מורה נבוכים חלק ג פרק מט

קבוצה יד: איסורי אישות וחתימת הטעמים
פתיחה
1 המצוות שהקבוצה הארבע עשרה כוללת הן אלה שמנינו בספר נשים ובהלכות איסורי ביאה (בספר קדושה). וכלאי בהמה (בספר זרעים) ומצות מילה (בספר אהבה) בקבוצה זו. כבר הודעתי לעיל (ג,לה14) את תכליתה של קבוצה זו, וכעת אחל לבאר את פרטיה.

THE precepts of the fourteenth class are those which we enumerated in the Section on Women, the Laws concerning forbidden sexual intercourse, and cross-breeding of cattle (Sefer nashim, Hilkot issure biah ve-kaleë behemah). The law concerning circumcision belongs also to this class. The general purpose of these precepts has already been described by us. We will now proceed to explain them singly.

קדֵשה: מיסוד הקשר הזוגי וחשיבות האחווה
2 ואומר: ידוע שחברים הם דבר שהאדם זקוק לו כל ימי חייו. אריסטו ביאר זאת בספר התשיעי של "אתיקה" (לפי הסדר בתרגום הערבי. לפנינו: ח,1). בשעת בריאותו ואושרו הוא נהנה מידידותם, כשהוא במצוקה הוא פונה אליהם לעזרה, ולעת זקנתו וחולשת גופו הוא מסתייע בהם. עניין זה מצוי יותר וחזק יותר לגבי הילדים, וכן לגבי הקרובים. האחווה, האהבה ההדדית והעזרה ההדדית נעשות שלמות רק בקרב קרובי משפחה, כך שאם משותף לשבט אחד אב קדמון אחד, אפילו רחוק, נוצרות ביניהם בשל כך אהבה ועזרה הדדית וחמלה בין איש לרעהו, שהיא הגדולה ביותר ממטרות התורה.

It is well known that man requires friends all his lifetime. Aristotle explains this in the ninth book of his Nikomachean Ethics. When man is in good health and prosperous, he enjoys the company of his friends; in time of trouble he is in need of them; in old age, when his body is weak, he is assisted by them. This love is more frequent and more intense between parents and children, and among [other] relations. Perfect love, brotherhood, and mutual assistance is only found among those near to each other by relationship. The members of a family united by common descent from the same grandfather, or even from some more distant ancestor, have towards each other a certain feeling of love, help each other, and sympathize with each other. To effect this is one of the chief purposes of the Law.

3 א: תא משפחתי) מסיבה זו נאסרה הקדֵשה, בשל קלקול הייחוס שיש בכך, ושהנולד ממנה נכרי לבני האדם: אין לו משפחה ידועה מצד אביו ואף אחד ממשפחתו מצד אביו אינו מכיר אותו. וזהו המצב הרע ביותר עבורו ועבור אביו.
4 ב: איפוק תאווה) יש עניין חשוב אחר בטעם איסור הקדשה, והוא מניעת ריבוי התאווה ליחסי המין והתמדה בהם. כי התחלפות גופי הקדֵשות מגבירה את התאווה, משום שעוררותו של אדם מגוף אחד שהתרגל אליו אינה כעוררותו מגופים חדשים, בעלי צורות ומצבים שונים.
5 ג: סדר חברתי) ויש באיסור הקדשה תועלת גדולה מאוד, והיא מניעת מריבות. כי אילו היתה הקדשה מותרת, היה קורה שהיו פונים אל אישה אחת כמה גברים בבת אחת, ואז לא היה מנוס מקטטה, וברוב המקרים היו הורגים זה את זה או הורגים אותה, כדבר הידוע מאז ומתמיד: "וּבֵית זוֹנָה יִתְגּוֹדָדוּ" (ירמיהו ה,ז).

Professional harlots were therefore not tolerated in Israel (Deut. 23:18), because their existence would disturb the above relationship between man and man. Their children are strangers to everybody; no one knows to what family they belong; nor does any person recognize them as relatives. And this is the greatest misfortune that can befall any child or father. Another important object in prohibiting prostitution is to restrain excessive and continual lust; for lust increases with the variety of its objects. The sight of that to which a person has been accustomed for a long time does not produce such an ardent desire for its enjoyment as is produced by objects new in form and character. Another effect of this prohibition is the removal of a cause for strife; for if the prohibition did not exist, several persons might by chance come to one woman, and would naturally quarrel with each other; they would in many cases kill one another, or they would kill the woman. This is known to have occurred in days of old, “And they assembled themselves by troops in a harlot’s house” (Jer. 5:7). In order to prevent these great evils, and to effect the great boon that all men should know their relationship to each other, prostitutes (Deut. 23:17) were not tolerated,

6 סיכום) כדי למנוע את המריבות הגדולות האלה, ולהביא את התועלת הכללית, והיא ידיעת הייחוס, נאסרו הקדשה והקָּדֵש, ואין אופן היתר לקיום יחסי מין אלא על ידי ייחוד (=בחירת) אישה ונישואין איתה בפומבי. כי אילו היה די בייחודה בלבד, היו רוב האנשים מביאים קדשה לבתיהם לזמן מה המוסכם על שניהם והיה האדם אומר שהיא אשתו. לכן התחייבה פעולה חוזית ומעשה מסוים שהיא תיוחד אליו בו, והוא הארוסין, ושדבר זה יפורסם, והוא הנשואין: "וַיִּקַּח בֹּעַז עֲשָׂרָה [אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר: 'שְׁבוּ פֹה' וַיֵּשֵׁבוּ]" (רות ד,ב; ושם: וַיִּקַּח עֲשָׂרָה).

and sexual intercourse was only permitted when man has chosen a certain female, and married her openly; for if it sufficed merely to choose her, many a person would bring a prostitute into his house at a certain time agreed upon between them, and say that she was his wife. Therefore it is commanded to perform the act of engagement by which he declares that he has chosen her to take her for his wife, and then to go through the public ceremony of marriage. Comp. “And Boaz took ten men,” etc. (Ruth 4:2).

גירושין בגט: ביטול מסודר של הנישואין
7 יש שהחיבור ביניהם אינו עולה יפה, ומצב ביתם אינו מסודר, ועל כן הותרו הגירושין.
בכתב) אילו היו הגירושין מתקיימים באמירה בלבד או בהוצאתה מביתו, היתה האישה תרה אחר היסח דעת ויוצאת וטוענת שנתגרשה. או אם היה נואף איתה מישהו, היו היא והנואף טוענים שהיא נתגרשה לפני כן. לכן נצטווינו שגירושין לא יתקיימו אלא על ידי מסמך שיעיד על כך: "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת [וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ]" (דברים כד,א).

