מורה נבוכים חלק ג פרק נא

העבודה המיוחדת למשיג האמיתות
מטרת הפרק
1 בפרק זה שנביא כעת אין תוספת עניין מעבר למה שנכלל כבר בפרקי חיבור זה, אלא הוא כעין חתימה, יחד עם
א) ביאור עבודת ה' המיוחדת למשיג האמיתוֹת, אחרי שהשיג מה הוא (ה');
ב) הדרכתו להשגת אותה עבודה, שהיא תכלית האדם;
ג) והודעה לו כיצד היא ההשגחה עליו בעולם הזה, עד שיעבור לצְרוֹר הַחַיִּים (שמואל־א כה,כט).

THE present chapter does not contain any additional matter that has not been treated in the [previous] chapters of this treatise. It is a kind of conclusion, and at the same time it will explain in what manner those worship God who have obtained a true knowledge concerning God; it will direct them how to come to that worship, which is the highest aim man can attain, and show how God protects them in this world till they are removed to eternal life.

משל הארמון ופשרו
2 הריני פותח את הדיון בפרק זה במשל שאֶשּׂא לך, ואומר: המלך בארמונו. וכל אנשיו, חלקם נמצאים בעיר
קבוצה א) וחלקם מחוצה לה. אלו מהם שבעיר –
ב) יש מהם מי שמפנה את גבו מבית המלך ופניו פונים לדרך אחרת,
ג) ויש מהם המכוון אל בית המלך ופונה אליו ומבקש להיכנס לביתו ולעמוד בפניו, אבל עדיין לא ראה מעולם את חומת הבית. ומבין המכוונים,
ד) יש שהגיע אל הבית והוא מסתובב סביבו ומחפש את שערו,
ה) ויש שנכנס דרך השער ומהלך במסדרונות,
ו) ויש שנכנס לבסוף אל החצר הפנימית של הבית כך שהוא נמצא עם המלך במקום אחד, והוא בית המלך, אך בהימצאו בתוך הבית אין הוא רואה את המלך או מדבר אליו; אלא לאחר הימצאו בתוך הבית הכרח לו לעשות השתדלות נוספת, ואז
ז) יעמוד לפני המלך ויראהו מרחוק או מקרוב, או ישמע דברי המלך או ידבר אליו.

I will begin the subject of this chapter with a simile. A king is in his palace, and all his subjects are partly in the country, and partly abroad. Of the former, some have their backs turned towards the king’s palace, and their faces in another direction; and some are desirous and zealous to go to the palace, seeking “to inquire in his temple,” and to minister before him, but have not yet seen even the face of the wall of the house. Of those that desire to go to the palace, some reach it, and go round about in search of the entrance gate; others have passed through the gate, and walk about in the ante-chamber; and others have succeeded in entering into the inner part of the palace, and being in the same room with the king in the royal palace. But even the latter do not immediately on entering the palace see the king, or speak to him; for, after having entered the inner part of the palace, another effort is required before they can stand before the king—at a distance, or close by—hear his words, or speak to him.

3 הריני פותר לך משל זה שהמצאתי, ואומר:
קבוצה א) אלה הנמצאים מחוץ לעיר הם כל אדם שאין לו שיטה אמונית, לא עיונית ולא מקובלת במסורת, כמו נידחי התורכים הנמצאים הרחק בצפון והשחורים הנמצאים הרחק בדרום והדומים להם הנמצאים עמנו באזורים אלה. דינם של הללו כדין בעלי החיים שאינם הוגים, ואין הם לדעתי בדרגת האדם אלא הם בדרגות המצויים מתחת לדרגת האדם ומעל לדרגת הקוף, שכן יש להם תבנית אדם ותוארו ויכולת הבחנה מעל זו של הקופים.

I will now explain the simile which I have made. The people who are abroad are all those that have no religion, neither one based on speculation nor one received by tradition. Such are the extreme Turks that wander about in the north, the Kushites who live in the south, and those in our country who are like these. I consider these as irrational beings, and not as human beings; they are below mankind, but above monkeys, since they have the form and shape of man, and a mental faculty above that of the monkey.

4 קבוצה ב) אשר לאלה הנמצאים בעיר אלא שהם מפנים גבם מבית המלך – הרי הם בעלי דעה ועיון, אלא שהם השיגו דעות שאינן נכונות, בין אם כתוצאה מטעות גדולה שאירעה להם בעת עיונם בין אם מחמת שקיבלו ממי שטעה. בגלל אותן דעות, ככל שימשיכו ללכת הם לעולם יוסיפו להתרחק מבית המלך. הללו רעים מן הראשונים בהרבה, והם אלה שההכרח מצריך בחלק מן הזמנים להורגם ולמחות את עקבות דעותיהם כדי שלא יַתעו את דרכיהם של אחרים.

Those who are in the country, but have their backs turned towards the king’s palace, are those who possess religion, belief, and thought, but happen to hold false doctrines, which they either adopted in consequence of great mistakes made in their own speculations, or received from others who misled them. Because of these doctrines they recede more and more from the royal palace the more they seem to proceed. These are worse than the first class, and under certain circumstances it may become necessary to slay them, and to extirpate their doctrines, in order that others should not be misled.

5 קבוצה ג) אשר לאלה המכוונים אל בית המלך ולהיכנס אליו אלא שלא ראו מעולם את בית המלך – אלה הם המון אנשי התורה, כלומר עמי הארץ העוסקים במצוות.

Those who desire to arrive at the palace, and to enter it, but have never yet seen it, are the mass of religious people; the multitude that observe the divine commandments, but are ignorant.

6 קבוצה ד) אלה המגיעים אל הבית, הסובבים סביבו – הם חכמי ההלכה המאמינים בדעות הנכונות כקבלה נתונה, ודנים בפרטי מעשי עבודות ה', ואינם בקיאים בעיון ביסודות הדת, ולא חקרו כלל לְאַמֵּת האמנה.

