פרק א׳ האט געהאנדלט וועגן דער סדר פון מצות ציצית – ווי אזוי מען בינדט צו, וכו׳. פרק ב׳ גייט זיך עוסק זיין בעיקר מיט תכלת – וואס עס איז, ווי אזוי מען פארבט עס, און די דינים דערפון.
—
רמב״ם: „תכלת האמורה בתורה בכל מקום – היא הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל… נראה לעין בטהרת הרקיע.”
תכלת וואס שטייט אומעטום אין תורה איז צמר וואס איז געפארבט אין א קאליר ענליך צו ווען מען מישט ווייסע שטיקלעך אריין אין דארק-בלויע טינט (כוחל), און עס ווערט א ליכטיגערע בלוי – ענליך צום הימל ווען ער איז קלאר (בטהרת הרקיע), נישט פארוואלקנט.
1. תכלת איז נישט בלויז א קאליר, נאר א מאטעריאל מיט א קאליר – דער רמב״ם זאגט „היא הצמר הצבוע”, תכלת איז צמר וואס איז געפארבט. ס׳איז נישט סתם א קאליר-נאמען, נאר א צמר אין א באשטימטע קאליר.
2. צוויי באגריפן: „תכלת בכל מקום” vs. „תכלת שבציצית” – דער רמב״ם צעטיילט מערקווירדיג צווישן „תכלת האמורה בתורה בכל מקום” (בגדי כהונה, אנדערע פלעצער) און „תכלת האמורה בציצית”. ביי ציצית פאדערט דער רמב״ם א „צביעה ידועה שתעמוד ביופיה ולא תשתנה” – א ספעציעלע פארב-מעטאדע וואס האלט זיך שיין און ענדערט זיך נישט. עס ווערט אויפגעוואָרפן: דארף תכלת בכל מקום (בגדי כהונה וכו׳) נישט אויך צביעה ידועה? דאס איז נישט קלאר פון רמב״ם. דער הרב רבינוביטש מוטשעט זיך מיט דעם – צו דער רמב״ם מיינט אז תכלת בכל מקום דארף נישט דווקא צביעה ידועה, וואס וואלט געווען אנדערש פון אלע תנאים, און דאס וואלט געווען זייער אומגעוויינטלעך.
—
רמב״ם: „וכל שלא נצבעה בצביעה זו הרי היא פסולה לציצית, אפילו… כגון שצבעה באיסטיס או שאר המשחירין.”
אפילו אויב מען האט דערגרייכט די ריכטיגע בלויע קאליר, אבער מען האט עס געמאכט מיט איסטיס (ווארשיינלעך דאס זעלבע וואס די גמרא רופט „קלא אילן”) אדער אנדערע דארק-פארבנדע מאטעריאלן – איז עס פסול לציצית.
1. „משחירין” מיינט נישט שווארץ, נאר דארק – אין קאנטעקסט פון פארבן מיינט „משחירין” מאטעריאלן וואס מאכן א שטארקע/דארקע קאליר, נישט דווקא שווארץ.
2. צוויי טעמים פארוואס איסטיס איז פסול – (א) ס׳איז נישט שיין גענוג / האלט זיך נישט אן; (ב) אפילו אויב עס זעט אויס פונקט אזוי שיין, איז עס פסול ווייל עס מוז זיין פון דם חלזון – ס׳איז א דין אין דער מציאות/קוואליטי פון דער פארב, נישט בלויז אין דער מראה.
3. [דיגרעסיע: צו דער חלזון איז מעכב?] – עס ווערט פארגעלייגט אז דער חלזון איז נישט א “גזירת הכתוב” נאר א ענין פון קוואליטעט — דער חלזון גיט די בעסטע, שטארקסטע צבע. אויב מ׳קען היינט מאכן דעם זעלבן כעמישן פראדוקט אן דעם חלזון, איז אפשר דאס אויך גוט? אבער עס ווערט מסקנא געווען אז ס׳דארף זיין פון דעם חלזון — ס׳איז נישט גענוג צו קויפן סתם א פארב אין א פארב-געשעפט.
—
רמב״ם: רחל בת עז – פסולה לתכלת.
א שעפסל וואס איז געבוירן געווארן פון א ציג (צוויי פארשידענע מינים – כבשים און עזים) – איר צמר איז פסול פאר תכלת.
1. וואס מיינט „רחל בת עז” – עס ווערט דיסקוטירט צו דאס מיינט א ממש׳ע כלאים (אז אן עז האט חתונה געהאט מיט א רחל), אדער סתם א בהמה וואס זעט אויס ווי א געמישטע. דער רמב״ם׳ס טייטש איז אז עס זעט נאר אויס אזוי. די גמרא׳ס טעם: ס׳פאסט נישט, ס׳איז משונה׳דיג – א בהמה וואס געהערט צו איין משפחה אבער זעט אויס ווי אן אנדערע, איז נישט ראוי פאר תכלת.
—
רמב״ם: „כיצד צובעין תכלת של ציצית? לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד, ואח״כ מכבסין אותו עד שיהא נקי, ומרתיחין אותו באהל וכיוצא בו כדרך שהצבעים עושים כדי שיקלוט את העין.”
ערשטער שלב (הכנה): מען ווייקט דעם צמר אין סיד (קאלך/כעמיקאל), וואשט עס אויס ביז ס׳איז ריין, קאכט עס מיט „אהל” (אן אנדער כעמיקאל) – אזוי ווי פראפעסיאנעלע פארבערס טוען – כדי דער צמר זאל קענען אויפנעמען די פארב.
1. דער רמב״ם׳ס שיטה: „כדרך שהצבעים עושים” – גיי פרעג ביי די פראפעסיאנאלן – דער רמב״ם גיט נישט אלע דעטאלן פון דער פארב-פראצעס. ער זאגט מערערע מאל „כדרך שהצבעים עושים” – דאס מיינט, גיי צו די פעקטארי און לערן עס אויס פון די פארבערס. דער רמב״ם׳ס ציל איז צו זאגן די הלכה (עס מוז זיין דם חלזון, מיט דעם פראצעס), נישט צו זיין א מאנואל פאר פארבערס.
—
רמב״ם: „ואח״כ מביאין דם חלזון, והוא דג שדומה עינו לעין הים, ודמו שחור כדיו, ובים המלח הוא מצוי. ונותנים את הדם ליורה עם סממנים… ומרתיחין אותן ונותנין בו הצמר עד שיהא עשוי כעין הרקיע. וזהו התכלת של ציצית.”
צווייטער שלב: מען נעמט בלוט פון א חלזון – א פיש וואס זיין אויסערלעכע קאליר איז ענליך צום ים, און זיין בלוט איז דארק ווי טינט. ער געפינט זיך אין ים המלח. מען לייגט דאס בלוט אין א טאפ מיט סממנים, קאכט עס אויף, און לייגט אריין דעם צמר ביז ער באקומט די קאליר פון הימל. דאס איז תכלת של ציצית.
1. „שחור כדיו” מיינט נישט שווארץ – דאס בלוט איז דארק-בלויאיש, נישט ממש שווארץ. דאס שטימט מיט דעם אז נאכ׳ן מישן ווערט עס א ליכטיגערע בלוי (עין הרקיע). ס׳איז נישט קיין סתירה צו „דומה עינו לעין הים” – דער אויסערלעכער קאליר פון פיש איז בלוי ווי דער ים, אבער דאס בלוט אינעווייניג איז א סך שטערקער/דארקער, און ערשט נאכ׳ן פראצעס ווערט עס ליכטיגער.
2. „ים המלח” מיינט נישט דער ים המלח אין ארץ ישראל – יענער ים האט א זייער הויכע זאלץ-קאנצענטראציע און קיין בעלי חיים לעבן דארט נישט. „ים המלח” מיינט דא דער ים הגדול (מעדיטעראניען) אדער סתם א געזאלצענע ים. ס׳איז דא מקורות אז „ים המלח” ווערט גענוצט אלס א כללי׳דיגער נאמען פאר געזאלצענע וואסערן.
3. סימנים פון חלזון – דער רמב״ם ברענגט נישט אלעס – אין גמרא שטייען פארשידענע סימנים (צ.ב. „עולה אחת לשבעים שנה”), אבער דער רמב״ם פסק׳נט נישט אלע. דאס שטיצט דעם פונקט אז דער רמב״ם מיינט מען זאל עס אידענטיפיצירן דורך מסורה/פראקטישע ידיעה, נישט דורך הלכה׳דיגע סימנים. אין רמב״ם שטייט נישט אין קיין פלאץ “צריך שיהיה בו סימנים אלו” — די סימנים פון דעם חלזון זענען נאר א דירעקשן וואו צו געפינען די ריכטיגע תכלת, נישט א דין בפני עצמו.
4. „דומה עינו לעין הים” – איז דאס א מעכב׳דיגער סימן? – ס׳איז נישט קלאר צו דער סימן אז דער חלזון זעט אויס ווי דער ים איז א הלכה׳דיגער תנאי אדער בלויז א דעסקריפציע. עס ווערט מסקנא געווען אז ס׳איז מער א דעסקריפציע – דער עיקר איז אז מען זאל נוצן דעם ריכטיגן חלזון מיט דעם ריכטיגן פראצעס.
—
רמב״ם: “פתיל תכלת של ציצית צריך צביעה לשמה, ואם צבעו שלא לשמה פסולה.”
די צביעה פון תכלת פאר ציצית מוז זיין לשמה — מיט כוונה פאר דעם צוועק פון ציצית. אויב מ׳האט עס געפארבט נישט לשמה, איז עס פסול.
—
רמב״ם: “ויורה שיש בצבע כדי לצבוע בו פתיל של ציצית — אם נטל ממנו מעט צבע לבדוק אם הוא יפה אם לאו, נתבטל היורה כולו ונפסל לציצית.”
אויב מ׳נעמט ארויס אביסל צבע פון דעם גרויסן טאפ כדי צו טשעקן צי די קאליר איז גוט, ווערט דער גאנצער טאפ פסול פאר ציצית.
1. א זייער גרויסע חומרא – עס ווערט געפרעגט א שטארקע קשיא: פארוואס זאל דער גאנצער טאפ ווערן פסול? דער גאנצער טאפ איז דאך אנגעגרייט געווארן פאר ציצית — ס׳איז דאך לשמה! ווען מ׳נעמט ארויס אביסל צו טשעקן, איז דאס דאך אויך אין קאנטעקסט פון מאכן ציצית. די גמרא׳ס סברא איז אז דורך דעם אראפנעמען צו בודק זיין ווערט עס “אויס לשמה,” אבער דאס ווערט נישט פארשטאנען — ווייל דער בודק איז דאך אויך פאר דעם צוועק פון ציצית.
2. אפשר מיינט די בדיקה אויף א שטיקל שמאטע – עס ווערט פארגעלייגט אז אפשר מיינט די בדיקה אז ער טשעקט אויף א שטיקל שמאטע (נישט אויף א ציצית-פאדעם), אבער דאס לייזט נישט אינגאנצן דעם קשיא. דאס איז א שווערע זאך צו פארשטיין און מ׳האט עס נאך קיינמאל נישט ריכטיג פארשטאנען.
3. דעם פרעסטיזש און כבוד פון תכלת – עס ווערט פארגעלייגט א מהלך אז אפשר האט דאס צו טון מיט דעם כבוד פון תכלת — מ׳טאר זיך נישט ארומשפילן מיט א הייליגע טאפ תכלת, מ׳מוז עס באהאנדלען מיט דרך ארץ און נאר נוצן פאר ציצית. אויך ווערט פארגעלייגט אז אפשר אויב מ׳וואלט געזען דעם פראקטישן פראצעס פון צביעה אין דער אמאליגער צייט, וואלט מען פארשטאנען פארוואס דאס אראפנעמען שטערט.
רמב״ם (בשם הגמרא): אלא כיצד יעשה? מ׳נעמט ארויס אביסל צבע פון דעם גרויסן טאפ, לייגט עס אריין אין א קליין טעפל (קליפת ביצה), און דארט טשעקט מען. דאס וואס בלייבט איבער פון דער בדיקה מוז מען אוועקווארפן (שופך את הצבע שבכלי שבודק בו), ווייל עס איז שוין “טמא” — פסול, שוין געניצט געווארן פאר בדיקה.
—
רמב״ם: “תכלת אין לה בדיקה אלא מן המומחה.”
מ׳קען נאר קויפן תכלת פון א מומחה — איינער וואס איז באוואוסט אלס א פאכמאן.
1. וואס מיינט “מומחה” – עס ווערט דיסקוטירט וואס “מומחה” מיינט. איין צד איז אז מומחה מיינט אן ערליכער איד וואס מ׳קען זיך פארלאזן אויף אים בנוגע לשמה. אבער עס ווערט מסביר געווען אז מומחה מיינט בעיקר אז ער מאכט זייער גוטע ארבעט — ער איז “נבדק,” מ׳ווייסט שוין אז זיין פראדוקט איז גוט, אזוי ווי “כמה מומחה” — ער האט א חזקה פון גוטע ארבעט.
רמב״ם: “ונודע שנצבע שלא מצבעונים [הראויים]” — אויב מ׳ווייסט אז דער מומחה האט גענוצט אנדערע, ביליגערע צבעונים (כדי צו שפארן געלט), וואס האלטן זיך נישט אזוי לאנג — איז עס פסול.
הגם ער איז א מומחה און ווייסט וויאזוי צו מאכן, מוז עס זיין פון די ריכטיגע צבעונים. דער מומחה-סטאטוס אליין איז נישט גענוג.
—
רמב״ם: “בדיקתה כיצד? בודקין אותה עד שיודע אם נצבע כהלכה אם לאו.”
“לוקחין תבן וריר של שבלול ומערגלין אותו בחומץ שהחמיץ ארבעים יום, ושורין התכלת בתוכו מעת לעת. אם עמד בעיניו ולא כהה — כשירה.”
מ׳נעמט שטרוי און שפייעכץ פון א שבלול (סנעיל), מישט עס מיט עסיג וואס האט פערמענטירט 40 טעג, לייגט אריין די תכלת פאר 24 שעה. אויב די קאליר בלייבט שטארק — כשר.
“לוקחין בצק של שעורים שנתאפה ועושין ממנו מוריס” — א טייג פון גערשטן וואס מ׳לאזט פארשימלען, מ׳באקט עס מיט דער תכלת אין אויוון. “מוציאין התכלת מן הפת ורואים אותה — אם כהה או משחרת פסולה, ואם הוסיף יופי על יופיו כשרה.”
דאס איז א צווייטער, שטרענגערער טעסט. אויב נאכן באקן ווערט די קאליר שענער — כשר. אויב עס ווערט טונקל אדער פארבלאסט — פסול.
1. Two-step טעסט — כדי פסול׳ן צו מאכן מוז עס דורכפאלן ביידע טעסטס.
2. צו האט איינער געמאכט דעם טעסט אויף די היינטיגע תכלת? – עס ווערט געפרעגט צי איינער פון די חכמי הדור האט געמאכט דעם טעסט אויף די היינטיגע תכלת. עס ווערט אנערקענט אז ס׳איז דא קאמפליקאציעס — קיינער ווייסט נישט פונקטליך וויאזוי צו מאכן דעם טעסט (וואס איז “מוריס” פונקטליך, וכדומה), כאטש מ׳ווייסט אז ס׳איז דא א געוויסע כעמיקאל וואס ליגט אין דעם.
—
רמב״ם: אויב ס׳איז דא א “חצר” (סטאר/חנות) וואס פארקויפט תכלת, “ואם מוחזקים בכשרות — לוקח מהם סתם,” מ׳קען דארט קויפן אן צו דארפן מאכן א באזונדערע בדיקה.
ווען א פארקויפער האט א חזקה פון כשרות, דארף מען נישט בודק זיין יעדע פאר ציצית באזונדער.
1. “חצר” מיינט אזוי ווי א סטאר/געשעפט – דער עיקר חידוש איז אז מ׳דארף נישט בודק זיין יעדע איינציגע פאר ציצית ווען ס׳איז שוין דא א חזקה — דאס איז דער כח פון חזקת כשרות.
—
רמב״ם: המפקיד תכלת אצל הגוי — איינער וואס לאזט איבער געפארבטע תכלת-סחורה ביי א גוי, איז דא א חשש שמא יחליפנה (דער גוי וועט אויסבייטן מיט א בילגערע קוואליטעט). מותר בקיילא מיט חותם בתוך חותם (צוויי חותמות), אבער בחותם אחד פסולה.
דער דין איז ווי אנדערע זאכן וואס מ׳לאזט ביי א גוי (ווי בשר) — מ׳דארף צוויי חותמות (חותם בתוך חותם) כדי עס זאל זיין כשר.
1. דא רעדט מען נישט פון א פארטיגע טלית מיט ציצית – נאר פון א פעקל סחורה — געפארבטע תכלת-וואל. דער גוי האט א מאטיוו צו נעמען די טייערע סחורה פאר זיך און אויסבייטן מיט א בילגערע.
2. א פארטיגע טלית וועט א גוי מסתמא נישט אויסבייטן – ווייל ער ווייסט נישט וואס צו טון דערמיט. אפילו פארטיגע ציצית-שטריקלעך — דער גוי ווייסט אפשר נישט וואס א ציצית איז, פארוואס זאל ער עס נעמען?
3. פראקטישע נפקא מינה – היינטיגע מענטשן וואס קויפן תכלת זאלן לייגן חותמות/זיגלען אויף זייער סחורה, כדי מ׳זאל וויסן אז עס איז נישט אויסגעבייט געווארן. דער זיגל מוז זיין אזוי אז קיינער — א גוי אדער איינער וואס איז נישט נאמן — זאל נישט קענען אויסבייטן.
—
רמב״ם: המוצא תכלת בשוק — אפילו אם היו פתוקים (אויסגעצויגענע פעדעם, ענליך צו ציצית), איז פסולה. אבל אם שזורים — אויב זיי זענען שוין געפלאכטן, איז כשרה.
ווען מ׳טרעפט תכלת אין גאס: בלויז אויסגעצויגענע פעדעם — פסול (ווייל מ׳ווייסט נישט פון וואנעט עס קומט). אבער שזורים (געפלאכטן) — כשר, ווייל דאס ווייזט אז עס איז געמאכט געווארן פאר ציצית.
1. די נדון פון “שואל” ביי ציצית – עס ווערט אנגערירט א גרויסע נדון פון פריערדיגע פרקים: דער רמב״ם האט געזאגט אז מ׳איז נישט שואל (מ׳דארף נישט פרעגן/אויספארשן) ביי ציצית. דער ראב״ד טענה׳ט אז מ׳זעט פון דעם דין אז מ׳איז יא שואל — ווייל סתם א פתוק (אויסגעצויגענער פאדעם) איז פסול, וואס באווייזט אז מ׳דארף אויספארשן דעם מקור.
2. דער תירוץ – נישט אז מ׳איז נישט שואל, נאר פארדעם מאכט מען ציצית שזורים — דאס שזירה אליין איז דער סימן אז עס איז כשר.
3. פראקטישע מסקנא – די היינטיגע תכלת וואס קומט שוין שזורים — דארף מען אפשר נישט לייגן א חותם, ווייל די שזירה אליין איז א סימן פון כשרות.
—
רמב״ם: הלוקח טלית מצויצת מן השוק — מישראל, הרי היא בחזקתה (כשר). מן הגוי — מן התגר (סוחר), כשרה; מן ההדיוט (סתם א גוי), פסולה.
קויפט מען א טלית מיט ציצית פון א איד — כשר. פון א גוי׳אישן סוחר — כשר (ווייל ער קויפט פון אידן און פארקויפט פאר אידן). פון א סתם׳דיגן גוי — פסול.
1. דער גוי׳אישער סוחר (תגר) איז כשר – ווייל ער איז א ביזנעסמאן וואס קויפט פון אידן און פארקויפט ווייטער — ער האט נישט אליין געמאכט די ציצית, נאר ער פארקויפט וואס ער האט באקומען פון כשר׳ע מקורות.
2. דער סתם׳דיגער גוי (הדיוט) איז פסול – ווייל ער קען עס האבן אליין געמאכט, און ציצית דארף זיין טוויה לשמה — אפילו ציצית אן תכלת דארף האבן לשמה. א גוי קען נישט מאכן ציצית לשמה.
—
רמב״ם: טלית שכולה אדומה או ירוקה או משאר הצבעונין — עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה. מ׳מאכט די חוטי לבן די זעלבע קאליר ווי די טלית.
ביי א קאלירטע טלית מאכט מען די ווייסע פעדעם אין דער זעלבער קאליר ווי דער בגד, פאר שיינקייט.
1. מחלוקת צו מ׳דארף אדער מ׳קען – דער לשון “עושה” קלינגט ווי מ׳דארף, אבער עס ווערט אויך אויסגעטייטשט אז מ׳קען. עס איז א חלק פון יופי (שיינקייט) פון דער מצוה.
2. די רמ״א זאגט אז דער מנהג איז אז מ׳מאכט אלעמאל לבנים (ווייסע חוטים), אפילו ביי א קאלירטע טלית.
3. פראקטיש – דער מנהג איז צו גיין מיט א ווייסע טלית, כדי ס׳זאל נישט זיין קיין שאלה — ווייל לויט דעם רמב״ם וואלט מען אפשר געדארפט קאלירן די חוטים לויט דעם צבע הבגד.
4. א הומאריסטישע הערה – אויב איינער האט א “רעינבאו טלית” — דארף ער מאכן רעינבאו חוטים?
—
ווען מ׳האט תכלת, דארף מען מאכן זיכער אז די חוטי לבן זאלן נישט זיין תכלת-פארביג, כדי מ׳זאל קענען אונטערשיידן צווישן די לבן און די תכלת. ס׳זאל נישט אויסקוקן ווי תכלת — מער לייטע קאלערס.
די חוטי לבן טאר מען נישט מאכן פון דארקע קאלערס וואס קענען אויסזען ווי תכלת.
—
רמב״ם: קשה עונש מי שאינו מניח לבן יותר מעונש מי שלא הניח תכלת. פארוואס? שהלבן מצוי לכל — לבן איז גרינג צו באקומען, ותכלת אינו מצוי לכל — תכלת איז נישט אומעטום און נישט אלע מאל פארהאן, לפי שאין לו צבע שמים.
דער עונש פאר נישט לייגן פשוט׳ע ווייסע ציצית איז גרעסער ווי פאר נישט לייגן תכלת, ווייל לבן איז גרינג צו באקומען, און תכלת איז שווער/טייער/נישט מצוי.
1. א וויכטיגער יסוד אין שכר ועונש – דו וואלסט געמיינט אז שכר גייט לפי חשיבות — תכלת איז מער חשוב (די גמרא רופט עס “חותם של עבד”), ממילא זאל דער עונש פאר נישט לייגן תכלת זיין גרעסער. אבער ניין — דער עונש גייט אויך לפי די שוועריגקייט/מצב. א זאך וואס איז גרינג צו טון און מ׳טוט עס נישט — איז דער עונש גרעסער. א מצוה קלה וואס מ׳איז מזלזל דרינען — איז ערגער ווי א שווערע מצוה וואס מ׳האט נישט באוויזן. דער מקור איז פון גמרא מנחות.
2. פארוואס ברענגט דער רמב״ם אלע הלכות תכלת אויב ס׳איז נישט מצוי? – עס ווערט געפרעגט: אויב תכלת איז נישט מצוי אין רמב״ם׳ס צייט, פארוואס שרייבט ער אלע דינים? דער תירוץ: דער רמב״ם שרייבט א ספר פאר אייביג — ער קען נישט שרייבן “עכשיו אין תכלת” ווייל דאס איז א צייטווייליגע מציאות. אבער ער גיט א רמז דורך דעם וואס ער שרייבט “אינו מצוי בכל מקום ולא בכל זמן” — דאס איז זיין וועג צו זאגן אז עס איז נישט אלעמאל פארהאן, אן צו מאכן א צייטליכע פסק.
—
דער מגיד שיעור (ר׳ יצחק) דערמאנט אז ער אליין טראגט נישט תכלת אויף זיין טלית/ציצית. ער הייבט אן צו ערקלערן זיין סברא – אז ס׳איז געווען א מחלוקת פון גדולי ישראל.
עס ווערט געמאכט א חילוק: אויב די תכלת ליגט ממש פאר דיינע אויגן און ס׳שטימט מיט וואס די תורה זאגט (“ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת”), און מ׳ווייסט נישט קיין סתירה — דארף מען עס לכאורה נעמען. די שאלה איז נאר ווען מ׳דארף עס אקטיוו זוכן.
עס ווערט הומאריסטיש באמערקט אז לויט די “קנאים” קעגן תכלת, זאל מען אפשר נישט טארן גיין אין דעם סטאר אויך נישט — אבער דאס ווערט אפגעוויזן.
שוין, מיר לערנען הלכות ציצית פרק ב׳.
מיר האבן שוין געלערנט וויאזוי מ׳מאכט ציצית און די עיקר פון מצות ציצית, און דארט האבן מיר אויך געלערנט וועגן די תכלת, וואס איז א חלק פון מצות ציצית. אין דעם פרק גייט אונז דער רמב״ם זאגן וויאזוי מ׳מאכט תכלת, וויאזוי מ׳פארבט אפ א חוט של צמר מיט תכלת.
האבן מיר געלערנט בעיקר וועגן וואס? וועגן וויאזוי מ׳בינדט עס צו, רייט? די סדר פון די מצוה און וויאזוי מ׳בינדט עס. אבער מיר האבן נאך נישט אויסגעזאגט וואס איז דאס תכלת. דער גאנצער פרק — כמעט דער גאנצער פרק — רעדט זיך וועגן וואס איז תכלת. אינטערעסאנט. לבן ווייסט יעדער וואס ס׳איז, ס׳איז גארנישט. תכלת דארף מען וויסן וואס ס׳איז.
—
זאגט דער רמב״ם:
“תכלת האמורה בתורה בכל מקום” — תכלת וואס מ׳רעדט אין די תורה, וועלכע קאליר איז עס? “היא הצמר הצבוע” — נישט קאליר, וועלכע זאך איז עס? איז תכלת די מאטריאל אליין אדער איז עס די געפעינטע? יא, אקעי. “היא הצמר” — אה, תכלת איז צמר וואס איז אין א געוויסע קאליר.
“הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל” — אזוי ווי, איך טייטש וויאזוי איך האב געזען א טייטש, אזוי ווי ווען מ׳ברעקלט אריין ווייסע שטיקלעך אין א דארק בלוי טינט, און דעמאלטס ווערט עס מער אזא לייט קאליר בלוי. ס׳ווערט מער אזוי ווי א בלוי וואס זעט אויס דומה לרקיע, “נראה לעין בטהרת הרקיע”. אויב איינער וויל מאכן א פיקטשער וואס זעט אויס ענליך צו די רקיע, וועט ער נעמען א דארק בלוי טינט און אריינמישן ווייס, אז ס׳איז א געמיש פון בלוי מיט ווייס, און דאס איז די קאליר פון די מראה הרקיע.
די תכלת איז דומה לרקיע, און רקיע איז דומה לכיסא הכבוד. מ׳דארף עס זען בטהרת הרקיע, ווען ס׳איז נישט פארוואלקנט. ווען ס׳איז פארוואלקנט איז דאס אלעס ווייס.
סאו דאס איז מער אביסל לייט, נישט מורא׳דיג דארק, אזוי כמעט פערפל, נאר אביסל לייטער. דאס איז די ענליכע איבערטייטש.
—
אינטערעסאנט, זאגט דער רמב״ם אז דאס איז די תכלת וואס שטייט אין די גאנצע תורה, ביי בגדי כהונה, ביי אנדערע פלעצער.
“ואין תכלת האמורה בציצית” — ס׳טייטשט פון רמב״ם אז ער רעדט פון צוויי אנדערע זאכן, ס׳איז אינטערעסאנט. ניין, איך מיין אז ער זאגט אז ביי ציצית איז עס נישט אזוי. ציצית איז לכאורה אויף די זעלבע זאך, און ער זאגט אז עס שטייט “צביעה ידועה”, עס דארף זיין אבער א מין וועג, א מין מעטאד פון עס פעינטן, “שתעמוד ביופיה ולא תשתנה”.
ער זאגט, דאס אז בלו איז פשוט, ווייל דאס מיינט אייביג בלו. אבער ווען מען זאגט “פתיל תכלת” בציצית אויסער בלו, פאדערט דאס אויך אז מען זאל עס טון אין א געוויסע וועג אז עס זאל זיך האלטן שטארק שיין בלו. ס׳הייסט, אנצוקומען צו דעם בלו קען מען נישט נעמען עני כוחל וואס מען לייגט אריין אין אביסל ווייס, מען דארף טרעפן די חלזון, מען דארף טרעפן די ריכטיגע קאליר. דאס גייט ער זאגן.
—
ביז דערווייל האט ער נאכנישט געזאגט, און אויך האט ער צעטיילט — ס׳איז זייער מאדנע — ער צעטיילט, ער זאגט אז תכלת איז די צמר וואס מ׳האט געקאלירט אין אזא קאליר, און תכלת שבציצית דארף זיין געקאלירט. וואס איז מיט תכלת בכל מקום? דארף עס נישט זיין צביעה ידועה?
ס׳איז נישט קלאר. איך האב געזען אז ער מוטשעט זיך, הרב רבינאוויטש, צו דער רמב״ם מיינט צו זאגן אז תכלת בכל מקום דארף נישט זיין, אנדערש ווי אלע תנאים, וואס דאס וואלט געווען זייער פאני.
אקעי, בכלל יא, וועלן מיר אלץ פירן. יא. בכלל יא.
—
“וכל שלא נצבעה בצביעה זו” — א צמר וואס מ׳וויל נוצן פאר תכלת און מ׳האט נישט געמאכט מיט די צביעה ידועה וואס דער רמב״ם גייט שוין מסביר זיין, מיט די ספעשל מין טעקניק פון פעינטן אויף א גוטע וועג… ס׳איז נישט נאר טעקניק, ער רעדט יעצט בעיקר פון די זאך וואס מ׳קאלירט מיט. א קוק וואס ער זאגט כגון.
יא, די פסולה לציצית. “הרי היא פסולה לציצית, ואפילו שאין בה ריקוע, אפילו ס׳איז געלונגען צו מאכן די ריכטיגע בלויע קאליר וואס איז קיין ריקוע, כגון” — למשל, ער האט געטראפן א וועג עס צו פעינטן “באיסטיס”, מיט א סארט פעינט וואס הייסט איסטיס, “או שאר המשחירין”, אדער אנדערע פעינטס וואס מאכן א דארק קאליר.
ס׳זעט אויס אז מאכן א לייט קאליר איז נישט אזוי שווער, דאס איז דא נאך מאטעריאל. צו מאכן א שטארקע קאליר, אזויווי בלו אדער אנדערע שטארקע קאלירן, איז דא געוויסע. ווען ער זאגט “משחירין”, ווען מ׳רעדט פון פעינטן מיינט מען איינער האט געמאכט א דארק קאליר, איז די קינד.
אפילו איינער האט געמאכט א דארק בלוי… וואס מיינט די דארק בלוי? א שחור מיינט דארק. יא, קען זיין דארק, אז דארק איז דארק בלוי, אמת.
סאו די ווארט איז אז ער זאגט אפילו דו האסט די ריכטיגע קאליר, למשל, וואס מאכט די ריכטיגע קאליר? עפעס הייסט איסטיס. איך מיין אז איסטיס איז די זעלבע זאך וואס די גמרא רופט קלא אילן. קען זיין. איז עס נאך אלץ פסול, ווייל ס׳דארף זיין די געוויסע צביעות, ס׳מוז זיין געמאכט מיט די געוויסע זאך וואס איז צובייא.
אזוי זאגט דער רמב״ם די הלכה.
—
זאגט דער רמב״ם נאך א הלכה וועגן די צמר. זאגט דער רמב״ם אז די צמר דארף זיין פון אן ערוואקסענע בעל חי אדער וואס? דא איז נישט ערוואקסן.
רחל בת עז איז פסול לתכלת.
רחל בת עז איז עפעס אן אסור כלאים, עפעס וואס ס׳איז… א רחל איז דאך א שעפל, אן עז איז א ציג, ס׳איז אן אנדערע זאך. ס׳איז א כבש… אן עז וואס איז באשאפן געווארן פון א רחל — סארי, א רחל, דאס הייסט א שעפסל, וואס איז געבוירן געווארן פון א ציג.
ס׳זענען צוויי אנדערע מינים, רחלים און עזים, כבשים און עזים זענען צוויי אנדערע מינים. און אמאל מאכט זיך, אדער דורך א פלא כלאים, אז דער עז האט חתונה געהאט מיט א רחלה. איך ווייס נישט צו ס׳איז א כלאים אדער ס׳מיינט נאר אז ס׳זעט אויס. ער טייטשט אז ס׳זעט נאר אויס.
ס׳מאכט זיך אז אמאל אזא עז זעט אויס ווי א געמישטע, זעט אויס ווי א צווייטע. ס׳איז א בהמה וואס די צמר איז נישט די קוואליטי צמר, איז פסול לתכלת. די גמרא זאגט ווייל ס׳פאסט נישט. ס׳איז גע׳משונה׳דיג. איך ווייס נישט וועגן די קוואליטי, ס׳איז נישט קיין שיינע זאך, ס׳איז עפעס א מאדנע זאך. דו ביסט געבוירן פון די משפחה און דו זעסט אויס ראנג, דו פאסט נישט אריין, ס׳איז נישט די זאך.
—
יעצט זאגט דער רמב״ם, דער רמב״ם ברענגט דאך אראפ די הלכות וועגן צמר. זאגט דער רמב״ם, עס דארף זיין א צביעה ידועה, עס דארף זיין א געוויסע מין פעינט. זאגט ער, וויאזוי טוט מען עס? כיצד? וואס איז די מין צביעה ידועה?
כיצד צובעין תכלת של ציצית?
זאגט דער רמב״ם:
“לוקחין הצמר” — מען נעמט די צמר, “ושורין אותו בסיד” — מען ווייקט עס אין א סארט כעמיקאל וואס הייסט סיד. מען זאגט מען רופט עס סיד, אה, קאלעך, whatever, פעינט.
“ואחר כך מכבסין אותו עד שיהא נקי” — און נאכדעם וואשט מען עס אויס, דאס הייסט די סיד רייניגט אויס די צמר.
“ומרתיחין אותו” — נאכדעם קאכט מען עס אויף, “עם אהל” — אן אנדערע סארט כעמיקאל, “וכיוצא בו, כדרך שהצבעים עושים” — אזויווי די פעינטערס טוען, אז קודם וואשט מען זייער שטארק אפ די סחורה אז עס זאל זיין אינגאנצן ריין, “כדי שיקלוט את העין” — כדי עס זאל קענען אויפכאפן די קאלער.
דאס איז די הקדמה אז עס זאל אויפכאפן די קאלער.
—
“ואחר כך מביאין דם חלזון” — און נאכדעם ברענגט מען דם פון א חלזון.
וואס איז דער חלזון? זאגט דער רמב״ם:
“והוא דג” — דאס איז א סארט פיש, “שדומה עינו לעין הים” — וואס זעט אויס זיין קאלער איז ענליך צו די קאלער פון די ים. דאס הייסט, זעט אויס אינדרויסן פון די פיש, ווען מען קוקט אים אן איז ער א בלויע פיש.
“ודמו שחור כדיו” — און זיין טינט, זיין בלוט, איז דארק אזויווי טינט. לכאורה מיינט ער נישט דא שחור אז עס איז שווארץ, עס איז בלויאיש, אבער עס איז דארק, א שטארקע בלויאיש. עס איז נישט עין הים, עס איז נישט אזויווי עין הים.
יא, יא, דאס איז נישט קיין סתירה. עס קען זיין אז ווען עס איז נאך די בלוט איז עס שטארקער, און נאכדעם ווען מען מישט עס אויס ווערט עס בלויער, ווייס איך וואס.
—
און וואו שווימט ארום דער חלזון? זאגט דער רמב״ם:
“ובים המלח הוא מצוי” — און די דם געפינט זיך אין די ים המלח.
אבער די ים המלח וואס מיר רעדן דא מיינט נישט די ים המלח וואס אונז קענען מיר וואס איז אין ארץ ישראל, ווייל יענץ איז זייער א הויכע קאנצענטרעישן פון זאלץ און עס לעבן נישט דארטן קיין בעלי חיים. נאר עס איז דא נאך מקורות אז די ים הגדול רופט מען ים המלח. אויך א געזאלצענע וואסער. ים המלח מיינט לאפיקא טייך, א לעיק. די געזאלצענע וואסער איז דער טייטש ים המלח.
—
און נאכדעם וואס טוט מען?
“ונותנים את הדם ליורה” — מען נעמט די דם חילזון, מען לייגט עס אריין אין א טאפ, צוזאמען מיט “סממנים כמנהג וכיוצא בו”. דער רמב״ם רעכנט אויס איינע פון די מיני סממנים וואס קען זיין גוט פאר דעם, “כדרך שהצבעים עושים” — אזויווי די פעינטערס טוען.
“ומרתיחין אותן” — מען הייצט עס שטארק אויף, “ונותנין בו הצמר” — מען לייגט אריין די צמר, “עד שיהא עשוי כעין הרקיע” — ביז דער צמר באקומט די קאליר אזויווי די קאליר פון די הימל.
“וזהו התכלת של ציצית” — און ווען דאס איז געענדיגט, איז דיין שטיקל צמר געווארן כשר׳ע תכלת של ציצית.
—
דאס איז די תכלת של ציצית. ס׳איז פשוט אז די תכלת בכל מקום איז אפשר נישט די זעלבע, אפשר יא, מיר ווייסן נישט קלאר. אבער די תכלת של ציצית מוז זיין געמאכט מיט די פראסעס, מיט די דם חילזון, מיט די פראסעס.
ס׳איז נישט קלאר צו מיר צו מען קען קוקן אין די רמב״ם און דיסקאווערן וואס איז טייטש א חילזון אדער וואס די פראסעס איז. דער רמב״ם זאגט דיר קלאר, “כדרך שהצבעים” — ס׳זעט אויס דער רמב״ם מיינט, פרעג דיך נאך ביי די תכלת מאכערס, זאלן זיי דיר פרעגן וויאזוי זיי טוען עס.
—
וועגן דעם, היינט וואס מ׳האט געטראפן, לויט רוב מענטשן וואס זענען עוסק אין די תכלת, איז די מענטשן טוען א גאנצע חקירה, זיי דארפן זוכן אלע סימנים. ס׳שטייט אין די גמרא פארשידענע סימנים, דער רמב״ם פסק׳נט נישט אלע סימנים וואס ער ברענגט. ס׳איז דא א פרעמד׳ע ברייתא, ס׳שטייט עולה אחת לשבעים שנה, דער רמב״ם ברענגט עס נישט.
און לכאורה אויך דער רמב״ם, דער רמב״ם מיינט בעיקר צו זאגן די הלכה אז ס׳מוז זיין געמאכט פון די סארט, פון די סדר. ס׳איז נישט פשט אז די רמב״ם וועט דיר הלכה׳דיג זאגן אז ס׳איז נישט מעכב. ער זאגט די סיבה פארוואס ס׳איז נישט שיין, אבער ס׳נעמט אויך אריין אז אפילו אויב די איסטיס איז פונקט אזוי שיין, איז עס אויך נישט גוט. ס׳מוז זיין די קוואליטי, אדער ס׳איז עפעס אן אנדערע מציאות די איסטיס פון דעם.
אבער איך וויל דיר זאגן נאר אז ס׳זעט אויס פון די רמב״ם אז ער דיסקרייבט דיר עפעס א זאך, גיי צו די פעקטארי און גיי געפין עס אויס. וועגן דעם, אויב זיי זענען גערעכט די מענטשן וואס האבן געטראפן די תכלת, זיי האבן געטראפן ארקעאלאדזשי אדער אנדערע ספרים, מקורות, אז דאס איז וויאזוי מ׳פלעגט מאכן אמאל תכלת, איז פשוט אז דאס מיינט די הלכה, ס׳מיינט גיי דארטן און געפין אויס.
ס׳שטימט, וואס איז די טייטש דומה לעין הים? איך ווייס נישט, ס׳איז נישט א סימן וואס איז מעכב אויף די אלע זאכן. אז ס׳דארף זיין דער געוויסער וועג.
—
ס׳איז דא תלמידים וואס ווילן וויסן, ר׳ יצחק איז מקפיד אויף תכלת?
איך האב נישט קיין תכלת אויף מיין טלית, נישט אויף מיין ציצית, איך גיי במשך די טלית, און איך קלער אזוי: ס׳איז פארשטייט זיך דא געווען מחלוקת פון גדולי ישראל, אבער איך קלער אזוי — אויב א מענטש גייט אריין אין געשעפט…
חברותא א: אויב ס׳איז דא ממש אזוי ווי די תורה זאגט — די תורה זאגט “ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת” — און ס׳ליגט ממש פאר זיינע אויגן, און דו ווייסט נישט קיין סתירה, דארפסטו עס לכאורה נעמען. די שאלה איז ווען דו דארפסט עס זוכן. ווער איינער וואס נעמט נישט תכלת זאל נישט גיין אין א פלאץ וואו ס׳ליגט תכלת פארנט פון אים.
