מורה נבוכים חלק ג פרק נ

הטעמים לסיפורי התורה הנראים חסרי תועלת
סיפורי התורה הנראים חסרי תועלת
1 יש גם דברים שהם מסתרי תורה שרבים נכשלו בהם וראוי לבארם. והם אותם סיפורים המסופרים בתורה שחושבים שאין תועלת בהזכרתם,
דוגמאות) כגון תיאור הסתעפות העממים מנח ושמותם ומקומותיהם (בראשית י), וכן בְּנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי (שם לו,כ-ל), ותיאור הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם (שם,לא-לט) וכיוצא בזה.
הביקורת) ידועים לך דבריהם (של חז"ל) שמנשה הרשע היה ממלא את מושבו השפל בביקורת על המקומות האלה דווקא. הם אמרו: "היה יושב ודורש בהגדות שלדופי. היה אומר: לא היה לו למשה לכתוב אלא 'וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע' (בראשית לו,כב)" וכו' (בבלי סנהדרין צט,ב).
הכלל: הסיפורים בתורה באים לאמת דעות או לתקן מעשים
2 אני אודיעך כלל, ולאחר מכן אחזור לפרט אותו, כמו שעשיתי בהטעמת המצוות.

THERE are in the Law portions which include deep wisdom, but have been misunderstood by many persons.; they require, therefore, an explanation. I mean the narratives contained in the Law which many consider as being of no use whatever; e.g., the list of the various families descended from Noah, with their names and their territories (Gen. x.); the sons of Seir the Horite (ibid. 36:20-30); the kings that reigned in Edom (ibid. 31, seq.); and the like. There is a saying of our Sages (B Ṭ. Sanh. 99b) that the wicked king Manasse frequently held disgraceful meetings for the sole purpose of criticising such passages of the Law. “He held meetings and made blasphemous observations on Scripture, saying, Had Moses nothing else to write than, And the sister of Lotan was Timna” (Gen. 36:22)? With reference to such passages, I will first give a general principle, and then discuss them seriatim, as I have done in the exposition of the reasons of the precepts.

דע שכל סיפור שתמצא מוזכר בתורה הוא לתועלת הכרחית בתורה:
א) אם לאמת דעה שהיא אחד מיסודות התורה,
ב) או לתיקון מעשה מן המעשים כדי שלא יהיו בין בני האדם עושק ותוקפנות. אסדר לך את הדברים כסדר:

Every narrative in the Law serves a certain purpose in connexion with religious teaching. It either helps to establish a principle of faith, or to regulate our actions, and to prevent wrong and injustice among men; and I will show this in each case.

שושלת היוחסין עד אברהם: הסרת ערעור על חידוש העולם
3 הדעה) מאחר שיסוד התורה הוא שהעולם מחודש, ושמי שנברא בתחילה הוא פרט אחד מן המין האנושי, והוא אדם, ופרק הזמן שחלף בין אדם למשה רבינו הוא אלפיים וחמש מאות שנה בערך –
הספק) אילו נמסר להם דבר זה בלבד, היו האנשים אז נחפזים להטיל ספק; שהרי בני האדם נמצאו מפוזרים בקצוות כל הארץ ובעממים שונים ועם לשונות שונות רחוקות זו מזו מאוד.
ביסוס הדעה) ספק זה הוסר בכך שתוארו ייחוסם והסתעפותם של כולם, ונזכרו שמותם של אלה המפורסמים: פלוני בן פלוני, וימי חייהם, וסופר היכן שכנו (בראשית ה; י; יא,י-לב), והטעם לכך שהתפזרו לקצוות הארץ, והטעם לַשוני בלשונותיהם, אף על פי שבתחילה היו במקום אחד ושפה אחת לכול (בראשית יא,א-ט), שהרי כך התחייב מהיותם בני איש אחד.
נח ואברהם: השכר והעונש
4 וכן תיאור סיפור המבול (בראשית ו-ט) וסיפור סדום ועמורה (שם יח,כ עד יט-כח) הם כדי להביא ראיות לדעה הנכונה, שהיא: "אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק, אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ" (תהילים נח,יב).

