מורה נבוכים חלק ג פרק כד

הניסיון בתורה כדוגמה ופרסום לדעות אמתיות
פתיחה
1 עניין הנסיון מוקשה מאוד גם הוא, והוא מן הקשיים הגדולים שבתורה. התורה הזכירה אותו בשישה מקומות, כמו שאבאר לך בפרק זה.

THE doctrine of trials is open to great objections: it is in fact more exposed to objections than any other thing taught in Scripture. It is mentioned in Scripture six times, as I will show in this chapter.

דעה שגויה: הניסיון בא להרבות שכר
2 מה שמפורסם בקרב בני האדם בעניין הנסיון, שה' מביא על האדם פגעים מבלי שחטא לפני כן כדי שיגדל שכרו –
חוסר ביסוס) יסוד זה אינו נזכר בתורה בכתוב גלוי בשום אופן, ואין בתורה מה שפשוטו ("חיצוניותו") מביא להעלות על הדעת בדמיון שווא את העניין הזה, מלבד מקום אחד מששת המקומות, שאני עתיד לבאר את משמעותו (פסקה 8).
דחייה עקרונית) היסוד הדתי המנוגד לדעה זו, הוא דבריו יתעלה: "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל" (דברים לב,ד).

People have generally the notion that trials consist in afflictions and mishaps sent by God to man, not as punishments for past sins, but as giving opportunity for great reward. This principle is not mentioned in Scripture in plain language, and it is only in one of the six places referred to that the literal meaning conveys this notion. I will explain the meaning of that passage later on. The principle taught in Scripture is exactly the reverse; for it is said: “He is a God of faithfulness, and there is no iniquity in him” (Deut. 32:4).

גם לא כל החכמים מחזיקים בדעה המונית זו, כי הם אמרו: "אין מיתה בלא חטא ולא יסורין בלא עון" (בבלי שבת נה,א). זוהי הדעה שראוי לכל דתי בר דעת להאמין בה, לא שייוחס לה' עוול, חלילה לו מכך, עד שנאמין בחפותו ובשלמותו של פלוני ושמה שאירע לו אינו מגיע לו בדין.

The teaching of our Sages, although some of them approve this general belief (concerning trials], is on the whole against it. For they say, “There is no death without sin, and no affliction without transgression.” (See p. 285.) Every intelligent religious person should have this faith, and should not ascribe any wrong to God, who is far from it; he must not assume that a person is innocent and perfect and does not deserve what has befallen him.

פשט הכתוב: הניסיון בא לחשוף את רמת האמונה
3 אלא פשט הנסיונות הנזכרים בתורה באותם מקומות הוא שהם באו בתור מבחן ובדיקה כדי לדעת את מידת אמונתו (=ביטחונו) של אותו אדם או אותה אומה, או מידת צייתנותו. ועניין זה הוא הקושי הגדול,
א) ובפרט פרשת העקידה, שלא ידעו אותה אלא ה' ושניהם (=אברהם ויצחק), ונאמר לו: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים [אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי]" (בראשית כב,יב),
ב) וכן דבריו: "כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' [אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם]" (דברים יג,ד),
ג) וכן דבריו: "[לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ] לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ [הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא]" (שם ח,ב).
הדעה הנכונה: הניסיון הוא דוגמה ומופת
4 והריני לפתור לך את כל הקשיים האלה.

The trials mentioned in Scripture in the [six] passages, seem to have been tests and experiments by which God desired to learn the intensity of the faith and the devotion of a man or a nation. [If this were the case] it would be very difficult to comprehend the object of the trials, and yet the sacrifice of Isaac seems to be a case of this kind, as none witnessed it, but God and the two concerned [Abraham and Isaac]. Thus God says to Abraham, “For now I know that thou fearest God,” etc. (Gen. 22:12). In another passage it is said: “For the Lord your God proveth you to know whether ye love,” etc. (Deut. 13:4). Again, “And to prove thee to know what was in thine heart,” etc. (ibid. 8:2). I will now remove all the difficulties.

