh, that's the literal meaning.
Speaker 1: If it was once upon a time, one needed many scribes, if one happened to find a scribe — it's much faster with a machine. But you see, before it's a problem, it turns out there's no way around it. Indeed it's difficult, why? What's wrong? If, for argument's sake, you say it has holiness — that's one thing, it does have holiness, why not? One would store it away properly, at least not what looks like garbage — that's what it's about.
Speaker 2: Regarding printed material, that's a different question. Look, the Mishnah Berurah brings us here — there is a dispute. The answer goes like this: printed material has holiness just like handwriting. But what about when a non-Jew prints it? Then perhaps not.
Speaker 1: If it's a machine — a machine is like a non-Jew, seemingly. Certainly, a machine isn't even a non-Jew. If only a machine could reach the level of a non-Jew.
---
Speaker 1: Okay, so. Now the Rambam continues. Okay, the Rambam — now that we've learned that Names have holiness, a question arises: various names in the Torah, and one doesn't always know if it refers to the Almighty, or it means a ruler, lordship — it could be just a master, a person. The Rambam brings several rules. It's interesting, because it states regarding "all the Names mentioned regarding Abraham — are sacred," in the Laws of Writing a Torah Scroll, something like that.
Yes, the Rambam says: "All the Names mentioned regarding Abraham — are sacred." Even... "even this one that states" — the Name, lordship (adonut), it's written A-d-n-y. The Rambam brings this, it's written A-d-n-y, where he speaks there to the angels — it could be that he means a person. But what it appears, Abraham always spoke toward Heaven, he always saw God the Almighty, even... the Creator's correction.
Conversely, the same story with Lot: "All the Names mentioned regarding Lot — are mundane, except for this one: 'Please, O Lord'" — "Behold, your servant has found favor in your eyes" — there it says "my lord" (adoni), but there he's speaking to the angels.
Speaker 2: But there he's speaking to the angels. It could be that Abraham spoke to the angels, he knew they were important angels who came from the Almighty, not to the Almighty.
Speaker 1: No, that's a nice Torah thought, but the plain meaning is that Abraham speaks to the Almighty, as Rashi says. He means to say that "please do not pass by" — the Almighty should not leave, "and the Lord appeared to him." I go with that interpretation.
Okay, further. "All the Names mentioned regarding Gibeah of Benjamin" — in the story of Benjamin and the concubine at Gibeah — "are sacred." Sacred.
"All the Names mentioned regarding Micah — are mundane." Micah refers to the idol of Micah. God's Name appears there, and the implication is that even so, it is mundane.
Speaker 2: Yes, even the Tetragrammaton appears there, I've seen. It's interesting.
Speaker 1: Yes? "All the Names mentioned regarding Naboth — are sacred." Sacred. Very good.
The Rambam continues: "Every instance of 'Solomon' mentioned in Song of Songs — is sacred." Everywhere the word Solomon appears in Song of Songs — "The Song of Songs, which is Solomon's" — sacred. "And it is like the other appellations" — it's not like sacred in the sense of the eight Names that the Rambam enumerated earlier, or the seven Names that the Rambam enumerated, but it is sacred. Because as the Rambam accepts, like the Midrash that says Solomon always means "the King to Whom peace belongs" — it's an appellation for the Almighty. "Except for this one: 'The thousand are for you, Solomon'" — there it means King Solomon.
"Every instance of 'king' (malkaya) mentioned in Daniel — is mundane." In the Book of Daniel it says malkaya — usually malkaya means Nebuchadnezzar or whomever is meant there. "Except for this one: 'You are the King, King of kings'" — there it refers to the Almighty. "And it is like the other appellations."
Speaker 2: I think that even "King of kings" could refer to Nebuchadnezzar, and even that — he called himself that, or it could refer to the king of Persia there.
Speaker 1: The novel point about Naboth that he brings here is because it states there — not by Naboth, sorry — for example Gibeah of Benjamin, and the reason is because it states there that they asked the Almighty whether they should go out to war, "and the Lord said." There were Tannaim who argued that it couldn't be that it was the Almighty. And the same thing with Naboth — I don't know what the sugya (Talmudic discussion) is, but it states as follows: that Ahab, and it states "he cursed God and the king," something like that. Since Ahab was an idol worshipper, one doesn't know what he meant. The plain meaning is, here he did mean the Almighty. That seems to be the interpretation.
The same thing, which other one? Well, I don't understand all of them. Yes, the idol of Micah — he made an idol, not for the Almighty, for idolatry. That's the novel point.