It is one of the fundamental principles of the Law that the Universe has been created ex nihilo, and that of the human race, one individual being, Adam, was created. As the time which elapsed from Adam to Moses was not more than about two thousand five hundred years, people would have doubted the truth of that statement if no other information had been added, seeing that the human race was spread over all parts of the earth in different families and with different languages, very unlike the one to the other. In order to remove this doubt the Law gives the genealogy of the nations (Gen. v. and x.), and the manner how they branched off from a common root. It names those of them who were well known, and tells who their fathers were, how long and where they lived. It describes also the cause that led to the dispersion of men over all parts of the earth, and to the formation of their different languages, after they had lived for a long time in one place, and spoken one language (ibid. xi.), as would be natural for descendants of one person. The accounts of the flood (ibid. vi.-viii.) and of the destruction of Sodom and Gomorrah (ibid. xix.), serve as an illustration of the doctrine that “Verily there is a reward for the righteous; verily He is a God that judgeth in the earth” (Ps. 58:12).

מלחמת תשעת המלכים: הנס וההקרבה והמידות
5 וכן תיאור אותה מלחמת תשעת המלכים (בראשית יד) –
א) כדי לספר על הנס של ניצחון אברהם עם מתי מעט כשאין איתם מלך, על ארבעה מלכים גדולים.
ב) וכן הודיענו שהגן על קרובו משום שהיה שותף לאמונתו, והכניס עצמו בסכנת המלחמה כדי להצילו.
ג) וכן הודיענו על הסתפקותו במועט והיותו שמח בחלקו, מקל ראש ברכישת הממון ונותן דעתו לטוּב המידות, והוא שאמר: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל [וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר: 'אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם']" (שם יד,כג).

The narration of the war among the nine kings (ibid. xiv.) shows how, by means of a miracle, Abraham, with a few undisciplined men, defeated four mighty kings. It illustrates at the same time how Abraham sympathized with his relative, who had been brought up in the same faith, and how he exposed himself to the dangers of warfare in order to save him. We further learn from this narrative how contented and satisfied Abraham was, thinking little of property, and very much of good deeds; he said, “I will not take from a thread even to a shoe-latchet” (Gen. 14:23)

תיאור ייחוסי בני שעיר: הצורך במחיית עמלק דווקא
6 תיאור שבטי בני שעיר וייחוסם האישי הוא בשל מצוה אחת: שהוא יתעלה ציווה למחות את זרע עמלק דווקא, ועמלק אינו אלא בן אליפז מתמנע אחות לוטן. ואילו את שאר בני עשו לא ציווה להרוג. עשו התחתן בבני שעיר, כמו שהתבאר בכתוב, והוליד מהם ומלך עליהם והתערב זרעו בזרעם, ונעשו כל ארץ שעיר ואותם שבטים מיוחסים לשבט השליט, שהם בני עשו, ובפרט זרע עמלק, כי הוא היה הגיבור ביותר בהם. אילו לא היו מתבררים ייחוסים אלה ופירוטם – היו נהרגים כולם מבלי משים. על כן בירר הכתוב את שבטיהם ואמר: אלה שאתם רואים היום בשעיר ובמלכות עמלק – אין הם כולם בני עמלק, אלא הם בני פלוני ובני פלוני, והם התייחסו על עמלק רק משום שאמו (של עמלק) מהם. כל זה צדק מאת ה', כדי שלא יומת שבט בכלל שבט אחר, כי הגזרה היתה על זרע עמלק דווקא. וכבר ביארנו (ג,מא27) את אופן החכמה בזה.

The list of the families of Seir and their genealogy is given it the Law (ibid. 36:20-36), because of one particular commandment. For God distinctly commanded the Israelites concerning Amalek to blot out his name (Deut. 25:17-19). Amalek was the son of Eliphas and Timna, the sister of Lotan (ibid. 36:12). The other sons of Esau were not included in this commandment. But Esau was by marriage connected with the Seïrites, as is distinctly stated in Scripture: and Seïrites were therefore his children: he reigned over them; his seed was mixed with the seed of Seir, and ultimately all the countries and families of Seir were called after the sons of Esau who were the predominant family, and they assumed more particularly the name Amalekites, because these were the strongest in that family. If the genealogy of these families of Seir had not been described in full they would all have been killed, contrary to the plain words of the commandment. For this reason the Seirite families are fully described, as if to say, the people that live in Seir and in the kingdom of Amalek are not all Amalekites: they are the descendants of some other man, and are called Amalekites because the mother of Amalek was of their tribe. The justice of God thus prevented the destruction of an [innocent] people that lived in the midst of another people [doomed to extirpation]; for the decree was only pronounced against the seed of Amalek. The reason of this decree has already been stated by us (p. 205)