דע שמטרתו ומשמעותו של כל נסיון שנאמר בתורה היא כדי שבני האדם ידעו מה ראוי להם לעשות או מה עליהם להאמין. ונמצא שמשמעות הנסיון היא שייעשה מעשה מסוים שאין הכוונה למעשה הזה עצמו, אלא הכוונה שיהווה דוגמה שינהגו לפיה וילכו בעקבותיה.
ניסיון נביא השקר: פרסום אהבת האל והוודאות באמונת האמת
5 אהבה) נמצא שאין פירוש דבריו "לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים" (שם יג,ד) הוא "כדי שה' ידע זאת", כי הוא כבר יודע; אלא הרי זה כמו דבריו "לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות לא,יג), שמשמעותם: "כדי שידעו האומות".
אמונה) כן אמר: אם יקום אדם הטוען לנבואה, ותראו את הטעיותיו הגורמות לדמיון שווא שהן אמת – דעו שזהו דבר שה' רצה להודיע בו לאומות את מידת הוודאות שלכם בתורתו יתעלה, ואת מידת השגתכם את אמיתתו, ושאינכם הולכים שולל אחר כל רמאי, ואמונתכם (=ביטחונכם) בה' אינה ניתנת לערעור. דבר זה יהווה משענת לכל דורש אמת, שיבקש מבין ההאמנות את זו המביאה ליציבות כזו שאין שמים בה לב למי שעושה מופת, מאחר שהוא קורא ל(האמין ב)דברים בלתי אפשריים. השימוש במופת אינו מועיל אלא למי שקורא להאמין בדבר אפשרי, כמו שביארנו במשנה תורה (יסודי התורה ח,ב-ג; ט,ב-ה).

The sole object of all the trials mentioned in Scripture is to teach man what he ought to do or believe; so that the event which forms the actual trial is not the end desired: it is but an example for our instruction and guidance. Hence the words “to know (la-da‘at) whether ye love,” etc., do not mean that God desires to know whether they loved God; for He already knows it; but la-da‘at, “to know,” has here the same meaning as in the phrase “to know (la-da‘at) that I am the Lord that sanctifieth you” (Exod. 31:13), i.e., that all nations shall know that I am the Lord who sanctifieth you. In a similar manner Scripture says:—If a man should rise, pretend to be a prophet, and show you his signs by which he desired to convince you that his words are true, know that God intends thereby to prove to the nations how firmly you believe in the truth of God’s word, and how well you have comprehended the true Essence of God; that you cannot be misled by any tempter to corrupt your faith in God. Your religion will then afford a guidance to all who seek the truth, and of all religions man will choose that which is so firmly established that it is not shaken by the performance of a miracle. For a miracle cannot prove that which is impossible; it is useful only as a confirmation of that which is possible, as we have explained in our Mishneh-torah. (Yesode ha-torah vii. f. 8:3.)

ניסיון המן: פרסום האמונה ותחכום ההתמודדות במדבר
6 אזכור א) מאחר שהתברר שמשמעות "לָדַעַת" כאן היא "כדי שידעו בני האדם", כך משמעות דבריו על המן "לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא" (דברים ח,ב) היא: כדי שידעו זאת האומות, ויפורסם בעולם שמי שמתמסר לעבודתו יתעלה, ה' יפרנס אותו ממקור שאינו עולה על הדעת.
אזכור ב) על עניין זה עצמו נאמר על המן כשירד לראשונה: "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" (שמות טז,ד), כלומר: כדי שילמד מכך כל לומד לקח, ויראה האם ההתמסרות לעבודתו מועילה ומַספקת או שאינה מספקת.
7 אזכור ג) דבריו על המן גם בפעם השלישית: "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ – לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" (דברים ח,טז) יכולים להביא לדמיון שווא שיש שה' מביא על אדם טורח כדי ששכרו יגדל. אך למען האמת אין הדבר כן, אלא משמעות דברים אלה היא אחת משתיים:
א) הראשונה היא העניין החוזר ונשנה במן באמירה הראשונה והשנייה, כלומר כדי שייוודע אם ההתמסרות לה' מַספקת כדי להתפרנס ומניחה מן הטורח והעמל או לא.
ב: הרגל 1) או שמשמעות "נַסֹּתֶךָ" היא "כדי להרגילך", על פי הפסוק: "לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ [הַצֵּג עַל הָאָרֶץ]" (שם כח,נו). והרי הוא כאומר: הוא יתעלה הקדים להרגילכם בסבל במדבר, כדי שתגדל רווחתכם כשתיכנסו לארץ. ודבר זה נכון, כי היציאה מן הטורח אל המנוחה מהנה יותר מן ההתמדה במנוחה.
ב: הרגל 2) וידוע שלולא סבלם וטורחם במדבר לא היו יכולים לכבוש את הארץ ואף לא להילחם. התורה כבר אמרה זאת במפורש: "[וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא] כִּי אָמַר אֱלֹהִים: פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף" (שמות יג,יז-יח). כי חיי הרווחה מסלקים את אומץ הלב, ודוחק המחיה והטורח מביאים לאומץ לב, והיא הטובה שבאה מעניין זה באחריתם.

