הלכות דעות פרק ה

🎓 שיעורים / Shiurim

🎧 שמיעה / Listen

⬇ הורדה / Download

▶ וידאו / Video

▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›

כְּשֵׁם שֶׁהֶחָכָם נִכָּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְדֵעוֹתָיו וְהוּא מֻבְדָּל בָּהֶם מִשְּׁאָר הָעָם. כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בְּמַעֲשָׂיו בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמַשְׁקֵהוּ וּבִבְעִילָתוֹ וּבַעֲשִׂיַּת צְרָכָיו וּבְדִבּוּרוֹ וּבְהִלּוּכוֹ וּבְמַלְבּוּשׁוֹ וּבְכִלְכּוּל דְּבָרָיו וּבְמַשָּׂאוֹ וּבְמַתָּנוֹ. וְיִהְיוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ נָאִים וּמְתֻקָּנִים בְּיוֹתֵר. כֵּיצַד. תַּלְמִיד חָכָם לֹא יִהְיֶה גַּרְגְּרָן אֶלָּא אוֹכֵל מַאֲכָל הָרָאוּי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ. וְלֹא יֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲכִילָה גַּסָּה. וְלֹא יְהֵא רוֹדֵף לְמַלְּאֹת בִּטְנוֹ כְּאֵלּוּ שֶׁמִּתְמַלְּאִין מִמַּאֲכָל וּמִשְׁתֶּה עַד שֶׁתִּפַּח כְּרֵסָם. וַעֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (מלאכי ב ג) "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם". אָמְרוּ חֲכָמִים אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. וְהֵם הָאוֹמְרִים (ישעיה כב יג) "אָכוֹל וְשָׁתֹה כִּי מָחָר נָמוּת". וְזֶהוּ מַאֲכַל הָרְשָׁעִים. וְשֻׁלְחָנוֹת אֵלּוּ הֵם שֶׁגִּנָּה הַכָּתוּב וְאָמַר (ישעיה כח ח) "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם". אֲבָל הֶחָכָם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא תַּבְשִׁיל אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם וְאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּדֵי חַיָּיו וְדַּיּוֹ. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי יג כה) "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ":

כְּשֶׁהֶחָכָם אוֹכֵל מְעַט זֶה הָרָאוּי לוֹ לֹא יֹאכְלֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵיתוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ. וְלֹא יֹאכַל בַּחֲנוּת וְלֹא בַּשּׁוּק אֶלָּא מִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּנֶּה בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת. וְלֹא יֹאכַל אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ וְלֹא עַל אוֹתָן הַשֻּׁלְחָנוֹת הַמְּלֵאִים קִיא צוֹאָה. וְלֹא יַרְבֶּה סְעֻדּוֹתָיו בְּכָל מָקוֹם וַאֲפִלּוּ עִם הַחֲכָמִים. וְלֹא יֹאכַל בִּסְעֻדּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קִבּוּץ הַרְבֵּה. וְאֵין רָאוּי לוֹ לֶאֱכל אֶלָּא בִּסְעֻדָּה שֶׁל מִצְוָה בִּלְבַד כְּגוֹן סְעֻדַּת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנָּשָׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם. וְהַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא אָכְלוּ מִסְּעֻדָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶן:

כְּשֶׁהֶחָכָם שׁוֹתֶה יַיִן אֵינוֹ שׁוֹתֶה אֶלָּא כְּדֵי לִשְׁרוֹת אֲכִילָה שֶׁבְּמֵעָיו. וְכָל הַמִּשְׁתַּכֵּר הֲרֵי זֶה חוֹטֵא וּמְגֻנֶּה וּמַפְסִיד חָכְמָתוֹ. וְאִם נִשְׁתַּכֵּר בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וְאָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּצָּהֳרַיִם וַאֲפִלּוּ מְעַט אֶלָּא אִם הָיָה בִּכְלַל הָאֲכִילָה. שֶׁהַשְּׁתִיָּה שֶׁהִיא בִּכְלַל הָאֲכִילָה אֵינָהּ מְשַׁכֶּרֶת. וְאֵין נִזְהָרִין אֶלָּא מִיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן:

אַף עַל פִּי שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֻתֶּרֶת לוֹ תָּמִיד. רָאוּי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה וְלֹא יְהֵא מָצוּי אֵצֶל אִשְׁתּוֹ כְּתַרְנְגוֹל אֶלָּא מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת אִם יֵשׁ בּוֹ כֹּחַ. וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר עִמָּהּ לֹא יְסַפֵּר בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ וּבִטְנוֹ מָלֵא. וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה כְּשֶׁהוּא רָעֵב. אֶלָּא בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה כְּשֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו. וְלֹא יָקֵל בְּרֹאשׁוֹ בְּיוֹתֵר וְלֹא יְנַבֵּל אֶת פִּיו בְּדִבְרֵי הֲבַאי וַאֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּקַבָּלָה מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אָדָם לְאִשְׁתּוֹ עָתִיד לִתֵּן עָלֶיהָ אֶת הַדִּין. וְלֹא יִהְיוּ שְׁנֵיהֶם לֹא שִׁכּוֹרִים וְלֹא עַצְלָנִים וְלֹא עַצְבָּנִים, וְלֹא אֶחָד מֵהֶן. וְלֹא תִּהְיֶה יְשֵׁנָה. וְלֹא יֶאֱנֹס אוֹתָהּ וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה אֶלָּא בִּרְצוֹן שְׁנֵיהֶם וּבְשִׂמְחָתָם. יְסַפֵּר וְיִשְׂחַק מְעַט עִמָּהּ כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשָׁהּ וְיִבְעל בְּבוּשָׁה וְלֹא בְּעַזּוּת וְיִפְרשׁ מִיָּד:

כָּל הַנּוֹהֵג מִנְהָג זֶה לֹא דַּי לוֹ שֶׁקִּדֵּשׁ נַפְשׁוֹ וְטִהֵר עַצְמוֹ וְתִקֵּן דֵּעוֹתָיו אֶלָּא שֶׁאִם הָיוּ לוֹ בָּנִים יִהְיוּ נָאִים וּבַיְשָׁנִים רְאוּיִין לְחָכְמָה וְלַחֲסִידוּת. וְכָל הַנּוֹהֵג בְּמִנְהֲגוֹת שְׁאָר הָעָם הַהוֹלְכִים בַּחשֶׁךְ יִהְיוּ לוֹ בָּנִים כְּמוֹ אוֹתָם הָעָם:

צְנִיעוּת גְּדוֹלָה נוֹהֲגִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּעַצְמָן. לֹא יִתְבַּזּוּ וְלֹא יִתְגַּלּוּ רֹאשָׁן וְלֹא גּוּפָן. וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא יְהֵא צָנוּעַ וְלֹא יְגַלֶּה בְּגָדָיו עַד שֶׁיֵּשֵׁב. וְלֹא יְקַנֵּחַ בְּיָמִין. וְיִתְרַחֵק מִכָּל אָדָם. וְיִכָּנֵס חֶדֶר לִפְנִים מֵחֶדֶר מְעָרָה לִפְנִים מִן הַמְּעָרָה וְנִפְנֶה. וְאִם נִפְנֶה אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר יִתְרַחֵק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע חֲבֵרוֹ קוֹלוֹ אִם נִתְעַטֵּשׁ. וְאִם נִפְנֶה בְּבִקְעָה יַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה חֲבֵרוֹ פֵּרוּעוֹ. וְלֹא יְדַבֵּר כְּשֶׁהוּא נִפְנֶה אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גָּדוֹל. וּכְדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֵג צְנִיעוּת בַּיּוֹם בְּבֵית הַכִּסֵּא כָּךְ נוֹהֵג בַּלַּיְלָה. וּלְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם עַצְמוֹ לְהִפָּנוֹת שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק:

תַּלְמִיד חָכָם לֹא יְהֵא צוֹעֵק וְצוֹוֵחַ בִּשְׁעַת דִּבּוּרוֹ כִּבְהֵמוֹת וְחַיּוֹת. וְלֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בְּיוֹתֵר אֶלָּא דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם כָּל הַבְּרִיּוֹת. וּכְשֶׁיְּדַבֵּר בְּנַחַת יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק עַד שֶׁיֵּרָאֶה כְּדִבְרֵי גַּסֵּי הָרוּחַ. וּמַקְדִּים שָׁלוֹם לְכָל הָאָדָם כְּדֵי שֶׁתְּהֵא רוּחָן נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְדָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. מְסַפֵּר בְּשֶׁבַח חֲבֵרוֹ וְלֹא בִּגְנוּתוֹ כְּלָל. אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. אִם רוֹאֶה שֶׁדְּבָרָיו מוֹעִילִים וְנִשְׁמָעִים אוֹמֵר וְאִם לָאו שׁוֹתֵק. כֵּיצַד. לֹא יְרַצֶּה חֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ. וְלֹא יִשְׁאַל לוֹ עַל נִדְרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר עַד שֶׁתִּתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְיָנוּחַ. וְלֹא יְנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּהוּל עַד שֶׁיִּקְבְּרֵהוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. וְלֹא יִרְאֶה לַחֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ אֶלָּא יַעֲלִים עֵינָיו מִמֶּנּוּ. וְלֹא יְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ. וְלֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע אֶלָּא בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּדִבְרֵי חָכְמָה אוֹ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְלֹא יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק וַאֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ אוֹ בִּתּוֹ:

לֹא יֵלֵךְ תַּלְמִיד חָכָם בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְגָרוֹן נָטוּי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג טז) "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם". וְלֹא יְהַלֵּךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל בְּנַחַת כְּמוֹ הַנָּשִׁים וְגַסֵּי הָרוּחַ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג טז) "הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה". וְלֹא יָרוּץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּמִנְהַג מְשֻׁגָּעִים. וְלֹא יִכְפֹּף קוֹמָתוֹ כְּבַעֲלֵי חֲטוֹטֶרֶת. אֶלָּא מִסְתַּכֵּל לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה. וּמְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק כְּאָדָם שֶׁהוּא טָרוּד בַּעֲסָקָיו. גַּם מִמַּהֲלָכוֹ שֶׁל אָדָם נִכָּר אִם חָכָם וּבַעַל דֵּעָה הוּא אוֹ שׁוֹטֶה וְסָכָל. וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (קהלת י ג) "וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁסָּכָל הֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא". הוּא מוֹדִיעַ לַכֹּל עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא סָכָל:

מַלְבּוּשׁ תַּלְמִיד חָכָם מַלְבּוּשׁ נָאֶה וְנָקִי. וְאָסוּר לוֹ שֶׁיִּמָּצֵא בְּבִגְדוֹ כֶּתֶם אוֹ שַׁמְנוּנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְלֹא יִלְבַּשׁ לֹא מַלְבּוּשׁ מְלָכִים כְּגוֹן בִּגְדֵי זָהָב וְאַרְגָּמָן שֶׁהַכּל מִסְתַּכְּלִין בָּהֶן. וְלֹא מַלְבּוּשׁ עֲנִיִּים שֶׁהוּא מְבַזֶּה אֶת לוֹבְשָׁיו אֶלָּא בְּגָדִים בֵּינוֹנִים נָאִים. וְלֹא יְהֵא בְּשָׂרוֹ נִרְאֶה מִתַּחַת מַדָּיו כְּמוֹ בִּגְדֵי הַפִּשְׁתָּן הַקַּלִּים בְּיוֹתֵר שֶׁעוֹשִׂים בְּמִצְרַיִם. וְלֹא יִהְיוּ בְּגָדָיו סְחוּבִין עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ בִּגְדֵי גַּסֵּי הָרוּחַ אֶלָּא עַד עֲקֵבוֹ וּבֵית יָד שֶׁלּוֹ עַד רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. וְלֹא יְשַׁלְשֵׁל טַלִּיתוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּגַסּוּת הָרוּחַ אֶלָּא בְּשַׁבָּת בִּלְבַד אִם אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף. וְלֹא יִנְעַל מִנְעָלִים מְטֻלָּאִים טְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי בִּימוֹת הַחַמָּה. אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מֻתָּר אִם הָיָה עָנִי. לֹא יֵצֵא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק וְלֹא בִּבְגָדִים מְבֻשָּׂמִים וְלֹא יָשִׂים בּשֶֹׁם בִּשְׂעָרוֹ. אֲבָל אִם מָשַׁח בְּשָׂרוֹ בְּבשֶֹׁם כְּדֵי לְהַעֲבִיר אֶת הַזֻּהֲמָא מֻתָּר. וְכֵן לֹא יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ זְמַן קָבוּעַ לָצֵאת בּוֹ לְתַלְמוּדוֹ. כָּל אֵלּוּ מִפְּנֵי הַחֲשָׁד:

תַּלְמִיד חָכָם מְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט. אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְזָן אֶת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ כְּפִי מָמוֹנוֹ וְהַצְלָחָתוֹ. וְלֹא יַטְרִיחַ עַל עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּאי. צִוּוּ חֲכָמִים בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא לְתֵאָבוֹן. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב כ) "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכל בָּשָׂר". דַּיּוֹ לַבָּרִיא לֶאֱכל בָּשָׂר מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. וְאִם הָיָה עָשִׁיר כְּדֵי לֶאֱכל בָּשָׂר בְּכָל יוֹם אוֹכֵל. צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ לְעוֹלָם יֹאכַל אָדָם פָּחוֹת מִן הָרָאוּי לוֹ לְפִי מָמוֹנוֹ וְיִלְבַּשׁ כָּרָאוּי לוֹ וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ:

יא

דֶּרֶךְ בַּעֲלֵי דֵּעָה שֶׁיִּקְבַּע לוֹ אָדָם מְלָאכָה הַמְפַרְנֶסֶת אוֹתוֹ תְּחִלָּה. וְאַחַר כָּךְ יִקְנֶה בֵּית דִּירָה. וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ ו) "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ". (דברים כ ה) "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ". (דברים כ ז) "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ". אֲבָל הַטִּפְּשִׁין מַתְחִילִין לִשָּׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ אִם תִּמְצָא יָדוֹ יִקְנֶה בַּיִת וְאַחַר כָּךְ בְּסוֹף יָמָיו יְחַזֵּר לְבַקֵּשׁ אֻמָּנוּת אוֹ יִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּקְּלָלוֹת (דברים כח ל) "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ" (דברים כח ל) "בַּיִת תִּבְנֶה" (דברים כח ל) "כֶּרֶם תִּטַּע". כְּלוֹמַר יִהְיוּ מַעֲשֶׂיךָ הֲפוּכִין כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ. וּבַבְּרָכָה הוּא אוֹמֵר (שמואל א יח יד) "וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ":

יב

וְאָסוּר לוֹ לָאָדָם לְהַפְקִיר אוֹ לְהַקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְיַטְרִיחַ עַל הַבְּרִיּוֹת. וְלֹא יִמְכֹּר שָׂדֶה וְיִקְנֶה בַּיִת וְלֹא בַּיִת וְיִקְנֶה מִטַּלְטְלִין אוֹ יַעֲשֶׂה סְחוֹרָה בִּדְמֵי בֵּיתוֹ. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִטַּלְטְלִין וְקוֹנֶה שָׂדֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יָשִׂים מְגַמָּתוֹ לְהַצְלִיחַ נְכָסָיו וּלְהַחֲלִיף הַכָּלֶה בְּקַיָּם. וְלֹא תִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לֵהָנוֹת מְעַט לְפִי שָׁעָה אוֹ לֵהָנוֹת מְעַט וְיַפְסִיד הַרְבֵּה:

יג

מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה. אוֹמֵר עַל לָאו לָאו וְעַל הֵן הֵן. מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן וְנוֹתֵן וּמְוַתֵּר לַאֲחֵרִים כְּשֶׁיִּקַּח מֵהֶן וְלֹא יְדַקְדֵּק עֲלֵיהֶן. וְנוֹתֵן דְּמֵי הַמִּקָּח לְאַלְתַּר וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה לֹא עָרֵב וְלֹא קַבְּלָן וְלֹא יָבוֹא בְּהַרְשָׁאָה. (אֵינוֹ) מְחַיֵּב עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא חִיְּבָה אוֹתוֹ תּוֹרָה. כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד בְּדִבּוּרוֹ וְלֹא יְשַׁנֵּהוּ. וְאִם נִתְחַיְּבוּ לוֹ אֲחֵרִים בַּדִּין מַאֲרִיךְ וּמוֹחֵל לָהֶן וּמַלְוֶה וְחוֹנֵן. וְלֹא יֵרֵד לְתוֹךְ אֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ. וְלֹא יָצֵר לְאָדָם לְעוֹלָם בְּחַיָּיו. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יִהְיֶה מִן הַנִּרְדָּפִים וְלֹא מִן הָרוֹדְפִים מִן הַנֶּעֱלָבִים וְלֹא מִן הָעוֹלְבִים. וְאָדָם שֶׁעוֹשֶׂה כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר:

↗ קרא בספריה

📄 תמלולים / Transcripts

סיכום השיעור 📋

זיכרון פון דעם שיעור — רמב"ם הלכות דעות פרק ה'

---

כללי'ע הקדמה צום פרק

שטעלונג פון פרק ה' אין דעם סטרוקטור פון הלכות דעות

- פרקים א'–ב': די דרך הממוצע — דער כללי'ער דרך הטובה פאר א מענטש.

- פרק ג': המשך — דרך הממוצע אין תאוות הגוף, „כל מעשיך יהיו לשם שמים".

- פרק ד': געזונטהייט פון גוף — אויך א חלק פון „כל מעשיך לשם שמים".

- פרק ה': א נייער פרק — ספעציעל פאר תלמידי חכמים, אז פון א חכם פאדערט זיך אן עקסטערע לעוועל פון הנהגה.

שאלה: וויאזוי פאסט פרק ה' אין דעם סטרוקטור?

- ערשטער פארשלאג: פרק ה' איז א המשך פון דרך הממוצע — נאר די דרך הממוצע פון א חכם איז אנדערש. פאר א חכם איז נישט גענוג צו עסן געזונט ווי יעדער מענטש; ער דארף נאך מער מחמיר זיין. דער חכם האט זיין אייגענע דרך הממוצע.

- קשיא: דאס קלינגט ווי מדת חסידות, וואס דער רמב"ם האט פריער באגרענעצט. תירוץ: פאר דעם חכם איז דאס נישט מדת חסידות, נאר זיין דרך הממוצע.

- צווייטער (בעסערער) פארשלאג: פרק ה' איז אן הקדמה צו פרק ו'. פרק ו' גייט האנדלען וועגן דער מצוה פון „להידבק בתלמידי חכמים". קודם דארף מען וויסן וויאזוי א תלמיד חכם זעט אויס — וואס זענען די סימני החכם. פרק ה' גיט די סימנים, און פרק ו' זאגט אז מען דארף זיך מדבק זיין ביי אזעלכע מענטשן.

- חידוש: דאס גייט קעגן די וואס מיינען אז „להידבק בתלמידי חכמים" מיינט סתם גלויבן אז איינער איז א תלמיד חכם. ניין — מען דארף זען אז ער פירט זיך אויף אין אלע אופנים ווי א חכם, און דעמאלט דריי זיך ביי אים.

שאלה: פארוואס פאדערט מען פון א חכם מער?

- ערשטער געדאנק: עס האט צו טון מיט קידוש השם / חילול השם — אויב א חכם פירט זיך נישט גוט, ברענגט עס א חילול השם.

- אבער דער רמב"ם דערמאנט דא נישט קידוש השם. דאס ענין פון קידוש השם איז שוין באהאנדלט געווארן אנדערשוואו (בנוגע צו א מפורסם בחסידות). דא רעדט מען וועגן יעדן חכם, נישט נאר א גרויסן צדיק.

- בעסערער תירוץ (חידוש): הלכות דעות האנדלט וועגן וויאזוי צו זיין א „פערפעקטער מענטש". אבער ס'איז נישט ריאליסטיש צו פאדערן פון יעדן מענטש שלימות. דעריבער צעטיילט זיך הלכות דעות:

- פאר נארמאלע מענטשן: דאס וואס מען קען ריאליסטיש פאדערן.

- פאר חכמים: דאס וואס איז טאקע דער תכלית השלימות — זאכן וואס יעדער מענטש וואלט געדארפט טון, נאר ס'איז נישט ריאליסטיש צו עקספעקטן פון אלעמען. פון א חכם אבער עקספעקט מען דאס יא.

- דאס הייסט: עס איז נישט בלויז „public relations" אדער אויסערליכע סימנים — עס איז אן אמת'דיגע תביעה אז א חכם דארף זיין בעסער אויך במעשה, ווייל זיין חכמה ודעת פאדערט דאס פון אים.

---

הלכה א' — כללי'ער יסוד: דער חכם דארף זיין ניכר במעשיו

דברי הרמב"ם

„כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל משאר העם, כך צריך שיהא ניכר במעשיו — במאכלו, במשקיו, בבעילתו, בדיבורו, בהילוכו, במלבושו, בכלכלת דבריו, ובמשאו ובמתנו. ויהיו כל מעשיו נאים ומתוקנים ביותר."

פשט

א חכם איז שוין ניכר דורך זיין חכמה און דעות — ער איז מובדל פון שאר העם. אבער דאס אליין איז נישט גענוג. ער דארף אויך זיין ניכר און מובדל במעשיו — אין עסן, טרינקען, תשמיש, רעדן, גיין, אנטון, באדזשעטירן זיינע ווערטער, און ביזנעס. אלע זיינע מעשים דארפן זיין „נאים ומתוקנים ביותר."

חידושים און הסברות

1. „בדעותיו" — וואס מיינט דאס? „דעותיו" קען מיינען דעות (מיינונגען/ידיעות) אדער מדות. דער רמב"ם גייט דאך ווייטער רעדן וועגן מדות, אזוי וואס מיינט „דעותיו" דא? עס בלייבט אן אפענע שאלה — אפשר מיינט עס טאקע דעות אין פשוט'ן זין (ידיעות/השקפות), און די מדות קומען ערשט שפעטער.

2. „מעשיו" — נישט „מדותיו": דער רמב"ם זאגט דווקא מעשיו (מעשים, טואונגען), נישט מדותיו. דאס מיינט די קאנקרעטע אויספירונגען — וויאזוי ער עסט, וויאזוי ער רעדט, וויאזוי ער גייט אנגעטון — נישט אבסטראקטע כאראקטער-אייגנשאפטן.

3. „כלכלת דבריו": דאס ווארט „כלכל" מיינט באדזשעטירן. ער באדזשעט זיינע ווערטער מיט חכמה — ענליך צו דעם וואס מען האט פריער געלערנט וועגן „דרך קצרה" (קורצע, פרעציזע רעדע).

4. „ניכר" — פאר וועמען? מיינט „ניכר" אז אנדערע מענטשן דערקענען עס (אויסערליכע סימנים), אדער מיינט עס אז עס איז אמת'דיג defined אז ער איז אנדערש? מסקנא: ביידע — עס איז defined און עס ווייזט זיך ארויס. דער רמב"ם זאגט דאך „מובדל משאר העם" — דאס מיינט עס דערקענט זיך פאר אנדערע.

5. די תביעה פון א חכם: דער חכם ווייסט אליין אז ער איז א חכם — ער ווייסט אז ער ווייסט מער ווי אנדערע מענטשן. ממילא איז ער מחויב אין אלע אנדערע זאכן. עס איז נישט אז אנדערע לייגן אויף אים די פליכט — ער אליין ווייסט אז ער דארף מער.

6. נישט סתם „מובדל" — נאר „בעסער": דער חכם דארף נישט סתם זיין אנדערש (מרוחק מן הבריות), נאר בעסער ווי שאר העם. א חכם קען מאכן א טעות און מיינען: „איך בין שוין בעסער ווייל איך קען מער." ניין — אויב דו קענסט בעסער, מוזטו אויך זיין בעסער אין אלע וועגן.

---

הלכה א' (המשך) — ניכר במאכלו

דברי הרמב"ם

„תלמיד חכם לא יהא גרגרן, אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו, ואפילו מן המאכלים הבריאים לא יאכל אכילה גסה, ולא יהא רודף למלאות בטנו כאותן שממלאין מאכל ומשתה עד שתפוח כריסן. ועליהן מפורש בקבלה: ‚וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם'. אמרו חכמים: אלו בני אדם שאוכלים ושותים ועושים כל ימיהם כחגים."

„והם האומרים ‚אכול ושתו כי מחר נמות'. וזהו מאכל הרשעים... ‚כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום'."

„אבל החכם אוכל תבשיל אחד או שניים, ואוכל ממנו כדי חייו ודיו. הוא שאמר שלמה: ‚צדיק אוכל לשובע נפשו'."

פשט

א תלמיד חכם טאר נישט זיין א פרעסער (גרגרן). ער עסט נאר מאכלים וואס זענען ראוי צו מאכן זיין גוף געזונטער. אפילו פון געזונטע מאכלים עסט ער נישט אכילה גסה. דער רמב"ם שטעלט אנטקעגן צוויי סארטן מענטשן: די „רשעים" וואס עסן און טרינקען יעדן טאג ווי יום טוב, און דער „חכם" וואס עסט איין-צוויי תבשילים און נאר וויפיל ער דארף פאר זיין לעבן.

חידושים און הסברות

1. פארוואס ברענגט דער רמב"ם דעם פסוק „וזריתי פרש" ערשט דא, און נישט אין פרק ד' (בריאות)? אין פרק ד' איז דער ענין געווען רפואה/געזונטהייט — דארט איז דער פסוק נישט רעלעוואנט. דא אין פרק ה' רעדט מען וועגן א סטייל מענטש, א סארט לעבן — „עושים כל ימיהם כחגים" — דאס איז נישט בלויז א געזונטהייט-פראבלעם, נאר א פארזונקענקייט אין עולם הזה, א גאנצע לעבנסשטייגער פון מאטעריאליזם. דער פסוק „וזריתי פרש" איז מגנה דעם סארט מענטש, נישט בלויז דעם מעשה.

2. „בני אדם" vs. „חכמים" — צוויי סארטן מענטשן: דא זעט מען קלאר אז דער רמב"ם רעדט פון צוויי סארטן מענטשן — „בני אדם שאוכלים ושותים ועושים כל ימיהם כחגים" אנטקעגן „חכמים". דאס באשטעטיגט דעם יסוד אז פרק ה' רעדט פון א באזונדערן סארט מענטש — דער חכם — וואס איז אנדערש פון סתם „בני אדם". פרק ד' האט נישט געזאגט „זיי נישט אזא סארט מענטש" — ער האט נאר געזאגט „דו וועסט ווערן קראנק". דא איז עס א קאטעגאריע פון מענטשלעכקייט.

3. „מאכל הרשעים" — דער פילאסאפישער הפך פון דעם צדיק: פריער (פרק ג') האט דער רמב"ם געזאגט אז א צדיק פארשטייט אז עסן ברענגט צו געזונטהייט כדי ער זאל קענען דינען השם. דער רשע איז פונקט פארקערט — ער טראכט „איך גיי עניוועי שטארבן, לאמיר אריינכאפן ווי מער". דאס זענען צוויי אנטקעגנגעשטעלטע וועלט-אנשויאונגען.

4. „כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום": דער „שולחן" פון די פרעסערס איז שוין אליין „מלא קיא צואה" — דער סוף פון עסן איז די צואה, און דער טיש איז שוין באגריפלעך דאס זעלבע ווי דער סוף-פראדוקט. דאס איז א גינוי פון דעם סארט מענטש, נישט בלויז א הידור.

5. „תבשיל אחד או שניים" — א נייע זאך וואס געהט ווייטער פון בריאות: דער רמב"ם האט אונז נאך נישט פריער געזאגט אז מען עסט נאר איין-צוויי תבשילים. אלס בריאות איז דאס לאו דווקא — מען קען עסן אביסל פון פיל זאכן און זיין געזונט. דער חידוש דא איז אז עס גייט נישט בלויז אין וויפיל מען עסט, נאר אין דעם סטייל — נישט אנגרייטן א טיש מיט א „באנטש מיני עסנס". דאס איז א ענין פון לוקסוס און סארט מענטש, נישט בלויז קוואנטיטעט.

6. צוויי ריזאנס פאר דעם חכם'ס עסן-סטייל — דער חילוק צווישן פרק ד' און פרק ה': אין פרק ד' עסט מען געזונט כדי נישט קראנק צו ווערן (בריאות). אין פרק ה' עסט דער חכם געזונט כדי שיהיה מפנה חכמתו לידיעת השם — דער מאטיוו איז זיין חכמה, נישט סתם רפואה. דאס זעלבע מעשה (עסן געזונט) קען האבן צוויי גאר פארשידענע ריזאנס, און דער חכם'ס ריזאן איז וואס מאכט אים ניכר — זיין חכמה איז וואס שולט אויף זיין עסן, נישט סתם מעדיצינישע עצות.

7. נאך א נפקא מינה — ביטול תורה דורך צופיל פארנומענקייט מיט אכילה: אפילו אויב איינער עסט אביסל פון יעדע זאך (געזונט), אבער ער איז פארנומען מיט גרייטן און אנגרייטן פיל מיני מאכלים — דאס אליין איז א ביטול תורה און א פארנומענקייט מיט אכילה וואס פאסט נישט פאר א חכם. דאס איז א „דומה לאוכל תפנוקים" — מצד געזונט נעמט ער עסן אסאך מאכלים, אבער ער איז סתם זיך פארנומען מיט אכילה.

---

הלכה א' (המשך) — וואו דער חכם עסט

דברי הרמב"ם

„וכשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו, לא יאכלנו אלא בביתו על שלחנו, ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא מפני צורך גדול, כדי שלא יתגנה בפני הבריות."

„ולא יאכל אצל עם הארץ, ולא על אותן השולחנות המלאים כל טוב כצואה."

„ולא יאכל בסעודות שיש בהם קיבוץ גדול... אלא סעודת מצוה כגון סעודת אירוסין ונישואין, ובלבד שיהיה תלמיד חכם נושא בת תלמיד חכם."

„והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מעולם בסעודה שאינה שלהם."

פשט

דער חכם עסט נאר אין זיין אייגענע הויז, אויף זיין אייגענע טיש. נישט אין א קראם, נישט אין גאס, נאר ביי א גרויסע צורך. ער עסט נישט ביי עמי הארצים, נישט ביי לוקסוריעזע טישן, נישט ביי גרויסע פובליקע סעודות — נאר ביי סעודות של מצוה פון תלמידי חכמים. די חסידים הראשונים האבן קיינמאל נישט געגעסן ביי אנדערע.

חידושים און הסברות

1. „כדי שלא יתגנה בפני הבריות" — א קידוש השם ענין: דער ריזאן פארוואס א חכם עסט נישט אין גאס אדער אין א קראם איז ענליך צו קידוש השם — ער זאל נישט ווערן מגונה אין די אויגן פון מענטשן.

2. נייע תנאי: אפילו ער עסט ווייניג, אבער ביי א לוקסוריעזן טיש — אסור: אפילו דער חכם עסט נאר אביסל, אבער אויב דער טיש איז אנגעגרייט מיט לוקסוס און איבערגעטריבנקייט („שולחנות המלאים כל טוב כצואה"), זאל ער דארט בכלל נישט עסן. דאס גייט ווייטער פון וויפיל ער עסט — עס גייט אין וואו ער עסט און מיט וועמען ער איז אסאציאירט.

3. [דיגרעסיע: וואס טוט א תלמיד חכם וואס דארף גיין נאך געלט?] וואס איז מיט א רבי וואס האט תומכים (דאנאטארס) וואס מאכן א גרויסע סעודה, און דער רבי זיצט דארט אויבנאן כדי „לפעול" (צו באקומען שטיצע פאר מוסדות)? אפשר איז דאס א שטיקל קידוש השם, און דער רמב"ם אליין וואלט נישט געשטעלט הגבלות אויב דער צוועק איז שאפן געלט פאר אידן צו דעקן מוסדות — דאס איז זיין השתדלות. אבער דער רמב"ם רעדט ווען ס'איז שייך — ווען ס'איז נישטא קיין אזא צורך.

4. „חסידים הראשונים" — דער פירוש פון דעם רמב"ם: „לא אכלו מעולם בסעודה שאינה שלהם" — מען קען דאס לערנען אויף פארשידענע וועגן: (א) וועגן גזל — נאר פון אייגענע געלט; (ב) וועגן כשרות; (ג) וועגן נישט נהנה זיין פון שלחן אחרים (ווי שמואל הנביא). אבער דער רמב"ם פארשטייט אז דער ענין איז: ווען דו גייסט צו א גרויסן פארטי, ווערסטו ווייניגער ניכר — דער תלמיד חכם דארף זיין ניכר, ער דארף זיין אנדערש. די עמי הארצים זיצן אייביג צוזאמען — דער תלמיד חכם איז קיינמאל נישט דארט. ער עסט ביי זיך אינדערהיים, אויף אן אנדערע סטייל — „ביי ענק עסט מען ווי א פרעסער, ביי מיר עסט מען ווי אן ערליכער איד." מען דארף אים נישט זען ביים עסן.

---

הלכה א' (המשך) — ניכר במשתהו

דברי הרמב"ם

„אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו."

„וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו."

„ואם השתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילול השם."

„ואסור לשתות בצהריים אפילו מעט... ואין אסור אלא יין שלאחר המזון."

פשט

א חכם טרינקט וויין נאר כדי צו „שרות" (איינווייקן) דאס עסן אין די מעיים — דאס העלפט דער פארדייאונג. שיכרות איז א חטא, א גנאי, און א פארלוסט פון חכמה. שיכרות בפני עמי הארץ איז חילול השם. טרינקען בצהריים איז אסור אפילו אביסל — אבער נאר יין שלאחר המזון, נישט וויין בתוך המזון.

חידושים און הסברות

1. „לשרות אכילה שבמעיו" — פארבינדונג צו פרק ד': דער רמב"ם האט פריער געזאגט אין פרק ד' אז מען דארף קענען גרינג ארויסגיין (פארדייאונג). ווען מען טרינקט א ביסל וויין, ווערט דאס עסן נאס און עס העלפט דער פארדייאונג. פון דעם ביסל ווערט מען נישט שיכור.

2. „חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו" — דריי מדרגות: (א) חוטא — עס איז א חטא; (ב) מגונה — עס איז א גנאי (מסתמא ווען ער טוט עס ברבים); (ג) מפסיד חכמתו — ער פארלירט זיין חכמה. „מפסיד חכמתו" מיינט אז די פאר שעה ווען ער איז פארשיכור'ט האט ער נישט קיין חכמה — עס איז א חשש אויף די פאר שעה.

3. „משתכר" — א לייפסטייל, נישט איין מאל: „המשתכר" מיינט א לייפסטייל פון שיכרות — נישט אז ער טרינקט זיך אן איין מאל פורים. אבער אפשר אויך איינמאל איז א פראבלעם — פורים איז א יוצא מן הכלל וואס מ'דארף באזונדער באהאנדלען.

4. „בפני עמי הארץ — חילול השם": אויסער דער געווענליכער עבירה פון שיכרות, ווען עס איז בפני עמי הארץ איז עס חילול השם — ווייל עמי הארצים האבן א געוויסע פנים/בילד וואס זיי טראגן אויף א תלמיד חכם, און ווען זיי זעען אים שיכור ווערט דאס פארשוועכט.

5. מקור פאר שתיה בצהרים — משנה אבות (רבי דוסתאי בן הרכינס): „שינה של שחרית, ויין של צהרים, ושיחת הילדים, וישיבת כנסיות של עמי הארץ — מוציאין את האדם מן העולם." דאס איז א לייפסטייל וואס ברענגט א מענטש ארויס פון דער וועלט.

6. [דיגרעסיע: א וואָרט וועגן כולל יונגעלייט]: די משנה רעדט קעגן א געוויסער לייפסטייל — שלאפן שחרית (קומען שפעט צו דאוונען), טרינקען א לחיים נאכמיטאג, שמועסן פאליטיק, גיין צו „ישיבת כנסיות של עמי הארץ" — און מען האלט זיך נאך אלעמאל פאר א כולל יונגערמאן.

7. חילוק צווישן וויין בתוך המזון און שלאחר המזון: דאס איסור איז נאר אויף יין שלאחר המזון. וויין וואס מען טרינקט כדרך סעודה, אלס א חלק פון עסן, איז נישט שכירות — דאס איז איינגעהאלטן אין דעם כלל פון „אכילה לשם שמים". „שתיה בכלל אכילה" גייט נאר ווען עס איז א חלק פון דער סעודה.

8. פארוואס דווקא בצהרים? נאכמיטאג איז א צייט ווען מען איז אין דער ארבעט, אין לערנען — עס פאסט נישט צו טרינקען. ביינאכט, ווען מען עסט די געווענליכע סעודה, איז מער א צייט ווען עס מאכט זיך אז מען זעט אז עס איז כוונתו לשם שמים. אבער נאכמיטאג איז נישט קיין צייט פאר שתיה — עס ווייזט אויף א לייפסטייל פון בטלנות.

9. פורים — יוצא מן הכלל: דער רמב"ם אין הלכות מגילה זאגט אז די מצוה פון „עד דלא ידע" איז א חלק פון סעודת פורים: „כיצד? אוכל בסעודה זו, שותה יין." אפילו פורים קומט די וויין בתוך המזון — אלס א חלק פון דער סעודה — נישט אלס יין שלאחר המזון. דאס וואס מען זאגט „יותר מלימודו" מיינט אפשר מער ווי וויפיל א תלמיד חכם מעג געווענליך טרינקען לויט זיין לערנען.

---

הלכה א' (המשך) — ניכר בבעילתו

דברי הרמב"ם

„אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה, ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול, אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כח."

„וכשיספר עמה, לא יספר לא בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלאה, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה כשנתעכל המזון שבמעיו."

„ולא יקל ראשו ביותר, ולא ינבל את פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה. הרי הוא אומר בקבלה: מגיד לאדם מה שיחו — אמרו חכמים: אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתידין ליתן עליה את הדין."

„ולא יהיו שניהם לא שיכורים, ולא עצלנים, ולא עצבים... אלא ברצון שניהם ובשמחתם. יספר מעט וישחק עמה מעט כדי שתתיישב נפשו, אבל ביאה אפילו היא בשמחה לא תהיה בעזות פנים אלא בבושה, לא בעזות, ויפרוש מיד."

פשט

א תלמיד חכם פירט זיך מיט מער קדושה אין ענייני תשמיש: נישט צו אפט (מליל שבת לליל שבת), נישט גלייך נאכ'ן עסן און נישט ווען ער איז הונגעריג, נאר באמצע הלילה. ער זאל נישט זיין צו קלות ראש'דיג, נישט רעדן ניבול פה אפילו בינו לבינה. ביידע זאלן נישט זיין שיכור, פויל, אדער טרויעריג — נאר מיט חשק. ער זאל א ביסל רעדן און שפילן מיט איר כדי שתתיישב נפשו, אבער די ביאה גופא זאל זיין בבושה, נישט בעזות פנים, און ער זאל זיך באלד אפשיידן.

חידושים און הסברות

1. דיוק: „תלמיד חכמים" נישט „תלמיד חכם": דער רמב"ם שרייבט תלמיד חכמים (מיט א מ"ם). „תלמיד חכם" מאכט נישט קיין סענס — ביסט א תלמיד אדער א חכם? דער רמב"ם מיינט א תלמיד של חכמים — איינער וואס לערנט נאך ביי חכמים. א חכם אליין דארף שוין נישט דער רמב"ם רעדן צו אים, ער ווייסט שוין אלעס.

2. „אם יש בו כח" — צוויי פירושים: (א) אם יש בו כח זיך איינצוהאלטן און טון נאר איינמאל א וואך. (ב) אם יש בו כח צו טון דעם ליל שבת — ווייל די גמרא זאגט „תורה מתשת כחו של אדם", ממילא א גרויסער תלמיד חכם וואס האט זיך איבערגעלערנט שבת ביינאכט, אדער אן עלטערער איד, האט אפשר נישט קיין כח אפילו פאר ליל שבת. דאס שטימט מיט וואס דער רמב"ם האט פריער געזאגט אין פרק ד' אז ווען מען האט נישט קיין כח איז מען מסוכן צו בועל זיין.

3. מצוות עונה — לפי כחו: דער גדר פון מצוות עונה איז לפי כחו. איינער וואס האט בכלל נישט קיין כח איז פטור פון עונה — עונה מיינט נאכדעם וואס דו האסט כח, זאגט מען דיר יעדער איינער לפי ענינו.

4. „יספר עמה" — לשון פון ספר: דער רמב"ם נוצט דעם לשון „יספר" וואס קומט פון דער גמרא'ס לשון „אדם מספר עם אשתו". „מספר" מיינט ממש תשמיש, נישט נאר שמועסן. אבער דער רמב"ם האט געטוישט די לשון אינמיטן — „וכשיספר עמה" מיינט ווען ער איז עוסק מיט איר אין ענין תשמיש. דאס איז א שיינע לשון: א תלמיד חכם איז אייביג מיט א ספר — אפילו „מספר" מיט זיין ווייב איז א מין ספר. דער רמב"ם האט אנגעכאפט די לשון ווייל ער האט געוואלט מרמז זיין אז א תלמיד חכם זאל אויך אוועקגעבן צייט פאר דעם — שמועסן מיט איר, טון די ענינים — אבער מיט איידלקייט.

5. [דיגרעסיע: קבלת ספרים נאך א טשולנט]: דאס וואס מענטשן ווייסן פון „קבלת ספרים נאך א טשולנט" קומט בעצם פון דעם — נישט גלייך נאך דער סעודה (בתחלת הלילה כשהוא שבע), און נישט זייער שפעט ווען מען איז שוין מיד און הונגעריג.

6. „ולא יקל ראשו ביותר" — א באלאנס: ס'שטייט „שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה" — עס פעלט אויס א געוויסע מאס פון קלות ראש כדי צו קענען אריינגיין אין דער זאנע. אבער א תלמיד חכם זאל נישט טון ביותר — ער האלט א באלאנס.

7. גרויסער חידוש — „ולא ינבל את פיו... אפילו בינו לבינה" ווייזט דעם חילוק צווישן תלמיד חכם און סתם מענטש: ניבול פה בינו לבינה איז מותר פאר א נארמאלן מענטש — אפשר איז עס אפילו א מצוה, א חלק פון „הרגל דבר" (הכנה צו תשמיש). אבער א תלמיד חכם ווערט געפאדערט מער איידלקייט — ער איז אויך „מספר עמה", אבער ער מאכט עס איידעלער, נישט מיט דברי הבאי. דא זעט מען קלאר א חילוק צווישן וואס מען פאדערט פון יעדן מענטש (הלכה) און וואס מען פאדערט פון א תלמיד חכם (פרישות/דרך תלמידי חכמים). די זאכן זענען מותר — דער רמב"ם רעדט דא פון א העכערע מדרגה, נישט פון איסור.

8. „מגיד לאדם מה שיחו" — פסוק און דרשה: דער רמב"ם ברענגט דעם פסוק (עמוס ד:יג). רש"י זאגט „כל מעשיו פורטין לפניו בשעת מיתתו". „שיחו" מיינט נישט נאר שמועסן, נאר וואס ער טוט. אבער די גמרא (חגיגה ה:) דרשנ'ט: „אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתידין ליתן עליה את הדין." חידוש: דאס גייט נאר אויף א תלמיד חכם — ביי אן עם הארץ, ווען מען קומט שוין צו „שיחה קלה שבין איש לאשתו" האט ער נאך א לאנגע ליסט פון ערנסטערע זאכן צו פארענטפערן. דאס הייסט, דאס איז אן איידעלע זאך — עס מיינט אביסל ווייניגער ווי א גראבער יונג וואלט געטון.

9. מערערע דימענשאנס אויף איינמאל: א תלמיד חכם דארף האלטן קאפ אויף מערערע קריטעריעס בבת אחת: (א) געזונטהייט — נישט בועל זיין ווען ער האט נישט קיין כח (פרק ד'). (ב) מצוות עונה — לפי כחו. (ג) דרך תלמידי חכמים — פרישות. דאס זענען „דיפערענט לעוועלס" — הלכה, חושן משפט, אבן העזר, פרישות — און מען דארף אלעס נעמען אין באטראכט.

10. „ולא יהיו שניהם" — ציווי אויך אויף די פרוי: דא גייט דער ציווי ארויף אויך אויף די פרוי — „שניהם" — ביידע זאלן נישט זיין שיכורים, נישט פויל (עצלנים), נישט טרויעריג (עצבים).

11. „שיכורים" — נישט בכוונה, נישט בדעת: „שיכורים" ווערט אויסגעטייטשט נישט ווי ממש שיכור פון וויין, נאר אז ס'איז נישט בכוונה — ס'האט זיך געמאכט, און דערנאך שפירט ער זיך שוין אין א צושטאנד פון שכרות. דאס איז א „הארבע זאך" וואס שטייט אויך אין שולחן ערוך סימן ר"מ.

12. „ויפרוש מיד" — א לימיט: דער פונקטלעכער פירוש איז נישט גאנץ קלאר, אבער דער כלל איז אז ס'זאל זיין א לימיט — נישט צו פיל.

13. שולחן ערוך סימן ר"מ — תלמיד חכם אדער יעדער איד? אין סימן ר"מ שטייען אסאך זאכן וואס זענען אייגנטלעך אויף א תלמיד חכם. דער שולחן ערוך האט אבער נישט מדקדק געווען אזוי שטארק אויף דעם חילוק — דער שולחן ערוך וויל אז יעדער איינער זאל זיך פירן ווי א תלמיד חכם.

---

הלכה א' (סוף) — „כל זה לא כל אדם נוהג מנהג זה"

דברי הרמב"ם

„כל זה... לא כל אדם נוהג מנהג זה אלא מי שקידש נפשו וטיהר עצמו ותיקן דעותיו... אלא שמועיל לבנים — בן נאה ובשונה."

פשט

די אלע הנהגות זענען נאר פאר איינער וואס האט מקדש געווען זיין נפש, זיך מטהר געווען, און מתקן געווען זיינע מדות. דער שכר דערפאר איז אז ס'העלפט צו די קינדער — „בן נאה ובשונה".

חידושים און הסברות

1. „נאה" — נטיה צו גוטע מידות: „נאה" מיינט אפשר נישט נאר שיין אין גוף, נאר אז דער קינד ווערט געבוירן מיט א נטיה צו גוטע מידות. דאס שטימט מיט דעם וואס דער רמב"ם זאגט אין שמונה פרקים, אז א מענטש קען האבן א נאטירלעכע נטיה צו גוטע מידות. „בשונה" מיינט אין מידות אדער אין תורה.

2. פריער האט דער רמב"ם געזאגט — בועל זיין כדי צו האבן א בן גדול בתורה וחכם; יעצט גייט ער זאגן וויאזוי מ'דארף עס טון.

3. „העם ההולכים בחשך" — שארפע לשון: ווער ס'גייט נישט אין דעם דרך, זיינע קינדער זענען „כמו אותם העם" — ווי אלע אנדערע. „העם ההולכים בחשך" איז א זייער שארפע לשון. דער לימוד זכות איז אז „הולכים בחשך" מיינט מענטשן וואס פארשטייען נישט בעסער — זיי ווייסן נישט פון דעם דרך. פאר המון העם זאגט מען נישט דעם פרק בכלל — ער טוט וואס ער טוט. אבער א חכם זאל וויסן אז אויב ער פירט זיך נישט אזוי, זענען זיינע קינדער ווי ביי יעדן אנדערן.

---

הלכה א' (המשך) — צניעות פון תלמידי חכמים: כיסוי ראש און גוף

דברי הרמב"ם

„צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן. לא יתבזו ולא יגלו ראשם ולא גופם."

פשט

תלמידי חכמים פירן זיך מיט גרויסע צניעות — זיי גייען אלעמאל מיט א קאפל אדער עפעס אויף זייער קאפ, און דעקן צו זייער גוף.

חידושים און הסברות

1. כיסוי ראש — פון מנהג תלמידי חכמים ביז חיוב לכל ישראל: אין שולחן ערוך שטייט אז א פשוט'ער איד דארף נישט נויטווענדיג גיין מיט א קאפל. אבער דער רמ"א פסק'נט אז אין היינטיגע צייטן דארף יעדער איינער גיין מיט א קאפל. די פוסקים אחרונים האבן געברענגט א חידוש: וויבאלד אלע אידן גייען מיט א קאפל, ווער ס'גייט נישט מיט קיין קאפל איז עובר אויף חוקות הגוי — און דאס קען זיין א ממש'ע איסור דאורייתא, נישט סתם א מנהג.

2. „לא יגלו ראשם" — אפילו באופן עראי? דער רמב"ם'ס לשון „לא יגלו ראשם" קען מיינען אז אפילו באופן עראי (פאר א קורצע צייט) זאל מען נישט אויפדעקן דעם קאפ — דאס איז א שטרענגערע מדרגה ווי סתם כיסוי ראש בדרך כלל.

---

הלכה א' (המשך) — צניעות אין בית הכסא

דברי הרמב"ם

„ויצנע ולא יגלה אבר גופו עד שישב, ולא יקנח בימין... יצטרך כל אדם ויתקן לו חדר בחדר, ואם נפנה אחורי גדר ירחיק כדי שלא ישמע חבירו קולו אם נסרח, ואם נפנה בבקעה ירחיק כדי שלא יראה חבירו פריעתו. ולא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול... דרך צניעות בית הכסא ביום כך נוהג בלילה, אפילו כשאין שם אדם."

פשט

א תלמיד חכם זאל נישט אויפדעקן זיין גוף ביז ער זעצט זיך, זאל נישט קינח'ן מיט דער רעכטע האנט. מ'זאל מאכן א בית הכסא אין א טיפערן חדר (נישט גלייך ביי דער טיר). אויב מ'איז אינדרויסן הינטער א גדר, זאל מען זיין ווייט גענוג אז מ'הערט נישט קיין קולות. אויב אין א בקעה (אפענע פלאץ), זאל מען זיין ווייט גענוג אז מ'זעט נישט. מ'זאל נישט רעדן בשעת'ן נפנה זיין, אפילו לצורך גדול. און אלע דינים גילטן אויך ביינאכט ווען קיינער זעט נישט.

חידושים און הסברות

1. „לא יקנח בימין" — צניעות אדער פראקטיש? דער טעם איז: די ימין לייגט מען תפילין, און די ימין נוצט מען סתם אסאך — מ'דארף זי האלטן ריין. דער רמב"ם שטעלט עס אריין אלס א חומרא פון תלמידי חכמים.

2. „חדר בחדר" — טיפער אריין: דער בית הכסא זאל זיין אין א טיפערן פלאץ — אויב אין א הויז, א חדר אינעווייניג; אויב אין א מערה, לפנים ממערה. דער עיקר איז אז ס'זאל נישט זיין גלייך ביי דער טיר, נאר אביסל טיפער אריין.

3. ביינאכט — צניעות בינו לבין עצמו: אלע דינים גילטן אויך ביינאכט ווען קיינער זעט נישט. דער ענין איז צניעות בינו לבין עצמו, נישט נאר פאר אנדערע מענטשן.

4. סתירה מיט פרק ד' — „עשר פעמים" אין בית הכסא: דער לוקח טוב האט געזאגט אז א תלמיד חכם דארף זיך נאכשטעלן (זיך מסדר זיין) כדי ער זאל נישט דארפן אינמיטן טאג גיין זוכן א פלאץ. אבער דער רמב"ם האט פריער אין פרק ד' געזאגט אז מ'דארף צען מאל ארויסגיין אין בית הכסא (פאר געזונטהייט)! מ'פרובירט צו ענטפערן: אפשר יענץ (צען מאל) איז פאר יעדן מענטש (רפואה), און דאס (זיך נאכשטעלן) איז א העכערע מדרגה פאר א תלמיד חכם. דער עיקר ענטפער: דער רמב"ם מיינט אז א תלמיד חכם זאל זיך מסדר זיין אויף אן אופן אז ער ווייסט ווען ער דארף גיין — ס'זאל זיין אין זיין קאנטראל. אבער ס'בלייבט א שטיקל סתירה וואס מ'דארף נאך ענטפערן.

5. [דיגרעסיע: היינטיגע בית הכסאות]: היינטיגע בית הכסאות (ווי אין שולעס אדער ישיבות) וואס זענען אפן פון דריי זייטן, זענען אפשר נישט יוצא די אלע הלכות פון צניעות.

---

הלכה ב' — וויאזוי א תלמיד חכם רעדט

דברי הרמב"ם

„תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר, אלא דבורו בנחת עם כל הבריות."

פשט

א תלמיד חכם זאל נישט שרייען ווען ער רעדט ווי בהמות וחיות, זאל נישט הויך מאכן זיין קול צו פיל, נאר רעדן רואיג מיט אלע מענטשן.

חידושים און הסברות

1. „בנחת" — נישט איידל, נאר רואיג: „בנחת" מיינט נישט דווקא „איידל" (וואס איז א ביסל אנדערש), נאר רואיג, מיט ישוב הדעת.

2. פרינציפיעלע שאלה: איז דאס נאר פאר תלמידי חכמים? דער רמב"ם זאגט עס נישט פאר יעדער איינער, ווייל ער האלט אז מ'קען נישט פאדערן פון יעדן. א נארמאלער מענטש איז יא א שרייער. א תלמיד חכם דארף זיין א בעסערער מענטש.

3. עטיש אדער עסטעטיש? — א וויכטיגע מחלוקת: צ

צי די הנהגות פון א תלמיד חכם זענען „עטיש" (מוסרי-ווערטפול) אדער „עסטעטיש" (שיין אויסקוקן, חן האבן ביי מענטשן).

- שיטה א': ס'איז עסטעטיש — א תלמיד חכם דארף האבן חן ביי מענטשן, דארף אויסקוקן שיין. ס'איז נישט שלעכט עטיש צו שרייען, נאר ס'איז נישט שיין, נישט מענטשלעך.

- שיטה ב' (וואס ווערט מסכים געווען): ס'איז יא עטיש, נאר ס'איז לעוועלס פון עטיש. ס'איז נישט אן עבירה צו שרייען, אבער ס'איז אביסל נישט איידל. ס'איז א מדרגה פון מוסר וואס מ'קען נישט פאדערן פון יעדן, אבער ס'איז טאקע א ריכטיגע מדה טובה.

- [דיגרעסיע — קאצקער חסידות]: א „שארפע חסיד" (ווי א קאצקער) וואלט אפשר אוועקגעמאכט דעם ענין פון „שיין אויסקוקן" אלס נישט וויכטיג. אבער אפילו דער קאצקער רבי, ווען ער האט אנגעשריגן חסידים איז דאס געווען לצורך — אבער מיט א מענטש אין דער גאס האט ער אויך גערעדט רואיג.

4. „בנחת" האט אויך א שיעור — נישט צו פראפעשענעל: מען זאל נישט רעדן אזוי פאליש און געצוואונגען-איידל אז עס שרייט ארויס גאוה. „רחק עד שיורגש לדובר גסות הרוח" — מען זאל נישט רעדן ווי א פסיכאלאג וואס יעדע ווארט איז „פענסי אויסגעהאקט". עס איז באדערט פאר א מענטש ווען מען רעדט צו אים נישט ווי א חבר. דער באלאנס איז: נישט ווי צוויי בחורים אין דארמיטארי, אבער אויך נישט ווי מען רעדט צום פרעזידענט — א געוויסע איידלקייט.

5. פראקטישע אילוסטראציע — מוגזם'דיגע בנחת: עס איז גרינג צו טרעפן מענטשן וואס רעדן „בנחת באופן מוגזם" — עס שרייט ארויס פון זייער רעדן: „איך בין א גרויסער ראש ישיבה און איך בין נאך א בעל מדות אויכעט." מענטשן שפירן א פעיקן שמייכל, עקסטער איבערגעגעביגקייט. דאס איז אויך נישט דער דרך — עס דארף זיין אמת'דיג, מיט א באלאנס, ווי דער „דרך אברהם" — א דרך האמצעי.

6. „בנחת" מיינט נישט אלעמאל שטיל: אמאל דארף מען רעדן נארמאל. דער עיקר איז: נישט שרייען, נישט זיין ווילד, אבער אמאל רעדן נארמאל.

---

הלכה ב' (המשך) — מקדים לשלום כל אדם

דברי הרמב"ם

„מקדים לשלום כל אדם"

פשט

א תלמיד חכם באגריסט יעדן מענטש ערשט — ער ווארט נישט אז יענער זאל אים גריסן.

חידושים און הסברות

1. דער טעם — „כדי שתהא רוח הבריות נוחה הימנו": מענטשן זאלן צופרידן זיין מיט דעם תלמיד חכם, מענטשן זאלן אים גלייכן. „מקדים" איז א גרויסער „פעווער געים" וואס מענטשן שפילן — ווער גריסט ערשט. דער תלמיד חכם ווארט נישט אויף יענעם'ס שלום.

2. דרך האמצעי אויך דא — נישט נאכלויפן א סנאב: אויב יענער איז פשוט פארלוירן אדער האט א געוויסע פחד פון דעם תלמיד חכם'ס חשיבות, דארף מען אים מקרב זיין. אבער אויב איינער איז א סנאב צום תלמיד חכם, דארף דער תלמיד חכם נישט נאכלויפן. אויך דא איז א דרך האמצעי.

---

הלכה ב' (המשך) — דן את כל האדם לכף זכות

דברי הרמב"ם

„והדן את כל האדם לכף זכות"

פשט

א תלמיד חכם דארף יעדן מענטש דן זיין לכף זכות — אייביג טראכטן גוטס אויף א מענטש.

חידושים און הסברות

1. „דן" — נישט נאר טראכטן, נאר ממש דן זיין: „דן" מיינט נישט סתם טראכטן גוטס. דער תלמיד חכם איז דער וואס ממש דן לכף זכות — „דן" קומט נישט אריין אין דיבור אליין, עס איז א פסק, א משפט.

2. חידוש: אפשר נאר א תלמיד חכם דארף דן זיין לכף זכות: דוקא א תלמיד חכם דארף דן זיין לכף זכות, ווייל סתם א מענטש דארף בכלל נישט „דן זיין" — ווער פרעגט אים? א תלמיד חכם איז דאך דער דיין — אים פרעגט מען עצות פאר שידוכים, אים פרעגט מען צו ער זאל זיין יענעם'ס חבר. ער איז דער וואס מ'פרעגט, ממילא זאל ער דן זיין לכף זכות.

3. א פשוט'ער מענטש האט נישט די אחריות: א פשוט'ער מענטש האט נישט דעם לעוועל פון סיריעסנעסס, נישט אזוינע השפעה. איינער וואס האט רעספעקט — וואס ער זאגט האט א גרויסע השפעה, ווייל מענטשן גייען עס איבערטראכטן. ווען איינער גייט אריין צו אן אדם גדול, גייט ער זיך נאכדעם פארצייכענען פונקטליך וואס ער האט אים געזאגט. ממילא איז אסאך מער אן אחריות פאר אן אדם חשוב צו טראכטן וואס ער זאגט.

4. נאך א טעם — ווען מען כאפט אז ס'מאכט א נפקא מינה, הייבט מען אן דן זיין לכף זכות: אסאך מאל זענען מענטשן קריטיש ווייל זיי כאפן נישט אז זייער קריטיק ווערט ערנסט גענומען. ווען איינער כאפט אז זיין קריטיק מאכט א נפקא מינה, הייבט ער אן מער דן זיין לכף זכות. דאס קומט נישט פון ענוה אדער שפלות — עס קומט פון נישט גענוג זיך איינטראכטן אז „מיינע ווערטער האבן ווייט" (השפעה).

---

הלכה ב' (המשך) — דער תלמיד חכם וואטשט זיינע ווערטער

חידושים

דער תלמיד חכם זעט צו אז זיינע ווערטער ווערן אויסגעהערט. אויב ער פילט אז ער דארף עפעס טון, זאגט ער. אבער אויב נישט, שווייגט ער. ער וואטשט זיינע ווערטער אויך פאר די סיבה אז זיינע ווערטער זאלן נישט ווערן ביליג. אויב ער גייט ארויס מיט א „קול קורא" וואס קיינער ליינט נישט, האט ער זיין קול קורא פארלוירן.

באמערקונג וועגן דעם רמב"ם'ס מעטאדע

דער רמב"ם לייגט אריין אסאך משניות פון מסכת אבות — „דן את כל האדם לכף זכות", „הוי שפל רוח" — אבער ער מאכט א זייער שיינע סדר, קאנעקט זאכן, א פסוק אין משלי, און שטעלט עס צוזאם אויף א וועג וואס מאכט עס פאר א „סטארי". ער האט מלקט געווען וואס ער האט געוואלט אין זיין סדר, אלעס אונטער דעם „העדינג" פון דברי חכמים — ווי א תלמיד חכם רעדט.

---

הלכה ב' (המשך) — לא ירצה חבירו בשעת כעסו, לא ישאל על נדרו, לא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו

דברי הרמב"ם

„לא ירצה חבירו בשעת כעסו, ולא ישאל לו על נדרו בשעת נדרו, ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו, וכן כל כיוצא באלו"

פשט

מען זאל נישט רעדן דברי ריצוי צו איינעם ווען ער איז אין כעס — דעמאלטס וועט עס נישט העלפן. מען זאל נישט פרעגן איינעם וועגן זיין נדר בשעת'ן נדר — ער איז יעצט צעווילדעוועט. ווארט אז ער זאל זיך בארואיגן. מען זאל נישט מנחם זיין ווען דער מת ליגט נאך פאר אים — ער איז צו שטארק אין צער. נאכ'ן באגראבן איז די צייט צו טרייסטן.

חידושים און הסברות

1. דער כלל: טראכט וואס דו זאגסט — אז ס'זאל קומען אין די ריכטיגע צייט: „וכן כל כיוצא באלו" — א תלמיד חכם דארף האבן א חוש צו וויסן ווען צו זאגן וואס, און צו פארמיידן פראסטרעישאן און עגמת נפש.

2. „בשעת כעסו" — אפילו ווען ער איז ברוגז אויף דיר: אמאל קומט א מענטש ברוגז אויף דיר. דער תלמיד חכם וואס האט שכל הערט אויס, ער ווייסט אז ער האט אויך אסאך מאל וואס צו ענטפערן — ס'איז נישט פשט אז מיר זענען אלעמאל גערעכט. ער הערט אויס און זאגט „יא, אקעי", ער איז עס מקבל. מענטשן האבן שווער צו ליידן אז יענער איז ברוגז אויף מיר — „איך דארף זיך פארענטפערן!" דו דארפסט נישט. ער איז ברוגז, מען קען נישט קיין צייט יעצט. אנדערע טאג.

---

הלכה ב' (המשך) — ולא יראה חבירו בשעת קלקולו

דברי הרמב"ם

„ולא יראה חבירו בשעת קלקולו — יעלים עיניו ממנו"

פשט

ווען מען כאפט זיין חבר ביים טון אן עבירה — „רויטהאנטיג" — זאל מען נישט ווייזן אז מען האט אים געזען. מען זאל מעלים עין זיין.

חידושים און הסברות

1. אין חינוך — א זייער שטארקע זאך: ווען דיין קינד זעט אז דו ווייסט שוין, האט ער שוין נישט קיין סיבה עס צו באהאלטן. ער פארלירט זיין רעספעקט, און ער גייט זיך מער נישט טרייען צו אימפרעסן, ווייל ער ווייסט אז דו ווייסט.

2. פראקטישע נפקא מינה — ווען דער מלמד רופט: אויב דער מלמד האט דיר גערופן אז דיין יונגל לערנט נישט אזוי וואויל — אויב דו האסט נישט א מהלך וואס צו טון דערמיט, איז גארנישט אנצוגיין פון אים זאגן „דיין רבי האט מיר געזאגט דו לערנסט נישט." פארקערט — זאג אים „דו לערנסט, לערן בעסער!" עס איז סתם פארשעמען א מענטש.

3. נאך א סיבה — ער איז שוין גענוג פארשעמט: ווען יענער זעט אז דו האסט געזען, דארף ער שוין נישט קיין מוסר יעצט — ער איז שוין גענוג פארשעמט. מוסר דארף ער ווען ער מיינט אז מען זעט נישט.

---

הלכה ב' (המשך) — ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע

דברי הרמב"ם

„ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע, אלא בדברי שלום וכיוצא בהן"

פשט

ער זאל נישט טוישן פון וואס ער זאגט. ער זאל נישט מגזם זיין — נישט צולייגן און נישט אראפנעמען. ער זאל זאגן זאכן כמו שהם, אמת. נאר בדברי שלום — ווען מען דארף שלום מאכן — מעג מען יא מוסיף אדער גורע זיין.

חידושים און הסברות

1. „ולא ישנה בדבורו" — נישט פארדרייען, נישט מגזם זיין: „בדבורו" מיינט מסתמא נישט אז ער זאל נישט פאלגן עפעס וואס ער זאגט, נאר אז ער זאל נישט פארדרייען א קאפ, נישט מגזם זיין.

2. דער מדרש פון אהרן הכהן — אוהב שלום ורודף שלום: אהרן הכהן איז געגאנגען צו דער ווייב זאגן „דיין מאן וויל אזוי שטארק שלום", אפילו ער האט נישט (אויסדריקליך) געוואלט. און פארקערט. אבער — לכאורה האט אהרן אויך נישט געזאגט ליגנט. אהרן האט געוואוסט אז א מענטש איז פשוט קאנפליקטעד — ער וויל שלום מאכן מיט יענעם, ער ווייסט נישט אז ער וויל, ווייל ער האט א „באנטש פילינגס", אבער ערגעץ ווי אין אים איז אויך דא א כח וואס וויל שלום מאכן.

3. א נארמאלער מענטש איז אלעמאל מוסיף אדער מגריע: א נארמאלער מענטש ווען ער רעדט איז אלעמאל אדער מוסיף אדער מגריע — ער מאכט עס מער ווי די ווירקליכקייט. אבער א תלמיד חכם מעג נישט: „איך בין געווען אינדרויסן, ס'איז געווען אזא קאר עקסידענט, 24 קארס" — ווען ס'איז געווען דריי קארס. א תלמיד חכם טאר נישט זיין ווי א צייטונג-שרייבער. ער טאר בכלל נישט רעדן ווי א „סעילס פערסאן" — נישט קיין מארקעטינג.

---

הלכה ב' (המשך) — כללו של דבר: אין אדם מדבר אלא בגמילות חסדים או בדברי חכמה

דברי הרמב"ם

„כללו של דבר, אין אדם מדבר אלא או בגמילות חסדים או בדברי חכמה וכיוצא בהן"

פשט

א תלמיד חכם מעג נאר רעדן אדער עפעס וואס איז גמילות חסדים, אדער דברי חכמה — קלוג מאכן אידן.

חידושים און הסברות

1. אונטער „גמילות חסדים" — אויך דברים של מה בכך: אונטער גמילות חסדים רעדט ער יא אויך שמועסן — ער וויל מחזק זיין א מענטש, וועט ער שמועסן מיט אים אפילו דברים של מה בכך. מ'דארף העלפן א איד, מ'דארף רעדן אינפארמעישאן פאר שידוכים וכדומה.

2. פארוואס זאגט דער רמב"ם „חכמה" און נישט „תורה"? דער רמב"ם זאגט כמעט קיינמאל „תורה" — ער זאגט „חכמה." תירוץ: תורה איז דאך נישט סתם א דבר הרשות — תורה איז שוין א מצוה צו זאגן. דער רמב"ם רעדט דא וועגן דברים של רשות — וואס מעג מען רעדן ווען ס'איז נישט קיין מצוה? גמילות חסדים אדער דברי חכמה. אבער וואדאי מיינט ער אויך אינקלודינג תורה.

3. [דיגרעסיע: די מעשה מיט ר' דניאל פריש און ואהבת לרעך כמוך]: ר' דניאל פריש (א גרויסער חניוק) איז געקומען באזוכן ר' יאנקעלע. ער האט געזען אן עלטערן איד מיט א שיינע ווייסע בארד שמועסן מיט מענטשן פאר'ן דאווענען. ר' דניאל פריש האט אים געזאגט: „ר' מענדעלע האט געזאגט אז יעדער דיבור פאר'ן דאווענען פארשטופט אוועק די כוונת התפילה." האט דער איד אים געענטפערט: „איך האב געזאגט ‚הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך' — אבער אלע מצוות האבן במחשבה, דיבור ומעשה. דו האסט עס מקיים געווען במחשבה מיט'ן זאגן. אבער וואס איז בדיבור?" — דער שמועס מיט מענטשן פאר'ן דאווענען איז דער קיום בדיבור פון ואהבת לרעך כמוך.

4. א מעשה מיט ר' יענקעלע — גמילות חסדים דורך רעדן וועגן „נייעס" און „ספארט": ר' יענקעלע האט געוואוסט אז א איד אויפ'ן וועג צו שול האט שוין געקוקט די קעפלעך פון די צייטונגען, און עס טוט וויי פאר א מענטש ווען ער האט נישט פאר וועמען צו פארציילן זיינע נייעס. ר' יענקעלע פלעגט א בחור פרעגן „נו, וואס איז לעצטנס געווען עפעס אן אינטערעסאנטע געים? ווער איז געווינען?" — ווייל דאס הייסט רעדן גמילות חסדים, און דער רמב"ם ערלויבט ביי גמילות חסדים אפילו שטותים.

5. דיוק: אפילו דברי חכמה קען מען ארויסברענגען דורך שטותים: דער משל צו דעם דבר חכמה קען קומען פון שטותים, ווייל די תכלית איז צו מאכן יענעם קלוג. דער בעל שם טוב האט געזאגט אז מען קען מייחד זיין יחודים אפילו ווען מען רעדט דברי שטותים. ר' נחמן האט געזאגט אז אויב עס קען ברענגען שמחה, איז עס אויך א דרך.

---

הלכה ב' (המשך) — „ולא יספר עם אשה בשוק"

דברי הרמב"ם

„ולא יספר עם אשה בשוק, אפילו היא אשתו או אחותו או בתו."

פשט

א תלמיד חכם זאל נישט רעדן מיט א פרוי אין מארק — אפילו מיט זיין אייגענע ווייב, שוועסטער, אדער טאכטער — ווייל איינער וואס גייט אדורך ווייסט נישט אז יענע איז זיין ווייב, און עס זעט אויס ווי א פשוט'ער מענטש.

חידושים און הסברות

1. דער ענין איז חשד / מראית העין, נישט איסור: דער עובר-אורח ווייסט נישט אז יענע פרוי איז זיין ווייב. ווער בעט דיך חושד צו זיין אויף א תלמיד חכם? חושד זיין א תלמיד חכם איז אליינס אן ענין פון חילול השם — פונדעסטוועגן דארף דער תלמיד חכם זיך אליין היטן.

2. „בשוק" — וואס מיינט עס? „בשוק" מיינט נישט סתם אין גאס, נאר אין מארק — א פלאץ פון משא ומתן, ביזנעס. אין אן אנדערע סיטואציע, ווי צו גיין צו א שמחה וואו עס איז אנגענומען אז מען גייט מיט די ווייב, און עס איז קלאר פאר יעדן אז דאס איז זיין ווייב — לכאורה וואלט עס טאקע געווען אנדערש.

3. א תלמיד חכם מעג טון משא ומתן: דער רמב"ם הערט אן אז א תלמיד חכם מעג (און דארף) טון משא ומתן — אבער ער דארף זיך האלטן דעם רעספעקט.

---

הלכה ג' — הילוך פון א תלמיד חכם

דברי הרמב"ם

„ולא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וגרון נטוי... ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו הנשים... ולא ירוץ ברשות הרבים כמשוגע... ולא יכפוף קומתו כבעל חטוטרת, אלא מסתכל למטה כמי שעומד בתפילה, ומהלך בשובה... כענין שנאמר 'ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה'... 'וגם בדרך שהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא'."

פשט

דער רמב"ם שטעלט אוועק א דרך הממוצע אין הילוך: נישט גיין מיט א גאווה'דיגע אויפגעהויבענע קאפ (קומה זקופה, גרון נטוי), נישט גיין צו פאמעליך ווי ווייבער (עקב בצד גודל), נישט לויפן ווי א משוגענער, נישט זיך איינבויגן ווי א בעל חטוטרת (הויקער). נאר גיין גראד, מיט אויגן אראפגעקוקט, ווי איינער וואס שטייט אין תפילה.

חידושים און הסברות

1. דאס איז נישט בלויז עסטעטיק — דאס איז ענווה און מוסר: זיך צו פירן עסטעטיש איז אליינס אן ענין פון מוסר. אפילו אויב מענטשן זעען נישט, דארף מען זיך אויך פירן עסטעטיש — עס איז נישט סתם ווייל מענטשן קוקן.

2. מעשה פון ישיבת חברון — רעספעקט אפילו אינמיטן נאכט: אין ישיבת חברון האבן זיי זיך זייער שטארק געהאלטן אין דעם דרך. אינמיטן נאכט, ווען איינער איז אויפגעשטאנען צו מאכן אשר יצר, האט ער זיך אנגעטון די רעקל — ער איז נישט געגאנגען נאקעט אדער מיט פידזשאמעס. דאס איז א רעספעקט, אן ענין פון כבוד פאר'ן אייבערשטן ווען מען זאגט א ברכה.

3. „קומה זקופה וגרון נטוי" — גאוה, נישט נאר פריצות: דער רמב"ם ברענגט דעם פסוק „ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים" — וואס בפשטות רעדט פון פרויען און צניעות. אבער דער רמב"ם טייטשט עס אלס אן ענין פון גאוה, נישט נאר פריצות. צניעות איז אליינס א שטארקע וועג צו ווערן בעל ענוה — צניעות און ענוה זענען פארבונדן.

4. „קומה זקופה" — נישט נאר פאר א תלמיד חכם: סתם א איד וואס גייט מיט גאוה, דאס איז סתם א שוטה. אבער דער רמב"ם פארלאנגט דעם שטאנדארד ספעציפיש פון א תלמיד חכם ווייל: (א) עס איז א העכערע מדרגה פון איידלקייט, און (ב) א תלמיד חכם קוקט מען מיט א פארגרעסערונג גלאז — אויף א סתם מענטש באמערקט קיינער נישט וויאזוי ער גייט, אבער א תלמיד חכם ווערט באאבאכט.

5. „גרון נטוי" — פראקטיש: איינער וואס שטעקט זיך ארויס די בויך, אזא גאווה'דיגע פאזע.

6. „בנחת כמו הנשים" — צו פאמעליך: „הלוך וטפוף" — אזא טאנצעדיגע, גאווה'דיגע געוואקעכט. אין וויקטאריען ענגלאנד זענען געווען קורסעס פאר מענטשן וויאזוי מען זאל וואקן — דאס זאל מען נישט טון.

7. „ירוץ ברשות הרבים כמשוגע": „כמשוגע" מיינט ממש משוגע — נישט א לויפער וואס לויפט פאר עקסערסייז. עס איז דא צוויי צדדים: פון איין זייט „כהנים זריזים" — לויפן צו א מצוה איז גוט; פון דער אנדערער זייט, סתם לויפן אין גאס איז א סימן פון שיגעון.

8. דער „רץ" קעגן דער „תלונה" — צוויי עקסטרעמען: (א) דער „רץ כמשוגע" — איינער וואס לויפט אומזיסט; (ב) „תלונה" — מענטשן וואס גייען שפאצירן א גאנצן טאג, נארקן ארום שטאט, דארפן נישט ארבעטן. דאס איז דער גאוה — א מענטש וואס מ'זעט אז ער האט נישט וואס צו טון מיט זיין צייט. א מענטש וואס ארבעט, לויפט, האט אייביג וואס צו ענלעדיגן — דאס איז מסתם איינער פון ענווה.

9. „ולא יכפוף קומתו כבעל חטוטרת" — איבערגעטריבענע ענווה: ער זאל נישט גיין איינגעבויגן ווי איינער מיט א הויקער. „מסתכל למטה כמי שעומד בתפילה" — ער זאל וואקן גראד, אבער זיינע אויגן זאלן אראפקוקן. דאס „מסתכל למטה" איז נישט אלס שמירת עיניים, נאר אלס ענווה — נישט קוקן מענטשן דירעקט אין פנים אריין, נישט „גבה עיניים".

10. שאלה: איינער וואס טוט אזוי אלס שמירת עיניים — איז ער עובד? ער איז עובד אויף אן אנדערע משנה — אין מסכת סוטה שטייט וועגן „מכות פרושים" (מכת זבלי זרים) — א פרוש וואס האקט אריין אין קאפ אין די וואנט ווייל ער קוקט נישט. אויסער אויב ער וואקט אין א פלאץ וואו ער האט באמערקט א ספעציפישע סיבה — אבער עס שטייט נישט קיין שום גמרא אז מ'זאל גיין ווי א פרוש סתם אזוי.

11. „וגם בדרך שהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא" (קהלת י:ג): דער וועג וויאזוי א סכל וואקט, מפרסם ער אז ער איז א סכל. עס איז דא אזא זאך וואס הייסט „באדי לענגוועדזש" — דער וועג וויאזוי א מענטש וואקט קען מען זען אויב ער איז א בעל דעה אדער א שוטה וסכל.

12. „מהלך בשובה": א מענטש וואס גייט אין גאס, מ'זעט אז ער האט עפעס צו טון מיט זיין לעבן — ער גייט מיט א תכלית.

---

הלכה ד' — מלבוש תלמיד חכם

דברי הרמב"ם

„מלבוש תלמיד חכם — מלבוש נאה ונקי. ואסור שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן. ולא ילבש לא מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שכל העם מסתכלין בהם, ולא מלבוש עניים שמבזה את לובשו, אלא בגדים בינונים נאים. ולא יתעטף בטליתו כדרך בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושין במצרים."

„ולא יהיו בגדיו סחובים ארוכים כמו גסי הרוח, אלא עד עקבו. וידיו יצאו מתוך שרווליו עד ראשי אצבעותיו. ולא יהא שולטן תלוי."

„ולא ילך במנעלים מתולאים ולא בבגד קרוע... אבל מותר לצאת בהם בחמה מפני הצינה."

פשט

דער מלבוש פון א תלמיד חכם דארף זיין שיין און ריין — נישט קיין פלעקן, נישט קיין שמוץ. נישט מלבוש פון מלכים (גאלד, ארגמן) וואס ציט אטענשאן, נישט מלבוש פון ארימע וואס באליידיגט דעם טרעגער. נאר בינונים — מיטלמעסיגע, דיסענטע בגדים. אויך נישט זייער דינע מלבושים (ווי די פשתן פון מצרים) וואס מען זעט דורך דעם גוף. די בגדים זאלן נישט זיין צו לאנג שלעפעדיג, נאר ביז דעם עקב. די ארבלען ביז די שפיצן פון די פינגער. נישט הענגעדיגע קליידער ווי ישמעאלים. נישט געפליקטע שיך אדער צעריסענע קליידער — סיידן ווען ס'איז קאלט פאר פראקטישע צוועקן.

חידושים און הסברות

1. „בגדי קדש להרן לכבוד ולתפארת" — בגדים האבן א גרויסע השפעה: פארבונדן מיט פרשת תצוה/תרומה — „די מידיום איז זייער וויכטיג" — די וועג וויאזוי א מענטש פרעזענט זיך.

2. „כתם" און „שמנונית" — צוויי מיני פלעקן: שמנונית מיינט אויל אדער פעטנס, און כתם איז אן אנדערע מין פלעק. עס זאל נישט זיין שמוציג, נישט פארשמירט.

3. רבי'ס מיט גאלדענע קליידער — אן אנדערע קאטעגאריע: דאס איז אפשר אן אנדערע ענין — אזוי ווי די כהנים וואס האבן געטראגן בגדי זהב. איינמאל ער האט די טיטל „רבי", דארף ער קוקן וויאזוי די נארמאלע רבי'ס גייען, און דאס איז זיין דרך המצוה. דער רמב"ם אליין איז מודה אז א מלך גייט מיט בגדי מלכים — מיר רעדן פון א נארמאלע תלמיד חכם.

4. „בגדי הפשתן הקלים שעושין במצרים": אין מצרים (אפריקע, זייער הייס) האבן זיי געהאט זייער דינע מלבושים וואס מען האט געקענט ארויסזען די גוף — ממש דורכזיכטיג. דאס איז נישט די וועג וויאזוי א תלמיד חכם גייט.

5. „עד עקבו" — גאנץ לאנג, אבער נישט שלעפעדיג: „עקב" מיינט דעם פוס (נישט דעם קני), אזוי אז דער בגד איז גאנץ לאנג — אבער נישט אזוי לאנג אז ער שלעפט זיך אויף דער ערד.

6. מען קען נישט היינט זיך אנטון ווי דער רמב"ם — דער עיקר איז דער קאנטעקסט: מען קען נישט נעמען דעם רמב"ם'ס ספעציפישע מאסן און זיי אנווענדן היינט ווערטליך. דער עיקר איז צו טרעפן דעם „קאפ" פון דעם רמב"ם — דער פרינציפ. למשל, היינט זענען דא אידן וואס גייען דוקא מיט זייער לאנגע בעקיטשעס — דאס איז היינט דער עקוויוואלענט פון „בגדים סחובים ארוכים". דער כלל איז: מען דארף זיין אנגעטון ווי דער עולם גייט, נישט אויסגעפאלן.

7. „עד ראשי אצבעותיו" — לענגער ווי היינטיגע רעקלעך: אין אמאליגע צייטן זענען די ארבלען נאך לענגער געווען, און דערפאר ווען מען וואשט נטילת ידים „ביז ראשי אצבעותיו" לכתחילה, איז דאס ווייל דאס איז ווי ווייט די הענט זענען באדעקט געווען.

8. „שולטן תלוי" — הענגעדיגע קליידער: א שטייגער פון הענגעדיגע, לויזע קליידער, ווי ישמעאלים.

9. „מנעלים מתולאים" — שיך מיט אויפגעבונדענע שמאטעס: ארימע מענטשן האבן זיך ארומגעוויקלט שמאטעס אויף די פיס אנשטאט נארמאלע שיך.

10. „מפני הצינה" — ווען ס'איז פראקטיש, איז מותר: ווען ס'איז קאלט און ער נוצט די געפליקטע שיך ווי „בוטס" ווייל ער האט נישט בעסערע, איז מותר — ווייל דעמאלטס איז עס נישט א סימן פון שלאמפערייַ נאר א פראקטישע נויט.

---

הלכה ד' (המשך) — בשמים און ארויסגיין ביינאכט

דברי הרמב"ם

„לא יצא מבושם לשוק, ולא בבגדים מבושמים, ולא יתבשם בשערו. אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמה, מותר."

„לא יצא יחידי בלילה, אלא אם כן יש לו מקום קבוע לצאת בו לתלמודו."

„כל אלו מפני החשד."

פשט

א תלמיד חכם זאל נישט ארויסגיין מבושם, נישט מיט בשמים'דיגע בגדים, נישט מיט בשמים אין האר. נאר כדי אראפצונעמען א שלעכטע גערוך איז מותר. ער זאל נישט ארויסגיין אליין ביינאכט, סיידן ער האט א קבוע'דיגן סדר לערנען. ביידע דינים זענען מפני חשד.

חידושים און הסברות

1. דריי סארטן בשמים: (א) ארויסגיין מבושם (פארפיום אויפ'ן גוף), (ב) בגדים מבושמים (וועש מיט גערוך), (ג) בשמים אין האר (שמעקעדיגע שאמפו). אלע דריי זענען אסור פאר א תלמיד חכם ארויסצוגיין אין שוק.

2. „להעביר את הזוהמה" — ניוטראליזירן שלעכטע גערוך איז מותר: דער היתר איז נאר ווען מען לייגט בשמים כדי אראפצונעמען א שלעכטע גערוך — נישט כדי גוט צו שמעקן. פראקטישער נפקא מינה: איינער וואס גייט אין מקוה נאר איינמאל א וואך און האט שטארקע שווייס — מעג ער לייגן אביסל פארפיום צו ניוטראליזירן דעם שלעכטן גערוך.

3. „יחידי בלילה" — נישט אליין ביינאכט: א תלמיד חכם זאל נישט ארויסגיין אליין ביינאכט, סיידן ער האט א קבוע'דיגן סדר לערנען — דעמאלטס ווייסט דער עולם וואו ער גייט.

4. „כל אלו מפני החשד" — ביידע דינים: דער „כל אלו" גייט ארויף אויף ביידע — בשמים און יחידי בלילה. א מענטש וואס שמועסט זיך אן מיט בשמים און גייט ארויס ביינאכט אליין — דאס ברענגט חשד.

---

הלכה ה' (ערשטער חלק) — תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט: הנהגת ממון

דברי הרמב"ם

„תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט. אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו ועשרו, ולא יטריח על עצמו יותר מדאי."

פשט

א תלמיד חכם באדזשעט זיינע זאכן מיט א חשבון. ער עסט, טרינקט, און שפייזט זיין משפחה לויט וויפיל ער פארמאגט — נישט מער.

חידושים און הסברות

1. „לא יטריח על עצמו יותר מדאי" — נישט ספענדן מער ווי מען האט: ער זאל נישט צושטעלן גרויסע סעודות פאר זיין ווייב מער ווי ער קען עפארדן — ווייל דאס פירט דערצו אז ער דארף מער ארבעטן, מער פארדינען, בארגן געלט, וכדומה. דאס איז א „טירחא לעצמו".

---

הלכה ה' (המשך) — עסן פלייש

דברי הרמב"ם

„צוו חכמים בדרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון, שנאמר 'כי תאוה נפשך לאכול בשר'. ודי לבריא לאכול מערב שבת לערב שבת. ואם היה עשיר כדי לאכול בשר כל יום, אוכל."

פשט

פלייש זאל מען נאר עסן ווען מען האט א שטארקן אפעטיט דערצו. פאר א געזונטן מענטש איז גענוג איינמאל א וואך (שבת). א רייכער מענטש מעג עסן פלייש יעדן טאג.

חידושים און הסברות

1. פלייש איז אנדערש ווי ברויט — ס'איז א תענוג, נישט א נויטווענדיגקייט: ברויט עסט מען ווייל מען דארף עסן. פלייש איז עפעס וואס מען עסט „בתור תענוג", בתור עפעס ספעציעלעס — ווי שבת. דער פסוק „כי תאוה נפשך" ווייזט אז פלייש איז נאר ווען ס'כאפט אן א באזונדערער אפעטיט.

2. אמאליגע צייטן — פלייש האט געמיינט שעכטן היינט: אין אמאליגע צייטן האט מען נישט געהאט קיין פריזערס. פלייש עסן האט געמיינט שעכטן א בהמה אדער א טשיקן היינט. דערפאר איז א סעודה מיט פלייש געווען א ציבור'דיגע זאך — ווייל איין מענטש קען נישט אליין אויפעסן א גאנצע בהמה.

3. היינטיגע צייטן — וואס איז דער גדר? היינט ליגט פלייש אין פריזער, אזוי אז דער ספעציפישער מציאות איז אנדערש. אבער דער עיקר פרינציפ בלייבט: מען זאל נישט קויפן א גאנצע וואך דאס זעלבע וואס מען קויפט אויף שבת. פלייש זאל בלייבן עפעס ספעציעלעס.

---

הלכה ה' (המשך) — חובת הלבבות: עסן, קליידער, ווייב און קינדער

חידושים

1. די חובת הלבבות — א שיינע מאמר וועגן באלאנס: „לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו" — פאר זיך זאל ער עסן אביסל ווייניגער ווי ער קען עפארדן. „וילבש כראוי לו" — קליידער זאל ער קויפן לויט וואס ער קען עפארדן. „ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו" — פאר זיין ווייב און קינדער זאל ער ספענדן מער ווי ער קען עפארדן — ער זאל זיך אביסל איבערשטרענגען, אפילו בארגן.

2. ווי פאסט דאס מיט דעם רמב"ם וועגן מלבוש? דער רמב"ם האט פריער געזאגט אז א תלמיד חכם טוט אן איידעלע בגדים. תירוץ: אויב דער תלמיד חכם באלאנגט צו א העכערע קלאס, מעג ער זיך אנטון אביסל שענער — דאס איז „כראוי לו".

3. „מכבדה יותר מגופו" — פראקטישע אנווענדונג: דער כלל אז א מענטש זאל מכבד זיין זיין ווייב מער ווי זיך אליין ווערט אויסגעטייטשט בפרט מיט וועש/קליידער — „מנה מכבדיתא" (כבוד דורך קליידער). פאר זיך זאל ער קויפן פשוט, פאר איר שיינע וועש. היינטיגע צייטן: אויב מען קען נאר איין שיינע קאר, זאל מען קויפן פאר דער ווייב.

4. [דיגרעסיע: א מעשה מיט'ן ספינקער רבי, ר' הערשעלע — ספענד אויף די קיטשן]: א איד האט געפרעגט דעם ספינקער רבי ווען ער האט איבערגעבויט זיין הויז. דער רבי האט אים געזאגט: ספענד אויף די קיטשן — וואו דיין ווייב דרייט זיך — מער ווי דו ספענדסט אויף דיין ספרים-שטוב און דיין אייגענע רום.

5. אויסהאלטן לויט די מצב — „כמנהג בעלי בתים חשובים דמדינתא": א מענטש איז מחויב אויסצוהאלטן זיין שטוב לויט זיין מצב — אזוי ווי מען שרייבט אריין אין תנאים.

---

הלכה ה' (המשך) — סדר הדברים אין לעבן: קודם פרנסה, דאן הויז, דאן חתונה

דברי הרמב"ם

„דרך בעלי דעה: שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה. שנאמר: 'מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו', 'אשר בנה בית חדש ולא חנכו', 'אשר ארש אשה ולא לקחה'."

„אבל הטיפשים: תחילה נושא אשה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה."

**„וכן הוא אומר בקללות: 'אשה תארש... בית תבנה... כרם תטע...' כלומר, מעשיך יהיו הפוכים כדי שלא תצליח דרכיך. אבל בברכה מה הוא אומר? 'וי

הי דוד לכל דרכיו משכיל'."**

פשט

דער ריכטיגער סדר פאר א קלוגן מענטש: (1) קודם א פרנסה/קעריער, (2) דאן א הויז, (3) דאן חתונה. א נאר טוט פארקערט: קודם חתונה, דאן הויז, דאן זוכט ער א פרנסה אדער לעבט פון צדקה.

חידושים און הסברות

1. „מלאכה המפרנסת אותו" — נישט נאר א דזשאב, א קעריער: דער רמב"ם זאגט „מלאכה" און „אומנות" — דאס מיינט א קעריער וואס האט א צוקונפט פון זיך, נישט נאר א טעמפערערי דזשאב. און דער לשון „שיקבע" מיינט אז מען זאל עס מקבע זיין — זיך פעסט אריינשטעלן.

2. „זארגן העלפט נישט — קונה נעמען": מען זאל נישט „זארגן" וועגן פרנסה — זארגן העלפט נישט. מען זאל „קונה נעמען" — אקטיוו זיך מקבע זיין א מלאכה.

3. דער פסוק פון „מי האיש" — כרם, בית, אשה: דער סדר אין פסוק איז: כרם (פרנסה), בית, אשה. דאס איז דער ריכטיגער סדר.

4. „אבל הטיפשים" — די קללה איז אז א מענטש איז א טיפש: אין די קללות שטייט דער פארקערטער סדר: קודם אשה, דאן בית, דאן כרם. דער חידוש: די גרעסטע קללה איז אז א מענטש איז א טיפש — ווען ער איז א טיפש, טוט ער אלעמאל פארקערט, און דאס קאזט אלע פראבלעמס.

5. פראקטישע אילוסטראציע — „ער איז אלעמאל ביהיינד": ווען א מענטש האט קודם חתונה, דאן קויפט א הויז, און ערשט דאן זוכט א דזשאב — ביי דער צייט וואס ער האט שוין געטראפן א דזשאב, האט ער שוין צוויי יאר געבארגט. ער האט א ריזיגע באדזשעט (ווייב, קינדער, הויז) אבער קיין אייננאמע. ער איז אלעמאל „ביהיינד".

6. „ויהי דוד לכל דרכיו משכיל": דוד המלך איז געווען א „משכיל" — ער האט פארשטאנען דעם סדר הדברים, וואס צו טון קודם.

---

הלכה ה' (המשך) — ענייני ממון: „ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו"

דברי הרמב"ם

„ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויתריח על הבריות"

„ולא ימכור שדה ויקנה בית... ולא בית ויקנה מטלטלין... או יעשה סחורה במעותיו"

„אבל מוכרין מטלטלין וקונין שדה"

„כללו של דבר, יתום בקומתו... להצליח נכסיו, לא יאכל אלא סמוך לפי שעה"

פשט

דער רמב"ם פראמאוט זייער קערפולע, קאנסערוואטיווע פינאנציעלע הנהגה. מ'טאר נישט מפקיר זיין אלע נכסים און נאכדעם זיך מטריח זיין אויף אנדערע מענטשן פאר צדקה. מ'טאר נישט פארקויפן א שדה (אינקאם-קוועלע) כדי צו קויפן א שיינע הויז, און נישט פארקויפן א הויז (סטאביליטי) כדי צו קויפן מטלטלין אדער טון ריסקי אינוועסטמענטס. פארקערט — מ'פארקויפט דאס ווייניגער סטאבילע און קויפט דאס מער סטאבילע. דער ציל איז נישט צו קומען צו א מצב וואו מ'דארף בעטן הילף פון מענטשן.

