מורה נבוכים חלק ג פרק כ

אין יחס בין ידיעת האל לידיעת האדם
המוסכם: אחדותה של ידיעת הבורא
1 הנחה א: אין התחדשות) דבר מוסכם הוא שלא ייתכן שתתחדש לו יתעלה ידיעה, כך שידע עכשיו מה שלא ידע קודם לכן.
הנחה ב: אין ידיעות רבות) ולא ייתכן שתהיינה לו ידיעות רבות ושונות, אפילו לדעת המאמינים בתארים.
מסקנה מהנחה ב) כיוון שדבר זה הוכח, אמרנו אנחנו, קהל הדתיים, שבידיעה אחת הוא יודע דברים רבים ושונים, והעובדה שהידועים שונים אינה גוררת ידיעות שונות אצלו יתעלה כמו שהדבר אצלנו.
מסקנה מהנחה א) וכן אמרנו שאת כל הדברים המתחדשים שכאן הוא ידע טרם היותם ולא חדל לדעתם, ולכן אין מתחדשת לו ידיעה כלל. כי בהיותו יודע שפלוני נעדר כעת והוא עתיד לבוא למציאות בזמן מסוים ולהתקיים במשך פרק זמן מסוים ואחר כך ייעדר – הרי כשיבוא אותו פרט למציאות כמו שקדמה הידיעה לגביו, לא תיתוֹסף ידיעה ולא יתחדש מה שלא היה ידוע לו, אלא יתחדש מה שהיה ידוע מאז ומעולם שהיה עתיד להתחדש כפי שאכן בא למציאות.

IT is generally agreed upon that God cannot at a certain time acquire knowledge which He did not possess previously; it is further impossible that His knowledge should include any plurality, even according to those who admit the Divine attributes. As these things have been fully proved, we, who assert the teaching of the Law, believe that God’s knowledge of many things does not imply any plurality; His knowledge does not change like ours when the objects of His knowledge change. Similarly we say that the various events are known to Him before they take place; He constantly knows them, and therefore no fresh knowledge is acquired by Him. E.g., He knows that a certain person is non-existent at present, will come to existence at a certain time, will continue to exist for sometime, and will then cease to exist. When this person, in accordance with God’s foreknowledge concerning him, comes into existence, God’s knowledge is not increased; it contains nothing that it did not contain before, but something has taken place that was known previously exactly as it has taken place.

מחלוקת בדבר היקף הידיעה האלוהית
2 מהאמנה זו מתחייב שהידיעה יכולה לחול על מקרי העדר, ולכלול את האינסופי.
העדר) אימצנו האמנה זו ואמרנו שאין זה מן הנמנע שידיעתו תחול על מקרי ההעדר שהבאתם למציאות קדמה בידיעתו, ושהוא יכול להביאם למציאות. ואילו מה שלא יימצא כלל – זהו ההעדר המוחלט מצד ידיעתו, שידיעתו אינה חלה עליו, כמו שידיעתנו שלנו אינה חלה על מה שהוא נעדר מבחינתנו.
3 קושי בידיעת האינסוף) אשר ל(ידיעה) הכוללת את האינסופי – יש בדבר קושי.
דעת כל דתי) חלק מאנשי העיון סברו שהידיעה חלה על המין, ומתפשטת במובן מסוים על כל פרטי המין. זוהי דעת כל דתי בהתאם למה שהכרח העיון מוביל אליו.
דעת הפילוסופים) ואילו הפילוסופים פסקו ואמרו שידיעה אינה חלה על העדר ואינה כוללת את האינסופי. ומכיוון שאין מתחדשת לו ידיעה – בלתי אפשרי שידע משהו מן הדברים המתחדשים. נמצא שאין הוא יודע אלא את הדברים הקבועים שאינם משתנים.
דעה נוספת) לאחד מהם עלה ספק אחר, ואמר: אפילו הדברים הקבועים – אם הוא יודע אותם נעשו לו ידיעות רבות, כי ריבוי ידועים גורר ריבוי ידיעות, כי לכל ידוע יש ידיעה מיוחדת לו. נמצא שאין הוא יודע אלא את עצמותו.