חברותא ב: איך הער, איך ווייס שוין וואס דו ווילסט מאכן — אן איסור לויט די קנאים וואס זענען קעגן די תכלת, זאלן נישט טארן גיין אין די סטאר אויך נישט.
חברותא א: איך מיין, די מיינסטע זאגן אז מ׳זאל עס קויפן. איך האב מורא מיט צו מאכן פון דעם אן איסור.
חברותא ב: ניין, איך ווייס נישט אויב ס׳איז אמת. איך ווייס אז מסתמא אויב די מענטשן האבן עס געפארשט און געטראפן אז אזוי פלעגט מען עס מאכן.
חברותא א: מ׳דארף דאך בעצם אמת׳דיג פארשטיין בכלל — פארוואס איז מעכב די חלזון? ס׳איז עפעס א קוואליטי? לכאורה איז עס נאך אלץ אן ענין פון קוואליטי. ס׳איז נישט קיין גזירת הכתוב אז מ׳מוז טרעפן דעם חלזון. לכאורה עד היום הזה, היינט האט מען אלע מיני אלע פישל זאכן, גיי ווייס, אבער ס׳האט דאך אלץ אסאך חשיבות, ס׳מאכט עס בעסער.
חברותא ב: אויב דו האסט נישט א בעסערע קאליר ווי די — ווייסט וואס פעיק זאכן מ׳מאכט.
חברותא א: ס׳איז נישט פשט אז ס׳איז מעכב אז ס׳זאל זיין עפעס א גזע הקודש שנקרא תכלת. ס׳מיינט די אריגינעלע דאס. ס׳איז מער לכאורה דאס וואס זיי מאכן איז מער ווייניגער דאס.
חברותא ב: אבער אזוי ווי ס׳איז פראדוסט אזא גוטע פראדוקט, זאל עס טאקע נישט האבן א דין אז ס׳איז ענליך צו תכלת?
חברותא א: איך וויל נישט זאגן אז דו גייסט ווי די תורה׳ס תכלת. אויב ס׳איז געמאכט מיט א פיש מיט די גאנצע זייט — אויב דו סתם קויפסט א פעינט אין א פעינט סטאר, און איך ווייס וואס, און דו זאגסט אז דאס איז שטערקער — דאס מיין איך נישט, ווייל זיי ווייסן דאס איז נישט.
חברותא ב: דארף זיין די חלזון וואס איז מעכב דאס.
חברותא א: זעט מיר נישט אויס אז ס׳איז מעכב. על כל פנים, ס׳שטייט נישט אין קיין שום פלאץ אין רמב״ם אדער א פלאץ “צריך שיהיה בו סימנים אלו”. די סימנים איז דאך צו געבן א דירעקשן — גיי אין מארק, פרעג זיך נאך אויף די תכלת וואס איז די, נישט עפעס אן אנדערע.
חברותא ב: אקעי. עניוועיס, לאמיר גיין ווייטער.
—
חברותא א: גייען מיר לערנען וויאזוי מ׳דארף — הלכות הצביעה, יא? ביז יעצט האט אונז די רמב״ם געזאגט וואס דאס איז. פראקטיש, יעצט גייט ער זאגן הלכות פון צביעה. זייער וויכטיגע הלכות.
זאגט די רמב״ם, ס׳דארף זיין צביעה לשמה: “תכלת של ציצית צריכה צביעה לשמה, ואם צבעה שלא לשמה פסולה.”
זאגט די רמב״ם אזא הלכה: “והיורה שיש בה הצבע, אם צבע בו מעט צמר לבדקו אם הוא יפה אם לאו — נפסלה היורה כולה.”
ס׳איז דאך א גרויסע חומרא. ס׳גייט זיך א מענטש וועלן טעסטן אביסל פון די צבע, זען וויאזוי ס׳איז געלונגען, וויאזוי ס׳זעט אויס אויף א חוט. אויב ער האט אראפגענומען אביסל פון די צבע פון די טאפ צו טשעקן וויאזוי ס׳קומט ארויס, איז דאס א גרויסע פראבלעם — ווערט מיט דעם פסול די גאנצע טאפ.
חברותא ב: פארוואס ווערט פסול די גאנצע טאפ?
חברותא א: די ריזאנינג איז ווייל ס׳ווערט אויס לשמה.
חברותא ב: איך פארשטיי נישט דאס. איז נישט די גאנצע זאך געווארן געקאכט פאר ציצית?
חברותא א: עפעס אזוי. כולי האי, די טאפ נוצטו סתם פאר דיינע תאוות?
חברותא ב: ניין, ניין, ניין. אויב דו ביסט בודק, האב איך אויך געפלאנט צו מאכן ציצית.
חברותא א: ניין. איך בין מסכים, דו פרעגסט א גוטע קשיא.
חברותא ב: און אז ס׳בלייבט אויף די שטאף אביסל שרייען פון די צבע, האט אויך די זעלבע זאך — איז דאס א פראבלעם ווייל ער האט נישט גענוצט די גאנצע זאך פאר ציצית?
חברותא א: וואס?
חברותא ב: אויב ס׳גייט בלייבן אין די טאפ אביסל צבע ביי די ענד?
חברותא א: ניין, אפשר איז דאס נאכדעם.
חברותא ב: נאכדעם איז נאכדעם, ער רעדט דאך פון פארדעם.
חברותא א: אבער איך פארשטיי טאקע נישט. ס׳זעט מיר אויס זייער א גרויסע חומרא וואס שטייט אין די גמרא — ס׳שטייט “כלל תכלת”, נו, ס׳איז דאך א גאנצע טאפ תכלת. I don’t know, אבער ס׳זעט אויס אז ס׳איז אן ענין. די גמרא איז מסביר אז ס׳האט צו טון מיט די נושא פון לשמה, אבער וואס איז טאקע פשט אז די נפש לא יורה כולו — פארוואס וויל ער עס טועם זיין?
איך בין מיט דיר אז ס׳איז א שווערע זאך צו פארשטיין, איך האב עס נאך קיינמאל נישט פארשטאנען. אויב איינער פון די עולם וועט אונז שיקן א פשוט׳ע פשט און מסביר זיין וואס די פשט פון דעם, קען ער מיר עס זאגן ווייל איך פארשטיי עס נישט.
חברותא ב: ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ביי די צובע בעלמא בעצה מרבנן, יענץ איז דאך אויך כשר׳ס טאטש. אויב ער זאגט, ער זעט ס׳איז גוט — אה, ער זאגט, אוי, ס׳איז א גוטע קאליר, און ער מאכט זיך צו פעינטן — איז דאך עס ווייטער כשר, די ערשטע ציצית אויכעט.
חברותא א: נאכאמאל?
חברותא ב: וועלכע ערשטע?
חברותא א: איך זאג, ער נעמט אראפ אביסל צו בודק זיין אם יפה — אויב ער טוט די בודק זיין אויף א ציצית, איז דאך די חוט אויכעט כשר.
חברותא ב: אפשר די בדיקה מיינט נישט פאר די ציצית? אפשר קען איך פארשטיין — ער נעמט א שטיקל שמאטע, ער טשעקט אויף די שטיקל שמאטע די קאליר, נישט אויף ציצית, ער וויל נאך בכלל נישט מאכן קיין ציצית, אבער…
חברותא א: איך ווייס נישט.
חברותא ב: יא, אבער סתם, וואס די…
חברותא א: זאגט די גמרא, אויב אזוי, וויאזוי דארף מען יא טשעקן? אלא כיצד יעשה? לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן, ומניח בו מעט צמר שבודק בו — ער נעמט אראפ אביסל צבע פון די גרויסע טאפ, ער לייגט עס אריין אין א קליינטשיגע טאפ, און דארט טשעקט ער. די גמרא זאגט אין א קליפת ביצה, אין א קליין טעפלע.
“ושורף את שבדק, שהרי נצבע לבדיקה” — והשאר, די איבריגע דארף מען טאקע פארברענען, שאר הנותר לבדיקה.
חברותא ב: פארברענען מיינט מען אויך נישט ניצן, פארברענען איז ביי זיי אויך — ס׳זעט אויס א שטארקע. אז דאס זאל נישט זיין קיין טיפער.
חברותא א: “ושופך הצבע שבכלי שבדק בו” — שאר הטמא, טמא ווייל ס׳איז שוין געניצט, און ס׳איז דא רופט ער עס טמא, טמא געווען, בודק געווען, ונפסלה. “וצובע התכלת בשאר הצבע שלא נפגם” — עד שיהא טוב בעיניו.
ס׳זעט אויס א גרויסע חומרא. ס׳קען זיין אז דאס האט מיט די פרעסטיזש — די תכלת דארף זיין מיט א מורא׳דיגע אזוי הכבוד. אה, שפיל דיך נישט ארום, דאס איז א הייליגע טאפ תכלת, מאך פאר די ציצית. מען נעמט נישט טשעק, נישט דאס טשעקן — מען נעמט טשעקן פון עקסטערע.
מען דארף פארשטיין די ריעליטי וויאזוי עס פלעגט זיין. מסתמא די תירוץ אויף די סארט קשיא איז אז אויב מען וואלט געפארן צו די צבע קאמפאני — אפשר היינט מאכט מען עס אנדערש, איך ווייס נישט וויאזוי מען טוט היינט — אבער אויב מען וואלט געפארן אויך צו די אמאליגע, וואלט מען מסתמא פארשטאנען פארוואס דאס רונד איז עפעס, אדער עס מאכט עפעס נישט גוט.
—
חברותא א: זאגט ער, וויבאלד עס איז אזוי וויכטיג אז תכלת זאל זיין לשמה און די אלע כללים, קען מען נישט סתם קויפן תכלת. יא, “התכלת אינה נלקחת אלא מן המומחה”.
חברותא ב: פארוואס? איך האב שוין שם שמים גענוצט ביי לשמה.
חברותא א: א מומחה מיינט נישט נאר אז ער איז א גרויסער פאכמאן אין וואס ער טוט. ער איז א איד וואס מען ווייסט אז ער איז אן ערליכער איד, און ער האט נישט קיין טעות אין די שיטה אז לשמה מיינט אייביג נאר כוונה, נישט לשמה.
חברותא ב: ניין, ניין, אדרבה — א מומחה מיינט אז ער מאכט זייער גוטע ארבעט. א מומחה איז אזוי ווי “כמה מומחה” — עס איז נבדק, מען ווייסט שוין, דער הכשר האט אן הכשר.
חברותא א: נו, בקיצור, ער איז דער יודע אזוי צו מאכן תכלת.
חברותא א: “ואף על פי שנלקחה מן המומחה, אם נבדקה ונודע שנצבעה באחד משאר צבעונין המשחירים שאינן עומדין” — אז ס׳איז טאקע פון א מומחה, אבער מען ווייסט אז ס׳איז גענומען פון אנדערע צבעונים, ווייל ער האט געשפארט זיין געלט, וואס האלט זיך נישט אזוי אייביג — פסולה.
חברותא ב: פסולה. ווייל די תירוץ איז נישט מומחה.
חברותא א: הגם דער מומחה ווייסט לכאורה וויאזוי צו מאכן ווי גוט מען קען, נאך אלץ מוז זיין פון די ריכטיגע צבעונים.
—
חברותא א: יעצט גייט ער זאגן וויאזוי ווייסט מען טאקע, וויאזוי קען מען טשעקן אויף א צבע אויב ס׳איז שטארק?
זאגט ער: “כיצד בודקין אותה עד שייודע אם נצבעה כהלכתה אם לאו” — אויב ס׳איז טאקע א שטארקע צבע.
זאגט ער: “לוקחין התבן וריר של שבלול” — מ׳נעמט שפייעכץ פון א בעל חי וואס הייסט א שבלול — “ומי רגלים שנתחמצו ארבעים יום” — וואס האט פערמענטעד פערציג טעג — “ושורין התכלת בכולן מעת לעת”.
“אם עמדה בעיניה ולא כהת” — אז אויב ס׳איז געליגן אין דעם פאר א מעת לעת און ס׳איז נישט אראפגעקומען פון די שטארקע קאליר פון די בלוי, די תכלת — “כשרה”, ווייל ס׳איז א סימן אז ס׳איז שטארק.
אויב איז עס יא געווארן טינקל, דארף מען מאכן נאך א סטעפ פון די טשעק. ס׳איז דא נאך א וועג פון טשעקן:
“ואם כהת — לוקחין בצק של שעורים שמעפשין אותו למורייס” — א טייג פון שעורים וואס מ׳לאזט ווערן פארשימלט אז ס׳ווערט פון דעם א מאכל וואס הייסט מוריס — “ונותנין את זו התכלת שנשתנת בתוכו” — מ׳נוצט עס ווי א תכלת שנשתנה צורתו באופן הבדיקה בתנור — מ׳באקט עס, מ׳מאכט עפעס א שליסל חלה מיט די תכלת.
“ואופה הבצק בתנור, ומוציאין התכלת מן הפת ורואין אותה” — “אם כהת ממה שהיתה — פסולה, ואם הוסיף עינה והושחרה יתר ממה שהיתה קודם האפייה — כשרה.”
סאו דאס איז א two-step — כדי ס׳זאל ווערן פסול דארף עס פעלן ביידע פון די טעסטס.
חברותא ב: מ׳דארף טאקע פרעגן צו איינער פון די חכמי הדור האבן געמאכט די טעסט אויף די היינטיגע תכלת.
חברותא א: איך ווייס אז ס׳איז דא מיט דעם קאמפליקאציעס — קיינער ווייסט נישט פונקטליך וויאזוי דאס צו מאכן, מ׳דארף טרעפן די מורגליים, איך ווייס נישט וואס, בקיצור.
חברותא ב: אמת, ס׳איז דא א געוויסע כעמיקאל וואס ליגט אין דעם, נישט דווקא די מורגליים, אבער בקיצור — מ׳דארף אויך וויסן וויאזוי ס׳ארבעט די טעסט, וואס איז די פוינט.
חברותא א: אקעי. לאמיר גיין ווייטער. זיי גוט. לאמיר גיין ווייטער.
—
חברותא ב: חוץ די שמוכרים תכלת, אם הם מוחזקים בכשרות?
חברותא א: איך ווייס שוין, מ׳דארף עכט מאכן די טעסט.
חברותא ב: ווען למשל א מומחה זאגט, “איך מאך עס שוין פאר פופציג יאר, און מיינע אלע קאסטומערס די גאנצע פופציג יאר איז עס נישט אפגעוועלקט געווארן.”
חברותא א: קענסטו פרעגן, “וויאזוי האבן די ערשטע פופציג און מער געקויפט?” אבער ס׳איז דאך ווייטער — די זאך איז דאך ווייטער א סימן.
חברותא ב: אמת, אמת. אויב מ׳ווייסט אז דאס איז א גוטע מין, און דאס איז א מובחר כימיה, און דאס ארבעט גוט.
חברותא א: ס׳טוט זיך אזא זאך — ס׳איז דא א חצר וואס מ׳פארקויפט דארט תכלת, “והיו מוחזקין בכשרות” — און זיי זענען מוחזקים בכשרות, יודען ווייסן אז זיי זענען כשר — קען מען דארט…
חברותא ב: חצר מיינט אזוי ווי א סטאר בעיסיקלי, מ׳שטייט אין חצר…
חברותא א: יא, “לוקחין ממנה סתם ואינו צריך בדיקה” — קען מען קויפן דארטן. אויב איינער דארף בדיקה, ער דארף נישט טשעקן, ער קען קויפן דארטן סתם. ס׳איז א ספק שבועות איז דא, אבער ניין — ער מעג קויפן דארטן ציצית סתם.
איך רעד אויך דא דורך די הלכה פון די זעלבע חוץ — אויב איינער דארף בדיקה, מ׳דארף נישט בודק זיין יעדע פאר ציצית עקסטער, ס׳איז שוין דא א חזקה.
זאגט די רמ״א: המפקיד תכלת אצל הגוי — איינער האלט ביי א גוי א געפארבטע… ער מיינט נישט סתם א גאנצע ציצית מיט א פתיל תכלת, ער מיינט דא א פעקל סחורה געפארבט בלוי. איז דא א חשש שמא יחליפנה, ווייל דאס איז א גוטע קוואליטי תכלת, דער גוי גייט עס כאפן און דיר געבן טשיפ קוואליטי אנשטאט.
ווען דאס איז די ווארט, לכאורה קלייב איך אז א גאנצע טלית גייט ער דיר נישט… ער גייט קויפן א טלית, ווי יא.
ומותר בקיילא, ואם יש לו חותם או שני חותמות — דאס איז די זעלבע דין ווי אנדערע זאכן וואס מ׳לאזט איבער ביי א גוי, ווי בשר. אויב איז עס א קיילא און ס׳האט צוויי חותמות, איז חותם בתוך חותם כשרה, אבער בחותם אחד פסולה.
איך ווייס נישט פונקטליך וואס ער מיינט. איך האב אזוי געשריבן, איך האב געטראכט אז ער רעדט חותם באחד, מיינט אפילו די זעלבע חותם, אדער ס׳איז אויף איינס צוויי זייטן, נישט איינס אויף די צווייטע.
איך האב געזען אז מ׳דארף קוקן — די היינטיגע מענטשן וואס קויפן תכלת זאלן לייגן עפעס חותמות מיט זאכן, כדי מ׳זאל וויסן אז מ׳האט עס נישט חס ושלום…
חברותא: יא, אבער מ׳דארף לייגן דעם זיגל, אז נישט קען קומען א גוי און לייגן עפעס אנדערש, אדער איך ווייס ווער, איינער וואס איז נישט נאמן.
—
ווייטער, המוצא תכלת…
ניין, וועגן דעם זאג איך — די חשש פון די גוי איז מסתמא נאר ווען ס׳איז טאקע דא אן ערנסטע חשש אז ער גייט נעמען די תכלת פאר זיך. ממילא, אז ער האט טייערע סחורה וועט ער עס נעמען, אבער אז ער האט שוין א געמאכטע טלית — וואס גייט דער גוי טון מיט א טלית?
חברותא: אבער די שטריקעלעך ווערן פארקויפט אין די סטאר, די תכלת אליינס, פאר די… נישט מיט א טלית.
אפילו א שטריק פון ציצית — אפשר ווייסט ער אויך נישט וואס א ציצית איז, פארוואס גייט ער עס נוצן? היינט דארף מען בכלל פארשטיין אין די היינטיגע צייטן — איך וויל נאר וויסן צו די גוים פארשטייען די ציצית, צו זיי ווייסן בכלל וואס דאס איז.
חברותא: אקעי. יא.
—
המוצא תכלת בשוק — איינער טרעפט תכלת אין די גאס, דארף מען וויסן… אפילו אם היו פתוקים — אפילו ער טרעפט… אה, ס׳איז יא געשליפן ענליך אזוי ווי מ׳מאכט ציצית — איז פסולה. אבל אם שזורים — אויב ס׳איז אבער שוין געפלאכטן, דאס הייסט, אין שזורים זעט מען אז מ׳האט זיך באנוצט דערצו, ס׳איז מער ווי סתם א מבוק פאר צעטיל — איז כשרה.
איז דא איז א גרויסע נדון. דער רב אין די פריערדיגע פרק ברענגט אריין — ס׳איז דאך דא אן ענין, דער רמב״ם האט געזאגט אז מ׳דארף נישט שואל זיין ביי ציצית, מ׳איז נישט שואל זיין. טענה׳ט דער ראב״ד — זעט זיך דא אז מ׳איז יא שואל, ווייל דו זעסט אז מ׳איז שואל סתם א מבוק אז דאס איז ציצית.
איז משמע אז אזוי שטייט דאך נישט אין ערוך — אז נישט אז מ׳איז נישט שואל זיין, נאר מ׳דארף, פארדעם מאכט מען עס טאקע די ציצית שזורים.
חידוש: אה, ס׳איז דעמאלטס די היינטיגע תכלת וואס קומט שוין שזורים — מ׳דארף מען נישט לייגן א חותם, ווייל ס׳איז שוין שזורים.
—
טוב. לוקח טלית מצויצת מן השוק — אויב איינער קויפט א טלית שוין מיט די ציצית, איז אויב קויפט ער עס מישראל — הרי היא בחזקתה, האט עס א חזקה. אויב דער איד האט א חזקת כשרות, האט עס אויך א חזקת כשרות.
אויב קויפט ער עס מן הגוי, איז אזוי: מן התגר — אויב קויפט ער עס פון א סוחר — כשרה. פארוואס? ווייל מ׳ווייסט אז ער קויפט פון אידן און ער פארקויפט ווייטער פאר אידן, איז עס כשרה. דאס הייסט דאך א תגר, יא. און ממילא קען מען טראסטן אפילו א גוי. זעט אויס ווייל ער איז א ביזנעסמאן, און זיין ביזנעס איז צו… אזוי זעט אויס.
אבער הדיוט — אויב אבער א גוי א הדיוט, סתם א גוי — איז פסולה.
חברותא: אונז האבן מיר נישט די מתנה הדיוטות גוים, ביי גוים ביזנעסלייט, אה… ס׳איז א צווייטע זאך, א ביזנעסמאן איז א ביזנעסמאן.
ניין, די ווערטער פון א ביזנעסמאן איז צו קויפן פון א צווייטן. דער גוי אליינס קען עס נישט מאכן אליין.
חברותא: רייט, רייט, דער גוי קען עס נישט מאכן אליין, ווייל ס׳דארף זיין טוויה לשמה אדער עפעס.
רייט, ס׳דארף זיין א טוויה לשמה אפילו — אפילו ציצית אן תכלת דארף עס האבן לשמה.
—
ווייטער. זאגט דער רמב״ם ווייטער — וואס איז די צבע פון די חוטים וואס זענען נישט תכלת, די חוטי לבן?
זאגט דער רמב״ם: טלית שכולה אדומה או ירוקה או משאר הצבעונין — אויב איינער האט א קאלירטע טלית — איז עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה, קען מען מאכן די חוטי לבן די זעלבע קאליר ווי די טלית פאר שיינקייט.
חברותא: מ׳דארף מאכן?
ניין, מ׳קען. “עושה” — ער מאכט. קען מען, מ׳זאל מאכן.
חברותא: ניין, איך מיין ער וויל ארויסברענגען די חשיבות פון די חוטי תכלת.
איך ווייס נישט צו מ׳דארף, אבער אויב מ׳דארפט מען. ס׳איז שיין, אזויווי זיי האבן געלערנט — הכי נמי, מ׳קען אויך. ס׳איז א חלק פון די יופי פון די זאך, אזוי סייענטיס. זיי האבן געלערנט אז אפילו די לבן מאכט, זיי הייבן אן מיט לבן וועגן דעם. און די רמב״ם זאגט אז מ׳דארף.
איך זע אז דער שכן האט געדינגען זיך וועגן דעם. אונז פירן זיך — איך מיין, אונז האבן געווענליך לכל הפחות ווייסע ציצית און טלית. אבער אויב איינער האט א קאלירטע, איז לכאורה לויט די רמב״ם דארף מען יא.
חברותא: אויב אזוי, זאל מען מאכן. דארף מען מאכן קאלירטע.
און די רמ״א זאגט אז די מנהג איז אז מ׳מאכט אלעמאל לבנים. און וועגן דעם טאקע גייט מען געווענליך א ווייסע טלית, כדי ס׳זאל נישט זיין קיין שאלה, ווייל אפשר לויט די רמב״ם און לויט אנדערע האט מען געדארפט קאלירן די חוטים לויט די צבע הבגד. מיין איך אז די מנהג איז אז מ׳גייט מיט ווייס, און מ׳האט נישט די פראבלעם.
אויב איינער האט די רעינבאו טלית וואס אנדערע האבן — דארף מען וויסן צו ער דארף מאכן רעינבאו חוטים אויך, איך ווייס נישט.
—
אויב איז געווען כולה תכלת — די תכלת איז געווען כולה תכלת פון קורח — אזוי איז שלא משאר צבעונין, מאכן מיר די לבן, מאכן מיר טאקע פון אן אנדערע קאליר, אז ס׳זאל זיין קלאר, מ׳זאל זען די… מ׳זאל נישט זיין תכלת.
מ׳דארף מאכן זיכער אז די לבן זאל נישט זיין תכלת, ווייל אנדערש קען איך נישט וויסן די חילוק פון די לבן מיט די תכלת. עפעס איז דא א ווארט אז די חוטים זאלן זיין פון נישט פון דארק קאלערס — נישט נאר פון תכלת זאל מען נישט מאכן, נאר ס׳זאל נישט אויסקוקן ווי תכלת. ס׳זאל זיין מער לייט קאלערס.
וכורך על הכל חוט אחד תכלת — און אויף דעם לייגט מען א חוט אחד תכלת, דהיינו שיהיה צבוע בשעת ציצה שאינו צבוע. נישט אזויווי קורח וואס האט געדרייט.
חברותא: אזוי, אבער דעמאלטס דארף מען נישט לייגן קיין תכלת, יא? די הלכה איז די הלכה איז די פיגור קורח? דאס איז טאקע די ריזן?
יא.
חברותא: פארוואס איז דאס אזא הלכה?
אהה, אוקעי.
—
און יעצט פירט די רמ״א — ס׳איז דא א שטיקל…
אזוי זאגט די רמ״א: קשה עונש מי שאינו מניח לבן יותר מעונש מי שלא הניח תכלת. דער וואס לייגט נישט קיין פשוט׳ע ציצית, לבן ציצית, באקומט א גרעסערע עונש ווי דער וואס האט נישט געלייגט די תכלת.
פארוואס? שהלבן מצוי לכל — עס איז אסאך גרינגער די פשוט׳ע ציצית, די לבן ציצית. ותכלת אינו מצוי לכל — תכלת האבן מיר געשמועסט דארף זיין געמאכט א ספעציפישע וועג, און ס׳איז נישט מצוי. לפי שאינו מצוי בכל מקום ולא בכל זמן, מפני הצבע שאמרנו — און מיר האבן געשמועסט אז די תכלת דארף זיין א ספעציפישע צבע, און נישט אייביג און נישט איבעראל איז עס מצוי.
ממילא, ווען איינער לייגט נישט, פארשטייט מען אים אז אדער ווייל ס׳איז אים אנגעקומען שווער, אדער ער איז נישט צוגעוואוינט צו דעם ווייל ס׳איז נישט מצוי. אדער ווייל ס׳איז טייער — לאמיר זאגן מ׳קען אימפארטן תכלת פון איטאליע, ס׳קאסט טויזנט דאלאר, מ׳דארף שיקן איינעם מיט א שמירה. ס׳איז טייער, אדער מ׳דארף שווער ארבעטן דערויף — ממילא די תורה איז נישט מדקדק דערויף.
אבער עפעס וואס מ׳קען גרינג טון…
דא זעט מען אן אינטערעסאנטע זאך, אזויווי די גמרא אין מנחות — ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך. דו וואלסט געמיינט אז א גרינגערע זאך איז א גרינגערע זאך, א מצוה קלה. דו זעסט אז וויבאלד ס׳איז קלה, האט מען מער טענות אויף דיר, ווייל ס׳איז אזא קלייניגקייט — קויפן לבן, ס׳קאסט פינף צענט. אבער תכלת פארשטיי איך — ס׳קאסט פופציג דאלאר, מ׳דארף עס זוכן, מ׳דארף מאכן זיכער אז ס׳איז כשר, און אויב דו טוסט עס נישט…
אבער הגם מצד השני איז די תכלת מער חשוב — טאקע וועגן דעם, די גמרא רופט עס “חותם של עבד” — אבער וויבאלד ס׳איז מער א חשוב׳ע זאך, די תכלת איז אפשר די עיקר מצוה, א חלק פון די עיקר מצוה, ס׳איז נישט קיין קלייניגקייט.
חברותא: אבער פשט איז… יא, אבער די גמרא זאגט אזוי פארקערט.
דו וואלסט געמיינט אז די שכר גייט לפי החשיבות — ניין, ס׳גייט אויך לפי די שוועריגקייט, לפי די מצב, א גרויסע סיטואציע.
—
חברותא: און וואס זאגט ער די שטיקל? ער האט דאס אליין מחדש געווען, ער האט אויסגעטראכט די רמב״ם׳ס שטיקל, ער האט געוואלט אז דו זאלסט טראכטן אז דו ביסט דער איינציגסטער וואס לייגט רמב״ם, און מ׳רעדט אז תכלת איז נישט מצוי. וויאזוי שטייט אז דער רמב״ם ברענגט אלע הלכות פון תכלת?
זאגט דער רמב״ם אז דו זאלסט וויסן אז אפילו אין אלע דורות איז דא תכלת. אבער דער רמב״ם וואלט דאך געשריבן א תשובה אויף אייביג — ממילא קען ער נישט שרייבן אז “עכשיו אין תכלת”. מסתמא האט ביים רמב״ם נישט געווען קיין תכלת, אבער ער קען נישט אזוי שרייבן.
אבער ער שרייבט אין די מדרש צו וויסן אז “אינו מצוי בכל מקום ולא בכל זמן”.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 4.5, Summary by Claude Opus 4.5
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
פרק א׳ האט געהאנדלט וועגן דער סדר פון מצות ציצית – ווי אזוי מען בינדט צו, וכו׳. פרק ב׳ גייט זיך עוסק זיין בעיקר מיט תכלת – וואס עס איז, ווי אזוי מען פארבט עס, און די דינים דערפון.
—
רמב״ם: „תכלת האמורה בתורה בכל מקום – היא הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל… נראה לעין בטהרת הרקיע.”
תכלת וואס שטייט אומעטום אין תורה איז צמר וואס איז געפארבט אין א קאליר ענליך צו ווען מען מישט ווייסע שטיקלעך אריין אין דארק-בלויע טינט (כוחל), און עס ווערט א ליכטיגערע בלוי – ענליך צום הימל ווען ער איז קלאר (בטהרת הרקיע), נישט פארוואלקנט.
1. תכלת איז נישט בלויז א קאליר, נאר א מאטעריאל מיט א קאליר – דער רמב״ם זאגט „היא הצמר הצבוע”, תכלת איז צמר וואס איז געפארבט. ס׳איז נישט סתם א קאליר-נאמען, נאר א צמר אין א באשטימטע קאליר.
2. צוויי באגריפן: „תכלת בכל מקום” vs. „תכלת שבציצית” – דער רמב״ם צעטיילט מערקווירדיג צווישן „תכלת האמורה בתורה בכל מקום” (בגדי כהונה, אנדערע פלעצער) און „תכלת האמורה בציצית”. ביי ציצית פאדערט דער רמב״ם א „צביעה ידועה שתעמוד ביופיה ולא תשתנה” – א ספעציעלע פארב-מעטאדע וואס האלט זיך שיין און ענדערט זיך נישט. עס ווערט אויפגעוואָרפן: דארף תכלת בכל מקום (בגדי כהונה וכו׳) נישט אויך צביעה ידועה? דאס איז נישט קלאר פון רמב״ם. דער הרב רבינוביטש מוטשעט זיך מיט דעם – צו דער רמב״ם מיינט אז תכלת בכל מקום דארף נישט דווקא צביעה ידועה, וואס וואלט געווען אנדערש פון אלע תנאים, און דאס וואלט געווען זייער אומגעוויינטלעך.
—
רמב״ם: „וכל שלא נצבעה בצביעה זו הרי היא פסולה לציצית, אפילו… כגון שצבעה באיסטיס או שאר המשחירין.”
אפילו אויב מען האט דערגרייכט די ריכטיגע בלויע קאליר, אבער מען האט עס געמאכט מיט איסטיס (ווארשיינלעך דאס זעלבע וואס די גמרא רופט „קלא אילן”) אדער אנדערע דארק-פארבנדע מאטעריאלן – איז עס פסול לציצית.
1. „משחירין” מיינט נישט שווארץ, נאר דארק – אין קאנטעקסט פון פארבן מיינט „משחירין” מאטעריאלן וואס מאכן א שטארקע/דארקע קאליר, נישט דווקא שווארץ.
2. צוויי טעמים פארוואס איסטיס איז פסול – (א) ס׳איז נישט שיין גענוג / האלט זיך נישט אן; (ב) אפילו אויב עס זעט אויס פונקט אזוי שיין, איז עס פסול ווייל עס מוז זיין פון דם חלזון – ס׳איז א דין אין דער מציאות/קוואליטי פון דער פארב, נישט בלויז אין דער מראה.
3. [דיגרעסיע: צו דער חלזון איז מעכב?] – עס ווערט פארגעלייגט אז דער חלזון איז נישט א “גזירת הכתוב” נאר א ענין פון קוואליטעט — דער חלזון גיט די בעסטע, שטארקסטע צבע. אויב מ׳קען היינט מאכן דעם זעלבן כעמישן פראדוקט אן דעם חלזון, איז אפשר דאס אויך גוט? אבער עס ווערט מסקנא געווען אז ס׳דארף זיין פון דעם חלזון — ס׳איז נישט גענוג צו קויפן סתם א פארב אין א פארב-געשעפט.
—
רמב״ם: רחל בת עז – פסולה לתכלת.
א שעפסל וואס איז געבוירן געווארן פון א ציג (צוויי פארשידענע מינים – כבשים און עזים) – איר צמר איז פסול פאר תכלת.
1. וואס מיינט „רחל בת עז” – עס ווערט דיסקוטירט צו דאס מיינט א ממש׳ע כלאים (אז אן עז האט חתונה געהאט מיט א רחל), אדער סתם א בהמה וואס זעט אויס ווי א געמישטע. דער רמב״ם׳ס טייטש איז אז עס זעט נאר אויס אזוי. די גמרא׳ס טעם: ס׳פאסט נישט, ס׳איז משונה׳דיג – א בהמה וואס געהערט צו איין משפחה אבער זעט אויס ווי אן אנדערע, איז נישט ראוי פאר תכלת.
—
רמב״ם: „כיצד צובעין תכלת של ציצית? לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד, ואח״כ מכבסין אותו עד שיהא נקי, ומרתיחין אותו באהל וכיוצא בו כדרך שהצבעים עושים כדי שיקלוט את העין.”
ערשטער שלב (הכנה): מען ווייקט דעם צמר אין סיד (קאלך/כעמיקאל), וואשט עס אויס ביז ס׳איז ריין, קאכט עס מיט „אהל” (אן אנדער כעמיקאל) – אזוי ווי פראפעסיאנעלע פארבערס טוען – כדי דער צמר זאל קענען אויפנעמען די פארב.
1. דער רמב״ם׳ס שיטה: „כדרך שהצבעים עושים” – גיי פרעג ביי די פראפעסיאנאלן – דער רמב״ם גיט נישט אלע דעטאלן פון דער פארב-פראצעס. ער זאגט מערערע מאל „כדרך שהצבעים עושים” – דאס מיינט, גיי צו די פעקטארי און לערן עס אויס פון די פארבערס. דער רמב״ם׳ס ציל איז צו זאגן די הלכה (עס מוז זיין דם חלזון, מיט דעם פראצעס), נישט צו זיין א מאנואל פאר פארבערס.
—
רמב״ם: „ואח״כ מביאין דם חלזון, והוא דג שדומה עינו לעין הים, ודמו שחור כדיו, ובים המלח הוא מצוי. ונותנים את הדם ליורה עם סממנים… ומרתיחין אותן ונותנין בו הצמר עד שיהא עשוי כעין הרקיע. וזהו התכלת של ציצית.”
צווייטער שלב: מען נעמט בלוט פון א חלזון – א פיש וואס זיין אויסערלעכע קאליר איז ענליך צום ים, און זיין בלוט איז דארק ווי טינט. ער געפינט זיך אין ים המלח. מען לייגט דאס בלוט אין א טאפ מיט סממנים, קאכט עס אויף, און לייגט אריין דעם צמר ביז ער באקומט די קאליר פון הימל. דאס איז תכלת של ציצית.
1. „שחור כדיו” מיינט נישט שווארץ – דאס בלוט איז דארק-בלויאיש, נישט ממש שווארץ. דאס שטימט מיט דעם אז נאכ׳ן מישן ווערט עס א ליכטיגערע בלוי (עין הרקיע). ס׳איז נישט קיין סתירה צו „דומה עינו לעין הים” – דער אויסערלעכער קאליר פון פיש איז בלוי ווי דער ים, אבער דאס בלוט אינעווייניג איז א סך שטערקער/דארקער, און ערשט נאכ׳ן פראצעס ווערט עס ליכטיגער.
2. „ים המלח” מיינט נישט דער ים המלח אין ארץ ישראל – יענער ים האט א זייער הויכע זאלץ-קאנצענטראציע און קיין בעלי חיים לעבן דארט נישט. „ים המלח” מיינט דא דער ים הגדול (מעדיטעראניען) אדער סתם א געזאלצענע ים. ס׳איז דא מקורות אז „ים המלח” ווערט גענוצט אלס א כללי׳דיגער נאמען פאר געזאלצענע וואסערן.
3. סימנים פון חלזון – דער רמב״ם ברענגט נישט אלעס – אין גמרא שטייען פארשידענע סימנים (צ.ב. „עולה אחת לשבעים שנה”), אבער דער רמב״ם פסק׳נט נישט אלע. דאס שטיצט דעם פונקט אז דער רמב״ם מיינט מען זאל עס אידענטיפיצירן דורך מסורה/פראקטישע ידיעה, נישט דורך הלכה׳דיגע סימנים. אין רמב״ם שטייט נישט אין קיין פלאץ “צריך שיהיה בו סימנים אלו” — די סימנים פון דעם חלזון זענען נאר א דירעקשן וואו צו געפינען די ריכטיגע תכלת, נישט א דין בפני עצמו.
4. „דומה עינו לעין הים” – איז דאס א מעכב׳דיגער סימן? – ס׳איז נישט קלאר צו דער סימן אז דער חלזון זעט אויס ווי דער ים איז א הלכה׳דיגער תנאי אדער בלויז א דעסקריפציע. עס ווערט מסקנא געווען אז ס׳איז מער א דעסקריפציע – דער עיקר איז אז מען זאל נוצן דעם ריכטיגן חלזון מיט דעם ריכטיגן פראצעס.
—
רמב״ם: “פתיל תכלת של ציצית צריך צביעה לשמה, ואם צבעו שלא לשמה פסולה.”
די צביעה פון תכלת פאר ציצית מוז זיין לשמה — מיט כוונה פאר דעם צוועק פון ציצית. אויב מ׳האט עס געפארבט נישט לשמה, איז עס פסול.
—
רמב״ם: “ויורה שיש בצבע כדי לצבוע בו פתיל של ציצית — אם נטל ממנו מעט צבע לבדוק אם הוא יפה אם לאו, נתבטל היורה כולו ונפסל לציצית.”
אויב מ׳נעמט ארויס אביסל צבע פון דעם גרויסן טאפ כדי צו טשעקן צי די קאליר איז גוט, ווערט דער גאנצער טאפ פסול פאר ציצית.
1. א זייער גרויסע חומרא – עס ווערט געפרעגט א שטארקע קשיא: פארוואס זאל דער גאנצער טאפ ווערן פסול? דער גאנצער טאפ איז דאך אנגעגרייט געווארן פאר ציצית — ס׳איז דאך לשמה! ווען מ׳נעמט ארויס אביסל צו טשעקן, איז דאס דאך אויך אין קאנטעקסט פון מאכן ציצית. די גמרא׳ס סברא איז אז דורך דעם אראפנעמען צו בודק זיין ווערט עס “אויס לשמה,” אבער דאס ווערט נישט פארשטאנען — ווייל דער בודק איז דאך אויך פאר דעם צוועק פון ציצית.
2. אפשר מיינט די בדיקה אויף א שטיקל שמאטע – עס ווערט פארגעלייגט אז אפשר מיינט די בדיקה אז ער טשעקט אויף א שטיקל שמאטע (נישט אויף א ציצית-פאדעם), אבער דאס לייזט נישט אינגאנצן דעם קשיא. דאס איז א שווערע זאך צו פארשטיין און מ׳האט עס נאך קיינמאל נישט ריכטיג פארשטאנען.
3. דעם פרעסטיזש און כבוד פון תכלת – עס ווערט פארגעלייגט א מהלך אז אפשר האט דאס צו טון מיט דעם כבוד פון תכלת — מ׳טאר זיך נישט ארומשפילן מיט א הייליגע טאפ תכלת, מ׳מוז עס באהאנדלען מיט דרך ארץ און נאר נוצן פאר ציצית. אויך ווערט פארגעלייגט אז אפשר אויב מ׳וואלט געזען דעם פראקטישן פראצעס פון צביעה אין דער אמאליגער צייט, וואלט מען פארשטאנען פארוואס דאס אראפנעמען שטערט.