חידושים און הסברות

1. דער חתם סופר'ס שיטה שטימט נישט מיט דעם רמב"ם: דער חתם סופר'ס שיטה אז א תלמיד חכם וואס האט מסירות נפש מעג גיין פארקערט (ד.ה. ערשט לערנען און נאכדעם זוכן פרנסה) שטימט נישט גוט מיט דעם רמב"ם, ווייל דער רמב"ם רעדט דא פארקערט — א פשוט'ער מענטש טוט אזוי (ערשט לערנען), אבער א תלמיד חכם איז דוקא דער וואס פירט זיך מיט פינאנציעלע קלוגשאפט. דער חתם סופר'ס תירוץ גייט אין דער ריכטונג פון תוספות וואס קריגן אויפ'ן רמב"ם און זאגן אז מ'מעג יהרג ואל יעבור אויף אנדערע מצוות — אבער דער רמב"ם האלט נישט אזוי.

2. פארוואס פירט מען זיך נישט ווי דער רמב"ם? אין דער ריאליטי פון גלות, האט מען זיך נישט געקענט פירן ווי דער רמב"ם'ס אידעאלע סדר (ערשט פרנסה, דאן חתונה, דאן לערנען). מ'האט אלעמאל מורא געהאט, מ'האט נישט געהאט קיין סטאבילע פרנסה, און אויב מ'וואלט געווארט ביז דרייסיג יאר אלט וואלט קיינער נישט חתונה געהאט. אבער — דער רמב"ם'ס פונקט בלייבט אמת: מ'סטראגעלט וועגן דעם, דער תירוץ האט נישט „געסאלווט" די פראבלעם.

3. [דיגרעסיע: א דזשאוק וועגן דעם רמב"ם'ס אייגענע לעבן]: דער רמב"ם אליין האט נישט געווארט — ער האט געהאט א טעראס (טעריטאריע/נחלה) און א רייכע שווער. „א גוטע אמונה און א רייכע שווער."

---

הלכה ו' — משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה

דברי הרמב"ם

„משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה"

פשט

דער ביזנעס פון א תלמיד חכם איז מיט אמת און אמונה. יעדער איד דארף זיין משאו ומתנו באמונה, אבער א תלמיד חכם דארף האבן א גאר הויכע לעוועל פון אמת ואמונה — „יעדער איינער דארף, אבער נישט יעדער איינער איז. א תלמיד חכם איז טאקע."

---

„אוהב את האמת, לאו לאו והן הן"

פשט

ער זאגט דעם אמת — „לאו" מיינט לאו, „הן" מיינט הן.

---

„מדקדק על עצמו בחשבון ונותן, ומוותר לאחרים"

פשט

ער איז זייער שטארק מדקדק אין זיין חשבון (אקאונטינג), זייער ערליך.

חידושים און הסברות

1. „מדקדק על עצמו" — נישט נעמען פון א צווייטן; „מוותר לאחרים" — געבן פאר א צווייטן: „מדקדק על עצמו" מיינט נישט ווי ביזנעס-מענטשן וואס זענען מדקדק אז קיינער זאל נישט נעמען פון זיי. פארקערט — א תלמיד חכם איז מדקדק אויף זיך אז ער זאל נישט נעמען פון א צווייטן. אבער ווען עס קומט צו געבן פאר א צווייטן, איז ער א מוותר. אויב ער מאכט א דיעל מיט יענעם און יענער האט אביסל פארדרייט, איז ער מוותר. אבער פאר זיך איז ער „א יקרן" — ער נעמט נישט.

---

„ונותן דמי הלוקח לאלתר"

פשט

ווען ער קויפט עפעס, באצאלט ער גלייך.

חידושים

1. קידוש השם און מראית עין: דאס איז א קידוש השם, און אויך א ענין פון מראית עין — אז מ'זאל נישט מיינען אז ער וויל נישט באצאלן.

2. נישט נאר קידוש השם — אויך א פראקטישע הנהגה: אויב דו האסט געלט און דו האסט נישט קיין טענות, „גיי באצאל גלייך."

---

„ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן"

פשט

ער איז נישט קיין ערב אויף געלט, און נישט קיין קבלן.

חידושים

1. חילוק צווישן ערב און קבלן: א ערב מיינט: אויב יענער וועט נישט באצאלן, וועל איך באצאלן. א קבלן (ערב קבלן) מיינט: ער באצאלט תחילה פאר יענעם, ער לייגט אויס פאר יענעם. ביידע טוט א תלמיד חכם נישט.

---

„ולא יבוא בהרשאה"

פשט

ער זאל נישט קויפן/טון זאכן אויף הרשאה.

חידושים

1. הרשאה = ייפוי כח = א „טוען": הרשאה מיינט א ייפוי כח (פאוער אוו אטארני) — א תלמיד חכם זאל נישט באקומען א הרשאה צו גיין טענה'ן פאר א צווייטן. א „טוען" (אדוואקאט/ליטיגאטאר) איז נישט קיין דזשאב פאר א תלמיד חכם. ווי חז"ל זאגן: „אל תהי עורך הדינים" — ער זאל נישט זוכן קיין מחלוקת, נישט זוכן ווי מ'קען זיך אננעמען פאר „די ריכטיגע מענטשן."

2. אבער פאר זיך אליין — יא: ס'איז נישט קיין פראבלעם צו זיין דיין אייגענע פראטעקטאר — נאר נישט יענעם'ס פראטעקטאר אין דין.

---

„מחייב את עצמו בדברי מקח וממכר במקום שאין חייב לו מן התורה, כדי שיעמוד בדיבורו ולא ישנה"

פשט

א תלמיד חכם איז מחמיר אויף זיך אין מקח וממכר אפילו וואו ער איז נישט מחויב פון דער תורה — כדי ער זאל זיך האלטן ביים ווארט.

חידושים און הסברות

1. ערשטע הסבר: ליבער פארלירן געלט ווי זאגן א שטיקל ליגנט: א מענטש מעג טענה'ן א געוויסע טענה (ווי „קים לי" אדער „איך בין מוחזק") וואס וועט אים העלפן, אבער א תלמיד חכם זאל ענדערש מוותר זיין אויף זיין געלט ווי זאגן עפעס וואס איז נישט הונדערט פראצענט אמת.

2. צווייטע הסבר (מסתבר מער): „מחוסר אמנה": דאס רעדט זיך וועגן דעם נושא פון „מחוסר אמנה" — דריי לעוועלס:

- לעוועל 1: קנין — מ'קען נישט חוזר זיין.

- לעוועל 2: „מי שפרע" — מ'קען יא חוזר זיין, אבער ס'איז נישט אויסגעהאלטן, מ'מאכט א קללה: „מי שפרע מאנשי דור המבול יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".

- לעוועל 3: „מחוסר אמנה" — נאך קלענער, ס'איז נישט קיין שום חיוב, ער האט בלויז געזאגט. א תלמיד חכם — אפילו ער האט בלויז געזאגט, זאל ער שוין מקיים זיין, „ולא ישנה". אדער אויב ער וויל מחמיר זיין — זאל ער עס בעסער נישט זאגן.

---

„ואם נתחייבו לו אחרים בדין... מאריך להם ומוחל להם"

פשט

אויב אנדערע מענטשן זענען אים שולדיג, גייט ער נישט ביז סוף הדין צו תובע זיין — ער איז מאריך (געבן מער צייט) און מוחל.

חידושים

1. „מאריך" = מער צייט; „מוחל" = א קשיא: „מאריך להם" מיינט מסתמא ווען ער האט געבארגט, זאל ער זיי געבן מער צייט. אבער „מוחל להם" — ווען דארף ער אין גאנצן מוחל זיין? אפשר מיינט עס אזא סארט זאך וואו יענער האט צוגעזאגט אבער ס'איז נישט געווען א פולע חיוב. אבער אויב ער האט אן אמת'דיגע תביעה — יענער האט אים בא'גנב'עט — „איך זע נישט אז א תלמיד חכם דארף מוותר זיין." (דאס בלייבט א צריך עיון.)

---

הלכה ו' (סוף) — „ולא יצא לאדם בעולם מחייו" — נישט רודף זיין

דברי הרמב"ם

ער זאל נישט וויי טון קיין מענטש קיינמאל — „בעולם מחייו" — אויסער ווען עס פעלט אויס.

חידושים און הסברות

1. „דו דארפסט קיינמאל נישט זיין דער כאפער פון די מצוה פון רודף זיין יענעם": דער אייבערשטער האט דאך געגעבן אנדערע מצוות — אמאל מוז מען יא שטארק אויפטרעטן. אבער דו דארפסט קיינמאל נישט זיין דער „כאפער" פון דער מצוה פון רודף זיין יענעם. דער אייבערשטער האט „אזעלכע מענטשן" — עס וועלן זיך שוין געפינען מענטשן וואס טוען דאס. ווען דו זעסט אז איינער כאפט זיך צו רדיפות, זאלסטו וויסן אז ער איז נישט קיין תלמיד חכם — ווייל א תלמיד חכם וואלט געפאלגט דעם רמב"ם דא.

2. ענדערש נרדף ווי רודף, ענדערש נעלב ווי עולב: אויב א מענטש טענה'ט: אויב איך קען נישט זיין דער רודף, מוז איך זיין דער נרדף — יא, ענדערש זאלסטו זיין דער נרדף און נישט רודף, ענדערש זאלסטו זיין דער נעלב און נישט דער עולב.

3. א גרעסערע בושה צו זיין דער שרייער: ס'איז דא א וועג פון „נישט זיין א מבויש" דורך זיין דער וואס שרייט. אבער ס'איז א גרעסערע בושה צו זיין דער שרייער ווי צו זיין דער אנגעשריגענער. אויב דאס זענען די צוויי אפציעס — זאלסטו ענדערש זיין נרדף ווי רודף.

4. פראקטישע אנווענדונג — קול קורא'ס: אסאך מאל האבן מענטשן מורא — „מ'וועט מיר ווארפן." ענטפער: „זאלסטו זיין דער מבויש. ס'איז נישט געפערליך."

---

סיום פרק ה' — „ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר"

דברי הרמב"ם

„וכל המעשים האלה וכיוצא בהם" — איינער וואס פירט זיך אין אלע דאזיגע וועגן, „עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיהו מ"ט, ג').

חידושים און הסברות

1. דער פסוק שטייט אויך אין הלכות תלמוד תורה פרק ה': דער רמב"ם ברענגט דעם זעלבן פסוק בפירוש אין הלכות תלמוד תורה פרק ה', מיט דער זעלבער לשון.

2. דא איז עס טיפער — ער איז טאקע ראוי: דארט אין הלכות תלמוד תורה קען עס זיין ווי א „פייק פרסומת" — מ'דערציילט פון אים. אבער דא איז ער טאקע דער וואס איז ראוי לספר — ער איז טאקע א מענטש. „תלמיד חכם אתם קרויים אדם" — „נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" — ער איז דער אדם. דער אייבערשטער האט געמיינט פון אים צו מאכן א מענטש.

3. דער טיפערער זין פון „מסופר" — ער איז ראוי לספר: „מסופר" מיינט נישט בלויז אז ער זעט אויס פרעזענטאבל, נאר אז ער איז ראוי לספר — ער איז ווערט אז מ'זאל פון אים דערציילן, ווייל ער איז טאקע א מענטש אין דעם פולן זין. דער גאנצער פרק ה' מיט אלע הנהגות פון א תלמיד חכם — דאס איז וואס מאכט אים צו א מענטש אין דעם אמת'ן זין, און דעריבער איז ער ראוי לספר. דריי פערטל פון דעם ענין איז אז דער מענטש ווערט געמאכט א מענטש דורך די הנהגות.

4. „נס עד אין מבארכו": דאס איז „ממש א נס עד אין מבארכו" — דער אויבערשטער האט געמיינט פון אים צו מאכן א מענטש, און ער איז טאקע געווארן דער מענטש.

5. באמערקונג: דער פרק גייט נאר אויף א חכם: אויב איינער איז נישט קיין חכם, איז ער פטור פון די ספעציפישע הנהגות פון דעם פרק. ער דארף נישט זארגן וועגן אלע דיטאלן. אבער — ער זאל טרייען צו ווערן א חכם, כדי ער זאל קענען מקיים זיין די הנהגות.

---

דאס איז דער סיום פון פרק ה' פון הלכות דעות.

תמלול מלא 📝

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' — די הנהגות פון א תלמיד חכם

הקדמה: שטעלונג פון פרק ה' אין דעם סטרוקטור פון הלכות דעות

Speaker 1: אקעי, זאלן מיר גיין לערנען פרק ה' הלכות דעות. זייער אינטערעסאנט.

די ערשטע צוויי פרקים האבן מיר געלערנט באופן כללי די דרך הטובה, די דרך הממוצע פון א מענטש. פרק ג' איז געווען אפשר א המשך פון דעם — פרק ג' איז געווען וועגן ווי די דרך הממוצע איז די ריכטיגע דרך אין תאוות הגוף וכדומה, און „כל מעשיך יהיו לשם שמים". פארדעם איז געקומען פרק ד', וואס האט גערעדט וועגן וויאזוי די גוף זאל זיין געזונט — איז אויך א פארט פון „כל מעשיך לשם שמים".

יעצט קומט א נייער פרק, זייער אן אינטערעסאנטער. אזוי ווי א פריימינג, א הערה פון דעם פרק: לכאורה איז עס נישט קיין פרק פאר אונז, ווייל דער פרק איז ספעציעל פאר תלמידי חכמים. דער גאנצער פרק זאגט אז פונקט אזוי ווי יעדער מענטש האט זיין נארמאלע דרך הממוצע, די דרך הטובה פאר נארמאלע מענטשן, אבער א חכם פאדערט זיך פון אים אן עקסטערע לעוועל.

דיסקוסיע: וויאזוי פאסט פרק ה' אין דעם מהלך?

Speaker 1: מ'דארף פארשטיין — צו איז דאס מער ווי די דרך הממוצע? איז דאס די מדת חסידות? וויאזוי ארבעט דאס מיט די דרך הממוצע?

ווייל געווענליך זאגט דער רמב"ם די פסוקים, און די הלכות גייען ארויף אויף די פסוקים. אין הלכות דעות אנפאנג טאקע גייט עס אויף די פסוקים, ווייל די דרך הממוצע איז די דרך ה', און דער רמב"ם ברענגט אן די מצוה פון „וללכת בדרכיו". אבער נאכדעם גייט עס נישט אויף פסוקים.

איך מיין אז ס'איז אלעס אזוי ווי נאך אונטער די קאטעגאריע פון די דרך הממוצע. די עסן אויף א געזונטע וועג איז די דרך הממוצע. און איך מיין אז אפשר קען מען זאגן אז כאילו דער חכם האט זיין אייגענע דרך הממוצע. יא, דאס איז די דרך הממוצע פון א חכם — אז פאר א חכם איז נישט גענוג צו עסן געזונט אזוי ווי יעדער מענטש, נאר ער דארף נאך אביסל מער מחמיר זיין אויף עסן געזונט, און אזוי ווייטער.

איט סאונדס ווירד, ווייל דעמאלטס גייט עס אריין אין די קערפער פון מדת חסידות, וואס מיר האבן געלערנט איז נישט אזוי פשוט — ס'איז אביסל געוויסע זאכן וואס מ'קען. אבער ער דארף עס טון נישט אלס מדת חסידות, נאר ווייל פאר אים איז די דרך הממוצע אנדערש. ס'איז אביסל שווער צו פארשטיין.

אבער איך מיין אז די איינציגסטע קשר פון דעם צו די פריערדיגע מצוות איז אז ס'איז א המשך פון די דרך הממוצע. ס'איז נישט אן אנדערע וועג וואס מ'איז מקשר צוזאם, רייט?

Speaker 2: יא, אבער ס'זעט נישט אויס ריכטיג. ס'זעט מיר אויס, אויב שוין יא מ'וויל עס קאנעקטן צו די סטראקטשער, וואלט איך געטראכט — וואס איך האב מיך אנגעהויבן צו זאגן א מינוט צוריק — אז אפשר דאס גייט מער אזוי ווי אן הקדמה אויף פרק ו'.

דער גאנצער פרק איז נישט קיין מצוות. אויב ס'איז יא א מצוות, אזוי ווי דו האסט שוין אויך געזאגט, ס'איז געווען טענות אלס צו טון מיט די וואס האבן געלערנט — וועלכע איז קידוש השם, וועלכע ס'איז חילול השם, פרק ה'.

Speaker 1: אה, דארט האבן מיר דאך אינדערהיים גערעדט, וויאזוי האבן די חכמים זיך אויפצופירן כדי צו מאכן א קידוש השם.

פרק ה' אלס הקדמה צו פרק ו' — סימני החכם

Speaker 2: אבער דא איז מער בעיסיק. אפשר — וויאזוי ווייסט א מענטש ווער איז א חכם? די נעקסטע מצוה גייט זיין אז מען דארף זיך מדבק זיין בחכמים. זאגט ער יעצט: וויאזוי זעט אויס א חכם?

Speaker 1: רייט, דאס איז אפשר א בעסערע וועג. ער וויל דאס...

Speaker 2: דארפסט לאמיר טראכטן אזוי: די הלכות דעות איז דאך אזוי — ס'איז דא א מענטש, און נאכדעם איז דא די חברה, די סאסייעטי, און אין די סאסייעטי איז דא גוטע מענטשן און שלעכטע מענטשן. און איינע פון די בעיסיק מצוות דא, אזוי ווי אונז האבן געלערנט אז הלכות דעות איז די בעיסיק מצוות בין אדם לחבירו — נישט דווקא פרטים — איז די בעיסיק מצוה זיך צו דרייען מיט די גוטע מענטשן.

סאו, קודם דארף מען וויסן וואס... פאר דעם דארף מען זען בעסערע מענטשן. סאו ס'דארף זיין העכערע לעוועל מענטשן — דאס זענען די חכמים — און וויאזוי זיי פירן זיך.

Speaker 1: דוכט זיך, קען מען זאגן, אז מען זאל זיך דרייען ביי די מענטשן — אויב די חכמים פירן זיך נישט גוט, דארף מען זיך נישט דרייען ביי זיי, רייט?

Speaker 2: קען זיין אזוי. ווייל אויב א חכם פירט זיך נישט אויף אזוי, איז די סטאק דרייען מער צו ברענגען א חילול השם.

ס'וועט נישט העלפן — ס'קען זיין דער גאנצער פרק ה' איז א תנאי פאר פרק ו'. פרק ו' גייט שטיין אז מען דארף זיך מצוות להידבק בתלמידי חכמים. קודם דארף מען וויסן וויאזוי א תלמיד חכם זעט אויס. נישט ווייל א תלמיד חכם איז... ווייל א תלמיד חכם האט צו טון מיט לערנען תורה, נאר וויאזוי זיין דרויסנדיגע דעות זעט אויס. ווייל קיינער גייט זיך נישט פארהערן א מענטש פארן זיך דרייען ביי אים, נאר ער גייט קוקן אויף די דרויסנדיגע סימנים.

Speaker 1: דאס איז אויך — אבער דאס זענען סימני החכם, סימני החכם, און נאכדעם זאגט ער אז מען דארף זיך מדבק זיין בחכמים.

מען קען אפשר אזוי זאגן. ס'איז געווען א שיינע תורה, אזוי קעגן די וואס מיינען אז להידבק בתלמידי חכמים מיינט גלייבן אז ער איז א תלמיד חכם. ניין — אויב דו זעסט אז איינער פירט זיך אין די אלע אופנים, דעמאלט הענג אויט וויט הים, דעמאלט דריי זיך ביי אים.

---

הלכה א' — דער חכם דארף זיין ניכר במעשיו

Speaker 1: אזוי זאגט דער רמב"ם. יא, אזוי זאגט די ערשטע... די ערשטע סימן:

> „כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו" — אזוי ווי א חכם איז ניכר מיט זיין חכמה.

דיסקוסיע: וואס מיינט „בדעותיו"?

Speaker 1: איך מיין אז „בדעותיו" מיינט ער מיט דעותיו — מיינט דעותיו טאקע דעות, א חכמה...

Speaker 2: אה, מיט די מדות גייט ער דאך רעדן ווייטער.

Speaker 1: איך ווייס נישט, טאקע שווער. קען נישט זיין ער מיינט נישט די ווארט דעות אין א פשוט'ן וועג, ס'זאל עפעס אנדערש מיינען. בין איך נישט זיכער. שיהיו דעותיו — זו מדות? ער גייט דאך רעדן וועגן זיינע מדות.

המשך הלכה א'

Speaker 1: און ער איז קלוגער פון שאר העם, און ער האט בעסערע מידות פון שאר העם.

> „כך צריך שיהא ניכר במעשיו" — ס'שטייט „מעשיו", נישט „מידותיו". מעשיו — זאכן וואס ער טוט, די וועג וויאזוי ער טוט, די עוסק פשוט, זיינע זאכן וואס ער ווייסט. אדער דעות, אקעי. ווייס נישט.

> „וכמו שהוא מובדל משאר העם, כך צריך שיהא ניכר במעשיו" — אויסער וואס ער איז מובדל משאר העם מיט'ן זיין חכם, דארף ער זיין מובדל משאר העם מיט'ן זיך אויפפירן אין אלע ענינים אנדערש ווי שאר העם.

און „מעשיו" מיינט ער צו זאגן למשל:

- מאכלו — די וועג וויאזוי ער עסט

- משקיו — ער טרינקט

- בועל — וויאזוי ער טוט תשמיש

- דיבורו — וויאזוי ער רעדט

- מלבושו — וויאזוי ער גייט אנגעטון

- וכלכלת דבריו — וויאזוי ער מענעדזשט זיינע ווערטער, וויאזוי ער באדזשעט זיינע ווערטער. יא, „כלכל" מיינט באדזשעט. ער באדזשעט זיינע ווערטער מיט חכמה.

Speaker 2: קען זיין אזוי ווי מיר האבן געלערנט — דאס הייסט, מיר האבן געלערנט פריער דרך קצרה, אזעלכע זאכן, נישט קיין טעות.

Speaker 1: אה, יא.

> „ובמשאו ובמתנו" — די וועג וויאזוי ער טוט ביזנעס.

> „ויהיו כל מעשיו נאים ומתוקנים ביותר" — א חכם דארף אלע זיינע זאכן אויסקוקן אנדערש ווי אנדערע מענטשן, און ס'דארף זיין נאך שענער און נאך מער מתוקן, ריכטיג, ווי אלע אנדערע מענטשן. קיין צווייפל.

---

דיסקוסיע: פארוואס פאדערט מען פון א חכם מער?

Speaker 1: סאו, ס'איז זייער אינטערעסאנט. איך מיין, איך פיל אז ס'פעלט מיר עפעס. אפשר די איינע זאך פון די שיעור — אז מ'זאגט זאכן וואס ס'פעלט מיר, ס'וועט ביסלעכווייז קען מען עס אויספילן ווי מ'לערנט בעסער.

דא דארף צו זיין אז ס'זאל נישט זיין קיין שם. סאו, דאס איז א חכם — ער איז אנדערש פון יעדער, בעסער פון יעדער. מצד דאס וואס ער איז א חכם, זיין דעת איז אנדערש, ער איז מובדל משאר העם ווייל ער ווייסט, ער לערנט. דאס איז די פשט פון א חכם. אבער יעצט, אויב אזוי, דארפן זיינע מעשים אויך זיין מובדל משאר העם — בעסער. נישט סתם מובדל, מ'קען זען אז ער איז מרוחק מן הבריות, אבער בעסער ווי שאר העם.

דאס איז א בעיסיק זאך פון א חכם אז ער איז בעסער ווי שאר העם. אבער א חכם קען מאכן א טעות — ער קען מיינען: „אקעי, איך בין בעסער פון יעדן מיט דעם וואס איך קען בעסער." ניין — אויב דו קענסט בעסער, דארפסטו אויך זיין מיט די אלע וועגן בעסער.

וויאזוי ווייסט א חכם אז ער איז מחויב?

Speaker 2: און אלע זענען מער כלול. אבער נישט נאר מער — דו קענסט דא זאגן, ער רעדט דא צו דער וואס איז א חכם. וויאזוי ווייסט א מענטש אז ער איז א חכם און די אלע זאכן זענען אים מחייב?

Speaker 1: ווייל ער ווייסט דאך וואס ער ווייסט. ער ווייסט אז ער איז א חכם, ער ווייסט אז ער ווייסט מער ווי אלע אנדערע מענטשן. ממילא איז ער יעצט מחויב אין אלע אנדערע זאכן וואס קומט ארום.

דיסקוסיע: וואס מיינט „ניכר"?

Speaker 1: „ניכר" מיינט נישט לכאורה ניכר... אפשר אויך, יא. ניכר מיינט עס דערקענט זיך פאר אנדערע, אדער עס דערקענט זיך אז ס'איז אמת'דיג דער חילוק?

Speaker 2: איז דעפיינד. רייט, ער איז נישט זיכער. ער זאגט דאך „מובדל משאר העם" — ס'מיינט יא, אז נישט נאר איז דעפיינד, ס'איז אויסגעזען. ס'הייסט, ס'ווייזט זיך ארויס.

Speaker 1: אויב אין אנדערע ווערטער — אויב די וועלט וואלט געווען אנדערש, לאמיר זאגן, אסאך מאל איז עס אזוי, רייט? די וועלט איז דא, יעדער איינער ווייסט — ס'איז דא חכמים, ס'איז דא נישט חכמים. און וואס מאכט די חכמים? אז זיי זענען קלוגע. דאס איז נישט קיין גוטע סיטואציע. מ'דארף וויסן אז די חכמים זענען אויך קלוגער און אויך בעסער.

דיסקוסיע: איז דאס קידוש השם אדער אן אמת'דיגע תביעה?

Speaker 2: און וואס איז די צמיחה? איך בין מיסינג עפעס, איך בין מיסינג. פארוואס? וואס וואלט געווען שלעכט אז ס'איז אזוי? ס'פעלט מיר עפעס.

Speaker 1: פריער האט מען גערעדט וועגן קידוש השם — דאס איז פארשטענדליך. אבער ער זאגט נישט וועגן קידוש השם. ער זאגט סתם: אויב ביסטו אנדערש אזוי, מוזטו זיין אנדערש אויך מער.

Speaker 2: ס'פעלט מיר עפעס, ס'פעלט מיר עפעס א הסבר אין דעם.

Speaker 1: קידוש השם — פארוואס זאל זיין א קידוש השם? אקעי, I don't know.

און לכאורה די אלע זאכן וואס ער גייט אונז אויספירן — רוב פון זיי זענען נישט מדת חסידות. ס'איז שווער.

Speaker 2: מ'דארף דאך וויסן — מ'רעדט דאך שוין נאכדעם וואס יעדער איינער פירט זיך אויף ווי א איד, יא? מ'האט שוין געלערנט יעצט א פרק וויאזוי מ'עסט, וויאזוי מ'פירט זיך אויף, קידוש השם. פארוואס איז נישט גענוג אז דער חכם, אויסער די אלע וואס ער פירט זיך אויף אזוי ווי יעדער נארמאלער איד, איז ער נאך גרעסער בחכמה ובדעת? עפעס דארף זיין אן הנהגה נאך אויך צו זיין נאך מער ווי יעדער, בעיסד אויף זיין חכמה ודעת.

Speaker 1: רייט. די חכמה ודעת פאדערט פון אים מער.

חידוש: הלכות דעות צעטיילט זיך אויף צוויי לעוועלס

Speaker 2: אנד אגיין, רייט — אדער מיין וועג פון זאגן די שאלה וואלט געווען: אויב די אלע זאכן וואס מ'גייט לערנען דא, איז דאס זאכן וואס יעדער איינער דארף בעצם, נאר דער חכם טוט עס טאקע, אדער איז דאס טאקע מדת חסידות?

Speaker 1: ניין, לכאורה פעלט עס נישט אויס פאר סתם מענטשן, ווייל דער תכלית פון די אלע זאכן איז לכאורה אן ענין פון — איך וויל נישט זאגן מיאוסע ווערטער — אבער ס'איז אן ענין פון פובליק רילעישענס. ער זאל נישט אויסקוקן ווי אנדערע מענטשן. מ'זאל זען אויף אים אז ער איז חשוב'ער. ער זאל זיך נישט דרייען מיט סתם מענטשן.

Speaker 2: זאל זיין מבדיל. דאס איז די ווארט — ער זאל זיין מבדיל. פארוואס זאל ער זיין מבדיל? ווייל אויב דו ביסט מפורסם בחסידות, ס'איז דאך דא מענטשן גייען אוועקקוקן אז דער מפורסם בחסידות טוט נישט אפילו ווען ער דארף.

Speaker 1: אקעי, דא האסטו שוין א תירוץ. דא זאגט ער נישט אז א חכם דוקא וואס איז מפורסם בחסידות. רייט — אז דאס איז עפעס א בעיס וואס מען פאדערט פון יעדן חכם. און דארט האט מען עפעס געפאדערט פון א גרויסן צדיק.

Speaker 2: זייער גוט.

Speaker 1: סאו דארט איז וועגן פובליק רילעישענס אפישעלי — „ולא תחללו את שם קדשי". אבער איך מיין אז דער פשט איז נישט וועגן יענץ. דער פשט איז אן אמת'דיגע תביעה אז א חכם דארף זיין בעסער אויך במעשה. ס'איז נישט א... אז ס'איז נישט קיין נושא פון קידוש השם.

דאס זאג איך — ס'איז נישט קיין ענין פון קידוש השם. אגב, ס'איז ענליך, ס'איז א סימילער נושא, אבער ס'איז נישט דאס די ווארט דא.

איך טראכט אז די ווארט איז... ס'קען זיין ס'האט צו טון מיט דעם: ווען הלכות דעות — הלכות דעות איז אזוי ווי וויאזוי צו זיין א פערפעקט מענטש. די ריאליטעט איז אז רוב מענטשן קענען נישט זיין פערפעקט. ס'איז א פאני זאך צו זאגן „הלכות" — ווען מ'שרייבט הלכות, ס'איז אלעמאל הלכות איז שוה לכל נפש. אבער צו זיין אן אמת'דיג א גוטער מענטש — ס'איז נישט ריאליסטיש צו רעדן אז יעדער זאל זיין א גוטער מענטש.

פארדעם הלכות דעות צעטיילט זיך אויף: די נארמאלע וואס מען קען פאדערן פון א נארמאלן מענטש, און דאס וואס מ'קען פאדערן פון א חכם. מיר וועלן זען געוויסע חילוקים דא וואס מ'קען זען אז ס'איז קלאר אז פון א נארמאלן מענטש פאדערט מען נישט דאס — נישט ווייל ס'איז נישט אמת'דיג די תכלית השלימות, נאר ווייל ס'פאדערט זיך נישט, מ'עקספעקט נישט. אבער פון א חכם עקספעקט מען דאס יא. אבער באמת איז עס זאכן וואס איז יא שלימות הנפש, און ס'איז בעיסיק וואס א מענטש וואלט געדארפט זיין, נאר ס'איז נישט ריאליסטיש.

Speaker 2: ווייל אסאך פון די זאכן וואס ער רעכנט דא אויס האט ער אויסגערעכנט אויך פאר פשוט'ע מענטשן. למשל, קוק די ערשטע זאך.

Speaker 1: לאמיר זען. אפשר וועלן מיר זען ווייטער.

---

הלכה א' (המשך) — מאכלו: וויאזוי א חכם עסט

Speaker 1: אקעי, ווייטער. זאגט דער רמב"ם בקיצור. בעסער. למשל, ער האט אנגעהויבן אז מ'דארף זיין נקי במעשיו ובמאכלו. ער גייט יעצט אריינגיין וואס דאס מיינט — די מאכלו:

> „תלמיד חכם לא יהא גרגרן" — א תלמיד חכם טאר נישט זיין קיין פרעסער.

> „אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו" — ער זאל נאר עסן מאכלים וואס ס'איז ראוי צו מאכן זיין גוף געזונטער.

און אפילו פון די זאכן וואס זענען געזונטע מאכלים, זאל מען נישט עסן אכילה גסה — זאל מען נישט עסן דערפון צו פיל אדער צו שנעל.

> „ולא יהא רודף למלאות בטנו כאותן שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתפוח כריסן" — און ער זאל נישט זיין אזוי ווי די מענטשן וואס עסן זיך איבער ביז זייער בויך פלאצט כמעט.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' — ניכר במאכלו ובמשתהו

תלמיד חכם לא יהא גרגרן — דער חכם'ס עסן-סטייל

אבער באמת איז עס זאכן וואס איז יא א שלמות האנושי, ס'איז בעיסיק וואס א מענטש זאל געדארפט זיין, נאר ס'איז נישט רעאליסטיש. ווייל אסאך פון די זאכן וואס ער רעכנט דא אויס, האט ער אויסגערעכנט אויך פאר פשוט'ע מענטשן. למשל, קוק די ערשטע זאך. לאמיר זען. זייער גוט. אקעי, סאו אפשר... לאמיר זען ווייטער. גיי ווייטער, זאג די רמב"ם. קייטס. בעסער.

למשל, ער האט אנגעהויבן אז מ'דארף זיין ניכר במאכלו ובמשתהו, ער גייט ערשט רעדן בנוגע די מאכלו. תלמיד חכם לא יהא גרגרן — א תלמיד חכם טאר נישט זיין קיין פרעסער. אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו — ער זאל נאר עסן מאכלים וואס איז ראוי צו מאכן זיין גוף געזונטער. ואפילו מן המאכלים הבריאים לא יאכל אכילה גסה — און אפילו פון די זאכן וואס זענען געזונטע מאכלים זאל מען נישט עסן אן אכילה גסה, מ'זאל נישט עסן פון צו סאך אדער צו שנעל. ולא יהא רודף למלאות בטנו כאותן שממלאין מאכל ומשתה עד שתפוח כריסן — און מ'זאל נישט זיין אזוי ווי די מענטשן וואס עסן זיך איבער ביז זייער בויך כמעט פלאצט.

ועליהן מפורש בקבלה — און אויף די מענטשן וואס עסן זיך איבער שטייט אין דברי קבלה — "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" — איך וועל געבן די שמוץ פון ענקערע חגיכם, פון ענקערע גרויסע סעודות וועל איך אייך אויסשפרייטן. אמרו חכמים, אלו בני אדם שאוכלים ושותים ועושים כל ימיהם כחגים — דאס זענען מענטשן וואס אייביג, יעדן טאג איז ביי זיי פורים, יעדן טאג עסן זיי גרויסע סעודות און עסן און טרינקען צו סאך.

[חידוש] פארוואס ברענגט דער רמב"ם דעם פסוק ערשט דא און נישט אין פרק ד'?

איך וויל פארשטיין פארוואס האט דער רמב"ם נישט געברענגט דעם פסוק פריער ווען ער האט גערעדט וועגן... אה, ווייל פריער האט ער נישט דערמאנט — דא איז אן ענין אלס דרך ארץ, ס'איז נישט געזונט, אויסער וואס ס'איז נישט געזונט איז עס אפשר אן ענין פון... איך ווייס נישט, מאכן יעדן טאג א יום טוב איז... סאו איך טראכט צוויי זאכן. סאו א צופיל פארזונקען אין עולם הזה, ס'איז אויסער די געזונטהייט, ס'איז אפשר אן אנדערע חסרון.

[חידוש] „בני אדם" לעומת „חכמים" — צוויי סארטן מענטשן

רייט, איך האב געטראכט צוויי זאכן וואס איך טראכט. איין זאך טראכט איך, קודם דא זעסטו אז ס'איז בני אדם, און אינגאנצן ריכטיג האבן מיר געלערנט אז ס'רעדט פון בני אדם, ווייל דא ספעציעל, ס'איז דא אזעלכע סארט מענטשן, און ס'איז דא חכמים וואס זענען נישט די סארט מענטשן. ער זאגט נישט — הלכות פרק ד' וואס מיר האבן געלערנט איז נישט אז דו זאלסט נישט זיין אזא סארט מענטש, סתם, מ'זאל נישט עסן ווייל דו וועסט ווערן קראנק. דא זעסטו אז ס'איז דא צוויי סארט מענטשן: ס'איז דא אזעלכע מענטשן וואס זענען אוכלים ושותים ועושים כל ימיהם כחגים, און ס'איז דא אנדערע מענטשן, חכמים, וואס זענען נישט יענע מענטשן.

מאכל הרשעים — דער הפך פון דעם צדיק

והם האומרים — און די מענטשן זענען די וואס זאגן, אפשר באלאנגט דאס צו זיין איין סעיף — די מענטשן זענען די וואס זאגן "אכול ושתו כי מחר נמות" — לאמיר עסן און טרינקען ווייל מארגן גייען מיר שטארבן. וזהו מאכל הרשעים — דאס איז וויאזוי רשעים עסן. רשעים, זייער גוט, ווייל פריער האט ער געזאגט אז א צדיק ווייסט אז עסן ברענגט צו זיין געזונט, און דער מענטש איז פונקט פארקערט — ער טראכט איך גיי דאך עניוועי שטארבן, לאמיר אריינכאפן ווי מער עסן.

די שולחנות אלו — די טישן וואס אויף דעם מאכט מען אייביג סעודות, היינו שגינה הכתוב — דאס איז וואס דער פסוק איז מגנה ואומר: "כי כל שולחנות" — די טיש, דו מיינסט אז עס איז א שולחן טהור, ס'איז א טיש פון "מלאו קיא צואה בלי מקום" — ס'איז פול מיט די שמוץ, מיט געמיינקייט, בלי מקום, ס'איז נישטא קיין פלאץ.

דאס איז ממש זייער גראפישע פסוקים, ווייל ער האט געזאגט אז דער סוף פון עסן איז די צואה, דיין טיש איז שוין די צואה, עס איז שוין מלא דם. אבער ווייטער זעסטו אז עס איז א סטייל מענטש וואס ער איז מגנה דא, רייט? ס'איז נישט נאר א הידורניש, ער זאגט „רשעים", ער רופט דאס רשעים.

אבל החכם — תבשיל אחד או שניים

דער נעקסטער פסוק האט ער שוין געברענגט אין די פריערדיגע הקדמה אויך: אבל החכם אוכל אלא תבשיל אחד או שניים. דאס איז אינטערעסאנט אז ער האט אונז נאכנישט געזאגט די זאך, אז מען עסט נאר איין תבשיל אדער שניים. גייט דאס אין בריאות? אלס בריאות איז דאס לאו דווקא.

ואוכל ממנו כדי חייו, ודיו — ער עסט נאר וויפיל ס'פעלט אויס פאר זיין לעבן, און ס'איז גענוג. הוא שאמר שלמה, "צדיק אוכל לשובע נפשו" — א צדיק עסט נאר וויפיל ס'פעלט אויס פאר זיין נפש צו זיין געזונט, צו ווערן זאט.

[חידוש] דא רעדט ער נישט אלס רפואה — ס'איז א סטייל מענטש

רייט? און דא רעדט ער נישט אלס די רפואה. די נפקא מינה קען זיין גאנץ פשוט, אז אפילו אויב ער עסט אביסל פון יעדע זאך, אבער לייג נישט ארויף, פיל נישט אן א טיש מיט א באנטש מיני עסנס — דאס איז מער די לוקסוס, די... ס'איז א סטייל, א סטייל, א קיינד אוו פערסאן.

[חידוש] צוויי ריזאנס — דער חילוק צווישן פרק ד' און פרק ה'

ס'קען אויך זיין — דאס טראכט איך די צווייטע זאך וואס איך האב אנגעהויבן זאגן פריער — ס'קען אויך זיין אז חוץ פון דעם וואס ס'איז א סארט מענטש, דער חכם, וואסערע סארט מענטש איז ער? אזויווי ביי די זאך וואס האט געשטאנען אין פרק ג', רייט? ער האט זיך מכוון לידיעת ה'.

סאו, די ריזאן, קען זיין דא א חילוק אין די ריזאן. זייער גוט, די צוויי פרקים זענען ממש די צוויי ריזאנס, רייט? פרק ד' — די זאך וואס דער רמב"ם זאגט אין פרק ג', אז דא איינער וואס עסט נישט צו פיל כדי ער זאל זיין געזונט, דאס איז נישט שלימות. סאו, א חכם, פארוואס עסט ער נאר מאכל הראוי? כדי שיהיה — און כדי ער זאל קענען זיין מפנה חכמתו לידיעת השם. סאו די חכם'ס ניכר במאכלו איז א גאנצע אנדערע זאך. הגם אפשר טוט עס אמת'דיג דאס זעלבע — ביידע, א נארמאלער מענטש וואס איז נישט קיין פרעסער עסט אויך געזונט — אבער דער חכם עסט געזונט פאר די ריזען פון זיין חכמה. סאו זיין חכמה איז וואס איז שולט אויף דעם, נישט סתם די רפואה.

[חידוש] ביטול תורה דורך צופיל פארנומענקייט מיט אכילה

ס'קען אויך זיין אז ער איז דומה צו אן אוכל תפנוקים, וואס דאס איז מצד געזונט, נעמט ער עסן אסאך מאכלים, ער נוצט נישט צופיל, אבער ס'איז ביטול תורה, ער איז סתם זיך פארנומען מיט אכילה.

דער רמב"ם האט מסכים געווען צו די באקאנטע זאך אז א מלך איז עפל, מילך, לאקשן, קארטאפל. דער רמב"ם זאגט מ'זאל עסן איינס צוויי מיני זאכן, איינס איז גוט.

וואו דער חכם עסט — בביתו על שלחנו

סאו זאגט דער רמב"ם: וכשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו — דאס איז וויפיל ער עסט. אפילו ווען ער עסט, גייען מיר לערנען די וועג וויאזוי ער עסט און וואו ער עסט און אזוי ווייטער.

זאגט דער רמב"ם: וכשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו, לא יאכלנו אלא בביתו על שלחנו — ער זאל עס עסן אין זיין אייגענע הויז און אויף זיין אייגענע טיש. ולא יאכל בחנות — ער זאל נישט עסן אין קיין סטאר, ולא בשוק — און נישט אין קיין גאס, אלא מפני צורך גדול — נאר אויב ס'איז דא א גרויסע צורך, ער איז נישט געווען אין שטוב און ער דארף עסן אינדרויסן, מעג ער אמאל.

פארוואס? די סיבה פאר דעם איז כדי שלא יתגנה בפני הבריות — ער זאל נישט ווערן מגונה פאר די מענטשן, ער זאל נישט... דאס איז אן ענין ענליך צו קידוש השם, ער זאל נישט ווערן מגונה פאר די מענטשן.

נישט עסן ביי עם הארץ און נישט ביי לוקסוריעזע טישן

זאגט דער רמב"ם: ולא יאכל אצל עם הארץ — ער זאל נישט עסן ביי עם הארץ, דאס האט ער שוין דערמאנט פריער אין הלכות קידוש השם. ולא על אותן השלחנות המלאים כל טוב כצואה — אויך נישט אויף די טיש וואס מ'לייגט גרויסע פרעסעריי.

ער זאגט א נייע תנאי: אפילו ער עסט נאר אביסל, אבער פון די טיש וואס איז אנגעגרייט לוקסוס און איבערגעטריבן, דארטן זאל דער חכם בכלל נישט עסן.

[דיגרעסיע] וואס טוט א תלמיד חכם וואס דארף גיין נאך געלט?

ס'איז א פראבלעם — וואס טוט א תלמיד חכם וואס דארף גיין נאך געלט? ער האט תומכים, און זיי מאכן א סעודה. מ'דארף טראכטן וועגן דעם. ווייל ס'איז דא א גביר וואס שטעלט צו א שלחן מלא כל טוב כצואה, און דער רבי זיצט דארט אויבנאן ווייל כדי לפעול — איז דאס די סיבה. פארשטייסט? אפשר איז דאס א שטיקל קידוש השם. אפשר.

ווען דער רמב"ם האט גערעדט אין הלכות קידוש השם האט ער אויך דערמאנט אז מ'זאל נישט זיין אויסגעמישט מיט די עם הארץ, אבער ער האט יא געגעבן אן עצה אז מ'זאל נישט זיין צופיל מופרש פון די המון. אויסגעמישט, אמאל אז מ'רופט אים צו א סעודה און ער עסט איידל. אקעי, דער שולחן מלכים איז נישט קיין מצווה, ס'איז פאר די גרויסע, בעסערע מענטשן, פארשטייען נישט קיין סיבה.

נאר סעודת מצוה פון תלמידי חכמים

און ער זאל נישט גיין עסן אין סעודות וואו ס'איז דא א גרויסער עולם וואס עסט צוזאמען. נאר ער מעג נאר עסן אין פובליק פלעצער — זאל ער עסן נאר די סעודות של מצוה, ווי למשל סעודת אירוסין און נישואין, א סעודה פון א חתונה. און וועלכע חתונה? נישט א חתונה פון א עם הארץ, נאר פון א תלמיד חכם וואס נעמט א בת תלמיד חכם. דאס איז א חתונה וואו דער תלמיד חכם באלאנגט און וואו ער מעג גיין מיט'עסן.

חסידים הראשונים — קיינמאל נישט געגעסן ביי אנדערע

זאגט דער רמב"ם ווייטער: והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מעולם בסעודה שאינה שלהם — זיי האבן ממש אייביג מקפיד געווען. סתם תלמידי חכמים איז בעסער ווי ווייניגער, אבער צדיקים וחסידים הראשונים האבן קיינמאל נישט געגעסן נישט ביי זיך אין שטוב.

[חידוש] דער רמב"ם'ס פירוש — ניכר זיין, נישט בלויז כשרות אדער גזל

דער רמב"ם איז מפרש — מ'קען לערנען פארשידענע וועגן דארט. מ'קען זאגן אז ס'איז וועגן גזל, פון נאר די אייגענע געלט, נאר די אייגענע זאכן, די כשרות. דער רמב"ם זאגט אז ס'איז איינער פון איידלקייט. אדער מ'קען לערנען אז ס'איז וועגן נישט נהנה זיין פון שלחן אחרים — ס'איז דא אזא נקודה, אזא מין מענטש איז אזויווי שמואל הנביא, ער נעמט נאר, עסט נאר זיין אייגענע.

דער רמב"ם האט פארשטאנען אז ס'האט צו טון מיט דעם: אז דו גייסט צו א גרויסן פארטי, ער מאכט אליינס די סעודה, דו ווערסט ווייניגער ניכר. דער תלמיד חכם דארף זיין ניכר, ער דארף זיין אנדערש. די עמי הארצים זיצן אייביג צוזאמען — דער תלמיד חכם איז קיינמאל נישט דארט.

יא, גוט. וועסטו פרעגן, דער תלמיד חכם עסט דאך עניוועי. וועסטו פרעגן, די לאסט דאך דעם תלמיד חכם עסן, זאל ער עסן דא. ניין, איך עס ביי מיר אינדערהיים, ווייל אזוי זאל ער זיין ניכר. ענק דארפן מיר נישט זען ביים עסן. מ'דארף אים נישט זען. ביי מיר אינדערהיים עסט מען אויף אן אנדערע סטייל ווי מ'עסט ביי ענק. ביי ענק עסט מען די סטייל פון א פרעסער, ביי מיר עסט מען ווי אן ערליכער איד.

אז ער עסט יא, זאל ער עסן נישט ביי יענעם טיש, ווייל די זענען אינגאנצן נידריגער, און מ'דארף זיך נישט אפיליאירן מיט די סעודות פאר עמי הארצים. ווייל יענע טיש איז א פרעסער טיש, דארט איז נישט קיין...

[דיגרעסיע] א רבי וואס פירט א גרויסן טיש פאר עמי הארצים

און מ'דארף פרעגן דעם רבין אז ער פירט א גרויסן טיש פאר אלע עמי הארצים ביז ער שטופט דאס. דאס איז אן אנדערע ענין, דאס איז מקרב זיין אידן, נאכאמאל. דער רמב"ם אליין וואלט נישט געשטעלט קיין הגבלות אויב ער טוט עס ווייל ער דארף שאפן געלט פאר אידן, דאס איז זיין פשוט'ע עבירה, דאס איז זיין השתדלות וואס ער האט צו שאפן געלט פאר אידן צו דעקן די מוסדות. מ'רעדט דא ווען ס'איז שייך, און ווען ס'איז שייך.

זאגט דער רמב"ם ווייטער בעצה, דו קען מחסידים הראשונים. האב נישט געלערנט. יא. כזו ככה — חכם וועגן טרינקען.

ניכר במשתהו — וויאזוי א תלמיד חכם טרינקט

דער רמב"ם האט שוין דערמאנט אז טרינקען וויין איז נישט קיין שלעכטע זאך. אבער ווען ער טרינקט וויין — אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו — כדי צו איינווייקן, ס'טייטש אז דאס עסן אין די מעיים זאל זיין נאס. אזוי ווי דער רמב"ם האט פריער געזאגט אז מען דארף קענען גרינג ארויסגיין — ווען מען טרינקט וועט עס העלפן דאס ארויסגיין. אבער נישט טרינקען צו פיל.

זעט אויס אז ווען מען טרינקט לשרות אכילה שבמעיו, פון דעם ווערט מען נישט שיכור.

שיכרות — חוטא, מגונה, מפסיד חכמתו

אבער איינער וואס טרינקט יא גענוג אסאך און ער ווערט שיכור — הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו. ס'טייטש, מגונה — ומסתמא איז ער אויב ער טוט עס ברבים. אה, ניין, ער גייט שוין זאגן. אפילו ווען ער טרינקט פאר זיך אליין, קיינער זעט נישט — הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו, ער פארלירט זיין חכמה. ער פארלירט זיין חכמה סתם בשעת ווען ער טרינקט. די פאר שעה ווען ער איז פארשיכור'ט האט ער נישט קיין חכמה — ס'איז א חשש אויף די פאר שעה.

„משתכר" — א לייפסטייל, נישט איין מאל

אויך „המשתכר" מיינט... משתכר... אגעין. מ'זאגט די זאכן... משתכר מיינט אז ער האט א לייפסטייל פון שיכרות, נישט אז ער טרינקט זיך אן פורים אמאל. לאז מיר ענדיגן די סענטענס.

יא, משתכר, עקזעקטלי. סאו, אפילו איינמאל... אפשר אויך איינמאל, ער דארף רעדן פורים מיט'ן רמב"ם, זאגט ער אפשר מ'זאל טון. אקעי, אבער יוצא מן הכלל. אבער באופן כללי איז עס מפסיד חכמתו. ער ווערט א שיכור. יא, זייער גוט. ער ווערט א שיכור, ער הייבט זיך אן שיכור'ן יעדן טאג.

שיכרות בפני עמי הארץ — חילול השם

ואם השתכר בפני עמי הארץ — אויסער די געווענליכע עבירה פון שיכרות — הרי זה חילול השם — ער פארשוועכט דעם שם שמים, ווייל עמי הארצים האבן א פנים וואס מ'טראגט אויף א תלמיד חכם ווען מ'זעט אים אזוי.

זאגט דער רמב"ם: ואסור לשתות בצהריים אפילו מעט.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — ענייני שתיה בצהרים און ענין בעילה

---

„ואסור לשתות בצהרים אפילו מעט"

Speaker 1: אפשר אויך האט איינמאל דער רמב"ם געזאגט פורים, אפשר זאל מען טון. אקעי, אבער יוצא מן הכלל. אבער באופן כללי איז עס מפיח חכמתו — ער ווערט א שיכור, יא, זייער גוט. ער ווערט א שיכור, ער הייבט זיך אן שיכור'ן יעדן טאג.

און אויב ער איז נישט טאקע בפני עם הארץ, איז אויסער די געווענליכע עבירות פון שכירות, האט ער אזא חילול השם, ער איז מחלל שם שמים, ווייל למראה עיניים — וואסערע פנים טראגט א תלמיד חכם ווען ער זעט אים אזוי.

זאגט דער רמב"ם: „ואסור לשתות בצהרים אפילו מעט."

פארוואס בייטאג, נאכמיטאג, טרינקען וויין אסור?

מקור — משנה אבות: „שינה של שחרית ויין של צהרים"

Speaker 2: יא, עס איז דא א משנה — שינה של שחרית ויין של צהרים.

Speaker 1: עס איז דא א משנה שטייט אזוי, רבי דוסתאי בן הרכינס אומר: „שינה של שחרית, ויין של צהרים, ושיחת הילדים, וישיבת כנסיות של עמי הארץ — מוציאין את האדם מן העולם."

זאגט ער אז דאס איז איין גרויסע... זיין לייפסטייל.

דיגרעסיע: א וואָרט וועגן כולל יונגעלייט

איך האב אמאל געהערט פון מיין רבי, ער האט געזאגט אז דאס איז א משנה וואס רעדט קעגן געוויסע כולל יונגעלייט. „שינה של שחרית" — דער רמב"ם האט אויך פריער דערמאנט אז מען זאל שלאפן ביינאכט און אויפשטיין צופרי פריער. יא, נאכדעם קומט ער אין כולל און שלאפט, און מען קומט אן צו שחרית שפעט, און מען מאכט א לחיים, און שפעטער שמועסט מען אביסל פאליטיק, און דערנאך גייט מען צו עפעס א „ישיבת כנסיות של עמי הארץ". בקיצור, און מען האלט זיך דאך א כולל יונגערמאן נאך אלעם. אקעי.

דיסקוסיע: וואס מיינט „אסור לשתות בצהרים"?

Speaker 2: שוין, אבער בצהרים זאל מען בכלל נישט טרינקען? אדער בכלל לאו אכילה?

Speaker 1: אה, זאגט דער רמב"ם קלאר, און דו האסט פריער געפרעגט, וואס איז מיט די שתיה בכלל אכילה?

Speaker 2: עס איז נישט בכלל אכילה איינער וואס איז שיכור.

Speaker 1: ניין, ער זאגט פשוט אז ווען מען עסט, מען טרינקט דאך כדרך סעודה, איז דאס נישט שכירות, דאס איז א פארט פון די סעודה, דאס איז איינגעהאלטן. וואס גייט דא פאר? ער האט דאך געזאגט אז בכלל אייביג זאל מען נאר טרינקען לשם אכילה לשם שמים. סאו וואס טוט זיך בצהרים? וואס לייגט ער צו בצהרים?

Speaker 2: די אכילה לשם שמים מיינט נישט אבער אז עס איז נאר אזויפיל ווי דו דארפסט האבן, עס איז נישט קיין נפיחה. עס איז א פארט פון די סעודה, קומט אויס אז מען טרינקט אביסל. אבער וואס איז די „אסור לשתות בצהרים"? סתם איז אסור לשתות אלא בכלל אכילה.

Speaker 1: זאגט ער, אה, אפשר צהרים מיינט ער געווען עפעס אזא מאמענט, די נאכמיטאג איז געווען עפעס אזעלכע תהילים וואס לעצטנס טרינקען אזוי נאכמיטאג, אפשר איז דאס די נקודה.

אדער אפשר מיינט ער ביינאכט נעגער, ווען מען עסט די געווענליכע סעודה. אדער ביינאכט אפילו נישט בשעת סעודה, אפשר ביינאכט איז יא א צייט ווען עס מאכט זיך אז מען זעט אז עס איז כוונתו לשם שמים.

Speaker 2: זאל האבן קביעות, אבער נאכמיטאג איז דאך נישט קיין צייט, ווייל מ'איז דאך אין די ארבעט. דו ביסט א העפטיגער יונגערמאן אדער דו שטינקסט שוין נאכמיטאג עמיס?

„ואין אסור אלא יין שלאחר המזון"

Speaker 1: „ואין אסור אלא יין שלאחר המזון." דער וואס מ'ווארנט איז נישט אויף דער וויין וואס מ'טרינקט בשעת'ן עסן וואס העלפט דעם עסן, נאר דער יין שלאחר המזון.

אה, גוט. סאו ס'איז דא אן עצה — אויב איינער וויל מער טרינקען, זאל ער עסן מער.

Speaker 2: האסטו אבער א פראבלעם, מ'טאר נישט עסן צו פיל, „אלא כמו מאכל תפשע לשנים".

פורים — יוצא מן הכלל

Speaker 1: אקעי, אבער איך טראכט אבער יא וועגן פורים. דער רמב"ם אין קדושה האט געזאגט אז די מצוה פון עד דלא ידע איז פארט פון סעודת פורים. נישט אזוי ווי ס'איז דא וואס לערנען אז ס'איז עקסטערע זאכן. דער רמב"ם זאגט „כיצד? אוכל בסעודה זו, שותה יין." ס'קען זיין אז אפילו פורים קומט די יין בתוך המזון, נישט אין ענין יין לאחר המזון. ס'איז א חלק פון די סעודה. יא.

ס'קען זיין אז דאס וואס מ'זאגט אז מ'זאל טרינקען יותר מלימודו, מיינט מער וויפיל געווענליך איז מען מתיר פאר א תלמיד חכם וואס לערנט, און ער מעג אפילו טרינקען אביסל מער וויפיל ער מעג לויט זיין לערנען.

אקעי, אבער עגען, די הלכות זענען כלליות. אויב ס'איז דא א יוצא מן הכלל פאר פורים, קען זיין אז ס'איז א יוצא מן הכלל. אבער אזוי ווי מ'זאגט, לערנען מיר יעצט, קען נאך אלץ זיין אז ס'איז דא א יוצא מן הכלל. מ'רעדט דאך דא באופן כללי.

---

ניכר בבעילתו — וויאזוי א תלמיד חכם פירט זיך אין ענייני תשמיש

איז עד כאן איז אין ענין אכילה, רייט? יעצט גייען מיר רעדן וועגן בעילתו — וויאזוי די בעילה פון א תלמיד חכם איז אנדערש פון די המון עם. יא.

„ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה"

זאגט דער רמב"ם: „אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד" — שטייט תמיד ווען זי איז בטהרה. עגען, יא. נישט יעדע זאך קען מען...

„ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו" — דער רמב"ם זאגט נישט תלמיד חכם, תלמיד חכמים.

דיוק: „תלמיד חכמים" נישט „תלמיד חכם"

איינער וואס איז א תלמיד פון חכמים. רייט, ווייל תלמיד חכם מאכט נישט קיין סענס. דו ביסט א תלמיד אדער א חכם. אבער איך זאג אויך, א חכם דארף שוין נישט דער רמב"ם רעדן צו אים, ווייל ער ווייסט דאך שוין אלעס. מ'רעדט דאך דא ווי לאנג ער איז נאך א תלמיד חכמים. יא. דער רמב"ם איז אלעמאל מדייק דאס צו זאגן. אונז וואלטן מיר געזאגט תלמיד חכם, וואס איז אן עם הארצות. א תלמיד חכמים? ניין, קען זיין אז... א תלמיד חכמים איז א געוויסער חכם. היינט איז מער תלוי אויב מ'האט א רבי מובהק. אקעי.

Speaker 2: איך מיין אז מ'זאגט תלמיד חכם איז נישט א נאמען פון א וועלט. ס'מיינט תלמיד של חכם. של חכמים. יא.

„ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול — אלא מלילי שבת ללילי שבת"

Speaker 1: אקעי. איז „ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה" — ער זאל זיך פירן מיט א גרעסערע קדושה נאך. „ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול" — ער זאל נישט זיין אייביג ביי זיין ווייב אזויווי א תרנגול.

„אלא מלילי שבת ללילי שבת" — ער זאל נאר זיין מיט זיין ווייב שבת, פון ליל שבת לליל שבת.

דיסקוסיע: „אם יש בו כח" — צוויי פירושים

„אם יש בו כח" — מיינט אם יש בו כח זיך איינצוהאלטן און טון נאר איינמאל א וואך, אדער דעמאלטס אויך, ווייל ס'האט צו טון מיט דעם וואס די גמרא זאגט אז תורה מתשת כחו של אדם, ממילא האבן זיי געטון נאר ליל שבת.

איז אויב ס'איז גאר א גרויסער תלמיד חכם און ער האט נישט קיין כח אפילו נישט פאר דעם?

Speaker 2: יא, איך מיין לכאורה דאס גייט צוריק צו וואס זיי האבן געלערנט אין די פריערדיגע פרק, אז ווען מ'האט נישט קיין כח איז מען מסוכן צו בועל זיין. אזוי אויב ס'איז דא א תלמיד חכם וואס האט זיך אויך איבערגעלערנט שבת ביינאכט, און ער איז שוין אפגעשוואכט פאר'ן לערנען, אדער ס'איז אן אלטער איד וואס האט נישט קיין כח, וואטעווער — ס'רעדט זיך לפי אויב ער האט כח צו טון דעם ליל שבת.

מצוות עונה — לפי כחו

Speaker 1: ס'איז אזויווי זיי האבן געלערנט, איך טראכט אז דער רמב"ם האט שוין געפרעגט, איך מיין דער רב האט דאס שוין געפרעגט אין די פריערדיגע פרק אדער איינע פון די פריערדיגע פרקים — וואס איז מיט מצות עונה.

אבער זיי האבן געלערנט אז די גדר פון מצות עונה איז לפי כחו. ס'קען זיין אז דו האסט בכלל נישט קיין מצות עונה, דאס איז דאך אן עונה. עונה איז נאכדעם וואס דו האסט כח, זאגט מען דיר יעדער איינער לפי ענינו. אבער איינער וואס האט שוין גארנישט קיין כח איז פטור פון עונה, ס'איז נישט...

„וכשיספר עמה" — לשון פון ספר

Speaker 2: יא. „וכשיספר עמה" — זאגט דער רמב"ם, ווען ער איז עוסק מיט איר אין ענין תשמיש. „יספר" מיינט נישט שמועסן, יא? ס'מיינט וואס מ'רופט הכנה צו תשמיש, דאס וואס ס'שטייט מ'זאל נישט זיין „בועל ודורס" אדער „דורס ובועל", נאר „שפיר מנהגא ריש". מ'זאל שמועסן אביסל פארדעם.

„לא יספר לא בתחלת הלילה" — דאס איז פשט אין די לשון. די ריזן פארוואס דער רמב"ם זאגט די לשון איז פשוט ווייל די הדרכה פון „בתחלת הלילה" איז א לשון פון די גמרא, „אדם מספר עמה".

Speaker 1: אבער לכאורה „מספר" מיינט ממש תשמיש, ער מיינט נישט די שמועסן.

Speaker 2: אה, „מספר" מיינט די תשמיש אליין, נישט די הכנה צו תשמיש. דער רמב"ם האט געטוישט די לשון אינמיטן.

„לא בתחלת הלילה... ולא בסוף הלילה... אלא באמצע הלילה"

Speaker 1: „וכשיספר עמה, לא יספר לא בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלאה, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה כשנתעכל המזון שבמעיו."

נישט ווען ער האט נאך עסן, אזויווי דער רמב"ם האט פריער געזאגט מ'זאל נישט טון קיין תשמיש גלייך נאך עסן, און נישט בסוף הלילה כשהוא רעב, נאר באמצע הלילה כשנתעכל המזון שבמעיו. דאס איז אלעס וואס ער האט שוין געזאגט פריער, נאר צוגעלייגט די זאך אז די גוטע צייט פאר דעם איז אינמיטן די נאכט.

חידוש: „מספר" — א תלמיד חכם איז אייביג מיט א ספר

Speaker 2: ס'איז זייער שיין, אבער א תלמיד חכם רופט מען „מספר". א תלמיד חכם איז אייביג מיט א ספר, מיט א ספר ספר. אישה מספר. ס'איז מער אן איידעלע וועג, אבער ער רעדט אויך מער איידל.

דאס וואס מענטשן ווייסן פון קבלת ספרים נאך א טשולנט, דאס קומט בעצם פון דעם. ס'איז פשוט נישט גלייך נאך די סעודה, און נישט גלייך זייער שפעט, מ'איז שוין מיד, מ'איז שוין נאכאמאל הונגעריג.

Speaker 1: יא, דא האט ער אנגעכאפט די לשון „מספר", ווייל ער האט געוואלט אויך מרמז זיין אויף דעם — אז א תלמיד חכם זאל אויך אוועקגעבן אביסל צייט פאר דעם, ער זאל שמועסן מיט איר, ער זאל אויך טון די ענינים.

---

„ולא יקל ראשו ביותר" — קלות ראש און ניבול פה

קלות ראש — א באלאנס

זאגט דער רמב"ם ווייטער: „ולא יקל ראשו ביותר."

אה, דא דארף מען גיין צוריק. ווייל ווען מ'איז מיט די ווייב, איז דא אן ענין פון קלות, אזויווי ס'שטייט „שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה". ס'פעלט אויס א געוויסע לעוועל פון קלות ראש כדי צו קענען אריינגיין אין די זאנע. אבער מ'זאל נישט טון ביותר. א תלמיד חכם, יא.

„ולא ינבל את פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה"

„ולא ינבל את פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה."

אפילו מ'האט געזאגט מ'דארף זיין מספר עמה, דאס הייסט דער מספר מיינט שמועסן, מ'דארף אויך אביסל שמועסן מיט איר, אבער מ'זאל נישט טון דברי הבאי, ער זאל נישט שמועסן קיין נארישע, טיפשות'דיגע זאכן. ניבול פה איז דברי הבאי, אפילו בינו לבינה.

אפילו בינו לבינה מיינט אפילו די ניבול פה איז בינו לבינה, אפילו ער רעדט נאר אין ענינים שבינו לבינה. ער רעדט צו איר. ניבול פה מיינט מ'רעדט וועגן עניני תשמיש. מ'רעדט נישט וועגן אנדערע מענטשן'ס עניני תשמיש, מ'רעדט וועגן זייערע, די בינו לבינה סיטואציע.

חידוש: חילוק צווישן תלמיד חכם און סתם מענטש — ניבול פה בינו לבינה איז מותר

א תלמיד חכם, אפילו צו זיין אייגענע ווייב, רעדט ער מיט מער א פיין לעוועל ווי א סתם מענטש.

מ'מעג, מ'מעג, מ'מעג — דאס איז וואס איך וויל ארויסברענגען. די זאכן זענען מותר. דא זעסטו קלאר א חילוק, אין דעם פרק, אין דעם שטיקל, זעסטו קלאר א חילוק פון וואס מ'פאדערט פון א תלמיד חכם, און וואס ס'פאסט פאר יעדן מענטש, און וואס מ'פאדערט פון א תלמיד חכם.

דאס איז די הלכה — מ'פאדערט נישט פון א צווייטן מענטש. א תלמיד חכם זאגט מען דאס איז רויב. די זעלבע זאך — די ניבול פה בינו לבינה איז מותר פאר א נארמאלן מענטש, אפשר איז דאס אפילו א מצוה, ס'איז א חלק פון די הרגל דבר. א תלמיד חכם, און אפילו א תלמיד חכם איז מספר עמה, אבער ער מאכט עס אביסל איידעלער, נישט מיט דברי הבאי. ער האט א געוויסע לעוועל פון איידלקייט.

„מגיד לאדם מה שיחו" — פסוק און דרשה

„הרי הוא אומר בקבלה" — קבלה מיינט דא דברי נביאים.

ס'שטייט „מגיד לאדם מה שיחו" — דער אייבערשטער זאגט פאר'ן מענטש...

Speaker 2: יא, דער פסוק שטייט... ס'שטייט, דו האסט דאס אין מחשבה? דער פסוק שטייט „מה שיחו". איך מיין אז ס'מיינט... וואס מיינט דאס פשטות? ווען מ'לערנט א פסוק, האסטו געלערנט אז די חסיד'ישע אידן לערנען נישט קיין תנ"ך, אבער איך האב יא געזען פון די צדיקים אז ווען מ'טרעפט א פסוק אין די גמרא דארף מען עס נאכקוקן, און נישט ממש אן עם הארץ.

ס'איז וואס דער רש"י זאגט...

Speaker 1: אה, איז וואס די טייטש?

Speaker 2: ס'איז דער רש"י זאגט „כל מעשיו פורטין לפניו בשעת מיתתו".

Speaker 1: וואס טייטשט „שיחו" אבער? מעשיו? מה שיחו... זיין מחשבה זאגט ער?

Speaker 2: ניין, ס'איז נישט אינטערעסאנט. אבער איך מיין אז זיי זאגן על שיחו, מ'מיינט נישט פון לשון שיחה, שמועסן, ס'מיינט... וואס ער טוט.

Speaker 1: אבער די גמרא דרשנ'ט, יא? אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתידין ליתן עליה את הדין.

חידוש: „שיחה קלה שבין איש לאשתו" גייט נאר אויף א תלמיד חכם

און דא זעט מען אז ס'האלט אז דאס גייט נאר אויף א תלמיד חכם, ווייל אויף עפעס אן עם הארץ גייט מען... ווען מ'איז שוין האלטן ביי די שיחה קלה שבין איש לאשתו, ווייסט ער האלט שוין ביי די ענד, ער האט נאך א לאנגע ליסט ווייטער.

Speaker 2: אה, דאס הייסט, ס'איז לפי זה איז דאס אן איידעלע זאך. ס'מיינט אביסל ווייניגער וויפיל א גראבער יונג וואלט געטון.

Speaker 1: ס'איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ס'פשט דא אז א מענטש דארף אזויווי קענען האלטן קאפ אויף מערערע דימענשאנס, ווייל ער דארף דאך זיין מיט די ווייב לפי מצב שכבו וזרעו, ווי די רמב"ם אין פריערדיגן פרק זאגט ווען ער האט צו פיל. און נאכדעם, ער דארף דאך אין זינען האבן מצוות עונה. און ער דארף אין זינען האבן די ענין פון זיין תלמיד חכם. דארף ער אלעס נעמען אין באטראכט.

דארף עס איז דיפערענט לעוועלס אויף... מ'זעט עס, דארף קענסט זאגן דיפערענט קריטעריע, דיפערענט זאכן. לפי, לפי, לפי. עונות פועלים, חברים, הלכה, חושן משפט, אבן העזר. דארף עס איז דא פרישות, כולו — דא רעדט מען שוין פון פרישות פון דרך תלמידי חכמים.

---

„ולא יהיו שניהם" — סטעיט אוו מיינד ביי תשמיש

זאגט די רמב"ם ווייטער: „ולא יהיו" — דא דערמאנט די רמב"ם די ענין וואס האט צו טון מיט די בניית המידות, וויאזוי אין וועלכע סטעיט אוו מיינד מ'זאל זיין.

„ולא יהיו שניהם" — אינטערעסאנט, דא גייט שוין ארויף די ציווי אויך אויף די פרוי. דער תלמיד חכם מיט זיין ווייב זאלן נישט זיין שיכורים.

„ולא עצלנים" — מען זאל נישט זיין פויל. ס'האט זיך געמאכט, דערווייל שטומט זיך מיט זיך. נישט אין די ריכטיגע סטעיט אוו מיינד, עפעס אזוי נישט...

Speaker 2: יא, יא. אקעי. דאס הייסט, איך מיין אז ס'איז נישט בכוונה, אז ס'האט זיך געמאכט, איך ווייס. אבער דאס איז שיכורים שוין, יא.

Speaker 1: סאו דא שטייט „לא עצלנים" „וקיעו בחשק". אינטערעסאנט. סאו מצד אחד האט ער נישט צופיל דברי דעת, אבער מצד שני איז ער נישט פארשלאפן.

Speaker 2: יא, איך האב געזאגט שיכורים איז פון די בני תמותה, סאו דאס איז גארנישט קיין דעת.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — ענייני תשמיש (סוף), צניעות בבית הכסא, און דיבור פון תלמיד חכם

---

הלכה א' (המשך) — ענייני תשמיש המטה: „לא שיכורים ולא עצלנים"

Speaker 1: יא, יא. אקעי. „שיכורים" מיינט אז ס'איז נישט בכוונה, אז ס'האט זיך געמאכט, דערנאך שפירט ער זיך מיט זיך. אבער דאס איז שיכורים שוין. דא שטייט „ולא עצלנים" — יבואו בחשק.

אינטערעסאנט. ס'איז מצד אחד נישט צו פיל דברי דעת, אבער מצד שני נישט פארשלאפן. איך זאג, שיכורים איז פון די בני תשמיש, דאס איז א הארבע זאך וואס שטייט אויך אין סימן ר"מ.

יעצט רעדט דער רמב"ם, מיר ווייסן נישט. אין סימן ר"מ שטייט דאך אסאך זאכן וואס זענען אויף א תלמיד חכם. דער שולחן ערוך האט נישט מדקדק געווען אזוי שטארק אויף די חילוק פון תלמיד חכם און עם הארץ. דער שולחן ערוך וויל אז יעדער איינער זאל זיין א תלמיד חכם.

---

דיון: „עצלנים" — פויל אדער טרויעריג?

„ולא עצלנים" מיינט סעד, רייט? אין אידיש, אדער אויף העברעאיש, עצבות מיינט סעד.

Speaker 2: ניין, אין אידיש מיינט עס אז ער איז פויל. אין לשון הקודש מיינט עס עצבות, אז ער איז טרויעריג.

Speaker 1: זיי זאלן זיין מיט א חשק. יא.

---

„ולא תהיה ישנה... אלא ברצון שניהם ובשמחתם"

Speaker 1: „ולא תהיה ישנה" — זי זאל נישט שלאפן. „ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה" — ער זאל נישט אנוס'ן ווען זי וויל נישט. ער מיינט נישט דווקא ממש אונס, ער מיינט נישט מיט פרעשור. „אלא ברצון שניהם ובשמחתם" — זיי זאלן ביידע זיין באוויליגט און צופרידן.

דאס איז די אנדערע פון שיכורים, די אלע זאכן צו זיין בשמחה. „יספר מעט וישחק עמה מעט כדי שתתיישב נפשו, אבל ביאה אפילו היא בשמחה לא תהיה בעזות פנים אלא בבושה, לא בעזות, ויפרוש מיד."

וואס איז „ויפרוש מיד" פונקטלעך ווייס איך נישט — נישט צו פיל. בקיצור, עפעס א לימיט.

---

„כל זה לא כל אדם נוהג מנהג זה" — נאר פאר א חכם

Speaker 1: כל זה, זאגט דער רמב"ם, איז דאך קלאר אז מען רעדט נאר אויף א חכם. „לא כל אדם נוהג מנהג זה אלא מי שקידש נפשו וטיהר עצמו ותיקן דעותיו." נישט נאר האט ער מקדש געווען זיין נפש און זיך מטהר געווען און מתקן געווען זיינע מדות, יא — „אלא שמועיל לבנים" — גייט עס העלפן אבער בן נאה ובשונה, מ'האט קינדער. נאה מיינט פשוט בגוף, איך ווייס נישט, אדער בשונה, אין מידות. הנהגת החכמים והחסידים.

אפשר דאס איז אזוי ווי דער בית פון מידות וואס מ'לערנט, וואס מ'האט נישט געלערנט דא. אין שמונה פרקים רעדט מען וועגן דעם, אז דא איז א מענטש — דער רמב"ם האט יא געזאגט, ער מיינט אז דא איז א מענטש זאל האבן א נטיה צו גוטע מידות. אפשר נאה מיינט אז דער קינד איז געבוירן מיט א נטיה צו גוטע מידות.

---

„העם ההולכים בחשך" — שארפע לשון

Speaker 1: דער רמב"ם האט דאך אויך פריער געזאגט אז מ'זאל בועל זיין כדי צו האבן א בן גדול בתורה וחכם. יעצט גייט ער זאגן וויאזוי מ'דארף עס טון. בכלל ההולך במנהג שאר העם ההולכים בחשך — וואס ווייסן נישט וואס זיי טוען — אבל הבנים כמו אותם העם. דער רמב"ם איז געווען די גרעסטע כלל: דו האסט קינדער אזויווי אלע אנדערע אידן. פאר א חכם, פאר המון העם זאגט מען נישט די פרק בכלל, ער טוט וואס ער טוט. אבער א חכם זאל ער וויסן אז דא מוז מען זיך פירן אזויווי יעדער — ער טוט זיינע קינדער אזויווי יעדער.

זייער א שארפע לשון, די עם ההולכים בחשך. אפשר זאגן אז ס'מיינט גוים אמת, ס'קען נישט זיין אז ס'מיינט אידן.

Speaker 2: דער רמב"ם איז א לימוד זכות, ער ווייסט נישט בעסער.

Speaker 1: קען זיין. הולכים בחשך מיינט, יא, מענטשן וואס ווייסן נישט, פארשטייען נישט בעסער. זיי זענען... דער רמב"ם האט פריער שוין דערמאנט, הולכים בחשך מיינט מענטשן וואס פארשטייען נישט בעסער, יא?

Speaker 2: ווי אפשר?

Speaker 1: איך געדענק נישט. אקעי. חושך הולך, ערגעץ געדענק איך עפעס פון איינע פון די פריערדיגע פרקים. נישט שייך.

---

צניעות פון תלמידי חכמים — כיסוי ראש און גוף

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם ווייטער, צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן. יעצט רעדט מען לכאורה פון די צניעות נישט דווקא בשעת תשמיש, נאר בכלליות. לא יתבזו ולא יגלו ראשם ולא גופם. זיי זענען אלעמאל געגאנגען מיט א קאפל אדער עפעס אויף זייער קאפ.

כיסוי ראש — פון מנהג תלמידי חכמים ביז חיוב לכל ישראל

Speaker 1: איך האב געזען אין שולחן ערוך אז א פשוט'ער איד דארף נישט גיין מיט א קאפל, און פון אונטן האב איך געזען אז דער רמ"א פסק'נט אז יעדער איינער דארף גיין מיט א קאפל אין היינטיגע צייטן. און די פוסקים אחרונים האבן געקומען מיט א חידוש, אז וויבאלד אלע אידן גייען מיט א קאפל, און ווער ס'גייט נישט מיט קיין קאפל איז ער חוקות הגוי — קען זיין אז ס'איז א ממש'ע דאורייתא, נישט סתם א מנהג.

אבער קען זיין לא יגלו ראשם אפילו באופן עראי, וואס איז א קאפל וואס מ'גייט אין דרך כלל — אפילו בשעת כיסוי ראש, זעסטו דא אז די לא יגלו מיינט אייביג, אפילו פונקט ווי מ'גייט אין בית הכסא.

---

צניעות אין בית הכסא

Speaker 1: דאס איז נאך א נושא. „ויצנע ולא יגלה אבר גופו עד שישב, ולא יקנח בימין."

„לא יקנח בימין" — צניעות אדער פראקטיש?

Speaker 1: זאל דאס האבן צוטון מיט צניעות? ס'איז לכאורה אן ענין, ווייל די ימין לייגט מען תפילין, אדער די ימין נוצט מען סתם אסאך, און ביי יענע ענד דארף מען האלטן ריין. ס'איז אן ענין, דער רמב"ם זאגט אז דאס איז א חומרא פון תלמידי חכמים.

„חדר בחדר" — טיפער אריין

Speaker 1: „יצטרך כל אדם ויתקן לו חדר בחדר." ס'איז דא וואס זאגן אז דאס איז א חדר אויף נעמען א חדר, אדער אויב ס'איז אין א מערה, זאל עס זיין לפנים ממערה — ס'זאל זיין ערגעץ וואו טיפער. ס'זאל נישט זיין גלייך ביי די טיר, ס'זאל זיין אביסל טיפער אריין. „ונפנה שם."

אינדרויסן — הינטער א גדר אדער אין א בקעה

Speaker 1: „ואם נפנה אחורי גדר" — אויב איז מען אינדרויסן אונטער'ן הימל, ס'איז נישט אין א בנין — „ירחיק כדי שלא ישמע חבירו קולו אם נסרח" — אויב מאכט ער א נויז בשעת'ן ארויסגיין, זאל מען אים נישט הערן. „ואם נפנה בבקעה" — אויב דארף ער ארויסגיין אין א גראדע פלאץ, ס'איז אפילו נישט דא קיין גדר, מוז ער זען אז ס'איז א גראדע פלאץ — זאל ער כאטשיג זיין גענוג ווייט „כדי שלא יראה חבירו פריעתו" — זיין חבר זאל נישט זען זיין אויפגעדעקטקייט.

נישט רעדן בשעת'ן נפנה זיין — אפילו ביינאכט

Speaker 1: זאגט ווייטער דער רמב"ם, „ולא ידבר כשהוא נפנה, אפילו לצורך גדול." און די אלע מנהגים פירט ער זיך אפילו ביינאכט ווען קיינער זעט נישט, ס'איז טונקל. „דרך צניעות בית הכסא ביום כך נוהג בלילה, אפילו כשאין שם אדם" — אפילו ווען מענטשן זעען נישט, ווייל מענטשן שלאפן, אבער ס'איז נאך אלץ אן ענין פון צניעות בינו לבין עצמו.

דער רמב"ם זאגט נישט פארוואס, ס'איז א פסוק פון צניעות.

---

דיון: סתירה מיט פרק ד' — „עשר פעמים" אין בית הכסא

Speaker 1: ס'איז שווער צו פארשטיין, ווייל דער לוקח טוב האט געזאגט אז דער תלמיד חכם דארף זיך נאכשטעלן, כדי ער זאל נישט דארפן אינמיטן טאג גיין זוכן א פלאץ. דער רמב"ם האט דאך פריער געזאגט אז מען דארף צען מאל ארויסגיין. אפשר דאס איז פאר א תלמיד חכם? אפשר יענץ איז פאר יעדן, און דאס איז פאר א תלמיד חכם? א תלמיד חכם דארף אויפזיין אויף זיין געזונט, א תלמיד חכם איז נאר א לעוועל העכער פון דעם.

אבער אפשר דער מוצא את עצמו בודק, און על פי רוב גייט ער נישט דארפן, ווייל ס'איז נישט קלאר. ס'איז ממש א סתירה. איינער זאגט אויפ'ן זייט עפעס וועגן טאג?

Speaker 2: ס'זעט אויס ווי א סתירה.

Speaker 1: לאמיר זען. אפשר שטייט אין בית יוסף עפעס וועגן דעם?

אפשר די ווארט דא איז דוקא — אקעי, דאס ברענגט א לשון, דאס איז א גמרא אין ברכות ס"ב, אז רב האט געזאגט. אבער ס'קען זיין, ס'קען זיין אז דאס איז די סתירה — די טענה איז דארט האט ער גערעדט בבחינת רפואה, דא ברענגט ער א גמרא. אבער ס'קען זיין, מ'קען נאך אלץ זאגן, אקעי, ס'איז א סתירה, די פרט איז א סתירה, אבער מ'קען זאגן אז דא מיינט ער צו זאגן: זיי דיך מסדר אויף אן אופן אז דו ווייסט ווען דו דארפסט גיין אין בית הכסא.

דאס קען מען אפילו זאגן היינט, אז דא איז דא א בית הכסא — ס'איז אמאל דא איינער וואס האט זיך נישט גוט בארעכנט אינמיטן וועג. אבער איך האב געזען יודן, זיי גייען אין בית הכסא פארן עסן, נאכן עסן, פארן מעריב, נאכן מעריב.

ס'זעט מיר אלץ אויס ווי א שטיקל סתירה, און מ'דארף עס ענטפערן. אבער דו פארשטייסט וואס איך זאג, אז ס'איז מער א נושא אז ס'איז זעכן אין קאנטראל. וויפיל ס'איז אין זיין קאנטראל, זאל ער עס טרייען צו טון אין א צייט וואס ער איז מתרחק זיין.

Speaker 2: ער האט דאך א פראבלעם, ווייל ס'איז אן ענין פון סכנה, האט א תלמיד חכם דאך געדארפט גיין מיט שמירה, און ער האט דאך נישט דערמאנט שמירה.

Speaker 1: ניין, נישט קיין סכנה, ווייל אפילו דער התרחק איז דאך א דרך עראי — ער גייט ווייט אין א בקעה, ס'איז דאך נאכנישט קיין וועג. סאו אויב דו האסט זיך אויסגערעכנט, קענסטו לכתחילה גיין אין אפשר א מקום צנועה ביותר, אין אפשר א גדר, אין אפשר א מערה, אפילו אין א מערה, וואטעווער די ריכטיגע וועג איז.

דיגרעסיע: היינטיגע בית הכסאות

Speaker 1: די היינטיגע בית הכסאות — מ'מאכט די שיעור וואס איז אפן פון דריי זייטן, ס'איז אפשר נישט יוצא די אלע הלכות. מ'דארף רעדן מיט די מנהלים וואס מאכן די...

---

הלכה ב' (אנהויב) — וויאזוי א תלמיד חכם רעדט

Speaker 1: אזוי גייט דער רמב"ם ווייטער, וויאזוי דארף א תלמיד חכם רעדן? זאגט דער רמב"ם, תלמיד חכם לא יצעק ויצווח.

פרינציפיעלע שאלה: דיני דרך ארץ — נאר פאר תלמידי חכמים?

Speaker 1: א מינוט, ביי די וועי, דער רמב"ם האט נאכנישט געהאט דיני דרך ארץ פאר מענטשן, רייט? ער האט געהאט וויאזוי א איד דארף עסן. דיני דרך ארץ פאר סתם מענטשן איז דא ערגעץ?

Speaker 2: וואס הייסט דיני דרך ארץ?

Speaker 1: למשל, די זאכן מ'זאל נישט שרייען ביים רעדן — איז דאס אויך גילטיג פאר סתם מענטשן? אדער ס'איז א דין ספעציעל פאר א תלמיד חכם?

Speaker 2: פאר סתם מענטשן איז נישטא מיט וועם צו רעדן.

Speaker 1: ער גייט שפעטער אויסרעכענען, למשל, נישט רעדן לשון הרע — דאס איז דאך א לאו צום מיצער. ס'איז יא דא, דער רמב"ם גייט שפעטער אין די הלכות לשון הרע. אפשר יא, אז דאס איז הלכות מדות. אפשר איז דאס א מדה טובה נישט צו שרייען אויף א צווייטן מענטש. אבער איך מיין אז דא רעדט מען פון זאכן וואס מ'זאל אויסקוקן שיין, זאל זיין...

---

דיון: עטיש אדער עסטעטיש?

Speaker 2: ניין, איך בין נישט מסכים. מיר האבן שוין גערעדט. איך וועל דיר זאגן מיין חילוק. די זאכן זענען אמת'דיג גוט, נאר דער רמב"ם זאגט נישט פאר יעדער איינער, ווייל ער האלט אז מ'קען נישט פאדערן פון יעדער. א נארמאלער מענטש איז יא א שרייער. א תלמיד חכם דארף זיין א בעסערער מענטש.

Speaker 1: נאר וואס איך מיין צו זאגן איז, אז די זאכן זענען נישט דוקא שלעכט עטיש, נאר ס'איז שלעכט אזוי ווי... ווי אזוי זאגט מען עס? נישט מענטשלעך. ס'איז נישט שיין, ס'איז נישט... עסטעטיש. ס'איז נישט עטיש, נאר ס'איז עסטעטיש. א תלמיד חכם דארף האבן א שיינע... דארף האבן חן ביי מענטשן און דארף אויסקוקן שיין.

Speaker 2: ניין, איך בין נישט מסכים. איך וועל דיר זאגן, איך בין נישט מסכים. ס'איז יא עטיש, נאר וואס דו ביסט גערעכט איז אז ס'איז לעוועלס פון עטיש. דו ווייסט, ס'איז נישט אן עבירה צו שרייען, ס'איז אביסל נישט איידל. דו ווייסט, ס'איז נישט איידל. און ס'איז נישט נאר פרסום, דאס וואס דו זאגסט צו שרייען צו גיין צו קדושת השם — ס'איז דא געוויסע זאכן וואס דו וועסט זען טאקע אין די זעלבע זאכן וואס דו האסט געזאגט פון קדושת השם.

Speaker 1: איך מיין אז די אלע זאכן וואס א שארפע חסיד, א קאצקער, מאכט אוועק וועגן ס'איז שיין, ס'איז אבאוט שיינקייט, אבאוט סאונדן גוט, אדער ווי מער עסטעטיש — איז א שארפע חסיד.

Speaker 2: יא, ניין, איך מיין נישט. צו זיין א מענטש און נישט רעדן שיין צו מענטשן איז נישט קיין עטישע זאך?

Speaker 1: מ'רעדט נישט דא פון דוקא נישט רעדן שיין צו מענטשן. סתם, ס'איז א וועג פון רעדן, צו זיין בחן, צו האבן טעם. ווי אזוי איז בחן? צו רעדן בנחת, „ודבורו בנחת עם הבריות."

Speaker 2: א קאצקער חסיד רעדט נישט מיט ישוב הדעת?

Speaker 1: איך ווייס נישט, נישט זיכער. ער מאכט אסאך ישוב הדעת, און נאכדעם שרייט ער. אקעי, אבער ס'איז לצורך. אבער דער קאצקער רבי האלט אז ער וויל אנשרייען די חסידים, אבער צו רעדן מיט א מענטש אין דער גאס, רעדט ער אויך אזוי? ניין.

---

דער רמב"ם'ס לשון: „לא יהא צועק וצווח... אלא דבורו בנחת"

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם, „תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות" — ער זאל נישט שרייען ווען ער רעדט ווי בהמות וחיות — „ולא יגביה קולו ביותר, אלא דבורו בנחת עם כל הבריות." למעשה, ווען ער רעדט, רעדט ער איידל. און ווען ער רעדט איידל, „יזהר שלא יתרחק..."

Speaker 2: בנחת מיינט... איידל איז אנדערש, מער אזוי ווי... רואיג, שטייט, בישוב, יא.

א שיעור מיט בנחת — נישט צו פראפעסיאנאל

Speaker 1: זאגט אבער דער רמב"ם ווייטער אז ס'איז דא א שיעור מיט ווי סאך בנחת. אויב וועט מען רעדן צו פראפעסיאנאל, צו צאלן, צו גוט, קומט עס אויס ווי דו ביסט א גרויסער בעל גאוה.

אזוי אז ער זאל זיך נישט שפירן אזוי ווייט, אז ער זאל זיך שפירן רואיג און איבערגעלאזט א רוח. נאר מ'זאל נישט רעדן אזוי ווי איינער וואס איז עפעס, כאילו יעדע ווארט איז זייער פענסי אויסגעהאקט. ניין, ס'איז אמת, ס'איז באקוועם פאר א מענטש ווען מ'רעדט צו אים נישט ווי א חבר. ס'איז דא א געוויסע חבר, אבער נישט צו שטארק ווי א חבר — נישט אזוי ווי צוויי בחורים אין דארמיטארי. אבער נישט אזוי ווי דו רעדסט יעצט צו די פרעזידענט, נאר עפעס א געוויסע איידלקייט. די פרעזידענט ווייס איך נישט, אבער ס'איז דא אזעלכע מענטשן.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — ענייני דיבור פון תלמיד חכם: בנחת, מקדים שלום, דן לכף זכות, לא ישנה בדבורו, כללו של דבר

---

דיבור בנחת: דער באלאנס — נישט צו פיל און נישט צו ווייניג (המשך)

ער זאגט אבער, דער רמב"ם ווייטער, אז עס האט אויך א שיעור ווי סאך בנחת. אויב וועט מען רעדן צו פראפעשענעל, צו פאליש, צו גוט, קומט עס אויס ווי דו ביסט א גרויסע בעל גאוה. ולא ס'איז רחק עד שיורגש לדובר גסות הרוח — זאל נישט רעדן אזוי ווי איינער וואס איז א פסיכאלאג, יעדע ווארט איז ווי איין פענסי אויסגעהאקט. ניין, עס איז אמת — עס איז באדערט פאר א מענטש ווען מען רעדט צו אים נישט ווי א חבר.

עס איז דא א געוויסע חבר, אבער נישט צו שטארק ווי א חבר. נישט אזוי ווי צוויי בחורים אין די דארמיטארי, אבער נישט אזוי ווי דו רעדסט צום פרעזידענט — נאר עס איז א געוויסע איידלקייט.

פראקטישע אילוסטראציע — מוגזם'דיגע בנחת

דער פרעזידענט ווייס איך נישט, אבער עס איז דא אזעלכע מענטשן וואס זיי רעדן... וועסטו וואוינען אין לעיקוואד דא, איז איינס גרינג צו טרעפן דעם מענטשן וואס רעדן בנחת באופן מוגזם, וואס שרייט ארויס פון זיי רעדן אז "איך בין א גרויסער ראש ישיבה און איך בין נאך א בעל מדות אויכעט." קאם דאון, ווייסטו וואס איך מיין?

Speaker 2: יא. האסט שוין א נאמער, זענען אנגעגאנגען?

Speaker 1: ניין, איך קען עס נישט טון, איך קען עס נישט טון אפילו איך וויל — איך האב נישט געבוירן מיט דעם. מענטשן פילן עס, מענטשן פילן איינער וואס איז א פעיקער שמייכל, עקסטער איבערגעגעביגקייט. "יא, און אפשר וויל איך קען דיך, די חפץ א טובה טון." דו מאכסט קיין טובה, אקעי?

דארף זיין איידל מיט א בעלענס. דא האסט אויך אזוי ווי דער דרך אברהם — זייער גוט, ס'איז א געוויסע בעלענס. די בעלענס איז מער פון שכל.

בנחת מיינט נישט אלעמאל שטיל

הייסט, מען דארף עס איידל. אמאל דא איינעם, מ'זאגט אים "רעד בנחת", מיינט ער אז מ'דארף רעדן אלעמאל אזוי שטיל און רואיג. אמאל דארף מען רעדן נארמאל. מען זאגט אים אסאך סקול צו זאגן — נישט שרייען, נישט זיין קיין ווילדער, אכדומה.