It may happen that husband and wife do not agree, live without love and peace, and do not enjoy the benefit of a home; in that case he is permitted to send her away. If he had been allowed to divorce her by a mere word, or by turning her out of his house, the wife would wait for some negligence [on the part of the husband], and then come out and say that she was divorced; or having committed adultery, she and the adulterer would contend that she had then been divorced. Therefore the law is that divorce can only take place by means of a document which can serve as evidence, “He shall write her a bill of divorcement” (Deut. 24:1).

סוטה: השבת האמון והזהירות מפני הפרתו
8 כיוון שההאשמות בניאוף והחשדות לגביו רבים מאוד בנוגע לאישה, נצטווינו בדיני השׂוֹטָה. כי עניין זה גורם לכל אישה נשואה לשמור את עצמה מכל משמר ולעשות לעצמה סייגים ככל האפשר פן ירע עליה לב בעלה, מהחשש מאימת מי שׂוטה. כי אפילו היתה נקייה ובטוחה בעצמה, רוב האנשים היו פודים עצמם בכל רכושם מאותו מעשה שנעשה בה, ואף מעדיפים את המוות על פני אותו ביזיון עצום, שהוא גילוי ראש האישה וסתירת שערה וקריעת בגדיה עד שמתגלה חזהּ, והולכתה סביב בכל המקדש בנוכחות הציבור, נשים וגברים, ובנוכחות בית דין הגדול. חשש זה מונע חוליים חמורים המשבשים את סדריהם של בתים רבים.

There are frequently occasions for suspicion of adultery and doubts concerning the conduct of the wife. Laws concerning a wife suspected of adultery (sotah) are therefore prescribed (Num. v.); the effect of which is that the wife, out of fear of the “bitter waters,” is most careful to prevent any ill-feeling on the part of her husband against her. Even of those that felt quite innocent and safe most were rather willing to lose all their property than to submit to the prescribed treatment; even death was preferred to the public disgrace of uncovering the head, undoing the hair, rending the garments and exposing the heart, and being led round through the Sanctuary in the presence of all, of women and men, and also in the presence of the members of the Synhedrion. The fear of this trial keeps away great diseases that ruin the home comfort.

מפתה נערה בתולה: מניעת מין מזדמן
9 מפתה) כיוון שכל נערה בתולה עומדת לנישואין לכל מי שיזדמן, המפתה אותה אינו מתחייב אלא לשאת אותה, כי הוא ראוי לה יותר, וזה מרפא בלי ספק את שברהּ יותר מאשר אם יישא אותה אחר. ואם לא תרצה זאת, היא או אביה, ישלם את המוהר.
אונס) על עונשו של האונס נוסף ש"לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (שם כב,כט).

As every maiden expects to be married, her seducer therefore is only ordered to marry her; for he is undoubtedly the fittest husband for her. He will better heal her wound and redeem her character than any other husband. If, however, he is rejected by her or her father, he must give the dowry (Exod. 22:15). If he uses violence he has to submit to the additional punishment, “he may not put her away all his days” (Deut. 22:29).

הייבום והחליצה: המשך משפחת המת והגנאי בסירוב
10 אשר לטעם היבום – מפורש במקרא (בראשית לח,ח) שהיה זה מנהג קדום לפני מתן תורה, שהתורה השאירה אותו. ואילו החליצה היא משום שאותן פעולות היו מגונות במנהגי הזמנים ההם: אולי יימנע מאותו גנאי וייַבֵּם. דבר זה מפורש בלשון התורה: "[וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה:] 'כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ [אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו'.] וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל ['בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל']" (דברים כה,ט-י).

The reason of the law concerning marrying the deceased brother’s wife is stated in the Bible (Deut. 25:5). It was a custom in force before the Law was given, and the Law perpetuated it. The ceremony of haliẓah (ibid. 6, seq.), “taking off the shoe,” has been introduced, because in those days it was considered disgraceful to go through that ceremony, and in order to avoid the disgrace, a person might perhaps be induced to marry his deceased brother’s wife. This is evident from the words of the Law: “So shall it be done unto that man that will not build up his brother’s house. And his name shall be called in Israel, The house of him that hath his shoe loosed” (Deut. 25:9).

מעשה יהודה ותמר: מידות טובות וצדק
11 ממעשה יהודה אפשר ללמוד מידה טובה וצדק במשפטים, וזאת מדבריו: "
א) תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז,
ב) הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה" (בראשית לח,כג). ביאור הדבר הוא שיחסי מין עם קדשה לפני מתן תורה היו כיחסי מין של אדם עם אשתו אחרי מתן תורה, כלומר שזהו מעשה מותר שאינו מאוס כלל. ותשלום השכר המוסכם לקדשה היה אז כתשלום כתובת אשה לה היום בעת הגירושין, כוונתי שהיתה זו אחת מזכויות האישה שחובה עליו לשלם.
מידה טובה) נמצא שדברי יהודה "פֶּן נִהְיֶה לָבוּז" מלמדים אותנו שחרפה היא לנו לדבר על כל ענייני יחסי המין, אפילו המותרים מהם, ויש לשתוק לגביהם ולהסתירם, ואפילו יביא הדבר להפסד ממון. כמו שאתה רואה שעשה יהודה בכך שאמר: "מוטב שנפסיד והיא תזכה במה שלקחה, מאשר נפרסם את החיפוש ונהיה לחרפה". זוהי המידה הטובה שלמדנו מפרשה זו.
צדק) ואילו הצדק שאנו למדים ממנה הוא מדבריו כדי לנקות את עצמו מגזילתה, ושהוא לא חזר בו ולא הפחית ממה שסיכם איתה: "הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה [וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ]" (שם) – אין ספק שאותו גדי היה טוב ביותר במינו, ולכן רמז אליו ואמר "הַזֶּה". זהו הצדק שירשו מיעקב ויצחק ואברהם, שלא לשנות דיבור ולא להפר הבטחה, ולשלם את החובות בשלמות עד תומם; ושאין הבדל בין ממון הזולת שאתה מקבל כמלווה או כפיקדון, לבין מה שאתה חייב לזולת באיזה אופן שיהיה, בשכר או בדרך אחרת. ושדין כתובּת כל אישה כדין שכר כל שכיר, ואין הבדל בין כובש שכר שכיר לבין מי שמחזיק במה שמגיע לאשתו, ואין הבדל בין מי שלוחץ (או: עושק) את השכיר או משתמש כלפיו באמתלאות כדי להוציאו בלי שכרו לבין מי שעושה כך לאשתו כדי להוציאה בלי כתובה.

