מורה נבוכים חלק ג פרק מו

קבוצה יא: הקרבנות
פתיחה
1 המצוות שהקבוצה האחת עשרה כוללת הן אלה שמנינו בשאר ספר עבודה ובספר קרבנות, וכבר ציינו (ג,לה11; וראו ג,לב) את תועלתן באופן כללי. כעת נחל לתת טעם לכל מצוה מהן בהתאם למה שהשגנו.

THE precepts of the eleventh class are enumerated in the Section on Divine Service (Sefer ‘abodah) and the Section on Sacrifices (Sefer ha-ḳorbanot). We have described their use in general terms (chap. xxxii.). I will now proceed to give the reason of each precept separately.

הקרבת צאן ובקר: המאבק באלילות
2 כבש) ונֹאמר: התורה כבר אמרה במפורש, כמו שפירש אנקלוס, שהמצרים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה, ולכן הם היו אוסרים לשחוט צאן, ותיעבו את רועי הצאן. נאמר: "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם [לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?]" (שמות ח,כב), ונאמר: "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בראשית מו,לד).
עז) וכן היו סיעות בקרב הצאבים שאנשיהן היו עובדים את השדים ומאמינים שהם לובשים צורת עזים, ולכן היו קוראים לשדים "שעירים". זרם דתי זה היה נפוץ מאוד בימי משה רבינו: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם [אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם]" (ויקרא יז,ז). לכן היו הסיעות האלה אוסרות גם את אכילת העזים.
בקר) אשר לשחיטת הבקר – יש להניח שרוב עובדי עבודה זרה תיעבו זאת, וכולם רוממו מאוד את המין הזה, ולכן אתה מוצא שההודים עד היום אינם שוחטים את הבקר בשום אופן, ואפילו בארצות ששוחטים בהן את שאר מיני בעלי החיים.
3 כדי למחות את עקבות הדעות השגויות האלה נצטווינו להקריב את שלושת מיני מקנה אלה דווקא: "מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (שם א,ב), כך שהמעשה שהם חשבו לשיא המרי נעשה לזה שבו מתקרבים לה', ובמעשה הזה מתכפרים החטאים. כך מרפאים את הדעות הרעות, שהן חוליי הנפש האנושית, על ידי הניגוד הנמצא בקצה השני.

Scripture tells us, according to the Version of Onkelos, that the Egyptians worshipped Aries, and therefore abstained from killing sheep, and held shepherds in contempt. Comp. “Behold we shall sacrifice the abomination of the Egyptians,” etc. (Exod. 8:26); “For every shepherd is an abomination to the Egyptians” (Gen. 46:34). Some sects among the Sabeans worshipped demons, and imagined that these assumed the form of goats, and called them therefore “goats” [se‘irim]. This worship was widespread. Comp. “And they shall no more offer their sacrifices unto demons, after whom they have gone a whoring” (Lev. 17:7). For this reason those sects abstained from eating goats’ flesh. Most idolaters objected to killing cattle, holding this species of animals in great estimation. Therefore the people of Hodu [Indians] up to this day do not slaughter cattle even in those countries where other animals are slaughtered. In order to eradicate these false principles, the Law commands us to offer sacrifices only of these three kinds: “Ye shall bring your offering of the cattle [viz.], of the herd and of the flock” (Lev. 1:2). Thus the very act which is considered by the heathen as the greatest crime, is the means of approaching God, and obtaining His pardon for our sins. In this manner, evil principles, the diseases of the human soul, are cured by other principles which are diametrically opposite.

דוגמת פסח) לשם מטרה זו עצמה נצטווינו במצרים לשחוט את כבש הפסח ולהזות את דמו על הפתחים מבחוץ, כדי להתנער מאותן דעות ולפרסם את הפכן, ולהקנות את ההאמנה שהמעשה שחושבים אותו לגורם למוות הוא המציל מן המוות: "[וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת] וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (שמות יב,כג), כגמול על פרסום עבודת ה' וסילוק הדברים המשוקצים שעובדי עבודה זרה היו עושים.

This is also the reason why we were commanded to kill a lamb on Passover, and to sprinkle the blood thereof outside on the gates. We had to free ourselves of evil doctrines and to proclaim the opposite, viz., that the very act which was then considered as being the cause of death would be the cause of deliverance from death. Comp. “And the Lord will pass over the door, and will not suffer the destroyer to come unto your houses to suite you” (Exod. 12:23). Thus they were rewarded for performing openly a service every part of which was objected to by the idolaters.

מגוון אפשרויות הקרבה: הקלה ליחיד ולציבור
4 ליחיד ולציבור: בהמות בית) זהו הטעם לבחירה בשלושת המינים האלה דווקא לקרבן, נוסף לכך שמינים אלה הם מבויתים ונפוצים, ולא כמעשי עובדי עבודה זרה שהיו מקריבים אריות ודובים וחיות בר, כמו שנזכר בספר "טומטום".

To the above reason for the exclusive selection of the three kinds of animals for sacrifices, we may add the following, namely, that these species are animals which can be got very easily, contrary to the practice of idolaters that sacrifice lions, bears, and wild beasts, as is stated in the book Tomtom.

5 ליחיד: עוף) מכיוון שאין ידם של רוב בני האדם משגת להקריב בהמה, נצטווינו שהקרבן יהיה גם מן העוף – הנפוץ ביותר בארץ ישראל, היפה ביותר והקל ביותר לתפוס, והם תורים ובני יונה.
מנחה) ומי שאין ידו משגת אפילו לעוף – יקריב לחם, אפוי במין כלשהו ממיני האפייה שהיו ידועים באותם זמנים: מאפה תנור או מאפה מחבת או מאפה מרחשת. ומי שקשה עליו לאפות – יקריב אותו סולת.
הכל רשות) וכל זה למי שרוצה. כן הבהיר לנו על מין עבודה זה, כלומר הקרבנות, שאין בנו שום חטא אם לא נעשהו בכלל: "וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר – לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא" (דברים כג,כג).

As, however, many could not afford to offer a beast, the Law commanded that birds also should be sacrificed, but only of those species which are found abundantly in Palestine, are suitable, and can easily be obtained, namely, turtledoves and pigeons. Those who are too poor to offer a bird, may bring bread of any of the kinds then in use: baked in the oven, baked in a pan, or in a frying-pan. If the baking of the bread is too much trouble for a person, he may bring flour. All this concerns only those who desire to sacrifice; for we are distinctly told that the omission of the sacrificial service on our part will not be reckoned to us a sin: “If thou shalt forbear to vow, it shall be no sin in thee” (Deut. 23:22).