רמב״ם (בשם הגמרא): אלא כיצד יעשה? מ׳נעמט ארויס אביסל צבע פון דעם גרויסן טאפ, לייגט עס אריין אין א קליין טעפל (קליפת ביצה), און דארט טשעקט מען. דאס וואס בלייבט איבער פון דער בדיקה מוז מען אוועקווארפן (שופך את הצבע שבכלי שבודק בו), ווייל עס איז שוין “טמא” — פסול, שוין געניצט געווארן פאר בדיקה.
—
רמב״ם: “תכלת אין לה בדיקה אלא מן המומחה.”
מ׳קען נאר קויפן תכלת פון א מומחה — איינער וואס איז באוואוסט אלס א פאכמאן.
1. וואס מיינט “מומחה” – עס ווערט דיסקוטירט וואס “מומחה” מיינט. איין צד איז אז מומחה מיינט אן ערליכער איד וואס מ׳קען זיך פארלאזן אויף אים בנוגע לשמה. אבער עס ווערט מסביר געווען אז מומחה מיינט בעיקר אז ער מאכט זייער גוטע ארבעט — ער איז “נבדק,” מ׳ווייסט שוין אז זיין פראדוקט איז גוט, אזוי ווי “כמה מומחה” — ער האט א חזקה פון גוטע ארבעט.
רמב״ם: “ונודע שנצבע שלא מצבעונים [הראויים]” — אויב מ׳ווייסט אז דער מומחה האט גענוצט אנדערע, ביליגערע צבעונים (כדי צו שפארן געלט), וואס האלטן זיך נישט אזוי לאנג — איז עס פסול.
הגם ער איז א מומחה און ווייסט וויאזוי צו מאכן, מוז עס זיין פון די ריכטיגע צבעונים. דער מומחה-סטאטוס אליין איז נישט גענוג.
—
רמב״ם: “בדיקתה כיצד? בודקין אותה עד שיודע אם נצבע כהלכה אם לאו.”
“לוקחין תבן וריר של שבלול ומערגלין אותו בחומץ שהחמיץ ארבעים יום, ושורין התכלת בתוכו מעת לעת. אם עמד בעיניו ולא כהה — כשירה.”
מ׳נעמט שטרוי און שפייעכץ פון א שבלול (סנעיל), מישט עס מיט עסיג וואס האט פערמענטירט 40 טעג, לייגט אריין די תכלת פאר 24 שעה. אויב די קאליר בלייבט שטארק — כשר.
“לוקחין בצק של שעורים שנתאפה ועושין ממנו מוריס” — א טייג פון גערשטן וואס מ׳לאזט פארשימלען, מ׳באקט עס מיט דער תכלת אין אויוון. “מוציאין התכלת מן הפת ורואים אותה — אם כהה או משחרת פסולה, ואם הוסיף יופי על יופיו כשרה.”
דאס איז א צווייטער, שטרענגערער טעסט. אויב נאכן באקן ווערט די קאליר שענער — כשר. אויב עס ווערט טונקל אדער פארבלאסט — פסול.
1. Two-step טעסט — כדי פסול׳ן צו מאכן מוז עס דורכפאלן ביידע טעסטס.
2. צו האט איינער געמאכט דעם טעסט אויף די היינטיגע תכלת? – עס ווערט געפרעגט צי איינער פון די חכמי הדור האט געמאכט דעם טעסט אויף די היינטיגע תכלת. עס ווערט אנערקענט אז ס׳איז דא קאמפליקאציעס — קיינער ווייסט נישט פונקטליך וויאזוי צו מאכן דעם טעסט (וואס איז “מוריס” פונקטליך, וכדומה), כאטש מ׳ווייסט אז ס׳איז דא א געוויסע כעמיקאל וואס ליגט אין דעם.
—
רמב״ם: אויב ס׳איז דא א “חצר” (סטאר/חנות) וואס פארקויפט תכלת, “ואם מוחזקים בכשרות — לוקח מהם סתם,” מ׳קען דארט קויפן אן צו דארפן מאכן א באזונדערע בדיקה.
ווען א פארקויפער האט א חזקה פון כשרות, דארף מען נישט בודק זיין יעדע פאר ציצית באזונדער.
1. “חצר” מיינט אזוי ווי א סטאר/געשעפט – דער עיקר חידוש איז אז מ׳דארף נישט בודק זיין יעדע איינציגע פאר ציצית ווען ס׳איז שוין דא א חזקה — דאס איז דער כח פון חזקת כשרות.
—
רמב״ם: המפקיד תכלת אצל הגוי — איינער וואס לאזט איבער געפארבטע תכלת-סחורה ביי א גוי, איז דא א חשש שמא יחליפנה (דער גוי וועט אויסבייטן מיט א בילגערע קוואליטעט). מותר בקיילא מיט חותם בתוך חותם (צוויי חותמות), אבער בחותם אחד פסולה.
דער דין איז ווי אנדערע זאכן וואס מ׳לאזט ביי א גוי (ווי בשר) — מ׳דארף צוויי חותמות (חותם בתוך חותם) כדי עס זאל זיין כשר.
1. דא רעדט מען נישט פון א פארטיגע טלית מיט ציצית – נאר פון א פעקל סחורה — געפארבטע תכלת-וואל. דער גוי האט א מאטיוו צו נעמען די טייערע סחורה פאר זיך און אויסבייטן מיט א בילגערע.
2. א פארטיגע טלית וועט א גוי מסתמא נישט אויסבייטן – ווייל ער ווייסט נישט וואס צו טון דערמיט. אפילו פארטיגע ציצית-שטריקלעך — דער גוי ווייסט אפשר נישט וואס א ציצית איז, פארוואס זאל ער עס נעמען?
3. פראקטישע נפקא מינה – היינטיגע מענטשן וואס קויפן תכלת זאלן לייגן חותמות/זיגלען אויף זייער סחורה, כדי מ׳זאל וויסן אז עס איז נישט אויסגעבייט געווארן. דער זיגל מוז זיין אזוי אז קיינער — א גוי אדער איינער וואס איז נישט נאמן — זאל נישט קענען אויסבייטן.
—
רמב״ם: המוצא תכלת בשוק — אפילו אם היו פתוקים (אויסגעצויגענע פעדעם, ענליך צו ציצית), איז פסולה. אבל אם שזורים — אויב זיי זענען שוין געפלאכטן, איז כשרה.
ווען מ׳טרעפט תכלת אין גאס: בלויז אויסגעצויגענע פעדעם — פסול (ווייל מ׳ווייסט נישט פון וואנעט עס קומט). אבער שזורים (געפלאכטן) — כשר, ווייל דאס ווייזט אז עס איז געמאכט געווארן פאר ציצית.
1. די נדון פון “שואל” ביי ציצית – עס ווערט אנגערירט א גרויסע נדון פון פריערדיגע פרקים: דער רמב״ם האט געזאגט אז מ׳איז נישט שואל (מ׳דארף נישט פרעגן/אויספארשן) ביי ציצית. דער ראב״ד טענה׳ט אז מ׳זעט פון דעם דין אז מ׳איז יא שואל — ווייל סתם א פתוק (אויסגעצויגענער פאדעם) איז פסול, וואס באווייזט אז מ׳דארף אויספארשן דעם מקור.
2. דער תירוץ – נישט אז מ׳איז נישט שואל, נאר פארדעם מאכט מען ציצית שזורים — דאס שזירה אליין איז דער סימן אז עס איז כשר.
3. פראקטישע מסקנא – די היינטיגע תכלת וואס קומט שוין שזורים — דארף מען אפשר נישט לייגן א חותם, ווייל די שזירה אליין איז א סימן פון כשרות.
—
רמב״ם: הלוקח טלית מצויצת מן השוק — מישראל, הרי היא בחזקתה (כשר). מן הגוי — מן התגר (סוחר), כשרה; מן ההדיוט (סתם א גוי), פסולה.
קויפט מען א טלית מיט ציצית פון א איד — כשר. פון א גוי׳אישן סוחר — כשר (ווייל ער קויפט פון אידן און פארקויפט פאר אידן). פון א סתם׳דיגן גוי — פסול.
1. דער גוי׳אישער סוחר (תגר) איז כשר – ווייל ער איז א ביזנעסמאן וואס קויפט פון אידן און פארקויפט ווייטער — ער האט נישט אליין געמאכט די ציצית, נאר ער פארקויפט וואס ער האט באקומען פון כשר׳ע מקורות.
2. דער סתם׳דיגער גוי (הדיוט) איז פסול – ווייל ער קען עס האבן אליין געמאכט, און ציצית דארף זיין טוויה לשמה — אפילו ציצית אן תכלת דארף האבן לשמה. א גוי קען נישט מאכן ציצית לשמה.
—
רמב״ם: טלית שכולה אדומה או ירוקה או משאר הצבעונין — עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה. מ׳מאכט די חוטי לבן די זעלבע קאליר ווי די טלית.
ביי א קאלירטע טלית מאכט מען די ווייסע פעדעם אין דער זעלבער קאליר ווי דער בגד, פאר שיינקייט.
1. מחלוקת צו מ׳דארף אדער מ׳קען – דער לשון “עושה” קלינגט ווי מ׳דארף, אבער עס ווערט אויך אויסגעטייטשט אז מ׳קען. עס איז א חלק פון יופי (שיינקייט) פון דער מצוה.
2. די רמ״א זאגט אז דער מנהג איז אז מ׳מאכט אלעמאל לבנים (ווייסע חוטים), אפילו ביי א קאלירטע טלית.
3. פראקטיש – דער מנהג איז צו גיין מיט א ווייסע טלית, כדי ס׳זאל נישט זיין קיין שאלה — ווייל לויט דעם רמב״ם וואלט מען אפשר געדארפט קאלירן די חוטים לויט דעם צבע הבגד.
4. א הומאריסטישע הערה – אויב איינער האט א “רעינבאו טלית” — דארף ער מאכן רעינבאו חוטים?
—
ווען מ׳האט תכלת, דארף מען מאכן זיכער אז די חוטי לבן זאלן נישט זיין תכלת-פארביג, כדי מ׳זאל קענען אונטערשיידן צווישן די לבן און די תכלת. ס׳זאל נישט אויסקוקן ווי תכלת — מער לייטע קאלערס.
די חוטי לבן טאר מען נישט מאכן פון דארקע קאלערס וואס קענען אויסזען ווי תכלת.
—
רמב״ם: קשה עונש מי שאינו מניח לבן יותר מעונש מי שלא הניח תכלת. פארוואס? שהלבן מצוי לכל — לבן איז גרינג צו באקומען, ותכלת אינו מצוי לכל — תכלת איז נישט אומעטום און נישט אלע מאל פארהאן, לפי שאין לו צבע שמים.
דער עונש פאר נישט לייגן פשוט׳ע ווייסע ציצית איז גרעסער ווי פאר נישט לייגן תכלת, ווייל לבן איז גרינג צו באקומען, און תכלת איז שווער/טייער/נישט מצוי.
1. א וויכטיגער יסוד אין שכר ועונש – דו וואלסט געמיינט אז שכר גייט לפי חשיבות — תכלת איז מער חשוב (די גמרא רופט עס “חותם של עבד”), ממילא זאל דער עונש פאר נישט לייגן תכלת זיין גרעסער. אבער ניין — דער עונש גייט אויך לפי די שוועריגקייט/מצב. א זאך וואס איז גרינג צו טון און מ׳טוט עס נישט — איז דער עונש גרעסער. א מצוה קלה וואס מ׳איז מזלזל דרינען — איז ערגער ווי א שווערע מצוה וואס מ׳האט נישט באוויזן. דער מקור איז פון גמרא מנחות.
2. פארוואס ברענגט דער רמב״ם אלע הלכות תכלת אויב ס׳איז נישט מצוי? – עס ווערט געפרעגט: אויב תכלת איז נישט מצוי אין רמב״ם׳ס צייט, פארוואס שרייבט ער אלע דינים? דער תירוץ: דער רמב״ם שרייבט א ספר פאר אייביג — ער קען נישט שרייבן “עכשיו אין תכלת” ווייל דאס איז א צייטווייליגע מציאות. אבער ער גיט א רמז דורך דעם וואס ער שרייבט “אינו מצוי בכל מקום ולא בכל זמן” — דאס איז זיין וועג צו זאגן אז עס איז נישט אלעמאל פארהאן, אן צו מאכן א צייטליכע פסק.
—
דער מגיד שיעור (ר׳ יצחק) דערמאנט אז ער אליין טראגט נישט תכלת אויף זיין טלית/ציצית. ער הייבט אן צו ערקלערן זיין סברא – אז ס׳איז געווען א מחלוקת פון גדולי ישראל.
עס ווערט געמאכט א חילוק: אויב די תכלת ליגט ממש פאר דיינע אויגן און ס׳שטימט מיט וואס די תורה זאגט (“ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת”), און מ׳ווייסט נישט קיין סתירה — דארף מען עס לכאורה נעמען. די שאלה איז נאר ווען מ׳דארף עס אקטיוו זוכן.
עס ווערט הומאריסטיש באמערקט אז לויט די “קנאים” קעגן תכלת, זאל מען אפשר נישט טארן גיין אין דעם סטאר אויך נישט — אבער דאס ווערט אפגעוויזן.
שוין, מיר לערנען הלכות ציצית פרק ב׳.
מיר האבן שוין געלערנט וויאזוי מ׳מאכט ציצית און די עיקר פון מצות ציצית, און דארט האבן מיר אויך געלערנט וועגן די תכלת, וואס איז א חלק פון מצות ציצית. אין דעם פרק גייט אונז דער רמב״ם זאגן וויאזוי מ׳מאכט תכלת, וויאזוי מ׳פארבט אפ א חוט של צמר מיט תכלת.
האבן מיר געלערנט בעיקר וועגן וואס? וועגן וויאזוי מ׳בינדט עס צו, רייט? די סדר פון די מצוה און וויאזוי מ׳בינדט עס. אבער מיר האבן נאך נישט אויסגעזאגט וואס איז דאס תכלת. דער גאנצער פרק — כמעט דער גאנצער פרק — רעדט זיך וועגן וואס איז תכלת. אינטערעסאנט. לבן ווייסט יעדער וואס ס׳איז, ס׳איז גארנישט. תכלת דארף מען וויסן וואס ס׳איז.
—
זאגט דער רמב״ם:
“תכלת האמורה בתורה בכל מקום” — תכלת וואס מ׳רעדט אין די תורה, וועלכע קאליר איז עס? “היא הצמר הצבוע” — נישט קאליר, וועלכע זאך איז עס? איז תכלת די מאטריאל אליין אדער איז עס די געפעינטע? יא, אקעי. “היא הצמר” — אה, תכלת איז צמר וואס איז אין א געוויסע קאליר.
“הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל” — אזוי ווי, איך טייטש וויאזוי איך האב געזען א טייטש, אזוי ווי ווען מ׳ברעקלט אריין ווייסע שטיקלעך אין א דארק בלוי טינט, און דעמאלטס ווערט עס מער אזא לייט קאליר בלוי. ס׳ווערט מער אזוי ווי א בלוי וואס זעט אויס דומה לרקיע, “נראה לעין בטהרת הרקיע”. אויב איינער וויל מאכן א פיקטשער וואס זעט אויס ענליך צו די רקיע, וועט ער נעמען א דארק בלוי טינט און אריינמישן ווייס, אז ס׳איז א געמיש פון בלוי מיט ווייס, און דאס איז די קאליר פון די מראה הרקיע.
די תכלת איז דומה לרקיע, און רקיע איז דומה לכיסא הכבוד. מ׳דארף עס זען בטהרת הרקיע, ווען ס׳איז נישט פארוואלקנט. ווען ס׳איז פארוואלקנט איז דאס אלעס ווייס.
סאו דאס איז מער אביסל לייט, נישט מורא׳דיג דארק, אזוי כמעט פערפל, נאר אביסל לייטער. דאס איז די ענליכע איבערטייטש.
—
אינטערעסאנט, זאגט דער רמב״ם אז דאס איז די תכלת וואס שטייט אין די גאנצע תורה, ביי בגדי כהונה, ביי אנדערע פלעצער.
“ואין תכלת האמורה בציצית” — ס׳טייטשט פון רמב״ם אז ער רעדט פון צוויי אנדערע זאכן, ס׳איז אינטערעסאנט. ניין, איך מיין אז ער זאגט אז ביי ציצית איז עס נישט אזוי. ציצית איז לכאורה אויף די זעלבע זאך, און ער זאגט אז עס שטייט “צביעה ידועה”, עס דארף זיין אבער א מין וועג, א מין מעטאד פון עס פעינטן, “שתעמוד ביופיה ולא תשתנה”.
ער זאגט, דאס אז בלו איז פשוט, ווייל דאס מיינט אייביג בלו. אבער ווען מען זאגט “פתיל תכלת” בציצית אויסער בלו, פאדערט דאס אויך אז מען זאל עס טון אין א געוויסע וועג אז עס זאל זיך האלטן שטארק שיין בלו. ס׳הייסט, אנצוקומען צו דעם בלו קען מען נישט נעמען עני כוחל וואס מען לייגט אריין אין אביסל ווייס, מען דארף טרעפן די חלזון, מען דארף טרעפן די ריכטיגע קאליר. דאס גייט ער זאגן.
—
ביז דערווייל האט ער נאכנישט געזאגט, און אויך האט ער צעטיילט — ס׳איז זייער מאדנע — ער צעטיילט, ער זאגט אז תכלת איז די צמר וואס מ׳האט געקאלירט אין אזא קאליר, און תכלת שבציצית דארף זיין געקאלירט. וואס איז מיט תכלת בכל מקום? דארף עס נישט זיין צביעה ידועה?
ס׳איז נישט קלאר. איך האב געזען אז ער מוטשעט זיך, הרב רבינאוויטש, צו דער רמב״ם מיינט צו זאגן אז תכלת בכל מקום דארף נישט זיין, אנדערש ווי אלע תנאים, וואס דאס וואלט געווען זייער פאני.
אקעי, בכלל יא, וועלן מיר אלץ פירן. יא. בכלל יא.
—
“וכל שלא נצבעה בצביעה זו” — א צמר וואס מ׳וויל נוצן פאר תכלת און מ׳האט נישט געמאכט מיט די צביעה ידועה וואס דער רמב״ם גייט שוין מסביר זיין, מיט די ספעשל מין טעקניק פון פעינטן אויף א גוטע וועג… ס׳איז נישט נאר טעקניק, ער רעדט יעצט בעיקר פון די זאך וואס מ׳קאלירט מיט. א קוק וואס ער זאגט כגון.
יא, די פסולה לציצית. “הרי היא פסולה לציצית, ואפילו שאין בה ריקוע, אפילו ס׳איז געלונגען צו מאכן די ריכטיגע בלויע קאליר וואס איז קיין ריקוע, כגון” — למשל, ער האט געטראפן א וועג עס צו פעינטן “באיסטיס”, מיט א סארט פעינט וואס הייסט איסטיס, “או שאר המשחירין”, אדער אנדערע פעינטס וואס מאכן א דארק קאליר.
ס׳זעט אויס אז מאכן א לייט קאליר איז נישט אזוי שווער, דאס איז דא נאך מאטעריאל. צו מאכן א שטארקע קאליר, אזויווי בלו אדער אנדערע שטארקע קאלירן, איז דא געוויסע. ווען ער זאגט “משחירין”, ווען מ׳רעדט פון פעינטן מיינט מען איינער האט געמאכט א דארק קאליר, איז די קינד.
אפילו איינער האט געמאכט א דארק בלוי… וואס מיינט די דארק בלוי? א שחור מיינט דארק. יא, קען זיין דארק, אז דארק איז דארק בלוי, אמת.
סאו די ווארט איז אז ער זאגט אפילו דו האסט די ריכטיגע קאליר, למשל, וואס מאכט די ריכטיגע קאליר? עפעס הייסט איסטיס. איך מיין אז איסטיס איז די זעלבע זאך וואס די גמרא רופט קלא אילן. קען זיין. איז עס נאך אלץ פסול, ווייל ס׳דארף זיין די געוויסע צביעות, ס׳מוז זיין געמאכט מיט די געוויסע זאך וואס איז צובייא.
אזוי זאגט דער רמב״ם די הלכה.
—
זאגט דער רמב״ם נאך א הלכה וועגן די צמר. זאגט דער רמב״ם אז די צמר דארף זיין פון אן ערוואקסענע בעל חי אדער וואס? דא איז נישט ערוואקסן.
רחל בת עז איז פסול לתכלת.
רחל בת עז איז עפעס אן אסור כלאים, עפעס וואס ס׳איז… א רחל איז דאך א שעפל, אן עז איז א ציג, ס׳איז אן אנדערע זאך. ס׳איז א כבש… אן עז וואס איז באשאפן געווארן פון א רחל — סארי, א רחל, דאס הייסט א שעפסל, וואס איז געבוירן געווארן פון א ציג.
ס׳זענען צוויי אנדערע מינים, רחלים און עזים, כבשים און עזים זענען צוויי אנדערע מינים. און אמאל מאכט זיך, אדער דורך א פלא כלאים, אז דער עז האט חתונה געהאט מיט א רחלה. איך ווייס נישט צו ס׳איז א כלאים אדער ס׳מיינט נאר אז ס׳זעט אויס. ער טייטשט אז ס׳זעט נאר אויס.
ס׳מאכט זיך אז אמאל אזא עז זעט אויס ווי א געמישטע, זעט אויס ווי א צווייטע. ס׳איז א בהמה וואס די צמר איז נישט די קוואליטי צמר, איז פסול לתכלת. די גמרא זאגט ווייל ס׳פאסט נישט. ס׳איז גע׳משונה׳דיג. איך ווייס נישט וועגן די קוואליטי, ס׳איז נישט קיין שיינע זאך, ס׳איז עפעס א מאדנע זאך. דו ביסט געבוירן פון די משפחה און דו זעסט אויס ראנג, דו פאסט נישט אריין, ס׳איז נישט די זאך.
—
יעצט זאגט דער רמב״ם, דער רמב״ם ברענגט דאך אראפ די הלכות וועגן צמר. זאגט דער רמב״ם, עס דארף זיין א צביעה ידועה, עס דארף זיין א געוויסע מין פעינט. זאגט ער, וויאזוי טוט מען עס? כיצד? וואס איז די מין צביעה ידועה?
כיצד צובעין תכלת של ציצית?
זאגט דער רמב״ם:
“לוקחין הצמר” — מען נעמט די צמר, “ושורין אותו בסיד” — מען ווייקט עס אין א סארט כעמיקאל וואס הייסט סיד. מען זאגט מען רופט עס סיד, אה, קאלעך, whatever, פעינט.
“ואחר כך מכבסין אותו עד שיהא נקי” — און נאכדעם וואשט מען עס אויס, דאס הייסט די סיד רייניגט אויס די צמר.
“ומרתיחין אותו” — נאכדעם קאכט מען עס אויף, “עם אהל” — אן אנדערע סארט כעמיקאל, “וכיוצא בו, כדרך שהצבעים עושים” — אזויווי די פעינטערס טוען, אז קודם וואשט מען זייער שטארק אפ די סחורה אז עס זאל זיין אינגאנצן ריין, “כדי שיקלוט את העין” — כדי עס זאל קענען אויפכאפן די קאלער.
דאס איז די הקדמה אז עס זאל אויפכאפן די קאלער.
—
“ואחר כך מביאין דם חלזון” — און נאכדעם ברענגט מען דם פון א חלזון.
וואס איז דער חלזון? זאגט דער רמב״ם:
“והוא דג” — דאס איז א סארט פיש, “שדומה עינו לעין הים” — וואס זעט אויס זיין קאלער איז ענליך צו די קאלער פון די ים. דאס הייסט, זעט אויס אינדרויסן פון די פיש, ווען מען קוקט אים אן איז ער א בלויע פיש.
“ודמו שחור כדיו” — און זיין טינט, זיין בלוט, איז דארק אזויווי טינט. לכאורה מיינט ער נישט דא שחור אז עס איז שווארץ, עס איז בלויאיש, אבער עס איז דארק, א שטארקע בלויאיש. עס איז נישט עין הים, עס איז נישט אזויווי עין הים.
יא, יא, דאס איז נישט קיין סתירה. עס קען זיין אז ווען עס איז נאך די בלוט איז עס שטארקער, און נאכדעם ווען מען מישט עס אויס ווערט עס בלויער, ווייס איך וואס.
—
און וואו שווימט ארום דער חלזון? זאגט דער רמב״ם:
“ובים המלח הוא מצוי” — און די דם געפינט זיך אין די ים המלח.
אבער די ים המלח וואס מיר רעדן דא מיינט נישט די ים המלח וואס אונז קענען מיר וואס איז אין ארץ ישראל, ווייל יענץ איז זייער א הויכע קאנצענטרעישן פון זאלץ און עס לעבן נישט דארטן קיין בעלי חיים. נאר עס איז דא נאך מקורות אז די ים הגדול רופט מען ים המלח. אויך א געזאלצענע וואסער. ים המלח מיינט לאפיקא טייך, א לעיק. די געזאלצענע וואסער איז דער טייטש ים המלח.
—
און נאכדעם וואס טוט מען?
“ונותנים את הדם ליורה” — מען נעמט די דם חילזון, מען לייגט עס אריין אין א טאפ, צוזאמען מיט “סממנים כמנהג וכיוצא בו”. דער רמב״ם רעכנט אויס איינע פון די מיני סממנים וואס קען זיין גוט פאר דעם, “כדרך שהצבעים עושים” — אזויווי די פעינטערס טוען.
“ומרתיחין אותן” — מען הייצט עס שטארק אויף, “ונותנין בו הצמר” — מען לייגט אריין די צמר, “עד שיהא עשוי כעין הרקיע” — ביז דער צמר באקומט די קאליר אזויווי די קאליר פון די הימל.
“וזהו התכלת של ציצית” — און ווען דאס איז געענדיגט, איז דיין שטיקל צמר געווארן כשר׳ע תכלת של ציצית.
—
דאס איז די תכלת של ציצית. ס׳איז פשוט אז די תכלת בכל מקום איז אפשר נישט די זעלבע, אפשר יא, מיר ווייסן נישט קלאר. אבער די תכלת של ציצית מוז זיין געמאכט מיט די פראסעס, מיט די דם חילזון, מיט די פראסעס.
ס׳איז נישט קלאר צו מיר צו מען קען קוקן אין די רמב״ם און דיסקאווערן וואס איז טייטש א חילזון אדער וואס די פראסעס איז. דער רמב״ם זאגט דיר קלאר, “כדרך שהצבעים” — ס׳זעט אויס דער רמב״ם מיינט, פרעג דיך נאך ביי די תכלת מאכערס, זאלן זיי דיר פרעגן וויאזוי זיי טוען עס.
—
וועגן דעם, היינט וואס מ׳האט געטראפן, לויט רוב מענטשן וואס זענען עוסק אין די תכלת, איז די מענטשן טוען א גאנצע חקירה, זיי דארפן זוכן אלע סימנים. ס׳שטייט אין די גמרא פארשידענע סימנים, דער רמב״ם פסק׳נט נישט אלע סימנים וואס ער ברענגט. ס׳איז דא א פרעמד׳ע ברייתא, ס׳שטייט עולה אחת לשבעים שנה, דער רמב״ם ברענגט עס נישט.
און לכאורה אויך דער רמב״ם, דער רמב״ם מיינט בעיקר צו זאגן די הלכה אז ס׳מוז זיין געמאכט פון די סארט, פון די סדר. ס׳איז נישט פשט אז די רמב״ם וועט דיר הלכה׳דיג זאגן אז ס׳איז נישט מעכב. ער זאגט די סיבה פארוואס ס׳איז נישט שיין, אבער ס׳נעמט אויך אריין אז אפילו אויב די איסטיס איז פונקט אזוי שיין, איז עס אויך נישט גוט. ס׳מוז זיין די קוואליטי, אדער ס׳איז עפעס אן אנדערע מציאות די איסטיס פון דעם.
אבער איך וויל דיר זאגן נאר אז ס׳זעט אויס פון די רמב״ם אז ער דיסקרייבט דיר עפעס א זאך, גיי צו די פעקטארי און גיי געפין עס אויס. וועגן דעם, אויב זיי זענען גערעכט די מענטשן וואס האבן געטראפן די תכלת, זיי האבן געטראפן ארקעאלאדזשי אדער אנדערע ספרים, מקורות, אז דאס איז וויאזוי מ׳פלעגט מאכן אמאל תכלת, איז פשוט אז דאס מיינט די הלכה, ס׳מיינט גיי דארטן און געפין אויס.
ס׳שטימט, וואס איז די טייטש דומה לעין הים? איך ווייס נישט, ס׳איז נישט א סימן וואס איז מעכב אויף די אלע זאכן. אז ס׳דארף זיין דער געוויסער וועג.
—
ס׳איז דא תלמידים וואס ווילן וויסן, ר׳ יצחק איז מקפיד אויף תכלת?
איך האב נישט קיין תכלת אויף מיין טלית, נישט אויף מיין ציצית, איך גיי במשך די טלית, און איך קלער אזוי: ס׳איז פארשטייט זיך דא געווען מחלוקת פון גדולי ישראל, אבער איך קלער אזוי — אויב א מענטש גייט אריין אין געשעפט…
חברותא א: אויב ס׳איז דא ממש אזוי ווי די תורה זאגט — די תורה זאגט “ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת” — און ס׳ליגט ממש פאר זיינע אויגן, און דו ווייסט נישט קיין סתירה, דארפסטו עס לכאורה נעמען. די שאלה איז ווען דו דארפסט עס זוכן. ווער איינער וואס נעמט נישט תכלת זאל נישט גיין אין א פלאץ וואו ס׳ליגט תכלת פארנט פון אים.
חברותא ב: איך הער, איך ווייס שוין וואס דו ווילסט מאכן — אן איסור לויט די קנאים וואס זענען קעגן די תכלת, זאלן נישט טארן גיין אין די סטאר אויך נישט.
חברותא א: איך מיין, די מיינסטע זאגן אז מ׳זאל עס קויפן. איך האב מורא מיט צו מאכן פון דעם אן איסור.
חברותא ב: ניין, איך ווייס נישט אויב ס׳איז אמת. איך ווייס אז מסתמא אויב די מענטשן האבן עס געפארשט און געטראפן אז אזוי פלעגט מען עס מאכן.
חברותא א: מ׳דארף דאך בעצם אמת׳דיג פארשטיין בכלל — פארוואס איז מעכב די חלזון? ס׳איז עפעס א קוואליטי? לכאורה איז עס נאך אלץ אן ענין פון קוואליטי. ס׳איז נישט קיין גזירת הכתוב אז מ׳מוז טרעפן דעם חלזון. לכאורה עד היום הזה, היינט האט מען אלע מיני אלע פישל זאכן, גיי ווייס, אבער ס׳האט דאך אלץ אסאך חשיבות, ס׳מאכט עס בעסער.
חברותא ב: אויב דו האסט נישט א בעסערע קאליר ווי די — ווייסט וואס פעיק זאכן מ׳מאכט.
חברותא א: ס׳איז נישט פשט אז ס׳איז מעכב אז ס׳זאל זיין עפעס א גזע הקודש שנקרא תכלת. ס׳מיינט די אריגינעלע דאס. ס׳איז מער לכאורה דאס וואס זיי מאכן איז מער ווייניגער דאס.
חברותא ב: אבער אזוי ווי ס׳איז פראדוסט אזא גוטע פראדוקט, זאל עס טאקע נישט האבן א דין אז ס׳איז ענליך צו תכלת?
חברותא א: איך וויל נישט זאגן אז דו גייסט ווי די תורה׳ס תכלת. אויב ס׳איז געמאכט מיט א פיש מיט די גאנצע זייט — אויב דו סתם קויפסט א פעינט אין א פעינט סטאר, און איך ווייס וואס, און דו זאגסט אז דאס איז שטערקער — דאס מיין איך נישט, ווייל זיי ווייסן דאס איז נישט.
חברותא ב: דארף זיין די חלזון וואס איז מעכב דאס.
חברותא א: זעט מיר נישט אויס אז ס׳איז מעכב. על כל פנים, ס׳שטייט נישט אין קיין שום פלאץ אין רמב״ם אדער א פלאץ “צריך שיהיה בו סימנים אלו”. די סימנים איז דאך צו געבן א דירעקשן — גיי אין מארק, פרעג זיך נאך אויף די תכלת וואס איז די, נישט עפעס אן אנדערע.
חברותא ב: אקעי. עניוועיס, לאמיר גיין ווייטער.
—
חברותא א: גייען מיר לערנען וויאזוי מ׳דארף — הלכות הצביעה, יא? ביז יעצט האט אונז די רמב״ם געזאגט וואס דאס איז. פראקטיש, יעצט גייט ער זאגן הלכות פון צביעה. זייער וויכטיגע הלכות.
זאגט די רמב״ם, ס׳דארף זיין צביעה לשמה: “תכלת של ציצית צריכה צביעה לשמה, ואם צבעה שלא לשמה פסולה.”
זאגט די רמב״ם אזא הלכה: “והיורה שיש בה הצבע, אם צבע בו מעט צמר לבדקו אם הוא יפה אם לאו — נפסלה היורה כולה.”
ס׳איז דאך א גרויסע חומרא. ס׳גייט זיך א מענטש וועלן טעסטן אביסל פון די צבע, זען וויאזוי ס׳איז געלונגען, וויאזוי ס׳זעט אויס אויף א חוט. אויב ער האט אראפגענומען אביסל פון די צבע פון די טאפ צו טשעקן וויאזוי ס׳קומט ארויס, איז דאס א גרויסע פראבלעם — ווערט מיט דעם פסול די גאנצע טאפ.
חברותא ב: פארוואס ווערט פסול די גאנצע טאפ?
חברותא א: די ריזאנינג איז ווייל ס׳ווערט אויס לשמה.
חברותא ב: איך פארשטיי נישט דאס. איז נישט די גאנצע זאך געווארן געקאכט פאר ציצית?
חברותא א: עפעס אזוי. כולי האי, די טאפ נוצטו סתם פאר דיינע תאוות?
חברותא ב: ניין, ניין, ניין. אויב דו ביסט בודק, האב איך אויך געפלאנט צו מאכן ציצית.
חברותא א: ניין. איך בין מסכים, דו פרעגסט א גוטע קשיא.
חברותא ב: און אז ס׳בלייבט אויף די שטאף אביסל שרייען פון די צבע, האט אויך די זעלבע זאך — איז דאס א פראבלעם ווייל ער האט נישט גענוצט די גאנצע זאך פאר ציצית?
חברותא א: וואס?
חברותא ב: אויב ס׳גייט בלייבן אין די טאפ אביסל צבע ביי די ענד?
חברותא א: ניין, אפשר איז דאס נאכדעם.
חברותא ב: נאכדעם איז נאכדעם, ער רעדט דאך פון פארדעם.
חברותא א: אבער איך פארשטיי טאקע נישט. ס׳זעט מיר אויס זייער א גרויסע חומרא וואס שטייט אין די גמרא — ס׳שטייט “כלל תכלת”, נו, ס׳איז דאך א גאנצע טאפ תכלת. I don’t know, אבער ס׳זעט אויס אז ס׳איז אן ענין. די גמרא איז מסביר אז ס׳האט צו טון מיט די נושא פון לשמה, אבער וואס איז טאקע פשט אז די נפש לא יורה כולו — פארוואס וויל ער עס טועם זיין?
איך בין מיט דיר אז ס׳איז א שווערע זאך צו פארשטיין, איך האב עס נאך קיינמאל נישט פארשטאנען. אויב איינער פון די עולם וועט אונז שיקן א פשוט׳ע פשט און מסביר זיין וואס די פשט פון דעם, קען ער מיר עס זאגן ווייל איך פארשטיי עס נישט.
חברותא ב: ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ביי די צובע בעלמא בעצה מרבנן, יענץ איז דאך אויך כשר׳ס טאטש. אויב ער זאגט, ער זעט ס׳איז גוט — אה, ער זאגט, אוי, ס׳איז א גוטע קאליר, און ער מאכט זיך צו פעינטן — איז דאך עס ווייטער כשר, די ערשטע ציצית אויכעט.
חברותא א: נאכאמאל?
חברותא ב: וועלכע ערשטע?
חברותא א: איך זאג, ער נעמט אראפ אביסל צו בודק זיין אם יפה — אויב ער טוט די בודק זיין אויף א ציצית, איז דאך די חוט אויכעט כשר.
חברותא ב: אפשר די בדיקה מיינט נישט פאר די ציצית? אפשר קען איך פארשטיין — ער נעמט א שטיקל שמאטע, ער טשעקט אויף די שטיקל שמאטע די קאליר, נישט אויף ציצית, ער וויל נאך בכלל נישט מאכן קיין ציצית, אבער…
חברותא א: איך ווייס נישט.
חברותא ב: יא, אבער סתם, וואס די…
חברותא א: זאגט די גמרא, אויב אזוי, וויאזוי דארף מען יא טשעקן? אלא כיצד יעשה? לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן, ומניח בו מעט צמר שבודק בו — ער נעמט אראפ אביסל צבע פון די גרויסע טאפ, ער לייגט עס אריין אין א קליינטשיגע טאפ, און דארט טשעקט ער. די גמרא זאגט אין א קליפת ביצה, אין א קליין טעפלע.
“ושורף את שבדק, שהרי נצבע לבדיקה” — והשאר, די איבריגע דארף מען טאקע פארברענען, שאר הנותר לבדיקה.
חברותא ב: פארברענען מיינט מען אויך נישט ניצן, פארברענען איז ביי זיי אויך — ס׳זעט אויס א שטארקע. אז דאס זאל נישט זיין קיין טיפער.
חברותא א: “ושופך הצבע שבכלי שבדק בו” — שאר הטמא, טמא ווייל ס׳איז שוין געניצט, און ס׳איז דא רופט ער עס טמא, טמא געווען, בודק געווען, ונפסלה. “וצובע התכלת בשאר הצבע שלא נפגם” — עד שיהא טוב בעיניו.
ס׳זעט אויס א גרויסע חומרא. ס׳קען זיין אז דאס האט מיט די פרעסטיזש — די תכלת דארף זיין מיט א מורא׳דיגע אזוי הכבוד. אה, שפיל דיך נישט ארום, דאס איז א הייליגע טאפ תכלת, מאך פאר די ציצית. מען נעמט נישט טשעק, נישט דאס טשעקן — מען נעמט טשעקן פון עקסטערע.
מען דארף פארשטיין די ריעליטי וויאזוי עס פלעגט זיין. מסתמא די תירוץ אויף די סארט קשיא איז אז אויב מען וואלט געפארן צו די צבע קאמפאני — אפשר היינט מאכט מען עס אנדערש, איך ווייס נישט וויאזוי מען טוט היינט — אבער אויב מען וואלט געפארן אויך צו די אמאליגע, וואלט מען מסתמא פארשטאנען פארוואס דאס רונד איז עפעס, אדער עס מאכט עפעס נישט גוט.
—
חברותא א: זאגט ער, וויבאלד עס איז אזוי וויכטיג אז תכלת זאל זיין לשמה און די אלע כללים, קען מען נישט סתם קויפן תכלת. יא, “התכלת אינה נלקחת אלא מן המומחה”.
חברותא ב: פארוואס? איך האב שוין שם שמים גענוצט ביי לשמה.
חברותא א: א מומחה מיינט נישט נאר אז ער איז א גרויסער פאכמאן אין וואס ער טוט. ער איז א איד וואס מען ווייסט אז ער איז אן ערליכער איד, און ער האט נישט קיין טעות אין די שיטה אז לשמה מיינט אייביג נאר כוונה, נישט לשמה.
חברותא ב: ניין, ניין, אדרבה — א מומחה מיינט אז ער מאכט זייער גוטע ארבעט. א מומחה איז אזוי ווי “כמה מומחה” — עס איז נבדק, מען ווייסט שוין, דער הכשר האט אן הכשר.
חברותא א: נו, בקיצור, ער איז דער יודע אזוי צו מאכן תכלת.
חברותא א: “ואף על פי שנלקחה מן המומחה, אם נבדקה ונודע שנצבעה באחד משאר צבעונין המשחירים שאינן עומדין” — אז ס׳איז טאקע פון א מומחה, אבער מען ווייסט אז ס׳איז גענומען פון אנדערע צבעונים, ווייל ער האט געשפארט זיין געלט, וואס האלט זיך נישט אזוי אייביג — פסולה.
חברותא ב: פסולה. ווייל די תירוץ איז נישט מומחה.
חברותא א: הגם דער מומחה ווייסט לכאורה וויאזוי צו מאכן ווי גוט מען קען, נאך אלץ מוז זיין פון די ריכטיגע צבעונים.
—
חברותא א: יעצט גייט ער זאגן וויאזוי ווייסט מען טאקע, וויאזוי קען מען טשעקן אויף א צבע אויב ס׳איז שטארק?
זאגט ער: “כיצד בודקין אותה עד שייודע אם נצבעה כהלכתה אם לאו” — אויב ס׳איז טאקע א שטארקע צבע.