In the action of Judah we may perhaps notice an example of a noble conduct, and uprightness in judgment. He said: “Let her take it to her, lest we be shamed: behold, I sent this kid, and thou hast not found her” (Gen. 38:23). For before the Lawgiving, the intercourse with a harlot was as lawful as cohabitation of husband and wife since the Lawgiving; it was perfectly permitted, nobody considered it wrong. The hire which was in those days paid to the harlot in accordance with a previous agreement, corresponds to the ketubah which in our days the husband pays to his wife when he divorces her. It is a just claim on the part of the wife, and the husband is bound to pay it. The words of Judah, “Let her take it to her, lest we be shamed,” etc., show that conversation about sexual intercourse, even of that which is permitted, brings shame upon us; it is proper to be silent about it, to keep it secret, even if the silence would lead to loss of money. In this sense Judah said: It is better for us to lose property, and to let her keep what she has, than to make our affair public by inquiring after her, and bring still more shame upon us. This is the lesson, as regards conduct, to be derived from this incident. As to the uprightness to be learned therefrom, it is contained in the words of Judah when he wanted to show that he had not robbed her, that he has not in the least departed from his agreement with her. For he said, “Behold, I sent this kid, and thou hast not found her.” The kid was probably very good, therefore he points to it, saying, “this kid.” This is the uprightness which he had inherited from Abraham, Isaac, and Jacob: that man must not depart from his given word, nor deviate from what he agreed upon; but he must give to others all that is due to them. It makes no difference whether he holds a portion of his neighbour’s property as a loan or a trust, or whether he is in any other way his neighbour’s debtor, owing him wages or the like. The sum which the husband settles upon his wife (ketubah) is to be treated in the same way as the wages of a hired servant. There is no difference whether a master withholds the wages of a hired servant, or deprives his wife of that which is due to her; whether a master wrongs a hired servant, and brings charges against him with the intention to send him away without payment, or a husband treats his wife in a manner that would enable him to send her away without the payment of the promised sum.

מוציא שם רע: חוקי צדק של מידה כנגד מידה
12 התבונן נא בגודל הצדק של חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם (דברים ד,ח) אלה, כיצד דנו במוציא שם רע.
העבירה והמניע) כי אין ספק שאשתו של אותו רשע שהוציא עליה שם רע לא מצאה חן בעיניו והוא מאס בה, ואילו רצה לגרשה כדין כל המגרש את אשתו לא היתה לו מניעה מכך, אבל אילו גירשה – היה חייב לפרוע לה את המגיע לה. לכן שם לה עֲלִילֹת דְּבָרִים (שם כב,יד;יז) כדי להיפטר ממנה בלי תשלומין, והוציא עליה דיבה ולשון הרע שקרי כדי להחזיק אצלו את מה שמוטל עליו לתת לה, והוא חֲמִשִּׁים כָּסֶף (שם,כט), כי זהו מֹהַר הַבְּתוּלֹת (שמות כב,טז) הקבוע בתורה.
תגובת התורה א) לכן גזר עליו יתעלה לשלם מֵאָה כֶסֶף (דברים כב,יט), בהתאם לעיקרון של "אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" (שמות כב,ח), וכדין עדים זוממין, כמו שביארנו (ג:לה6;מא6). כך מוציא שם רע זה זמם לגרום לה להפסד של החמישים המוטלים עליו לתת לה, וישלם מאה. זהו העונש על כך שהחזיק אצלו את החוב המוטל עליו וזמם לקחתו.
ב) והעונש על כך שפגע בשמה הטוב והשמיץ אותה שניאפה – שייפגע שמו הטוב במלקות בשוט: "וְיִסְּרוּ אֹתוֹ" (דברים כב,יח).
ג) והעונש על כך שביכר את התאווה וביקש הנאה גרידא – שיהיה מחויב לה תמיד: "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (שם,יט), כי מה שהביא אותו לכל מה שעשה אינו אלא שהוא מאס בה.

The equity of the statutes and judgments of the Law in this regard may be noticed in the treatment of a person accused of spreading an evil report about his wife (Deut. 22:13, seq.). There is no doubt that the man that did this is bad, does not love his wife, and is not pleased with her. If he desired to divorce her in a regular manner, there is nothing to prevent him, but he would be bound to give her what is due unto her; but instead of this, “he gives occasion of speech against her” (ibid. 22:14), in order to get rid of his wife without paying anything; he slanders her, and utters falsehood in order to keep in his possession the fifty shekels of silver, the dowry fixed in the Law for maidens, which he is obliged to pay unto her. He is therefore sentenced to pay one hundred shekels of silver, in accordance with the principle, “Whom the judges shall condemn, he shall pay double unto his neighbour” (Exod. 22:9). The Law is also analogous to that about false witnesses, which we have explained above (chap. xli. p. 195). For he intended to cheat her of her fifty shekels of silver, he must therefore [add fifty, and] pay her a hundred shekels. This is his punishment for withholding from her her due, and endeavouring to keep it. But in so far as he degraded her, and spread the rumour that she was guilty of misconduct, he was also degraded, and received stripes, as is implied in the words, “and they shall chastise him” (Deut. 22:15). But he sinned besides in clinging to lust, and seeking only that which gave pleasure to him: he was therefore punished by being compelled to keep his wife always, “he may not put her away all his days” (ibid. 19); for he has been brought to all this only because he may have found her ugly.

דרכי הצדק של התורה ודרכי העולם
13 כך מתרפאות המידות הרעות, כאשר רופאן הוא הציווי האלוהי. דרכי הצדק בכל דיני התורה הזאת יהיו לך תמיד גלויות וברורות אם תתבונן היטב. התבונן כיצד השווה בין דין מוציא שם רע שזמם להחזיק בחוב המוטל עליו לבין דין הגנב שלקח את ממון זולתו; ועשה את דין עד זומם שזמם לעשות נזק אף על פי שזממו לא התממש, כדין מי שהזיק ופגע, כלומר הגנב ומוציא שם רע – הדין בשלושתם תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד (במדבר טו,טז).
14 התפעל ביותר מחכמת דיניו יתעלה, כמו שתתפעל מחכמת יצוריו. נאמר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט" (דברים לב,ד). כלומר: כמו שמעשיו בתכלית השלמות, כך דיניו בתכלית הצדק. אלא ששׂכלינו אינם יכולים להשיג את שלמותו של כל מה שיצר ואת הצדק של כל דיניו. וכמו שאנו משיגים חלק מנפלאות יצוריו באברי בעלי החיים ותנועות הגלגלים, כך אנו משיגים את הצדק של חלק מדיניו. ומה שנסתר ממנו משני המינים גם יחד רב ממה שגלוי לנו מאוד מאוד. ונחזור אל נושא הפרק.