---

מקדים לשלום כל אדם

זאגט ער ווייטער: מקדים לשלום כל אדם. ער באגריסט יעדן איינעם. מקדים — ער ווארט נישט אז יענער דארף מיר ערשט גריסן, ווייל אזוי פאסט. ער האט כדי שתהא רוח הבריות נוחה הימנו — ווען מענטשן איז רוח, זאלן זיי זיין צופרידן. מענטשן זאלן צופרידן זיין, מענטשן זאלן גלייכן דעם תלמיד חכם.

זייער גוט. "מקדים" איז א גרויסער פעווער געים וואס מענטשן שפילן אסאך מאל — עס איז א גרויסע רעדע: ער איז מיט'ן שלום פאר דיך, ער ווארט דו זאלסט אים זאגן שלום. מענטשן — און שלום פשט, אוודאי, ער האט נאך זיין רעספעקט, מיינט נאך נישט אז עס איז דיין חבר — אבער ער קען באגריסן דיך.

דרך האמצעי אויך דא — נישט נאכלויפן א סנאב

צו אפגעשלאגענע מענטשן — אויב דארפסט אסאך מאל געדענקען אז יענער אפשר איז פארלוירן, אז דו וואס האסט א שטיקל א חשוב'ער פערזענליכקייט, האט ער א געוויסע פחד. אויב יענער איז אין זאלץ, די דירה קומט נישט צו — יעצט דארפסטו טאקע היטן דיין רעספעקט און נישט צו גיין צו אים. וואס דארפסט אייביג טראכטן אז ס'קען זיין אז יענער איז פשוט פארלוירן אביסל, מיינער דארפסט אים מקרב זיין.

אבער מ'רעדט נישט פון די עס פארלוירן — ניין, איך זאג, לכאורה דא איז אויך דא א דרך האמצעי. אויב איינער איז א סנאב צו א תלמיד חכם, דארף נישט דער תלמיד חכם נאכלויפן. ער דארף נישט ווארטן אייביג אז יענער זאל מאריך ימים זיין.

---

דן את כל האדם לכף זכות

והדן את כל האדם לכף זכות. גראדע די ספר בורא פרי עץ חיים וואס האבן עס נישט שוין געהאט — יא, זיי האבן עס געהאט סיי במידות ומצוות, און אויך מיין איך פריער ביי די תלמיד חכם לכבוד חוד. והדן את כל האדם לכף זכות — א תלמיד חכם דארף יעדן מענטש דן זיין לכף זכות. ער דארף אייביג טראכטן גוטס אויף א מענטש.

דיון: וואס מיינט "דן" — טראכטן אדער ממש דן זיין?

Speaker 2: "דן" מיין איך נישט, ער רעדט נישט וועגן טראכטן. לכאורה ווען ער רעדט וועגן מענטשן, איז ער דער וואס איז דן לכף זכות, ווייל "דן" קומט נישט דא אריין — ער רעדט נישט פון דיבור.

Speaker 1: קוק ווייטער: והמספר בשבח חברו, והרואה את נגעיו, וכל אוהב שלום. אז איך דערצייל בשבח חברו, והרואה את נגעיו וכל אוהב שלום ורודף שלום — מען דארף נאכגיין שלום.

חידוש: אפשר נאר א תלמיד חכם דארף דן זיין לכף זכות

Speaker 2: איך טראכט אז קען זיין אז נאר א תלמיד חכם דארף דן זיין לכף זכות, ווייל סתם א מענטש דארף בכלל נישט דן זיין. ווער איז געבעטן צו דן זיין? א תלמיד חכם איז דאך דער דיין — אים פרעגט מען עצות פאר שידוכים, אים פרעגט מען צו ער זאל זיין יענעם'ס חבר. ער איז דער דיין — זאל ער דן זיין לכף זכות.

Speaker 1: יא, קען זיין. אויך, דאס וואס איר זאגט — א פשוט'ער מענטש האט נישט די לעוועל פון סיריעסנעסס, נישט אזוינע השפעה וואס ער טוט. איינער וואס האט אביסל רעספעקט, עס האט א ווייט. רייט. ער דארף אסאך מער טראכטן, ווייל וואס דו זאגסט האט א גרויסע השפעה, ווייל מענטשן גייען עס איבערטראכטן. ס'איז אמת אזוי — ווען איינער גייט אריין צו אן אדם גדול, גייט ער זיך נאכדעם פארצייכענען פונקטליך וואס ער האט אים געזאגט. ס'איז אסאך מער אן אחריות פאר אן אדם חשוב צו טראכטן וואס ער זאגט.

Speaker 2: קען זיין נישט נאר וועגן די אחריות, נאר אויך צו טראכטן אז ס'איז א נושא. אסאך מאל אונז זענען אזוי קריטיקעל מענטשן, זאגן קריטיק — ס'כאפט נישט אז ס'קען נאך זיין אז איינער זאל נעמען די קריטיק ערנסט. ווייל דו ביסט אזוי זיכער אז ס'איז אלעס נישט נוגע, ממילא זאגסטו קריטיק. איינער כאפט אז ס'מאכט א נפקא מינה זיין קריטיק, מיט אמאל הייבט מען אן אביסל מער דן זיין לכף זכות.

Speaker 1: סאו אויב איינער האט מיר אמאל געהערט ווי איך האב איינעם אריינגעפארן — אלע ווייסן אז ס'קומט פון ענוה פון ר' סאליש. ס'איז אויך געמיינט אזוי. ס'איז טאקע נישט פון ענוה, פון שפלות. ס'קומט פון נישט גענוג זיך איינטראכטן אז מיינע ווערטער האבן ווייט.

Speaker 2: אה, שטייט אז אמאל דארף מען שרייען אויף יענעם וואס ס'קומט זיך, אזוי ווי זיי האבן געלערנט...

Speaker 1: אקעי, אקעי.

---

דברי חכמים בנחת נשמעים — ער וואטשט זיינע ווערטער

דא אייגנטליך — דברי חכמים בנחת נשמעים. דער תלמיד חכם זעט אז זיינע ווערטער ווערן אויסגעהערט. אויב ער פילט אין מוח אז ער דארף עפעס טון, זאגט ער. אבער אויב נישט, שווייגט ער. ער וואטשט זיינע ווערטער אויך פאר די זעלבע סיבה — אז זיינע ווערטער זאלן נישט ווערן ביליג. אויב ער גייט ארויס מיט א קול קורא וואס קיינער ליינט נישט, האט ער דאך זיין קול קורא פארלוירן אין די שוואויוס.

---

דער רמב"ם'ס מעטאדע: צוזאמשטעלן משניות אבות

כיצד? זאגט דער רמב"ם. און דער רמב"ם לייגט אריין אסאך פון די זאכן וואס זענען משניות אין מסכת אבות — דן את כל האדם לכף זכות, הוי שפל רוח — די אלע זאכן זענען משניות אין אבות. אבער דער רמב"ם מאכט, כדרכו, א זייער שיינע סדר פון זאכן. ער קאנעקט זאכן, א פסוק אין משלי — דער רמב"ם לייגט עס צוזאם אויף א וועג וואס מאכט עס פאר א סטארי. דער רמב"ם האט גענומען וואס ער האט געהאלטן אז ער וויל מלקט זיין אין זיין סדר, און עס צוזאמגעשטעלט.

די זאכן וואס ער גייט דא — שטייט אין אבות, אבער אונטער די העדינג אז ס'האט צו טון מיט דברי חכמים.

---

לא ירצה חבירו בשעת כעסו, לא ישאל על נדרו, לא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו

לא ירצה חבירו בשעת כעסו — זייער משמעות איז אז ער רעדט נישט צו אים דברי ריצוי ווען ער איז אין כעס, ווייל דעמאלטס וועט עס נישט העלפן.

ולא ישאל לו על נדרו בשעת נדרו — ווען ער מאכט א נדר איז ער דאך יעצט צעווילדעוועט, ער האט זיך געמאכט א נדר פאר א סיבה. דו גייסט אים יעצט טרייען צו... נאר ווארט אז ער זאל זיך בארואיגן, און דעמאלטס צו קענען.

די זעלבע זאך — ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו — ווייל יעצט איז ער צו שטארק אין צער און ער וויל נישט הערן קיין טרייסט. ער קען נאך נישט איבערמישן די בלעטל און יעצט טראכטן פון די פיוטשער. אבער נאכדעם וואס ער וועט שוין באגראבן ווערן, דעמאלטס איז די צייט צו טרייסטן.

וכן כל כיוצא באלו — טראכט וואס דו זאגסט, אז ס'זאל קומען אריין אין די ריכטיגע צייט. דאס איז א וויכטיגע זאך — ס'איז א געוויסע חוש צו וויסן ווען צו זאגן וואס, און צו פארמיידן פראסטרעישאן און עגמת נפש.

בשעת כעסו — אפילו ווען ער איז ברוגז אויף דיר

דער "בשעת כעסו" מיינט אפילו אז ער איז ברוגז אויף דיר. אמאל קומט א מענטש און ער איז ברוגז אויף דיר. איך האב געזען, איך רעד מיט מענטשן וואס זענען ברוגז אויף מענטשן. דער תלמיד חכם וואס האט שכל, ער ווייסט — אפילו איך קום טענה'ן אויף אים אדער אויף זיין חבר, זיין שכן — ער הערט אויס, ער ווייסט אז ער האט אויך אסאך מאל וואס צו ענטפערן. ס'איז נישט פשט אז מיר זענען אלעמאל גערעכט.

ער הערט אויס און ער זאגט "יא, אקעי", ער איז עס מקבל. מענטשן איז שווער פאר מענטשן צו ליידן אז יענער איז ברוגז אויף מיר — "איך דארף זיך פארענטפערן!" דו דארפסט נישט. ער איז ברוגז, מען קען נישט קיין צייט יעצט צו זיין חרם'יש. אנדערע טאג.

---

ולא יראה חבירו בשעת קלקולו

נאכדעם איז דא נאך א זייער שיינע הנהגה, די נעקסטע שורה. וואס זאגט ער ווייטער? ולא יראה חבירו בשעת קלקולו — ער זאל נישט, ווען ער כאפט זיין חבר בשעת קלקולו, זיין חבר האט אים פונקט געכאפט רעדן, ווי מען זאגט, רויטהאנטיג — ער האט אים געכאפט ביים טון אן עבירה — ווייז נישט אז דו האסט אים געזען. יעלים עיניו ממנו — זאל ער מעלים עין זיין פון אים.

אין חינוך — א זייער שטארקע זאך

דאס איז א מורא'דיגע אמת, און איך מיין אין חינוך איז עס א זייער שטארקע זאך, ווייל דיין קינד זעט אז דו ווייסט שוין, האט ער שוין נישט קיין סיבה עס צו באהאלטן. ער פארלירט זיין רעספעקט, און ער גייט זיך מער נישט טרייען צו בכלל צו אימפרעסן, ווייל ער ווייסט אז דו ווייסט.

פראקטישע נפקא מינה — ווען דער מלמד רופט

סאו אפילו דער מלמד האט דיר גערופן אז דיין יונגל איז נישט אזוי וואויל — אויב האסטו נישט עפעס א מהלך וואס צו טון דערמיט, איז דא גארנישט אנצוגיין פון אים זאגן "דיין רבי האט מיר געזאגט דו לערנסט נישט", ווייל ס'איז גארנישט אנצוגיין דערפון. פארקערט — זאג אים "דו לערנסט, לערן בעסער." אדרבה, יא.

און אויך איז עס סתם פארשעמען א מענטש. מילא, קענסט עפעס העלפן? ס'העלפט דיר נישט, ער ווייסט שוין. ער טוט דאך שוין עס ווייל ער האט שוין עפעס אן עצה. ס'איז גברא אן עצה נישט.

Speaker 2: יא.

נאך א סיבה — ער איז שוין גענוג פארשעמט

Speaker 2: נא, ס'איז אויך אמת פאר נאך א סיבה, ווייל ווען יענער זעט אז דו האסט געזען, דארף ער שוין נישט קיין מוסר בכלל יעצט. ער איז שוין גענוג פארשעמט. מוסר דארף ער ווען ער מיינט אז מען זעט נישט און ער האט נאך די...

Speaker 1: יא.

---

ולא ישנה בדבורו — ולא יוסיף ולא יגרע

אקעי, און ווייטער. ולא ישנה בדבורו — ער זאל נישט טוישן פון וואס ער זאגט. "בדבורו" מיינט מסתמא נישט אז ער זאל נישט פאלגן עפעס וואס ער זאגט. איך מיין אז ער זאל נישט פארדרייען א קאפ, ער זאל נישט מגזם זיין. אזוי ווי ער זאגט ווייטער: ולא יוסיף ולא יגרע. ער צייכנט צו אזוי ווי די גמרא זאגט אז עת לעשות לה' הפרו תורתך — מעג נאר משנה זיין אין געוויסע פעלער.

ס'טייטש, ער זאל זאגן זאכן כמו שהם, אמת. ער זאל נישט אפגיין פון די אמת. ולא יוסיף ולא יגרע — ער זאל נישט רעדן קיין גוזמאות, ער זאל נישט צולייגן אדער אראפנעמען.

אלא בדברי שלום וכיוצא בהן — אויב מען דארף רעדן דברי שלום, אזוי ווי פריער זאגט ער "אוהב שלום ורודף שלום", דעמאלטס מעג מען יא מוסיף זיין און גורע זיין, אזוי ווי די גמרא זאגט אז עת לעשות לה' הפרו תורתך — מעג משנה זיין.

דער מדרש פון אהרן הכהן — אוהב שלום ורודף שלום

איך מיין, דער רמב"ם ברענגט אפשר — האט ער געטראכט פון דעם מדרש אז אהרן הכהן, די וועג וויאזוי ער איז געווען אוהב שלום ורודף שלום, איז אז ער איז געגאנגען צו די ווייב זאגן "זאלסט וויסן אז דיין מאן וויל אזוי שטארק שלום", אפילו ער האט נישט געוואלט. און זאגן פארקערט. און אזוי האט ער געברענגט שלום.

און לכאורה אהרן האט אויך נישט געזאגט ליגנט. אהרן האט געוואוסט אז א מענטש איז פשוט קאנפליקטעד — ער וויל שלום מאכן מיט יענעם, ער ווייסט נישט אז ער וויל, ווייל ער האט א באנטש פילינגס, אבער ערגעץ ווי אין אים איז אויך דא א כח וואס וויל שלום מאכן מיט דיר. אלעמאל איז אזא זאך.

א נארמאלער מענטש איז אלעמאל מוסיף אדער מגריע

אבער דו זעסט אז א נארמאלער מענטש ווען ער רעדט — איז דא די נקודה פון מ'רעדט א גאנצע צייט נאר אמת. א נארמאלער מענטש ווען ער רעדט איז אלעמאל אדער מוסיף אדער מגריע — ער מאכט עס מער ווי די ווירקליכקייט, ער איז אלעמאל חכם. אויפ'ן כלל, ער רעדט זייער גוט.

אבער א תלמיד חכם מעג נישט פארציילן: "איך בין געווען אינדרויסן, ס'איז געווען אזא קאר עקסידענט, 24 קארס." ס'איז געווען דריי קארס! דו דארפסט נישט זיין דער וואס איז א צייטונג-שרייבער — ער איז אלעמאל מוסיף אדער מגריע, פארשטייסט?

א תלמיד חכם טאר בכלל נישט פארציילן נייעס. דא רעדט מען מסתמא ווען ער רעדט שוין יא עפעס וואס איז אן ענין, אדער ווי דא זאגט ער למשל אז ווען ס'קומט צו א וויכטיגע זאך, די מפני דרכי שלום, דעמאלטס קען מען ניצן. אבער מ'טאר נישט זיין קיין מארקעטינג — א תלמיד חכם טאר נישט רעדן ווי א סעילס פערסאן.

---

כללו של דבר: אין אדם מדבר אלא בגמילות חסדים או בדברי חכמה

כללו של דבר, אין אדם מדבר אלא או בגמילות חסדים או בדברי חכמה וכיוצא בהן. א תלמיד חכם מעג נאר רעדן אדער עפעס וואס איז גמילות חסדים — ס'קען זיין אז אונטער גמילות חסדים רעדט ער יא אויך שמועסן, ס'קען זיין אז ער וויל מחזק זיין א מענטש, וועט ער שמועסן מיט אים אפילו דברים של מה בכך. אבער דאך, מ'דארף העלפן א איד, מ'דארף רעדן אינפארמעישאן פאר די שידוכים וכדומה.

יא. או בדברי חכמה — צו פארציילן חכמה פאר אנדערע מענטשן, קלוג מאכן אידן. הרי הן וכיוצא בהן.

פארוואס זאגט דער רמב"ם "חכמה" און נישט "תורה"?

ס'איז זייער אינטערעסאנט — דער רמב"ם האלט מיינס אין חכמה, ער זאגט נישט כמעט קיינמאל "תורה." ס'איז מערקווירדיג — ס'הייסט חכמה טויגט מער ווי תורה?

דער רמב"ם זאגט בפירוש אין אנדערע פלעצער: ווייל תורה איז דאך נישט סתם א דבר הרשות — תורה איז שוין א מצוה צו זאגן. ער רעדט דא דברים של רשות. אבער וואדאי מיינט ער רעדט אויך תורה — ס'איז נישט אז ער רעדט נישט. ער רעדט קען מיינען אויך אינקלודינג תורה. אבער די זאך איז, פולע זאכן וואס איז נישט קיין מצוה צו רעדן — אויב ס'איז גמילות חסדים, אדער דברי חכמה.

ס'קען זיין אז צולאס האלט אז פאליטיק איז דברי חכמה — ער האט א גרויסע מבינות אין דעם, איך ווייס.

מעשה מיט ר' דניאל פריש — ואהבת לרעך כמוך בדיבור

איז באקאנט די מעשה פון ר' יאנקעלע, אז ר' דניאל פריש איז אים געקומען באזוכן. און ר' דניאל פריש איז געווען א גרויסער חניוק, ער האט נישט געוואוסט ווער דאס איז — ס'איז נאך ר' יצחק'ל האט נאך געלעבט. און ער האט געזען עפעס אן עלטערער איד מיט א שיינע ווייסע בארד, ער דרייט זיך ארום און שמועסט מיט מענטשן פאר'ן דאווענען. און עס האט אים אזוי אויפגערעגט, האט ער אים — נו, איר ווייסט נישט — "רבי ר' מענדעלע האט געזאגט אז יעדער דיבור וואס מ'רעדט פאר'ן דאווענען, עס פארשטופט אוועק די כוונת התפילה."

האט ער אים געזאגט: "איך האב געזאגט א ריינע מקבל עול מצוות — איך האב געזאגט הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך. אבער אלע מצוות איז דא במחשבה, דיבור ומעשה. דו האסט עס מקיים געווען בדיבור מיט זאגן, אדער בכוונה הייסט עס, במחשבה האסטו געזאגט. אבער וואס איז בדיבור?"

זאגט ער, דער איד — איך ווייס נישט וואס דער איד איז — אויפ'ן וועג צו שול האט ער שוין געקוקט די הערליכע פרשה—

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — גמילות חסדים דורך דיבור, „לא יספר עם אשה בשוק", הילוך פון תלמיד חכם, און מלבוש תלמיד חכם

---

דיבור: גמילות חסדים דורך רעדן „שטותים"

א מעשה מיט ר' יענקעלע — דער „דיבור" פון ואהבת לרעך כמוך

האט ער אים געזאגט... דער רבי ר' מענדעלע האט געזאגט אז יעדער דיבור וואס מ'רעדט פאר'ן דאווענען פארשטאפט אוועק די כוונת התפלה. האט ער אים געזאגט: איר האט געזאגט „הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך" — אבער אלע מצוות איז דא במחשבה, דיבור, ובמעשה. דאס איז קיינמאל נישט געווען בדיבור. מיט'ן זאגן אדער בכוונה, הייסט עס במחשבה האסטו געזאגט — אבער וואס איז בדיבור?

זאגט ער: א איד, איך ווייס אז דער איד אויפ'ן וועג צו שול האט ער שוין געקוקט די קעפלעך פון די צייטונג. ער ווייסט דאך ווי שטארק ס'טוט וויי פאר א מענטש אז ער האט נישט פאר וועמען צו פארציילן זיינע נייעס וואס ער ווייסט, און די אלע זאכן. ר' יענקעלע איז געווען א מומחה אין דעם — ער פלעגט פרעגן, ער האט געוויסט אז א בחור אינטערעסירט א ספארט, האט ער אים געפרעגט: „נו, וואס איז לעצטנס געווען עפעס אן אינטערעסאנטע געים? ווער איז געווינען?" ווייל דאס הייסט רעדן גמילות חסדים, וואס דער רמב"ם זאגט אז ביי גמילות חסדים מעג מען רעדן אפילו שטותים.

דיוק: דברי חכמה דורך שטותים

ער זאגט נישט דאס, אבער עס איז א גאר גוטע דיוק. יא, ער זאגט אפילו אז דאס איז געווען ביי גמילות חסדים, אבער דברי חכמה מעג מען. עס קען אפילו זיין דברי חכמה אויך קלוג — אלס א משל. דו ווילסט ארויסברענגען עפעס א דבר חכמה, דער משל קען זיין פון שטותים, ווייל די תכלית איז צו מאכן יענעם קלוג.

דער בעל שם טוב האט געזאגט אז מען קען מייחד זיין יחודים אפילו ווען מען רעדט דברי שטותים. דאס איז שוין די אנדערע דרכים. אויב ס'קען ברענגען שמחה, האט ר' נחמן געזאגט. אבער יא, גוט.

---

„ולא יספר עם אשה בשוק"

דער ענין פון חשד און מראית העין

וויל איך נאך אן אינטערעסאנטע הלכה. דער רמב"ם האלט „ולא יספר עם אשה בשוק". דא רעדט מען פון אן ענין פון חשד, וואס א תלמיד חכם זאל זען אז קיינער האט נישט אויף אים קיין חשד. מראית העין — א זאך זאל נישט רעדן מיט קיין פרוי בשוק, אפילו אשתו או אחותו או בתו, אפילו א פרוי מיט וועמען מען מעג רעדן. אפילו א פרוי מיט וועמען מען מעג רעדן זאל מען נישט רעדן בשוק, ווייל איינער וואס גייט אדורך האט נישט צו וויסן אז יענע איז אשתו. עס זעט אויס ווי א פשוט'ער מענטש.

דא איז דא א חיוב — ווער בעט דיך חושד צו זיין אויף א תלמיד חכם? חושד זיין א תלמיד חכם איז אן ענין פון חילול השם.

דיון: וואס מיינט „בשוק"?

עס קען זיין דאס רעדט זיך אויך אין א פלאץ וואס מען ווייסט — אויב ס'איז קלאר פאר יעדן איינעם אז דאס איז זיין ווייב, ער גייט צו א שמחה און עס איז אנגענומען אז מען גייט מיט די ווייב צו די שמחה, לכאורה וואלט עס טאקע געווען אנדערש.

Speaker 2: בשוק... „בשוק" מיינט עס אלעמאל אזוי ווי אין מארק. „דיל, משא ומתן". אין מארק. מארק.

Speaker 1: יא. אקעי. נאר ווען ער איז אין אן איינזאמען פלאץ, ער מאכט ביזנעס. דאס איז נישט אזוי סימפל. וויאזוי דארף איך רעדן צו סמאול?

א תלמיד חכם און משא ומתן

זאגט דער רמב"ם אז א תלמיד חכם מעג אויך טון משא ומתן, דארף טון משא ומתן, און אויב ער וויל נישט, ער וויל זיך שטיצן פון לערנען, אבער ער דארף זיך האלטן די רעספעקט.

---

הילוך פון א תלמיד חכם — „ולא ילך בקומה זקופה וגרון נטוי"

איבערגאנג פון דיבור צו הילוך

זאגט דער רמב"ם ווייטער: „ולא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וגרון נטוי". ביז יעצט האבן מיר גערעדט דיבור. דער רמב"ם האט געהאט א ליסט פון צען, פופצן זאכן וואס איז אנדערש — מאכל ומשתה. יעצט גייט מען בהילוכו, וויאזוי ער גייט. זייער אינטערעסאנט. ס'איז דא א דרך הילוך פון א תלמיד חכם.

דיון: עסטעטיק אדער ענווה?

Speaker 2: מוזטו יא מסכים זיין אז ס'איז אן ענין פון עסטעטישקייט?

Speaker 1: ניין. דאס איז אן ענין פון ענווה. רעספעקט.

Speaker 2: ניין, ער גייט לערנען.

Speaker 1: דא אין דעם עסטעטיש, אבער זיך צו פירן עסטעטיש — אויב מ'גייט לערנען יעצט, נישט צו גיין שמוציג — דאס איז אליינס אן ענין פון מוסר. ס'איז נישט סתם ווייל מענטשן... אויב מענטשן זעען נישט, דארף מען זיך אויך פירן עסטעטיש. דאס וויל איך ארויסברענגען.

מעשה פון ישיבת חברון — רעספעקט אפילו אינמיטן נאכט

איך ווייס, איך האב געזען אז ס'איז געווען א ישיבה אין חברון, און זיי האבן זיך זייער שטארק געהאלטן אין די דרך, אז א תלמיד חכם דארף גיין שיין. און אינמיטן די נאכט איז ער אויפגעשטאנען און געמאכט אשר יצר — ער האט זיך אנגעטון די רעקל. ער איז נישט געשלאפן אין די רעקל, ער האט זיך אנגעטון די רעקל, און ער האט געמאכט אשר יצר. ער איז נישט געגאנגען נאקעט אדער מיט פידזשאמעס. ס'איז א רעספעקט. ס'איז אן ענין פון כבוד פאר'ן אייבערשטן אז מ'זאגט א ברכה.

Speaker 2: אקעי. יא, איך רעד נישט נאר פון גבהות דעת.

Speaker 1: יא.

„קומה זקופה וגרון נטוי" — גאוה, נישט נאר פריצות

זאגט דער רמב"ם: „ולא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וגרון נטוי" — א תלמיד חכם זאל נישט גיין אויפגעהויבן מיט א גאוה'דיגע וואק. ער מיינט נישט דאס אפילו פאר א תלמיד חכם. סתם א איד, דאס איז סתם א שוטה, די גאוה'דיגע. וואס האסטו צו גיין מיט אן אויפגעהויבענע קאפ? אבער דאס איז איידלקייט וואס מ'פארלאנגט נישט אזויפיל פון יעדן, נאר פון א תלמיד חכם.

אויך ווייל א תלמיד חכם קוקט מען. אויף א סתם מענטש גייט קיינער נישט באמערקן צו דו גייסט אזוי די קאפ, אזוי די קאפ. אבער א תלמיד חכם קוקט מען זיך מיט א פארגרעסערונג גלאז.

Speaker 2: א חלק זאכן, דאס איז א גאנצע צייט. איך מיין, א חלק זאכן זענען אזוי, א חלק זאכן זענען... בכלל, דאס וואס מ'קוקט, איז אויך וואס קוקט מען? דער מענטש קוקט צו דו ביסט משוגע, ער האט עקספעקטעישאנס. וואספארא סארט סעלף-רעספעקט, צו ער גייט מיט א מענטשליכקייט, צו ער גייט ווי א פסח.

Speaker 1: איך ווייס נישט וואס די „גרון נטוי" פונקטליך, אבער ס'איז איינער וואס גייט ארום מיט אזא... שטעקט זיך ארויס די בויך צו די...

Speaker 2: יא. עפעס אזא סארט. אונז וואלטן געזאגט איינער וואס שטעקט זיך ארויס די בויך.

דער פסוק „ותלכנה נטויות גרון" — גאוה, נישט נאר פריצות

„כענין שנאמר ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים" — בפשטות מיינט דער רמב"ם דא אן ענין פון צניעות, ניין? פרויען וואס גייען. אזוי זאגן די היינטיגע משגיחים. אבער ס'זעט אויס אז דער רמב"ם טייטשט עס אנדערש — אז דאס איז אן ענין פון גאוה.

בכלל, צניעות איז נישט נאר א גרויסע מעלה — צניעות איז א שטארקע וועג צו ווערן בעל ענוה. על פי רוב אין די פסוק מיינט עס לאו דווקא גאוה, נישט לאו דווקא פריצות.

Speaker 2: יא.

„בנחת כמו הנשים" — צו פאמעליך

און לאמיר זען די נעקסטע שטיקל: „ולא יהלך בקומה זקופה" — נישט גיין מיט א גאוה'דיגע גאנג, „בנחת כמו הנשים" — גיין גאר גאר שטיל ווי ווייבער. די ווייבער מעגן יא אזוי גיין, אדער די ווייבער פירן זיך אזוי.

איך האב דאסטאמאל געזען א פלעי, ווען קינדער מאכן א פלעי און זיי ווילן עקטן אזוי די פריץ וואס וואקט אזוי... אקעי, „בקומה זקופה" — עס איז אזא טאנצעדיגע ווארף. „שנאמר הלוך וטפוף" — דאס איז די זעלבע פסוק — „הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה". עפעס איינער וואס גייט מיט א גאוה'דיגע געוואקעכט.

זייער גוט. איך האב געזען אין די צייטונגען, עפעס איינער פון די דברי שטות וואס איך האב געליינט, אז עס איז געווען אין ענגלאנד, וויקטאריען ענגלאנד, זענען זיי געווען זייער אינטו דעם סארט גאוה — ס'איז געווען קורסעס פאר מענטשן וויאזוי מען זאל וואקן. דאס זאל מען נישט טון.

„ירוץ ברשות הרבים כמשוגע" — דער דרך הממוצע

אקעי, מצד שני, דער דרך הממוצע. אבער אויך נישט די אנדערע וועג פון... שטעל דיך פאר אז ס'איז מעגליך, אזוי ווי מיר האבן געלערנט, אז א דוגמה פון א מענטש וואס איז רייך און האט אלעס, ער האט גענוג צייט, איז „תלונה" — מענטשן וואס גייען שפאצירן א גאנצן טאג, זיי נארקן ארום שטאט, זיי דארפן נישט ארבעטן, זיי קאלעקטן רענט איינמאל א חודש. סאו דאס איז דער גאוה. א מענטש וואס ארבעט שוין, לויפט, האט אייביג וואס צו ענלעדיגן — סאו ס'איז מסתם איינער פון ענווה.

אקעי, „וכל זה מצד שני" — און דער גאוה וואס מיר זאגן, דער איבערגעטריבענע ענווה, און לויפן „ברשות הרבים כמשוגע" — א שיפלות, אזוי סתם לויפן ברשות הרבים אזוי ווי א בטלן.

Speaker 2: ניין, ניין, אבער „כמשוגע" מיינט משוגע, נישט לויפן. נישט קיין לויפער.

„ולא יכפוף קומתו כבעל חטוטרת" — איבערגעטריבענע ענווה

נאכדעם, די נעקסטע שטיקל איז וועגן די איבערגעטריבענע ענווה: „ולא יכפוף קומתו כבעל חטוטרת" — ער זאל נישט גיין איינגעבויגן אזוי ווי איינער... בעל חטוטרת מיינט איינער וואס האט א הויקער. אלא, „מסתכל למטה כמי שעומד בתפילה" — ער זאל שוין וואקן גראד, אבער זיין אויגן זאלן אראפקוקן.

און „מסתכל למטה" — נישט אלס שמירת עיניים רעדט ער דא, נאר אלס איינער פון ענווה. נישט קוקן מענטשן דירעקט אין פנים אריין אדער וואס. ער מיינט נישט אראפקוקן אויף קיינעם, ער מיינט אראפקוקן — נישט „גבה עיניים", קוקן אויטאמאטיש ארויף. ער טרייט ארויסצוברענגען א דרך הממוצע.

דיון: „מהלך בשובה" — וואס מיינט עס?

„מהלך בשובה" — גלייך. „שובה" — הכוונה איז די שיטה וואס דער פסוק זאגט דא. וואס מיינט ער דא צו זאגן? ער מיינט צו זאגן אזוי: אז ס'איז דא א מענטש וואס גייט אין די גאס, און מ'זעט אז ער האט נישט וואס צו טון מיט זיין צייט. ער גייט, ער קוקט... ס'איז דא איינער וואס דו גייסט, דו זעסט אז ער האט עפעס צו טון מיט זיין לעבן. ער גייט — ס'איז א צורה תהלוך וואס מ'זעט אז ער איז א ביזי פערסאן.

Speaker 2: נישט דוקא ביזי, דא רעדט ער שוין... איך מיין אז דאס איז ער עדיין מקיים א מצוה, ווייל דער וואס איז רץ בשיגוע איז אן עבד וואס ער גייט ציטערדיג, ער מוז לויפן צו זיין בעל הבית. און פון אן ארימקייט, אן ארימער מענטש, ער מוז א גאנצע צייט ארבעטן שווער...

Speaker 1: ניין, ניין, איך מיין אז דער רץ איז סתם א שיגעון, ס'איז עפעס א בחור אזוי וואס לויפט, ער וויל לויפן, א בחור פון שמירה. איך האב אים געזאגט צוויי מאל, איך האב אים געזאגט אז ער איז עלטער.

און ס'איז דא די צוויי צדדים זענען זיכער דא — כהנים זריזים, אזוי, און ס'איז דא די פארקערטע וואס ער גייט אזוי, א גאנצע צייט אזוי. און ס'איז דא נארמאל.

דיון: שמירת עיניים אדער „מכות פרושים"?

און איך האב אים געפרעגט: איינער וואס טוט אזוי אלס שמירת עיניים, איז ער דען נישט עובד אויף דעם? ווייל ער האט דאך א סיבה פארוואס ער טוט אזוי. ער איז עובד אויף אן אנדערע משנה אין מסכת סוטה, וואס הייסט מבעלי עולם — מכות פרושים, א פרוש וואס ער האקט אריין אין קאפ אין די וואנט. אויסער אויב ער וואקט אין א פלאץ וואו ער האט באמערקט אין א פלאץ וואו נישט... ס'שטייט נישט קיין שום גמרא אז מ'זאל גיין ווי א פרוש — מכת זבלי זרים הייסט עס אין מסכת סוטה.

„מהלכו של אדם ניכר" — באדי לענגוועדזש

און צו גיין ווייטער — גמרא: „מהלכו של אדם ניכר" — פירט ער אויס אויף די נושא, אז דער וועג וויאזוי א מענטש וואקט, ניכר אם חכם ובעל דעה הוא. ס'איז דא אזא זאך וואס הייסט „באדי לענגוועדזש" — דאס איז באדי לענגוועדזש. דער וועג וויאזוי א מענטש וואקט קען מען זען אויב ער איז א בעל דעה אדער ער איז א שוטה וסכל.

און אזוי זאגט שלמה טאקע: „וגם בדרך שהסכל הולך" — ווען דער וועג וויאזוי א סכל וואקט — „לבו חסר ואמר לכל סכל הוא". דער וועג וויאזוי ער וואקט, איז ער מפרסם אז ער איז א סכל.

Speaker 2: ניין, איך האב נישט געטייטשט, איך האב נישט געטייטשט דעם פסוק. איך האב געזאגט אז דער רמב"ם האט אזוי געטייטשט.

Speaker 1: איך האב געזאגט אז דער רמב"ם האט אזוי געטייטשט, איך האב געזאגט סתם. אלע מפרשים זאגן אזוי, אבער דער רמב"ם זאגט אז „בדרך שהסכל הולך" איז אן אנדערע הילוך וואס צייגט פאר יעדן איינעם אז ער איז א נער. דו פארשטייסט? א נער פארציילט ער נישט פאר יעדן, דו פארשטייסט?

Speaker 2: אקעי.

Speaker 1: איינער זאגט ער איז א נער, איינער זאגט ער איז א חכם. אבער יעדער איינער זעט אויף די וועג וויאזוי ער זאגט אז ער איז א חכם אדער ער איז א נער — ווייל ער גייט ווי א זאק, ער איז מאנגזער, ער גייט אדער צו הויך אדער צו נידריג.

---

מלבוש תלמיד חכם

„בגדי קדש להרן לכבוד ולתפארת" — בגדים האבן א גרויסע השפעה

און דאס איז די וועג וויאזוי א תלמיד חכם דארף זיין אנגעטון. און מיר זעען עס די וואכנדיגע פרשה — בגדי קדש להרן לכבוד ולתפארת. בגדים האבן זייער א גרויסע השפעה, די מידיום איז זייער וויכטיג, די וועג וויאזוי ער פרעזענט זיך.

„מלבוש נאה ונקי" — שיין און ריין

מלבוש תלמיד חכם דארף זיין מלבוש נאה ונקי — שיין און ריין. ואסור שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן — עס טאר זיך נישט טרעפן אויף זיין בגד... כתם און שמנונית איז נישט די זעלבע זאך — איין מין פלעק, צוויי מיני פלעקן. שמנונית מיינט אויל אדער עפעס אזא פעטנס. און כתם איז אזוי ווי כתם פון דם? געווענליך, אזוי ווי עס שטייט דארטן אין נדה. איך ווייס נישט.

על כל פנים, עס זאל נישט זיין שמוציג, זייער פשוט, עס זאל נישט זיין פארשמירט.

דער דרך הממוצע אין מלבוש — נישט מלכים, נישט עניים

און דא זעט ער ווייטער אז דאס איז די דרך המצוה: ולא ילבש לא מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שכל העם מסתכלין בהם — אז ער זאל נישט זוכן צו זוכן אטענשאן — ולא מלבוש עניים שמבזה את לובשו, אלא בגדים בינונים נאים. עס זאל זיין דיסענט, עס זאל זיין מענטשליך, מיטלמעסיג.

דיון: רבי'ס מיט גאלדענע קליידער — אן אנדערע קאטעגאריע

די רבי'ס וואס זענען געגאנגען גאלדענע קליידער — איז אפשר אן אנדערע ענין, אזוי ווי די כהנים. עס איז נישט סתם תלמיד חכם. דארף מען וויסן, ריזיגע טוליפס — אפשר איז דאס נישט די דרך המצוה. אדער אפשר איז דאס די דרך המצוה פאר די רבי'ס. איינמאל ער האט די טיטל רבי, דארף ער קוקן וויאזוי די נארמאלע רבי'ס גייען, און דאס איז זיין דרך המצוה. דער רמב"ם זאגט מודה אז א מלך גייט מיט בגדי מלכים. מיר רעדן פון א נארמאלע תלמיד חכם וואס האט נישט קיין פאסטן פון מלכות.

„בגדי הפשתן הקלים שעושין במצרים" — דורכזיכטיגע מלבושים

ולא יתעטף בטליתו — נאר ער זאל זיין אנגעטון גוט אנגעטון, נישט זייער דינע מלבושים וואס מען זעט אים ארויס. ולא יתעטף בטליתו כדרך בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושין במצרים — דארט אין אפריקע איז זייער הייס, האבן זיי געהאט זייער דינע מלבושים וואס מען האט געקענט ארויסזען די גוף, און דאס איז נישט די וועג וויאזוי א תלמיד חכם גייט.

Speaker 2: יא, פשט איז אז ס'איז ממש דורך, דו זעסט, דו קענסט ממש זען די שעיפ פון די גוף. ס'איז זייער דין, און מ'זעט דורך די באדי. מ'קען אביסל זען.

Speaker 1: אבער לא איבוד גדול וסחובים פון די אנדערע זייט —

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — מלבוש תלמיד חכם, בשמים, הנהגת ממון, סדר הדברים אין לעבן

---

הלכה ב' (המשך) — מלבוש פון תלמיד חכם: ווייטערדיגע פרטים

דינע בגדים — טרענסלוסענט

דארט אין אפריקע איז זייער הייס, א געוויסע האבן געהאט זייער דינע מלבושים וואס מ'האט געקענט ארויסזען די גוף, און דאס איז נישט — מ'קען ארויסזען די גוף, ס'איז... יא, ס'איז אביסל... וואס איז ממש דורך, אז דו קענסט זען די שעיפ פון די גוף. ס'איז זייער דין, און מ'זעט די באדי. טרענסלוסענט. מ'קען אביסל זען.

---

„ולא יהיו בגדיו סחובים ארוכים" — נישט צו לאנג, נישט צו קורץ

„ולא יהיו בגדיו סחובים" — פון די אנדערע זייט, זאל ער אויך נישט האבן „בגדיו סחובים ארוכים", זייער לאנגע גאונס, „כמו גסי הרוח" גייען אנגעטון, אזויווי דער מלך פון ענגלאנד אמאל אין צייטן. נאר וואס דען? „אלא עד עקבו" — די בגד זאל גיין ביז זיין עקב.

דיסקוסיע: וואס מיינט „עקב"?

Speaker 1: די עקב איז די קני?

Speaker 2: די פיס. ס'איז גאנץ לאנג.

Speaker 1: יא, ס'איז גאנץ לאנג. ס'איז גאנץ לאנג.

Speaker 2: יא, ס'איז גאנץ לאנג.

Speaker 1: ניין, ניין, ער זאגט דיר דא אין א קאנטעקסט.

[חידוש] מ'קען נישט היינט זיך אנטון אזויווי דער רמב"ם. מ'וועט בעטן טרייען צו טרעפן האבן די קאפ פון דער רמב"ם. ס'איז דאך דא אזעלכע אידן וואס גייען דוקא זייער לאנגע בעקיטשעס — דאס הייסט, דאס איז היינט „בגדים סחובים ארוכים". דארף מען זיין אנגעטון וויאזוי דער עולם גייט.

קען אבער זיין אז דאס איז א נושא פון צניעות מער, וואס איז יא א בעיסיק זאך.

---

„וידיו יצאו מתוך שרווליו עד ראשי אצבעותיו" — ארבלען ביז די פינגער

„וידיו יצאו מתוך שרווליו עד ראשי אצבעותיו" — ביז לענגער ווי די היינטיגע רעקלעך.

Speaker 2: ניין, נישט נאר ביז דא.

Speaker 1: און מ'זעט אויס אז די לענגערע איז געווען נאך לענגער, ס'האט זיך ארויסגעפלאגן ביז איך ווייס נישט וואו.

[חידוש] ס'איז נישט סתם אז למשל צייטן ווען מ'וואשט זיך, לכתחילה וואשט מען זיך נאר ביז די ראשי אצבעותיו — זעט מען אז לכתחילה האט מען זיך... אנדערש דארף מען זיך אויפרעקלען די בגד.

---

„ולא יהא שולטן תלוי" — נישט הענגעדיגע קליידער

„ולא יהא שולטן תלוי" — ער זאל נישט גיין... שולטן תלוי מיינט הענגעדיג, נאך עפעס א מין וועג פון הענגעדיג, אזויווי ישמעאלים, יא? אויכעט. „נאר שיהא נראה כגדולים".

און דער רמב"ם זאגט יא, מ'זאל גיין עלעגאנט, אבער נישט קיין גרויסן קדחת מיט זאכן צופיל.

---

הלכה ב' (המשך) — שיך און בגדים: נישט צעריסענע

„ולא ילך במנעלים מתולאים ולא בבגד קרוע"

זאגט דער רמב"ם ווייטער, „ולא ילך במנעלים מתולאים, ולא בבגד קרוע". ער זאל נישט אנטון — ס'איז דאך דא שיך וואס מ'האט געמאכט פון שמאטעס אויף די פיס, אנשטאט נארמאלע שיך קען מען זיך אזוי ווי ארומוויקלען. ארימע מענטשן טוען דאס. אויף די שיך האט מען געלייגט אזעלכע תלאים.

דיסקוסיע: וואס זענען „מנעלים מתולאים"?

Speaker 2: אדער אויף די שיך? אדער ס'איז שיך?

Speaker 1: יא, יא, מנעלים מתולאים, בגד תלוי. איז זיין שיך זענען שיך וואס מ'בינדט ארויף אויף דעם סחורות.

„אבל מותר לצאת בהם בחמה מפני הצינה"

„אבל מותר לצאת בהם בחמה מפני הצינה" — ווען ס'איז קאלט איז מותר, ווייל דעמאלטס טוט ער עס ווייל ס'זענען פאר אים ווי בוטס. אנשטאט זיינע בוטס האט ער דאס, ווייל ער האט נישט קיין בוטס.

---

הלכה ב' (המשך) — בשמים און חשד

„לא יצא מבושם לשוק" — דריי סארטן בשמים

זאגט דער רמב"ם ווייטער, „לא יצא מבושם לשוק" — ער זאל נישט ארויסגיין שמעקעדיג, ער זאל נישט לייגן קיין פארפיום. „ולא בבגדים מבושמים" — ער זאל נישט אנטון קיין וועש וואס האט א גערוך. „ולא יתבשם בשערו" — ער זאל נישט לייגן קיין שמעקעדיגע שאמפו.

„אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמה, מותר"

„אבל אם משח" — דאס איז ווייל ס'פאסט נישט, ווייל ס'איז פתח לשד. אבער ער גייט אויספירן פתח לשד. „אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמה, מותר".

[חידוש — פראקטישע נפקא מינה] דער רבי האט געפרעגט: איינער וואס גייט אין מקוה איינמאל א וואך, און ער האט זייער שטארקע שווייס — זאגט ער, לייגט ער ארויף אביסל פארפיום, נישט אז מ'זאל שמעקן גוט, נאר אז מ'זאל ניוטראלייזן די נישט גוטע גערוך. איז דעמאלטס מותר, ווייל דעמאלטס איז ער נישט קיין נוי, ער איז נישט קיין נוי. זייער גוט.

---

„לא יצא יחידי בלילה" — נישט אליין ביינאכט

זאגט דער רמב"ם, „לא יצא יחידי בלילה" — ער זאל נישט ארויסגיין אליין ביינאכט. פארוואס? „אלא אם כן יש לו מקום קבוע לצאת בו לתלמודו" — נאר אויב ער ווייסט אז ער גייט יעצט לערנען, מ'זעט אז ער האט א סדר.

„כל אלו מפני החשד"

„כל אלו" — כל אלו גייט מסתמא ארויף אויף די מבושם און אויף די יחידי בלילה, יא? — „מפני החשד". ווייל ווען א מענטש שמועסט זיך אן מיט בשמים, האט עס צו טון מיט חשד אז ער גייט ארויס צו טון עבירות.

---

הלכה ג' — תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט: הנהגת ממון

אקעי, יעצט גייען מיר לערנען וויאזוי א תלמיד חכם נוצט זיין געלט וכדומה.

באדזשעטירן לויט ממון

תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט. ער באדזשעט זייער גוט זיינע זאכן. ער האט אן אלעס פונקטליך וויאזוי ער טוט, ער טוט אלעס מיט א חשבון. אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו ועשרו, ולא יטריח על עצמו יותר מדאי.

וואס מיינט „ולא יטריח על עצמו יותר מדאי"? ער ספענדט נישט מער ווי ער האט. דאס מיינט עס. ער טוט נישט אזוי ווי איינער וואס האלט אז ער דארף צושטעלן גרויסע סעודות פאר זיין ווייב, מער ווי ער האט. ער טוט נישט. ווייל דאס איז א טירחא לעצמו — ער גייט דארפן מער ארבעטן, פארדינען מער, בארגן וכדומה.

---

עסן פלייש — „שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון"

צוו חכמים בדרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון. פלייש זאל מען נאר עסן ווען מ'האט א גרויסן אפעטיט דערצו, ווען מ'דארף זייער וויכטיג. אזוי ווי ס'שטייט אין פסוק „כי תאוה נפשך לאכול בשר". אז פלייש איז נישט עפעס וואס... ברויט עסט מען ווייל מ'דארף עסן, ווייל מ'איז הונגעריג. פלייש איז עפעס וואס אמאל אמאל כאפט אן א גרויסן אפעטיט, שוין, עסט מען פלייש. אדער ס'כאפט אן מער אזוי ווי מ'עסט עס בתור תענוג, בתור עפעס א זמן, אזוי ווי ער גייט זאגן — שבת, סאמטינג ספעשל.

ודי לבריא לאכול מערב שבת לערב שבת. ס'איז גענוג אזא איינער זאל עסן יעדע וואך פלייש. ואם היה עשיר כדי לאכול בשר כל יום, אוכל. אויב ער איז גענוג רייך צו עסן פלייש יעדן טאג, אוכל.

פלייש אין אמאליגע צייטן — קיין פריזערס

אמאליגע צייטן האט מען געדארפט זיין רייך צו עסן פלייש, ווייל ס'איז נישט געווען קיין פריזערס. עסן פלייש האט געמיינט שעכטן א קו היינט, אדער שעכטן א טשיקן היינט. אזוי ווי מיר האבן געלערנט נעכטן אין די פריערדיגע פרקים, אז מ'עסט א בשר וואס איז מער ווי... אלטע פלייש איז נישט גוט. און איך מיין וועגן דעם איז אויך געווען דער סדר אז ווען מ'האט געהאט א גרעסערע סעודה איז עס געווען פאר א ציבור, ווייל דו קענסט נישט אליין אויפעסן א גאנצע בהמה אדער א גאנצע טשיקן. סא א סעודה וואס איז מער ווי סתם ברויט איז געווען א ציבור האט געגעסן צוזאמען, אדער א גרויסע משפחה.

דיסקוסיע: וואס איז דער גדר היינט?

Speaker 2: מען רעדט נישט ממש אזוי.

Speaker 1: יא, ס'איז נאך אלץ עפעס פלייש, עפעס וואס ליגט אין די פריזער, וואס מ'האט נישט אלע אנדערע עסן.

סאו וואס איז די גדר, די הלכה? איך ווייס נישט, דער עיקר איז אז מ'דארף נישט קויפן א גאנצע וואך וואס מ'קויפט אויף שבת. מ'דארף נאר עפעס א ספעשל פלייש, ווייסטו, צונג זאל מען נישט עסן נאר מילתא מילתא, ווייסטו, וואטעווער.

---

חובת הלבבות — עסן, קליידער, ווייב און קינדער

סאו ווי חומרא, ברענגט ער אזא שיינע מאמר פון די חובת הלבבות. די חובת הלבבות זאגט אזוי: לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו — א מענטש זאל עסן, א מענטש קויפן עסן אביסל ווייניגער וויפיל ער קען עפארדן. וילבש כראוי לו — קליידער זאל ער זיך אנטון לויט וואס ער קען עפארדן. ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו — פאר זיינע קינדער און ווייב'ס קינדער זאל ער צאלן מער וויפיל ער קען. הראוי לו מיינט, איך מיין אז ער זאל בארגן געלט, ער זאל זיך איבערשטרענגען אביסל.

דיסקוסיע: ווי פאסט דאס מיט דעם רמב"ם וועגן מלבוש?

ס'איז דאך דער רמב"ם וואס האט פריער געזאגט אז א תלמיד חכם טוט דייקא אן איידעלע בגדים, אזוי ווי ס'האט נישט צו טון וויפיל געלט ער האט. דא למשל, אויב ער האט געלט, זאל ער קויפן שיין. קען זיין אז דאס פאסט פאר אים, כאילו אויב דער תלמיד חכם באלאנגט צו די הייער מידל קלעס, וואטעווער ס'איז, מעג ער זיך אנטון אביסל שענער.

---

„מכבדה יותר מגופו" — פראקטישע אנווענדונג

יא, ס'איז ריכטיג אז יעדער איינער, אז מ'גייט לערנען אין סדר נשים — יא, ס'איז דא א עולם ווי איינער רעדט זיך אום לפי. א מענטש איז מחויב צו אויסהאלטן זיין שטוב לויט די מצב. אז ער איז א בעל הבית, איז ער דאך מחויב צו קויפן בעל הבית'יש, אזוי ווי מ'שרייבט אריין אין די תנאים: כמנהג בעלי בתים חשובים דמדינתא. ס'איז דא אזא סיטואציע.

דא, דאס איז אויך מיין איך וואס ס'מיינט ווען דיינע ווייב'ס שטייט מכבדה יותר מגופו, יא? מיינט אז א מענטש זאל פאר זיין ווייב — אז זיין ווייב בעיסיקלי, מכבד מיינט מיט וועש לכאורה, מנה מכבדיתא. א מענטש זאל פאר זיך זאל ער קויפן פשוט, פאר איר זאל ער קויפן שיינע וועש. ווייסט שוין אויך נכסים איז א כיבוד, וועש איז דירעקט אן ענין פון כבוד. היינטיגע צייטן א קאר — אדער אויב זי קען נאר איין שיינע קאר, זאלסטו קויפן פאר דיין ווייב, אזוי שטייט אין די תורה.

מעשה מיט'ן ספינקער רבי — ספענד אויף די קיטשן

אקעי, דער עולם פירט זיך נישט אזוי. אפשר יא, איך ווייס נישט. אבער ס'איז דא א געוואלדיגע מעשה: א איד האט מיר פארציילט אז ער איז געגאנגען, פאר ער האט איבערגעבויט זיין הויז, איז ער געגאנגען פרעגן ספינקער רבי, ר' הערשעלע. האט ער אים געזאגט: ספענד אויף די קיטשן וואו דיין ווייב דרייט זיך, מער וויפיל דו ספענדסט אויף דיין ספרים שטוב און אויף דיין אייגענע רום. און ס'מאכט אויך סענס — זי איז דאך אין דערהיים מער, אסאך מער צייט געווענליך. ווי א מענטש וואס ארבעט א גאנצע טאג.

---

הלכה ג' (המשך) — סדר הדברים אין לעבן: קודם פרנסה, דאן הויז, דאן חתונה

דרך בעלי דעה — דער ריכטיגער סדר

אקעי. ברענגט ער אריין נאך א זאך וואס די בעלי דעה טוען. ער זאגט דא א רמב"ם, דרך בעלי דעה. די וועג ווי די בעלי דעה פירן זיך איז:

שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה — די ערשטע זאך זאל מען זיך זארגן — נישט זארגן, מען זאל קונה נעמען. זארגן העלפט נישט. מען זאל קונה נעמען, זיך מקבע זיין א מלאכה וואס ברענגט אים פרנסה. און אומנות, א דזשאב, וואס האט א קעריער פון זיך.

ואחר כך יקנה בית דירה — און נאך דעם זאל ער קויפן א דירה.

ואחר כך ישא אשה — און נאך דעם קען ער איינהאנדלען א פרוי, חתונה האבן.

שנאמר — דאס איז די פסוק: „מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו" — שטייט אז כרם איז א פרנסה. נאך דעם, „אשר בנה בית חדש ולא חנכו" — ווייל נאך דעם וואס מ'האט א כרם קען מען קויפן א בית. און נאך דעם, „אשר ארש אשה ולא לקחה".

ס'איז דא דאך א סוגיא וועגן דעם, יא, ווייל ס'איז דא צוויי פלעצער אין די תורה, איין פלאץ שטייט יא די בית דאכט זיך פאר די כרם... איך ווייס נישט, די נאר מ'לערנט די פירא.

---

„אבל הטיפשים" — דער פארקערטער סדר

אבל הטיפשים, אבער טיפשים גייען אנדערש. תחילה נושא אשה — קודם האט ער חתונה. ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית — און נאך דעם, אויב ער האט א ביסל געלט, קויפט ער א בית. ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה — און נאך דעם, בסוף ימיו, ווען ער איז עלטער און ער איז געזארגט פאר די ווייב, ער האט שוין קינדער, און ער האט שוין א בית, דעמאלטס הייבט ער אן זוכן אן אומנות, אדער ער פארנעסט זיך פון צדקה.

דאס איז די פארקרימטע וועג. ווייל די פשט איז, יעצט ווען דו האסט שוין א ווייב, האסטו שוין א ריזיגע באדזשעט, און דו דארפסט ארבעטן זייער שווער — ס'איז נישט קלוג.

---

„וכן הוא אומר בקללות" — דער פארקערטער סדר איז א קללה

וכן הוא אומר בקללות — און דאס איז א קללה, אזוי שטייט אין די קללות: „אשה תארש" — קודם האט ער חתונה, און ער האט זיך געטראפן מיט קינדער וואס איז שווער זיי צו מפרנס זיין. און נאך דעם, „בית תבנה". און נאך דעם, „כרם תטע".

כלומר, מעשיך יהיו הפוכים כדי שלא תצליח דרכיך. דאס איז די קללה.

[חידוש] די קללה איז אז א מענטש איז א טיפש. זעט מען אז די גרעסטע קללה איז אז א מענטש איז א טיפש, און ווען ער איז א טיפש איז ער אלעמאל טוען פארקערט. אויך ווי מ'קען זען, ווייל דאס קאזט די פראבלעמס. אזוי ווי מ'זעט היינט אז מענטשן וואס טוען אזוי, בסוף דבר איז ער אלעמאל ביהיינד, ווייל ער האט קיינמאל נישט גענוג געלט. ביי די טיים ער האט שוין געטראפן א דזשאב, איז ער שוין פאר צוויי יאר וואס ער האט געבארגט, ווייל ער האט חתונה געהאט און געהאט קינדער און ער האט געקויפט א הויז.

---

„ויהי דוד לכל דרכיו משכיל" — דוד המלך האט פארשטאנען priorities

זאגט ער, כלומר, מעשיך יהיו הפוכים כדי שלא תצליח דרכיך. אבל בברכה מה הוא אומר? וואס שטייט אבער ביי ברכה? „ויהי דוד לכל דרכיו משכיל" — דוד איז געווען א משכיל, ער האט פארשטאנען די סדר הדברים. די priorities וואס צו טון קודם. וויאזוי דער אייבערשטער איז עומד — קודם ער גייט טון זיינע השתדלות וואס דארף צו זיין, ער האט באקומען הצלחה.

---

דערמאנונג: חתם סופר

זייער גוט. ס'איז דא וועגן דעם חתם סופר, וועגן קודם קער נעמען און נאכדעם... איך געדענק נישט.

Speaker 2: אה, דאס איז וואס דו האסט געוואלט זאגן, די חתם סופר וועגן קודם קער נעמען און נאכדעם... יא.

Speaker 1: איז וואס? איך געדענק נישט.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — ענייני ממון, משא ומתן באמונה, רדיפה און נרדף, און סיום פרק ה'

---

„ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו" — קערפולע פינאנציעלע הנהגה

Speaker 1: אבער די ברכה מהאי יומא. וואס שטייט אבער ביי ברכה? ווי יהודה וואס איז געווען א משכיל, ער האט געפארשטאנען די סדר הדברים, די פריאריטיס וואס צו טון קודם, והשם עמו, קודם כל ער גייט טון די אריסה וסלתא, ער גייט טון זיינע השתדלות וואס ער דארף צו טון, און ער האט באקומען א הצלחה.

דיסקוסיע: דער חתם סופר וועגן סדר הדברים

Speaker 2: זייער גוט. איז דא אזא זאך וועגן דעם חתם סופר, איך געדענק נישט. דאס איז דאס וואס דו האסט געזאגט וועגן דעם חתם סופר וועגן קודם כל לומד משנה. אז וואס? איך געדענק נישט. זאג דו זאג מיר, איך געדענק נישט. איך געדענק אזא חתם סופר. אפשר רעדט ער על כל פנים איינער וואס איז ממש נפשו חשקה בתורה, ער קען טון אזוי.

ניין, די ריעליטי איז אז דער מנהג איז נישט אזוי, נישט נאר פון היינט, שוין אסאך צייט. אפשר האט עס צו טון מיט די גלות, ווייל מ'האט אלעמאל מורא געהאט, מ'קען נישט וויסן. אויב קיינער האט נישט קיין פרנסה, למשל וואס אסאך תקופות איז געווען, איז אויב מ'וועט זיך פירן אזוי וועט קיינער קיינמאל נישט חתונה האבן, וואס שטייט דארט אין די גמרא „לא נשא אשה". מ'האט זיך קיינמאל נישט געקענט טון צום זאך.

סאו דער מנהג פון רוב אידן פאר אסאך צייט איז נישט געווען זיך צו פירן אזוי, מסתמא ווייל ס'איז נישט ריאליסטיש. אדער מ'קען זאגן היינט אז אנהייבן צו זוכן א פרנסה, צו צען יאר זיך לערנען א מקצוע, און נאכדעם ווען ער איז שוין דרייסיג וועט ער חתונה האבן. מ'רעדט נישט פון דעם, מ'רעדט דאך אז וואס ארבעט.

סאו בדיעבד, אבער ס'איז נאך אלץ אמת. דאס איז א תירוץ אויב איינער פרעגט א קשיא פארוואס פירט מען זיך נישט ווי דער רמב"ם, האט ער געענטפערט די תירוץ אז בלשון הרע טוט מען אזוי. אבער דאס אז דער רמב"ם זאגט אז מ'סטראגעלט וועגן דעם, דאס איז געבליבן, ס'האט נישט געסאלווט די פראבלעם.

Speaker 1: יא.

Speaker 2: סאו ווייס איך נישט וואס מ'דארף טון למעשה.

Speaker 1: יא.

---

דער רמב"ם: „ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו"

Speaker 2: סאו זאגט דער רמב"ם ווייטער, „ואסור לאדם", ווייטער וועגן די וויאזוי א תלמיד חכם פירט זיך מיט די עניני ממון, „ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויתריח על הבריות". א מענטש טאר נישט לעבן אין א וועג, דאס האט ער בעצם אויך געזאגט ביי מדות המיצועות פון וויאזוי מ'ספענדט. א מענטש טאר נישט מפקיר זיין פאר צדקה אדער מקדיש זיין זיינע אלע נכסים, און נאכדעם וועט ער זיך מטריח זיין אויף די בריות, ער וועט זיך ארויפלייגן אויף מענטשן פאר צדקה.

און די זעלבע זאך, „ולא ימכור שדה ויקנה בית". א מענטש טאר נישט פארקויפן זיין שדה וואס איז זיין אינקאם און נוצן זיין גאנצע געלט פאר צו קויפן א שיינע הויז. אדער ולא בית, די הויז וואס דאס געט אים סטאביליטי און ער האט אייביג וואו צו וואוינען, און קויפן מיט דעם שיינע זאכן, מטלטלין. או יעשה סחורה במעותיו, אדער פארקויפן זיין הויז און טון ריסקי אינוועסטמענטס מיט דעם הויז, טון סחורה.

Speaker 1: זייער גוט, זייער א וויכטיגע זאך.

Speaker 2: פארקערט, יא. אבל מוכרין מטלטלין וואס איז ווייניגער סעיף, וואס איז ווייניגער סטאביל, וקונין שדה. עס איז מיר אקצענט. דער רמב"ם האט דא פראמאוט זייער קערפול דילן, זייער קערפול מיט געלט. ככל תורה ומשפט רופט ער עס.

כללו של דבר, יתום בקומתו, ער זאל לייגן זיין ציל, ער זאל לייגן זיין פאוקעס להצליח נכסיו, לא יאכל אלא סמוך לפי שעה, נישט ספענדן געלט אויף, איך ווייס, א שיינע קאר אדער א שיינע הויז, או יהנה מעט ויפסיד הרבה, אדער הנאה צו האבן אביסל און מיט דעם גייט מען האבן אסאך שאדן. ער דארף געבן אכטונג כדי נישט צו קומען צו א מצב ווען ער זאל דארפן בעטן הילף פון מענטשן.

---

דער חתם סופר'ס שיטה שטימט נישט מיט דעם רמב"ם

Speaker 2: זאגט דער רמב"ם ווייטער, דאס איז אין עניני ממונות. און יעצט האט רבי יצחק סקעפעל געמאכט מסחר ומתן, וואס טוט מען אויב א תלמיד חכם פאר פרנסה? זאגט דער רמב"ם אז דער חתם סופר זאגט אז א תלמיד חכם מעג יא, אויב ער האט מסירות נפש מעג ער גיין פארקערט.

איך ווייס נישט, ס'קען זיין אז דער רמב"ם האט נישט געהאלטן אז א תלמיד חכם האט מסירות נפש אויף אנדערע זאכן. ס'שטימט נישט, דער רמב"ם רעדט דאך דוקא פאר א תלמיד חכם. איך מיין אז דער חתם סופר גייט אין די תוספות פון די וואס קריגן אויף דעם רמב"ם און זאגן אז מ'מעג יהרג ואל יעבור אויף אנדערע מצוות. דער רמב"ם האלט נישט אזוי, אז יהרג ואל יעבור אויף אנדערע מצוות.

ניין, ער זאגט אז איינער האט א צדקות און דער אייבערשטער וועט אים צושטעלן, אבער דא שטימט עס נישט אזוי גוט אין דעם רמב"ם, ווייל דער רמב"ם רעדט דא פארקערט — א פשוט'ער מענטש טוט אזוי און א תלמיד חכם טוט נישט אזוי. האסטו פארשטאנען? ס'איז ממש פארקערט.

Speaker 1: יא, מ'דארף פארשטיין די קאנטעקסט פון וועלכע צייט מ'רעדט און וועלכע מצב ארום, און...

Speaker 2: אבער אזוי ווי איך האב דיר געזאגט, דער רמב"ם האט נישט געווארט געגאנגען, ער האט געהאט א טעראס. ער האט געהאט א רייכע שווער. דעמאלטס האט ער געהאט אן אמונה. א גוטע אמונה און א רייכע שווער. אקעי, ס'איז א דזשאוק.

---

הלכה ה' — משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה

אמת ואמונה אין ביזנעס

Speaker 2: זאגט דער רמב"ם ווייטער, משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה. זאגט ער, אויסער וואס יעדער איינער דארף זיין משאו ומתנו באמונה, אבער א תלמיד חכם דארף האבן גאר א הויכע לעוועל פון אמת ואמונה. יעדער איינער דארף, אבער נישט יעדער איינער איז. א תלמיד חכם איז טאקע.

„אוהב את האמת, לאו לאו והן הן"

זאגט ער ווייטער, אוהב את האמת, לאו לאו והן הן. ער זאגט דעם אמת.

„מדקדק על עצמו בחשבון ונותן, ומוותר לאחרים"

מדקדק על עצמו בחשבון ונותן. ער איז זייער שטארק מדקדק אין זיין חשבון, זיין אקאונטינג איז זייער ערליך. ומוותר לאחרים.

Speaker 1: איך מיין אז מדקדק על עצמו מיינט...

Speaker 2: דו וועסט זאגן ווייטער.

Speaker 1: מדקדק על עצמו ומוותר לאחרים. לאחרים שיקח, איך מיין אז מדקדק על עצמו מיינט אז ער זאל זיין אזוי ווי מענטשן וואס זענען זייער אויסגעהאלטן אין ביזנעס, דאס הייסט ער זאל נישט לאזן א צווייטן נעמען פון זיי, זיי זענען זיך אייביג עקשנ'ען. זאל ער זיין זייער מדקדק אויף זיך אז ער זאל נישט נעמען פון א צווייטן, אבער ווען עס קומט צו געבן פאר א צווייטן, זאל ער זיין א מוותר.

Speaker 2: דאס הייסט, ער מאכט א דיעל מיט יענעם, אז יענער האט אביסל פארדרייט, איז ער מוותר, אבער פאר זיך איז ער זייער א יקרן.

---

„ונותן דמי הלוקח לאלתר"

Speaker 2: ונותן דמי הלוקח לאלתר. ווען ער קויפט עפעס באצאלט ער גלייך. דאס איז א קידוש השם, וואס אויך א מראית עין אז ער זאל נישט מיינען אז ער נעמט מיט א תביעה. אפשר רעדט מען אפילו נישט נאר מצד קידוש השם, וואס איז טאקע ריכטיג — אויב דו האסט געלט און דו האסט נישט קיין טענות, אבער דו האסט געלט, גיי באצאל גלייך.

---

„ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן"

Speaker 2: ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן. ער איז נישט קיין ערב אויף געלט, און נישט קיין קבלן.

Speaker 1: קבלן מיינט ערב קבלן, וואס ער צאלט תחילה פאר יענעם, רייט?

Speaker 2: אהא. א ערב מיינט אז אויב יענער וועט נישט באצאלן וועל איך באצאלן, און א קבלן מיינט ער באצאלט פאר יענעם, ער לייגט אויס פאר יענעם. דאס טוט ער נישט.

---

„ולא יבוא בהרשאה" — נישט זיין א „טוען"

Speaker 2: ולא יבוא בהרשאה. ער זאל נישט קויפן זאכן אויף הרשאה.

Speaker 1: וואס איז הרשאה? שליחים ושותפין?

Speaker 2: איך מיין אז הרשאה מיינט אז יא, ער רעדט בשם...

Speaker 1: הרשאה איז ווי א ייפוי כח וואס מען רופט, רייט?

Speaker 2: אהא, הרשאה מיינט אז ער זאל נישט זיין א טוען, אז א תלמיד חכם זאל נישט באקומען א הרשאה, א ייפוי כח, אז ער זאל גיין טענה'ן פאר אים. א טוען איז נישט קיין דזשאב פאר אים. אל תהי עורך הדינים, יא. און ער זאל נישט זוכן קיין מחלוקת, און זוכן ווי מ'קען זיך אננעמען פאר די ריכטיגע מענטשן.

אבער בכלל, ס'איז דאך נישט קיין פראבלעם צו זיין דער שקרן פאר יענעם, יענעם'ס פראטעקטאר. דו זאלסט זיין דיין אייגענע פראטעקטאר.

---

„מחייב את עצמו בדברי מקח וממכר" — זיך האלטן ביים ווארט

Speaker 2: זאגט ער ווייטער, „מחייב את עצמו בדברי מקח וממכר במקום שאין חייב לו מן התורה". א תלמיד חכם זאל מחמיר זיין אין דעם. ס'איז דא דברי מקח וממכר, ער קען אפשר טענה'ן „קים לי", אדער ער קען זאגן אז איך בין מוחזק אין דעם, אבער ער זאל דאך נאכגעבן, „כדי שיעמוד בדיבורו ולא ישנה". כדי ער זאל נישט...

אפשר רעדט דאס, א מענטש מעג זאגן א שטיקל ליגנט, ער זאל טענה'ן א געוויסע טענה וואס דאס וועט אים העלפן, אבער א תלמיד חכם זאל ענדערש מוותר זיין אויף זיין געלט ווי זאגן עפעס וואס איז נישט הונדערט פראצענט אמת.

חידוש: דאס רעדט זיך וועגן „מחוסר אמנה"

מער זעט מיר אויס אז דאס רעדט זיך, אזוי ווי ער ברענגט פון די גמרא, ס'איז דא די נושא פון „מחוסר אמנה". דאס הייסט, אמאל איינער זאגט, „איך גיי דיר קויפן פון דעם פאר א דינר", ס'איז נישט קיין קנין, נישט מחייב. ער קען חוזר זיין, אפילו נישט דא קיין „מי שפרע".

ס'איז דא הלכות וואס מ'קען נישט חוזר זיין, אדער ס'איז דא א לעוועל וואס מ'קען יא חוזר זיין אבער ס'איז נישט אויסגעהאלטן, מ'מאכט א „מי שפרע" אויף אים, מ'זאגט אים א קללה, „מי שפרע מאנשי דור המבול יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".

זאגט ער דא נאך א קלענערע לעוועל, וואס הייסט „מחוסר אמנה", ס'איז נישט קיין שום... ער האט פלעין געזאגט. א תלמיד חכם, אפילו ער האט פלעין געזאגט, זאל ער שוין מקיים זיין, „ולא ישנה", ער זאל נישט טוישן. אדער אויב ער וויל מחמיר זיין, זאל ער עס בעסער נישט זאגן.

דאס איז די... אפילו די תורה איז נישט מחייב, אפשר האט ער נישט געמוזט קויפן פאר די פרייז וואס ער האט געזאגט, ס'איז נישט געווען קיין קנין אין די רעכטע זאך, „כדי שיעמוד בדיבורו ולא ישנה". ער זאל זיך האלטן ביים ווארט. „ולא ישנה" איז ווי „שעת הגז" וואס איז „שעת הניי", וואס מ'רופט עס היינט. זיך האלטן ביים ווארט.

---

„ואם נתחייבו לו אחרים בדין — מאריך להם ומוחל להם"

Speaker 2: „ואם נתחייבו לו אחרים בדין", פארקערט, אויב אנדערע מענטשן זענען אים שולדיג, „אינו הולך עד סוף הדין לתובען, אלא מאריך להם ומוחל להם". ער זאל זיי מאריך זיין, מיינט מסתמא ווען ער האט געבארגט זאל ער זיי געבן מער צייט, און מוחל להם.

ווען אין גאנצן דארף ער מוחל זיין? אפשר מיינט עס אזא סארט זאך, אז יענער האט אים צוגעזאגט אבער ס'איז נישט געווען... אויב ער קען תובע זיין, איך זע נישט אז א תלמיד חכם דארף מוותר זיין אויב ער האט אן אמת'דיגע תביעה, יענער האט אים בא'גנב'עט. לכאורה.

---

„מלוה ונותן, ונושא ונותן באמונה"

Speaker 2: „מלוה ונותן, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה דברים עם האשה בשוק", עס מיינט מען זאל נישט עפענען קיין שול נעקסט דאר צו די עקזיסטינג שול.

---

„ולא יצא לאדם בעולם מחייו" — נישט רודף זיין

Speaker 2: „ולא יצא לאדם בעולם מחייו" — זאלסט נישט וויי טון קיין מענטש קיינמאל. א גרויסע זאך, „בעולם מחייו", אויסער ווען עס פעלט אויס, אדער ווען ער איז נישט קיין מענטש קיינמאל. ער רעדט דאך דא פון אזעלכע סארט זאכן.

ניין, דו זאלסט נישט זיין דער רודף, אקעי.

דיסקוסיע: „דער אייבערשטער האט דאך געגעבן אנדערע מצוות"

Speaker 1: ווערט ר' יאנקעלע פרעגט, זאגט ער, אז דער אייבערשטער האט דאך געגעבן אנדערע מצוות.

Speaker 2: יא, די טו די אנדערע מצוות. ס'איז דאך אלעמאל מענטשן וואס כאפן יענעם'ס מצוה. דו דארפסט קיינמאל נישט זיין דער כאפער פון די מצוה פון רודף זיין יענעם. דער אייבערשטער האט געזאגט אזעלכע מענטשן.

און אזוי ס'איז טאקע. ווען דו זעסט אז איינער כאפט זיך צו רדיפות, זאלסטו וויסן אז ער איז נישט קיין תלמיד חכם, ווייל ווען ער איז יא א תלמיד חכם וואלט ער געפאלגט דעם רמב"ם דא.

ענדערש נרדף ווי רודף, ענדערש נעלב ווי עולב

כללו של דבר, איך מיין ער דרוקט אן, אויב עפעס א מענטש גייט טענה'ן, אויב איך קען נישט זיין דער רודף, אויב איך קען נישט זיין דער רודף, מוז איך זיין דער נרדף. ענדערש זאלסטו זיין דער נרדף און נישט רודף, ענדערש זאלסטו זיין דער נעלב און נישט דער עולב.

א גרעסערע בושה צו זיין דער שרייער

„וכן אומר שלמה 'אסוף כל המעשים האלה וכיוצא בהם'". ס'איז אן אינטערעסאנטע זאך, ער זאגט דא אזוי דער רמב"ם, אז ס'איז דא א וועג פון נישט זיין א מבויש, ווייל איך בין דער וואס שרייט. דער צווייטער וועג פון א מבויש איז אז מען ווערט אנגעשריגן. ס'איז אבער א גרעסערע בושה צו זיין דער שרייער ווי צו זיין דער אנגעשריגענער. אויב מען קען זיין נישט אנגעשריגן איז גאר גוט. אבער אויב דאס זענען די צוויי אפציעס, זאלסטו ענדערש זיין נרדף ווי איידער רודף.

פראקטישע אנווענדונג — קול קורא'ס

אבער דאס האט ער דאך געזאגט זייער גוט, אסאך מאל מענטשן האבן מורא, איך וויל נישט חלילה אויף די קול קורא וואס רופט פארטיידיגן מיר, מ'וועט מיר ווארפן. ווייסטו וואס? זאלסטו זיין דער מבויש. ס'איז נישט געפערליך.

---

סיום פרק ה' — „עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר"

Speaker 2: „וכל המעשים האלה וכיוצא בהם", איינער וואס פירט זיך אין די אלע וועגן, א תלמיד חכם, דאס איז דאך די מדרגה. זעט וואס ער גייט ארויף אויף אן אספיירינג תלמיד חכם אויך, איינער וואס וויל זיין א תלמיד חכם. „תלמיד חכם אתם קרויים אדם", „נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ער איז דער אדם.

„עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". דער אייבערשטער זאגט פאר דעם איד, דער אייבערשטער זאגט פאר ישעיהו, „עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר", דו ביסט דער איד מיט וועמען איך וועל זיך באשיינען, דו פירסט זיך ווי א איד.

חידוש: דער חילוק צווישן הלכות תלמוד תורה און הלכות דעות

דער פסוק האט דער רמב"ם בפירוש געברענגט אין הלכות תלמוד תורה פרק ה', ממש דעם פסוק, די זעלבע לשון.

אבער ס'קען זיין אז דא איז שוין טיפער. דא איז ער איז טאקע דער, נישט נאר מספר אזויווי פייק פרסומת, ער איז מספר ווייל ער איז טאקע ראוי לספר. ער איז דאך א מענטש. איך מיין אז דאס איז ממש א נס עד אין מבארכו. דער אויבערשטער האט געמיינט פון אים צו מאכן א מענטש. געוואלדיג. שוין.

---

סיום

Speaker 2: עד כאן פרק. וועלכע פרק איז געווען? פרק ה'. פיפטע פרק.

און ברוך השם, אויב ער איז נישט קיין חכם, ער דארף נישט טון די אלע זאכן פון דעם פרק.

Speaker 1: ר' פנחס...

סיום פרק ה' — דער טיפערער זין פון „מסופר" און אפשליסנדע באמערקונגען

---

חידוש: „מסופר" — ער איז ראוי לספר

סאו זעט מען אז... אבער ס'קען זיין אז דא איז שוין טיפער. דא איז ער טאקע דער — נישט נאר מסופר אזוי ווי פעיק פאר סאמעט, ער איז מסופר ווייל ער איז טאקע ראוי לספר, ער איז דאך א מענטש.

איך מיין אז דאס איז ממש א נפלא'דיגער באמערקונג — דער דריי פערטל פון דעם ענין איז אז ער ווערט געמאכט א מענטש. געוואלדיג.

---

סיום פרק ה'

שוין. עד כאן פרק... וועלכע פרק איז דאס געווען? פרק ה', פינפטע פרק.

---

באמערקונג: דער פרק גייט נאר אויף א חכם

אבער ברוך השם, אויב איז ער נישט קיין חכם, ער דארף נישט טון די אנדערע זאכן אין דעם פרק, ער איז פטור, ער דארף נישט זארגן. ער זאל טרייען צו זיין א חכם. אויב ער זאל טרייען צו זיין א חכם.

ס'איז געווען א מחלוקת אויב ער האט געזאגט. אקעי.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 4.6, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

YI אידיש ›

סיכום השיעור 📋 זיכרון פון דעם שיעור — רמב"ם הלכות דעות פרק ה' --- כללי'ע הקדמה צום …

סיכום השיעור 📋

זיכרון פון דעם שיעור — רמב"ם הלכות דעות פרק ה'

---

כללי'ע הקדמה צום פרק

שטעלונג פון פרק ה' אין דעם סטרוקטור פון הלכות דעות

- פרקים א'–ב': די דרך הממוצע — דער כללי'ער דרך הטובה פאר א מענטש.

- פרק ג': המשך — דרך הממוצע אין תאוות הגוף, „כל מעשיך יהיו לשם שמים".

- פרק ד': געזונטהייט פון גוף — אויך א חלק פון „כל מעשיך לשם שמים".

- פרק ה': א נייער פרק — ספעציעל פאר תלמידי חכמים, אז פון א חכם פאדערט זיך אן עקסטערע לעוועל פון הנהגה.

שאלה: וויאזוי פאסט פרק ה' אין דעם סטרוקטור?

שאלה: פארוואס פאדערט מען פון א חכם מער?

- ערשטער געדאנק: עס האט צו טון מיט קידוש השם / חילול השם — אויב א חכם פירט זיך נישט גוט, ברענגט עס א חילול השם.

- פאר נארמאלע מענטשן: דאס וואס מען קען ריאליסטיש פאדערן.

---

הלכה א' — כללי'ער יסוד: דער חכם דארף זיין ניכר במעשיו

דברי הרמב"ם

פשט

חידושים און הסברות

---

הלכה א' (המשך) — ניכר במאכלו

דברי הרמב"ם

„והם האומרים ‚אכול ושתו כי מחר נמות'. וזהו מאכל הרשעים... ‚כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום'."

„אבל החכם אוכל תבשיל אחד או שניים, ואוכל ממנו כדי חייו ודיו. הוא שאמר שלמה: ‚צדיק אוכל לשובע נפשו'."

פשט

חידושים און הסברות

---

הלכה א' (המשך) — וואו דער חכם עסט

דברי הרמב"ם

„ולא יאכל אצל עם הארץ, ולא על אותן השולחנות המלאים כל טוב כצואה."

„והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מעולם בסעודה שאינה שלהם."

פשט

חידושים און הסברות

---

הלכה א' (המשך) — ניכר במשתהו

דברי הרמב"ם

„אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו."

„וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו."

„ואם השתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילול השם."

„ואסור לשתות בצהריים אפילו מעט... ואין אסור אלא יין שלאחר המזון."

פשט

חידושים און הסברות

---

הלכה א' (המשך) — ניכר בבעילתו

דברי הרמב"ם

פשט

חידושים און הסברות

---

הלכה א' (סוף) — „כל זה לא כל אדם נוהג מנהג זה"

דברי הרמב"ם

פשט

חידושים און הסברות

---

הלכה א' (המשך) — צניעות פון תלמידי חכמים: כיסוי ראש און גוף

דברי הרמב"ם

„צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן. לא יתבזו ולא יגלו ראשם ולא גופם."

פשט

חידושים און הסברות

---

הלכה א' (המשך) — צניעות אין בית הכסא

דברי הרמב"ם

פשט

חידושים און הסברות

---

הלכה ב' — וויאזוי א תלמיד חכם רעדט

דברי הרמב"ם

„תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר, אלא דבורו בנחת עם כל הבריות."

פשט

חידושים און הסברות

3. עטיש אדער עסטעטיש? — א וויכטיגע מחלוקת: צ

צי די הנהגות פון א תלמיד חכם זענען „עטיש" (מוסרי-ווערטפול) אדער „עסטעטיש" (שיין אויסקוקן, חן האבן ביי מענטשן).

---

הלכה ב' (המשך) — מקדים לשלום כל אדם

דברי הרמב"ם

„מקדים לשלום כל אדם"

פשט

א תלמיד חכם באגריסט יעדן מענטש ערשט — ער ווארט נישט אז יענער זאל אים גריסן.

חידושים און הסברות

---

הלכה ב' (המשך) — דן את כל האדם לכף זכות

דברי הרמב"ם

„והדן את כל האדם לכף זכות"

פשט

א תלמיד חכם דארף יעדן מענטש דן זיין לכף זכות — אייביג טראכטן גוטס אויף א מענטש.

חידושים און הסברות

---

הלכה ב' (המשך) — דער תלמיד חכם וואטשט זיינע ווערטער

חידושים

באמערקונג וועגן דעם רמב"ם'ס מעטאדע

---

הלכה ב' (המשך) — לא ירצה חבירו בשעת כעסו, לא ישאל על נדרו, לא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו

דברי הרמב"ם

„לא ירצה חבירו בשעת כעסו, ולא ישאל לו על נדרו בשעת נדרו, ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו, וכן כל כיוצא באלו"

פשט

חידושים און הסברות

---

הלכה ב' (המשך) — ולא יראה חבירו בשעת קלקולו

דברי הרמב"ם

„ולא יראה חבירו בשעת קלקולו — יעלים עיניו ממנו"

פשט

חידושים און הסברות

---

הלכה ב' (המשך) — ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע

דברי הרמב"ם

„ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע, אלא בדברי שלום וכיוצא בהן"

פשט

חידושים און הסברות

---

הלכה ב' (המשך) — כללו של דבר: אין אדם מדבר אלא בגמילות חסדים או בדברי חכמה

דברי הרמב"ם

„כללו של דבר, אין אדם מדבר אלא או בגמילות חסדים או בדברי חכמה וכיוצא בהן"

פשט

א תלמיד חכם מעג נאר רעדן אדער עפעס וואס איז גמילות חסדים, אדער דברי חכמה — קלוג מאכן אידן.

חידושים און הסברות

---

הלכה ב' (המשך) — „ולא יספר עם אשה בשוק"

דברי הרמב"ם

„ולא יספר עם אשה בשוק, אפילו היא אשתו או אחותו או בתו."

פשט

חידושים און הסברות

---

הלכה ג' — הילוך פון א תלמיד חכם

דברי הרמב"ם

פשט

חידושים און הסברות

5. „גרון נטוי" — פראקטיש: איינער וואס שטעקט זיך ארויס די בויך, אזא גאווה'דיגע פאזע.

12. „מהלך בשובה": א מענטש וואס גייט אין גאס, מ'זעט אז ער האט עפעס צו טון מיט זיין לעבן — ער גייט מיט א תכלית.

---

הלכה ד' — מלבוש תלמיד חכם

דברי הרמב"ם

„ולא ילך במנעלים מתולאים ולא בבגד קרוע... אבל מותר לצאת בהם בחמה מפני הצינה."

פשט

חידושים און הסברות

8. „שולטן תלוי" — הענגעדיגע קליידער: א שטייגער פון הענגעדיגע, לויזע קליידער, ווי ישמעאלים.

---

הלכה ד' (המשך) — בשמים און ארויסגיין ביינאכט

דברי הרמב"ם

„לא יצא מבושם לשוק, ולא בבגדים מבושמים, ולא יתבשם בשערו. אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמה, מותר."

„לא יצא יחידי בלילה, אלא אם כן יש לו מקום קבוע לצאת בו לתלמודו."

„כל אלו מפני החשד."

פשט

חידושים און הסברות

---

הלכה ה' (ערשטער חלק) — תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט: הנהגת ממון

דברי הרמב"ם

„תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט. אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו ועשרו, ולא יטריח על עצמו יותר מדאי."

פשט

חידושים און הסברות

---

הלכה ה' (המשך) — עסן פלייש

דברי הרמב"ם

פשט

חידושים און הסברות

---

הלכה ה' (המשך) — חובת הלבבות: עסן, קליידער, ווייב און קינדער

חידושים

---

הלכה ה' (המשך) — סדר הדברים אין לעבן: קודם פרנסה, דאן הויז, דאן חתונה

דברי הרמב"ם

הי דוד לכל דרכיו משכיל'."**

פשט

חידושים און הסברות

3. דער פסוק פון „מי האיש" — כרם, בית, אשה: דער סדר אין פסוק איז: כרם (פרנסה), בית, אשה. דאס איז דער ריכטיגער סדר.

---

הלכה ה' (המשך) — ענייני ממון: „ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו"

דברי הרמב"ם

„ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויתריח על הבריות"

„ולא ימכור שדה ויקנה בית... ולא בית ויקנה מטלטלין... או יעשה סחורה במעותיו"

„אבל מוכרין מטלטלין וקונין שדה"

„כללו של דבר, יתום בקומתו... להצליח נכסיו, לא יאכל אלא סמוך לפי שעה"

פשט

חידושים און הסברות

---

הלכה ו' — משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה

דברי הרמב"ם

„משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה"

פשט

---

„אוהב את האמת, לאו לאו והן הן"

פשט

ער זאגט דעם אמת — „לאו" מיינט לאו, „הן" מיינט הן.

---

„מדקדק על עצמו בחשבון ונותן, ומוותר לאחרים"

פשט

ער איז זייער שטארק מדקדק אין זיין חשבון (אקאונטינג), זייער ערליך.

חידושים און הסברות

---

„ונותן דמי הלוקח לאלתר"

פשט

ווען ער קויפט עפעס, באצאלט ער גלייך.

חידושים

---

„ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן"

פשט

ער איז נישט קיין ערב אויף געלט, און נישט קיין קבלן.

חידושים

---

„ולא יבוא בהרשאה"

פשט

ער זאל נישט קויפן/טון זאכן אויף הרשאה.

חידושים

---

„מחייב את עצמו בדברי מקח וממכר במקום שאין חייב לו מן התורה, כדי שיעמוד בדיבורו ולא ישנה"

פשט

חידושים און הסברות

2. צווייטע הסבר (מסתבר מער): „מחוסר אמנה": דאס רעדט זיך וועגן דעם נושא פון „מחוסר אמנה" — דריי לעוועלס:

- לעוועל 1: קנין — מ'קען נישט חוזר זיין.

---

„ואם נתחייבו לו אחרים בדין... מאריך להם ומוחל להם"

פשט

חידושים

---

הלכה ו' (סוף) — „ולא יצא לאדם בעולם מחייו" — נישט רודף זיין

דברי הרמב"ם

ער זאל נישט וויי טון קיין מענטש קיינמאל — „בעולם מחייו" — אויסער ווען עס פעלט אויס.

חידושים און הסברות

---

סיום פרק ה' — „ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר"

דברי הרמב"ם

חידושים און הסברות

---

דאס איז דער סיום פון פרק ה' פון הלכות דעות.

תמלול מלא 📝

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' — די הנהגות פון א תלמיד חכם

הקדמה: שטעלונג פון פרק ה' אין דעם סטרוקטור פון הלכות דעות

Speaker 1: אקעי, זאלן מיר גיין לערנען פרק ה' הלכות דעות. זייער אינטערעסאנט.

דיסקוסיע: וויאזוי פאסט פרק ה' אין דעם מהלך?

Speaker 1: אה, דארט האבן מיר דאך אינדערהיים גערעדט, וויאזוי האבן די חכמים זיך אויפצופירן כדי צו מאכן א קידוש השם.

פרק ה' אלס הקדמה צו פרק ו' — סימני החכם

Speaker 1: רייט, דאס איז אפשר א בעסערע וועג. ער וויל דאס...

Speaker 2: קען זיין אזוי. ווייל אויב א חכם פירט זיך נישט אויף אזוי, איז די סטאק דרייען מער צו ברענגען א חילול השם.

---

הלכה א' — דער חכם דארף זיין ניכר במעשיו

Speaker 1: אזוי זאגט דער רמב"ם. יא, אזוי זאגט די ערשטע... די ערשטע סימן:

> „כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו" — אזוי ווי א חכם איז ניכר מיט זיין חכמה.

דיסקוסיע: וואס מיינט „בדעותיו"?

Speaker 1: איך מיין אז „בדעותיו" מיינט ער מיט דעותיו — מיינט דעותיו טאקע דעות, א חכמה...

Speaker 2: אה, מיט די מדות גייט ער דאך רעדן ווייטער.

המשך הלכה א'

Speaker 1: און ער איז קלוגער פון שאר העם, און ער האט בעסערע מידות פון שאר העם.

און „מעשיו" מיינט ער צו זאגן למשל:

- מאכלו — די וועג וויאזוי ער עסט

- משקיו — ער טרינקט

- בועל — וויאזוי ער טוט תשמיש

- דיבורו — וויאזוי ער רעדט

- מלבושו — וויאזוי ער גייט אנגעטון

Speaker 1: אה, יא.

> „ובמשאו ובמתנו" — די וועג וויאזוי ער טוט ביזנעס.

---

דיסקוסיע: פארוואס פאדערט מען פון א חכם מער?

וויאזוי ווייסט א חכם אז ער איז מחויב?

דיסקוסיע: וואס מיינט „ניכר"?

דיסקוסיע: איז דאס קידוש השם אדער אן אמת'דיגע תביעה?

Speaker 2: ס'פעלט מיר עפעס, ס'פעלט מיר עפעס א הסבר אין דעם.

Speaker 1: קידוש השם — פארוואס זאל זיין א קידוש השם? אקעי, I don't know.

און לכאורה די אלע זאכן וואס ער גייט אונז אויספירן — רוב פון זיי זענען נישט מדת חסידות. ס'איז שווער.

Speaker 1: רייט. די חכמה ודעת פאדערט פון אים מער.

חידוש: הלכות דעות צעטיילט זיך אויף צוויי לעוועלס

Speaker 2: זייער גוט.

Speaker 1: לאמיר זען. אפשר וועלן מיר זען ווייטער.

---

הלכה א' (המשך) — מאכלו: וויאזוי א חכם עסט

> „תלמיד חכם לא יהא גרגרן" — א תלמיד חכם טאר נישט זיין קיין פרעסער.

> „אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו" — ער זאל נאר עסן מאכלים וואס ס'איז ראוי צו מאכן זיין גוף געזונטער.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' — ניכר במאכלו ובמשתהו

תלמיד חכם לא יהא גרגרן — דער חכם'ס עסן-סטייל

[חידוש] פארוואס ברענגט דער רמב"ם דעם פסוק ערשט דא און נישט אין פרק ד'?

[חידוש] „בני אדם" לעומת „חכמים" — צוויי סארטן מענטשן

מאכל הרשעים — דער הפך פון דעם צדיק

אבל החכם — תבשיל אחד או שניים

[חידוש] דא רעדט ער נישט אלס רפואה — ס'איז א סטייל מענטש

[חידוש] צוויי ריזאנס — דער חילוק צווישן פרק ד' און פרק ה'

[חידוש] ביטול תורה דורך צופיל פארנומענקייט מיט אכילה

וואו דער חכם עסט — בביתו על שלחנו

נישט עסן ביי עם הארץ און נישט ביי לוקסוריעזע טישן

[דיגרעסיע] וואס טוט א תלמיד חכם וואס דארף גיין נאך געלט?