איסור החמץ והדבש וחובת המלח: מאבק באלילות
6 מכיוון שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם שאינו חמץ, והרבו להקריב דברים מתוקים ולגָאֵל את קרבנותיהם בדבש, כמפורסם בספרים שציינתי לך (לעיל 4; ג: כט13;18), וכן לא תמצא מלח באף אחד מקרבנותיהם – לכן אסר יתעלה להקריב "כָּל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ" (ויקרא ב,יא), וציווה שהמלח יהיה תמיד: "[וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ,] עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (שם,יג).

The idolaters did not offer any other bread but leavened, and chose sweet things for their sacrifices, which they seasoned with honey, as is fully described in the books which I named before: but salt is not mentioned in any of their sacrifices. Our Law therefore forbade us to offer leaven or honey, and commanded us to have salt in every sacrifice: “With all thine offerings thou shalt offer salt” (Lev. 2:13).

תנאים לקרבן מובחר: כבוד
7 מום) הוא ציווה שכל הקרבנות יהיו תמימים, במיטב מצבם, כדי שלא יקלו ראש בקרבן ויזלזלו במה שמוקרב לשמו יתעלה, כמו שנאמר: "[וְכִי תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע? וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע?] הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?" (מלאכי א,ח).
בן שמונה) מן הטעם הזה אסר גם להקריב מה שלא נשלמו לו שבעה ימים, בשל היותו פחוּת במינו ונבזה, מפני שהוא כנפל.
אתנן ומחיר) והוא הטעם לאיסור אתנן ומחיר, משום ששני אלה נחשבים מגונים.
עופות) והוא הטעם לכך שמקריבים את התור הבוגר ואת אפרוחי היונים, כי זה המיטב שבהם, משום שיונה בוגרת אינה טעימה.
מנחה) והוא הטעם לכך שהמנחות בלולות בשמן ועשויות מסולת, כי זה השלם ביותר והטעים ביותר.
לבונה) הלבונה נבחרה בשל ריח עשנה הטוב במקומות שיש בהם ריח של בשר נשרף.

It is further ordained that the offerings must all be perfect and in the best condition, in order that no one should slight the offering or treat with contempt that which is offered to God’s name: “Offer it now unto thy governor; will he be pleased with thee?” (Mal. 1:8). This is the reason why no animal could be brought that was not yet seven days old (Lev. 22:26); it is imperfect and contemptible, like an untimely birth. Because of their degraded character it was prohibited to bring “the hire of a harlot and the price of a dog” (Deut. 23:18) into the Sanctuary. In order to bring the offering in the beat condition, we choose the old of the turtle-doves and the young of the pigeons, the old pigeons being less agreeable. The oblation must likewise be mingled with oil, and must be of fine flour (Lev. 2:1), for in this condition it is good and pleasant. Frankincense is prescribed (ibid.) because its fumes are good in places filled with the odour of burnt flesh.

8 ניקיון) כדי לרומם את הקרבן ושלא יראוהו כמתועב ונבזה, ציווה להפשיט את העולה ולרחוץ את הקרב והכרעיים אף על פי שכולה נשרפת. תמצא שתמיד דואגים לעניין הזה ונשמרים ממנו: "בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' מְגֹאָל הוּא, וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ" (מלאכי א,יב).
אופן אכילת הקרבן: כבוד
9 מגבלות האוכלים והמאכל) זהו גם הטעם לכך שאת הקרבן לא יאכל ערל ולא טמא, ולא ייאכל אם נטמא או לאחר זמנו או אם השתבשה הכוונה בו, ושייאכל במקום מיוחד.
עולה) העולה, המיוחדת לה' בלבד – לא תיאכל כלל.
חטאת ואשם) ומה שמוקרב בשל חטא, והוא החטאת והאשם – נאכל בעזרה, וביום שחיטתו ולילו דווקא.
שלמים) ואילו השלמים, שהם למטה מזה, והם קדשים קלים – נאכלים בכל ירושלם דווקא, ונאכלים למחרת היום ותו לא, כי אחר כך הם נרקבים ומתקלקלים.

The burnt-offering was flayed (Lev. 1:16), and its inwards and legs, although they were entirely burnt, had to be previously washed (ibid. ver. 9), in order that due respect should be shown to the sacrifice, and it should not appear despicable and contemptible. This object is constantly kept in view, and is often taught, “Ye say, The table of the Lord is polluted; and the fruit thereof, even his meat, is contemptible” (Mal. 1:12). For the same reason no body uncircumcised, or unclean (Lev. 22:4), was allowed to partake of any offering; nor could any offering be eaten that had become unclean (Lev. 7:19), or was left till after a certain time (ibid. 7:15-17), or concerning which an illegal intention had been conceived; and it had also to be consumed in a particular place. Of the burnt-offering, which is entirely devoted to God, nothing at all was eaten. Those sacrifices which are brought for a sin, viz., sin-offering and guilt-offering, must be eaten within the court of the Sanctuary (‘azarah), and only on the day of their slaughtering and the night following, whilst peace-offerings, which are next in sanctity, being sacrifices of the second degree, may be eaten in the whole of Jerusalem, on the day they have been offered and on the following day, but not later. After that time the sacrifices would become spoiled, and be unfit for food.

דיני מעילה תמורה ופדיון: כבוד
10 שימוש בהקדש) כדי לרומם את הקרבן ואת כל מה שיוחד לשמו יתעלה, נקבע לנו שכל מי שנהנה מן ההקדש – מעל, והוא צריך כפרה ותוספת חומש בתנאי שהוא שוגג.

In order that we may respect the sacrifices and all that is devoted to the name of God, we are told that whosoever takes part of a holy thing for common use has committed a trespass, must bring a sin-offering, and restore what he has taken with an addition of the fifth part of its value, although he may have committed the trespass in ignorance.

עבודה וגיזה) וכן אסורה עבודה בקדשים וגִזתן – כל זאת כדי לרומם את הקרבן.
תמורה) על דרך הסייג נקבע דין התמורה, כי אילו היה מותר להחליף את הרע בטוב – היו מחליפים את הטוב ברע, ואומרים שזה טוב יותר. על כן נקבע בו הדין: "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז,י;לג).
קנס חומש) הטעם לכך שנצטווינו שכל מי שפודה דבר מקדשיו יוסיף חומש ברור, כי אדם קרוב אצל עצמו (בבלי סנהדרין ט,ב ועוד), וטבעו תמיד לנטות לחוס על ממונו, ועל כן לא ידקדק בדמי הקֹדש ולא יעשה מאמץ להציגו (בפני מומחים) כך שערכו יועמד על אמיתתו. לכן נכפתה עליו תוספת, כך שיימכר לאחר בערכו. כל זאת כדי שלא יזלזלו במה שנקרא שם ה' עליו ובמה שמתקרבים אליו על ידיו.