Thus are these bad habits cured when they are treated according to the divine Law; the ways of equity are never lost sight of; they are obvious and discernible in every precept of the Law by those who consider it well. See how, according to the Law, the slanderer of his wife, who only intended to withhold from her what he is bound to give her, is treated in the same manner as a thief who has stolen the property of his neighbour; and the false witness (Deut. 19:16, seq.) who schemes to injure, although the injury was in reality not inflicted, is punished like those who have actually caused injury and wrong, viz., like the thief and the slanderer. The three kinds of sinners are tried and judged by one and the same law. See how wonderful are the divine laws, and admire His wonderful deeds. Scripture says: “The Rock, His work is perfect; for all His ways are judgment” (Deut. 32:4), i.e., as His works are most perfect, so are His laws most equitable; but our mind is too limited to comprehend the perfection of all His works, or the equity of all His laws; and as we are able to comprehend some of His wonderful works in the organs of living beings and the motions of the spheres, so we understand also the equity of some of His laws; that which is unknown to us of both of them is far more than that which is known to us. I will now return to the theme of the present chapter.

איסורי עריות כולל משכב זכר או בהמה: המיעוט במיניות
15 אשר לאיסור העריות – כל עניינו מכוון להמעטה ביחסי מין ולמאיסה בהם, ושלא יבוקש מהם אלא מעט ביותר.
16 אשר לאיסור זְכוּר ובהמה – הוא ברור מאוד: אם מאוס שייעשה מהדבר הטבעי אלא ההכרחי, כל שכן הדבר היוצא מדרך הטבע, ובקשת ההנאה גרידא.

The law about forbidden sexual intercourse seeks in all its parts to inculcate the lesson that we ought to limit sexual intercourse altogether, hold it in contempt, and only desire it very rarely. The prohibition of pederasty (Lev. 18:22) and carnal intercourse with beasts (ibid. 73) is very clear. If in the natural way the act is too base to be performed except when needed, how much more base is it if performed in an unnatural manner, and only for the sake of pleasure.

17 את כל העריות מן הנשים כולל עניין אחד, והוא:
טעם א: רתיעה מזמינות מינית) שנפוץ מאוד שכל אחת מהן מצויה עם האדם, שוכנת תמיד בביתו, והיא זמינה לו, קל להשיגה, אין טורח בהבאתה, ושופט אינו יכול להוכיח אדם על כך שהיא אצלו. כי אילו היה דין הערוה כדין כל פנויה, כלומר שמותר לשאתה ושהאיסור היחיד בה הוא שאינה אשתו, היו רוב בני האדם נכשלים בזנות איתן תמיד. ומכיוון שנאסרו יחסי המין איתן לחלוטין, והורתענו מכך בהרתעה החמורה ביותר, כלומר במיתת בית דין ובכרת, ושאין דרך לקיים יחסי מין עם אלה – מובטח שלא ייגשו אליהן, והמשיכה אליהן תסתלק.

The female relatives whom a man may not marry are alike in this respect—that as a rule they are constantly together with him in his house: they would easily listen to him, and do what he desires; they are near at hand, and he would have no difficulty in procuring them. No judge could blame him if found in their company. If to these relatives the same law applied as to all other unmarried women, if we were allowed to marry any of them, and were only precluded from sexual intercourse with them without marriage, most people would constantly have become guilty of misconduct with them. But as they are entirely forbidden to us, and sexual intercourse with them is most emphatically denounced unto us as a capital crime, or a sin punishable with extinction (karet), and as there is no means of ever legalizing such intercourse, there is reason to expect that people will not seek it, and will not think of it.

פרטי המצווה) ברור מאוד שהקלוּת הזאת נמצאת בכל ערוה,
א) כי כשיש לאדם אישה – ידוע שבדרך כלל אמהּ וסבתהּ ובתה ובת בתה ואחותה מצויות אצלו ברוב הזמנים, ושהבעל נתקל בהן תמיד בכניסתו וביציאתו ובעיסוקיו.
ב) כמו כן האישה פוגשת פעמים רבות את אחִי בעלה ואביו ובנו.
ג) ואילו העובדה שנפוץ הוא שהאדם מצוי עם אחיותיו ואחיות אמו ואחיות אביו ואשת דודו ושהוא גדל עמן, ברורה מאוד. אלה הן כל העריות שלשאֵר בשר, התבונן בהן. וזהו אחד העניינים שבגללם נאסר שאר בשר.

That the persons included in that prohibition are, as we have stated, at hand and easily accessible, is evident. For as a rule, the mother of the wife, the grandmother, the daughter, the granddaughter, and the sister-in-law, are mostly with her; the husband meets them always when he goes out, when he comes in, and when he is at his work. The wife stays also frequently in the house of her husband’s brother, father, or son. It is also well known that we are often in the company of our sisters, our aunts, and the wife of our uncle, and are frequently brought up together with them. These are all the relatives which we must not marry. This is one of the reasons why intermarriage with a near relative is forbidden.

18 טעם ב: השמירה על הבושה) העניין השני הוא לדעתי השמירה על הבושה.
א) כי קיומו של מעשה זה בין השורש לבין הענף, כלומר קיום יחסי מין עם האם או עם הבת, הוא עזות פנים גדולה מאוד. על כן נאסר על השורש והענף שאחד מהם יקיים יחסים עם השני.
ב) ואין הבדל בין אם השורש יקיים יחסים עם הענף או שיצטרפו שורש וענף ביחסי מין עם אדם שלישי, כלומר שאדם אחד יגלה ערווה בקיום יחסים עם שורש וענף. בשל כך נאסר לחבר בין אישה לבין אמה (בנישואין לשתיהן), ולקיים יחסים עם אשת האב, ועם אשת הבן, כי כל אלה הם גילוי ערוות אדם אחד לערוות שורש וענף.

But according to my opinion the prohibition serves another object, namely, to inculcate chastity into our hearts. Licence between the root and the branch, between a man and his mother, or his daughter, is outrageous. The intercourse between root and branch is forbidden, and it makes no difference whether the male element is the root or the branch, or both root and branch combine in the intercourse with a third person, so that the same individual cohabits with the root and with the branch. On this account it is prohibited to marry a woman and her mother, the wife of the father or of the son; for in all these cases there is the intercourse between one and the same person on the one side and root and branch on the other.