Having shown that the term “to know” means “that all people may know,” we apply this interpretation to the following words said in reference to the manna: “To humble thee, and to prove thee, to know what was in thine heart, whether thou wouldst keep his commandments, or not” (Deut. 8:2). All nations shall know, it shall be published throughout the world, that those who devote themselves to the service of God are supported beyond their expectation. In the same sense it was said when the manna commenced to come down, “that I may prove them whether they will walk in my law or no” (Exod. 16:4); i.e., let every one who desires try and see whether it is useful and sufficient to devote himself to the service of God. It is, however, said a third time in reference to the manna: “Who fed thee in the wilderness with manna, which thy fathers knew not, that he might humble thee, and that he might prove thee, to do thee good at thy latter end” (Deut. 8:16). This might induce us to think that God sometimes afflicts man for the purpose of increasing his reward. But in truth this is not the case. We may rather assume one of the two following explanations: either this passage expresses the same idea as is expressed in the first and second passages, viz., to show [to all people] whether faith in God is sufficient to secure man’s maintenance and his relief from care and trouble, or not. Or the Hebrew term le-nassoteka means “to accustom thee”; the word is used in this sense in the following passage: “She has not accustomed (nisseta) the sole of her foot to set it upon the ground” (ibid. 28:56). The meaning of the above passage would then be: “God has first trained you in the hardships of the wilderness, in order to increase your welfare when you enter the land of Canaan.” It is indeed a fact that the transition from trouble to ease gives more pleasure than continual case. It is also known that the Israelites would not have been able to conquer the land and fight with its inhabitants, if they had not previously undergone the trouble and hardship of the wilderness. Scripture says in reference to this: “For God said, Lest peradventure the people repent when they see war, and they return to Egypt. But God led the people about, through the way of the wilderness of the Red Sea; and the children of Israel went up harnessed out of the land of Egypt” (Exod. 13:17, 18). Ease destroys bravery, whilst trouble and care for food create strength; and this was [also for the Israelites] the good that ultimately came out of their wanderings in the wilderness.

מעמד הר סיני בא לניסיון עתידי: פרסום בעולם בוודאות אמונת האמת
8 אשר לדבריו "[אַל תִּירָאוּ,] כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים" (שם כ,טז) – הוא הדבר עצמו שנאמר במשנה תורה (=חומש דברים) על מתנבא בשם עבודה זרה: "כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם" (דברים יג,ד) שכבר ביארנו את עניינו (פסקה 5).
הסבר) וכן כאן במעמד הר סיני אמר להם: "אל תיראו, כי המעמד הגדול הזה שראיתם לא היה אלא כדי שתשיגו ודאות בהיותכם עדים לו, כדי שאם ינסה ה' אלהיכם אתכם בנביא שקר שיטען לסתור את מה ששמעתם, תפורסם מידת אמונתכם (=ביטחונכם), תהיו יציבים ולא יימוטו רגליכם. כי אילו באתי אליכם כשליח, כדבריכם, כך שהייתי אומר לכם מה שנאמר לי מבלי שתשמעוהו (ישירות) – הייתם עלולים לדמות בטעות שיש אמת במה שאמר זולתי, אם יבוא אליכם עם דבר שיסתור את מה שהודעתיכם, לולא הייתם שומעים אותו במעמד זה".

The passage, “For God is come to prove you, and that his fear may be before your faces, that ye sin not” (ibid. 20:20), expresses the same idea as is expressed in Deuteronomy (xiii. 4) in reference to a person who prophesies in the name of idols, namely in the words: “For the Lord your God proveth you to know whether ye love the Lord.” We have already explained the meaning of the latter passage. In the same sense Moses said to the Israelites when they stood round Mount Sinai: “Do not fear; the object of this great sight which you perceived is that you should see the truth with your own eyes. When the Lord your God, in order to show your faithfulness to Him, will prove you by a false prophet, who will tell you the reverse of what you have heard, you will remain firm and your steps will not slide. If I had come as a messenger as you desired, and had told you that which had been said unto me and which you had not heard, you would perhaps consider as true what another might tell you in opposition to that which you heard from me. But it is different now, as you have heard it in the midst of the great sight.”

