מורה נבוכים חלק ג פרק מה

קבוצה י: המקדש והכהונה
פתיחה
1 המצוות שהקבוצה העשירית כוללת הן אלה שמנינו בהלכות בית הבחירה, הלכות כלי המקדש והעובדים בו והלכות ביאת המקדש (בספר עבודה). וכבר הודענו (ג,לב5) את תועלת הקבוצה הזאת באופן כללי.

THE precepts of the tenth class are those enumerated in the laws on the Temple (Hilkot bet ha-beḥirah), the laws on the vessels of the temple and on the ministers in the temple [Hilkot kele ha-miḳdash veha-‘obedim bo]. The use of these precepts we have stated in general terms.

מקום המקדש וכיוונו: אימוץ והיפוך, מסורת והסתרה
2 הר גבוה) ידוע שעובדי עבודה זרה היו מכוונים לבנות את מקדשיהם ולהקים את פסליהם ("צורותיהם") במקומות הגבוהים ביותר שהם מצאו שם, "עַל הֶהָרִים הָרָמִים" (דברים יב,ב). ולכן הבדיל אברהם אבינו את הר המוריה, משום שהוא ההר הגבוה ביותר שם, והודיע שם ברבים את ייחוד ה'.
3 כיוון) הוא ייחד את כיוון התפילה וקבע אותו במערב בדיוק, כי קדש הקדשים במערב, וזו משמעות דבריהם (של חז"ל) "שכינה במערב" (בבלי בבא בתרא כה,א). הם ז"ל ביארו בגמרא (במסכת) יומא שאברהם אבינו קבע את כיוון התפילה, כלומר בית קדש הקדשים. הטעם לכך לדעתי הוא שמכיוון שהדעה המפורסמת בעולם אז היתה עבודת השמש, ושהיא האלוה, אין ספק שכל בני האדם היו פונים למזרח. ולכן פנה אברהם אבינו למערב בהר המוריה, כלומר במקדש, כדי להפנות עורף לשמש. הלא תראה מה עשו ישראל כשסררו וכפרו ושבו לאותן דעות קדומות קלוקלות: "אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ" (יחזקאל ח,טז; ושם: מִשְׁתַּחֲוִיתֶם). הבן נקודה מופלאה זו.
4 מסורת) כמו כן אין ספק לדעתי שאותו מקום שהבדיל אברהם בהתגלות היה ידוע למשה רבינו ולרבים. כי אברהם ציווה עליהם שיהיה זה בית עבודת ה', כמו שביאר המתרגם ואמר: "וּפְלַח וְצַלִּי אַבְרָהָם תַּמָּן קֳדָם ה' וַאֲמַר: הָכָא יְהוֹן פָּלְחִין דָּרַיָּא, [בְּכֵין יִתְאֲמַר בְּיוֹמָא הָדֵין בְּטוּרָא הָדֵין אַבְרָהָם קֳדָם ה' פְּלַח]" (=ועבד והתפלל אברהם שם לפני ה' ואמר: כאן יהיו עובדים הדורות, על כן ייאמר ביום הזה בהר ההוא אברהם לפני ה' עבד) (אונקלוס בראשית כב,יד).
5 הסבר להסתרתו) אשר לשאלה מדוע (מקום זה) לא נזכר במפורש בתורה ולא יוחד אלא נרמז אליו ונאמר: "[הַמָּקוֹם] אֲשֶׁר יִבְחַר ה' [אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם]" (דברים יב,יא ועוד) – יש לכך לדעתי שלוש סיבות.
א) האחת: כדי שהאומות לא ייאחזו בו ויילחמו עליו בחוזקה משידעו שמקום זה הוא תכלית התורה בארץ.
ב) השנייה: שלא יהרסוהו אלה שהוא כעת בידם ויחריבוהו ככל יכולתם.
ג) והשלישית, והיא החשובה ביותר: שלא יבקש כל שבט שהוא יהיה בנחלתו ושהוא יזכה בו, וכך יארעו מחלוקת וסכסוך כפי שאירע בבקשת הכהונה. לכן נצטווינו שלא ייבנה בית הבחירה אלא אחרי הקמת מלך, כדי שהציווי יהיה בידי אחד וייפסקו המאבקים, כמו שביארנו בספר שופטים (מלכים ומלחמות א,א-ב).