This theory implies that God’s knowledge extends to things not in existence, and includes also the infinite. We nevertheless accept it, and contend that we may attribute to God the knowledge of a thing which does not yet exist, but the existence of which God foresees and is able to effect. But that which never exists cannot be an object of His knowledge; just as our knowledge does not comprise things which we consider as non-existing. A doubt has been raised, however, whether His knowledge includes the infinite. Some thinkers assume that knowledge has the species for its object, and therefore extends at the same time to all individual members of the species. This view is taken by every man who adheres to a revealed religion and follows the dictates of reason. Philosophers, however, have decided that the object of knowledge cannot be a non-existing thing, and that it cannot comprise that which is infinite. Since, therefore, God’s knowledge does not admit of any increase, it is impossible that He should know any transient thing. He only knows that which is constant and unchangeable. Other philosophers raised the following objection: God does not know even things that remain constant; for His knowledge would then include a plurality according to the number of objects known; the knowledge of every thing being distinguished by a certain peculiarity of the thing. God therefore only knows His own essence.

דעת הרמב"ם: ביקורת חריפה
4 מה שאני אומר הוא שהסיבה לכל מה שנכשלו בו היא שהם הניחו יחס בין ידיעתנו לידיעתו יתעלה. וכל קבוצה מסתכלת על הדברים שאינם אפשריים לגבי ידיעתנו, וחושבת שדבר זה מחויב לגבי ידיעתו, או שהיא מסופקת אם הדבר כך הוא. וראוי לנזוף בעיקר בפילוסופים בשאלה זו, יותר מבכל אחד אחר, כי
א) הם אלה שהוכיחו שאין ריבוי בעצמותו יתעלה ושאין לו תואר חיצוני לעצמותו, אלא ידיעתו היא עצמותו ועצמותו היא ידיעתו.
ב) והם שהוכיחו ששכלינו אינם מסוגלים להשיג את אמיתת עצמותו כפי שהיא, כמו שביארנו (א:נד1;נח6), ואם כן, כיצד הם טוענים שהם משיגים את ידיעתו, והרי ידיעתו אינה דבר מחוץ לעצמותו? אלא עצם חוסר היכולת הזה מצד שכלנו להשיג את עצמותו, הוא אותו חוסר יכולת להשיג כיצד היא ידיעתו את הדברים. ואין זו ידיעה ממינה של ידיעתנו כך שאנו יכולים להקיש מזו אל זו, אלא זהו דבר שונה לחלוטין.
היקף אינסופי לידיעה האלוהית
5 וכמו שיש עצמוּת מחויבת המציאות שממנה מתחייב כל מצוי, לפי דעתם, או שהיא שעשתה את כל מה שזולתה לאחר ההעדר, לפי דעתנו – כך אנו אומרים שאותה עצמות משיגה את כל מה שזולתה, ולא נעלם ממנה שום דבר מכל מה שבא למציאות, ואין מכנה משותף בין ידיעתנו וידיעתו כמו שאין מכנה משותף בין עצמותנו ועצמותו. מה שגרם לטעות כאן הוא הרב־משמעיות של המונח "ידיעה", כי המכנה המשותף הוא המינוח בלבד והשונות היא במהות. בשל דבר זה מתחייבים אבסורדים, משום שאנחנו מדמיינים שהדברים המחויבים ביחס לידיעתנו מחויבים ביחס לידיעתו.

My opinion is this: the cause of the error of all these schools is their belief that God’s knowledge is like ours; each school points to something withheld from our knowledge, and either assumes that the same must be the case in God’s knowledge, or at least finds some difficulty how to explain it. We must blame the philosophers in this respect more than any other persons, because they demonstrated that there is no plurality in God, and that He has no attribute that is not identical with His essence; His knowledge and His essence are one and the same thing; they likewise demonstrated, as we have shown, that our intellect and our knowledge are insufficient to comprehend the true idea of His essence. How then can they imagine that they comprehend His knowledge, which is identical with His essence; seeing that our incapacity to comprehend His essence prevents us from understanding the way how He knows objects? for His knowledge is not of the same kind as ours, but totally different from it and admitting of no analogy. And as there is an Essence of independent existence, which is, as the philosophers, call it, the Cause of the existence of all things, or, as we say, the Creator of everything that exists beside Him, so we also assume that this Essence knows everything, that nothing whatever of all that exists is hidden from it, and that the knowledge attributed to this essence has nothing in common with our knowledge, just as that essence is in no way like our essence. The homonymity of the term “knowledge” misled people; [they forgot that] only the words are the same, but the things designated by them are different: and therefore they came to the absurd conclusion that that which is required for our knowledge is also required for God’s knowledge.

