מורה נבוכים חלק ג פרק לב

התחכום במצוות בתחום הדעות
תחכום ה' בניהול מודרג של בעלי החיים
1 אם תתבונן במעשים האלוהיים, כלומר במעשים הטבעיים, יתבררו לך מהם תחכומו של האלוה וחכמתו בבריאת בעלי החיים ובהדרגת תנועות האברים ומיקומם זה ליד זה. וכן יתבארו לך חכמתו ותחכומו בהדרגת מצבי הפרט בכללותו, מצב אחר מצב.
שתי דוגמאות
2 א) דוגמה לכך בהדרגת תנועותיו ומיקום האברים זה ליד זה היא המוח: חלקו הקדמי רך מאוד, חלקו האחורי קשה יותר, וחוט השדרה קשה ממנו, וככל שהוא נמשך כך הוא מתקשה יותר. העצבים הם כלי התחושה והתנועה: העצבים הנדרשים להשגת החושים בלבד או לתנועה שיש בה טורח מועט, כתנועת העפעפיים והלחיים, מגיעים מן המוח; ואילו העצבים הנדרשים לתנועת האברים יוצאים מחוט השדרה. ומאחר שרכותם של העצבים, אפילו אלה היוצאים מחוט השדרה, אינה מאפשרת להם להניע מפרק, התחכם (האלוה) בכך שהעצב יסתעף לסיבים ושהסיב הזה יימלא בשר וייווצר בכך שריר. לאחר שכבר התקשה והתערבו בו חלקי רצועות יוצא העצב מקצה השריר והופך לגיד. הגיד מתחבר לעצם ונצמד אליה, ואז יכול העצב להניע את האבר, על ידי ההדרגה הזאת. ציינתי לך את הדוגמה האחת הזאת רק משום שהיא הנגלית ביותר מאותם הפלאים שהתבארו ב(ספרו של גָּלֶנוֹס) "תועלות האברים", שהם כולם ברורים ומבוארים וידועים למי שהתבונן בהם בדעה צלולה.
3 ב) וכך התחכם האלוה בכל אחד מפרטי בעלי החיים היונקים; כיוון שבלידתו הוא בתכלית הרכות ואינו יכול להיזון במזון יבש, הוכנו עבורו השדיים ליצירת החלב כדי שייזון במזון לח הקרוב למזג אבריו, עד שאבריו יתייבשו ויתקשו צעד אחר צעד, בהדרגה.

ON considering the Divine acts, or the processes of Nature, we get an insight into the prudence and wisdom of God as displayed in the creation of animals, with the gradual development of the movements of their limbs and the relative positions of the latter, and we perceive also His wisdom and plan in the successive and gradual development of the whole condition of each individual. The gradual development of the animals’ movements and the relative position of the limbs may be illustrated by the brain. The front part is very soft, the back part is a little hard, the spinal marrow is still harder, and the farther it extends the harder it becomes. The nerves are the organs of sensation and motion. Some nerves are only required for sensation, or for slight movements, as, e.g., the movement of the eyelids or of the jaws; these nerves originate in the brain. The nerves which are required for the movements of the limbs come from the spinal marrow. But nerves, even those that come directly from the spinal cord, are too soft to set the joints in motion; therefore God made the following arrangement: the nerves branch out into fibres which are covered with flesh, and become muscles: the nerves that come forth at the extremities of the muscles and have already commenced to harden, and to combine with hard pieces of ligaments, are the sinews which are joined and attached to the limbs. By this gradual development the nerves are enabled to set the limbs in motion. I quote this one instance because it is the most evident of the wonders described in the book On the use of the limbs; but the use of the limbs is clearly perceived by all who examine them with a sharp eye. In a similar manner did God provide for each individual animal of the class of mammalia. When such an animal is born it is extremely tender, and cannot be fed with dry food. Therefore breasts were provided which yield milk, and the young can be fed with moist food which corresponds to the condition of the limbs of the animal, until the latter have gradually become dry and hard.