It is known that idolaters selected the highest possible places on high mountains where to build their temples and to place their images. Therefore Abraham, our father, chose Mount Moriah, being the highest mount in that country, and proclaimed there the Unity of God. He selected the west of the mount as the place toward which he turned during his prayers, because [he thought that] the most holy place was in the West; this is the meaning of the saving of our Sages, “The Shekinah” (the Glory of God) is in the West” (B. T. Baba B 25a); and it is distinctly stated in the Talmud Yoma that our father Abraham chose the west side, the place where the Most Holy was built. I believe that he did so because it was then a general rite to worship the sun as a deity. Undoubtedly all people turned then to the East [worshipping the Sun]. Abraham turned therefore on Mount Moriah to the West, that is, the site of the Sanctuary, and turned his back toward the sun; and the Israelites, when they abandoned their God and returned to the early bad principles, stood “with their backs toward the Temple of the Lord and their faces toward the East, and they worshipped the sun toward the East” (Ezek. 8:16). Note this strange fact. I do not doubt that the spot which Abraham chose in his prophetical spirit, was known to Moses our Teacher, and to others: for Abraham commanded his children that on this place a house of worship should be built. Thus the Targum says distinctly, “And Abraham worshipped and prayed there in that place, and said before God, ‘Here shall coming generations worship the Lord’” (Gen. 22:14). For three practical reasons the name of the place is not distinctly stated in the Law, but indicated in the phrase “To the place which the Lord will choose” (Deut. 12:11, etc.). First, if the nations had learnt that this place was to be the centre of the highest religious truths, they would occupy it, or fight about it most perseveringly. Secondly, those who were then in possession of it might destroy and ruin the place with all their might. Thirdly, and chiefly, every one of the twelve tribes would desire to have this place in its borders and under its control; this would lead to divisions and discord, such as were caused by the desire for the priesthood. Therefore it was commanded that the Temple should not be built before the election of a king who would order its erection, and thus remove the cause of discord. We have explained this in the Section on Judges (ch. xli.).

