מורה נבוכים חלק ג פרק מ

קבוצה ה: מניעת נזקים
פתיחה
1 המצוות שהקבוצה החמישית כוללת הן אלה שמנינו בספר נזקים, וכולן עוסקות בסילוק מעשי עושק ובמניעת נזקים.
נזקי הרכוש לרכוש הזולת: אחריות לפיצוי
2 העיקרון) כדי לחזק את הזהירות למנוע נזקים חויב האדם על כל נזק הבא מרכושו, או שנגרם ממעשה שלו שהוא יכול לשמור ולהשגיח עליו שלא יזיק.
כלל נזקי בהמות) לכן חויבנו על נזקים הבאים מבהמותינו, כדי שנשמור עליהן.
נזקי אש ובור) וכן אש ובור, כי הם מעשה האדם וניתן להשגיח ולשמור עליהם כדי שלא יבוא מהם נזק.
נזקי שן ורגל) יש בדינים האלה צדק כמו שאעיר: שן ורגל ברשות הרבים – פטור (משנה בבא קמא ב,ה; הלכות נזקי ממון א,ח), כי
א) זהו דבר שאי אפשר לשמור עליו,
ב) מה גם שהנזק הנגרם מהם שם הוא קטן (או: לעתים רחוקות),
ג) ומי ששם דבר־מה ברשות הרבים הוא שפשע נגד עצמו והפקיר את ממונו לאובדן. אכן הוא (=בעל הבהמה) חייב על השן והרגל בשדה הניזק.
נזקי קרן) אשר לנזק הקרן והדומה לה – שניתן לשמור אותם (מלהזיק) בכל מקום, והעוברים ברשות הרבים אינם יכולים להישמר מנזק זה – דינה של הקרן בכל מקום אחד הוא. אך יש בו חילוק בין תם למועד: אם מעשה זה חריג – הוא מחויב בחצי נזק; ואם עושה הנזק כבר הורגל ונודע בכך – הוא מחויב בנזק שלם.

THE precepts of the fifth class, enumerated in the Section—“On Damages” (Sepher neziḳin), aim at the removal of wrong and the prevention of injury. As we are strongly recommended to prevent damage, we are responsible for every damage caused by our property or through our work in so far as it is in our power to take care and to guard it from becoming injurious. We are, therefore, responsible for all damage caused by our cattle; we must guard them. The same is the case with fire and pits; they are made by man, and he can be careful that they do not cause damage. I will point out the equity of the various laws in this respect. No compensation is enforced for damage caused by the mouth or the foot of an animal in a public thoroughfare; because this cannot be guarded against, and the damage caused there is not very large. Those who place their things in a public place are themselves guilty of neglect, and expose their property to injury. But compensation is given for damage caused to the property of a person in his own field by the tooth or the foot of an animal. It is different in the case of damage caused by the horn of animals or the like. The animal can be guarded everywhere land prevented from causing injury, whilst those who pass public thoroughfares cannot sufficiently take care against accidents of this kind. In this case the law is the same for all places: but there is a difference whether the owner of the animal has been warned concerning it or not (mu‘ad or tam). If the animal has not been in the habit of causing damage, the owner need only pay half the damage; but damage caused by an animal which has been in the habit of doing so, and has been known as savage, must be paid in full.

נזקי הרכוש לגוף הזולת: קבלת אחריות
3 תשלום כופר) דמי עבד באופן כללי נקבעו כחצי מדמיו של בן חורין באופן כללי. כי תמצא שערכי אדם המרביים הם שִשים שקלים, ודמי העבד – "כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים" (שמות כא,לב).

The compensation for a slave is uniformly estimated at half the value fixed for a free man. For in the law concerning the valuation of man you find the highest valuation at sixty shekels, whilst the money to be paid for a slave is fixed at thirty shekels silver.

4 הריגת הבהמה) הריגת הבהמה אם הרגה אדם – אינה כעונש לה, כמו שהמינים מלעיזים עלינו, אלא זהו עונש לבעליה. לכן נאסר ליהנות מבשרה, כדי שבעלי הבהמה יקפיד ביותר לשומרה, וידע שאם תהרוג קטן או גדול, בן חורין או עבד – הוא יפסיד בהכרח את דמיה.
כופר) ואם היא מועדת הוא מתחייב גם בכופר, נוסף על אובדן דמיה.
5 זה עצמו הטעם גם להריגת בהמה הנרבעת, כדי שבעלי הבהמה ישמור עליה וינצור אותה כפי שהוא נוצר את משפחתו, שלא תאבד לו. כי בני האדם חסים על ממונם כפי שהם חסים על נפשם. יש אף בני אדם שממונם חשוב להם מנפשם. וההתייחסות אליהם בשווה היא דבר נפוץ: "וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ" (בראשית מג,יח).