Those who arrive at the palace, but go round about it, are those who devote themselves exclusively to the study of the practical law; they believe traditionally in true principles of faith, and learn the practical worship of God, but are not trained in philosophical treatment of the principles of the Law, and do not endeavour to establish the truth of their faith by proof.

7 קבוצה ה) אלה שעסקו בעיון ביסודות הדת – הרי כבר נכנסו למסדרונות. והאנשים שם בדרגות שונות בלי ספק.

Those who undertake to investigate the principles of religion, have come into the ante-chamber; and there is no doubt that these can also be divided into different grades.

8 קבוצה ו) ומי שהוכח לו כל מה שהוכח, והיה לו ודאי מן העניינים האלוהיים (=המטפיזיקה) כל מה שיכול להיות ודאי, והתקרב אל הוודאות במה שאפשר בו רק להתקרב לוודאות – הרי הוא נמצא עם המלך בתוך הבית.

But those who have succeeded in finding a proof for everything that can be proved, who have a true knowledge of God, so far as a true knowledge can be attained, and are near the truth, wherever an approach to the truth is possible, they have reached the goal, and are in the palace in which the king lives.

9 קבוצה ד) דע, בני, שכל זמן שאתה מתעסק במדעי המתמטיקה ובתורת הלוגיקה – הרי אתה מן הסובבים סביב הבית ומחפשים את שערו, כמו שאמרו (חכמינו) ז"ל על דרך המשל: "עדיין בן זומא מבחוץ" (בבלי חגיגה טו,א).
קבוצה ה) כשתבין את מדעי הטבע – הרי שנכנסת לבית ואתה מהלך במסדרונותיו.
קבוצה ו) וכשתשלים את מדעי הטבע ותבין את העניינים האלוהיים – הרי נכנסת אל המלך אל החצר הפנימית, ואתה נמצא אתו בבית אחד. זוהי דרגת החכמים, ולהם רמות שלמוּת שונות.
10 קבוצה ז) ואולם מי שלאחר שהגיעו לשלמות בעניינים האלוהיים מעסיקים את מחשבתם ונוטים כל־כולם אל ה' יתהדר ויתרומם, ונמנעים מכל דבר זולתו, ומקדישים את כל פעולות שכלם להתבונן בנמצאים כדי ללמוד מהם עליו יתעלה, לדעת כיצד תיתכן הנהגתו אותם – הרי אלה הם הניצבים במושב המלך, וזוהי דרגת הנביאים.
שיא הנביאים) מהם, מי שהגיע מגודל השגתו והימנעותו מכל דבר זולת ה' יתעלה לכך שנאמר עליו "וַיְהִי שָׁם עִם ה'" (שמות לד,כח): שואל ונענה, מדבר ומדובר אליו באותו מעמד מקודש, ומגודל שמחתו במה שהשיג "לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה" (שם) משום שהשכל התחזק עד שהושבת כל כוח גס שבגוף, כלומר מיני חוש המישוש.
שאר הנביאים) ויש מן הנביאים שראו בלבד: מהם שראו מקרוב ומהם שראו מרחוק, כמו שנאמר: "מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי" (ירמיהו לא,ב), וכבר דיברנו על דרגות הנבואה (ב,מה).

My son, so long as you are engaged in studying the Mathematical Sciences and Logic, you belong to those who go round about the palace in search of the gate. Thus our Sages figuratively use the phrase: “Ben-zoma is still outside.” When you understand Physics, you have entered the hall; and when, after completing the study of Natural Philosophy, you master Metaphysics, you have entered the innermost court, and are with the king in the same palace. You have attained the degree of the wise men, who include men of different grades of perfection. There are some who direct all their mind toward the attainment of perfection in Metaphysics, devote themselves entirely to God, exclude from their thought every other thing, and employ all their intellectual faculties in the study of the Universe, in order to derive therefrom a proof for the existence of God, and to learn in every possible way how God rules all things; they form the class of those who have entered the palace, namely, the class of prophets. One of these has attained so much knowledge, and has concentrated his thoughts to such an extent in the idea of God, that it could be said of him, “And he was with the Lord forty days,” etc. (Exod. 34:28); during that holy communion he could ask Him, answer Him, speak to Him, and be addressed by Him, enjoying beatitude in that which he had obtained to such a degree that “he did neither eat bread nor drink water” (ibid.); his intellectual energy was so predominant that all coarser functions of the body, especially those connected with the sense of touch, were in abeyance. Some prophets are only able to see, and of these some approach near and see, whilst others see from a distance: comp. “The Lord hath appeared from far unto me” (Jer. 31:3). We have already spoken of the various degrees of prophets;