כלי המקדש – ארון הברית: ביסוס הנבואה
6 ידוע שהאנשים הללו היו בונים מקדשים לכוכבים, ובאותו מקדש היו שמים את הפסל שהסכימו לעובדו, כלומר פסל המיוחס לכוכב מסוים או לחלק של גלגל (שמימי). על כן נצטווינו אנחנו לבנות מקדש לו יתעלה ולהניח בו את הארון אשר בו שני לוחות הכוללים את "אָנֹכִי" (שמות כ,ב; דברים ה,ו) ו"לֹא יִהְיֶה לְךָ" (שמות כ,ג; דברים ה,ז).
7 ידוע שהיסוד של ההאמנה בנבואה קודם להאמנה בתורה: אם אין נביא – אין תורה. וההתגלות באה לנביא רק באמצעות מלאך: "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה'" (בראשית כב,טו), "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה'" (שם טז,ט-יא), ואלה רבים מספור. ואפילו תחילת נבואתו של משה רבינו היתה על ידי מלאך: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ [מִתּוֹךְ הַסְּנֶה]" (שמות ג,ב). התברר אם כן שההאמנה במציאות המלאכים קודמת להאמנה בנבואה, וההאמנה בנבואה קודמת להאמנה בתורה.
8 וכיוון שהצאבים לא ידעו את מציאותו של האלוה יתהדר ויתעלה, וחשבו שהמצוי הקדום שאין חל עליו שום העדר הוא הגלגל וכוכביו, וששופעים ממנו כוחות על הצלמים ועל חלק מהעצים, כלומר האשרות – הם חשבו שהצלמים והעצים הם אשר משרים התגלות על הנביאים ומדברים איתם בהתגלות ומלמדים אותם את המועיל והמזיק, כמו שביארנו לך (ג,כט8-7) על שיטותיהם לגבי נביאי הבעל ונביאי האשרה.
9 ומאחר שהתבררה האמת למלומדים, ונודע בהוכחה שיש מצוי שאינו גוף ולא כוח בגוף, שהוא האלוה האמיתי, והוא אחד; ושיש גם מצויים אחרים, נבדלים, שאינם גופים, והם אשר מציאותו יתעלה שפעה עליהם, והם המלאכים כמו שביארנו (א,מט4-1; ב:ד-ו,יא-יב,לד; ועוד); וכל המצויים האלה חיצוניים לגלגל וכוכביו – נודע בוודאות שאותם מלאכים הם אשר משרים באמת התגלות על הנביאים, לא הצלמים והאשרות.
10 הרי התברר מתוך מה שהקדמנו שההאמנה במציאות המלאכים באה בעקבות ההאמנה במציאות האלוה, ושבזאת מתאששות הנבואה והתורה. לחיזוק ההאמנה ביסוד זה ציווה יתעלה שיעשו על הארון צורת שני מלאכים, כדי שתתקבע מציאות המלאכים בהאמנת ההמון,
א) שהיא דעה נכונה, שנייה להאמנה במציאות האלוה,
ב) והיא יסוד לנבואה ולתורה,
ג) ושוללת עבודה זרה כמו שביארנו (9-8). ואילו היתה צורה אחת, כלומר צורת כרוב אחד – היתה בכך הטעיה, והיו חושבים שהיא צורת האלוה הנעבד כמו שהיו עושים עובדי עבודה זרה, וגם שהמלאך הוא פרט אחד, ודבר זה מוביל לשניוּת (=דואליזם) מסוימת. וכיוון שנעשו שני כרובים, יחד עם האמירה המפורשת "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו,ד), התבססה הדעה על קיום המלאכים ושהם רבים, ונשמרנו מן הטעות לגביהם שהם אלוה, מאחר שהאלוה אחד והוא ברא את הריבוי הזה.

It is known that the heathen in those days built temples to stars, and set up in those temples the image which they agreed upon to worship; because it was in some relation to a certain star or to a portion of one of the spheres. We were, therefore, commanded to build a temple to the name of God, and to place therein the ark with two tables of stone, on which there were written the commandments “I am the Lord,” etc., and “Thou shalt have no other God before me,” etc. Naturally the fundamental belief in prophecy precedes the belief in the Law, for without the belief in prophecy there can be no belief in the Law. But a prophet only receives divine inspiration through the agency of an angel. Comp. “The angel of the Lord called” (Gen. 22:15); “The angel of the Lord said unto her” (ibid. 16:11); and other innumerable instances. Even Moses our Teacher received his first prophecy through an angel. “And an angel of the Lord appeared to him in the flame of fire” (Exod. iii.). It is therefore clear that the belief in the existence of angels precedes the belief in prophecy, and the latter precedes the belief in the Law. The Sabeans, in their ignorance of the existence of God, believed that the spheres with their stars were beings without beginning and without end, that the images and certain trees, the Asherot, derived certain powers from the spheres, that they inspired the prophets, spoke to them in visions, and told them what was good and what bad. I have explained their theory when speaking of the prophets of the Ashera. But when the wise men discovered and proved that there was a Being, neither itself corporeal nor residing as a force in a corporeal body, viz., the true, one God, and that there existed besides other purely incorporeal beings which God endowed with His goodness and His light, namely, the angels, and that these beings are not included in the sphere and its stars, it became evident that it was these angels and not the images or Asherot that charged the prophets. From the preceding remarks it is clear that the belief in the existence of angels is connected with the belief in the Existence of God; and the belief in God and angels leads to the belief in Prophecy and in the truth of the Law. In order to firmly establish this creed, God commanded [the Israelites] to make over the ark the form of two angels. The belief in the existence of angels is thus inculcated into the minds of the people, and this belief is in importance next to the belief in God’s Existence; it leads us to believe in Prophecy and in the Law, and opposes idolatry. If there had only been one figure of a cherub, the people would have been misled and would have mistaken it for God’s image which was to be worshipped, in the fashion of the heathen; or they might have assumed that the angel [represented by the figure] was also a deity, and would thus have adopted a Dualism. By making two cherubim and distinctly declaring “the Lord is our God, the Lord is One,” Moses clearly proclaimed the theory of the existence of a number of angels; he left no room for the error of considering those figures as deities, since [he declared that) God is one, and that He is the Creator of the angels, who are more than one.