For the same reason animals reserved for holy purposes must not be employed in work; nor is the shearing of such animals permitted (Deut. 15:19). The law concerning the change of a sacrifice must be considered as a preventive; for if it were permitted to substitute a good animal for a bad one, people would substitute a bad animal for a good one, and say that it was better than the original; it was therefore the rule that, if any such change had taken place, both the “original sacrifice and the exchange thereof should be holy” (Lev. 27:9). When a person redeems a thing devoted by him to the Sanctuary, he must likewise add one-fifth (Lev. 27:13, 15); the reason for this is plain. Man is usually selfish, and is naturally inclined to keep and save his property. He would therefore not take the necessary trouble in the interest of the Sanctuary: he would not expose his property sufficiently to the sight of the valuer, and its true value would not be fixed. Therefore the owner had to add one-fifth, whilst a stranger paid only the exact value. These rules were laid down in order that people should not despise that with which the name of God is connected, and which serves as a means of approaching God.

שריפת מנחת כהן: נִרְאוּת לכבוד העבודה
11 הטעם לשריפת מנחת כהן הוא שכל כהן רשאי להקריב את קרבנו בעצמו, ואם כן ייתכן שהוא יביא מנחה ויאכלנה בעצמו, ונמצא שכאילו לא עשה דבר כלל, כי מכל מנחת יחיד לא קרב אלא לבונתה וקומץ. ולא זו בלבד שקרבן זה כה קטן, אלא שגם מביאו יאכלנו – אין זה נראה כמו עבודה כלל, ולכן היא נשרפת.

The oblation of the priest was entirely burnt (Lev. 6:16), because the priest offered up his oblation by himself, and if he were to offer it, and at the same time to eat it, it would appear as if he had not performed any service. For nothing was offered upon the altar of the ordinary oblations of any person except the frankincense and a handful of the flour or cake; and if, in addition to the fact that the offering was small, he who offered it were himself to eat it, nothing of a sacrificial service would be noticed. It is therefore entirely burnt (Lev. 6:16).

דיני קרבן פסח: זיכרון החיפזון, הכנה מראש והדגשת הברית
12 זיכרון החיפזון) אשר לדינים המיוחדים לפסח, והם
א) שעליו להיאכל "צְלִי אֵשׁ" (שמות יב,ח-ט) דווקא,
ב) "בְּבַיִת אֶחָד [...]
ג) וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שם,מו) – לכולם טעם ברור. כי כמו שהמצה היא בשל החיפזון, כך
א) הצלייה היא בשל החיפזון, ואין שהות לעשות מיני מאכלים ולתקן מזונות,
ג) ואסור אפילו להשתהות כדי לשבור את עצמותיו ולהוציא את מה שבתוכו, כי כבר צוין עיקר העניין בכל זה, והוא שנאמר: "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן" (שם,יא). בשל החיפזון אין פנאי להתמהמה כדי לשבור עצמות
ב) ולא להוציא ממנו מבית לבית ולחכות לשליח עד שישוב, וכל אלה מעשי עצלות והתמהמהות. המטרה היתה להכריח חיפזון ומהירות, כדי שאף אחד לא יתעכב ויחמיץ את היציאה עם כלל האנשים כך שניתן יהיה להזיק לו ולהורגו. נסיבות אלה הונצחו לעד, לזיכרון כיצד היה הדבר, כמו שנאמר: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ [מִיָּמִים יָמִימָה]" (שם יג,י).
13 בני חבורה) אשר לכך שהוא אינו נאכל אלא למנוייו – זאת כדי לזרז לרוכשו, ושלא יסמוך אדם על אחד מקרוביו או חבר או מי שיזדמן לו לפגוש, ובשל כך לא ידאג לו מלכתחילה.
ערל) אשר לאיסורו על הערלים – דבר זה ביארו החכמים ז"ל, כי הם אמרו שמשֶאָרכה שהותם במצרים הם ביטלו את מצות מילה, כדי להידמות למצרִים (שמות רבה א,ח). וכאשר ציווה על הפסח והתנה בו שלא יישחט אלא לאחר מילת עצמו ובניו ובני ביתו ואז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ (שמות יב,מח) – נימולו כולם, והיה דם מילה מתערב בדם הפסח בשל רוב הנימולים כמו שאמרו (חז"ל), ולכך רמז באומרו: "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" (יחזקאל טז,ו) – דם פסח ודם מילה (פסיקתא דרב כהנא, ויהי בחצי הלילה, ד; פרקי דרבי אליעזר, כט ).

The reason of the particular laws concerning the Passover lamb is clear. It was eaten roasted by fire (Exod. 12:8-9) in one house, and without breaking the bones thereof (ibid. ver. 46). In the same way as the Israelites were commanded to eat unleavened bread, because they could prepare it hastily, so they were commanded, for the sake of haste, to roast the lamb, because there was not sufficient time to boil it, or to prepare other food; even the delay caused by breaking the bones and to extract their marrow was prohibited the one principle is laid down for all these rules, “Ye shall eat it in haste” (Exod. 12:11). But when haste is necessary the bones cannot be broken, nor parts of it sent from house to house; for the company could not wait with their meal till he returned. Such things would lead to laxity and delay, whilst the object of these rules was to make a show of the hurry and haste, in order that none should be too late to leave Egypt with the main body of the people, and be thus exposed to the attacks and the evil [designs of the enemy]. These temporary commandments were then made permanent, in order that we may remember what was done in those days. “And thou shalt keep this ordinance in his season from year to year” (Exod. 13:10). Each Passover lamb was only eaten by those who had previously agreed to consume it together, in order that people should be anxious to procure it, and should not rely on friends, relations, or on chance, without themselves taking any trouble about it before Passover. The reason of the prohibition that the uncircumcised should not eat of it (Exod. 12:48) is explained by our Sages as follows:—The Israelites neglected circumcision during their long stay in Egypt, in order to make themselves appear like the Egyptians. When God gave them the commandment of the Passover, and ordered that no one should kill the Passover lamb unless he, his sons, and all the male persons in his household were circumcised, that only “then he could come near and keep it” (ibid. 12:48), all performed this commandment, and the number of the circumcised being large the blood of the Passover and that of the circumcision flowed together. The Prophet Ezekiel (xvi. 6), referring to this event, says, “When I saw thee sprinkled with thine own blood I said unto thee, Live because of thy [two kinds of ] blood, “i.e., because of the blood of the Passover and that of the circumcision. Now there remained to provide for the slaughtering of the beasts of the field and birds, because those beasts were never sacrificed, and birds did never serve as peace-offerings (Lev. iii.). The commandment was therefore given that whenever a beast or a bird that may be eaten is killed, the blood thereof must be covered with earth (Lev. 17:13), in order that the people should not assemble round the blood for the purpose of eating there. The object was thus fully gained to break the connexion between these fools and their spirits.