זאגט ער: “לוקחין התבן וריר של שבלול” — מ׳נעמט שפייעכץ פון א בעל חי וואס הייסט א שבלול — “ומי רגלים שנתחמצו ארבעים יום” — וואס האט פערמענטעד פערציג טעג — “ושורין התכלת בכולן מעת לעת”.
“אם עמדה בעיניה ולא כהת” — אז אויב ס׳איז געליגן אין דעם פאר א מעת לעת און ס׳איז נישט אראפגעקומען פון די שטארקע קאליר פון די בלוי, די תכלת — “כשרה”, ווייל ס׳איז א סימן אז ס׳איז שטארק.
אויב איז עס יא געווארן טינקל, דארף מען מאכן נאך א סטעפ פון די טשעק. ס׳איז דא נאך א וועג פון טשעקן:
“ואם כהת — לוקחין בצק של שעורים שמעפשין אותו למורייס” — א טייג פון שעורים וואס מ׳לאזט ווערן פארשימלט אז ס׳ווערט פון דעם א מאכל וואס הייסט מוריס — “ונותנין את זו התכלת שנשתנת בתוכו” — מ׳נוצט עס ווי א תכלת שנשתנה צורתו באופן הבדיקה בתנור — מ׳באקט עס, מ׳מאכט עפעס א שליסל חלה מיט די תכלת.
“ואופה הבצק בתנור, ומוציאין התכלת מן הפת ורואין אותה” — “אם כהת ממה שהיתה — פסולה, ואם הוסיף עינה והושחרה יתר ממה שהיתה קודם האפייה — כשרה.”
סאו דאס איז א two-step — כדי ס׳זאל ווערן פסול דארף עס פעלן ביידע פון די טעסטס.
חברותא ב: מ׳דארף טאקע פרעגן צו איינער פון די חכמי הדור האבן געמאכט די טעסט אויף די היינטיגע תכלת.
חברותא א: איך ווייס אז ס׳איז דא מיט דעם קאמפליקאציעס — קיינער ווייסט נישט פונקטליך וויאזוי דאס צו מאכן, מ׳דארף טרעפן די מורגליים, איך ווייס נישט וואס, בקיצור.
חברותא ב: אמת, ס׳איז דא א געוויסע כעמיקאל וואס ליגט אין דעם, נישט דווקא די מורגליים, אבער בקיצור — מ׳דארף אויך וויסן וויאזוי ס׳ארבעט די טעסט, וואס איז די פוינט.
חברותא א: אקעי. לאמיר גיין ווייטער. זיי גוט. לאמיר גיין ווייטער.
—
חברותא ב: חוץ די שמוכרים תכלת, אם הם מוחזקים בכשרות?
חברותא א: איך ווייס שוין, מ׳דארף עכט מאכן די טעסט.
חברותא ב: ווען למשל א מומחה זאגט, “איך מאך עס שוין פאר פופציג יאר, און מיינע אלע קאסטומערס די גאנצע פופציג יאר איז עס נישט אפגעוועלקט געווארן.”
חברותא א: קענסטו פרעגן, “וויאזוי האבן די ערשטע פופציג און מער געקויפט?” אבער ס׳איז דאך ווייטער — די זאך איז דאך ווייטער א סימן.
חברותא ב: אמת, אמת. אויב מ׳ווייסט אז דאס איז א גוטע מין, און דאס איז א מובחר כימיה, און דאס ארבעט גוט.
חברותא א: ס׳טוט זיך אזא זאך — ס׳איז דא א חצר וואס מ׳פארקויפט דארט תכלת, “והיו מוחזקין בכשרות” — און זיי זענען מוחזקים בכשרות, יודען ווייסן אז זיי זענען כשר — קען מען דארט…
חברותא ב: חצר מיינט אזוי ווי א סטאר בעיסיקלי, מ׳שטייט אין חצר…
חברותא א: יא, “לוקחין ממנה סתם ואינו צריך בדיקה” — קען מען קויפן דארטן. אויב איינער דארף בדיקה, ער דארף נישט טשעקן, ער קען קויפן דארטן סתם. ס׳איז א ספק שבועות איז דא, אבער ניין — ער מעג קויפן דארטן ציצית סתם.
איך רעד אויך דא דורך די הלכה פון די זעלבע חוץ — אויב איינער דארף בדיקה, מ׳דארף נישט בודק זיין יעדע פאר ציצית עקסטער, ס׳איז שוין דא א חזקה.
זאגט די רמ״א: המפקיד תכלת אצל הגוי — איינער האלט ביי א גוי א געפארבטע… ער מיינט נישט סתם א גאנצע ציצית מיט א פתיל תכלת, ער מיינט דא א פעקל סחורה געפארבט בלוי. איז דא א חשש שמא יחליפנה, ווייל דאס איז א גוטע קוואליטי תכלת, דער גוי גייט עס כאפן און דיר געבן טשיפ קוואליטי אנשטאט.
ווען דאס איז די ווארט, לכאורה קלייב איך אז א גאנצע טלית גייט ער דיר נישט… ער גייט קויפן א טלית, ווי יא.
ומותר בקיילא, ואם יש לו חותם או שני חותמות — דאס איז די זעלבע דין ווי אנדערע זאכן וואס מ׳לאזט איבער ביי א גוי, ווי בשר. אויב איז עס א קיילא און ס׳האט צוויי חותמות, איז חותם בתוך חותם כשרה, אבער בחותם אחד פסולה.
איך ווייס נישט פונקטליך וואס ער מיינט. איך האב אזוי געשריבן, איך האב געטראכט אז ער רעדט חותם באחד, מיינט אפילו די זעלבע חותם, אדער ס׳איז אויף איינס צוויי זייטן, נישט איינס אויף די צווייטע.
איך האב געזען אז מ׳דארף קוקן — די היינטיגע מענטשן וואס קויפן תכלת זאלן לייגן עפעס חותמות מיט זאכן, כדי מ׳זאל וויסן אז מ׳האט עס נישט חס ושלום…
חברותא: יא, אבער מ׳דארף לייגן דעם זיגל, אז נישט קען קומען א גוי און לייגן עפעס אנדערש, אדער איך ווייס ווער, איינער וואס איז נישט נאמן.
—
ווייטער, המוצא תכלת…
ניין, וועגן דעם זאג איך — די חשש פון די גוי איז מסתמא נאר ווען ס׳איז טאקע דא אן ערנסטע חשש אז ער גייט נעמען די תכלת פאר זיך. ממילא, אז ער האט טייערע סחורה וועט ער עס נעמען, אבער אז ער האט שוין א געמאכטע טלית — וואס גייט דער גוי טון מיט א טלית?
חברותא: אבער די שטריקעלעך ווערן פארקויפט אין די סטאר, די תכלת אליינס, פאר די… נישט מיט א טלית.
אפילו א שטריק פון ציצית — אפשר ווייסט ער אויך נישט וואס א ציצית איז, פארוואס גייט ער עס נוצן? היינט דארף מען בכלל פארשטיין אין די היינטיגע צייטן — איך וויל נאר וויסן צו די גוים פארשטייען די ציצית, צו זיי ווייסן בכלל וואס דאס איז.
חברותא: אקעי. יא.
—
המוצא תכלת בשוק — איינער טרעפט תכלת אין די גאס, דארף מען וויסן… אפילו אם היו פתוקים — אפילו ער טרעפט… אה, ס׳איז יא געשליפן ענליך אזוי ווי מ׳מאכט ציצית — איז פסולה. אבל אם שזורים — אויב ס׳איז אבער שוין געפלאכטן, דאס הייסט, אין שזורים זעט מען אז מ׳האט זיך באנוצט דערצו, ס׳איז מער ווי סתם א מבוק פאר צעטיל — איז כשרה.
איז דא איז א גרויסע נדון. דער רב אין די פריערדיגע פרק ברענגט אריין — ס׳איז דאך דא אן ענין, דער רמב״ם האט געזאגט אז מ׳דארף נישט שואל זיין ביי ציצית, מ׳איז נישט שואל זיין. טענה׳ט דער ראב״ד — זעט זיך דא אז מ׳איז יא שואל, ווייל דו זעסט אז מ׳איז שואל סתם א מבוק אז דאס איז ציצית.
איז משמע אז אזוי שטייט דאך נישט אין ערוך — אז נישט אז מ׳איז נישט שואל זיין, נאר מ׳דארף, פארדעם מאכט מען עס טאקע די ציצית שזורים.
חידוש: אה, ס׳איז דעמאלטס די היינטיגע תכלת וואס קומט שוין שזורים — מ׳דארף מען נישט לייגן א חותם, ווייל ס׳איז שוין שזורים.
—
טוב. לוקח טלית מצויצת מן השוק — אויב איינער קויפט א טלית שוין מיט די ציצית, איז אויב קויפט ער עס מישראל — הרי היא בחזקתה, האט עס א חזקה. אויב דער איד האט א חזקת כשרות, האט עס אויך א חזקת כשרות.
אויב קויפט ער עס מן הגוי, איז אזוי: מן התגר — אויב קויפט ער עס פון א סוחר — כשרה. פארוואס? ווייל מ׳ווייסט אז ער קויפט פון אידן און ער פארקויפט ווייטער פאר אידן, איז עס כשרה. דאס הייסט דאך א תגר, יא. און ממילא קען מען טראסטן אפילו א גוי. זעט אויס ווייל ער איז א ביזנעסמאן, און זיין ביזנעס איז צו… אזוי זעט אויס.
אבער הדיוט — אויב אבער א גוי א הדיוט, סתם א גוי — איז פסולה.
חברותא: אונז האבן מיר נישט די מתנה הדיוטות גוים, ביי גוים ביזנעסלייט, אה… ס׳איז א צווייטע זאך, א ביזנעסמאן איז א ביזנעסמאן.
ניין, די ווערטער פון א ביזנעסמאן איז צו קויפן פון א צווייטן. דער גוי אליינס קען עס נישט מאכן אליין.
חברותא: רייט, רייט, דער גוי קען עס נישט מאכן אליין, ווייל ס׳דארף זיין טוויה לשמה אדער עפעס.
רייט, ס׳דארף זיין א טוויה לשמה אפילו — אפילו ציצית אן תכלת דארף עס האבן לשמה.
—
ווייטער. זאגט דער רמב״ם ווייטער — וואס איז די צבע פון די חוטים וואס זענען נישט תכלת, די חוטי לבן?
זאגט דער רמב״ם: טלית שכולה אדומה או ירוקה או משאר הצבעונין — אויב איינער האט א קאלירטע טלית — איז עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה, קען מען מאכן די חוטי לבן די זעלבע קאליר ווי די טלית פאר שיינקייט.
חברותא: מ׳דארף מאכן?
ניין, מ׳קען. “עושה” — ער מאכט. קען מען, מ׳זאל מאכן.
חברותא: ניין, איך מיין ער וויל ארויסברענגען די חשיבות פון די חוטי תכלת.
איך ווייס נישט צו מ׳דארף, אבער אויב מ׳דארפט מען. ס׳איז שיין, אזויווי זיי האבן געלערנט — הכי נמי, מ׳קען אויך. ס׳איז א חלק פון די יופי פון די זאך, אזוי סייענטיס. זיי האבן געלערנט אז אפילו די לבן מאכט, זיי הייבן אן מיט לבן וועגן דעם. און די רמב״ם זאגט אז מ׳דארף.
איך זע אז דער שכן האט געדינגען זיך וועגן דעם. אונז פירן זיך — איך מיין, אונז האבן געווענליך לכל הפחות ווייסע ציצית און טלית. אבער אויב איינער האט א קאלירטע, איז לכאורה לויט די רמב״ם דארף מען יא.
חברותא: אויב אזוי, זאל מען מאכן. דארף מען מאכן קאלירטע.
און די רמ״א זאגט אז די מנהג איז אז מ׳מאכט אלעמאל לבנים. און וועגן דעם טאקע גייט מען געווענליך א ווייסע טלית, כדי ס׳זאל נישט זיין קיין שאלה, ווייל אפשר לויט די רמב״ם און לויט אנדערע האט מען געדארפט קאלירן די חוטים לויט די צבע הבגד. מיין איך אז די מנהג איז אז מ׳גייט מיט ווייס, און מ׳האט נישט די פראבלעם.
אויב איינער האט די רעינבאו טלית וואס אנדערע האבן — דארף מען וויסן צו ער דארף מאכן רעינבאו חוטים אויך, איך ווייס נישט.
—
אויב איז געווען כולה תכלת — די תכלת איז געווען כולה תכלת פון קורח — אזוי איז שלא משאר צבעונין, מאכן מיר די לבן, מאכן מיר טאקע פון אן אנדערע קאליר, אז ס׳זאל זיין קלאר, מ׳זאל זען די… מ׳זאל נישט זיין תכלת.
מ׳דארף מאכן זיכער אז די לבן זאל נישט זיין תכלת, ווייל אנדערש קען איך נישט וויסן די חילוק פון די לבן מיט די תכלת. עפעס איז דא א ווארט אז די חוטים זאלן זיין פון נישט פון דארק קאלערס — נישט נאר פון תכלת זאל מען נישט מאכן, נאר ס׳זאל נישט אויסקוקן ווי תכלת. ס׳זאל זיין מער לייט קאלערס.
וכורך על הכל חוט אחד תכלת — און אויף דעם לייגט מען א חוט אחד תכלת, דהיינו שיהיה צבוע בשעת ציצה שאינו צבוע. נישט אזויווי קורח וואס האט געדרייט.
חברותא: אזוי, אבער דעמאלטס דארף מען נישט לייגן קיין תכלת, יא? די הלכה איז די הלכה איז די פיגור קורח? דאס איז טאקע די ריזן?
יא.
חברותא: פארוואס איז דאס אזא הלכה?
אהה, אוקעי.
—
און יעצט פירט די רמ״א — ס׳איז דא א שטיקל…
אזוי זאגט די רמ״א: קשה עונש מי שאינו מניח לבן יותר מעונש מי שלא הניח תכלת. דער וואס לייגט נישט קיין פשוט׳ע ציצית, לבן ציצית, באקומט א גרעסערע עונש ווי דער וואס האט נישט געלייגט די תכלת.
פארוואס? שהלבן מצוי לכל — עס איז אסאך גרינגער די פשוט׳ע ציצית, די לבן ציצית. ותכלת אינו מצוי לכל — תכלת האבן מיר געשמועסט דארף זיין געמאכט א ספעציפישע וועג, און ס׳איז נישט מצוי. לפי שאינו מצוי בכל מקום ולא בכל זמן, מפני הצבע שאמרנו — און מיר האבן געשמועסט אז די תכלת דארף זיין א ספעציפישע צבע, און נישט אייביג און נישט איבעראל איז עס מצוי.
ממילא, ווען איינער לייגט נישט, פארשטייט מען אים אז אדער ווייל ס׳איז אים אנגעקומען שווער, אדער ער איז נישט צוגעוואוינט צו דעם ווייל ס׳איז נישט מצוי. אדער ווייל ס׳איז טייער — לאמיר זאגן מ׳קען אימפארטן תכלת פון איטאליע, ס׳קאסט טויזנט דאלאר, מ׳דארף שיקן איינעם מיט א שמירה. ס׳איז טייער, אדער מ׳דארף שווער ארבעטן דערויף — ממילא די תורה איז נישט מדקדק דערויף.
אבער עפעס וואס מ׳קען גרינג טון…
דא זעט מען אן אינטערעסאנטע זאך, אזויווי די גמרא אין מנחות — ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך. דו וואלסט געמיינט אז א גרינגערע זאך איז א גרינגערע זאך, א מצוה קלה. דו זעסט אז וויבאלד ס׳איז קלה, האט מען מער טענות אויף דיר, ווייל ס׳איז אזא קלייניגקייט — קויפן לבן, ס׳קאסט פינף צענט. אבער תכלת פארשטיי איך — ס׳קאסט פופציג דאלאר, מ׳דארף עס זוכן, מ׳דארף מאכן זיכער אז ס׳איז כשר, און אויב דו טוסט עס נישט…
אבער הגם מצד השני איז די תכלת מער חשוב — טאקע וועגן דעם, די גמרא רופט עס “חותם של עבד” — אבער וויבאלד ס׳איז מער א חשוב׳ע זאך, די תכלת איז אפשר די עיקר מצוה, א חלק פון די עיקר מצוה, ס׳איז נישט קיין קלייניגקייט.
חברותא: אבער פשט איז… יא, אבער די גמרא זאגט אזוי פארקערט.
דו וואלסט געמיינט אז די שכר גייט לפי החשיבות — ניין, ס׳גייט אויך לפי די שוועריגקייט, לפי די מצב, א גרויסע סיטואציע.
—
חברותא: און וואס זאגט ער די שטיקל? ער האט דאס אליין מחדש געווען, ער האט אויסגעטראכט די רמב״ם׳ס שטיקל, ער האט געוואלט אז דו זאלסט טראכטן אז דו ביסט דער איינציגסטער וואס לייגט רמב״ם, און מ׳רעדט אז תכלת איז נישט מצוי. וויאזוי שטייט אז דער רמב״ם ברענגט אלע הלכות פון תכלת?
זאגט דער רמב״ם אז דו זאלסט וויסן אז אפילו אין אלע דורות איז דא תכלת. אבער דער רמב״ם וואלט דאך געשריבן א תשובה אויף אייביג — ממילא קען ער נישט שרייבן אז “עכשיו אין תכלת”. מסתמא האט ביים רמב״ם נישט געווען קיין תכלת, אבער ער קען נישט אזוי שרייבן.
אבער ער שרייבט אין די מדרש צו וויסן אז “אינו מצוי בכל מקום ולא בכל זמן”.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 4.5, Summary by Claude Opus 4.5
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
פרק א׳ עסק בסדר מצוות ציצית – כיצד קושרים וכו׳. פרק ב׳ עוסק בעיקר בתכלת – מהי, כיצד צובעים אותה, ודיניה.
—
רמב״ם: „תכלת האמורה בתורה בכל מקום – היא הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל… נראה לעין בטהרת הרקיע.”
תכלת המוזכרת בכל מקום בתורה היא צמר הצבוע בצבע דומה לכאשר מערבבים חלקיקים לבנים לתוך דיו כהה-כחול (כוחל), והוא נעשה כחול בהיר יותר – דומה לשמים כשהם צלולים (בטהרת הרקיע), לא מעוננים.
1. תכלת אינה רק צבע, אלא חומר בצבע – הרמב״ם אומר „היא הצמר הצבוע”, תכלת היא צמר שנצבע. זה לא רק שם של צבע, אלא צמר בצבע מסוים.
2. שני מושגים: „תכלת בכל מקום” לעומת „תכלת שבציצית” – הרמב״ם מחלק באופן מעניין בין „תכלת האמורה בתורה בכל מקום” (בגדי כהונה, מקומות אחרים) לבין „תכלת האמורה בציצית”. בציצית דורש הרמב״ם „צביעה ידועה שתעמוד ביופיה ולא תשתנה” – שיטת צביעה מיוחדת שנשארת יפה ואינה משתנה. מתעוררת השאלה: האם תכלת בכל מקום (בגדי כהונה וכו׳) אינה צריכה גם צביעה ידועה? זה לא ברור מהרמב״ם. הרב רבינוביץ מתקשה בזה – האם הרמב״ם סובר שתכלת בכל מקום אינה צריכה דווקא צביעה ידועה, שזה יהיה שונה מכל התנאים, וזה היה מאוד יוצא דופן.
—
רמב״ם: „וכל שלא נצבעה בצביעה זו הרי היא פסולה לציצית, אפילו… כגון שצבעה באיסטיס או שאר המשחירין.”
אפילו אם השיגו את הצבע הכחול הנכון, אבל עשו זאת באיסטיס (כנראה אותו דבר שהגמרא קוראת „קלא אילן”) או חומרי צביעה כהים אחרים – פסול לציצית.
1. „משחירין” אינו שחור, אלא כהה – בהקשר של צביעה „משחירין” פירושו חומרים שעושים צבע חזק/כהה, לא דווקא שחור.
2. שני טעמים מדוע איסטיס פסול – (א) אינו יפה מספיק / אינו מחזיק; (ב) אפילו אם נראה בדיוק כמו שצריך, פסול כי חייב להיות מדם חלזון – זה דין במציאות/איכות של הצבע, לא רק במראה.
3. [דיגרסיה: האם החלזון מעכב?] – מועלה שהחלזון אינו “גזירת הכתוב” אלא ענין של איכות — החלזון נותן את הצבע הטוב והחזק ביותר. אם אפשר לייצר היום את אותו תוצר כימי בלי החלזון, אולי גם זה טוב? אבל המסקנה היא שחייב להיות מהחלזון — לא מספיק לקנות סתם צבע בחנות צבעים.
—
רמב״ם: רחל בת עז – פסולה לתכלת.
כבשה שנולדה מעז (שני מינים שונים – כבשים ועזים) – צמרה פסול לתכלת.
1. מהי „רחל בת עז” – נדון האם הכוונה לכלאיים ממש (שעז התחתן עם רחל), או סתם בהמה שנראית מעורבת. פירוש הרמב״ם שזה רק נראה כך. טעם הגמרא: זה לא מתאים, זה משונה – בהמה השייכת למשפחה אחת אבל נראית כאחרת, אינה ראויה לתכלת.
—
רמב״ם: „כיצד צובעין תכלת של ציצית? לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד, ואח״כ מכבסין אותו עד שיהא נקי, ומרתיחין אותו באהל וכיוצא בו כדרך שהצבעים עושים כדי שיקלוט את העין.”
שלב ראשון (הכנה): שורים את הצמר בסיד (גיר/כימיקל), מכבסים אותו עד שהוא נקי, מבשלים אותו עם „אהל” (כימיקל אחר) – כמו שצבעים מקצועיים עושים – כדי שהצמר יוכל לקלוט את הצבע.
1. שיטת הרמב״ם: „כדרך שהצבעים עושים” – לך שאל את המקצועיים – הרמב״ם לא נותן את כל פרטי תהליך הצביעה. הוא אומר מספר פעמים „כדרך שהצבעים עושים” – כלומר, לך למפעל ולמד זאת מהצבעים. מטרת הרמב״ם היא לומר את ההלכה (חייב להיות דם חלזון, עם התהליך הזה), לא להיות מדריך לצבעים.
—
רמב״ם: „ואח״כ מביאין דם חלזון, והוא דג שדומה עינו לעין הים, ודמו שחור כדיו, ובים המלח הוא מצוי. ונותנים את הדם ליורה עם סממנים… ומרתיחין אותן ונותנין בו הצמר עד שיהא עשוי כעין הרקיע. וזהו התכלת של ציצית.”
שלב שני: לוקחים דם מחלזון – דג שמראהו החיצוני דומה לים, ודמו כהה כדיו. הוא נמצא בים המלח. שמים את הדם בסיר עם סממנים, מבשלים אותו, ושמים בו את הצמר עד שהוא מקבל את צבע השמים. זו תכלת של ציצית.
1. „שחור כדיו” אינו שחור – הדם הוא כחול-כהה, לא ממש שחור. זה מתאים לכך שאחרי הערבוב הוא נעשה כחול בהיר יותר (עין הרקיע). אין סתירה ל„דומה עינו לעין הים” – הצבע החיצוני של הדג כחול כמו הים, אבל הדם בפנים הרבה יותר חזק/כהה, ורק אחרי התהליך הוא נעשה בהיר יותר.
2. „ים המלח” אינו ים המלח בארץ ישראל – אותו ים יש בו ריכוז מלח גבוה מאוד ואין בעלי חיים חיים שם. „ים המלח” פירושו כאן הים הגדול (הים התיכון) או סתם ים מלוח. יש מקורות ש„ים המלח” משמש כשם כללי למים מלוחים.
3. סימני חלזון – הרמב״ם לא מביא הכל – בגמרא יש סימנים שונים (למשל „עולה אחת לשבעים שנה”), אבל הרמב״ם לא פוסק את כולם. זה תומך בנקודה שהרמב״ם סובר שצריך לזהות אותו דרך מסורה/ידיעה מעשית, לא דרך סימנים הלכתיים. בשום מקום ברמב״ם לא כתוב “צריך שיהיה בו סימנים אלו” — סימני החלזון הם רק הכוונה איפה למצוא את התכלת הנכונה, לא דין בפני עצמו.
4. „דומה עינו לעין הים” – האם זה סימן מעכב? – לא ברור אם הסימן שהחלזון נראה כמו הים הוא תנאי הלכתי או רק תיאור. המסקנה היא שזה יותר תיאור – העיקר שישתמשו בחלזון הנכון עם התהליך הנכון.
—
רמב״ם: “פתיל תכלת של ציצית צריך צביעה לשמה, ואם צבעו שלא לשמה פסולה.”
צביעת תכלת לציצית חייבת להיות לשמה — בכוונה למטרת ציצית. אם צבעו שלא לשמה, פסולה.
—
רמב״ם: “ויורה שיש בצבע כדי לצבוע בו פתיל של ציצית — אם נטל ממנו מעט צבע לבדוק אם הוא יפה אם לאו, נתבטל היורה כולו ונפסל לציצית.”
אם לוקחים מעט צבע מהסיר הגדול כדי לבדוק אם הצבע טוב, כל הסיר נפסל לציצית.
1. חומרא גדולה מאוד – נשאלת קושיה חזקה: למה כל הסיר יהיה פסול? כל הסיר הוכן לציצית — זה לשמה! כשלוקחים קצת לבדוק, זה גם בהקשר של עשיית ציצית. סברת הגמרא שעל ידי ההוצאה לבדיקה זה יוצא מלשמה, אבל זה לא מובן — כי הבדיקה היא גם למטרת ציצית.
2. אולי הכוונה לבדיקה על פיסת בד – מועלה שאולי הכוונה לבדיקה שבודקים על פיסת בד (לא על חוט ציצית), אבל זה לא פותר לגמרי את הקושיה. זה דבר קשה להבנה ועדיין לא הובן כראוי.
3. היוקרה והכבוד של תכלת – מועלה מהלך שאולי יש לזה קשר לכבוד התכלת — אסור להשתעשע עם סיר קדוש של תכלת, צריך להתייחס אליו בדרך ארץ ולהשתמש בו רק לציצית. גם מועלה שאולי אם היינו רואים את התהליך המעשי של צביעה בזמנים ההם, היינו מבינים למה ההוצאה מפריעה.
רמב״ם (בשם הגמרא): אלא כיצד יעשה? לוקחים מעט צבע מהסיר הגדול, שמים אותו בכלי קטן (קליפת ביצה), ושם בודקים. את מה שנשאר מהבדיקה צריך לשפוך (שופך את הצבע שבכלי שבודק בו), כי הוא “טמא” — פסול, כבר נעשה בו שימוש לבדיקה.
—
רמב״ם: “תכלת אין לה בדיקה אלא מן המומחה.”
אפשר לקנות תכלת רק ממומחה — מי שידוע כמומחה.
1. מהי משמעות “מומחה” – נדון מה פירוש “מומחה”. צד אחד שמומחה פירושו יהודי ישר שאפשר לסמוך עליו לגבי לשמה. אבל מוסבר שמומחה פירושו בעיקר שהוא עושה עבודה טובה מאוד — הוא “נבדק,” כבר ידוע שהמוצר שלו טוב, כמו “כמה מומחה” — יש לו חזקה של עבודה טובה.
רמב״ם: “ונודע שנצבע שלא מצבעונים [הראויים]” — אם ידוע שהמומחה השתמש בצבעונים אחרים, זולים יותר (כדי לחסוך כסף), שלא מחזיקים כל כך הרבה זמן — פסול.
אף שהוא מומחה ויודע כיצד לעשות, חייב להיות מהצבעונים הנכונים. מעמד המומחה לבדו אינו מספיק.
—
רמב״ם: “בדיקתה כיצד? בודקין אותה עד שיודע אם נצבע כהלכה אם לאו.”
“לוקחין תבן וריר של שבלול ומערגלין אותו בחומץ שהחמיץ ארבעים יום, ושורין התכלת בתוכו מעת לעת. אם עמד בעיניו ולא כהה — כשירה.”
לוקחים קש ורוק של חילזון (שבלול), מערבבים אותו עם חומץ שתסס 40 יום, שמים בו את התכלת למשך 24 שעות. אם הצבע נשאר חזק — כשר.
“לוקחין בצק של שעורים שנתאפה ועושין ממנו מוריס” — בצק משעורים שמעובש, אופים אותו עם התכלת בתנור. “מוציאין התכלת מן הפת ורואים אותה — אם כהה או משחרת פסולה, ואם הוסיף יופי על יופיו כשרה.”
זהו מבחן שני, מחמיר יותר. אם אחרי האפייה הצבע נעשה יפה יותר — כשר. אם הוא נעשה כהה או דהוי — פסול.
1. מבחן דו-שלבי — כדי לפסול צריך להיכשל בשני המבחנים.
2. האם מישהו עשה את המבחן על התכלת של היום? – נשאלת השאלה האם מישהו מחכמי הדור עשה את המבחן על התכלת של היום. מוכר שיש סיבוכים — אף אחד לא יודע בדיוק כיצד לעשות את המבחן (מהו “מוריס” בדיוק, וכדומה), אף על פי שידוע שיש כימיקל מסוים שקשור לזה.
—
רמב״ם: אם יש “חצר” (חנות/סטור) שמוכרת תכלת, “ואם מוחזקים בכשרות — לוקח מהם סתם,” אפשר לקנות שם בלי צורך לעשות בדיקה מיוחדת.
כאשר למוכר יש חזקת כשרות, אין צורך לבדוק כל חוט ציצית בנפרד.
1. “חצר” פירושו כמו חנות/סטור – החידוש העיקרי הוא שאין צורך לבדוק כל חוט ציצית בנפרד כשיש כבר חזקה — זהו כוח חזקת הכשרות.
—
רמב״ם: המפקיד תכלת אצל הגוי — מי שמשאיר סחורת תכלת צבועה אצל גוי, יש חשש שמא יחליפנה (הגוי יחליף באיכות זולה יותר). מותר בקיימא עם חותם בתוך חותם (שני חותמות), אבל בחותם אחד פסולה.
הדין כמו דברים אחרים שמשאירים אצל גוי (כמו בשר) — צריך שני חותמות (חותם בתוך חותם) כדי שיהיה כשר.
1. כאן לא מדובר בטלית מוכנה עם ציצית – אלא בחבילת סחורה — צמר תכלת צבוע. לגוי יש מניע לקחת את הסחורה היקרה לעצמו ולהחליף בזולה יותר.
2. טלית מוכנה גוי כנראה לא יחליף – כי הוא לא יודע מה לעשות איתה. אפילו חוטי ציצית מוכנים — הגוי אולי לא יודע מה זה ציצית, למה שיקח את זה?
3. נפקא מינה למעשה – אנשים של היום שקונים תכלת צריכים לשים חותמות/סימנים על הסחורה שלהם, כדי שידעו שלא הוחלפה. החותם צריך להיות כזה שאף אחד — גוי או מי שאינו נאמן — לא יוכל להחליף.
—
רמב״ם: המוצא תכלת בשוק — אפילו אם היו פתוקים (חוטים משוכים, דומה לציצית), פסולה. אבל אם שזורים — אם הם כבר קלועים, כשרה.
כשמוצאים תכלת ברחוב: רק חוטים משוכים — פסול (כי לא יודעים מאיפה זה בא). אבל שזורים (קלועים) — כשר, כי זה מראה שנעשה לציצית.
1. הנדון של “שואל” בציצית – מוזכר נדון גדול מפרקים קודמים: הרמב״ם אמר שאין שואלים (אין צורך לשאול/לחקור) בציצית. הראב״ד טוען שרואים מדין זה שכן שואלים — כי סתם פתוק (חוט משוך) פסול, מה שמוכיח שצריך לחקור את המקור.
2. התירוץ – לא שאין שואלים, אלא לכן עושים ציצית שזורים — השזירה עצמה היא הסימן שזה כשר.
3. מסקנה למעשה – התכלת של היום שבאה כבר שזורה — אולי אין צורך לשים חותם, כי השזירה עצמה היא סימן כשרות.
—
רמב״ם: הלוקח טלית מצויצת מן השוק — מישראל, הרי היא בחזקתה (כשר). מן הגוי — מן התגר (סוחר), כשרה; מן ההדיוט (סתם גוי), פסולה.
קונים טלית עם ציצית מיהודי — כשר. מסוחר גוי — כשר (כי הוא קונה מיהודים ומוכר ליהודים). מגוי רגיל — פסול.
1. הסוחר הגוי (תגר) כשר – כי הוא איש עסקים שקונה מיהודים ומוכר הלאה — הוא לא עשה בעצמו את הציצית, אלא מוכר מה שקיבל ממקורות כשרים.
2. הגוי הרגיל (הדיוט) פסול – כי הוא יכול היה לעשות זאת בעצמו, וציצית צריכה להיות טוויה לשמה — אפילו ציצית בלי תכלת צריכה להיות לשמה. גוי לא יכול לעשות ציצית לשמה.
—
רמב״ם: טלית שכולה אדומה או ירוקה או משאר הצבעונין — עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה. עושים את חוטי הלבן באותו צבע כמו הטלית.
בטלית צבעונית עושים את החוטים הלבנים באותו צבע כמו הבגד, ליופי.
1. מחלוקת האם חייב או רשאי – הלשון “עושה” נשמע כאילו חייב, אבל גם מתפרש שרשאי. זה חלק מיופי (הידור) של המצווה.
2. הרמ״א אומר שהמנהג שעושים תמיד לבנים (חוטים לבנים), אפילו בטלית צבעונית.
3. למעשה – המנהג ללכת עם טלית לבנה, כדי שלא תהיה שאלה — כי לפי הרמב״ם אולי היינו צריכים לצבוע את החוטים לפי צבע הבגד.
4. הערה הומוריסטית – אם למישהו יש “טלית קשת בענן” — צריך לעשות חוטים בצבעי קשת?
—
כשיש תכלת, צריך לוודא שחוטי הלבן לא יהיו בצבע תכלת, כדי שאפשר יהיה להבחין בין הלבן והתכלת. לא צריך שייראה כמו תכלת — צבעים בהירים יותר.
חוטי הלבן אסור לעשות מצבעים כהים שיכולים להיראות כמו תכלת.
—
רמב״ם: קשה עונש מי שאינו מניח לבן יותר מעונש מי שלא הניח תכלת. למה? שהלבן מצוי לכל — לבן קל להשיג, ותכלת אינו מצוי לכל — תכלת לא נמצא בכל מקום ולא תמיד קיים, לפי שאין לו צבע שמים.
העונש על אי הנחת ציצית לבנה רגילה גדול יותר מאשר על אי הנחת תכלת, כי לבן קל להשיג, ותכלת קשה/יקרה/לא מצויה.
1. יסוד חשוב בשכר ועונש – היית חושב ששכר הולך לפי חשיבות — תכלת חשובה יותר (הגמרא קוראת לה “חותם של עבד”), ממילא הע
ונש על אי הנחת תכלת צריך להיות גדול יותר. אבל לא — העונש הולך גם לפי הקושי/המצב. דבר שקל לעשות ולא עושים אותו — העונש גדול יותר. מצווה קלה שמזלזלים בה — גרוע יותר ממצווה קשה שלא קיימו. המקור מגמרא מנחות.
2. למה הרמב״ם מביא את כל הלכות תכלת אם היא לא מצויה? – נשאלת השאלה: אם תכלת לא מצויה בזמן הרמב״ם, למה הוא כותב את כל הדינים? התשובה: הרמב״ם כותב ספר לנצח — הוא לא יכול לכתוב “עכשיו אין תכלת” כי זה מצב זמני. אבל הוא נותן רמז בכך שהוא כותב “אינו מצוי בכל מקום ולא בכל זמן” — זו דרכו לומר שזה לא תמיד קיים, בלי לעשות פסק זמני.
—
מגיד השיעור (ר׳ יצחק) מזכיר שהוא עצמו לא חובש תכלת על הטלית/ציצית שלו. הוא מתחיל להסביר את סברתו – שהייתה מחלוקת בין גדולי ישראל.
נעשה חילוק: אם התכלת מונחת ממש לפני עיניך ומתאימה למה שהתורה אומרת (“ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת”), ולא יודעים שום סתירה — לכאורה צריך לקחת אותה. השאלה היא רק מתי צריך לחפש אותה באופן אקטיבי.
מוזכר בהומור שלפי ה״קנאים” נגד תכלת, אולי גם אסור להיכנס לחנות — אבל זה נדחה.
טוב, אנחנו לומדים הלכות ציצית פרק ב׳.
כבר למדנו איך עושים ציצית ועיקר מצוות ציצית, ושם גם למדנו על התכלת, שהיא חלק ממצוות ציצית. בפרק זה הרמב״ם הולך לומר לנו איך עושים תכלת, איך צובעים חוט של צמר בתכלת.
למדנו בעיקר על מה? על איך קושרים אותו, נכון? סדר המצווה ואיך קושרים אותו. אבל עדיין לא הסברנו מה זה תכלת. כל הפרק — כמעט כל הפרק — מדבר על מה זה תכלת. מעניין. לבן כולם יודעים מה זה, זה כלום. תכלת צריך לדעת מה זה.
—
אומר הרמב״ם:
“תכלת האמורה בתורה בכל מקום” — תכלת שמדברים בתורה, איזה צבע זה? “היא הצמר הצבוע” — לא צבע, איזה דבר זה? האם תכלת היא החומר עצמו או הצבוע? כן, אוקיי. “היא הצמר” — אה, תכלת היא צמר שהוא בצבע מסוים.
“הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל” — כמו, אני מתרגם איך ראיתי תרגום, כמו כשמערבבים פנימה חתיכות לבנות לתוך דיו כחול כהה, ואז זה נעשה יותר צבע כחול בהיר. זה נעשה יותר כמו כחול שנראה דומה לרקיע, “נראה לעין בטהרת הרקיע”. אם מישהו רוצה לעשות תמונה שנראית דומה לרקיע, הוא ייקח דיו כחול כהה ויערבב לבן, שזה תערובת של כחול עם לבן, וזה הצבע של מראה הרקיע.
התכלת דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד. צריך לראות אותו בטהרת הרקיע, כשאין עננים. כשיש עננים הכל לבן.
אז זה יותר קצת בהיר, לא כהה מאוד, כמעט סגול, אבל קצת יותר בהיר. זה התרגום הדומה.
—
מעניין, אומר הרמב״ם שזו התכלת שכתובה בכל התורה, בבגדי כהונה, במקומות אחרים.
“ואין תכלת האמורה בציצית” — משמע מהרמב״ם שהוא מדבר על שני דברים שונים, זה מעניין. לא, אני מתכוון שהוא אומר שבציצית זה לא כך. ציצית היא לכאורה על אותו דבר, והוא אומר שכתוב “צביעה ידועה”, זה צריך להיות אבל סוג דרך, סוג שיטה של צביעה, “שתעמוד ביופיה ולא תשתנה”.
הוא אומר, שכחול זה פשוט, כי זה תמיד אומר כחול. אבל כשאומרים “פתיל תכלת” בציצית מלבד כחול, זה דורש גם שעושים את זה בדרך מסוימת שזה יישאר חזק יפה כחול. כלומר, להגיע לכחול אי אפשר לקחת כל כוחל שמכניסים לתוך קצת לבן, צריך למצוא את החילזון, צריך למצוא את הצבע הנכון. זה הוא הולך לומר.
—
עד עכשיו הוא עדיין לא אמר, וגם הוא חילק — זה מאוד מוזר — הוא מחלק, הוא אומר שתכלת היא הצמר שצבעו בצבע כזה, ותכלת שבציצית צריכה להיות צבועה. מה עם תכלת בכל מקום? האם לא צריכה להיות צביעה ידועה?
זה לא ברור. ראיתי שהוא מתקשה, הרב רבינוביץ, האם הרמב״ם מתכוון לומר שתכלת בכל מקום לא צריכה להיות, בניגוד לכל התנאים, וזה היה מאוד מוזר.
אוקיי, בכלל כן, נמשיך הכל. כן. בכלל כן.
—
“וכל שלא נצבעה בצביעה זו” — צמר שרוצים להשתמש לתכלת ולא עשו עם הצביעה הידועה שהרמב״ם הולך להסביר, עם הטכניקה המיוחדת של צביעה בדרך טובה… זה לא רק טכניקה, הוא מדבר עכשיו בעיקר על הדבר שצובעים איתו. תראה מה הוא אומר כגון.
כן, היא פסולה לציצית. “הרי היא פסולה לציצית, ואפילו שאין בה רמאות, אפילו הצליח לעשות את הצבע הכחול הנכון שאין בו רמאות, כגון” — למשל, הוא מצא דרך לצבוע “באיסטיס”, עם סוג צבע שנקרא איסטיס, “או שאר המשחירין”, או צבעים אחרים שעושים צבע כהה.
נראה שלעשות צבע בהיר זה לא כל כך קשה, יש עוד חומר. לעשות צבע חזק, כמו כחול או צבעים חזקים אחרים, יש מסוימים. כשהוא אומר “משחירין”, כשמדברים על צביעה מתכוונים שמישהו עשה צבע כהה, זה הילד.