כלי המקדש – המנורה: כבוד
11 כן הוצבה מולו מנורה כדי לרומם ולכבד את הבית, כי הבית שדולקים בו נרות תמיד ומוסתר בפרוכת – עושה רושם גדול על הנפש. וידוע לך כמה התורה הדגישה את ההאמנה ברוממות המקדש ויראתו, כדי שתושג לאדם היפעלות של הכנעה ורוך בראייתו, ונאמר: "[אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ] וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט,ל). הוא הסמיך זאת לשמירת שבת כדי לחזק את יראת המקדש.

A candlestick was then put in front of the curtain, as a sign of honour and distinction for the Temple. For a chamber in which a continual light burns, hidden behind a curtain, makes a great impression on man, and the Law lays great stress on our holding the Sanctuary in great estimation and regard, and that at the sight of it we should be filled with humility, mercy, and softheartedness. This is expressed in the words, “And ye shall reverence my sanctuary” (Lev. 19:30), and in order to give these words more weight, they are closely joined to the command to keep the Sabbath.

כלי המקדש – המזבחות והשולחן: הקרבה וטעם נעלם
12 הצורך במזבח הקטורת ובמזבח העולה וכליהם ברור. אשר לשֻלחן ולהיות הלחם עליו תמיד – איני יודע מה הטעם לזה, ולא מצאתי עד היום לְמה אוכל לייחס אותו.

The use of the altar for incense and the altar for burnt-offering and their vessels is obvious; but I do not know the object of the table with the bread upon it continually, and up to this day I have not been able to assign any reason to this commandment.

כלי המקדש – אבני המזבח: שוני
13 אשר לאיסור לסתת את אבני המזבח – ידועים לך הטעם שנתנו לו (חז"ל), ודבריהם: "אינו דין שיונף המקצר על המאריך" (משנה מידות ג,ד). וזה טוב על דרך הדרשות, כמו שציינו (ג,מג13-11). אך הטעם לכך ברור, והוא שעובדי עבודה זרה היו בונים את המזבחות באבנים מסותתות, ועל כן נאסר להידמות להם, וכדי להתרחק מלהידמות להם על המזבח להיות מאדמה, שנאמר: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" (שמות כ,כא). ואם אין ברירה אלא לעשותו מאבנים, עליהן להיות בצורתן הטבעית ולא מסותתות. זאת כעין האיסור על אבן משכית ועל נטיעת עץ אצל המזבח. והמטרה כולה אחת: שלא נעבוד את ה' בצורת פרטי עבודותיהם שהיו עושים לנעבדיהם. וזה מה שאסר באופן כללי ואמר: "[הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר] אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי" (דברים יב,ל), כלומר שאין לעשות כן לה', מן הטעם שאמר: "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם [כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם]" (שם,לא).

The commandment that the stones of the altar shall not be hewn and that no iron tool shall be lifted up upon them (Deut. 27:5), has been explained by our Sages as follows: It is not right that the tool that shortens man’s life should be lifted up upon that which gives length of life. As an Agadic explanation this is good: but the real reason is this: the heathen used to build their altars with hewn stones: we ought not to imitate them. For this reason we have to make an altar of earth: “Thou shalt make unto me an altar of earth” (Exod. 20:24); if it should be impossible to dispense altogether with stones, they must not be hewn, but employed in their natural state. Thus the Law also prohibits from worshipping over painted stones (Lev. 26:1), or from planting any tree near the altar of the Lord (Deut. 16:21). The object of all these commandments is the same, namely, that we shall not employ in the worship of God anything which the heathen employed in the worship of their idols. In general terms this is repeated in the following passage: “Take heed, that thou inquire not after their gods, saying, How did these nations serve their gods? even so will I do likewise” (Deut. 12:30), the Israelites shall not do this, because—as is expressly added—“every abomination unto the Lord, which he hateth, have they done unto their gods.”