הקרבנות כדוגמה לניהול הדרגתי במצוות
4 בהנהגה זו עצמה, ומאותו מנהיג יתהדר ויתעלה, נאמרו דברים רבים בתורתנו: משום שאי אפשר לעבור בבת אחת מצד אחד אל הפכּוֹ, ולכן אין אפשרות לאדם, כפי טבעו, לעזוב בבת אחת כל מה שהורגל בו.
רקע א: דרישת ידיעת ה' וההתמסרות לו) על כן כאשר שלח ה' את משה רבינו כדי לעשותנו ל"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט,ו), על ידי הכרתו יתעלה ,
פסוקי הידיעה) כמו שביאר ואמר: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת [כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ]" (דברים ד,לה), "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ [כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד]" (שם,לט), ושנתמסר לעבודתו,
פסוקי העבודה) כמו שאמר "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" (שם יא,יג), "[לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם...] וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שמות כג,כד-כה), ואמר "וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ" (דברים יג,ה);
רקע ב: הנוהג הקיים) וכיוון שהמנהג המפורסם בעולם כולו שהיו רגילים בו אז, והעבודה הכללית שגדלנו עליה, היו דווקא להקריב מיני בעלי חיים באותם מקדשים שהועמדו בהם צורות (=פסלים), ולהשתחוות להם ולהקטיר לפניהם קטורת; והעובדים הנזירים היו אז דווקא האנשים המתמסרים לשירות אותם מקדשים העשויים לכוכבים, כמו שביארנו (ג,כט) –
מסקנה) חכמתו יתעלה ותחכומו הניכר בכלל ברואיו לא חייבו שיצוונו לדחות את כל מיני העבודות הללו ולעוזבם ולבטלם, כי באותו זמן לא היה זה מתקבל על הדעת לפי טבע האדם, המסכין תמיד להרגל. דבר מעין זה באותו זמן הוא כאילו היה בא נביא בזמננו וקורא לעבוד את ה' ואומר: "ה' ציווה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה, ולא תהיה עבודתכם אלא מחשבה בלי מעשה כלל".

Many precepts in our Law are the result of a similar course adopted by the same Supreme Being. It is, namely, impossible to go suddenly from one extreme to the other: it is therefore according to the nature of man impossible for him suddenly to discontinue everything to which he has been accustomed. Now God sent Moses to make [the Israelites] a kingdom of priests and a holy nation (Exod. 19:6) by means of the knowledge of God. Comp. “Unto thee it was showed that thou mightest know that the Lord is God (Deut. 4:35); “Know therefore this day, and consider it in thine heart, that the Lord is God” (ibid. 5:39). The Israelites were commanded to devote themselves to His service; comp. “and to serve him with all your heart” (ibid. 11:13); “and you shall serve the Lord your God” (Exod. 23:25); “and ye shall serve him” (Deut. 13:5). But the custom which was in those days general among all men, and the general mode of worship in which the Israelites were brought up, consisted in sacrificing animals in those temples which contained certain images, to bow down to those images, and to burn incense before them; religious and ascetic persons were in those days the persons that were devoted to the service in the temples erected to the stars, as has been explained by us. It was in accordance with the wisdom and plan of God, as displayed in the whole Creation, that He did not command us to give up and to discontinue all these manners of service; for to obey such a commandment it would have been contrary to the nature of man, who generally cleaves to that to which he is used; it would in those days have made the same impression as a prophet would make at present if he called us to the service of God and told us in His name, that we should not pray to Him, not fast, not seek His help in time of trouble; that we should serve Him in thought, and not by any action.

5 על כן השאיר יתעלה אותם מיני עבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים שאין בהם אמת – לשמו, וציוונו לעשות אותם לו יתעלה.
עבודות המקדש) כך ציוונו לבנות לו מקדש: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שמות כה,ח), ושיהיה המזבח לשמו: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" (שם כ,כא), ושהקרבן יהיה לו: "[אָדָם] כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'" (ויקרא א,ב), וההשתחוויה – לו; והקטרת הקטורת – לפניו.
בלעדיות) ואסר לעשות דבר מאותם מעשים לזולתו: "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם [בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ]" (שמות כב,יט); "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" (שם לד,יד).
משרתי המקדש) וייחד כהנים לשירות המקדש ואמר: "וְכִהֲנוּ לִי" (שם כח,מא). וכיוון שהם מתעסקים בבית ובקרבנותיו, היה הכרח שייוחדו להם מתנות שיספקו להם (את צרכיהם), והם מתנות הלויים והכהנים.
6 באותו תחכום אלוהי הושג שנמחה זכר עבודה זרה, והתקבע היסוד הגדול האמיתי באמונתנו, והוא מציאות האלוה וייחודו, מבלי שיירתעו הנפשות ויחושו ריקנות כתוצאה מביטול העבודות שהורגלו בהן ושלא נודעה אז עבודה זולתן.