דעת ה' ואהבתו ועבודתו
11 נשוב אל מטרת הפרק, והיא לזרז להפעיל את המחשבה בה' בלבד לאחר השגת הידיעה אותו, כמו שביארנו. וזוהי עבודת ה' המיוחדת של משיגי האמיתוֹת, וככל שירבו לחשוב עליו ולעמוד לפניו, תרבה עבודתם.
12 אך מי שמעסיק את מחשבתו בה' ומרבה להזכירו בלי ידיעה אלא כהימשכות אחר דמיון מסוים גרידא, או אחר האמנה שקיבל כנתון מאדם אחר, הרי שלדעתי מלבד מה שהוא מחוץ לבית ורחוק ממנו, אין הוא מזכיר את ה' באמת ואין הוא מעסיק בו את מחשבתו. משום שדבר זה אשר בדמיונו ושהוא מזכיר בפיו אינו מתאים למצוי כלשהו כלל, אלא הוא המצאה שהמציא דמיונו, כמו שביארנו בדיוננו על התארים (א,ס10-9).
13 אלא ראוי להתחיל במין זה של עבודה רק לאחר תפיסה שכלית. וכך, משתשיג את ה' ומעשיו לפי מה שהשכל מחייב, תחל לאחר מכן להתמסר אליו ותשתדל להתקרב אליו ותעבה את הקשר אשר בינך ובינו, שהוא השכל:
א) נאמר: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת [כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ] (דברים ד,לה),
ב) ונאמר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם [וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד]" (שם,לט),
ג) ונאמר: "דְּעוּ כִּי ה' הָאֱלֹהִים" (תהילים ק,ג; ושם: הוּא אֱלֹהִים). התורה כבר ביארה שהעבודה האחרונה הזאת שהסבנו אליה את תשומת הלב בפרק זה אינה אלא לאחר ההשגה. נאמר: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא,יג), וכבר ביארנו כמה פעמים (ג,כח2; הלכות תשובה י,ו ועוד) שהאהבה היא על פי מידת ההשגה. ולאחר האהבה ההיא תהיה אותה עבודה שגם חכמינו ז"ל העירו עליה ואמרו: "זו עבודה שבלב" (ספרי דברים יא; בבלי תענית ב,א; הלכות תפילה א,א), והיא לדעתי הפעלת המחשבה במושכל הראשון (=ה') וההתבודדות לצורך כך כפי היכולת.
14 לכן תמצא שדוד ציווה את שלמה וזירז אותו על שני אלה, כלומר
א) להשתדל להשיגו,
ב) ולהשתדל לעובדו לאחר ההשגה. הוא אמר: "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ [בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין,] אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ – יִמָּצֵא לָךְ; וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ – יַזְנִיחֲךָ לָעַד" (דברי הימים־א כח,ט). ההמרצה היא תמיד על ההשגות השכליות, לא על הדמיונות, משום שהמחשבה בדמיונות אינה נקראת "דעה" אלא נקראת "הָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם" (יחזקאל כ,לב).
15 הרי התברר שהמטרה לאחר ההשגה היא ההתמסרות אליו והפעלת המחשבה השכלית באהבה עזה אליו תמיד, וזה יקרה בדרך כלל בהתייחדות ובהתבודדות. לכן מרבה כל איש־מעלה להתבודד ואינו מתרועע עם איש אלא מתוך הכרח.

we will therefore return to the subject of this chapter, and exhort those who have attained a knowledge of God, to concentrate all their thoughts in God. This is the worship peculiar to those who have acquired a knowledge of the highest truths; and the more they reflect on Him, and think of Him, the more are they engaged in His worship. Those, however, who think of God, and frequently mention His name, without any correct notion of Him, but merely following some imagination, or some theory received from another person, are, in my opinion, like those who remain outside the palace and distant from it. They do not mention the name of God in truth, nor do they reflect on it. That which they imagine and mention does not correspond to any being in existence: it is a thing invented by their imagination, as has been shown by us in our discussion on the Divine Attributes (Part I. chap. 1.). The true worship of God is only possible when correct notions of Him have previously been conceived. When you have arrived by way of intellectual research at a knowledge of God and His works, then commence to devote yourselves to Him, try to approach Him and strengthen the intellect, which is the link that joins you to Him. Thus Scripture says, “Unto thee it was showed, that thou mightest know that the Lord He is God” (Deut. 4:35); “Know therefore this day, and consider it in thine heart, that the Lord He is God” (ibid. 36); “Know ye that the Lord is God” (Ps. 100:3). Thus the Law distinctly states that the highest kind of worship to which we refer in this chapter, is only possible after the acquisition of the knowledge of God. For it is said, “To love the Lord your God, and to serve Him with all your heart and with all your soul” (Deut. 11:13), and, as we have shown several times, man’s love of God is identical with His knowledge of Him. The Divine service enjoined in these words must, accordingly, be preceded by the love of God. Our Sages have pointed out to us that it is a service in the heart, which explanation I understand to mean this: man concentrates all his thoughts on the First Intellect, and is absorbed in these thoughts as much as possible. David therefore commands his son Solomon these two things, and exhorts him earnestly to do them: to acquire a true knowledge of God, and to be earnest in His service after that knowledge has been acquired. For he says, “And thou, Solomon my son, know thou the God of thy father, and serve him with a perfect heart . . . if thou seek him, he will be found of thee; but if thou forsake him, he will cast thee off for ever” (1 Chron. 28:9). The exhortation refers to, the intellectual conceptions, not to the imaginations: for the latter are not called “knowledge,” but “that which cometh into your mind” (Ezek. 20:32). It has thus been shown that it must be man’s aim, after having acquired the knowledge of God, to deliver himself up to Him, and to have his heart constantly filled with longing after Him. He accomplishes this generally by seclusion and retirement. Every pious man should therefore seek retirement and seclusion, and should only in case of necessity associate with others.

הערה
הקשר ההדדי: האל עם האדם כשהוא עם האל
16 כבר הבהרתי לך (פסקה 13) שהשכל הזה ששפע עלינו ממנו יתעלה הוא הקשר אשר בינינו ובינו. והבחירה בידך: אם תחפוץ לחזק את הקשר הזה ולעבות אותו, תעשה כן; ואם תחפוץ להחליש אותו ולדקק אותו מעט מעט עד שתקטע אותו, תעשה כן. הקשר הזה יתחזק רק בהפעלתו באהבת ה' ובהתמסרות לכך כמו שביארנו; והקשר הזה יחלש ויידקק בהעסקת מחשבתך בזולתו. ודע שאפילו היית הגדול שבחכמי המדע האלוהי לאמיתתו, הרי כשאתה מפַנה את מחשבתך מן ה' ועוסק כולך באכילה הכרחית או בעיסוק הכרחי, אתה קוטע את אותו הקשר אשר בינך ובין ה', ואינך עמו באותה העת. וכן הוא אינו עמך, משום שאותו היחס שבינך ובינו נקטע בפועל באותה שעה. ולכן היו אנשי המעלה מקמצים בזמנים שהם עסקו בהם בדברים שאינם ה'. והזהירו (חז"ל) על כך ואמרו: "אַל תְּפַנּוּ אֵל מדעתכם" (בבלי שבת קמט,א). ואמר דוד: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד, כִּי מִימִינִי – בַּל אֶמּוֹט" (תהילים טז,ח), כלומר: איני מפנה את מחשבתי ממנו, וכאילו הוא ידי הימנית שאיני מסיח דעתי ממנה אף להרף עין, בשל מהירות תנועתה, ומשום כך לא אמוט, כלומר לא אפול.