איסור הדם: מאבק באלילות
14 רקע) דע שבעיני הצאבים היה הדם טמא מאוד, ואף על פי כן היו אוכלים אותו, בטענה שהוא מזון השדים, ועל כן למי שאוכל אותו תהיה אחווה עם השדים והם יבואו אליו ויודיעו לו את העתידות, כמו שההמון מדמיין בעניין השדים. אך היו אנשים שאכילת הדם היתה קשה עליהם, כי זה דבר שטבע האדם נגעל ממנו, ועל כן היו שוחטים חיה ואוספים את דמה בכלי או בגומה, והיו אוכלים את בשרה של הנשחטת סביב אותו דם. הם דמיינו שבפעולה זו השדים אוכלים אותו דם, שהוא מזונם, בעת שהם אוכלים את הבשר, וכך מושגת אחווה (עם השדים), מתוך כך שכולם אוכלים על שולחן אחד ובחבורה אחת. וכך לטענתם יבואו אליהם אותם שדים בחלום ויודיעו להם נסתרות ויועילו להם. כל אלה דעות שהלכו אחריהן, העדיפו אותן והיו מפורסמות באותם זמנים, וההמון לא פקפק בנכונותן.
15 תגובות התורה) על כן התורה, השלמה ליודעיה, החלה לסלק את המחלות החמורות האלה,
א) ואסרה לאכול את הדם. היא הדגישה את איסורו בדיוק כמו שהדגישה את איסור עבודה זרה. אמר יתעלה: "וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם [וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ]" (ויקרא יז,י) כמו שאמר על נותן מזרעו למולך: "וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי [בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ]" (שם כ,ג; ושם: וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי. וראו שם,ו). לשון כזה לא נאמר במצווה נוספת מלבד עבודה זרה ואכילת דם, משום שאכילתו הובילה למין עבודה זרה, שהוא פולחן השדים.
ב) התורה טיהרה את הדם, וקבעה שהוא מטהר את מה שנוגע בו: "[וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה] וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו [וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ] וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו [וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ]" (שמות כט,כא).
ג) היא ציוותה להזותו על המזבח, וקבעה שכל העבודה היא לשופכו שם ולא לאוספו. נאמר: "[כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא] וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר" (ויקרא יז,יא), ושם יישפך, כמו שנאמר: "וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ [אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה]" (שם ד,יח), ונאמר: "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יב,כז).
ד) ונצטווינו לשפוך דם כל בהמה שתישחט אף על פי שאינה קרבן, שנאמר: "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (שם,טז;כד).
ה) וכן נאסר להתאסף סביבו ולאכול שם, ונאמר: "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם" (ויקרא יט,כו).
התרת בשר תאווה במדבר וכיסוי הדם: מאבק באלילות
16 מכיוון שהתמידו במריים והלכו אחרי הדבר המפורסם שהתחנכו עליו, של אחווה עם השדים על ידי אכילה סביב הדם, ציווה יתעלה שלא ייאכל בשר תאוה במדבר כלל, אלא יהיה הכול שלמים. הוא הבהיר לנו שהטעם לכך הוא כדי שהדם יישפך על המזבח ולא יתאספו סביבו, ואמר: "לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [אֶת זִבְחֵיהֶם... אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד...] וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם [אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם]" (שם יז,ה-ז).
17 כיסוי הדם) אבל נשאר עניין החיה והעוף. כי אין אף קרבן מחיה, ועוף אינו קרב שלמים. עקב כך ציווה יתעלה שכל חיה ועוף שמותר לאכול את בשרם, אם יישחט יכוסה דמו בעפר כדי שלא יתאספו עליו לאכול סביבו. וכך הושגה המטרה ונשלמה הכוונה להפר האחוה בין אחוזי השד באמת (=המשוגעים) לבין שֵׁדיהם.

Although blood was very unclean in the eyes of the Sabeans, they nevertheless partook of it, because they thought it was the food of the spirits; by eating it man has something in common with the spirits, which join him and tell him future events, according to the notion which people generally have of spirits. There were, however, people who objected to eating blood, as a thing naturally disliked by man; they killed a beast, received the blood in a vessel or in a pot, and ate of the flesh of that beast, whilst sitting round the blood. They imagined that in this manner the spirits would come to partake of the blood which was their food, whilst the idolaters were eating the flesh: that love, brotherhood, and friendship with the spirits were established, because they dined with the latter at one place and at the same time; that the spirits would appear to them in dreams, inform them of coming events, and be favourable to them. Such ideas people liked and accepted in those days; they were general, and their correctness was not doubted by any one of the common people. The Law, which is perfect in the eyes of those who know it, and seeks to cure mankind of these lasting diseases, forbade the eating of blood, and emphasized the prohibition exactly in the same terms as it emphasizes idolatry: “I will set my face against that soul that eateth blood” (Lev. 17:10). The same language is employed in reference to him “who giveth of his seed unto Molech”; “then I will set my face against that man” (ibid. 20:5). There is, besides idolatry and eating blood, no other sin in reference to which these words are used. For the eating of blood leads to a kind of idolatry, to the worship of spirits. Our Law declared the blood as pure, and made it the means of purifying other objects by its touch. “And thou shalt take of the blood . . . and sprinkle it upon Aaron, and upon his garments, and upon his sons, and upon the garments of his sons with him. And he shall be hallowed, and his garments, and his sons,” etc. (Exod. 29:21). Furthermore, the blood was sprinkled upon the altar, and in the whole service it was insisted upon pouring it out, and not upon collecting it. Comp. “And he shall pour out all the blood at the bottom of the altar” (Lev. 4:18); “And the blood of thy sacrifices shall be poured out upon the altar of the Lord thy God” (Deut. 12:27). Also the blood of those beasts that were killed for common use, and not for sacrifices, must be poured out, “Thou shalt pour it upon the earth as water” (ibid. ver. 24). We are not allowed to gather and have a meal round the blood, “You shall not eat round the blood” (Lev. 19:26). As the Israelites were inclined to continue their rebellious conduct, to follow the doctrines in which they had been brought up, and which were then general, and to assemble round the blood in order to eat there and to meet the spirits, God forbade the Israelites to eat ordinary meat during their stay in the wilderness: they could only partake of the meat of peace-offerings. The reason of this precept is distinctly stated, viz., that the blood shall be poured out upon the altar, and the people do not assemble round about. Comp. “To the end that the children of Israel may bring their sacrifices, which they offer in the open field, even that they may bring them unto the Lord. . . . And the priest shall sprinkle the blood upon the altar, . . . and they shall no more offer their sacrifices unto the spirits” (Lev. 17:5-7).