ידיעה אינה מחייבת דטרמיניזם
6 עוד מתברר לי מפסוקי התורה, שידיעתו יתעלה את מציאותו של אפשרי מסוים שעתיד להיות, אינה מוציאה את האפשרי הזה מטבע האפשרִיוּת בשום אופן, אלא טבע האפשריות נותר עמו. ושאין הידיעה של מה שיתחדש מן האפשריים מחייבת את היותו בהכרח באחת משתי האפשרויות. גם זה אחד מיסודות תורת משה שאין בו ספק ולא פקפוק.
א) ולולא זאת לא היה אומר: "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (דברים כב,ח),
ב) וכן דבריו: "[וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ,] פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר [יִקָּחֶנָּה]" (שם כ,ז),
ג) וכן כל מתן התורה והציוויים והאיסורים נובעים מעיקר זה, שידיעתו את מה שיהיה אינה מוציאה את האפשרי הזה מטבעו. דבר זה קשה מאוד עבור השגתם של שכלינו קצרי היכולת.

Besides, I find it expressed in various passages of Scripture that the fact that God knows things while in a state of possibility, when their existence belongs to the future, does not change the nature of the possible in any way; that nature remains unchanged; and the knowledge of the realization of one of several possibilities does not yet effect that realization. This is likewise one of the fundamental principles of the Law of Moses, concerning which there is no doubt nor any dispute. Otherwise it would not have been said, “And thou shalt make a battlement for thy roof,” etc. (Deut. 22:8), or “Lest he die in the battle, and another man take her” (ibid. 20:7). The fact that laws were given to man, both affirmative and negative, supports the principle, that God’s knowledge of future [and possible] events does not change their character. The great doubt that presents itself to our mind is the result of the insufficiency of our intellect.

הפער בין ידיעת האדם לבין ידיעת האל
7 התבונן בכמה דרכים שונה ידיעתו מידיעתנו, לפי דעתו של כל איש דת. ראשית: בכך שהידיעה האחת מתאימה לידועים רבים ממינים שונים. שנית: בכך שהיא חלה על מה שלא הובא למציאות. שלישית: בכך שהיא חלה על האינסופי. רביעית: בכך שידיעתו אינה משתנה עם השגת המחודשים, אף על פי שנראה לכאורה שהידיעה שדבר עתיד להימצא אינה הידיעה לגביו שהוא כבר נמצא, אלא יש כאן תוספת מסוימת, והיא שמה שהיה בכוח הפך להיות בפועל. חמישית, לפי דעת תורתנו: שידיעתו יתעלה אינה בוררת את אחת משתי האפשרויות, אף על פי שהוא יתעלה ידע בבירור על אחת מהן שהיא תהיה לבסוף.
8 מי יתן וידעתי באיזה מובן דומה ידיעתנו לידיעתו, לפי דעתו של המאמין שהידיעה היא תואר נוסף, והאם יש כאן משהו מלבד שיתוף בשם בלבד. אכן לדעתנו, שאנו אומרים שידיעתו אינה דבר הנוסף על עצמותו – באמת מתחייב שידיעתו שונה מידיעתנו באופן העצמי הזה, כמו שעצם השמים שונה מעצם הארץ. הנביאים אמרו זאת במפורש: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיהו נה,ח-ט).