Note.—I have shown you that the intellect which emanates from God unto us is the link that joins us to God. You have it in your power to strengthen that bond, if you choose to do so, or to weaken it gradually, till it breaks if you prefer this. It will only become strong when you employ it in the love of God, and seek that love: it will be weakened when you direct your thoughts to other things. You must know that even if you were the wisest man in respect to the true knowledge of God, you break the bond between you and God whenever you turn entirely your thoughts to the necessary food or any necessary business; you are then not with God, and He is not with you: for that relation between you and Him is actually interrupted in those moments. The pious were therefore particular to restrict the time in which they could not meditate upon the name of God, and cautioned others about it, saying, “Let not your minds be vacant from reflections upon God.” In the same sense did David say, “I have set the Lord always before me; because he is at my right hand, I shall not be moved” (Ps. 16:8); i.e., I do not turn my thoughts away from God; He is like my right hand, which I do not forget even for a moment on account of the ease of its motions, and therefore I shall not be moved, I shall not fail.

האימון להתמקד בה'
17 ודע שכל מעשי העבודות הללו, כמו קריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות – אין תכליתם אלא לאמן אותך בעיסוק בציווייו יתעלה על פני עיסוק בענייני העולם הזה, והרי אתה כאילו מתעסק בו יתעלה על פני זולתו. ואם אתה מתפלל בהנעת שפתיך כאשר אתה פונה אל הקיר וחושב על משאך ומתנך; וקורא בתורה בלשונך בעוד לבך עוסק בבניין ביתך בלי להתבונן במה שאתה קורא; וכיוצא בזה כל אימת שאתה עושה מצוה, אתה עושה אותה באבריך כמו החופר בור באדמה או חוטב עצים מן היער, מבלי להתבונן על משמעות אותו מעשה, לא מיהו מקורו ולא מה תכליתו – אל תחשוב שהשגת תכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר עליהם: "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם, וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם" (ירמיהו יב,ב).

We must bear in mind that all such religious acts as reading the Law, praying, and the performance of other precepts, serve exclusively as the means of causing us to occupy and fill our mind with the precepts of God, and free it from worldly business; for we are thus, as it were, in communication with God, and undisturbed by any other thing. If we, however, pray with the motion of our lips, and our face toward the wall, but at the same time think of our business; if we read the Law with our tongue, whilst our heart is occupied with the building of our house, and we do not think of what we are reading; if we perform the commandments only with our limbs, we are like those who are engaged in digging in the ground, or hewing wood in the forest, without reflecting on the nature of those acts, or by whom they are commanded, or what is their object. We must not imagine that [in this way] we attain the highest perfection; on the contrary, we are then like those in reference to whom Scripture says, “Thou art near in their mouth, and far from their reins” (Jer. 12:2).

18 מכאן אחל להדריך אותך אל צורת האימון, כדי שתשיג את התכלית הגדולה הזאת.

I will now commence to show you the way how to educate and train yourselves in order to attain that great perfection.

שלב הכנה א) הדבר הראשון שתטיל על עצמך הוא לפַנות את דעתך מכל דבר כאשר אתה קורא קרית שמע ומתפלל, ואל תסתפק בכוונה בקרית שמע בפסוק ראשון ובתפילה בברכה ראשונה.
שלב הכנה ב) כשדבר זה יעלה בידך לגמרי, ויתבסס במשך שנים, הטל על עצמך לאחר מכן שכל אימת שתקרא בתורה או תשמע אותה, שלא תחדל מלִפְנות כל־כולך ובכל מחשבתך להתבונן במה שתשמע או תקרא.
שלב הכנה ג) כשגם דבר זה יתבסס למשך תקופה, הטל על עצמך שמחשבתך תהיה תמיד זַכּה (ממחשבות אחרות) בקריאתך את כל שאר דברי הנביאים. ואפילו בכל הברכות תתכוון בהן להתבונן במה שתבטא בשפתיך ולבחון את משמעותו.
שלב יעד) לאחר שיזדככו לך אותן עבודות, ומחשבתך בהן בעת עשייתן תהיה נקייה ממחשבה בדבר מענייני העולם הזה –
זמן לצרכי גוף) הטל על עצמך אחר כך להעסיק את מחשבתך בצרכיך או במותרותיך, וככלל תעסיק את מחשבתך במילי דעלמא (=בדברי העולם הזה), (רק) בזמן אכילתך או שתייתך או בהיותך במרחץ או כשאתה מדבר עם אשתך או בניך הקטנים או כשאתה מדבר עם המון העם. הרי מצאתי לך זמנים ארוכים וממושכים לחשוב בהן בכל מה שתצטרך מענייני הקניין וניהול הבית ותיקון הגוף.
זמן למצוות) אך בזמני המעשים התורניים אל תעסיק את המחשבה אלא במה שאתה עושה, כמו שביארנו.

The first thing you must do is this: Turn your thoughts away from everything while you read Shema‘ or during the Tefilláh, and do not content yourself with being devout when you read the first verse of Shema, or the first paragraph of the prayer. When you have successfully practised this for many years, try in reading the Law or listening to it, to have all your heart and all your thought occupied with understanding what you read or hear. After some time when you have mastered this, accustom yourself to have your mind free from all other thoughts when you read any portion of the other books of the prophets, or when you say any blessing; and to have your attention directed exclusively to the perception and the understanding of what you utter. When you have succeeded in properly performing these acts of divine service, and you have your thought, during their performance, entirely abstracted from worldly affairs, take then care that your thought be not disturbed by thinking of your wants or of superfluous things. In short, think of worldly matters when you eat, drink, bathe, talk with your wife and little children, or when you converse with other people. These times, which are frequent and long, I think must suffice to you for reflecting on everything that is necessary as regards business, household, and health. But when you are engaged in the performance of religious duties, have your mind exclusively directed to what you are doing.