נאר סעודת מצוה פון תלמידי חכמים

חסידים הראשונים — קיינמאל נישט געגעסן ביי אנדערע

[חידוש] דער רמב"ם'ס פירוש — ניכר זיין, נישט בלויז כשרות אדער גזל

[דיגרעסיע] א רבי וואס פירט א גרויסן טיש פאר עמי הארצים

זאגט דער רמב"ם ווייטער בעצה, דו קען מחסידים הראשונים. האב נישט געלערנט. יא. כזו ככה — חכם וועגן טרינקען.

ניכר במשתהו — וויאזוי א תלמיד חכם טרינקט

זעט אויס אז ווען מען טרינקט לשרות אכילה שבמעיו, פון דעם ווערט מען נישט שיכור.

שיכרות — חוטא, מגונה, מפסיד חכמתו

„משתכר" — א לייפסטייל, נישט איין מאל

שיכרות בפני עמי הארץ — חילול השם

זאגט דער רמב"ם: ואסור לשתות בצהריים אפילו מעט.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — ענייני שתיה בצהרים און ענין בעילה

---

„ואסור לשתות בצהרים אפילו מעט"

זאגט דער רמב"ם: „ואסור לשתות בצהרים אפילו מעט."

פארוואס בייטאג, נאכמיטאג, טרינקען וויין אסור?

מקור — משנה אבות: „שינה של שחרית ויין של צהרים"

Speaker 2: יא, עס איז דא א משנה — שינה של שחרית ויין של צהרים.

זאגט ער אז דאס איז איין גרויסע... זיין לייפסטייל.

דיגרעסיע: א וואָרט וועגן כולל יונגעלייט

דיסקוסיע: וואס מיינט „אסור לשתות בצהרים"?

Speaker 2: שוין, אבער בצהרים זאל מען בכלל נישט טרינקען? אדער בכלל לאו אכילה?

Speaker 1: אה, זאגט דער רמב"ם קלאר, און דו האסט פריער געפרעגט, וואס איז מיט די שתיה בכלל אכילה?

Speaker 2: עס איז נישט בכלל אכילה איינער וואס איז שיכור.

„ואין אסור אלא יין שלאחר המזון"

אה, גוט. סאו ס'איז דא אן עצה — אויב איינער וויל מער טרינקען, זאל ער עסן מער.

Speaker 2: האסטו אבער א פראבלעם, מ'טאר נישט עסן צו פיל, „אלא כמו מאכל תפשע לשנים".

פורים — יוצא מן הכלל

---

ניכר בבעילתו — וויאזוי א תלמיד חכם פירט זיך אין ענייני תשמיש

„ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה"

„ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו" — דער רמב"ם זאגט נישט תלמיד חכם, תלמיד חכמים.

דיוק: „תלמיד חכמים" נישט „תלמיד חכם"

Speaker 2: איך מיין אז מ'זאגט תלמיד חכם איז נישט א נאמען פון א וועלט. ס'מיינט תלמיד של חכם. של חכמים. יא.

„ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול — אלא מלילי שבת ללילי שבת"

„אלא מלילי שבת ללילי שבת" — ער זאל נאר זיין מיט זיין ווייב שבת, פון ליל שבת לליל שבת.

דיסקוסיע: „אם יש בו כח" — צוויי פירושים

איז אויב ס'איז גאר א גרויסער תלמיד חכם און ער האט נישט קיין כח אפילו נישט פאר דעם?

מצוות עונה — לפי כחו

„וכשיספר עמה" — לשון פון ספר

Speaker 1: אבער לכאורה „מספר" מיינט ממש תשמיש, ער מיינט נישט די שמועסן.

Speaker 2: אה, „מספר" מיינט די תשמיש אליין, נישט די הכנה צו תשמיש. דער רמב"ם האט געטוישט די לשון אינמיטן.

„לא בתחלת הלילה... ולא בסוף הלילה... אלא באמצע הלילה"

חידוש: „מספר" — א תלמיד חכם איז אייביג מיט א ספר

---

„ולא יקל ראשו ביותר" — קלות ראש און ניבול פה

קלות ראש — א באלאנס

זאגט דער רמב"ם ווייטער: „ולא יקל ראשו ביותר."

„ולא ינבל את פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה"

„ולא ינבל את פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה."

חידוש: חילוק צווישן תלמיד חכם און סתם מענטש — ניבול פה בינו לבינה איז מותר

א תלמיד חכם, אפילו צו זיין אייגענע ווייב, רעדט ער מיט מער א פיין לעוועל ווי א סתם מענטש.

„מגיד לאדם מה שיחו" — פסוק און דרשה

„הרי הוא אומר בקבלה" — קבלה מיינט דא דברי נביאים.

ס'שטייט „מגיד לאדם מה שיחו" — דער אייבערשטער זאגט פאר'ן מענטש...

ס'איז וואס דער רש"י זאגט...

Speaker 1: אה, איז וואס די טייטש?

Speaker 2: ס'איז דער רש"י זאגט „כל מעשיו פורטין לפניו בשעת מיתתו".

Speaker 1: וואס טייטשט „שיחו" אבער? מעשיו? מה שיחו... זיין מחשבה זאגט ער?

Speaker 1: אבער די גמרא דרשנ'ט, יא? אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתידין ליתן עליה את הדין.

חידוש: „שיחה קלה שבין איש לאשתו" גייט נאר אויף א תלמיד חכם

---

„ולא יהיו שניהם" — סטעיט אוו מיינד ביי תשמיש

Speaker 2: יא, איך האב געזאגט שיכורים איז פון די בני תמותה, סאו דאס איז גארנישט קיין דעת.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — ענייני תשמיש (סוף), צניעות בבית הכסא, און דיבור פון תלמיד חכם

---

הלכה א' (המשך) — ענייני תשמיש המטה: „לא שיכורים ולא עצלנים"

---

דיון: „עצלנים" — פויל אדער טרויעריג?

„ולא עצלנים" מיינט סעד, רייט? אין אידיש, אדער אויף העברעאיש, עצבות מיינט סעד.

Speaker 2: ניין, אין אידיש מיינט עס אז ער איז פויל. אין לשון הקודש מיינט עס עצבות, אז ער איז טרויעריג.

Speaker 1: זיי זאלן זיין מיט א חשק. יא.

---

„ולא תהיה ישנה... אלא ברצון שניהם ובשמחתם"

וואס איז „ויפרוש מיד" פונקטלעך ווייס איך נישט — נישט צו פיל. בקיצור, עפעס א לימיט.

---

„כל זה לא כל אדם נוהג מנהג זה" — נאר פאר א חכם

---

„העם ההולכים בחשך" — שארפע לשון

זייער א שארפע לשון, די עם ההולכים בחשך. אפשר זאגן אז ס'מיינט גוים אמת, ס'קען נישט זיין אז ס'מיינט אידן.

Speaker 2: דער רמב"ם איז א לימוד זכות, ער ווייסט נישט בעסער.

Speaker 2: ווי אפשר?

Speaker 1: איך געדענק נישט. אקעי. חושך הולך, ערגעץ געדענק איך עפעס פון איינע פון די פריערדיגע פרקים. נישט שייך.

---

צניעות פון תלמידי חכמים — כיסוי ראש און גוף

כיסוי ראש — פון מנהג תלמידי חכמים ביז חיוב לכל ישראל

---

צניעות אין בית הכסא

Speaker 1: דאס איז נאך א נושא. „ויצנע ולא יגלה אבר גופו עד שישב, ולא יקנח בימין."

„לא יקנח בימין" — צניעות אדער פראקטיש?

„חדר בחדר" — טיפער אריין

אינדרויסן — הינטער א גדר אדער אין א בקעה

נישט רעדן בשעת'ן נפנה זיין — אפילו ביינאכט

דער רמב"ם זאגט נישט פארוואס, ס'איז א פסוק פון צניעות.

---

דיון: סתירה מיט פרק ד' — „עשר פעמים" אין בית הכסא

Speaker 2: ס'זעט אויס ווי א סתירה.

Speaker 1: לאמיר זען. אפשר שטייט אין בית יוסף עפעס וועגן דעם?

דיגרעסיע: היינטיגע בית הכסאות

---

הלכה ב' (אנהויב) — וויאזוי א תלמיד חכם רעדט

Speaker 1: אזוי גייט דער רמב"ם ווייטער, וויאזוי דארף א תלמיד חכם רעדן? זאגט דער רמב"ם, תלמיד חכם לא יצעק ויצווח.

פרינציפיעלע שאלה: דיני דרך ארץ — נאר פאר תלמידי חכמים?

Speaker 2: וואס הייסט דיני דרך ארץ?

Speaker 2: פאר סתם מענטשן איז נישטא מיט וועם צו רעדן.

---

דיון: עטיש אדער עסטעטיש?

Speaker 2: יא, ניין, איך מיין נישט. צו זיין א מענטש און נישט רעדן שיין צו מענטשן איז נישט קיין עטישע זאך?

Speaker 2: א קאצקער חסיד רעדט נישט מיט ישוב הדעת?

---

דער רמב"ם'ס לשון: „לא יהא צועק וצווח... אלא דבורו בנחת"

Speaker 2: בנחת מיינט... איידל איז אנדערש, מער אזוי ווי... רואיג, שטייט, בישוב, יא.

א שיעור מיט בנחת — נישט צו פראפעסיאנאל

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — ענייני דיבור פון תלמיד חכם: בנחת, מקדים שלום, דן לכף זכות, לא ישנה בדבורו, כללו של דבר

---

דיבור בנחת: דער באלאנס — נישט צו פיל און נישט צו ווייניג (המשך)

פראקטישע אילוסטראציע — מוגזם'דיגע בנחת

Speaker 2: יא. האסט שוין א נאמער, זענען אנגעגאנגען?

בנחת מיינט נישט אלעמאל שטיל

---

מקדים לשלום כל אדם

דרך האמצעי אויך דא — נישט נאכלויפן א סנאב

---

דן את כל האדם לכף זכות

דיון: וואס מיינט "דן" — טראכטן אדער ממש דן זיין?

חידוש: אפשר נאר א תלמיד חכם דארף דן זיין לכף זכות

Speaker 2: אה, שטייט אז אמאל דארף מען שרייען אויף יענעם וואס ס'קומט זיך, אזוי ווי זיי האבן געלערנט...

Speaker 1: אקעי, אקעי.

---

דברי חכמים בנחת נשמעים — ער וואטשט זיינע ווערטער

---

דער רמב"ם'ס מעטאדע: צוזאמשטעלן משניות אבות

די זאכן וואס ער גייט דא — שטייט אין אבות, אבער אונטער די העדינג אז ס'האט צו טון מיט דברי חכמים.

---

לא ירצה חבירו בשעת כעסו, לא ישאל על נדרו, לא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו

בשעת כעסו — אפילו ווען ער איז ברוגז אויף דיר

---

ולא יראה חבירו בשעת קלקולו

אין חינוך — א זייער שטארקע זאך

פראקטישע נפקא מינה — ווען דער מלמד רופט

Speaker 2: יא.

נאך א סיבה — ער איז שוין גענוג פארשעמט

Speaker 1: יא.

---

ולא ישנה בדבורו — ולא יוסיף ולא יגרע

דער מדרש פון אהרן הכהן — אוהב שלום ורודף שלום

א נארמאלער מענטש איז אלעמאל מוסיף אדער מגריע

---

כללו של דבר: אין אדם מדבר אלא בגמילות חסדים או בדברי חכמה

יא. או בדברי חכמה — צו פארציילן חכמה פאר אנדערע מענטשן, קלוג מאכן אידן. הרי הן וכיוצא בהן.

פארוואס זאגט דער רמב"ם "חכמה" און נישט "תורה"?

ס'קען זיין אז צולאס האלט אז פאליטיק איז דברי חכמה — ער האט א גרויסע מבינות אין דעם, איך ווייס.

מעשה מיט ר' דניאל פריש — ואהבת לרעך כמוך בדיבור

זאגט ער, דער איד — איך ווייס נישט וואס דער איד איז — אויפ'ן וועג צו שול האט ער שוין געקוקט די הערליכע פרשה—

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — גמילות חסדים דורך דיבור, „לא יספר עם אשה בשוק", הילוך פון תלמיד חכם, און מלבוש תלמיד חכם

---

דיבור: גמילות חסדים דורך רעדן „שטותים"

א מעשה מיט ר' יענקעלע — דער „דיבור" פון ואהבת לרעך כמוך

דיוק: דברי חכמה דורך שטותים

---

„ולא יספר עם אשה בשוק"

דער ענין פון חשד און מראית העין

דא איז דא א חיוב — ווער בעט דיך חושד צו זיין אויף א תלמיד חכם? חושד זיין א תלמיד חכם איז אן ענין פון חילול השם.

דיון: וואס מיינט „בשוק"?

Speaker 2: בשוק... „בשוק" מיינט עס אלעמאל אזוי ווי אין מארק. „דיל, משא ומתן". אין מארק. מארק.

א תלמיד חכם און משא ומתן

---

הילוך פון א תלמיד חכם — „ולא ילך בקומה זקופה וגרון נטוי"

איבערגאנג פון דיבור צו הילוך

דיון: עסטעטיק אדער ענווה?

Speaker 2: מוזטו יא מסכים זיין אז ס'איז אן ענין פון עסטעטישקייט?

Speaker 1: ניין. דאס איז אן ענין פון ענווה. רעספעקט.

Speaker 2: ניין, ער גייט לערנען.

מעשה פון ישיבת חברון — רעספעקט אפילו אינמיטן נאכט

Speaker 2: אקעי. יא, איך רעד נישט נאר פון גבהות דעת.

Speaker 1: יא.

„קומה זקופה וגרון נטוי" — גאוה, נישט נאר פריצות

Speaker 2: יא. עפעס אזא סארט. אונז וואלטן געזאגט איינער וואס שטעקט זיך ארויס די בויך.

דער פסוק „ותלכנה נטויות גרון" — גאוה, נישט נאר פריצות

Speaker 2: יא.

„בנחת כמו הנשים" — צו פאמעליך

„ירוץ ברשות הרבים כמשוגע" — דער דרך הממוצע

Speaker 2: ניין, ניין, אבער „כמשוגע" מיינט משוגע, נישט לויפן. נישט קיין לויפער.

„ולא יכפוף קומתו כבעל חטוטרת" — איבערגעטריבענע ענווה

דיון: „מהלך בשובה" — וואס מיינט עס?

דיון: שמירת עיניים אדער „מכות פרושים"?

„מהלכו של אדם ניכר" — באדי לענגוועדזש

Speaker 2: אקעי.

---

מלבוש תלמיד חכם

„בגדי קדש להרן לכבוד ולתפארת" — בגדים האבן א גרויסע השפעה

„מלבוש נאה ונקי" — שיין און ריין

על כל פנים, עס זאל נישט זיין שמוציג, זייער פשוט, עס זאל נישט זיין פארשמירט.

דער דרך הממוצע אין מלבוש — נישט מלכים, נישט עניים

דיון: רבי'ס מיט גאלדענע קליידער — אן אנדערע קאטעגאריע

„בגדי הפשתן הקלים שעושין במצרים" — דורכזיכטיגע מלבושים

Speaker 1: אבער לא איבוד גדול וסחובים פון די אנדערע זייט —

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — מלבוש תלמיד חכם, בשמים, הנהגת ממון, סדר הדברים אין לעבן

---

הלכה ב' (המשך) — מלבוש פון תלמיד חכם: ווייטערדיגע פרטים

דינע בגדים — טרענסלוסענט

---

„ולא יהיו בגדיו סחובים ארוכים" — נישט צו לאנג, נישט צו קורץ

דיסקוסיע: וואס מיינט „עקב"?

Speaker 1: די עקב איז די קני?

Speaker 2: די פיס. ס'איז גאנץ לאנג.

Speaker 1: יא, ס'איז גאנץ לאנג. ס'איז גאנץ לאנג.

Speaker 2: יא, ס'איז גאנץ לאנג.

Speaker 1: ניין, ניין, ער זאגט דיר דא אין א קאנטעקסט.

קען אבער זיין אז דאס איז א נושא פון צניעות מער, וואס איז יא א בעיסיק זאך.

---

„וידיו יצאו מתוך שרווליו עד ראשי אצבעותיו" — ארבלען ביז די פינגער

„וידיו יצאו מתוך שרווליו עד ראשי אצבעותיו" — ביז לענגער ווי די היינטיגע רעקלעך.

Speaker 2: ניין, נישט נאר ביז דא.

Speaker 1: און מ'זעט אויס אז די לענגערע איז געווען נאך לענגער, ס'האט זיך ארויסגעפלאגן ביז איך ווייס נישט וואו.

---

„ולא יהא שולטן תלוי" — נישט הענגעדיגע קליידער

און דער רמב"ם זאגט יא, מ'זאל גיין עלעגאנט, אבער נישט קיין גרויסן קדחת מיט זאכן צופיל.

---

הלכה ב' (המשך) — שיך און בגדים: נישט צעריסענע

„ולא ילך במנעלים מתולאים ולא בבגד קרוע"

דיסקוסיע: וואס זענען „מנעלים מתולאים"?

Speaker 2: אדער אויף די שיך? אדער ס'איז שיך?

Speaker 1: יא, יא, מנעלים מתולאים, בגד תלוי. איז זיין שיך זענען שיך וואס מ'בינדט ארויף אויף דעם סחורות.

„אבל מותר לצאת בהם בחמה מפני הצינה"

---

הלכה ב' (המשך) — בשמים און חשד

„לא יצא מבושם לשוק" — דריי סארטן בשמים

„אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמה, מותר"

---

„לא יצא יחידי בלילה" — נישט אליין ביינאכט

„כל אלו מפני החשד"

---

הלכה ג' — תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט: הנהגת ממון

אקעי, יעצט גייען מיר לערנען וויאזוי א תלמיד חכם נוצט זיין געלט וכדומה.

באדזשעטירן לויט ממון

---

עסן פלייש — „שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון"

פלייש אין אמאליגע צייטן — קיין פריזערס

דיסקוסיע: וואס איז דער גדר היינט?

Speaker 2: מען רעדט נישט ממש אזוי.

Speaker 1: יא, ס'איז נאך אלץ עפעס פלייש, עפעס וואס ליגט אין די פריזער, וואס מ'האט נישט אלע אנדערע עסן.

---

חובת הלבבות — עסן, קליידער, ווייב און קינדער

דיסקוסיע: ווי פאסט דאס מיט דעם רמב"ם וועגן מלבוש?

---

„מכבדה יותר מגופו" — פראקטישע אנווענדונג

מעשה מיט'ן ספינקער רבי — ספענד אויף די קיטשן

---

הלכה ג' (המשך) — סדר הדברים אין לעבן: קודם פרנסה, דאן הויז, דאן חתונה

דרך בעלי דעה — דער ריכטיגער סדר

ואחר כך יקנה בית דירה — און נאך דעם זאל ער קויפן א דירה.

ואחר כך ישא אשה — און נאך דעם קען ער איינהאנדלען א פרוי, חתונה האבן.

---

„אבל הטיפשים" — דער פארקערטער סדר

---

„וכן הוא אומר בקללות" — דער פארקערטער סדר איז א קללה

כלומר, מעשיך יהיו הפוכים כדי שלא תצליח דרכיך. דאס איז די קללה.

---

„ויהי דוד לכל דרכיו משכיל" — דוד המלך האט פארשטאנען priorities

---

דערמאנונג: חתם סופר

זייער גוט. ס'איז דא וועגן דעם חתם סופר, וועגן קודם קער נעמען און נאכדעם... איך געדענק נישט.

Speaker 2: אה, דאס איז וואס דו האסט געוואלט זאגן, די חתם סופר וועגן קודם קער נעמען און נאכדעם... יא.

Speaker 1: איז וואס? איך געדענק נישט.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — ענייני ממון, משא ומתן באמונה, רדיפה און נרדף, און סיום פרק ה'

---

„ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו" — קערפולע פינאנציעלע הנהגה

דיסקוסיע: דער חתם סופר וועגן סדר הדברים

Speaker 1: יא.

Speaker 2: סאו ווייס איך נישט וואס מ'דארף טון למעשה.

Speaker 1: יא.

---

דער רמב"ם: „ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו"

Speaker 1: זייער גוט, זייער א וויכטיגע זאך.

---

דער חתם סופר'ס שיטה שטימט נישט מיט דעם רמב"ם

Speaker 1: יא, מ'דארף פארשטיין די קאנטעקסט פון וועלכע צייט מ'רעדט און וועלכע מצב ארום, און...

---

הלכה ה' — משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה

אמת ואמונה אין ביזנעס

„אוהב את האמת, לאו לאו והן הן"

זאגט ער ווייטער, אוהב את האמת, לאו לאו והן הן. ער זאגט דעם אמת.

„מדקדק על עצמו בחשבון ונותן, ומוותר לאחרים"

Speaker 1: איך מיין אז מדקדק על עצמו מיינט...

Speaker 2: דו וועסט זאגן ווייטער.

---

„ונותן דמי הלוקח לאלתר"

---

„ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן"

Speaker 2: ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן. ער איז נישט קיין ערב אויף געלט, און נישט קיין קבלן.

Speaker 1: קבלן מיינט ערב קבלן, וואס ער צאלט תחילה פאר יענעם, רייט?

---

„ולא יבוא בהרשאה" — נישט זיין א „טוען"

Speaker 2: ולא יבוא בהרשאה. ער זאל נישט קויפן זאכן אויף הרשאה.

Speaker 1: וואס איז הרשאה? שליחים ושותפין?

Speaker 2: איך מיין אז הרשאה מיינט אז יא, ער רעדט בשם...

Speaker 1: הרשאה איז ווי א ייפוי כח וואס מען רופט, רייט?

---

„מחייב את עצמו בדברי מקח וממכר" — זיך האלטן ביים ווארט

חידוש: דאס רעדט זיך וועגן „מחוסר אמנה"

---

„ואם נתחייבו לו אחרים בדין — מאריך להם ומוחל להם"

---

„מלוה ונותן, ונושא ונותן באמונה"

---

„ולא יצא לאדם בעולם מחייו" — נישט רודף זיין

ניין, דו זאלסט נישט זיין דער רודף, אקעי.

דיסקוסיע: „דער אייבערשטער האט דאך געגעבן אנדערע מצוות"

Speaker 1: ווערט ר' יאנקעלע פרעגט, זאגט ער, אז דער אייבערשטער האט דאך געגעבן אנדערע מצוות.

ענדערש נרדף ווי רודף, ענדערש נעלב ווי עולב

א גרעסערע בושה צו זיין דער שרייער

פראקטישע אנווענדונג — קול קורא'ס

---

סיום פרק ה' — „עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר"

חידוש: דער חילוק צווישן הלכות תלמוד תורה און הלכות דעות

דער פסוק האט דער רמב"ם בפירוש געברענגט אין הלכות תלמוד תורה פרק ה', ממש דעם פסוק, די זעלבע לשון.

---

סיום

Speaker 2: עד כאן פרק. וועלכע פרק איז געווען? פרק ה'. פיפטע פרק.

און ברוך השם, אויב ער איז נישט קיין חכם, ער דארף נישט טון די אלע זאכן פון דעם פרק.

Speaker 1: ר' פנחס...

סיום פרק ה' — דער טיפערער זין פון „מסופר" און אפשליסנדע באמערקונגען

---

חידוש: „מסופר" — ער איז ראוי לספר

---

סיום פרק ה'

שוין. עד כאן פרק... וועלכע פרק איז דאס געווען? פרק ה', פינפטע פרק.

---

באמערקונג: דער פרק גייט נאר אויף א חכם

ס'איז געווען א מחלוקת אויב ער האט געזאגט. אקעי.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 4.6, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור — רמב"ם הלכות דעות פרק ה'

---

הקדמה כללית לפרק

מקומו של פרק ה' במבנה הלכות דעות

- פרקים א'–ב': הדרך הממוצעת — הדרך הטובה הכללית לאדם.

- פרק ג': המשך — הדרך הממוצעת בתאוות הגוף, „כל מעשיך יהיו לשם שמים".

- פרק ד': בריאות הגוף — גם כן חלק מ„כל מעשיך לשם שמים".

- פרק ה': פרק חדש — במיוחד עבור תלמידי חכמים, שמחכם נדרשת רמה נוספת של הנהגה.

שאלה: כיצד משתלב פרק ה' במבנה?

- הצעה ראשונה: פרק ה' הוא המשך של הדרך הממוצעת — אלא שהדרך הממוצעת של חכם שונה. לחכם לא מספיק לאכול בריא כמו כל אדם; הוא צריך להחמיר יותר. לחכם יש דרך ממוצעת משלו.

- קושיא: זה נשמע כמו מידת חסידות, שהרמב"ם הגביל קודם לכן. תירוץ: עבור החכם זו אינה מידת חסידות, אלא דרכו הממוצעת שלו.

- הצעה שנייה (עדיפה): פרק ה' הוא הקדמה לפרק ו'. פרק ו' עוסק במצוה של „להידבק בתלמידי חכמים". קודם צריך לדעת כיצד נראה תלמיד חכם — מהם סימני החכם. פרק ה' נותן את הסימנים, ופרק ו' אומר שצריך להידבק באנשים כאלה.

- חידוש: זה נוגד את הסוברים ש„להידבק בתלמידי חכמים" פירושו סתם להאמין שמישהו הוא תלמיד חכם. לא — צריך לראות שהוא מתנהג בכל האופנים כחכם, ואז להתקרב אליו.

שאלה: מדוע נדרש מחכם יותר?

- מחשבה ראשונה: הדבר קשור לקידוש השם / חילול השם — אם חכם אינו מתנהג כראוי, הדבר מביא חילול השם.

- אולם הרמב"ם אינו מזכיר כאן קידוש השם. ענין קידוש השם כבר נדון במקום אחר (בנוגע למפורסם בחסידות). כאן מדובר על כל חכם, לא רק על צדיק גדול.

- תירוץ עדיף (חידוש): הלכות דעות עוסקות בכיצד להיות „אדם שלם". אבל אין זה ריאלי לדרוש מכל אדם שלמות. לכן מתחלקות הלכות דעות:

- עבור אנשים רגילים: מה שאפשר לדרוש באופן ריאלי.

- עבור חכמים: מה שהוא באמת תכלית השלמות — דברים שכל אדם היה צריך לעשות, אלא שאין זה ריאלי לצפות מכולם. מחכם אבל כן מצפים לכך.

- כלומר: אין זה רק „יחסי ציבור" או סימנים חיצוניים — זוהי תביעה אמיתית שחכם צריך להיות טוב יותר גם במעשה, כי חכמתו ודעתו דורשות זאת ממנו.

---

הלכה א' — יסוד כללי: החכם צריך להיות ניכר במעשיו

דברי הרמב"ם

פשט

חכם כבר ניכר בחכמתו ודעותיו — הוא מובדל משאר העם. אבל זה לבדו אינו מספיק. הוא צריך להיות ניכר ומובדל גם במעשיו — באכילה, בשתייה, בתשמיש, בדיבור, בהליכה, בלבוש, בכלכלת דבריו, ובמשא ומתן. כל מעשיו צריכים להיות „נאים ומתוקנים ביותר."

חידושים והסברות

1. „בדעותיו" — מה הכוונה? „דעותיו" יכול לפרש דעות (השקפות/ידיעות) או מידות. הרמב"ם הרי ממשיך לדבר על מידות, אם כן מה פירוש „דעותיו" כאן? נשאר שאלה פתוחה — אולי הכוונה אכן לדעות במובן הפשוט (ידיעות/השקפות), והמידות באות רק אחר כך.

2. „מעשיו" — לא „מדותיו": הרמב"ם אומר דווקא מעשיו (מעשים, פעולות), לא מדותיו. הכוונה לביצועים הקונקרטיים — כיצד הוא אוכל, כיצד הוא מדבר, כיצד הוא לבוש — לא תכונות אופי מופשטות.

3. „כלכלת דבריו": המילה „כלכל" פירושה לתקצב. הוא מתקצב את דבריו בחכמה — בדומה למה שנלמד קודם על „דרך קצרה" (דיבור קצר ומדויק).

4. „ניכר" — בפני מי? האם „ניכר" פירושו שאנשים אחרים מכירים בכך (סימנים חיצוניים), או שהדבר מוגדר כך שהוא שונה? מסקנה: שניהם — הדבר מוגדר וגם ניכר כלפי חוץ. הרמב"ם הרי אומר „מובדל משאר העם" — כלומר הדבר ניכר לאחרים.

5. התביעה מן החכם: החכם יודע בעצמו שהוא חכם — הוא יודע שהוא יודע יותר מאנשים אחרים. ממילא הוא מחויב בכל שאר הדברים. אין זה שאחרים מטילים עליו את החובה — הוא עצמו יודע שהוא צריך יותר.

6. לא סתם „מובדל" — אלא „טוב יותר": החכם אינו צריך סתם להיות שונה (מרוחק מן הבריות), אלא טוב יותר משאר העם. חכם יכול לטעות ולחשוב: „אני כבר טוב יותר כי אני יודע יותר." לא — אם אתה יודע יותר, אתה חייב גם להיות טוב יותר בכל הדרכים.

---

הלכה א' (המשך) — ניכר במאכלו

דברי הרמב"ם

„והם האומרים ‚אכול ושתו כי מחר נמות'. וזהו מאכל הרשעים... ‚כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום'."

„אבל החכם אוכל תבשיל אחד או שניים, ואוכל ממנו כדי חייו ודיו. הוא שאמר שלמה: ‚צדיק אוכל לשובע נפשו'."

פשט

תלמיד חכם אינו רשאי להיות רעבתן (גרגרן). הוא אוכל רק מאכלים הראויים להבריא את גופו. אפילו ממאכלים בריאים אינו אוכל אכילה גסה. הרמב"ם מעמיד זה מול זה שני סוגי אנשים: ה„רשעים" שאוכלים ושותים כל יום כיום טוב, וה„חכם" שאוכל תבשיל אחד או שניים ורק כפי שצריך לחייו.

חידושים והסברות

1. מדוע מביא הרמב"ם את הפסוק „וזריתי פרש" דווקא כאן, ולא בפרק ד' (בריאות)? בפרק ד' הענין היה רפואה/בריאות — שם הפסוק אינו רלוונטי. כאן בפרק ה' מדובר על סוג אדם, אורח חיים — „עושים כל ימיהם כחגים" — זו אינה רק בעיית בריאות, אלא שקיעות בעולם הזה, אורח חיים שלם של חומרנות. הפסוק „וזריתי פרש" מגנה את סוג האדם, לא רק את המעשה.

2. „בני אדם" מול „חכמים" — שני סוגי אנשים: כאן רואים בבירור שהרמב"ם מדבר על שני סוגי אנשים — „בני אדם שאוכלים ושותים ועושים כל ימיהם כחגים" מול „חכמים". זה מאשר את היסוד שפרק ה' מדבר על סוג אדם מיוחד — החכם — שהוא שונה מסתם „בני אדם". פרק ד' לא אמר „אל תהיה סוג כזה של אדם" — הוא רק אמר „תחלה". כאן זו קטגוריה של אנושיות.

3. „מאכל הרשעים" — ההיפך הפילוסופי של הצדיק: קודם (פרק ג') אמר הרמב"ם שצדיק מבין שאכילה מביאה לבריאות כדי שיוכל לעבוד את ה'. הרשע הוא בדיוק להיפך — הוא חושב „ממילא אני הולך למות, בוא נספיק כמה שיותר". אלו שתי השקפות עולם מנוגדות.

4. „כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום": ה„שולחן" של הזוללים הוא כבר בעצמו „מלא קיא צואה" — סוף האכילה הוא הצואה, והשולחן כבר מבחינה מושגית זהה לתוצר הסופי. זהו גינוי של סוג האדם, לא רק הידור.

5. „תבשיל אחד או שניים" — דבר חדש שחורג מבריאות: הרמב"ם עדיין לא אמר לנו קודם שאוכלים רק תבשיל אחד או שניים. מבחינת בריאות אין זה בהכרח כך — אפשר לאכול מעט מהרבה דברים ולהיות בריא. החידוש כאן הוא שאין מדובר רק בכמה אוכלים, אלא בסגנון — לא לערוך שולחן עם „מגוון מיני מאכלים". זהו ענין של מותרות וסוג אדם, לא רק כמות.

6. שתי סיבות לסגנון האכילה של החכם — ההבדל בין פרק ד' לפרק ה': בפרק ד' אוכלים בריא כדי לא לחלות (בריאות). בפרק ה' החכם אוכל בריא כדי שיהיה מפנה חכמתו לידיעת השם — המניע הוא חכמתו, לא סתם רפואה. אותו מעשה (אכילה בריאה) יכול להיות מונע משתי סיבות שונות לגמרי, וסיבת החכם היא מה שעושה אותו ניכר — חכמתו היא ששולטת על אכילתו, לא סתם עצות רפואיות.

7. עוד נפקא מינה — ביטול תורה מטרדת אכילה מרובה: אפילו אם אדם אוכל מעט מכל דבר (בריא), אבל הוא טרוד בהכנת מיני מאכלים רבים — זה לבדו הוא ביטול תורה וטרדה באכילה שאינה הולמת חכם. זהו „דומה לאוכל תפנוקים" — מצד בריאות הוא אוכל הרבה מאכלים, אבל הוא סתם טרוד באכילה.

---

הלכה א' (המשך) — היכן החכם אוכל

דברי הרמב"ם

„ולא יאכל אצל עם הארץ, ולא על אותן השולחנות המלאים כל טוב כצואה."

„והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מעולם בסעודה שאינה שלהם."

פשט

החכם אוכל רק בביתו שלו, על שולחנו שלו. לא בחנות, לא בשוק, אלא בצורך גדול. אינו אוכל אצל עמי הארצות, לא ליד שולחנות מפוארים, לא בסעודות ציבוריות גדולות — רק בסעודות של מצוה של תלמידי חכמים. החסידים הראשונים מעולם לא אכלו אצל אחרים.

חידושים והסברות

1. „כדי שלא יתגנה בפני הבריות" — ענין של קידוש השם: הסיבה שחכם אינו אוכל ברחוב או בחנות דומה לקידוש השם — שלא יתגנה בעיני הבריות.

2. תנאי חדש: אפילו אוכל מעט, אבל ליד שולחן מפואר — אסור: אפילו החכם אוכל רק מעט, אבל אם השולחן ערוך במותרות ובהגזמה („שולחנות המלאים כל טוב כצואה"), לא יאכל שם כלל. זה חורג מכמה הוא אוכל — זה נוגע להיכן הוא אוכל ועם מי הוא מזוהה.

3. [סטייה: מה עושה תלמיד חכם שצריך לגייס כספים?] מה עם רב שיש לו תומכים (תורמים) שעורכים סעודה גדולה, והרב יושב שם בראש כדי „לפעול" (להשיג תמיכה למוסדות)? אולי זהו קידוש השם, והרמב"ם עצמו לא היה מגביל אם המטרה היא לגייס כספים ליהודים לכסות מוסדות — זו השתדלותו. אבל הרמב"ם מדבר כשהדבר שייך — כשאין צורך כזה.

4. „חסידים הראשונים" — פירוש הרמב"ם: „לא אכלו מעולם בסעודה שאינה שלהם" — אפשר ללמוד זאת בכמה אופנים: (א) בענין גזל — רק מכספם; (ב) בענין כשרות; (ג) בענין שלא ליהנות משולחן אחרים (כמו שמואל הנביא). אבל הרמב"ם מבין שהענין הוא: כשאתה הולך למסיבה גדולה, אתה פחות ניכר — תלמיד חכם צריך להיות ניכר, הוא צריך להיות שונה. עמי הארצות יושבים תמיד ביחד — תלמיד חכם אף פעם לא שם. הוא אוכל אצלו בבית, בסגנון אחר — „אצלכם אוכלים כזוללים, אצלי אוכלים כיהודי ישר." אין צורך לראות אותו בשעת אכילתו.

---

הלכה א' (המשך) — ניכר במשתהו

דברי הרמב"ם

„אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו."

„וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו."

„ואם השתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילול השם."

„ואסור לשתות בצהריים אפילו מעט... ואין אסור אלא יין שלאחר המזון."

פשט

חכם שותה יין רק כדי „לשרות" (להרטיב) את האוכל במעיו — זה מסייע לעיכול. שכרות היא חטא, גנאי, ואיבוד חכמה. שכרות בפני עמי הארץ היא חילול השם. שתייה בצהריים אסורה אפילו מעט — אבל רק יין שלאחר המזון, לא יין בתוך המזון.

חידושים והסברות

1. „לשרות אכילה שבמעיו" — קשר לפרק ד': הרמב"ם אמר קודם בפרק ד' שצריך שהעיכול יהיה קל. כששותים מעט יין, האוכל נרטב וזה מסייע לעיכול. מהמעט הזה לא משתכרים.

2. „חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו" — שלוש דרגות: (א) חוטא — זהו חטא; (ב) מגונה — זהו גנאי (כנראה כשעושה זאת ברבים); (ג) מפסיד חכמתו — הוא מאבד את חכמתו. „מפסיד חכמתו" פירושו שבאותן שעות שהוא שיכור אין לו חכמה — יש חשש על אותן שעות.

3. „משתכר" — אורח חיים, לא פעם אחת: „המשתכר" פירושו אורח חיים של שכרות — לא שהשתכר פעם אחת בפורים. אבל אולי גם פעם אחת היא בעיה — פורים הוא יוצא מן הכלל שצריך לדון בו בנפרד.

4. „בפני עמי הארץ — חילול השם": מלבד העבירה הרגילה של שכרות, כשזה בפני עמי הארץ זהו חילול השם — כי לעמי הארצות יש דימוי מסוים שהם נושאים על תלמיד חכם, וכשהם רואים אותו שיכור הדבר נפגם.

5. מקור לשתייה בצהריים — משנה אבות (רבי דוסתאי בן הרכינס): „שינה של שחרית, ויין של צהרים, ושיחת הילדים, וישיבת כנסיות של עמי הארץ — מוציאין את האדם מן העולם." זהו אורח חיים שמוציא את האדם מן העולם.

6. [סטייה: דבר על אברכים]: המשנה מדברת נגד אורח חיים מסוים — לישון בשחרית (לבוא מאוחר לתפילה), לשתות לחיים אחר הצהריים, לפטפט פוליטיקה, ללכת ל„ישיבת כנסיות של עמי הארץ" — ועדיין מחזיקים את עצמם כאברך כולל.

7. חילוק בין יין בתוך המזון לשלאחר המזון: האיסור הוא רק על יין שלאחר המזון. יין ששותים כדרך סעודה, כחלק מהאכילה, אינו שכרות — זה נכלל בכלל של „אכילה לשם שמים". „שתיה בכלל אכילה" הולך רק כשזה חלק מהסעודה.

8. מדוע דווקא בצהריים? אחר הצהריים הוא זמן שבו האדם בעבודה, בלימוד — אין זה מתאים לשתות. בלילה, כשאוכלים את הסעודה הרגילה, זה יותר זמן שבו ניכר שכוונתו לשם שמים. אבל אחר הצהריים אינו זמן לשתייה — זה מעיד על אורח חיים של בטלנות.

9. פורים — יוצא מן הכלל: הרמב"ם בהלכות מגילה אומר שמצוות „עד דלא ידע" היא חלק מסעודת פורים: „כיצד? אוכל בסעודה זו, שותה יין." אפילו בפורים היין בא בתוך המזון — כחלק מהסעודה — לא כיין שלאחר המזון. מה שאומרים „יותר מלימודו" אולי פירושו יותר מכמה שתלמיד חכם רגיל לשתות לפי לימודו.

---

הלכה א' (המשך) — ניכר בבעילתו

דברי הרמב"ם

**„ולא יהיו שניהם לא שיכורים, ולא עצלנים, ולא עצבים... אלא ברצון שניהם ובשמחתם. יספר מעט וישחק עמה מעט כדי שתתיישב

נפשו, אבל ביאה אפילו היא בשמחה לא תהיה בעזות פנים אלא בבושה, לא בעזות, ויפרוש מיד."**

פשט

תלמיד חכם נוהג בקדושה יתרה בענייני תשמיש: לא בתדירות מרובה (מליל שבת לליל שבת), לא מיד אחרי האכילה ולא כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה. לא יהיה קל ראש יותר מדי, לא ידבר ניבול פה אפילו בינו לבינה. שניהם לא יהיו שיכורים, עצלנים, או עצובים — אלא ברצון. ידבר מעט וישחק עמה מעט כדי שתתיישב נפשו, אבל הביאה עצמה תהיה בבושה, לא בעזות פנים, ויפרוש מיד.

חידושים והסברות

1. דיוק: „תלמיד חכמים" ולא „תלמיד חכם": הרמב"ם כותב תלמיד חכמים (עם מ"ם). „תלמיד חכם" אינו מובן — אתה תלמיד או חכם? הרמב"ם מתכוון לתלמיד של חכמים — מי שעדיין לומד אצל חכמים. חכם בעצמו כבר אינו צריך שהרמב"ם ידבר אליו, הוא כבר יודע הכל.

2. „אם יש בו כח" — שני פירושים: (א) אם יש בו כח להתאפק ולעשות רק פעם בשבוע. (ב) אם יש בו כח לקיים בליל שבת — כי הגמרא אומרת „תורה מתשת כחו של אדם", וממילא תלמיד חכם גדול שלמד הרבה בליל שבת, או אדם מבוגר, אולי אין לו כח אפילו לליל שבת. זה מתאים למה שהרמב"ם אמר קודם בפרק ד' שכשאין כח מסוכן לבעול.

3. מצוות עונה — לפי כחו: גדר מצוות עונה הוא לפי כחו. מי שאין לו כח כלל פטור מעונה — עונה פירושה שאחרי שיש לך כח, אומרים לך כל אחד לפי ענינו.

4. „יספר עמה" — לשון מ„ספר": הרמב"ם משתמש בלשון „יספר" שמקורה בלשון הגמרא „אדם מספר עם אשתו". „מספר" פירושו ממש תשמיש, לא רק שיחה. אבל הרמב"ם שינה את הלשון באמצע — „וכשיספר עמה" פירושו כשהוא עוסק עמה בענין תשמיש. זו לשון יפה: תלמיד חכם תמיד עם ספר — אפילו „מספר" עם אשתו הוא מעין ספר. הרמב"ם תפס לשון זו כי רצה לרמז שתלמיד חכם יקדיש גם זמן לכך — לשוחח עמה, לעשות את הענינים — אבל בעדינות.

5. [סטייה: קבלת ספרים אחרי צ'ולנט]: מה שאנשים יודעים מ„קבלת ספרים אחרי צ'ולנט" בא בעצם מכאן — לא מיד אחרי הסעודה (בתחלת הלילה כשהוא שבע), ולא מאוחר מאוד כשכבר עייף ורעב.

6. „ולא יקל ראשו ביותר" — איזון: כתוב „שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה" — צריך מידה מסוימת של קלות ראש כדי להיכנס לאותו מצב. אבל תלמיד חכם לא יעשה ביותר — הוא שומר על איזון.

7. חידוש גדול — „ולא ינבל את פיו... אפילו בינו לבינה" מראה את ההבדל בין תלמיד חכם לאדם רגיל: ניבול פה בינו לבינה מותר לאדם רגיל — אולי זו אפילו מצוה, חלק מ„הרגל דבר" (הכנה לתשמיש). אבל תלמיד חכם נדרש ליותר עדינות — הוא גם „מספר עמה", אבל עושה זאת בעדינות יותר, לא בדברי הבאי. כאן רואים בבירור הבדל בין מה שנדרש מכל אדם (הלכה) לבין מה שנדרש מתלמיד חכם (פרישות/דרך תלמידי חכמים). הדברים מותרים — הרמב"ם מדבר כאן על מדרגה גבוהה יותר, לא על איסור.

8. „מגיד לאדם מה שיחו" — פסוק ודרשה: הרמב"ם מביא את הפסוק (עמוס ד:יג). רש"י אומר „כל מעשיו פורטין לפניו בשעת מיתתו". „שיחו" אינו רק שיחה, אלא מה שהוא עושה. אבל הגמרא (חגיגה ה:) דורשת: „אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתידין ליתן עליה את הדין." חידוש: זה הולך רק על תלמיד חכם — אצל עם הארץ, כשמגיעים ל„שיחה קלה שבין איש לאשתו" יש לו עוד רשימה ארוכה של דברים רציניים יותר לתת עליהם את הדין. כלומר, זהו דבר עדין — פירושו קצת פחות ממה שגס רוח היה עושה.

9. ממדים מרובים בבת אחת: תלמיד חכם צריך לשמור על כמה קריטריונים בבת אחת: (א) בריאות — לא לבעול כשאין לו כח (פרק ד'). (ב) מצוות עונה — לפי כחו. (ג) דרך תלמידי חכמים — פרישות. אלו „רמות שונות" — הלכה, חושן משפט, אבן העזר, פרישות — וצריך להתחשב בהכל.

10. „ולא יהיו שניהם" — ציווי גם על האשה: כאן הציווי עולה גם על האשה — „שניהם" — שניהם לא יהיו שיכורים, לא עצלנים, לא עצבים.

11. „שיכורים" — לא בכוונה, לא בדעת: „שיכורים" מתפרש לא כשיכור ממש מיין, אלא שאין זה בכוונה — זה קרה, ואחר כך הוא מרגיש כבר במצב של שכרות. זהו „דבר קשה" שמופיע גם בשולחן ערוך סימן ר"מ.

12. „ויפרוש מיד" — גבול: הפירוש המדויק אינו ברור לגמרי, אבל הכלל הוא שיהיה גבול — לא יותר מדי.

13. שולחן ערוך סימן ר"מ — תלמיד חכם או כל יהודי? בסימן ר"מ כתובים הרבה דברים שבעצם הם על תלמיד חכם. השולחן ערוך אבל לא דקדק כל כך בהבדל הזה — השולחן ערוך רוצה שכל אחד ינהג כתלמיד חכם.

---

הלכה א' (סוף) — „כל זה לא כל אדם נוהג מנהג זה"

דברי הרמב"ם

פשט

כל ההנהגות הללו הן רק למי שקידש את נפשו, טיהר את עצמו, ותיקן את מידותיו. השכר לכך הוא שמועיל לילדים — „בן נאה ובשונה".

חידושים והסברות

1. „נאה" — נטייה למידות טובות: „נאה" אולי אינו רק יפה בגוף, אלא שהילד נולד עם נטייה למידות טובות. זה מתאים למה שהרמב"ם אומר בשמונה פרקים, שאדם יכול להיות בעל נטייה טבעית למידות טובות. „בשונה" פירושו במידות או בתורה.

2. קודם אמר הרמב"ם — לבעול כדי שיהיה לו בן גדול בתורה וחכם; עכשיו הוא אומר כיצד צריך לעשות זאת.

3. „העם ההולכים בחשך" — לשון חריפה: מי שאינו הולך בדרך זו, ילדיו הם „כמו אותם העם" — כמו כולם. „העם ההולכים בחשך" היא לשון חריפה מאוד. הלימוד זכות הוא ש„הולכים בחשך" פירושו אנשים שאינם מבינים יותר — הם אינם יודעים מדרך זו. להמון העם אין אומרים פרק זה כלל — הוא עושה מה שעושה. אבל חכם צריך לדעת שאם אינו נוהג כך, ילדיו כמו אצל כל אחד אחר.

---

הלכה א' (המשך) — צניעות של תלמידי חכמים: כיסוי ראש וגוף

דברי הרמב"ם

„צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן. לא יתבזו ולא יגלו ראשם ולא גופם."

פשט

תלמידי חכמים נוהגים בצניעות גדולה — הולכים תמיד עם כיסוי ראש ומכסים את גופם.

חידושים והסברות

1. כיסוי ראש — ממנהג תלמידי חכמים עד חיוב לכל ישראל: בשולחן ערוך כתוב שאדם פשוט אינו חייב בהכרח ללכת עם כיפה. אבל הרמ"א פסק שבזמנים אלו כל אחד צריך ללכת עם כיפה. הפוסקים האחרונים הביאו חידוש: מכיוון שכל היהודים הולכים עם כיפה, מי שאינו הולך עם כיפה עובר על חוקות הגוי — וזה יכול להיות איסור דאורייתא ממש, לא סתם מנהג.

2. „לא יגלו ראשם" — אפילו באופן ארעי? לשון הרמב"ם „לא יגלו ראשם" יכולה לפרש שאפילו באופן ארעי (לזמן קצר) לא יגלו את הראש — זו מדרגה מחמירה יותר מסתם כיסוי ראש בדרך כלל.

---

הלכה א' (המשך) — צניעות בבית הכסא

דברי הרמב"ם

פשט

תלמיד חכם לא יגלה את גופו עד שישב, לא יקנח ביד ימין. יתקן לו בית כסא בחדר פנימי (לא ליד הדלת). אם נפנה מאחורי גדר, ירחיק כדי שלא ישמעו קולות. אם בבקעה (שטח פתוח), ירחיק כדי שלא יראו. לא ידבר בשעת הפנייה, אפילו לצורך גדול. וכל הדינים חלים גם בלילה כשאין איש רואה.

חידושים והסברות

1. „לא יקנח בימין" — צניעות או מעשי? הטעם הוא: ביד ימין מניחים תפילין, וביד ימין משתמשים הרבה — צריך לשמור אותה נקייה. הרמב"ם מכניס זאת כחומרה של תלמידי חכמים.

2. „חדר בחדר" — עמוק יותר פנימה: בית הכסא יהיה במקום פנימי יותר — אם בבית, חדר פנימי; אם במערה, לפנים ממערה. העיקר שלא יהיה ליד הדלת, אלא קצת עמוק יותר פנימה.

3. בלילה — צניעות בינו לבין עצמו: כל הדינים חלים גם בלילה כשאין איש רואה. הענין הוא צניעות בינו לבין עצמו, לא רק בפני אנשים אחרים.

4. סתירה עם פרק ד' — „עשר פעמים" בבית הכסא: הלוקח טוב אמר שתלמיד חכם צריך להסתדר (לסדר את עצמו) כדי שלא יצטרך באמצע היום לחפש מקום. אבל הרמב"ם אמר קודם בפרק ד' שצריך לצאת עשר פעמים לבית הכסא (לבריאות)! מנסים לתרץ: אולי אותו (עשר פעמים) הוא לכל אדם (רפואה), וזה (להסתדר) הוא מדרגה גבוהה יותר לתלמיד חכם. התירוץ העיקרי: הרמב"ם מתכוון שתלמיד חכם יסתדר באופן שהוא יודע מתי צריך ללכת — שיהיה בשליטתו. אבל נשארת קצת סתירה שצריך עוד לתרץ.

5. [סטייה: בתי כסא של ימינו]: בתי כסא של ימינו (כמו בבתי ספר או ישיבות) שפתוחים משלושה צדדים, אולי אינם עומדים בכל ההלכות הללו של צניעות.

---

הלכה ב' — כיצד תלמיד חכם מדבר

דברי הרמב"ם

„תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר, אלא דבורו בנחת עם כל הבריות."

פשט

תלמיד חכם לא יצעק כשהוא מדבר כבהמות וחיות, לא ירים את קולו יותר מדי, אלא ידבר בנחת עם כל הבריות.

חידושים והסברות

1. „בנחת" — לא עדין, אלא רגוע: „בנחת" אינו דווקא „עדין" (שזה קצת שונה), אלא רגוע, ביישוב הדעת.

2. שאלה עקרונית: האם זה רק לתלמידי חכמים? הרמב"ם אינו אומר זאת לכל אחד, כי הוא סובר שאי אפשר לדרוש מכולם. אדם רגיל הוא כן צעקן. תלמיד חכם צריך להיות אדם טוב יותר.

3. אתי או אסתטי? — מחלוקת חשובה: האם הנהגות תלמיד חכם הן „אתיות" (מוסריות-ערכיות) או „אסתטיות" (להיראות יפה, למצוא חן בעיני הבריות).

- שיטה א': זה אסתטי — תלמיד חכם צריך למצוא חן בעיני הבריות, צריך להיראות יפה. אין זה רע מבחינה אתית לצעוק, אלא שזה לא יפה, לא אנושי.

- שיטה ב' (שהוסכם עליה): זה כן אתי, אלא שיש רמות של אתיקה. אין זו עבירה לצעוק, אבל זה קצת לא עדין. זו מדרגה של מוסר שאי אפשר לדרוש מכולם, אבל זו אכן מידה טובה אמיתית.

- [סטייה — חסידות קוצק]: „חסיד חד" (כמו קוצקער) אולי היה מבטל את הענין של „להיראות יפה" כלא חשוב. אבל אפילו הרבי מקוצק, כשצעק על חסידים זה היה לצורך — אבל עם אדם ברחוב גם הוא דיבר ברוגע.

4. גם ל„בנחת" יש שיעור — לא מקצועי מדי: אין לדבר בצורה כל כך מלוטשת ומאולצת-עדינה שזה צועק גאווה. „רחק עד שיורגש לדובר גסות הרוח" — אין לדבר כמו פסיכולוג שכל מילה „מהודרת". זה מטריד לאדם כשמדברים אליו לא כמו חבר. האיזון הוא: לא כמו שני בחורים במעונות, אבל גם לא כמו שמדברים לנשיא — עדינות מסוימת.

5. המחשה מעשית — בנחת מוגזם: קל למצוא אנשים שמדברים „בנחת באופן מוגזם" — צועק מתוך דיבורם: „אני ראש ישיבה גדול ואני גם בעל מידות." אנשים מרגישים חיוך מזויף, נדיבות מוגזמת. גם זו אינה הדרך — צריך להיות אמיתי, באיזון, כמו „דרך אברהם" — דרך האמצעי.

6. „בנחת" לא תמיד פירושו שקט: לפעמים צריך לדבר רגיל. העיקר הוא: לא לצעוק, לא להיות פרוע, אבל לפעמים לדבר רגיל.

---

הלכה ב' (המשך) — מקדים לשלום כל אדם

דברי הרמב"ם

„מקדים לשלום כל אדם"

פשט

תלמיד חכם מברך כל אדם בשלום ראשון — אינו ממתין שהלה יברך אותו.

חידושים והסברות

1. הטעם — „כדי שתהא רוח הבריות נוחה הימנו": שהבריות יהיו מרוצות מתלמיד חכם, שאנשים יחבבו אותו. „מקדים" הוא „משחק חן" גדול שאנשים משחקים — מי מברך ראשון. תלמיד חכם אינו ממתין לשלומו של הזולת.

2. דרך האמצעי גם כאן — לא לרדוף אחרי סנוב: אם הלה פשוט מבולבל או חש יראה מחשיבותו של תלמיד חכם, צריך לקרבו. אבל אם מישהו מתנשא כלפי תלמיד חכם, אין תלמיד חכם צריך לרדוף אחריו. גם כאן יש דרך האמצעי.

---

הלכה ב' (המשך) — דן את כל האדם לכף זכות

דברי הרמב"ם

„והדן את כל האדם לכף זכות"

פשט

תלמיד חכם צריך לדון כל אדם לכף זכות — תמיד לחשוב טוב על אדם.

חידושים והסברות

1. „דן" — לא רק חושב, אלא ממש דן: „דן" אינו סתם חושב טוב. תלמיד חכם הוא זה שממש דן לכף זכות — „דן" אינו נכנס בדיבור בלבד, זהו פסק, משפט.

2. חידוש: אולי רק תלמיד חכם צריך לדון לכף זכות: דווקא תלמיד חכם צריך לדון לכף זכות, כי סתם אדם אינו צריך כלל „לדון" — מי שואל אותו? תלמיד חכם הרי הוא הדיין — אותו שואלים עצות לשידוכים, אותו שואלים אם להיות חברו של פלוני. הוא זה שנשאל, וממילא ידון לכף זכות.

3. אדם פשוט אין לו את האחריות: לאדם פשוט אין את הרמה של רצינות, אין לו השפעה כזו. מי שיש לו כבוד — מה שהוא אומר יש לו השפעה גדולה, כי אנשים הולכים לחשוב על כך. כשאדם נכנס לאדם גדול, הוא הולך אחר כך לרשום בדיוק מה שאמר לו. ממילא יש הרבה יותר אחריות לאדם חשוב לחשוב מה הוא אומר.

4. עוד טעם — כשתופסים שזה עושה נפקא מינה, מתחילים לדון לכף זכות: הרבה פעמים אנשים ביקורתיים כי הם לא תופסים שהביקורת שלהם נלקחת ברצינות. כשאדם תופס שהביקורת שלו עושה נפקא מינה, הוא מתחיל יותר לדון לכף זכות. זה לא בא מענווה או שפלות — זה בא מחוסר התבוננות ש„למילים שלי יש טווח" (השפעה).

---

הלכה ב' (המשך) — תלמיד חכם שומר על דבריו

חידושים

תלמיד חכם מקפיד שדבריו יישמעו. אם הוא מרגיש שצריך לעשות משהו, הוא אומר. אבל אם לא, הוא שותק. הוא שומר על דבריו גם מהסיבה שדבריו לא יהיו זולים. אם הוא מוציא „קול קורא" שאיש אינו קורא, הוא איבד את הקול קורא שלו.

הערה על שיטת הרמב"ם

הרמב"ם מכניס הרבה משניות ממסכת אבות — „דן את כל האדם לכף זכות", „הוי שפל רוח" — אבל הוא עושה סדר יפה מאוד, מקשר דברים, פסוק במשלי, ומציב הכל בדרך שעושה מזה „סיפור". הוא ליקט מה שרצה בסדר שלו, הכל תחת ה„כותרת" של דברי חכמים — כיצד תלמיד חכם מדבר.

---

הלכה ב' (המשך) — לא ירצה חבירו בשעת כעסו, לא ישאל על נדרו, לא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו

דברי הרמב"ם

**„לא ירצה חבירו בשעת כעס

ו, ולא ישאל לו על נדרו בשעת נדרו, ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו, וכן כל כיוצא באלו"**

פשט

אין לדבר דברי ריצוי לאדם כשהוא בכעס — אז זה לא יעזור. אין לשאול אדם על נדרו בשעת הנדר — הוא עכשיו סוער. יש להמתין שיירגע. אין לנחם כשהמת עדיין מוטל לפניו — הוא בצער עמוק מדי. אחרי הקבורה הוא הזמן לנחם.

חידושים והסברות

1. הכלל: חשוב מה אתה אומר — שיבוא בזמן הנכון: „וכן כל כיוצא באלו" — תלמיד חכם צריך חוש לדעת מתי לומר מה, ולהימנע מתסכול ועגמת נפש.

2. „בשעת כעסו" — אפילו כשהוא כועס עליך: לפעמים בא אדם כועס עליך. תלמיד חכם בעל שכל שומע, הוא יודע שגם לו יש הרבה פעמים מה לענות — אין הפשט שאנחנו תמיד צודקים. הוא שומע ואומר „כן, בסדר", הוא מקבל. לאנשים קשה לסבול שמישהו כועס עליהם — „אני חייב להתגונן!" אינך חייב. הוא כועס, אי אפשר עכשיו. יום אחר.

---

הלכה ב' (המשך) — ולא יראה חבירו בשעת קלקולו

דברי הרמב"ם

„ולא יראה חבירו בשעת קלקולו — יעלים עיניו ממנו"

פשט

כשתופסים את חברו בשעת עבירה — „ביד אדומה" — אין להראות שראו אותו. יש להעלים עין.

חידושים והסברות

1. בחינוך — דבר חזק מאוד: כשילדך רואה שאתה כבר יודע, אין לו יותר סיבה להסתיר. הוא מאבד את הכבוד שלו, והוא הולך ולא מנסה יותר להרשים, כי הוא יודע שאתה יודע.

2. נפקא מינה מעשית — כשהמלמד מתקשר: אם המלמד התקשר אליך שהילד שלך לא לומד כל כך טוב — אם אין לך מהלך מה לעשות עם זה, אין טעם ללכת ולומר לו „הרבי שלך אמר לי שאתה לא לומד." להיפך — אמור לו „אתה לומד, תלמד יותר טוב!" זה סתם לבייש אדם.

3. עוד סיבה — הוא כבר מספיק מתבייש: כשהלה רואה שראית, הוא כבר לא צריך מוסר עכשיו — הוא כבר מספיק מתבייש. מוסר הוא צריך כשהוא חושב שאין רואים.

---

הלכה ב' (המשך) — ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע

דברי הרמב"ם

„ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע, אלא בדברי שלום וכיוצא בהן"

פשט

לא ישנה ממה שאומר. לא יגזים — לא יוסיף ולא יגרע. יאמר דברים כמו שהם, אמת. רק בדברי שלום — כשצריך לעשות שלום — מותר להוסיף או לגרוע.

חידושים והסברות

1. „ולא ישנה בדבורו" — לא לסלף, לא להגזים: „בדבורו" פירושו כנראה לא שלא יקיים משהו שאמר, אלא שלא יסלף, לא יגזים.

2. המדרש על אהרן הכהן — אוהב שלום ורודף שלום: אהרן הכהן היה הולך לאשה ואומר „בעלך רוצה כל כך שלום", אפילו שהוא לא אמר (במפורש) שרוצה. ולהיפך. אבל — לכאורה אהרן גם לא אמר שקר. אהרן ידע שאדם פשוט מסוכסך — הוא רוצה לעשות שלום עם הלה, הוא לא יודע שהוא רוצה, כי יש לו „ערבוב רגשות", אבל איפשהו בתוכו יש גם כח שרוצה לעשות שלום.

3. אדם רגיל תמיד מוסיף או גורע: אדם רגיל כשהוא מדבר תמיד או מוסיף או גורע — הוא עושה את זה יותר מהמציאות. אבל תלמיד חכם אינו רשאי: „הייתי בחוץ, הייתה תאונת דרכים כזו, 24 מכוניות" — כשהיו שלוש מכוניות. תלמיד חכם אינו רשאי להיות ככתב עיתון. הוא אינו רשאי כלל לדבר כמו „איש מכירות" — לא שיווק.

---

הלכה ב' (המשך) — כללו של דבר: אין אדם מדבר אלא בגמילות חסדים או בדברי חכמה

דברי הרמב"ם

„כללו של דבר, אין אדם מדבר אלא או בגמילות חסדים או בדברי חכמה וכיוצא בהן"

פשט

תלמיד חכם רשאי לדבר רק או משהו שהוא גמילות חסדים, או דברי חכמה — להחכים יהודים.

חידושים והסברות

1. תחת „גמילות חסדים" — גם דברים של מה בכך: תחת גמילות חסדים הוא כן גם משוחח — הוא רוצה לחזק אדם, ידבר עמו אפילו דברים של מה בכך. צריך לעזור ליהודי, צריך לדבר מידע לשידוכים וכדומה.

2. מדוע אומר הרמב"ם „חכמה" ולא „תורה"? הרמב"ם כמעט אף פעם לא אומר „תורה" — הוא אומר „חכמה." תירוץ: תורה הרי אינה סתם דבר רשות — תורה היא כבר מצוה לומר. הרמב"ם מדבר כאן על דברי רשות — מה מותר לדבר כשאין זו מצוה? גמילות חסדים או דברי חכמה. אבל ודאי כוונתו כולל גם תורה.

3. [סטייה: המעשה עם ר' דניאל פריש וואהבת לרעך כמוך]: ר' דניאל פריש (חסיד גדול) בא לבקר את ר' יענקעלע. הוא ראה יהודי מבוגר עם זקן לבן יפה משוחח עם אנשים לפני התפילה. ר' דניאל פריש אמר לו: „ר' מנדעלע אמר שכל דיבור לפני התפילה סותם את כוונת התפילה." ענה לו אותו יהודי: „אמרתי ‚הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך' — אבל לכל המצוות יש במחשבה, דיבור ומעשה. אתה קיימת אותה במחשבה באמירה. אבל מה הוא בדיבור?" — השיחה עם אנשים לפני התפילה היא הקיום בדיבור של ואהבת לרעך כמוך.

4. מעשה עם ר' יענקעלע — גמילות חסדים על ידי דיבור על „חדשות" ו„ספורט": ר' יענקעלע ידע שיהודי בדרך לבית הכנסת כבר הסתכל בכותרות העיתונים, וכואב לאדם כשאין לו למי לספר את החדשות שלו. ר' יענקעלע היה שואל בחור „נו, מה היה לאחרונה משחק מעניין? מי ניצח?" — כי זה נקרא לדבר גמילות חסדים, והרמב"ם מתיר בגמילות חסדים אפילו שטויות.

5. דיוק: אפילו דברי חכמה אפשר להוציא דרך שטויות: המשל לדבר חכמה יכול לבוא משטויות, כי התכלית היא להחכים את הזולת. הבעל שם טוב אמר שאפשר לייחד יחודים אפילו כשמדברים דברי שטויות. ר' נחמן אמר שאם זה יכול להביא שמחה, זו גם דרך.

---

הלכה ב' (המשך) — „ולא יספר עם אשה בשוק"

דברי הרמב"ם

„ולא יספר עם אשה בשוק, אפילו היא אשתו או אחותו או בתו."

פשט

תלמיד חכם לא ידבר עם אשה בשוק — אפילו עם אשתו, אחותו, או בתו — כי העובר אינו יודע שזו אשתו, וזה נראה כאדם פשוט.

חידושים והסברות

1. הענין הוא חשד / מראית העין, לא איסור: העובר ושב אינו יודע שאותה אשה היא אשתו. מי מבקש ממך לחשוד בתלמיד חכם? לחשוד בתלמיד חכם הוא עצמו ענין של חילול השם — ובכל זאת צריך תלמיד חכם עצמו להיזהר.

2. „בשוק" — מה הכוונה? „בשוק" אינו סתם ברחוב, אלא בשוק — מקום של משא ומתן, עסקים. במצב אחר, כמו ללכת לשמחה שבה מקובל ללכת עם האשה, וברור לכולם שזו אשתו — לכאורה היה אכן שונה.

3. תלמיד חכם רשאי לעשות משא ומתן: הרמב"ם משמיע שתלמיד חכם רשאי (וצריך) לעשות משא ומתן — אבל צריך לשמור על הכבוד.

---

הלכה ג' — הליכת תלמיד חכם

דברי הרמב"ם

פשט

הרמב"ם מציב דרך ממוצעת בהליכה: לא ללכת בגאווה עם ראש מורם (קומה זקופה, גרון נטוי), לא ללכת לאט מדי כנשים (עקב בצד גודל), לא לרוץ כמשוגע, לא להתכופף כבעל חטוטרת (גיבנת). אלא ללכת ישר, עם עיניים מושפלות, כמי שעומד בתפילה.

חידושים והסברות

1. זו לא רק אסתטיקה — זו ענווה ומוסר: להתנהג אסתטית הוא עצמו ענין של מוסר. אפילו כשאנשים לא רואים, צריך להתנהג אסתטית — זה לא סתם כי אנשים מסתכלים.

2. מעשה מישיבת חברון — כבוד אפילו באמצע הלילה: בישיבת חברון הקפידו מאוד על דרך זו. באמצע הלילה, כשמישהו קם לברך אשר יצר, לבש את המעיל — לא הלך ערום או בפיג'מה. זהו כבוד, ענין של כבוד לפני הקב"ה כשאומרים ברכה.

3. „קומה זקופה וגרון נטוי" — גאווה, לא רק פריצות: הרמב"ם מביא את הפסוק „ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים" — שבפשטות מדבר על נשים וצניעות. אבל הרמב"ם מפרש זאת כענין של גאווה, לא רק פריצות. צניעות עצמה היא דרך חזקה להיות בעל ענווה — צניעות וענווה קשורות.

4. „קומה זקופה" — לא רק לתלמיד חכם: סתם יהודי שהולך בגאווה, זהו סתם שוטה. אבל הרמב"ם דורש את הסטנדרט ספציפית מתלמיד חכם כי: (א) זו מדרגה גבוהה יותר של עדינות, ו-(ב) על תלמיד חכם מסתכלים בזכוכית מגדלת — על אדם רגיל אף אחד לא שם לב איך הוא הולך, אבל תלמיד חכם נצפה.

5. „גרון נטוי" — מעשית: מי שמוציא את הבטן, תנוחה גאוותנית כזו.

6. „בנחת כמו הנשים" — לאט מדי: „הלוך וטפוף" — הליכה רקדנית, גאוותנית. באנגליה הוויקטוריאנית היו קורסים לאנשים איך ללכת — את זה אין לעשות.

7. „ירוץ ברשות הרבים כמשוגע": „כמשוגע" פירושו ממש משוגע — לא רץ שרץ לספורט. יש שני צדדים: מצד אחד „כהנים זריזים" — לרוץ למצוה זה טוב; מצד שני, סתם לרוץ ברחוב הוא סימן של שיגעון.

8. ה„רץ" מול ה„טיול" — שני קצוות: (א) ה„רץ כמשוגע" — מי שרץ לחינם; (ב) „טיול" — אנשים שמטיילים כל היום, מסתובבים בעיר, לא צריכים לעבוד. זו הגאווה — אדם שרואים שאין לו מה לעשות עם זמנו. אדם שעובד, רץ, תמיד יש לו מה לסדר — זה כנראה מי שהוא בעל ענווה.

9. „ולא יכפוף קומתו כבעל חטוטרת" — ענווה מוגזמת: לא ילך כפוף כמי שיש לו גיבנת. „מסתכל למטה כמי שעומד בתפילה" — ילך ישר, אבל עיניו מושפלות. ה„מסתכל למטה" אינו כשמירת עיניים, אלא כענווה — לא להסתכל לאנשים ישר בפנים, לא „גבה עיניים".

10. שאלה: מי שעושה כך כשמירת עיניים — האם הוא עובד? הוא עובד על משנה אחרת — במסכת סוטה כתוב על „מכות פרושים" (מכת זבלי זרים) — פרוש שנוקף ראשו בקיר כי אינו מסתכל. אלא אם כן הוא הולך במקום שבו שם לב לסיבה ספציפית — אבל אין שום גמרא שצריך ללכת כפרוש סתם כך.

11. „וגם בדרך שהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא" (קהלת י:ג): הדרך שבה סכל הולך, מפרסמת שהוא סכל. יש דבר כזה שנקרא „שפת גוף" — הדרך שבה אדם הולך אפשר לראות אם הוא בעל דעה או שוטה וסכל.

12. „מהלך בשובה": אדם שהולך ברחוב, רואים שיש לו מה לעשות עם חייו — הוא הולך עם תכלית.

---

הלכה ד' — מלבוש תלמיד חכם

דברי הרמב"ם

„ולא ילך במנעלים מתולאים ולא בבגד קרוע... אבל מותר לצאת בהם בחמה מפני הצינה."

פשט

מלבוש תלמיד חכם צריך להיות יפה ונקי — ללא כתמים, ללא שומן. לא מלבוש מלכים (זהב, ארגמן) שמושך תשומת לב, לא מלבוש עניים שמבזה את לובשו. אלא בינוניים — הגונים, נאים. גם לא בגדים דקים מאוד (כמו הפשתן ממצרים) שרואים דרכם את הגוף. הבגדים לא יהיו ארוכים וסוחבים, אלא עד העקב. השרוולים עד קצות האצבעות. לא בגדים תלויים כישמעאלים. לא נעליים מטולאות או בגד קרוע — אלא אם כן בקור לצורך מעשי.

חידושים והסברות

1. „בגדי קדש להרן לכבוד ולתפארת" — לבגדים יש השפעה גדולה: קשור לפרשת תצוה/תרומה — „המדיום חשוב מאוד" — הדרך שבה אדם מציג את עצמו.

2. „כתם" ו„שמנונית" — שני סוגי כתמים: שמנונית פירושה שמן או שומן, וכתם הוא סוג אחר של כתם. לא יהיה מלוכלך, לא מרוח.

3. רבנים עם בגדי זהב — קטגוריה אחרת: זה אולי ענין אחר — כמו הכהנים שלבשו בגדי זהב. ברגע שיש לו את התואר „רבי", צריך לראות איך הרבנים הרגילים הולכים, וזו דרך המצוה שלו. הרמב"ם עצמו מודה שמלך הולך בבגדי מלכים — אנו מדברים על תלמיד חכם רגיל.

4. „בגדי הפשתן הקלים שעושין במצרים": במצרים (אפריקה, חם מאוד) היו להם בגדים דקים מאוד שאפשר היה לראות דרכם את הגוף — ממש שקופים. זו אינה הדרך שתלמיד חכם הולך.

5. „עד עקבו" — ארוך מאוד, אבל לא סוחב: „עקב" פירושו כף הרגל (לא הברך), כך שהבגד ארוך מאוד — אבל לא כל כך ארוך שנגרר על הארץ.

6. אי אפשר היום להתלבש כמו הרמב"ם — העיקר הוא ההקשר: אי אפשר לקחת את המידות הספציפיות של הרמב"ם וליישם אותן היום מילולית. העיקר הוא לתפוס את ה„ראש" של הרמב"ם — העיקרון. למשל, היום יש יהודים שהולכים דווקא עם בקיצ'עס ארוכות מאוד — זה היום המקבילה של „בגדים סחובים ארוכים". הכלל הוא: צריך להיות לבוש כמו שהציבור הולך, לא בולט.

7. „עד ראשי אצבעותיו" — ארוך יותר ממעילים של היום: בזמנים קדומים השרוולים היו עוד יותר ארוכים, ולכן כשנוטלים ידיים „עד ראשי אצבעותיו" לכתחילה, זה כי עד שם היו הידיים מכוסות.

8. „שולטן תלוי" — בגדים תלויים: סגנון של בגדים תלויים, רפויים, כישמעאלים.

9. „מנעלים מתולאים" — נעליים עם סמרטוטים קשורים: עניים היו כורכים סמרטוטים על רגליהם במקום נעליים רגילות.

10. „מפני הצינה" — כשזה מעשי, מותר: כשקר והוא משתמש בנעליים מטולאות כ„מגפיים" כי אין לו טובות יותר, מותר — כי אז זה לא סימן של רשלנות אלא צורך מעשי.

---

הלכה ד' (המשך) — בשמים ויציאה בלילה

דברי הרמב"ם

„לא יצא מבושם לשוק, ולא בבגדים מבושמים, ולא יתבשם בשערו. אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמה, מותר."

„לא יצא יחידי בלילה, אלא אם כן יש לו מקום קבוע לצאת בו לתלמודו."

„כל אלו מפני החשד."

פשט

תלמיד חכם לא יצא מבושם, לא עם בגדים מבושמים, לא עם בשמים בשיער. רק כדי להסיר ריח רע מותר. לא יצא לבד בלילה, אלא אם יש לו סדר לימוד קבוע. שני הדינים מפני חשד.

חידושים והסברות

1. שלושה סוגי בשמים: (א) לצאת מבושם (בושם על הגוף), (ב) בגדים מבושמים (כביסה עם ריח), (ג) בשמים בשיער (שמפו מריח). כל השלושה אסורים לתלמיד חכם לצאת בשוק.

2. „להעביר את הזוהמה" — לנטרל ריח רע מותר: ההיתר הוא רק כשמניחים בשמים כדי להסיר ריח רע — לא כדי להריח טוב. נפקא מינה מעשית: מי שהולך למקווה ר

ק פעם בשבוע ויש לו זיעה חזקה — מותר לו להניח מעט בושם כדי לנטרל את הריח הרע.

3. „יחידי בלילה" — לא לבד בלילה: תלמיד חכם לא יצא לבד בלילה, אלא אם יש לו סדר לימוד קבוע — אז הציבור יודע לאן הוא הולך.

4. „כל אלו מפני החשד" — שני הדינים: ה„כל אלו" עולה על שניהם — בשמים ויחידי בלילה. אדם שמתבשם ויוצא לבד בלילה — זה מביא חשד.

---

הלכה ה' (חלק ראשון) — תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט: הנהגת ממון

דברי הרמב"ם

„תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט. אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו ועשרו, ולא יטריח על עצמו יותר מדאי."

פשט

תלמיד חכם מתקצב את עניניו בחשבון. הוא אוכל, שותה, ומפרנס את משפחתו לפי כמה שיש לו — לא יותר.

חידושים והסברות

1. „לא יטריח על עצמו יותר מדאי" — לא להוציא יותר ממה שיש: לא יערוך סעודות גדולות לאשתו יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו — כי זה מוביל לכך שצריך לעבוד יותר, להרוויח יותר, ללוות כסף, וכדומה. זו „טרחה לעצמו".

---

הלכה ה' (המשך) — אכילת בשר

דברי הרמב"ם

פשט

בשר יאכלו רק כשיש תאבון חזק לכך. לאדם בריא מספיק פעם בשבוע (שבת). אדם עשיר רשאי לאכול בשר כל יום.

חידושים והסברות

1. בשר שונה מלחם — זהו תענוג, לא הכרח: לחם אוכלים כי צריך לאכול. בשר הוא משהו שאוכלים „בתור תענוג", בתור משהו מיוחד — כמו שבת. הפסוק „כי תאוה נפשך" מראה שבשר הוא רק כשתוקפת תאווה מיוחדת.

2. בזמנים קדומים — בשר פירושו לשחוט היום: בזמנים קדומים לא היו מקפיאים. לאכול בשר פירושו לשחוט בהמה או עוף היום. לכן סעודה עם בשר היתה ענין ציבורי — כי אדם אחד אינו יכול לאכול לבד בהמה שלמה.

3. בזמנינו — מה הגדר? היום בשר שוכב במקפיא, כך שהמציאות הספציפית שונה. אבל העיקרון נשאר: אין לקנות כל השבוע אותו דבר שקונים לשבת. בשר צריך להישאר משהו מיוחד.

---

הלכה ה' (המשך) — חובת הלבבות: אכילה, בגדים, אשה וילדים

חידושים

1. חובת הלבבות — מאמר יפה על איזון: „לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו" — לעצמו יאכל קצת פחות ממה שיכול להרשות לעצמו. „וילבש כראוי לו" — בגדים יקנה לפי מה שיכול להרשות לעצמו. „ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו" — לאשתו ולילדיו יוציא יותר ממה שיכול להרשות לעצמו — יתאמץ קצת, אפילו ילווה.

2. איך זה מתאים עם הרמב"ם על מלבוש? הרמב"ם אמר קודם שתלמיד חכם לובש בגדים נאים. תירוץ: אם תלמיד חכם שייך למעמד גבוה יותר, רשאי להתלבש קצת יותר יפה — זה „כראוי לו".

3. „מכבדה יותר מגופו" — יישום מעשי: הכלל שאדם יכבד את אשתו יותר מעצמו מתפרש בפרט עם בגדים/לבוש — „מנה מכבדיתא" (כבוד דרך בגדים). לעצמו יקנה פשוט, לה בגדים יפים. בזמנינו: אם אפשר רק מכונית יפה אחת, יקנו לאשה.

4. [סטייה: מעשה עם הספינקער רבי, ר' הערשעלע — תוציא על המטבח]: יהודי שאל את הספינקער רבי כשבנה מחדש את ביתו. הרבי אמר לו: תוציא על המטבח — שם אשתך מסתובבת — יותר ממה שאתה מוציא על חדר הספרים שלך ועל החדר שלך.

5. לפרנס לפי המצב — „כמנהג בעלי בתים חשובים דמדינתא": אדם מחויב לפרנס את ביתו לפי מצבו — כמו שכותבים בתנאים.

---

הלכה ה' (המשך) — סדר הדברים בחיים: קודם פרנסה, אחר כך בית, אחר כך חתונה

דברי הרמב"ם

„וכן הוא אומר בקללות: 'אשה תארש... בית תבנה... כרם תטע...' כלומר, מעשיך יהיו הפוכים כדי שלא תצליח דרכיך. אבל בברכה מה הוא אומר? 'ויהי דוד לכל דרכיו משכיל'."

פשט

הסדר הנכון לאדם חכם: (1) קודם פרנסה/קריירה, (2) אחר כך בית, (3) אחר כך חתונה. טיפש עושה הפוך: קודם חתונה, אחר כך בית, אחר כך מחפש פרנסה או חי מצדקה.

חידושים והסברות

1. „מלאכה המפרנסת אותו" — לא רק עבודה, קריירה: הרמב"ם אומר „מלאכה" ו„אומנות" — הכוונה לקריירה שיש לה עתיד מעצמה, לא רק עבודה זמנית. והלשון „שיקבע" פירושה שיקבע — להתבסס היטב.

2. „לדאוג לא עוזר — לקנות כן": אין „לדאוג" בענין פרנסה — דאגה לא עוזרת. צריך „לקנות" — באופן פעיל לקבוע לעצמו מלאכה.

3. הפסוק „מי האיש" — כרם, בית, אשה: הסדר בפסוק הוא: כרם (פרנסה), בית, אשה. זהו הסדר הנכון.

4. „אבל הטיפשים" — הקללה היא שאדם טיפש: בקללות כתוב הסדר ההפוך: קודם אשה, אחר כך בית, אחר כך כרם. החידוש: הקללה הגדולה ביותר היא שאדם טיפש — כשהוא טיפש, הוא תמיד עושה הפוך, וזה גורם לכל הבעיות.

5. המחשה מעשית — „הוא תמיד מאחור": כשאדם קודם מתחתן, אחר כך קונה בית, ורק אז מחפש עבודה — עד שמצא עבודה, כבר לווה שנתיים. יש לו תקציב עצום (אשה, ילדים, בית) אבל אין הכנסה. הוא תמיד „מאחור".

6. „ויהי דוד לכל דרכיו משכיל": דוד המלך היה „משכיל" — הוא הבין את סדר הדברים, מה לעשות קודם.

---

הלכה ה' (המשך) — ענייני ממון: „ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו"

דברי הרמב"ם

„ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויטריח על הבריות"

„ולא ימכור שדה ויקנה בית... ולא בית ויקנה מטלטלין... או יעשה סחורה במעותיו"

„אבל מוכרין מטלטלין וקונין שדה"

„כללו של דבר, יתום בקומתו... להצליח נכסיו, לא יאכל אלא סמוך לפי שעה"

פשט

הרמב"ם מקדם הנהגה פיננסית זהירה ושמרנית מאוד. אסור להפקיר את כל הנכסים ואחר כך להטריח על אנשים אחרים לצדקה. אסור למכור שדה (מקור הכנסה) כדי לקנות בית יפה, ולא למכור בית (יציבות) כדי לקנות מטלטלין או לעשות השקעות מסוכנות. להיפך — מוכרים את הפחות יציב וקונים את היציב יותר. המטרה היא לא להגיע למצב שצריך לבקש עזרה מאנשים.

חידושים והסברות

1. שיטת החתם סופר אינה מתאימה לרמב"ם: שיטת החתם סופר שתלמיד חכם בעל מסירות נפש רשאי ללכת הפוך (כלומר קודם ללמוד ואחר כך לחפש פרנסה) אינה מתאימה היטב לרמב"ם, כי הרמב"ם מדבר כאן הפוך — אדם פשוט עושה כך (קודם לומד), אבל תלמיד חכם הוא דווקא זה שמתנהג בחכמה פיננסית. תירוץ החתם סופר הולך בכיוון של תוספות שחולקים על הרמב"ם ואומרים שמותר ייהרג ואל יעבור על מצוות אחרות — אבל הרמב"ם אינו סובר כך.

2. מדוע אין נוהגים כרמב"ם? במציאות הגלות, לא יכלו לנהוג כסדר האידיאלי של הרמב"ם (קודם פרנסה, אחר כך חתונה, אחר כך לימוד). תמיד פחדו, לא היתה פרנסה יציבה, ואם היו ממתינים עד גיל שלושים אף אחד לא היה מתחתן. אבל — הנקודה של הרמב"ם נשארת נכונה: נאבקים עם זה, התירוץ לא „פתר" את הבעיה.

3. [סטייה: בדיחה על חייו של הרמב"ם עצמו]: הרמב"ם עצמו לא המתין — היה לו טריטוריה/נחלה וחותן עשיר. „אמונה טובה וחותן עשיר."

---

הלכה ו' — משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה

דברי הרמב"ם

„משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה"

פשט

העסקים של תלמיד חכם הם באמת ובאמונה. כל יהודי צריך שמשאו ומתנו יהיה באמונה, אבל תלמיד חכם צריך רמה גבוהה מאוד של אמת ואמונה — „כל אחד צריך, אבל לא כל אחד כך. תלמיד חכם אכן כך."

---

„אוהב את האמת, לאו לאו והן הן"

פשט

הוא אומר את האמת — „לאו" פירושו לאו, „הן" פירושו הן.

---

„מדקדק על עצמו בחשבון ונותן, ומוותר לאחרים"

פשט

הוא מדקדק מאוד בחשבונו (הנהלת חשבונות), מאוד ישר.

חידושים והסברות

1. „מדקדק על עצמו" — לא לקחת מהשני; „מוותר לאחרים" — לתת לשני: „מדקדק על עצמו" אינו כמו אנשי עסקים שמדקדקים שאף אחד לא ייקח מהם. להיפך — תלמיד חכם מדקדק על עצמו שהוא לא ייקח מהשני. אבל כשמדובר לתת לשני, הוא מוותר. אם הוא עושה עסקה עם מישהו והלה סילף קצת, הוא מוותר. אבל לעצמו הוא „יקרן" — הוא לא לוקח.

---

„ונותן דמי הלוקח לאלתר"

פשט

כשהוא קונה משהו, הוא משלם מיד.

חידושים

1. קידוש השם ומראית עין: זהו קידוש השם, וגם ענין של מראית עין — שלא יחשבו שאינו רוצה לשלם.

2. לא רק קידוש השם — גם הנהגה מעשית: אם יש לך כסף ואין לך טענות, „לך תשלם מיד."

---

„ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן"

פשט

אינו ערב על כסף, ואינו קבלן.

חידושים

1. חילוק בין ערב לקבלן: ערב פירושו: אם הלה לא ישלם, אני אשלם. קבלן (ערב קבלן) פירושו: הוא משלם תחילה עבור הלה, הוא מוציא עבורו. שניהם אין תלמיד חכם עושה.

---

„ולא יבוא בהרשאה"

פשט

לא יקנה/יעשה דברים בהרשאה.

חידושים

1. הרשאה = ייפוי כח = „טוען": הרשאה פירושה ייפוי כח (פאוור אוף אטורני) — תלמיד חכם לא יקבל הרשאה ללכת לטעון עבור אחר. „טוען" (עורך דין/מתדיין) אינו עיסוק לתלמיד חכם. כמו שחז"ל אומרים: „אל תהי עורך הדינים" — לא יחפש מחלוקת, לא יחפש איך להיות סנגורם של „האנשים הנכונים."

2. אבל עבור עצמו — כן: אין בעיה להיות מגן על עצמך — רק לא סנגורו של הזולת בדין.

---

„מחייב את עצמו בדברי מקח וממכר במקום שאין חייב לו מן התורה, כדי שיעמוד בדיבורו ולא ישנה"

פשט

תלמיד חכם מחמיר על עצמו במקח וממכר אפילו היכן שאינו מחויב מן התורה — כדי שיעמוד בדיבורו.

חידושים והסברות

1. הסבר ראשון: מעדיף להפסיד כסף מאשר לומר שקר: אדם רשאי לטעון טענה מסוימת (כמו „קים לי" או „אני מוחזק") שתעזור לו, אבל תלמיד חכם מעדיף לוותר על כספו מאשר לומר משהו שאינו מאה אחוז אמת.

2. הסבר שני (מסתבר יותר): „מחוסר אמנה": הדברים עוסקים בנושא של „מחוסר אמנה" — שלוש רמות:

- רמה 1: קנין — אי אפשר לחזור בו.

- רמה 2: „מי שפרע" — אפשר לחזור בו, אבל זה לא מכובד, מקללים: „מי שפרע מאנשי דור המבול יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".

- רמה 3: „מחוסר אמנה" — עוד יותר קטן, אין שום חיוב, הוא רק אמר. תלמיד חכם — אפילו רק אמר, יקיים, „ולא ישנה". או אם רוצה להחמיר — מוטב שלא יאמר.

---

„ואם נתחייבו לו אחרים בדין... מאריך להם ומוחל להם"

פשט

אם אנשים אחרים חייבים לו, אינו הולך עד סוף הדין לתבוע — הוא מאריך (נותן יותר זמן) ומוחל.

חידושים

1. „מאריך" = יותר זמן; „מוחל" = קושיא: „מאריך להם" פירושו כנראה כשהלווה, ייתן להם יותר זמן. אבל „מוחל להם" — מתי צריך למחול לגמרי? אולי הכוונה למצב שבו הלה הבטיח אבל לא היה חיוב מלא. אבל אם יש לו תביעה אמיתית — הלה גנב ממנו — „אני לא רואה שתלמיד חכם צריך לוותר." (זה נשאר צריך עיון.)

---

הלכה ו' (סוף) — „ולא יצא לאדם בעולם מחייו" — לא לרדוף

דברי הרמב"ם

לא יצער שום אדם לעולם — „בעולם מחייו" — אלא אם כן צריך.

חידושים והסברות

1. „אתה אף פעם לא צריך להיות התופס של המצוה לרדוף את הזולת": הקב"ה הרי נתן מצוות אחרות — לפעמים חייבים כן לפעול בתוקף. אבל אתה אף פעם לא צריך להיות ה„תופס" של המצוה לרדוף את הזולת. הקב"ה יש לו „אנשים כאלה" — כבר יימצאו אנשים שעושים זאת. כשאתה רואה שמישהו נתפס לרדיפות, דע שאינו תלמיד חכם — כי תלמיד חכם היה שומע לרמב"ם כאן.

2. עדיף נרדף מרודף, עדיף נעלב מעולב: אם אדם טוען: אם אני לא יכול להיות הרודף, אני חייב להיות הנרדף — כן, עדיף שתהיה הנרדף ולא רודף, עדיף שתהיה הנעלב ולא העולב.

3. בושה גדולה יותר להיות הצועק: יש דרך של „לא להיות מבויש" על ידי להיות זה שצועק. אבל בושה גדולה יותר להיות הצועק מאשר להיות זה שצועקים עליו. אם אלו שתי האפשרויות — עדיף שתהיה נרדף מרודף.

4. יישום מעשי — קולות קוראים: הרבה פעמים אנשים מפחדים — „יזרקו עלי." תשובה: „תהיה המבויש. זה לא מסוכן."

---

סיום פרק ה' — „ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר"

דברי הרמב"ם

„וכל המעשים האלה וכיוצא בהם" — מי שמתנהג בכל הדרכים הללו, „עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיהו מ"ט, ג').

חידושים והסברות

1. הפסוק מופיע גם בהלכות תלמוד תורה פרק ה': הרמב"ם מביא את אותו פסוק בפירוש בהלכות תלמוד תורה פרק ה', באותה לשון.

2. כאן זה עמוק יותר — הוא אכן ראוי: שם בהלכות תלמוד תורה זה יכול להיות כמו „פרסומת מזויפת" — מספרים עליו. אבל כאן הוא אכן זה שראוי לספר — הוא אכן אדם. „תלמיד חכם אתם קרויים אדם" — „נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" — הוא האדם. הקב"ה התכוון ממנו לעשות אדם.

3. המשמעות העמוקה של „מסופר" — הוא ראוי לספר: „מסופר" אינו רק שהוא נראה מכובד, אלא שהוא ראוי לספר — הוא שווה שיספרו עליו, כי הוא אכן אדם במובן המלא. כל פרק ה' עם כל הנהגות תלמיד חכם — זה מה שעושה אותו לאדם במובן האמיתי, ולכן הוא ראוי לספר. שלושה רבעים מהענין הוא שהאדם נעשה אדם על ידי ההנהגות הללו.

4. „נס עד אין מבארכו": זהו „ממש נס עד אין מבארכו" — הקב"ה התכוון ממנו לעשות אדם, והוא אכן נעשה האדם.

5. הערה: הפרק הולך רק על חכם: אם מישהו אינו חכם, הוא פטור מההנהגות הספציפיות של פרק זה. אינו צריך לדאוג לכל הפרטים. אבל — ישתדל להיות חכם, כדי שיוכל לקיים את ההנהגות.

---

זהו סיום פרק ה' מהלכות דעות.

תמלול מלא 📝

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' — הנהגותיו של תלמיד חכם

הקדמה: מקומו של פרק ה' במבנה הלכות דעות

דובר 1: טוב, בואו נלך ללמוד פרק ה' הלכות דעות. מאוד מעניין.

בשני הפרקים הראשונים למדנו באופן כללי את הדרך הטובה, הדרך הממוצעת של האדם. פרק ג' היה אולי המשך לכך — פרק ג' עסק בכך שהדרך הממוצעת היא הדרך הנכונה בתאוות הגוף וכדומה, ו"כל מעשיך יהיו לשם שמים". לפני כן בא פרק ד', שדיבר על איך שהגוף צריך להיות בריא — גם זה חלק מ"כל מעשיך לשם שמים".

עכשיו מגיע פרק חדש, מאוד מעניין. כמעין מסגור, הערה על הפרק: לכאורה זה לא פרק בשבילנו, כי הפרק מיועד במיוחד לתלמידי חכמים. כל הפרק אומר שכשם שלכל אדם יש את הדרך הממוצעת הרגילה שלו, הדרך הטובה לאנשים רגילים, אבל מחכם נדרשת רמה נוספת.

דיון: כיצד פרק ה' משתלב במהלך?