מכנסיים ואיסור מדרגות למזבח: צניעות הכהנים
14 ידוע לך כמה מפורסמת היתה עבודת פעור באותם זמנים, ושהיא היתה על ידי גילוי הערווה, ולכן נצטוו הכהנים לעשות מכנסיים "לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה" (שמות כח,מב) בשעת העבודה, ושאפילו כך לא יעלו על המזבח במדרגות, "אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (שם כ,כג).

The mode of worshipping Peor, then very general among the heathen, consisted in uncovering the nakedness. The priests were therefore commanded to make breeches for themselves to cover their nakedness during the service, and, besides, no steps were to lead up to the altar, “that thy nakedness be not discovered thereon” (Exod. 20:23)

שמירת המקדש: כבוד
15 השמירה והסיבוב סביב המקדש תמיד הן כדי לרוממו ולכבדו, וכן שלא יתפרצו אליו הבורים והטמאים, וגם לא במצב של ניוול, כמו שיתבאר (פסקה 16). ומכלל הדברים המביאים להערצת המקדש ורוממותו כדי שנשיג יראה ממנו – שלא ייכנס אליו שיכור, ולא טמא, ולא מנוול, כלומר פרוע ראש וקרוע בגדים, ושכל עובד יקדש ידיו ורגליו.

The Sanctuary was constantly guarded and surrounded [by Levites] as a mark of respect and honour: and at the same time the layman, the unclean, and mourners, were prevented from entering the Sanctuary, as will be explained. Among other things that tend to display the greatness and the glory of the Temple and to inspire us with awe, is the rule that none shall approach it in a state of drunkenness or uncleanness, or in a disorderly state, i.e., the hair undressed and the garments rent; and that every one who officiated as priest should first wash his hands and his feet.

נושאי התפקידים וייצוגם: כבוד
16 כמו כן כדי לרומם את הבית,
א) רוממה מעלת עובדיו, ב) ויוחדו הכהנים והלוים, ג) ונעשו לכהנים המלבושים המכובדים והיפים והנאים ביותר: "בִּגְדֵי קֹדֶשׁ [...] לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח,ב), ד) ושלא ישמש בעבודה בעל מום – ולא רק בעלי מום בלבד אלא גם זיהומים פוסלים את הכהנים כמו שהתבאר בדיני מצוה זו (ביאת המקדש ז,יג). כי מה שמגדיל אדם בעיני ההמון אינו צורתו האמיתית אלא שלמות אבריו ויפי לבושו, והמטרה היא שתהיה לבית הזה רוממות וכבוד בעיני הכול.

In order to raise the estimation of the Temple, those who ministered therein received great honour: and the priests and Levites were therefore distinguished from the rest. It was commanded that the priests should be clothed properly with beautiful and good garments, “holy garments for glory and for beauty” (Exod. 28:2). A priest that had a blemish was not allowed to officiate; and not only those that had a blemish were excluded from the service, but also—according to the Talmudic interpretation of this precept—those that had an abnormal appearance; for the multitude does not estimate man by his true form but by the perfection of his bodily limbs and the beauty of his garments, and the temple was to be held in great reverence by all.