תיאור מלכי אדום: הרקע למצוות המלכת מלך
7 הטעם לתיאורו את הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם (בראשית לו,לא-לט) הוא כי מכלל המצוות: "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" (דברים יז,טו). והמלכים הללו שהזכיר – אין מהם אחד מאדום. הלא תראה שהוא מביא את ייחוסם ואת ארצם: פלוני ממקום פלוני, ופלוני ממקום פלוני. מה שנראה לי ביותר הוא שדרכיהם וסיפוריהם היו מפורסמים, כוונתי לדרכיהם של מלכי אדום הללו, ושהם אזרו עוז נגד בני עשו והכניעו אותם. לכן הזכיר אותם בשמם, וכאילו אמר: לִמדו לקח מאחיכם בני עשו שהיו מלכיהם פלוני ופלוני, ומעשיהם של הללו היו מפורסמים, כי לא עמד בראש אומה אדם שאינו מיוחס עליה שלא דיכא אותה דיכוי קשה או מועט.

The kings that have reigned in the land of Edom are enumerated (Gen 36:51, seq.) on account of the law, “Thou mayst not set a stranger over thee, which is not thy brother” (Deut. 17:15). For of these kings none was an Edomite; wherefore each king is described by his native land; one king from this place, another king from that place. Now I think that it was then well known how these kings that reigned in Edom conducted themselves, what they did, and how they humiliated and oppressed the sons of Esau. Thus God reminded the Israelites of the fate of the Edomites, as if saying unto them, Look unto your brothers, the sons of Esau, whose kings were so and so, and whose deeds are well known. [Learn therefrom] that no nation ever chose a foreigner as king without inflicting thereby some great or small injury upon the country.

הקושי בטעמי סיפורי המקרא – אי הכרת הרקע
8 כללו של דבר: כמו שציינתי לך (ג,מט32) את ריחוקן של דרכי הצאבים מאיתנו היום, כך תולדות הימים ההם נסתרות מאיתנו היום; ואילו ידענו אותן, וידענו את המאורעות שאירעו באותם ימים – היינו מבינים בפירוט את הטעם של דברים רבים שנזכרו.

In short, what I remarked in reference to our ignorance of the Sabean worship, applies also to the history of those days. If the religious rules of the Sabeans and the events of those days were known to us, we should be able to see plainly the reason for most of the things mentioned in the Pentateuch.

הסבר) ראוי שתבין שבחינת הדברים הכתובים אינה כבחינת המצבים הנראים לעין. כי במצבים הנראים לעין יש פרטים, שנובעות מהם תוצאות הכרחיות גדולות, שאין אפשרות להזכירם או שהדבר יארך. כשמתבוננים באותם סיפורים, חושב האדם המתבונן שיש בסיפורים האלה אריכות או כפילויות; ואילו היה רואה את מה שסופר היה מבין את ההכרח במה שנאמר. לכן כשאתה רואה בתורה סיפור שאינו במסגרת המצוות, אתה חושב שזהו סיפור שלא היה הכרח לתארו, או שיש בו אריכות או כפילויות, בעוד הטעם לזה הוא שלא ראית את הפרטים שהביאו להזכיר מה שנזכר כפי שנזכר.

It is also necessary to note the following observations. The view we take of things described by others is different from the view we take of things seen by us as eye-witnesses. For that which we see contains many details which are essential, and must be fully described. The reader of the description believes that it contains superfluous matter, or useless repetition, but if he had witnessed the event of which he reads, he would see the necessity of every part of the description. When we therefore notice narratives in the Torah, which are in no connexion with any of the commandments, we are inclined to think that they are entirely superfluous, or too lengthy, or contain repetitions; but this is only because we do not see the particular incidents which make those narratives noteworthy.