אפילו מישהו עשה כחול כהה… מה זה אומר כחול כהה? שחור זה אומר כהה. כן, יכול להיות כהה, שכהה זה כחול כהה, אמת.
אז הדבר הוא שהוא אומר אפילו יש לך את הצבע הנכון, למשל, מה עושה את הצבע הנכון? משהו נקרא איסטיס. אני חושב שאיסטיס זה אותו דבר שהגמרא קוראת קלא אילן. יכול להיות. זה עדיין פסול, כי זה חייב להיות הצביעות המסוימות, זה חייב להיות עשוי עם הדבר המסוים שהוא צבעי.
כך אומר הרמב״ם את ההלכה.
—
אומר הרמב״ם עוד הלכה על הצמר. אומר הרמב״ם שהצמר צריך להיות מבעל חי בוגר או מה? כאן זה לא בוגר.
רחל בת עז פסולה לתכלת.
רחל בת עז היא משהו איסור כלאיים, משהו שזה… רחל זה כבשה, עז זה עז, זה דבר אחר. זה כבש… עז שנוצרה מרחל — סליחה, רחל, כלומר כבשה, שנולדה מעז.
הם שני מינים שונים, רחלים ועזים, כבשים ועזים הם שני מינים שונים. ולפעמים קורה, או דרך פלא כלאיים, שהעז התחתן עם רחל. אני לא יודע אם זה כלאיים או שזה רק אומר שזה נראה. הוא מתרגם שזה רק נראה.
קורה שלפעמים עז כזו נראית כמו מעורבת, נראית כמו שנייה. זו בהמה שהצמר שלה לא איכות צמר, פסולה לתכלת. הגמרא אומרת כי זה לא מתאים. זה משונה. אני לא יודע על האיכות, זה לא דבר יפה, זה משהו מוזר. אתה נולדת מהמשפחה ואתה נראה שונה, אתה לא מתאים, זה לא הדבר.
—
עכשיו אומר הרמב״ם, הרמב״ם מביא את ההלכות על צמר. אומר הרמב״ם, זה צריך להיות צביעה ידועה, זה צריך להיות סוג מסוים של צבע. הוא אומר, איך עושים את זה? כיצד? מהו סוג הצביעה הידועה?
כיצד צובעין תכלת של ציצית?
אומר הרמב״ם:
“לוקחין הצמר” — לוקחים את הצמר, “ושורין אותו בסיד” — משרים אותו בסוג כימיקל שנקרא סיד. אומרים שקוראים לזה סיד, אה, קאלעך, whatever, צבע.
“ואחר כך מכבסין אותו עד שיהא נקי” — ואחר כך מכבסים אותו, כלומר הסיד מנקה את הצמר.
“ומרתיחין אותו” — אחר כך מבשלים אותו, “עם אהל” — סוג אחר של כימיקל, “וכיוצא בו, כדרך שהצבעים עושים” — כמו שהצבעים עושים, שקודם שוטפים מאוד חזק את הסחורה שזה יהיה לגמרי נקי, “כדי שיקלוט את העין” — כדי שזה יוכל לקלוט את הצבע.
זו ההקדמה שזה יקלוט את הצבע.
—
“ואחר כך מביאין דם חלזון” — ואחר כך מביאים דם מחילזון.
מהו החילזון? אומר הרמב״ם:
“והוא דג” — זה סוג דג, “שדומה עינו לעין הים” — שנראה שהצבע שלו דומה לצבע של הים. כלומר, נראה מבחוץ של הדג, כשמסתכלים עליו הוא דג כחול.
“ודמו שחור כדיו” — והדיו שלו, הדם שלו, כהה כמו דיו. לכאורה הוא לא מתכוון כאן שחור שזה שחור, זה כחלחל, אבל זה כהה, כחלחל חזק. זה לא עין הים, זה לא כמו עין הים.
כן, כן, זו לא סתירה. יכול להיות שכשזה עדיין הדם זה יותר חזק, ואחר כך כשמערבבים אותו זה נעשה יותר כחול, מי יודע מה.
—
ואיפה שוחה החילזון? אומר הרמב״ם:
“ובים המלח הוא מצוי” — והדם נמצא בים המלח.
אבל ים המלח שאנחנו מדברים כאן לא מתכוון לים המלח שאנחנו מכירים שנמצא בארץ ישראל, כי ההוא הוא ריכוז מאוד גבוה של מלח ולא חיים שם בעלי חיים. אלא יש עוד מקורות שהים הגדול קוראים ים המלח. גם מים מלוחים. ים המלח אומר לאפיקא ים, אגם. המים המלוחים זה התרגום ים המלח.
—
ואחר כך מה עושים?
“ונותנים את הדם ליורה” — לוקחים את דם החילזון, שמים אותו בתוך סיר, יחד עם “סממנים כמנהג וכיוצא בו”. הרמב״ם מונה אחד מסוגי הסממנים שיכול להיות טוב לזה, “כדרך שהצבעים עושים” — כמו שהצבעים עושים.
“ומרתיחין אותן” — מחממים את זה חזק, “ונותנין בו הצמר” — שמים פנימה את הצמר, “עד שיהא עשוי כעין הרקיע” — עד שהצמר מקבל את הצבע כמו צבע השמיים.
“וזהו התכלת של ציצית” — וכשזה מסתיים, חתיכת הצמר שלך הפכה לתכלת כשרה של ציצית.
—
זו התכלת של ציצית. פשוט שהתכלת בכל מקום אולי לא אותו דבר, אולי כן, אנחנו לא יודעים בבירור. אבל התכלת של ציצית חייבת להיות עשויה עם התהליך, עם דם החילזון, עם התהליך.
לא ברור לי אם אפשר להסתכל ברמב״ם ולגלות מה זה אומר חילזון או מה התהליך. הרמב״ם אומר לך בבירור, “כדרך שהצבעים” — נראה שהרמב״ם מתכוון, תשאל את עושי התכלת, שהם ישאלו אותך איך הם עושים את זה.
—
לגבי זה, היום שמצאו, לפי רוב האנשים שעוסקים בתכלת, האנשים עושים חקירה שלמה, הם צריכים לחפש את כל הסימנים. כתוב בגמרא סימנים שונים, הרמב״ם לא פוסק את כל הסימנים שהוא מביא. יש ברייתא מוזרה, כתוב עולה אחת לשבעים שנה, הרמב״ם לא מביא את זה.
ולכאורה גם הרמב״ם, הרמב״ם מתכוון בעיקר לומר את ההלכה שזה חייב להיות עשוי מהסוג, מהסדר. לא פשוט שהרמב״ם יגיד לך הלכתית שזה לא מעכב. הוא אומר את הסיבה למה זה לא יפה, אבל זה גם כולל שאפילו אם האיסטיס בדיוק כמו שצריך, זה גם לא טוב. זה חייב להיות האיכות, או שיש משהו מציאות אחרת באיסטיס מזה.
אבל אני רוצה לומר לך רק שנראה מהרמב״ם שהוא מתאר לך משהו, לך למפעל ולך תגלה את זה. לגבי זה, אם הם צודקים האנשים שמצאו את התכלת, הם מצאו ארכיאולוגיה או ספרים אחרים, מקורות, שכך היו עושים פעם תכלת, פשוט שזה אומר את ההלכה, זה אומר לך שם ותגלה.
נכון, מה זה אומר דומה לעין הים? אני לא יודע, זה לא סימן שמעכב על כל הדברים. שזה צריך להיות הדרך המסוימת.
—
יש תלמידים שרוצים לדעת, ר׳ יצחק מקפיד על תכלת?
אין לי תכלת על הטלית שלי, לא על הציצית שלי, אני הולך במשך הטלית, ואני חושב כך: מובן שהייתה מחלוקת של גדולי ישראל, אבל אני חושב כך — אם אדם נכנס לחנות…
חברותא א: אם יש ממש כמו שהתורה אומרת — התורה אומרת “ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת” — וזה ממש מונח לפני עיניו, ואתה לא יודע שום סתירה, אתה צריך לכאורה לקחת את זה. השאלה היא מתי אתה צריך לחפש את זה. מי שלא לוקח תכלת לא צריך ללכת למקום שבו מונחת תכלת לפניו.
חברותא ב: אני שומע, אני כבר יודע מה אתה רוצה לעשות — איסור לפי הקנאים שנגד התכלת, לא צריכים להיות מותר ללכת לחנות גם.
חברותא א: אני מתכוון, רובם אומרים שצריך לקנות את זה. אני מפחד לעשות מזה איסור.
חברותא ב: לא, אני לא יודע אם זה אמת. אני יודע שסתם אם האנשים חקרו ומצאו שכך היו עושים את זה.
חברותא א: צריך בעצם באמת להבין בכלל — למה מעכב החילזון? זה משהו איכות? לכאורה זה עדיין עניין של איכות. זה לא גזירת הכתוב שצריך למצוא את החילזון. לכאורה עד היום הזה, היום יש את כל מיני כל הדגים דברים, מי יודע, אבל יש לזה הרבה חשיבות, זה עושה את זה יותר טוב.
חברותא ב: אם אין לך צבע יותר טוב מה— יודע מה דברים מזויפים עושים.
חברותא א: לא פשוט שזה מעכב שזה יהיה משהו גזע הקודש שנקרא תכלת. זה אומר המקורי הזה. זה יותר לכאורה מה שהם עושים זה פחות או יותר זה.
חברותא ב: אבל כמו שזה מייצר מוצר כל כך טוב, האם זה לא צריך להיות דין שזה דומה לתכלת?
חברותא א: אני לא רוצה לומר שאתה הולך כמו התכלת של התורה. אם זה עשוי עם דג עם כל הצד — אם אתה סתם קונה צבע בחנות צבעים, ומי יודע מה, ואתה אומר שזה יותר חזק — זה לא מה שאני מתכוון, כי הם יודעים שזה לא.
חברותא ב: צריך להיות החילזון שזה מעכב את זה.
חברותא א: לא נראה לי שזה מעכב. על כל פנים, לא כתוב בשום מקום ברמב״ם או במקום “צריך שיהיה בו סימנים אלו”. הסימנים זה לתת כיוון — לך לשוק, תשאל על התכלת שזה היא, לא משהו אחר.
חברותא ב: אוקיי. בכל מקרה, בואו נמשיך.
—
חברותא א: בואו נלמד איך צריך — הלכות הצביעה, כן? עד עכשיו הרמב״ם אמר לנו מה זה. מעשית, עכשיו הוא הולך לומר הלכות של צביעה. הלכות מאוד חשובות.
אומר הרמב״ם, צריך להיות צביעה לשמה: “תכלת של ציצית צריכה צביעה לשמה, ואם צבעה שלא לשמה פסולה.”
אומר הרמב״ם הלכה כזו: “והיורה שיש בה הצבע, אם צבע בו מעט צמר לבדקו אם הוא יפה אם לאו — נפסלה היורה כולה.”
זו חומרה גדולה. הולך אדם לרצות לבדוק קצת מהצבע, לראות איך זה יצא, איך זה נראה על חוט. אם הוא הוריד קצת מהצבע מהסיר לבדוק איך זה יוצא, זו בעיה גדולה — נפסל בזה כל הסיר.
חברותא ב: למה נפסל כל הסיר?
חברותא א: ההיגיון הוא כי זה נעשה שלא לשמה.
חברותא ב: אני לא מבין את זה. האם לא כל הדבר נעשה בשביל ציצית?
חברותא א: משהו כזה. כולי האי, הסיר השתמשת בו סתם לתאוות שלך?
חברותא ב: לא, לא, לא. אם אתה בודק, גם תכננתי לעשות ציצית.
חברותא א: לא. אני מסכים, אתה שואל קושיה טובה.
חברותא ב: ואם נשאר על החומר קצת שאריות מהצבע, יש גם אותו דבר — האם זו בעיה כי הוא לא השתמש בכל הדבר לציצית?
חברותא א: מה?
חברותא ב: אם הולך להישאר בסיר קצת צבע בסוף?
חברותא א: לא, אולי זה אחר כך.
חברותא ב: אחר כך זה אחר כך, הוא מדבר על לפני.
חברותא א: אבל אני באמת לא מבין. נראה לי חומרה מאוד גדולה שכתובה בגמרא — כתוב “כלל תכלת”, נו, זה סיר שלם של תכלת. I don’t know, אבל נראה שיש עניין. הגמרא מסבירה שיש לזה קשר לנושא של לשמה, אבל מה באמת פשט שהנפש לא יורה כולו — למה הוא רוצה לטעום אותו?
אני איתך שזה דבר קשה להבין, אני מעולם לא הבנתי את זה. אם מישהו מהעולם ישלח לנו פשט פשוט ויסביר מה הפשט של זה, הוא יכול לומר לי כי אני לא מבין את זה.
חברותא ב: זה מעניין, כי בצובע בעלמא בעצה מרבנן, ההוא גם כשר ממש. אם הוא אומר, הוא רואה שזה טוב — אה, הוא אומר, אוי, זה צבע טוב, והוא מתכונן לצבוע — זה עדיין כשר, הציצית הראשונה גם.
חברותא א: עוד פעם?
חברותא ב: איזו ראשונה?
חברותא א: אני אומר, הוא מוריד קצת לבדוק אם יפה — אם הוא עושה את הבדיקה על ציצית, החוט גם כשר.
חברותא ב: אולי הבדיקה לא אומרת לציצית? אולי אני יכול להבין — הוא לוקח חתיכת בד, הוא בודק על חתיכת הבד את הצבע, לא על ציצית, הוא עדיין בכלל לא רוצה לעשות ציצית, אבל…
חברותא א: אני לא יודע.
חברותא ב: כן, אבל סתם, מה ה…
אומרת הגמרא, אם כן, כיצד צריך לבדוק? אלא כיצד יעשה? לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן, ומניח בו מעט צמר שבודק בו — הוא לוקח מעט צבע מהסיר הגדול, שם אותו בסיר קטן, ושם בודק. הגמרא אומרת בקליפת ביצה, בסיר קטן.
“ושורף את שבדק, שהרי נצבע לבדיקה” — והשאר, את השאר צריך לשרוף, שאר הנותר לבדיקה.
שריפה פירושה גם לא להשתמש, שריפה אצלם גם — נראה חומרה. שזה לא יהיה טיפה.
“ושופך הצבע שבכלי שבדק בו” — שאר הטמא, טמא כי כבר נעשה בו שימוש, וזה הוא קורא לזה טמא, טמא היה, בדוק היה, ונפסלה. “וצובע התכלת בשאר הצבע שלא נפגם” — עד שיהא טוב בעיניו.
נראה חומרה גדולה. יכול להיות שזה קשור ליוקרה — התכלת צריכה להיות עם כבוד נורא. אה, אל תשחק עם זה, זה סיר קדוש של תכלת, עשה לציצית. לא לוקחים בדיקה, לא הבדיקה — לוקחים בדיקה מבחוץ.
צריך להבין את המציאות איך זה היה. כנראה התירוץ על סוג זה של קושיה הוא שאם היו נוסעים לחברת הצבע — אולי היום עושים זאת אחרת, אני לא יודע איך עושים היום — אבל אם היו נוסעים גם לאלה של פעם, כנראה היו מבינים למה הסדר הזה הוא משהו, או שזה עושה משהו לא טוב.
—
אומר הוא, מכיוון שזה כל כך חשוב שתכלת תהיה לשמה וכל הכללים האלה, אי אפשר לקנות תכלת סתם. כן, “התכלת אינה נלקחת אלא מן המומחה”.
למה? כבר השתמשתי בשם שמים בלשמה.
מומחה לא פירושו רק שהוא מומחה גדול במה שהוא עושה. הוא יהודי שיודעים שהוא יהודי ישר, ואין לו טעות בשיטה שלשמה פירושו תמיד רק כוונה, לא לשמה.
לא, לא, אדרבה — מומחה פירושו שהוא עושה עבודה טובה מאוד. מומחה הוא כמו “כמה מומחה” — זה נבדק, כבר יודעים, להכשר יש הכשר.
נו, בקיצור, הוא היודע לעשות תכלת.
“ואף על פי שנלקחה מן המומחה, אם נבדקה ונודע שנצבעה באחד משאר צבעונין המשחירים שאינן עומדין” — אם זה אכן מהמומחה, אבל יודעים שזה נלקח מצבעונים אחרים, כי הוא חסך את כספו, שלא מחזיק כל כך לתמיד — פסולה.
פסולה. כי התירוץ הוא לא מומחה.
אף על פי שהמומחה יודע לכאורה איך לעשות כמה שאפשר, בכל זאת צריך להיות מהצבעונים הנכונים.
—
עכשיו הוא הולך לומר איך יודעים באמת, איך אפשר לבדוק צבע אם הוא חזק?
אומר הוא: “כיצד בודקין אותה עד שייודע אם נצבעה כהלכתה אם לאו” — אם זה באמת צבע חזק.
אומר הוא: “לוקחין התבן וריר של שבלול” — לוקחים רוק של בעל חי שנקרא שבלול — “ומי רגלים שנתחמצו ארבעים יום” — שתסס ארבעים יום — “ושורין התכלת בכולן מעת לעת”.
“אם עמדה בעיניה ולא כהת” — אם זה שכב בזה מעת לעת ולא ירד מהצבע החזק של הכחול, התכלת — “כשרה”, כי זה סימן שזה חזק.
אם זה כן נעשה בהיר, צריך לעשות עוד שלב של הבדיקה. יש עוד דרך של בדיקה:
“ואם כהת — לוקחין בצק של שעורים שמעפשין אותו למורייס” — בצק של שעורים שמשאירים אותו להתעפש שנעשה ממנו מאכל שנקרא מוריס — “ונותנין את זו התכלת שנשתנת בתוכו” — משתמשים בזה כמו תכלת שנשתנה צורתו באופן הבדיקה בתנור — אופים אותו, עושים משהו כמו חלה עם התכלת.
“ואופה הבצק בתנור, ומוציאין התכלת מן הפת ורואין אותה” — “אם כהת ממה שהיתה — פסולה, ואם הוסיף עינה והושחרה יתר ממה שהיתה קודם האפייה — כשרה.”
אז זה two-step — כדי שזה יהיה פסול צריך להיכשל בשני המבחנים.
צריך באמת לשאול אם אחד מחכמי הדור עשה את המבחן על התכלת של היום.
אני יודע שיש עם זה סיבוכים — אף אחד לא יודע בדיוק איך לעשות את זה, צריך למצוא את המוריס, אני לא יודע מה, בקיצור.
אמת, יש חומר כימי מסוים שנמצא בזה, לא דווקא המוריס, אבל בקיצור — צריך גם לדעת איך עובד המבחן, מה הנקודה.
אוקיי. בוא נמשיך. היה טוב. בוא נמשיך.
—
חוץ מהמוכרים תכלת, אם הם מוחזקים בכשרות?
אני כבר יודע, צריך באמת לעשות את המבחן.
כאשר למשל מומחה אומר, “אני עושה את זה כבר חמישים שנה, וכל הלקוחות שלי כל החמישים שנה זה לא התדהה.”
אתה יכול לשאול, “איך הראשונים קנו?” אבל זה עוד — הדבר הוא עוד סימן.
אמת, אמת. אם יודעים שזה מין טוב, וזו כימיה מובחרת, וזה עובד טוב.
קורה דבר כזה — יש חצר שמוכרים שם תכלת, “והיו מוחזקין בכשרות” — והם מוחזקים בכשרות, יהודים יודעים שהם כשרים — אפשר שם…
חצר פירושו כמו חנות בעצם, עומדים בחצר…
כן, “לוקחין ממנה סתם ואינו צריך בדיקה” — אפשר לקנות שם. אם מישהו צריך בדיקה, הוא לא צריך לבדוק, הוא יכול לקנות שם ציצית סתם. יש ספק שבועות כאן, אבל לא — הוא רשאי לקנות שם ציצית סתם.
אני מדבר גם כאן דרך ההלכה של אותו חוץ — אם מישהו צריך בדיקה, לא צריך לבדוק כל זוג ציצית בנפרד, כבר יש חזקה.
אומר הרמ״א: המפקיד תכלת אצל הגוי — מישהו מחזיק אצל גוי צבוע… הוא לא מתכוון סתם לטלית שלמה עם פתיל תכלת, הוא מתכוון כאן לחבילת סחורה צבועה בכחול. יש חשש שמא יחליפנה, כי זו תכלת באיכות טובה, הגוי ייקח את זה ויתן לך איכות זולה במקום.
כשזה המצב, לכאורה אני מבין שטלית שלמה הוא לא… הוא יקנה טלית, כן.
ומותר בקיילא, ואם יש לו חותם או שני חותמות — זה אותו דין כמו דברים אחרים שמשאירים אצל גוי, כמו בשר. אם זה קיילא ויש לו שני חותמות, אז חותם בתוך חותם כשרה, אבל בחותם אחד פסולה.
אני לא יודע בדיוק מה הוא מתכוון. כך כתבתי, חשבתי שהוא מדבר על חותם אחד, פירושו אפילו אותו חותם, או שזה על אחד משני הצדדים, לא אחד על השני.
ראיתי שצריך לעיין — האנשים של היום שקונים תכלת צריכים לשים איזה חותמות עם דברים, כדי שידעו שלא חס ושלום…
כן, אבל צריך לשים את החותם, שלא יוכל לבוא גוי ולשים משהו אחר, או מי שהוא, מישהו שאינו נאמן.
—
הלאה, המוצא תכלת…
לא, על זה אני אומר — החשש מהגוי הוא כנראה רק כשיש באמת חשש רציני שהוא ייקח את התכלת לעצמו. ממילא, אם יש לו סחורה יקרה הוא ייקח אותה, אבל אם יש לו טלית עשויה — מה הגוי יעשה עם טלית?
אבל החוטים נמכרים בחנות, התכלת עצמה, בשביל ה… לא עם טלית.
אפילו חוט של ציצית — אולי הוא גם לא יודע מה זה ציצית, למה הוא ישתמש בזה? היום צריך בכלל להבין בזמנים של היום — אני רק רוצה לדעת אם הגויים מבינים את הציצית, אם הם יודעים בכלל מה זה.
אוקיי. כן.
—
המוצא תכלת בשוק — מישהו מוצא תכלת ברחוב, צריך לדעת… אפילו אם היו פתוקים — אפילו הוא מוצא… אה, זה כן חתוך בערך כמו שעושים ציצית — אז פסולה. אבל אם שזורים — אם זה אבל כבר שזור, כלומר, בשזורים רואים שהשתמשו בזה, זה יותר מסתם חתוך לחוטים — אז כשרה.
יש כאן נידון גדול. הרב בפרק הקודם מביא — יש עניין, הרמב״ם אמר שלא צריך לשאול בציצית, לא שואלים. טוען הראב״ד — נראה כאן שכן שואלים, כי אתה רואה שסתם שואלים אם זה ציצית.
משמע שכך לא עומד בערוך — שלא שלא שואלים, אלא צריך, לכן עושים את זה באמת הציצית שזורים.
חידוש: אה, זו התכלת של היום שבאה כבר שזורה — לא צריך לשים חותם, כי זה כבר שזור.
—
טוב. לוקח טלית מצויצת מן השוק — אם מישהו קונה טלית כבר עם הציציות, אז אם קונה אותה מישראל — הרי היא בחזקתה, יש לה חזקה. אם היהודי יש לו חזקת כשרות, יש לה גם חזקת כשרות.
אם קונה אותה מן הגוי, אז כך: מן התגר — אם קונה אותה מסוחר — כשרה. למה? כי יודעים שהוא קונה מיהודים והוא מוכר הלאה ליהודים, אז זה כשר. זה פירוש תגר, כן. וממילא אפשר לסמוך אפילו על גוי. נראה כי הוא איש עסקים, והעסק שלו הוא ל… כך נראה.
אבל הדיוט — אם אבל גוי הדיוט, סתם גוי — אז פסולה.
אצלנו אין לנו מתנת הדיוטות גויים, אצל גויים אנשי עסקים, אה… זה דבר שני, איש עסקים הוא איש עסקים.
לא, התפקיד של איש עסקים הוא לקנות מאחר. הגוי עצמו לא יכול לעשות את זה בעצמו.
נכון, נכון, הגוי לא יכול לעשות את זה בעצמו, כי צריך להיות טווייה לשמה או משהו.
נכון, צריך להיות טווייה לשמה אפילו — אפילו ציצית בלי תכלת צריך להיות לשמה.
—
הלאה. אומר הרמב״ם הלאה — מה הצבע של החוטים שאינם תכלת, חוטי הלבן?
אומר הרמב״ם: טלית שכולה אדומה או ירוקה או משאר הצבעונין — אם למישהו יש טלית צבעונית — אז עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה, אפשר לעשות את חוטי הלבן באותו צבע כמו הטלית ליופי.
צריך לעשות?
לא, אפשר. “עושה” — הוא עושה. אפשר, שיעשו.
לא, אני מתכוון הוא רוצה להוציא את החשיבות של חוטי התכלת.
אני לא יודע אם צריך, אבל אם צריכים. זה יפה, כמו שהם למדו — הכי נמי, אפשר גם. זה חלק מהיופי של הדבר, כך נראה. הם למדו שאפילו הלבן עושים, הם מתחילים עם לבן בגלל זה. והרמב״ם אומר שצריך.
אני רואה שהשולחן ערוך התווכח על זה. אצלנו נוהגים — אני מתכוון, אצלנו יש בדרך כלל לכל הפחות ציצית לבנות וטלית. אבל אם למישהו יש צבעונית, אז לכאורה לפי הרמב״ם צריך כן.
אם כן, צריך לעשות. צריך לעשות צבעוניות.
והרמ״א אומר שהמנהג הוא שעושים תמיד לבנים. ובגלל זה באמת הולכים בדרך כלל עם טלית לבנה, כדי שלא תהיה שאלה, כי אולי לפי הרמב״ם ולפי אחרים היו צריכים לצבוע את החוטים לפי צבע הבגד. אני מבין שהמנהג הוא שהולכים עם לבן, ואין את הבעיה.
אם למישהו יש את טלית הקשת שיש לאחרים — צריך לדעת אם הוא צריך לעשות חוטים של קשת גם, אני לא יודע.
—
אם היתה כולה תכלת — התכלת היתה כולה תכלת של קורח — אז שלא משאר צבעונין, עושים את הלבן, עושים באמת מצבע אחר, שיהיה ברור, שיראו את ה… שלא יהיה תכלת.
צריך לוודא שהלבן לא יהיה תכלת, כי אחרת אני לא יכול לדעת את ההבדל בין הלבן לתכלת. יש משהו שהחוטים צריכים להיות לא מצבעים כהים — לא רק מתכלת לא לעשות, אלא שזה לא ייראה כמו תכלת. זה צריך להיות צבעים בהירים יותר.
וכורך על הכל חוט אחד תכלת — ועל זה שמים חוט אחד תכלת, דהיינו שיהיה צבוע בשעת ציצה שאינו צבוע. לא כמו קורח שסובב.
אז, אבל אז לא צריך לשים תכלת, כן? ההלכה היא ההלכה היא הדמות קורח? זה באמת הרעיון?
כן.
למה זו הלכה כזו?
אהה, אוקיי.
—
ועכשיו מביא הרמ״א — יש קטע…
כך אומר הרמ״א: קשה עונש מי שאינו מניח לבן יותר מעונש מי שלא הניח תכלת. מי שלא שם ציצית רגילה, ציצית לבנה, מקבל עונש גדול יותר ממי שלא שם את התכלת.
למה? שהלבן מצוי לכל — זה הרבה יותר קל הציצית הרגילה, ציצית הלבנה. ותכלת אינו מצוי לכל — תכלת דיברנו צריך להיעשות בדרך ספציפית, וזה לא מצוי. לפי שאינו מצוי בכל מקום ולא בכל זמן, מפני הצבע שאמרנו — ודיברנו שהתכלת צריכה להיות צבע ספציפי, ולא תמיד ולא בכל מקום זה מצוי.
ממילא, כשמישהו לא שם, מבינים אותו שאו כי זה בא לו קשה, או שהוא לא רגיל לזה כי זה לא מצוי. או כי זה יקר — נניח אפשר לייבא תכלת מאיטליה, זה עולה אלף דולר, צריך לשלוח מישהו עם שמירה. זה יקר, או צריך לעבוד קשה על זה — ממילא התורה לא מדקדקת על זה.
אבל משהו שאפשר לעשות בקלות…
כאן רואים דבר מעניין, כמו הגמרא במנחות — זה דבר מעניין. היית חושב שדבר קל הוא דבר קל, מצוה קלה. אתה רואה שמכיוון שזה קל, יש יותר טענות עליך, כי זה דבר כל כך קטן — לקנות לבן, זה עולה חמישה סנט. אבל תכלת אני מבין — זה עולה חמישים דולר, צריך לחפש את זה, צריך לוודא שזה כשר, ואם אתה לא עושה את זה…
אבל אף על פי כן מצד שני התכלת יותר חשובה — באמת בגלל זה, הגמרא קוראת לזה “חותם של עבד” — אבל מכיוון שזה דבר יותר חשוב, התכלת היא אולי עיקר המצווה, חלק מעיקר המצווה, זה לא דבר קטן.
אבל פשט הוא… כן, אבל הגמרא אומרת כך הפוך.
היית חושב שהשכר הולך לפי החשיבות — לא, זה הולך גם לפי הקושי, לפי המצב, מצב גדול.
—
ומה הוא אומר את הקטע? הוא עצמו חידש את זה, הוא המציא את הקטע של הרמב״ם, הוא רצה שתחשוב שאתה היחיד ששם רמב״ם, ומדברים שתכלת לא מצויה. איך כתוב שהרמב״ם מביא כל הלכות של תכלת?
אומר הרמב״ם שתדע שאפילו בכל הדורות יש תכלת. אבל הרמב״ם היה כותב תשובה לנצח — ממילא הוא לא יכול לכתוב ש״עכשיו אין תכלת”. כנראה אצל הרמב״ם לא היתה תכלת, אבל הוא לא יכול לכתוב כך.
אבל הוא כותב במדרש לדעת ש“אינו מצוי בכל מקום ולא בכל זמן”.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
פרק א׳ עסק בסדר מצוות ציצית – כיצד קושרים וכו׳. פרק ב׳ עוסק בעיקר בתכלת – מהי, כיצד צובעים אותה, ודיניה.
—
רמב״ם: „תכלת האמורה בתורה בכל מקום – היא הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל… נראה לעין בטהרת הרקיע.”
תכלת המוזכרת בכל מקום בתורה היא צמר הצבוע בצבע דומה לכאשר מערבבים חלקיקים לבנים לתוך דיו כהה-כחול (כוחל), והוא נעשה כחול בהיר יותר – דומה לשמים כשהם צלולים (בטהרת הרקיע), לא מעוננים.
1. תכלת אינה רק צבע, אלא חומר בצבע – הרמב״ם אומר „היא הצמר הצבוע”, תכלת היא צמר שנצבע. זה לא רק שם של צבע, אלא צמר בצבע מסוים.
2. שני מושגים: „תכלת בכל מקום” לעומת „תכלת שבציצית” – הרמב״ם מחלק באופן מעניין בין „תכלת האמורה בתורה בכל מקום” (בגדי כהונה, מקומות אחרים) לבין „תכלת האמורה בציצית”. בציצית דורש הרמב״ם „צביעה ידועה שתעמוד ביופיה ולא תשתנה” – שיטת צביעה מיוחדת שנשארת יפה ואינה משתנה. מתעוררת השאלה: האם תכלת בכל מקום (בגדי כהונה וכו׳) אינה צריכה גם צביעה ידועה? זה לא ברור מהרמב״ם. הרב רבינוביץ מתקשה בזה – האם הרמב״ם סובר שתכלת בכל מקום אינה צריכה דווקא צביעה ידועה, שזה יהיה שונה מכל התנאים, וזה היה מאוד יוצא דופן.
—
רמב״ם: „וכל שלא נצבעה בצביעה זו הרי היא פסולה לציצית, אפילו… כגון שצבעה באיסטיס או שאר המשחירין.”
אפילו אם השיגו את הצבע הכחול הנכון, אבל עשו זאת באיסטיס (כנראה אותו דבר שהגמרא קוראת „קלא אילן”) או חומרי צביעה כהים אחרים – פסול לציצית.
1. „משחירין” אינו שחור, אלא כהה – בהקשר של צביעה „משחירין” פירושו חומרים שעושים צבע חזק/כהה, לא דווקא שחור.
2. שני טעמים מדוע איסטיס פסול – (א) אינו יפה מספיק / אינו מחזיק; (ב) אפילו אם נראה בדיוק כמו שצריך, פסול כי חייב להיות מדם חלזון – זה דין במציאות/איכות של הצבע, לא רק במראה.
3. [דיגרסיה: האם החלזון מעכב?] – מועלה שהחלזון אינו “גזירת הכתוב” אלא ענין של איכות — החלזון נותן את הצבע הטוב והחזק ביותר. אם אפשר לייצר היום את אותו תוצר כימי בלי החלזון, אולי גם זה טוב? אבל המסקנה היא שחייב להיות מהחלזון — לא מספיק לקנות סתם צבע בחנות צבעים.
—
רמב״ם: רחל בת עז – פסולה לתכלת.
כבשה שנולדה מעז (שני מינים שונים – כבשים ועזים) – צמרה פסול לתכלת.
1. מהי „רחל בת עז” – נדון האם הכוונה לכלאיים ממש (שעז התחתן עם רחל), או סתם בהמה שנראית מעורבת. פירוש הרמב״ם שזה רק נראה כך. טעם הגמרא: זה לא מתאים, זה משונה – בהמה השייכת למשפחה אחת אבל נראית כאחרת, אינה ראויה לתכלת.
—
רמב״ם: „כיצד צובעין תכלת של ציצית? לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד, ואח״כ מכבסין אותו עד שיהא נקי, ומרתיחין אותו באהל וכיוצא בו כדרך שהצבעים עושים כדי שיקלוט את העין.”
שלב ראשון (הכנה): שורים את הצמר בסיד (גיר/כימיקל), מכבסים אותו עד שהוא נקי, מבשלים אותו עם „אהל” (כימיקל אחר) – כמו שצבעים מקצועיים עושים – כדי שהצמר יוכל לקלוט את הצבע.
1. שיטת הרמב״ם: „כדרך שהצבעים עושים” – לך שאל את המקצועיים – הרמב״ם לא נותן את כל פרטי תהליך הצביעה. הוא אומר מספר פעמים „כדרך שהצבעים עושים” – כלומר, לך למפעל ולמד זאת מהצבעים. מטרת הרמב״ם היא לומר את ההלכה (חייב להיות דם חלזון, עם התהליך הזה), לא להיות מדריך לצבעים.
—
רמב״ם: „ואח״כ מביאין דם חלזון, והוא דג שדומה עינו לעין הים, ודמו שחור כדיו, ובים המלח הוא מצוי. ונותנים את הדם ליורה עם סממנים… ומרתיחין אותן ונותנין בו הצמר עד שיהא עשוי כעין הרקיע. וזהו התכלת של ציצית.”
שלב שני: לוקחים דם מחלזון – דג שמראהו החיצוני דומה לים, ודמו כהה כדיו. הוא נמצא בים המלח. שמים את הדם בסיר עם סממנים, מבשלים אותו, ושמים בו את הצמר עד שהוא מקבל את צבע השמים. זו תכלת של ציצית.
1. „שחור כדיו” אינו שחור – הדם הוא כחול-כהה, לא ממש שחור. זה מתאים לכך שאחרי הערבוב הוא נעשה כחול בהיר יותר (עין הרקיע). אין סתירה ל„דומה עינו לעין הים” – הצבע החיצוני של הדג כחול כמו הים, אבל הדם בפנים הרבה יותר חזק/כהה, ורק אחרי התהליך הוא נעשה בהיר יותר.
2. „ים המלח” אינו ים המלח בארץ ישראל – אותו ים יש בו ריכוז מלח גבוה מאוד ואין בעלי חיים חיים שם. „ים המלח” פירושו כאן הים הגדול (הים התיכון) או סתם ים מלוח. יש מקורות ש„ים המלח” משמש כשם כללי למים מלוחים.
3. סימני חלזון – הרמב״ם לא מביא הכל – בגמרא יש סימנים שונים (למשל „עולה אחת לשבעים שנה”), אבל הרמב״ם לא פוסק את כולם. זה תומך בנקודה שהרמב״ם סובר שצריך לזהות אותו דרך מסורה/ידיעה מעשית, לא דרך סימנים הלכתיים. בשום מקום ברמב״ם לא כתוב “צריך שיהיה בו סימנים אלו” — סימני החלזון הם רק הכוונה איפה למצוא את התכלת הנכונה, לא דין בפני עצמו.
4. „דומה עינו לעין הים” – האם זה סימן מעכב? – לא ברור אם הסימן שהחלזון נראה כמו הים הוא תנאי הלכתי או רק תיאור. המסקנה היא שזה יותר תיאור – העיקר שישתמשו בחלזון הנכון עם התהליך הנכון.
—
רמב״ם: “פתיל תכלת של ציצית צריך צביעה לשמה, ואם צבעו שלא לשמה פסולה.”
צביעת תכלת לציצית חייבת להיות לשמה — בכוונה למטרת ציצית. אם צבעו שלא לשמה, פסולה.
—
רמב״ם: “ויורה שיש בצבע כדי לצבוע בו פתיל של ציצית — אם נטל ממנו מעט צבע לבדוק אם הוא יפה אם לאו, נתבטל היורה כולו ונפסל לציצית.”
אם לוקחים מעט צבע מהסיר הגדול כדי לבדוק אם הצבע טוב, כל הסיר נפסל לציצית.
1. חומרא גדולה מאוד – נשאלת קושיה חזקה: למה כל הסיר יהיה פסול? כל הסיר הוכן לציצית — זה לשמה! כשלוקחים קצת לבדוק, זה גם בהקשר של עשיית ציצית. סברת הגמרא שעל ידי ההוצאה לבדיקה זה יוצא מלשמה, אבל זה לא מובן — כי הבדיקה היא גם למטרת ציצית.
2. אולי הכוונה לבדיקה על פיסת בד – מועלה שאולי הכוונה לבדיקה שבודקים על פיסת בד (לא על חוט ציצית), אבל זה לא פותר לגמרי את הקושיה. זה דבר קשה להבנה ועדיין לא הובן כראוי.
3. היוקרה והכבוד של תכלת – מועלה מהלך שאולי יש לזה קשר לכבוד התכלת — אסור להשתעשע עם סיר קדוש של תכלת, צריך להתייחס אליו בדרך ארץ ולהשתמש בו רק לציצית. גם מועלה שאולי אם היינו רואים את התהליך המעשי של צביעה בזמנים ההם, היינו מבינים למה ההוצאה מפריעה.
רמב״ם (בשם הגמרא): אלא כיצד יעשה? לוקחים מעט צבע מהסיר הגדול, שמים אותו בכלי קטן (קליפת ביצה), ושם בודקים. את מה שנשאר מהבדיקה צריך לשפוך (שופך את הצבע שבכלי שבודק בו), כי הוא “טמא” — פסול, כבר נעשה בו שימוש לבדיקה.
—
רמב״ם: “תכלת אין לה בדיקה אלא מן המומחה.”
אפשר לקנות תכלת רק ממומחה — מי שידוע כמומחה.
1. מהי משמעות “מומחה” – נדון מה פירוש “מומחה”. צד אחד שמומחה פירושו יהודי ישר שאפשר לסמוך עליו לגבי לשמה. אבל מוסבר שמומחה פירושו בעיקר שהוא עושה עבודה טובה מאוד — הוא “נבדק,” כבר ידוע שהמוצר שלו טוב, כמו “כמה מומחה” — יש לו חזקה של עבודה טובה.
רמב״ם: “ונודע שנצבע שלא מצבעונים [הראויים]” — אם ידוע שהמומחה השתמש בצבעונים אחרים, זולים יותר (כדי לחסוך כסף), שלא מחזיקים כל כך הרבה זמן — פסול.
אף שהוא מומחה ויודע כיצד לעשות, חייב להיות מהצבעונים הנכונים. מעמד המומחה לבדו אינו מספיק.
—
רמב״ם: “בדיקתה כיצד? בודקין אותה עד שיודע אם נצבע כהלכה אם לאו.”
“לוקחין תבן וריר של שבלול ומערגלין אותו בחומץ שהחמיץ ארבעים יום, ושורין התכלת בתוכו מעת לעת. אם עמד בעיניו ולא כהה — כשירה.”
לוקחים קש ורוק של חילזון (שבלול), מערבבים אותו עם חומץ שתסס 40 יום, שמים בו את התכלת למשך 24 שעות. אם הצבע נשאר חזק — כשר.
“לוקחין בצק של שעורים שנתאפה ועושין ממנו מוריס” — בצק משעורים שמעובש, אופים אותו עם התכלת בתנור. “מוציאין התכלת מן הפת ורואים אותה — אם כהה או משחרת פסולה, ואם הוסיף יופי על יופיו כשרה.”