זמן להתבודדות) וכשאתה מתבודד לבדך כשאין איש אתך, וכשאתה ער על מיטתך, הישמר מכל משמר מלהפעיל את מחשבתך באותם זמנים יקרים בשום דבר אחר מלבד אותה עבודה שכלית, שהיא ההתקרבות לה' והעמידה לפניו באופן האמיתי שהודעתיך, לא באופן של היפעלויות דמיוניות.
סיכום) זוהי לדעתי התכלית שיוכל להשיג איש מאנשי החכמה המכשיר את עצמו לכך בצורה זו של אימון.

When you are alone by yourself, when you are awake on your couch, be careful to meditate in such precious moments on nothing but the intellectual worship of God, viz., to approach Him and to minister before Him in the true manner which I have described to you—not in hollow emotions. This I consider as the highest perfection wise men can attain by the above training.

דרגת משה והאבות
19 דרגת משה) אבל שאדם יזכה להשיג את האמיתות ולשמוח במה שהשיג, בעודו מדבר עם בני אדם ועוסק בצרכי גופו כשכל שכלו מופנה אל ה' יתעלה; והוא לפניו יתעלה בלבו תמיד בעודו עם בני אדם בחיצוניותו, על דרך מה שנאמר במשלים השיריים שנאמרו על העניינים האלה: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק" (שיר השירים ה,ב) – על דרגה זו איני אומר שהיא דרגת כל הנביאים, אלא אני אומר שהיא דרגת משה רבינו, שנאמר עליו: "וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה', וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ" (שמות כד,ב), ונאמר עליו "וַיְהִי שָׁם עִם ה' [אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה]" (שם לד,כח), ונאמר לו: "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" (דברים ה,כז), כמו שביארנו את משמעויות הפסוקים האלה (פסקה 10; א,יג; א,יח).
דרגת האבות) וזוהי גם דרגת האבות, שמקרבתם אליו יתעלה הושג שנודע בהם שמו לָעולם: "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב [שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם] זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם [וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר]" (שמות ג,טו), ומהתאחדות שכליהם בהשגתו הושג שנכרתה עם כל אחד מהם ברית נצחית, "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב [וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר]" (ויקרא כו,מב).
20 ייחוד 1: השילוב) כי על ארבעה אלו, כלומר האבות ומשה רבינו, התבארה התאחדותם עם ה' שהעידו עליה הכתובים, כוונתי להשגתו ולאהבתו; וכן השגחת ה' עליהם ועל צאצאיהם אחריהם גדולה. ועם זאת הם היו עוסקים בהנהגת בני האדם וצבירת נכסים וההשתדלות בקניין. זו לדעתי ראיה שבעת אותם מעשים, הם היו עושים אותם באבריהם בלבד, בעוד שכלם לא סר מלפני ה' יתעלה.
21 ייחוד 2: ייסוד עם) כמו כן נראה לי שמה שחייב שאותם ארבעה נשארו בתכלית השלמות עם ה', כשהשגחתו עליהם התמידה, אף בעת התעסקותם בצבירת נכסים, כלומר בעת הרעייה ועבודת האדמה וניהול הבית, הוא שתכליתם בכל אותם מעשים היתה להתקרב אליו יתעלה. ומה רבה הקרבה! כי תכלית השתדלותם בחייהם היתה להביא למציאות אומה שתדע את ה' ותעבוד אותו, "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו [וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט]" (בראשית יח,יט). הרי התברר לך שתכלית כל השתדלותם היתה מופנית להפצת ייחוד השם בעולם והדרכת בני האדם לאהבתו יתעלה. ולכן עלתה בידם דרגה זו, כי אותן התעסקויות הן עבודה צרופה גדולה.
22 סיכום) אותה דרגה אינה כזו שאיש אשר כמוני יתיימר להדריך להשגתה. אך אל אותה דרגה שנזכרה לפניה ניתן לשאוף להגיע על ידי אותו אימון שהזכרנו. ואל ה' נישא תחינה להסיר את המכשולים המבדילים בינינו ובינו, אף על פי שרוב המכשולים הללו נובעים מאתנו, כמו שביארנו בפרקי החיבור הזה (ג,יא-יב), "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו נט,ב).

When we have acquired a true knowledge of God, and rejoice in that knowledge in such a manner, that whilst speaking with others, or attending to our bodily wants, our mind is all that time with God; when we are with our heart constantly near God, even whilst our body is in the society of men; when we are in that state which the Song on the relation between God and man poetically describes in the following words: “I sleep, but my heart waketh: it is the voice of my beloved that knocketh” (Song 5:2):—then we have attained not only the height of ordinary prophets, but of Moses, our Teacher, of whom Scripture relates: “And Moses alone shall come near before the Lord” (ibid. 34:28); “But as for thee, stand thou here by me” (Deut. 5:28). The meaning of these verses has been explained by us. The Patriarchs likewise attained this degree of perfection; they approached God in such a manner that with them the name of God became known in the world. Thus we read in Scripture: “The God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob. . . . This is My name for ever” (Exod. 3:15). Their mind was so identified with the knowledge of God, that He made a lasting covenant with each of them: “Then will I remember my covenant with Jacob,” etc. (Lev. 26:42). For it is known from statements made in Scripture that these four, viz., the Patriarchs and Moses, had their minds exclusively filled with the name of God, that is, with His knowledge and love; and that in the same measure was Divine Providence attached to them and their descendants. When we therefore find them also, engaged in ruling others, in increasing their property, and endeavouring to obtain possession of wealth and honour, we see in this fact a proof that when they were occupied in these things, only their bodily limbs were at work, whilst their heart and mind never moved away from the name of God. I think these four reached that high degree of perfection in their relation to God, and enjoyed the continual presence of Divine Providence, even in their endeavours to increase their property, feeding the flock, toiling in the field, or managing the house, only because in all these things their end and aim was to approach God as much as possible. It was the chief aim of their whole life to create a people that should know and worship God. Comp. “For I know him, that he will command his children and his household after him” (Gen. 18:19). The object of all their labours was to publish the Unity of God in the world, and to induce people to love Him; and it was on this account that they succeeded in reaching that high degree; for even those [worldly] affairs were for them a perfect worship of God. But a person like myself must not imagine that he is able to lead men up to this degree of perfection It is only the next degree to it that can be attained by means of the above-mentioned training. And let us pray to God and beseech Him that He clear and remove from our way everything that forms an obstruction and a partition between us and Him, although most of these obstacles are our own creation, as has several times been shown in this treatise. Comp. “Your iniquities have separated between you and your God” (Isa. 59:2).