Consider in how many ways His knowledge is distinguished from ours according to all the teaching of every revealed religion. First, His knowledge is one, and yet embraces many different kinds of objects. Secondly, it is applied to things not in existence. Thirdly, it comprehends the infinite. Fourthly, it remains unchanged, though it comprises the knowledge of changeable things: whilst it seems [in reference to ourselves] that the knowledge of a thing that is to come into existence is different from the knowledge of the thing when it has come into existence; because there is the additional knowledge of its transition from a state of potentiality into that of reality. Fifthly, according to the teaching of our Law, God’s knowledge of one of two eventualities does not determine it, however certain that knowledge may be concerning the future occurrence of the one eventuality.—Now I wonder what our knowledge has in common with God’s knowledge, according to those who treat God’s knowledge as an attribute. Is there anything else common to both besides the mere name? According to our theory that God’s knowledge is not different from His essence, there is an essential distinction between His knowledge and ours, like the distinction between the substance of the heavens and that of the earth. The Prophets have clearly expressed this. Comp. “For my thoughts are not your thoughts, neither are your ways my ways, saith the Lord. For as the heavens are higher than the earth, so are my ways higher than your ways” (Isa. 55:8-9).

סיכום: פער בלתי ניתן לגישור בין האדם לבין האל
9 כללו של דבר שאני אומר ומסכם:
אחדות מציאותו וידיעתו) כמו שאיננו משיגים את אמיתת עצמותו, אבל אף על פי כן אנו יודעים שמציאותו היא המציאות השלמה ביותר ואין בה חסרון ולא שינוי ולא היפעלות בשום אופן – כך אף על פי שאיננו יודעים את אמיתת ידיעתו, שהרי היא עצמותו, אנו יודעים שאין הוא יודע בזמן מסוים ואינו יודע בזמן אחר, כלומר שאין מתחדשת לו ידיעה בשום אופן; ושידיעתו אינה מתרבה, ושהיא אינסופית, ושאין נעלם ממנו שום דבר מכל המצויים, וידיעתו אותם אינה מבטלת את טבעיהם, אלא האפשרי נותר בטבע האפשריוּת. וכל סתירה לכאורה באמירות האלה היא לפי ההתבוננות בידיעתנו, שאינה משותפת לידיעתו אלא בשם בלבד.
כוונה) וכן המונח "כוונה" נאמר באופן רב־משמעי לגבי מה שאנחנו מתכוונים אליו ולגבי מה שאומרים שהוא מתכוון אליו.
השגחה) וכן המונח "השגחה" נאמר באופן רב־משמעי לגבי מה שאנחנו משגיחים עליו ולגבי מה שאומרים שהוא יתעלה משגיח עליו.
10 והנכון, אם כן, שמשמעות ה"ידיעה" ומשמעות ה"כוונה" ומשמעות ה"השגחה" המיוחסות אלינו אינן המשמעויות של אלה המיוחסות אליו. כשמבינים את שתי ההשגחות או את שתי הידיעות או את שתי הכוונות כאילו יש להן משמעות אחת – נוצרים הקשיים ומתעוררים הספקות שנזכרו לעיל. אך כשיודעים שכל מה שמיוחס אלינו שונה מכל מה שמיוחס אליו – מתבררת האמת. השוני בין אלה המיוחסות אליו והמיוחסות אלינו כבר נאמר במפורש בדבריו: "וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי", כמו שכבר ציינו לעיל (פסקה 8).

In short, as we cannot accurately comprehend His essence, and yet we know that His existence is most perfect, free from all admixture of deficiency, change, or passiveness, so we have no correct notion of His knowledge, because it is nothing but His essence, and yet we are convinced that He does not at one time obtain knowledge which He had not before; i.e., He obtains no new knowledge, He does not increase it, and it is not finite; nothing of all existing things escapes His knowledge, but their nature is not changed thereby; that which is possible remains possible. Every argument that seems to contradict any of these statements is founded on the nature of our knowledge, that has only the name in common with God’s knowledge. The same applies to the term intention; it is homonymously employed to designate our intention towards a certain thing, and the intention of God. The term “management” (Providence) is likewise homonymously used of our management of a certain thing, and of God’s management. In fact management, knowledge, and intention are not the same when ascribed to us and when ascribed to God. When these three terms are taken in both cases in the same sense, great difficulties must arise: but when it is noticed that there is a great difference whether a thing is predicated of God or of us, the truth will become clear. The difference between that which is ascribed to God and that which is ascribed to man is expressed in the words above mentioned, “And your ways are not my ways.”