זהו מבחן שני, מחמיר יותר. אם אחרי האפייה הצבע נעשה יפה יותר — כשר. אם הוא נעשה כהה או דהוי — פסול.
1. מבחן דו-שלבי — כדי לפסול צריך להיכשל בשני המבחנים.
2. האם מישהו עשה את המבחן על התכלת של היום? – נשאלת השאלה האם מישהו מחכמי הדור עשה את המבחן על התכלת של היום. מוכר שיש סיבוכים — אף אחד לא יודע בדיוק כיצד לעשות את המבחן (מהו “מוריס” בדיוק, וכדומה), אף על פי שידוע שיש כימיקל מסוים שקשור לזה.
—
רמב״ם: אם יש “חצר” (חנות/סטור) שמוכרת תכלת, “ואם מוחזקים בכשרות — לוקח מהם סתם,” אפשר לקנות שם בלי צורך לעשות בדיקה מיוחדת.
כאשר למוכר יש חזקת כשרות, אין צורך לבדוק כל חוט ציצית בנפרד.
1. “חצר” פירושו כמו חנות/סטור – החידוש העיקרי הוא שאין צורך לבדוק כל חוט ציצית בנפרד כשיש כבר חזקה — זהו כוח חזקת הכשרות.
—
רמב״ם: המפקיד תכלת אצל הגוי — מי שמשאיר סחורת תכלת צבועה אצל גוי, יש חשש שמא יחליפנה (הגוי יחליף באיכות זולה יותר). מותר בקיימא עם חותם בתוך חותם (שני חותמות), אבל בחותם אחד פסולה.
הדין כמו דברים אחרים שמשאירים אצל גוי (כמו בשר) — צריך שני חותמות (חותם בתוך חותם) כדי שיהיה כשר.
1. כאן לא מדובר בטלית מוכנה עם ציצית – אלא בחבילת סחורה — צמר תכלת צבוע. לגוי יש מניע לקחת את הסחורה היקרה לעצמו ולהחליף בזולה יותר.
2. טלית מוכנה גוי כנראה לא יחליף – כי הוא לא יודע מה לעשות איתה. אפילו חוטי ציצית מוכנים — הגוי אולי לא יודע מה זה ציצית, למה שיקח את זה?
3. נפקא מינה למעשה – אנשים של היום שקונים תכלת צריכים לשים חותמות/סימנים על הסחורה שלהם, כדי שידעו שלא הוחלפה. החותם צריך להיות כזה שאף אחד — גוי או מי שאינו נאמן — לא יוכל להחליף.
—
רמב״ם: המוצא תכלת בשוק — אפילו אם היו פתוקים (חוטים משוכים, דומה לציצית), פסולה. אבל אם שזורים — אם הם כבר קלועים, כשרה.
כשמוצאים תכלת ברחוב: רק חוטים משוכים — פסול (כי לא יודעים מאיפה זה בא). אבל שזורים (קלועים) — כשר, כי זה מראה שנעשה לציצית.
1. הנדון של “שואל” בציצית – מוזכר נדון גדול מפרקים קודמים: הרמב״ם אמר שאין שואלים (אין צורך לשאול/לחקור) בציצית. הראב״ד טוען שרואים מדין זה שכן שואלים — כי סתם פתוק (חוט משוך) פסול, מה שמוכיח שצריך לחקור את המקור.
2. התירוץ – לא שאין שואלים, אלא לכן עושים ציצית שזורים — השזירה עצמה היא הסימן שזה כשר.
3. מסקנה למעשה – התכלת של היום שבאה כבר שזורה — אולי אין צורך לשים חותם, כי השזירה עצמה היא סימן כשרות.
—
רמב״ם: הלוקח טלית מצויצת מן השוק — מישראל, הרי היא בחזקתה (כשר). מן הגוי — מן התגר (סוחר), כשרה; מן ההדיוט (סתם גוי), פסולה.
קונים טלית עם ציצית מיהודי — כשר. מסוחר גוי — כשר (כי הוא קונה מיהודים ומוכר ליהודים). מגוי רגיל — פסול.
1. הסוחר הגוי (תגר) כשר – כי הוא איש עסקים שקונה מיהודים ומוכר הלאה — הוא לא עשה בעצמו את הציצית, אלא מוכר מה שקיבל ממקורות כשרים.
2. הגוי הרגיל (הדיוט) פסול – כי הוא יכול היה לעשות זאת בעצמו, וציצית צריכה להיות טוויה לשמה — אפילו ציצית בלי תכלת צריכה להיות לשמה. גוי לא יכול לעשות ציצית לשמה.
—
רמב״ם: טלית שכולה אדומה או ירוקה או משאר הצבעונין — עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה. עושים את חוטי הלבן באותו צבע כמו הטלית.
בטלית צבעונית עושים את החוטים הלבנים באותו צבע כמו הבגד, ליופי.
1. מחלוקת האם חייב או רשאי – הלשון “עושה” נשמע כאילו חייב, אבל גם מתפרש שרשאי. זה חלק מיופי (הידור) של המצווה.
2. הרמ״א אומר שהמנהג שעושים תמיד לבנים (חוטים לבנים), אפילו בטלית צבעונית.
3. למעשה – המנהג ללכת עם טלית לבנה, כדי שלא תהיה שאלה — כי לפי הרמב״ם אולי היינו צריכים לצבוע את החוטים לפי צבע הבגד.
4. הערה הומוריסטית – אם למישהו יש “טלית קשת בענן” — צריך לעשות חוטים בצבעי קשת?
—
כשיש תכלת, צריך לוודא שחוטי הלבן לא יהיו בצבע תכלת, כדי שאפשר יהיה להבחין בין הלבן והתכלת. לא צריך שייראה כמו תכלת — צבעים בהירים יותר.
חוטי הלבן אסור לעשות מצבעים כהים שיכולים להיראות כמו תכלת.
—
רמב״ם: קשה עונש מי שאינו מניח לבן יותר מעונש מי שלא הניח תכלת. למה? שהלבן מצוי לכל — לבן קל להשיג, ותכלת אינו מצוי לכל — תכלת לא נמצא בכל מקום ולא תמיד קיים, לפי שאין לו צבע שמים.
העונש על אי הנחת ציצית לבנה רגילה גדול יותר מאשר על אי הנחת תכלת, כי לבן קל להשיג, ותכלת קשה/יקרה/לא מצויה.
1. יסוד חשוב בשכר ועונש – היית חושב ששכר הולך לפי חשיבות — תכלת חשובה יותר (הגמרא קוראת לה “חותם של עבד”), ממילא הע
ונש על אי הנחת תכלת צריך להיות גדול יותר. אבל לא — העונש הולך גם לפי הקושי/המצב. דבר שקל לעשות ולא עושים אותו — העונש גדול יותר. מצווה קלה שמזלזלים בה — גרוע יותר ממצווה קשה שלא קיימו. המקור מגמרא מנחות.
2. למה הרמב״ם מביא את כל הלכות תכלת אם היא לא מצויה? – נשאלת השאלה: אם תכלת לא מצויה בזמן הרמב״ם, למה הוא כותב את כל הדינים? התשובה: הרמב״ם כותב ספר לנצח — הוא לא יכול לכתוב “עכשיו אין תכלת” כי זה מצב זמני. אבל הוא נותן רמז בכך שהוא כותב “אינו מצוי בכל מקום ולא בכל זמן” — זו דרכו לומר שזה לא תמיד קיים, בלי לעשות פסק זמני.
—
מגיד השיעור (ר׳ יצחק) מזכיר שהוא עצמו לא חובש תכלת על הטלית/ציצית שלו. הוא מתחיל להסביר את סברתו – שהייתה מחלוקת בין גדולי ישראל.
נעשה חילוק: אם התכלת מונחת ממש לפני עיניך ומתאימה למה שהתורה אומרת (“ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת”), ולא יודעים שום סתירה — לכאורה צריך לקחת אותה. השאלה היא רק מתי צריך לחפש אותה באופן אקטיבי.
מוזכר בהומור שלפי ה״קנאים” נגד תכלת, אולי גם אסור להיכנס לחנות — אבל זה נדחה.
טוב, אנחנו לומדים הלכות ציצית פרק ב׳.
כבר למדנו איך עושים ציצית ועיקר מצוות ציצית, ושם גם למדנו על התכלת, שהיא חלק ממצוות ציצית. בפרק זה הרמב״ם הולך לומר לנו איך עושים תכלת, איך צובעים חוט של צמר בתכלת.
למדנו בעיקר על מה? על איך קושרים אותו, נכון? סדר המצווה ואיך קושרים אותו. אבל עדיין לא הסברנו מה זה תכלת. כל הפרק — כמעט כל הפרק — מדבר על מה זה תכלת. מעניין. לבן כולם יודעים מה זה, זה כלום. תכלת צריך לדעת מה זה.
—
אומר הרמב״ם:
“תכלת האמורה בתורה בכל מקום” — תכלת שמדברים בתורה, איזה צבע זה? “היא הצמר הצבוע” — לא צבע, איזה דבר זה? האם תכלת היא החומר עצמו או הצבוע? כן, אוקיי. “היא הצמר” — אה, תכלת היא צמר שהוא בצבע מסוים.
“הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל” — כמו, אני מתרגם איך ראיתי תרגום, כמו כשמערבבים פנימה חתיכות לבנות לתוך דיו כחול כהה, ואז זה נעשה יותר צבע כחול בהיר. זה נעשה יותר כמו כחול שנראה דומה לרקיע, “נראה לעין בטהרת הרקיע”. אם מישהו רוצה לעשות תמונה שנראית דומה לרקיע, הוא ייקח דיו כחול כהה ויערבב לבן, שזה תערובת של כחול עם לבן, וזה הצבע של מראה הרקיע.
התכלת דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד. צריך לראות אותו בטהרת הרקיע, כשאין עננים. כשיש עננים הכל לבן.
אז זה יותר קצת בהיר, לא כהה מאוד, כמעט סגול, אבל קצת יותר בהיר. זה התרגום הדומה.
—
מעניין, אומר הרמב״ם שזו התכלת שכתובה בכל התורה, בבגדי כהונה, במקומות אחרים.
“ואין תכלת האמורה בציצית” — משמע מהרמב״ם שהוא מדבר על שני דברים שונים, זה מעניין. לא, אני מתכוון שהוא אומר שבציצית זה לא כך. ציצית היא לכאורה על אותו דבר, והוא אומר שכתוב “צביעה ידועה”, זה צריך להיות אבל סוג דרך, סוג שיטה של צביעה, “שתעמוד ביופיה ולא תשתנה”.
הוא אומר, שכחול זה פשוט, כי זה תמיד אומר כחול. אבל כשאומרים “פתיל תכלת” בציצית מלבד כחול, זה דורש גם שעושים את זה בדרך מסוימת שזה יישאר חזק יפה כחול. כלומר, להגיע לכחול אי אפשר לקחת כל כוחל שמכניסים לתוך קצת לבן, צריך למצוא את החילזון, צריך למצוא את הצבע הנכון. זה הוא הולך לומר.
—
עד עכשיו הוא עדיין לא אמר, וגם הוא חילק — זה מאוד מוזר — הוא מחלק, הוא אומר שתכלת היא הצמר שצבעו בצבע כזה, ותכלת שבציצית צריכה להיות צבועה. מה עם תכלת בכל מקום? האם לא צריכה להיות צביעה ידועה?
זה לא ברור. ראיתי שהוא מתקשה, הרב רבינוביץ, האם הרמב״ם מתכוון לומר שתכלת בכל מקום לא צריכה להיות, בניגוד לכל התנאים, וזה היה מאוד מוזר.
אוקיי, בכלל כן, נמשיך הכל. כן. בכלל כן.
—
“וכל שלא נצבעה בצביעה זו” — צמר שרוצים להשתמש לתכלת ולא עשו עם הצביעה הידועה שהרמב״ם הולך להסביר, עם הטכניקה המיוחדת של צביעה בדרך טובה… זה לא רק טכניקה, הוא מדבר עכשיו בעיקר על הדבר שצובעים איתו. תראה מה הוא אומר כגון.
כן, היא פסולה לציצית. “הרי היא פסולה לציצית, ואפילו שאין בה רמאות, אפילו הצליח לעשות את הצבע הכחול הנכון שאין בו רמאות, כגון” — למשל, הוא מצא דרך לצבוע “באיסטיס”, עם סוג צבע שנקרא איסטיס, “או שאר המשחירין”, או צבעים אחרים שעושים צבע כהה.
נראה שלעשות צבע בהיר זה לא כל כך קשה, יש עוד חומר. לעשות צבע חזק, כמו כחול או צבעים חזקים אחרים, יש מסוימים. כשהוא אומר “משחירין”, כשמדברים על צביעה מתכוונים שמישהו עשה צבע כהה, זה הילד.
אפילו מישהו עשה כחול כהה… מה זה אומר כחול כהה? שחור זה אומר כהה. כן, יכול להיות כהה, שכהה זה כחול כהה, אמת.
אז הדבר הוא שהוא אומר אפילו יש לך את הצבע הנכון, למשל, מה עושה את הצבע הנכון? משהו נקרא איסטיס. אני חושב שאיסטיס זה אותו דבר שהגמרא קוראת קלא אילן. יכול להיות. זה עדיין פסול, כי זה חייב להיות הצביעות המסוימות, זה חייב להיות עשוי עם הדבר המסוים שהוא צבעי.
כך אומר הרמב״ם את ההלכה.
—
אומר הרמב״ם עוד הלכה על הצמר. אומר הרמב״ם שהצמר צריך להיות מבעל חי בוגר או מה? כאן זה לא בוגר.
רחל בת עז פסולה לתכלת.
רחל בת עז היא משהו איסור כלאיים, משהו שזה… רחל זה כבשה, עז זה עז, זה דבר אחר. זה כבש… עז שנוצרה מרחל — סליחה, רחל, כלומר כבשה, שנולדה מעז.
הם שני מינים שונים, רחלים ועזים, כבשים ועזים הם שני מינים שונים. ולפעמים קורה, או דרך פלא כלאיים, שהעז התחתן עם רחל. אני לא יודע אם זה כלאיים או שזה רק אומר שזה נראה. הוא מתרגם שזה רק נראה.
קורה שלפעמים עז כזו נראית כמו מעורבת, נראית כמו שנייה. זו בהמה שהצמר שלה לא איכות צמר, פסולה לתכלת. הגמרא אומרת כי זה לא מתאים. זה משונה. אני לא יודע על האיכות, זה לא דבר יפה, זה משהו מוזר. אתה נולדת מהמשפחה ואתה נראה שונה, אתה לא מתאים, זה לא הדבר.
—
עכשיו אומר הרמב״ם, הרמב״ם מביא את ההלכות על צמר. אומר הרמב״ם, זה צריך להיות צביעה ידועה, זה צריך להיות סוג מסוים של צבע. הוא אומר, איך עושים את זה? כיצד? מהו סוג הצביעה הידועה?
כיצד צובעין תכלת של ציצית?
אומר הרמב״ם:
“לוקחין הצמר” — לוקחים את הצמר, “ושורין אותו בסיד” — משרים אותו בסוג כימיקל שנקרא סיד. אומרים שקוראים לזה סיד, אה, קאלעך, whatever, צבע.
“ואחר כך מכבסין אותו עד שיהא נקי” — ואחר כך מכבסים אותו, כלומר הסיד מנקה את הצמר.
“ומרתיחין אותו” — אחר כך מבשלים אותו, “עם אהל” — סוג אחר של כימיקל, “וכיוצא בו, כדרך שהצבעים עושים” — כמו שהצבעים עושים, שקודם שוטפים מאוד חזק את הסחורה שזה יהיה לגמרי נקי, “כדי שיקלוט את העין” — כדי שזה יוכל לקלוט את הצבע.
זו ההקדמה שזה יקלוט את הצבע.
—
“ואחר כך מביאין דם חלזון” — ואחר כך מביאים דם מחילזון.
מהו החילזון? אומר הרמב״ם:
“והוא דג” — זה סוג דג, “שדומה עינו לעין הים” — שנראה שהצבע שלו דומה לצבע של הים. כלומר, נראה מבחוץ של הדג, כשמסתכלים עליו הוא דג כחול.
“ודמו שחור כדיו” — והדיו שלו, הדם שלו, כהה כמו דיו. לכאורה הוא לא מתכוון כאן שחור שזה שחור, זה כחלחל, אבל זה כהה, כחלחל חזק. זה לא עין הים, זה לא כמו עין הים.
כן, כן, זו לא סתירה. יכול להיות שכשזה עדיין הדם זה יותר חזק, ואחר כך כשמערבבים אותו זה נעשה יותר כחול, מי יודע מה.
—
ואיפה שוחה החילזון? אומר הרמב״ם:
“ובים המלח הוא מצוי” — והדם נמצא בים המלח.
אבל ים המלח שאנחנו מדברים כאן לא מתכוון לים המלח שאנחנו מכירים שנמצא בארץ ישראל, כי ההוא הוא ריכוז מאוד גבוה של מלח ולא חיים שם בעלי חיים. אלא יש עוד מקורות שהים הגדול קוראים ים המלח. גם מים מלוחים. ים המלח אומר לאפיקא ים, אגם. המים המלוחים זה התרגום ים המלח.
—
ואחר כך מה עושים?
“ונותנים את הדם ליורה” — לוקחים את דם החילזון, שמים אותו בתוך סיר, יחד עם “סממנים כמנהג וכיוצא בו”. הרמב״ם מונה אחד מסוגי הסממנים שיכול להיות טוב לזה, “כדרך שהצבעים עושים” — כמו שהצבעים עושים.
“ומרתיחין אותן” — מחממים את זה חזק, “ונותנין בו הצמר” — שמים פנימה את הצמר, “עד שיהא עשוי כעין הרקיע” — עד שהצמר מקבל את הצבע כמו צבע השמיים.
“וזהו התכלת של ציצית” — וכשזה מסתיים, חתיכת הצמר שלך הפכה לתכלת כשרה של ציצית.
—
זו התכלת של ציצית. פשוט שהתכלת בכל מקום אולי לא אותו דבר, אולי כן, אנחנו לא יודעים בבירור. אבל התכלת של ציצית חייבת להיות עשויה עם התהליך, עם דם החילזון, עם התהליך.
לא ברור לי אם אפשר להסתכל ברמב״ם ולגלות מה זה אומר חילזון או מה התהליך. הרמב״ם אומר לך בבירור, “כדרך שהצבעים” — נראה שהרמב״ם מתכוון, תשאל את עושי התכלת, שהם ישאלו אותך איך הם עושים את זה.
—
לגבי זה, היום שמצאו, לפי רוב האנשים שעוסקים בתכלת, האנשים עושים חקירה שלמה, הם צריכים לחפש את כל הסימנים. כתוב בגמרא סימנים שונים, הרמב״ם לא פוסק את כל הסימנים שהוא מביא. יש ברייתא מוזרה, כתוב עולה אחת לשבעים שנה, הרמב״ם לא מביא את זה.
ולכאורה גם הרמב״ם, הרמב״ם מתכוון בעיקר לומר את ההלכה שזה חייב להיות עשוי מהסוג, מהסדר. לא פשוט שהרמב״ם יגיד לך הלכתית שזה לא מעכב. הוא אומר את הסיבה למה זה לא יפה, אבל זה גם כולל שאפילו אם האיסטיס בדיוק כמו שצריך, זה גם לא טוב. זה חייב להיות האיכות, או שיש משהו מציאות אחרת באיסטיס מזה.
אבל אני רוצה לומר לך רק שנראה מהרמב״ם שהוא מתאר לך משהו, לך למפעל ולך תגלה את זה. לגבי זה, אם הם צודקים האנשים שמצאו את התכלת, הם מצאו ארכיאולוגיה או ספרים אחרים, מקורות, שכך היו עושים פעם תכלת, פשוט שזה אומר את ההלכה, זה אומר לך שם ותגלה.
נכון, מה זה אומר דומה לעין הים? אני לא יודע, זה לא סימן שמעכב על כל הדברים. שזה צריך להיות הדרך המסוימת.
—
יש תלמידים שרוצים לדעת, ר׳ יצחק מקפיד על תכלת?
אין לי תכלת על הטלית שלי, לא על הציצית שלי, אני הולך במשך הטלית, ואני חושב כך: מובן שהייתה מחלוקת של גדולי ישראל, אבל אני חושב כך — אם אדם נכנס לחנות…
חברותא א: אם יש ממש כמו שהתורה אומרת — התורה אומרת “ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת” — וזה ממש מונח לפני עיניו, ואתה לא יודע שום סתירה, אתה צריך לכאורה לקחת את זה. השאלה היא מתי אתה צריך לחפש את זה. מי שלא לוקח תכלת לא צריך ללכת למקום שבו מונחת תכלת לפניו.
חברותא ב: אני שומע, אני כבר יודע מה אתה רוצה לעשות — איסור לפי הקנאים שנגד התכלת, לא צריכים להיות מותר ללכת לחנות גם.
חברותא א: אני מתכוון, רובם אומרים שצריך לקנות את זה. אני מפחד לעשות מזה איסור.
חברותא ב: לא, אני לא יודע אם זה אמת. אני יודע שסתם אם האנשים חקרו ומצאו שכך היו עושים את זה.
חברותא א: צריך בעצם באמת להבין בכלל — למה מעכב החילזון? זה משהו איכות? לכאורה זה עדיין עניין של איכות. זה לא גזירת הכתוב שצריך למצוא את החילזון. לכאורה עד היום הזה, היום יש את כל מיני כל הדגים דברים, מי יודע, אבל יש לזה הרבה חשיבות, זה עושה את זה יותר טוב.
חברותא ב: אם אין לך צבע יותר טוב מה— יודע מה דברים מזויפים עושים.
חברותא א: לא פשוט שזה מעכב שזה יהיה משהו גזע הקודש שנקרא תכלת. זה אומר המקורי הזה. זה יותר לכאורה מה שהם עושים זה פחות או יותר זה.
חברותא ב: אבל כמו שזה מייצר מוצר כל כך טוב, האם זה לא צריך להיות דין שזה דומה לתכלת?
חברותא א: אני לא רוצה לומר שאתה הולך כמו התכלת של התורה. אם זה עשוי עם דג עם כל הצד — אם אתה סתם קונה צבע בחנות צבעים, ומי יודע מה, ואתה אומר שזה יותר חזק — זה לא מה שאני מתכוון, כי הם יודעים שזה לא.
חברותא ב: צריך להיות החילזון שזה מעכב את זה.
חברותא א: לא נראה לי שזה מעכב. על כל פנים, לא כתוב בשום מקום ברמב״ם או במקום “צריך שיהיה בו סימנים אלו”. הסימנים זה לתת כיוון — לך לשוק, תשאל על התכלת שזה היא, לא משהו אחר.
חברותא ב: אוקיי. בכל מקרה, בואו נמשיך.
—
חברותא א: בואו נלמד איך צריך — הלכות הצביעה, כן? עד עכשיו הרמב״ם אמר לנו מה זה. מעשית, עכשיו הוא הולך לומר הלכות של צביעה. הלכות מאוד חשובות.
אומר הרמב״ם, צריך להיות צביעה לשמה: “תכלת של ציצית צריכה צביעה לשמה, ואם צבעה שלא לשמה פסולה.”
אומר הרמב״ם הלכה כזו: “והיורה שיש בה הצבע, אם צבע בו מעט צמר לבדקו אם הוא יפה אם לאו — נפסלה היורה כולה.”
זו חומרה גדולה. הולך אדם לרצות לבדוק קצת מהצבע, לראות איך זה יצא, איך זה נראה על חוט. אם הוא הוריד קצת מהצבע מהסיר לבדוק איך זה יוצא, זו בעיה גדולה — נפסל בזה כל הסיר.
חברותא ב: למה נפסל כל הסיר?
חברותא א: ההיגיון הוא כי זה נעשה שלא לשמה.
חברותא ב: אני לא מבין את זה. האם לא כל הדבר נעשה בשביל ציצית?
חברותא א: משהו כזה. כולי האי, הסיר השתמשת בו סתם לתאוות שלך?
חברותא ב: לא, לא, לא. אם אתה בודק, גם תכננתי לעשות ציצית.
חברותא א: לא. אני מסכים, אתה שואל קושיה טובה.
חברותא ב: ואם נשאר על החומר קצת שאריות מהצבע, יש גם אותו דבר — האם זו בעיה כי הוא לא השתמש בכל הדבר לציצית?
חברותא א: מה?
חברותא ב: אם הולך להישאר בסיר קצת צבע בסוף?
חברותא א: לא, אולי זה אחר כך.
חברותא ב: אחר כך זה אחר כך, הוא מדבר על לפני.
חברותא א: אבל אני באמת לא מבין. נראה לי חומרה מאוד גדולה שכתובה בגמרא — כתוב “כלל תכלת”, נו, זה סיר שלם של תכלת. I don’t know, אבל נראה שיש עניין. הגמרא מסבירה שיש לזה קשר לנושא של לשמה, אבל מה באמת פשט שהנפש לא יורה כולו — למה הוא רוצה לטעום אותו?
אני איתך שזה דבר קשה להבין, אני מעולם לא הבנתי את זה. אם מישהו מהעולם ישלח לנו פשט פשוט ויסביר מה הפשט של זה, הוא יכול לומר לי כי אני לא מבין את זה.
חברותא ב: זה מעניין, כי בצובע בעלמא בעצה מרבנן, ההוא גם כשר ממש. אם הוא אומר, הוא רואה שזה טוב — אה, הוא אומר, אוי, זה צבע טוב, והוא מתכונן לצבוע — זה עדיין כשר, הציצית הראשונה גם.
חברותא א: עוד פעם?
חברותא ב: איזו ראשונה?
חברותא א: אני אומר, הוא מוריד קצת לבדוק אם יפה — אם הוא עושה את הבדיקה על ציצית, החוט גם כשר.
חברותא ב: אולי הבדיקה לא אומרת לציצית? אולי אני יכול להבין — הוא לוקח חתיכת בד, הוא בודק על חתיכת הבד את הצבע, לא על ציצית, הוא עדיין בכלל לא רוצה לעשות ציצית, אבל…
חברותא א: אני לא יודע.
חברותא ב: כן, אבל סתם, מה ה…
אומרת הגמרא, אם כן, כיצד צריך לבדוק? אלא כיצד יעשה? לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן, ומניח בו מעט צמר שבודק בו — הוא לוקח מעט צבע מהסיר הגדול, שם אותו בסיר קטן, ושם בודק. הגמרא אומרת בקליפת ביצה, בסיר קטן.
“ושורף את שבדק, שהרי נצבע לבדיקה” — והשאר, את השאר צריך לשרוף, שאר הנותר לבדיקה.
שריפה פירושה גם לא להשתמש, שריפה אצלם גם — נראה חומרה. שזה לא יהיה טיפה.
“ושופך הצבע שבכלי שבדק בו” — שאר הטמא, טמא כי כבר נעשה בו שימוש, וזה הוא קורא לזה טמא, טמא היה, בדוק היה, ונפסלה. “וצובע התכלת בשאר הצבע שלא נפגם” — עד שיהא טוב בעיניו.
נראה חומרה גדולה. יכול להיות שזה קשור ליוקרה — התכלת צריכה להיות עם כבוד נורא. אה, אל תשחק עם זה, זה סיר קדוש של תכלת, עשה לציצית. לא לוקחים בדיקה, לא הבדיקה — לוקחים בדיקה מבחוץ.
צריך להבין את המציאות איך זה היה. כנראה התירוץ על סוג זה של קושיה הוא שאם היו נוסעים לחברת הצבע — אולי היום עושים זאת אחרת, אני לא יודע איך עושים היום — אבל אם היו נוסעים גם לאלה של פעם, כנראה היו מבינים למה הסדר הזה הוא משהו, או שזה עושה משהו לא טוב.
—
אומר הוא, מכיוון שזה כל כך חשוב שתכלת תהיה לשמה וכל הכללים האלה, אי אפשר לקנות תכלת סתם. כן, “התכלת אינה נלקחת אלא מן המומחה”.
למה? כבר השתמשתי בשם שמים בלשמה.
מומחה לא פירושו רק שהוא מומחה גדול במה שהוא עושה. הוא יהודי שיודעים שהוא יהודי ישר, ואין לו טעות בשיטה שלשמה פירושו תמיד רק כוונה, לא לשמה.
לא, לא, אדרבה — מומחה פירושו שהוא עושה עבודה טובה מאוד. מומחה הוא כמו “כמה מומחה” — זה נבדק, כבר יודעים, להכשר יש הכשר.
נו, בקיצור, הוא היודע לעשות תכלת.
“ואף על פי שנלקחה מן המומחה, אם נבדקה ונודע שנצבעה באחד משאר צבעונין המשחירים שאינן עומדין” — אם זה אכן מהמומחה, אבל יודעים שזה נלקח מצבעונים אחרים, כי הוא חסך את כספו, שלא מחזיק כל כך לתמיד — פסולה.
פסולה. כי התירוץ הוא לא מומחה.
אף על פי שהמומחה יודע לכאורה איך לעשות כמה שאפשר, בכל זאת צריך להיות מהצבעונים הנכונים.
—
עכשיו הוא הולך לומר איך יודעים באמת, איך אפשר לבדוק צבע אם הוא חזק?
אומר הוא: “כיצד בודקין אותה עד שייודע אם נצבעה כהלכתה אם לאו” — אם זה באמת צבע חזק.
אומר הוא: “לוקחין התבן וריר של שבלול” — לוקחים רוק של בעל חי שנקרא שבלול — “ומי רגלים שנתחמצו ארבעים יום” — שתסס ארבעים יום — “ושורין התכלת בכולן מעת לעת”.
“אם עמדה בעיניה ולא כהת” — אם זה שכב בזה מעת לעת ולא ירד מהצבע החזק של הכחול, התכלת — “כשרה”, כי זה סימן שזה חזק.
אם זה כן נעשה בהיר, צריך לעשות עוד שלב של הבדיקה. יש עוד דרך של בדיקה:
“ואם כהת — לוקחין בצק של שעורים שמעפשין אותו למורייס” — בצק של שעורים שמשאירים אותו להתעפש שנעשה ממנו מאכל שנקרא מוריס — “ונותנין את זו התכלת שנשתנת בתוכו” — משתמשים בזה כמו תכלת שנשתנה צורתו באופן הבדיקה בתנור — אופים אותו, עושים משהו כמו חלה עם התכלת.
“ואופה הבצק בתנור, ומוציאין התכלת מן הפת ורואין אותה” — “אם כהת ממה שהיתה — פסולה, ואם הוסיף עינה והושחרה יתר ממה שהיתה קודם האפייה — כשרה.”
אז זה two-step — כדי שזה יהיה פסול צריך להיכשל בשני המבחנים.
צריך באמת לשאול אם אחד מחכמי הדור עשה את המבחן על התכלת של היום.
אני יודע שיש עם זה סיבוכים — אף אחד לא יודע בדיוק איך לעשות את זה, צריך למצוא את המוריס, אני לא יודע מה, בקיצור.
אמת, יש חומר כימי מסוים שנמצא בזה, לא דווקא המוריס, אבל בקיצור — צריך גם לדעת איך עובד המבחן, מה הנקודה.
אוקיי. בוא נמשיך. היה טוב. בוא נמשיך.
—
חוץ מהמוכרים תכלת, אם הם מוחזקים בכשרות?
אני כבר יודע, צריך באמת לעשות את המבחן.
כאשר למשל מומחה אומר, “אני עושה את זה כבר חמישים שנה, וכל הלקוחות שלי כל החמישים שנה זה לא התדהה.”
אתה יכול לשאול, “איך הראשונים קנו?” אבל זה עוד — הדבר הוא עוד סימן.
אמת, אמת. אם יודעים שזה מין טוב, וזו כימיה מובחרת, וזה עובד טוב.
קורה דבר כזה — יש חצר שמוכרים שם תכלת, “והיו מוחזקין בכשרות” — והם מוחזקים בכשרות, יהודים יודעים שהם כשרים — אפשר שם…
חצר פירושו כמו חנות בעצם, עומדים בחצר…
כן, “לוקחין ממנה סתם ואינו צריך בדיקה” — אפשר לקנות שם. אם מישהו צריך בדיקה, הוא לא צריך לבדוק, הוא יכול לקנות שם ציצית סתם. יש ספק שבועות כאן, אבל לא — הוא רשאי לקנות שם ציצית סתם.
אני מדבר גם כאן דרך ההלכה של אותו חוץ — אם מישהו צריך בדיקה, לא צריך לבדוק כל זוג ציצית בנפרד, כבר יש חזקה.
אומר הרמ״א: המפקיד תכלת אצל הגוי — מישהו מחזיק אצל גוי צבוע… הוא לא מתכוון סתם לטלית שלמה עם פתיל תכלת, הוא מתכוון כאן לחבילת סחורה צבועה בכחול. יש חשש שמא יחליפנה, כי זו תכלת באיכות טובה, הגוי ייקח את זה ויתן לך איכות זולה במקום.
כשזה המצב, לכאורה אני מבין שטלית שלמה הוא לא… הוא יקנה טלית, כן.
ומותר בקיילא, ואם יש לו חותם או שני חותמות — זה אותו דין כמו דברים אחרים שמשאירים אצל גוי, כמו בשר. אם זה קיילא ויש לו שני חותמות, אז חותם בתוך חותם כשרה, אבל בחותם אחד פסולה.
אני לא יודע בדיוק מה הוא מתכוון. כך כתבתי, חשבתי שהוא מדבר על חותם אחד, פירושו אפילו אותו חותם, או שזה על אחד משני הצדדים, לא אחד על השני.
ראיתי שצריך לעיין — האנשים של היום שקונים תכלת צריכים לשים איזה חותמות עם דברים, כדי שידעו שלא חס ושלום…
כן, אבל צריך לשים את החותם, שלא יוכל לבוא גוי ולשים משהו אחר, או מי שהוא, מישהו שאינו נאמן.
—
הלאה, המוצא תכלת…
לא, על זה אני אומר — החשש מהגוי הוא כנראה רק כשיש באמת חשש רציני שהוא ייקח את התכלת לעצמו. ממילא, אם יש לו סחורה יקרה הוא ייקח אותה, אבל אם יש לו טלית עשויה — מה הגוי יעשה עם טלית?
אבל החוטים נמכרים בחנות, התכלת עצמה, בשביל ה… לא עם טלית.
אפילו חוט של ציצית — אולי הוא גם לא יודע מה זה ציצית, למה הוא ישתמש בזה? היום צריך בכלל להבין בזמנים של היום — אני רק רוצה לדעת אם הגויים מבינים את הציצית, אם הם יודעים בכלל מה זה.
אוקיי. כן.
—
המוצא תכלת בשוק — מישהו מוצא תכלת ברחוב, צריך לדעת… אפילו אם היו פתוקים — אפילו הוא מוצא… אה, זה כן חתוך בערך כמו שעושים ציצית — אז פסולה. אבל אם שזורים — אם זה אבל כבר שזור, כלומר, בשזורים רואים שהשתמשו בזה, זה יותר מסתם חתוך לחוטים — אז כשרה.
יש כאן נידון גדול. הרב בפרק הקודם מביא — יש עניין, הרמב״ם אמר שלא צריך לשאול בציצית, לא שואלים. טוען הראב״ד — נראה כאן שכן שואלים, כי אתה רואה שסתם שואלים אם זה ציצית.
משמע שכך לא עומד בערוך — שלא שלא שואלים, אלא צריך, לכן עושים את זה באמת הציצית שזורים.
חידוש: אה, זו התכלת של היום שבאה כבר שזורה — לא צריך לשים חותם, כי זה כבר שזור.
—
טוב. לוקח טלית מצויצת מן השוק — אם מישהו קונה טלית כבר עם הציציות, אז אם קונה אותה מישראל — הרי היא בחזקתה, יש לה חזקה. אם היהודי יש לו חזקת כשרות, יש לה גם חזקת כשרות.
אם קונה אותה מן הגוי, אז כך: מן התגר — אם קונה אותה מסוחר — כשרה. למה? כי יודעים שהוא קונה מיהודים והוא מוכר הלאה ליהודים, אז זה כשר. זה פירוש תגר, כן. וממילא אפשר לסמוך אפילו על גוי. נראה כי הוא איש עסקים, והעסק שלו הוא ל… כך נראה.
אבל הדיוט — אם אבל גוי הדיוט, סתם גוי — אז פסולה.
אצלנו אין לנו מתנת הדיוטות גויים, אצל גויים אנשי עסקים, אה… זה דבר שני, איש עסקים הוא איש עסקים.
לא, התפקיד של איש עסקים הוא לקנות מאחר. הגוי עצמו לא יכול לעשות את זה בעצמו.
נכון, נכון, הגוי לא יכול לעשות את זה בעצמו, כי צריך להיות טווייה לשמה או משהו.
נכון, צריך להיות טווייה לשמה אפילו — אפילו ציצית בלי תכלת צריך להיות לשמה.
—
הלאה. אומר הרמב״ם הלאה — מה הצבע של החוטים שאינם תכלת, חוטי הלבן?
אומר הרמב״ם: טלית שכולה אדומה או ירוקה או משאר הצבעונין — אם למישהו יש טלית צבעונית — אז עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה, אפשר לעשות את חוטי הלבן באותו צבע כמו הטלית ליופי.
צריך לעשות?
לא, אפשר. “עושה” — הוא עושה. אפשר, שיעשו.
לא, אני מתכוון הוא רוצה להוציא את החשיבות של חוטי התכלת.
אני לא יודע אם צריך, אבל אם צריכים. זה יפה, כמו שהם למדו — הכי נמי, אפשר גם. זה חלק מהיופי של הדבר, כך נראה. הם למדו שאפילו הלבן עושים, הם מתחילים עם לבן בגלל זה. והרמב״ם אומר שצריך.
אני רואה שהשולחן ערוך התווכח על זה. אצלנו נוהגים — אני מתכוון, אצלנו יש בדרך כלל לכל הפחות ציצית לבנות וטלית. אבל אם למישהו יש צבעונית, אז לכאורה לפי הרמב״ם צריך כן.
אם כן, צריך לעשות. צריך לעשות צבעוניות.
והרמ״א אומר שהמנהג הוא שעושים תמיד לבנים. ובגלל זה באמת הולכים בדרך כלל עם טלית לבנה, כדי שלא תהיה שאלה, כי אולי לפי הרמב״ם ולפי אחרים היו צריכים לצבוע את החוטים לפי צבע הבגד. אני מבין שהמנהג הוא שהולכים עם לבן, ואין את הבעיה.
אם למישהו יש את טלית הקשת שיש לאחרים — צריך לדעת אם הוא צריך לעשות חוטים של קשת גם, אני לא יודע.
—
אם היתה כולה תכלת — התכלת היתה כולה תכלת של קורח — אז שלא משאר צבעונין, עושים את הלבן, עושים באמת מצבע אחר, שיהיה ברור, שיראו את ה… שלא יהיה תכלת.
צריך לוודא שהלבן לא יהיה תכלת, כי אחרת אני לא יכול לדעת את ההבדל בין הלבן לתכלת. יש משהו שהחוטים צריכים להיות לא מצבעים כהים — לא רק מתכלת לא לעשות, אלא שזה לא ייראה כמו תכלת. זה צריך להיות צבעים בהירים יותר.
וכורך על הכל חוט אחד תכלת — ועל זה שמים חוט אחד תכלת, דהיינו שיהיה צבוע בשעת ציצה שאינו צבוע. לא כמו קורח שסובב.
אז, אבל אז לא צריך לשים תכלת, כן? ההלכה היא ההלכה היא הדמות קורח? זה באמת הרעיון?
כן.
למה זו הלכה כזו?
אהה, אוקיי.
—
ועכשיו מביא הרמ״א — יש קטע…
כך אומר הרמ״א: קשה עונש מי שאינו מניח לבן יותר מעונש מי שלא הניח תכלת. מי שלא שם ציצית רגילה, ציצית לבנה, מקבל עונש גדול יותר ממי שלא שם את התכלת.
למה? שהלבן מצוי לכל — זה הרבה יותר קל הציצית הרגילה, ציצית הלבנה. ותכלת אינו מצוי לכל — תכלת דיברנו צריך להיעשות בדרך ספציפית, וזה לא מצוי. לפי שאינו מצוי בכל מקום ולא בכל זמן, מפני הצבע שאמרנו — ודיברנו שהתכלת צריכה להיות צבע ספציפי, ולא תמיד ולא בכל מקום זה מצוי.
ממילא, כשמישהו לא שם, מבינים אותו שאו כי זה בא לו קשה, או שהוא לא רגיל לזה כי זה לא מצוי. או כי זה יקר — נניח אפשר לייבא תכלת מאיטליה, זה עולה אלף דולר, צריך לשלוח מישהו עם שמירה. זה יקר, או צריך לעבוד קשה על זה — ממילא התורה לא מדקדקת על זה.