עקרון ההשגחה המדורגת ההדדית
23 והנה נגלה לי עתה היבט עיון נפלא מאוד, שעל ידו יוּתרו ספקות ויתגלו סודות אלוהיים. והוא שכבר ביארנו בפרקי ההשגחה (ג,יז-כג) שעל פי מידת שׂכלו של כל בעל שׂכל תהיה בו ההשגחה.
תמידית) וכך, האדם השלם בהשגתו ששכלו אינו סר תמיד מעם ה' – ההשגחה עליו תמידית היא.
לפרקים) והאדם השלם בהשגתו שמחשבתו מוסרת מה' לעתים – הרי שההשגחה עליו היא רק בזמן מחשבתו בה', ומוסרת ההשגחה ממנו בזמן התעסקותו. הסרתה ממנו אז אינה כהסרתה ממי שמעולם לא השכיל, אלא אותה השגחה מתמעטת, כיוון שלאותו שלם בהשגתו אין בזמן התעסקותו שֵׂכל בפועל אלא הוא משיג אז בכוח קרוב (=פוטנציאל הקרוב למימוש), והוא דומה אז לסופר מיומן בשעה שאינו כותב.
העדר) ואילו מי שלא השכיל את ה' כל עיקר – הוא כאדם הנמצא בחושך ולא ראה מעולם אור, כמו שביארנו (ג,יח5) על הפסוק "וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ" (שמואל־א ב,ט).
שיא) ומי שהשיג, והוא מתקדם כל־כולו למושכלוֹ – הוא כמי שנמצא באור השמש הבהיר.
לפרקים) ומי שכבר השיג, והוא עוסק (בעניינים אחרים) – הרי הוא בשעת עיסוקו כמי שנמצא ביום המעונן שהשמש אינה מאירה בו בגלל העננים המבדילים בינה ובינו.

An excellent idea presents itself here to me, which may serve to remove many doubts, and may help to solve many difficult problems in metaphysics. We have already stated in the chapters which treat of Divine Providence, that Providence watches over every rational being according to the amount of intellect which that being possesses. Those who are perfect in their perception of God, whose mind is never separated from Him, enjoy always the influence of Providence. But those who, perfect in their knowledge of God, turn their mind sometimes away from God, enjoy the presence of Divine Providence only when they meditate on God; when their thoughts are engaged in other matters, divine Providence departs from them. The absence of Providence in this case is not like its absence in the case of those who do not reflect on God at all: it is in this case less intense, because when a person perfect in his knowledge [of God] is busy with worldly matters, he has not knowledge in actuality, but only knowledge in potentiality [though ready to become actual]. This person is then like a trained scribe when he is not writing. Those who have no knowledge of God are like those who are in constant darkness and have never seen light. We have explained in this sense the words: “The wicked shall be silent in darkness” (1 Sam. 2:9), whilst those who possess the knowledge of God, and have their thoughts entirely directed to that knowledge, are, as it were, always in bright sunshine; and those who have the knowledge, but are at times engaged in other themes, have then as it were a cloudy day: the sun does not shine for them on account of the cloud that intervenes between them and God.

24 על כן נראה לי שכל אחד מהנביאים או מאנשי המעלה השלמים שפגעה בו רעה מרעות העולם הזה, לא מצאה אותו רעה זו אלא בזמן אותו הסח הדעת, וגודל הצרה הוא בהתאם למשך אותו הסח הדעת או פחיתות הדבר שהתעסק בו. ומאחר שהעניין כך הוא, כבר הותר הספק הגדול שהביא את הפילוסופים לשלול את ההשגחה האלוהית מכל פרט מבני האדם ולהשוות בינם ובין פרטי שאר מיני בעלי החיים, וראייתם היתה מכך שאנשי מעלה צדיקים נפגעו מפגעים גדולים. והתבאר הסוד בזה אפילו לפי המתחייב מדעותיהם. ותהיה השגחת ה' יתעלה תמידית על מי שזכה באותו שפע המצוי לכל מי שמשתדל לזכות בו.
השגחה בשל השגה ושמחה) ובעת שמחשבת האדם והשגתו את ה' יתעלה בדרכים האמיתיות, ושמחתו במה שהשיג, הופכות שלמות – אי אפשר אז בשום אופן שיפגע באותו אדם אף מין ממיני הרעות, משום שהוא עם ה', וה' עמו.
השגחה מאקראיות) אך כאשר הוא פונה מה' יתעלה, שהוא מוסתר אז מה' וה' מוסתר ממנו – אז הוא חשוף לכל רע שיזדמן לפגוע בו. כי הדבר הגורם להשגחה ולהינצלות מים האקראיות הוא אותו שפע שכלי; ויש שהוא מוסתר לזמן מה מאותו איש מעלה טוב, או שכלל לא הגיע לאותו אדם הפחוּת והרשע, ולכן קרה לשניהם מה שקרה.