ג) האחים הם כמו שורש וענף, ומכיוון שנאסרה האחות – נאסרה גם אחות האישה ואשת האח, כי זהו איחוד של שני אנשים כשורש וענף בקיום יחסים עם אדם שלישי.
ד) ומכיוון שאיסור צירוף האחים נחשב חמור ונעשו כשורש וענף, והאחים הם אף כאדם אחד – נאסר גם קיום היחסים עם אחות האם, כי היא במקום האם; ועם אחות האב, כי היא במקום האב.
ה) וכמו שלא נאסרה בת אחות האב ולא בת אחות האם, כך לא נאסרו לא בת האח ולא בת האחות, מתוך אותו היקש.
19 הסבר) אשר לכך שלאחי האב מותרת אשת בן אחיו, ואילו על בן האח נאסרת אשת אחי אביו – דבר זה מתבאר לפי העניין הראשון. כי בן האח מצוי בדרך כלל בבית אחי אביו, והוא מתרועע עם אשת אחי אביו כפי שהוא מתרועע עם אשת אחיו. ואילו אחי האב אינו מצוי כך בבית בן אחיו ואינו מתרועע עם אשתו. הלא תראה שכיוון שהאב מתרועע עם אשת בנו כפי שבנו מתרועע עם אשתו, נעשו שני האיסורים שווים ובמיתה אחת.

The law concerning brothers is like the law concerning root and branch. The sister is forbidden, and so is also the sister of the wife and the wife of the brother; because in the latter cases two persons who are considered like root and branch, cohabit with the same person. But in these prohibitions brothers and sisters are partly considered as root and branch and partly as one body; the sister of the mother is therefore like the mother, and the sister of the father like the father, and both are prohibited: and since the daughter of the parent’s brother or sister is not included in the number of prohibited relatives, so may we also marry the daughter of the brother or the sister. The apparent anomaly, that the brother of the father may marry a woman that has been the wife of his brother’s son, whilst the nephew must not marry a woman that has been the wife of his father’s brother, can be explained according to the above-mentioned first reason. For the nephew is frequently in the house of his uncle, and his conduct towards the wife of his uncle is the same as that towards his brother’s wife. The uncle, however, is not so frequent in the house of his nephew, and he is consequently less intimate with the wife of his nephew; whilst in the case of father and son, the familiarity of the father with his daughter-in-law is the same as that of the son with the wife of his father, and therefore the law and punishment is the same for both [father and son].

הנידה ואשת איש: איסורים מובנים מאליהם
20 אשר לטעם איסור קיום היחסים עם הנדה ואשת איש – זה ברור מכדי שיהיה צורך לבקש לו טעם.

The reason why it is prohibited to cohabit with a menstruous woman (Lev. 18:19) or with another man’s wife (ibid. 20), is obvious, and requires no further explanation.

איסור הנאה מערווה והרהור: החכמה ככלי התמודדות
21 הנאה) ידוע לך שנאסר עלינו ליהנות מהערוה בכל אופן שהוא, ואפילו להסתכל מתוך כוונה ליהנות, כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה (כא,ב).
מחשבה) ושם (כא,יט) ביארנו שאסור לפי תורתנו להעסיק את המחשבה ביחסי מין בשום אופן, ולא לעורר את הקישוי בשום אופן שהוא, ושאם האדם חווה קישוי שלא בכוונה עליו להפנות את דעתו למחשבה אחרת ולהתבונן בדבר אחר עד שיעבור אותו קישוי.
דברי חכמים) אמרו החכמים ז"ל בדברי המוסר שלהם, המביאים את אנשי המעלה לשלמות: "בני, אם פגע בך מנוול זה – כַּלֵּהוּ לבית המדרש; אם ברזל הוא – נמוח, ואם אבן הוא – מתפוצץ, שנאמר: 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' [וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע]' (ירמיהו כג,כט)" (בבלי סוכה נב,ב; קידושין ל,ב). הוא אומר לבנו כמטיף מוסר: אם חווית קישוי ואתה סובל – לך לבית המדרש: קרא והתווכח, שאל וישאלוך, וסבל זה יעבור בלי ספק. התפעל מדבריו "מנוול זה" – ואיזה ניוול!
הפילוסופים) דברי מוסר אלה אינם נובעים מן התורה בלבד, אלא הדבר כך גם אצל הפילוסופים. הודעתיך כבר (ב,לו7; ב,מ6; ג,ח6) את דברי אריסטו בלשונו, שאמר: "החוש הזה שהוא חרפה לנו". כוונתו לחוש המישוש הגורם להעדיף את האכילה וקיום יחסי המין. והוא מכנה בספריו את האנשים המעדיפים את יחסי המין ואכילת מטעמים – "הפחותים", והוא מאריך לגנותם וללעוג להם. תמצא זאת בספרו על האתיקה (אתיקה ניקומאכית ג,י) ובספרו על הרטוריקה (א,יא).

It is well known that we must not indulge in any sensual enjoyment whatever with the persons included in the above prohibitions: we must not even look at them if we intend to derive pleasure therefrom. We have explained this in “the laws about forbidden sexual intercourse” (Hilkot issure bïah, 21:1-2), and shown that according to the Law we must not even engage our thoughts with the act of cohabitation (ibid. 19) or irritate the organ of generation; and when we find ourselves unintentionally in a state of irritation, we must turn our mind to other thoughts, and reflect on some other thing till we are relieved. Our Sages (B. T. Kidd 30b), in their moral lessons, which give perfection to the virtuous, say as follows: “My son, if that monster meets you, drag it to the house of study. It will melt if it is of iron; it will break in pieces if it is of stone: as is said in Scripture, ‘Is not my word like a fire? saith the Lord, and like a hammer that breaketh the rock in pieces?’” (Jer. 23:29). The author of this saying thus exhorts his son to go to the house of study when he finds his organ of generation in an irritated state. By reading, disputing, asking, and listening to questions, the irritation will certainly cease. See how properly the term monster is employed, for that irritation is indeed like a monster. Not only religion teaches this lesson, the philosophers teach the same. I have already quoted verbatim the words of Aristotle. He says: “The sense of touch which is a disgrace to us, leads us to indulge in eating and sensuality,” etc. He calls people degraded who seek carnal pleasures and devote themselves to gastronomy: he denounces in extenso their low and objectionable conduct, and ridicules them. This passage occurs in his Ethics and in his Rhetoric.