For this reason God allowed these kinds of service to continue; He transferred to His service that which had formerly served as a worship of created beings, and of things imaginary and unreal, and commanded us to serve Him in the same manner; viz., to build unto Him a temple; comp. “And they shall make unto me a sanctuary” (Exod. 25:8); to have the altar erected to His name; comp. “An altar of earth thou shalt make unto me” (ibid. 20:21); to offer the sacrifices to Him; comp. “If any man of you bring an offering unto the Lord” (Lev. 1:2), to bow down to Him and to burn incense before Him. He has forbidden to do any of these things to any other being; comp. “He who sacrificeth unto any God, save the Lord only, he shall be utterly destroyed” (Exod. 22:19); “For thou shalt bow down to no other God” (ibid. 34:14). He selected priests for the service in the temple; comp. “And they shall minister unto me in the priest’s office” (ibid. 28:41). He made it obligatory that certain gifts, called the gifts of the Levites and the priests, should be assigned to them for their maintenance while they are engaged in the service of the temple and its sacrifices. By this Divine plan it was effected that the traces of idolatry were blotted out, and the truly great principle of our faith, the Existence and Unity of God, was firmly established; this result was thus obtained without deterring or confusing the minds of the people by the abolition of the service to which they were accustomed and which alone was familiar to them.

שתי שאלות: מדוע יש השקעה רבה בתהליך ביניים?
7 יודע אני שנפשך תירתע בהכרח בהרהור ראשון מהעניין הזה, והדבר יקשה עליך, ותשאלני בלבך ותאמר לי:
א) "היאך באו ציוויים ואיסורים ומעשים גדולים מדוקדקים מאוד ובזמנים קבועים, כשכולם אינם מכוונים לעצמם אלא לשם דבר אחר, כאילו הם תחבולה שתחבל לנו ה' כדי שישיג את כוונתו הראשונה (=המטרה)?
ב) ומה מנע ממנו יתעלה מלצוותנו לפי כוונתו הראשונה ולתת לנו יכולת לקבל זאת ללא צורך לאלו שטענת שהם מצד הכוונה השנייה (=האמצעי)?".
תשובה לשאלה א: ראיה מן התורה לפעולתו העקיפה של ה'
8 שמע נא את המענה שיסיר מלבך את החולי הזה ויגלה לך שמה שעוררתיך עליו אמת הוא. וזאת, שבלשון התורה נאמר בדומה לעניין זה בדיוק, והוא שנאמר: "[וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם] וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף" (שמות יג,יז-יח).
תחבולה נגד כישלון צפוי) אם כן כמו שה' הסב אותם מדרך המלך, שהיא היתה המכוונת מלכתחילה, משום שצפה מה שגופיהם לא יוכלו לעמוד בו בדרך הטבע, אל דרך אחרת, כדי שתתקיים הכוונה הראשונה – כך הטיל אותן מצוות שהזכרנו, משום שצפה מה שהנפש לא תוכל לקבלו בדרך הטבע, כדי שתושג הכוונה הראשונה, שהיא השגתו יתעלה ועזיבת עבודה זרה. כי כשם שאין זה בטבע האדם שיתחנך על עבודת שִעבוד בחומר ובלבנים וכיוצא בהם ומיד ירחץ ידיו מלכלוכם ויילחם בבת אחת עם יְלִידֵי הָעֲנָק (במדבר יג,כב;כח) – כך אין זה בטבעו שיתחנך על מינים רבים מאוד של פולחנים ומעשים מורגלים שכבר הסכינו להם הנפשות עד שהפכו כעין מושכל ראשון, ולנטוש את כולם בבת אחת.
תחבולה לפיתוח כלים להצלחה) וכמו שהתחכם האלוה להסב אותם במדבר עד שיאזרו נפשותיהם אומץ, כפי הידוע שהנדודים במדבר ופראיות הגוף מביאים בהכרח לידי אומץ לב, והפך זה מביא בהכרח לידי מורך לב, וגם נולדו אנשים שלא הורגלו להשפלה ולעבדות, וכל זה היה בציוויים אלוהיים בידי משה רבינו, "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ, אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (שם ט,כג) – כך נאמרה קבוצת מצוות זו בתחכום אלוהי כך שיישארו עם מין העבודה המורגל, כדי שתתקבע האמונה שהיא הכוונה הראשונה.
תשובה לשאלה ב: התורה מתאימה לטבע המציאות ואינה יוצרת טבע חדש
9 ושאלתך מה מנע את ה' מלצוותנו לפי כוונתו הראשונה (=האמונה בה' ובייחודו) תוך שייתן לנו כוח לקבל זאת,
ב2) תחייב אותך בשאלה שנייה: "מה מנע מה' להוליכם דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים (שמות יג,יז) ולתת להם יכולת להתמודד עם מלחמות, מבלי צורך באותו סיבוב בעַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה (שם,כב)?".
ב3) וכן תחייב אותך בשאלה שלישית, על סיבת פירוט ההבטחות והאיומים על כלל התורה, וייאמר לך: "כיוון שכוונתו הראשונה ורצונו של ה' הם שנאמין בתורה הזאת ושנעשה את מעשיה, מדוע לא נתן לנו יכולת לקבל זאת ולעשות זאת תמיד, במקום לתחבל לנו תחבולה להיטיב לנו אם נציית ולהתנקם בנו אם נחטא, ולעשות כל אותן הטובות וכל אותן הנקמות – שהרי גם הן תחבולה שתִחבל לנו כדי שישיג מאתנו את כוונתו הראשונה? ומה מנע ממנו מלעשות שקיום מעשי הציות שרצה בהן וההתרחקות מן החטאים שתיעב אותם יהיה טבע טבוע בנו?".