Hence it appears to me that it is only in times of such neglect that some of the ordinary evils befall a prophet or a perfect and pious man: and the intensity of the evil is proportional to the duration of those moments, or to the character of the things that thus occupy their mind. Such being the case, the great difficulty is removed that led philosophers to assert that Providence does not extend to every individual, and that man is like any other living being in this respect, viz., the argument based on the fact that good and pious men are afflicted with great evils. We have thus explained this difficult question even in accordance with the philosophers’ own principles. Divine Providence is constantly watching over those who have obtained that blessing which is prepared for those who endeavour to obtain it. If man frees his thoughts from worldly matters, obtains a knowledge of God in the right way, and rejoices in that knowledge, it is impossible that any kind of evil should befall him while he is with God, and God with him. When he does not meditate on God, when he is separated from God, then God is also separated from him; then he is exposed to any evil that might befall him; for it is only that intellectual link with God that secures the presence of Providence and protection from evil accidents. Hence it may occur that the perfect man is at times not happy, whilst no evil befalls those who are imperfect; in these cases what happens to them is due to chance.

25 האמנה זו התבררה לי גם מלשון התורה. הוא יתעלה אמר: "[וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים] וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" (דברים לא,יז). הוא הבהיר שאנחנו הסיבה להסתרת פנים זו ואנחנו היוצרים את ההסתרה הזאת. והוא אשר אמר: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה" (שם,יח). ואין ספק שדין היחיד כדין הציבור.
26 הרי התברר לך שהסיבה להיותו של אחד מבני האדם מופקר לאקראיות, והיותו נתון "לאכול" כבהמות, הוא היסתרו מה'. אך כאשר "אלהיו בקרבו" אין פוגע בו רע כלל.
א) הוא יתעלה אמר: "אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי, אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ [אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי]" (ישעיהו מא,י; ושם: כִּי עִמְּךָ אָנִי).
ב) ואמר: "כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ [כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה, וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ]" (שם מג,ב), כלומר: 'כי תעבר במים ואני אתך – הנהרות לא ישטפוך'. כי כל מי שהוכשר עד ששפע עליו השכל הזה, תילווה אליו ההשגחה ותימנענה ממנו כל הרעות.
ג) נאמר: "ה' לִי – לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם?" (תהילים קיח,ו), ונאמר: "הַסְכֶּן נָא עִמּוֹ וּשְלָם" (איוב כב,כא), כלומר פנה אליו ויהיה לך שלום מכל רע.

This principle I find also expressed in the Law. Comp. “And I will hide my face them, and they shall be devoured, and many evils and troubles shall befall them: so that they will say in that day, Are not these evils come upon us, because our God is not among us?” (Deut. 31:17). It is clear that we ourselves are the cause of this hiding of the face, and that the screen that separates us from God is of our own creation. This is the meaning of the words: “And I will surely hide my face in that day, for all the evils which they shall have wrought” (ibid. ver. 18). There is undoubtedly no difference in this regard between one single person and a whole community. It is now clearly established that the cause of our being exposed to chance, and abandoned to destruction like cattle, is to be found in our separation from God. Those who have their God dwelling in their hearts, are not touched by any evil whatever. For God says: “Fear thou not, for I am with thee; be not dismayed, for I am thy God” (Isa. 41:10). “When thou passest through the waters, I will be with thee; and through the rivers, they shall not overflow thee” (ibid. 42:2). For if we prepare ourselves, and attain the influence of the Divine Intellect, Providence is joined to us, and we are guarded against all evils. Comp. “The Lord is on my side; I will not fear; what can man do unto me?” (Ps. 118:6). “Acquaint now thyself with him, and be at peace” (Job 22:2 1); i.e., turn unto Him, and you will be safe from all evil.

שיר של פגעים
27 התבונן ב'שיר שֶׁלִּפגעים' (=תהילים צא) ותמצא שהוא מתאר את אותה השגחה גדולה, ואת השמירה וההגנה מכל הפגעים הגופניים, הן הכלליים הן המיוחדים לאדם מסוים דווקא; הן אלה הנובעים מטבע המציאות הן אלה הנגרמים מנכלי בני אדם.
הגנה מפגעי הטבע) הוא אמר: "כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ, מִדֶּבֶר הַוּוֹת. בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה, צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ. לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה, מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם. מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ, מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם" (תהילים צא,ג-ו).
הגנה מפגעי האדם) ואז הגיע לתיאור ההגנה מנכלי בני אדם, ואמר: אתה, אם יזדמן לך לעבור בשדה קרב נרחב כשאתה בדרכך – אפילו ייהרגו אלף משמאלך ועשרת אלפים מימינך, לא יפגע בך רע כלל, אלא תביט ותראה בעיניך את משפט ה' וגמולו לרשעים האלה שנהרגו, ואתה שלום. והם דבריו "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ, אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ. רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט, וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה" (שם,ז-ח).
סיבת ההגנה) אחר כך המשיך ואמר את מה שאמר על השמירה, ואז נתן את הטעם להגנה הגדולה הזאת ואמר שהסיבה להשגחה הגדולה הזאת על אדם זה היא: "כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ, אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי" (שם,יד). וכבר ביארנו בפרקים שקדמו (א,סא-סג) שמשמעות ידיעת השם היא השגתו. והרי הוא כאילו אומר: "אדם זה זכה להגנה זו משום שהוא ידע אותי, וחשק בי אחר כך". ידוע לך ההבדל בין 'אוהב' ו'חושק', שהאהבה המופלגת עד שלא תישאר מחשבה על דבר אחר מלבד אותו אהוב, היא החשק.

Consider the Psalm on mishaps, and see how the author describes that great Providence, the protection and defence from all mishaps that concern the body, both from those that are common to all people, and those that concern only one certain individual; from those that are due to the laws of Nature, and those that are caused by our fellow-men. The Psalmist says: “Surely he will deliver thee from the snare of the fowler, and from the noisome pestilence. He shall cover thee with his feathers, and under his wings shalt thou trust: His truth shall be thy shield and buckler. Thou shalt not be afraid for the terror by night; nor for the arrow that flieth by day” (Ps. 91:3-5). The author then relates how God protects us from the troubles caused by men, saying, If you happen to meet on your way with an army fighting with drawn swords, killing thousands at your left hand and myriads at your right hand, you will not suffer any harm; you will behold and see how God judges and punishes the wicked that are being slain, whilst you remain unhurt. “A thousand shall fall at thy side, and ten thousand at thy right hand; but it shall not come nigh thee. Only with thine eyes shalt thou behold and see the reward of the wicked” (ibid. vers. 7, 8). The author then continues his description of the divine defence and shelter, and shows the cause of this great protection, saying that such a man is well guarded “Because he hath set his love upon me, therefore will I deliver him: I will set him on high, because he hath known my name” (ibid. ver. 14). We have shown in previous chapters that by the “knowledge of God’s name,” the knowledge of God is meant. The above passage may therefore be paraphrased as follows: “This man is well guarded, because he hath known me, and then (bi chashak) loved me.” You know the difference between the two Hebrew terms that signify “to love,” ahab and ḥashak. When a man’s love is so intense that his thought is exclusively engaged with the object of his love, it is expressed in Hebrew by the term ḥashak.