18 הרקע) דע שאמונה זו התחדשה קרוב לזמן משה רבינו, ואנשים נמשכו אליה מאוד והלכו שולל אחריה. תמצא זאת מפורש בשירת האזינו: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ, אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם, [חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם]" (דברים לב,יז).
הערה צדדית) החכמים כבר ביארו את משמעות דבריו "לֹא אֱלֹהַּ", ואמרו שהם עבדו מצויים והתמידו בכך, עד שעבדו דמיונות. לשון ספרֵי: "לא דיין שהן עובדין חמה ולבנה כוכבים ומזלות, אלא שעבדו בבואה שלהן" (ספרי דברים שיח-שכ), ו"בבואה" הוא שמו של הצל.

This belief flourished about the time of our Teacher Moses. People were attracted and misled by it. We find it in the Song of Moses (Deut. xxxii.): “They sacrificed unto spirits, not to God” (ibid. 17). According to the explanation of our Sages, the words lo eloha imply the following idea: They have not only not left off worshipping things in existence; they even worship imaginary things. This is expressed in Sifri as follows: “It is not enough for them to worship the sun, the moon, the stars; they even worship their babuah. The word babuah signifies “shadow.”

ואשוב אל מה שאנו עוסקים בו.
19 דע שבשר תאוה לא נאסר אלא במדבר בלבד.
סיבה א) זאת משום שאחת מאותן דעות מפורסמות היתה שהשדים שוכנים במדבריות ושם הם פונים בדברים (אל האדם) ומופיעים, ואילו בערים ובמקומות היישוב אין הם מופיעים; כך שמי מאנשי הערים שהיה רוצה לעשות משהו מאותן הזיות, היה יוצא מן העיר לארצות שממה ולמקומות מבודדים. ולכן הותר בשר תאוה לאחר הכניסה לארץ.
ב) ועוד, שבלי ספק עוצמת החולי הזה פוחתת, ומתמעטים ההולכים אחר אותן דעות.
ג) ועוד, שקשה מאוד, וכמעט בלתי אפשרי, שכל מי שרוצה לאכול בשר בהמה יבוא לירושלם. מן הסיבות האלה לא נאסר בשר תאוה אלא במדבר.

Let us now return to our subject. The prohibition of slaughtering cattle for common use applied only to the wilderness, because as regards the “spirits” it was then the general belief that they dwelt in deserts, that there they spoke and were visible, whilst in towns and in cultivated land they did not appear. In accordance with this belief those inhabitants of a town who wanted to perform any of those stupid practices, left the town and went to woods and waste places. The use of cattle for common food was therefore allowed when the Israelites entered Palestine. Besides, there were great hopes that the disease would become weakened, and the followers of the doctrines would decrease. Furthermore, it was almost impossible that every one who wanted to eat meat should come to Jerusalem. For these reasons the above restriction was limited to the stay of the Israelites in the wilderness.

דרגות במין הקרבנות: בהתאם לדירוג החטא
20 דע שככל שהחטא גדול יותר – כך קרבנו מסוג פחוּת יותר.
חטאת יחיד) ולכן שגגת עבודה זרה – שעירה בלבד, ושאר חטאת יחיד – כשבה או שעירה. כי הנקבה פחותה מן הזכר מכל סוג, ואין חטא חמור יותר מעבודה זרה, ואין מין פחות יותר משעירה.
מלך) בשל ייחודו של המלך, קרבן שגגתו הוא שעיר.
כהן גדול והסנהדרין) ואילו כהן גדול וצבור – שגגתם אינה מעשה גרידא אלא הוראה, ולכן יוחד קרבנם בפרים, ובעבודה זרה – שעירים.
21 אשם) כיוון שהחטאים שבגללם מוקרב האשם פחותים מן החטאים שבגללם מוקרב החטאת, קרבן אשם הוא איל או כבש מן הצאן. סוגו ומינו יוחדו בכך שהוא זכר מן הצאן.
עולה) הלא תראה את העולה, שכיוון שהיא מיוחדת לה', יוחד המין שלה, ואין היא אלא זכר.
22 ללא בשמים) בהתאם לעניין זה הוחסרו הטיוב והבישום ממנחת חוטא, וכן ממנחת שֹוֹטָה כי גם היא נחשדת על חטא, ואסר להקריב אותן בשמן ולבונה.
מנחת חוטא) הטיוב הזה הוסר מהן משום שהמביא אותה אינו טוב ולא בעל מעשים יפים, וכאילו הוא מומרץ לחזור בתשובה ונאמר לו: "בשל רוע מעשיך, קרבנך הוא במצב הפחות ביותר".
מנחת שוטה) וקרבנה של השׂוטָה, שמעשיה רעים יותר מן השוגג, עשוי מחומר פחוּת יותר, כי הוא "קֶמַח שְׂעֹרִים" (במדבר ה,טו). הרי נסדרו הפרטים האלה, ונמצא שמשמעותם מופלאה.