I know that you will at first thought reject this idea and find it strange; you will put the following question to me in your heart: How can we suppose that Divine commandments, prohibitions, and important acts, which are fully explained, and for which certain seasons are fixed, should not have been commanded for their own sake, but only for the sake of some other thing: as if they were only the means which He employed for His primary object? What prevented Him from making His primary object a direct commandment to us, and to give us the capacity of obeying it? Those precepts which in your opinion are only the means and not the object would then have been unnecessary. Hear my answer, which will cure your heart of this disease and will show you the truth of that which I have pointed out to you. There occurs in the Law a passage which contains exactly the same idea; it is the following: “God led them not through the way of the land of the Philistines, although that was near; for God said, Lest peradventure the people repent when they see war, and they return to Egypt; but God led the people about, through the way of the wilderness of the Red Sea,” etc. (Exod. 13:17). Here God led the people about, away from the direct road which He originally intended, because He feared they might meet on that way with hardships too great for their ordinary strength; He took them by another road in order to obtain thereby His original object. In the same manner God refrained from prescribing what the people by their natural disposition would be incapable of obeying, and gave the above-mentioned commandments as a means of securing His chief object, viz., to spread a knowledge of Him [among the people], and to cause them to reject idolatry. It is contrary to man’s nature that he should suddenly abandon all the different kinds of Divine service and the different customs in which he has been brought up, and which have been so general, that they were considered as a matter of course; it would be just as if a person trained to work as a slave with mortar and bricks, or similar things, should interrupt his work, clean his hands, and at once fight with real giants. It was the result of God’s wisdom that the Israelites were led about in the wilderness till they acquired courage. For it is a well-known fact that travelling in the wilderness, and privation of bodily enjoyments, such as bathing, produce courage, whilst the reverse is the source of faint-heartedness: besides, another generation rose during the wanderings that had not been accustomed to degradation and slavery. All the travelling in the wilderness was regulated by Divine commands through Moses; comp. “At the commandment of the Lord they rested, and at the commandment of the Lord they journeyed; they kept the charge of the Lord and the commandment of the Lord by the hand of Moses” (Num. 9:23). In the same way the portion of the Law under discussion is the result of divine wisdom, according to which people are allowed to continue the kind of worship to which they have been accustomed, in order that they might acquire the true faith, which is the chief object [of God’s commandments]. You ask, What could have prevented God from commanding us directly, that which is the chief object, and from giving us the capacity of obeying it? This would lead to a second question, What prevented God from leading the Israelites through the way of the land of the Philistines, and endowing them with strength for fighting? The leading about by a pillar of cloud by day and a pillar of fire by night would then not have been necessary. A third question would then be asked in reference to the good promised as reward for the keeping of the commandments, and the evil foretold as a punishment for sins. It is the following question: As it is the chief object and purpose of God that we should believe in the Law, and act according to that which is written therein, why has He not given us the capacity of continually believing in it, and following its guidance, instead of holding out to us reward for obedience, and punishment for disobedience, or of actually giving all the predicted reward and punishment? For [the promises and the threats] are but the means of leading to this chief object. What prevented Him from giving us, as part of our nature, the will to do that which He desires us to do, and to abandon the kind of worship which He rejects?