דובר 1: צריך להבין — האם זה יותר מהדרך הממוצעת? האם זו מדת חסידות? איך זה עובד עם הדרך הממוצעת?

כי בדרך כלל הרמב"ם מביא את הפסוקים, וההלכות מבוססות על הפסוקים. בתחילת הלכות דעות אכן זה מבוסס על הפסוקים, כי הדרך הממוצעת היא דרך ה', והרמב"ם מביא את המצוה של "וללכת בדרכיו". אבל אחר כך זה לא מבוסס על פסוקים.

אני חושב שהכל עדיין תחת הקטגוריה של הדרך הממוצעת. האכילה בדרך בריאה היא הדרך הממוצעת. ואני חושב שאולי אפשר לומר שכביכול לחכם יש דרך ממוצעת משלו. כן, זו הדרך הממוצעת של חכם — שלחכם לא מספיק לאכול בריא כמו כל אדם, אלא הוא צריך להחמיר קצת יותר באכילה בריאה, וכן הלאה.

זה נשמע מוזר, כי אז זה נכנס לתחום של מדת חסידות, שלמדנו שזה לא כל כך פשוט — יש דברים מסוימים שאפשר. אבל הוא צריך לעשות את זה לא כמדת חסידות, אלא כי עבורו הדרך הממוצעת שונה. זה קצת קשה להבין.

אבל אני חושב שהקשר היחיד של זה לפרקים הקודמים הוא שזה המשך של הדרך הממוצעת. זו לא דרך אחרת שמחברים יחד, נכון?

דובר 2: כן, אבל זה לא נראה נכון. נראה לי, אם כבר רוצים לחבר את זה למבנה, הייתי חושב — מה שהתחלתי לומר לפני דקה — שאולי זה הולך יותר כהקדמה לפרק ו'.

כל הפרק הוא לא מצוות. אם כן מצוות, כמו שגם אתה אמרת, היו טענות לגבי אלה שלמדו — מהו קידוש השם, מהו חילול השם, פרק ה'.

דובר 1: אה, שם הרי דיברנו בבית, כיצד על החכמים להתנהג כדי לעשות קידוש השם.

פרק ה' כהקדמה לפרק ו' — סימני החכם

דובר 2: אבל כאן זה יותר בסיסי. אולי — כיצד יודע אדם מיהו חכם? המצוה הבאה תהיה שצריך להידבק בחכמים. אז הוא אומר עכשיו: כיצד נראה חכם?

דובר 1: נכון, זו אולי דרך טובה יותר. הוא רוצה את זה...

דובר 2: צריך לחשוב כך: הלכות דעות הרי כך — יש אדם, ואחר כך יש החברה, הסביבה החברתית, ובחברה יש אנשים טובים ואנשים רעים. ואחת מהמצוות הבסיסיות כאן, כפי שלמדנו שהלכות דעות הן המצוות הבסיסיות בין אדם לחבירו — לא דווקא פרטים — המצוה הבסיסית היא להסתובב עם האנשים הטובים.

אז קודם צריך לדעת מה... לשם כך צריך לראות אנשים טובים יותר. אז צריכים להיות אנשים ברמה גבוהה יותר — אלה הם החכמים — וכיצד הם מתנהגים.

דובר 1: נדמה לי שאפשר לומר שצריך להסתובב אצל האנשים — אם החכמים לא מתנהגים כראוי, אין צריך להסתובב אצלם, נכון?

דובר 2: יכול להיות כך. כי אם חכם לא מתנהג כך, ההסתופפות אצלו עלולה יותר להביא לחילול השם.

זה לא יעזור — יכול להיות שכל פרק ה' הוא תנאי לפרק ו'. פרק ו' יאמר שצריך מצוות להידבק בתלמידי חכמים. קודם צריך לדעת כיצד נראה תלמיד חכם. לא כי תלמיד חכם הוא... כי תלמיד חכם קשור ללימוד תורה, אלא כיצד נראות דעותיו החיצוניות. כי אף אחד לא הולך לבחון אדם לפני שמסתובב אצלו, אלא הוא מסתכל על הסימנים החיצוניים.

דובר 1: זה גם — אבל אלה סימני החכם, סימני החכם, ואחר כך הוא אומר שצריך להידבק בחכמים.

אפשר אולי לומר כך. זו תורה יפה, כנגד אלה שחושבים שלהידבק בתלמידי חכמים פירושו להאמין שהוא תלמיד חכם. לא — אם אתה רואה שמישהו מתנהג בכל האופנים האלה, אז תסתובב אצלו, אז תידבק בו.

---

הלכה א' — החכם צריך להיות ניכר במעשיו

דובר 1: כך אומר הרמב"ם. כן, כך אומר הסימן הראשון:

> "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו" — כשם שחכם ניכר בחכמתו.

דיון: מה פירוש "בדעותיו"?

דובר 1: אני חושב ש"בדעותיו" כוונתו בדעותיו — פירוש דעותיו ממש דעות, חכמה...

דובר 2: אה, על המדות הרי הוא ידבר בהמשך.

דובר 1: אני לא יודע, אכן קשה. לא יכול להיות שהוא לא מתכוון למילה דעות בפשטות, שזה יהיה משהו אחר. אני לא בטוח. שיהיו דעותיו — זה מדות? הרי הוא הולך לדבר על מדותיו.

המשך הלכה א'

דובר 1: והוא חכם יותר משאר העם, ויש לו מדות טובות יותר משאר העם.

> "כך צריך שיהא ניכר במעשיו" — כתוב "מעשיו", לא "מידותיו". מעשיו — דברים שהוא עושה, הדרך שבה הוא עושה, העיסוק הפשוט, הדברים שהוא יודע. או דעות, טוב. לא יודע.

> "וכמו שהוא מובדל משאר העם, כך צריך שיהא ניכר במעשיו" — מלבד שהוא מובדל משאר העם בהיותו חכם, צריך שיהיה מובדל משאר העם בהתנהגותו בכל הענינים באופן שונה משאר העם.

ו"מעשיו" כוונתו לומר למשל:

- מאכלו — הדרך שבה הוא אוכל

- משקיו — שתייתו

- בועל — כיצד הוא מקיים תשמיש

- דיבורו — כיצד הוא מדבר

- מלבושו — כיצד הוא לבוש

- וכלכלת דבריו — כיצד הוא מנהל את דבריו, כיצד הוא מתקצב את דבריו. כן, "כלכל" פירושו לתקצב. הוא מתקצב את דבריו בחכמה.

דובר 2: יכול להיות כמו שלמדנו — כלומר, למדנו קודם דרך קצרה, דברים כאלה, לא טעות.

דובר 1: אה, כן.

> "ובמשאו ובמתנו" — הדרך שבה הוא עושה עסקים.

> "ויהיו כל מעשיו נאים ומתוקנים ביותר" — חכם צריך שכל דבריו ייראו שונה מאנשים אחרים, וצריך להיות עוד יותר יפה ועוד יותר מתוקן, נכון, מכל שאר האנשים. ללא ספק.

---

דיון: מדוע נדרש מהחכם יותר?

דובר 1: אז זה מאוד מעניין. כלומר, אני מרגיש שחסר לי משהו. אולי הדבר האחד מהשיעור — שאומרים דברים שחסרים לי, ולאט לאט אפשר למלא אותם ככל שלומדים יותר טוב.

כאן צריך שלא יהיה שם בלבד. אז זהו חכם — הוא שונה מכולם, טוב מכולם. מצד היותו חכם, דעתו שונה, הוא מובדל משאר העם כי הוא יודע, הוא לומד. זהו הפשט של חכם. אבל עכשיו, אם כן, צריכים גם מעשיו להיות מובדלים משאר העם — טובים יותר. לא סתם מובדלים, שאפשר לראות שהוא מרוחק מן הבריות, אלא טובים יותר משאר העם.

זהו דבר בסיסי בחכם שהוא טוב יותר משאר העם. אבל חכם יכול לטעות — הוא יכול לחשוב: "טוב, אני טוב מכולם בכך שאני יודע יותר." לא — אם אתה יודע יותר, אתה צריך להיות גם בכל הדרכים טוב יותר.

כיצד יודע החכם שהוא מחויב?

דובר 2: והכל יותר כלול. אבל לא רק יותר — אתה יכול לומר כאן, הוא מדבר כאן אל מי שהוא חכם. כיצד יודע אדם שהוא חכם וכל הדברים האלה מחייבים אותו?

דובר 1: כי הרי הוא יודע מה שהוא יודע. הוא יודע שהוא חכם, הוא יודע שהוא יודע יותר מכל שאר האנשים. ממילא הוא עכשיו מחויב בכל שאר הדברים הנלווים.

דיון: מה פירוש "ניכר"?

דובר 1: "ניכר" לא פירושו לכאורה ניכר... אולי גם כן. ניכר פירושו שזה ניכר לאחרים, או שניכר שהחילוק הוא אמיתי?

דובר 2: זה מוגדר. נכון, הוא לא בטוח. הרי הוא אומר "מובדל משאר העם" — פירושו כן, שלא רק מוגדר, אלא נראה. כלומר, זה בא לידי ביטוי.

דובר 1: אם במילים אחרות — אם העולם היה שונה, נאמר, הרבה פעמים זה כך, נכון? העולם קיים, כל אחד יודע — יש חכמים, יש שאינם חכמים. ומה עושה את החכמים? שהם חכמים. זה לא מצב טוב. צריך לדעת שהחכמים הם גם חכמים יותר וגם טובים יותר.

דיון: האם זה קידוש השם או תביעה אמיתית?

דובר 2: ומהי הצמיחה? חסר לי משהו, חסר לי. למה? מה היה רע אם זה כך? חסר לי משהו.

דובר 1: קודם דיברנו על קידוש השם — זה מובן. אבל הוא לא אומר על קידוש השם. הוא אומר סתם: אם אתה שונה כך, אתה חייב להיות שונה גם יותר.

דובר 2: חסר לי משהו, חסר לי משהו הסבר בזה.

דובר 1: קידוש השם — למה שיהיה קידוש השם? טוב, אני לא יודע.

ולכאורה כל הדברים שהוא הולך לפרט לנו — רובם אינם מדת חסידות. זה קשה.

דובר 2: הרי צריך לדעת — מדברים כבר אחרי שכל אחד מתנהג כיהודי, כן? כבר למדנו עכשיו פרק כיצד אוכלים, כיצד מתנהגים, קידוש השם. למה לא מספיק שהחכם, מלבד כל מה שהוא מתנהג כמו כל יהודי רגיל, הוא עוד גדול יותר בחכמה ובדעת? משהו צריך להיות הנהגה נוספת להיות עוד יותר מכולם, על בסיס חכמתו ודעתו.

דובר 1: נכון. החכמה והדעת דורשות ממנו יותר.

חידוש: הלכות דעות מתחלקות לשתי רמות

דובר 2: ושוב, נכון — או הדרך שלי לנסח את השאלה היתה: אם כל הדברים שנלמד כאן, האם אלה דברים שכל אחד צריך בעצם, רק שהחכם אכן עושה אותם, או שזו אכן מדת חסידות?

דובר 1: לא, לכאורה זה לא חסר לאנשים רגילים, כי התכלית של כל הדברים האלה היא לכאורה ענין של — אני לא רוצה לומר מילים מכוערות — אבל זה ענין של יחסי ציבור. שהוא לא ייראה כמו אנשים אחרים. שיראו עליו שהוא חשוב יותר. שהוא לא יסתובב עם אנשים פשוטים.

דובר 2: שיהיה מבדיל. זו המילה — שיהיה מבדיל. למה שיהיה מבדיל? כי אם אתה מפורסם בחסידות, הרי יש אנשים שיסתכלו שהמפורסם בחסידות לא עושה אפילו מה שצריך.

דובר 1: טוב, כאן כבר יש לך תירוץ. כאן הוא לא אומר חכם דווקא שמפורסם בחסידות. נכון — שזה משהו בסיסי שנדרש מכל חכם. ושם נדרש משהו מצדיק גדול.

דובר 2: יפה מאוד.

דובר 1: אז שם זה על יחסי ציבור באופן רשמי — "ולא תחללו את שם קדשי". אבל אני חושב שהפשט כאן הוא לא על זה. הפשט הוא תביעה אמיתית שחכם צריך להיות טוב יותר גם במעשה. זה לא... שזה לא נושא של קידוש השם.

זה מה שאני אומר — זה לא ענין של קידוש השם. אגב, זה דומה, זה נושא דומה, אבל זו לא המילה כאן.

אני חושב שהמילה היא... יכול להיות שזה קשור לכך: כאשר הלכות דעות — הלכות דעות זה כמו כיצד להיות אדם מושלם. המציאות היא שרוב האנשים לא יכולים להיות מושלמים. זה דבר מצחיק לומר "הלכות" — כשכותבים הלכות, תמיד הלכות שוות לכל נפש. אבל להיות באמת אדם טוב — זה לא ריאליסטי לדבר על כך שכל אחד יהיה אדם טוב.

לכן הלכות דעות מתחלקות ל: הרגיל שאפשר לדרוש מאדם רגיל, ומה שאפשר לדרוש מחכם. נראה חילוקים מסוימים כאן שאפשר לראות שברור שמאדם רגיל לא דורשים את זה — לא כי זו לא באמת תכלית השלימות, אלא כי זה לא נדרש, לא מצפים לכך. אבל מחכם כן מצפים לכך. אבל באמת אלה דברים שהם כן שלימות הנפש, וזה בסיסי מה שאדם היה צריך להיות, רק שזה לא ריאליסטי.

דובר 2: כי הרבה מהדברים שהוא מונה כאן הוא מנה גם לאנשים פשוטים. למשל, תראה את הדבר הראשון.

דובר 1: בוא נראה. אולי נראה בהמשך.

---

הלכה א' (המשך) — מאכלו: כיצד חכם אוכל

דובר 1: טוב, הלאה. אומר הרמב"ם בקיצור. יותר טוב. למשל, הוא התחיל שצריך להיות ניכר במעשיו ובמאכלו. הוא הולך עכשיו להיכנס למה שזה אומר — המאכלו:

> "תלמיד חכם לא יהא גרגרן" — תלמיד חכם אסור לו להיות רעבתן.

> "אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו" — שיאכל רק מאכלים הראויים להבריא את גופו.

ואפילו מהמאכלים הבריאים, לא יאכל אכילה גסה — לא יאכל מהם יותר מדי או מהר מדי.

> "ולא יהא רודף למלאות בטנו כאותן שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתפוח כריסן" — ולא יהיה כמו אותם אנשים שאוכלים עד שכמעט בטנם מתפקעת.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' — ניכר במאכלו ובמשתהו

תלמיד חכם לא יהא גרגרן — סגנון האכילה של החכם

אבל באמת אלה דברים שהם כן שלמות אנושית, זה בסיסי מה שאדם צריך להיות, רק שזה לא ריאליסטי. כי הרבה מהדברים שהוא מונה כאן, הוא מנה גם לאנשים פשוטים. למשל, תראה את הדבר הראשון. בוא נראה. יפה מאוד. טוב, אז אולי... בוא נראה בהמשך. המשך, אמור את הרמב"ם. טוב. יותר טוב.

למשל, הוא התחיל שצריך להיות ניכר במאכלו ובמשתהו, הוא הולך קודם לדבר בנוגע למאכלו. "תלמיד חכם לא יהא גרגרן" — תלמיד חכם אסור לו להיות רעבתן. "אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו" — שיאכל רק מאכלים הראויים להבריא את גופו. "ואפילו מן המאכלים הבריאים לא יאכל אכילה גסה" — ואפילו מהמאכלים הבריאים לא יאכל אכילה גסה, לא יאכל מהם יותר מדי או מהר מדי. "ולא יהא רודף למלאות בטנו כאותן שממלאין מאכל ומשתה עד שתפוח כריסן" — ולא יהיה כמו אותם אנשים שאוכלים עד שכמעט בטנם מתפקעת.

"ועליהן מפורש בקבלה" — ועל אותם אנשים שאוכלים יתר על המידה כתוב בדברי קבלה — "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" — אזרוק את הלכלוך של חגיכם, של סעודותיכם הגדולות אפרוש עליכם. "אמרו חכמים, אלו בני אדם שאוכלים ושותים ועושים כל ימיהם כחגים" — אלה אנשים שתמיד, כל יום אצלם פורים, כל יום הם אוכלים סעודות גדולות ואוכלים ושותים יותר מדי.

[חידוש] מדוע מביא הרמב"ם את הפסוק דווקא כאן ולא בפרק ד'?

אני רוצה להבין למה הרמב"ם לא הביא את הפסוק הזה קודם כשדיבר על... אה, כי קודם הוא לא הזכיר — כאן יש ענין של דרך ארץ, זה לא בריא, מלבד שזה לא בריא זה אולי ענין של... אני לא יודע, לעשות כל יום יום טוב זה... אז אני חושב שני דברים. אז שקיעה יתרה בעולם הזה, זה מלבד הבריאות, זה אולי חיסרון אחר.

[חידוש] "בני אדם" לעומת "חכמים" — שני סוגי אנשים

נכון, חשבתי שני דברים שאני חושב. דבר אחד אני חושב, קודם כל כאן אתה רואה שזה בני אדם, ואכן נכון למדנו שמדובר בבני אדם, כי כאן במיוחד, יש סוג כזה של אנשים, ויש חכמים שאינם מסוג זה של אנשים. הוא לא אומר — הלכות פרק ד' שלמדנו אינו שלא תהיה סוג כזה של אדם, סתם, שלא לאכול כי תחלה. כאן אתה רואה שיש שני סוגי אנשים: יש אנשים כאלה שאוכלים ושותים ועושים כל ימיהם כחגים, ויש אנשים אחרים, חכמים, שאינם אותם אנשים.

מאכל הרשעים — ההפך מהצדיק

והם האומרים — והאנשים הללו הם האומרים, אולי זה שייך להיות סעיף אחד — האנשים הללו הם האומרים "אכול ושתו כי מחר נמות" — בואו נאכל ונשתה כי מחר נמות. וזהו מאכל הרשעים — זו הדרך שבה רשעים אוכלים. רשעים, מאוד טוב, כי קודם לכן אמר שצדיק יודע שאכילה מביאה לבריאותו, והאדם הזה הוא בדיוק להיפך — הוא חושב הרי ממילא אני הולך למות, בואו נחטוף כמה שיותר אכילה.

די שולחנות אלו — השולחנות שעליהם עורכים תמיד סעודות, היינו שגינה הכתוב — זהו מה שהפסוק מגנה ואומר: "כי כל שולחנות" — השולחן, אתה חושב שזה שולחן טהור, זה שולחן של "מלאו קיא צואה בלי מקום" — הוא מלא בלכלוך, בזוהמה, בלי מקום, אין מקום פנוי.

אלו באמת פסוקים מאוד גרפיים, כי הוא אמר שסוף האכילה הוא הצואה, שולחנך כבר הוא הצואה, הוא כבר מלא דם. אבל בהמשך רואים שיש כאן סוג מסוים של אדם שהוא מגנה, נכון? זה לא רק עניין של הידור, הוא אומר "רשעים", הוא קורא לזה רשעים.

אבל החכם — תבשיל אחד או שניים

הפסוק הבא הוא כבר הביא בהקדמה הקודמת גם כן: אבל החכם אוכל אלא תבשיל אחד או שניים. זה מעניין שהוא עדיין לא אמר לנו את הדבר הזה, שאוכלים רק תבשיל אחד או שניים. האם זה הולך מצד בריאות? מצד בריאות זה לאו דווקא.

ואוכל ממנו כדי חייו, ודיו — הוא אוכל רק כמה שצריך לחייו, ודי בכך. הוא שאמר שלמה, "צדיק אוכל לשובע נפשו" — צדיק אוכל רק כמה שצריך לנפשו להיות בריא, להיות שבע.

[חידוש] כאן הוא לא מדבר מצד רפואה — זה סוג של אדם

נכון? וכאן הוא לא מדבר מצד הרפואה. הנפקא מינה יכולה להיות פשוטה מאוד, שאפילו אם הוא אוכל קצת מכל דבר, אבל אל תעמיס, אל תמלא שולחן עם שפע מיני מאכלים — זה יותר הלוקסוס, ה... זה סגנון, סגנון, סוג של אדם.

[חידוש] שני טעמים — החילוק בין פרק ד' לפרק ה'

יכול גם להיות — וזה מה שהתחלתי לומר קודם, הדבר השני — יכול גם להיות שמלבד העובדה שזה סוג של אדם, החכם, איזה סוג אדם הוא? כמו בדבר שעמד בפרק ג', נכון? הוא מתכוון לידיעת ה'.

אז הטעם, יכול להיות כאן חילוק בטעם. מאוד טוב, שני הפרקים הם ממש שני הטעמים, נכון? פרק ד' — הדבר שהרמב"ם אומר בפרק ג', שמי שאינו אוכל יותר מדי כדי שיהיה בריא, זו אינה שלימות. אז חכם, למה הוא אוכל רק מאכל הראוי? כדי שיהיה — וכדי שיוכל להיות מפנה חכמתו לידיעת השם. אז ה"חכם ניכר במאכלו" הוא דבר אחר לגמרי. אף שאולי בפועל זה עושה אותו דבר — שניהם, אדם רגיל שאינו רעבתן גם אוכל בריא — אבל החכם אוכל בריא בגלל חכמתו. אז חכמתו היא מה ששולטת על כך, לא סתם הרפואה.

[חידוש] ביטול תורה על ידי עיסוק יתר באכילה

יכול גם להיות שהוא דומה לאוכל תפנוקים, שמצד בריאות הוא לוקח הרבה מאכלים, הוא לא צורך יותר מדי, אבל זה ביטול תורה, הוא סתם עסוק באכילה.

הרמב"ם הסכים לדבר הידוע שמלך זה תפוח, חלב, אטריות, תפוחי אדמה. הרמב"ם אומר שיאכל מין אחד או שניים, אחד זה טוב.

היכן החכם אוכל — בביתו על שלחנו

אז אומר הרמב"ם: וכשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו — זה כמה שהוא אוכל. אפילו כשהוא אוכל, נלמד את הדרך כיצד הוא אוכל והיכן הוא אוכל וכן הלאה.

אומר הרמב"ם: וכשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו, לא יאכלנו אלא בביתו על שלחנו — שיאכל בביתו שלו ועל שולחנו שלו. ולא יאכל בחנות — שלא יאכל בחנות, ולא בשוק — ולא ברחוב, אלא מפני צורך גדול — רק אם יש צורך גדול, הוא לא היה בבית והוא צריך לאכול בחוץ, מותר לו לפעמים.

למה? הסיבה לכך היא כדי שלא יתגנה בפני הבריות — שלא יתגנה בפני הבריות, שלא... זה עניין דומה לקידוש השם, שלא יתגנה בפני הבריות.

לא לאכול אצל עם הארץ ולא על שולחנות מפוארים

אומר הרמב"ם: ולא יאכל אצל עם הארץ — שלא יאכל אצל עם הארץ, את זה כבר הזכיר קודם בהלכות קידוש השם. ולא על אותן השלחנות המלאים כל טוב כצואה — גם לא על שולחן שמעמיסים עליו אכילה מופרזת.

הוא אומר תנאי חדש: אפילו אם הוא אוכל רק מעט, אבל מהשולחן שמוכן בלוקסוס ובהגזמה, שם החכם לא יאכל כלל.

[דיגרסיה] מה עושה תלמיד חכם שצריך לגייס כספים?

זו בעיה — מה עושה תלמיד חכם שצריך לגייס כספים? יש לו תומכים, והם עורכים סעודה. צריך לחשוב על כך. כי יש גביר שמציב שולחן מלא כל טוב כצואה, והרב יושב שם בראש השולחן כדי לפעול — זו הסיבה. מבינים? אולי זה קצת קידוש השם. אולי.

כשהרמב"ם דיבר בהלכות קידוש השם הוא גם הזכיר שלא להתערבב עם עמי הארץ, אבל הוא כן נתן עצה שלא להיות מופרש מדי מההמון. מעורב, לפעמים כשקוראים לו לסעודה והוא אוכל בעדינות. בסדר, שולחן מלכים אינו מצווה, זה לגדולים, לאנשים טובים יותר, לא מובנת שום סיבה.

רק סעודת מצוה של תלמידי חכמים

ושלא ילך לאכול בסעודות שיש שם קהל גדול שאוכל יחד. אלא מותר לו לאכול במקומות ציבוריים — שיאכל רק בסעודות של מצוה, כמו למשל סעודת אירוסין ונישואין, סעודה של חתונה. ואיזו חתונה? לא חתונה של עם הארץ, אלא של תלמיד חכם שנושא בת תלמיד חכם. זו חתונה שהתלמיד חכם שייך אליה ושם מותר לו להצטרף לסעודה.

חסידים הראשונים — מעולם לא אכלו אצל אחרים

ממשיך הרמב"ם: והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מעולם בסעודה שאינה שלהם — הם ממש תמיד הקפידו. תלמידי חכמים סתם — עדיף פחות, אבל צדיקים וחסידים הראשונים מעולם לא אכלו שלא בביתם.

[חידוש] פירוש הרמב"ם — להיות ניכר, לא רק כשרות או גזל

הרמב"ם מפרש — אפשר ללמוד בדרכים שונות שם. אפשר לומר שזה בגלל גזל, רק מכספו שלו, רק מדבריו שלו, הכשרות. הרמב"ם אומר שזה עניין של עדינות. או אפשר ללמוד שזה עניין של לא ליהנות משולחן אחרים — יש נקודה כזו, סוג כזה של אדם הוא כמו שמואל הנביא, הוא לוקח רק, אוכל רק משלו.

הרמב"ם הבין שזה קשור לכך: שכשאתה הולך למסיבה גדולה, הוא עורך בעצמו את הסעודה, אתה נהיה פחות ניכר. התלמיד חכם צריך להיות ניכר, הוא צריך להיות שונה. עמי הארצות יושבים תמיד יחד — התלמיד חכם אף פעם לא שם.

כן, טוב. תשאל, הרי התלמיד חכם אוכל ממילא. תשאל, הרי אתם נותנים לתלמיד חכם לאכול, שיאכל כאן. לא, אני אוכל אצלי בבית, כי כך הוא יהיה ניכר. אתם לא צריכים לראות אותי באכילה. לא צריך לראות אותו. אצלי בבית אוכלים בסגנון אחר ממה שאוכלים אצלכם. אצלכם אוכלים בסגנון של רעבתן, אצלי אוכלים כיהודי ישר.

כשהוא כן אוכל, שיאכל לא על שולחנו של האחר, כי הם לגמרי נמוכים יותר, ואין להזדהות עם הסעודות של עמי הארצות. כי אותו שולחן הוא שולחן של רעבתנים, שם אין שום...

[דיגרסיה] רב שמנהל שולחן גדול לעמי הארצות

וצריך לשאול את הרב כשהוא מנהל שולחן גדול לכל עמי הארצות עד שהוא דוחף את זה. זה עניין אחר, זה לקרב יהודים, שוב. הרמב"ם עצמו לא היה מציב הגבלות אם הוא עושה זאת כי הוא צריך לגייס כסף ליהודים, זו עבירה פשוטה שלו, זו ההשתדלות שלו שיש לו לגייס כסף ליהודים לכסות את המוסדות. מדברים כאן כשזה שייך, וכשזה שייך.

ממשיך הרמב"ם בעצה, אתה יכול מחסידים הראשונים. לא למדתי. כן. בערך כך — חכם לגבי שתייה.

ניכר במשתהו — כיצד תלמיד חכם שותה

הרמב"ם כבר הזכיר ששתיית יין אינה דבר רע. אבל כששותה יין — אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו — כדי להרטיב, כלומר שהאוכל במעיים יהיה לח. כמו שהרמב"ם אמר קודם שצריך שיוכל לצאת בקלות — כששותים זה יעזור ליציאה. אבל לא לשתות יותר מדי.

נראה שכששותים לשרות אכילה שבמעיו, מזה לא נעשים שיכורים.

שכרות — חוטא, מגונה, מפסיד חכמתו

אבל מי ששותה כן הרבה מספיק ונעשה שיכור — הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו. כלומר, מגונה — ומסתמא אם הוא עושה זאת ברבים. אה, לא, הוא הולך לומר. אפילו כששותה לבד, אף אחד לא רואה — הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו, הוא מאבד את חכמתו. הוא מאבד את חכמתו סתם בשעה ששותה. אותן שעות שהוא שיכור אין לו חכמה — יש חשש על אותן שעות.

"משתכר" — אורח חיים, לא פעם אחת

גם "המשתכר" פירושו... משתכר... שוב. אומרים את הדברים... משתכר פירושו שיש לו אורח חיים של שכרות, לא שהוא משתכר פעם אחת בפורים. בואו נסיים את המשפט.

כן, משתכר, בדיוק. אז אפילו פעם אחת... אולי גם פעם אחת, הוא צריך לדבר על פורים עם הרמב"ם, אומר שאולי צריך לעשות. בסדר, אבל יוצא מן הכלל. אבל באופן כללי זה מפסיד חכמתו. הוא נעשה שיכור. כן, מאוד טוב. הוא נעשה שיכור, הוא מתחיל להשתכר כל יום.

שכרות בפני עמי הארץ — חילול השם

ואם השתכר בפני עמי הארץ — מלבד העבירה הרגילה של שכרות — הרי זה חילול השם — הוא מחלל שם שמים, כי עמי הארצות יש להם תדמית שנושאים כלפי תלמיד חכם כשרואים אותו כך.

אומר הרמב"ם: ואסור לשתות בצהריים אפילו מעט.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — ענייני שתיה בצהריים ועניין בעילה

---

"ואסור לשתות בצהריים אפילו מעט"

דובר 1: אולי גם פעם אחת הרמב"ם אמר בפורים, אולי צריך לעשות. בסדר, אבל יוצא מן הכלל. אבל באופן כללי זה מפסיד חכמתו — הוא נעשה שיכור, כן, מאוד טוב. הוא נעשה שיכור, הוא מתחיל להשתכר כל יום.

ואם הוא לא ממש בפני עם הארץ, מלבד העבירות הרגילות של שכרות, יש לו חילול השם כזה, הוא מחלל שם שמים, כי למראה עיניים — איזה פנים נושא תלמיד חכם כשרואים אותו כך.

אומר הרמב"ם: "ואסור לשתות בצהריים אפילו מעט."

למה ביום, אחר הצהריים, אסור לשתות יין?

מקור — משנה אבות: "שינה של שחרית ויין של צהריים"

דובר 2: כן, יש משנה — שינה של שחרית ויין של צהריים.

דובר 1: יש משנה שכתוב כך, רבי דוסתאי בן הרכינס אומר: "שינה של שחרית, ויין של צהריים, ושיחת הילדים, וישיבת כנסיות של עמי הארץ — מוציאין את האדם מן העולם."

הוא אומר שזה דבר גדול אחד... אורח חייו.

דיגרסיה: מילה על אברכי כולל

פעם שמעתי מרבי, הוא אמר שזו משנה שמדברת נגד אברכי כולל מסוימים. "שינה של שחרית" — הרמב"ם גם הזכיר קודם שצריך לישון בלילה ולקום מוקדם בבוקר. כן, אחר כך הוא בא לכולל וישן, ומגיעים לשחרית מאוחר, ועושים לחיים, ואחר כך מפטפטים קצת פוליטיקה, ואחר כך הולכים לאיזו "ישיבת כנסיות של עמי הארץ". בקיצור, ועדיין מחזיקים את עצמם כאברך כולל אחרי הכל. בסדר.

דיון: מה פירוש "אסור לשתות בצהריים"?

דובר 2: טוב, אבל בצהריים בכלל לא לשתות? או בכלל לאו אכילה?

דובר 1: אה, אומר הרמב"ם בבירור, ואתה שאלת קודם, מה עם השתייה שבכלל אכילה?

דובר 2: זה לא בכלל אכילה מי שהוא שיכור.

דובר 1: לא, הוא אומר פשוט שכשאוכלים, הרי שותים כדרך סעודה, וזה לא שכרות, זה חלק מהסעודה, זה מוכל. מה קורה כאן? הרי הוא אמר שבכלל תמיד צריך לשתות רק לשם אכילה לשם שמים. אז מה קורה בצהריים? מה הוא מוסיף בצהריים?

דובר 2: אכילה לשם שמים לא אומרת אבל שזה רק כמה שאתה צריך, זו לא נפיחה. זה חלק מהסעודה, יוצא ששותים קצת. אבל מה זה "אסור לשתות בצהריים"? סתם אסור לשתות אלא בכלל אכילה.

דובר 1: הוא אומר, אה, אולי צהריים הכוונה לאיזה רגע כזה, אחר הצהריים היה איזה מנהג שלאחרונה שותים כך אחר הצהריים, אולי זו הנקודה.

או אולי הכוונה יותר קרוב ללילה, כשאוכלים את הסעודה הרגילה. או בלילה אפילו לא בשעת סעודה, אולי בלילה כן יש זמן שניכר שכוונתו לשם שמים.

דובר 2: שיהיה קביעות, אבל אחר הצהריים הרי אין זה זמן, כי הרי נמצאים בעבודה. אתה בחור נמרץ או שאתה כבר מסריח אחר הצהריים?

"ואין אסור אלא יין שלאחר המזון"

דובר 1: "ואין אסור אלא יין שלאחר המזון." מה שמזהירים עליו אינו היין ששותים בשעת האכילה שמסייע לאכילה, אלא היין שלאחר המזון.

אה, טוב. אז יש עצה — אם מישהו רוצה לשתות יותר, שיאכל יותר.

דובר 2: אבל יש לך בעיה, אסור לאכול יותר מדי, "אלא כמו מאכל תבשיל אחד או שניים".

פורים — יוצא מן הכלל

דובר 1: בסדר, אבל אני כן חושב על פורים. הרמב"ם בהלכות קדושה אמר שמצוות עד דלא ידע היא חלק מסעודת פורים. לא כמו שיש הלומדים שזה דברים נוספים. הרמב"ם אומר "כיצד? אוכל בסעודה זו, שותה יין." יכול להיות שאפילו בפורים היין בא בתוך המזון, לא בעניין יין לאחר המזון. זה חלק מהסעודה. כן.

יכול להיות שמה שאומרים שישתה יותר מלימודו, הכוונה יותר ממה שבדרך כלל מתירים לתלמיד חכם שלומד, והוא מותר אפילו לשתות קצת יותר ממה שמותר לו לפי לימודו.

בסדר, אבל שוב, ההלכות הן כלליות. אם יש יוצא מן הכלל לפורים, יכול להיות שזה יוצא מן הכלל. אבל כמו שאומרים, לומדים עכשיו, עדיין יכול להיות שיש יוצא מן הכלל. הרי מדברים כאן באופן כללי.

---

ניכר בבעילתו — כיצד תלמיד חכם נוהג בענייני תשמיש

עד כאן בעניין אכילה, נכון? עכשיו נדבר על בעילתו — כיצד הבעילה של תלמיד חכם שונה מההמון. כן.

"ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה"

אומר הרמב"ם: "אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד" — כתוב תמיד כשהיא בטהרה. שוב, כן. לא כל דבר אפשר...

"ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו" — הרמב"ם לא אומר תלמיד חכם, תלמיד חכמים.

דיוק: "תלמיד חכמים" ולא "תלמיד חכם"

מי שהוא תלמיד של חכמים. נכון, כי תלמיד חכם לא עושה הגיון. אתה תלמיד או חכם. אבל אני אומר גם, חכם כבר לא צריך שהרמב"ם ידבר אליו, כי הוא כבר יודע הכל. מדברים כאן כל עוד הוא עדיין תלמיד חכמים. כן. הרמב"ם תמיד מדייק לומר כך. אנחנו היינו אומרים תלמיד חכם, שזו עם הארצות. תלמיד חכמים? לא, יכול להיות ש... תלמיד חכמים הוא חכם מסוים. היום זה יותר תלוי אם יש לו רב מובהק. בסדר.

דובר 2: אני חושב שאומרים תלמיד חכם זה לא שם של עולם. הכוונה תלמיד של חכם. של חכמים. כן.

"ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול — אלא מלילי שבת ללילי שבת"

דובר 1: בסדר. אז "ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה" — שינהג בקדושה גדולה יותר. "ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול" — שלא יהיה תמיד אצל אשתו כמו תרנגול.

"אלא מלילי שבת ללילי שבת" — שיהיה עם אשתו רק בשבת, מליל שבת לליל שבת.

דיון: "אם יש בו כח" — שני פירושים

"אם יש בו כח" — הכוונה אם יש בו כוח להתאפק ולעשות רק פעם בשבוע, או גם אז, כי זה קשור למה שהגמרא אומרת שתורה מתשת כוחו של אדם, וממילא הם עשו רק בליל שבת.

אז אם זה תלמיד חכם גדול מאוד ואין לו כוח אפילו לא לזה?

דובר 2: כן, אני מתכוון שלכאורה זה חוזר למה שלמדו בפרקים הקודמים, שכאשר אין לאדם כוח הוא מסוכן לבעול. כך שאם יש תלמיד חכם שלמד גם בליל שבת, והוא כבר מותש מהלימוד, או שזה יהודי מבוגר שאין לו כוח, מה שיהיה — הדברים נאמרים לפי אם יש לו כוח לקיים את ליל שבת.

מצוות עונה — לפי כוחו

דובר 1: זה כמו שלמדו, אני חושב שהרמב"ם כבר שאל, כלומר הרב כבר שאל את זה בפרקים הקודמים או באחד מהפרקים הקודמים — מה עם מצוות עונה.

אבל למדו שהגדר של מצוות עונה הוא לפי כוחו. יכול להיות שאין לך כלל מצוות עונה, הרי זו עונה. עונה היא אחרי שיש לך כוח, אומרים לך כל אחד לפי עניינו. אבל מי שאין לו כלל כוח פטור מעונה, זה לא...

„וכשיספר עמה" — לשון מ"ספר"

דובר 2: כן. „וכשיספר עמה" — אומר הרמב"ם, כשהוא עוסק עמה בעניין תשמיש. „יספר" לא מתכוון לשוחח, כן? הכוונה למה שנקרא הכנה לתשמיש, מה שכתוב שלא יהיה „בועל ודורס" או „דורס ובועל", אלא „שפיר מנהגא ריש". שישוחח קצת לפני כן.

„לא יספר לא בתחלת הלילה" — זהו הפשט בלשון. הסיבה שהרמב"ם אומר לשון זו היא פשוט כי ההדרכה של „בתחלת הלילה" היא לשון הגמרא, „אדם מספר עמה".

דובר 1: אבל לכאורה „מספר" מתכוון ממש לתשמיש, הוא לא מתכוון לשיחה.

דובר 2: אה, „מספר" מתכוון לתשמיש עצמו, לא להכנה לתשמיש. הרמב"ם שינה את הלשון באמצע.

„לא בתחלת הלילה... ולא בסוף הלילה... אלא באמצע הלילה"

דובר 1: „וכשיספר עמה, לא יספר לא בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלאה, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה כשנתעכל המזון שבמעיו."

לא כשהוא עדיין אחרי אכילה, כמו שהרמב"ם אמר קודם שלא לקיים תשמיש מיד אחרי אכילה, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה כשנתעכל המזון שבמעיו. כל זה כבר אמר קודם, רק הוסיף את העניין שהזמן הטוב לכך הוא באמצע הלילה.

חידוש: „מספר" — תלמיד חכם תמיד עם ספר

דובר 2: זה מאוד יפה, אבל תלמיד חכם נקרא „מספר". תלמיד חכם תמיד עם ספר, עם ספר ספר. אישה מספר. זו דרך עדינה יותר, אבל הוא גם מדבר בצורה עדינה יותר.

מה שאנשים יודעים מקבלת ספרים אחרי צ'ולנט, זה בעצם בא מכאן. פשוט לא מיד אחרי הסעודה, ולא מאוד מאוחר, כשכבר עייפים, כשכבר שוב רעבים.

דובר 1: כן, כאן הוא תפס את הלשון „מספר", כי רצה גם לרמוז על כך — שתלמיד חכם יקדיש גם קצת זמן לזה, שישוחח עמה, שיעשה גם את העניינים הללו.

---

„ולא יקל ראשו ביותר" — קלות ראש וניבול פה

קלות ראש — איזון

אומר הרמב"ם הלאה: „ולא יקל ראשו ביותר."

אה, כאן צריך לחזור אחורה. כי כשנמצאים עם האישה, יש עניין של קלות, כמו שכתוב „שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה". צריך רמה מסוימת של קלות ראש כדי להיכנס לאזור הזה. אבל שלא יעשה ביותר. תלמיד חכם, כן.

„ולא ינבל את פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה"

„ולא ינבל את פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה."

אפילו שאמרנו שצריך להיות מספר עמה, כלומר ה"מספר" פירושו לשוחח, צריך גם קצת לשוחח עמה, אבל שלא יאמר דברי הבאי, שלא ישוחח דברים שטותיים, טיפשיים. ניבול פה הוא דברי הבאי, אפילו בינו לבינה.

אפילו בינו לבינה פירושו אפילו ניבול הפה הוא בינו לבינה, אפילו הוא מדבר רק בעניינים שבינו לבינה. הוא מדבר אליה. ניבול פה פירושו שמדברים על עניני תשמיש. לא מדברים על עניני תשמיש של אנשים אחרים, מדברים על שלהם, המצב של בינו לבינה.

חידוש: חילוק בין תלמיד חכם לאדם רגיל — ניבול פה בינו לבינה מותר

תלמיד חכם, אפילו לאשתו שלו, מדבר ברמת עדינות גבוהה יותר מאדם רגיל.

מותר, מותר, מותר — זה מה שאני רוצה להוציא. הדברים הללו מותרים. כאן רואים בבירור חילוק, בפרק הזה, בקטע הזה, רואים בבירור חילוק בין מה שדורשים מתלמיד חכם, ומה מתאים לכל אדם, ומה דורשים מתלמיד חכם.

זו ההלכה — לא דורשים מאדם אחר. לתלמיד חכם אומרים שזה גס. אותו דבר — ניבול פה בינו לבינה מותר לאדם רגיל, אולי זו אפילו מצווה, זה חלק מהרגל הדבר. תלמיד חכם, ואפילו תלמיד חכם מספר עמה, אבל הוא עושה את זה קצת יותר עדין, לא עם דברי הבאי. יש לו רמה מסוימת של עדינות.

„מגיד לאדם מה שיחו" — פסוק ודרשה

„הרי הוא אומר בקבלה" — קבלה כאן פירושה דברי נביאים.

כתוב „מגיד לאדם מה שיחו" — הקב"ה מגיד לאדם...

דובר 2: כן, הפסוק כתוב... כתוב, יש לך את זה במחשבה? הפסוק אומר „מה שיחו". אני חושב שהכוונה... מה פירוש הפשט? כשלומדים פסוק, למדת שהיהודים החסידיים לא לומדים תנ"ך, אבל כן ראיתי מהצדיקים שכשפוגשים פסוק בגמרא צריך לבדוק אותו, ולא להיות ממש עם הארץ.

זה מה שרש"י אומר...

דובר 1: אה, אז מה הפירוש?

דובר 2: רש"י אומר „כל מעשיו פורטין לפניו בשעת מיתתו".

דובר 1: מה פירוש „שיחו" אבל? מעשיו? מה שיחו... מחשבתו הוא אומר?

דובר 2: לא, זה לא מעניין. אבל אני חושב שהם אומרים על שיחו, הכוונה לא מלשון שיחה, שמועסן, הכוונה... מה שהוא עושה.

דובר 1: אבל הגמרא דורשת, כן? אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתידין ליתן עליה את הדין.

חידוש: „שיחה קלה שבין איש לאשתו" הולך רק על תלמיד חכם

וכאן רואים שהעמדה היא שזה הולך רק על תלמיד חכם, כי על עם הארץ הולכים... כשכבר מגיעים לשיחה קלה שבין איש לאשתו, הרי הוא כבר בסוף, יש לו עוד רשימה ארוכה הלאה.

דובר 2: אה, כלומר, לפי זה זה דבר עדין. הכוונה קצת פחות ממה שגס רוח היה עושה.

דובר 1: זה מאוד מעניין, כי הפשט כאן הוא שאדם צריך לדעת להחזיק ראש על כמה ממדים, כי הוא צריך הרי להיות עם אשתו לפי מצב שכבו וזרעו, כמו שהרמב"ם בפרק הקודם אומר כשיש לו יותר מדי. ואחר כך, הוא צריך לזכור מצוות עונה. והוא צריך לזכור את העניין של להיות תלמיד חכם. צריך הוא לקחת הכל בחשבון.

צריך, יש רמות שונות של... רואים את זה, צריך, אפשר לומר קריטריונים שונים, דברים שונים. לפי, לפי, לפי. עונות פועלים, חברים, הלכה, חושן משפט, אבן העזר. צריך, יש כאן פרישות, כולו — כאן מדברים כבר על פרישות מדרך תלמידי חכמים.

---

„ולא יהיו שניהם" — מצב הנפש בשעת תשמיש

אומר הרמב"ם הלאה: „ולא יהיו" — כאן מזכיר הרמב"ם את העניין הקשור לבניית המידות, באיזה מצב נפשי צריך להיות.

„ולא יהיו שניהם" — מעניין, כאן הציווי עולה גם על האישה. התלמיד חכם עם אשתו שלא יהיו שיכורים.

„ולא עצלנים" — שלא יהיו עצלים. קרה, בינתיים מתאים לו. לא במצב הנפשי הנכון, משהו כזה לא...

דובר 2: כן, כן. בסדר. כלומר, אני חושב שזה לא בכוונה, שזה קרה, אני יודע. אבל זה כבר שיכורים, כן.

דובר 1: אז כאן כתוב „לא עצלנים" „ויבואו בחשק". מעניין. אז מצד אחד אין לו יותר מדי דעת, אבל מצד שני הוא לא ישנוני.

דובר 2: כן, אמרתי ששיכורים זה מבני תמותה, אז זה בכלל אין דעת.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — ענייני תשמיש (סוף), צניעות בבית הכסא, ודיבור של תלמיד חכם

---

הלכה א' (המשך) — ענייני תשמיש המטה: „לא שיכורים ולא עצלנים"

דובר 1: כן, כן. בסדר. „שיכורים" פירושו שזה לא בכוונה, שזה קרה, ואחר כך הוא מרגיש את עצמו. אבל זה כבר שיכורים. כאן כתוב „ולא עצלנים" — יבואו בחשק.

מעניין. מצד אחד לא יותר מדי דעת, אבל מצד שני לא ישנוני. אני אומר, שיכורים זה מבני תשמיש, זה דבר חמור שכתוב גם בסימן ר"מ.

עכשיו מדבר הרמב"ם, אנחנו לא יודעים. בסימן ר"מ הרי כתובים הרבה דברים שהם על תלמיד חכם. השולחן ערוך לא דקדק כל כך בחילוק בין תלמיד חכם לעם הארץ. השולחן ערוך רוצה שכל אחד יהיה תלמיד חכם.

---

דיון: „עצלנים" — עצלים או עצובים?

„ולא עצלנים" פירושו עצוב, נכון? באידיש, או בעברית, עצבות פירושה עצוב.

דובר 2: לא, באידיש הכוונה שהוא עצלן. בלשון הקודש הכוונה עצבות, שהוא עצוב.

דובר 1: שיהיו בחשק. כן.

---

„ולא תהיה ישנה... אלא ברצון שניהם ובשמחתם"

דובר 1: „ולא תהיה ישנה" — שלא תהיה ישנה. „ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה" — שלא יאנוס אותה כשהיא לא רוצה. הוא לא מתכוון דווקא ממש אונס, הוא לא מתכוון בלחץ. „אלא ברצון שניהם ובשמחתם" — שיהיו שניהם מסכימים ושמחים.

זה הצד השני של שיכורים, כל הדברים הללו להיות בשמחה. „יספר מעט וישחק עמה מעט כדי שתתיישב נפשו, אבל ביאה אפילו היא בשמחה לא תהיה בעזות פנים אלא בבושה, לא בעזות, ויפרוש מיד."

מה בדיוק „ויפרוש מיד" אני לא יודע — לא יותר מדי. בקיצור, איזשהו גבול.

---

„כל זה לא כל אדם נוהג מנהג זה" — רק לחכם

דובר 1: כל זה, אומר הרמב"ם, הרי ברור שמדברים רק על חכם. „לא כל אדם נוהג מנהג זה אלא מי שקידש נפשו וטיהר עצמו ותיקן דעותיו." לא רק שקידש את נפשו וטיהר את עצמו ותיקן את מידותיו, כן — „אלא שמועיל לבנים" — זה מועיל לבנים, יש לו ילדים נאים ובשונים. נאה פירושו פשוט בגוף, אני לא יודע, או בשונה, במידות. הנהגת החכמים והחסידים.

אולי זה כמו הבית של מידות שלומדים, שלא למדנו כאן. בשמונה פרקים מדברים על כך, שיש אדם — הרמב"ם כן אמר, הוא מתכוון שיש אדם שיהיה לו נטייה למידות טובות. אולי נאה פירושו שהילד נולד עם נטייה למידות טובות.

---

„העם ההולכים בחשך" — לשון חריפה

דובר 1: הרמב"ם הרי גם אמר קודם שצריך לבעול כדי שיהיה לו בן גדול בתורה וחכם. עכשיו הוא הולך לומר איך צריך לעשות את זה. בכלל ההולך במנהג שאר העם ההולכים בחשך — שלא יודעים מה הם עושים — אבל הבנים כמו אותם העם. הרמב"ם היה הגדול ביותר בכלל: יש לך ילדים כמו כל שאר היהודים. לחכם, להמון העם לא אומרים את הפרק הזה בכלל, הוא עושה מה שהוא עושה. אבל חכם שידע שכאן צריך להתנהג כמו כולם — ילדיו כמו של כולם.

לשון חריפה מאוד, העם ההולכים בחשך. אולי אומרים שהכוונה לגויים באמת, לא יתכן שהכוונה ליהודים.

דובר 2: הרמב"ם זה לימוד זכות, הוא לא יודע יותר טוב.

דובר 1: יכול להיות. הולכים בחשך פירושו, כן, אנשים שלא יודעים, לא מבינים יותר טוב. הם... הרמב"ם כבר הזכיר קודם, הולכים בחשך פירושו אנשים שלא מבינים יותר טוב, כן?

דובר 2: איפה אולי?

דובר 1: אני לא זוכר. בסדר. חושך הולך, איפשהו אני זוכר משהו מאחד הפרקים הקודמים. לא שייך.

---

צניעות של תלמידי חכמים — כיסוי ראש וגוף

דובר 1: אומר הרמב"ם הלאה, צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן. עכשיו מדברים לכאורה על צניעות לא דווקא בשעת תשמיש, אלא בכלליות. לא יתבזו ולא יגלו ראשם ולא גופם. הם תמיד הלכו עם כיפה או משהו על ראשם.

כיסוי ראש — ממנהג תלמידי חכמים עד חיוב לכל ישראל

דובר 1: ראיתי בשולחן ערוך שיהודי פשוט לא צריך ללכת עם כיפה, ומלמטה ראיתי שהרמ"א פוסק שכל אחד צריך ללכת עם כיפה בזמנים שלנו. והפוסקים האחרונים באו עם חידוש, שמכיוון שכל היהודים הולכים עם כיפה, ומי שלא הולך עם כיפה זה חוקות הגוי — יכול להיות שזה ממש דאורייתא, לא סתם מנהג.

אבל יכול להיות שלא יגלו ראשם אפילו באופן עראי, שזו כיפה שהולכים בדרך כלל — אפילו בשעת כיסוי ראש, רואים כאן שה"לא יגלו" פירושו תמיד, אפילו בדיוק כשהולכים לבית הכסא.

---

צניעות בבית הכסא

דובר 1: זה עוד נושא. „ויצנע ולא יגלה אבר גופו עד שישב, ולא יקנח בימין."

„לא יקנח בימין" — צניעות או מעשי?

דובר 1: האם לזה יש קשר לצניעות? לכאורה זה עניין, כי על ימין מניחים תפילין, או שימין משתמשים בה סתם הרבה, ובצד ההוא צריך לשמור על ניקיון. זה עניין, הרמב"ם אומר שזו חומרא של תלמידי חכמים.

„חדר בחדר" — עמוק יותר פנימה

דובר 1: „יצטרך כל אדם ויתקן לו חדר בחדר." יש שאומרים שזה חדר לקחת חדר, או אם זה במערה, שיהיה לפנים ממערה — שיהיה איפשהו עמוק יותר. שלא יהיה ישר ליד הדלת, שיהיה קצת עמוק יותר פנימה. „ונפנה שם."

בחוץ — מאחורי גדר או בבקעה

דובר 1: „ואם נפנה אחורי גדר" — אם נמצאים בחוץ תחת כיפת השמים, לא בבניין — „ירחיק כדי שלא ישמע חבירו קולו אם נסרח" — אם הוא עושה רעש בשעת יציאה, שלא ישמעו אותו. „ואם נפנה בבקעה" — אם צריך לצאת במקום שטוח, אין אפילו גדר, צריך לראות שזה מקום שטוח — שלפחות יהיה רחוק מספיק „כדי שלא יראה חבירו פריעתו" — שחברו לא יראה את גילויו.

לא לדבר בשעת נפנה — אפילו בלילה

דובר 1: אומר הרמב"ם הלאה, „ולא ידבר כשהוא נפנה, אפילו לצורך גדול." וכל המנהגים הללו הוא נוהג אפילו בלילה כשאף אחד לא רואה, חשוך. „דרך צניעות בית הכסא ביום כך נוהג בלילה, אפילו כשאין שם אדם" — אפילו כשאנשים לא רואים, כי אנשים ישנים, אבל זה עדיין עניין של צניעות בינו לבין עצמו.

הרמב"ם לא אומר למה, זה פסוק של צניעות.

---

דיון: סתירה עם פרק ד' — „עשר פעמים" בבית הכסא

דובר 1: קשה להבין, כי הלוקח טוב אמר שתלמיד חכם צריך להכין את עצמו, כדי שלא יצטרך באמצע היום לחפש מקום. הרמב"ם הרי אמר קודם שצריך לצאת עשר פעמים. אולי זה לתלמיד חכם? אולי ההוא לכל אחד, וזה לתלמיד חכם? תלמיד חכם צריך לשמור על בריאותו, תלמיד חכם הוא רק רמה גבוהה יותר מזה.

אבל אולי המוצא את עצמו בודק, ועל פי רוב הוא לא יצטרך, כי זה לא ברור. זו ממש סתירה. מישהו אומר בצד משהו על יום?

דובר 2: נראה כמו סתירה.

דובר 1: בואו נראה. אולי כתוב בבית יוסף משהו על זה?

אולי המילה כאן היא דווקא — בסדר, זה מביא לשון, זו גמרא בברכות ס"ב, שרב אמר. אבל יכול להיות, יכול להיות שזו הסתירה — הטענה היא ששם דיבר מבחינת רפואה, כאן הוא מביא גמרא. אבל יכול להיות, עדיין אפשר לומר, בסדר, זו סתירה, הפרט הוא סתירה, אבל אפשר לומר שכאן הוא מתכוון לומר: סדר את עצמך באופן שאתה יודע מתי אתה צריך ללכת לבית הכסא.

את זה אפשר לומר אפילו היום, שיש כאן בית כסא — לפעמים יש מישהו שלא חישב נכון באמצע הדרך. אבל ראיתי יהודים, הם הולכים לבית הכסא לפני האכילה, אחרי האכילה, לפני מעריב, אחרי מעריב.

עדיין נראה לי כמו קצת סתירה, וצריך לתרץ. אבל אתה מבין מה שאני אומר, שזה יותר נושא של שהדברים בשליטה. כמה שבשליטתו, שינסה לעשות את זה בזמן שהוא מתרחק.

דובר 2: הרי יש לו בעיה, כי זה עניין של סכנה, תלמיד חכם הרי היה צריך ללכת עם שמירה, והוא הרי לא הזכיר שמירה.

דובר 1: לא, לא סכנה, כי אפילו ההתרחקות היא בדרך עראי — הוא הולך רחוק בבקעה, זו הרי עדיין לא דרך. אז אם חישבת מראש, אתה יכול לכתחילה ללכת אולי למקום צנוע ביותר, אולי גדר, אולי מערה, אפילו במערה, מה שהדרך הנכונה היא.

הערה: בתי כסא של ימינו

דובר 1: בתי הכסא של ימינו — עושים את השיעור שפתוח משלושה צדדים, אולי לא יוצאים ידי כל ההלכות הללו. צריך לדבר עם המנהלים שעושים את ה...

---

הלכה ב' (תחילה) — איך תלמיד חכם מדבר

דובר 1: כך ממשיך הרמב"ם, כיצד צריך תלמיד חכם לדבר? אומר הרמב"ם, תלמיד חכם לא יצעק ויצווח.

שאלה עקרונית: דיני דרך ארץ — רק לתלמידי חכמים?

דובר 1: רגע, אגב, הרמב"ם עדיין לא הביא דיני דרך ארץ לאנשים סתם, נכון? הוא הביא כיצד יהודי צריך לאכול. דיני דרך ארץ לאנשים רגילים — יש את זה איפשהו?

דובר 2: מה הכוונה דיני דרך ארץ?

דובר 1: למשל, הדברים שלא לצעוק בשעת דיבור — האם זה תקף גם לאנשים רגילים? או שזה דין מיוחד לתלמיד חכם?

דובר 2: לגבי אנשים רגילים אין עם מי לדבר.

דובר 1: הוא הולך אחר כך למנות, למשל, לא לדבר לשון הרע — הרי זה לאו מן התורה. כן יש, הרמב"ם הולך אחר כך בהלכות לשון הרע. אולי כן, שזה הלכות מדות. אולי זו מדה טובה לא לצעוק על אדם אחר. אבל אני חושב שכאן מדברים על דברים שצריך להיראות יפה, שיהיה...

---

דיון: אתי או אסתטי?

דובר 2: לא, אני לא מסכים. כבר דיברנו על זה. אגיד לך את החילוק שלי. הדברים הם באמת טובים, רק שהרמב"ם לא אומר את זה לכל אחד, כי הוא סובר שאי אפשר לדרוש מכל אחד. אדם רגיל הוא כן צעקן. תלמיד חכם צריך להיות אדם טוב יותר.

דובר 1: רק מה שאני רוצה לומר הוא, שהדברים האלה הם לא דווקא רעים מבחינה אתית, אלא רעים באופן של... איך אומרים את זה? לא אנושי. זה לא יפה, זה לא... אסתטי. זה לא אתי, אלא אסתטי. תלמיד חכם צריך שיהיה לו יופי... צריך שיהיה לו חן אצל בני אדם וצריך להיראות יפה.

דובר 2: לא, אני לא מסכים. אגיד לך, אני לא מסכים. זה כן אתי, רק במה שאתה צודק זה שיש רמות של אתיקה. אתה יודע, זה לא עבירה לצעוק, זה קצת לא עדין. אתה יודע, זה לא עדין. וזה לא רק פרסום, מה שאתה אומר שלצעוק זה עניין של קידוש השם — יש דברים מסוימים שתראה באותם דברים שאמרת לגבי קידוש השם.

דובר 1: אני חושב שכל הדברים האלה שחסיד חד, קוצקער, מבטל בטענה שזה יופי, שזה עניין של יופי, של להישמע טוב, או יותר אסתטי — זה חסיד חד.

דובר 2: כן, לא, אני לא מתכוון לזה. להיות אדם ולא לדבר יפה עם בני אדם זה לא דבר אתי?

דובר 1: לא מדברים כאן דווקא על לא לדבר יפה עם בני אדם. סתם, זו דרך של דיבור, להיות בחן, שיהיה טעם. מהו בחן? לדבר בנחת, ״ודבורו בנחת עם הבריות.״

דובר 2: חסיד קוצקער לא מדבר מתוך יישוב הדעת?

דובר 1: אני לא יודע, לא בטוח. הוא עושה הרבה יישוב הדעת, ואחר כך צועק. אוקיי, אבל זה לצורך. אבל הרבי מקוצק סובר שהוא רוצה לצעוק על החסידים, אבל לדבר עם אדם ברחוב, הוא גם מדבר כך? לא.

---

לשון הרמב"ם: „לא יהא צועק וצווח... אלא דבורו בנחת"

דובר 1: אומר הרמב"ם, ״תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות״ — שלא יצעק כשהוא מדבר כבהמות וחיות — ״ולא יגביה קולו ביותר, אלא דבורו בנחת עם כל הבריות.״ למעשה, כשהוא מדבר, הוא מדבר בעדינות. וכשהוא מדבר בעדינות, ״יזהר שלא יתרחק...״

דובר 2: בנחת פירושו... עדין זה משהו אחר, יותר כמו... רגוע, מיושב, כן.

שיעור בנחת — לא מקצועני מדי

דובר 1: אבל הרמב"ם אומר הלאה שיש שיעור בכמה בנחת. אם ידבר מקצועני מדי, מלוטש מדי, טוב מדי, זה נראה כאילו אתה בעל גאווה גדול.

כך שלא ירחיק כל כך, שירגיש רגוע ונינוח. רק שלא ידבר כמו מישהו שהוא משהו, כאילו כל מילה מפוצצת ומלוטשת מאוד. לא, זה נכון, נוח לאדם כשמדברים אליו לא כמו חבר. יש מידה מסוימת של חברות, אבל לא חזק מדי כמו חבר — לא כמו שני בחורים במעונות. אבל לא כמו שאתה מדבר עכשיו לנשיא, אלא מידה מסוימת של עדינות. הנשיא אני לא יודע, אבל יש אנשים כאלה.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — ענייני דיבור של תלמיד חכם: בנחת, מקדים שלום, דן לכף זכות, לא ישנה בדבורו, כללו של דבר

---

דיבור בנחת: האיזון — לא יותר מדי ולא פחות מדי (המשך)

אבל הוא אומר, הרמב"ם בהמשך, שיש גם שיעור בכמה בנחת. אם ידבר מקצועני מדי, מלוטש מדי, טוב מדי, זה נראה כאילו אתה בעל גאווה גדול. ולא יתרחק עד שיורגש לדובר גסות הרוח — שלא ידבר כמו מישהו שהוא פסיכולוג, כל מילה מפוצצת ומלוטשת. לא, זה נכון — זה מטריד לאדם כשמדברים אליו לא כמו חבר.

יש מידה מסוימת של חברות, אבל לא חזק מדי כמו חבר. לא כמו שני בחורים במעונות, אבל לא כמו שאתה מדבר לנשיא — אלא מידה מסוימת של עדינות.

המחשה מעשית — בנחת מוגזם

הנשיא אני לא יודע, אבל יש אנשים כאלה שהם מדברים... אם תגור בלייקווד כאן, קל למצוא את האדם שמדבר בנחת באופן מוגזם, שצועק מתוך דיבורם ש"אני ראש ישיבה גדול ואני גם בעל מדות בנוסף." תירגע, אתה מבין למה אני מתכוון?

דובר 2: כן. כבר יש לך שם, התחילו?

דובר 1: לא, אני לא יכול לעשות את זה, אני לא יכול לעשות את זה אפילו אם הייתי רוצה — לא נולדתי עם זה. אנשים מרגישים את זה, אנשים מרגישים מישהו שיש לו חיוך מזויף, נדיבות יתר מוגזמת. "כן, ואולי אני יכול לעזור לך, רוצה שאעשה לך טובה." אתה לא עושה שום טובה, אוקיי?

צריך להיות עדין עם איזון. כאן יש לך גם כמו דרך אברהם — יפה מאוד, יש מידה מסוימת של איזון. האיזון הוא יותר מעניין של שכל.

בנחת לא תמיד אומר שקט

כלומר, צריך את זה בעדינות. לפעמים יש מישהו, אומרים לו "דבר בנחת", הוא חושב שצריך לדבר תמיד שקט ורגוע. לפעמים צריך לדבר רגיל. אומרים לו הרבה בבית ספר — לא לצעוק, לא להיות פראי, וכדומה.

---

מקדים לשלום כל אדם

אומר הוא בהמשך: מקדים לשלום כל אדם. הוא מברך כל אחד בשלום. מקדים — הוא לא מחכה שהשני יברך אותו קודם, כי כך ראוי. יש לו כדי שתהא רוח הבריות נוחה הימנו — כשאנשים מרגישים, שיהיו מרוצים. אנשים צריכים להיות מרוצים, אנשים צריכים לחבב את התלמיד חכם.

יפה מאוד. "מקדים" זה משחק כוח גדול שאנשים משחקים הרבה פעמים — יש עניין גדול: הוא עם השלום בשבילך, הוא מחכה שתגיד לו שלום. אנשים — ושלום פשוטו, כמובן, יש לו עדיין את הכבוד שלו, לא אומר שזה חבר שלך — אבל הוא יכול לברך אותך.

דרך האמצעי גם כאן — לא לרדוף אחרי סנוב

לגבי אנשים מסוגרים — אם צריך הרבה פעמים לזכור שאולי השני פשוט אבוד, שאתה שיש לך קצת אישיות חשובה, יש לו פחד מסוים. אם השני בצרות, הדירה לא מסתדרת — עכשיו אתה באמת צריך לשמור על הכבוד שלך ולא ללכת אליו. מה שצריך תמיד לחשוב שיכול להיות שהשני פשוט קצת אבוד, כלומר צריך לקרב אותו.

אבל לא מדברים על האבודים — לא, אני אומר, לכאורה כאן גם יש דרך האמצעי. אם מישהו הוא סנוב כלפי תלמיד חכם, לא צריך התלמיד חכם לרדוף אחריו. הוא לא צריך לחכות לנצח שהשני יאריך ימים.

---

דן את כל האדם לכף זכות

והדן את כל האדם לכף זכות. דווקא הספר "בורא פרי עץ חיים" שלא היה להם את זה כבר — כן, היה להם גם במידות ומצוות, וגם אני חושב קודם אצל התלמיד חכם לכבוד חוד. והדן את כל האדם לכף זכות — תלמיד חכם צריך לדון כל אדם לכף זכות. הוא צריך תמיד לחשוב טוב על אדם.

דיון: מה פירוש "דן" — לחשוב או ממש לדון?

דובר 2: "דן" אני חושב שלא, הוא לא מדבר על לחשוב. לכאורה כשהוא מדבר על אנשים, הוא זה שדן לכף זכות, כי "דן" לא נכנס כאן — הוא לא מדבר על דיבור.

דובר 1: תסתכל הלאה: והמספר בשבח חברו, והרואה את נגעיו, וכל אוהב שלום. שאני מספר בשבח חברו, והרואה את נגעיו וכל אוהב שלום ורודף שלום — צריך לרדוף אחרי שלום.

חידוש: אולי רק תלמיד חכם צריך לדון לכף זכות

דובר 2: אני חושב שיכול להיות שרק תלמיד חכם צריך לדון לכף זכות, כי אדם רגיל בכלל לא צריך לדון. מי ביקש ממנו לדון? תלמיד חכם הרי הוא הדיין — אותו שואלים עצות לשידוכים, אותו שואלים שיהיה חבר של פלוני. הוא הדיין — שידון לכף זכות.

דובר 1: כן, יכול להיות. גם, מה שאתם אומרים — אדם פשוט אין לו את הרמה של רצינות, לא השפעה כזו על מה שהוא עושה. מישהו שיש לו קצת כבוד, יש לזה משקל. נכון. הוא צריך הרבה יותר לחשוב, כי מה שאתה אומר יש לו השפעה גדולה, כי אנשים הולכים לחשוב על זה שוב. זה נכון כך — כשמישהו נכנס לאדם גדול, הוא הולך אחר כך לרשום בדיוק מה שאמר לו. יש הרבה יותר אחריות לאדם חשוב לחשוב מה הוא אומר.

דובר 2: יכול להיות לא רק בגלל האחריות, אלא גם לחשוב שזה נושא. הרבה פעמים אנחנו כל כך ביקורתיים, אומרים ביקורת — לא תופסים שיכול עוד להיות שמישהו ייקח את הביקורת ברצינות. כי אתה כל כך בטוח שהכל לא נוגע, ממילא אתה אומר ביקורת. מישהו שתופס שהביקורת שלו עושה נפקא מינה, פתאום מתחילים קצת יותר לדון לכף זכות.

דובר 1: אז אם מישהו שמע אותי פעם איך "נסעתי" על מישהו — כולם יודעים שזה בא מענווה של ר' סאליש. זה גם מתכוון כך. זה באמת לא מענווה, משפלות. זה בא מחוסר מספיק התבוננות שלמילים שלי יש משקל.

דובר 2: אה, כתוב שלפעמים צריך לצעוק על השני כשמגיע לו, כמו שלמדו...

דובר 1: אוקיי, אוקיי.

---

דברי חכמים בנחת נשמעים — הוא שומר על מילותיו

כאן למעשה — דברי חכמים בנחת נשמעים. התלמיד חכם רואה שמילותיו נשמעות. אם הוא מרגיש בדעתו שהוא צריך לעשות משהו, הוא אומר. אבל אם לא, הוא שותק. הוא שומר על מילותיו גם מאותה סיבה — שמילותיו לא יהפכו לזולות. אם הוא מוציא קול קורא שאף אחד לא קורא, הרי הוא איבד את הקול קורא שלו בשוליים.

---

שיטת הרמב"ם: לקט משניות אבות

כיצד? אומר הרמב"ם. והרמב"ם מכניס הרבה מהדברים שהם משניות במסכת אבות — דן את כל האדם לכף זכות, הוי שפל רוח — כל הדברים האלה הם משניות באבות. אבל הרמב"ם עושה, כדרכו, סדר יפה מאוד של דברים. הוא מחבר דברים, פסוק במשלי — הרמב"ם מרכיב את זה יחד בדרך שעושה מזה סיפור. הרמב"ם לקח מה שהוא סבר שהוא רוצה ללקט בסדר שלו, והרכיב את זה יחד.

הדברים שהוא הולך כאן — כתובים באבות, אבל תחת הכותרת שזה קשור לדברי חכמים.

---

לא ירצה חבירו בשעת כעסו, לא ישאל על נדרו, לא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו

לא ירצה חבירו בשעת כעסו — המשמעות היא שהוא לא מדבר אליו דברי ריצוי כשהוא בכעס, כי אז זה לא יעזור.

ולא ישאל לו על נדרו בשעת נדרו — כשהוא נודר הרי הוא עכשיו סוער, הוא נדר מסיבה. אתה הולך עכשיו לנסות... רק תחכה שיירגע, ואז אפשר.

אותו דבר — ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו — כי עכשיו הוא בצער חזק מדי והוא לא רוצה לשמוע נחמה. הוא עדיין לא יכול להפוך את הדף ולחשוב עכשיו על העתיד. אבל אחרי שייקבר, אז הזמן לנחם.

וכן כל כיוצא באלו — תחשוב מה אתה אומר, שייכנס בזמן הנכון. זה דבר חשוב — יש חוש מסוים לדעת מתי לומר מה, ולהימנע מתסכול ועגמת נפש.

בשעת כעסו — אפילו כשהוא כועס עליך

ה"בשעת כעסו" פירושו אפילו שהוא כועס עליך. לפעמים בא אדם והוא כועס עליך. ראיתי, אני מדבר עם אנשים שכועסים על אנשים. התלמיד חכם שיש לו שכל, הוא יודע — אפילו אני בא לטעון עליו או על חברו, שכנו — הוא מקשיב, הוא יודע שיש לו גם הרבה פעמים מה לענות. הפירוש הוא לא שאנחנו תמיד צודקים.

הוא מקשיב והוא אומר "כן, אוקיי", הוא מקבל. קשה לאנשים לסבול שהשני כועס עליהם — "אני צריך להתגונן!" אתה לא צריך. הוא כועס, אי אפשר עכשיו בזמן הזה להיות בחרם. יום אחר.

---

ולא יראה חבירו בשעת קלקולו

אחר כך יש עוד הנהגה יפה מאוד, השורה הבאה. מה הוא אומר בהמשך? ולא יראה חבירו בשעת קלקולו — שלא, כשהוא תופס את חברו בשעת קלקולו, חברו בדיוק נתפס מדבר, כמו שאומרים, ביד אדומה — הוא תפס אותו בעשיית עבירה — אל תראה שראית אותו. יעלים עיניו ממנו — שיעלים עין ממנו.

בחינוך — דבר חזק מאוד

זו אמת מדהימה, ואני חושב שבחינוך זה דבר חזק מאוד, כי הילד שלך רואה שאתה כבר יודע, אז אין לו יותר סיבה להסתיר את זה. הוא מאבד את הכבוד שלו, והוא כבר לא מנסה בכלל להרשים, כי הוא יודע שאתה יודע.

נפקא מינה מעשית — כשהמלמד מתקשר

אז אפילו אם המלמד התקשר אליך שהילד שלך לא כל כך בסדר — אם אין לך איזה מהלך מה לעשות עם זה, אין שום טעם ללכת ולומר לו "הרבי שלך אמר לי שאתה לא לומד", כי לא יצא מזה כלום. להיפך — תגיד לו "אתה לומד, תלמד יותר טוב." אדרבה, כן.

וגם זה סתם לבייש אדם. נו, אתה יכול לעזור במשהו? זה לא עוזר לך, הוא כבר יודע. הוא הרי כבר עושה את זה כי כבר יש לו איזו בעיה. זה גברא בלי עצה.

דובר 2: כן.

עוד סיבה — הוא כבר מספיק נכלם

דובר 2: נו, זה גם נכון מסיבה נוספת, כי כשהשני רואה שראית, הוא כבר לא צריך שום מוסר עכשיו בכלל. הוא כבר מספיק נכלם. מוסר הוא צריך כשהוא חושב שלא רואים ויש לו עוד את ה...

דובר 1: כן.

---

ולא ישנה בדבורו — ולא יוסיף ולא יגרע

אוקיי, והלאה. ולא ישנה בדבורו — שלא ישנה ממה שהוא אומר. "בדבורו" הכוונה כנראה לא שלא יקיים משהו שהוא אומר. אני חושב שהכוונה שלא יסובב ראש, שלא יגזים. כמו שהוא אומר בהמשך: ולא יוסיף ולא יגרע. הוא מציין כמו שהגמרא אומרת שעת לעשות לה' הפרו תורתך — מותר רק לשנות במקרים מסוימים.

הפירוש, שיאמר דברים כמו שהם, אמת. שלא יסטה מהאמת. ולא יוסיף ולא יגרע — שלא ידבר גוזמאות, שלא יוסיף או יגרע.

אלא בדברי שלום וכיוצא בהן — אם צריך לדבר דברי שלום, כמו שאמר קודם "אוהב שלום ורודף שלום", אז מותר כן להוסיף ולגרוע, כמו שהגמרא אומרת שעת לעשות לה' הפרו תורתך — מותר לשנות.

המדרש על אהרן הכהן — אוהב שלום ורודף שלום

אני חושב, הרמב"ם מביא אולי — הוא חשב על המדרש שאהרן הכהן, הדרך שבה היה אוהב שלום ורודף שלום, היא שהיה הולך לאשה ואומר "תדעי שבעלך רוצה כל כך שלום", אפילו שהוא לא רצה. ולומר להיפך. וכך הביא שלום.

ולכאורה אהרן גם לא אמר שקר. אהרן ידע שאדם פשוט מתלבט — הוא רוצה לעשות שלום עם השני, הוא לא יודע שהוא רוצה, כי יש לו חבילה של רגשות, אבל איפשהו בתוכו יש גם כוח שרוצה לעשות שלום איתך. תמיד יש דבר כזה.

אדם רגיל תמיד מוסיף או גורע

אבל אתה רואה שאדם רגיל כשהוא מדבר — יש את הנקודה שמדברים כל הזמן רק אמת. אדם רגיל כשהוא מדבר תמיד או מוסיף או גורע — הוא עושה את זה יותר מהמציאות, הוא תמיד חכם. בכלל, הוא מדבר טוב מאוד.

אבל תלמיד חכם אינו רשאי לספר: "הייתי בחוץ, הייתה תאונת דרכים כזו, 24 מכוניות." היו שלוש מכוניות! אתה לא צריך להיות כתב עיתון — הוא תמיד מוסיף או מגרע, מבינים?

תלמיד חכם אינו רשאי כלל לספר חדשות. כאן מדובר כנראה כשהוא כבר מדבר על משהו שהוא עניין, או כמו שנאמר כאן למשל שכשמגיע לדבר חשוב, מפני דרכי שלום, אז אפשר להשתמש בזה. אבל אסור להיות כמו שיווק — תלמיד חכם אינו רשאי לדבר כמו איש מכירות.

---

כללו של דבר: אין אדם מדבר אלא בגמילות חסדים או בדברי חכמה

כללו של דבר, אין אדם מדבר אלא או בגמילות חסדים או בדברי חכמה וכיוצא בהן. תלמיד חכם רשאי לדבר רק על דבר שהוא גמילות חסדים — ייתכן שתחת גמילות חסדים הוא גם משוחח, ייתכן שהוא רוצה לחזק אדם, אז ישוחח עמו אפילו דברים של מה בכך. אבל בכל זאת, צריך לעזור ליהודי, צריך לדבר מידע לצורך שידוכים וכדומה.

כן. או בדברי חכמה — לספר חכמה לאנשים אחרים, להחכים יהודים. הרי הן וכיוצא בהן.

מדוע אומר הרמב"ם "חכמה" ולא "תורה"?

זה מאוד מעניין — הרמב"ם מחזיק בחכמה, הוא כמעט אף פעם לא אומר "תורה." זה מפתיע — האם חכמה שווה יותר מתורה?

הרמב"ם אומר בפירוש במקומות אחרים: כי תורה הרי אינה סתם דבר הרשות — תורה היא כבר מצווה לאומרה. הוא מדבר כאן על דברים של רשות. אבל ודאי כוונתו גם לתורה — לא שהוא לא מדבר על כך. כוונתו יכולה לכלול גם תורה. אבל העניין הוא, דברים רבים שאינם מצווה לדבר — אם זה גמילות חסדים, או דברי חכמה.

ייתכן שצולאס סובר שפוליטיקה היא דברי חכמה — יש לו בקיאות גדולה בזה, אני יודע.

מעשה עם ר' דניאל פריש — ואהבת לרעך כמוך בדיבור

ידוע המעשה עם ר' יאנקלה, שר' דניאל פריש בא לבקרו. ור' דניאל פריש היה חסיד צעיר, הוא לא ידע מי זה — זה עוד בחיי ר' יצחק'ל. והוא ראה איזה יהודי מבוגר עם זקן לבן יפה, מסתובב ומשוחח עם אנשים לפני התפילה. והדבר הרגיז אותו כל כך, אז הוא אמר לו — נו, אתם לא יודעים — "הרבי ר' מנדלה אמר שכל דיבור שמדברים לפני התפילה, זה סותם את כוונת התפילה."

אמר לו: "אמרתי קבלת עול מצוות טהורה — אמרתי הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך. אבל כל המצוות יש במחשבה, דיבור ומעשה. אתה קיימת אותה בדיבור באמירה, או בכוונה כלומר, במחשבה אמרת. אבל מה הוא בדיבור?"

הוא אומר, אותו יהודי — אני לא יודע מי אותו יהודי — בדרך לבית הכנסת הוא כבר הסתכל על הפרשה הנפלאה—

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — גמילות חסדים דרך דיבור, „לא יספר עם אשה בשוק", הילוך של תלמיד חכם, ומלבוש תלמיד חכם

---

דיבור: גמילות חסדים דרך דיבור על "שטויות"

מעשה עם ר' יאנקלה — ה"דיבור" של ואהבת לרעך כמוך

אמר לו... הרבי ר' מנדלה אמר שכל דיבור שמדברים לפני התפילה סותם את כוונת התפילה. אמר לו: אמרתם „הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך" — אבל כל המצוות יש במחשבה, דיבור, ובמעשה. זה מעולם לא היה בדיבור. באמירה או בכוונה, כלומר במחשבה אמרת — אבל מה הוא בדיבור?

הוא אומר: יהודי, אני יודע שאותו יהודי בדרך לבית הכנסת כבר הסתכל על הכותרות של העיתונים. הוא הרי יודע כמה כואב לאדם כשאין לו למי לספר את החדשות שלו שהוא יודע, ואת כל הדברים. ר' יאנקלה היה מומחה בזה — הוא נהג לשאול, הוא ידע שבחור מתעניין בספורט, אז שאל אותו: "נו, מה היה לאחרונה איזה משחק מעניין? מי ניצח?" כי זה נקרא לדבר גמילות חסדים, שהרמב"ם אומר שבגמילות חסדים מותר לדבר אפילו שטויות.

דיוק: דברי חכמה דרך שטויות

הוא לא אומר את זה, אבל זה דיוק טוב מאוד. כן, הוא אומר אפילו שזה היה בגמילות חסדים, אבל דברי חכמה מותר. זה יכול להיות אפילו דברי חכמה גם בחכמה — כמשל. אתה רוצה להוציא איזה דבר חכמה, המשל יכול להיות משטויות, כי התכלית היא להחכים את הזולת.

הבעל שם טוב אמר שאפשר לייחד יחודים אפילו כשמדברים דברי שטויות. זה כבר דרכים אחרות. אם זה יכול להביא שמחה, אמר ר' נחמן. אבל כן, טוב.

---

„ולא יספר עם אשה בשוק"

עניין החשד ומראית העין

רוצה אני עוד הלכה מעניינת. הרמב"ם סובר „ולא יספר עם אשה בשוק". כאן מדובר על עניין של חשד, שתלמיד חכם יראה שאף אחד לא חושד בו. מראית העין — שלא ידבר עם שום אישה בשוק, אפילו אשתו או אחותו או בתו, אפילו אישה שמותר לדבר עמה. אפילו אישה שמותר לדבר עמה לא ידבר בשוק, כי מי שעובר אינו יודע שהיא אשתו. זה נראה כאדם פשוט.

כאן יש חיוב — מי מבקש ממך לחשוד בתלמיד חכם? לחשוד בתלמיד חכם זה עניין של חילול השם.

דיון: מה פירוש "בשוק"?

ייתכן שזה מדבר גם במקום שידוע — אם ברור לכולם שזו אשתו, הוא הולך לשמחה ומקובל ללכת עם האישה לשמחה, לכאורה זה אכן היה שונה.

דובר 2: בשוק... "בשוק" פירושו תמיד כמו בשוק. "עסקה, משא ומתן". בשוק. שוק.

דובר 1: כן. אוקיי. רק כשהוא במקום מבודד, הוא עושה עסקים. זה לא כל כך פשוט. איך צריך אני לדבר עם שמואל?

תלמיד חכם ומשא ומתן

אומר הרמב"ם שתלמיד חכם רשאי גם לעשות משא ומתן, צריך לעשות משא ומתן, ואם אינו רוצה, הוא רוצה להתפרנס מלימוד, אבל הוא צריך לשמור על הכבוד.

---

הילוך של תלמיד חכם — „ולא ילך בקומה זקופה וגרון נטוי"

מעבר מדיבור להילוך

אומר הרמב"ם הלאה: „ולא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וגרון נטוי". עד עכשיו דיברנו על דיבור. לרמב"ם הייתה רשימה של עשרה, חמישה עשר דברים שונים — מאכל ומשתה. עכשיו עוברים להילוכו, איך הוא הולך. מאוד מעניין. יש דרך הילוך של תלמיד חכם.

דיון: אסתטיקה או ענווה?

דובר 2: אתה חייב להסכים שזה עניין של אסתטיקה?

דובר 1: לא. זה עניין של ענווה. כבוד.

דובר 2: לא, הוא הולך ללמוד.

דובר 1: כאן בזה אסתטי, אבל להתנהג אסתטית — אם הולכים ללמוד עכשיו, לא ללכת מלוכלך — זה כשלעצמו עניין של מוסר. זה לא סתם כי אנשים... אם אנשים לא רואים, צריך גם להתנהג אסתטית. את זה אני רוצה להדגיש.

מעשה מישיבת חברון — כבוד אפילו באמצע הלילה

אני יודע, ראיתי שהייתה ישיבה בחברון, והם הקפידו מאוד על הדרך, שתלמיד חכם צריך ללכת יפה. ובאמצע הלילה הוא קם ובירך אשר יצר — הוא לבש את המעיל. הוא לא ישן במעיל, הוא לבש את המעיל, ובירך אשר יצר. הוא לא הלך ערום או בפיג'מה. זה כבוד. זה עניין של כבוד לפני הקב"ה כשאומרים ברכה.

דובר 2: אוקיי. כן, אני לא מדבר רק על גבהות דעת.

דובר 1: כן.

„קומה זקופה וגרון נטוי" — גאווה, לא רק פריצות

אומר הרמב"ם: „ולא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וגרון נטוי" — תלמיד חכם לא ילך מורם ראש בהליכה גאוותנית. הוא לא מתכוון לזה רק לתלמיד חכם. סתם יהודי, זה סתם שוטה, הגאוותנות הזו. מה יש לך ללכת עם ראש מורם? אבל זו עדינות שלא דורשים כל כך מכל אחד, רק מתלמיד חכם.

גם כי בתלמיד חכם מסתכלים. על סתם אדם אף אחד לא ישים לב אם אתה הולך ככה עם הראש, ככה עם הראש. אבל בתלמיד חכם מסתכלים בזכוכית מגדלת.

דובר 2: חלק מהדברים, זה כל הזמן. כלומר, חלק מהדברים הם כך, חלק מהדברים הם... בכלל, מה שמסתכלים, גם מה מסתכלים? האדם מסתכל אם אתה משוגע, יש לו ציפיות. איזה סוג כבוד עצמי, האם הוא הולך באנושיות, או שהוא הולך כמו פסח.

דובר 1: אני לא יודע מה "גרון נטוי" בדיוק, אבל זה מישהו שהולך עם כזה... מוציא את הבטן אל ה...

דובר 2: כן. משהו כזה. אנחנו היינו אומרים מישהו שמוציא את הבטן.

הפסוק „ותלכנה נטויות גרון" — גאווה, לא רק פריצות

„כענין שנאמר ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים" — בפשטות הרמב"ם מתכוון כאן לעניין של צניעות, לא? נשים שהולכות. כך אומרים המשגיחים של ימינו. אבל נראה שהרמב"ם מפרש אחרת — שזה עניין של גאווה.

בכלל, צניעות היא לא רק מעלה גדולה — צניעות היא דרך חזקה להיות בעל ענווה. על פי רוב בפסוק הכוונה לאו דווקא גאווה, לאו דווקא פריצות.

דובר 2: כן.

„בנחת כמו הנשים" — לאט מדי

ונראה את הקטע הבא: „ולא יהלך בקומה זקופה" — לא ללכת בהליכה גאוותנית, „בנחת כמו הנשים" — ללכת לאט לאט מאוד כמו נשים. הנשים רשאיות ללכת כך, או שהנשים נוהגות כך.

ראיתי פעם הצגה, כשילדים עושים הצגה והם רוצים לשחק את הפריץ שהולך ככה... אוקיי, "בקומה זקופה" — זו הליכה רקדנית כזו. „שנאמר הלוך וטפוף" — זה אותו פסוק — „הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה". מישהו שהולך בהליכה גאוותנית.

יפה מאוד. ראיתי בעיתונים, איזה דבר מדברי השטות שקראתי, שבאנגליה, אנגליה הוויקטוריאנית, הם היו מאוד שקועים בסוג הזה של גאווה — היו קורסים לאנשים איך ללכת. את זה אסור לעשות.

„ירוץ ברשות הרבים כמשוגע" — דרך הממוצע

אוקיי, מצד שני, דרך הממוצע. אבל גם לא הדרך ההפוכה של... תארו לעצמכם שזה אפשרי, כמו שלמדנו, שדוגמה לאדם עשיר שיש לו הכל, יש לו מספיק זמן, הוא "תלונה" — אנשים שהולכים לטייל כל היום, הם מסתובבים בעיר, הם לא צריכים לעבוד, הם גובים שכר דירה פעם בחודש. אז זו הגאווה. אדם שכבר עובד, רץ, תמיד יש לו מה לסדר — אז זה כנראה מתוך ענווה.

אוקיי, "וכל זה מצד שני" — והגאווה שאנו אומרים, הענווה המוגזמת, ולרוץ "ברשות הרבים כמשוגע" — שפלות, סתם לרוץ ברשות הרבים כמו בטלן.

דובר 2: לא, לא, אבל "כמשוגע" פירושו משוגע, לא ריצה. לא רץ.

„ולא יכפוף קומתו כבעל חטוטרת" — ענווה מוגזמת

אחר כך, הקטע הבא הוא על ענווה מוגזמת: „ולא יכפוף קומתו כבעל חטוטרת" — שלא ילך כפוף כמו מי ש... בעל חטוטרת פירושו מי שיש לו גיבנת. אלא, „מסתכל למטה כמי שעומד בתפילה" — שילך זקוף, אבל עיניו יסתכלו למטה.

ו"מסתכל למטה" — לא כשמירת עיניים הוא מדבר כאן, אלא כעניין של ענווה. לא להסתכל לאנשים ישירות בפנים או משהו. הוא לא מתכוון להסתכל מלמעלה למטה על מישהו, הוא מתכוון להסתכל למטה — לא "גבה עיניים", להסתכל אוטומטית למעלה. הוא מנסה להוציא דרך ממוצעת.

דיון: „מהלך בשובה" — מה פירושו?

„מהלך בשובה" — ישר. "שובה" — הכוונה היא השיטה שהפסוק אומר כאן. מה כוונתו לומר? כוונתו לומר כך: שיש אדם שהולך ברחוב, ורואים שאין לו מה לעשות עם זמנו. הוא הולך, הוא מסתכל... יש מישהו שאתה הולך, אתה רואה שיש לו מה לעשות עם חייו. הוא הולך — יש צורת הליכה שרואים שהוא אדם עסוק.

דובר 2: לא דווקא עסוק, כאן הוא כבר... אני חושב שזה הוא עדיין מקיים מצווה, כי מי שרץ בשיגעון הוא עבד שהולך ברעדה, הוא חייב לרוץ לבעל הבית שלו. ומתוך עניות, אדם עני, הוא חייב כל הזמן לעבוד קשה...

דובר 1: לא, לא, אני חושב שהרץ הוא סתם שיגעון, זה איזה בחור שרץ, הוא רוצה לרוץ, בחור משמירה. אמרתי לו פעמיים, אמרתי לו שהוא מבוגר.

ויש שני הצדדים בוודאי — כהנים זריזים, כך, ויש ההפך שהוא הולך ככה, כל הזמן ככה. ויש נורמלי.

דיון: שמירת עיניים או "מכות פרושים"?

ושאלתי אותו: מי שעושה כך כשמירת עיניים, האם הוא לא עובד על זה? הרי יש לו סיבה למה הוא עושה כך. הוא עובד על משנה אחרת במסכת סוטה, שנקראת מבעלי עולם — מכות פרושים, פרוש שמכה את ראשו בקיר. אלא אם כן הוא הולך במקום שהבחין שבמקום שלא... לא כתוב שום גמרא שצריך ללכת כמו פרוש — מכת זבלי זרים נקרא זה במסכת סוטה.

„מהלכו של אדם ניכר" — שפת גוף

ולהמשיך — גמרא: „מהלכו של אדם ניכר" — הוא מסיק על הנושא, שהדרך שאדם הולך, ניכר אם חכם ובעל דעה הוא. יש דבר כזה שנקרא "שפת גוף" — זו שפת גוף. הדרך שאדם הולך אפשר לראות אם הוא בעל דעה או שהוא שוטה וסכל.

וכך אומר שלמה אכן: „וגם בדרך שהסכל הולך" — הדרך שהסכל הולך — „לבו חסר ואמר לכל סכל הוא". הדרך שהוא הולך, הוא מפרסם שהוא סכל.

דובר 2: לא, אני לא פירשתי, אני לא פירשתי את הפסוק. אמרתי שהרמב"ם פירש כך.

דובר 1: אמרתי שהרמב"ם פירש כך, אמרתי סתם. כל המפרשים אומרים כך, אבל הרמב"ם אומר ש„בדרך שהסכל הולך" זו הליכה אחרת שמראה לכל אחד שהוא שוטה. אתה מבין? שוטה לא מספר לכולם, אתה מבין?

דובר 2: אוקיי.

דובר 1: אחד אומר שהוא שוטה, אחד אומר שהוא חכם. אבל כל אחד רואה בדרך שהוא אומר שהוא חכם או שהוא שוטה — כי הוא הולך כמו שק, הוא מגושם, הוא הולך או גבוה מדי או נמוך מדי.

---

מלבוש תלמיד חכם

„בגדי קדש לאהרן לכבוד ולתפארת" — לבגדים יש השפעה גדולה

וזו הדרך שתלמיד חכם צריך להיות לבוש. ואנו רואים זאת בפרשת השבוע — בגדי קדש לאהרן לכבוד ולתפארת. לבגדים יש השפעה גדולה מאוד, המדיום חשוב מאוד, הדרך שהוא מציג את עצמו.

„מלבוש נאה ונקי" — יפה ונקי

מלבוש תלמיד חכם צריך להיות מלבוש נאה ונקי — יפה ונקי. ואסור שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן — אסור שיימצא על בגדו... כתם ושמנונית אינם אותו דבר — סוג אחד של כתם, שני סוגי כתמים. שמנונית פירושה שמן או איזה שומן כזה. וכתם זה כמו כתם של דם? בדרך כלל, כמו שכתוב שם בנידה. אני לא יודע.

על כל פנים, שלא יהיה מלוכלך, פשוט מאוד, שלא יהיה מרוח.