17 אשר לבן לוי, שאינו מקריב ושאין מדמים שהוא מכפר על חטאים כמו שנאמר על הכהנים "וְכִפֶּר עָלָיו" (ויקרא ד,כו ועוד רבים), "וְכִפֶּר עָלֶיהָ" (שם יב,ז-ח; טו,ל), אלא המטרה בלוי היא אמירת השיר בלבד – הוא נפסל בקול, כי גם בשיר המטרה היא היפעלות הנפשות מאותן אמירות, והנפש אינה נפעלת אלא ממנגינות נעימות, וכן עם כלי נגינה, כמו שהיה הדבר תמיד במקדש.

The Levites did not sacrifice; they were not considered as being agents in the atonement of sins, for it was only the priest who was commanded “to make atonement for him” (Lev. 4:26) and “to make atonement for her” (Lev. 12:8). The duty of the Levites was the performance of vocal music; and a Levite became therefore disabled for service when he lost his voice. The object of the singing is to produce certain emotions; this object can only be attained by pleasing sounds and melodies accompanied by music, as was always the case in the Temple.

18 אפילו על הכהנים, גם אלה הכשרים העומדים במקדש, נאסר
א) לשבת בו,
ב) ולהיכנס להיכל בכל עת,
ג) ולהיכנס לקדש הקדשים תמיד, פרט לכהן גדול ביום הכפורים ארבע פעמים ותו לא – כרוממות למקדש.

Again, the priests, even when fit for service, and actually officiating in the Temple, were not allowed to sit down, or enter it whenever they liked; the Most Holy was only entered by the high-priest four times on the Day of Atonement, and on no other occasion. The object of all these rules was to raise the estimation of the Sanctuary in the eyes of the people.

הקטורת: ריח נעים
19 מכיוון שבמקום המקודש היו שוחטים בהמות רבות בכל יום, וחותכים בו את בשרן ורוחצים בו את קרביהן – אין ספק שאילו הונח במצב הזה כפי שהוא בלי שינוי, היה ריחו כריח בית מטבחיים. לכן נצטווינו בו על הקטרת הקטורת פעמיים בכל יום, בבֹּקר ובין הערבים, כדי שיתבשם ריחו וריח כל בגדי המשרתים בו. ידועים לך דבריהם (של חז"ל): "מיריחו היו מריחין ריח הקטורת" (משנה תמיד ג,ח). וגם זה שומר על יראת המקדש. אך אילו לא היה לו ריח טוב, וכל שכן אילו היה ההפך מזה, היה מושג ההפך מרוממות, כי הנפש מתרווחת מאוד מריחות טובים ונמשכת אליהם, ומתכווצת מריחות רעים ובורחת מהם.

Since many beasts were daily slaughtered in the holy place, the flesh cut in pieces and the entrails and the legs burnt and washed, the smell of the place would undoubtedly have been like the smell of slaughter-houses, if nothing had been done to counteract it. They were therefore commanded to burn incense there twice every day, in the morning and in the evening (Exod. 30:7, 8), in order to give the place and the garments of those who officiated there a pleasant odour. There is a well-known saying of our Sages, “In Jericho they could smell the incense” [burnt in the Temple]. This provision likewise tended to support the dignity of the Temple. If there had not been a good smell, let alone if there had been a stench, it would have produced in the minds of the people the reverse of respect; for our heart generally feels elevated in the presence of good odour, and is attracted by it, but it abhors and avoids bad smell.

שמן המשחה: כבוד
20 אשר לשמן המשחה – הוא כולל שתי תועלות:
א) כדי שמה שנמשח בו יתבשם,
ב) ושיאמינו ברוממותו של אותו דבר שנמשח, בקדושתו ובהבדלתו מדברים אחרים ממינו, בין אם הוא אדם או בגד או כלי – הכול חוזר ליראת המקדש שהיא סיבה ליראת ה'. כי בפנייה אליו מושגת היפעלות, והלבבות הקשים מתעדנים ומתרככים – וה' התחכם את כל ההתחכמות הזאת בעֵצוֹת מֵרָחֹק (ישעיהו כה,א) כדי לעדנם ולהכניעם בעת שיפנו אל הבית הזה. זאת כדי שישמעו לציוויי ה' המדריכים בדרך ישרה וייראו ממנו, כמו שהתבאר לנו בלשון התורה ונאמר: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ – לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים" (דברים יד,כג). הרי התברר לך מהי התכלית המבוקשת בכל הפעולות האלה.
21 אשר לטעם האיסור לחקות את שמן המשחה והקטורת – הוא ברור מאוד: כדי שלא יריחו את הריח הזה אלא שם, וכך תהיה ההיפעלות מהם רבה יותר, וכן כדי שלא יחשבו שכל מי שנמשח בשמן הזה או בדומה לו הובדל, כך שיבואו קלקולים גדולים וסכסוכים.