פירוט המסעות במדבר והאיסור לבנות את יריחו: הנצחת הניסים
9 בכלל זה ציון המסעות,
הקושי) שלכאורה נזכר מה שאין בו שום תועלת; ובשל דמיון השווא הזה שהיה עולה על הדעת נאמר: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'" (במדבר לג,ב).
הנצחה) הצורך בכך גדול מאוד, כי כל הנסים הם ודאיים רק למי שראה אותם, אך בעתיד הופכת הזכרתם לסיפור והשומע עלול לחשוב שהוא שקרי. וידוע שאין אפשרות ולא יעלה על הדעת שיהיו נסים יציבים וקיימים לאורך הדורות לכל בני האדם.
10 הנס הגדול) ומכלל נסי התורה – מן הגדולים בהם – שהותם של ישראל במדבר ארבעים שנה, והימצאות המן בו בכל יום.
א) ואותו מדבר הוא כמו שאמר הכתוב: "נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם" (דברים ח,טו),
ב) והם מקומות רחוקים מאוד ממקום יישוב, שאינם טבעיים לאדם, "לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן [וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת]" (במדבר כ,ה).
ג) ונאמר עליהם גם: "אֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ [וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם]" (ירמיהו ב,ו),
ד) ולשון התורה: "לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם [לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם]" (דברים כט,ה).
הכרת הנס) כל אלה נסים ברורים וניכרים. מכיוון שידע ה' יתעלה שיקרה בעתיד לנסים אלה מה שקורה לסיפורים,
א) ויחשבו שהם היו במדבר קרוב למקום יישוב, שאדם יכול לשהות בו, כמו המדבריות שהערבים (=הבדוים) שוכנים בהם היום,
ב) או שהם מקומות שאפשר לחרוש ולקצור בהם או להיות ניזונים מאחד הצמחים שהיו שם,
ג) או שהמן יורד מטבעו באותם מקומות תמיד,
ד) או שיש באותם מקומות בארות מים – לכן סולקו כל אותם דמיונות שווא והודגש סיפור כל הנסים האלה על ידי ביאור אותם מסעות, כדי שיראו אותם העתידים לבוא וידעו את גודל הנס בשהיית מין האדם באותם מקומות ארבעים שנה.

Of this kind is the enumeration of the stations [of the Israelites in the wilderness] (Num. xxxiii.). At first sight it appears to be entirely useless; but in order to obviate such a notion Scripture says, “And Moses wrote their goings out according to their journeys by the commandment of the Lord” (ibid. ver. 2). It was indeed most necessary that these should be written. For miracles are only convincing to those who witnessed them; whilst coming generations, who know them only from the account given by others, may consider them as untrue. But miracles cannot continue and last for all generations; it is even inconceivable [that they should be permanent]. Now the greatest of the miracles described in the Law is the stay of the Israelites in the wilderness for forty years, with a daily supply of manna. This wilderness, as described in Scripture, consisted of places “wherein were fiery serpents and scorpions, and drought, where there was no water” (Deut. 8:115); places very remote from cultivated land, and naturally not adapted for the habitation of man, “It is no place of seed, or of figs, or of vines, or of pomegranates, neither is there any water to drink” (Num. 20:5); “A land that no man passed through, and where no man dwelt” (Jer. 2:6). [In reference to the stay of the Israelites in the wilderness], Scripture relates, “Ye have not eaten bread, neither have ye drunk wine or strong drink” (Deut. 19:5). All these miracles were wonderful, public, and witnessed by the people. But God knew that in future people might doubt the correctness of the account of these miracles. in the same manner as they doubt the accuracy of other narratives; they might think that the Israelites stayed in the wilderness in a place not far from inhabited land, where it was possible for man to live [in the ordinary way]; that it was like those deserts in which Arabs live at present; or that they dwelt in such places in which they could plow, sow, and reap, or live on some vegetable that was growing there; or that manna came always down in those places as an ordinary natural product; or that there were wells of water in those places. In order to remove all these doubts and to firmly establish the accuracy of the account of these miracles, Scripture enumerates all the stations, so that coming generations may see them, and learn the greatness of the miracle which enabled human beings to live in those places forty years.

11 מטעם זה עצמו החרים יהושע את מי שיבנה את יריחו לעולם (יהושע ו,כו), כדי שאותו נס יהיה יציב וקיים, כי לכל מי שיראה את החומה הזאת שקועה בארץ יהיה ברור שאין זאת צורת בניין שנהרס אלא שהוא שקע בנס.

For this very reason Joshua cursed him who would ever build up Jericho (Josh. 6:26); the effect of the miracle was to remain for ever, so that any one who would see the wall sunk in the ground would understand that it was not in the condition of a building pulled down by human hands, but sunk through a miracle.