דרך הממוצע בלבוש — לא מלכים, לא עניים

וכאן הוא רואה הלאה שזו דרך המצווה: ולא ילבש לא מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שכל העם מסתכלין בהם — שלא יחפש למשוך תשומת לב — ולא מלבוש עניים שמבזה את לובשו, אלא בגדים בינונים נאים. שיהיה הגון, שיהיה אנושי, ממוצע.

דיון: רבי'ם עם בגדי זהב — קטגוריה אחרת

הרבי'ם שהלכו בבגדי זהב — אולי זה עניין אחר, כמו הכהנים. זה לא סתם תלמיד חכם. צריך לדעת, טורבנים ענקיים — אולי זו לא דרך המצווה. או אולי זו דרך המצווה לרבי'ם. ברגע שיש לו את התואר רבי, הוא צריך לראות איך הרבי'ם הרגילים הולכים, וזו דרך המצווה שלו. הרמב"ם מודה שמלך הולך בבגדי מלכים. אנו מדברים על תלמיד חכם רגיל שאין לו תפקיד של מלכות.

„בגדי הפשתן הקלים שעושין במצרים" — לבוש שקוף

ולא יתעטף בטליתו — רק שיהיה לבוש היטב, לא בגדים דקים מאוד שרואים אותו דרכם. ולא יתעטף בטליתו כדרך בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושין במצרים — שם באפריקה חם מאוד, היו להם בגדים דקים מאוד שאפשר היה לראות דרכם את הגוף, וזו לא הדרך שתלמיד חכם הולך.

דובר 2: כן, הפשט הוא שזה ממש שקוף, אתה רואה, אתה יכול ממש לראות את צורת הגוף. זה מאוד דק, ורואים דרך הגוף. אפשר קצת לראות.

דובר 1: אבל לא איבוד גדול וסחובים מהצד השני —

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — מלבוש תלמיד חכם, בשמים, הנהגת ממון, סדר הדברים בחיים

---

הלכה ב' (המשך) — מלבוש של תלמיד חכם: פרטים נוספים

בגדים דקים — שקופים למחצה

שם באפריקה חם מאוד, יש שהיו להם מלבושים דקים מאוד שאפשר היה לראות דרכם את הגוף, וזה לא — אפשר לראות את הגוף, זה... כן, זה קצת... מה שממש שקוף, שאתה יכול לראות את צורת הגוף. זה מאוד דק, ורואים את הגוף. שקוף למחצה. אפשר קצת לראות.

---

„ולא יהיו בגדיו סחובים ארוכים" — לא ארוך מדי, לא קצר מדי

„ולא יהיו בגדיו סחובים" — מהצד השני, גם לא יהיו לו „בגדיו סחובים ארוכים", גלימות ארוכות מאוד, „כמו גסי הרוח" שהולכים לבושים, כמו מלך אנגליה פעם בזמנים. אלא מה? „אלא עד עקבו" — הבגד צריך להגיע עד העקב שלו.

דיון: מה הכוונה ב„עקב"?

דובר 1: העקב זה הברך?

דובר 2: הרגליים. זה די ארוך.

דובר 1: כן, זה די ארוך. זה די ארוך.

דובר 2: כן, זה די ארוך.

דובר 1: לא, לא, הוא אומר לך כאן בהקשר.

[חידוש] אי אפשר היום להתלבש כמו הרמב"ם. צריך לנסות לתפוס את ראשו של הרמב"ם. הרי יש יהודים כאלה שהולכים דווקא עם בקיצ'עס ארוכות מאוד — כלומר, זה היום "בגדים סחובים ארוכים". צריך להתלבש כפי שהציבור הולך.

אבל יכול להיות שזה עניין של צניעות יותר, שזה כן דבר בסיסי.

---

„וידיו יצאו מתוך שרווליו עד ראשי אצבעותיו" — שרוולים עד האצבעות

„וידיו יצאו מתוך שרווליו עד ראשי אצבעותיו" — עד יותר ארוך מהמעילים של היום.

דובר 2: לא, לא רק עד כאן.

דובר 1: ונראה שהארוכים יותר היו עוד יותר ארוכים, היו מתנופפים עד לא יודע לאן.

[חידוש] זה לא סתם, שלמשל בזמנים שנוטלים ידיים, לכתחילה נוטלים רק עד ראשי אצבעותיו — רואים שלכתחילה היו... אחרת צריך להפשיל את הבגד.

---

„ולא יהא שולטן תלוי" — לא בגדים משתלשלים

„ולא יהא שולטן תלוי" — שלא ילך... שולטן תלוי פירושו משתלשל, עוד סוג של דרך של משתלשל, כמו ישמעאלים, כן? גם כן. „נאר שיהא נראה כגדולים".

והרמב"ם אומר כן, שילך אלגנטי, אבל לא קדחת גדולה עם דברים מיותרים.

---

הלכה ב' (המשך) — נעליים ובגדים: לא קרועים

„ולא ילך במנעלים מתולאים ולא בבגד קרוע"

אומר הרמב"ם הלאה, „ולא ילך במנעלים מתולאים, ולא בבגד קרוע". שלא ילבש — הרי יש נעליים שעשו מסמרטוטים על הרגליים, במקום נעליים רגילות אפשר כאילו להתעטף. עניים עושים כך. על הנעליים שמו טלאים כאלה.

דיון: מה הם „מנעלים מתולאים"?

דובר 2: או על הנעליים? או שזה נעליים?

דובר 1: כן, כן, מנעלים מתולאים, בגד תלוי. כלומר הנעליים שלו הם נעליים שקושרים עליהם סחורות.

„אבל מותר לצאת בהם בחמה מפני הצינה"

„אבל מותר לצאת בהם בחמה מפני הצינה" — כשקר מותר, כי אז הוא עושה זאת כי הם בשבילו כמו מגפיים. במקום המגפיים שלו יש לו את זה, כי אין לו מגפיים.

---

הלכה ב' (המשך) — בשמים וחשד

„לא יצא מבושם לשוק" — שלושה סוגי בשמים

אומר הרמב"ם הלאה, „לא יצא מבושם לשוק" — שלא יצא מריח טוב, שלא ישים בושם. „ולא בבגדים מבושמים" — שלא ילבש בגדים שיש להם ריח. „ולא יתבשם בשערו" — שלא ישים שמפו מבושם.

„אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמה, מותר"

„אבל אם משח" — זה מפני שלא מתאים, כי זה פתח לשד. אבל הוא הולך להסביר פתח לשד. „אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמה, מותר".

[חידוש — נפקא מינה מעשית] הרבי שאל: מישהו שהולך למקווה פעם בשבוע, ויש לו זיעה חזקה מאוד — אומר הוא, שם קצת בושם, לא שיריחו טוב, אלא שינטרלו את הריח הלא טוב. אז מותר, כי אז זה לא נוי, זה לא נוי. יפה מאוד.

---

„לא יצא יחידי בלילה" — לא לבד בלילה

אומר הרמב"ם, „לא יצא יחידי בלילה" — שלא יצא לבד בלילה. למה? „אלא אם כן יש לו מקום קבוע לצאת בו לתלמודו" — רק אם הוא יודע שהוא הולך עכשיו ללמוד, רואים שיש לו סדר.

„כל אלו מפני החשד"

„כל אלו" — כל אלו מתייחס כנראה למבושם ולבד בלילה, כן? — „מפני החשד". כי כשאדם מתבשם בבשמים, זה קשור לחשד שהוא יוצא לעשות עבירות.

---

הלכה ג' — תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט: הנהגת ממון

טוב, עכשיו נלמד איך תלמיד חכם משתמש בכספו וכדומה.

תקצוב לפי הממון

תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט. הוא מתקצב היטב את ענייניו. הכל אצלו מדויק, איך הוא עושה, הוא עושה הכל בחשבון. אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו ועשרו, ולא יטריח על עצמו יותר מדאי.

מה הכוונה „ולא יטריח על עצמו יותר מדאי"? הוא לא מוציא יותר ממה שיש לו. זו הכוונה. הוא לא עושה כמו מי שחושב שצריך לערוך סעודות גדולות לאשתו, יותר ממה שיש לו. הוא לא עושה. כי זו טירחה לעצמו — הוא יצטרך לעבוד יותר, להרוויח יותר, ללוות וכדומה.

---

אכילת בשר — „שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון"

צוו חכמים בדרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון. בשר יש לאכול רק כשיש תיאבון גדול לכך, כשזה חשוב מאוד. כמו שכתוב בפסוק „כי תאוה נפשך לאכול בשר". שבשר זה לא משהו... לחם אוכלים כי צריך לאכול, כי רעבים. בשר זה משהו שמדי פעם תוקף תיאבון גדול, נו, אוכלים בשר. או שזה יותר כאכילת תענוג, כמשהו מיוחד, כמו שהוא הולך לומר — שבת, משהו מיוחד.

ודי לבריא לאכול מערב שבת לערב שבת. מספיק שאדם כזה יאכל בשר כל שבוע. ואם היה עשיר כדי לאכול בשר כל יום, אוכל. אם הוא עשיר מספיק לאכול בשר כל יום, אוכל.

בשר בזמנים קדומים — ללא מקפיאים

בזמנים קדומים היה צריך להיות עשיר כדי לאכול בשר, כי לא היו מקפיאים. לאכול בשר פירושו לשחוט פרה היום, או לשחוט עוף היום. כמו שלמדנו אתמול בפרקים הקודמים, שאוכלים בשר שהוא יותר מ... בשר ישן אינו טוב. ואני חושב שבגלל זה גם היה הסדר שכשהיתה סעודה גדולה יותר זה היה לציבור, כי אתה לא יכול לבד לאכול בהמה שלמה או עוף שלם. כך שסעודה שהיא יותר מסתם לחם היתה הציבור אוכל יחד, או משפחה גדולה.

דיון: מה הגדר היום?

דובר 2: לא מדברים ממש כך.

דובר 1: כן, זה עדיין משהו בשר, משהו שמונח במקפיא, שאין לו את כל שאר האוכל.

אז מה הגדר, ההלכה? אני לא יודע, העיקר הוא שלא צריך לקנות כל השבוע מה שקונים לשבת. צריך רק איזה בשר מיוחד, יודעים, לשון לא יאכלו אלא מילתא מילתא, יודעים, מה שיהיה.

---

חובת הלבבות — אכילה, בגדים, אשה וילדים

כחומרה, הוא מביא מאמר יפה מחובת הלבבות. חובת הלבבות אומר כך: לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו — אדם יאכל, אדם יקנה אוכל קצת פחות ממה שהוא יכול להרשות לעצמו. וילבש כראוי לו — בגדים ילבש לפי מה שהוא יכול להרשות לעצמו. ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו — לילדיו ולילדי אשתו ישלם יותר ממה שהוא יכול. הראוי לו פירושו, אני חושב שילווה כסף, שיתאמץ קצת.

דיון: איך זה מתאים עם הרמב"ם לגבי מלבוש?

הרי הרמב"ם הוא שאמר קודם שתלמיד חכם לובש דווקא בגדים נאים, כך שאין זה קשור לכמה כסף יש לו. כאן למשל, אם יש לו כסף, שיקנה יפה. יכול להיות שזה מתאים לו, כאילו אם התלמיד חכם שייך למעמד הביניים הגבוה, מה שיהיה, מותר לו להתלבש קצת יותר יפה.

---

„מכבדה יותר מגופו" — יישום מעשי

כן, נכון שכל אחד, כשלומדים בסדר נשים — כן, יש ציבור שמדברים על כך. אדם מחויב לפרנס את ביתו לפי המצב. אם הוא בעל בית, הרי הוא מחויב לקנות כבעל בית, כמו שכותבים בתנאים: כמנהג בעלי בתים חשובים דמדינתא. יש מצב כזה.

כאן, זה גם לדעתי מה שמתכוונים כשכתוב מכבדה יותר מגופו, כן? פירושו שאדם יעשה לאשתו — שאשתו בעצם, מכבד פירושו עם בגדים כנראה, מנה מכבדיתא. אדם לעצמו יקנה פשוט, לה יקנה בגדים יפים. יודעים גם שנכסים זה כיבוד, בגדים זה ישירות עניין של כבוד. בימינו מכונית — או אם היא יכולה רק מכונית יפה אחת, תקנה לאשתך, כך כתוב בתורה.

מעשה עם הספינקער רבי — תשקיע במטבח

טוב, הציבור לא נוהג כך. אולי כן, אני לא יודע. אבל יש סיפור נפלא: יהודי סיפר לי שהלך, לפני שהוא שיפץ את ביתו, הלך לשאול את הספינקער רבי, ר' הערשעלע. אמר לו: תשקיע במטבח שבו אשתך מסתובבת, יותר ממה שאתה משקיע בחדר הספרים שלך ובחדר שלך. וזה גם הגיוני — היא הרי בבית יותר, הרבה יותר זמן בדרך כלל. כמו אדם שעובד יום שלם.

---

הלכה ג' (המשך) — סדר הדברים בחיים: קודם פרנסה, אחר כך בית, אחר כך נישואין

דרך בעלי דעה — הסדר הנכון

טוב. הוא מכניס עוד דבר שבעלי דעה עושים. הוא אומר כאן רמב"ם, דרך בעלי דעה. הדרך שבעלי דעה נוהגים היא:

שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה — הדבר הראשון שצריך לדאוג — לא לדאוג, צריך לקנות. דאגה לא עוזרת. צריך לקנות, לקבוע לעצמו מלאכה שמביאה לו פרנסה. ואומנות, עבודה, שיש לה קריירה מעצמה.

ואחר כך יקנה בית דירה — ואחר כך יקנה דירה.

ואחר כך ישא אשה — ואחר כך ישא אשה, יתחתן.

שנאמר — זה הפסוק: „מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו" — כתוב שכרם זו פרנסה. אחר כך, „אשר בנה בית חדש ולא חנכו" — כי אחרי שיש כרם אפשר לקנות בית. ואחר כך, „אשר ארש אשה ולא לקחה".

יש הרי סוגיה על כך, כן, כי יש שני מקומות בתורה, מקום אחד כתוב כן הבית נדמה לי לפני הכרם... אני לא יודע, רק לומדים את הפירוש.

---

„אבל הטיפשים" — הסדר ההפוך

אבל הטיפשים, אבל טיפשים הולכים אחרת. תחילה נושא אשה — קודם הוא מתחתן. ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית — ואחר כך, אם יש לו קצת כסף, קונה בית. ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה — ואחר כך, בסוף ימיו, כשהוא מבוגר יותר ודאג לאשה, כבר יש לו ילדים, וכבר יש לו בית, אז הוא מתחיל לחפש אומנות, או שהוא מתפרנס מצדקה.

זו הדרך המעוותת. כי הפשט הוא, עכשיו כשכבר יש לך אשה, כבר יש לך תקציב עצום, ואתה צריך לעבוד קשה מאוד — זה לא חכם.

---

„וכן הוא אומר בקללות" — הסדר ההפוך הוא קללה

וכן הוא אומר בקללות — וזו קללה, כך כתוב בקללות: „אשה תארש" — קודם הוא מתחתן, ונקלע לילדים שקשה לפרנסם. ואחר כך, „בית תבנה". ואחר כך, „כרם תטע".

כלומר, מעשיך יהיו הפוכים כדי שלא תצליח דרכיך. זו הקללה.

[חידוש] הקללה היא שאדם הוא טיפש. רואים שהקללה הגדולה ביותר היא שאדם טיפש, וכשהוא טיפש הוא תמיד עושה הפוך. גם כפי שאפשר לראות, כי זה גורם לבעיות. כמו שרואים היום שאנשים שעושים כך, בסוף דבר הוא תמיד מאחור, כי מעולם אין לו מספיק כסף. עד שהוא מצא עבודה, הוא כבר שנתיים בחובות, כי הוא התחתן והיו לו ילדים והוא קנה בית.

---

„ויהי דוד לכל דרכיו משכיל" — דוד המלך הבין סדרי עדיפויות

הוא אומר, כלומר, מעשיך יהיו הפוכים כדי שלא תצליח דרכיך. אבל בברכה מה הוא אומר? מה כתוב אבל בברכה? „ויהי דוד לכל דרכיו משכיל" — דוד היה משכיל, הוא הבין את סדר הדברים. סדרי העדיפויות מה לעשות קודם. איך הקב"ה עומד — קודם הוא הולך לעשות את ההשתדלות שצריכה להיות, הוא קיבל הצלחה.

---

תזכורת: חתם סופר

יפה מאוד. יש על כך מהחתם סופר, על קודם לקחת קריירה ואחר כך... אני לא זוכר.

דובר 2: אה, זה מה שרצית לומר, החתם סופר על קודם לקחת קריירה ואחר כך... כן.

דובר 1: אז מה? אני לא זוכר.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — ענייני ממון, משא ומתן באמונה, רדיפה ונרדף, וסיום פרק ה'

---

„ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו" — הנהגה פיננסית זהירה

דובר 1: אבל הברכה מהאי יומא. מה כתוב אבל בברכה? כמו יהודה שהיה משכיל, הוא הבין את סדר הדברים, סדרי העדיפויות מה לעשות קודם, וה' עמו, קודם כל הוא הולך לעשות את ההשתדלות שלו, הוא הולך לעשות את ההשתדלות שצריך לעשות, והוא קיבל הצלחה.

דיון: החתם סופר על סדר הדברים

דובר 2: יפה מאוד. יש דבר כזה מהחתם סופר, אני לא זוכר. זה מה שאמרת על החתם סופר על קודם כל לומד משנה. אז מה? אני לא זוכר. תגיד אתה תגיד לי, אני לא זוכר. אני זוכר חתם סופר כזה. אולי הוא מדבר על כל פנים על מי שממש נפשו חשקה בתורה, הוא יכול לעשות כך.

לא, המציאות היא שהמנהג אינו כך, לא רק מהיום, כבר הרבה זמן. אולי זה קשור לגלות, כי תמיד פחדו, אי אפשר לדעת. אם לאף אחד אין פרנסה, למשל מה שהיה בהרבה תקופות, אז אם ינהגו כך אף אחד לעולם לא יתחתן, כמו שכתוב שם בגמרא „לא נשא אשה". מעולם לא יכלו לעשות כך.

אז המנהג של רוב היהודים מזמן רב לא היה לנהוג כך, כנראה כי זה לא ריאלי. או שאפשר לומר היום שלהתחיל לחפש פרנסה, ללמוד עשר שנים מקצוע, ואחר כך כשהוא כבר בן שלושים יתחתן. לא מדברים על זה, מדברים הרי על מה שעובד.

אז בדיעבד, אבל זה עדיין אמת. זה תירוץ אם מישהו שואל קושיה למה לא נוהגים כמו הרמב"ם, הוא ענה את התירוץ שבלית ברירה עושים כך. אבל מה שהרמב"ם אומר שמתקשים בגלל זה, זה נשאר, זה לא פתר את הבעיה.

דובר 1: כן.

דובר 2: אז אני לא יודע מה צריך לעשות למעשה.

דובר 1: כן.

---

הרמב"ם: „ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו"

דובר 2: אז אומר הרמב"ם הלאה, „ואסור לאדם", עוד על איך תלמיד חכם נוהג בענייני ממון, „ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויטריח על הבריות". אדם אסור לו לחיות בדרך, את זה בעצם גם אמר אצל מידות המיצועות לגבי איך מוציאים. אדם אסור לו להפקיר לצדקה או להקדיש את כל נכסיו, ואחר כך יטריח על הבריות, יטיל עצמו על אנשים לצדקה.

ואותו דבר, „ולא ימכור שדה ויקנה בית". אדם אסור לו למכור את שדהו שהיא הכנסתו ולהשתמש בכל כספו כדי לקנות בית יפה. או ולא בית, הבית שנותן לו יציבות ותמיד יש לו היכן לגור, ולקנות בזה דברים יפים, מטלטלין. או יעשה סחורה במעותיו, או למכור את ביתו ולעשות השקעות מסוכנות עם כסף הבית, לעשות סחורה.

דובר 1: יפה מאוד, דבר חשוב מאוד.

דובר 2: להיפך, כן. אבל מוכרין מטלטלין שזה פחות בטוח, שזה פחות יציב, וקונין שדה. זה מרשים. הרמב"ם כאן מקדם עסקאות זהירות מאוד, זהירות מאוד עם כסף. ככל תורה ומשפט הוא קורא לזה.

כללו של דבר, יתום בקומתו, שישים את מטרתו, שישים את המיקוד שלו להצליח נכסיו, לא יאכל אלא סמוך לפי שעה, לא לבזבז כסף על, מה אני יודע, מכונית יפה או בית יפה, או יהנה מעט ויפסיד הרבה, או ליהנות קצת ועם זה לבוא להפסד מרובה. הוא צריך לתת את דעתו כדי לא להגיע למצב שבו יצטרך לבקש עזרה מאנשים.

---

שיטת החתם סופר אינה מתיישבת עם הרמב"ם

דובר 2: אומר הרמב"ם הלאה, זה בעניני ממונות. ועכשיו רבי יצחק סקעפעל עשה משא ומתן, מה עושים אם תלמיד חכם צריך פרנסה? אומר הרמב"ם שהחתם סופר אומר שתלמיד חכם כן רשאי, אם יש לו מסירות נפש הוא יכול ללכת להיפך.

אני לא יודע, יכול להיות שהרמב"ם לא סבר שתלמיד חכם יש לו מסירות נפש על דברים אחרים. זה לא מתיישב, הרמב"ם הרי מדבר דווקא על תלמיד חכם. אני חושב שהחתם סופר הולך בשיטת התוספות, מאלה שחולקים על הרמב"ם ואומרים שמותר יהרג ואל יעבור על מצוות אחרות. הרמב"ם לא סובר כך, שיהרג ואל יעבור על מצוות אחרות.

לא, הוא אומר שלאדם יש צדקות והקב"ה יספק לו, אבל כאן זה לא מתיישב כל כך טוב ברמב"ם, כי הרמב"ם מדבר כאן להיפך — אדם פשוט עושה כך ותלמיד חכם לא עושה כך. הבנת? זה ממש להיפך.

דובר 1: כן, צריך להבין את ההקשר מאיזה תקופה מדברים ואיזה מצב סביב, ו...

דובר 2: אבל כמו שאמרתי לך, הרמב"ם לא חיכה והלך, היה לו טרקלין. היה לו חותן עשיר. אז היתה לו אמונה. אמונה טובה וחותן עשיר. אוקיי, זו בדיחה.

---

הלכה ה' — משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה

אמת ואמונה בעסקים

דובר 2: אומר הרמב"ם הלאה, משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה. הוא אומר, מלבד מה שכל אחד צריך שמשאו ומתנו יהיה באמונה, אבל תלמיד חכם צריך שתהיה לו רמה גבוהה מאוד של אמת ואמונה. כל אחד צריך, אבל לא כל אחד כך. תלמיד חכם אכן כך.

„אוהב את האמת, לאו לאו והן הן"

אומר הלאה, אוהב את האמת, לאו לאו והן הן. הוא אומר את האמת.

„מדקדק על עצמו בחשבון ונותן, ומוותר לאחרים"

מדקדק על עצמו בחשבון ונותן. הוא מדקדק מאוד בחשבונו, הנהלת החשבונות שלו מאוד ישרה. ומוותר לאחרים.

דובר 1: אני חושב שמדקדק על עצמו הכוונה...

דובר 2: תגיד הלאה.

דובר 1: מדקדק על עצמו ומוותר לאחרים. לאחרים שיקח, אני חושב שמדקדק על עצמו הכוונה שיהיה כמו אנשים שמאוד מקפידים בעסקים, כלומר שלא יתן לאחר לקחת מהם, הם תמיד מתעקשים. שידקדק מאוד על עצמו שלא ייקח מהשני, אבל כשמדובר לתת לשני, יהיה מוותר.

דובר 2: כלומר, הוא עושה עסקה עם הלה, אם הלה סיבב קצת, הוא מוותר, אבל לעצמו הוא מאוד מדקדק.

---

„ונותן דמי הלוקח לאלתר"

דובר 2: ונותן דמי הלוקח לאלתר. כשהוא קונה משהו הוא משלם מיד. זה קידוש השם, וגם מראית עין שלא יחשבו שהוא לוקח בתביעה. אולי מדברים אפילו לא רק מצד קידוש השם, מה שאכן נכון — אם יש לך כסף ואין לך טענות, אבל יש לך כסף, לך תשלם מיד.

---

„ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן"

דובר 2: ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן. הוא לא ערב על כסף, ולא קבלן.

דובר 1: קבלן הכוונה ערב קבלן, שהוא משלם תחילה בשביל הלה, נכון?

דובר 2: כן. ערב פירושו שאם הלה לא ישלם אני אשלם, וקבלן פירושו שהוא משלם בשביל הלה, הוא מוציא בשביל הלה. את זה הוא לא עושה.

---

„ולא יבוא בהרשאה" — לא להיות „טוען"

דובר 2: ולא יבוא בהרשאה. שלא יקנה דברים בהרשאה.

דובר 1: מה זה הרשאה? שליחים ושותפין?

דובר 2: אני חושב שהרשאה פירושה שכן, הוא מדבר בשם...

דובר 1: הרשאה זה כמו ייפוי כוח כמו שקוראים, נכון?

דובר 2: כן, הרשאה פירושה שלא יהיה טוען, שתלמיד חכם לא יקבל הרשאה, ייפוי כוח, שילך לטעון בשבילו. טוען זה לא תפקיד בשבילו. אל תהי עורך הדינים, כן. ושלא יחפש מחלוקת, ויחפש איך אפשר לקחת על עצמו בשביל האנשים הנכונים.

אבל בכלל, הרי אין בעיה להיות המגן של הלה, המגן של הלה. אתה תהיה המגן של עצמך.

---

„מחייב את עצמו בדברי מקח וממכר" — לעמוד בדיבורו

דובר 2: אומר הלאה, „מחייב את עצמו בדברי מקח וממכר במקום שאין חייב לו מן התורה". תלמיד חכם צריך להחמיר בזה. יש דברי מקח וממכר, הוא יכול אולי לטעון „קים לי", או שיכול לומר שהוא מוחזק בזה, אבל שיוותר, „כדי שיעמוד בדיבורו ולא ישנה". כדי שלא...

אולי מדובר כאן, אדם רשאי לומר שקר קטן, לטעון טענה מסוימת שתעזור לו, אבל תלמיד חכם עדיף שיוותר על כספו מאשר לומר דבר שאינו מאה אחוז אמת.

חידוש: מדובר כאן על „מחוסר אמנה"

יותר נראה לי שמדובר כאן, כפי שהוא מביא מהגמרא, יש את הנושא של „מחוסר אמנה". כלומר, לפעמים אחד אומר, „אני הולך לקנות לך מזה בדינר", אין כאן קניין, לא מחייב. הוא יכול לחזור בו, אפילו אין כאן „מי שפרע".

יש הלכות שאי אפשר לחזור בהן, או שיש רמה שאפשר כן לחזור בה אבל זה לא הגון, עושים עליו „מי שפרע", אומרים לו קללה, „מי שפרע מאנשי דור המבול יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".

אומר כאן עוד רמה קטנה יותר, שנקראת „מחוסר אמנה", אין כאן שום... הוא סתם אמר. תלמיד חכם, אפילו סתם אמר, שיקיים, „ולא ישנה", שלא ישנה. או אם הוא רוצה להחמיר, עדיף שלא יאמר.

זה ה... אפילו התורה לא מחייבת, אולי לא היה צריך לקנות במחיר שאמר, לא היה קניין בדבר הנכון, „כדי שיעמוד בדיבורו ולא ישנה". שיעמוד בדיבורו. „ולא ישנה" זה כמו „שארית הגז" שזה „שארית הניי", כמו שקוראים לזה היום. לעמוד בדיבורו.

---

„ואם נתחייבו לו אחרים בדין — מאריך להם ומוחל להם"

דובר 2: „ואם נתחייבו לו אחרים בדין", להיפך, אם אנשים אחרים חייבים לו, „אינו הולך עד סוף הדין לתובען, אלא מאריך להם ומוחל להם". שיאריך להם, כוונתו מסתמא כשהלווה שייתן להם יותר זמן, ומוחל להם.

מתי בכלל צריך למחול? אולי הכוונה לדבר כזה, שהלה הבטיח לו אבל לא היה... אם הוא יכול לתבוע, אני לא רואה שתלמיד חכם צריך לוותר אם יש לו תביעה אמיתית, הלה גנב ממנו. לכאורה.

---

„מלוה ונותן, ונושא ונותן באמונה"

דובר 2: „מלוה ונותן, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה דברים עם האשה בשוק", הכוונה שלא יפתח בית מדרש ליד בית המדרש הקיים.

---

„ולא יצא לאדם בעולם מחייו" — לא לרדוף

דובר 2: „ולא יצא לאדם בעולם מחייו" — שלא תכאיב לשום אדם לעולם. דבר גדול, „בעולם מחייו", חוץ מכשצריך, או כשהוא לא אדם לעולם. הוא הרי מדבר כאן על סוג כזה של דברים.

לא, אתה לא תהיה הרודף, אוקיי.

דיון: „הקב"ה הרי נתן מצוות אחרות"

דובר 1: שואל ר' יאנקלה, אומר הוא, שהקב"ה הרי נתן מצוות אחרות.

דובר 2: כן, תעשה את המצוות האחרות. הרי תמיד יש אנשים שחוטפים את המצווה של הזולת. אתה לא צריך לעולם להיות החוטף של המצווה של לרדוף את הזולת. הקב"ה אמר על אנשים כאלה.

וכך זה אכן. כשאתה רואה שמישהו נתפס לרדיפות, דע לך שהוא אינו תלמיד חכם, כי אם הוא כן תלמיד חכם היה שומע לרמב"ם כאן.

עדיף נרדף מרודף, עדיף נעלב מעולב

כללו של דבר, אני חושב שהוא מדגיש, אם אדם בא לטעון, אם אני לא יכול להיות הרודף, אם אני לא יכול להיות הרודף, אני מוכרח להיות הנרדף. עדיף שתהיה הנרדף ולא רודף, עדיף שתהיה הנעלב ולא העולב.

בושה גדולה יותר להיות הצועק

„וכן אומר שלמה 'אסוף כל המעשים האלה וכיוצא בהם'". זה דבר מעניין, הוא אומר כאן כך הרמב"ם, שיש דרך של לא להיות מבויש, כי אני זה שצועק. הדרך השנייה של מבויש היא שצועקים עליך. אבל בושה גדולה יותר להיות הצועק מאשר להיות זה שצועקים עליו. אם אפשר לא להיות מי שצועקים עליו זה טוב מאוד. אבל אם אלה שתי האפשרויות, עדיף שתהיה נרדף מאשר רודף.

יישום מעשי — קול קוראות

אבל את זה הרי אמר יפה מאוד, הרבה פעמים אנשים מפחדים, אני לא רוצה חלילה על הקול קורא שקורא להגן עלי, יזרקו עלי. אתה יודע מה? תהיה המבויש. זה לא נורא.

---

סיום פרק ה' — „עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר"

דובר 2: „וכל המעשים האלה וכיוצא בהם", מי שמתנהג בכל הדרכים האלה, תלמיד חכם, זו הרי המדרגה. ראו למה הוא מגיע גם על תלמיד חכם שואף, גם מי שרוצה להיות תלמיד חכם. „תלמיד חכם אתם קרויים אדם", „נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", הוא האדם.

„עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". הקב"ה אומר ליהודי, הקב"ה אומר לישעיהו, „עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר", אתה היהודי שבו אני מתפאר, אתה מתנהג כיהודי.

חידוש: החילוק בין הלכות תלמוד תורה להלכות דעות

את הפסוק הזה הרמב"ם הביא בפירוש בהלכות תלמוד תורה פרק ה', ממש את הפסוק, אותו לשון.

אבל יכול להיות שכאן זה כבר עמוק יותר. כאן הוא אכן זה, לא רק מסופר כמו פרסומת מזויפת, הוא מסופר כי הוא אכן ראוי לספר. הוא הרי אדם. אני חושב שזו ממש הערה נפלאה. הקב"ה התכוון ממנו לעשות אדם. נפלא. נו.

---

סיום

דובר 2: עד כאן פרק. איזה פרק היה? פרק ה'. פרק חמישי.

וברוך השם, אם הוא אינו חכם, הוא לא צריך לעשות את כל הדברים של הפרק הזה.

דובר 1: ר' פנחס...

סיום פרק ה' — המשמעות העמוקה של „מסופר" והערות מסכמות

---

חידוש: „מסופר" — הוא ראוי לספר

אז רואים ש... אבל יכול להיות שכאן זה כבר עמוק יותר. כאן הוא אכן זה — לא רק מסופר כמו מזויף לשם משהו, הוא מסופר כי הוא אכן ראוי לספר, הוא הרי אדם.

אני חושב שזו ממש הערה נפלאה — שלושת רבעי העניין הוא שנעשה אדם. נפלא.

---

סיום פרק ה'

נו. עד כאן פרק... איזה פרק היה זה? פרק ה', פרק חמישי.

---

הערה: הפרק חל רק על חכם

אבל ברוך השם, אם הוא אינו חכם, הוא לא צריך לעשות את הדברים האחרים בפרק הזה, הוא פטור, הוא לא צריך לדאוג. שינסה להיות חכם. אם ינסה להיות חכם.

היתה מחלוקת אם הוא אמר. אוקיי.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית ›

תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 …

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור — רמב"ם הלכות דעות פרק ה'

---

הקדמה כללית לפרק

מקומו של פרק ה' במבנה הלכות דעות

- פרקים א'–ב': הדרך הממוצעת — הדרך הטובה הכללית לאדם.

- פרק ג': המשך — הדרך הממוצעת בתאוות הגוף, „כל מעשיך יהיו לשם שמים".

- פרק ד': בריאות הגוף — גם כן חלק מ„כל מעשיך לשם שמים".

- פרק ה': פרק חדש — במיוחד עבור תלמידי חכמים, שמחכם נדרשת רמה נוספת של הנהגה.

שאלה: כיצד משתלב פרק ה' במבנה?

שאלה: מדוע נדרש מחכם יותר?

- מחשבה ראשונה: הדבר קשור לקידוש השם / חילול השם — אם חכם אינו מתנהג כראוי, הדבר מביא חילול השם.

- עבור אנשים רגילים: מה שאפשר לדרוש באופן ריאלי.

---

הלכה א' — יסוד כללי: החכם צריך להיות ניכר במעשיו

דברי הרמב"ם

פשט

חידושים והסברות

---

הלכה א' (המשך) — ניכר במאכלו

דברי הרמב"ם

„והם האומרים ‚אכול ושתו כי מחר נמות'. וזהו מאכל הרשעים... ‚כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום'."

„אבל החכם אוכל תבשיל אחד או שניים, ואוכל ממנו כדי חייו ודיו. הוא שאמר שלמה: ‚צדיק אוכל לשובע נפשו'."

פשט

חידושים והסברות

---

הלכה א' (המשך) — היכן החכם אוכל

דברי הרמב"ם

„ולא יאכל אצל עם הארץ, ולא על אותן השולחנות המלאים כל טוב כצואה."

„והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מעולם בסעודה שאינה שלהם."

פשט

חידושים והסברות

---

הלכה א' (המשך) — ניכר במשתהו

דברי הרמב"ם

„אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו."

„וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו."

„ואם השתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילול השם."

„ואסור לשתות בצהריים אפילו מעט... ואין אסור אלא יין שלאחר המזון."

פשט

חידושים והסברות

---

הלכה א' (המשך) — ניכר בבעילתו

דברי הרמב"ם

נפשו, אבל ביאה אפילו היא בשמחה לא תהיה בעזות פנים אלא בבושה, לא בעזות, ויפרוש מיד."**

פשט

חידושים והסברות

12. „ויפרוש מיד" — גבול: הפירוש המדויק אינו ברור לגמרי, אבל הכלל הוא שיהיה גבול — לא יותר מדי.

---

הלכה א' (סוף) — „כל זה לא כל אדם נוהג מנהג זה"

דברי הרמב"ם

פשט

חידושים והסברות

2. קודם אמר הרמב"ם — לבעול כדי שיהיה לו בן גדול בתורה וחכם; עכשיו הוא אומר כיצד צריך לעשות זאת.

---

הלכה א' (המשך) — צניעות של תלמידי חכמים: כיסוי ראש וגוף

דברי הרמב"ם

„צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן. לא יתבזו ולא יגלו ראשם ולא גופם."

פשט

תלמידי חכמים נוהגים בצניעות גדולה — הולכים תמיד עם כיסוי ראש ומכסים את גופם.

חידושים והסברות

---

הלכה א' (המשך) — צניעות בבית הכסא

דברי הרמב"ם

פשט

חידושים והסברות

---

הלכה ב' — כיצד תלמיד חכם מדבר

דברי הרמב"ם

„תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר, אלא דבורו בנחת עם כל הבריות."

פשט

תלמיד חכם לא יצעק כשהוא מדבר כבהמות וחיות, לא ירים את קולו יותר מדי, אלא ידבר בנחת עם כל הבריות.

חידושים והסברות

1. „בנחת" — לא עדין, אלא רגוע: „בנחת" אינו דווקא „עדין" (שזה קצת שונה), אלא רגוע, ביישוב הדעת.

6. „בנחת" לא תמיד פירושו שקט: לפעמים צריך לדבר רגיל. העיקר הוא: לא לצעוק, לא להיות פרוע, אבל לפעמים לדבר רגיל.

---

הלכה ב' (המשך) — מקדים לשלום כל אדם

דברי הרמב"ם

„מקדים לשלום כל אדם"

פשט

תלמיד חכם מברך כל אדם בשלום ראשון — אינו ממתין שהלה יברך אותו.

חידושים והסברות

---

הלכה ב' (המשך) — דן את כל האדם לכף זכות

דברי הרמב"ם

„והדן את כל האדם לכף זכות"

פשט

תלמיד חכם צריך לדון כל אדם לכף זכות — תמיד לחשוב טוב על אדם.

חידושים והסברות

---

הלכה ב' (המשך) — תלמיד חכם שומר על דבריו

חידושים

הערה על שיטת הרמב"ם

---

הלכה ב' (המשך) — לא ירצה חבירו בשעת כעסו, לא ישאל על נדרו, לא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו

דברי הרמב"ם

**„לא ירצה חבירו בשעת כעס

ו, ולא ישאל לו על נדרו בשעת נדרו, ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו, וכן כל כיוצא באלו"**

פשט

חידושים והסברות

---

הלכה ב' (המשך) — ולא יראה חבירו בשעת קלקולו

דברי הרמב"ם

„ולא יראה חבירו בשעת קלקולו — יעלים עיניו ממנו"

פשט

כשתופסים את חברו בשעת עבירה — „ביד אדומה" — אין להראות שראו אותו. יש להעלים עין.

חידושים והסברות

---

הלכה ב' (המשך) — ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע

דברי הרמב"ם

„ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע, אלא בדברי שלום וכיוצא בהן"

פשט

חידושים והסברות

---

הלכה ב' (המשך) — כללו של דבר: אין אדם מדבר אלא בגמילות חסדים או בדברי חכמה

דברי הרמב"ם

„כללו של דבר, אין אדם מדבר אלא או בגמילות חסדים או בדברי חכמה וכיוצא בהן"

פשט

תלמיד חכם רשאי לדבר רק או משהו שהוא גמילות חסדים, או דברי חכמה — להחכים יהודים.

חידושים והסברות

---

הלכה ב' (המשך) — „ולא יספר עם אשה בשוק"

דברי הרמב"ם

„ולא יספר עם אשה בשוק, אפילו היא אשתו או אחותו או בתו."

פשט

תלמיד חכם לא ידבר עם אשה בשוק — אפילו עם אשתו, אחותו, או בתו — כי העובר אינו יודע שזו אשתו, וזה נראה כאדם פשוט.

חידושים והסברות

---

הלכה ג' — הליכת תלמיד חכם

דברי הרמב"ם

פשט

חידושים והסברות

5. „גרון נטוי" — מעשית: מי שמוציא את הבטן, תנוחה גאוותנית כזו.

12. „מהלך בשובה": אדם שהולך ברחוב, רואים שיש לו מה לעשות עם חייו — הוא הולך עם תכלית.

---

הלכה ד' — מלבוש תלמיד חכם

דברי הרמב"ם

„ולא ילך במנעלים מתולאים ולא בבגד קרוע... אבל מותר לצאת בהם בחמה מפני הצינה."

פשט

חידושים והסברות

8. „שולטן תלוי" — בגדים תלויים: סגנון של בגדים תלויים, רפויים, כישמעאלים.

9. „מנעלים מתולאים" — נעליים עם סמרטוטים קשורים: עניים היו כורכים סמרטוטים על רגליהם במקום נעליים רגילות.

---

הלכה ד' (המשך) — בשמים ויציאה בלילה

דברי הרמב"ם

„לא יצא מבושם לשוק, ולא בבגדים מבושמים, ולא יתבשם בשערו. אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמה, מותר."

„לא יצא יחידי בלילה, אלא אם כן יש לו מקום קבוע לצאת בו לתלמודו."

„כל אלו מפני החשד."

פשט

חידושים והסברות

ק פעם בשבוע ויש לו זיעה חזקה — מותר לו להניח מעט בושם כדי לנטרל את הריח הרע.

---

הלכה ה' (חלק ראשון) — תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט: הנהגת ממון

דברי הרמב"ם

„תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט. אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו ועשרו, ולא יטריח על עצמו יותר מדאי."

פשט

תלמיד חכם מתקצב את עניניו בחשבון. הוא אוכל, שותה, ומפרנס את משפחתו לפי כמה שיש לו — לא יותר.

חידושים והסברות

---

הלכה ה' (המשך) — אכילת בשר

דברי הרמב"ם

פשט

בשר יאכלו רק כשיש תאבון חזק לכך. לאדם בריא מספיק פעם בשבוע (שבת). אדם עשיר רשאי לאכול בשר כל יום.

חידושים והסברות

---

הלכה ה' (המשך) — חובת הלבבות: אכילה, בגדים, אשה וילדים

חידושים

5. לפרנס לפי המצב — „כמנהג בעלי בתים חשובים דמדינתא": אדם מחויב לפרנס את ביתו לפי מצבו — כמו שכותבים בתנאים.

---

הלכה ה' (המשך) — סדר הדברים בחיים: קודם פרנסה, אחר כך בית, אחר כך חתונה

דברי הרמב"ם

פשט

חידושים והסברות

3. הפסוק „מי האיש" — כרם, בית, אשה: הסדר בפסוק הוא: כרם (פרנסה), בית, אשה. זהו הסדר הנכון.

6. „ויהי דוד לכל דרכיו משכיל": דוד המלך היה „משכיל" — הוא הבין את סדר הדברים, מה לעשות קודם.

---

הלכה ה' (המשך) — ענייני ממון: „ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו"

דברי הרמב"ם

„ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויטריח על הבריות"

„ולא ימכור שדה ויקנה בית... ולא בית ויקנה מטלטלין... או יעשה סחורה במעותיו"

„אבל מוכרין מטלטלין וקונין שדה"

„כללו של דבר, יתום בקומתו... להצליח נכסיו, לא יאכל אלא סמוך לפי שעה"

פשט

חידושים והסברות

---

הלכה ו' — משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה

דברי הרמב"ם

„משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה"

פשט

---

„אוהב את האמת, לאו לאו והן הן"

פשט

הוא אומר את האמת — „לאו" פירושו לאו, „הן" פירושו הן.

---

„מדקדק על עצמו בחשבון ונותן, ומוותר לאחרים"

פשט

הוא מדקדק מאוד בחשבונו (הנהלת חשבונות), מאוד ישר.

חידושים והסברות

---

„ונותן דמי הלוקח לאלתר"

פשט

כשהוא קונה משהו, הוא משלם מיד.

חידושים

1. קידוש השם ומראית עין: זהו קידוש השם, וגם ענין של מראית עין — שלא יחשבו שאינו רוצה לשלם.

2. לא רק קידוש השם — גם הנהגה מעשית: אם יש לך כסף ואין לך טענות, „לך תשלם מיד."

---

„ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן"

פשט

אינו ערב על כסף, ואינו קבלן.

חידושים

---

„ולא יבוא בהרשאה"

פשט

לא יקנה/יעשה דברים בהרשאה.

חידושים

2. אבל עבור עצמו — כן: אין בעיה להיות מגן על עצמך — רק לא סנגורו של הזולת בדין.

---

„מחייב את עצמו בדברי מקח וממכר במקום שאין חייב לו מן התורה, כדי שיעמוד בדיבורו ולא ישנה"

פשט

תלמיד חכם מחמיר על עצמו במקח וממכר אפילו היכן שאינו מחויב מן התורה — כדי שיעמוד בדיבורו.

חידושים והסברות

2. הסבר שני (מסתבר יותר): „מחוסר אמנה": הדברים עוסקים בנושא של „מחוסר אמנה" — שלוש רמות:

- רמה 1: קנין — אי אפשר לחזור בו.

---

„ואם נתחייבו לו אחרים בדין... מאריך להם ומוחל להם"

פשט

אם אנשים אחרים חייבים לו, אינו הולך עד סוף הדין לתבוע — הוא מאריך (נותן יותר זמן) ומוחל.

חידושים

---

הלכה ו' (סוף) — „ולא יצא לאדם בעולם מחייו" — לא לרדוף

דברי הרמב"ם

לא יצער שום אדם לעולם — „בעולם מחייו" — אלא אם כן צריך.

חידושים והסברות

4. יישום מעשי — קולות קוראים: הרבה פעמים אנשים מפחדים — „יזרקו עלי." תשובה: „תהיה המבויש. זה לא מסוכן."

---

סיום פרק ה' — „ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר"

דברי הרמב"ם

חידושים והסברות

4. „נס עד אין מבארכו": זהו „ממש נס עד אין מבארכו" — הקב"ה התכוון ממנו לעשות אדם, והוא אכן נעשה האדם.

---

זהו סיום פרק ה' מהלכות דעות.

תמלול מלא 📝

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' — הנהגותיו של תלמיד חכם

הקדמה: מקומו של פרק ה' במבנה הלכות דעות

דובר 1: טוב, בואו נלך ללמוד פרק ה' הלכות דעות. מאוד מעניין.

דיון: כיצד פרק ה' משתלב במהלך?

דובר 1: צריך להבין — האם זה יותר מהדרך הממוצעת? האם זו מדת חסידות? איך זה עובד עם הדרך הממוצעת?

אבל אני חושב שהקשר היחיד של זה לפרקים הקודמים הוא שזה המשך של הדרך הממוצעת. זו לא דרך אחרת שמחברים יחד, נכון?

דובר 1: אה, שם הרי דיברנו בבית, כיצד על החכמים להתנהג כדי לעשות קידוש השם.

פרק ה' כהקדמה לפרק ו' — סימני החכם

דובר 1: נכון, זו אולי דרך טובה יותר. הוא רוצה את זה...

דובר 2: יכול להיות כך. כי אם חכם לא מתנהג כך, ההסתופפות אצלו עלולה יותר להביא לחילול השם.

דובר 1: זה גם — אבל אלה סימני החכם, סימני החכם, ואחר כך הוא אומר שצריך להידבק בחכמים.

---

הלכה א' — החכם צריך להיות ניכר במעשיו

דובר 1: כך אומר הרמב"ם. כן, כך אומר הסימן הראשון:

> "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו" — כשם שחכם ניכר בחכמתו.

דיון: מה פירוש "בדעותיו"?

דובר 1: אני חושב ש"בדעותיו" כוונתו בדעותיו — פירוש דעותיו ממש דעות, חכמה...

דובר 2: אה, על המדות הרי הוא ידבר בהמשך.

המשך הלכה א'

דובר 1: והוא חכם יותר משאר העם, ויש לו מדות טובות יותר משאר העם.

ו"מעשיו" כוונתו לומר למשל:

- מאכלו — הדרך שבה הוא אוכל

- משקיו — שתייתו

- בועל — כיצד הוא מקיים תשמיש

- דיבורו — כיצד הוא מדבר

- מלבושו — כיצד הוא לבוש

דובר 2: יכול להיות כמו שלמדנו — כלומר, למדנו קודם דרך קצרה, דברים כאלה, לא טעות.

דובר 1: אה, כן.

> "ובמשאו ובמתנו" — הדרך שבה הוא עושה עסקים.

---

דיון: מדוע נדרש מהחכם יותר?

כיצד יודע החכם שהוא מחויב?

דיון: מה פירוש "ניכר"?

דובר 1: "ניכר" לא פירושו לכאורה ניכר... אולי גם כן. ניכר פירושו שזה ניכר לאחרים, או שניכר שהחילוק הוא אמיתי?

דיון: האם זה קידוש השם או תביעה אמיתית?

דובר 2: ומהי הצמיחה? חסר לי משהו, חסר לי. למה? מה היה רע אם זה כך? חסר לי משהו.

דובר 2: חסר לי משהו, חסר לי משהו הסבר בזה.

דובר 1: קידוש השם — למה שיהיה קידוש השם? טוב, אני לא יודע.

ולכאורה כל הדברים שהוא הולך לפרט לנו — רובם אינם מדת חסידות. זה קשה.

דובר 1: נכון. החכמה והדעת דורשות ממנו יותר.

חידוש: הלכות דעות מתחלקות לשתי רמות

דובר 2: יפה מאוד.

זה מה שאני אומר — זה לא ענין של קידוש השם. אגב, זה דומה, זה נושא דומה, אבל זו לא המילה כאן.

דובר 2: כי הרבה מהדברים שהוא מונה כאן הוא מנה גם לאנשים פשוטים. למשל, תראה את הדבר הראשון.

דובר 1: בוא נראה. אולי נראה בהמשך.

---

הלכה א' (המשך) — מאכלו: כיצד חכם אוכל

> "תלמיד חכם לא יהא גרגרן" — תלמיד חכם אסור לו להיות רעבתן.

> "אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו" — שיאכל רק מאכלים הראויים להבריא את גופו.

ואפילו מהמאכלים הבריאים, לא יאכל אכילה גסה — לא יאכל מהם יותר מדי או מהר מדי.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' — ניכר במאכלו ובמשתהו

תלמיד חכם לא יהא גרגרן — סגנון האכילה של החכם

[חידוש] מדוע מביא הרמב"ם את הפסוק דווקא כאן ולא בפרק ד'?

[חידוש] "בני אדם" לעומת "חכמים" — שני סוגי אנשים

מאכל הרשעים — ההפך מהצדיק

אבל החכם — תבשיל אחד או שניים

[חידוש] כאן הוא לא מדבר מצד רפואה — זה סוג של אדם

[חידוש] שני טעמים — החילוק בין פרק ד' לפרק ה'

[חידוש] ביטול תורה על ידי עיסוק יתר באכילה

הרמב"ם הסכים לדבר הידוע שמלך זה תפוח, חלב, אטריות, תפוחי אדמה. הרמב"ם אומר שיאכל מין אחד או שניים, אחד זה טוב.

היכן החכם אוכל — בביתו על שלחנו

לא לאכול אצל עם הארץ ולא על שולחנות מפוארים

הוא אומר תנאי חדש: אפילו אם הוא אוכל רק מעט, אבל מהשולחן שמוכן בלוקסוס ובהגזמה, שם החכם לא יאכל כלל.

[דיגרסיה] מה עושה תלמיד חכם שצריך לגייס כספים?

רק סעודת מצוה של תלמידי חכמים

חסידים הראשונים — מעולם לא אכלו אצל אחרים

[חידוש] פירוש הרמב"ם — להיות ניכר, לא רק כשרות או גזל

[דיגרסיה] רב שמנהל שולחן גדול לעמי הארצות

ממשיך הרמב"ם בעצה, אתה יכול מחסידים הראשונים. לא למדתי. כן. בערך כך — חכם לגבי שתייה.

ניכר במשתהו — כיצד תלמיד חכם שותה

נראה שכששותים לשרות אכילה שבמעיו, מזה לא נעשים שיכורים.

שכרות — חוטא, מגונה, מפסיד חכמתו

"משתכר" — אורח חיים, לא פעם אחת

שכרות בפני עמי הארץ — חילול השם

אומר הרמב"ם: ואסור לשתות בצהריים אפילו מעט.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — ענייני שתיה בצהריים ועניין בעילה

---

"ואסור לשתות בצהריים אפילו מעט"

אומר הרמב"ם: "ואסור לשתות בצהריים אפילו מעט."

למה ביום, אחר הצהריים, אסור לשתות יין?

מקור — משנה אבות: "שינה של שחרית ויין של צהריים"

דובר 2: כן, יש משנה — שינה של שחרית ויין של צהריים.

הוא אומר שזה דבר גדול אחד... אורח חייו.

דיגרסיה: מילה על אברכי כולל

דיון: מה פירוש "אסור לשתות בצהריים"?

דובר 2: טוב, אבל בצהריים בכלל לא לשתות? או בכלל לאו אכילה?

דובר 1: אה, אומר הרמב"ם בבירור, ואתה שאלת קודם, מה עם השתייה שבכלל אכילה?

דובר 2: זה לא בכלל אכילה מי שהוא שיכור.

"ואין אסור אלא יין שלאחר המזון"

אה, טוב. אז יש עצה — אם מישהו רוצה לשתות יותר, שיאכל יותר.

דובר 2: אבל יש לך בעיה, אסור לאכול יותר מדי, "אלא כמו מאכל תבשיל אחד או שניים".

פורים — יוצא מן הכלל

---

ניכר בבעילתו — כיצד תלמיד חכם נוהג בענייני תשמיש

עד כאן בעניין אכילה, נכון? עכשיו נדבר על בעילתו — כיצד הבעילה של תלמיד חכם שונה מההמון. כן.

"ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה"

אומר הרמב"ם: "אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד" — כתוב תמיד כשהיא בטהרה. שוב, כן. לא כל דבר אפשר...

"ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו" — הרמב"ם לא אומר תלמיד חכם, תלמיד חכמים.

דיוק: "תלמיד חכמים" ולא "תלמיד חכם"

דובר 2: אני חושב שאומרים תלמיד חכם זה לא שם של עולם. הכוונה תלמיד של חכם. של חכמים. כן.

"ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול — אלא מלילי שבת ללילי שבת"

"אלא מלילי שבת ללילי שבת" — שיהיה עם אשתו רק בשבת, מליל שבת לליל שבת.

דיון: "אם יש בו כח" — שני פירושים

אז אם זה תלמיד חכם גדול מאוד ואין לו כוח אפילו לא לזה?

מצוות עונה — לפי כוחו

„וכשיספר עמה" — לשון מ"ספר"

דובר 1: אבל לכאורה „מספר" מתכוון ממש לתשמיש, הוא לא מתכוון לשיחה.

דובר 2: אה, „מספר" מתכוון לתשמיש עצמו, לא להכנה לתשמיש. הרמב"ם שינה את הלשון באמצע.

„לא בתחלת הלילה... ולא בסוף הלילה... אלא באמצע הלילה"

חידוש: „מספר" — תלמיד חכם תמיד עם ספר

---

„ולא יקל ראשו ביותר" — קלות ראש וניבול פה

קלות ראש — איזון

אומר הרמב"ם הלאה: „ולא יקל ראשו ביותר."

„ולא ינבל את פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה"

„ולא ינבל את פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה."

חידוש: חילוק בין תלמיד חכם לאדם רגיל — ניבול פה בינו לבינה מותר

תלמיד חכם, אפילו לאשתו שלו, מדבר ברמת עדינות גבוהה יותר מאדם רגיל.

„מגיד לאדם מה שיחו" — פסוק ודרשה

„הרי הוא אומר בקבלה" — קבלה כאן פירושה דברי נביאים.

כתוב „מגיד לאדם מה שיחו" — הקב"ה מגיד לאדם...

זה מה שרש"י אומר...

דובר 1: אה, אז מה הפירוש?

דובר 2: רש"י אומר „כל מעשיו פורטין לפניו בשעת מיתתו".

דובר 1: מה פירוש „שיחו" אבל? מעשיו? מה שיחו... מחשבתו הוא אומר?

דובר 2: לא, זה לא מעניין. אבל אני חושב שהם אומרים על שיחו, הכוונה לא מלשון שיחה, שמועסן, הכוונה... מה שהוא עושה.

דובר 1: אבל הגמרא דורשת, כן? אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתידין ליתן עליה את הדין.

חידוש: „שיחה קלה שבין איש לאשתו" הולך רק על תלמיד חכם

דובר 2: אה, כלומר, לפי זה זה דבר עדין. הכוונה קצת פחות ממה שגס רוח היה עושה.

---

„ולא יהיו שניהם" — מצב הנפש בשעת תשמיש

אומר הרמב"ם הלאה: „ולא יהיו" — כאן מזכיר הרמב"ם את העניין הקשור לבניית המידות, באיזה מצב נפשי צריך להיות.

„ולא יהיו שניהם" — מעניין, כאן הציווי עולה גם על האישה. התלמיד חכם עם אשתו שלא יהיו שיכורים.

„ולא עצלנים" — שלא יהיו עצלים. קרה, בינתיים מתאים לו. לא במצב הנפשי הנכון, משהו כזה לא...

דובר 2: כן, כן. בסדר. כלומר, אני חושב שזה לא בכוונה, שזה קרה, אני יודע. אבל זה כבר שיכורים, כן.

דובר 2: כן, אמרתי ששיכורים זה מבני תמותה, אז זה בכלל אין דעת.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — ענייני תשמיש (סוף), צניעות בבית הכסא, ודיבור של תלמיד חכם

---

הלכה א' (המשך) — ענייני תשמיש המטה: „לא שיכורים ולא עצלנים"

---

דיון: „עצלנים" — עצלים או עצובים?

„ולא עצלנים" פירושו עצוב, נכון? באידיש, או בעברית, עצבות פירושה עצוב.

דובר 2: לא, באידיש הכוונה שהוא עצלן. בלשון הקודש הכוונה עצבות, שהוא עצוב.

דובר 1: שיהיו בחשק. כן.

---

„ולא תהיה ישנה... אלא ברצון שניהם ובשמחתם"

מה בדיוק „ויפרוש מיד" אני לא יודע — לא יותר מדי. בקיצור, איזשהו גבול.

---

„כל זה לא כל אדם נוהג מנהג זה" — רק לחכם

---

„העם ההולכים בחשך" — לשון חריפה

לשון חריפה מאוד, העם ההולכים בחשך. אולי אומרים שהכוונה לגויים באמת, לא יתכן שהכוונה ליהודים.

דובר 2: הרמב"ם זה לימוד זכות, הוא לא יודע יותר טוב.

דובר 2: איפה אולי?

דובר 1: אני לא זוכר. בסדר. חושך הולך, איפשהו אני זוכר משהו מאחד הפרקים הקודמים. לא שייך.

---

צניעות של תלמידי חכמים — כיסוי ראש וגוף

כיסוי ראש — ממנהג תלמידי חכמים עד חיוב לכל ישראל

---

צניעות בבית הכסא

דובר 1: זה עוד נושא. „ויצנע ולא יגלה אבר גופו עד שישב, ולא יקנח בימין."

„לא יקנח בימין" — צניעות או מעשי?

„חדר בחדר" — עמוק יותר פנימה

בחוץ — מאחורי גדר או בבקעה

לא לדבר בשעת נפנה — אפילו בלילה

הרמב"ם לא אומר למה, זה פסוק של צניעות.

---

דיון: סתירה עם פרק ד' — „עשר פעמים" בבית הכסא

אבל אולי המוצא את עצמו בודק, ועל פי רוב הוא לא יצטרך, כי זה לא ברור. זו ממש סתירה. מישהו אומר בצד משהו על יום?

דובר 2: נראה כמו סתירה.

דובר 1: בואו נראה. אולי כתוב בבית יוסף משהו על זה?

דובר 2: הרי יש לו בעיה, כי זה עניין של סכנה, תלמיד חכם הרי היה צריך ללכת עם שמירה, והוא הרי לא הזכיר שמירה.

הערה: בתי כסא של ימינו

---

הלכה ב' (תחילה) — איך תלמיד חכם מדבר

דובר 1: כך ממשיך הרמב"ם, כיצד צריך תלמיד חכם לדבר? אומר הרמב"ם, תלמיד חכם לא יצעק ויצווח.

שאלה עקרונית: דיני דרך ארץ — רק לתלמידי חכמים?

דובר 2: מה הכוונה דיני דרך ארץ?

דובר 1: למשל, הדברים שלא לצעוק בשעת דיבור — האם זה תקף גם לאנשים רגילים? או שזה דין מיוחד לתלמיד חכם?

דובר 2: לגבי אנשים רגילים אין עם מי לדבר.

---

דיון: אתי או אסתטי?

דובר 2: כן, לא, אני לא מתכוון לזה. להיות אדם ולא לדבר יפה עם בני אדם זה לא דבר אתי?

דובר 2: חסיד קוצקער לא מדבר מתוך יישוב הדעת?

---

לשון הרמב"ם: „לא יהא צועק וצווח... אלא דבורו בנחת"

דובר 2: בנחת פירושו... עדין זה משהו אחר, יותר כמו... רגוע, מיושב, כן.

שיעור בנחת — לא מקצועני מדי

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — ענייני דיבור של תלמיד חכם: בנחת, מקדים שלום, דן לכף זכות, לא ישנה בדבורו, כללו של דבר

---

דיבור בנחת: האיזון — לא יותר מדי ולא פחות מדי (המשך)

המחשה מעשית — בנחת מוגזם

דובר 2: כן. כבר יש לך שם, התחילו?

בנחת לא תמיד אומר שקט

---

מקדים לשלום כל אדם

דרך האמצעי גם כאן — לא לרדוף אחרי סנוב

---

דן את כל האדם לכף זכות

דיון: מה פירוש "דן" — לחשוב או ממש לדון?

חידוש: אולי רק תלמיד חכם צריך לדון לכף זכות

דובר 2: אה, כתוב שלפעמים צריך לצעוק על השני כשמגיע לו, כמו שלמדו...

דובר 1: אוקיי, אוקיי.

---

דברי חכמים בנחת נשמעים — הוא שומר על מילותיו

---

שיטת הרמב"ם: לקט משניות אבות

הדברים שהוא הולך כאן — כתובים באבות, אבל תחת הכותרת שזה קשור לדברי חכמים.

---

לא ירצה חבירו בשעת כעסו, לא ישאל על נדרו, לא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו

לא ירצה חבירו בשעת כעסו — המשמעות היא שהוא לא מדבר אליו דברי ריצוי כשהוא בכעס, כי אז זה לא יעזור.

בשעת כעסו — אפילו כשהוא כועס עליך

---

ולא יראה חבירו בשעת קלקולו

בחינוך — דבר חזק מאוד

נפקא מינה מעשית — כשהמלמד מתקשר

דובר 2: כן.

עוד סיבה — הוא כבר מספיק נכלם

דובר 1: כן.

---

ולא ישנה בדבורו — ולא יוסיף ולא יגרע

הפירוש, שיאמר דברים כמו שהם, אמת. שלא יסטה מהאמת. ולא יוסיף ולא יגרע — שלא ידבר גוזמאות, שלא יוסיף או יגרע.

המדרש על אהרן הכהן — אוהב שלום ורודף שלום

אדם רגיל תמיד מוסיף או גורע

---

כללו של דבר: אין אדם מדבר אלא בגמילות חסדים או בדברי חכמה

כן. או בדברי חכמה — לספר חכמה לאנשים אחרים, להחכים יהודים. הרי הן וכיוצא בהן.

מדוע אומר הרמב"ם "חכמה" ולא "תורה"?

זה מאוד מעניין — הרמב"ם מחזיק בחכמה, הוא כמעט אף פעם לא אומר "תורה." זה מפתיע — האם חכמה שווה יותר מתורה?

ייתכן שצולאס סובר שפוליטיקה היא דברי חכמה — יש לו בקיאות גדולה בזה, אני יודע.

מעשה עם ר' דניאל פריש — ואהבת לרעך כמוך בדיבור

הוא אומר, אותו יהודי — אני לא יודע מי אותו יהודי — בדרך לבית הכנסת הוא כבר הסתכל על הפרשה הנפלאה—

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — גמילות חסדים דרך דיבור, „לא יספר עם אשה בשוק", הילוך של תלמיד חכם, ומלבוש תלמיד חכם

---

דיבור: גמילות חסדים דרך דיבור על "שטויות"

מעשה עם ר' יאנקלה — ה"דיבור" של ואהבת לרעך כמוך

דיוק: דברי חכמה דרך שטויות

---

„ולא יספר עם אשה בשוק"

עניין החשד ומראית העין

כאן יש חיוב — מי מבקש ממך לחשוד בתלמיד חכם? לחשוד בתלמיד חכם זה עניין של חילול השם.

דיון: מה פירוש "בשוק"?

דובר 2: בשוק... "בשוק" פירושו תמיד כמו בשוק. "עסקה, משא ומתן". בשוק. שוק.

דובר 1: כן. אוקיי. רק כשהוא במקום מבודד, הוא עושה עסקים. זה לא כל כך פשוט. איך צריך אני לדבר עם שמואל?

תלמיד חכם ומשא ומתן

---

הילוך של תלמיד חכם — „ולא ילך בקומה זקופה וגרון נטוי"

מעבר מדיבור להילוך

דיון: אסתטיקה או ענווה?

דובר 2: אתה חייב להסכים שזה עניין של אסתטיקה?

דובר 1: לא. זה עניין של ענווה. כבוד.

דובר 2: לא, הוא הולך ללמוד.

מעשה מישיבת חברון — כבוד אפילו באמצע הלילה

דובר 2: אוקיי. כן, אני לא מדבר רק על גבהות דעת.

דובר 1: כן.

„קומה זקופה וגרון נטוי" — גאווה, לא רק פריצות

דובר 1: אני לא יודע מה "גרון נטוי" בדיוק, אבל זה מישהו שהולך עם כזה... מוציא את הבטן אל ה...

דובר 2: כן. משהו כזה. אנחנו היינו אומרים מישהו שמוציא את הבטן.

הפסוק „ותלכנה נטויות גרון" — גאווה, לא רק פריצות

דובר 2: כן.

„בנחת כמו הנשים" — לאט מדי

„ירוץ ברשות הרבים כמשוגע" — דרך הממוצע

דובר 2: לא, לא, אבל "כמשוגע" פירושו משוגע, לא ריצה. לא רץ.

„ולא יכפוף קומתו כבעל חטוטרת" — ענווה מוגזמת

דיון: „מהלך בשובה" — מה פירושו?

ויש שני הצדדים בוודאי — כהנים זריזים, כך, ויש ההפך שהוא הולך ככה, כל הזמן ככה. ויש נורמלי.

דיון: שמירת עיניים או "מכות פרושים"?

„מהלכו של אדם ניכר" — שפת גוף

דובר 2: לא, אני לא פירשתי, אני לא פירשתי את הפסוק. אמרתי שהרמב"ם פירש כך.

דובר 2: אוקיי.

---

מלבוש תלמיד חכם

„בגדי קדש לאהרן לכבוד ולתפארת" — לבגדים יש השפעה גדולה

„מלבוש נאה ונקי" — יפה ונקי

על כל פנים, שלא יהיה מלוכלך, פשוט מאוד, שלא יהיה מרוח.

דרך הממוצע בלבוש — לא מלכים, לא עניים

דיון: רבי'ם עם בגדי זהב — קטגוריה אחרת

„בגדי הפשתן הקלים שעושין במצרים" — לבוש שקוף

דובר 1: אבל לא איבוד גדול וסחובים מהצד השני —

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — מלבוש תלמיד חכם, בשמים, הנהגת ממון, סדר הדברים בחיים

---

הלכה ב' (המשך) — מלבוש של תלמיד חכם: פרטים נוספים

בגדים דקים — שקופים למחצה

---

„ולא יהיו בגדיו סחובים ארוכים" — לא ארוך מדי, לא קצר מדי

דיון: מה הכוונה ב„עקב"?

דובר 1: העקב זה הברך?

דובר 2: הרגליים. זה די ארוך.

דובר 1: כן, זה די ארוך. זה די ארוך.

דובר 2: כן, זה די ארוך.

דובר 1: לא, לא, הוא אומר לך כאן בהקשר.

אבל יכול להיות שזה עניין של צניעות יותר, שזה כן דבר בסיסי.

---

„וידיו יצאו מתוך שרווליו עד ראשי אצבעותיו" — שרוולים עד האצבעות

„וידיו יצאו מתוך שרווליו עד ראשי אצבעותיו" — עד יותר ארוך מהמעילים של היום.

דובר 2: לא, לא רק עד כאן.

דובר 1: ונראה שהארוכים יותר היו עוד יותר ארוכים, היו מתנופפים עד לא יודע לאן.

---

„ולא יהא שולטן תלוי" — לא בגדים משתלשלים

והרמב"ם אומר כן, שילך אלגנטי, אבל לא קדחת גדולה עם דברים מיותרים.

---

הלכה ב' (המשך) — נעליים ובגדים: לא קרועים

„ולא ילך במנעלים מתולאים ולא בבגד קרוע"

דיון: מה הם „מנעלים מתולאים"?

דובר 2: או על הנעליים? או שזה נעליים?

דובר 1: כן, כן, מנעלים מתולאים, בגד תלוי. כלומר הנעליים שלו הם נעליים שקושרים עליהם סחורות.

„אבל מותר לצאת בהם בחמה מפני הצינה"

---

הלכה ב' (המשך) — בשמים וחשד

„לא יצא מבושם לשוק" — שלושה סוגי בשמים

„אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמה, מותר"

---

„לא יצא יחידי בלילה" — לא לבד בלילה

„כל אלו מפני החשד"

---

הלכה ג' — תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט: הנהגת ממון

טוב, עכשיו נלמד איך תלמיד חכם משתמש בכספו וכדומה.

תקצוב לפי הממון

---

אכילת בשר — „שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון"

בשר בזמנים קדומים — ללא מקפיאים

דיון: מה הגדר היום?

דובר 2: לא מדברים ממש כך.

דובר 1: כן, זה עדיין משהו בשר, משהו שמונח במקפיא, שאין לו את כל שאר האוכל.

---

חובת הלבבות — אכילה, בגדים, אשה וילדים

דיון: איך זה מתאים עם הרמב"ם לגבי מלבוש?

---

„מכבדה יותר מגופו" — יישום מעשי

מעשה עם הספינקער רבי — תשקיע במטבח

---

הלכה ג' (המשך) — סדר הדברים בחיים: קודם פרנסה, אחר כך בית, אחר כך נישואין

דרך בעלי דעה — הסדר הנכון

טוב. הוא מכניס עוד דבר שבעלי דעה עושים. הוא אומר כאן רמב"ם, דרך בעלי דעה. הדרך שבעלי דעה נוהגים היא:

ואחר כך יקנה בית דירה — ואחר כך יקנה דירה.

ואחר כך ישא אשה — ואחר כך ישא אשה, יתחתן.

---

„אבל הטיפשים" — הסדר ההפוך

זו הדרך המעוותת. כי הפשט הוא, עכשיו כשכבר יש לך אשה, כבר יש לך תקציב עצום, ואתה צריך לעבוד קשה מאוד — זה לא חכם.

---

„וכן הוא אומר בקללות" — הסדר ההפוך הוא קללה

כלומר, מעשיך יהיו הפוכים כדי שלא תצליח דרכיך. זו הקללה.

---

„ויהי דוד לכל דרכיו משכיל" — דוד המלך הבין סדרי עדיפויות

---

תזכורת: חתם סופר

יפה מאוד. יש על כך מהחתם סופר, על קודם לקחת קריירה ואחר כך... אני לא זוכר.

דובר 2: אה, זה מה שרצית לומר, החתם סופר על קודם לקחת קריירה ואחר כך... כן.

דובר 1: אז מה? אני לא זוכר.

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' (המשך) — ענייני ממון, משא ומתן באמונה, רדיפה ונרדף, וסיום פרק ה'

---

„ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו" — הנהגה פיננסית זהירה

דיון: החתם סופר על סדר הדברים

דובר 1: כן.

דובר 2: אז אני לא יודע מה צריך לעשות למעשה.

דובר 1: כן.

---

הרמב"ם: „ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו"

דובר 1: יפה מאוד, דבר חשוב מאוד.

---

שיטת החתם סופר אינה מתיישבת עם הרמב"ם

דובר 1: כן, צריך להבין את ההקשר מאיזה תקופה מדברים ואיזה מצב סביב, ו...

---

הלכה ה' — משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה

אמת ואמונה בעסקים

„אוהב את האמת, לאו לאו והן הן"

אומר הלאה, אוהב את האמת, לאו לאו והן הן. הוא אומר את האמת.

„מדקדק על עצמו בחשבון ונותן, ומוותר לאחרים"

מדקדק על עצמו בחשבון ונותן. הוא מדקדק מאוד בחשבונו, הנהלת החשבונות שלו מאוד ישרה. ומוותר לאחרים.

דובר 1: אני חושב שמדקדק על עצמו הכוונה...

דובר 2: תגיד הלאה.

דובר 2: כלומר, הוא עושה עסקה עם הלה, אם הלה סיבב קצת, הוא מוותר, אבל לעצמו הוא מאוד מדקדק.

---

„ונותן דמי הלוקח לאלתר"

---

„ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן"

דובר 2: ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן. הוא לא ערב על כסף, ולא קבלן.

דובר 1: קבלן הכוונה ערב קבלן, שהוא משלם תחילה בשביל הלה, נכון?

---

„ולא יבוא בהרשאה" — לא להיות „טוען"

דובר 2: ולא יבוא בהרשאה. שלא יקנה דברים בהרשאה.

דובר 1: מה זה הרשאה? שליחים ושותפין?

דובר 2: אני חושב שהרשאה פירושה שכן, הוא מדבר בשם...

דובר 1: הרשאה זה כמו ייפוי כוח כמו שקוראים, נכון?

אבל בכלל, הרי אין בעיה להיות המגן של הלה, המגן של הלה. אתה תהיה המגן של עצמך.

---

„מחייב את עצמו בדברי מקח וממכר" — לעמוד בדיבורו

חידוש: מדובר כאן על „מחוסר אמנה"

---

„ואם נתחייבו לו אחרים בדין — מאריך להם ומוחל להם"

---

„מלוה ונותן, ונושא ונותן באמונה"

---

„ולא יצא לאדם בעולם מחייו" — לא לרדוף

לא, אתה לא תהיה הרודף, אוקיי.

דיון: „הקב"ה הרי נתן מצוות אחרות"

דובר 1: שואל ר' יאנקלה, אומר הוא, שהקב"ה הרי נתן מצוות אחרות.

וכך זה אכן. כשאתה רואה שמישהו נתפס לרדיפות, דע לך שהוא אינו תלמיד חכם, כי אם הוא כן תלמיד חכם היה שומע לרמב"ם כאן.

עדיף נרדף מרודף, עדיף נעלב מעולב

בושה גדולה יותר להיות הצועק

יישום מעשי — קול קוראות

---

סיום פרק ה' — „עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר"

חידוש: החילוק בין הלכות תלמוד תורה להלכות דעות

את הפסוק הזה הרמב"ם הביא בפירוש בהלכות תלמוד תורה פרק ה', ממש את הפסוק, אותו לשון.

---

סיום

דובר 2: עד כאן פרק. איזה פרק היה? פרק ה'. פרק חמישי.

וברוך השם, אם הוא אינו חכם, הוא לא צריך לעשות את כל הדברים של הפרק הזה.

דובר 1: ר' פנחס...

סיום פרק ה' — המשמעות העמוקה של „מסופר" והערות מסכמות

---

חידוש: „מסופר" — הוא ראוי לספר

אני חושב שזו ממש הערה נפלאה — שלושת רבעי העניין הוא שנעשה אדם. נפלא.

---

סיום פרק ה'

נו. עד כאן פרק... איזה פרק היה זה? פרק ה', פרק חמישי.

---

הערה: הפרק חל רק על חכם

היתה מחלוקת אם הוא אמר. אוקיי.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Shiur — Rambam, Hilchos De'os, Chapter 5

---

General Introduction to the Chapter

The Position of Chapter 5 in the Structure of Hilchos De'os

- Chapters 1–2: The middle path (derech ha'emtza'i) — the general good path for a person.

- Chapter 3: Continuation — the middle path in bodily desires, "all your deeds should be for the sake of Heaven" (kol ma'asecha yihyu l'shem Shamayim).

- Chapter 4: Physical health — also part of "all your deeds for the sake of Heaven."

- Chapter 5: A new chapter — specifically for Torah scholars (talmidei chachamim), that from a wise person an extra level of conduct is demanded.

Question: How Does Chapter 5 Fit into the Structure?

- First suggestion: Chapter 5 is a continuation of the middle path — only the middle path of a scholar is different. For a scholar, it's not enough to eat healthily like every person; he must be even more stringent. The scholar has his own middle path.

- Difficulty: This sounds like the measure of piety (midas chassidus), which the Rambam had previously limited. Answer: For the scholar, this is not midas chassidus, but rather his middle path.

- Second (better) suggestion: Chapter 5 is an introduction to Chapter 6. Chapter 6 deals with the mitzvah of "cleaving to Torah scholars" (l'hidbak b'talmidei chachamim). First, one needs to know what a Torah scholar looks like — what are the signs of a wise person. Chapter 5 gives the signs, and Chapter 6 says one must cleave to such people.

- Novel insight: This goes against those who think that "cleaving to Torah scholars" simply means believing that someone is a Torah scholar. No — one must see that he conducts himself in all ways like a scholar, and then attach oneself to him.

Question: Why Is More Demanded of a Scholar?

- First thought: It has to do with sanctification of God's Name / desecration of God's Name (kiddush Hashem / chillul Hashem) — if a scholar doesn't conduct himself well, it causes a chillul Hashem.

- However, the Rambam does not mention kiddush Hashem here. The topic of kiddush Hashem was already dealt with elsewhere (regarding one who is publicly known for piety). Here we're talking about every scholar, not just a great tzaddik.

- Better answer (novel insight): Hilchos De'os deals with how to be a "perfect person." But it's not realistic to demand perfection from every person. Therefore, Hilchos De'os divides:

- For ordinary people: What can realistically be demanded.

- For scholars: What is truly the ultimate perfection — things that every person should do, but it's not realistic to expect from everyone. From a scholar, however, it is expected.

- This means: It's not merely "public relations" or external signs — it is a genuine demand that a scholar must be better in deed as well, because his wisdom and knowledge demand it of him.

---

Halacha 1 — General Principle: The Scholar Must Be Recognizable Through His Deeds

The Rambam's Words

"Just as the scholar is recognizable through his wisdom and his character traits, and he is distinguished from the rest of the people, so too he must be recognizable through his deeds — in his eating, in his drinking, in his marital relations, in his speech, in his walking, in his clothing, in the management of his words, and in his business dealings. And all his deeds should be pleasant and exceedingly proper."

Plain Meaning

A scholar is already recognizable through his wisdom and character traits — he is distinguished from the rest of the people. But that alone is not enough. He must also be recognizable and distinguished through his deeds — in eating, drinking, marital relations, speaking, walking, dressing, budgeting his words, and business. All his deeds must be "pleasant and exceedingly proper."

Novel Insights and Explanations

1. "Through his character traits" (b'de'osav) — what does this mean? "De'osav" can mean opinions (views/knowledge) or character traits (middos). The Rambam goes on to discuss middos, so what does "de'osav" mean here? It remains an open question — perhaps it indeed means opinions in the simple sense (knowledge/worldviews), and the middos come only later.

2. "His deeds" (ma'asav) — not "his character traits" (middosav): The Rambam specifically says ma'asav (deeds, actions), not middosav. This means the concrete performances — how he eats, how he speaks, how he dresses — not abstract character traits.

3. "Management of his words" (kalkalas devarav): The word "kalkel" means to budget. He budgets his words with wisdom — similar to what was previously learned about "the short path" (concise, precise speech).

4. "Recognizable" (nikar) — to whom? Does "nikar" mean that other people recognize it (external signs), or does it mean it is genuinely defined that he is different? Conclusion: Both — it is defined and it shows itself. The Rambam says "distinguished from the rest of the people" — this means others recognize it.

5. The demand upon a scholar: The scholar himself knows that he is a scholar — he knows that he knows more than other people. Consequently, he is obligated in all these other matters. It's not that others impose the obligation on him — he himself knows that he must do more.

6. Not merely "distinguished" — but "better": The scholar doesn't merely need to be different (distant from people), but better than the rest of the people. A scholar can make the mistake of thinking: "I'm already better because I know more." No — if you know better, you must also be better in every way.

---

Halacha 1 (continued) — Recognizable in His Eating

The Rambam's Words

"A Torah scholar should not be a glutton, but rather eat food that is fitting to sustain his body. And even of healthy foods, he should not eat excessively, and he should not chase to fill his belly like those who stuff themselves with food and drink until their bellies burst. About them it is explicitly stated in the tradition: 'And I will spread dung upon your faces, the dung of your festivals.' The Sages said: These are people who eat and drink and make all their days like festivals."

"And they are the ones who say, 'Eat and drink, for tomorrow we die.' This is the food of the wicked... 'For all tables are full of vomit and filth, without a clean place.'"

"But the scholar eats one or two dishes, and eats from them enough for his sustenance, and that suffices. This is what Solomon said: 'The righteous eats to satisfy his soul.'"

Plain Meaning

A Torah scholar must not be a glutton (gargeran). He eats only foods that are fitting to make his body healthier. Even of healthy foods, he doesn't eat excessively. The Rambam contrasts two types of people: the "wicked" who eat and drink every day as if it were a holiday, and the "scholar" who eats one or two dishes and only as much as he needs for his life.

Novel Insights and Explanations

1. Why does the Rambam bring the verse "And I will spread dung" (v'zeisi peresh) only here, and not in Chapter 4 (health)? In Chapter 4, the topic was medicine/health — there the verse isn't relevant. Here in Chapter 5, we're talking about a type of person, a kind of life — "they make all their days like festivals" — this isn't merely a health problem, but an immersion in this world, an entire lifestyle of materialism. The verse "And I will spread dung" condemns the type of person, not merely the act.

2. "People" (bnei adam) vs. "scholars" (chachamim) — two types of people: Here we see clearly that the Rambam speaks of two types of people — "people who eat and drink and make all their days like festivals" versus "scholars." This confirms the principle that Chapter 5 speaks of a distinct type of person — the scholar — who is different from ordinary "people." Chapter 4 didn't say "don't be that type of person" — it only said "you'll get sick." Here it's a category of humanity.

3. "The food of the wicked" — the philosophical opposite of the righteous: Earlier (Chapter 3), the Rambam said that a righteous person understands that eating leads to health so he can serve God. The wicked person is the exact opposite — he thinks, "I'm going to die anyway, let me grab as much as I can." These are two diametrically opposed worldviews.

4. "For all tables are full of vomit and filth, without a clean place": The "table" of the gluttons is itself already "full of vomit and filth" — the end result of eating is waste, and the table is conceptually already the same as the end product. This is a condemnation of that type of person, not merely a refinement.

5. "One or two dishes" — a new thing that goes beyond health: The Rambam hadn't previously told us to eat only one or two dishes. From a health perspective, this isn't necessarily so — one can eat a little of many things and be healthy. The novel point here is that it's not just about how much one eats, but about the style — not preparing a table with a "bunch of different foods." This is a matter of luxury and type of person, not merely quantity.

6. Two reasons for the scholar's eating style — the difference between Chapter 4 and Chapter 5: In Chapter 4, one eats healthily in order not to get sick (health). In Chapter 5, the scholar eats healthily so that his wisdom will be free for knowledge of God (sh'yihyeh mefaneh chochmaso l'yedi'as Hashem) — the motivation is his wisdom, not merely medicine. The same act (eating healthily) can have two very different reasons, and the scholar's reason is what makes him recognizable — his wisdom governs his eating, not merely medical advice.

7. Another practical difference — wasting Torah study time through excessive preoccupation with food: Even if someone eats a little of everything (healthily), but he is preoccupied with preparing and arranging many types of foods — that itself is a waste of Torah study (bittul Torah) and a preoccupation with eating that doesn't befit a scholar. This is "similar to one who eats delicacies" — from a health standpoint he's eating many foods, but he's simply preoccupied with eating.

---

Halacha 1 (continued) — Where the Scholar Eats

The Rambam's Words

"And when the scholar eats this small amount that is fitting for him, he should eat it only in his home at his table. He should not eat in a shop or in the marketplace, except out of great necessity, so that he not be disgraced before people."

"And he should not eat at the table of an ignoramus (am ha'aretz), nor at those tables that are full of all good things like filth."

"And he should not eat at feasts where there is a large gathering... only at a feast of a mitzvah, such as a feast of engagement or marriage, and only if a Torah scholar is marrying the daughter of a Torah scholar."

"And the early righteous and pious ones never ate at a feast that was not their own."

Plain Meaning

The scholar eats only in his own home, at his own table. Not in a shop, not in the street, except in great need. He doesn't eat at the tables of ignoramuses, not at luxurious tables, not at large public feasts — only at mitzvah feasts of Torah scholars. The early pious ones never ate at others' feasts.

Novel Insights and Explanations

1. "So that he not be disgraced before people" — a kiddush Hashem matter: The reason a scholar doesn't eat in the street or in a shop is similar to kiddush Hashem — he shouldn't become disgraced in people's eyes.

2. New condition: Even if he eats little, but at a luxurious table — forbidden: Even if the scholar eats only a little, but if the table is prepared with luxury and excess ("tables full of all good things like filth"), he shouldn't eat there at all. This goes beyond how much he eats — it's about where he eats and with whom he is associated.

3. [Digression: What does a Torah scholar do when he needs to go after money?] What about a rabbi who has supporters (donors) who make a large feast, and the rabbi sits at the head of the table in order to "accomplish" (obtain support for institutions)? Perhaps this is somewhat a kiddush Hashem, and the Rambam himself wouldn't have placed restrictions if the purpose is raising money for Jews to support institutions — that's his effort (hishtadlus). But the Rambam speaks when it's applicable — when there's no such need.

4. "The early pious ones" (chassidim harishonim) — the Rambam's interpretation: "They never ate at a feast that was not their own" — one can learn this in various ways: (a) regarding theft — only from their own money; (b) regarding kashrus; (c) regarding not benefiting from others' tables (like Shmuel the Prophet). But the Rambam understands that the point is: when you go to a big party, you become less recognizable — the Torah scholar must be recognizable, he must be different. The ignoramuses always sit together — the Torah scholar is never there. He eats at home, in a different style — "at your place they eat like gluttons, at my place they eat like a proper Jew." One shouldn't see him eating.

---

Halacha 1 (continued) — Recognizable in His Drinking

The Rambam's Words

"He drinks only enough to soften the food in his intestines."

"And anyone who becomes intoxicated is a sinner, is disgraced, and loses his wisdom."

"And if he becomes intoxicated in front of ignoramuses, it is a desecration of God's Name (chillul Hashem)."

"And it is forbidden to drink in the afternoon, even a little... and the prohibition applies only to wine after the meal."

Plain Meaning

A scholar drinks wine only to "soften" (soak) the food in his intestines — this aids digestion. Drunkenness is a sin, a disgrace, and a loss of wisdom. Drunkenness in front of ignoramuses is chillul Hashem. Drinking in the afternoon is forbidden even a little — but only wine after the meal, not wine during the meal.

Novel Insights and Explanations

1. "To soften the food in his intestines" — connection to Chapter 4: The Rambam previously said in Chapter 4 that one needs to be able to have easy digestion. When one drinks a little wine, the food becomes moist and it aids digestion. From that little bit, one doesn't become drunk.

2. "A sinner, disgraced, and loses his wisdom" — three levels: (a) Sinner (choteh) — it is a sin; (b) Disgraced (meguneh) — it is a disgrace (presumably when done in public); (c) Loses his wisdom (mafsid chochmaso) — he loses his wisdom. "Loses his wisdom" means that during the hours when he is drunk, he has no wisdom — there is a concern for those hours.

3. "Becomes intoxicated" (mishtaker) — a lifestyle, not a one-time event: "Ha'mishtaker" means a lifestyle of drunkenness — not that he gets drunk one time on Purim. But perhaps even once is a problem — Purim is an exception that needs to be dealt with separately.

4. "In front of ignoramuses — chillul Hashem": Beyond the regular transgression of drunkenness, when it's in front of ignoramuses, it's chillul Hashem — because ignoramuses have a certain image they carry of a Torah scholar, and when they see him drunk, that image is weakened.

5. Source for drinking in the afternoon — Mishnah Avos (Rabbi Dostai ben Harkhinas): "Morning sleep, afternoon wine, children's chatter, and sitting in the assemblies of ignoramuses — drive a person from the world." This is a lifestyle that drives a person out of the world.

6. [Digression: A word about kollel young men]: The Mishnah speaks against a certain lifestyle — sleeping in the morning (coming late to davening), drinking a l'chaim in the afternoon, chatting about politics, going to "assemblies of ignoramuses" — and one still considers oneself a kollel young man.

7. Distinction between wine during the meal and wine after the meal: The prohibition is only on wine after the meal. Wine drunk as part of the meal, as a component of eating, is not drunkenness — it's included in the principle of "eating for the sake of Heaven." "Drinking is included in eating" applies only when it's part of the meal.

8. Why specifically in the afternoon? The afternoon is a time when one is at work, at study — it's not fitting to drink. At night, when one eats the regular meal, it's more a time when one can see that his intention is for the sake of Heaven. But the afternoon is not a time for drinking — it indicates a lifestyle of idleness.

9. Purim — an exception: The Rambam in Hilchos Megillah says that the mitzvah of "until one doesn't know" (ad d'lo yada) is part of the Purim feast: "How? He eats at this feast, drinks wine." Even on Purim, the wine comes during the meal — as part of the feast — not as wine after the meal. What is said about "more than his usual study" perhaps means more than what a Torah scholar normally may drink according to his learning.

---

Halacha 1 (continued) — Recognizable in His Marital Relations

The Rambam's Words

"Even though a man's wife is permitted to him at all times, it is fitting for a student of the wise to conduct himself with holiness, and not be found with his wife like a rooster, but rather from Shabbos eve to Shabbos eve, if he has the strength."

"And when he is intimate with her, it should not be at the beginning of the night when he is full and his belly is stuffed, nor at the end of the night when he is hungry, but rather in the middle of the night when the food in his intestines has been digested."

"And he should not be excessively lightheaded, and should not speak obscenely even between himself and her. Behold, it says in the tradition: 'He tells a person what his speech is' — the Sages said: Even casual conversation between a man and his wife, they will be called to account for in the future."

"And neither of them should be drunk, nor lazy, nor sad... but rather with the desire and joy of both. He should talk a little and play with her a little so that his mind settles, but the act itself, even if done with joy, should not be with brazenness but with modesty, not with boldness, and he should separate immediately."

Plain Meaning

A Torah scholar conducts himself with greater holiness in marital matters: not too frequently (from Shabbos eve to Shabbos eve), not right after eating and not when hungry, but in the middle of the night. He shouldn't be too lightheaded, shouldn't speak obscenely even privately. Both shouldn't be drunk, lazy, or sad — but with desire. He should talk and play with her a little to settle his mind, but the act itself should be with modesty, not brazenness, and he should separate immediately.

Novel Insights and Explanations

1. Precise wording: "talmid chachamim" not "talmid chacham": The Rambam writes talmid chachamim (with a mem). "Talmid chacham" doesn't make sense — are you a student or a sage? The Rambam means a student of the wise — one who is still learning from sages. A sage himself doesn't need the Rambam to tell him; he already knows everything.

2. "If he has the strength" — two interpretations: (a) If he has the strength to restrain himself and do it only once a week. (b) If he has the strength to perform on Shabbos night — because the Gemara says "Torah weakens a person's strength", so a great Torah scholar who has been learning intensely on Shabbos night, or an elderly man, may not have the strength even for Shabbos night. This fits with what the Rambam said earlier in Chapter 4, that when one doesn't have strength, it's dangerous to be intimate.

3. The obligation of marital intimacy (onah) — according to his strength: The measure of the mitzvah of onah is according to his strength. Someone who has no strength at all is exempt from onah — onah means that after you have strength, each person is told according to his situation.

4. "He is intimate with her" (yesaper imah) — language from "sefer": The Rambam uses the term "yesaper" which comes from the Gemara's language "a person is mesaper with his wife." "Mesaper" actually means intimacy, not just chatting. But the Rambam changed the language midway — "v'ch'she'yesaper imah" means when he is engaged with her in the matter of intimacy. This is a beautiful expression: a Torah scholar is always with a sefer (book) — even being "mesaper" with his wife is a kind of sefer. The Rambam seized on this language because he wanted to hint that a Torah scholar should also devote time to this — talking with her, doing these things — but with refinement.

5. [Digression: Receiving books after a cholent]: What people know about "receiving books after a cholent" actually comes from this — not right after the meal (at the beginning of the night when he is full), and not very late when one is already tired and hungry.

6. "And he should not be excessively lightheaded" — a balance: It says "laughter and lightheadedness accustom a person to immorality" — a certain measure of lightheadedness is needed to enter that zone. But a Torah scholar should not do it excessively — he maintains a balance.