Therefore the Rambam always brings "and he called there in the Name of the Lord, God of the world" — because something about Abraham calling the Name of God has a special importance. But all these things, seemingly there are many more uncertainties in the Tosafot, but why the Rambam brings specifically these few rules that are based on homiletical interpretations (drashot) or baraitot and the like — I don't know what's going on there.
---
Speaker 1: Let's make a quick summary:
- When one destroys one of the Names that are the Names of the Almighty — the eight Names — one receives lashes. In contrast, for appellations (kinuyim) one does not receive lashes.
- And besides the seven Names, also all instances of "El" and "Y-h," which are the two beginnings of Names — they also have the same law as the Names themselves. In contrast, other beginnings of Names, other appellations, do not have the same law.
- And afterward, also on a vessel or on a person, one may not destroy them either.
- But what happens when a person wrote it on his body? It becomes more complicated, because a person has a mitzvah of immersion (tevilah). On this the Rambam said that a Yosef, when he goes to immerse, it will be erased, and since it's erased incidentally (al derekh hagav), he doesn't need to pay attention to it. But he does need to pay more attention that he should not stand unclothed. The Rambam did not enumerate an extra halakha that one may not stand unclothed in front of the... How does it state it otherwise? Here it states: one may not stand unclothed in front of the Almighty's Name. Therefore, one should place something over it, and one can place it in a manner that it won't be a barrier (chatzitzah).
- What happens if the Name is written on some building? I don't know what — one may not stand there unclothed either.
Speaker 2: You didn't know that halakha actually?
Speaker 1: Now you know. Yes.
The Rambam said regarding the mitzvah of "you shall not do so" — it states that one should not do what is done to idolatry. Idolatry has a commandment that one should destroy all their structures. So if one destroys some part of the Temple, or a tree that was donated for building the Temple, one violates the same prohibition.
Afterward, the Rambam stated the halakha of rabbinic origin regarding sacred writings. Sacred writings, even those that don't contain the Almighty's Name, are nevertheless important as a part of the Torah. The Rambam placed them under the same category.
This is also somewhat of a novelty, because it's not the same severity as "lo ta'asun kein" (you shall not do so). But what is the rabbinic law (halacha mid'rabbanan) regarding this?
The Rambam said that the sanctity comes from the fact that a Jew writes it with holiness. If a heretic (min) writes it, then one must burn it, because there is truly an importance in destroying anything from the heretic. And from a non-Jew one doesn't need to destroy it, but still one shouldn't use it, and it shouldn't be placed in geniza.
---
Now, after this the Rambam enumerates which names that appear in the Torah – when do we know if it's holy or not. He brought from the Sages (Chazal):
- Avraham – Avraham Avinu always refers to the holy [meaning], except in one place. Everywhere, Avraham Avinu refers to the holy.
- Lot – usually is secular (chol), except for one place.
- And similarly Binyamin, Micha, Navot – which is holy, which is secular.
- And Shlomo, and Daniel.
---
Yes, it would seem the reason for holy writings (kisvei hakodesh) is that the sanctity of holy writings is also a "davar she'nikra shemo alav" (a thing upon which His name is called). It's indeed not... Also, most holy writings do actually contain names in general, there are actual [divine] names present.
Even what you're saying, you're right – even in a hypothetical case of a commentary that doesn't have God's name – the Rambam brought the halacha that commentaries are also forbidden to erase, because that is also somewhat of a novelty. There is a Gemara in [the chapter of] "Kol Kisvei" on this topic.
Even commentaries on the Oral Torah (Torah she'b'al peh) – the Oral Torah doesn't have any [divine] names at all. How can it be that it should have sanctity? He says that this is the meaning of "Kol Kisvei" – I don't know.
Is there a question?
Yes.
---
And as a practical halacha, people struggle with this – which things require the treatment of [sacred] names. One needs to know this better. One sees it, of course, but let's say clearly – one sees the introduction – one cannot derive from a theoretical matter a practical halacha.
He stated the ruling, but clearly one sees that apparently the definition is that the prohibition is to destroy something that people relate to with sanctity – it is a "davar she'nikra shemo alav" (a thing upon which His name is called).
A heretic, for example, is not – or one could say, a heretic who doesn't even know that it's holy. There are many questions, for example I already know, one needs to consult. But in any case, there can be things that people don't relate to with sanctity – that the prohibition is not simply because it's a magical thing. The prohibition is because it's a holy thing – one doesn't burn a holy thing with one's own hands, not even passively. It all has to do with the attitude of relating to it.
If it's something that came out of the printing press – twenty broken books – and one throws them back in the garbage, they never had any sanctity – it could be that the foundational principle doesn't apply here.
Practically, one really needs to know this.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 Related Content