The killing of an animal that has killed a human being (Exod. 21:28, 29) is not a punishment to the animal, as the dissenters insinuate against us, but it is a fine imposed on the owner of that animal. For the same reason the use of its flesh is prohibited. The owner of an animal will, therefore, take the greatest possible care in guarding it; he will know that if any person is killed by the animal, whether that person be grown up or young, free or in bondage, he forfeits at least the animal; and in case he has already received a warning concerning it, he will have to pay a ransom in addition to the loss of the animal. This is also the reason why a beast is killed that has been used by a human being for an immoral purpose (Lev. 20:15, 16); its owner will be more careful as regards his beast, will guard it, and never lose sight of it, just as he watches his household: for people fear the loss of their property as much as that of their own life: some even more, but most people hold both in the same estimation. Comp. “and to take us for bondmen, and our asses” (Gen. 43:18).

דין רודף ברצח ובאונס: נזק בלתי הפיך לזולת
6 קבוצה זו כוללת גם את הריגת הרודף. דין זה, כלומר הריגתו של מי שרוצה לחטוא לפני שביצע את החטא, אסור בשום אופן מלבד בשני מינים אלה: רודף אחר חבירו להרגו, ורודף אחר ערות אדם לגלותה, משום שזה עוול שאי אפשר לתקנו אם התבצע. ואילו שאר העבירות שיש עליהן מיתת בית דין, כמו עבודה זרה ושבת – אין בהן עוול לזולת, אלא הן דעות. לכן אין הורגים על הרצון לעשותן, אלא רק כשיעשה.

This class includes also the duty of killing him who pursues another person; that is to say, if a person is about to commit a crime we may prevent it by killing him. Only in two cases is this permitted; viz., when a person runs after another in order to murder him, or in order to commit fornication: because in these two cases the crime, once committed; cannot be remedied. In the case of other sins, punished with death by the court of law, such as idolatry and profanation of the Sabbath, by which the sinner does no harm to another person, and which concern only his own principles, no person may be killed for the mere intention, if he has not carried it out.

איסורי התאווה והחמידה, והשבת אבדה: דאגה לממון הזולת
7 ידוע שאיסור התאוה הוא בגלל החמידה, והחמידה בגלל הגזל. (חכמינו) ז"ל ביארו זאת (מכילתא דרשב"י כ,יד; גזלה א,יא).

It is known that desire is denounced because it leads to coveting, and the latter is prohibited because it leads to robbery, as has been said by our Sages.

8 אשר להשב אבדה – עניינה ברור, שמעבר לכך שהיא מידה טובה לתיקון המצבים (החברתיים), הרי היא מהדברים שתועלתם חוזרת חלילה, כי אם לא תחזיר את אבדת חברך – לא תוחזר לך אבדתך; כמו שאם לא תכבד את אביך – לא יכבד אותך בנך. ויש רבים כיוצא בזה.

The object of the law of restoring lost property to its owner (Deut. 22:1-3) is obvious. In the first instance, it is in itself a good feature in man’s character. Secondly, its benefit is mutual; for if a person does not return the lost property of his fellow-man, nobody will restore to him what he may lose, just as those who do not honour their parents cannot expect to be honoured by their children.

ערי מקלט: דאגה לביטחון חיי מי שהרג בשוגג
9 אשר לכך שרוצח בשגגה יגלה – דבר זה נועד להשקיט את נפשו של גואל הדם, כדי שלא יראה את מי שתקלה זו באה על ידו. חזרתו נתלתה במות האדם הנכבד ביותר מהאנשים והאהוב ביותר על כל ישראל, כי בכך תשקוט נפש הנפגע שקרובו נהרג. כי זה טבוע בטבע האדם: כל מי שבאה עליו צרה – כשתבוא על אחר צרה כמוה או גדולה ממנה, הוא ימצא בכך נחמה על אסונו. ואין לנו אסון גדול יותר של מות אדם ממותו של כהן גדול.