7. Major novel insight — "and he should not speak obscenely... even between himself and her" shows the distinction between a Torah scholar and an ordinary person: Obscene speech between husband and wife is permitted for a normal person — perhaps it's even a mitzvah, part of "habitual speech" (preparation for intimacy). But a Torah scholar is required to have more refinement — he too is "mesaper imah," but he does it more delicately, not with vulgar words. Here we see clearly a distinction between what is demanded of every person (halacha) and what is demanded of a Torah scholar (abstinence/the way of Torah scholars). These things are permitted — the Rambam speaks here of a higher level, not of prohibition.

8. "He tells a person what his speech is" — verse and exposition: The Rambam brings the verse (Amos 4:13). Rashi says "all his deeds are detailed before him at the time of death." "His speech" (sicho) means not just conversation, but what he does. But the Gemara (Chagigah 5b) expounds: "Even casual conversation between a man and his wife, they will be called to account for in the future." Novel insight: This applies only to a Torah scholar — for an ignoramus, when it comes to "casual conversation between a man and his wife," he still has a long list of more serious things to answer for. This means it's a refined matter — it means a bit less than what a crude person would do.

9. Multiple dimensions simultaneously: A Torah scholar must keep in mind multiple criteria at once: (a) Health — not being intimate when he has no strength (Chapter 4). (b) The mitzvah of onah — according to his strength. (c) The way of Torah scholars — abstinence. These are "different levels" — halacha, Choshen Mishpat, Even Ha'Ezer, abstinence — and one must take everything into account.

10. "And neither of them" — a command also upon the wife: Here the command extends also to the wife — "both of them" — neither should be drunk, lazy (atzlanim), or sad (atzuvim).

11. "Drunk" — not intentionally, not with awareness: "Drunk" is interpreted not as actually drunk from wine, but that it wasn't intentional — it just happened, and then he finds himself in a state of intoxication. This is a "difficult matter" that also appears in Shulchan Aruch, Siman 240.

12. "And he should separate immediately" — a limit: The precise meaning isn't entirely clear, but the principle is that there should be a limit — not too much.

13. Shulchan Aruch Siman 240 — Torah scholar or every Jew? In Siman 240, many things are stated that are actually about a Torah scholar. The Shulchan Aruch, however, wasn't so precise about this distinction — the Shulchan Aruch wants every person to conduct himself like a Torah scholar.

---

Halacha 1 (end) — "Not Every Person Conducts Himself This Way"

The Rambam's Words

"All this... not every person conducts himself this way, but only one who has sanctified his soul and purified himself and corrected his character traits... but it benefits the children — a child who is pleasant and who studies."

Plain Meaning

All these practices are only for one who has sanctified his soul, purified himself, and corrected his character traits. The reward for this is that it benefits the children — "a child who is pleasant and who studies" (ben na'eh u'v'shoneh).

Novel Insights and Explanations

1. "Pleasant" (na'eh) — an inclination toward good character traits: "Na'eh" perhaps means not just physically beautiful, but that the child is born with an inclination toward good character traits. This fits with what the Rambam says in Shemoneh Perakim, that a person can have a natural inclination toward good traits. "Who studies" (b'shoneh) means in character traits or in Torah.

2. Earlier the Rambam said — be intimate in order to have a child who is great in Torah and wise; now he goes on to say how one should do it.

3. "The people who walk in darkness" — sharp language: Whoever doesn't follow this path, his children are "like those people" — like everyone else. "The people who walk in darkness" is very sharp language. The defense is that "walking in darkness" means people who don't understand better — they don't know about this path. For the common people, one doesn't teach this chapter at all — he does what he does. But a scholar should know that if he doesn't conduct himself this way, his children are like anyone else's.

---

Halacha 1 (continued) — Modesty of Torah Scholars: Covering the Head and Body

The Rambam's Words

"Torah scholars practice great modesty upon themselves. They do not degrade themselves, and they do not uncover their heads or their bodies."

Plain Meaning

Torah scholars conduct themselves with great modesty — they always go with a head covering or something on their head, and they cover their bodies.

Novel Insights and Explanations

1. Head covering — from a custom of Torah scholars to an obligation for all of Israel: In the Shulchan Aruch, it states that an ordinary Jew doesn't necessarily need to wear a head covering. But the Rema rules that in our times, everyone must wear a head covering. The later authorities (acharonim) brought a novel point: since all Jews wear a head covering, whoever doesn't wear one transgresses the prohibition of following gentile customs (chukas ha'goy) — and this could be an actual Torah prohibition, not merely a custom.

2. "They do not uncover their heads" — even temporarily? The Rambam's language "they do not uncover their heads" could mean that even temporarily (for a short time) one shouldn't uncover the head — this is a stricter level than general head covering.

---

Halacha 1 (continued) — Modesty in the Bathroom

The Rambam's Words

"He should be modest and not uncover any part of his body until he sits down, and he should not wipe with his right hand... Every person should arrange for himself a room within a room, and if he relieves himself behind a fence, he should distance himself enough that his companion cannot hear his sounds if something escapes, and if he relieves himself in an open field, he should distance himself enough that his companion cannot see his exposed area. And he should not speak while relieving himself, even for a great need... The way of modesty in the bathroom during the day, one should practice at night as well, even when no one is there."

Plain Meaning

A Torah scholar should not uncover his body until he sits down, should not wipe with his right hand. One should make a bathroom in an inner room (not right by the door). If outdoors behind a fence, far enough that sounds aren't heard. If in an open field, far enough that one isn't seen. One shouldn't speak while relieving oneself, even for great need. And all these rules apply at night too, when no one sees.

Novel Insights and Explanations

1. "Should not wipe with the right hand" — modesty or practical? The reason is: the right hand is used for tefillin, and the right hand is used for many things generally — one must keep it clean. The Rambam includes this as a stringency of Torah scholars.

2. "A room within a room" — deeper inside: The bathroom should be in a deeper place — if in a house, an inner room; if in a cave, further inside the cave. The main point is that it shouldn't be right at the door, but a bit deeper inside.

3. At night — modesty between oneself and oneself: All the rules apply at night too, when no one sees. The point is modesty between oneself and oneself, not just for other people.

4. Contradiction with Chapter 4 — "ten times" in the bathroom: The Lokei'ach Tov said that a Torah scholar should prepare himself (get organized) so he doesn't need to go looking for a place in the middle of the day. But the Rambam previously said in Chapter 4 that one should go to the bathroom ten times (for health)! One tries to answer: perhaps that (ten times) is for every person (medicine), and this (preparing oneself) is a higher level for a Torah scholar. The main answer: the Rambam means that a Torah scholar should organize himself in a way that he knows when he needs to go — it should be under his control. But there remains a bit of a contradiction that still needs answering.

5. [Digression: Modern bathrooms]: Modern bathrooms (like in schools or yeshivos) that are open on three sides perhaps don't fulfill all these laws of modesty.

---

Halacha 2 — How a Torah Scholar Speaks

The Rambam's Words

"A Torah scholar should not shout and scream when he speaks like animals and beasts, and should not raise his voice excessively, but rather his speech should be calm with all people."

Plain Meaning

A Torah scholar should not scream when he speaks like animals and beasts, should not raise his voice too much, but rather speak calmly with all people.

Novel Insights and Explanations

1. "Calmly" (b'nachas) — not refined, but calm: "B'nachas" doesn't necessarily mean "refined" (which is slightly different), but calm, with composure (yishuv ha'da'as).

2. Fundamental question: Is this only for Torah scholars? The Rambam doesn't say it for everyone, because he holds that one can't demand it from everyone. A normal person is indeed a shouter. A Torah scholar must be a

a better person.

3. Ethical or aesthetic? — An important debate: Are the practices of a Torah scholar "ethical" (morally valuable) or "aesthetic" (looking nice, having charm with people)?

- Position A: It's aesthetic — a Torah scholar needs to have charm with people, needs to look nice. It's not ethically wrong to shout, but it's not nice, not human.

- Position B (which is agreed upon): It is indeed ethical, but there are levels of ethics. It's not a sin to shout, but it's a bit unrefined. It's a level of moral conduct that can't be demanded of everyone, but it is indeed a proper good trait.

- [Digression — Kotzker Chassidus]: A "sharp chassid" (like a Kotzker) would perhaps dismiss the matter of "looking nice" as unimportant. But even the Kotzker Rebbe, when he screamed at chassidim, it was for a purpose — but with a person in the street, he too spoke calmly.

4. "Calmly" also has a measure — not too professional: One shouldn't speak so polished and forced-refined that it screams out arrogance. "Distance yourself until the speaker is perceived as coarse-spirited" — one shouldn't speak like a psychologist where every word is "fancy and chiseled." It bothers a person when one doesn't speak to him like a friend. The balance is: not like two boys in a dormitory, but also not like speaking to the president — a certain refinement.

5. Practical illustration — exaggerated calmness: It's easy to find people who speak "calmly in an exaggerated manner" — it screams out from their speech: "I am a great rosh yeshiva and I'm also a person of fine character traits too." People sense a fake smile, extra-exaggerated pleasantness. That's also not the way — it must be genuine, with balance, like the "way of Avraham" — a middle path.

6. "Calmly" doesn't always mean quietly: Sometimes one needs to speak normally. The main point is: don't shout, don't be wild, but sometimes speak normally.

---

Halacha 2 (continued) — Greeting Everyone First

The Rambam's Words

"He greets every person first"

Plain Meaning

A Torah scholar greets every person first — he doesn't wait for the other person to greet him.

Novel Insights and Explanations

1. The reason — "so that people should be pleased with him": People should be satisfied with the Torah scholar, people should like him. "Greeting first" is a big "favor game" that people play — who greets first. The Torah scholar doesn't wait for the other person's greeting.

2. The middle path here too — not chasing a snob: If the other person is simply lost or has a certain awe of the Torah scholar's importance, one should draw him close. But if someone is a snob toward the Torah scholar, the Torah scholar doesn't need to chase after him. Here too there is a middle path.

---

Halacha 2 (continued) — Judging Every Person Favorably

The Rambam's Words

"And he judges every person favorably"

Plain Meaning

A Torah scholar must judge every person favorably — always think well of a person.

Novel Insights and Explanations

1. "Judges" (dan) — not just thinking, but actually judging: "Dan" doesn't mean simply thinking well. The Torah scholar is the one who actually judges favorably — "dan" doesn't come into speech alone; it's a ruling, a judgment.

2. Novel insight: Perhaps only a Torah scholar must judge favorably: Specifically a Torah scholar must judge favorably, because an ordinary person doesn't need to "judge" at all — who's asking him? A Torah scholar is the judge (dayan) — people ask him for advice about shidduchim, people ask him whether he should be someone's friend. He's the one people ask, so he should judge favorably.

3. An ordinary person doesn't have the responsibility: An ordinary person doesn't have that level of seriousness, doesn't have such influence. Someone who has respect — what he says has a great impact, because people go and reconsider it. When someone goes in to a great person, he goes afterward to write down precisely what he told him. Consequently, there is much more responsibility for an important person to think about what he says.

4. Another reason — when one realizes it makes a difference, one begins to judge favorably: Many times people are critical because they don't realize that their criticism is taken seriously. When someone realizes that his criticism makes a difference, he begins to judge more favorably. This doesn't come from humility or lowliness — it comes from not sufficiently internalizing that "my words carry far" (influence).

---

Halacha 2 (continued) — The Torah Scholar Watches His Words

Novel Insights

The Torah scholar makes sure his words are heard. If he feels he needs to do something, he says it. But if not, he is silent. He watches his words also for the reason that his words shouldn't become cheap. If he puts out a "public proclamation" (kol koreh) that nobody reads, he's lost his proclamation.

Remark About the Rambam's Method

The Rambam incorporates many mishnayos from Tractate Avos — "judge every person favorably," "be of humble spirit" — but he makes a very beautiful order, connects things, a verse from Proverbs, and puts it together in a way that makes it into a "story." He selected what he wanted in his order, everything under the "heading" of words of the wise — how a Torah scholar speaks.

---

Halacha 2 (continued) — Don't Appease Your Friend When He's Angry, Don't Ask About His Vow, Don't Console Him When His Dead Lies Before Him

The Rambam's Words

"He should not try to appease his friend when he is angry, and should not ask him about his vow at the time of his vow, and should not console him when his dead lies before him, and similarly all such matters"

Plain Meaning

One shouldn't speak words of appeasement to someone when he's angry — at that time it won't help. One shouldn't ask someone about his vow at the time of the vow — he's agitated now. Wait for him to calm down. One shouldn't console someone when the deceased still lies before him — he's too deep in grief. After the burial is the time to console.

Novel Insights and Explanations

1. The principle: Think about what you say — so it comes at the right time: "And similarly all such matters" — a Torah scholar must have a sense of knowing when to say what, and to avoid frustration and distress.

2. "When he is angry" — even when he's angry at you: Sometimes a person comes angry at you. The Torah scholar who has sense listens; he knows that he also has plenty to answer — it's not the case that we're always right. He listens and says "yes, okay," he accepts it. People have difficulty tolerating that someone is angry at them — "I need to defend myself!" You don't need to. He's angry; now is not the time. The next day.

---

Halacha 2 (continued) — Don't Look at Your Friend at His Time of Disgrace

The Rambam's Words

"And he should not look at his friend at his time of disgrace — he should avert his eyes from him"

Plain Meaning

When one catches his friend doing a transgression — "red-handed" — one shouldn't show that one has seen him. One should look away.

Novel Insights and Explanations

1. In education — a very powerful thing: When your child sees that you already know, he no longer has a reason to hide it. He loses his respect, and he stops trying to impress, because he knows that you know.

2. Practical implication — when the teacher calls: If the teacher called you to say your boy isn't learning so well — if you don't have a plan of what to do about it, there's no point in going to him and saying "your teacher told me you're not learning." On the contrary — tell him "you're learning, learn better!" It's simply embarrassing a person.

3. Another reason — he's already embarrassed enough: When the other person sees that you've seen, he doesn't need mussar now — he's already embarrassed enough. Mussar he needs when he thinks no one sees.

---

Halacha 2 (continued) — He Doesn't Change His Words, Doesn't Add and Doesn't Subtract

The Rambam's Words

"And he should not change his words, and should not add and should not subtract, except in matters of peace and the like"

Plain Meaning

He shouldn't change what he says. He shouldn't exaggerate — not add and not subtract. He should say things as they are, truthfully. Only in matters of peace — when one needs to make peace — may one add or subtract.

Novel Insights and Explanations

1. "He should not change his words" — not distort, not exaggerate: "His words" (b'diburo) presumably means not that he shouldn't follow through on what he says, but that he shouldn't twist things, shouldn't exaggerate.

2. The Midrash about Aharon HaKohen — lover of peace and pursuer of peace: Aharon HaKohen would go to the wife and say "your husband wants so badly to make peace," even if he hadn't (explicitly) wanted to. And vice versa. But — seemingly Aharon also didn't tell lies. Aharon knew that a person is simply conflicted — he wants to make peace with the other person, he doesn't know that he wants to, because he has a "bunch of feelings," but somewhere within him there is also a force that wants to make peace.

3. A normal person always adds or subtracts: A normal person when he speaks always either adds or subtracts — he makes it more than reality. But a Torah scholar may not: "I was outside, there was such a car accident, 24 cars" — when it was three cars. A Torah scholar must not be like a newspaper writer. He must not speak at all like a "salesperson" — no marketing.

---

Halacha 2 (continued) — The General Rule: A Person Should Speak Only About Acts of Kindness or Words of Wisdom

The Rambam's Words

"The general rule is: a person should speak only about acts of kindness (gemilus chassadim) or words of wisdom and the like"

Plain Meaning

A Torah scholar may only speak about either something that is an act of kindness, or words of wisdom — making Jews wiser.

Novel Insights and Explanations

1. Under "acts of kindness" — also trivial matters: Under acts of kindness, he does also chat — he wants to strengthen a person, so he'll chat with him even about trivial matters. One needs to help a Jew, one needs to share information for shidduchim and the like.

2. Why does the Rambam say "wisdom" (chochmah) and not "Torah"? The Rambam almost never says "Torah" — he says "chochmah." Answer: Torah is not merely a voluntary matter — Torah is already a mitzvah to say. The Rambam speaks here about voluntary matters — what may one speak about when it's not a mitzvah? Acts of kindness or words of wisdom. But certainly he also means including Torah.

3. [Digression: The story of R' Daniel Frish and "Love your neighbor as yourself"]: R' Daniel Frish (a great ascetic) came to visit R' Yankele. He saw an elderly Jew with a beautiful white beard chatting with people before davening. R' Daniel Frish said to him: "R' Mendele said that every word spoken before davening blocks the concentration of prayer (kavanas ha'tefillah)." The Jew answered him: "I said 'I hereby accept upon myself the positive commandment of love your neighbor as yourself' — but all mitzvos have thought, speech, and action. You fulfilled it in thought by saying it. But what about in speech?" — The chatting with people before davening is the fulfillment in speech of "love your neighbor as yourself."

4. A story about R' Yankele — acts of kindness through talking about "news" and "sports": R' Yankele knew that a Jew on the way to shul had already looked at the newspaper headlines, and it pains a person when he has no one to tell his news to. R' Yankele would ask a young man, "Nu, was there recently an interesting game? Who won?" — because that is speaking acts of kindness, and the Rambam permits even nonsense when it comes to acts of kindness.

5. Precision: Even words of wisdom can be brought out through nonsense: The parable for the word of wisdom can come from nonsense, because the purpose is to make the other person wiser. The Baal Shem Tov said that one can perform spiritual unifications (yichudim) even when speaking trivial words. R' Nachman said that if it can bring joy, it's also a path.

---

Halacha 2 (continued) — "He Should Not Converse with a Woman in the Marketplace"

The Rambam's Words

"And he should not converse with a woman in the marketplace, even if she is his wife, his sister, or his daughter."

Plain Meaning

A Torah scholar should not speak with a woman in the marketplace — even with his own wife, sister, or daughter — because a passerby doesn't know that she is his wife, and it looks like an ordinary person.

Novel Insights and Explanations

1. The matter is suspicion / appearance (maris ayin), not prohibition: The passerby doesn't know that the woman is his wife. Who asks you to suspect a Torah scholar? Suspecting a Torah scholar is itself a matter of chillul Hashem — nevertheless, the Torah scholar himself must be careful.

2. "In the marketplace" — what does it mean? "In the marketplace" (ba'shuk) doesn't mean simply in the street, but in the market — a place of business dealings. In a different situation, like going to a simcha where it's accepted that one goes with one's wife, and it's clear to everyone that this is his wife — seemingly that would indeed be different.

3. A Torah scholar may engage in business: The Rambam implies that a Torah scholar may (and should) engage in business — but he must maintain his dignity.

---

Halacha 3 — The Walk of a Torah Scholar

The Rambam's Words

"And a Torah scholar should not walk with an erect posture and an outstretched neck... and he should not walk heel next to big toe slowly like women... and he should not run in the public thoroughfare like a madman... and he should not hunch his stature like a hunchback, but rather he should look downward as one who stands in prayer, and walk with composure... as it says, 'And they walked with outstretched necks and winking eyes, walking and mincing as they go, and making a tinkling with their feet'... 'Also when the fool walks on the road, his heart is lacking, and he says to everyone that he is a fool.'"

Plain Meaning

The Rambam establishes a middle path in walking: not walking with a proud, uplifted head (erect posture, outstretched neck), not walking too slowly like women (heel next to big toe), not running like a madman, not hunching over like a hunchback. Rather, walk straight, with eyes looking down, like one standing in prayer.

Novel Insights and Explanations

1. This is not merely aesthetics — this is humility and moral conduct: Conducting oneself aesthetically is itself a matter of moral conduct. Even if people don't see, one should also conduct oneself aesthetically — it's not simply because people are watching.

2. Story from Yeshivas Chevron — respect even in the middle of the night: In Yeshivas Chevron, they held very strongly to this path. In the middle of the night, when someone got up to say the asher yatzar blessing, he put on his jacket — he didn't go undressed or in pajamas. This is respect, a matter of honor before the Almighty when saying a blessing.

3. "Erect posture and outstretched neck" — arrogance, not just immodesty: The Rambam brings the verse "And they walked with outstretched necks and winking eyes" — which in its plain meaning speaks of women and modesty. But the Rambam interprets it as a matter of arrogance, not just immodesty. Modesty is itself a powerful way to become humble — modesty and humility are connected.

4. "Erect posture" — not only for a Torah scholar: An ordinary Jew who walks with arrogance is simply a fool. But the Rambam demands this standard specifically of a Torah scholar because: (a) It's a higher level of refinement, and (b) a Torah scholar is watched with a magnifying glass — nobody notices how an ordinary person walks, but a Torah scholar is observed.

5. "Outstretched neck" — practically: Someone who sticks out his belly, such an arrogant pose.

6. "Slowly like women" — too slowly: "Walking and mincing" — such a dancing, arrogant saunter. In Victorian England, there were courses for people on how to walk — that one should not do.

7. "Running in the public thoroughfare like a madman": "Like a madman" means actually crazy — not a jogger running for exercise. There are two sides: on one hand, "the kohanim are zealous" — running to a mitzvah is good; on the other hand, simply running in the street is a sign of madness.

8. The "runner" versus the "stroller" — two extremes: (a) The "runner like a madman" — someone who runs for no reason; (b) "Strolling" — people who walk around all day, loafing around town, don't need to work. That is the arrogance — a person whom one can see has nothing to do with his time. A person who works, runs, always has things to take care of — that is presumably someone of humility.

9. "And he should not hunch his stature like a hunchback" — exaggerated humility: He shouldn't walk hunched over like someone with a hump. "He looks downward as one who stands in prayer" — he should walk straight, but his eyes should look down. The "looking downward" is not about guarding one's eyes, but about humility — not looking people directly in the face, not "haughty eyes."

10. Question: Someone who does this for guarding his eyes — is he serving God? He's serving God through a different mishnah — in Tractate Sotah it discusses "the afflictions of the Pharisees" (makas zavli zarim) — a Pharisee who bangs his head into the wall because he doesn't look. Unless he's walking in a place where he's noticed a specific reason — but there is no Gemara anywhere that says one should walk like a Pharisee just like that.

11. "Also when the fool walks on the road, his heart is lacking, and he says to everyone that he is a fool" (Koheles 10:3): The way a fool walks publicizes that he is a fool. There is such a thing called "body language" — the way a person walks, one can see whether he is a person of sense or a fool.

12. "Walks with composure" (mehalech b'shuvah): A person who walks in the street, one can see that he has something to do with his life — he walks with purpose.

---

Halacha 4 — The Clothing of a Torah Scholar

The Rambam's Words

"The clothing of a Torah scholar — pleasant and clean clothing. And it is forbidden for there to be a stain or grease spot or the like on his garment. And he should not wear the clothing of kings, such as garments of gold and purple that everyone stares at, nor the clothing of the poor that degrades the wearer, but rather middle-range, pleasant garments. And he should not wrap himself in his cloak in the manner of the very light linen garments made in Egypt."

"And his garments should not be dragging long like the arrogant, but rather to his heel. And his hands should emerge from his sleeves to the tips of his fingers. And he should not have a dangling robe."

"And he should not go out in patched shoes or in a torn garment... but it is permitted to go out in them in summer because of the cold."

Plain Meaning

The clothing of a Torah scholar must be nice and clean — no stains, no dirt. Not the clothing of kings (gold, purple) that draws attention, not the clothing of the poor that insults the wearer. Rather middle-range — moderate, decent garments. Also not very thin garments (like the linen of Egypt) through which one can see the body. The garments shouldn't be too long and dragging, but to the heel. The sleeves to the fingertips. Not dangling robes like Ishmaelites. Not patched shoes or torn garments — unless it's cold, for practical purposes.

Novel Insights and Explanations

1. "Holy garments for Aharon, for honor and for glory" — clothing has a great impact: Connected to Parshas Tetzaveh/Terumah — "the medium is very important" — the way a person presents himself.

2. "Stain" and "grease spot" — two types of stains: Grease spot means oil or fat, and stain (kesem) is another type of spot. It shouldn't be dirty, not smeared.

3. Rebbes with golden clothing — a different category: This is perhaps a different matter — just like the kohanim who wore golden garments. Once he has the title "Rebbe," he needs to look at how normal rebbes dress, and that is his way of the mitzvah. The Rambam himself admits that a king wears royal garments — we're talking about a normal Torah scholar.

4. "The very light linen garments made in Egypt": In Egypt (Africa, very hot), they had very thin garments through which one could see the body — literally transparent. That's not the way a Torah scholar dresses.

5. "To his heel" — quite long, but not dragging: "Heel" (akev) means the foot (not the knee), so the garment is quite long — but not so long that it drags on the ground.

6. One can't dress today like the Rambam — the main thing is the context: One can't take the Rambam's specific measurements and apply them literally today. The main thing is to find the "mindset" of the Rambam — the principle. For example, today there are Jews who specifically wear very long bekishes — that is today's equivalent of "long dragging garments." The rule is: one should be dressed as the public dresses, not standing out.

7. "To the tips of his fingers" — longer than today's jackets: In earlier times, the sleeves were even longer, and therefore when one washes for netilas yadayim "to the tips of the fingers" ideally, it's because that's how far the hands were covered.

8. "Dangling robe" (shultan talui): A style of hanging, loose garments, like Ishmaelites.

9. "Patched shoes" — shoes with tied-on rags: Poor people would wrap rags around their feet instead of normal shoes.

10. "Because of the cold" — when it's practical, it's permitted: When it's cold and he uses the patched shoes as "boots" because he doesn't have better ones, it's permitted — because then it's not a sign of sloppiness but a practical necessity.

---

Halacha 4 (continued) — Fragrances and Going Out at Night

The Rambam's Words

"He should not go out perfumed to the marketplace, nor in perfumed garments, nor should he perfume his hair. But if he anointed his flesh with perfume to remove a bad odor, it is permitted."

"He should not go out alone at night, unless he has a fixed place to go for his studies."

"All these are because of suspicion."

Plain Meaning

A Torah scholar should not go out perfumed, not with perfumed garments, not with perfume in his hair. Only to remove a bad smell is permitted. He shouldn't go out alone at night, unless he has a regular study schedule. Both rules are because of suspicion.

Novel Insights and Explanations

1. Three types of fragrance: (a) Going out perfumed (perfume on the body), (b) perfumed garments (laundry with fragrance), (c) perfume in the hair (scented shampoo). All three are forbidden for a Torah scholar to go out with in the marketplace.

2. "To remove the bad odor" — neutralizing bad smell is permitted: The permission is only when one applies perfume to remove a bad smell — not to smell good. Practical implication: Someone who goes to the mikveh only once a week and has strong perspiration — he may apply a bit of perfume to neutralize the bad smell.

3. "Alone at night" — not alone at night: A Torah scholar should not go out alone at night, unless he has a regular study schedule — then the public knows where he's going.

4. "All these because of suspicion" — both rules: The "all these" refers to both — fragrances and going out alone at night. A person who douses himself with perfume and goes out alone at night — that raises suspicion.

---

Halacha 5 (first part) — A Torah Scholar Manages His Affairs with Judgment: Financial Conduct

The Rambam's Words

"A Torah scholar manages his affairs with judgment. He eats, drinks, and feeds his household according to his means and his wealth, and does not burden himself excessively."

Plain Meaning

A Torah scholar budgets his affairs with calculation. He eats, drinks, and feeds his family according to how much he possesses — not more.

Novel Insights and Explanations

1. "Does not burden himself excessively" — don't spend more than you have: He shouldn't provide large feasts for his wife more than he can afford — because that leads to having to work more, earn more, borrow money, and so on. That's a "burden upon himself."

---

Halacha 5 (continued) — Eating Meat

The Rambam's Words

"The Sages commanded as a matter of proper conduct that a person should not eat meat except with appetite, as it says, 'When your soul desires to eat meat.' And it suffices for a healthy person to eat from Shabbos eve to Shabbos eve. And if he is wealthy enough to eat meat every day, he may eat."

Plain Meaning

Meat should only be eaten when one has a strong appetite for it. For a healthy person, once a week (Shabbos) is enough. A wealthy person may eat meat every day.

Novel Insights and Explanations

1. Meat is different from bread — it's a pleasure, not a necessity: Bread one eats because one needs to eat. Meat is something one eats "as a pleasure," as something special — like Shabbos. The verse "when your soul desires" shows that meat is only when a special appetite strikes.

2. In earlier times — meat meant slaughtering today: In earlier times, there were no freezers. Eating meat meant slaughtering an animal or a chicken today. Therefore, a meal with meat was a communal affair — because one person can't eat up an entire animal by himself.

3. In our times — what is the standard? Today meat sits in the freezer, so the specific reality is different. But the main principle remains: one shouldn't buy for the whole week the same as what one buys for Shabbos. Meat should remain something special.

---

Halacha 5 (continued) — Chovos HaLevavos: Food, Clothing, Wife and Children

Novel Insights

1. The Chovos HaLevavos — a beautiful passage about balance: "A person should always eat less than what is fitting for him according to his means" — for himself, he should eat a bit less than he can afford. "And dress as is fitting for him" — clothing he should buy according to what he can afford. "And honor his wife and children more than what is fitting for him" — for his wife and children, he should spend more than he can afford — he should stretch himself a bit, even borrow.

2. How does this fit with the Rambam about clothing? The Rambam previously said that a Torah scholar wears refined garments. Answer: If the Torah scholar belongs to a higher class, he may dress a bit nicer — that is "as is fitting for him."

3. "Honor her more than himself" — practical application: The principle that a person should honor his wife more than himself is interpreted particularly regarding clothing — "a portion that honors" (maneh mechabdisa — honor through clothing). For himself, he should buy simple; for her, nice clothing. In our times: If one can only afford one nice car, one should buy it for the wife.

4. [Digression: A story with the Spinka Rebbe, R' Hershele — spend on the kitchen]: A Jew asked the Spinka Rebbe when he was renovating his house. The Rebbe told him: Spend on the kitchen — where your wife spends her time — more than you spend on your study and your own room.

5. Maintaining according to one's status — "as is the custom of respectable householders of the region": A person is obligated to maintain his household according to his status — just as is written in the engagement conditions (tena'im).

---

Halacha 5 (continued) — The Order of Things in Life: First Livelihood, Then a House, Then Marriage

The Rambam's Words

"The way of people of understanding: a person should first establish a trade that supports him, then acquire a dwelling, and then marry a wife. As it says: 'Who is the man who has planted a vineyard and not redeemed it,' 'who has built a new house and not dedicated it,' 'who has betrothed a woman and not taken her.'"

"But the fools: first they marry a wife, then if they can afford it they buy a house, and then at the end of their days they go looking for a trade or they live off charity."

"And so it says in the curses: 'A woman you shall betroth... a house you shall build... a vineyard you shall plant...' That is to say, your deeds will be reversed so that your ways will not succeed. But in the blessing, what does it say? 'And David was successful in all his ways.'"

Plain Meaning

The proper order for a wise person: (1) First a livelihood/career, (2) then a house, (3) then marriage. A fool does the reverse: first marriage, then a house, then looks for a livelihood or lives off charity.

Novel Insights and Explanations

1. "A trade that supports him" — not just a job, a career: The Rambam says "melachah" and "umanus" — this means a career that has a future of its own, not just a temporary job. And the language "sheyikba" means one should establish it firmly — settle oneself firmly into it.

2. "Worrying doesn't help — take action": One shouldn't "worry" about livelihood — worrying doesn't help. One should "take action" — actively establish a trade.

3. The verse "Who is the man" — vineyard, house, wife: The order in the verse is: vineyard (livelihood), house, wife. That is the proper order.

4. "But the fools" — the curse is that a person is a fool: In the curses, the reverse order appears: first wife, then house, then vineyard. The novel insight: The greatest curse is that a person is a fool — when he's a fool, he always does things backwards, and that causes all the problems.

5. Practical illustration — "he's always behind": When a person first marries, then buys a house, and only then looks for a job — by the time he's found a job, he's already been borrowing for two years. He has a huge budget (wife, children, house) but no income. He's always "behind."

6. "And David was successful in all his ways": King David was a "maskil" — he understood the order of things, what to do first.

---

Halacha 5 (continued) — Financial Matters: "It Is Forbidden for a Person to Abandon or Consecrate All His Property"

The Rambam's Words

**"And it is forbidden for a person to abandon or consecrate all his property and

then burden others"**

"And he should not sell a field and buy a house... nor a house and buy movable goods... or do business with his money"

"But one may sell movable goods and buy a field"

"The general rule is: he should aim in his planning... to increase his assets; he should not eat except what is immediately needed"

Plain Meaning

The Rambam promotes very careful, conservative financial conduct. One may not abandon all one's property and then burden other people for charity. One may not sell a field (income source) to buy a nice house, and not sell a house (stability) to buy movable goods or make risky investments. The reverse — one sells the less stable and buys the more stable. The goal is not to come to a situation where one must ask for help from others.

Novel Insights and Explanations

1. The Chasam Sofer's position doesn't align with the Rambam: The Chasam Sofer's position that a Torah scholar who has self-sacrifice may go in the reverse order (i.e., first learn and then look for a livelihood) doesn't fit well with the Rambam, because the Rambam speaks here the opposite — an ordinary person does that (learns first), but a Torah scholar is specifically the one who conducts himself with financial wisdom. The Chasam Sofer's answer goes in the direction of Tosafos who disagree with the Rambam and say that one may choose "be killed rather than transgress" for other mitzvos as well — but the Rambam doesn't hold that way.

2. Why don't people follow the Rambam? In the reality of exile, people couldn't follow the Rambam's ideal order (first livelihood, then marriage, then learning). People were always afraid, didn't have stable livelihoods, and if they had waited until thirty years old, nobody would have married. But — the Rambam's point remains true: people struggle with this, and the answer hasn't "solved" the problem.

3. [Digression: A joke about the Rambam's own life]: The Rambam himself didn't wait — he had a territory/estate (terrace) and a wealthy father-in-law. "Good faith and a wealthy father-in-law."

---

Halacha 6 — The Business Dealings of a Torah Scholar: With Truth and Faithfulness

The Rambam's Words

"The business dealings of a Torah scholar are with truth and faithfulness"

Plain Meaning

The business of a Torah scholar is conducted with truth and faithfulness. Every Jew must conduct his business with faithfulness, but a Torah scholar must have a very high level of truth and faithfulness — "everyone must, but not everyone does. A Torah scholar actually does."

---

"He Loves the Truth; No Means No and Yes Means Yes"

Plain Meaning

He tells the truth — "no" means no, "yes" means yes.

---

"He Is Exacting with Himself in His Accounting, and Is Forgiving to Others"

Plain Meaning

He is very exacting in his accounting, very honest.

Novel Insights and Explanations

1. "Exacting with himself" — not taking from another; "forgiving to others" — giving to another: "Exacting with himself" does not mean like businessmen who are exacting that no one should take from them. On the contrary — a Torah scholar is exacting upon himself that he should not take from another. But when it comes to giving to another, he is forgiving. If he makes a deal with someone and the other person twisted things a bit, he forgives. But for himself, he is "particular" — he doesn't take.

---

"And He Pays the Seller Immediately"

Plain Meaning

When he buys something, he pays immediately.

Novel Insights

1. Kiddush Hashem and appearance (maris ayin): This is a kiddush Hashem, and also a matter of maris ayin — so people shouldn't think he doesn't want to pay.

2. Not just kiddush Hashem — also a practical practice: If you have the money and you have no complaints, "go pay immediately."

---

"And He Does Not Become a Guarantor or a Surety"

Plain Meaning

He is not a guarantor (arev) for money, and not a surety (kablan).

Novel Insights

1. Distinction between guarantor and surety: A guarantor (arev) means: if the other person won't pay, I will pay. A surety (arev kablan) means: he pays first for the other person, he lays out money for him. A Torah scholar does neither.

---

"And He Does Not Accept a Power of Attorney"

Plain Meaning

He should not buy/do things on power of attorney.

Novel Insights

1. Power of attorney (harsha'ah) = authorization = an "advocate": Harsha'ah means a power of attorney — a Torah scholar should not receive authorization to go and argue on behalf of another person. Being an "advocate" (to'en/litigator) is not a job for a Torah scholar. As the Sages say: "Do not be an arranger of lawsuits" (al tehi oreich ha'dinim) — he should not seek conflict, not look for how to take up the cause of "the right people."

2. But for himself — yes: There's no problem being your own protector — just not someone else's protector in court.

---

"He Obligates Himself in Matters of Commerce Where He Is Not Obligated by the Torah, So That He Stands by His Word and Does Not Change"

Plain Meaning

A Torah scholar is stringent upon himself in commerce even where he is not obligated by the Torah — so that he keeps his word.

Novel Insights and Explanations

1. First explanation: Rather lose money than say a bit of a lie: A person may argue a certain claim (like "I have a presumption of possession" or "I am the holder") that would help him, but a Torah scholar would rather give up his money than say something that isn't one hundred percent true.

2. Second explanation (more likely): "Lacking in trustworthiness" (mechusar amanah): This discusses the topic of "mechusar amanah" — three levels:

- Level 1: Kinyan (formal acquisition) — one cannot retract.

- Level 2: "Mi she'para" (He who punished) — one can retract, but it's not proper; a curse is pronounced: "He who punished the generation of the Flood will punish one who does not stand by his word."

- Level 3: "Mechusar amanah" (lacking trustworthiness) — even smaller; there's no obligation at all, he merely said something. A Torah scholar — even if he merely said it, he should fulfill it, "and not change." Or if he wants to be stringent — he should better not say it in the first place.

---

"And If Others Owe Him by Law... He Is Patient with Them and Forgives Them"

Plain Meaning

If other people owe him, he doesn't go to the end of the law to collect — he is patient (gives more time) and forgives.

Novel Insights

1. "Patient" = more time; "forgives" = a question: "Patient with them" (ma'arich lahem) presumably means when he has lent money, he gives them more time. But "forgives them" (mochel lahem) — when must he forgive entirely? Perhaps it means a situation where the other person promised but there wasn't a full obligation. But if he has a genuine claim — the other person stole from him — "I don't see that a Torah scholar must give in." (This remains a matter requiring further study.)

---

Halacha 6 (end) — "He Should Never Cause Pain to Any Person in His Life" — Not Being a Pursuer

The Rambam's Words

He should not cause pain to any person ever — "in the world, in his life" — except when necessary.

Novel Insights and Explanations

1. "You never need to be the one who grabs the mitzvah of pursuing someone": The Almighty has given other mitzvos — sometimes one must indeed act strongly. But you never need to be the "grabber" of the mitzvah of pursuing someone. The Almighty has "such people" — there will always be people who do that. When you see that someone rushes to pursue others, you should know that he is not a Torah scholar — because a Torah scholar would have followed the Rambam here.

2. Better to be pursued than to pursue, better to be insulted than to insult: If a person argues: if I can't be the pursuer, I must be the pursued — yes, you should rather be the pursued and not the pursuer, you should rather be the insulted and not the one who insults.

3. It's a greater shame to be the screamer: There is a way of "not being embarrassed" by being the one who screams. But it's a greater shame to be the screamer than to be the one screamed at. If those are the two options — you should rather be pursued than pursue.

4. Practical application — public proclamations: Many times people are afraid — "they'll throw things at me." Answer: "You should be the one who is shamed. It's not dangerous."

---

Conclusion of Chapter 5 — "And He Said to Me: You Are My Servant, Israel, in Whom I Will Be Glorified"

The Rambam's Words

"And all these deeds and the like" — one who conducts himself in all these ways, "about him the verse says: 'And He said to me: You are My servant, Israel, in whom I will be glorified'" (Yeshayahu 49:3).

Novel Insights and Explanations

1. The verse also appears in Hilchos Talmud Torah Chapter 5: The Rambam brings the same verse explicitly in Hilchos Talmud Torah Chapter 5, with the same language.

2. Here it is deeper — he is truly worthy: There, in Hilchos Talmud Torah, it could be like a "fake advertisement" — people tell stories about him. But here he truly is the one who is worthy of being spoken about — he is truly a person. "Torah scholars, you are called 'adam' (human)" — "Let us make man in our image, in our likeness" — he is the adam. The Almighty meant him when He created a human being.

3. The deeper meaning of "mesuppar" (well-groomed/told about) — he is worthy of being told about: "Mesuppar" doesn't merely mean that he looks presentable, but that he is worthy of being told about — he is worth people telling about him, because he truly is a human being in the full sense. The entire Chapter 5 with all the practices of a Torah scholar — that is what makes him a human being in the true sense, and therefore he is worthy of being told about. Three-quarters of the matter is that the person is made into a human being through these practices.

4. "A miracle beyond blessing": This is "truly a miracle beyond blessing" (nes ad ein mevarcho) — the Almighty meant to make a human being from him, and he truly became that person.

5. Note: The chapter applies only to a scholar: If someone is not a scholar, he is exempt from the specific practices of this chapter. He doesn't need to worry about all the details. But — he should try to become a scholar, so that he can fulfill these practices.

---

This is the conclusion of Chapter 5 of Hilchos De'os.

📝 Full Transcript

Rambam, Hilchos De'os Chapter 5 — The Conduct of a Torah Scholar (Talmid Chacham)

Introduction: The Place of Chapter 5 in the Structure of Hilchos De'os

Speaker 1: Okay, let's go learn Chapter 5 of Hilchos De'os. Very interesting.

The first two chapters we learned in a general way about the good path, the middle path (derech ha'memutza) for a person. Chapter 3 was perhaps a continuation of that — Chapter 3 was about how the middle path is the correct path regarding bodily desires and the like, and "all your deeds should be for the sake of Heaven" (kol ma'asecha yihyu l'shem shamayim). Then came Chapter 4, which discussed how the body should be healthy — which is also part of "all your deeds for the sake of Heaven."

Now comes a new chapter, a very interesting one. As a framing, a note about this chapter: seemingly it's not a chapter for us, because this chapter is specifically for Torah scholars (talmidei chachamim). The entire chapter says that just as every person has their normal middle path, the good path for normal people, but a sage (chacham) is required to maintain an extra level.

Discussion: How Does Chapter 5 Fit into the Overall Structure?

Speaker 1: One needs to understand — is this more than the middle path? Is this the measure of piety (midas chassidus)? How does this work with the middle path?

Because usually the Rambam cites the verses, and the laws are built upon those verses. In the beginning of Hilchos De'os it does indeed go on the verses, because the middle path is the way of God, and the Rambam cites the commandment of "and to walk in His ways" (v'laleches bidrachav). But after that, it doesn't go on verses.

I think it's all still under the category of the middle path. Eating in a healthy way is the middle path. And I think perhaps one can say that it's as if the sage has his own middle path. Yes, this is the middle path of a sage — that for a sage it's not enough to eat healthy like every other person, rather he needs to be a bit more stringent about eating healthy, and so on.

It sounds weird, because then it enters the realm of midas chassidus, which we learned is not so simple — there are certain things one can do. But he must do it not as midas chassidus, but because for him the middle path is different. It's a bit hard to understand.

But I think the only connection of this to the previous commandments is that it's a continuation of the middle path. It's not a different path that one connects together, right?

Speaker 2: Yes, but it doesn't look right. It seems to me, if one does want to connect it to the structure, I would have thought — what I started to say a minute ago — that perhaps this goes more as an introduction to Chapter 6.

The entire chapter is not commandments. If it is commandments, as you also said, there were arguments about what it has to do with those who learned — which is sanctification of God's Name (kiddush Hashem), which is desecration of God's Name (chillul Hashem), Chapter 5.

Speaker 1: Ah, we discussed that at home — how the sages should conduct themselves in order to create a kiddush Hashem.

Chapter 5 as an Introduction to Chapter 6 — Signs of a Sage

Speaker 2: But here it's more basic. Perhaps — how does a person know who is a sage? The next commandment will be that one must cling to sages (l'hidbak ba'chachamim). So he says now: what does a sage look like?

Speaker 1: Right, that's perhaps a better approach. He wants to...

Speaker 2: You need to think of it this way: Hilchos De'os is like this — there's a person, and then there's the society, and in the society there are good people and bad people. And one of the basic commandments here, just as we learned that Hilchos De'os contains the basic commandments of interpersonal relations (bein adam la'chaveiro) — not necessarily specifics — the basic commandment is to associate with good people.

So, first one needs to know what... for that one needs to identify better people. So there need to be higher-level people — those are the sages — and how they conduct themselves.

Speaker 1: It seems one could say that one should associate with those people — if the sages don't conduct themselves well, one doesn't need to associate with them, right?

Speaker 2: Could be. Because if a sage doesn't conduct himself this way, then associating with him is more likely to bring about a chillul Hashem.

It won't help — it could be that the entire Chapter 5 is a condition for Chapter 6. Chapter 6 will state that there's a commandment to cling to Torah scholars (l'hidbak b'talmidei chachamim). First one needs to know what a talmid chacham looks like. Not because a talmid chacham is... because a talmid chacham has to do with learning Torah, but rather what his external character traits (de'os) look like. Because nobody is going to test a person before associating with him; rather, he's going to look at the external signs.

Speaker 1: That's also — but these are signs of a sage, signs of a sage, and then he says that one must cling to sages.

One can perhaps say it this way. It was a nice Torah insight, against those who think that clinging to Torah scholars means believing that someone is a talmid chacham. No — if you see that someone conducts himself in all these ways, then hang out with him, then associate with him.

---

Halacha 1 — A Sage Must Be Recognizable Through His Actions

Speaker 1: So the Rambam says. Yes, so the first... the first sign:

> "Just as a sage is recognized through his wisdom and his views" (k'shem she'hachacham nikar b'chochmaso u'v'de'osav) — just as a sage is recognized by his wisdom.

Discussion: What Does "B'de'osav" Mean?

Speaker 1: I think "b'de'osav" means his views — meaning de'osav actually means opinions, a wisdom...

Speaker 2: Ah, he's going to talk about character traits (middos) further on.

Speaker 1: I don't know, it's actually difficult. It can't be that he doesn't mean the word de'os in a simple way, that it should mean something else. I'm not sure. "She'yihyu de'osav" — meaning middos? He's going to talk about his middos.

Continuation of Halacha 1

Speaker 1: And he is wiser than the rest of the people, and he has better character traits than the rest of the people.

> "So too he must be recognizable through his actions" (kach tzarich she'yehei nikar b'ma'asav) — it says "ma'asav" (his actions), not "middosav" (his traits). Ma'asav — things he does, the way he does them, his dealings simply, his things that he knows. Or de'os, okay. I don't know.

> "And just as he is distinguished from the rest of the people, so too he must be recognizable through his actions" (u'k'mo she'hu muvdal mi'she'ar ha'am, kach tzarich she'yehei nikar b'ma'asav) — besides being distinguished from the rest of the people by being wise, he must be distinguished from the rest of the people by conducting himself in all matters differently from the rest of the people.

And "ma'asav" he means to say, for example:

- Ma'achalo — the way he eats

- Mashkav — he drinks

- Bo'el — how he conducts marital relations

- Diburo — how he speaks

- Malbusho — how he dresses

- V'chalkalas devarav — how he manages his words, how he budgets his words. Yes, "chalkal" means budget. He budgets his words with wisdom.

Speaker 2: Could be like what we learned — meaning, we learned earlier about being concise (derech ketzara), those kinds of things, not making mistakes.

Speaker 1: Ah, yes.

> "U'v'masa u'v'matano" — the way he conducts business.

> "And all his actions should be pleasant and refined to the highest degree" (v'yihyu kol ma'asav na'im u'mesukkanim b'yoser) — a sage must have all his things look different from other people, and it must be even more beautiful and even more refined, proper, than all other people. Without a doubt.

---

Discussion: Why Is More Demanded of a Sage?

Speaker 1: So, it's very interesting. I mean, I feel like I'm missing something. Perhaps the one thing from this shiur — that we say things that I'm missing, and gradually one can fill it in as one learns better.

Here it needs to be that there shouldn't be any stigma. So, this is a sage — he's different from everyone, better than everyone. By virtue of being a sage, his mind is different, he is distinguished from the rest of the people because he knows, he learns. That's the meaning of a sage. But now, if so, his actions must also be distinguished from the rest of the people — better. Not just distinguished, where one can see that he's distant from people, but better than the rest of the people.

This is a basic thing about a sage — that he's better than the rest of the people. But a sage can make a mistake — he can think: "Okay, I'm better than everyone by virtue of knowing more." No — if you know more, you also need to be better in all these other ways.

How Does a Sage Know He Is Obligated?

Speaker 2: And everything is more encompassing. But not just more — you can say here, he's speaking to the one who is a sage. How does a person know that he's a sage and all these things obligate him?

Speaker 1: Because he knows what he knows. He knows he's a sage, he knows he knows more than all other people. Consequently, he's now obligated in all the other things that come along.

Discussion: What Does "Nikar" Mean?

Speaker 1: "Nikar" doesn't seemingly mean recognizable... perhaps also, yes. Does nikar mean it's recognizable to others, or it's recognizable that the distinction is genuine?

Speaker 2: It's defined. Right, he's not sure. He does say "muvdal mi'she'ar ha'am" — it means yes, not only is it defined, it's visible. Meaning, it shows itself.

Speaker 1: In other words — if the world were different, let's say, many times it's like this, right? The world is here, everyone knows — there are sages and there are non-sages. And what makes the sages? That they're smart. That's not a good situation. One needs to know that the sages are also smarter and also better.

Discussion: Is This Kiddush Hashem or a Genuine Demand?

Speaker 2: And what's the growth here? I'm missing something, I'm missing. Why? What would be bad if it were like that? I'm missing something.

Speaker 1: Earlier we talked about kiddush Hashem — that's understandable. But he doesn't say anything about kiddush Hashem. He simply says: if you're different in this way, you must be different even more.

Speaker 2: I'm missing something, I'm missing some explanation for this.

Speaker 1: Kiddush Hashem — why should there be a kiddush Hashem? Okay, I don't know.

And seemingly all the things he's going to detail for us — most of them are not midas chassidus. It's difficult.

Speaker 2: One needs to know — we're talking already after every person conducts himself as a Jew, yes? We've already learned now a chapter about how one eats, how one conducts oneself, kiddush Hashem. Why isn't it enough that the sage, besides all the ways he conducts himself like every normal Jew, is also greater in wisdom and knowledge? Something requires that there be a conduct to also be even more than everyone, based on his wisdom and knowledge.

Speaker 1: Right. The wisdom and knowledge demands more of him.

Insight: Hilchos De'os Divides into Two Levels

Speaker 2: And again, right — or my way of asking the question would be: if all the things we're going to learn here, are these things that everyone actually needs, just the sage actually does them, or is this actually midas chassidus?

Speaker 1: No, seemingly it's not lacking for ordinary people, because the purpose of all these things is seemingly a matter of — I don't want to say ugly words — but it's a matter of public relations. He should not look like other people. One should see on him that he's more distinguished. He shouldn't associate with ordinary people.

Speaker 2: He should be distinguished (mavdil). That's the word — he should be distinguished. Why should he be distinguished? Because if you're renowned for piety, there are people who will look away when the one renowned for piety doesn't do even what he should.

Speaker 1: Okay, there you already have an answer. Here he doesn't say specifically a sage who is renowned for piety. Right — this is something basic that's demanded of every sage. And there something was demanded of a great righteous person (tzaddik).

Speaker 2: Very good.

Speaker 1: So there it's about public relations officially — "and you shall not desecrate My holy Name" (v'lo sechalelu es shem kodshi). But I think the meaning here is not about that. The meaning is a genuine demand that a sage must be better also in action. It's not a... it's not a matter of kiddush Hashem.

I'm saying this — it's not a matter of kiddush Hashem. By the way, it's similar, it's a similar topic, but that's not the point here.

I think the point is... it could be it has to do with this: Hilchos De'os — Hilchos De'os is like how to be a perfect person. The reality is that most people can't be perfect. It's a funny thing to say "halachos" — when one writes halachos, it's always halachos that apply equally to everyone (shaveh l'chol nefesh). But to truly be a good person — it's not realistic to talk about everyone being a good person.

Therefore Hilchos De'os divides into: the normal things one can demand of a normal person, and what one can demand of a sage. We'll see certain distinctions here where one can see that it's clear that from a normal person this isn't demanded — not because it's not truly the ultimate perfection (tachlis ha'shleimus), but because it's not required, it's not expected. But from a sage it is expected. But in truth these are things that are indeed perfection of the soul (shleimus ha'nefesh), and it's basically what a person should be, just it's not realistic.

Speaker 2: Because many of the things he lists here, he also listed for ordinary people. For example, look at the first thing.

Speaker 1: Let's see. Perhaps we'll see further.

---

Halacha 1 (Continued) — Ma'achalo: How a Sage Eats

Speaker 1: Okay, further. The Rambam says briefly. Better. For example, he began that one must be recognizable in his eating and drinking. He's now going to go into what this means — the eating:

> "A Torah scholar should not be a glutton" (talmid chacham lo yehei gargeran) — a talmid chacham may not be a glutton.

> "Rather, he should eat food that is fitting to keep his body healthy" (ela ochel ma'achal ha'ra'ui l'havri'os gufo) — he should only eat foods that are fitting to make his body healthier.

And even from those foods that are healthy foods, one should not eat in a coarse manner (achilah gassah) — one should not eat too much or too quickly.

> "And he should not pursue filling his belly like those who stuff themselves with food and drink until their stomach bursts" (v'lo yehei rodef l'malos bitno k'osan she'mismal'in ma'achal u'mishteh ad she'tipu'ach kereisan) — and he should not be like those people who overeat until their belly nearly bursts.

Rambam, Hilchos De'os Chapter 5 — Recognizable in His Eating and Drinking

A Torah Scholar Should Not Be a Glutton — The Sage's Eating Style

But in truth these are things that are indeed human perfection (shleimus ha'enoshi), it's basically what a person should be, just it's not realistic. Because many of the things he lists here, he also listed for ordinary people. For example, look at the first thing. Let's see. Very good. Okay, so perhaps... let's see further. Go on, say the Rambam. Okay. Better.

For example, he began that one must be recognizable in his eating and drinking. He's first going to speak regarding the eating. "A Torah scholar should not be a glutton" (talmid chacham lo yehei gargeran) — a talmid chacham may not be a glutton. "Rather, he should eat food that is fitting to keep his body healthy" (ela ochel ma'achal ha'ra'ui l'havri'os gufo) — he should only eat foods that are fitting to make his body healthier. "And even from healthy foods he should not eat in a coarse manner" (va'afilu min ha'ma'achalim ha'bri'im lo yochal achilah gassah) — and even from those foods that are healthy foods, one should not eat in a coarse manner, one should not eat too much or too quickly. "And he should not pursue filling his belly like those who stuff themselves with food and drink until their stomach swells" (v'lo yehei rodef l'malos bitno k'osan she'memal'in ma'achal u'mishteh ad she'tipu'ach kereisan) — and one should not be like those people who overeat until their belly nearly bursts.

"And about them it is stated explicitly in the tradition" (va'aleihen meforash ba'kabbalah) — and about those people who overeat it says in the words of the Prophets — "And I will spread dung upon your faces, the dung of your festivals" (v'zarisi feresh al peneichem peresh chageichem) — I will spread the filth of your festivals, of your great feasts, upon you. "The sages said: these are people who eat and drink and make all their days like festivals" (amru chachamim, eilu bnei adam she'ochlin v'shosim v'osim kol yemeihem ka'chagim) — these are people who constantly, every day is like Purim for them, every day they eat great feasts and eat and drink too much.

[Insight] Why Does the Rambam Bring This Verse Only Here and Not in Chapter 4?

I want to understand why the Rambam didn't bring this verse earlier when he discussed... Ah, because earlier he didn't mention — here there's a matter of proper conduct (derech eretz), it's not healthy, besides it not being healthy it's perhaps a matter of... I don't know, making every day a holiday is... So I'm thinking two things. So being too immersed in this world, besides the health aspect, there's perhaps another deficiency.

[Insight] "Bnei Adam" vs. "Chachamim" — Two Types of People

Right, I was thinking two things that I'm thinking. One thing I'm thinking, first here you see that it's bnei adam (ordinary people), and it's entirely correct that we learned that it speaks of ordinary people, because here specifically, there are such types of people, and there are sages who are not that type of people. He's not saying — Hilchos Chapter 4 that we learned is not that you shouldn't be that type of person, simply, one shouldn't eat because you'll get sick. Here you see that there are two types of people: there are such people who eat and drink and make all their days like festivals, and there are other people, sages, who are not those people.

The Food of the Wicked — The Opposite of the Righteous

"And they are the ones who say" — and these people are the ones who say, perhaps this belongs as one section — these people are the ones who say "Let us eat and drink, for tomorrow we die." "And this is the food of the wicked" — this is how the wicked eat. The wicked, very good, because earlier he said that a righteous person knows that eating contributes to his health, and this person is exactly the opposite — he thinks, "I'm going to die anyway, let me grab as much food as I can."

"These tables" — the tables upon which feasts are constantly made, "this is what Scripture disparages" — this is what the verse disparages and says: "For all tables" — the table, you think it's a pure table, it's a table "full of vomit and filth, without a clean place" — it's full of filth, with repulsiveness, without a place, there's no room left.

These are really very graphic verses, because he said that the end result of eating is excrement, your table is already excrement, it's already full of filth. But further you see that there's a type of person that he's disparaging here, right? It's not just an embellishment, he says "wicked," he calls them wicked.

But the Wise Man — One or Two Dishes

The next verse he already brought in the previous introduction as well: "But the wise man eats only one dish or two." It's interesting that he hasn't yet told us this principle, that one eats only one dish or two. Does this relate to health? As a health matter, it's not necessarily so.

"And he eats from it only enough for his life, and that suffices" — he eats only as much as is needed for his life, and that's enough. "This is what Solomon said: 'A righteous person eats to satisfy his soul'" — a righteous person eats only as much as his soul needs to be healthy, to be satiated.

[Chiddush] Here He's Not Speaking in Terms of Medicine — It's a Type of Person

Right? And here he's not speaking in terms of medicine. The practical difference can be quite simple: even if he eats a little of each thing, but don't pile it up, don't fill a table with a bunch of different foods — that's more about the luxury, the... it's a style, a style, a kind of person.

[Chiddush] Two Reasons — The Distinction Between Chapter 4 and Chapter 5

It could also be — this is the second thing I started saying earlier — it could also be that besides the fact that it's a type of person, the wise man, what type of person is he? Just like the matter that was stated in chapter 3, right? He directs his intention toward knowledge of God (yedi'as Hashem).

So, the reason — there could be a distinction in the reason. Very good, the two chapters are exactly the two reasons, right? Chapter 4 — the matter that the Rambam says in chapter 3, that someone who doesn't eat too much in order to be healthy, that's not perfection (shleimus). So, a wise man, why does he eat only proper food? In order that — and in order that he should be able to direct his wisdom toward knowledge of God. So the wise man being recognizable through his food is an entirely different matter. Although perhaps it practically does the same thing — both, a normal person who isn't a glutton also eats healthily — but the wise man eats healthily for the reason of his wisdom. So his wisdom is what governs this, not just medicine.

[Chiddush] Bitul Torah Through Excessive Preoccupation with Eating

It could also be that he resembles someone who eats delicacies, which from a health standpoint, he takes many foods to eat, he doesn't consume too much, but it's bitul Torah — he's simply preoccupied with eating.

The Rambam would have agreed with the well-known idea that a king's meal is apple, milk, noodles, potato. The Rambam says one should eat one or two types of things, one is good.

Where the Wise Man Eats — In His Home at His Table

So the Rambam says: "And when the wise man eats this small amount that is proper for him" — that's how much he eats. Even when he eats, we're going to learn the way he eats and where he eats and so forth.

The Rambam says: "And when the wise man eats this small amount that is proper for him, he should eat it only in his home at his table" — he should eat in his own house and at his own table. "And he should not eat in a store" — he shouldn't eat in any store, "nor in the marketplace" — and not in any street, "except out of great necessity" — only if there's a great need, he wasn't home and he needs to eat outside, he may do so occasionally.

Why? The reason for this is "so that he not become disgraced before people" — he shouldn't become disgraced before people, he shouldn't... this is a matter similar to kiddush Hashem (sanctification of God's Name), he shouldn't become disgraced before people.

Not Eating with an Am Ha'aretz and Not at Luxurious Tables

The Rambam says: "And he should not eat with an am ha'aretz" — he shouldn't eat with an ignoramus, he already mentioned this earlier in the Laws of Kiddush Hashem. "Nor at those tables that are full of all good things like filth" — also not at a table where they lay out a great feast.

He states a new condition: even if he only eats a little, but from a table that is prepared with luxury and excess, there the wise man should not eat at all.

[Digression] What Does a Torah Scholar Do When He Needs to Fundraise?

There's a problem — what does a Torah scholar (talmid chacham) do when he needs to go after money? He has supporters, and they make a feast. One needs to think about this. Because there's a wealthy person who sets up a table full of all good things like filth, and the rabbi sits there at the head of the table in order to accomplish something — that's the reason. You understand? Perhaps that's somewhat of a kiddush Hashem. Perhaps.

When the Rambam spoke in the Laws of Kiddush Hashem, he also mentioned that one shouldn't mix with the ignorant, but he did give advice that one shouldn't be too separated from the masses. Mixed in, sometimes when he's called to a feast and he eats in a refined manner. Okay, the royal table is not a mitzvah, it's for the great, better people, there's no understandable reason.

Only a Seudas Mitzvah of Torah Scholars

And he shouldn't go eat at feasts where there's a large crowd eating together. Rather, he may only eat in public places — he should eat only at seudos mitzvah (festive meals for a mitzvah), such as a seudas erusin (engagement feast) and nisuin (wedding feast), a wedding feast. And which wedding? Not a wedding of an am ha'aretz, but of a Torah scholar who marries the daughter of a Torah scholar. That's a wedding where the Torah scholar belongs and where he may join in eating.

The Early Pious Ones — Never Ate at Others' Homes

The Rambam continues: "And the righteous and the early pious ones (chasidim harishonim) never ate at a feast that was not their own" — they were always strictly careful about this. Regular Torah scholars, the less the better, but the righteous and early pious ones never ate anywhere but in their own homes.

[Chiddush] The Rambam's Interpretation — Being Recognizable, Not Just Kashrus or Theft

The Rambam interprets — one can learn this in various ways. One could say it's about theft (gezel), only from one's own money, only one's own things, kashrus. The Rambam says it's a matter of refinement. Or one could learn that it's about not benefiting from another's table — there's such a point, such a type of person is like Shmuel the Prophet, he only takes, only eats his own.

The Rambam understood that it has to do with this: when you go to a big party, he makes the feast himself, you become less recognizable. The Torah scholar needs to be recognizable, he needs to be different. The ignorant people always sit together — the Torah scholar is never there.

Yes, good. You'll ask, the Torah scholar eats anyway. You'll ask, so let the Torah scholar eat, let him eat here. No, I eat at home, because that way he should be recognizable. You don't need to see me eating. One doesn't need to see him. At home one eats in a different style than one eats at your place. At your place one eats in the style of a glutton, at my place one eats like a proper Jew.

When he does eat, he should eat not at someone else's table, because those are altogether lower, and one shouldn't affiliate with feasts for ignorant people. Because that table is a glutton's table, there's no...

[Digression] A Rabbi Who Hosts a Grand Table for Ignorant People

And one needs to ask the rabbi when he hosts a grand table for all the ignorant people until he pushes it. That's a different matter, that's being mekarev (drawing close) Jews, again. The Rambam himself wouldn't have placed any restrictions if he does it because he needs to raise money for Jews, that's his simple obligation, that's his hishtadlus (effort) that he has to raise money for Jews to cover the institutions. We're talking here when it's applicable, and when it's applicable.

The Rambam continues with advice, you can learn from the early pious ones. Haven't learned. Yes. So it is — the wise man regarding drinking.

Recognizable in His Drinking — How a Torah Scholar Drinks

The Rambam already mentioned that drinking wine is not a bad thing. But when he drinks wine — "he drinks only enough to moisten the food in his intestines" — in order to soak, meaning that the food in the intestines should be moist. Just as the Rambam said earlier that one needs to be able to pass it easily — when one drinks it will help the passing. But not to drink too much.

It appears that when one drinks to moisten the food in his intestines, from that one doesn't become drunk.

Drunkenness — A Sinner, Disgraced, Loses His Wisdom

But someone who does drink enough and becomes drunk — "behold, this person is a sinner, disgraced, and loses his wisdom." Meaning, disgraced — and presumably if he does it in public. Ah, no, he's going to say. Even when he drinks by himself, nobody sees — behold, this person is a sinner, disgraced, and loses his wisdom, he loses his wisdom. He loses his wisdom simply while he's drinking. Those few hours when he's drunk he has no wisdom — there's a concern for those few hours.

"Mishtaker" — A Lifestyle, Not a One-Time Occurrence

Also "ha'mishtaker" means... mishtaker... again. One says these things... mishtaker means he has a lifestyle of drunkenness, not that he gets drunk once on Purim. Let me finish the sentence.

Yes, mishtaker, exactly. So, even once... perhaps also once, he'd need to discuss Purim with the Rambam, he says perhaps one should do it. Okay, but that's an exception. But in general it causes loss of his wisdom. He becomes a drunkard. Yes, very good. He becomes a drunkard, he starts getting drunk every day.

Drunkenness Before Ignorant People — Chillul Hashem

"And if he became drunk before ignorant people" — besides the usual sin of drunkenness — "behold, this is a chillul Hashem (desecration of God's Name)" — he degrades the Name of Heaven, because ignorant people have a certain impression they carry of a Torah scholar when they see him like that.

The Rambam says: "And it is forbidden to drink in the afternoon, even a little."

Rambam, Laws of De'os Chapter 5 (Continued) — Matters of Drinking in the Afternoon and Matters of Marital Relations

---

"And It Is Forbidden to Drink in the Afternoon, Even a Little"

Speaker 1: Perhaps also once the Rambam said about Purim, perhaps one should do it. Okay, but that's an exception. But in general it causes loss of his wisdom — he becomes a drunkard, yes, very good. He becomes a drunkard, he starts getting drunk every day.

And even if he's not actually before an am ha'aretz, besides the usual sins of drunkenness, he has such a chillul Hashem, he desecrates the Name of Heaven, because to the eye — what kind of face does a Torah scholar present when one sees him like that.

The Rambam says: "And it is forbidden to drink in the afternoon, even a little."

Why is it forbidden to drink wine during the day, in the afternoon?

Source — Mishnah Avos: "Morning Sleep and Afternoon Wine"

Speaker 2: Yes, there's a Mishnah — morning sleep and afternoon wine.

Speaker 1: There's a Mishnah that states as follows: Rabbi Dostai ben Harkinas says: "Morning sleep, and afternoon wine, and children's chatter, and sitting in the gatherings of the ignorant — remove a person from the world."

He says that this is one great... his lifestyle.

Digression: A Word About Kollel Young Men

I once heard from my rebbe, he said that this is a Mishnah that speaks against certain kollel young men. "Morning sleep" — the Rambam also mentioned earlier that one should sleep at night and wake up early in the morning. Yes, then he comes to kollel and sleeps, and one arrives late to Shacharis, and one makes a l'chaim, and later one schmoozes a bit about politics, and then one goes to some "sitting in the gatherings of the ignorant." In short, and one still considers oneself a kollel young man after all that. Okay.

Discussion: What Does "It Is Forbidden to Drink in the Afternoon" Mean?

Speaker 2: Fine, but in the afternoon one shouldn't drink at all? Or is drinking generally included in eating?

Speaker 1: Ah, the Rambam says clearly, and you asked earlier, what about drinking being included in eating?

Speaker 2: It's not included in eating when someone is drunk.

Speaker 1: No, he simply says that when one eats, one drinks as part of the meal, that's not drunkenness, that's a part of the meal, that's contained. What's going on here? He already said that in general one should always only drink for the sake of eating, for the sake of Heaven. So what's happening in the afternoon? What is he adding about the afternoon?

Speaker 2: The eating for the sake of Heaven doesn't mean that it's only as much as you need to have, it's not bloating. It's a part of the meal, it turns out one drinks a little. But what is the "it is forbidden to drink in the afternoon"? Ordinarily it's forbidden to drink except as part of eating.

Speaker 1: He says, ah, perhaps "afternoon" means he was referring to some such moment, the afternoon was some such time when lately people drink like that in the afternoon, perhaps that's the point.

Or perhaps he means closer to nighttime, when one eats the regular meal. Or at night even not during a meal, perhaps at night is a time when it's evident that his intention is for the sake of Heaven.

Speaker 2: There should be a set time, but the afternoon is not a time, because one is at work. You're an energetic young man or you already stink in the afternoon of alcohol?

"And the Prohibition Is Only on Wine After the Meal"

Speaker 1: "And the prohibition is only on wine after the meal." What is being warned against is not the wine one drinks during the meal that helps the food, but rather the wine after the meal.

Ah, good. So there's an idea — if someone wants to drink more, he should eat more.

Speaker 2: But you have a problem, one may not eat too much, "only like one or two dishes."

Purim — An Exception

Speaker 1: Okay, but I am thinking about Purim. The Rambam in the Laws of Kedushah said that the mitzvah of "ad d'lo yada" (until one doesn't know the difference) is indeed part of the Purim feast. Not like some who learn that it's extra things. The Rambam says "How? He eats at this feast, drinks wine." It could be that even on Purim the wine comes during the meal, not as wine after the meal. It's a part of the feast. Yes.

It could be that what they say that one should drink more than his usual study amount means more than what is usually permitted for a Torah scholar who studies, and he may even drink a little more than what he's allowed according to his learning.

Okay, but again, these laws are general. If there's an exception for Purim, it could be that it's an exception. But as we say, as we're learning now, it could still be that there's an exception. We're talking here in general terms.

---

Recognizable in His Marital Relations — How a Torah Scholar Conducts Himself in Matters of Intimacy

So up to here is regarding eating, right? Now we're going to talk about his marital relations (be'ilaso) — how the intimacy of a Torah scholar is different from the common people. Yes.

"It Is Proper for a Torah Scholar to Conduct Himself with Holiness"

The Rambam says: "Even though a man's wife is permitted to him at all times" — it says "at all times" when she is in a state of purity (b'taharah). Again, yes. Not everything can be...

"It is proper for a Torah scholar to conduct himself" — the Rambam doesn't say talmid chacham, but talmid chachamim.

Precision: "Talmid Chachamim" Not "Talmid Chacham"

One who is a student of wise men. Right, because talmid chacham doesn't make sense. You're either a student or a wise man. But I also say, a wise man no longer needs the Rambam to speak to him, because he already knows everything. We're talking about as long as he's still a student of wise men. Yes. The Rambam is always precise about saying this. We would have said talmid chacham, which is an ignorance. A talmid chachamim? No, it could be that... a talmid chachamim is a certain type of wise person. Nowadays it depends more on whether one has a primary teacher (rebbe muvhak). Okay.

Speaker 2: I think that when one says talmid chacham it's not a name for a world. It means a student of a wise man. Of wise men. Yes.

"And He Should Not Be Found with His Wife Like a Rooster — But Only from Shabbos Eve to Shabbos Eve"

Speaker 1: Okay. So "it is proper for a Torah scholar to conduct himself with holiness" — he should conduct himself with an even greater holiness. "And he should not be found with his wife like a rooster" — he shouldn't constantly be with his wife like a rooster.

"But only from Shabbos eve to Shabbos eve" — he should only be with his wife on Shabbos, from Friday night to Friday night.

Discussion: "If He Has the Strength" — Two Interpretations

"If he has the strength" — does this mean if he has the strength to restrain himself and do it only once a week, or even then, because it has to do with what the Gemara says that Torah weakens a person's strength, and therefore they would only do it on Friday night.

So if he's a very great Torah scholar and he doesn't even have the strength for that?

Speaker 2: Yes, I think this seemingly goes back to what they learned in the previous chapter, that when one doesn't have strength, there's a danger of being "bo'el" (having relations improperly). So if there's a Torah scholar (talmid chacham) who also studied extensively on Shabbos night, and he's already weakened from learning, or it's an elderly Jew who doesn't have strength, whatever — it depends on whether he has the strength to fulfill the obligation of Friday night.

Conjugal Obligation (Mitzvas Onah) — According to One's Strength

Speaker 1: It's like what they learned — I think the Rambam already asked this, I mean the Rav already asked this in the previous chapter or one of the previous chapters — what about the conjugal obligation (mitzvas onah).

But they learned that the definition of mitzvas onah is according to one's strength. It could be that you don't have any obligation of onah at all — that itself is an onah. Onah is after you have strength, then each person is told according to his situation. But someone who has absolutely no strength is exempt from onah, it's not...

"V'ch'she'yesaper imah" — The Language of "Sefer" (Book)

Speaker 2: Yes. "V'ch'she'yesaper imah" — the Rambam says, when he engages with her in matters of intimacy. "Yesaper" doesn't mean chatting, right? It means what's called preparation for intimacy, which is what it says that one shouldn't be "bo'el v'dores" or "dores u'vo'el," but rather "shapir minhaga reish" — one should converse a bit beforehand.

"Lo yesaper lo b'techilas halaylah" — that's the plain meaning of the language. The reason the Rambam uses this language is simply because the guidance about "b'techilas halaylah" uses the language of the Gemara, "adam mesaper imah."

Speaker 1: But seemingly "mesaper" means actual intimacy, he doesn't mean the conversation.

Speaker 2: Ah, "mesaper" means the intimacy itself, not the preparation for intimacy. The Rambam switched the language in the middle.

"Not at the Beginning of the Night... Nor at the End of the Night... But in the Middle of the Night"

Speaker 1: "V'ch'she'yesaper imah, lo yesaper lo b'techilas halaylah k'she'hu save'a u'vitno mele'ah, v'lo b'sof halaylah k'she'hu ra'ev, ela b'emtza halaylah k'she'nis'akel hamazon sheb'me'av."

Not when he's just eaten, just as the Rambam said earlier that one shouldn't have intimacy right after eating, and not at the end of the night when he's hungry, but in the middle of the night when the food in his stomach has been digested. This is all what he already said before, just adding the point that the proper time for this is in the middle of the night.

Novel Insight: "Mesaper" — A Torah Scholar is Always with a Sefer (Book)

Speaker 2: It's very nice, but a Torah scholar is called "mesaper." A Torah scholar is always with a sefer, with a book-book. "Ishah mesaper." It's more of a refined way of putting it, but he also speaks more refinedly.

What people know about receiving books after cholent — that actually comes from this. It's simply not right after the meal, and not very late when one is already tired, already hungry again.

Speaker 1: Yes, here he used the language "mesaper" because he also wanted to hint at this — that a Torah scholar should also dedicate some time for this, he should converse with her, he should also attend to these matters.

---

"V'lo Yakeil Rosho B'yoser" — Lightheadedness and Vulgar Speech

Lightheadedness — A Balance

The Rambam continues: "V'lo yakeil rosho b'yoser."

Ah, here we need to go back. Because when one is with his wife, there's an element of lightness, as it says "Sechok v'kalus rosh margilin es ha'adam l'ervah" — "Laughter and lightheadedness accustom a person to immorality." A certain level of lightheadedness is needed in order to enter that zone. But one shouldn't overdo it. A Torah scholar, yes.

"V'lo Yenabel Es Piv B'divrei Hava'i, Afilu Beino L'veinah"

"V'lo yenabel es piv b'divrei hava'i, afilu beino l'veinah."

Even though it was said that one must be "mesaper imah" — meaning the "mesaper" means conversing, one should also chat with her a bit — but one shouldn't engage in divrei hava'i (frivolous talk), he shouldn't talk foolish, silly things. Vulgar speech (nivul peh) is divrei hava'i, even between him and her.

"Even between him and her" means even the vulgar speech is between him and her, even when he's only speaking about matters between them. He's talking to her. Vulgar speech means talking about intimate matters. He's not talking about other people's intimate matters, he's talking about theirs, the private situation between them.

Novel Insight: Distinction Between a Torah Scholar and an Ordinary Person — Vulgar Speech Between Spouses is Permitted

A Torah scholar, even to his own wife, speaks with a finer level than an ordinary person.

It's permitted, it's permitted, it's permitted — that's what I want to bring out. These things are permitted. Here you see clearly a distinction, in this chapter, in this section, you see clearly a distinction between what is demanded of a Torah scholar, and what is appropriate for every person, and what is demanded of a Torah scholar.

This is the halachah — it's not demanded of another person. For a Torah scholar, they say this is the standard. The same thing — vulgar speech between spouses is permitted for a normal person, perhaps it's even a mitzvah, it's part of the habituation process. A Torah scholar, even a Torah scholar is "mesaper imah," but he makes it a bit more refined, not with divrei hava'i. He has a certain level of refinement.

"Magid L'adam Mah Sicho" — Verse and Exposition

"Harei hu omer b'kabbalah" — kabbalah here means the words of the Prophets.

It says "Magid l'adam mah sicho" — God tells a person what his conversation was...

Speaker 2: Yes, the verse says... It says, do you have that in mind? The verse says "mah sicho." I think it means... What does it simply mean? When one learns a verse — you've learned that Chassidic Jews don't study Tanach, but I have seen from the righteous ones that when one encounters a verse in the Gemara, one should look it up, and not be completely ignorant.

It's what Rashi says...

Speaker 1: Ah, so what's the meaning?

Speaker 2: It's what Rashi says: "Kol ma'asav portin l'fanav b'sha'as misaso" — "All his deeds are detailed before him at the time of his death."

Speaker 1: But what does "sicho" mean? His deeds? "Mah sicho"... his thoughts, he says?

Speaker 2: No, that's not the point. But I think they say "al sicho" — it doesn't mean from the language of sichah, conversation, it means... what he does.

Speaker 1: But the Gemara expounds, right? "Afilu sichah kalah she'bein ish l'ishto asidin litein aleha es hadin" — "Even light conversation between a man and his wife, one will have to give an accounting for it."

Novel Insight: "Light Conversation Between a Man and His Wife" Applies Only to a Torah Scholar

And here you see that it holds that this applies only to a Torah scholar, because for an ignoramus... when you're already up to the light conversation between a man and his wife, you know, he's already at the end — he still has a long list ahead of him.

Speaker 2: Ah, that means, according to this, it's a refined matter. It means a little less than what a coarse fellow would do.

Speaker 1: It's very interesting, because the implication here is that a person needs to be able to keep his head on multiple dimensions, because he needs to be with his wife according to the state of "lie down and produce seed," as the Rambam says in the previous chapter when he has too much. And then, he needs to keep in mind the conjugal obligation. And he needs to keep in mind the matter of being a Torah scholar. He needs to take everything into consideration.

So there are different levels of... you see it, so you can say different criteria, different things. According to, according to, according to. Workers' obligations, colleagues, halachah, Choshen Mishpat, Even HaEzer. So there's abstinence, the whole thing — here we're already talking about abstinence in the way of Torah scholars.

---

"V'lo Yihyu Shneihem" — State of Mind During Intimacy

The Rambam continues: "V'lo yihyu" — here the Rambam mentions the matter that has to do with character development, what state of mind one should be in.

"V'lo yihyu shneihem" — interestingly, here the command also extends to the wife. The Torah scholar and his wife should not be intoxicated.

"V'lo atzlanim" — one shouldn't be lazy. It just happened, meanwhile it works out. Not in the right state of mind, something like not...

Speaker 2: Yes, yes. Okay. That means, I think it's not intentional, that it just happened, I know. But that's already the "intoxicated" category, yes.

Speaker 1: So here it says "lo atzlanim" and "they should come with desire." Interesting. So on one hand, he doesn't have too much rational awareness, but on the other hand, he's not half-asleep.

Speaker 2: Yes, I said "intoxicated" is from the category of mortal beings, so that's no rational awareness at all.

Rambam, Laws of Character Traits, Chapter 5 (Continued) — Matters of Intimacy (Conclusion), Modesty in the Bathroom, and Speech of a Torah Scholar

---

Halachah 1 (Continued) — Matters of Marital Intimacy: "Not Intoxicated and Not Lazy"

Speaker 1: Yes, yes. Okay. "Intoxicated" means it's not intentional, it just happened, then he finds himself going along with it. But that's already the "intoxicated" category. Here it says "v'lo atzlanim" — they should come with desire.

Interesting. On one hand, not too much rational awareness, but on the other hand, not half-asleep. I say, "intoxicated" is from the category of intimacy matters — that's a serious matter that also appears in Siman 240.

Now the Rambam speaks — we don't know. In Siman 240, many things are stated that apply to a Torah scholar. The Shulchan Aruch wasn't so precise about the distinction between a Torah scholar and an ignoramus. The Shulchan Aruch wants everyone to be a Torah scholar.

---

Discussion: "Atzlanim" — Lazy or Sad?

"V'lo atzlanim" means sad, right? In Yiddish, or in Hebrew, atzvus means sad.

Speaker 2: No, in Yiddish it means he's lazy. In the Holy Tongue (lashon hakodesh), it means sadness, that he's sorrowful.

Speaker 1: They should be with desire. Yes.

---

"V'lo Sehei Yeshenah... Ela B'ratzon Shneihem U'v'simchasam"

Speaker 1: "V'lo sehei yeshenah" — she shouldn't be sleeping. "V'lo ya'anus osah v'hi einah rotzah" — he shouldn't force her when she doesn't want to. He doesn't mean specifically actual coercion, he means not with pressure. "Ela b'ratzon shneihem u'v'simchasam" — they should both be willing and happy.

This is the other side of "intoxicated" — all these things about being joyful. "He should converse a little and be playful with her a little so that her mind settles, but the act itself, even if she is happy, should not be with brazenness but with modesty, not with boldness, and he should separate immediately."

What exactly "he should separate immediately" means, I don't know precisely — not too much. In short, some kind of limit.

---

"All This, Not Every Person Conducts Himself This Way" — Only for a Wise Person

Speaker 1: All this, the Rambam says, is clearly only referring to a wise person. "Lo kol adam noheg minhag zeh ela mi she'kidesh nafsho v'tiher atzmo v'tikein de'osav." Not only has he sanctified his soul and purified himself and corrected his character traits, yes — "but it also benefits the children" — it helps to have children who are pleasant and learned. "Pleasant" means simply in body, I suppose, or "learned" in character traits. The conduct of the wise and the pious.

Perhaps this is like the foundation of character traits that one learns, which wasn't learned here. In Shemonah Perakim (Eight Chapters), this is discussed — that there is a person — the Rambam did say that there is a person who should have an inclination toward good character traits. Perhaps "pleasant" means the child is born with an inclination toward good character traits.

---

"The People Who Walk in Darkness" — Sharp Language

Speaker 1: The Rambam also said earlier that one should have relations in order to have a child who is great in Torah and wisdom. Now he's going to say how one should do it. In general, one who follows the ways of the rest of the people who walk in darkness — who don't know what they're doing — their children are like those people. The Rambam was the greatest generalist: you have children just like all other Jews. For a wise person — for the common masses, this chapter isn't said at all, he does what he does. But a wise person should know that here one must conduct oneself like everyone — his children turn out like everyone else's.

Very sharp language, "the people who walk in darkness." Perhaps one could say it means gentiles — it can't be that it means Jews.

Speaker 2: The Rambam is being charitable — he doesn't know better.

Speaker 1: Could be. "Walking in darkness" means, yes, people who don't know, don't understand better. They are... The Rambam already mentioned earlier, "walking in darkness" means people who don't understand better, right?

Speaker 2: Like what, perhaps?

Speaker 1: I don't remember. Okay. "Walking in darkness," somewhere I remember something from one of the previous chapters. Not relevant.

---

Modesty of Torah Scholars — Covering the Head and Body

Speaker 1: The Rambam continues, "Torah scholars conduct themselves with great modesty." Now we're seemingly talking about modesty not specifically during intimacy, but in general. "They should not debase themselves, nor uncover their heads nor their bodies." They always went with a head covering or something on their head.

Head Covering — From a Custom of Torah Scholars to an Obligation for All of Israel

Speaker 1: I've seen in the Shulchan Aruch that an ordinary Jew doesn't need to wear a head covering, and from below I've seen that the Rema rules that everyone must wear a head covering in our times. And the later halachic authorities came with a novel idea: since all Jews wear a head covering, and whoever doesn't wear one is following gentile customs (chukas hagoy) — it could be that it's actually a Torah-level obligation (d'Oraisa), not just a custom.

But it could be "they should not uncover their heads" even temporarily — what is a head covering that one generally wears — even at the time of covering the head, you see here that "they should not uncover" means always, even just when going to the bathroom.

---

Modesty in the Bathroom

Speaker 1: This is another topic. "He should be modest and not uncover any limb of his body until he sits down, and he should not wipe with the right hand."

"Not Wiping with the Right Hand" — Modesty or Practical?

Speaker 1: Should this have to do with modesty? It's seemingly a matter because one puts tefillin on the right hand, or the right hand is used commonly for many things, and that end needs to be kept clean. It's a matter — the Rambam says this is a stringency of Torah scholars.

"A Room Within a Room" — Deeper Inside

Speaker 1: "Every person should arrange for himself a room within a room." There are those who say this means taking a room within a room, or if it's in a cave, it should be deeper inside the cave — it should be somewhere deeper in. It shouldn't be right at the door, it should be a bit further inside. "And he should relieve himself there."

Outdoors — Behind a Fence or in an Open Valley

Speaker 1: "And if he relieves himself behind a fence" — if one is outdoors under the sky, not in a building — "he should distance himself enough that his companion shouldn't hear his sound if he makes noise" — if he makes a noise while going, he shouldn't be heard. "And if he relieves himself in an open valley" — if he needs to go out in a flat area, there isn't even a fence — he must see that it's a flat area — he should at least be far enough "so that his companion shouldn't see his exposed area" — his friend shouldn't see his uncovered parts.

Not Speaking While Relieving Oneself — Even at Night

Speaker 1: The Rambam continues, "He should not speak while relieving himself, even for a great need." And all these customs he follows even at night when no one sees, it's dark. "The way of modesty in the bathroom during the day, so he conducts himself at night, even when no one is there" — even when people don't see because they're sleeping, it's still a matter of modesty with oneself.

The Rambam doesn't say why — it's a verse about modesty.

---

Discussion: Contradiction with Chapter 4 — "Ten Times" in the Bathroom

Speaker 1: It's hard to understand, because the Lokei'ach Tov said that a Torah scholar should prepare himself so he shouldn't need to go looking for a place in the middle of the day. But the Rambam said earlier that one needs to go out ten times. Perhaps that's for a Torah scholar? Perhaps that one is for everyone, and this is for a Torah scholar? A Torah scholar needs to watch his health — a Torah scholar is just a level above that.

But perhaps the one who checks himself, and generally he won't need to go, because it's not clear. It's really a contradiction. Does anyone say something on the side about daytime?

Speaker 2: It looks like a contradiction.

Speaker 1: Let's see. Perhaps there's something in the Beis Yosef about this?

Perhaps the word here is specifically — okay, this brings a text, this is a Gemara in Berachos 62, that Rav said. But it could be, it could be that this is the contradiction — the argument is that there he was speaking in terms of health, here he brings a Gemara. But it could be, one can still say, okay, it's a contradiction, the detail is a contradiction, but one can say that here he means to say: arrange yourself in a way that you know when you need to go to the bathroom.

You can even say this today — there is a bathroom — sometimes there's someone who didn't calculate well in the middle of the road. But I've seen Jews — they go to the bathroom before eating, after eating, before Maariv, after Maariv.

It still looks to me like a bit of a contradiction, and it needs to be answered. But you understand what I'm saying, that it's more of a topic of keeping things under control. As much as it's in his control, he should try to do it at a time when he can distance himself.

Speaker 2: He has a problem, because it's a matter of danger, so a Torah scholar should have gone with a guard, and he didn't mention a guard.

Speaker 1: No, not danger, because even the distancing is only in a temporary manner — he goes far in an open valley, that's not yet a journey. So if you've calculated properly, you can ideally go to perhaps a more private place, perhaps behind a fence, perhaps in a cave, even in a cave, whatever the proper way is.

Digression: Modern Bathrooms

Speaker 1: Modern bathrooms — they make the stalls that are open from three sides — perhaps they don't fulfill all these halachos. One needs to speak with the administrators who make the...

---

Halachah 2 (Beginning) — How a Torah Scholar Speaks

Speaker 1: So the Rambam continues — how should a Torah scholar (talmid chacham) speak? The Rambam says: a talmid chacham should not scream and shout.

Fundamental Question: Laws of Proper Conduct — Only for Torah Scholars?

Speaker 1: Wait a minute, by the way, the Rambam hasn't yet had laws of proper conduct (derech eretz) for ordinary people, right? He had how a Jew should eat. Are there laws of derech eretz for ordinary people somewhere?

Speaker 2: What do you mean, laws of derech eretz?

Speaker 1: For example, the things about not shouting when speaking — does that also apply to ordinary people? Or is it a law specifically for a talmid chacham?

Speaker 2: For ordinary people, there's nobody to talk to about it.

Speaker 1: He goes on later to enumerate, for example, not speaking lashon hara — that's a negative commandment at the very least. It does exist; the Rambam goes later into the laws of lashon hara. Maybe yes, this is laws of character traits (hilchos middos). Maybe it's a good character trait not to shout at another person. But I think what we're talking about here is things about looking presentable, being...

---

Discussion: Ethical or Aesthetic?

Speaker 2: No, I disagree. We've already discussed this. I'll tell you my distinction. These things are genuinely good, but the Rambam doesn't say it for everyone, because he holds that you can't demand it from everyone. A normal person is indeed a shouter. A talmid chacham needs to be a better person.

Speaker 1: What I mean to say is that these things aren't necessarily bad ethically, but they're bad in the sense of... how do you say it? Not refined. It's not nice, it's not... aesthetic. It's not ethical, but it's aesthetic. A talmid chacham needs to have a nice... needs to have charm (chen) among people and needs to look presentable.

Speaker 2: No, I disagree. I'll tell you, I disagree. It is ethical, but where you're right is that there are levels of ethical. You know, it's not a sin to shout — it's a bit unrefined. You know, it's not refined. And it's not just about publicity, what you're saying about shouting going toward kiddush Hashem — there are certain things that you'll see indeed in the very same things you mentioned about kiddush Hashem.

Speaker 1: I think that all these things that a sharp Chassid, a Kotzker, dismisses about it being nice, about beauty, about sounding good, or more aesthetic — that's a sharp Chassid's approach.

Speaker 2: Yes, no, I don't mean that. To be a person and not speak nicely to people — that's not an ethical matter?

Speaker 1: We're not talking here specifically about not speaking nicely to people. Simply, it's a way of speaking, to have charm (chen), to have taste. What is charm? To speak gently — "and his speech should be gentle with people" (v'diburo b'nachas im ha'briyos).

Speaker 2: A Kotzker Chassid doesn't speak with deliberation (yishuv hada'as)?

Speaker 1: I don't know, not sure. He deliberates a great deal, and then he shouts. Okay, but it's for a purpose. But the Kotzker Rebbe holds that he wants to shout at the Chassidim, but to speak with a person on the street — does he also speak that way? No.

---

The Rambam's Language: "He should not scream and shout... rather his speech should be gentle"

Speaker 1: The Rambam says: "A talmid chacham should not scream and shout when he speaks like cattle and wild animals" — he shouldn't shout when he speaks like animals — "and he should not raise his voice excessively, rather his speech should be gentle with all people." In practice, when he speaks, he speaks refinedly. And when he speaks refinedly, "he should be careful not to distance himself..."

Speaker 2: "B'nachas" means... refined is different, more like... calm, steady, with composure, yes.

A Measure of Gentleness — Not Too Professional

Speaker 1: But the Rambam continues that there's a measure to how much gentleness. If one speaks too professionally, too polished, too well, it comes across as if you're a great arrogant person.

So he shouldn't feel so distant, he should feel calm and relaxed in spirit. But one shouldn't speak like someone who is something special, as if every word is very fancy and chiseled. No, it's true — it's comfortable for a person when you speak to him not like a stranger. There's a certain friendliness, but not too much like a friend — not like two yeshiva students in a dormitory. But not like you're speaking to the president now — rather a certain refinement. The president, I don't know, but there are such people.

Rambam, Laws of Character Traits, Chapter 5 (continued) — Matters of Speech for a Torah Scholar: Gentle Speech, Greeting First, Judging Favorably, Not Altering One's Words, General Principle

---

Gentle Speech: The Balance — Not Too Much and Not Too Little (continued)

But the Rambam says further that there's also a measure to how much gentleness. If one speaks too professionally, too polished, too well, it comes across as if you're a great arrogant person. "And he should not distance himself to the point that it's noticeable as arrogance of spirit" — he shouldn't speak like someone who's a psychologist, where every word is fancy and chiseled. No, it's true — it's bothersome for a person when you speak to him not like a friend.

There's a certain friendliness, but not too much like a friend. Not like two yeshiva students in the dormitory, but not like you're speaking to the president — rather there's a certain refinement.

Practical Illustration — Exaggerated Gentleness

The president, I don't know, but there are such people who speak... if you live in Lakewood here, it's easy to find the person who speaks gently in an exaggerated manner, where it screams out from their speaking that "I'm a great rosh yeshiva and I'm also a person of fine character traits too." Come down, you know what I mean?

Speaker 2: Yes. Do you already have a name, have they started?

Speaker 1: No, I can't do it, I can't do it even if I wanted to — I wasn't born with that. People feel it, people feel someone who has a fake smile, extra over-the-top generosity. "Yes, and maybe I can do you a favor." You're not doing any favor, okay?

One needs to be refined with balance. Here too, it's like the way of Avraham — very good, there's a certain balance. The balance comes more from wisdom (seichel).