The greater the sin which a person had committed, the lower was the species from which the sin-offering was brought. The offering for worshipping idols in ignorance was only a she-goat, whilst for other sins an ordinary person brought either a ewe-lamb or a she-goat (Lev. 4:27-35), the females bring, as a rule, in every species, inferior to the males. There is no greater sin than idolatry, and also no inferior species than a she-goat. The offering of a king for sins committed ignorantly was a he-goat (ibid. vers. 22-26), as a mark of distinction. The high priest and the Synhedrion, who only gave a wrong decision in ignorance, but have not actually committed a sin, brought a bull for their sin-offering (ibid. ver. 3-21), or a he-goat, when the decision referred to idolatry (Num. 15:27-26). The sins for which guilt-offerings were brought were not as bad as transgressions that required a sin-offering. The guilt-offering was therefore a ram, or a lamb, so that the species as well as the sex were superior in this latter case, for the guilt-offering was a male sheep. For the same reason we see the burnt-offering, which was entirely burnt upon the altar, was selected from the superior sex; for only male animals were admitted as burnt-offerings. It is in accordance with the same principle that luxury and incense were absent from the oblations of a sinner (Lev. v.11), and of a sotah, i.e., a woman suspected of adultery (Num. 5:15). In these cases the oil and the frankincense were not added: this luxury was absent, because the persons that brought the oblation were not good and proper in their deeds, and they are, as it were, to be reminded by their offerings that they ought to repent; as if they were told, “Your offering is without any ornamental addition on account of the wickedness of your deeds.” As the sotah acted more disgracefully than any person who sins in ignorance, her offering consisted of the lowest kind, viz., of barley flour (ibid.). Thus the reasons of all these particular laws are well connected, and show that the precepts are wonderful in their significance.

חטאות יחיד וציבור: מאבק בעבודה זרה ותודעת החטא
23 עגל) החכמים ז"ל אמרו שהטעם לכך שהקרבן ביום השמיני שלמלואים "עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" (ויקרא ט,ב) – לכפר על מעשה העגל (ספרא מילואים א,ב), וכן חטאתו שליום הכפורים "פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" (ויקרא טז,ג) – לכפר על מעשה העגל (לא מצאנו מקורו).
שעיר – לרמב"ם) לפי עניין זה שאמרו, נראה לי שהטעם לכך שכל החטאות ליחיד וצבור הן שעירים, כלומר שעירי הרגלים, שעירי ראשי חדשים, שעירי יום הכפורים ושעירי עבודה זרה – הטעם לכך לדעתי הוא שרוב חטאם היה אז בהקריבם לשעירים, כמו שביאר הכתוב: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויקרא יז,ז).
שעיר – לחז"ל) אמנם החכמים ז"ל (ספרא שמיני א,ג) נתנו טעם לכך שכפרת צבור בשעירים תמיד, בכך שחטאם של כל עדת ישראל היה תחילה בשעיר עזים, ברמיזה למכירת יוסף הצדיק שנאמר בסיפור עליו: "[וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף] וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים [וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא אִם לֹא?]" (בראשית לז,לא-לב).
24 הרעיון: סכנה מתמדת) אל יהא טעם זה חלש בעיניך, כי תכליתן של כל הפעולות האלה היא שיתקבע בנפשו של כל חוטא שעליו לזכור ולהזכיר תמיד את חטאו, כמו שנאמר: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים נא,ה), ושהוא צריך כפרה על אותו חטא, הוא וזרעו וזרע זרעו, על ידי מצווה שתהיה ממינה של אותה עבירה. כוונתי בכך
א) שאם היתה העבירה בממון – יפזר ממונו במצווה.
ב) ואם היתה העבירה בהנאות הגוף – יְיגע את גופו ויצער אותו במצווה, בצום ובקימה בלילה.
ג) ואם היתה העבירה במידות – ינגיד אותה על ידי הפך אותה מידה, כמו שביארנו בהלכות דעות (ב,ב-ג) ועוד (שמונה פרקים ד).
ד) ואם היתה העבירה עיונית, כוונתי שהוא האמין בדעה שגויה בשל התרשלותו והזנחתו את החקירה וההתבודדות לעיון – ינגיד זאת בכך שישבית את מחשבתו וימנע אותה מלחשוב בדבר מדברי העולם הזה אלא במושכלות בלבד ובבירור מה שראוי להאמין. כמו שנאמר: "וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי" (איוב לא,כז), והוא משל להימנעות ועצירה במקום הספק, כמו שביארנו בחלקו הראשון של חיבור זה (א,לב2; וראו א,ה2).
דוגמה) וכן תראה שנעשה באהרן: כאשר נכשל במעשה העגל, היה קרבנו, הוא וכל מי שעמד מזרעו תחתיו, בהקרבת פר ועגל. ומכיוון שהיתה העבירה בשעיר עזים, היתה המצווה (המתקנת) בשעיר עזים.
תוצאה: נוכחות הסכנה) משיתקבעו עניינים אלה בנפש, יוביל הדבר בלי ספק להחשבת העבירה לחמורה ולהתרחקות ממנה, כך שהאדם לא ייפול בה ויצטרך לכפרה ארוכה וקשה, ואפשר שלא תושלם הכפרה. וכך יתרחקו מן העבירה מלכתחילה ויברחו ממנה, וזוהי תועלת ברורה מאוד. הבן גם את העניין הזה.

Our Sages say that the offering for the eighth day of dedication was “a calf, a young bullock, for a sin-offering” (Lev. 11:2), in order to atone for the sin of the Israelites in making a golden calf. The sin-offering, which was brought on the Day of Atonement (ibid. 16:3), was likewise explained as being an atonement for that sin. From this argument of our Sages I deduce that he-goats were always brought as sin-offerings, by individual persons and also by the whole congregation, viz., on the Festivals, New-moon, Day of Atonement, and for idolatry, because most of the transgressions and sins of the Israelites were sacrifices to spirits (se‘irim, lit., goats), as is clearly stated, “They shall no more offer their sacrifices unto spirits” (Lev. 17:7). Our Sages, however, explained the fact that goats were always the sin-offerings of the congregation, as an allusion to the sin of the whole congregation of Israel: for in the account of the selling of the pious Joseph we read, “And they killed a kid of the goats” (Gen. 37:31). Do not consider this as a weak argument; for it is the object of all these ceremonies to impress on the mind of every sinner and transgressor the necessity of continually remembering and mentioning his sins. Thus the Psalmist says, “And my sin is ever before me” (Ps. 51:3). The above-mentioned sin-offerings further show us that when we commit a sin, we, our children, and the children of our children, require atonement for that sin by some kind of service analogous to the sin committed. If a person has sinned in respect to property he must liberally spend his property in the service of God; if he indulged in sinful bodily enjoyments he must weary his body and trouble it by a service of privation and fasting, and rising early before daybreak. If he went astray in respect to his moral conduct he must oppose his failings by keeping to the opposite extreme, as we have pointed out in Mishneh-torah Hilkot De‘ot (chap. ii.) et passim. If his intellectual faculties have been concerned in the sin, if he has believed something false on account of the insufficiency of his intellect, and his neglect of research and proper study, he must remedy his fault by turning his thoughts entirely away from worldly affairs, and directing them exclusively to intellectual exercise, and by carefully reflecting on that which ought to form the subject of his belief. Comp. “And my heart hath been secretly enticed, but my hand touched my mouth” (Job 31:27). These words express figuratively the lesson that we should pause and stop at that which appears doubtful, as has been pointed out by us in the beginning of this treatise. The same we notice in the case of Aaron. He had his share in the sin of the golden calf, and therefore a bullock and a calf were brought by him and his successors as an offering. Similarly, the sin connected with a kid of goats was atoned for by a kid of goats. When this theory has been well established in the minds of the people, they must certainly be led by it to consider disobedience to God as a disgraceful thing. Every one will then be careful that he should not sin, and require a protracted and burdensome atonement; he will be afraid he might not be able to complete it, and will therefore altogether abstain from sinning, and avoid it. This object [of the laws under discussion] is very clear, and note it likewise.