ניסיון העקידה: פרסום אהבת ה' ויראתו, ווודאות הנבואה
9 אשר לפרשת אברהם בעקידה – היא כוללת שני עניינים חשובים שהם מיסודי התורה.
מטרת העקידה א: שיא אהבת ה') העניין האחד הוא להודיענו עד היכן מגיעות האהבה לה' יתעלה והיראה ממנו.
שיא) בפרשה זו, שאין דומה לה, הוא ציווה לא על מסירות ממון ולא על מסירות נפש, אלא זהו המרב שיכול להיות במציאות, שאין להעלות בדמיון שטבע האדם ייענה לכך. כלומר: שאדם עקר, בשיא ההשתוקקות לילד, בעל עושר רב ומעמד נכבד, הרוצה שתהיה מזרעו אומה, ונולד לו ילד לאחר שהתייאש – כמה גדולה תהיה אהבתו העזה וחיבתו אליו! אבל מתוך יראתו מפניו יתעלה ואהבת קיום מצוותו, הקל באותו ילד אהוב, וזנח את כל התקוות שתלה בו, והזדרז לשוחטו לאחר מהלך כמה ימים –
בשיקול דעת) כי אילו ביקש לעשות זאת מיד כשנצטווה, היה זה מעשה מתוך תדהמה ובלבול בלא התבוננות מעמיקה. אך כשעשה זאת לאחר כמה ימים מאז שנצטווה, הרי עשה מתוך מחשבה ושיקול דעת שלם, והתבוננות באמיתות ציוויו יתעלה ואהבתו ויראתו. ואין לטעון למצב אחר ולא לייחס זאת לשום היפעלות.
אברהם כמופת) כי אברהם אבינו לא מיהר לשחוט את יצחק מתוך יראה מה' שמא יהרגהו או יעשהו עני, אלא רק בשל החובה המוטלת על בני האדם לאהבתו יתעלה ויראתו, לא מתוך תקווה לגמול ולא ליראה מעונש, כמו שביארנו בכמה מקומות (פה"מ, הקדמה לפרק חלק; משנה תורה תשובה י). על כן אמר לו המלאך: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה [וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי]" (בראשית כב,יב), כלומר: במעשה זה, שבגללו תיקרא "יְרֵא אֱלֹהִים", יֵדעו כל בני האדם עד היכן מגיעה יראת ה'.

The account of Abraham our father binding his son, includes two great ideas or principles of our faith. First, it shows us the extent and limit of the fear of God. Abraham is commanded to perform a certain act, which is not equalled by any surrender of property or by any sacrifice of life, for it surpasses everything that can be done, and belongs to the class of actions which are believed to be contrary to human feelings. He had been without child, and had been longing for a child; he had great riches, and was expecting that a nation should spring from his seed. After all hope of a son had already been given up, a son was born unto him. How great must have been his delight in the child! how intensely must he have loved him! And yet because he feared God, and loved to do what God commanded, he thought little of that beloved child, and set aside all his hopes concerning him, and consented to kill him after a journey of three days. If the act by which he showed his readiness to kill his son had taken place immediately when he received the commandment, it might have been the result of confusion and not of consideration. But the fact that he performed it three days after he had received the commandment, proves the presence of thought, proper consideration, and careful examination of what is due to the Divine command and what is in accordance with the love and fear of God. There is no necessity to look for the presence of any other idea or of anything that might have affected his emotions. For Abraham did not hasten to kill Isaac out of fear that God might slay him or make him poor, but solely because it is man’s duty to love and to fear God, even without hope of reward or fear of punishment. We have repeatedly explained this. The angel, therefore, says to him, “For now I know,” etc. (ibid. ver. 12), that is, from this action, for which you deserve to be truly called a God-fearing man, all people shall learn how far we must go in the fear of God.

10 מטרת התורה: יראה) דע שעניין זה הודגש והובהר בתורה, ונאמר שתכלית מכלול התורה כולה, על הציוויים והאיסורים וההבטחות והסיפורים הכלולים בה – אינה אלא דבר אחד, והוא היראה ממנו יתעלה, כמו שנאמר: "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה, לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה [אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ]" (דברים כח,נח). זהו אחד משני העניינים המכוונים בעקידה.