Gentle Doesn't Always Mean Quiet

That means, one needs to be refined. Sometimes there's someone, you tell him "speak gently," and he thinks you have to always speak so quietly and calmly. Sometimes you need to speak normally. You tell him a lot of school to say — don't shout, don't be wild, and so on.

---

Greeting Everyone First

He continues: "He greets every person first" (makdim l'shalom kol adam). He greets everyone. "Makdim" — he doesn't wait for the other person to greet him first, because that's what's proper. He has "so that people should be pleased with him" (k'dei she'tehei ruach ha'briyos nocha heimenu) — when people's spirit, they should be satisfied. People should be satisfied, people should like the talmid chacham.

Very good. "Makdim" is a big power game that people play many times — it's a big deal: he's with the greeting for you, he waits for you to say shalom to him. People — and shalom simply, of course, he still has his respect, it doesn't yet mean he's your friend — but he can greet you.

The Middle Path Here Too — Don't Chase a Snob

For withdrawn people — if you need to remember many times that the other person might be lost, that you who have a bit of an important personality, he has a certain fear. If the other person is in trouble, the apartment isn't coming through — now you really need to guard your respect and not go to him. What you always need to think is that it could be that the other person is simply a bit lost, meaning you need to draw him close.

But we're not talking about the lost ones — no, I'm saying, seemingly here too there's a middle path. If someone is a snob to a talmid chacham, the talmid chacham doesn't need to chase after him. He doesn't need to wait forever for the other person to live long years.

---

Judging Everyone Favorably

"And he judges every person favorably" (v'hadan es kol ha'adam l'chaf zechus). Specifically the Sefer Borei Pri Eitz Chaim who didn't already have this — yes, they had it both in character traits and commandments, and also I mean earlier regarding the talmid chacham for honor. "And he judges every person favorably" — a talmid chacham must judge every person favorably. He must always think well of a person.

Discussion: What Does "Judge" Mean — Thinking or Actually Judging?

Speaker 2: "Judge" — I don't think he's talking about thinking. Seemingly when he talks about people, he's the one who judges favorably, because "judge" doesn't come in here — he's not talking about speech.

Speaker 1: Look further: "And he speaks in praise of his fellow, and he sees his afflictions, and he loves peace." So I tell of my fellow's praise, "and he sees his afflictions and loves peace and pursues peace" — one must pursue peace.

Novel Idea: Perhaps Only a Torah Scholar Must Judge Favorably

Speaker 2: I think it could be that only a talmid chacham must judge favorably, because an ordinary person doesn't need to judge at all. Who's been asked to judge? A talmid chacham is the judge (dayan) — people ask him advice about marriage matches (shidduchim), people ask him to be someone's friend. He's the judge — so he should judge favorably.

Speaker 1: Yes, could be. Also, what you're saying — an ordinary person doesn't have that level of seriousness, not such influence in what he does. Someone who has a bit of respect, it has weight. Right. He needs to think much more, because what you say has a great influence, because people go and reconsider it. It's true — when someone goes in to a great person (adam gadol), he goes afterward and records precisely what he told him. There's much more responsibility for an important person to think about what he says.

Speaker 2: It could be not just about the responsibility, but also to think that it's a topic. Many times we are so critical of people, saying criticism — it doesn't register that it could still be that someone takes the criticism seriously. Because you're so sure that it's all irrelevant, so you say criticism. Someone who grasps that his criticism makes a difference, suddenly he starts judging a bit more favorably.

Speaker 1: So if someone once heard me when I went after someone — everyone should know that it comes from the humility of R' Salish. It's also meant that way. It's really not from humility, from lowliness. It comes from not sufficiently internalizing that my words carry weight.

Speaker 2: Ah, it says that sometimes you need to shout at someone when it's warranted, just as they learned...

Speaker 1: Okay, okay.

---

"The Words of the Wise Are Heard When Spoken Gently" — He Watches His Words

Here actually — "The words of the wise are heard when spoken gently" (divrei chachamim b'nachas nishma'im). The talmid chacham sees that his words are listened to. If he feels in his mind that he needs to do something, he says it. But if not, he's silent. He watches his words also for the same reason — so that his words shouldn't become cheap. If he puts out a public proclamation (kol korei) that nobody reads, he's lost his proclamation in the swamps.

---

The Rambam's Method: Compiling Mishnayos from Avos

How so? Says the Rambam. And the Rambam incorporates many of the things that are mishnayos in Tractate Avos — "Judge every person favorably" (dan es kol ha'adam l'chaf zechus), "Be of humble spirit" (hevei shfal ruach) — all these things are mishnayos in Avos. But the Rambam creates, as is his way, a very beautiful order of things. He connects things, a verse in Proverbs (Mishlei) — the Rambam puts it together in a way that makes it into a story. The Rambam took what he held that he wanted to glean in his order, and compiled it.

The things he goes through here — they're found in Avos, but under the heading that it has to do with "the words of the wise."

---

Don't Appease Your Fellow When He's Angry, Don't Ask About His Vow, Don't Console Him When His Dead Lies Before Him

"Don't appease your fellow when he's angry" (lo yeratze chaveiro b'sha'as ka'aso) — the clear meaning is that he doesn't speak words of appeasement to him when he's angry, because at that time it won't help.

"And don't ask him about his vow at the time of his vow" (v'lo yish'al lo al nidro b'sha'as nidro) — when he makes a vow, he's agitated right now, he made a vow for a reason. You're going to try to... Just wait until he calms down, and then you can.

The same thing — "and don't console him when his dead lies before him" (v'lo yenachamo b'sha'ah she'meiso mutal lefanav) — because right now he's too deep in grief and he doesn't want to hear any consolation. He can't yet turn the page and now think about the future. But after the burial, then is the time to console.

"And similarly all such matters" (v'chen kol kayotzei ba'eilu) — think about what you say, so it should come at the right time. This is an important thing — there's a certain sense of knowing when to say what, and to avoid frustration and distress.

When He's Angry — Even When He's Angry at You

The "when he's angry" means even when he's angry at you. Sometimes a person comes and he's angry at you. I've seen, I speak with people who are angry at people. The talmid chacham who has wisdom, he knows — even if I come to argue against him or against his friend, his neighbor — he listens, he knows that he also has plenty to answer many times. It doesn't mean that we're always right.

He listens and he says "yes, okay," he accepts it. It's hard for people to bear that someone is angry at them — "I need to defend myself!" You don't need to. He's angry, you can't right now be confrontational. Another day.

---

Don't Look at Your Fellow in His Moment of Disgrace

After that, there's another very beautiful practice, the next line. What does he say further? "And don't look at your fellow in his moment of disgrace" (v'lo yir'eh chaveiro b'sha'as kilkulo) — he shouldn't, when he catches his fellow in his moment of disgrace, his fellow has just been caught speaking, as they say, red-handed — he caught him doing a sin — don't show that you saw him. "He should avert his eyes from him" (ya'alim einav mimenu) — he should look away from him.

In Education — A Very Powerful Thing

This is a tremendous truth, and I think in education (chinuch) it's a very powerful thing, because your child sees that you already know, so he no longer has any reason to hide it. He loses his self-respect, and he no longer tries to even impress, because he knows that you know.

Practical Implication — When the Teacher Calls

So even if the teacher called you that your boy isn't doing so well — if you don't have some plan of what to do about it, there's nothing to gain from telling him "your teacher told me you're not learning," because nothing will come of it. On the contrary — tell him "you're learning, learn better." Indeed, yes.

And also, it's simply embarrassing a person. Fine, can you help with something? It doesn't help you, he already knows. He's already doing it because he already has some issue. It's not a person without a solution.

Speaker 2: Yes.

Another Reason — He's Already Embarrassed Enough

Speaker 2: Well, it's also true for another reason, because when the other person sees that you saw, he doesn't need any mussar at all right now. He's already embarrassed enough. He needs mussar when he thinks nobody sees and he still has the...

Speaker 1: Yes.

---

He Doesn't Alter His Words — He Doesn't Add and Doesn't Subtract

Okay, and further. "And he doesn't alter his words" (v'lo yeshaneh b'diburo) — he shouldn't change from what he says. "In his words" presumably doesn't mean that he shouldn't follow something he says. I think it means he shouldn't twist someone's mind, he shouldn't exaggerate. As he says further: "And he doesn't add and doesn't subtract" (v'lo yosif v'lo yigra). He notes it like the Gemara says that "It is a time to act for Hashem, they have violated Your Torah" (eis la'asos la'Hashem heiferu Torasecha) — one may only change in certain cases.

The meaning is, he should say things as they are, truthfully. He shouldn't deviate from the truth. "And he doesn't add and doesn't subtract" — he shouldn't speak exaggerations, he shouldn't add or take away.

"Except in matters of peace and the like" (ela b'divrei shalom v'kayotzei bahen) — if one needs to speak words of peace, just as he said earlier "loves peace and pursues peace," then one may indeed add and subtract, just as the Gemara says that "It is a time to act for Hashem, they have violated Your Torah" — one may change.

The Midrash of Aharon HaKohen — Lover of Peace and Pursuer of Peace

I mean, the Rambam perhaps brings — he was thinking of the Midrash that Aharon HaKohen, the way he was a lover of peace and pursuer of peace, was that he would go to the wife and say "You should know that your husband wants so badly to make peace," even though he didn't want to. And say the reverse. And this is how he brought peace.

And seemingly Aharon also didn't tell lies. Aharon knew that a person is simply conflicted — he wants to make peace with the other person, he doesn't know that he wants to, because he has a bunch of feelings, but somewhere within him there's also a force that wants to make peace with you. There's always such a thing.

A Normal Person Always Adds or Subtracts

But you see that a normal person when he speaks — there's the point that one speaks only truth all the time. A normal person when he speaks always either adds or subtracts — he makes it more than reality, he's always clever. In general, he speaks very well.

But a Torah scholar (talmid chacham) may not tell stories: "I was outside, there was such a car accident, 24 cars." It was three cars! You don't need to be the one who is a newspaper writer — he always exaggerates or diminishes, you understand?

A Torah scholar may not tell news at all. Here we're probably talking about when he does speak about something that is relevant, or as it says here for example, when it comes to an important matter, for the sake of peaceful ways (mipnei darkei shalom), then one may use it. But one may not be a marketer — a Torah scholar may not speak like a salesperson.

---

The general rule: A person should speak only about acts of kindness or words of wisdom

The general rule is: a person should speak only about acts of kindness (gemilut chasadim) or words of wisdom (divrei chochma) and the like. A Torah scholar may only speak about something that is gemilut chasadim — it could be that under gemilut chasadim he also engages in conversation, it could be that he wants to strengthen a person, so he'll chat with him even about trivial matters (devarim shel mah b'kach). But still, one needs to help a fellow Jew, one needs to share information for matchmaking (shidduchim) and the like.

Yes. Or words of wisdom — to share wisdom with other people, to make Jews wise. These and the like.

Why does the Rambam say "wisdom" and not "Torah"?

It's very interesting — the Rambam holds by wisdom (chochma), he almost never says "Torah." It's remarkable — does that mean wisdom is worth more than Torah?

The Rambam says explicitly in other places: because Torah is obviously not merely a permitted matter (dvar hareshut) — Torah is already a commandment to study. He's speaking here about permitted matters. But certainly he also means Torah — it's not that he doesn't mean it. He can mean including Torah as well. But the point is, many things that are not a commandment to speak about — if it's gemilut chasadim, or words of wisdom.

It could be that Tzulas holds that politics is words of wisdom — he has great expertise in that, I know.

A story with R' Daniel Frish — "Love your neighbor as yourself" in speech

The story is well known about R' Yankele, that R' Daniel Frish came to visit him. And R' Daniel Frish was a great zealot, he didn't know who this was — R' Yitzchak'l was still alive at the time. And he saw some elderly Jew with a beautiful white beard, walking around and chatting with people before davening. And it upset him so much, so he said to him — well, you know — "The Rebbe R' Mendele said that every word one speaks before davening blocks the concentration of prayer (kavvanat hatefillah)."

So he said to him: "I said a pure acceptance of the yoke of mitzvot — I said 'I hereby accept upon myself the positive commandment of love your neighbor as yourself (hareini mekabel alai mitzvat aseh shel v'ahavta l'rei'acha kamocha).' But all commandments have dimensions of thought, speech, and action. You fulfilled it in speech by saying it, or with intention, meaning in thought you said it. But what about in speech?"

He says, that Jew — I don't know who that Jew was — on the way to shul he had already looked at the wonderful parsha—

Rambam, Laws of Character Traits, Chapter 5 (continued) — Acts of kindness through speech, "He should not converse with a woman in the marketplace," the walk of a Torah scholar, and the clothing of a Torah scholar

---

Speech: Acts of kindness through talking "nonsense"

A story with R' Yankele — the "speech" of "Love your neighbor as yourself"

So he said to him... The Rebbe R' Mendele said that every word one speaks before davening blocks the concentration of prayer. So he said to him: You said "I hereby accept upon myself the positive commandment of love your neighbor as yourself" — but all commandments have dimensions of thought, speech, and action. This was never in speech. By saying it or with intention, meaning in thought you said it — but what about in speech?

He says: A Jew, I know that this Jew on the way to shul had already looked at the newspaper headlines. He knows how much it hurts a person when he has no one to tell his news to, and all those things. R' Yankele was an expert in this — he used to ask, he knew that a young man was interested in sports, so he would ask him: "Nu, what was there recently, some interesting game? Who won?" Because that's what it means to speak gemilut chasadim, which the Rambam says that for gemilut chasadim one may even speak nonsense.

A fine point: Words of wisdom through nonsense

He doesn't say that, but it's a very good inference. Yes, he says even that this was regarding gemilut chasadim, but words of wisdom are permitted. It can even be that words of wisdom are also clever — as a parable. You want to bring out a point of wisdom, the parable can be from nonsense, because the purpose is to make the other person wise.

The Baal Shem Tov said that one can perform spiritual unifications (yichudim) even when speaking nonsensical words. That's already the other paths. If it can bring joy, R' Nachman said. But yes, good.

---

"He should not converse with a woman in the marketplace"

The matter of suspicion and appearance

I want to mention another interesting law. The Rambam holds "He should not converse with a woman in the marketplace." Here we're talking about a matter of suspicion, that a Torah scholar should see to it that no one has any suspicion about him. Appearance (marit ayin) — one should not speak with any woman in the marketplace, even his wife or his sister or his daughter, even a woman with whom one is permitted to speak. Even a woman with whom one is permitted to speak, one should not speak with in the marketplace, because someone passing by has no way of knowing that she is his wife. It looks like an ordinary person.

Here there is an obligation — who asks you to suspect a Torah scholar? Suspecting a Torah scholar is a matter of desecration of God's name (chillul Hashem).

Discussion: What does "in the marketplace" mean?

It could be that this also applies in a place where it's known — if it's clear to everyone that this is his wife, he's going to a celebration and it's accepted that one goes with one's wife to the celebration, seemingly that would indeed be different.

Speaker 2: In the marketplace... "in the marketplace" always means like in the market. "Deal, business transactions." In the market. Market.

Speaker 1: Yes. Okay. Only when he's in a solitary place, he's doing business. That's not so simple. How should I speak to Shmuel?

A Torah scholar and business dealings

The Rambam says that a Torah scholar may also conduct business, must conduct business, and if he doesn't want to, he wants to support himself from learning, but he must maintain his respect.

---

The walk of a Torah scholar — "He should not walk with an erect posture and outstretched neck"

Transition from speech to walking

The Rambam continues: "A Torah scholar should not walk with an erect posture and outstretched neck." Until now we've been discussing speech. The Rambam had a list of ten, fifteen things that are different — food and drink. Now we move to his walking, how he walks. Very interesting. There is a way of walking for a Torah scholar.

Discussion: Aesthetics or humility?

Speaker 2: You must agree that this is a matter of aesthetics?

Speaker 1: No. This is a matter of humility. Respect.

Speaker 2: No, he's going to learn.

Speaker 1: Here in this matter it's aesthetic, but to conduct oneself aesthetically — if one is going to learn now, not to go dirty — that itself is a matter of ethics (mussar). It's not just because people... If people don't see, one still needs to conduct oneself aesthetically. That's what I want to bring out.

A story from Yeshivat Chevron — respect even in the middle of the night

I know, I saw that there was a yeshiva in Chevron, and they held very strongly to this path, that a Torah scholar must walk nicely. And in the middle of the night he would get up and say the blessing of asher yatzar — he would put on his jacket. He didn't sleep in his jacket, he put on his jacket, and he said asher yatzar. He didn't go naked or in pajamas. It's respect. It's a matter of honor before the Almighty when one says a blessing.

Speaker 2: Okay. Yes, I'm not talking only about arrogance.

Speaker 1: Yes.

"Erect posture and outstretched neck" — arrogance, not just immodesty

The Rambam says: "A Torah scholar should not walk with an erect posture and outstretched neck" — a Torah scholar should not walk in an elevated manner with an arrogant walk. He doesn't mean this only for a Torah scholar. An ordinary Jew — that's simply a fool, the arrogant one. What do you need to walk with a raised head for? But this is a refinement that is not demanded as much from everyone, only from a Torah scholar.

Also because people watch a Torah scholar. An ordinary person, nobody is going to notice whether you walk with your head this way or that way. But a Torah scholar, people look at with a magnifying glass.

Speaker 2: Some things, that's all the time. I mean, some things are like that, some things are... In general, the fact that people look, also what do they look at? The person looks to see if you're crazy, he has expectations. What kind of self-respect, whether he walks with humanity, or he walks like a cripple.

Speaker 1: I don't know what "outstretched neck" means exactly, but it's someone who walks around with such a... sticks out his belly toward the...

Speaker 2: Yes. Something like that sort. We would say someone who sticks out his belly.

The verse "They walked with outstretched necks" — arrogance, not just immodesty

"As it is stated: 'They walked with outstretched necks and ogling eyes'" — simply, the Rambam means here a matter of modesty (tzniut), no? Women who walk. That's what today's mashgichim say. But it appears that the Rambam interprets it differently — that this is a matter of arrogance.

In general, modesty is not only a great virtue — modesty is a powerful path to becoming humble. Generally in this verse it doesn't necessarily mean arrogance, and not necessarily immodesty.

Speaker 2: Yes.

"Gently like women" — too slowly

And let's see the next piece: "He should not walk with an erect posture" — not walk with an arrogant gait, "gently like women" — walk very, very quietly like women. Women may walk that way, or women conduct themselves that way.

I once saw a play, when children make a play and they want to act out the nobleman who walks like that... Okay, "with an erect posture" — it's such a dancing swagger. "As it is stated: 'Walking and mincing'" — that's the same verse — "walking and mincing they go, and with their feet they make a tinkling." Someone who walks with an arrogant swagger.

Very good. I saw in the newspapers, one of those foolish things that I read, that in England, Victorian England, they were very into this sort of arrogance — there were courses for people on how to walk. That one should not do.

"Running in the public domain like a madman" — the middle path

Okay, on the other hand, the middle path. But also not the other extreme of... Imagine that it's possible, as we learned, that an example of a person who is rich and has everything, he has enough time, is "lounging" — people who go strolling all day, they wander around town, they don't need to work, they collect rent once a month. So that's the arrogance. A person who works, runs, always has things to take care of — so that's probably one of humility.

Okay, "and all this on the other hand" — and the arrogance that we say, the exaggerated humility, and running "in the public domain like a madman" — a degradation, just running in the public domain like an idler.

Speaker 2: No, no, but "like a madman" means crazy, not running. Not a jogger.

"He should not bend his stature like a hunchback" — exaggerated humility

Next, the next piece is about exaggerated humility: "He should not bend his stature like a hunchback" — he should not walk bent over like someone... a hunchback means someone who has a hump. Rather, "he should look downward as one who stands in prayer" — he should walk upright, but his eyes should look down.

And "looking downward" — he's not speaking here about guarding one's eyes (shmirat einayim), but rather as a matter of humility. Not looking people directly in the face or anything. He doesn't mean looking down on anyone, he means looking downward — not "haughty eyes," automatically looking upward. He's trying to bring out the middle path.

Discussion: "Walking with composure" — what does it mean?

"Walking with composure (b'shuvah)" — straight. "Shuvah" — the intention is the approach that the verse states here. What does he mean to say here? He means to say this: that there is a person who walks in the street, and you can see that he has nothing to do with his time. He walks, he looks... There is someone where you walk, you see that he has something to do with his life. He walks — there is a manner of walking where you can see that he is a busy person.

Speaker 2: Not necessarily busy, here he's already... I think that this is still fulfilling a commandment, because the one who runs in madness is a servant who goes trembling, he must run to his master. And from poverty, a poor person, he must work hard all the time...

Speaker 1: No, no, I think the running is simply madness, it's some young man who runs around, he wants to run, a young man from the guard. I told him twice, I told him that he's older.

And there are the two sides that certainly exist — the priests are zealous, like that, and there is the opposite where he walks like that, all the time like that. And there is normal.

Discussion: Guarding one's eyes or "afflictions of the pious"?

And I asked him: Someone who does this as guarding one's eyes, is he not working on that? Because he has a reason why he does this. He's working on another Mishnah in Tractate Sotah, which is called from the destroyers of the world — afflictions of the pious (makkot perushim), a pious person who bangs his head into the wall. Unless he walks in a place where he has noticed in a place where it's not... There is no Gemara anywhere that says one should walk like a pious person — it's called "makat zavlei zarim" in Tractate Sotah.

"A person's walk is recognizable" — body language

And to continue — the Gemara: "A person's walk is recognizable" — he brings out on this topic, that the way a person walks, it is recognizable whether he is wise and a person of understanding. There is such a thing called "body language" — this is body language. The way a person walks, you can see whether he is a person of understanding or he is a fool and simpleton.

And so Solomon indeed says: "And also on the road, when the fool walks" — the way a fool walks — "his heart is lacking, and he tells everyone he is a fool." The way he walks, he publicizes that he is a fool.

Speaker 2: No, I didn't interpret, I didn't interpret that verse. I said that the Rambam interpreted it that way.

Speaker 1: I said that the Rambam interpreted it that way, I said it plainly. All the commentators say this, but the Rambam says that "on the road when the fool walks" is a different manner of walking that shows everyone that he is a fool. You understand? A fool doesn't tell everyone, you understand?

Speaker 2: Okay.

Speaker 1: One says he's a fool, one says he's wise. But everyone sees from the way he walks whether he's wise or a fool — because he walks like a sack, he's clumsy, he walks either too high or too low.

---

The clothing of a Torah scholar

"Holy garments for Aaron, for honor and for splendor" — clothing has a great influence

And this is the way a Torah scholar must be dressed. And we see it in this week's parsha — "Holy garments for Aaron, for honor and for splendor." Clothing has a very great influence, the medium is very important, the way he presents himself.

"Beautiful and clean clothing" — nice and clean

The clothing of a Torah scholar must be beautiful and clean (malbush na'eh v'naki) — nice and clean. And it is forbidden that there be found on his garment a stain or grease and the like — there must not be found on his garment... a stain and grease are not the same thing — one type of stain, two types of stains. Grease (shamnunit) means oil or some kind of fat. And a stain (ketem) is like a blood stain? Usually, as it says there in Niddah. I don't know.

In any case, it should not be dirty, very simple, it should not be smeared.

The middle path in clothing — not kings, not paupers

And here he further sees that this is the proper path: "He should not wear the clothing of kings, such as garments of gold and purple upon which everyone stares" — he should not seek to attract attention — "nor the clothing of the poor which degrades the wearer, but rather average, nice garments." It should be decent, it should be dignified, moderate.

Discussion: Rebbes with golden clothing — a different category

The Rebbes who wore golden clothing — that is perhaps a different matter, like the priests. It's not an ordinary Torah scholar. One must know, huge tulips — perhaps that is not the proper path. Or perhaps that is the proper path for Rebbes. Once he has the title of Rebbe, he must look at how normal Rebbes dress, and that is his proper path. The Rambam admits that a king wears royal garments. We're talking about a normal Torah scholar who doesn't have a position of royalty.

"The light linen garments made in Egypt" — see-through clothing

"He should not wrap himself in his cloak" — rather he should be well dressed, not very thin garments through which one can see him. "He should not wrap himself in his cloak like the very light linen garments made in Egypt" — there in Africa it's very hot, so they had very thin garments through which one could see the body, and that is not the way a Torah scholar dresses.

Speaker 2: Yeah, the simple meaning is that it's literally see-through. You see, you can literally see the shape of the body. It's very thin, and you can see through the body. You can see a bit.

Speaker 1: But not a great loss and dragging from the other side —

Rambam, Hilchos De'os Chapter 5 (continued) — Clothing of a Torah Scholar, Fragrances, Financial Conduct, Order of Things in Life

---

Halacha 2 (continued) — Clothing of a Torah Scholar: Further Details

Thin Garments — Translucent

There in Africa it's very hot, certain people had very thin garments through which you could see the body, and that's not — you can see the body, it's... yes, it's a bit... what is literally see-through, that you can see the shape of the body. It's very thin, and you see the body. Translucent. You can see a bit.

---

"His garments should not be dragging and long" — Not Too Long, Not Too Short

"His garments should not be dragging" — on the other hand, he also shouldn't have "his garments dragging and long," very long gowns, "like the arrogant ones" go dressed, like the king of England once upon a time. Rather what? "Rather, until his heel" — the garment should go until his heel.

Discussion: What Does "Heel" Mean?

Speaker 1: The heel is the knee?

Speaker 2: The feet. It's quite long.

Speaker 1: Yes, it's quite long. It's quite long.

Speaker 2: Yes, it's quite long.

Speaker 1: No, no, he's telling you here in a context.

[Insight] One cannot dress today like the Rambam describes. One would have to try to understand the mindset of the Rambam. There are indeed such Jews who specifically wear very long bekitches — meaning, that is today's equivalent of "dragging, long garments." One needs to dress the way the public dresses.

It could be, though, that this is a matter of modesty, which is indeed a basic thing.

---

"His hands should extend from his sleeves to the tips of his fingers" — Sleeves Until the Fingers

"His hands should extend from his sleeves to the tips of his fingers" — longer than today's jackets.

Speaker 2: No, not just until here.

Speaker 1: And it seems that the longer ones were even longer, they would extend out to who knows where.

[Insight] It's not just incidental — for example, times when one washes hands, ideally one only washes until the tips of the fingers — we see that ideally one had... otherwise one would need to roll up the garment.

---

"His garment should not hang loosely" — Not Hanging Clothes

"His garment should not hang loosely" — he shouldn't go around... hanging loosely means dangling, another type of hanging style, like the Ishmaelites, yes? Also. "Rather, it should appear like that of distinguished people."

And the Rambam does say one should dress elegantly, but not make a big fuss with too many things.

---

Halacha 2 (continued) — Shoes and Garments: Not Torn

"He should not walk in patched shoes or in a torn garment"

The Rambam continues, "He should not walk in patched shoes, nor in a torn garment." He shouldn't wear — there were shoes that were made from rags on the feet, instead of normal shoes one could wrap them around. Poor people did this. On the shoes they would place such patches.

Discussion: What Are "Patched Shoes"?

Speaker 2: Or on the shoes? Or are they shoes?

Speaker 1: Yes, yes, patched shoes, a hanging garment. So his shoes are shoes that one ties merchandise onto.

"But it is permitted to go out in them in summer because of the cold"

"But it is permitted to go out in them in summer because of the cold" — when it's cold it's permitted, because then he does it because they serve as boots for him. Instead of his boots he has this, because he doesn't have boots.

---

Halacha 2 (continued) — Fragrances and Suspicion

"He should not go out perfumed to the marketplace" — Three Types of Fragrance

The Rambam continues, "He should not go out perfumed to the marketplace" — he shouldn't go out smelling fragrant, he shouldn't put on perfume. "Nor in perfumed garments" — he shouldn't wear clothing that has a scent. "Nor should he perfume his hair" — he shouldn't use fragrant shampoo.

"But if he anointed his flesh with fragrance to remove bad odor, it is permitted"

"But if he anointed" — this is because it's not fitting, because it's an opening to impropriety. But he goes on to explain the opening to impropriety. "But if he anointed his flesh with fragrance to remove bad odor, it is permitted."

[Insight — Practical Application] The Rebbe asked: Someone who goes to the mikveh once a week, and he has very strong perspiration — he says, he puts on a bit of perfume, not so that one should smell good, but to neutralize the bad odor. In that case it's permitted, because then it's not for beautification, it's not for beautification. Very good.

---

"He should not go out alone at night" — Not Alone at Night

The Rambam says, "He should not go out alone at night" — he shouldn't go out alone at night. Why? "Unless he has a set place to go to for his Torah study" — only if he knows he's going now to learn, one sees that he has a set schedule.

"All these are because of suspicion"

"All these" — "all these" presumably refers back to the fragrance and to going out alone at night, yes? — "because of suspicion." Because when a person douses himself with fragrances, it has to do with suspicion that he's going out to commit sins.

---

Halacha 3 — A Torah Scholar Manages His Affairs with Judgment: Financial Conduct

Okay, now we're going to learn how a Torah scholar uses his money and the like.

Budgeting According to One's Means

A Torah scholar manages his affairs with judgment. He budgets his things very well. He has everything precisely in order how he does things, he does everything with calculation. He eats and drinks and feeds his household according to his means and wealth, and does not burden himself excessively.

What does "and does not burden himself excessively" mean? He doesn't spend more than he has. That's what it means. He doesn't act like someone who holds that he needs to provide grand feasts for his wife, more than he can afford. He doesn't. Because that is a burden upon himself — he'll need to work more, earn more, borrow, and so on.

---

Eating Meat — "A person should not eat meat except with appetite"

The Sages commanded as a matter of proper conduct that a person should not eat meat except with appetite. Meat should only be eaten when one has a great appetite for it, when it's very important. As the verse states, "When your soul desires to eat meat." That meat is not something... bread one eats because one needs to eat, because one is hungry. Meat is something that occasionally a great appetite strikes, so then one eats meat. Or the appetite strikes more in the sense that one eats it as a pleasure, as something for a special occasion, as he's going to say — Shabbos, something special.

It is sufficient for a healthy person to eat from one Erev Shabbos to the next Erev Shabbos. It's enough for such a person to eat meat every week. And if he is wealthy enough to eat meat every day, he may eat. If he's wealthy enough to eat meat every day, he may eat.

Meat in Earlier Times — No Freezers

In earlier times one needed to be wealthy to eat meat, because there were no freezers. Eating meat meant slaughtering a cow today, or slaughtering a chicken today. As we learned yesterday in the earlier chapters, that meat which is more than... old meat is not good. And I think because of this there was also the custom that when one had a larger feast it was for a group, because you can't eat up an entire animal or an entire chicken by yourself. So a meal that was more than just bread was eaten together by a group, or a large family.

Discussion: What Is the Standard Today?

Speaker 2: We're not really talking about it that way.

Speaker 1: Yes, it's still something — meat, something that sits in the freezer, that one doesn't have all other foods.

So what is the standard, the halacha? I don't know, the main thing is that one shouldn't buy the whole week what one buys for Shabbos. One should only have some special meat, you know, tongue one shouldn't eat except occasionally, you know, whatever.

---

Chovos HaLevavos — Food, Clothing, Wife and Children

So as a stringency, he brings such a beautiful statement from the Chovos HaLevavos. The Chovos HaLevavos says as follows: "A person should always eat less than what is fitting for him according to his means" — a person should buy food a bit less than what he can afford. "And dress as is fitting for him" — clothing he should wear according to what he can afford. "And honor his wife and children more than what is fitting for him" — for his children and his wife's children he should spend more than he can afford. "Fitting for him" means, I think, that he should borrow money, he should exert himself a bit extra.

Discussion: How Does This Fit with the Rambam Regarding Clothing?

It's the Rambam who earlier said that a Torah scholar specifically wears refined garments, as if it has nothing to do with how much money he has. Here for example, if he has money, he should buy nice things. It could be that this fits for him, as if the Torah scholar belongs to the higher middle class, whatever it is, he may dress a bit nicer.

---

"Honor her more than himself" — Practical Application

Yes, it's true that everyone, when one goes to learn in Seder Nashim — yes, there is a concept where one speaks about according to one's means. A person is obligated to support his household according to the situation. If he is a householder, he is obligated to buy in a householder's manner, as is written in the engagement conditions: "according to the custom of distinguished householders of the city." There is such a situation.

Here, this is also what I think it means when it says regarding your wife "honor her more than himself," yes? It means that a person should for his wife — that his wife basically, "honor" means with clothing apparently, a dignified portion. A person should buy simply for himself, for her he should buy nice clothing. You know also, possessions are a form of honor, clothing is directly a matter of honor. Nowadays a car — or if she can only have one nice car, you should buy it for your wife, so it says in the Torah.

Story with the Spinka Rebbe — Spend on the Kitchen

Okay, the public doesn't conduct themselves this way. Maybe they do, I don't know. But there's a wonderful story: A Jew told me that he went, before he renovated his house, he went to ask the Spinka Rebbe, Reb Hershele. He told him: Spend on the kitchen where your wife spends her time, more than what you spend on your seforim room and on your own room. And it also makes sense — she is at home more, much more time usually. Like a person who works a whole day.

---

Halacha 3 (continued) — Order of Things in Life: First Livelihood, Then a House, Then Marriage

The Way of Sensible People — The Proper Order

Okay. He brings in another thing that sensible people do. He says here a Rambam, "the way of sensible people." The way that sensible people conduct themselves is:

"A person should first establish for himself a trade that provides him livelihood" — the first thing one should take care of — not worry, one should acquire. Worrying doesn't help. One should acquire, establish for oneself a trade that brings livelihood. And a craft, a job, that has a career of its own.

"And afterward he should purchase a dwelling" — and after that he should buy a home.

"And afterward he should marry a wife" — and after that he can acquire a wife, get married.

"As it is stated" — this is the verse: "Who is the man who has planted a vineyard and not yet redeemed it" — it says that a vineyard is a livelihood. After that, "who has built a new house and not yet dedicated it" — because after one has a vineyard one can buy a house. And after that, "who has betrothed a woman and not yet taken her."

There is indeed a discussion about this, yes, because there are two places in the Torah, one place the house appears before the vineyard it seems... I don't know, one just learns the details.

---

"But the Foolish" — The Reversed Order

"But the foolish," but foolish people go differently. "First he marries a wife" — first he gets married. "And afterward, if he can afford it, he buys a house" — and after that, if he has a bit of money, he buys a house. "And afterward, at the end of his days, he seeks a trade or supports himself from charity" — and after that, at the end of his days, when he's older and he's taken care of the wife, he already has children, and he already has a house, then he starts looking for a trade, or he supports himself from charity.

This is the crooked way. Because the simple meaning is, now when you already have a wife, you already have a huge budget, and you need to work very hard — it's not wise.

---

"And so it says in the curses" — The Reversed Order Is a Curse

"And so it says in the curses" — and this is a curse, so it says in the curses: "You shall betroth a woman" — first he gets married, and he finds himself with children who are hard to support. And after that, "you shall build a house." And after that, "you shall plant a vineyard."

"That is to say, your deeds will be reversed so that your ways will not succeed." This is the curse.

[Insight] The curse is that a person is a fool. We see that the greatest curse is that a person is a fool, and when he's a fool he always does things backwards. One can also see, because this causes the problems. Just as we see today that people who do this, at the end of the day he's always behind, because he never has enough money. By the time he's found a job, he's already two years in debt, because he got married and had children and bought a house.

---

"And David was successful in all his ways" — King David Understood Priorities

He says, that is to say, your deeds will be reversed so that your ways will not succeed. "But regarding blessing, what does it say?" What does it say, however, regarding blessing? "And David was successful in all his ways" — David was wise, he understood the order of things. The priorities of what to do first. How the Almighty stands — first he goes to do his efforts that need to be done, he received success.

---

Reminder: Chasam Sofer

Very good. There is something about this from the Chasam Sofer, about first taking a career and afterward... I don't remember.

Speaker 2: Ah, that's what you wanted to say, the Chasam Sofer about first taking a career and afterward... yes.

Speaker 1: So what? I don't remember.

Rambam, Hilchos De'os Chapter 5 (continued) — Financial Matters, Honest Business Dealings, Pursuer and Pursued, and Conclusion of Chapter 5

---

"It is forbidden for a person to abandon or consecrate all his possessions" — Careful Financial Conduct

Speaker 1: But the blessing from this day. What does it say, however, regarding blessing? Like Yehudah who was wise, he understood the order of things, the priorities of what to do first, and Hashem was with him, first of all he goes to do the plowing and planting, he goes to do his efforts that he needs to do, and he received success.

Discussion: The Chasam Sofer Regarding the Order of Things

Speaker 2: Very good. There is such a thing about the Chasam Sofer, I don't remember. That's what you said about the Chasam Sofer regarding first of all learning Mishnah. So what? I don't remember. You tell me, I don't remember. I remember such a Chasam Sofer. Perhaps he's talking about at any rate someone whose soul truly yearns for Torah, he can do it that way.

No, the reality is that the custom is not like this, not just from today, already for a long time. Perhaps it has to do with the exile, because people were always afraid, one can't know. If nobody has a livelihood, for example which was the case in many periods, then if one would conduct oneself this way nobody would ever get married, as it says there in the Gemara "he didn't marry a wife." One could never get around to it.

So the custom of most Jews for a long time has not been to conduct themselves this way, presumably because it's not realistic. Or one can say today that starting to look for a livelihood, to spend ten years learning a profession, and afterward when he's already thirty he'll get married. We're not talking about that, we're talking about what works.

So after the fact, but it's still true. This is an answer if someone asks a question why people don't conduct themselves like the Rambam, he answered the answer that under difficult circumstances one does so. But the fact that the Rambam says that one struggles because of this, that has remained, it hasn't solved the problem.

Speaker 1: Yes.

Speaker 2: So I don't know what one should do in practice.

Speaker 1: Yes.

---

The Rambam: "It is forbidden for a person to abandon or consecrate all his possessions"

Speaker 2: So the Rambam continues, "It is forbidden for a person," further regarding how a Torah scholar conducts himself with financial matters, "It is forbidden for a person to abandon or consecrate all his possessions and then become a burden on others." A person may not live in a way — he essentially also said this regarding the middle path of how one spends. A person may not declare ownerless for charity or consecrate all his possessions, and afterward burden others, imposing himself on people for charity.

And the same thing, "He should not sell a field and buy a house." A person may not sell his field which is his income and use all his money to buy a nice house. Or "nor a house" — the house which gives him stability and he always has where to live, and buy nice things with it, movable goods. "Or do business with its proceeds" — or sell his house and make risky investments with the house money, do business.

Speaker 1: Very good, a very important thing.

Speaker 2: The opposite, yes. "But one may sell movable goods" which are less safe, which are less stable, "and buy a field." It's my emphasis. The Rambam here promotes very careful dealing, very careful with money. "According to all Torah and justice" he calls it.

In summary, an orphan in his stature, he should set his goal, he should set his focus to make his assets succeed, he should only eat according to the immediate need, not spend money on, I don't know, a nice car or a nice house, or enjoy a little and lose a lot, or to have a bit of pleasure and with that one ends up having a lot of damage. He needs to be careful in order not to come to a situation where he would need to ask for help from people.

---

The Chasam Sofer's Approach Doesn't Align with the Rambam

Speaker 2: The Rambam continues, this is in monetary matters. And now Rabbi Yitzchak Skepel made a discussion about business dealings — what does one do if a Torah scholar needs a livelihood? The Rambam says that the Chasam Sofer says that a Torah scholar may indeed, if he has self-sacrifice, he may go the opposite way.

I don't know, it could be that the Rambam didn't hold that a Torah scholar has self-sacrifice for other things. It doesn't fit — the Rambam is speaking specifically about a Torah scholar. I think the Chasam Sofer follows the Tosafos of those who argue against the Rambam and say that one must give up one's life (yehareg v'al ya'avor) for other mitzvos as well. The Rambam doesn't hold this way, that yehareg v'al ya'avor applies to other mitzvos.

No, he says that a person has righteousness and God will provide for him, but here it doesn't fit so well with the Rambam, because the Rambam speaks here the opposite way — a simple person does this way and a Torah scholar does not do this way. Do you understand? It's exactly the opposite.

Speaker 1: Yes, one needs to understand the context of which time period we're talking about and what the surrounding situation was, and...

Speaker 2: But as I told you, the Rambam didn't wait around — he had a terrace. He had a wealthy father-in-law. Back then he had faith. Good faith and a wealthy father-in-law. Okay, that's a joke.

---

Halacha 5 — The Business Dealings of a Torah Scholar with Truth and Faithfulness

Truth and Faithfulness in Business

Speaker 2: The Rambam continues, "The business dealings of a Torah scholar are with truth and faithfulness." He says, besides the fact that everyone must conduct their business with faithfulness, a Torah scholar must have a very high level of truth and faithfulness. Everyone must, but not everyone does. A Torah scholar actually does.

"He loves truth — his no is no and his yes is yes"

He continues, "He loves truth — his no is no and his yes is yes." He speaks the truth.

"He is meticulous with himself in accounting and giving, and is forgiving to others"

"He is meticulous with himself in accounting and giving." He is very exacting in his accounting, his bookkeeping is very honest. "And he is forgiving to others."

Speaker 1: I think "meticulous with himself" means...

Speaker 2: You'll say it next.

Speaker 1: "He is meticulous with himself and forgiving to others." To others who take — I think "meticulous with himself" means that he should be like people who are very exacting in business, meaning he shouldn't let someone else take from them, they're always stubborn about it. He should be very meticulous about himself that he shouldn't take from another person, but when it comes to giving to another person, he should be forgiving.

Speaker 2: That means, he makes a deal with someone, if the other person twisted things a bit, he forgives, but for himself he is very exacting.

---

"And he pays the seller immediately"

Speaker 2: "And he pays the seller immediately." When he buys something, he pays right away. This is a sanctification of God's Name (kiddush Hashem), which is also about appearances (maris ayin) so that no one should think he's taking with a claim. Perhaps we're not even speaking only from the perspective of kiddush Hashem, which is indeed correct — if you have money and you have no complaints, but you have money, go pay right away.

---

"And he doesn't become a guarantor or a surety"

Speaker 2: "And he doesn't become a guarantor (arev) or a surety (kablan)." He is not a guarantor for money, and not a surety.

Speaker 1: Kablan means an arev kablan, who pays first on behalf of the other person, right?

Speaker 2: Yes. A guarantor means that if the other person won't pay, I will pay, and a kablan means he pays for the other person, he lays out money for the other person. This he doesn't do.

---

"And he doesn't come with a power of attorney" — Not Being a "Litigant"

Speaker 2: "And he doesn't come with a power of attorney (harsha'ah)." He shouldn't buy things on authorization.

Speaker 1: What is harsha'ah? Agents and partners?

Speaker 2: I think harsha'ah means that yes, he speaks in someone's name...

Speaker 1: Harsha'ah is like a power of attorney, as it's called, right?

Speaker 2: Yes, harsha'ah means that he shouldn't be a litigant (to'en), that a Torah scholar shouldn't receive an authorization, a power of attorney, to go and argue on someone's behalf. Being a litigant is not a job for him. "Do not be an arranger of lawsuits" (al t'hi orekh hadinim), yes. And he shouldn't seek disputes, and look for how to take up causes for the right people.

But in general, it's not a problem to be someone else's protector, someone else's advocate. You should be your own protector.

---

"He obligates himself in matters of buying and selling" — Keeping One's Word

Speaker 2: He continues, "He obligates himself in matters of buying and selling in a place where the Torah does not obligate him." A Torah scholar should be stringent in this. There are matters of buying and selling where he could perhaps claim "I hold like this opinion" (kim li), or he could say that he is in possession of it, but he should still concede, "so that he stands by his word and does not change." So that he shouldn't...

Perhaps this is speaking about how a person may say a bit of an untruth, he could make a certain claim that would help him, but a Torah scholar should rather give up his money than say something that is not one hundred percent true.

Insight: This Is Speaking About "Lacking Trustworthiness" (Mechusar Amanah)

It seems to me more that this is speaking about, as he brings from the Gemara, the topic of "mechusar amanah" (lacking trustworthiness). That means, sometimes someone says, "I'm going to buy from you for a dinar," there's no formal acquisition (kinyan), it's not binding. He can retract, there's not even a "mi shepara" (curse for retracting).

There are laws where one cannot retract, or there's a level where one can retract but it's not proper — they make a "mi shepara" on him, they say a curse to him, "He who punished the generation of the Flood will punish one who does not stand by his word."

He says here an even smaller level, which is called "mechusar amanah" — there's no formal... he just plainly said it. A Torah scholar, even if he just plainly said it, should fulfill it, "and not change" — he should not change. Or if he wants to be stringent, he should better not say it in the first place.

This is the... even though the Torah doesn't obligate, perhaps he didn't have to buy at the price he stated, there was no formal acquisition in the proper manner, "so that he stands by his word and does not change." He should keep his word. "And does not change" is like "the time of shearing" which is "the time of benefit," as it's called today. Keeping one's word.

---

"And if others owe him by law — he is patient with them and forgives them"

Speaker 2: "And if others owe him by law," conversely, if other people owe him, "he does not pursue the law to its fullest extent to claim from them, rather he is patient with them and forgives them." He should be patient with them — this probably means when he has lent money, he should give them more time, and forgive them.

When does he need to forgive entirely? Perhaps it means something like this — the other person promised him but there wasn't... If he can make a claim, I don't see that a Torah scholar needs to give up if he has a legitimate claim, if the other person stole from him. Seemingly.

---

"He lends and gives, and conducts business faithfully"

Speaker 2: "He lends and gives, and conducts business faithfully, and does not engage in excessive conversation with a woman in the marketplace." This means one shouldn't open a shul next door to an existing shul.

---

"And he never causes pain to any person in his life" — Not Being a Pursuer

Speaker 2: "And he never causes pain to any person in his life" — you should never hurt any person, ever. A great thing, "in his life," unless it's necessary, or when he's never not a person. He's speaking here about these kinds of things.

No, you shouldn't be the pursuer (rodef), okay.

Discussion: "God Gave Other Mitzvos Too"

Speaker 1: So R' Yankele asks, he says, God gave other mitzvos too.

Speaker 2: Yes, do the other mitzvos. There are always people who grab someone else's mitzvah. You never need to be the one who grabs the mitzvah of pursuing someone. God designated such people.

And so it truly is. When you see that someone rushes to pursue others, you should know that he is not a Torah scholar, because if he were a Torah scholar, he would have followed the Rambam here.

Better to Be Pursued Than to Pursue, Better to Be Insulted Than to Insult

In summary, I think he emphasizes — if a person is going to argue, if I can't be the pursuer, if I can't be the pursuer, I must be the pursued. Rather you should be the pursued and not the pursuer, rather you should be the insulted and not the one who insults.

It's a Greater Shame to Be the One Who Screams

"And so says Solomon, 'Gather all these deeds and the like.'" It's an interesting thing — the Rambam says here that there is a way of not being embarrassed, because I'm the one who screams. The second way of being embarrassed is that one gets screamed at. But it's a greater shame to be the screamer than to be the one screamed at. If one can avoid being screamed at, that's very good. But if those are the two options, you should rather be the pursued than the pursuer.

Practical Application — Kol Korehs

But he said this very well — many times people are afraid, I don't want, God forbid, regarding the kol koreh that calls to defend me, they'll throw me out. You know what? You should be the embarrassed one. It's not dangerous.

---

Conclusion of Chapter 5 — "You are My servant, Israel, in whom I will be glorified"

Speaker 2: "And all these deeds and the like" — one who conducts himself in all these ways, a Torah scholar, this is the level. See what he aspires to for an aspiring Torah scholar as well, one who wants to be a Torah scholar. "Torah scholars, you are called 'adam' (man)," "Let us make man in our image, in our likeness" — he is the adam.

"About him the verse says, 'And He said to me: You are My servant, Israel, in whom I will be glorified.'" God says to this Jew, God says to Isaiah, "You are My servant, Israel, in whom I will be glorified" — you are the Jew with whom I will adorn Myself, you conduct yourself like a Jew.

Insight: The Distinction Between Hilchos Talmud Torah and Hilchos De'os

This verse the Rambam explicitly brought in Hilchos Talmud Torah, Chapter 5, exactly this verse, the same language.

But it could be that here it's already deeper. Here he truly is the one — not just "told about" like fake advertising, he is told about because he is truly worthy of being told about. He is, after all, a person. I think this is truly a wondrous thing, a miracle beyond measure. God intended to make him into a person. Wonderful. That's it.

---

Conclusion

Speaker 2: That concludes the chapter. Which chapter was it? Chapter 5. Fifth chapter.

And thank God, if he's not a scholar, he doesn't need to do all these things from this chapter.

Speaker 1: R' Pinchas...

Conclusion of Chapter 5 — The Deeper Meaning of "Told About" and Closing Remarks

---

Insight: "Told About" — He Is Worthy of Being Told About

So we see that... but it could be that here it's already deeper. Here he truly is the one — not just "told about" like fake for something, he is "told about" because he is truly worthy of being told about, he is, after all, a person.

I think this is truly a wondrous remark — three-quarters of the matter is that he becomes a person. Wonderful.

---

Conclusion of Chapter 5

That's it. That concludes the chapter... Which chapter was this? Chapter 5, fifth chapter.

---

Remark: The Chapter Only Applies to a Scholar

But thank God, if he's not a scholar, he doesn't need to do the other things in this chapter, he's exempt, he doesn't need to worry. He should try to be a scholar. If he should try to be a scholar.

There was a dispute whether he said it. Okay.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English ›

Auto Translated 📋 Shiur Overview …

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Shiur — Rambam, Hilchos De'os, Chapter 5

---

General Introduction to the Chapter

The Position of Chapter 5 in the Structure of Hilchos De'os

- Chapters 1–2: The middle path (derech ha'emtza'i) — the general good path for a person.

- Chapter 3: Continuation — the middle path in bodily desires, "all your deeds should be for the sake of Heaven" (kol ma'asecha yihyu l'shem Shamayim).

- Chapter 4: Physical health — also part of "all your deeds for the sake of Heaven."

- Chapter 5: A new chapter — specifically for Torah scholars (talmidei chachamim), that from a wise person an extra level of conduct is demanded.

Question: How Does Chapter 5 Fit into the Structure?

Question: Why Is More Demanded of a Scholar?

- Better answer (novel insight): Hilchos De'os deals with how to be a "perfect person." But it's not realistic to demand perfection from every person. Therefore, Hilchos De'os divides:

- For ordinary people: What can realistically be demanded.

- For scholars: What is truly the ultimate perfection — things that every person should do, but it's not realistic to expect from everyone. From a scholar, however, it is expected.

- This means: It's not merely "public relations" or external signs — it is a genuine demand that a scholar must be better in deed as well, because his wisdom and knowledge demand it of him.

---

Halacha 1 — General Principle: The Scholar Must Be Recognizable Through His Deeds

The Rambam's Words

Plain Meaning

Novel Insights and Explanations

---

Halacha 1 (continued) — Recognizable in His Eating

The Rambam's Words

"And they are the ones who say, 'Eat and drink, for tomorrow we die.' This is the food of the wicked... 'For all tables are full of vomit and filth, without a clean place.'"

"But the scholar eats one or two dishes, and eats from them enough for his sustenance, and that suffices. This is what Solomon said: 'The righteous eats to satisfy his soul.'"

Plain Meaning

Novel Insights and Explanations

---

Halacha 1 (continued) — Where the Scholar Eats

The Rambam's Words

"And he should not eat at the table of an ignoramus (am ha'aretz), nor at those tables that are full of all good things like filth."

"And the early righteous and pious ones never ate at a feast that was not their own."

Plain Meaning

Novel Insights and Explanations

---

Halacha 1 (continued) — Recognizable in His Drinking

The Rambam's Words

"He drinks only enough to soften the food in his intestines."

"And anyone who becomes intoxicated is a sinner, is disgraced, and loses his wisdom."

"And if he becomes intoxicated in front of ignoramuses, it is a desecration of God's Name (chillul Hashem)."

"And it is forbidden to drink in the afternoon, even a little... and the prohibition applies only to wine after the meal."

Plain Meaning

Novel Insights and Explanations

---

Halacha 1 (continued) — Recognizable in His Marital Relations

The Rambam's Words

Plain Meaning

Novel Insights and Explanations

10. "And neither of them" — a command also upon the wife: Here the command extends also to the wife — "both of them" — neither should be drunk, lazy (atzlanim), or sad (atzuvim).

12. "And he should separate immediately" — a limit: The precise meaning isn't entirely clear, but the principle is that there should be a limit — not too much.

---

Halacha 1 (end) — "Not Every Person Conducts Himself This Way"

The Rambam's Words

Plain Meaning

Novel Insights and Explanations

2. Earlier the Rambam said — be intimate in order to have a child who is great in Torah and wise; now he goes on to say how one should do it.

---

Halacha 1 (continued) — Modesty of Torah Scholars: Covering the Head and Body

The Rambam's Words

"Torah scholars practice great modesty upon themselves. They do not degrade themselves, and they do not uncover their heads or their bodies."

Plain Meaning

Torah scholars conduct themselves with great modesty — they always go with a head covering or something on their head, and they cover their bodies.

Novel Insights and Explanations

---

Halacha 1 (continued) — Modesty in the Bathroom

The Rambam's Words

Plain Meaning

Novel Insights and Explanations

3. At night — modesty between oneself and oneself: All the rules apply at night too, when no one sees. The point is modesty between oneself and oneself, not just for other people.

5. [Digression: Modern bathrooms]: Modern bathrooms (like in schools or yeshivos) that are open on three sides perhaps don't fulfill all these laws of modesty.

---

Halacha 2 — How a Torah Scholar Speaks

The Rambam's Words

"A Torah scholar should not shout and scream when he speaks like animals and beasts, and should not raise his voice excessively, but rather his speech should be calm with all people."

Plain Meaning

A Torah scholar should not scream when he speaks like animals and beasts, should not raise his voice too much, but rather speak calmly with all people.

Novel Insights and Explanations

1. "Calmly" (b'nachas) — not refined, but calm: "B'nachas" doesn't necessarily mean "refined" (which is slightly different), but calm, with composure (yishuv ha'da'as).

a better person.

3. Ethical or aesthetic? — An important debate: Are the practices of a Torah scholar "ethical" (morally valuable) or "aesthetic" (looking nice, having charm with people)?

- Position A: It's aesthetic — a Torah scholar needs to have charm with people, needs to look nice. It's not ethically wrong to shout, but it's not nice, not human.

6. "Calmly" doesn't always mean quietly: Sometimes one needs to speak normally. The main point is: don't shout, don't be wild, but sometimes speak normally.

---

Halacha 2 (continued) — Greeting Everyone First

The Rambam's Words

"He greets every person first"

Plain Meaning

A Torah scholar greets every person first — he doesn't wait for the other person to greet him.

Novel Insights and Explanations

---

Halacha 2 (continued) — Judging Every Person Favorably

The Rambam's Words

"And he judges every person favorably"

Plain Meaning

A Torah scholar must judge every person favorably — always think well of a person.

Novel Insights and Explanations

---

Halacha 2 (continued) — The Torah Scholar Watches His Words

Novel Insights

Remark About the Rambam's Method

---

Halacha 2 (continued) — Don't Appease Your Friend When He's Angry, Don't Ask About His Vow, Don't Console Him When His Dead Lies Before Him

The Rambam's Words

Plain Meaning

Novel Insights and Explanations

---

Halacha 2 (continued) — Don't Look at Your Friend at His Time of Disgrace

The Rambam's Words

"And he should not look at his friend at his time of disgrace — he should avert his eyes from him"

Plain Meaning

When one catches his friend doing a transgression — "red-handed" — one shouldn't show that one has seen him. One should look away.

Novel Insights and Explanations

---

Halacha 2 (continued) — He Doesn't Change His Words, Doesn't Add and Doesn't Subtract

The Rambam's Words

"And he should not change his words, and should not add and should not subtract, except in matters of peace and the like"

Plain Meaning

Novel Insights and Explanations

---

Halacha 2 (continued) — The General Rule: A Person Should Speak Only About Acts of Kindness or Words of Wisdom

The Rambam's Words

"The general rule is: a person should speak only about acts of kindness (gemilus chassadim) or words of wisdom and the like"

Plain Meaning

A Torah scholar may only speak about either something that is an act of kindness, or words of wisdom — making Jews wiser.

Novel Insights and Explanations

---

Halacha 2 (continued) — "He Should Not Converse with a Woman in the Marketplace"

The Rambam's Words

"And he should not converse with a woman in the marketplace, even if she is his wife, his sister, or his daughter."

Plain Meaning

Novel Insights and Explanations

3. A Torah scholar may engage in business: The Rambam implies that a Torah scholar may (and should) engage in business — but he must maintain his dignity.

---

Halacha 3 — The Walk of a Torah Scholar

The Rambam's Words

Plain Meaning

Novel Insights and Explanations

5. "Outstretched neck" — practically: Someone who sticks out his belly, such an arrogant pose.

12. "Walks with composure" (mehalech b'shuvah): A person who walks in the street, one can see that he has something to do with his life — he walks with purpose.

---

Halacha 4 — The Clothing of a Torah Scholar

The Rambam's Words

"And he should not go out in patched shoes or in a torn garment... but it is permitted to go out in them in summer because of the cold."

Plain Meaning

Novel Insights and Explanations

2. "Stain" and "grease spot" — two types of stains: Grease spot means oil or fat, and stain (kesem) is another type of spot. It shouldn't be dirty, not smeared.

5. "To his heel" — quite long, but not dragging: "Heel" (akev) means the foot (not the knee), so the garment is quite long — but not so long that it drags on the ground.

8. "Dangling robe" (shultan talui): A style of hanging, loose garments, like Ishmaelites.

9. "Patched shoes" — shoes with tied-on rags: Poor people would wrap rags around their feet instead of normal shoes.

---

Halacha 4 (continued) — Fragrances and Going Out at Night

The Rambam's Words

"He should not go out perfumed to the marketplace, nor in perfumed garments, nor should he perfume his hair. But if he anointed his flesh with perfume to remove a bad odor, it is permitted."

"He should not go out alone at night, unless he has a fixed place to go for his studies."

"All these are because of suspicion."

Plain Meaning

Novel Insights and Explanations

3. "Alone at night" — not alone at night: A Torah scholar should not go out alone at night, unless he has a regular study schedule — then the public knows where he's going.

---

Halacha 5 (first part) — A Torah Scholar Manages His Affairs with Judgment: Financial Conduct

The Rambam's Words

"A Torah scholar manages his affairs with judgment. He eats, drinks, and feeds his household according to his means and his wealth, and does not burden himself excessively."

Plain Meaning

A Torah scholar budgets his affairs with calculation. He eats, drinks, and feeds his family according to how much he possesses — not more.

Novel Insights and Explanations

---

Halacha 5 (continued) — Eating Meat

The Rambam's Words

Plain Meaning

Meat should only be eaten when one has a strong appetite for it. For a healthy person, once a week (Shabbos) is enough. A wealthy person may eat meat every day.

Novel Insights and Explanations

---

Halacha 5 (continued) — Chovos HaLevavos: Food, Clothing, Wife and Children

Novel Insights

---

Halacha 5 (continued) — The Order of Things in Life: First Livelihood, Then a House, Then Marriage

The Rambam's Words

"But the fools: first they marry a wife, then if they can afford it they buy a house, and then at the end of their days they go looking for a trade or they live off charity."

Plain Meaning

Novel Insights and Explanations

2. "Worrying doesn't help — take action": One shouldn't "worry" about livelihood — worrying doesn't help. One should "take action" — actively establish a trade.

3. The verse "Who is the man" — vineyard, house, wife: The order in the verse is: vineyard (livelihood), house, wife. That is the proper order.

6. "And David was successful in all his ways": King David was a "maskil" — he understood the order of things, what to do first.

---

Halacha 5 (continued) — Financial Matters: "It Is Forbidden for a Person to Abandon or Consecrate All His Property"

The Rambam's Words

**"And it is forbidden for a person to abandon or consecrate all his property and

then burden others"**

"And he should not sell a field and buy a house... nor a house and buy movable goods... or do business with his money"

"But one may sell movable goods and buy a field"

"The general rule is: he should aim in his planning... to increase his assets; he should not eat except what is immediately needed"

Plain Meaning

Novel Insights and Explanations

3. [Digression: A joke about the Rambam's own life]: The Rambam himself didn't wait — he had a territory/estate (terrace) and a wealthy father-in-law. "Good faith and a wealthy father-in-law."

---

Halacha 6 — The Business Dealings of a Torah Scholar: With Truth and Faithfulness

The Rambam's Words

"The business dealings of a Torah scholar are with truth and faithfulness"

Plain Meaning

---

"He Loves the Truth; No Means No and Yes Means Yes"

Plain Meaning

He tells the truth — "no" means no, "yes" means yes.

---

"He Is Exacting with Himself in His Accounting, and Is Forgiving to Others"

Plain Meaning

He is very exacting in his accounting, very honest.

Novel Insights and Explanations

---

"And He Pays the Seller Immediately"

Plain Meaning

When he buys something, he pays immediately.

Novel Insights

1. Kiddush Hashem and appearance (maris ayin): This is a kiddush Hashem, and also a matter of maris ayin — so people shouldn't think he doesn't want to pay.

2. Not just kiddush Hashem — also a practical practice: If you have the money and you have no complaints, "go pay immediately."

---

"And He Does Not Become a Guarantor or a Surety"

Plain Meaning

He is not a guarantor (arev) for money, and not a surety (kablan).

Novel Insights

---

"And He Does Not Accept a Power of Attorney"

Plain Meaning

He should not buy/do things on power of attorney.

Novel Insights

2. But for himself — yes: There's no problem being your own protector — just not someone else's protector in court.

---

"He Obligates Himself in Matters of Commerce Where He Is Not Obligated by the Torah, So That He Stands by His Word and Does Not Change"

Plain Meaning

A Torah scholar is stringent upon himself in commerce even where he is not obligated by the Torah — so that he keeps his word.

Novel Insights and Explanations

2. Second explanation (more likely): "Lacking in trustworthiness" (mechusar amanah): This discusses the topic of "mechusar amanah" — three levels:

- Level 1: Kinyan (formal acquisition) — one cannot retract.

---

"And If Others Owe Him by Law... He Is Patient with Them and Forgives Them"

Plain Meaning

If other people owe him, he doesn't go to the end of the law to collect — he is patient (gives more time) and forgives.

Novel Insights

---

Halacha 6 (end) — "He Should Never Cause Pain to Any Person in His Life" — Not Being a Pursuer

The Rambam's Words

He should not cause pain to any person ever — "in the world, in his life" — except when necessary.

Novel Insights and Explanations

4. Practical application — public proclamations: Many times people are afraid — "they'll throw things at me." Answer: "You should be the one who is shamed. It's not dangerous."

---

Conclusion of Chapter 5 — "And He Said to Me: You Are My Servant, Israel, in Whom I Will Be Glorified"

The Rambam's Words

Novel Insights and Explanations

1. The verse also appears in Hilchos Talmud Torah Chapter 5: The Rambam brings the same verse explicitly in Hilchos Talmud Torah Chapter 5, with the same language.

4. "A miracle beyond blessing": This is "truly a miracle beyond blessing" (nes ad ein mevarcho) — the Almighty meant to make a human being from him, and he truly became that person.

---

This is the conclusion of Chapter 5 of Hilchos De'os.

📝 Full Transcript

Rambam, Hilchos De'os Chapter 5 — The Conduct of a Torah Scholar (Talmid Chacham)

Introduction: The Place of Chapter 5 in the Structure of Hilchos De'os

Speaker 1: Okay, let's go learn Chapter 5 of Hilchos De'os. Very interesting.

Discussion: How Does Chapter 5 Fit into the Overall Structure?

Speaker 1: One needs to understand — is this more than the middle path? Is this the measure of piety (midas chassidus)? How does this work with the middle path?

But I think the only connection of this to the previous commandments is that it's a continuation of the middle path. It's not a different path that one connects together, right?

Speaker 1: Ah, we discussed that at home — how the sages should conduct themselves in order to create a kiddush Hashem.

Chapter 5 as an Introduction to Chapter 6 — Signs of a Sage

Speaker 1: Right, that's perhaps a better approach. He wants to...

So, first one needs to know what... for that one needs to identify better people. So there need to be higher-level people — those are the sages — and how they conduct themselves.

Speaker 1: It seems one could say that one should associate with those people — if the sages don't conduct themselves well, one doesn't need to associate with them, right?

Speaker 2: Could be. Because if a sage doesn't conduct himself this way, then associating with him is more likely to bring about a chillul Hashem.

Speaker 1: That's also — but these are signs of a sage, signs of a sage, and then he says that one must cling to sages.

---

Halacha 1 — A Sage Must Be Recognizable Through His Actions

Speaker 1: So the Rambam says. Yes, so the first... the first sign:

> "Just as a sage is recognized through his wisdom and his views" (k'shem she'hachacham nikar b'chochmaso u'v'de'osav) — just as a sage is recognized by his wisdom.

Discussion: What Does "B'de'osav" Mean?

Speaker 1: I think "b'de'osav" means his views — meaning de'osav actually means opinions, a wisdom...

Speaker 2: Ah, he's going to talk about character traits (middos) further on.

Continuation of Halacha 1

Speaker 1: And he is wiser than the rest of the people, and he has better character traits than the rest of the people.

And "ma'asav" he means to say, for example:

- Ma'achalo — the way he eats

- Mashkav — he drinks

- Bo'el — how he conducts marital relations

- Diburo — how he speaks

- Malbusho — how he dresses

- V'chalkalas devarav — how he manages his words, how he budgets his words. Yes, "chalkal" means budget. He budgets his words with wisdom.

Speaker 2: Could be like what we learned — meaning, we learned earlier about being concise (derech ketzara), those kinds of things, not making mistakes.

Speaker 1: Ah, yes.

> "U'v'masa u'v'matano" — the way he conducts business.

---

Discussion: Why Is More Demanded of a Sage?

How Does a Sage Know He Is Obligated?

Speaker 1: Because he knows what he knows. He knows he's a sage, he knows he knows more than all other people. Consequently, he's now obligated in all the other things that come along.

Discussion: What Does "Nikar" Mean?

Speaker 1: "Nikar" doesn't seemingly mean recognizable... perhaps also, yes. Does nikar mean it's recognizable to others, or it's recognizable that the distinction is genuine?

Speaker 2: It's defined. Right, he's not sure. He does say "muvdal mi'she'ar ha'am" — it means yes, not only is it defined, it's visible. Meaning, it shows itself.

Discussion: Is This Kiddush Hashem or a Genuine Demand?

Speaker 2: And what's the growth here? I'm missing something, I'm missing. Why? What would be bad if it were like that? I'm missing something.

Speaker 2: I'm missing something, I'm missing some explanation for this.

Speaker 1: Kiddush Hashem — why should there be a kiddush Hashem? Okay, I don't know.

And seemingly all the things he's going to detail for us — most of them are not midas chassidus. It's difficult.

Speaker 1: Right. The wisdom and knowledge demands more of him.

Insight: Hilchos De'os Divides into Two Levels

Speaker 2: Very good.

I'm saying this — it's not a matter of kiddush Hashem. By the way, it's similar, it's a similar topic, but that's not the point here.

Speaker 2: Because many of the things he lists here, he also listed for ordinary people. For example, look at the first thing.

Speaker 1: Let's see. Perhaps we'll see further.

---

Halacha 1 (Continued) — Ma'achalo: How a Sage Eats

> "A Torah scholar should not be a glutton" (talmid chacham lo yehei gargeran) — a talmid chacham may not be a glutton.

> "Rather, he should eat food that is fitting to keep his body healthy" (ela ochel ma'achal ha'ra'ui l'havri'os gufo) — he should only eat foods that are fitting to make his body healthier.

And even from those foods that are healthy foods, one should not eat in a coarse manner (achilah gassah) — one should not eat too much or too quickly.

Rambam, Hilchos De'os Chapter 5 — Recognizable in His Eating and Drinking

A Torah Scholar Should Not Be a Glutton — The Sage's Eating Style

[Insight] Why Does the Rambam Bring This Verse Only Here and Not in Chapter 4?

[Insight] "Bnei Adam" vs. "Chachamim" — Two Types of People

The Food of the Wicked — The Opposite of the Righteous

But the Wise Man — One or Two Dishes

[Chiddush] Here He's Not Speaking in Terms of Medicine — It's a Type of Person

[Chiddush] Two Reasons — The Distinction Between Chapter 4 and Chapter 5

[Chiddush] Bitul Torah Through Excessive Preoccupation with Eating

The Rambam would have agreed with the well-known idea that a king's meal is apple, milk, noodles, potato. The Rambam says one should eat one or two types of things, one is good.

Where the Wise Man Eats — In His Home at His Table

Not Eating with an Am Ha'aretz and Not at Luxurious Tables

He states a new condition: even if he only eats a little, but from a table that is prepared with luxury and excess, there the wise man should not eat at all.

[Digression] What Does a Torah Scholar Do When He Needs to Fundraise?

Only a Seudas Mitzvah of Torah Scholars

The Early Pious Ones — Never Ate at Others' Homes

[Chiddush] The Rambam's Interpretation — Being Recognizable, Not Just Kashrus or Theft

[Digression] A Rabbi Who Hosts a Grand Table for Ignorant People

The Rambam continues with advice, you can learn from the early pious ones. Haven't learned. Yes. So it is — the wise man regarding drinking.

Recognizable in His Drinking — How a Torah Scholar Drinks

It appears that when one drinks to moisten the food in his intestines, from that one doesn't become drunk.

Drunkenness — A Sinner, Disgraced, Loses His Wisdom

"Mishtaker" — A Lifestyle, Not a One-Time Occurrence

Also "ha'mishtaker" means... mishtaker... again. One says these things... mishtaker means he has a lifestyle of drunkenness, not that he gets drunk once on Purim. Let me finish the sentence.

Drunkenness Before Ignorant People — Chillul Hashem

The Rambam says: "And it is forbidden to drink in the afternoon, even a little."

Rambam, Laws of De'os Chapter 5 (Continued) — Matters of Drinking in the Afternoon and Matters of Marital Relations

---

"And It Is Forbidden to Drink in the Afternoon, Even a Little"

The Rambam says: "And it is forbidden to drink in the afternoon, even a little."

Why is it forbidden to drink wine during the day, in the afternoon?

Source — Mishnah Avos: "Morning Sleep and Afternoon Wine"

Speaker 2: Yes, there's a Mishnah — morning sleep and afternoon wine.

He says that this is one great... his lifestyle.

Digression: A Word About Kollel Young Men

Discussion: What Does "It Is Forbidden to Drink in the Afternoon" Mean?

Speaker 2: Fine, but in the afternoon one shouldn't drink at all? Or is drinking generally included in eating?

Speaker 1: Ah, the Rambam says clearly, and you asked earlier, what about drinking being included in eating?

Speaker 2: It's not included in eating when someone is drunk.

Or perhaps he means closer to nighttime, when one eats the regular meal. Or at night even not during a meal, perhaps at night is a time when it's evident that his intention is for the sake of Heaven.

Speaker 2: There should be a set time, but the afternoon is not a time, because one is at work. You're an energetic young man or you already stink in the afternoon of alcohol?

"And the Prohibition Is Only on Wine After the Meal"

Ah, good. So there's an idea — if someone wants to drink more, he should eat more.

Speaker 2: But you have a problem, one may not eat too much, "only like one or two dishes."

Purim — An Exception

---

Recognizable in His Marital Relations — How a Torah Scholar Conducts Himself in Matters of Intimacy

So up to here is regarding eating, right? Now we're going to talk about his marital relations (be'ilaso) — how the intimacy of a Torah scholar is different from the common people. Yes.

"It Is Proper for a Torah Scholar to Conduct Himself with Holiness"

The Rambam says: "Even though a man's wife is permitted to him at all times" — it says "at all times" when she is in a state of purity (b'taharah). Again, yes. Not everything can be...

"It is proper for a Torah scholar to conduct himself" — the Rambam doesn't say talmid chacham, but talmid chachamim.

Precision: "Talmid Chachamim" Not "Talmid Chacham"

Speaker 2: I think that when one says talmid chacham it's not a name for a world. It means a student of a wise man. Of wise men. Yes.

"And He Should Not Be Found with His Wife Like a Rooster — But Only from Shabbos Eve to Shabbos Eve"

"But only from Shabbos eve to Shabbos eve" — he should only be with his wife on Shabbos, from Friday night to Friday night.

Discussion: "If He Has the Strength" — Two Interpretations

So if he's a very great Torah scholar and he doesn't even have the strength for that?

Conjugal Obligation (Mitzvas Onah) — According to One's Strength

"V'ch'she'yesaper imah" — The Language of "Sefer" (Book)

Speaker 1: But seemingly "mesaper" means actual intimacy, he doesn't mean the conversation.

Speaker 2: Ah, "mesaper" means the intimacy itself, not the preparation for intimacy. The Rambam switched the language in the middle.

"Not at the Beginning of the Night... Nor at the End of the Night... But in the Middle of the Night"

Novel Insight: "Mesaper" — A Torah Scholar is Always with a Sefer (Book)

What people know about receiving books after cholent — that actually comes from this. It's simply not right after the meal, and not very late when one is already tired, already hungry again.

---

"V'lo Yakeil Rosho B'yoser" — Lightheadedness and Vulgar Speech

Lightheadedness — A Balance

The Rambam continues: "V'lo yakeil rosho b'yoser."

"V'lo Yenabel Es Piv B'divrei Hava'i, Afilu Beino L'veinah"

"V'lo yenabel es piv b'divrei hava'i, afilu beino l'veinah."

Novel Insight: Distinction Between a Torah Scholar and an Ordinary Person — Vulgar Speech Between Spouses is Permitted

A Torah scholar, even to his own wife, speaks with a finer level than an ordinary person.

"Magid L'adam Mah Sicho" — Verse and Exposition

"Harei hu omer b'kabbalah" — kabbalah here means the words of the Prophets.

It says "Magid l'adam mah sicho" — God tells a person what his conversation was...

It's what Rashi says...

Speaker 1: Ah, so what's the meaning?

Speaker 2: It's what Rashi says: "Kol ma'asav portin l'fanav b'sha'as misaso" — "All his deeds are detailed before him at the time of his death."

Speaker 1: But what does "sicho" mean? His deeds? "Mah sicho"... his thoughts, he says?

Speaker 2: No, that's not the point. But I think they say "al sicho" — it doesn't mean from the language of sichah, conversation, it means... what he does.

Novel Insight: "Light Conversation Between a Man and His Wife" Applies Only to a Torah Scholar

Speaker 2: Ah, that means, according to this, it's a refined matter. It means a little less than what a coarse fellow would do.

---

"V'lo Yihyu Shneihem" — State of Mind During Intimacy

The Rambam continues: "V'lo yihyu" — here the Rambam mentions the matter that has to do with character development, what state of mind one should be in.

"V'lo yihyu shneihem" — interestingly, here the command also extends to the wife. The Torah scholar and his wife should not be intoxicated.

"V'lo atzlanim" — one shouldn't be lazy. It just happened, meanwhile it works out. Not in the right state of mind, something like not...

Speaker 2: Yes, yes. Okay. That means, I think it's not intentional, that it just happened, I know. But that's already the "intoxicated" category, yes.

Speaker 1: So here it says "lo atzlanim" and "they should come with desire." Interesting. So on one hand, he doesn't have too much rational awareness, but on the other hand, he's not half-asleep.

Speaker 2: Yes, I said "intoxicated" is from the category of mortal beings, so that's no rational awareness at all.

Rambam, Laws of Character Traits, Chapter 5 (Continued) — Matters of Intimacy (Conclusion), Modesty in the Bathroom, and Speech of a Torah Scholar

---

Halachah 1 (Continued) — Matters of Marital Intimacy: "Not Intoxicated and Not Lazy"

---

Discussion: "Atzlanim" — Lazy or Sad?

"V'lo atzlanim" means sad, right? In Yiddish, or in Hebrew, atzvus means sad.

Speaker 2: No, in Yiddish it means he's lazy. In the Holy Tongue (lashon hakodesh), it means sadness, that he's sorrowful.

Speaker 1: They should be with desire. Yes.

---

"V'lo Sehei Yeshenah... Ela B'ratzon Shneihem U'v'simchasam"

What exactly "he should separate immediately" means, I don't know precisely — not too much. In short, some kind of limit.

---

"All This, Not Every Person Conducts Himself This Way" — Only for a Wise Person

---

"The People Who Walk in Darkness" — Sharp Language

Very sharp language, "the people who walk in darkness." Perhaps one could say it means gentiles — it can't be that it means Jews.

Speaker 2: The Rambam is being charitable — he doesn't know better.

Speaker 2: Like what, perhaps?

Speaker 1: I don't remember. Okay. "Walking in darkness," somewhere I remember something from one of the previous chapters. Not relevant.

---

Modesty of Torah Scholars — Covering the Head and Body

Head Covering — From a Custom of Torah Scholars to an Obligation for All of Israel

---

Modesty in the Bathroom

Speaker 1: This is another topic. "He should be modest and not uncover any limb of his body until he sits down, and he should not wipe with the right hand."

"Not Wiping with the Right Hand" — Modesty or Practical?

"A Room Within a Room" — Deeper Inside

Outdoors — Behind a Fence or in an Open Valley

Not Speaking While Relieving Oneself — Even at Night

The Rambam doesn't say why — it's a verse about modesty.

---

Discussion: Contradiction with Chapter 4 — "Ten Times" in the Bathroom

But perhaps the one who checks himself, and generally he won't need to go, because it's not clear. It's really a contradiction. Does anyone say something on the side about daytime?

Speaker 2: It looks like a contradiction.

Speaker 1: Let's see. Perhaps there's something in the Beis Yosef about this?

Speaker 2: He has a problem, because it's a matter of danger, so a Torah scholar should have gone with a guard, and he didn't mention a guard.

Digression: Modern Bathrooms

Speaker 1: Modern bathrooms — they make the stalls that are open from three sides — perhaps they don't fulfill all these halachos. One needs to speak with the administrators who make the...

---

Halachah 2 (Beginning) — How a Torah Scholar Speaks

Speaker 1: So the Rambam continues — how should a Torah scholar (talmid chacham) speak? The Rambam says: a talmid chacham should not scream and shout.

Fundamental Question: Laws of Proper Conduct — Only for Torah Scholars?

Speaker 2: What do you mean, laws of derech eretz?

Speaker 1: For example, the things about not shouting when speaking — does that also apply to ordinary people? Or is it a law specifically for a talmid chacham?

Speaker 2: For ordinary people, there's nobody to talk to about it.

---

Discussion: Ethical or Aesthetic?

Speaker 2: Yes, no, I don't mean that. To be a person and not speak nicely to people — that's not an ethical matter?

Speaker 2: A Kotzker Chassid doesn't speak with deliberation (yishuv hada'as)?

---

The Rambam's Language: "He should not scream and shout... rather his speech should be gentle"

Speaker 2: "B'nachas" means... refined is different, more like... calm, steady, with composure, yes.

A Measure of Gentleness — Not Too Professional

Speaker 1: But the Rambam continues that there's a measure to how much gentleness. If one speaks too professionally, too polished, too well, it comes across as if you're a great arrogant person.

Rambam, Laws of Character Traits, Chapter 5 (continued) — Matters of Speech for a Torah Scholar: Gentle Speech, Greeting First, Judging Favorably, Not Altering One's Words, General Principle

---

Gentle Speech: The Balance — Not Too Much and Not Too Little (continued)

There's a certain friendliness, but not too much like a friend. Not like two yeshiva students in the dormitory, but not like you're speaking to the president — rather there's a certain refinement.

Practical Illustration — Exaggerated Gentleness

Speaker 2: Yes. Do you already have a name, have they started?

One needs to be refined with balance. Here too, it's like the way of Avraham — very good, there's a certain balance. The balance comes more from wisdom (seichel).

Gentle Doesn't Always Mean Quiet

---

Greeting Everyone First

The Middle Path Here Too — Don't Chase a Snob

---

Judging Everyone Favorably

Discussion: What Does "Judge" Mean — Thinking or Actually Judging?

Novel Idea: Perhaps Only a Torah Scholar Must Judge Favorably

Speaker 2: Ah, it says that sometimes you need to shout at someone when it's warranted, just as they learned...

Speaker 1: Okay, okay.

---

"The Words of the Wise Are Heard When Spoken Gently" — He Watches His Words

---

The Rambam's Method: Compiling Mishnayos from Avos

The things he goes through here — they're found in Avos, but under the heading that it has to do with "the words of the wise."

---

Don't Appease Your Fellow When He's Angry, Don't Ask About His Vow, Don't Console Him When His Dead Lies Before Him

When He's Angry — Even When He's Angry at You

---

Don't Look at Your Fellow in His Moment of Disgrace

In Education — A Very Powerful Thing

Practical Implication — When the Teacher Calls

Speaker 2: Yes.

Another Reason — He's Already Embarrassed Enough

Speaker 1: Yes.

---

He Doesn't Alter His Words — He Doesn't Add and Doesn't Subtract

The Midrash of Aharon HaKohen — Lover of Peace and Pursuer of Peace

A Normal Person Always Adds or Subtracts

---

The general rule: A person should speak only about acts of kindness or words of wisdom

Yes. Or words of wisdom — to share wisdom with other people, to make Jews wise. These and the like.

Why does the Rambam say "wisdom" and not "Torah"?

It's very interesting — the Rambam holds by wisdom (chochma), he almost never says "Torah." It's remarkable — does that mean wisdom is worth more than Torah?

It could be that Tzulas holds that politics is words of wisdom — he has great expertise in that, I know.

A story with R' Daniel Frish — "Love your neighbor as yourself" in speech

He says, that Jew — I don't know who that Jew was — on the way to shul he had already looked at the wonderful parsha—

Rambam, Laws of Character Traits, Chapter 5 (continued) — Acts of kindness through speech, "He should not converse with a woman in the marketplace," the walk of a Torah scholar, and the clothing of a Torah scholar

---

Speech: Acts of kindness through talking "nonsense"

A story with R' Yankele — the "speech" of "Love your neighbor as yourself"

A fine point: Words of wisdom through nonsense

---

"He should not converse with a woman in the marketplace"

The matter of suspicion and appearance

Here there is an obligation — who asks you to suspect a Torah scholar? Suspecting a Torah scholar is a matter of desecration of God's name (chillul Hashem).

Discussion: What does "in the marketplace" mean?

Speaker 2: In the marketplace... "in the marketplace" always means like in the market. "Deal, business transactions." In the market. Market.

Speaker 1: Yes. Okay. Only when he's in a solitary place, he's doing business. That's not so simple. How should I speak to Shmuel?

A Torah scholar and business dealings

The Rambam says that a Torah scholar may also conduct business, must conduct business, and if he doesn't want to, he wants to support himself from learning, but he must maintain his respect.

---

The walk of a Torah scholar — "He should not walk with an erect posture and outstretched neck"

Transition from speech to walking

Discussion: Aesthetics or humility?

Speaker 2: You must agree that this is a matter of aesthetics?

Speaker 1: No. This is a matter of humility. Respect.

Speaker 2: No, he's going to learn.

A story from Yeshivat Chevron — respect even in the middle of the night

Speaker 2: Okay. Yes, I'm not talking only about arrogance.

Speaker 1: Yes.

"Erect posture and outstretched neck" — arrogance, not just immodesty

Speaker 1: I don't know what "outstretched neck" means exactly, but it's someone who walks around with such a... sticks out his belly toward the...

Speaker 2: Yes. Something like that sort. We would say someone who sticks out his belly.

The verse "They walked with outstretched necks" — arrogance, not just immodesty

In general, modesty is not only a great virtue — modesty is a powerful path to becoming humble. Generally in this verse it doesn't necessarily mean arrogance, and not necessarily immodesty.

Speaker 2: Yes.

"Gently like women" — too slowly

"Running in the public domain like a madman" — the middle path

Speaker 2: No, no, but "like a madman" means crazy, not running. Not a jogger.

"He should not bend his stature like a hunchback" — exaggerated humility

Discussion: "Walking with composure" — what does it mean?

Speaker 1: No, no, I think the running is simply madness, it's some young man who runs around, he wants to run, a young man from the guard. I told him twice, I told him that he's older.

And there are the two sides that certainly exist — the priests are zealous, like that, and there is the opposite where he walks like that, all the time like that. And there is normal.

Discussion: Guarding one's eyes or "afflictions of the pious"?

"A person's walk is recognizable" — body language

Speaker 2: No, I didn't interpret, I didn't interpret that verse. I said that the Rambam interpreted it that way.

Speaker 2: Okay.

---

The clothing of a Torah scholar

"Holy garments for Aaron, for honor and for splendor" — clothing has a great influence

"Beautiful and clean clothing" — nice and clean

In any case, it should not be dirty, very simple, it should not be smeared.

The middle path in clothing — not kings, not paupers

Discussion: Rebbes with golden clothing — a different category

"The light linen garments made in Egypt" — see-through clothing

Speaker 2: Yeah, the simple meaning is that it's literally see-through. You see, you can literally see the shape of the body. It's very thin, and you can see through the body. You can see a bit.

Speaker 1: But not a great loss and dragging from the other side —

Rambam, Hilchos De'os Chapter 5 (continued) — Clothing of a Torah Scholar, Fragrances, Financial Conduct, Order of Things in Life

---

Halacha 2 (continued) — Clothing of a Torah Scholar: Further Details

Thin Garments — Translucent

---

"His garments should not be dragging and long" — Not Too Long, Not Too Short

Discussion: What Does "Heel" Mean?

Speaker 1: The heel is the knee?

Speaker 2: The feet. It's quite long.

Speaker 1: Yes, it's quite long. It's quite long.

Speaker 2: Yes, it's quite long.

Speaker 1: No, no, he's telling you here in a context.

It could be, though, that this is a matter of modesty, which is indeed a basic thing.

---

"His hands should extend from his sleeves to the tips of his fingers" — Sleeves Until the Fingers

"His hands should extend from his sleeves to the tips of his fingers" — longer than today's jackets.

Speaker 2: No, not just until here.

Speaker 1: And it seems that the longer ones were even longer, they would extend out to who knows where.

---

"His garment should not hang loosely" — Not Hanging Clothes

And the Rambam does say one should dress elegantly, but not make a big fuss with too many things.

---

Halacha 2 (continued) — Shoes and Garments: Not Torn

"He should not walk in patched shoes or in a torn garment"

Discussion: What Are "Patched Shoes"?

Speaker 2: Or on the shoes? Or are they shoes?

Speaker 1: Yes, yes, patched shoes, a hanging garment. So his shoes are shoes that one ties merchandise onto.

"But it is permitted to go out in them in summer because of the cold"

---

Halacha 2 (continued) — Fragrances and Suspicion

"He should not go out perfumed to the marketplace" — Three Types of Fragrance

"But if he anointed his flesh with fragrance to remove bad odor, it is permitted"

---

"He should not go out alone at night" — Not Alone at Night

"All these are because of suspicion"

---

Halacha 3 — A Torah Scholar Manages His Affairs with Judgment: Financial Conduct

Okay, now we're going to learn how a Torah scholar uses his money and the like.

Budgeting According to One's Means

---

Eating Meat — "A person should not eat meat except with appetite"

Meat in Earlier Times — No Freezers

Discussion: What Is the Standard Today?

Speaker 2: We're not really talking about it that way.

Speaker 1: Yes, it's still something — meat, something that sits in the freezer, that one doesn't have all other foods.

---

Chovos HaLevavos — Food, Clothing, Wife and Children

Discussion: How Does This Fit with the Rambam Regarding Clothing?

---

"Honor her more than himself" — Practical Application

Story with the Spinka Rebbe — Spend on the Kitchen

---

Halacha 3 (continued) — Order of Things in Life: First Livelihood, Then a House, Then Marriage

The Way of Sensible People — The Proper Order

Okay. He brings in another thing that sensible people do. He says here a Rambam, "the way of sensible people." The way that sensible people conduct themselves is:

"And afterward he should purchase a dwelling" — and after that he should buy a home.

"And afterward he should marry a wife" — and after that he can acquire a wife, get married.

There is indeed a discussion about this, yes, because there are two places in the Torah, one place the house appears before the vineyard it seems... I don't know, one just learns the details.

---

"But the Foolish" — The Reversed Order

This is the crooked way. Because the simple meaning is, now when you already have a wife, you already have a huge budget, and you need to work very hard — it's not wise.

---

"And so it says in the curses" — The Reversed Order Is a Curse

"That is to say, your deeds will be reversed so that your ways will not succeed." This is the curse.

---

"And David was successful in all his ways" — King David Understood Priorities

---

Reminder: Chasam Sofer

Very good. There is something about this from the Chasam Sofer, about first taking a career and afterward... I don't remember.

Speaker 2: Ah, that's what you wanted to say, the Chasam Sofer about first taking a career and afterward... yes.

Speaker 1: So what? I don't remember.

Rambam, Hilchos De'os Chapter 5 (continued) — Financial Matters, Honest Business Dealings, Pursuer and Pursued, and Conclusion of Chapter 5

---

"It is forbidden for a person to abandon or consecrate all his possessions" — Careful Financial Conduct

Discussion: The Chasam Sofer Regarding the Order of Things

Speaker 1: Yes.

Speaker 2: So I don't know what one should do in practice.

Speaker 1: Yes.

---

The Rambam: "It is forbidden for a person to abandon or consecrate all his possessions"

Speaker 1: Very good, a very important thing.

---

The Chasam Sofer's Approach Doesn't Align with the Rambam

Speaker 1: Yes, one needs to understand the context of which time period we're talking about and what the surrounding situation was, and...

Speaker 2: But as I told you, the Rambam didn't wait around — he had a terrace. He had a wealthy father-in-law. Back then he had faith. Good faith and a wealthy father-in-law. Okay, that's a joke.

---

Halacha 5 — The Business Dealings of a Torah Scholar with Truth and Faithfulness

Truth and Faithfulness in Business

"He loves truth — his no is no and his yes is yes"

He continues, "He loves truth — his no is no and his yes is yes." He speaks the truth.

"He is meticulous with himself in accounting and giving, and is forgiving to others"

"He is meticulous with himself in accounting and giving." He is very exacting in his accounting, his bookkeeping is very honest. "And he is forgiving to others."

Speaker 1: I think "meticulous with himself" means...

Speaker 2: You'll say it next.

Speaker 2: That means, he makes a deal with someone, if the other person twisted things a bit, he forgives, but for himself he is very exacting.

---

"And he pays the seller immediately"

---

"And he doesn't become a guarantor or a surety"

Speaker 2: "And he doesn't become a guarantor (arev) or a surety (kablan)." He is not a guarantor for money, and not a surety.

Speaker 1: Kablan means an arev kablan, who pays first on behalf of the other person, right?

Speaker 2: Yes. A guarantor means that if the other person won't pay, I will pay, and a kablan means he pays for the other person, he lays out money for the other person. This he doesn't do.

---

"And he doesn't come with a power of attorney" — Not Being a "Litigant"

Speaker 2: "And he doesn't come with a power of attorney (harsha'ah)." He shouldn't buy things on authorization.

Speaker 1: What is harsha'ah? Agents and partners?

Speaker 2: I think harsha'ah means that yes, he speaks in someone's name...

Speaker 1: Harsha'ah is like a power of attorney, as it's called, right?

But in general, it's not a problem to be someone else's protector, someone else's advocate. You should be your own protector.

---

"He obligates himself in matters of buying and selling" — Keeping One's Word

Insight: This Is Speaking About "Lacking Trustworthiness" (Mechusar Amanah)

---

"And if others owe him by law — he is patient with them and forgives them"

---

"He lends and gives, and conducts business faithfully"

---

"And he never causes pain to any person in his life" — Not Being a Pursuer

No, you shouldn't be the pursuer (rodef), okay.

Discussion: "God Gave Other Mitzvos Too"

Speaker 1: So R' Yankele asks, he says, God gave other mitzvos too.

Speaker 2: Yes, do the other mitzvos. There are always people who grab someone else's mitzvah. You never need to be the one who grabs the mitzvah of pursuing someone. God designated such people.

And so it truly is. When you see that someone rushes to pursue others, you should know that he is not a Torah scholar, because if he were a Torah scholar, he would have followed the Rambam here.

Better to Be Pursued Than to Pursue, Better to Be Insulted Than to Insult

It's a Greater Shame to Be the One Who Screams

Practical Application — Kol Korehs

---

Conclusion of Chapter 5 — "You are My servant, Israel, in whom I will be glorified"

Insight: The Distinction Between Hilchos Talmud Torah and Hilchos De'os

This verse the Rambam explicitly brought in Hilchos Talmud Torah, Chapter 5, exactly this verse, the same language.

---

Conclusion

Speaker 2: That concludes the chapter. Which chapter was it? Chapter 5. Fifth chapter.

And thank God, if he's not a scholar, he doesn't need to do all these things from this chapter.

Speaker 1: R' Pinchas...

Conclusion of Chapter 5 — The Deeper Meaning of "Told About" and Closing Remarks

---

Insight: "Told About" — He Is Worthy of Being Told About

I think this is truly a wondrous remark — three-quarters of the matter is that he becomes a person. Wonderful.

---

Conclusion of Chapter 5

That's it. That concludes the chapter... Which chapter was this? Chapter 5, fifth chapter.

---

Remark: The Chapter Only Applies to a Scholar

But thank God, if he's not a scholar, he doesn't need to do the other things in this chapter, he's exempt, he doesn't need to worry. He should try to be a scholar. If he should try to be a scholar.

There was a dispute whether he said it. Okay.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.