מניעות הגוף: הגיל ותכונות האופי
28 הפילוסופים הבהירו שכוחות הגוף בימי הנעורים מעכבים את רוב המידות הטובות, קל וחומר את אותה מחשבה זכה המושגת משלמות המושכלות ומביאה לחשק בו יתעלה, כי בלתי אפשרי להשיג אותה כשהלֵחוֹת הגופניות רותחות. אבל ככל שייחלשו כוחות הגוף ותדעך אש התאוות, יתחזק השכל ויתפשטו אורותיו ותזדכך השגתו וישמח במה שהשיג, עד שכאשר השלם יבוא בימים ויקרבו ימיו למות תרבה אותה השגה מאוד, ויגדלו השמחה באותה השגה והחשק במושג, עד שתיפרד אז הנפש מן הגוף בעת אותו עונג.

The philosophers have already explained how the bodily forces of man in his youth prevent the development of moral principles. In a greater measure this is the case as regards the purity of thought which man attains through the perfection of those ideas that lead him to an intense love of God. Man can by no means attain this so long as his bodily humours are hot. The more the forces of his body are weakened, and the fire of passion quenched, in the same measure does man’s intellect increase in strength and light; his knowledge becomes purer, and he is happy with his knowledge. When this perfect man is stricken in age and is near death, his knowledge mightily increases, his joy in that knowledge grows greater, and his love for the object of his knowledge more intense, and it is in this great delight that the soul separates from the body.

מיתת נשיקה
29 על עניין זה רמזו החכמים על מות משה ואהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה, ואמרו על הפסוק "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (דברים לד,ה) – "מלמד שמת בנשיקה" (מדרש תנאים דברים לד,ה). וכן נאמר על אהרן: "[וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר] עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם" (במדבר לג,לח). וכן אמרו על מרים: "אף היא בנשיקה מתה" (בבלי מועד קטן כח,א), אלא שלא נאמר לגביה "על פי ה'" משום שהיא אישה, ולא יאה להזכיר את הדימוי הזה לגביה. הכוונה היא ששלושתם מתו בעת העונג של אותה השגה, מעוצמת החשק. החכמים ז"ל הלכו במימרה זו על הדרך השירית המפורסמת המכנה את ההשגה הבאה עם עוצמת החשק בו יתעלה "נשיקה", כמו שנאמר: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ [כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן]" (שיר השירים א,ב).
30 סוג זה של מיתה, שהוא ההיחלצות מן המוות באמת, אמרו (חכמינו) ז"ל שהגיע דווקא למשה אהרן ומרים. שאר הנביאים ואנשי המעלה הם למטה מזה, אבל באופן כללי השגת שכליהם מתחזקת עם ההסתלקות, כמו שנאמר: "[אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח,] וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיהו נח,ח). אותו שכל יישאר לאחר מכן הישארות נצחית במצב קבוע, משום שכבר הוסר המכשול שהיה מסתיר בעדו בחלק מן הזמנים, והישארותו תהיה באותו עונג גדול שאינו מסוג עונגי הגוף, כמו שביארנו בחיבורינו (פה"מ, הקדמה לפרק חלק; תשובה ח) וביארו אחרים לפנינו.

To this state our Sages referred, when in reference to the death of Moses, Aaron, and Miriam, they said that death was in these three cases nothing but a kiss. They say thus: We learn from the words, “And Moses the servant of the Lord died there in the land of Moab by the mouth of the Lord” (Deut. 34:5), that his death was a kiss. The same expression is used of Aaron: “And Aaron the priest went up into Mount Hor . . . by the mouth of the Lord, and died there” (Num. 33:38) Our Sages said that the same was the case with Miriam; but the phrase “by the mouth of the Lord” is not employed, because it was not considered appropriate to use these words in the description of her death as she was a female. The meaning of this saying is that these three died in the midst of the pleasure derived from the knowledge of God and their great love for Him. When our Sages figuratively call the knowledge of God united with intense love for Him a kiss, they follow the well-known poetical diction, “Let him kiss me with the kisses of his mouth” (Song 1:2). This kind of death, which in truth is deliverance from death, has been ascribed by our Sages to none but to Moses, Aaron, and Miriam. The other prophets and pious men are beneath that degree: but their knowledge of God is strengthened when death approaches. Of them Scripture says, “Thy righteousness shall go before thee; the glory of the Lord shall be thy reward” (Isa. 58:8). The intellect of these men remains then constantly in the same condition, since the obstacle is removed that at times has intervened between the intellect and the object of its action: it continues for ever in that great delight, which is not like bodily pleasure. We have explained this in our work, and others have explained it before us.

חתימה והדרכה
31 הטל אפוא על עצמך להבין את הפרק הזה, ותהיה שאיפתך להרבות באותם זמנים שאתה בהם עם ה' או משתדל להתקרב אליו, ולמעט באותם זמנים שאתה בהם עם זולתו ואינך משתדל להתקרב אליו. די בהדרכה זו בהתאם למטרת חיבור זה.

Try to understand this chapter, endeavour with all your might to spend more and more time in communion with God, or in the attempt to approach Him; and to reduce the hours which you spend in other occupations, and during which you are not striving to come nearer unto Him. This instruction suffices for the object of this treatise.