A person who killed another person unknowingly must go into exile (Exod. 12:13: Num. 35:11-28); because the anger of “the avenger of the blood” (Num. 35:19) cools down while the cause of the mischief is out of sight. The chance of returning from the exile depends on the death of [the high-priest], the most honoured of men, and the friend of all Israel. By his death the relative of the slain person becomes reconciled (ibid. ver. 25); for it is a natural phenomenon that we find consolation in our misfortune when the same misfortune or a greater one has befallen another person. Amongst us no death causes more grief than that of the high-priest.

עגלה ערופה: דאגה למציאת הרוצח
10 אשר לעגלה ערופה – תועלתה ברורה.
האחריות והטקס) כי מי שמביא אותה היא הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל (דברים כא,ג), ולרוב הרוצח בא ממנה. זקני העיר ההיא מעידים עליהם את ה' שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתן ובליווי כל עובר אורח, כמו שהתפרש (במסורת), ו(הם אומרים:) "אף על פי שהוא נרצח – אין זה משום שהזנחנו את טובת הכלל; ואיננו יודעים מי רצחו".
התוצאה) בדרך כלל, לא יהיה מנוס מכך שבעקבות החקירה ופעילויות הזקנים והמדידה והבאת העגלה, אנשים ירבו לספר ולדבר (על העניין), ואולי בשל פרסום הדבר ייוודע הרוצח. כי מי שידע מי הרוצח, או שמע על אודותיו, או יש לו על כך ראיה נסיבתית, יאמר: "פלוני הוא הרוצח!". וברגע שיאמר אדם, אפילו אשה או שפחה, "פלוני רצחו" – לא תערף העגלה. וכבר התבסס שאם נודע הרוצח ושתקו מכך, והם העידו על עצמם את ה' שהם לא הכירוהו – יש בכך עזות מצח רבה ועוון גדול. לכן אפילו אישה, אם ידעה – היא תאמר. ומרגע שהוא ייוודע תושג התועלת, כי אפילו לא יהרגוהו בית דין – יהרגהו המלך, שיש לו רשות להרוג במקרי ספק. ואם לא יהרגהו המלך – גואל הדם יהרגהו, ויערוך תחבולות עד שיתנקש בו ויהרגהו.
11 הרי התברר שתועלתה של עגלה ערופה היא גילוי הרוצח. עניין זה חוזק בכך שהמקום שתערף בו העגלה לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ (שם,ד) לעולם, וכך בעלי הקרקע הזאת יעשה כל תחבולה ויחקור כדי שהרוצח ייוודע, כדי שלא תערף העגלה ולא תיאסר עליו אדמתו לעולם.

The beneficial character of the law concerning “the breaking of the neck of a heifer” (Deut. 12:1-8) is evident. For it is the city that is nearest to the slain person that brings the heifer, and in most cases the murderer comes from that place. The elders of the place call upon God as their witness, according to the interpretation of our Sages, that they have always kept the roads in good condition, have protected them, and have directed every one that asked his way; that the person has not been killed because they were careless in these general provisions, and they do not know who has slain him. As a rule the investigation, the procession of the elders, the measuring, and the taking of the heifer, make people talk about it, and by making the event public, the murderer may be found out, and he who knows of him, or has heard of him, or has discovered him by any due, will now name the person that is the murderer, and as soon as a man, or even a woman or handmaid, rises up and names a certain person as having committed the murder, the heifer is not killed. It is well known that it is considered great wickedness and guilt on the part of a person who knows the murderer, and is silent about him whilst the elders call upon God as witness that they know nothing about the murderer. Even a woman will, therefore, communicate whatever knowledge she has of him. When the murderer is discovered, the benefit of the law is apparent. If the court of justice cannot sentence him to death, the king may find him guilty, who has the power to sentence to death on circumstantial evidence; and if the king does not put him to death, the avenger of blood may scheme and plan his death, and at last kill him. We have thus shown the use of the law concerning the breaking of the neck of the heifer in discovering the murderer. Force is added to the law by the rule that the place in which the neck of the heifer is broken should never be cultivated or sown. The owner of the land will therefore use all means in his power to search and to find the murderer, in order that the heifer be not killed and his land be not made useless to him.