10 התשובה על שלוש השאלות האלה, וכל כיוצא בהן, תשובה אחת כללית. והיא שאף על פי שכל הנסים משנים את טבע המציאות של פרט מן הנמצאים, הרי שאת טבע פרטֵי בני האדם ה' אינו משנה בשום אופן בדרך נס. בשל העיקר הגדול הזה אמר "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם [לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם]" (דברים ה,כה), ובשל כך באו הציוויים והאיסורים והשכר והעונש. וכבר ביארנו בראיות את היסוד הזה בכמה מקומות בחיבורינו (משנה תורה, תשובה ה-ו; שמונה פרקים ח ועוד).
11 לא אמרנו זאת מפני שאנו מאמינים ששינוי טבעו של אחד מפרטי בני האדם קשה עליו יתעלה; אדרבה, זה אפשרי ונמצא בגדר היכולת, אלא שעל פי יסודות הדת של התורה אין הוא חפץ כלל לעשות זאת ולא יחפוץ בכך לעולם. אילו היה בחפצו לשנות את טבעו של כל פרט מבני האדם לְמה שירצה יתעלה מאותו אדם, היו בטלים שליחות הנביאים וכל מתן התורה.

There is one general answer to these three questions, and to all questions of the same character: it is this: Although in every one of the signs [related in Scripture] the natural property of some individual being is changed, the nature of man is never changed by God by way of miracle. It is in accordance with this important principle that God said, “O that there were such an heart in them, that they would fear me,” etc. (Deut. 5:26). It is also for this reason that He distinctly stated the commandments and the prohibitions, the reward and the punishment. This principle as regards miracles has been frequently explained by us in our works: I do not say this because I believe that it is difficult for God to change the nature of every individual person; on the contrary, it is possible, and it is in His power, according to the principles taught in Scripture; but it has never been His will to do it, and it never will be. If it were part of His will to change [at His desire] the nature of any person, the mission of prophets and the giving of the Law would have been altogether superfluous.

ההלכה מצביעה על ההבדל בין המטרה לאמצעי
12 אשוב אל הנושא ואומר: כיוון שסוג עבודה זה, כלומר הקרבנות, היה על דרך הכוונה השנייה, והתחינה והתפילה וכיוצא בהם ממעשי העבודות קרובות אל הכוונה הראשונה והכרחיות כדי להשיגה, נעשתה בין שני הסוגים הבחנה גדולה. כך שסוג עבודה זה, כלומר הקרבת הקרבנות, אף על פי שהוא לשמו יתעלה – לא הוטל עלינו כפי שהיה בראשונה, כלומר שיוקרב בכל מקום ובכל זמן, ולא להקים מקדש היכן שיזדמן, ולא יהיה המקריב מי שיזדמן, הֶחָפֵץ יְמַלֵּא יָדוֹ (ראו מלכים־א יג,לג). אלא כל זה נאסר עלינו, ונקבע בבית אחד: "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (דברים יב,כו), ואין להקריב במקום אחר: "[הִשָּׁמֶר לְךָ] פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (שם,יג), ולא יהיה כהן אלא זרע מיוחד. כל זאת כדי למעט מין זה של עבודות, ושלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו לנוטשו לגמרי. ואילו התחינה והתפילה הן בכל מקום ובכל מי שיזדמן, וכיוצא בזה הציצית והמזוזה והתפלין ושאר העבודות הדומות להן.

I now return to my theme. As the sacrificial service is not the primary object [of the commandments about sacrifice], whilst supplications, prayers, and similar kinds of worship are nearer to the primary object, and indispensable for obtaining it, a great difference was made in the Law between these two kinds of service. The one kind, which consists in offering sacrifices, although the sacrifices are offered to the name of God, has not been made obligatory for us to the same extent as it had been before. We were not commanded to sacrifice in every place, and in every time, or to build a temple in every place, or to permit any one who desires to become priest and to sacrifice. On the contrary, all this is prohibited unto us. Only one temple has been appointed, “in the place which the Lord shall choose” (Deut. 12:26); in no other place is it allowed to sacrifice: comp. “Take heed to thyself, that thou offer not thy burnt-offerings in every place that thou seest” (ibid. 5:13); and only the members of a particular family were allowed to officiate as priests. All these restrictions served to limit this kind of worship, and keep it within those bounds within which God did not think it necessary to abolish sacrificial service altogether. But prayer and supplication can be offered everywhere and by every person. The same is the case with the commandment of ẓiẓit (Num. 15:38); mezuzah (Deut. 6:9; 11:20); tefillin (Exod. 13:9, 16); and similar kinds of divine service.