אבל משהו שאפשר לעשות בקלות…
כאן רואים דבר מעניין, כמו הגמרא במנחות — זה דבר מעניין. היית חושב שדבר קל הוא דבר קל, מצוה קלה. אתה רואה שמכיוון שזה קל, יש יותר טענות עליך, כי זה דבר כל כך קטן — לקנות לבן, זה עולה חמישה סנט. אבל תכלת אני מבין — זה עולה חמישים דולר, צריך לחפש את זה, צריך לוודא שזה כשר, ואם אתה לא עושה את זה…
אבל אף על פי כן מצד שני התכלת יותר חשובה — באמת בגלל זה, הגמרא קוראת לזה “חותם של עבד” — אבל מכיוון שזה דבר יותר חשוב, התכלת היא אולי עיקר המצווה, חלק מעיקר המצווה, זה לא דבר קטן.
אבל פשט הוא… כן, אבל הגמרא אומרת כך הפוך.
היית חושב שהשכר הולך לפי החשיבות — לא, זה הולך גם לפי הקושי, לפי המצב, מצב גדול.
—
ומה הוא אומר את הקטע? הוא עצמו חידש את זה, הוא המציא את הקטע של הרמב״ם, הוא רצה שתחשוב שאתה היחיד ששם רמב״ם, ומדברים שתכלת לא מצויה. איך כתוב שהרמב״ם מביא כל הלכות של תכלת?
אומר הרמב״ם שתדע שאפילו בכל הדורות יש תכלת. אבל הרמב״ם היה כותב תשובה לנצח — ממילא הוא לא יכול לכתוב ש״עכשיו אין תכלת”. כנראה אצל הרמב״ם לא היתה תכלת, אבל הוא לא יכול לכתוב כך.
אבל הוא כותב במדרש לדעת ש“אינו מצוי בכל מקום ולא בכל זמן”.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
Chapter 1 dealt with the order of the mitzvah of tzitzit – how one ties them, etc. Chapter 2 is primarily concerned with techelet – what it is, how one dyes it, and the laws pertaining to it.
—
Rambam: “The techelet mentioned in the Torah everywhere – is wool dyed like the appearance when one mixes white into dark blue ink (kochol)… it appears to the eye like the purity of the sky.”
Techelet that appears throughout the Torah is wool that is dyed in a color similar to when one mixes white pieces into dark-blue ink (kochol), and it becomes a lighter blue – similar to the sky when it is clear (in the purity of the sky), not cloudy.
1. Techelet is not just a color, but a material with a color – The Rambam says “it is the dyed wool,” techelet is wool that is dyed. It’s not simply a color-name, but wool in a specific color.
2. Two concepts: “techelet everywhere” vs. “techelet of tzitzit” – The Rambam distinguishes remarkably between “techelet mentioned in the Torah everywhere” (priestly garments, other places) and “techelet mentioned in tzitzit.” For tzitzit the Rambam requires a “known dyeing that will remain in its beauty and not change” – a special dyeing method that holds well and doesn’t change. The question is raised: Doesn’t techelet everywhere (priestly garments etc.) also require known dyeing? This is not clear from the Rambam. Rav Rabinowitz struggles with this – whether the Rambam means that techelet everywhere doesn’t necessarily require known dyeing, which would be different from all the Tannaim, and this would be very unusual.
—
Rambam: “And anything not dyed with this dyeing is invalid for tzitzit, even… such as if one dyed it with istis or other darkening agents.”
Even if one achieved the correct blue color, but one made it with istis (probably the same as what the Gemara calls “kala ilan”) or other dark-dyeing materials – it is invalid for tzitzit.
1. “Mashchirin” doesn’t mean black, but dark – In the context of dyes, “mashchirin” means materials that make a strong/dark color, not necessarily black.
2. Two reasons why istis is invalid – (a) It’s not beautiful enough / doesn’t hold; (b) Even if it looks exactly as beautiful, it’s invalid because it must be from dam chilazon – it’s a law in the reality/quality of the dye, not just in the appearance.
3. [Digression: Is the chilazon indispensable?] – It is suggested that the chilazon is not a “decree of Scripture” but rather a matter of quality — the chilazon gives the best, strongest dye. If one can make the same chemical product today without the chilazon, perhaps that’s also good? But the conclusion is that it must be from the chilazon — it’s not enough to buy just any dye in a dye-store.
—
Rambam: Rachel bat ez – is invalid for techelet.
A sheep that was born from a goat (two different species – sheep and goats) – its wool is invalid for techelet.
1. What does “rachel bat ez” mean – It is discussed whether this means an actual kilayim (that a goat mated with a sheep), or simply an animal that looks mixed. The Rambam’s interpretation is that it only looks that way. The Gemara’s reason: It’s not fitting, it’s strange – an animal that belongs to one family but looks like another, is not worthy for techelet.
—
Rambam: “How does one dye techelet for tzitzit? One takes the wool and soaks it in lime, and afterwards washes it until it is clean, and boils it in aloe and the like as the dyers do so that it will absorb the dye.”
First stage (preparation): One soaks the wool in lime (chalk/chemical), washes it out until it’s clean, boils it with “aloe” (another chemical) – as professional dyers do – so that the wool will be able to absorb the dye.
1. The Rambam’s approach: “as the dyers do” – go ask the professionals – The Rambam doesn’t give all the details of the dyeing process. He says several times “as the dyers do” – this means, go to the factory and learn it from the dyers. The Rambam’s goal is to state the halacha (it must be dam chilazon, with this process), not to be a manual for dyers.
—
Rambam: “And afterwards one brings blood of the chilazon, and it is a fish whose appearance is like the color of the sea, and its blood is black like ink, and it is found in the Mediterranean Sea. And one places the blood in a pot with spices… and boils them and places the wool in it until it becomes like the appearance of the sky. And this is the techelet of tzitzit.”
Second stage: One takes blood from a chilazon – a fish whose external color is similar to the sea, and its blood is dark like ink. It is found in the Mediterranean Sea. One places the blood in a pot with spices, boils it, and puts in the wool until it gets the color of the sky. This is techelet of tzitzit.
1. “Black like ink” doesn’t mean black – The blood is dark-bluish, not actually black. This fits with the fact that after mixing it becomes a lighter blue (appearance of the sky). It’s not a contradiction to “its appearance is like the color of the sea” – the external color of the fish is blue like the sea, but the blood inside is much stronger/darker, and only after the process does it become lighter.
2. “Mediterranean Sea” doesn’t mean the Dead Sea in the Land of Israel – That sea has a very high salt concentration and no living creatures live there. “Mediterranean Sea” means here the Great Sea (Mediterranean) or simply a salty sea. There are sources that “Mediterranean Sea” is used as a general name for salty waters.
3. Signs of the chilazon – the Rambam doesn’t bring everything – In the Gemara there are various signs (e.g. “comes up once in seventy years”), but the Rambam doesn’t rule on all of them. This supports the point that the Rambam means one should identify it through tradition/practical knowledge, not through halachic signs. Nowhere in the Rambam does it say “it must have these signs” — the signs of the chilazon are only a direction where to find the correct techelet, not a law in itself.
4. “Its appearance is like the color of the sea” – is this an indispensable sign? – It’s not clear whether the sign that the chilazon looks like the sea is a halachic condition or just a description. The conclusion is that it’s more of a description – the main thing is that one should use the correct chilazon with the correct process.
—
Rambam: “The techelet thread of tzitzit requires dyeing lishmah, and if one dyed it not lishmah it is invalid.”
The dyeing of techelet for tzitzit must be lishmah — with intention for the purpose of tzitzit. If one dyed it not lishmah, it is invalid.
—
Rambam: “And a pot that has enough dye to dye a thread of tzitzit — if one took from it a bit of dye to test whether it is good or not, the entire pot is nullified and invalidated for tzitzit.”
If one takes out a bit of dye from the large pot in order to check if the color is good, the entire pot becomes invalid for tzitzit.
1. A very great stringency – A strong question is asked: Why should the entire pot become invalid? The entire pot was prepared for tzitzit — it’s lishmah! When one takes out a bit to check, that’s also in the context of making tzitzit. The Gemara’s reasoning is that through the removal to test it becomes “not lishmah,” but this is not understood — because the testing is also for the purpose of tzitzit.
2. Perhaps the testing means on a piece of cloth – It is suggested that perhaps the testing means that he tests on a piece of cloth (not on a tzitzit-thread), but this doesn’t completely resolve the question. This is a difficult thing to understand and it has never been properly understood.
3. The prestige and honor of techelet – A approach is suggested that perhaps this has to do with the honor of techelet — one may not play around with a holy pot of techelet, one must treat it with respect and only use it for tzitzit. It is also suggested that perhaps if one would see the practical process of dyeing in ancient times, one would understand why the removal disturbs.
Rambam (in the name of the Gemara): Rather how should one do? One takes out a bit of dye from the large pot, places it in a small pot (eggshell), and there one tests. What remains from the testing must be thrown away (one pours out the dye in the vessel in which one tests), because it is already “impure” — invalid, already used for testing.
—
Rambam: “Techelet has no testing except from an expert.”
One can only buy techelet from an expert — someone who is known as a professional.
1. What does “expert” mean – It is discussed what “expert” means. One side is that expert means an honest Jew whom one can rely on regarding lishmah. But it is explained that expert means primarily that he does very good work — he is “tested,” one already knows that his product is good, like “a great expert” — he has a presumption of good work.
Rambam: “And it became known that it was dyed not from [proper] dyes” — if one knows that the expert used other, cheaper dyes (to save money), which don’t hold as long — it is invalid.
Even though he is an expert and knows how to make it, it must be from the correct dyes. The expert-status alone is not enough.
—
Rambam: “How does one test it? One tests it until one knows whether it was dyed according to law or not.”
“One takes straw and saliva of a snail and mixes it in vinegar that has fermented forty days, and soaks the techelet in it for twenty-four hours. If it stands in its color and does not fade — it is valid.”
One takes straw and saliva from a snail, mixes it with vinegar that has fermented 40 days, puts in the techelet for 24 hours. If the color remains strong — valid.
“One takes dough of barley that has been baked and makes from it moris” — a dough of barley that one lets mold, one bakes it with the techelet in an oven. “One removes the techelet from the bread and looks at it — if it faded or darkened it is invalid, and if it increased in beauty it is valid.”
This is a second, stricter test. If after baking the color becomes more beautiful — valid. If it becomes dark or faded — invalid.
1. Two-step test — To invalidate it must fail both tests.
2. Has anyone done the test on today’s techelet? – It is asked whether anyone from the sages of the generation has done the test on today’s techelet. It is acknowledged that there are complications — no one knows exactly how to do the test (what exactly is “moris,” etc.), although one knows that there is a certain chemical involved.
—
Rambam: If there is a “courtyard” (store/shop) that sells techelet, “and if they are presumed valid — one buys from them without specification,” one can buy there without needing to make a special test.
When a seller has a presumption of validity, one doesn’t need to test each tzitzit separately.
1. “Courtyard” means like a store/shop – The main novelty is that one doesn’t need to test each individual tzitzit when there is already a presumption — this is the power of presumption of validity.
—
Rambam: One who deposits techelet with a non-Jew — someone who leaves over dyed techelet-merchandise with a non-Jew, there is a concern lest he exchange it (the non-Jew will exchange it with a cheaper quality). It is permitted with a seal within a seal (two seals), but with one seal it is invalid.
The law is like other things one leaves with a non-Jew (like meat) — one needs two seals (seal within seal) for it to be valid.
1. Here we’re not talking about a finished tallit with tzitzit – Rather about a package of merchandise — dyed techelet-wool. The non-Jew has a motive to take the expensive merchandise for himself and exchange it with a cheaper one.
2. A finished tallit a non-Jew will probably not exchange – Because he doesn’t know what to do with it. Even finished tzitzit-strings — the non-Jew perhaps doesn’t know what tzitzit is, why would he take it?
3. Practical application – Today’s people who buy techelet should put seals on their merchandise, so that one knows it hasn’t been exchanged. The seal must be such that no one — a non-Jew or someone who is not trustworthy — should be able to exchange it.
—
Rambam: One who finds techelet in the market — even if they were petukim (drawn out threads, similar to tzitzit), it is invalid. But if shezurim — if they are already braided, it is valid.
When one finds techelet in the street: only drawn out threads — invalid (because one doesn’t know where it comes from). But shezurim (braided) — valid, because this shows it was made for tzitzit.
1. The issue of “asking” by tzitzit – A major issue from previous chapters is touched upon: the Rambam said that one doesn’t ask (one doesn’t need to question/investigate) by tzitzit. The Raavad argues that one sees from this law that one does ask — because a simple patuk (drawn out thread) is invalid, which proves that one must investigate the source.
2. The answer – Not that one doesn’t ask, but rather one makes tzitzit shezurim — the braiding itself is the sign that it is valid.
3. Practical conclusion – Today’s techelet that comes already shezurim — perhaps one doesn’t need to put a seal, because the braiding itself is a sign of validity.
—
Rambam: One who buys a fringed tallit from the market — from a Jew, it is in its presumption (valid). From a non-Jew — from a merchant, valid; from a commoner (regular non-Jew), invalid.
If one buys a tallit with tzitzit from a Jew — valid. From a non-Jewish merchant — valid (because he buys from Jews and sells to Jews). From a regular non-Jew — invalid.
1. The non-Jewish merchant is valid – Because he is a businessman who buys from Jews and sells further — he didn’t make the tzitzit himself, rather he sells what he received from valid sources.
2. The regular non-Jew is invalid – Because he may have made it himself, and tzitzit must be twisted lishmah — even tzitzit without techelet must have lishmah. A non-Jew cannot make tzitzit lishmah.
—
Rambam: A tallit that is entirely red or green or other colors — one makes its white threads like its color. One makes the white threads the same color as the tallit.
By a colored tallit one makes the white threads in the same color as the garment, for beauty.
1. Dispute whether one must or one may – The language “one makes” sounds like one must, but it is also interpreted that one may. It is part of the beauty of the mitzvah.
2. The Rama says that the custom is that one always makes white threads (white threads), even by a colored tallit.
3. Practically – The custom is to go with a white tallit, so there should be no question — because according to the Rambam one would perhaps have to color the threads according to the color of the garment.
4. A humorous note – If someone has a “rainbow tallit” — must he make rainbow threads?
—
When one has techelet, one must make sure that the white threads should not be techelet-colored, so that one can distinguish between the white and the techelet. It shouldn’t look like techelet — lighter colors.
The white threads may not be made from dark colors that can look like techelet.
—
Rambam: The punishment for one who doesn’t put white is more severe than the punishment for one who didn’t put techelet. Why? Because white is available to all — white is easy to obtain, and techelet is not available to all — techelet is not everywhere and not always available, because it has no heavenly dye.
The punishment for not putting simple white tzitzit is greater than for not putting techelet, because white is easy to obtain, and techelet is difficult/expensive/not available.
1. An important principle in reward and punishment – You would think that reward goes according to importance — techelet is more important (the Gemara calls it “the seal of the servant”), therefore the punishment for not putting techelet should be greater. But no — the punishment also goes according to the difficulty/situation. Something that is easy to do and one doesn’t do it — the punishment is greater. A light mitzvah that one is contemptuous of — is worse than a difficult mitzvah that one didn’t fulfill. The source is from Gemara Menachot.
2. Why does the Rambam bring all the laws of techelet if it’s not available? – It is asked: If techelet is not available in the Rambam’s time, why does he write all the laws? The answer: The Rambam writes a book forever — he cannot write “now there is no techelet” because that is a temporary reality. But he gives a hint through what he writes “it is not available in every place and at every time” — this is his way of saying that it’s not always available, without making a temporal ruling.
—
The maggid shiur (Rabbi Yitzchak) mentions that he himself does not wear techelet on his tallit/tzitzit. He begins to explain his reasoning – that there was a dispute among the great sages of Israel.
A distinction is made: If the techelet lies right before your eyes and it fits with what the Torah says (“and they shall place on the corner fringe a thread of techelet”), and one doesn’t know any contradiction — one should apparently take it. The question is only when one must actively seek it.
It is humorously noted that according to the “zealots” against techelet, one should perhaps not be allowed to go into the store either — but this is rejected.
Alright, we are learning Laws of Tzitzit Chapter 2.
We have already learned how one makes tzitzit and the essence of the mitzvah of tzitzit, and there we also learned about the techelet, which is a part of the mitzvah of tzitzit. In this chapter, the Rambam is going to tell us how one makes techelet, how one dyes a woolen thread with techelet.
What have we mainly learned about? About how one ties it, right? The order of the mitzvah and how one ties it. But we have not yet explained what techelet is. The entire chapter – almost the entire chapter – discusses what techelet is. Interesting. White, everyone knows what it is, it’s nothing. Techelet, one needs to know what it is.
—
The Rambam says:
“Techelet mentioned in the Torah in every place” – techelet that is mentioned in the Torah, what color is it? “It is the dyed wool” – not color, what thing is it? Is techelet the material itself or is it the dyed thing? Yes, okay. “It is the wool” – ah, techelet is wool that is in a certain color.
“The wool dyed like the opening in indigo” – like, I translate as I have seen a translation, like when one mixes white pieces into a dark blue ink, and then it becomes more of a light blue color. It becomes more like a blue that looks similar to the sky, “appears to the eye in the purity of the sky”. If someone wants to make a picture that looks similar to the sky, he will take a dark blue ink and mix in white, so that it is a mixture of blue with white, and that is the color of the appearance of the sky.
The techelet is similar to the sky, and the sky is similar to the Throne of Glory. One must see it in the purity of the sky, when it is not cloudy. When it is cloudy, it is all white.
So this is a bit lighter, not terribly dark, almost like purple, but a bit lighter. That is the approximate translation.
—
Interestingly, the Rambam says that this is the techelet that appears in the entire Torah, by the priestly garments, by other places.
“But the techelet mentioned in tzitzit” – it seems from the Rambam that he is speaking of two different things, it’s interesting. No, I mean that he says that by tzitzit it is not so. Tzitzit is apparently the same thing, and he says that it states “a known dyeing”, it must be however a certain way, a certain method of dyeing it, “that will remain in its beauty and not change”.
He says, that blue is simple, because that always means blue. But when one says “a thread of techelet” in tzitzit, besides blue, this also requires that one should do it in a certain way so that it should remain strongly beautiful blue. That is, to arrive at this blue one cannot take any indigo that one puts into a bit of white, one must find the chilazon, one must find the correct color. This he will say.
—
Until now he has not yet said it, and also he has divided – it’s very strange – he divides, he says that techelet is the wool that one has colored in such a color, and techelet of tzitzit must be colored. What about techelet everywhere? Doesn’t it need to be a known dyeing?
It’s not clear. I have seen that he struggles, Rabbi Rabinowitz, whether the Rambam means to say that techelet everywhere doesn’t need to be, unlike all the Tannaim, which would be very strange.
Okay, in general yes, we will carry everything. Yes. In general yes.
—
“And anything that was not dyed with this dyeing” – wool that one wants to use for techelet and one did not do it with the known dyeing that the Rambam is going to explain, with the special kind of technique of dyeing in a good way… It’s not just technique, he is speaking now mainly of the thing with which one colors. Look what he says for example.
Yes, it is invalid for tzitzit. “Behold it is invalid for tzitzit, and even if there is no fraud”, even if he succeeded in making the correct blue color that has no fraud, “for example” – for instance, he found a way to dye it “with isatis”, with a type of dye called isatis, “or other darkening agents”, or other dyes that make a dark color.
It seems that making a light color is not so difficult, there is still material for that. To make a strong color, like blue or other strong colors, there are certain ones. When he says “darkening agents”, when one speaks of dyeing one means someone made a dark color, that’s the kind.
Even if someone made a dark blue… What does dark blue mean? Black means dark. Yes, it can be dark, that dark is dark blue, true.
So the point is that he says even if you have the correct color, for example, what makes the correct color? Something called isatis. I think that isatis is the same thing that the Gemara calls kala ilan. Could be. It is still invalid, because it must be the certain dyeing, it must be made with the certain thing which is dye.
So says the Rambam this halacha.
—
The Rambam says another halacha about the wool. Does the Rambam say that the wool must be from an adult animal or what? Here it’s not adult.
Rachel bat ez is invalid for techelet.
Rachel bat ez is something forbidden as kilayim, something that is… A rachel is a sheep, an ez is a goat, it’s a different thing. It’s a sheep… A goat that was created from a rachel – sorry, a rachel, that is a sheep, that was born from a goat.
They are two different species, sheep and goats, sheep and goats are two different species. And sometimes it happens, or through a wonder of kilayim, that the goat had a marriage with a sheep. I don’t know if it’s kilayim or it just means that it looks like that. He translates that it just looks like that.
It happens that sometimes such a goat looks like a mixed one, looks like a second one. It’s an animal whose wool is not quality wool, it is invalid for techelet. The Gemara says because it doesn’t fit. It’s strange. I don’t know about the quality, it’s not a nice thing, it’s something strange. You are born from the family and you look wrong, you don’t fit in, it’s not the thing.
—
Now the Rambam says, the Rambam brings down the laws about wool. The Rambam says, it must be a known dyeing, it must be a certain kind of dye. He says, how does one do it? How? What is the kind of known dyeing?
How does one dye techelet of tzitzit?
The Rambam says:
“One takes the wool” – one takes the wool, “and soaks it in lime” – one soaks it in a type of chemical called lime. One says it’s called sid, ah, chalk, whatever, paint.
“And afterwards one washes it until it is clean” – and afterwards one washes it out, that is, the lime cleans out the wool.
“And one boils it” – afterwards one boils it, “with alum” – another type of chemical, “and the like, in the way that dyers do” – as the dyers do, that first one washes very strongly the merchandise so that it should be completely clean, “so that it will absorb the color” – so that it will be able to absorb the color.
This is the preparation so that it will absorb the color.
—
“And afterwards one brings blood of the chilazon” – and afterwards one brings blood from a chilazon.
What is the chilazon? The Rambam says:
“And it is a fish” – this is a type of fish, “whose color is similar to the color of the sea” – that looks like its color is similar to the color of the sea. That is, it looks on the outside of the fish, when one looks at it, it is a blue fish.
“And its blood is black like ink” – and its ink, its blood, is dark like ink. Apparently he doesn’t mean here black that it is black, it is bluish, but it is dark, a strong bluish. It’s not the color of the sea, it’s not like the color of the sea.
Yes, yes, this is not a contradiction. It could be that when it is still the blood it is stronger, and afterwards when one mixes it out it becomes bluer, who knows what.
—
And where does the chilazon swim around? The Rambam says:
“And in the Mediterranean Sea it is found” – and the blood is found in the Mediterranean Sea.
But the Mediterranean Sea that we speak of here doesn’t mean the Dead Sea that we know which is in the Land of Israel, because that one has a very high concentration of salt and no animals live there. But there are other sources that the Great Sea is called the Mediterranean Sea. Also salty water. Mediterranean Sea means logically ocean, a lake. The salty water is the translation Mediterranean Sea.
—
And afterwards what does one do?
“And one puts the blood in a pot” – one takes the blood of the chilazon, one puts it in a pot, together with “spices as is customary and the like”. The Rambam lists one of the types of spices that can be good for this, “in the way that dyers do” – as the dyers do.
“And one boils them” – one heats it strongly, “and one puts in it the wool” – one puts in the wool, “until it becomes like the color of the sky” – until the wool receives the color like the color of the heavens.
“And this is the techelet of tzitzit” – and when this is finished, your piece of wool has become kosher techelet of tzitzit.
—
This is the techelet of tzitzit. It’s obvious that the techelet everywhere is perhaps not the same, perhaps yes, we don’t know clearly. But the techelet of tzitzit must be made with the process, with the blood of the chilazon, with the process.
It’s not clear to me whether one can look in the Rambam and discover what a chilazon means or what the process is. The Rambam tells you clearly, “in the way that dyers” – it seems the Rambam means, go ask the techelet makers, let them ask you how they do it.
—
About this, today what has been found, according to most people who are involved in techelet, the people do a whole investigation, they need to search for all the signs. There are various signs stated in the Gemara, the Rambam doesn’t rule on all the signs that he brings. There is a strange Baraita, it states it comes up once in seventy years, the Rambam doesn’t bring it.
And apparently also the Rambam, the Rambam mainly means to say the halacha that it must be made from the type, from the order. It’s not simple that the Rambam will tell you halachically that it’s not indispensable. He says the reason why it’s not nice, but it also includes that even if the isatis is exactly as nice, it’s also not good. It must be the quality, or it’s something another reality the isatis from this.
But I just want to tell you that it seems from the Rambam that he describes to you something, go to the factory and go find it out. About this, if they are correct the people who have found the techelet, they have found archaeology or other books, sources, that this is how one used to make techelet in the past, it’s obvious that this means the halacha, it means go there and find out.
It’s correct, what is the meaning of similar to the color of the sea? I don’t know, it’s not a sign that is indispensable on all these things. That it must be the certain way.
—
There are students who want to know, is Rabbi Yitzchak particular about techelet?
I don’t have techelet on my tallit, not on my tzitzit, I go in the course of the tallit, and I think this way: There was understandably a dispute among the great ones of Israel, but I think this way – if a person goes into a store…
Study partner A: If there is exactly as the Torah says – the Torah says “and they shall put on the fringe of the corner a thread of techelet” – and it lies exactly before his eyes, and you don’t know any contradiction, you should apparently take it. The question is when you must search for it. Whoever doesn’t take techelet should not go to a place where techelet lies before him.
Study partner B: I hear, I already know what you want to do – a prohibition according to the zealots who are against the techelet, they should also not be allowed to go into the store either.
Study partner A: I mean, most say that one should buy it. I’m afraid to make this into a prohibition.
Study partner B: No, I don’t know if it’s true. I know that probably if the people have researched it and found that this is how one used to make it.
Study partner A: One must actually truly understand in general – why is the chilazon indispensable? Is it something a quality? Apparently it is still a matter of quality. It’s not a decree of the Scripture that one must find the chilazon. Apparently until this day, today one has all kinds of all sorts of things, who knows, but it still has a lot of importance, it makes it better.
Study partner B: If you don’t have a better color than the – you know what fake things one makes.
Study partner A: It’s not simple that it’s indispensable that it should be something a holy decree called techelet. It means the original that. It’s more apparently what they make is more or less that.
Study partner B: But as it is produced such a good product, should it really not have a law that it’s similar to techelet?
Study partner A: I don’t want to say that you go like the Torah’s techelet. If it’s made with a fish with the whole side – if you just buy a paint in a paint store, and who knows what, and you say that this is stronger – that I don’t mean, because they know this is not.
Study partner B: It must be the chilazon which is indispensable that.
Study partner A: Doesn’t seem to me that it’s indispensable. In any case, it doesn’t state in any place in the Rambam or a place “it must have these signs”. The signs are to give a direction – go to the market, ask about the techelet which is the one, not something else.
Study partner B: Okay. Anyway, let’s go further.
—
Study partner A: Let’s learn how one must – laws of dyeing, yes? Until now the Rambam has told us what this is. Practically, now he will say laws of dyeing. Very important laws.
The Rambam says, it must be dyeing for its sake: “Techelet of tzitzit requires dyeing for its sake, and if one dyed it not for its sake it is invalid.”
The Rambam says such a halacha: “And the pot that has in it the dye, if one dyed in it a bit of wool to test it whether it is nice or not – the entire pot is invalidated.”
This is a great stringency. A person is going to want to test a bit of the dye, see how it succeeded, how it looks on a thread. If he took down a bit of the dye from the pot to check how it comes out, this is a big problem – with this the entire pot becomes invalid.
Study partner B: Why does the entire pot become invalid?
Study partner A: The reasoning is because it becomes not for its sake.
Study partner B: I don’t understand this. Wasn’t the whole thing cooked for tzitzit?
Study partner A: Something like that. So much, did you use the pot just for your desires?
Study partner B: No, no, no. If you are testing, I also planned to make tzitzit.
Study partner A: No. I agree, you’re asking a good question.
Study partner B: And if there remains on the stuff a bit of residue from the dye, it also has the same thing – is that a problem because he didn’t use the whole thing for tzitzit?
Study partner A: What?
Study partner B: If there will remain in the pot a bit of dye at the end?
Study partner A: No, perhaps that is afterwards.
Study partner B: Afterwards is afterwards, he’s speaking of beforehand.
Study partner A: But I really don’t understand. It seems to me a very great stringency that is stated in the Gemara – it states “the rule of techelet”, well, it’s a whole pot of techelet. I don’t know, but it seems that it’s a matter. The Gemara explains that it has to do with the topic of for its sake, but what is really the simple meaning that the entire pot is invalidated – why does he want to taste it?
I’m with you that it’s a difficult thing to understand, I have never understood it. If one of the people will send us a simple explanation and explain what the simple meaning of this is, he can tell me because I don’t understand it.
Study partner B: It’s interesting, because by regular dyeing with the advice of the Rabbis, that one is also kosher touch. If he says, he sees it’s good – ah, he says, oh, it’s a good color, and he prepares to dye – it’s still kosher, the first tzitzit also.
Study partner A: Again?
Study partner B: Which first?
Study partner A: I say, he takes down a bit to test whether it’s nice – if he does the testing on a tzitzit, the thread is also kosher.
Study partner B: Perhaps the testing doesn’t mean for the tzitzit? Perhaps I can understand – he takes a little rag, he checks on the little rag the color, not on tzitzit, he doesn’t want to make any tzitzit yet at all, but…
Study partner A: I don’t know.
Study partner B: Yes, but simply, what the…
The Gemara says, if so, how should one check? “Rather, how should one do it? He takes the dye from the pot in a small vessel, and places in it a little wool with which he checks” — he takes down a bit of dye from the large pot, he puts it into a small pot, and there he checks it. The Gemara says in an eggshell, in a small pot.
“And he burns what he checked with, for it was dyed for checking” — and the rest, the remainder must indeed be burned, the rest that remains from the checking.
Study Partner B: Burning means also not using, burning is for them also — it seems a strong measure. That this should not be a loss.
Study Partner A: “And he pours out the dye that is in the vessel with which he checked” — the rest is tamei, tamei because it’s already been used, and there is, he calls it tamei, it was tamei, it was checked, and it became invalid. “And he dyes the techelet with the rest of the dye that was not damaged” — until it is good in his eyes.
It seems like a great stringency. It could be that this has to do with prestige — the techelet must be with tremendous honor. Ah, don’t play around, this is a holy pot of techelet, make it for tzitzit. One doesn’t take to check, not the checking — one takes checking from external sources.
One must understand the reality of how it used to be. Presumably the answer to this sort of question is that if one would go to the dye company — perhaps today it’s done differently, I don’t know how it’s done today — but if one would go even to the old ones, one would presumably understand why this round is something, or it doesn’t work well for something.
—
Study Partner A: He says, since it is so important that techelet should be lishmah and all these rules, one cannot simply buy techelet. Yes, “Techelet may only be purchased from an expert.”
Study Partner B: Why? I already used Shem Shamayim for lishmah.
Study Partner A: An expert doesn’t just mean that he is a great expert in what he does. He is a Jew whom one knows is an honest Jew, and he has no error in the method that lishmah always means only intention, not lishmah.
Study Partner B: No, no, on the contrary — an expert means that he does very good work. An expert is like “how expert” — it is verified, one already knows, the hechsher has a hechsher.
Study Partner A: Well, in short, he is the one who knows how to make techelet.
Study Partner A: “And even though it was purchased from an expert, if it was checked and it became known that it was dyed with one of the other darkening dyes that do not last” — if it’s indeed from an expert, but one knows that it’s taken from other dyes, because he saved his money, which doesn’t last as permanently — it is invalid.
Study Partner B: Invalid. Because the explanation is not an expert.
Study Partner A: Although the expert knows ostensibly how to make it as well as one can, nevertheless it must be from the proper dyes.
—
Study Partner A: Now he’s going to say how one actually knows, how can one check a dye if it’s strong?
He says: “How does one test it to know whether it was dyed according to the law or not” — if it’s indeed a strong dye.
He says: “One takes straw and snail saliva” — one takes saliva from a creature called a snail — “and urine that has fermented for forty days” — that has fermented for forty days — “and soaks the techelet in all of them for a twenty-four hour period.”
“If it remained as it was and did not fade” — if it lay in this for a twenty-four hour period and it didn’t come down from the strong color of the blue, the techelet — “it is valid,” because it’s a sign that it’s strong.
If it did become dim, one must do another step of the check. There is another way of checking:
“And if it faded — one takes barley dough that is molded for muris” — a dough of barley that one lets become moldy so that it becomes a food called muris — “and places this techelet that changed in it” — one uses it like a techelet that changed its form in the manner of checking in an oven — one bakes it, one makes something like a challah with the techelet.
“And one bakes the dough in the oven, and removes the techelet from the bread and looks at it” — “if it faded from what it was — it is invalid, but if its color increased and it became darker than it was before the baking — it is valid.”
So this is a two-step — in order for it to become invalid it must fail both of these tests.
Study Partner B: One really must ask whether one of the sages of the generation has done this test on today’s techelet.
Study Partner A: I know there are complications with this — no one knows exactly how to do this, one must find the ingredients, I don’t know what, in short.
Study Partner B: True, there is a certain chemical that lies in this, not necessarily the ingredients, but in short — one must also know how the test works, what is the point.
Study Partner A: Okay. Let’s continue. Be well. Let’s continue.
—
Study Partner B: Besides those who sell techelet, if they are established in validity?
Study Partner A: I already know, one must really do the test.
Study Partner B: When for example an expert says, “I’ve been making it for fifty years, and all my customers for the whole fifty years it hasn’t faded.”
Study Partner A: You could ask, “How did the first fifty and more buy?” But it’s further — the thing is further a sign.
Study Partner B: True, true. If one knows that this is a good type, and this is excellent chemistry, and this works well.
Study Partner A: Such a thing happens — there is a courtyard where techelet is sold there, “and they were established in validity” — and they are established in validity, Jews know that they are kosher — one can there…
Study Partner B: Courtyard means like a store basically, one stands in a courtyard…
Study Partner A: Yes, “one may purchase from it without specification and it doesn’t require checking” — one can buy there. If someone needs checking, he doesn’t need to check, he can buy tzitzit there without specification.
I’m also speaking here through the law of the same besides — if someone needs checking, one doesn’t need to check each pair of tzitzit externally, there is already a presumption.
The Rema says: One who deposits techelet with a non-Jew — someone keeps with a non-Jew a dyed… he doesn’t mean simply a whole tzitzit with a thread of techelet, he means here a package of merchandise dyed blue. Is there a concern lest he switch it, because this is good quality techelet, the non-Jew will grab it and give you cheap quality instead.
When that is the word, ostensibly I understand that a whole tallit he won’t… he’ll buy a tallit, yes indeed.
“And it is permitted with a seal, and if he has a seal or two seals” — this is the same law as other things that one leaves with a non-Jew, like meat. If it is a seal and it has two seals, then a seal within a seal is valid, but with one seal it is invalid.
I don’t know exactly what he means. I wrote it this way, I thought that he’s speaking of a seal on one, meaning even the same seal, or it’s on one on two sides, not one on the other.
I saw that one must look — today’s people who buy techelet should put some seals with things, so that one should know that one hasn’t God forbid…
Study Partner: Yes, but one must put the seal, so that a non-Jew can’t come and put something else, or I don’t know who, someone who is not trustworthy.
—
Further, one who finds techelet…
No, about this I say — the concern of the non-Jew is presumably only when there is indeed a serious concern that he will take the techelet for himself. Therefore, if he has expensive merchandise he will take it, but if he already has a made tallit — what will the non-Jew do with a tallit?
Study Partner: But the strings are sold in the store, the techelet itself, for the… not with a tallit.
Even a string of tzitzit — perhaps he also doesn’t know what tzitzit is, why would he use it? Today one must generally understand in today’s times — I just want to know whether the non-Jews understand tzitzit, whether they even know what this is.
Study Partner: Okay. Yes.
—
One who finds techelet in the market — someone finds techelet in the street, one must know… even if they were twisted — even if he finds… ah, it is indeed spun similarly to how one makes tzitzit — then it is invalid. But if they are spun — if it is however already braided, that is, in spun one sees that one has used it for this purpose, it’s more than just a simple piece of thread — then it is valid.
Here there is a great matter. The Rav in the previous chapter brings in — there is indeed a concept, the Rambam said that one doesn’t need to ask about tzitzit, one is not asking. The Raavad argues — it appears here that one does ask, because you see that one asks simply a piece if this is tzitzit.
So it’s implied that it doesn’t say this in the text — that not that one doesn’t ask, rather one must, therefore one makes it indeed the tzitzit spun.
Innovation: Ah, it’s like today’s techelet that comes already spun — one doesn’t need to put a seal, because it’s already spun.
—
Good. One who buys a fringed garment from the market — if someone buys a tallit already with the tzitzit, then if he buys it from a Jew — it has its presumption, it has a presumption. If the Jew has a presumption of validity, it also has a presumption of validity.
If he buys it from a non-Jew, it is thus: from a merchant — if he buys it from a merchant — it is valid. Why? Because one knows that he buys from Jews and he sells further to Jews, so it is valid. That’s what a merchant means, yes. And therefore one can trust even a non-Jew. It seems because he is a businessman, and his business is to… so it seems.
But a commoner — if however a non-Jew a commoner, simply a non-Jew — then it is invalid.
Study Partner: We don’t have the gift of common non-Jews, with non-Jewish businesspeople, ah… it’s a second thing, a businessman is a businessman.
No, the words of a businessman is to buy from another. The non-Jew himself cannot make it himself.
Study Partner: Right, right, the non-Jew cannot make it himself, because it must be spun lishmah or something.
Right, it must be spun lishmah even — even tzitzit without techelet must have lishmah.
—
Further. The Rambam says further — what is the color of the threads that are not techelet, the white threads?
The Rambam says: A garment that is entirely red or green or from other colors — if someone has a colored tallit — then he makes its white threads like its color, one can make the white threads the same color as the tallit for beauty.
Study Partner: Must one make it?
No, one can. “He makes” — he makes. One can, one should make.
Study Partner: No, I mean he wants to bring out the importance of the techelet threads.
I don’t know if one must, but if one must. It’s beautiful, as they learned — likewise, one can also. It’s part of the beauty of the thing, so scientific. They learned that even the white one makes, they begin with white because of this. And the Rambam says that one must.
I see that the neighbor has argued about this. We conduct ourselves — I mean, we generally have at least white tzitzit and tallit. But if someone has a colored one, then ostensibly according to the Rambam one must indeed.
Study Partner: If so, one should make it. One must make colored ones.
And the Rema says that the custom is that one always makes white ones. And because of this one indeed goes with a white tallit, so there shouldn’t be any question, because perhaps according to the Rambam and according to others one had to color the threads according to the color of the garment. I mean that the custom is that one goes with white, and one doesn’t have the problem.
If someone has the rainbow tallit that others have — one must know whether he must make rainbow threads also, I don’t know.
—
If it was entirely techelet — the techelet was entirely techelet from Korach — then it is not from other colors, we make the white, we make indeed from a different color, so that it should be clear, one should see the… one should not be techelet.
One must make sure that the white should not be techelet, because otherwise I cannot know the difference between the white and the techelet. Something there is a word that the threads should be not from dark colors — not only from techelet should one not make, but it shouldn’t look like techelet. It should be more light colors.
“And one wraps on all of it one thread of techelet” — and on this one places one thread of techelet, that is to say that it should be dyed at the time of spinning that is not dyed. Not like Korach who twisted.
Study Partner: So, but then one doesn’t need to put any techelet, yes? The law is the law is the figure of Korach? This is indeed the reason?
Yes.
Study Partner: Why is this such a law?
Ahh, okay.
—
And now the Rema brings — there is a piece…
So the Rema says: The punishment is severe for one who doesn’t put white more than the punishment for one who didn’t put techelet. The one who doesn’t put simple tzitzit, white tzitzit, receives a greater punishment than the one who didn’t put the techelet.
Why? Because white is available to all — it is much easier the simple tzitzit, the white tzitzit. And techelet is not available to all — techelet we discussed must be made a specific way, and it is not available. Because it is not available in every place and at every time, because of the dye that we mentioned — and we discussed that the techelet must be a specific dye, and not always and not everywhere is it available.
Therefore, when someone doesn’t put it, one understands him that either because it came to him difficult, or he is not accustomed to this because it is not available. Or because it’s expensive — let’s say one can import techelet from Italy, it costs a thousand dollars, one must send someone with a guard. It’s expensive, or one must work hard on it — therefore the Torah is not exacting about it.
But something that one can easily do…
Here one sees an interesting thing, as the Gemara in Menachot — it’s an interesting thing. You would have thought that an easier thing is an easier thing, a minor mitzvah. You see that since it is minor, one has more claims against you, because it’s such a small thing — to buy white, it costs five cents. But techelet I understand — it costs fifty dollars, one must search for it, one must make sure that it’s kosher, and if you don’t do it…
But although on the other hand the techelet is more important — indeed because of this, the Gemara calls it “the seal of the servant” — but since it’s a more important thing, the techelet is perhaps the main mitzvah, a part of the main mitzvah, it’s not a small thing.