איסור כלאי בהמה: הרחקה מהעסקת הדמיון במין
22 לפי אותה מידה טובה שיש לכוון אליה ולעשותה מטרה איתנה, אסרו החכמים ז"ל להסתכל על בהמה ועוף בשעה שמתעסקין זה עם זה (איסורי ביאה כא,כ). זוהי לדעתי הסיבה לאיסור כלאי בהמה. כי ידוע שבדרך כלל פרט מאחד המינים אינו מתעורר לקיים יחסי מין עם פרט ממין אחר אלא אם יביאוהו אליו בידיים, כמו שתראה שעושים תמיד אותם פחותים מולידי הפרדים. התורה לא רצתה שאדם מישראל ישפיל עצמו למעשה זה, בשל הפחיתות ועזות הפנים שיש בכך ובשל העיסוק בדברים שהתורה לא רצתה שיוזכרו, כל שכן שייעשו אלא בשעת הצורך, ואין צורך בהרבעה הזאת.
האיסור לעבוד בכלאים: הרחקה מהרבעת כלאים
23 נראה לי שגם טעם האיסור לחבר בין שני מינים בכל עבודה שהיא, כוונתי למה שנאמר "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב,י), אינו אלא כהרחקה מהרבעת שני מינים, כי אם הוא מחבר ביניהם יש שאחד מהם רובע את השני. הראיה לכך היא שדין זה כולל גם חיות שאינן שור וחמור, ואחד שור וחמור ואחד כל שני מינין, "אלא שדִּבר הכתוב בהוה" (ראו כלאים ט,ח; משנה בבא קמא ה,ז).

In accordance with this excellent principle, which we ought strictly to follow, our Sages teach us that we ought not to look at beasts or birds in the moment of their copulation. According to my opinion, this is the reason why the cross-breeding of cattle is prohibited (Lev. 19:19). It is a fact that animals of different species do not copulate together, unless by force. It is well known that the low class of breeders of mules are regularly engaged in this work. Our Law objected to it that any Israelite should degrade himself by doing these things, which require so much vulgarity and indecency, and doing that which religion forbids us even to mention, how much more to witness or to practise, except when necessary. Crossbreeding, however, is not necessary. I think that the prohibition to bring together two species in any kind of work, as included in the words, “Thou shalt not plow with an ox and an ass together” (Deut. 22:10), is only a preventive against the intercourse of two species. For if it were allowed to join such together in any work, we might sometimes also cause their intercourse. That this is the reason of the commandment is proved by the fact that it applies to other animals besides ox and ass; it is prohibited to plow not only with ox and ass together, but with any two kinds. But Scripture mentions as an instance that which is of regular occurrence.

ברית המילה: הגבלת יחסי המין וסימן משותף
24 טעם א: הגבלת יחסי המין) לדעתי גם אחד מטעמי המילה הוא להמעיט בקיום יחסי מין ולהחליש את האבר הזה, כדי שמעשה זה יוגבל ויאופק ככל האפשר. היו שחשבו שהמילה היא השלמת חסרון בבריאה, וכך מצא כל מערער מקום לערער ולומר: איך ייתכן שהדברים הטבעיים חסרים, כך שהם נצרכים להשלמה מבחוץ? זאת יחד עם התועלת הברורה של אותו עור לאותו אבר. אך מצוה זו לא נועדה להשלמת חסרון בבריאה אלא להשלמת חסרון במידות. ואותו נזק גופני שנגרם לאבר זה הוא המכוון, כך שלא תיפגם בו אף אחת מן הפעולות שקיום הפרט תלוי בהן ולא תתבטל על ידו יכולת ההולדה, אך תיפגם על ידו הלהיטות והתאווה היתרה מן הראוי.
ביסוס א) העובדה שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ואולי אף פוגמת בהנאה היא דבר שאין בו ספק, כי אין ספק שהאבר נחלש כשהוא מדמם ומסירים את כיסויו מלידה. החכמים ז"ל אמרו בפירוש: "הנבעלת מן הערל קשה לפרוש" (בראשית רבה פ,יא). זוהי לדעתי הסיבה החשובה ביותר למילה.
ב) מי יכול היה להתחיל במעשה זה אם לא אברהם, שמפורסם מה שאמרו החכמים ז"ל (בבלי בבא בתרא טז,א) על צניעותו בנוגע לדבריו: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי [כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ]" (בראשית יב,יא).

As regards circumcision, I think that one of its objects is to limit sexual intercourse, and to weaken the organ of generation as far as possible, and thus cause man to be moderate. Some people believe that circumcision is to remove a defect in man’s formation; but every one can easily reply: How can products of nature be deficient so as to require external completion, especially as the use of the fore-skin to that organ is evident. This commandment has not been enjoined as a complement to a deficient physical creation, but as a means for perfecting man’s moral shortcomings. The bodily injury caused to that organ is exactly that which is desired; it does not interrupt any vital function, nor does it destroy the power of generation. Circumcision simply counteracts excessive lust; for there is no doubt that circumcision weakens the power of sexual excitement, and sometimes lessens the natural enjoyment: the organ necessarily becomes weak when it loses blood and is deprived of its covering from the beginning. Our Sages (Beresh. Rabba, 100:80) say distinctly: It is hard for a woman, with whom an uncircumcised had sexual intercourse, to separate from him. This is, as I believe, the best reason for the commandment concerning circumcision. And who was the first to perform this commandment? Abraham, our father! of whom it is well known how he feared sin; it is described by our Sages in reference to the words, “Behold, now I know that thou art a fair woman to look upon” (Gen. 12:11).

25 טעם ב: סימן משותף) יש במילה לדעתי גם עניין אחר, חשוב מאוד: שלכל בעלי דעה זו, כלומר המאמינים בייחוד השם, יהיה סימן גופני אחד משותף.
הגנה מזרים) כך לא יוכל מי שאיננו מהם לטעון שהוא מהם, והרי הוא נכרי. כי ייתכן שהוא יעשה זאת כדי להפיק לעצמו תועלת או להתנכל לאנשי הדת הזאת. ואת המעשה הזה אדם לא יעשה לעצמו או לבנו אלא מתוך האמנה כנה, כי אין זה חתך בשוק או כווייה בזרוע, אלא דבר שהיה נחשב אז לקשה מאוד.
אחווה וסימן דתי) וכן ידועה מידת האהבה ההדדית והעזרה ההדדית בין כל האנשים שיש להם סימן אחד, והוא כעין ברית ואמנה. וכך המילה היא הברית שכרת אברהם אבינו על ההאמנה בייחוד השם. וכך כל מי שנימול ייכנס בברית אברהם ויתחייב בבריתו להאמנת הייחוד, "[וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם] לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" (שם יז,ז). וגם זה עניין חשוב בהטעמת המילה כמו הראשון, ואולי אף חשוב יותר מן הראשון.