הסתייגות הנביאים מן הקרבנות
13 מפני עניין זה שגיליתי לך רבתה בספרי הנביאים התוכחת לבני האדם על להיטותם לקרבנות, והובהר להם שאין הם המטרה המכוונת כשלעצמם ושה' אינו צריך להם. שמואל אמר: "הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'? [הִנֵּה שְׁמֹעַ – מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב – מֵחֵלֶב אֵילִים]" (שמואל־א טו,כב). וישעיה אמר: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' [שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי]" (ישעיהו א,יא). וירמיה אמר: "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר: שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ירמיהו ז,כב-כג). דברים אלה הוקשו על כל מי שראיתי או ששמעתי את דבריו, שאמרו: היאך אומר ירמיה בשם ה' שהוא לא ציוונו בדִבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח, והרי רוב המצוות לא באו אלא על כך?
שני הסברים להסתייגות ירמיהו מן הקרבנות
14 הסבר ראשון) אך כוונת הדברים היא כפי שביארתי לך, שהוא אמר: "הכוונה הראשונה לא היתה אלא שתשיגו אותי ושלא תעבדו את זולתי, "וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם". והציווי הזה להקריב ולפנות אל הבית לא בא אלא כדי להשיג את היסוד הזה, ועבורו העברתי אותן עבודות לשמי, כדי שיימחו עקבות עבודה זרה ויתקבע יסוד הייחוד שלי. ואתם באתם וביטלתם את התכלית הזאת ונאחזתם במה שנעשה למענה, שהרי אתם הטלתם ספק במציאותי: "כִּחֲשׁוּ בַּה' וַיֹּאמְרוּ לוֹא הוּא" (שם ה,יב), ועבדתם עבודה זרה וקטרתם לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים ובאתם אל הבית וכו' (על פי ירמיהו ז,ט-י), ונותרתם מכוונים אל היכל ה' ומקריבים את הקרבנות, אשר לא הם היו המכֻוונים בכוונה הראשונה".

Because of this principle which I explained to you, the Prophets in their books are frequently found to rebuke their fellow-men for being over-zealous and exerting themselves too much in bringing sacrifices: the prophets thus distinctly declared that the object of the sacrifices is not very essential, and that God does not require them. Samuel therefore said, “Hath the Lord as great delight in burnt-offerings and sacrifices as in obeying the voice of the Lord” (1 Sam. 15:22)? Isaiah exclaimed, “To what purpose is the multitude of your sacrifices unto me? saith the Lord” (Isa. 1:11); Jeremiah declared: “For I spake not unto your fathers, nor commanded them in the day that I brought them out of the land of Egypt, concerning burnt-offering or sacrifices. But this thing commanded I them, saying, Obey my, voice, and I will be your God, and ye shall be my people” (Jer. 7:22, 23). This passage has been found difficult in the opinion of all those whose words I read or heard; they ask, How can Jeremiah say that God did not command us about burnt-offering and sacrifice, seeing so many precepts refer to sacrifice? The sense of the passage agrees with what I explained to you. Jeremiah says [in the name of God] the primary object of the precepts is this, Know me, and serve no other being; “I will be your God, and ye shall be my people” (Lev. 26:12). But the commandment that sacrifices shall be brought and that the temple shall be visited has for its object the success of that principle among you; and for its sake I have transferred these modes of worship to my name; idolatry shall thereby be utterly destroyed, and Jewish faith firmly established. You, however, have ignored this object, and taken hold of that which is only the means of obtaining it; you have doubted my existence, “ye have denied the Lord, and said he is not” (Jer. 5:12); ye served idols; “burnt incense unto Baal, and walked after other gods whom ye know not. And come and stand before me in this house” (ibid. 7:9-10); i.e., you do not go beyond attending the temple of the Lord, and offering sacrifices: but this is not the chief object.