Study Partner: But the simple meaning is… yes, but the Gemara says the opposite.
You would have thought that the reward goes according to the importance — no, it also goes according to the difficulty, according to the situation, a great situation.
—
Study Partner: And what does he say this piece? He himself innovated it, he thought up the Rambam’s piece, he wanted that you should think that you are the only one who puts on Rambam, and one speaks that techelet is not available. How does it stand that the Rambam brings all the laws of techelet?
The Rambam says that you should know that even in all generations there is techelet. But the Rambam would have written a responsum for always — therefore he cannot write that “now there is no techelet”. Presumably by the Rambam there was no techelet, but he cannot write so.
But he writes in the Mishneh to know that “it is not available in every place and at every time”.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
Chapter 1 dealt with the order of the mitzvah of tzitzit – how one ties them, etc. Chapter 2 is primarily concerned with techelet – what it is, how one dyes it, and the laws pertaining to it.
—
Rambam: “The techelet mentioned in the Torah everywhere – is wool dyed like the appearance when one mixes white into dark blue ink (kochol)… it appears to the eye like the purity of the sky.”
Techelet that appears throughout the Torah is wool that is dyed in a color similar to when one mixes white pieces into dark-blue ink (kochol), and it becomes a lighter blue – similar to the sky when it is clear (in the purity of the sky), not cloudy.
1. Techelet is not just a color, but a material with a color – The Rambam says “it is the dyed wool,” techelet is wool that is dyed. It’s not simply a color-name, but wool in a specific color.
2. Two concepts: “techelet everywhere” vs. “techelet of tzitzit” – The Rambam distinguishes remarkably between “techelet mentioned in the Torah everywhere” (priestly garments, other places) and “techelet mentioned in tzitzit.” For tzitzit the Rambam requires a “known dyeing that will remain in its beauty and not change” – a special dyeing method that holds well and doesn’t change. The question is raised: Doesn’t techelet everywhere (priestly garments etc.) also require known dyeing? This is not clear from the Rambam. Rav Rabinowitz struggles with this – whether the Rambam means that techelet everywhere doesn’t necessarily require known dyeing, which would be different from all the Tannaim, and this would be very unusual.
—
Rambam: “And anything not dyed with this dyeing is invalid for tzitzit, even… such as if one dyed it with istis or other darkening agents.”
Even if one achieved the correct blue color, but one made it with istis (probably the same as what the Gemara calls “kala ilan”) or other dark-dyeing materials – it is invalid for tzitzit.
1. “Mashchirin” doesn’t mean black, but dark – In the context of dyes, “mashchirin” means materials that make a strong/dark color, not necessarily black.
2. Two reasons why istis is invalid – (a) It’s not beautiful enough / doesn’t hold; (b) Even if it looks exactly as beautiful, it’s invalid because it must be from dam chilazon – it’s a law in the reality/quality of the dye, not just in the appearance.
3. [Digression: Is the chilazon indispensable?] – It is suggested that the chilazon is not a “decree of Scripture” but rather a matter of quality — the chilazon gives the best, strongest dye. If one can make the same chemical product today without the chilazon, perhaps that’s also good? But the conclusion is that it must be from the chilazon — it’s not enough to buy just any dye in a dye-store.
—
Rambam: Rachel bat ez – is invalid for techelet.
A sheep that was born from a goat (two different species – sheep and goats) – its wool is invalid for techelet.
1. What does “rachel bat ez” mean – It is discussed whether this means an actual kilayim (that a goat mated with a sheep), or simply an animal that looks mixed. The Rambam’s interpretation is that it only looks that way. The Gemara’s reason: It’s not fitting, it’s strange – an animal that belongs to one family but looks like another, is not worthy for techelet.
—
Rambam: “How does one dye techelet for tzitzit? One takes the wool and soaks it in lime, and afterwards washes it until it is clean, and boils it in aloe and the like as the dyers do so that it will absorb the dye.”
First stage (preparation): One soaks the wool in lime (chalk/chemical), washes it out until it’s clean, boils it with “aloe” (another chemical) – as professional dyers do – so that the wool will be able to absorb the dye.
1. The Rambam’s approach: “as the dyers do” – go ask the professionals – The Rambam doesn’t give all the details of the dyeing process. He says several times “as the dyers do” – this means, go to the factory and learn it from the dyers. The Rambam’s goal is to state the halacha (it must be dam chilazon, with this process), not to be a manual for dyers.
—
Rambam: “And afterwards one brings blood of the chilazon, and it is a fish whose appearance is like the color of the sea, and its blood is black like ink, and it is found in the Mediterranean Sea. And one places the blood in a pot with spices… and boils them and places the wool in it until it becomes like the appearance of the sky. And this is the techelet of tzitzit.”
Second stage: One takes blood from a chilazon – a fish whose external color is similar to the sea, and its blood is dark like ink. It is found in the Mediterranean Sea. One places the blood in a pot with spices, boils it, and puts in the wool until it gets the color of the sky. This is techelet of tzitzit.
1. “Black like ink” doesn’t mean black – The blood is dark-bluish, not actually black. This fits with the fact that after mixing it becomes a lighter blue (appearance of the sky). It’s not a contradiction to “its appearance is like the color of the sea” – the external color of the fish is blue like the sea, but the blood inside is much stronger/darker, and only after the process does it become lighter.
2. “Mediterranean Sea” doesn’t mean the Dead Sea in the Land of Israel – That sea has a very high salt concentration and no living creatures live there. “Mediterranean Sea” means here the Great Sea (Mediterranean) or simply a salty sea. There are sources that “Mediterranean Sea” is used as a general name for salty waters.
3. Signs of the chilazon – the Rambam doesn’t bring everything – In the Gemara there are various signs (e.g. “comes up once in seventy years”), but the Rambam doesn’t rule on all of them. This supports the point that the Rambam means one should identify it through tradition/practical knowledge, not through halachic signs. Nowhere in the Rambam does it say “it must have these signs” — the signs of the chilazon are only a direction where to find the correct techelet, not a law in itself.
4. “Its appearance is like the color of the sea” – is this an indispensable sign? – It’s not clear whether the sign that the chilazon looks like the sea is a halachic condition or just a description. The conclusion is that it’s more of a description – the main thing is that one should use the correct chilazon with the correct process.
—
Rambam: “The techelet thread of tzitzit requires dyeing lishmah, and if one dyed it not lishmah it is invalid.”
The dyeing of techelet for tzitzit must be lishmah — with intention for the purpose of tzitzit. If one dyed it not lishmah, it is invalid.
—
Rambam: “And a pot that has enough dye to dye a thread of tzitzit — if one took from it a bit of dye to test whether it is good or not, the entire pot is nullified and invalidated for tzitzit.”
If one takes out a bit of dye from the large pot in order to check if the color is good, the entire pot becomes invalid for tzitzit.
1. A very great stringency – A strong question is asked: Why should the entire pot become invalid? The entire pot was prepared for tzitzit — it’s lishmah! When one takes out a bit to check, that’s also in the context of making tzitzit. The Gemara’s reasoning is that through the removal to test it becomes “not lishmah,” but this is not understood — because the testing is also for the purpose of tzitzit.
2. Perhaps the testing means on a piece of cloth – It is suggested that perhaps the testing means that he tests on a piece of cloth (not on a tzitzit-thread), but this doesn’t completely resolve the question. This is a difficult thing to understand and it has never been properly understood.
3. The prestige and honor of techelet – A approach is suggested that perhaps this has to do with the honor of techelet — one may not play around with a holy pot of techelet, one must treat it with respect and only use it for tzitzit. It is also suggested that perhaps if one would see the practical process of dyeing in ancient times, one would understand why the removal disturbs.
Rambam (in the name of the Gemara): Rather how should one do? One takes out a bit of dye from the large pot, places it in a small pot (eggshell), and there one tests. What remains from the testing must be thrown away (one pours out the dye in the vessel in which one tests), because it is already “impure” — invalid, already used for testing.
—
Rambam: “Techelet has no testing except from an expert.”
One can only buy techelet from an expert — someone who is known as a professional.
1. What does “expert” mean – It is discussed what “expert” means. One side is that expert means an honest Jew whom one can rely on regarding lishmah. But it is explained that expert means primarily that he does very good work — he is “tested,” one already knows that his product is good, like “a great expert” — he has a presumption of good work.
Rambam: “And it became known that it was dyed not from [proper] dyes” — if one knows that the expert used other, cheaper dyes (to save money), which don’t hold as long — it is invalid.
Even though he is an expert and knows how to make it, it must be from the correct dyes. The expert-status alone is not enough.
—
Rambam: “How does one test it? One tests it until one knows whether it was dyed according to law or not.”
“One takes straw and saliva of a snail and mixes it in vinegar that has fermented forty days, and soaks the techelet in it for twenty-four hours. If it stands in its color and does not fade — it is valid.”
One takes straw and saliva from a snail, mixes it with vinegar that has fermented 40 days, puts in the techelet for 24 hours. If the color remains strong — valid.
“One takes dough of barley that has been baked and makes from it moris” — a dough of barley that one lets mold, one bakes it with the techelet in an oven. “One removes the techelet from the bread and looks at it — if it faded or darkened it is invalid, and if it increased in beauty it is valid.”
This is a second, stricter test. If after baking the color becomes more beautiful — valid. If it becomes dark or faded — invalid.
1. Two-step test — To invalidate it must fail both tests.
2. Has anyone done the test on today’s techelet? – It is asked whether anyone from the sages of the generation has done the test on today’s techelet. It is acknowledged that there are complications — no one knows exactly how to do the test (what exactly is “moris,” etc.), although one knows that there is a certain chemical involved.
—
Rambam: If there is a “courtyard” (store/shop) that sells techelet, “and if they are presumed valid — one buys from them without specification,” one can buy there without needing to make a special test.
When a seller has a presumption of validity, one doesn’t need to test each tzitzit separately.
1. “Courtyard” means like a store/shop – The main novelty is that one doesn’t need to test each individual tzitzit when there is already a presumption — this is the power of presumption of validity.
—
Rambam: One who deposits techelet with a non-Jew — someone who leaves over dyed techelet-merchandise with a non-Jew, there is a concern lest he exchange it (the non-Jew will exchange it with a cheaper quality). It is permitted with a seal within a seal (two seals), but with one seal it is invalid.
The law is like other things one leaves with a non-Jew (like meat) — one needs two seals (seal within seal) for it to be valid.
1. Here we’re not talking about a finished tallit with tzitzit – Rather about a package of merchandise — dyed techelet-wool. The non-Jew has a motive to take the expensive merchandise for himself and exchange it with a cheaper one.
2. A finished tallit a non-Jew will probably not exchange – Because he doesn’t know what to do with it. Even finished tzitzit-strings — the non-Jew perhaps doesn’t know what tzitzit is, why would he take it?
3. Practical application – Today’s people who buy techelet should put seals on their merchandise, so that one knows it hasn’t been exchanged. The seal must be such that no one — a non-Jew or someone who is not trustworthy — should be able to exchange it.
—
Rambam: One who finds techelet in the market — even if they were petukim (drawn out threads, similar to tzitzit), it is invalid. But if shezurim — if they are already braided, it is valid.
When one finds techelet in the street: only drawn out threads — invalid (because one doesn’t know where it comes from). But shezurim (braided) — valid, because this shows it was made for tzitzit.
1. The issue of “asking” by tzitzit – A major issue from previous chapters is touched upon: the Rambam said that one doesn’t ask (one doesn’t need to question/investigate) by tzitzit. The Raavad argues that one sees from this law that one does ask — because a simple patuk (drawn out thread) is invalid, which proves that one must investigate the source.
2. The answer – Not that one doesn’t ask, but rather one makes tzitzit shezurim — the braiding itself is the sign that it is valid.
3. Practical conclusion – Today’s techelet that comes already shezurim — perhaps one doesn’t need to put a seal, because the braiding itself is a sign of validity.
—
Rambam: One who buys a fringed tallit from the market — from a Jew, it is in its presumption (valid). From a non-Jew — from a merchant, valid; from a commoner (regular non-Jew), invalid.
If one buys a tallit with tzitzit from a Jew — valid. From a non-Jewish merchant — valid (because he buys from Jews and sells to Jews). From a regular non-Jew — invalid.
1. The non-Jewish merchant is valid – Because he is a businessman who buys from Jews and sells further — he didn’t make the tzitzit himself, rather he sells what he received from valid sources.
2. The regular non-Jew is invalid – Because he may have made it himself, and tzitzit must be twisted lishmah — even tzitzit without techelet must have lishmah. A non-Jew cannot make tzitzit lishmah.
—
Rambam: A tallit that is entirely red or green or other colors — one makes its white threads like its color. One makes the white threads the same color as the tallit.
By a colored tallit one makes the white threads in the same color as the garment, for beauty.
1. Dispute whether one must or one may – The language “one makes” sounds like one must, but it is also interpreted that one may. It is part of the beauty of the mitzvah.
2. The Rama says that the custom is that one always makes white threads (white threads), even by a colored tallit.
3. Practically – The custom is to go with a white tallit, so there should be no question — because according to the Rambam one would perhaps have to color the threads according to the color of the garment.
4. A humorous note – If someone has a “rainbow tallit” — must he make rainbow threads?
—
When one has techelet, one must make sure that the white threads should not be techelet-colored, so that one can distinguish between the white and the techelet. It shouldn’t look like techelet — lighter colors.
The white threads may not be made from dark colors that can look like techelet.
—
Rambam: The punishment for one who doesn’t put white is more severe than the punishment for one who didn’t put techelet. Why? Because white is available to all — white is easy to obtain, and techelet is not available to all — techelet is not everywhere and not always available, because it has no heavenly dye.
The punishment for not putting simple white tzitzit is greater than for not putting techelet, because white is easy to obtain, and techelet is difficult/expensive/not available.
1. An important principle in reward and punishment – You would think that reward goes according to importance — techelet is more important (the Gemara calls it “the seal of the servant”), therefore the punishment for not putting techelet should be greater. But no — the punishment also goes according to the difficulty/situation. Something that is easy to do and one doesn’t do it — the punishment is greater. A light mitzvah that one is contemptuous of — is worse than a difficult mitzvah that one didn’t fulfill. The source is from Gemara Menachot.
2. Why does the Rambam bring all the laws of techelet if it’s not available? – It is asked: If techelet is not available in the Rambam’s time, why does he write all the laws? The answer: The Rambam writes a book forever — he cannot write “now there is no techelet” because that is a temporary reality. But he gives a hint through what he writes “it is not available in every place and at every time” — this is his way of saying that it’s not always available, without making a temporal ruling.
—
The maggid shiur (Rabbi Yitzchak) mentions that he himself does not wear techelet on his tallit/tzitzit. He begins to explain his reasoning – that there was a dispute among the great sages of Israel.
A distinction is made: If the techelet lies right before your eyes and it fits with what the Torah says (“and they shall place on the corner fringe a thread of techelet”), and one doesn’t know any contradiction — one should apparently take it. The question is only when one must actively seek it.
It is humorously noted that according to the “zealots” against techelet, one should perhaps not be allowed to go into the store either — but this is rejected.
Alright, we are learning Laws of Tzitzit Chapter 2.
We have already learned how one makes tzitzit and the essence of the mitzvah of tzitzit, and there we also learned about the techelet, which is a part of the mitzvah of tzitzit. In this chapter, the Rambam is going to tell us how one makes techelet, how one dyes a woolen thread with techelet.
What have we mainly learned about? About how one ties it, right? The order of the mitzvah and how one ties it. But we have not yet explained what techelet is. The entire chapter – almost the entire chapter – discusses what techelet is. Interesting. White, everyone knows what it is, it’s nothing. Techelet, one needs to know what it is.
—
The Rambam says:
“Techelet mentioned in the Torah in every place” – techelet that is mentioned in the Torah, what color is it? “It is the dyed wool” – not color, what thing is it? Is techelet the material itself or is it the dyed thing? Yes, okay. “It is the wool” – ah, techelet is wool that is in a certain color.
“The wool dyed like the opening in indigo” – like, I translate as I have seen a translation, like when one mixes white pieces into a dark blue ink, and then it becomes more of a light blue color. It becomes more like a blue that looks similar to the sky, “appears to the eye in the purity of the sky”. If someone wants to make a picture that looks similar to the sky, he will take a dark blue ink and mix in white, so that it is a mixture of blue with white, and that is the color of the appearance of the sky.
The techelet is similar to the sky, and the sky is similar to the Throne of Glory. One must see it in the purity of the sky, when it is not cloudy. When it is cloudy, it is all white.
So this is a bit lighter, not terribly dark, almost like purple, but a bit lighter. That is the approximate translation.
—
Interestingly, the Rambam says that this is the techelet that appears in the entire Torah, by the priestly garments, by other places.
“But the techelet mentioned in tzitzit” – it seems from the Rambam that he is speaking of two different things, it’s interesting. No, I mean that he says that by tzitzit it is not so. Tzitzit is apparently the same thing, and he says that it states “a known dyeing”, it must be however a certain way, a certain method of dyeing it, “that will remain in its beauty and not change”.
He says, that blue is simple, because that always means blue. But when one says “a thread of techelet” in tzitzit, besides blue, this also requires that one should do it in a certain way so that it should remain strongly beautiful blue. That is, to arrive at this blue one cannot take any indigo that one puts into a bit of white, one must find the chilazon, one must find the correct color. This he will say.
—
Until now he has not yet said it, and also he has divided – it’s very strange – he divides, he says that techelet is the wool that one has colored in such a color, and techelet of tzitzit must be colored. What about techelet everywhere? Doesn’t it need to be a known dyeing?
It’s not clear. I have seen that he struggles, Rabbi Rabinowitz, whether the Rambam means to say that techelet everywhere doesn’t need to be, unlike all the Tannaim, which would be very strange.
Okay, in general yes, we will carry everything. Yes. In general yes.
—
“And anything that was not dyed with this dyeing” – wool that one wants to use for techelet and one did not do it with the known dyeing that the Rambam is going to explain, with the special kind of technique of dyeing in a good way… It’s not just technique, he is speaking now mainly of the thing with which one colors. Look what he says for example.
Yes, it is invalid for tzitzit. “Behold it is invalid for tzitzit, and even if there is no fraud”, even if he succeeded in making the correct blue color that has no fraud, “for example” – for instance, he found a way to dye it “with isatis”, with a type of dye called isatis, “or other darkening agents”, or other dyes that make a dark color.
It seems that making a light color is not so difficult, there is still material for that. To make a strong color, like blue or other strong colors, there are certain ones. When he says “darkening agents”, when one speaks of dyeing one means someone made a dark color, that’s the kind.
Even if someone made a dark blue… What does dark blue mean? Black means dark. Yes, it can be dark, that dark is dark blue, true.
So the point is that he says even if you have the correct color, for example, what makes the correct color? Something called isatis. I think that isatis is the same thing that the Gemara calls kala ilan. Could be. It is still invalid, because it must be the certain dyeing, it must be made with the certain thing which is dye.
So says the Rambam this halacha.
—
The Rambam says another halacha about the wool. Does the Rambam say that the wool must be from an adult animal or what? Here it’s not adult.
Rachel bat ez is invalid for techelet.
Rachel bat ez is something forbidden as kilayim, something that is… A rachel is a sheep, an ez is a goat, it’s a different thing. It’s a sheep… A goat that was created from a rachel – sorry, a rachel, that is a sheep, that was born from a goat.
They are two different species, sheep and goats, sheep and goats are two different species. And sometimes it happens, or through a wonder of kilayim, that the goat had a marriage with a sheep. I don’t know if it’s kilayim or it just means that it looks like that. He translates that it just looks like that.
It happens that sometimes such a goat looks like a mixed one, looks like a second one. It’s an animal whose wool is not quality wool, it is invalid for techelet. The Gemara says because it doesn’t fit. It’s strange. I don’t know about the quality, it’s not a nice thing, it’s something strange. You are born from the family and you look wrong, you don’t fit in, it’s not the thing.
—
Now the Rambam says, the Rambam brings down the laws about wool. The Rambam says, it must be a known dyeing, it must be a certain kind of dye. He says, how does one do it? How? What is the kind of known dyeing?
How does one dye techelet of tzitzit?
The Rambam says:
“One takes the wool” – one takes the wool, “and soaks it in lime” – one soaks it in a type of chemical called lime. One says it’s called sid, ah, chalk, whatever, paint.
“And afterwards one washes it until it is clean” – and afterwards one washes it out, that is, the lime cleans out the wool.
“And one boils it” – afterwards one boils it, “with alum” – another type of chemical, “and the like, in the way that dyers do” – as the dyers do, that first one washes very strongly the merchandise so that it should be completely clean, “so that it will absorb the color” – so that it will be able to absorb the color.
This is the preparation so that it will absorb the color.
—
“And afterwards one brings blood of the chilazon” – and afterwards one brings blood from a chilazon.
What is the chilazon? The Rambam says:
“And it is a fish” – this is a type of fish, “whose color is similar to the color of the sea” – that looks like its color is similar to the color of the sea. That is, it looks on the outside of the fish, when one looks at it, it is a blue fish.
“And its blood is black like ink” – and its ink, its blood, is dark like ink. Apparently he doesn’t mean here black that it is black, it is bluish, but it is dark, a strong bluish. It’s not the color of the sea, it’s not like the color of the sea.
Yes, yes, this is not a contradiction. It could be that when it is still the blood it is stronger, and afterwards when one mixes it out it becomes bluer, who knows what.
—
And where does the chilazon swim around? The Rambam says:
“And in the Mediterranean Sea it is found” – and the blood is found in the Mediterranean Sea.
But the Mediterranean Sea that we speak of here doesn’t mean the Dead Sea that we know which is in the Land of Israel, because that one has a very high concentration of salt and no animals live there. But there are other sources that the Great Sea is called the Mediterranean Sea. Also salty water. Mediterranean Sea means logically ocean, a lake. The salty water is the translation Mediterranean Sea.
—
And afterwards what does one do?
“And one puts the blood in a pot” – one takes the blood of the chilazon, one puts it in a pot, together with “spices as is customary and the like”. The Rambam lists one of the types of spices that can be good for this, “in the way that dyers do” – as the dyers do.
“And one boils them” – one heats it strongly, “and one puts in it the wool” – one puts in the wool, “until it becomes like the color of the sky” – until the wool receives the color like the color of the heavens.
“And this is the techelet of tzitzit” – and when this is finished, your piece of wool has become kosher techelet of tzitzit.
—
This is the techelet of tzitzit. It’s obvious that the techelet everywhere is perhaps not the same, perhaps yes, we don’t know clearly. But the techelet of tzitzit must be made with the process, with the blood of the chilazon, with the process.
It’s not clear to me whether one can look in the Rambam and discover what a chilazon means or what the process is. The Rambam tells you clearly, “in the way that dyers” – it seems the Rambam means, go ask the techelet makers, let them ask you how they do it.
—
About this, today what has been found, according to most people who are involved in techelet, the people do a whole investigation, they need to search for all the signs. There are various signs stated in the Gemara, the Rambam doesn’t rule on all the signs that he brings. There is a strange Baraita, it states it comes up once in seventy years, the Rambam doesn’t bring it.
And apparently also the Rambam, the Rambam mainly means to say the halacha that it must be made from the type, from the order. It’s not simple that the Rambam will tell you halachically that it’s not indispensable. He says the reason why it’s not nice, but it also includes that even if the isatis is exactly as nice, it’s also not good. It must be the quality, or it’s something another reality the isatis from this.
But I just want to tell you that it seems from the Rambam that he describes to you something, go to the factory and go find it out. About this, if they are correct the people who have found the techelet, they have found archaeology or other books, sources, that this is how one used to make techelet in the past, it’s obvious that this means the halacha, it means go there and find out.
It’s correct, what is the meaning of similar to the color of the sea? I don’t know, it’s not a sign that is indispensable on all these things. That it must be the certain way.
—
There are students who want to know, is Rabbi Yitzchak particular about techelet?
I don’t have techelet on my tallit, not on my tzitzit, I go in the course of the tallit, and I think this way: There was understandably a dispute among the great ones of Israel, but I think this way – if a person goes into a store…
Study partner A: If there is exactly as the Torah says – the Torah says “and they shall put on the fringe of the corner a thread of techelet” – and it lies exactly before his eyes, and you don’t know any contradiction, you should apparently take it. The question is when you must search for it. Whoever doesn’t take techelet should not go to a place where techelet lies before him.
Study partner B: I hear, I already know what you want to do – a prohibition according to the zealots who are against the techelet, they should also not be allowed to go into the store either.
Study partner A: I mean, most say that one should buy it. I’m afraid to make this into a prohibition.
Study partner B: No, I don’t know if it’s true. I know that probably if the people have researched it and found that this is how one used to make it.
Study partner A: One must actually truly understand in general – why is the chilazon indispensable? Is it something a quality? Apparently it is still a matter of quality. It’s not a decree of the Scripture that one must find the chilazon. Apparently until this day, today one has all kinds of all sorts of things, who knows, but it still has a lot of importance, it makes it better.
Study partner B: If you don’t have a better color than the – you know what fake things one makes.
Study partner A: It’s not simple that it’s indispensable that it should be something a holy decree called techelet. It means the original that. It’s more apparently what they make is more or less that.
Study partner B: But as it is produced such a good product, should it really not have a law that it’s similar to techelet?
Study partner A: I don’t want to say that you go like the Torah’s techelet. If it’s made with a fish with the whole side – if you just buy a paint in a paint store, and who knows what, and you say that this is stronger – that I don’t mean, because they know this is not.
Study partner B: It must be the chilazon which is indispensable that.
Study partner A: Doesn’t seem to me that it’s indispensable. In any case, it doesn’t state in any place in the Rambam or a place “it must have these signs”. The signs are to give a direction – go to the market, ask about the techelet which is the one, not something else.
Study partner B: Okay. Anyway, let’s go further.
—
Study partner A: Let’s learn how one must – laws of dyeing, yes? Until now the Rambam has told us what this is. Practically, now he will say laws of dyeing. Very important laws.
The Rambam says, it must be dyeing for its sake: “Techelet of tzitzit requires dyeing for its sake, and if one dyed it not for its sake it is invalid.”
The Rambam says such a halacha: “And the pot that has in it the dye, if one dyed in it a bit of wool to test it whether it is nice or not – the entire pot is invalidated.”
This is a great stringency. A person is going to want to test a bit of the dye, see how it succeeded, how it looks on a thread. If he took down a bit of the dye from the pot to check how it comes out, this is a big problem – with this the entire pot becomes invalid.
Study partner B: Why does the entire pot become invalid?
Study partner A: The reasoning is because it becomes not for its sake.
Study partner B: I don’t understand this. Wasn’t the whole thing cooked for tzitzit?
Study partner A: Something like that. So much, did you use the pot just for your desires?
Study partner B: No, no, no. If you are testing, I also planned to make tzitzit.
Study partner A: No. I agree, you’re asking a good question.
Study partner B: And if there remains on the stuff a bit of residue from the dye, it also has the same thing – is that a problem because he didn’t use the whole thing for tzitzit?
Study partner A: What?
Study partner B: If there will remain in the pot a bit of dye at the end?
Study partner A: No, perhaps that is afterwards.
Study partner B: Afterwards is afterwards, he’s speaking of beforehand.
Study partner A: But I really don’t understand. It seems to me a very great stringency that is stated in the Gemara – it states “the rule of techelet”, well, it’s a whole pot of techelet. I don’t know, but it seems that it’s a matter. The Gemara explains that it has to do with the topic of for its sake, but what is really the simple meaning that the entire pot is invalidated – why does he want to taste it?
I’m with you that it’s a difficult thing to understand, I have never understood it. If one of the people will send us a simple explanation and explain what the simple meaning of this is, he can tell me because I don’t understand it.
Study partner B: It’s interesting, because by regular dyeing with the advice of the Rabbis, that one is also kosher touch. If he says, he sees it’s good – ah, he says, oh, it’s a good color, and he prepares to dye – it’s still kosher, the first tzitzit also.
Study partner A: Again?
Study partner B: Which first?
Study partner A: I say, he takes down a bit to test whether it’s nice – if he does the testing on a tzitzit, the thread is also kosher.
Study partner B: Perhaps the testing doesn’t mean for the tzitzit? Perhaps I can understand – he takes a little rag, he checks on the little rag the color, not on tzitzit, he doesn’t want to make any tzitzit yet at all, but…
Study partner A: I don’t know.
Study partner B: Yes, but simply, what the…
The Gemara says, if so, how should one check? “Rather, how should one do it? He takes the dye from the pot in a small vessel, and places in it a little wool with which he checks” — he takes down a bit of dye from the large pot, he puts it into a small pot, and there he checks it. The Gemara says in an eggshell, in a small pot.
“And he burns what he checked with, for it was dyed for checking” — and the rest, the remainder must indeed be burned, the rest that remains from the checking.
Study Partner B: Burning means also not using, burning is for them also — it seems a strong measure. That this should not be a loss.
Study Partner A: “And he pours out the dye that is in the vessel with which he checked” — the rest is tamei, tamei because it’s already been used, and there is, he calls it tamei, it was tamei, it was checked, and it became invalid. “And he dyes the techelet with the rest of the dye that was not damaged” — until it is good in his eyes.
It seems like a great stringency. It could be that this has to do with prestige — the techelet must be with tremendous honor. Ah, don’t play around, this is a holy pot of techelet, make it for tzitzit. One doesn’t take to check, not the checking — one takes checking from external sources.
One must understand the reality of how it used to be. Presumably the answer to this sort of question is that if one would go to the dye company — perhaps today it’s done differently, I don’t know how it’s done today — but if one would go even to the old ones, one would presumably understand why this round is something, or it doesn’t work well for something.
—
Study Partner A: He says, since it is so important that techelet should be lishmah and all these rules, one cannot simply buy techelet. Yes, “Techelet may only be purchased from an expert.”
Study Partner B: Why? I already used Shem Shamayim for lishmah.
Study Partner A: An expert doesn’t just mean that he is a great expert in what he does. He is a Jew whom one knows is an honest Jew, and he has no error in the method that lishmah always means only intention, not lishmah.
Study Partner B: No, no, on the contrary — an expert means that he does very good work. An expert is like “how expert” — it is verified, one already knows, the hechsher has a hechsher.
Study Partner A: Well, in short, he is the one who knows how to make techelet.
Study Partner A: “And even though it was purchased from an expert, if it was checked and it became known that it was dyed with one of the other darkening dyes that do not last” — if it’s indeed from an expert, but one knows that it’s taken from other dyes, because he saved his money, which doesn’t last as permanently — it is invalid.
Study Partner B: Invalid. Because the explanation is not an expert.
Study Partner A: Although the expert knows ostensibly how to make it as well as one can, nevertheless it must be from the proper dyes.
—
Study Partner A: Now he’s going to say how one actually knows, how can one check a dye if it’s strong?
He says: “How does one test it to know whether it was dyed according to the law or not” — if it’s indeed a strong dye.
He says: “One takes straw and snail saliva” — one takes saliva from a creature called a snail — “and urine that has fermented for forty days” — that has fermented for forty days — “and soaks the techelet in all of them for a twenty-four hour period.”
“If it remained as it was and did not fade” — if it lay in this for a twenty-four hour period and it didn’t come down from the strong color of the blue, the techelet — “it is valid,” because it’s a sign that it’s strong.
If it did become dim, one must do another step of the check. There is another way of checking:
“And if it faded — one takes barley dough that is molded for muris” — a dough of barley that one lets become moldy so that it becomes a food called muris — “and places this techelet that changed in it” — one uses it like a techelet that changed its form in the manner of checking in an oven — one bakes it, one makes something like a challah with the techelet.
“And one bakes the dough in the oven, and removes the techelet from the bread and looks at it” — “if it faded from what it was — it is invalid, but if its color increased and it became darker than it was before the baking — it is valid.”
So this is a two-step — in order for it to become invalid it must fail both of these tests.
Study Partner B: One really must ask whether one of the sages of the generation has done this test on today’s techelet.
Study Partner A: I know there are complications with this — no one knows exactly how to do this, one must find the ingredients, I don’t know what, in short.
Study Partner B: True, there is a certain chemical that lies in this, not necessarily the ingredients, but in short — one must also know how the test works, what is the point.
Study Partner A: Okay. Let’s continue. Be well. Let’s continue.
—
Study Partner B: Besides those who sell techelet, if they are established in validity?
Study Partner A: I already know, one must really do the test.
Study Partner B: When for example an expert says, “I’ve been making it for fifty years, and all my customers for the whole fifty years it hasn’t faded.”
Study Partner A: You could ask, “How did the first fifty and more buy?” But it’s further — the thing is further a sign.
Study Partner B: True, true. If one knows that this is a good type, and this is excellent chemistry, and this works well.
Study Partner A: Such a thing happens — there is a courtyard where techelet is sold there, “and they were established in validity” — and they are established in validity, Jews know that they are kosher — one can there…
Study Partner B: Courtyard means like a store basically, one stands in a courtyard…
Study Partner A: Yes, “one may purchase from it without specification and it doesn’t require checking” — one can buy there. If someone needs checking, he doesn’t need to check, he can buy tzitzit there without specification.
I’m also speaking here through the law of the same besides — if someone needs checking, one doesn’t need to check each pair of tzitzit externally, there is already a presumption.
The Rema says: One who deposits techelet with a non-Jew — someone keeps with a non-Jew a dyed… he doesn’t mean simply a whole tzitzit with a thread of techelet, he means here a package of merchandise dyed blue. Is there a concern lest he switch it, because this is good quality techelet, the non-Jew will grab it and give you cheap quality instead.
When that is the word, ostensibly I understand that a whole tallit he won’t… he’ll buy a tallit, yes indeed.
“And it is permitted with a seal, and if he has a seal or two seals” — this is the same law as other things that one leaves with a non-Jew, like meat. If it is a seal and it has two seals, then a seal within a seal is valid, but with one seal it is invalid.
I don’t know exactly what he means. I wrote it this way, I thought that he’s speaking of a seal on one, meaning even the same seal, or it’s on one on two sides, not one on the other.
I saw that one must look — today’s people who buy techelet should put some seals with things, so that one should know that one hasn’t God forbid…
Study Partner: Yes, but one must put the seal, so that a non-Jew can’t come and put something else, or I don’t know who, someone who is not trustworthy.
—
Further, one who finds techelet…
No, about this I say — the concern of the non-Jew is presumably only when there is indeed a serious concern that he will take the techelet for himself. Therefore, if he has expensive merchandise he will take it, but if he already has a made tallit — what will the non-Jew do with a tallit?
Study Partner: But the strings are sold in the store, the techelet itself, for the… not with a tallit.
Even a string of tzitzit — perhaps he also doesn’t know what tzitzit is, why would he use it? Today one must generally understand in today’s times — I just want to know whether the non-Jews understand tzitzit, whether they even know what this is.
Study Partner: Okay. Yes.
—
One who finds techelet in the market — someone finds techelet in the street, one must know… even if they were twisted — even if he finds… ah, it is indeed spun similarly to how one makes tzitzit — then it is invalid. But if they are spun — if it is however already braided, that is, in spun one sees that one has used it for this purpose, it’s more than just a simple piece of thread — then it is valid.
Here there is a great matter. The Rav in the previous chapter brings in — there is indeed a concept, the Rambam said that one doesn’t need to ask about tzitzit, one is not asking. The Raavad argues — it appears here that one does ask, because you see that one asks simply a piece if this is tzitzit.
So it’s implied that it doesn’t say this in the text — that not that one doesn’t ask, rather one must, therefore one makes it indeed the tzitzit spun.
Innovation: Ah, it’s like today’s techelet that comes already spun — one doesn’t need to put a seal, because it’s already spun.
—
Good. One who buys a fringed garment from the market — if someone buys a tallit already with the tzitzit, then if he buys it from a Jew — it has its presumption, it has a presumption. If the Jew has a presumption of validity, it also has a presumption of validity.
If he buys it from a non-Jew, it is thus: from a merchant — if he buys it from a merchant — it is valid. Why? Because one knows that he buys from Jews and he sells further to Jews, so it is valid. That’s what a merchant means, yes. And therefore one can trust even a non-Jew. It seems because he is a businessman, and his business is to… so it seems.
But a commoner — if however a non-Jew a commoner, simply a non-Jew — then it is invalid.
Study Partner: We don’t have the gift of common non-Jews, with non-Jewish businesspeople, ah… it’s a second thing, a businessman is a businessman.
No, the words of a businessman is to buy from another. The non-Jew himself cannot make it himself.
Study Partner: Right, right, the non-Jew cannot make it himself, because it must be spun lishmah or something.
Right, it must be spun lishmah even — even tzitzit without techelet must have lishmah.
—
Further. The Rambam says further — what is the color of the threads that are not techelet, the white threads?
The Rambam says: A garment that is entirely red or green or from other colors — if someone has a colored tallit — then he makes its white threads like its color, one can make the white threads the same color as the tallit for beauty.
Study Partner: Must one make it?
No, one can. “He makes” — he makes. One can, one should make.
Study Partner: No, I mean he wants to bring out the importance of the techelet threads.
I don’t know if one must, but if one must. It’s beautiful, as they learned — likewise, one can also. It’s part of the beauty of the thing, so scientific. They learned that even the white one makes, they begin with white because of this. And the Rambam says that one must.
I see that the neighbor has argued about this. We conduct ourselves — I mean, we generally have at least white tzitzit and tallit. But if someone has a colored one, then ostensibly according to the Rambam one must indeed.
Study Partner: If so, one should make it. One must make colored ones.
And the Rema says that the custom is that one always makes white ones. And because of this one indeed goes with a white tallit, so there shouldn’t be any question, because perhaps according to the Rambam and according to others one had to color the threads according to the color of the garment. I mean that the custom is that one goes with white, and one doesn’t have the problem.
If someone has the rainbow tallit that others have — one must know whether he must make rainbow threads also, I don’t know.
—
If it was entirely techelet — the techelet was entirely techelet from Korach — then it is not from other colors, we make the white, we make indeed from a different color, so that it should be clear, one should see the… one should not be techelet.
One must make sure that the white should not be techelet, because otherwise I cannot know the difference between the white and the techelet. Something there is a word that the threads should be not from dark colors — not only from techelet should one not make, but it shouldn’t look like techelet. It should be more light colors.
“And one wraps on all of it one thread of techelet” — and on this one places one thread of techelet, that is to say that it should be dyed at the time of spinning that is not dyed. Not like Korach who twisted.
Study Partner: So, but then one doesn’t need to put any techelet, yes? The law is the law is the figure of Korach? This is indeed the reason?
Yes.
Study Partner: Why is this such a law?
Ahh, okay.
—
And now the Rema brings — there is a piece…
So the Rema says: The punishment is severe for one who doesn’t put white more than the punishment for one who didn’t put techelet. The one who doesn’t put simple tzitzit, white tzitzit, receives a greater punishment than the one who didn’t put the techelet.
Why? Because white is available to all — it is much easier the simple tzitzit, the white tzitzit. And techelet is not available to all — techelet we discussed must be made a specific way, and it is not available. Because it is not available in every place and at every time, because of the dye that we mentioned — and we discussed that the techelet must be a specific dye, and not always and not everywhere is it available.
Therefore, when someone doesn’t put it, one understands him that either because it came to him difficult, or he is not accustomed to this because it is not available. Or because it’s expensive — let’s say one can import techelet from Italy, it costs a thousand dollars, one must send someone with a guard. It’s expensive, or one must work hard on it — therefore the Torah is not exacting about it.
But something that one can easily do…
Here one sees an interesting thing, as the Gemara in Menachot — it’s an interesting thing. You would have thought that an easier thing is an easier thing, a minor mitzvah. You see that since it is minor, one has more claims against you, because it’s such a small thing — to buy white, it costs five cents. But techelet I understand — it costs fifty dollars, one must search for it, one must make sure that it’s kosher, and if you don’t do it…
But although on the other hand the techelet is more important — indeed because of this, the Gemara calls it “the seal of the servant” — but since it’s a more important thing, the techelet is perhaps the main mitzvah, a part of the main mitzvah, it’s not a small thing.
Study Partner: But the simple meaning is… yes, but the Gemara says the opposite.
You would have thought that the reward goes according to the importance — no, it also goes according to the difficulty, according to the situation, a great situation.
—
Study Partner: And what does he say this piece? He himself innovated it, he thought up the Rambam’s piece, he wanted that you should think that you are the only one who puts on Rambam, and one speaks that techelet is not available. How does it stand that the Rambam brings all the laws of techelet?
The Rambam says that you should know that even in all generations there is techelet. But the Rambam would have written a responsum for always — therefore he cannot write that “now there is no techelet”. Presumably by the Rambam there was no techelet, but he cannot write so.
But he writes in the Mishneh to know that “it is not available in every place and at every time”.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
Iyun Lemchshava 2026 Campaign
בהרשמה אתם מאשרים קבלת הודעות תזכורת/עדכון. ניתן להסיר הרשמה בכל עת ע״י תשובת STOP (SMS) או לחיצה על הקישור באימייל. תישלח הודעת אישור לפני הפעלת המנוי.