There is, however, another important object in this commandment. It gives to all members of the same faith, i.e., to all believers in the Unity of God, a common bodily sign, so that it is impossible for any one that is a stranger, to say that he belongs to them. For sometimes people say so for the purpose of obtaining some advantage, or in order to make some attack upon the Jews. No one, however, should circumcise himself or his son for any other reason but pure faith; for circumcision is not like an incision on the leg, or a burning in the arm, but a very difficult operation. It is also a fact that there is much mutual love and assistance among people that are united by the same sign when they consider it as [the symbol of] a covenant. Circumcision is likewise the [symbol of the] covenant which Abraham made in connexion with the belief in God’s Unity. So also every one that is circumcised enters the covenant of Abraham to believe in the unity of God, in accordance with the words of the Law, “To be a God unto thee, and to thy seed after thee” (Gen. 17:7). This purpose of the circumcision is as important as the first, and perhaps more important.

טעמים למועד ביצוע ברית המילה
26 בן שמונה ימים) שלמותה והנצחתה של מצווה זו לא יתקיימו אלא בהיותה של המילה בשנות הקטנוּת, וזאת משלוש סיבות.
א) הראשונה: אילו היו מחכים לקטן עד שיגדל, ייתכן שהוא לא יעשה זאת.
ב) השנייה: אין זה כואב לו כמו שהדבר כואב לגדול, משום שעורו רך ודמיונו חלש. כי הגדול חושב למבהיל ולקשה את הדבר שהוא מדמיין שיקרה, לפני שיקרה.
ג) השלישית: ההורים מקלים ראש בעניינו של הקטן בעת לידתו, כי בשלב זה עדיין לא התגבשה הצורה שבדמיון המביאה לכך שהוריו יאהבוהו. כי אותה צורה שבדמיון מיתוספת עם הטיפול בו, והיא גדֵלה ככל שהוא גדל, ולאחר מכן היא מתחילה לרדת ולהיטשטש; כוונתי לאותה צורה שבדמיון. כי אהבתם של האב והאם ליילוד בעת לידתו אינה כאהבתם אותו כשהוא בן שנה, והאהבה לבן שנה אינה כאהבה לבן שש. ואילו היו מחכים שנתיים-שלוש היה הדבר מביא לביטול המילה מתוך החמלה על הילד והאהבה אליו. אך בעת לידתו אותה צורה שבדמיון חלשה מאוד, ובפרט עבור האב, שהוא המצוּוה במצוה זו.
27 אשר לכך שהמילה היא ביום השמיני – זאת משום שכל בעל חיים חלש מאוד בעת לידתו, והוא בשיא לחותו, וכאילו הוא עדיין בבטן עד שיעברו שבעה ימים, ואז הוא נמנה עם באי אוויר העולם. הלא תראה שגם בבהמות נשמר עניין זה: "[כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ] שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ [בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי]" (שמות כב,כט), וכאילו לפני כן הוא נֵפל. וכן באדם, יימול אחר שיעברו שבעה. ונעשה הדבר קצוב, ולא נתתה דבריך לשיעורין.

This law can only be kept and perpetuated in its perfection, if circumcision is performed when the child is very young, and this for three good reasons. First, if the operation were postponed till the boy had grown up, he would perhaps not submit to it. Secondly, the young child has not much pain, because the skin is tender, and the imagination weak; for grown-up persons are in dread and fear of things which they imagine as coming, some time before these actually occur. Thirdly, when a child is very young, the parents do not think much of him; because the image of the child, that leads the parents to love him, has not yet taken a firm root in their minds. That image becomes stronger by the continual sight; it grows with the development of the child, and later on the image begins again to decrease and to vanish. The parents’ love for a new-born child is not so great as it is when the child is one year old; and when one year old, it is less loved by them than when six years old. The feeling and love of the father for the child would have led him to neglect the law if he were allowed to wait two or three years, whilst shortly after birth the image is very weak in the mind of the parent, especially of the father who is responsible for the execution of this commandment. The circumcision must take place on the eighth day (Lev. 12:3), because all living beings are after birth, within the first seven days, very weak and exceedingly tender, as if they were still in the womb of their mother; not until the eighth day can they be counted among those that enjoy the light of the world. That this is also the case with beasts may be inferred from the words of Scripture: “Seven days shall it be under the dam” (Lev. 22:27), as if it had no vitality before the end of that period. In the same manner man is circumcised after the completion of seven days. The period has been fixed, and has not been left to everybody’s judgment.

האיסור לסרס: האיזון במיניות
28 קבוצה זו כוללת גם את האיסור להשחית את אברי המין של כל זכר מבעלי החיים, על פי העיקרון של "חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם" (דברים ד,ח). כוונתי לאיזונם של כל הדברים: לא להפריז ביחסי מין, כמו שציינו (פסקה 24), וגם לא לבטלם לגמרי. אלא ציווה ואמר: "פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית א:כב;כח; ט,ז). כך אבר זה יוחלש במילה אך לא ישורש בחיתוך, אלא יונח הדבר הטבעי כטבעו, תוך הישמרות מהפרזה.
איסורי חיתון
29 נאסר על פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה לשאת ישראלית,
א) כי אלה יחסי מין נפסדים ולריק.
ב) נישואין כאלה יהיו גם מכשול לה ולמי שיבקש את ידה, ודבר זה ברור מאוד.

The precepts of this class include also the lesson that we must not injure in any way the organs of generation in living beings (ibid. 22:24). The lesson is based on the principle of “righteous statutes and judgments” (Deut. 4:8); we must keep in everything the golden mean; we must not be excessive in love, but must not suppress it entirely; for the Law commands, “Be fruitful, and multiply” (Gen. 1:22). The organ is weakened by circumcision, but not destroyed by the operation. The natural faculty is left in full force, but is guarded against excess. It is prohibited for an Israelite “that is wounded in the stones, or hath his privy member cut off” (Deut. 23:2), to marry an Israelitish woman; because the sexual intercourse is of no use and of no purpose; and that marriage would be a source of ruin to her, and to him who would claim her. This is very clear.