המסעות והחנייה במדבר על פי ה'
12 וכך גם מה שנאמר: "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ" (במדבר ט,כ; ראו שם,יח: עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ) – תיאור זה היה מספיק, והיה נראה במחשבה ראשונה שכל מה שנאמר לאחר מכן בעניין זה הוא אריכות ללא צורך; כוונתי למה שנאמר: "וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן [עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ.] וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן [יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן, עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ . וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ, אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ.] אוֹ יֹמַיִם [אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים, בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ, וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ. עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ, אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה]" (במדבר ט,יט-כג).
13 אודיע לך את הטעם לכל הפירוט הזה. הטעם הוא שהעניין יודגש כדי לסלק את כל מה שהיו האומות חושבות אז, ומה שהן חושבות עד היום, שישראל תעו בדרך ולא ידעו לאן הם הולכים, כמו שנאמר: "נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ" (שמות יד,ג). וכן קוראים לו הערבים היום, כוונתי שהם קוראים למדבר "אַלתִּיהּ" ("הַתְּעִיָּה"), והם חושבים שישראל תעו ולא ידעו את הדרך. על כן בא הכתוב להבהיר ולהדגיש שאותם מסעות לא־סדורים, והחזרות שהיו בחלקם, ופרקי הזמן השונים שחנו בכל מסע, כך שבמסע אחד חנו שמונה עשרה שנה, במסע אחר יום אחד, ובאחר לילה אחד – כל זה מכוח קביעה אלוהית, ואין זו תעייה בדרך אלא לפי העלות עמוד הענן. לכן פירט את כל הפירוט ההוא.
14 כבר התבאר בתורה שכִּברת דרך זו קצרה וידועה, דרכו בה רבים, ואין היא בלתי מוכרת; כוונתי לכברת הדרך שבין חורב, שאליו הגיעו במכוון, כמו שאמר יתעלה: "[בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם] תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שם ג,יב), ובין קדש ברנע שהוא תחילת הארץ הנושבת, כמו שנאמר: "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ" (במדבר כ,טז). אותה כברת דרך היא מהלך אחד עשר יום, כמו שנאמר: "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ" (דברים א,ב), ואי אפשר לתעות בה ארבעים שנה. אלא הטעם לכך הוא הסיבות המפורשות בתורה.

In a similar manner the words, “At the commandment of the Lord the children of Israel journeyed, and at the commandment of the Lord they pitched” (Num. 9:18), would suffice as a simple statement of facts; and the reader might at first sight consider as unnecessary additions all the details which follow, viz., “And when the cloud tarried long. . . And so it was when the cloud was a few days. . . . Or whether it were two days,” etc. (ibid. 9:19-22). But I will show you the reason why all these details are added. For they serve to confirm the account, and to contradict the opinion of the nations, both of ancient and modern times, that the Israelites lost their way, and did not know where to go; that “they were entangled in the land” (Exod. 14:3); wherefore the Arabs unto this day call that desert Al-tih, “the desert of going astray,” imagining that the Israelites erred about, and did not know the way. Scripture, therefore, clearly states and emphatically declares that it was by God’s command that the journeyings were irregular, that the Israelites returned to the same places several times, and that the duration of the stay was different in each station; whilst the stay in one place continued for eighteen years, in another place it lasted one day, and in another one night. There was no going astray, but the journey was regulated by “the rising of the pillar of cloud” (Num. 9:17). Therefore all these details are given. Scripture clearly states that the way was near, known, and in good condition; I mean the way from Horeb, whither they came intentionally, according to the command of God, “Ye shall serve God upon this mountain” (Exod. 2:12), to Kadesh-barnea, the beginning of inhabited land, as Scripture says, “Behold, we are now in Kadesh, a city in the uttermost of thy border” (Num. 20:16). That way was a journey of eleven days; comp. “Eleven days’ journey from Horeb, by the way of mount Seir, unto Kadesh-barnea” (Deut. 1:3). In such a journey it is impossible to err about for forty years: but Scripture states the cause of the delay.

סיכום
15 וכך כל סיפור שהטעם להזכרתו נסתר ממך – יש לו סיבה טובה מאוד. בכל הדבר נקוט את העיקרון שהעירו לנו עליו (חכמינו) ז"ל: "'כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם' (שם לב,מז), ואם רֵק הוא – מכם" (בראשית רבה א,יד ועוד).

In like manner there is a good reason for every passage the object of which we cannot see. We must always apply the words of our Sages: “It is not a vain thing for you” (Deut. 32:47), and if it seems vain, it seems your fault.