ניסוח חריג בשעיר חטאת ראש חודש: מלחמה בפולחן הירח
25 מצאתי לנכון להסב את תשומת לבך כאן לדבר מופלא מאוד, אף על פי שלכאורה אינו מעניין החיבור. והוא מה שנאמר דווקא בשעיר חטאת ראש חֹדש "חַטָּאת לַה'" (במדבר כח,טו), מה שלא נאמר בכל שעירי הרגלים ולא בחטאות האחרות. הטעם לכך ברור לדעתי מאוד,
שאר קרבנות) והוא שהקרבנות האלה שמקריב הצבור במועדים מיוחדים, כלומר המוספים, הם כולם עולות. ובכל יום מהם יש שעיר עזים לחטאת, והוא נאכל. ואילו העולות נשרפות כולן, ולכן נאמר בהן בפירוש "אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא כג,ח ועוד) ולא נאמר "חטאת לה'" ולא "שלמים לה'", משום שאלה נאכלים. אפילו החטאות הנשרפות, אי אפשר לומר גם עליהן "אשה לה'" כמו שאבאר את הטעם לכך בפרק זה (בפסקה הבאה). ולכן לא יעלה על הדעת לומר על השעירים "חטאת לה'", משום שהם נאכלים ולא נשרפים כליל.
שעיר ראש חודש) ומכיוון שנוצר חשש שידמיינו ששעיר ראש חֹדש הוא קרבן לירח, כמו שהיו עושים המצרים הקדמונים, שהיו מקריבים לירח בראשי חודשים, הבהיר בו שהוא בשל ציווי ה' ולא לירח. חשש זה אינו קיים בשעירי הרגלים וכיוצא בהם, משום שאותם ימים אינם ראשי חודשים ואין להם סימן טבעי המבדיל אותם, אלא התורה הטילה אותם כקביעה. ואילו ראשי החודשים הירחיים אינם מקביעת התורה, אלא האומות היו מקריבות בהם לירח, כמו שהיו מקריבים לשמש בזריחתה ובמעברה במעלות מסוימות, כמפורסם באותם ספרים (ג,כט10,7). לכן ננקט לשון יוצא דופן בשעיר זה ונאמר בו "לה'", כדי להסיר אותם דמיונות שווא שנתלו באותם לבבות החולים חולי כבד. דע גם נקודה מופלאה זו.

I will here call your attention to a very remarkable thing, although it does not seem at first thought to belong to our subject. It is only the goat brought on New-moon as a sin-offering that the law calls “a sin-offering unto the Lord” (Num. 28:15). The sin-offerings brought on the three festivals (ibid. vers. 22, 30; 29:5, 11, etc.) are not called so, nor are any other sin-offerings. The reason thereof is, according to my opinion, undoubtedly this: The additional offerings brought by the congregation at certain periods were all burnt-offerings; only “one kid of goats to make an atonement” was offered on every one of these exceptional days. The latter was eaten [by the priests], whilst the burnt-offerings were entirely consumed by fire, and are called “an offering made by fire unto the Lord.” The phrases “a sin-offering unto the Lord” and “a peace-offering unto the Lord” do not occur in the law, because these were eaten by man; but even those sin-offerings that were entirely burnt (Lev. 4:12, 21) cannot be called “an offering made by fire unto the Lord,” as will be explained in the course of this chapter. It is therefore impossible that the goats which are eaten [by the priests], and are not entirely burnt, should be called “sin-offerings unto the Lord.” But as it was found that the kid offered on New-moon might be mistaken as an offering brought to the moon, in the manner of the Egyptians, who sacrificed to the moon on the days of New-moon, it was distinctly stated that this goat is offered in obedience to God’s command, and not in honour of the moon. This fear did not apply to the sin-offerings on the Festivals, nor to any other sin-offering, because they were not offered on the days of New-moon, or on any other day marked out by Nature, but on such days as were selected by the Divine Will. Not so the days of New-moon: they are not fixed by the Law [but by Nature]. On the New-moon the idolaters sacrificed to the moon, in the same manner as they sacrificed to the sun when it rose and set in certain particular degrees. This is described in the works [mentioned above]. On this account the extraordinary phrase “A sin-offering unto the Lord” is exceptionally introduced in reference to the goat brought on New-moon, in order to remove the idolatrous ideas that were still lingering in the sorely diseased hearts. Note this exception likewise.

חטאות הנשרפות ושעיר המשתלח: ריחוק מחטא גדול
26 דע שכל חטאת שמאמינים לגביה שהיא מכפרת על חטאים גדולים או על חטא גדול, כמו חטאת הֶעְלֵם וכיוצא בה – היא נשרפת כולה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (ויקרא ד,יב;כא) ולא על המזבח, משום שאין לשרוף על המזבח אלא את העולה והדומה לה. ולכן הוא נקרא "מִזְבַּח הָעֹלָה" (שמות ל,כח ועוד), כי הקטרת העולה היא "רֵיחַ נִיחֹחַ" (ויקרא א,ט ועוד), וכן כל אזכרה היא "ריח ניחוח". וכן הדבר בלי ספק, כי הוא נועד לסלק את דעות עבודה זרה, כמו שביארנו (ג,לב5).
מחיית החטא) אשר לשריפת החטאות האלה – הכוונה בהן (לציין) שנמחו עקבותיו של חטא זה והוא נעלם כמו שנעלמה הגווייה השרופה הזאת, ולא נותר זכר מאותו מעשה כמו שלא נותר זכר מאותה חטאת אלא היא כלתה בשריפה. על כן אין הקטרתה ריח ניחוח לה' אלא ההפך מכך, כוונתי שהוא עשן מאוס ומתועב, ולכן היא נשרפת כולה מחוץ למחנה. הלא תראה מה נאמר במנחת שׂוטָה: "מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן" (במדבר ה,טו), לא שהיא דבר רצוי.