The anointing oil (Exod. 30:22-33) served a double purpose: to give the anointed object a good odour, and to produce the impression that it was something great, holy, and distinguished, and better than other objects of the same species; it made no difference whether that object was a human being, a garment, or a vessel. All this aimed at producing due respect towards the Sanctuary, and indirectly fear of God. When a person enters the Temple, certain emotions are produced in him; and obstinate hearts are softened and humbled. These plans and indirect means were devised by the Law, to soften and humble man’s heart at entering the holy place, in order that he might entrust himself to the sure guidance of God’s commandments. This is distinctly said in the Law: “And thou shalt eat before the Lord thy God, in the place which he shall choose to place his name there, the tithe of thy corn, of thy wine, and of thine oil, and the firstlings, of thy herds and of thy flocks; that thou mayest learn to fear the Lord thy God always” (Deut. 14:23). The object of all these ceremonies is now clear. The reason why we are not allowed to prepare [for common use] the anointing oil and the incense (ibid. ver. 32, 38) is obvious; for when the odour [of the oil and incense] is perceived only in the Sanctuary, the desired effect is great: besides [if it were allowed for every one to prepare the anointing oil], people might anoint themselves therewith and imagine themselves distinguished; much disorder and dissension would then follow.

הקפדה על הכלים והבגדים: כבוד
22 אשר לכך שהארון נישא על הכתף ולא על עגלות – אופן הרוממות בכך ברור. ואין לפגוע בתבניתו אפילו בהוצאת הבדים מן הטבעות. וכן אין לפגוע בתבנית האפוד והחֹשן, אפילו בהסרת אחד מהם מן השני. ומלאכת הבגדים כולם נעשית באופן מושלם באריג מבלי פיצול וחיתוך, כדי שלא תיפגע צורת האריג.

It is clear that when the ark was carried on the shoulder, and was not put on a waggon, it was done out of respect towards it, and also to prevent its being damaged in its form and shape; even the staves were not moved out of the rings, for this reason. In order that the form of the ephod and the breastplate should not be spoiled, they were never separated. The garments were also entirely woven and not cut, in order not to spoil the work of the weaving.

האיסור לעשות מלאכה אחרת: אחריות מוגדרת
23 וכן נאסר על כל אדם ממשרתי המקדש לעסוק בתפקידו של חברו, כי בתפקידים המסורים לרבים, אם לא מייחדים כל אדם לתפקיד מסוים, פושים ההתרשלות והרפיון בכול.

Those that ministered in the Temple were strictly prohibited to interfere with each other’s work; for if in public duties and offices, each one would not have assigned to him his particular task, general carelessness and neglect would soon be noticed.

מתחמים מדורגים: כבוד
24 וכן ברור שאותה הדְרָגה במעלות (המתחמים), שנקבעו דינים להר הבית, ודינים לחֵיל, ודינים לעזרת הנשים, ודינים לעזרה, וכן הלאה עד קדש הקדשים – כל זה לתוספת רוממות ולמתן יראה יתרה בלבו של כל הפונה אליו.

It is evident that the object of giving different degrees of sanctity to the different places, to the Temple mount, the place between the two walls, to the Hall of women, to the Hall, and so on up to the Most Holy, was to raise the respect and reverence of the Temple in the heart of every one that approached it.

סיכום
25 הנה סיימנו לתת טעמים לכל פרטי הקבוצה הזאת.

We have thus described the reason of all precepts of this class.