30 ממזר) כדי להרחיק מן העריות נאסר על ממזר לקיים יחסי מין עם בת ישראל,
טעם א: הרתעה) כדי שידעו הנואף והנואפת שאם יעשו זאת יהיה לזרעם שבר שאין לו תקנה לעולם.
טעם ב: נכבדות עם ישראל) וכן משום שבן נאפופים נחשב תמיד פחוּת בכל מנהג ובכל אומה, נתכבד זרע ישראל מלהתערב עם אותו הממזר.
כהן) בשל נכבדות הכהנים נאסרו עליהם זונה וגרושה וחללה.
כהן גדול) ועל כהן גדול, שהוא הנכבד שבכהנים, נאסרה אפילו אלמנה ואפילו בעולה, והטעם לכל זה ברור.
עבד) ומכיוון שנאסר עירוב ממזרים בקהל ה', כל שכן עבדים ושפחות.
איסור חיתון עם גויים: הרחקה מעבודה זרה
31 אשר לאיסור החיתון עם הגוים – טעמו נאמר במפורש בתורה: "וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ [וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן]" (שמות לד,טז).

In order to create a horror of illicit marriages, a bastard was not allowed to marry an Israelitish woman (ibid. 23:3); the adulterer and the adulteress were thus taught that by their act they bring upon their seed irreparable injury. In every language and in every nation the issue of licentious conduct has a bad name; the Law therefore raises the name of the Israelites by keeping them free from the admixture of bastards. The priests, who have a higher sanctity, are not allowed to marry a harlot, or a woman that is divorced from her husband, or that is profane (Lev. xxi 7); the high-priest, the noblest of the priests, must not marry even a widow, or a woman that has had sexual intercourse of any kind (ibid. 21:14). Of all these laws the reason is obvious. If bastards were prohibited to marry any member of the congregation of the Lord, how much more rigidly had slaves and handmaids to be excluded. The reason of the prohibition of inter-marriage with other nations is stated in the Law: “And thou take of their daughters unto thy sons, and their daughters go a whoring after their gods, and make thy sons go a whoring after their gods” (Exod. 34:16).

חתימה כללית: רוב המצוות נועדו להרחקה מעבודה זרה
32 ורוב החֻקים שטעמם נסתר אינם אלא להרחקה מעבודה זרה. והפרטים האלה שנסתר ממני טעמם ואינני יודע מה תועלתם – הסיבה לכך היא
א) שהדברים הנשמעים אינם כדברים הנראים, ולכן אותה מידה שידעתי אני משיטות הצאבים ממה ששמעתי מן הספרים אינה כמו מה שידע ממראה עיניים מי שראה את מעשיהם;
ב) מה גם שאותן דעות כבר נמחו לפני אלפיים שנה או יותר. אילו ידענו את פרטי אותם מעשים ושמענו את פירוט אותן דעות, היה מובן לנו אופן החכמה בפרטי מעשי הקרבנות והטמאות וכיוצא בהן ממה שלא עלה בידי לתת לו טעם.
העיקרון) כי אין לי ספק שכל זה לא נועד אלא למחות מן הדעת את הדעות השגויות הללו, ולבטל את המעשים חסרי התועלת הללו שכילו את החיים בתוהו והבל. אותן דעות מנעו מהמחשבה האנושית מלחקור על תפיסת מושכלות או מלעשות דבר מועיל, כמו שביארו לנו נביאינו ואמרו:
א) "וְאַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ הָלָכוּ" (בשילוב: שמואל־א יב,כא; ירמיהו ב,ח),
ב) ואמר ירמיה: "[ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ:] אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (ירמיהו טז,יט). התבונן מה רב שיעורו של קלקול זה, והאם הוא דבר המצריך להתאמץ במיגורו או לא. הרי שרוב המצוות, כמו שביארנו, נועדו רק למיגור הדעות הללו, ולהקלת מעשי הטורח הגדולים והמייגעים והעמל והיגע שהטילו הללו לעבודת אליליהם. אם כן כל ציווי או איסור בתורה שטעמו נסתר ממך – אינו אלא ריפוי חולי מאותם חוליים שאיננו יודעים אותם היום, תודה לאל. זה מה שמאמין מי שיש לו שלמות, ועומד על אמיתת דבריו יתעלה: "לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי" (ישעיהו מה,יט).

Most of the “statutes” (ḥukkim), the reason of which is unknown to us serve as a fence against idolatry. That I cannot explain some details of the above laws or show their use is owing to the fact that what we hear from others is not so clear as that which we see with our own eyes. Thus my knowledge of the Sabean doctrines, which I derived from books, is not as complete as the knowledge of those who have witnessed the public practice of those idolatrous customs, especially as they have been out of practice and entirely extinct since two thousand years. If we knew all the particulars of the Sabean worship, and were informed of all the details of those doctrines, we would clearly see the reason and wisdom of every detail in the sacrificial service, in the laws concerning things that are unclean, and in other laws, the object of which I am unable to state. I have no doubt that all these laws served to blot out wrong principles from man’s heart, and to exterminate the practices which are useless, and merely a waste of time in vain and purposeless things. Those principles have turned the mind of the people away from intellectual research and useful actions. Our prophets therefore describe the ways of the idolaters as follows: “(They go) after vain things which cannot profit nor deliver; for they are vain” (1 Sam. 12:21); “Surely our fathers have inherited lies, vanity and things wherein there is no profit” (Jer. 16:19). Consider how great the evil consequences of idolatry are, and say whether we ought with all our power to oppose it or not! Most of the precepts serve, as has been stated by us, as a mere fence against those doctrines [of idolatry], and relieve man from the great and heavy burdens, from the pains and inflictions which formed part of the worship of idols. Every positive or negative precept, the reason of which is unknown to thee, take as a remedy against some of those diseases with which we are unacquainted at present, thank God. This should be the belief of educated men who know the true meaning of the following divine dictum: “I said not unto the seed of Jacob, Seek me in vain” (Isa. 45:19).

33 הרי סיימתי את כל המצוות הפרטיות שכוללות קבוצות אלה, והערנו על טעמיהן. ולא נשאר מהן מה שלא נתתי טעם אלא מצוות אחדות ופרטים מעטים, אף על פי שבאמת כבר הטעמנו עקרונית גם אותם, למתבונן הנבון.

I have now mentioned all the commandments of these fourteen classes one by one, and pointed out the reason of each of them, with the exception of a few for which I was unable to give the reason, and of some details of less importance; but implicitly we have given the reason even of these, and every intelligent reader will easily find it. The reasons of the Precepts are now complete.