This idea is confirmed in Scripture: it is distinctly stated that one sole thing, fear of God, is the object of the whole Law with its affirmative and negative precepts, its promises and its historical examples, for it is said, “If thou wilt not observe to do all the words of this Law that are written in this book, that thou mayest fear this glorious and fearful name, the Lord thy God,” etc. (Deut. 28:58). This is one of the two purposes of the ‘akedah (sacrifice or binding of Isaac).

11 מטרת העקידה ב: אמיתת הנבואה) העניין השני הוא להודיענו שהנביאים בטוחים באמיתתו של מה שבא אליהם מאת ה' בהתגלות. שלא יחשוב מישהו שמכיוון שהדבר בחלום ובמראה, כמו שביארנו (ב,מא-מד), ובאמצעות הכוח המדמה, אפשר שמה שהם שומעים או בא אליהם כמשל לא יהיה ודאי, או שיתערב בו דמיון שווא כלשהו. על כן רצה להודיענו שהנביא מחזיק כאמת ודאית כל מה שהוא רואה במראה הנבואה, ואין הוא מסופק בשום דבר ממנו, ודינו בעיניו כדין כל הדברים המציאותיים המושגים בחושים או בשכל.
הראיה) הראיה לכך היא שהוא הזדרז לשחוט את בנו יחידו אשר אהב כמו שנצטווה, אף על פי שאותו ציווי היה בחלום או במראה. ואילו היו הנביאים מסופקים בחלום הנבואה, או היה להם ספק במה שהם משיגים במראה הנבואה או כיוצא בו, לא היו מזדרזים לעשות מה שהטבע סולד ממנו, ונפשו (של אברהם) לא היתה נענית לעשות מעשה כה מסוכן זה מספק.

The second purpose is to show how the prophets believed in the truth of that which came to them from God by way of inspiration. We shall not think that what the prophets heard or saw in allegorical figures may at times have included incorrect or doubtful elements, since the Divine communication was made to them, as we have shown, in a dream or a vision and through the imaginative faculty. Scripture thus tells us that whatever the Prophet perceives in a prophetic vision, he considers as true and correct and not open to any doubt; it is in his eyes like all other things perceived by the senses or by the intellect. This is proved by the consent of Abraham to slay “his only son whom he loved,” as he was commanded, although the commandment was received in a dream or a vision. If the Prophets had any doubt or suspicion as regards the truth of what they saw in a prophetic dream or perceived in a prophetic vision, they would not have consented to do what is unnatural, and Abraham would not have found in his soul strength enough to perform that act, if he had any doubt [as regards the truth of the commandment].

12 סיכום: אברהם כמופת) בצדק היה ראוי שפרשה זו – העקידה – תהיה על ידי אברהם ובאדם כמו יצחק. כי אברהם אבינו הוא שהתחיל להודיע את ייחוד ה' ואימות הנבואה, ולהנציח דעה זו ולמשוך אליה את בני האדם. נאמר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח,יט). וכמו שהלכו אחר דעותיו הנכונות והמועילות הנשמעות ממנו, כך חובה ללכת אחר הדעות הנלמדות ממעשיו, ובייחוד מעשה זה, שאימת בו את יסוד אמיתות הנבואה והודיע לנו על ידו עד היכן מגיעה תכלית יראת ה' ואהבתו.

It was just the right thing that this lesson derived from the ‘akedah (“sacrifice”) should be taught through Abraham and a man like Isaac. For Abraham was the first to teach the Unity of God, to establish the faith (in Him], to cause it to remain among coming generations, and to will his fellow-men for his doctrine; as Scripture says of him: “I know him, that he will command,” etc. (Gen. 8:19). In the same manner as he was followed by others in his true and valuable opinions when they were heard from him, so also the principles should be accepted that may be learnt from his actions; especially from the act by which he confirmed the principle of the truth of prophecy, and showed how far we must go in the fear and the love of God.

חתימה
13 כך ראוי שיובנו ענייני הנסיונות, לא שה' יתעלה רוצה לבחון ולבדוק אדם (או: דבר) כדי שידע מה שלא ידע לפני כן, חלילה חלילה לו ממה שמדמיינים הבורים השוטים במחשבתם הרעה. דע זאת.

This is the way how we have to understand the accounts of trials; we must not think that God desires to examine us and to try us in order to know what He did not know before. Far is this from Him; He is far above that which ignorant and foolish people imagine concerning Him, in the evil of their thoughts. Note this.