15 הסבר שני) יש לי פרשנות לפסוק הזה באופן אחר, המביא לאותו עניין עצמו שהזכרנו. והיא, שהתבאר בכתובים ובמסורת גם יחד שבציווי הראשון שנצטווינו בו לא היו דברי עולה וזבח כלל.
הערה) – ואין ראוי שתטריח את דעתך בפסח מצרים, כי היה לו טעם מבואר וגלוי כמו שנבאר (ג,מו3), מה גם שהצו הזה היה בארץ מצרים, והציווי שהוא רומז אליו בפסוק הזה הוא מה שנצטווינו בו אחרי יציאת מצרים.
הציווי הראשון) לכן התנה בפסוק הזה ואמר "בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", משום שהציווי הראשון שבא אחרי יציאת מצרים הוא מה שציוונו בו במרה, והוא דבריו לנו שם: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ [וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו – כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ] (שמות טו,כו), "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" (שם,כה). ונאמר במסורת האמיתית: "שבת ודינין במרה אִפקוּד" (=במרה נצטוו על שבת ודינין) (בבלי שבת פז,ב). ה"חֹק" הרמוז אליו הוא השבת, וה"מִשְׁפָּט" הוא הדינין, כלומר הסרת העושק.
השבת) זוהי הכוונה הראשונה, כמו שביארנו (לעיל בפרק זה), כלומר ההאמנה בדעות הנכונות, והן חידוש העולם. יודע אתה שעיקר ציוויינו בשבת אינו אלא כדי לבסס את היסוד הזה, כמו שביארנו בחיבור זה (ב,לא).
המשפט) ויחד עם אימות הדעות הכוונה היא להסיר את העושק מבין בני האדם (ראו ג,כז). הרי התבאר לך שבציווי הראשון לא היו כלל דברי עולה וזבח, הואיל ואלו הם מצד הכוונה השנייה כמו שציינו.

I have another way of explaining this passage with exactly the same result. For it is distinctly stated in Scripture, and handed down by tradition, that the first commandments communicated to us did not include any law at an about burnt-offering and sacrifice. You must not see any difficulty in the Passover which was commanded in Egypt; there was a particular and evident reason for that, as will be explained by me (chap. xlvi.). Besides it was revealed in the land of Egypt; whilst the laws to which Jeremiah alludes in the above passage are those which were revealed after the departure from Egypt. For this reason it is distinctly added, “in the day that I brought them out from the land of Egypt.” The first commandment after the departure from Egypt was given at Marah, in the following words, “If thou wilt diligently hearken to the voice of the Lord thy God, and wilt do that which is right in His sight, and wilt give ear to His commandments” (Exod. 15:26).” There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them” (ibid. ver. 25). According to the true traditional explanation, Sabbath and civil laws were revealed at Marah: “statute” alludes to Sabbath, and “ordinance” to civil laws, which are the means of removing injustice. The chief object of the Law, as has been shown by us, is the teaching of truths; to which the truth of the creatio ex nihilo belongs. It is known that the object of the law of Sabbath is to confirm and to establish this principle, as we have shown in this treatise (Part. II. chap. xxxi.). In addition to the teaching of truths the Law aims at the removal of injustice from mankind. We have thus proved that the first laws do not refer to burnt-offering and sacrifice, which are of secondary importance.

תמיכה) העניין הזה עצמו שאמר ירמיה הוא שנאמר בתִּלִּים על דרך התוכחה לאומה כולה על כך שלא ידעה אז את הכוונה הראשונה ולא הפרידה בינה לבין הכוונה השנייה. נאמר: "שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ, אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי. לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ, וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד. לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים" (תהילים נ,ז-ט). ובכל מקום שנשנה בו עניין זה זוהי הכוונה בו. הבן זאת מאוד והרהר בו.

The same idea which is contained in the above passage from Jeremiah is also expressed in the Psalms, where the people are rebuked that they ignore the chief object, and make no distinction between chief and subsidiary lessons. The Psalmist says: “Hear, O my people, and I will speak; O Israel, and I will testify against thee: I am God, even thy God. I will not reprove thee for thy sacrifices or thy burnt-offerings, they have been continually before me. I will take no bullock out of thy house, nor he-goats out of thy folds” (Ps. 50:29).—Wherever this subject is mentioned, this is its meaning. Consider it well, and reflect on it.