A sin-offering which is brought in the hope to atone for one or more great sins, as, e.g., the sin-offering [of the Synhedrion or the high-priest] for a sin committed in ignorance, and the like, are not burnt upon the altar, but without the camp; upon the altar only the burnt-offering, and the like, are burnt, wherefore it was called the altar of the burnt-offering. The burning of the holocaust, and of every “memorial,” is called “a sweet savour unto the Lord”; and so it undoubtedly is, since it serves to remove idolatrous doctrines from our hearts, as we have shown. But the burning of these sin-offerings is a symbol that the sin [for which the offering is brought] is utterly removed and destroyed, like the body that is being burnt; of the sinful seed no trace shall remain, as no trace is left of the sin-offering, which is entirely destroyed by fire: the smoke thereof is not “a sweet savour unto the Lord,” but, on the contrary, a smoke despised and abhorred. For this reason the burning took place without the camp. Similarly we notice that the oblations of a sotah is called “an offering of memorial, bringing iniquity to remembrance” (Num. 5:15); it is not a pleasing thing [to the Lord].

27 כיוון ששעיר המשתלח בא לכפר על חטאים חמורים בצורה כוללת עד כדי כך שאין חטאת צבור המכפרת מה שהוא מכפר, וכאילו הוא נושא את כל החטאים – לכן אין מתעסקים בו לא בשחיטה ולא בשריפה ולא בהקרבה כלל, אלא מרחיקים אותו תכלית הריחוק ומשליכים אותו לאֶרֶץ גְּזֵרָה (ויקרא טז,כב), כלומר מנותקת מן היישוב.
הרעיון) אין מי שמטיל ספק שהחטאים אינם דברים גשמיים המועברים מגבו של פרט אחד לפרט אחר, אלא כל המעשים האלה הם מְשָלים שמטרתם להשגת צורה בנפש כדי שתושג היפעלות לתשובה, כלומר שהתנערנו מכל מעשינו הקודמים והשלכנום אחר גוונו והרחקנו אותם ככל האפשר.

The goat [of the Day of Atonement] that was sent [into the wilderness] (Lev. 16:20, seq.) served as an atonement for all serious transgressions more than any other sin-offering of the congregation. As it thus seemed to carry off all sins, it was not accepted as an ordinary sacrifice to be slaughtered, burnt, or even brought near the Sanctuary; it was removed as far as possible, and sent forth into a waste, uncultivated, uninhabited land. There is no doubt that sins cannot be carried like a burden, and taken off the shoulder of one being to be laid on that of another being. But these ceremonies are of a symbolic character, and serve to impress men with a certain idea, and to induce them to repent; as if to say, we have freed ourselves of our previous deeds, have cast them behind our backs, and removed them from us as far as possible.

ניסוך היין: הרמב"ם נבוך
28 לגבי הקרבת היין אני נבוך עד היום: כיצד נצטווינו להקריבו, והרי עובדי עבודה זרה היו מקריבים אותו? לא עלה בדעתי טעם לכך. מישהו אחר נתן לה טעם ואמר: המיטב מבחינת התאווה, שמקורה בכבד, הוא הבשר. והמיטב מבחינת הכוח החייתי, שמקורו בלב, הוא היין. וכן הכוח הנובע מהמוח, והוא הנפשי, נהנה מניגון על כלי נגינה. לכן כל כוח מקריב לה' את הדבר האהוב עליו ביותר, וכך הקרבן הוא בשר ויין ושמע, כלומר השיר.

As regards the offering of wine (Num. 15:5, seq.), I am at a loss to find a reason why God commanded it, since idolaters brought wine as an offering. But though I am unable to give a reason, another person suggested the following one: Meat is the best nourishment for the appetitive faculty, the source of which is the liver; wine supports best the vital faculty, whose centre is the heart: music is most agreeable to the psychic faculty, the source of which is in the brain. Each one of our faculties approaches God with that which it likes best. Thus the sacrifice consists of meat, wine, and music.

עלייה לרגל: התחדשות התורה מתוך האחווה
29 אשר לתועלתה של העלייה לרגל – טעמה ידוע,
חידוש הברית) בשל התחדשות התורה המושגת מן ההתכנסות הזאת על ידי אותה היפעלות, והאחווה בין בני האדם. ובפרט מצות "הקהל" שטעמה התבאר: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ [וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת]" (דברים לא,יב).
זמינות המאכל) דמי מעשר שני נועדו להוצאה שם, כמו שביארנו (ג,לט3), וכן נטע רְבָעִי ומעשַׂר בהמה, וכך יהיו שם בשר המעשר ויין נטע רבעי ומעות מעשר שני וירבו שם המזונות. ואסור למכור מהם דבר ולא לאחרו ממועד למועד, אלא כמו שאמר יתעלה: "[לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ] שָׁנָה בְשָׁנָה [בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', אַתָּה וּבֵיתֶךָ]" (דברים טו,כ),
צדקה) וכך בהכרח ייתנו ממנו צדקה. הוא זירז לתת צדקה בחגים ואמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ [וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ] וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה" (שם טז,יד).
חתימה
30 הרי סיימנו את המצוות מקבוצה זו, ופרטים רבים מהן.

The use of keeping festivals is plain. Man derives benefit from such assemblies: the emotions produced renew the attachment to religion; they lead to friendly and social intercourse among the people. This is especially the object of the commandment to gather the people together on the Feast of Tabernacles, as is plainly stated: “that they may hear, and that they may learn and fear the Lord” (Deut. 31:12). The same is the object of the rule that the money for the second tithe must be spent by all in one place (ibid. 14:22-26), as we have explained (chap. xxxix. p. 184). The fruit of trees in their fourth year, and the tithe of the cattle, had to be brought to Jerusalem. There would therefore be in Jerusalem the meat of the tithes, the wine of the fruit of the fourth year, and the money of the second tithe. Plenty of food would always be found there. Nothing of the above things could be sold; nothing could be set aside for another year; the Law orders that they should be brought “year by year” (Deut. 14:22); the owner was thus compelled to spend part of them in charity. As regards the Festivals it is especially enjoined: “And thou shalt rejoice in thy feast, thou, and thy son, and thy daughter, and thy man-servant, and thy maid-servant, and the Levite, the stranger, and the fatherless, and the widow” (ibid. 16:14). We have thus explained the reason of every law belonging to this class, and even many details of the laws.